רקע
משה אטר (אטינגר)
לקראת סתירותינו
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון

הגאות בעוכרינו. היא שגרמה לכך, שעמדתו המעמדית ועמדתו הלאומית של הפועל היהודי אינן מזדהות עוד היום, אלא סותרות זו את זו סתירה טרגית.

(בן־גוריון, במועצה החקלאית, אייר תרצ"ד)


הערה כללית וקצרה מאד: הדברים הבאים נכתבו לא על מנת לחדש, חלילה, אלא מתוך כוונה אחת: לצרור בצרור אחד את הידוע לכלנו, כדי לסכם ולבטא כמה מסתירותינו, המתגבשות והולכות.


 

א. ההסתדרות הציונית

" זרים שולטים בנו – זאת היא ההכרה ההולכת וגוברת בימים אלה, כשם שלא היתה אתנו זה שנים". (“דבר”, גליון 2739, “דבר היום”.)

ההסתדרות הציונית נוסדה על מנת לשמש מנגנון להעברתם של המוני היהודים מן הגולה לארץ־ישראל ולביסוסם המשקי בתוכה. כדי להתגבר על הנגודים בין המעמדות והקבוצות השונות בתוך התנועה, המפריעים את מהלכה ומחלישים את לחצה הפוליטי, הכלכלי והחברתי כלפי חוץ, – נזקקה לכוח כפיה. היא קותה להשיגו או על־ידי הודאה ועזרה מטעם הממשלה (תכניתו המדינית של הרצל) או על־ידי הגמוניה כספית (תכניתו הפיננסית של ארלוזורוב). התקוות הללו נתבדו. הקרנות הלאומיות לא הצליחו לאסוף סכומים בשיעור המאפשר את ההשפעה המכרעת על התפתחותו הכלכלית של הישוב הארצישראלי. הרעיון למשוך אליהן את בעלי ההון הגדול (הרחבת הסוכנות) עלה בתוהו. תכנית ההלואה הלאומית לא הוצאה אל הפועל. מרבית ההון הזורם לארץ־ישראל הוסיף ומוסיף לבוא בצורת ממון פרטי, בעיקר של בורגנים זעירים ובינוניים, המתנגדים בהתמרמרות לכל מרות לאומית. עם השתפרות התנאים האדמיניסטרטיביים והטכניים בארץ פחתה חשיבותה של העבודה החלוצית להקמת המשק העברי הקפיטליסטי בארץ וירד ערך הקרנות התומכות אותה בממון. ארץ־ישראל נהפכה למקום רגיל ובטוח של השקעות הון לשם רוחים וצורת הבעלות הלאומית אינה אלא מפריעה לכך. לכן שואפת הבורגנות ליטול מן הקרנות את תפקידיהן הממשיים, המשקיים, ולהפכן לקרנות־סיוע למפעלים הפרטיים (הספקת קרקע זול, פועלים וכו'). מאידך גיסא, בא המשבר העולמי, התחזק הפאשיסם וישראל מצא כאן את תעודתו האמיתית – להיות מפלצת־ההמונים והשעיר לעזאזל בכל עת־צרה. ארץ־ישראל נהפכה למקום מקלט יחידי כמעט לבורגנים היהודים היורדים מנכסיהם בגולה ונזקקים לשארית כספם לצורך עצמם. מתוך כך נשתנה ברוב הארצות יחס הבורגנות הבינונית (שמתרומותיה נתפרנסו הקרנות) אל התרומות הללו, ועם זה נשתנה אפין של הקרנות עצמן: מנכסי כלל התנועה נהיו לחסכונות שתופיים של תורמיהן, ממכשירי ההתישבות הלאומית, למכשירים לישב בני אדם מסוימים.

גם כוח כפיה מדיני לא ניתן להסתדרות הציונית, וממילא אין היא אלא סוכנותו של עם ישראל בפני ממשלת אנגליה, הנבדלת משאר מוסדות הנציגות היהודית בזה, שאנגליה הודתה בה בתורת סוכנות הודאה רשמית. תפקידה הוגבל למעשה בנציגותו של הישוב העברי בארץ־ישראל בפני הממשלה המנדטורית ובנציגותה של ממשלת ארץ־ישראל כלפי יהודי הגולה. ממוסדה של הגולה, המנהל את עניני א“י ומפקח על הנעשה בה, נהפכה למוסדו של הישוב בארץ, המחנך את הגולה ומכשירה לקראת תנאיו וצרכיו (הכשרה מקצועית, ותרבותית, עליה לפי דרישות הישוב וכו'). ובעצם, היום אין כמעט להסתדרות הציונית איזה תפקיד מיוחד, שלא יוכל למלאותו גם הועד הלאומי של יהודי א”י. ומאחר שההסתדרות הציונית חדלה מלכוון את מהלכה הסטיכי של ההגירה לארץ ישראל, הנושא אותה מכבר משבריו (מים חרוקה) ועל משבריו (מים פתוחה), ירד ערכה הממשי עד כדי כך, שהזרמים הציוניים המתנגדים לשיטתה נכונים היום לוותר עליה ולצאת מתוכה יציאה גמורה, ואין היא מתקיימת אלא בכוח הודאתה של אנגליה.

הממשלה האנגלית תומכת בהסתדרות הציונית מפני שהיא נהנית חנם מן התעמולה הציונית בין יהודי כל העולם לטובת אנגליה ומשרותיו של המנגנון הציוני לעליה היהודית, המפתחת את א"י והמעשירה את אוצר ממשלתה. ההסתדרות הציונית משמשת גם מסגרת למלחמת המפלגות הציוניות, המוצאות בשנאתן ההדדית הקלה מחדלון אונן כלפי גזרות הממשלה האנגלית. כי מאחר שההסתדרות הציונית קבלה את כוח קיומה מידי אנגליה, הריהי כפותה לממשלתה, שכן לא תוכל להתקומם עליה בלי לסכן על ידי כך את המונופולין שלה. ומונופולין זה מצטמצם למעשה בזכות חלוקת הסרטיפיקטים, שנותנת ממשלת ארץ־ישראל. אכן מסביב לאופין של הקרנות והפקוח על חלוקת הסרטיפיקטים נטושה עכשיו המלחמה הפנימית בציונית.


 

ב. מעמדות הישוב

העליה לגדולה לאומית של מעמד הפועלים, התנשאות מעמד הפועלים למדרגה של בא־כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העבודה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו”.

(בן־גוריון “ממעמד לעם” ע' רכ"ב.)

כל זמן שהישוב היהודי בארץ־ישראל היה מורכב ברובו משכבות־ביניים, ללא מפעלים קפיטליסטיים גדולים וללא המון רב של פועלים יהודים, כל זמן שהישוב הוצרך לשקוד על תנאי התפתחותו האלמנטריים (יבוש ביצות, הגנה, לשון עברית, חוקים מודרניים, וכו') והיה תלוי עדין במדה מרובה בקרנות הלאומיות, לא התפתחו בו הניגודים המעמדיים עד למלחמה גלויה. אבל משהתחילו הפרדסים, שנטעו בימי העליה הרביעית, לשאת פרי ולהביא רוחים, נתגבש ארגונם התקיף של האכרים, המהוים היום את עמוד התוך של המעמדות הבורגניים בישוב. בהתאם לעמדתה הכלכלית הבלתי תלויה של הפרדסנות, אוסרים האכרים מלחמה על כל נסיון להתיחס אל נכסיהם כאל קנין הלאום (הפחד מפני רעבון הפועלים לקרקע, ההתמרמרות על ההצעה למשכן את נכסיהם למלוה לאומי, על הנסיון לכפות עליהם עבודה עברית), מקדשים מלחמה להורדת שכר העבודה, לשבירת ארגוני הפועלים, המגינים על תנאי העבודה, ולהעסקת פועלים ערבים זולים, שאפשר להעבידם בפרך. ואגב מתאווים הם לעזרה לאומית להרחבת משקם ולהנחלת בניהם בפרדסים (“בני־בנימין”).

