יהושע חנקין

שרשי כל יצירת עם – באדמה. הכל מן האדמה.

גם חלקת השמים אשר יאמר לה העם “לי את”, איננה בלתי אם זו המכוונת ממש לחלקת האדמה העומדת ברשותו.

בדברי ימי כל עם – אין ספק כי הלכה כמי שאומר “הארץ נבראה תחלה”.

חנקין הוא “איש האדמה” שלנו. הוא המלאך הנעלם, הגואל את אדמתנו טפח

טפח, ובלוותו בסתר, רואה ואינו נראה, את מצעדי גאולתה מראשיתם, הוא הולך ומרחיב בלי הרף ובלי יגיעה את שטחיה ואת גבולותיה תחת רגלינו. “הוא דומם ונותן” – כאדמה עצמה. ונותן וחוזר ונותן – שוב כאדמה עצמה.

תהי אפוא ידו ברוכה – לפי שהיא ממציאה לנו את היקר מכל יקר ואת הקודם

לכל קודם.

ח. נ. ביאליק 3.XI.27

 

מבוא    🔗

בשנת תרצ"ב, יובל החמשים להתישבות החקלאית העברית – ליסודן של המושבות העבריות בשלשת גלילות הארץ: ראשון־לציון ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון וראש־פנה בגליל העליון – חל גם יובלו האישי של יהושע חנקין.

לפני חמשים שנה עלה האיש המופלא הזה ארצה, וארבעים מהן הקדיש לגאולת אדמת ארץ־ישראל. הוא רִכֵּז את חייו מסביב למשאת נפש זו, היא נעשתה לראש מאויו, ליציר כפיו ולילד שעשועיו.

אגדות יפות רקמו מסביב לאיש זה היהודים והערבים; רבים הם היודעים לספר עליו מעשי פלא – כיצד גאל חנקין כל שעל אדמה, מן השטחים השוממים המשתרעים ביהודה, שומרון והגליל.

עטרת גואל האדמה הולמת בצדק את ראשו של חנקין; כי במסירות נפש שאין משלה עבד חנקין את קדושת האידיאה של גאולת הקרקע, בה חזה חזות הכל, ובחייו לא היה לו דבר יותר קדוש מן העבודה הזאת.

סיסמתו, שעליה לא הכריז אף פעם בפומבי, (כי חנקין איננו לא נואם ולא איש הבמה) היתה: כל שעל אדמה שלא גאלנו אתמול מי יודע אם נוכל לגאלו היום; ומה שלא נצליח לקנות היום, מי יגיד אם יזדמן מחר לידינו! ובמסירות, שאיננה יודעת ליאות, התעסק בגאולת ובקנית הקרקעות, יום אחרי יום ושעה אחרי שעה לא הזניח כל הזדמנות ולא זלזל בכל אפשרות, ולמשאת נפשו זו הקדיש את כל אונו, מרצו וכשרונותיו.

היכן טמון סוד הצלחתו של יהושע חנקין בגישום רעיון גאולת הקרקע?

עמד לו לחנקין כח ההתרכזות הנפלאה ברעיון אחד, שנעשה במרוץ השנים לאידיאה הראשית שלו, שבה הגה יומם ולילה. סוד ההתרכזות – זהו סוד הצלחתו של חנקין.

“איזוהי הדרך להצלחה?” – שאל פעם האנגלי בוקסטון את אחד הרוטשילדים. ואדיר הכסף ענה לו: אדם מחויב להזהר מפזר שפעת מרצו על שבעה יַמים. ריכוז – יעץ רוטשילד – הדרך לנצחון, פזור – הדרך לכשלון".

“בין המון האנשים, שנפגשתי אתם במשך שבתי בארץ ישראל – מעיד הד”ר א. רופין – לא מצאתי אף אחד, אשר אצלו הגיע כשרון ההתרכזות לשם מטרה אחת ויחידה לידי שלמות כזו, כמו אצל חנקין. שבועות וחדשים יטוה את מטוה פעולתו ויחכה לגמירתה בסבלנות גדולה.

בחג יובלו הששים של יהושע חנקין, פענֵחַ משה סמילנסקי את סוד נצחונותיו:

“התזכרו את השועל והחסידה שנלכדו בפח? ראשו של השועל היה מלא תחבולות, כיצד להחלץ מן המיצר. ברם, לחסידה היתה רק מחשבה אחת. וסופו של השועל היה שנשאר לכוד בפח והחסידה יצאה למרחביה”.