המעמד הצעיר של בעלי התעשיה טרוד עדיין בסדור עניניו הפנימיים ונזקק לפי שעה למוסדות הלאומיים (סרטיפיקטים, מכס, מסים), אבל גם הוא נקט כבר, לשם צרכיו הכלכליים, עמדת תנופה כלפי הפועלים (תעריפים כלליים, בוררות חובה). בעלי־הבתים הראנטיה, המתפרנסים מגידולו של הישוב) והסוחרים־הסיטונאים (האימפורטרים, שנתעשרו עם עלית תצרכתו) – אין להם תקיפות מעמדית מיוחדת, חוץ מעמדה בורגנית כללית. שכבות הביניים (הסוחרים הזעירים, בעלי־המלאכה, הפקידים הבינונים, בעלי האומנויות החפשיות) מצבן הכלכלי והמעמדי הוא דו־פרצופי ומפוקפק כבכל הארצות. אבל לעומתן נצב כוחו המלוכד של מעמד הפועלים, שרמת חייו אינה נבדלת הרבה משלהן.

מצבם של הפועלים היהודים בארץ־ישראל הוא מיוחד בזה, שלחץ העבודה הזולה של הפועלים הערבים דוחקם מן העבודות הגסות (בפרט בחקלאות ובהובלה) ודוחפם אל העבודות המקצועיות (ביחוד בחרושת ובבנין), המכניסות יותר ומאפשרות לחסך חסכונות, ואל ההתנחלות על הקרקע הפנויה, המצויה עדיין בשפע. רק מחיר הקרקע וההתישבות מבדיל בארץ־ישראל בין הפועל לאכר. סיועו של ההון הלאומי עוד הקטין את ההבדל הזה והתעמולה הלאומית הגבירה את השאיפה לחקלאות. גם עברו הזעיר־בורגני של הפועל העברי בגולה ממריצו לשאוף לאי־תלות במעביד. אבל במשטר רכושני לא יוכל בעל האמצעים הזעירים להגיע לעמדה כזאת אלא במסחר זעיר, בקואופרציה שרותית ויצרנית (שחולשת התעשיה וההון בא"י הניחו עד כה מקום להתפתחותן) או בחקלאות. ומכיוון שלפני הפועל היהודי נשארה פתוחה הדרך לעצמאות ולעליה בתוך המשטר הרכושני, ע“כ ויתר על השאיפה לשנות את סדרי החברה ע”י תפיסת השלטון בפרט שערך ממשי יש רק לשלטון במדינה ממש, ולא בישוב היהודי בלבד) ובחר בשתוף פעולה עם המעמדות הבורגניים. ארגונם של הפועלים העברים בארץ אינו מסתפק במלחמה לתנאי עבודה נוחים, שכר הוגן וזמן עבודה קצר, אלא משמש גם קואופרציה כלכלית, לשם בסוסו ועליתו של הפועל הנשאר פועל (שכון, הספקת סחורות טובות בזול, דאגה לחוסר עבודה, להשכלה מקצועית וכו') והוא גם דואג לאותם הפועלים, שנעשו בעלים לעצמם (בחקלאות, בקבלנות ובקואופרציה). מוסדותיהם הכספיים, הצרכניים, הארגוניים והישבניים של הפועלים משמשים כלים המרכזים את כל כוחו החמרי של המעמד, כדי להפיק ממנו, על ידי שמוש תכניתי ומאוחד, את התועלת המכסימלית לכל החברים. וחשיבותם גדלה ביחוד לאחר שדלל סיוען החמרי של הקרנות הציונית. “ההסתדרות” היתה לחלק של “חברת העובדים”.

פעילותו הכלכלית הזאת של ארגת הפועלים לעומת חולשתן המפוררה של השכבות הבורגניות היא שנתנה לו את האפשרות לאגד לא רק את מרבית הפרולטריון בעיר ובכפר, אלא גם חלק גדול של השכבות, שיצאו ממנו (כנ"ל) או הקרובות לו (בעלי מלאכה, מקצועות חפשיים). וזהו פשר חסנו הפוליטי המיוחד. אבל במדה שירבו קשייה של ההתישבות והעליה מתוך מעמד הפרולטריון ובמדה שימעטו סכוייהן, בה במדה יגדלו הנטיות להתפצלות הגוש המגוון הזה ויתבלטו הנגודים בין פועלי העיר והחקלאים: בשאלת העבודה השכירה והערבית (בפרט – במשקי המטעים), בשאלת התישבות נוספת על שטח הישובים הקיימים, בשאלת מחירי התוצרת החקלאית, מסכי־המגן וכו'. חלק מן הפועלים, פועלי־ציון שמאל, יפנה אל דרך המלחמה המעמדית והרדיקלית, הקומוניסטית, מתוך ויתור גמור על התנחלות ועל הציונית ומתוך תקוה לתמיכתו של הפרולטריון הערבי. חלק שני יפנה אל דרך ההתגייסות הלאומית, כדי לשמור על עמדותיו מפני התקפת הפועלים הערביים, ואל הצורות הקבוציות השונות (קבוצים, ארגונים, פלוגות), המבליעות את הניגוד בין העיר לכפר והמאפשרות צבירת הון שתופית והתישבות זולה. וככל אשר יחמירו הקשיים הכלכליים והפולטיים (יוקר הקרקע, גזירות העליה, לחץ העבודה הזולה), כן תגדל גם המתיחות הלאומית בין היהודים והערבים ועמה גם דרישת העליה מצד הישוב העברי.


 

ג. הישוב והעליה.

מעמדיותו" של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; "לאומיותו" של הבעל־הבית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית”.

(בן־גוריון, “ממעמד לעם” ע' שט"ו.)

התפתחותו הכלכלית של הישוב, המביאה להתפצלותו המעמדית, היא גם הקובעת את יחסם של המעמדות השונים אל העליה העברית בהתאם לצרכיהם הכלכליים. בעליה מעונינים כל המעמדות, שפרנסתם על השוק הפנימי של הישוב (הסוחרים הגדולים והקטנים בעלי הבתים והמגרשים, בעלי־התעשיה, חקלאי המשק המגוון, בעלי האומנויות החפשיות), שכן מביאה העליה לארץ ישראל צרכנים נוספים והון, הנהפך, אגב השקעתו בארץ, לכוח־קניה חדש בידי היצרנים, המתווכים והפועלים. ואף על פי שכל אחד מתנגד לעלית בני מקצועו, אין התנגדותו זו לפרט שקולה כנגד הנאתו מן העליה בכללותה.

הפועלים היהודים רוצים בעליה המונית, ודווקא בעליה “עובדת”, כל זמן שזרם ההון מגדיל בארץ את הביקוש לידים עובדות. וכמובן, בתנאי ששיעור העליה לא יגרום להנמכת דרגת חייהם. מכיון שהמשק הרכושני המוקם עכשיו בארץ זקוק לפרולטריון שיפעילו, מעונינים הפועלים היהודים ביותר, שפרולטריון זה יבוא לא מקרב הישובים הערבים הסמוכים, אלא מיהודי הגולה. פה משפיעים לא רק הנימוקים הלאומים, אלא גם הנימוקים הכלכליים. שכן הערבים (ובמדה מסוימת גם התימנים) מורידים את שכר העבודה ואת רמת חייהם של הפועלים היהודים. כל זמן שקיים הפרש ניכר בין שכר עבודתו של הפועל הערבי והיהודי אין לשמור על רמת חייו של הפועל העברי, אלא אם כן תבוא עליה המונית, אשר תספק את כל דרישת המשק העברי לפועלים ע"י עבודה עברית מאורגנת.

לעומת זאת רוצים המעבידים בעליה המונית, שתהא גדולה מזרם ההון, כדי שתספק את החסרון בידים עובדות ותנמיך את שכר העבודה. אלא שכאן יש הבדל חשוב בין בעלי התעשיה והבנין ובין הפרדסנים. הראשונים זקוקים בעיקר לפועלים מקצועיים, וגם לעבודות פשוטות קשה להם להכניס ערבים, מפני חנוכם הטכני הלקוי ומפני התנגדותם המרה של ארגוני־הפועלים היהודים. ואלו בכפר קשה המלחמה נגד עבודה זרה יותר מבעיר, והיהודים הבאים לא“י אינם מביאים עמהם מומחיות ונסיון בעבודות החקלאות אלא צריכים ללמדן בארץ. ועל־כן בוחרים הפרדסנים וגם יכולים להעסיק פועלים ערבים זולים ואינם זקוקים לעליה. גם בצרכן המקומי אין הם מעונינים, כי תוצרתם נמכרת, כמעט כולה בחו”ל, ואין הם מופיעים בישוב אלא כצרכנים וכמעבידים ואינם נהנים כמעט מן העליה. משום כך אדישים הם אליה ואף מתנגדים לה, שכן גורמת היא לעלית מחירים ולהתחזקות הדרושה לעבודה עברית.

אמנם, מחוץ לגורמים הכלכליים, מעונינות כל שכבות היהודים בעליה, משום שהיא מרבה ומחזקת את הישוב, כנגד הלחץ התרבותי והפיסי התמידי של הרוב הערבי. אבל דוקא משום כך מחמירה המלחמה הנטושה בין הפועלים והמעבידים מסביב ללשכת העליה. כשם שהם נלחמים בארץ לשליטה על לשכת העבודה, כן נלחמים הם כאן לרשות לחלק את הסרטיפיקטים: אם לפועלים זולים ולבלתי מאורגנים, או לבעלי תרבות אירופית והכרה מעמדית.


 

ד. הגולה והישוב

התקוממותם של בישי־גדא”.

(ג. דקר “הפועל הצעיר” ג' סיון תרצ"ד ע' 7)

במדה שזרם ההון והעליה היהודית מפתחים את הישוב העברי בא“י, בה במדה מתבלט הניגוד הסוציאלי בינו לבין הגולה. הישוב הארצישראלי מתגבש בצורת חברה נורמלית, מבצר, מתוך הסתגלות לתנאי המקום והסביבה, את עמדותיו הכלכליות ומפתח את חייו החברתיים והתרבותיים העצמיים. ובינתיים הולכים יהודי הגולה ומתרוששים, נדחקים מכל עמדותיהם הכלכליות והסוציאליות, והאנטישמיות המתגברת מסכנת יום־יום את חייהם ושארית קנינם. וככל שגדל הניגוד בין ארץ ישראל לגולה, כן גדלה גם תשוקת יהודי הגולה לעלות לארץ מאושרת זו. אלא שכוח קליטתה של הארץ מצומצם בגבולות ההון הזורם אליה והאפשרויות להשקעתו (התלויות במסיבות כלכליות וחוקיות) ובהגבלות המלאכותיות, שהממשלה המנדאטורית גוזרתן מטעמים פוליטיים. ע”י כך נהפכות השכבות הבורגניות בארץ (ואפילו הפועלים, שעבודתם ופרנסתם מצויות) לבעלי מונופולין לעומת הצבא העצום של אחיהם המרוששים והתלושים בגולה. ובגולה זו, הכמהה לשוא לאפשרות של עליה, גובר רגש של קנאה וטינא לעדיפי זכויות אלה, ורגש של שנאה לאנגליה. גדלה תנועה עממית בעלת אופי צבאי, שאינה סומכת על מהלך ההתפתחות הכללית, אלא משליכה את יהבה על מלחמה עולמית חדשה ורוצה לשנות את המצב הקלוקל בכוח הזרוע, ולהכריח את הישוב הארצישראלי, שישא גם הוא בעול המצוקה, כשאר חלקי האומה, ויתבע מאת ממשלתו את ביטול המונופולין שלו כלפי יהודי הגולה ואת הרחבת זכויותיו לגבי ערביי הארץ, כלומר: עליה חפשית והתקנת תנאים אדמיניסטרטיביים־חוקיים, שיקלו את קליטתה. ממילא מצטרפים לתנועה זו כל היסודות הנדכאים והנרגנים בישוב, ובורגני הישוב מסייעים לה על מנת לשבר בעזרתה את כוחה של הסתדרות הפועלים (בנגוד לבורגנים היהודים של הגולה, שאין להם בארץ אינטרסים כלכליים ומעמדיים, והם חרדים על הסדר ועל השלום עם הרשות). כמו כל התנועות הציוניות, כן גם תנועה זאת היא בעלת אופי לאומי בגולה, בעוד שבארץ ישראל מתבלט גם אצלה צביונה המעמדי־ה“על־מעמדי”. (אלא שיש לזכור, כי גם תנועת הצה"ר, גם תנועת העבודה, מושפעות בגולה במדה רבה מאד מן היחסים המעמדיים ומאופי האנטישמיות במקומן).

יש לדמות את תנועת הצה“ר לתנועות הפשיסטיות, הבנויות על ברית שכורתים המוני המובטלים ושכבות־הביניים המתרוששות עם הבורגנות הגדולה, המחנכות את ההמונים לצבאיות ולהזיה והמכוונות את התמרמרות ההמונים על מצוקתם החמרית כנגד הסוציאליזם והליברלים, לשם שבירת הדימוקרטיה. לעומת זאת סומכת תנועת העבודה והשכבות הליברליות בישוב הארצישראלי (כדוגמת הסוציאליסטים והליברלים של אומות העולם) על ההתפתחות הכלכלית, העתידה להעביר בעצמה את המוני הגולה לארץ, ובהתאם לכך הן מחנכות את חסידיהן לשלום ולעבודה מעשית. אבל ההבדל בין התנועות הפשיסטיות של אומות העולם לתנועת הצה”ר הוא בזה, שהשלטון בארץ ישראל נמצא לא בידי הבורגנות היהודית, אלא בידי הממשלה המנדאטורית. התנועות הפשיסטיות אצל אומות העולם באות כתריס בפני המהפכה הסוציאליסטית וכתחליפה, כמהפכת־נגד, אבל בארץ־ישראל אין המהפכה הסוציאליסטית עומדת על הפרק. לכן אין מקום ואין טעם לשמוש באלמות המלחמות בין מפלגות הישוב. תנועת הצה"ר אינה יכולה לתפוס את השלטון בידיה, ולכן אינה מסכנת את קיומם של ארגוני הפועלים. אמנם, היא מפצלת ומחלישה את החזית המעמדית ומקטינה את השפעת הפועלים בישוב ובציונות, אבל כוח־הכפיה המכריע במלחמה המעמדית בארץ נמצא בידי המשטרה הממשלתית, שאינה תלויה במפלגות הישוב, והיא תומכת בפרדסנים – אם בעד ואם כנגד הרביזיוניסטים. קיומו של גורם מכריע זה, משנה בכלל שינוי עיקרוני את מהותן ואת אפין של מפלגות הישוב הארצישראלי, התלוי בממשלת הארץ, ממפלגות הקונגרס הציוני, שאיננו תלוי בה. כל מלחמה חברתית בארץ שאינה מתחשבת בקיומו של גורם זה תלויה באויר וסופה כשלון.