“גם לכלנו “המון מחשבות”. אנו נאחזים בכנפי בגדיהם של הרבה “משיחים”, כל יום ו”מחשבתו“, כל שנה ו”משיחה“. אבל במוחו של יהושע חנקין מנקרת רק מחשבה אחת ויחידה. היא היתה אחת לפני ארבעים שנה ואחת היא גם כיום. הוא האמין תמיד במשיח אחד ועוד לא פסה האמונה בו. את מחשבתו האחת קיים והוא מקיימה מתוך אהבה, מתוך אמונה, מתוך חבלי יצירה. את המשיח שלו הוא עובד מתוך שירה. הוא משורר הגאולה, משורר בחסד עליון”.

ההתרכזות ברעיון אחד, שנעשה לתכן חייו, לנשמת נשמתו, הביאה את יהושע חנקין להתרחק במשך ארבעים שנה מכל צבוריות ופומביות. את חנקין לא תראו אף פעם על הבמות הצבוריות שלנו, אפילו כשיושבים ודנים בשאלות רציניות, הדורשות את פתרונן התכוף. הוא שקוע תמיד ראשו ורובו בשאלה המרכזית, שאלת כל השאלות – גאולת הקרקע.

אין ספק, כי סוד הצלחתו של האיש המופלא הזה – מלבד ההתרכזות באידיאל אחד – צפון גם בתכונות רוחו, שדוגמתן אנו מוצאים רק אצל בני עליה מועטים, שההיסטוריה הטילה עליהם למלא שליחות נעלה בחיי עם. אחת מן התכונות האלה היא האופטימיות שלו, הבאה לא מחוסר הבנה במכשולים העצומים העומדים על הדרך, אלא הנובעת מתוך אמונה חזקה ועמוקה בצדקת רעיונו.

חנקין הוא אופטימיסטן נפלא, ועוד לא קרה שיתקפהו היאוש למראה המכשולים הקשים שהוא נתקל בהם בדרך גאולת הקרקע, שהיא גאולת האומה. במשך יובל השנים, שהישוב העברי החדש מונה בארץ, התחוללו על ראשו הרבה משברים, שהטילו יאוש וחרדה על הכל, אבל כל הפגעים לא ערערו את אמונתו של חנקין אף לרגע.

עד כמה קשור חנקין לעבודת חייו, לבלי נטות ממנה ימין ושמאל, על אף כל המכשולים מבית ומחוץ, תעיד עובדה זו, המצלצלת כאגדה:

במאי, בשנת תרפ"א, ביום שבו התחוללו הפרעות בבית החלוצים ביפו, שהיה אז בעג’מה. בשעה זו ישב יהושע חנקין בבית אחד באותו רובע, כשסכנת מות ארבה לו שם, וערך את הטַבו של שטח אדמה, אשר העביר לרשות הישוב העברי, היא אדמת ג’בליה. ואף כי בחוץ השתוללו הרוצחים הערבים, לא הראה חנקין שום אות של פחד או הזדעזעות, ולא זז מן המקום עד אשר גמר את עריכת הטבו לכל דקדוקיה ופרטיה, כאילו לא אירע דבר.

ההמונים אצל כל עם ועם רגילים להעריץ ולרומם את הגבורים, שגבורתם התבלטה במעשה אחד בולט ונוצץ. ורק מעטים הם האנשים, היודעים ומבינים להוקיר ולהעריך מעשי גבורה הנמשכים שנים רבות רצופות בחשאי, יום יום ושעה שעה, באין רואה. על הגבורים מסוג זה נמנה גם יהושע חנקין. הוא קנה את עולמו בחיי אומתנו לא בשעה אחת, אלא בתקופה של ארבעים שנה. ככובש הלוכד נקודה אחרי נקודה ושטח אחרי שטח.

שטחי האדמה שיהושע חנקין גאל במשך ארבעים שנות פעולתו – הם היו הסדן והבסיס לבנין ביתנו הלאומי, בחינת הסולם התנכ"י המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הוא שגאל כמעט את כל אדמת השומרון יהודה והגליל, והוא שפתח שערי עמק יזרעאל לפני חלוצי העם. חנקין קלט ורכז בתוכו את רעבון העם לקרקע; כחייל ותיק עמד תמיד בקשרי מלחמה עם התנאים הקשים, עם המכשולים שנולדו חדשים לבקרים ויוכל להם. הוא הראה במלחמתו זו סבלנות לאין קץ, עקשנות לאין גבול, ויומם ולילה לא עזב את משמרתו, משמרת הקודש של גאולת הקרקע.