 

ה. ציונות בורגנית או סוציאליסם מהפכני?

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל נגוד”.

(בן־גוריון, “ממעמד לעם”. ע' רכ"ז.)

הפועלים היהודים בארץ־ישראל נתונים בין הפטיש והסדן: העבודה הערבית הזולה והמוני היהודים הנמקים בגולה – אלה ואלה לוחצים על שכרם ועל רמת חייהם. הם יכולים להתחמק מלחץ זה, או ע“י שיעלו עליה כלכלית אל העבודות המקצועיות והעונתיות ובעזרת שכרם הגבוה, המאפשר לחסוך חסכונות, אל מעבר לפרולטריון, אל הבורגנות והאכרות; או ע”י שיוסיפו להיות פועלים, ורמת חייהם תרד, אם לא בהחלט, הרי, לפחות, במדה יחסית. דרך שלישית אין. אבל בהתנגדותם הטבעית להתפתחות הכרחית זו, מוותרים הפועלים לבורגנים היהודים על עמדות סוציאליות חשובות (בוררות־חובה, כמות התוצרת, שכר עבודה בגיוס, עוד מעט גם לשכת העבודה ההסתדרותית) כדי לשמור על שלטונם בהסתדרות הציונית. והם אינם ממרים את פי הממשלה, ההולכת שלובת־זרוע עם האפנדים, כדי שבידי ההסתדרות הציונית יתקיים המונופולין על הסרטיפיקטים, והם יוכלו למנוע כניסת פועלים זולים ושוברי הארגון המעמדי. הפרפורים הללו באים מתוך שאיפה למצוא דרך משותפת למטרות המעמדיות והלאומיות. אבל השאיפות הלאומיות והמעמדות של הפועלים בארץ ישראל אינן מזדהות היום. עליתם הכלכלית של הפועלים והתברגנותם, שתביא לטשטוש הפרולטריון היהודי בישוב, תנעל את הדלת בפני עליה יהודית המונית ותניח את הישוב במצב של מעוט גלותי התלוש מחיי הייצור וצפוי לסכנת השתלטות ונישול מצד הרוב הערבי. לעומת זאת דורשת עליה יהודית המונית את בלימת העליה הכלכלית וכניעת הפועלים לפני הבורגנות. ובשביל צבור הפועלים היהודים בארץ שני הדרכים גם יחד פרושם שלום עם הבורגנות היהודית. ההגירה הציונית לא“י ובנין הארץ לשם קליטתה כרוכים בקיומו של ההון הפרטי ובמשטר הרכושני המאפשר את פעולתו, וכל זמן שאין להסתדרות הציונית כוח־כפיה, אין התנועה הציונית יכולה להיות סוציאליסטית־מהפכנית, אלא בורגנית בלבד. כלומר: תנועה של אחדות לאומית ומשמעת לאומית, אם גם השפעת הפועלים וההון הלאומי בה יהיו גדולים פחות או יותר. הפועלים, ששאפו לשנות את הפוליטיקה הציונות הזאת ע”י השתלטותם בהסתדרות הציונית, נאלצו אחרי השתלטותם לנקום בפוליטיקה “פשיסטית” על משמעת לאומית. העתיד הקרוב יוכיח, אם “משמעת לאומית” זו תתפרש פירוש רפורמיסטי, לפי “מפלגת העבודה”, או פרוש פשיסטי, לפי הצה“ר, שאינו אלא בבואתו ההפוכה של פירוש מפא”י בראי צרכיה של הבורגנות.

אבל ההסתדרות הציונית תוכל לרכוש כוח־כפיה רק בהשענה על שלטון יהודי בארץ־ישראל. בלעדי שלטון יהודי טריטוריאלי אין מקום (ולכן גם אין אפשרות) לתנועה יהודית עצמאית של סוציאליסם מהפכני. תנאי מוקדם למהפכה סוציאליסטית בארץ היא הווצרות חברה בורגנית בה. תנאי מוקדם למהפכה סוציאליסטית יהודית, שהחברה הבורגנית שתווצר תהיה יהודית. התנועה הסוציאליסטית היהודית בארץ יכולה עכשיו לסייע רק לתנועות מהפכניות זרות בחו"ל או בישוב הערבי, מתוך התנכרות לאומית – כאשר עשתה זאת בגולה, או לסייע לבורגנות היהודית כנגד אויביה. בחשבון אחרון מזדהים שוב האינטרסים המעמדיים והלאומיים של הפרולטריון היהודי, המלחמה הלאומית הופכת להכנת המהפכה הסוציאליסטית היהודית. אבל המהפכה שעל הפרולטריון להלחם בעדה עכשיו, היא לא המהפכה הסוציאליסטית כנגד הבורגנות, אלא המהפכה האגררית הדרושה להתפתחותה של הבורגנות בארץ, בפרט להתפתחותה של הבורגנות היהודית.


 

ו. הבורגנות הערבית

"שקיעת ה'איסתיקלאל' "

(מ. א. “דבר” גליון 2703)

מה הם הגורמים להתנגדותם של הערבים לציונות? הגורמים הלאומיים והדתיים גלויים ומפורסמים למדי. אבל מאחריהם מסותרים גורמים כלכליים. בעלי האחוזות הגדולות, אשר שלטו בארץ באין מפריע עד לאחרי המלחמה, התנגדו לציונות מפני שהביאה עמה צורות כלכלה קפיטליסטית, שהרסו את המשק הפיאודלי ומפני שנטעה בלב הישוב הערבי רוח־מה של דמוקרטיה ועזרה עצמית. אבל בינתים נתהוו בישוב זה שינויים סוציאליים חשובים. העליה וההון של היהודים, יחד עם הצבא והממשלה, יצרו בארץ שווקים חדשים לעבודתם ולתוצרת חקלאותם ומלאכתם של הפלחים. מקורות פרנסה אלה והמעבר למשק אינטנסיבי (לפי דוגמת המשקים העברים ובהדרכתה ובסיועה של הממשלה) אפשרו בכפר עלית שכבה של אכרים אמידים (כשליש ממספרם הכללי של הפלחים) ובעיר – את התפתחותם המהירה של המעמדות הזעיר־בורגניים, היצרנים והמתווכים, שהגדילו מצדם את כוח הקליטה של השוק הפנימי. קבלני הממשלה, הסוחרים המספיקים לה, בעלי־הסירות בנמלים השתכרו סכומים רבים, שבאו ברובם, אם במישרין ואם בעקיפין – דרך אוצר הממשלה, ממסי היהודים ומתשלומיהם. התפתחות השוק החפשי הפכה את רוב תשלומי החכירה והחובות של הפלחים מתשלומים בעין לתשלומים בכסף, העולים, לפי האומדנה, למיליון לא“י לשנה. ונוסף לכל אלה ולרווחיהם הגדולים מפרדסי ההדרים, נתמשכו לכיסיהם של האפנדים בעלי־הקרקעות סכומים עצומים במחיר הקרקע שמכרו ליהודים, הבתים שהשכירו להם וכדומה. הון מזומן זה שבא לכלכלה הערבית המסורתית מבחוץ ולא מצא בה מקום לעצמו, פרץ לו סוף סוף דרך אל ההשקעה הקפיטליסטית. אבל לשם כך צריכה היתה להשתנות המנטליות של בעלי הכסף. הרבה סייעה לשנוי זה דוגמת המשק והיזמה של היהודים ובתי־הספר (של הממשלה ושל המיסיון), שהפיצו את יסדות החנוך ואפני המחשבה האירופיים. את הדחיפה האחרונה לפנית האפנדים אל דרך הבורגנות נתנו, כפי הנראה, מאורעות אב תרפ”ט, שעוררו את היסודות האקטיביים בקרב הערבים לפעולה כלכלית, אחרי אשר נסתם הגולל על השאיפות הפיאודליות הריאקציונית. מאז מתרחב במהירות שטח המטעים הערבים, נעשים נסיונות ליסד תעשיה ערבית (על פי רוב בהשתתפות הון זר וביזמתו), מתפתחת הקואופרציה האשראית והשרותית, קודמתן של חברות־המניות, ההון החפשי מתארגן בבנקים יוזמים, המרחיבים את פעולתם משנה לשנה. קרבתה של הבורגנות הערבית לרשות, בקיאותה בדרכי המסחר המזרחי והרוח הלאומית של הערבים נותנים סכויים יפים להתפתחותה. והתפתחות זו עלולה להצר את אפשרויות התרחבותה של הבורגנות העברית ואת כוחו של הישוב העברי לקלוט הון ועולים חדשים. ההון והיזמה של היהודים, המפתחים את כלכלתה של ארץ־ישראל, יוצרים להם בכוח עצמם את מתחריהם וההפרש בכוח ובתרבות ביניהם הולך ופוחת. מתוך כך פוחת גם יתרון היהודים בהתחרותם עם הערבים והסכויים לנצחם מתוך התחרות כלכלית בלי סיועם של תנאים פוליטיים (המופנים עכשיו כנגד היהודים).

תהליך כלכלי זה עודנו בראשיתו, עוד יש בו הרבה מן המסורת הפיאודלית. חלק גדול של הבורגנות הצעירה מקורב לבעלי־האחוזות הישנים ומעורב בהם, בפרט לאחר ששדה השקעתו העיקרי של ההון בארץ הוא עד כה החקלאות הקפיטליסטית. ואף־על־פי־כן הספיקה כבר הבורגנות הערבית להתארגן כמפלגה פוליטית מיוחדת (“איסתיקלאל”), הדוגלת בלאומיות קיצונית, ולגלות פנים חדשות כלפי הציונות: בניגוד למשפחות האצילות הישנות נלחם מעמד ההון התאב לרווחים לא בעולים היהודים, אלא בבורגנות היהודית, בעד הזכות היחידה לנצל את אוצרותיה הטבעיים של ארץ־ישראל. בעוד שהראשונים הטיפו נגד מכירת הקרקעות ליהודים, תאבים האחרונים לקנותם לעצמם. הפגנות חשוון תרצ“ד, מעשה ידיהם של אנשי ה”איסתיקלאל", כנגד התגברותה החדשה של הבורגנות הציונית בארץ, באו להעיד על תקפו של הכוח הצעיר הזה ועל מדת ההתחשבות שמתחשבות בו הסיעות הישנות וממשלת הארץ: שהרי היא מקוה למצוא בו נושא ערבי לפתוחה הכלכלי של ארץ־ישראל, שעד עכשיו לא יכול היה להעשות בלעדי היהודים והונם.


 

ז. הבעיה האגררית והפרולטריון הערבי

אחד המכשולים העיקריים להתפתחות התעשיה בא"י הוא חוסר שווקים… לשם קליטת העליה נודע ערך רב ל…העלאת רמת החיים של מעמד הפלחים בארץ. ואמנם הפרוצס הזה מתקדם והולך בסטיכיות ע"י הקפיטליזציה של הארץ והתפתחותה”.

(ד. הורביץ, המשק השיתופי, תרצ"ג, ע' 14־144)

שיטות המשק הקפיטליסטי, החודרות עם ההון אל הכלכלה הערבית המסורתית, גורמות להתפצלות מעמדית בכפר ומגדילות את הלחץ על שכבות הפלחים העניים. מכיון שנגלתה האפשרות להפיק רווחים מקרקעה של ארץ־ישראל עלה ערך הקרקע וגדלו הרינטה ודמי החכירה והאריסות (כרבע הפלחים בארץ הם אריסים). השוק החפשי והנהגת התשלום־במזומנים של מס המעשר הרסו את שיטת התשלומים בעין, ועם הירידה העולמית של מחירי התוצרת החקלאית גדלה גם עקתם הכספית של הפלחים. אבל הפלחים העניים, ובפרט האריסים, אינם יכולים להפיק ממשקם יותר משהפיקו עד עכשיו, שכן רובם שקועים בחובות, כבולים בשיטות הבעלות המשותפת של הקרקע (“מושאע” – עדין כ־40% של הכפרים בארץ) ואין לאל ידם להקדיש כסף לאינטנסיפיקציה של משקם, בפרט כל זמן שחסר בארץ אשראי חקלאי זול. לכן עברו בשנים האחרונות שטחים גדולים (בפרט באזור ההרים) מידי הפלחים לידי בעלי האחוזות והמלוים ברבית, המזדהים, על פי רוב, זה עם זה, ובעליהם הקודמים נהפכו לאריסים או לפועלים שכירים. בדרך זו משיג ההון את שתי מגמותיו בבת אחת: גם את הקרקע לנצלה וגם את הידים לעבדה. מובן מאליו, כי הפלחים (ועוד יותר מהם, הבדוים, הנדחקים עכשיו לקרן ארץ שוממה) מתנגדים להתפתחות זו, מפריעים את החרישה, עוקרים את עצי הפרדסים הנטועים וגם שודדים וגונבים. מאידך גיסא מקטין עניים את שוק התעשיה בארץ ומגביל את אפשרויות התפתחותו של המשק הקפיטליסטי החדש. ואם התמרמרותם אינה מביאה תסיסה סוציאלית חזקה – חוץ מאהדה לאבו־ג’ילדה – הרי הסיבה היא בזה, שהכנסותיה העצומות של הממשלה ממסי היהודים אפשרו לה לפטור את הפלחים ממסי העושר והאג’נם ולסייע להם באינטנסיפיקציה של המשקים (על־ידי הדרכה חקלאית, בנין דרכים, הספקת מים, חלוקת שתילים, עזרה לקואופרציה, תמיכות כספיות בעתות צרה וכו') ומאידך גיסא נפתחו בארץ שווקים גדולים לתוצרת החקלאות המגוונת, והביקוש הגדול לפועלים הרים את שכר העבודה בערים ובחקלאות הקפיטליסטית. אבל סיוע זה וכן החוקים להגנת האריסים, אם גם ייטיבו את מצבם של הפלחים הארצישראלים, לא יוכלו לעכב את התהליך המהיר של הווצרות פרולטריון חקלאי ועירוני בארץ.