חייו של חנקין הם פרק שירה מלא גבורות, שורת הרפתקאות ונצחונות. שמו יכתב באותיות זהב לא רק על דפי תולדות הישוב החקלאי העברי בארץ־ישראל, כי אם בדברי ימי ישראל, כשמם של כל גבורי האומה, שנתנו לה את כשרונותיהם, את מרצם ואת כל לבם.

שליח צבור זה של האומה מלא את שליחותו בחכמה רבה, בתבונה עמוקה וביראת הכבוד, כיאות לבנו של עם עתיק יומין כעם ישראל.

דרכו לא היתה כלל סוגה בשושנים, היא היתה מראשיתה זרועה קוצים ודרדרים: מחסור בכסף, הפקעת השער והסתה שטנית מכל עבר. אנו מתענגים על הפירות הנאים שמרצו הכביר עשה, אבל מעיני הקהל נעלמת דרך היסורים והצער, שעבר בה חנקין, עד שעלה בידו לגאול שטח אדמה זה או אחר.

הד"ר רופין היה עד־ראיה למאמציו הכבירים של חנקין בגאולת הארץ. והנה מה שכתב עליו ביום מלאת לו ששים שנה:

"הרושם החיצוני הוא, כי יהושע חנקין איש שקט הוא, ומפני שדבריו מועטים הוא נראה כמוקף סודיות ומסתורין. נזיר הוא לא רק בשערו אשר מורה לא עלה עליו, כי גם בנטיותיו לפרישות ובהתרחקות מתענוגות העולם הזה. אבל מנוחה מדומה זו ופרישותו מהעולם היא רק קליפה חיצונית, המסתירה בחובה אש תמיד, מרץ כביר ויתרון חכמה. בשל קמצנותו במלים ובשל הסתלקותו מכל מה שאינו נוגע לעצם מפעל חייו הגיע חנקין בעבודתו להתרכזות כזו, להקדשת כל כוחותיו וכשרונותיו למטרתו היחידה בחייו.

"חנקין בוחל באטיות. אצלו כל צעד הקשור עם עבודתו צריך להעשות בזריזות ולהגמר במהירות הכי נמרצה. אמן הוא מאין כמוהו להופיע במקום הדרוש במהירות גדולה. ולפעמים נדמה שהוא נמצא בבת אחת במקומות שונים. סבת החפזון הזה היא, כי אוהב הוא לעשות הכל בעצמו, או לכל הפחות לבקר בעצמו את פעולות עוזריו. וגם מפני שהוא חושב, שברכישת קרקעות אין להחמיץ אפילו רגע.

“הוא היה הראשון אשר חזה מראש, כי א”י מסוגלה להמציא בשביל התישבות העברית רק שטחים מצומצמים וכי רכישת השטחים הללו תכבד במדה שתגדל עלית היהודים. ולפיכך הגין תמיד על הרעיון, כי צריך לקנות כל קרקע, שרק אפשר להשיג, ובהקדם הכי אפשרי.

“הרעיון הזה הוא כעת קנין כל הצבור. אבל אין לשכוח, שלפני שנים מועטות התנגדו לו רבים, באמרם שמעולם לא נאחר את המועד לגאול את הקרקע”.

על תכונות נפשו של יהושע חנקין, שעזרו לו לעשות את אשר עשה – ממעט לדבר ומרבה לעשות, איתן באמונתו עד כדי לעודד את בעלי הספקות ולשעבדם לרצונו – מעידים האנשים בישוב שראוהו בשעת עבודת הקודש שלו.

“כמעט 28 שנה – אומרת מניה שוחט – מכירה אני את יהושע חנקין, ובכל שלבי החיים ראיתיו: בימי נצחון ובימי כשלון, בקרב משפחתו, בפעולתו הצבורית הכבירה, בהיותו בלי פרוטה בכיס בשעה שאלפי לירות נמצאו ברשותו; ראיתיו ברגעי סכנה ובשעות שלוה ומנוחה, ולא הרגשתי בו שום שנוי: תמיד איש הפעולה והמלחמה המסור כולו לרעיונו המרכזי”.