המשק הקפיטליסטי אינו יכול להתקיים בלי פרולטריון, כשם שאינו יכול להתקיים בלי בורגנות, ובחדירתו לארץ הוא יוצר את שניהם, אגב העלאת מחיר הקרקע (ולא כדעת הסוברים, להיפך, שמחיר הקרקע בארץ עלה מפני התרבות תושביה). יצירת צבא פועלים, עסוק ורזרבי, היא נחיצות דחופה לא רק לבורגנות הערבית, החלשה עדיין, אלא גם למשק הקפיטליסטי של הממשלה, ושל חברת־הזכיון הגדולות, המהוות את חוט־השדרה של הקפיטליסם בארץ. הפועלים שהכפר הארצישראלי פולטם שוב אינם מספיקים לו, והוא סופג לתוכו גם המוני פועלים זולים מן הארצות הסמוכות, ואפילו יהודים מן הגולה. פרולטריון ערבי קיים כבר בחקלאות, במנופקטורות השונות, בתעשיה, במסלות־הברזל, בנמלים, אבל ברובו הגדול עודנו קשור קשרים משפחתיים וכלכליים אמיצים לכפר, שממנו יצא, ולמרביתו אין העבודה השכירה אלא פרנסת עזר – תמידית, עונתית או חד־פעמית. (זאת היא גם הסיבה הנותנת לפועל הערבי את האפשרות להוזיל את שכרו כל כך לעומת הפועל היהודי, החי על שכרו בלבד). הוא התחיל כבר מגן על האינטרסים המעמדיים שלו ע"י שביתות, גם מתארגן פה לשם, ויתכן מאד, שבעתיד הקרוב יווצרו הסתדרויות פועלים ערביות בנות קיימא. ברם, ואף־על־פי־כן לא נתגבשו עדיין המוני הפועלים הללו למעמד מיוחד בעל הכרה פרוליטרית, ומספרם קטן מכדי שיוכלו להלחם לשלטון בלי סיועם של האריסים והפלחים העניים, המהווים יחדיו כמחצית האכרים הערבים. וגם הללו אינם מסוגלים לפעולה מאוחדת בלעדי הנהלתו של הפרולטריון.

מלחמה שניהם עתידה להיות מכוונת כלפי בעלי האחוזות והמלוים־ברבית לשם בטול החובות והמסים, לשם חלוקת־קרקע חדשה, אשראי זול ואיסור הגירת פועלים רעבים מן הארצות הסמוכות, המתחרים על־ידי זיל עבודתם בפלחים המקומיים, הנזקקים גם הם לעבודה השכירה. ספוקן של הדרישות הללו היה יוצר בארץ־ישראל גם רזרבה של קרקע פנוי, שוק גדול לתעשיה ואפשרויות חדשות של התישבות היהודים. גם שכרם של הפועלים השחורים היה עולה מפני הנתקם מן הכפר ומפני התפתחותו הנוספת של המשק הקפיטליסטי. אלה הן הדרישות שגם הפועלים היהודים נלחמים להן. אבל מכיון שבין היהודים אין מעמד של אכרים מתרוששים, כגון הפלחים הערביים, על כן לא מצאו הללו בני־ברית בישוב העברי. רק הקומוניסטים פנו אליהם בתעמולתם, בעוד שרב הפועלים היהודים התכוננו ל“ארגון משותף” עם הפרולטריון הערבי (לכשיתעוררו וירצה בבריתם).


 

ח. בריתות מעמדיות

ביצור קואופרציה בין פועלים יהודים וערבים, בין אכרים יהודים וערבים, בין סוחרים ושדרות מקבילות אחרות – יש בו משום הבטחון והשלום, שבלעדיהם לא יכון בנין הארץ”.

(בן־גוריון, נאום תשובה במושב הועד הפועל הציוני, ירושלים. מארס 1934)

נסיונות רבים נעשו ליצור חזית משותפת של הפועלים והערבים, אבל עד כה לא נשאו פרי. מה הסיבות לכך? ראשית: הקיום הנפרד של הפרולטריון היהודי והערבי, כל אחד בתחום משק הישוב שלו ולכן גם תלוי בבורגנות שלו וכרוך אחריה. שנית: ההבדל בדרגת התרבות, בשכר העבודה ותנאיה, שהוא המוסיף חריפות יתרה להתחרות הפועלים של שני העמים בכל מקום שהם נפגשים. ושלישית: שנויי האופי של שני הפרולטריונים: האחד בא מן העיר, משולל כל אמצעי ייצור, כל פרנסתו על שכרו בלבד ומגמתו – ההתישבות החקלאית. השני – מוצאו מן הכפר, מתפרנס עדיין גם מן החקלאות, עבודתו השכירה אינה קבע, ופניו אל העיר. משום כך קמו עד עכשיו הארגונים המשותפים רק במקומות עבודה “נייטרליים”, שהפועלים היהודים והערבים עסוקים בהם בתנאים שווים ובשכר שווה: בדואר, בטלגרף, ברכבת, בנמלים.

הגאות הנוכחית הגביהה את שכר העבודה בארץ והחלישה את הצורך במלחמה מקצועית ואת הזיקה לארגון משותף. אבל זיקה זו מוכרחה להתרבות אם יפרץ משבר בארץ ותנאי העבודה יורעו. בזמן האחרון, עם חדירת העבודה הערבית למשק היהודי, הולכת וגדלה התחרות הפועלים הערבים ביהודים. היא מעכבת את הרמת שכר העבודה היהודית בחקלאות ומכריחה את פועלי החקלאות היהודים לעבור אל הבנין ואל והחרושת. אבל העבודה הערבית חדרה כבר גם לענפי המשק הללו. ומאחר שהעבודה הערבית נעשתה קבע בחלקים חשובים, ההולכים וגדלים, של המשק העברי ואסור המשמרות גם נטל מאת הפועלים העברים את היכולת להלחם בדרך חוקית נגד העבודה הזרה הזולה, נאלצו הללו לפנות אל הארגון המשותף, כי הוא הדרך היחידה שנשארה לפניהם להגנה על תנאי עבודתם.

ברם, ארגון מקצועי של הפלחים, הקשורים עדיין לכפריהם הוא מן הנמנע מעיקרו, והפועלים היהודים גם אינם מעונינים לקבל להסתדרותם פועלים שאינם חיים על העבודה השכירה אלא לסירוגין. רק השכבות העליונות של הפועלים הערביים – בעלי־המקצוע בערים והפועלים הוותיקים במושבות, הנתוקים יותר מן הכפר, הנוחים יותר לקלוט הכרה מעמדית ושכרם קרוב לשכר היהודים – רק הן עלולות להמשך בעתיד הקרוב לתוך ארגון משותף עם היהודים. ארגון כזה של השכבות העליונות בפרולטריון יקדש מלחמה לשכר גבוה נגד התחרות הפועלים הזולים, אבל ע“י כך עתיד הוא להגדיל ביותר את ההבדל בין הפועלים המקצועיים המאורגנים לפועלים השחורים־הפלחיים (פצול זה הוא גם אחד מנימוקי הארגון המשותף מצד הפועלים היהודים). אבל כל זמן שארגון זה לא יקיף את המוני הפועלים הפשוטים ולא ישען על הפלחים העניים, יהיה חוג פעולותיו מוגבל מאד, מפני אימת התחרותם. לכשתקיף תנועת הארגון גם את המוני הפועלים הפשוטים ותחזק, תתקל בהתנגדותה התקיפה של הממשלה (הסתדרות פועלי הרכבת!), של חברות־הזכיון ושל ארגוני המעבידים, ואז תפנה אל המלחמה בעד השלטון בדרך מהפכנית. ארגון משותף מלא (לא של פועלים וותיקים בלבד!) ופעולה מהפכנית סוציאליסטית היינו הך הם: וזו לא תבוא בארץ אלא ע”י ארגונם המשותף של פועלי שני הישובים. אבל מכיון שהציונות זקוקה למשטר בורגני ולשלטון אירופי בארץ, לפחות עד שיוכל הישוב העברי לקחת את השלטון בארץ בידיו, על כן אין הפועלים הציונים יכולים לתמוך בפעולה אנטי־אימפריאליסטית.

וכשם שההבדל בתנאי העבודה ובשכרה מעכב את ברית הפרולטריון היהודי והערבי, כן מעכב ההפרש בהוצאות הייצור ובשיטות העבוד של פרדסי היהודים והערבים את הקמת חזית מאוחדת של הפרדסנים היהודים והאפנדים, כי הוא גורם להתחרות פנימית ביניהם. השאיפה לברית הזאת נתמכת ע"י הממשלה המנדאטורית וכוחות ההון הגדול, הרוצים בשלטון אבטוקרטי, ומסתייעת בנחיצותה של פעולה כלכלית אחידה כלפי חוץ מצד כל פרדסני הארץ. מובן מאליו, שברית מעמדית זו תהיה מכוונת בעיקר כלפי הדימוקרטיה וכנגד הפועלים החקלאיים והאריסים, להרבות בנצולם.

בריתות מעמדיות אחרות היהודים והערבים לא יוכלו להיעשות בעתיד הקרוב. בעלי־התעשיה העברים חסרים בן־זוג ערבי. שכבות הביניים העירוניות של היהודים והערבים נתונות במדה פחותה תחת השפעתם של היחסים המעמדיים, הן מסוגרות ברובן בתחומי המשקים הלאומיים של שני הישובים ומתחרות בחריפות בעמדות בעמדות הנייטראליות, כגון במשק הממשלה. גם האכרות האמידה בכפר הערבי והיהודי נבדלות זו מזו באינטנסיביות של משקיהן ובזיקתן השוקית, הכספית וההדרכתית (זו אל הממשלה וזו אל מוסדות הישוב היהודי) ואינן מאוחדות אלא בדרישות סיוע מאת הממשלה ובהגנת שדותיהן מפני הבדוים הנודדים. כי קיומן בתוך משקים לאומיים נבדלים מגדיל את התחרותן בכוח, אבל מקטין את התחרותן בפועל ומפחית בהן את השאיפה לבריתות מעמדיות ולאידיאולוגיה “ארצישראלית”. לכן משמשות השכבות הללו כנושאיה הנאמנים ביותר של האידיאולוגיה הלאומית.


 

ט. הישוב והממשלה

קולונל וודג'ווד… אינו יכול לחשב על תושבי פלשתינה כעל פלשתינאים, אלא רק כעל יהודים וערבים”.

(“ניר איסט, 7 ביוני 1934 ע' 434”)

הישובים העברי והערבי בארץ עומדים זה מול זה כשתי מדינות בורגניות: כל אחד מהם שואף לכבוש את שוקי זולתו ואת מקורות פרנסתו (האוצרות הטבעיים והעמדות הכלכליות והסוציאליות) ושומר על עצמו מפני חדירת כל תוצרת זרה. התחרותם ואיבתם של שני הישובים נובעות מזה, שבשניהם מאוחדים כל המעמדות מסביב לבורגנים ותלויים בהם, שכן הבורגנים הם נושאי ההתפתחות הכלכלית שממנה תלויה פרנסתו של כל הישוב. מאידך גיסא, זקוקה בורגנותו של כל ישוב ללאומיותם ולסיועם של שאר המעמדות, כדי שתוכל להתקיים ולהתחרות בבורגנים הזרים. כל זמן שישרור משטר של התחרות חפשית, לא יוכל להתגשם החלום על “הסכם” עם הערבים בצורת חוזה על חלוקת הארץ והזכויות השונות בין שני הישובים, אלא אם כן יתלכדו לעם אחד. יש מקום רק לבריתות חלקיות להשגת מטרות מסוימות (כגון: נמל ביפו, מכס על נעלי חו"ל וכדומה) או למלחמה באויב משותף. לפני המלחמה קרבה ההתנגדות המשותפת למשטר הטורקים, שהיה המעיק על הערבים והיהודים גם יחד. המשטר האנגלי מפריע, אמנם, מכמה בחינות את ההתפתחות הקפיטליסטית של הארץ (שיטת המכס, התחבורת, לקויי המסים, חוקי הקרקעות, גזירות העליה, הפוליטיקה הכספית וכו'), אבל הוא גם מונע את ההתנגשות המזוינת בין שני הישובים, וע"י כך מאפשר את ההתפתחות הקפיטליסטית הזאת. משום כך יותר מששני הישובים נלחמים בממשלה המנדאטורית, הם משתדלים למשכה כל אחד לצדו.

מגמותיה של הממשלה בארץ ברורות למדי. היא מגינה על המסחר האנגלי, סוחטת ככל האפשר כסף מן הישוב היהודי ומשתמשת בכסף זה כדי לקשר אליה, ע“י תמיכות והענקות, גם את האפנדים, גם את הפלחים ולבצר את הארץ לימי המלחמה. מטרתה הגלויה היא: לשבור את החיץ הקיים בין שני הישובים ולמזגם לישוב מעורב אחד. התחרותם הכלכלית וזיקתם זה לזה יגדלו ע”י כך, ועמן תגדל גם הנטיה לבריתות מעמדיות. אבל גם הסכסוכים הלאומיים יתרבו וכוחו הפוליטי של כל ישוב יפחת, אם יחדל להיות מרוכז ומלוכד מבחינה טריטוריאלית וכלכלית. עבודת המשטרה בארץ תקשה, אבל עבודת הצבא תקל.

תנאי ראשון לערבוב תחומים כזה היא, כמובן, המנוחה האזרחית בארץ תחת פקוחו של הצבא האנגלי. רצונה התקיף של הממשלה לשמור על הסדר בארץ, שהוכיחה אותו בהפגנות חשוון תרצ"ד, הרגיע אפילו את הישוב העברי, המכיר היטב את כל חומר הסכנות האורבות לו כל זמן שהוא מעוט בארץ. עכשיו משתמשת הממשלה בעונת התרחבותו המהירה של המשק העברי וגוזרת על העליה, כדי להכריח את המשק העברי להזקק לעבודה ערבית – ואגב היא מכניסה לארץ המוני פועלים זולים, הנחוצים למשקה, לחברות־הזכיון ולפרדסנים.