“חנקין הגיע לאותה מדרגה של עבודת־מצוה – אמר עליו אחד מידידיו ביום חג יובלו הששים – אשר למעלה ממנה אין. לא ניתנו לו חיים כמעט אנושיים מחוץ לעבודתו. כלו מכונס ומשוקע בה. ואנו יכולים לתאר אותו לעצמנו רק בשני מצבים: עושה את עבודתו, או חושב עליה, די להביט רגע, בשעת מנוחתו, על מצחו הגבוה ועיניו העצומות למחצה, כדי להבין, כי ענן הכבוד של המחשבה שוכן על ראשו. ואילו באתי להגדיר במלה אחת את כשרונו הייתי אומר, כי חנקין הוא בעיקר אסטרטגיקן: מחונן הוא כשרון עריכת התכנית והגשמתה, מזיגה נכונה של דמיון עם חוש המציאות, תוקף דעת והחלטה מהירה, אומץ לב שאינו נרתע מפני כלום, ועל הכל – הסגולה הברוכה לכוון את הצעד הנועז לשעת הכושר. ואולם נוסף על כשרונותיו יש לחנקין תכונות נפש יקרות: רצון כביר, אמונה לוהטת ורוח גבורה אמתית. מדת גבורה זו, שלוה ואצילה, היא שהגדילה כבודו וחנו בעיני הערבים מראשית פעולותיו. הופעתו האמיצה – בודד ושקט במקומות סכנה, צורתו החיצונית המיוחדה, מחלפות ראשו הארוכות, נזירתו המוחלטת מיין ועשון – כל אלה נסכו עליו קסם מיוחד; מגע יום־יום, במשך עשרות שנים רצופות עם הערבים לא טשטש אף במשהו את המניֶרה האירופית שלו; קו זה מעיד כאלף עדים על אפיו המוצק של האיש. את הליכות הערבים הוא יודע על בורין, בשפתם הוא שולט שליטה גמורה, אולם אין הוא מתפאר באלה בחברת יהודים, כמנהג רבים מבני הארץ, ואין הוא מתגנדר בהם בחברת ערבים, וגדול כבודו בעיני הערבים הבאים אתו במגע בגלל היושר המוחלט שהוא נוהג בכל משאו ומתנו אתם והשמירה המעולה שהוא שומר על כל הבטחה והתחייבות שהוא נותן”.

דמותו החיצונית הנפלאה: קומתו ההדורה וראשו ראש ארי, העטור תלתלים יורדים לו על כתפיו, וכל אישיותו מוקפות אגדות שונות המתהלכות בקרב היהודים, וביחוד בקרב הערבים משני עברי הירדן.

תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל עשירים במעשי גבורה נפלאה ובפרצופי אישים נעלים. אולם דמותו של יהושע חנקין, אשר קשר את חייו עם גאולת האדמה, אשר במשך תקופה של חמשים שנה לשבתו בארץ ישראל לא עזב אותה אף פעם, מלבד נסיעות תכופות במקרים יוצאים מן הכלל ומלבד ארבע שנות גלותו בברוסה, זה האיש אשר זכה לשם “גואל האדמה” – דמות מופלאה זו קובעת בלי ספק מקום מיוחד, מקום תפארת, בדברי ימי הישוב.

לקורות חייו של האיש הזה, לפרשת מעשיו, לתאור פעולותיו מוקדשים פרקי הספר הזה.

 

יהושע חנקין בשנות בחרותו ברוסיה    🔗

פרק א.    🔗

יהושע ליב חנקין. – בעל אחוזה ברוסיה. – נעוריו של יהושע חנקין. – האב עולה לארץ ישראל. – המומחה לחקלאות. – האכרים היהודים. – החלוצים הראשונים. – ראשון לציון. – הבן הולך בדרכי האב.

אנו יודעים רק מעט מאד על ילדותו של יהושע חנקין, על ימי נעוריו בארץ מולדתו, על נטיותיו ושאיפותיו. אנו חסרים את הפרקים הראשונים, הרגילים בכל ספר תולדות של איש שם. נדמה, כי הביאוגרפיה של יהושע חנקין מתחילה מאותו היום שעלה לארץ. על התקופה שקדמה למאורע זה בחייו יש לנו רק ידיעות קצרות ומקוטעות:

יהושע חנקין נולד בט“ז כסלו תרכ”ה – 25 בנובמבר 1865 – בעיר קרמנצוג אשר בפלך פולטבה ברוסיה לאביו ר' יהודה ליב חנקין. הוא למד בבתי־ספר אשר בערים קרמנצוג, ברדיאנסק, חרקוב. גמר שבע מחלקות של גימנסיה רוסית. התחיל להתענין בתנועה העממית המהפכנית, שהתפשטה אז בין סטודנטי רוסיה בכלל ובין הסטודנטים היהודים בפרט. האב רצה שבנו רב המרץ יקריב את כשרונותיו לארצו ועמו ועל כן החליט לעלות עם כל בני ביתו לארץ ישראל, כדי שבנו זה ושאר ילדיו יקדישו את כחם ואונם לעמם ולארץ אבותיהם.

זה כמעט כל מה שאנו יודעים על ימי נעוריו של יהושע חנקין. רבים מבני גילו, אנשי שם, וגם צעירים ממנו לימים, כבר הספיקו לכתוב כרכים שלמים של זכרונות ימי חייהם וספרו לדור הבא פרטי פרטים על ילדותם ועל נערותם, על חנוכם ועל התפתחותם, על ההשפעות השונות שקבלו. מה שאין כן יהושע חנקין. כפי הנראה, אין לו פנאי לכך. עיניו צופיות תמיד לעתיד ואין לבו פונה אל העבר. שעתו ודעתו נתונות לעבודה חשובה יותר בעיניו מאשר לכתיבת זכרונות על תקופת חייו מחוץ לארץ ישראל…

תולדותיו של יהושע חנקין מתחילות, כאמור, מאותו הזמן שאביו החליט לעלות עם כל בני ביתו לארץ־ישראל. החלטה זו היתה המכריעה בגורל חייו של יהושע חנקין, והיא שהביאה אותו להקדיש את כחו הכביר לגאולת אדמת ישראל. כדאי איפוא להקדיש פרק ראשון מספר זה לתאור פרצופו הרוחני של חנקין האב, שבלי ספק הוריש הרבה מתכונותיו הנעלות ליהושע בנו.

יהודה ליב חנקין היה בעל אחוזה בדרום רוסיה. זמן מה התגורר במושבות הגרמנים אשר שם והיה חוכר מהם קרקעות. הוא רכש לו בקיאות רבה בעניני חקלאות, והיא שעמדה לו אחרי כן, כשנעשה לאחד ממיסדי המושבה העברית הראשונה בא"י – ראשון לציון.

יש לשער, כי תנועת חבת ציון, אשר משכה בעת ההיא רבים מבני ישראל יושבי רוסיה לעלות לא"י, לקחה גם את לב יהודה חנקין, שהיה יהודי לאומי ונוסף על זה – איש אדמה. הדאגה לחנוך היהודי של בניו, שמלאה בימים ההם לבות רבים מטובי חובבי ציון שמשה לו ליהודה חנקין, כנראה, דחיפה אחרונה להחלטתו לעלות לארץ אבות.

יהודה חנקין בא לארץ עם קבוצה בת עשרה אנשים בעלי כספים, שעלו אתו מרוסיה, הם ומשפחותיהם, על מנת לבנות מושבה בארץ ישראל. הקבוצה הזאת יצאה לתור לה חלקת אדמה, שממנה יוכלו להתפרנס כעשרים או שלשים משפחות. על חנקין, שהתעסק שנים רבות בחקלאות ברוסיה, ועל הייסמאן, שהיה בעל ידיעות בעניני קרקעות, הוטל להיות המומחים והפוסקים.

קורות הסיורים והתיורים האלה, משאם ומתנם של המתישבים עם המוכרים והסרסורים, פגישותיהם הראשונות עם בעלי האחוזות הערבים, ההרפתקאות שעברו עליהם בטרם מצאו להם נחלה, האכזבות של כמה מן המתישבים עם המכשולים הראשונים – כל אלה קובעים פרק בפני עצמו בתולדות ההתישבות העברית בארץ ישראל.

כאן יש לנו רק לספר, כי יהודה ליב חנקין היה מן הקונים הראשונים את האדמה בשביל המושבה העברית הראשונה (פתח תקוה, שנוסדה שלש שנים קודם לכן, היתה בעת ההיא עזובה ושוממה), אף כי בעיני אחדים מן הקבוצה לא מצאה בתחלה הקרקע חן. אבל לאחר שנקנתה האדמה שמחו עליה שמחה גדולה.

בינתים, בעצם המשא ומתן, והנה פורסמה פקודה חמורה מטעם השולטן הטורקי, האוסרת את התישבות יהודי רוסיה ורומניה בארץ־ישראל בהמוניהם. ופקידי הארץ העליונים סרבו לאשר כל שטרי מקנה לקנין־קרקעות בשביל יהודי ארצות הגולה. חלוצים אחרים שבאו לארץ על מנת לקנות קרקע לשם התישבות נדהמו מפקודה חמורה זאת וסלקו את ידיהם, אבל אומץ הרוח של מנין החלוצים האלה, שבראשם עמדו חנקין וליבונטין, לא נתרופף והם החליטו לא להסתלק מקנית הקרקע, הם קנו אותה על שמו של סגן הקונסול של הממשלה האנגלית, והוא נתן שטרי מקנה כתובים עברית לכל אחד מקבוצת החלוצים האלה, לפי תכנית החלוקה שקבעוה מראש.