אבל כשם שאנגליה העמידה בינה לבין היהודים את הסוכנות היהודית, כן היא מתמצת ליצור בארץ־ישראל ממשלה מקומית, שתקבל על עצמה כלפי העם את האחריות לפעולותיה. אין עוד לדעת, אם ממשלה זאת תווצר בצורת מועצה מחוקקת או בצורה אחרת, אם בבת אחת או באטיות רבה. ואין צורך להדגיש, שממשלה זו לא תהיה עצמאית ביותר. אנגליה לא תעזוב את ארץ־ישראל. היא תשמור על כל העמדות האיסטרטגיות והצבאיות ועל רשותה לפקח על כל ענפי המדינה החשובים לה. אבל הבורגנות המקומית תקבל בממשלה זו ספוק כלשהו, מספר משרות וחופש מסוים, שיתבטא בלי ספק קודם בהשתלטות על המעוט היהודי, כאשר קרה במדינת עירק הצעירה לגבי המעוט האשורי.

אבל כוחו הכלכלי, החברתי והפוליטי של הישוב היהודי בארץ גדלים מהר, וכבר בעתיד הקרוב לא יוכל שלא להתקומם כנגד הלחץ הזה ולהלחם בכל האמצעים לשלטון בארץ – במדה שיהיה שלטון זה נתון בידי הישוב המקומי. כל הקמת ממשלה עצמאית בארץ, אם רק יהיה לה איזה ערך ממשי, עלולה להביא למלחמת שני הישובים לתפיסת השלטון הזה, ומכיון שהשליטים הערבים יהיו מסתמא האפנדים, יוכלו היהודים להסתייע נגדם בהמוני הפועלים והאריסים הערבים תחת סיסמת רפורמה קרקעית ובטול החובות. ויש לשער, כי דרישה זו תמצא גם את תמיכת בעלי־התעשיה הערבים, בעוד שבעלי־האחוזות היהודים יעמדו גם אז, כמו שהם עומדים עכשיו, לצדה של ממשלת הארץ. ונדמה שכבר הגיעה השעה להתחיל בהתנגדות בפועל לסחיטת הכסף מן הישוב העברי ולקפוח זכויותיו ע"י הממשלה והפקידות. אל נפריז בדבר סיכוייה של התנגדות זו וגם אל נתיאש ממנה. גבולותיה ואפשרויותיה כלולים במדה שהממשלה המנדאטורית מתפרנסת מן הישוב היהודי בארץ וסומכת עליו למקרה של מלחמה.

מובן מאליו, שאת המלחמה הזאת לשלטון תנהל הבורגנות. ומצד היהודים ביתר דיוק: הבורגנות העירונית. אבל היא תוכל לנהל את המלחמה הזאת רק בסיועם של המעמדות העובדים. כי הבורגנות הצעירה חלשה מלנהל את הפעולה הפוליטית לבדה וגם נכונה בכל עת לוותר ולהשלים על חשבון העם. כל זמן שהבורגנות תוסיף למלא את תפקידה הפרוגרסיבי בארץ כנושאת ההתפתחות הכלכלית והחברתית, יוסיפו גם הפועלים לתמוך בה: הפועלים היהודים – בבורגנות היהודית, והערבים – בערבית. מאידך גיסא נותנת להם תמיכתם זו את האפשרות ללחוץ על הבורגנות, הצריכה לדאוג לפרנסתם, שכן היא נזקקת להם בתור קונים ומגינים (עבודה עברית!). יחסי הכוחות של המעמדות המאוחדים הללו מזה ומזה – הבורגנות עם הפועלים, לא הפרדסנים והחקלאים – הם שיכריעו לבסוף, מי ישלוט בארץ: היהודים או הערבים.


 

י. עמדתנו

החובה העיקרית אשר במלואה תלוי כל גורל תנועת התחיה בישראל היא – לעקר משרשי צבוריתנו את קו־הרעל, אשר איפשר וגדל את מעשה הזה, וחיפה עליו

(מ. ד., “דבר”, גליון 2759 )

זרם ההון והעליה היהודיים לארץ, שנגרמו ע“י התפתחות האבטרקיות הלאומית והתגברות האנטישמיות בגולה, הגדילו בארץ את הניגודים המעמדיים והחישו מאד את התהליך המתואר. עדיין הם מסותרים בכסותה של ה”גאות", אבל הזעזוע הכלכלי הראשון, בין אם יבוא בצורת משבר ובין אם יבוא בעקב מלחמה, יביא בהכרח את הניגודים הללו לידי גלוי והתנגשות. רק הרחבה נוספת של אפשרויות ההתפתחות הקפיטליסטית בארץ (ע"י רפורמה קרקעית, הרחבת גבולותיה של ארץ־ישראל, סיוע לעליה עברית) עלולה לדחות את ההתנגשות הזאת לימים יותר רחוקים.

אין להשוות את הציונות לתנועות־שחרור לאומיות. הן הסירו את המכשולים מדרך התפתחותם של המשק והחברה, שהיו כבר קיימים בעין, בעוד שהציונות מקימה תחילה את המשק הלאומי ויוצרת את החברה היהודית בארץ. התפתחות המשק הקפיטליסטי בארץ־ישראל היא תהליך כלכלי, שאיננו תלוי עוד באידיאולוגיה הציונית ובפעולותיה של ההסתדרות הציונית, אלא בגורמים כלכליים בלבד. אבל תהליך כלכלי זה לבדו לא יוכל ליצור רוב עברי בארץ, שכן עתיד הוא להכשל בנגודים המעמדיים והלאומיים הנוצרים על ידו. המלחמה המעמדית המתנהלת בתוך המשק הלאומי אינה יכולה להביא לידי כך, שמשק זה יהיה שייך לעם, זה או אחר, שהמשק הקפיטליסטי המתפתח בארץ יבנה על־ידי יהודים ויקלט דוקא את המוני הגולה. לשם הגשמת המטרה הציונית דרושים גם גורמים חיצוניים, פעולות פוליטיות לעזרת התהליך הכלכלי.

פעולתה הפוליטית של הגולה מכוונת, כמובן, לחיזוקה של החזית המכרעת בארץ־ישראל על־ידי עליה בכל־הדרכים וע"י לחץ תעמולתי תמידי על הממשלה האנגלית לטובת הציונות. הפעולה הפוליטית הציונית בארץ יכולה להיות רק ברית עם הפועלים והפלחים הערבים ובצור העמדות המשקיות, הלאומיות והאיסטרטגיות לקראת המלחמה העתידה.

אבל לשם גישומן האפשרי מצריכות הפעולות הללו שני תנאים מוקדמים: בגולה – שחרור ההסתדרות הציונית, נציגותה הפוליטית של העם היהודי, מעול בריתה עם אנגליה; ובארץ – איחודם של כל העובדים העברים לשם יצירת חזית לאומית מאוחדת כנגד המתנכרים מימין (האכרים) ומשמאל (פוע"צ), לשמירה על תנאי עבודה הוגנים, להגנה על העבודה העברית וללחץ מאוחד על הבורגנות העברית – לארגנה, להצילה מניגודיה הפנימיים (השעבוד לבעלי נכסי דלא־ניידי, הספסרות!) ולסייע לה במלחמתה באפנדים ובממשלה. הנצליח להפנות את ההתפתחות למסלול זה? או עתידה הציונות להשתבש ולהנגף בסתירות הכלולות בהתפתחותה?

המלצות קוראים
תגיות