על פי הקטע הזה מתולדות ההתישבות הראשונה בארץ ישראל אנו רואים, כי את הצמאון לקרקע ואת אומץ־הרוח לבלי הרתע מפני מכשולים נחל יהושע חנקין במדה ידועה מאביו יהודה ליב.

את פרצופו הרוחני של חנקין־האב מתארים הבונים הראשונים של ראשון לציון:

עדת המתישבים היתה מרובת פנים, חומר אנושי מגוון מאד: בהם סוחרים, קבלנים, חימאים, בנקאים, תלמידים של בתי ספר תיכוניים ועליונים, וכולם היו טירונים לגבי עבודת אדמה. האנשים האלה היו זקוקים למדריך, שיורם ראשי פרקים בחקלאות, ויהודה חנקין נעשה למורה דרך ולמנצח על העבודה. הכניסו אמנם אל המושבה גם שני מומחים מתלמידי מקוה ישראל, אבל השפעתו היתה ניכרת ביותר, כי היה האיש אוהב אדמה ואוהב עבודה, בעל מרץ רב ופניו מפיקים עוז, ובגלל החבה אשר רחשו אליו האכרים כנוהו בשם “הדוד ליובקה”.

על היחס בין יהודה חנקין והאכרים היהודים מספר אחד מבני הדור ההוא:

“הוא נהג ביד רמה את העדה הקטנה, רגיל היה להתרגז, לדבר קשות, לנזוף, אבל האכרים אהבוהו מאד בגלל יושר לבו וכנוהו בשם “דיאדקא” (דוד)”.

כנראה, גם תכונה זו – ישרנות – הנחיל יהודה ליב חנקין לבנו יהושע.

“הדוד ליובקה” היה מפליא לעשות ולהמציא אמצאות שונות בשעת הצורך. אחת מאמצאותיו אלו היתה־לרתום את ספינת המדבר, הגמל, בעגלה ולנסוע ליפו… בימים ההם היה קרון פשוט נחשב ביפו לאחד מפלאי תבל; פרחחי הרחוב היו יוצאים לקראתו בהתפעלות ובשריקות והעגלון היה צריך להיות מומחה וזריז, כדי לצאת בשלום מהכנופיה הזאת, שלא יסתבך מי ממנה באופנים ולא ישבור יד או רגל. אפשר לשער, עד כמה גדולה היתה ההפתעה בהופיע עגלה מלאה אנשים מוזרים, “פרנג'”, רתומה לשני גמלים נטויי גרון שבעטו במעשי אבות ושנו סדרי בראשית. מיד התאספה חבריה של מאות אנשים סקרנים ונטפלו לאותה עגלה ועשו לה לויה גדולה, ספקו כף, שרקו וקראו חדידו, חדידו! (קריאה של בוז לזרים). הגמלים נבהלו, השתוללו ורמסו על ימין ועל שמאל ותהום כל העיר…" (דב חביב לובמן בספר “ראשון־לציון”).

תאור נהדר מחיי המתישבים הראשונים, שממנו בולט יפה פרצופו הרוחני של האכר היהודי הלאומי יהודה ליב חנקין, אנו מוצאים בקורות יסוד “ראשון לציון”.

באחד מימי אב הלוהטים, החליטו החלוצים הראשונים לצאת להתנחל על אדמתם. על עגלה רתומה לשני סוסים הטעינו קרשים, מוטות עץ, מחצלות, כדי להתקין מהם אהלים לשם ישיבת ארעי עד שיקימו לעצמם בתים. הם גם קנו את הרהיטים האלמנטאריים הדרושים למשק בית, כגון מטות, כסאות, שלחנות, כלי בשול שונים, פחמים, לחם, ירקות, תבן ומספוא לבהמתם. ידי כלם היו עמוסות עבודה מעלות השחר עד שקיעת החמה, הם העמיסו את כלי משקם גם על הגמלים ששכרו.

בשעה ההיא הוצגה שאלה חמורה: מי ישב בעגלה וינהג בסוסים?

יהודה ליב חנקין הכריז שהוא תורם עשרה רובלים בעד הכבוד הרב לנהוג בפעם הראשונה בסוסי המושבה העברית הראשונה בא"י. והכבוד הרב הזה חולק לו בהסכמת כלם. בחרדת קודש ממש ובשמחת נפש יצאו יהודה ליב חנקין וחבריו את גבולות העיר יפו ופניהם מועדות לאחוזתם, על מנת לייסד עליה את המושבה הראשונה לציון.

כזה היה חנקין האב!

יהושע חנקין הבן, שהיה בעת ההיא בחור כבן עשרים, היה עוזר נאמן ומועיל לאביו בפרט ולכל חלוצי המושבה בכלל. הבן הלך בדרכי האב. הוא היה דומה אליו בישרנותו, במסירותו ובהבנתו העמוקה את הערך ההיסטורי־הלאומי של עבודתם זו: כי עליהם הוטל היעוד להניח את אבני היסוד הראשונות שעליו יתנוסס הבנין החקלאי של הישוב.

פרק ב.    🔗

המרד בראשון לציון. – חנקן ובנו בין המורדים. – פקידי הברון והאכרים היהודים. – יוסף פיינברג. – אגודת "רודפי שלום". – מעשה אוסוביצקי. – הנדיב הידוע. – הנצחון של המורדים. – נקמת הפקידים. – גזירת הגירוש. – משפחת חנקין עוזבת את המושבה.

הרומנטיקן יפה־הנפש של תנועת חבת ציון, יהושע ברזילי, שסיר בימים ההם את הארץ מטעם חברת חובבי ציון ברוסיה והתבונן אל צרכי ההתישבות העברית, מוסר לנו תאור על מצב האכרים היהודים ולבטי חייהם:

"גלמודה ובודדה התנוססה המושבה ראשון לציון במדבר “עין הקורא”. שלש אחיותיה: פתח־תקוה, עקרון וגדרה, שנוסדו בינתים, לא יכלו להושיע לה, כי הן עצמן עדיין היו צעירות לימים ועניות. המטרופולין, יפו, היתה עיר מאוכלסת כולה ערבים, קצתם פראים למחצה, וקצתם פראים גמורים. ועיר האלהים, ירושלים, רחוקה מהלך שתים עשרה שעה (מסלת הברזל עוד טרם היתה בארץ) והיא עצמה מושפלת עד שאול תחתיה. היהודים המעטים תושבי הארץ מאז, עיניהם כהות מאבק החורבן ואינם מסוגלים להביט על הישוב החקלאי כעל מנחם.

ומבית אין נחת. אדמת המושבות, שנקנתה בצער ויסורים, אינה מוכשרה למזרע ואינה מכניסה כלום. פרדסים וגנות־ירק אי־אפשר לנטוע בגלל חוסר מים וכסף, ואת תורת החקלאות אין איש יודע אפילו ב“מקוה ישראל”. בבית הפקידות מפהק איזה גנן צרפתי, אבל אין איש מאמין בתורתו. הגפנים בכרמים הקטנים נטועות פרע, ומי יודע אם תעשינה ענבים או באושים?"

בעת ההיא ובמצב ההוא שפכה הפקידות של הברון רוטשילד את ממשלתה על המושבה, שנכנסה אל תחת חסותו של הנדיב, והאכרים היו מקבלים תמיכה מקופת הברון. הפקידים רצו לשעבד את אכרי המושבה ודרשו משמעת חמורה. הרחיקו את המעולים מבני הישוב, אם היו חשודים על מהפכנות, וקרבו את הגרועים, אם ידעו להתרפס ולהכנע.

החלוצים הראשונים, שקוו לאכול מפרי יגיעם על אדמתם, זקוקים זה שלש שנים לתמיכות הפקידות, ללחם חסד. בשל עקת הנפש נחבא האידיאל הגדול של התחיה ואת מקומו ירשו מעשים פעוטים, דאגות יום יום. איש לא ידע מה תהי אחריתו ואחרית כרמו.

ו“הנדיב” יושב בארמונו אשר בבירת צרפת ואין להגיע אליו. הפקידות העליונה בפריז אוטמת אזניה, ועל כל התלונות היא משיבה בפקודה להחמיר את המשמעת. “תכבד העבודה על האנשים האלה ואל ישעו בדברי שקר”.

על הפקידות של הברון בזמן ההוא ויחסה למושבות היהודים בארץ ישראל יודע כל מי שקרא את קורות התקופה ההיא. ישראל בלקינד, אחד מן המשתתפים במרד ראשון לציון, מספר לנו, למשל, על הפקיד הראשי הירש, שהיה ידוע בכנויו ה“סרג’נט האלזסי” (הוא התיחס בשלילה גמורה לרעיון ישוב ארץ ישראל בכלל וליסוד ראשון לציון בפרט), כי היה פונה ואומר לאכרים בדברים כאלה: “למה לכם סוסים, כלי עבודה וכיוצא באלה? הלא בין כך ובין כך משיכלה הכסף, שהנדיב הקציב למענכם, תהיו נאלצים לעזוב את הארץ, ולכן לא כדאי לנו לרכוש לגמרי את כל המכשירים הללו. אכלו לכם את כסף התמיכה ולכו לכם”.

והוא לא עשה דבר למען המושבה כל הקיץ ולא רכש לא עגלות ולא מחרשות.

הפקיד הראשי הזה שנא את המתישבים הצעירים יוצאי רוסיה, שכמעט כולם היו חשודים בעיניו על אידיאליות נפרזה ועל דעות רדיקליות. ומתוך נטיה לעריצות היה מתנהג ביד רמה. הוא אסר, למשל, על בית המרקחת בראשון לציון למכור רפואה לכל מי שמתנגד לפקידות. אמנם הפקיד השני, י. אוסובצקי, אהב את הישוב במדה ידועה, ועל פי חנוכו העברי היה קרוב לרעיון חבת ציון. אבל מטבעו היה אוהב שררה, מפחֵד תמיד, אולי יבוא מי שהוא ויקח את מקומו, והדבר הזה עשה אותו להפכפך ולערום מלא מזמות. ולכן היה אוסובצקי זה הגורם למרידה שפרצה בראשון לציון.

בין התקנות הקשות והמרגיזות, שתקנו פקידי הברון נמצאו גם אלה:

א) כל אכרי המושבה נחשבים לשכירי יום והרשות בידי האדמיניסטרציה לפטרם בכל עת ובכל שעה ולשלחם מחוץ למושבה.

ב) אסור לאכרים לאכסן בביתם אנשים זרים למעלה מעשרים וארבע שעות בלי רשיון מיוחד מטעם האדמיניסטרציה.

רוב האכרים חתמו על התחייבות לקיים את התקנות האלה, ובשכר זה קבלו תמיכה מקופת הברון ולא היו תלויים ביבול כרמיהם. אולם חנקין ובניו ויתרו על התמיכה וסרבו לחתום על התקנות. הם היו הראשונים, שהתחילו לדרוך יין מענבי כרמיהם. בעת ההיא היה המעשה הרגיל הזה מאורע “היסטורי” בחיי המושבה היהודית.

ישראל בלקינד מספר לנו על בציר הענבים הראשון בכרמיהם של חנקין דברים כאלה.

יהודה ליב חנקין ובניו יצאו עם עלות השחר לכרמיהם בלוית הרבה אורחים שבאו לראות בבציר. כולם בצרו את הענבים ברנה ובשירה, שמו אותם בתוך חביות וחזרו למושבה במחולות ובזמר. היה זה מחזה תנכ“י אמיתי. אבל בעיני משרתי האדמיניסטרציה לא מצא חג הבציר הזה חן כלל וכלל, וזממו מחשבות כיצד להשביתו”.

והנה עוד תאור של בציר היסטורי זה:

לפני ביתו של יהודה ליב חנקין התעכבה עגלה עמוסה אשכולות ענבים ומסביב לה מכרכרים ומפזזים כל בני המושבה: “הידד, הידד!” נטלו חבית גדולה וריקה, הכניסו אותה לתוך הפרוזדור שאותה הקצה חנקין ל“יקב” ארעי; לקח את בן־זקוניו, נער כבן שלש עשרה, וקדש את ידיו ואת רגליו; הנער עלה על החבית שגדשוה בענבים והתחיל דורך בהן ברגליו. מיד התחיל היין שותת ונוזל. אחד הזקנים ברך “שהחיינו” בשם ומלכות, ומלב כלם פרץ “האח, ראשון לציון”.

התנהגותה המורדת והבלתי תלויה של משפחת חנקין וביחוד של הצעיר יהושע חנקין היתה המחאה הכי חריפה נגד שלטונה של אדמיניסטרצית הברון בזמן ההוא ששעבדה את אכרי המושבה. היא הביטה על ביתו של חנקין כעל קן רבולוציוני וקשרה נגדו מלחמה עזה. קודם כל הגישה תלונה על כך להאדמיניסטרציה העליונה בפריז. לאחר זמן מה הגיעה טלגרמה מפריז ובה היה כתוב לאמור: אם במשך עשרים וארבע שעות לא יחתום חנקין על התקנות, כשם שעשו זאת שאר האכרים, ישלחו אותו מן המושבה באמצעות הממשלה.

הפקיד אוסובצקי בקש תמיד סבה להראות את ידו הקשה לאלה שחשד בהם, כי הם חותרים תחת כסאו. בקש ומצא:

בזמן ההוא גר בראשון לציון מיכל הלפרין¹. נאומיו ושיחותיו המלאים אש להבה לא נשאו חן בעיני אוסובצקי, ועל נקלה קבל את הסכמתו של הירש, שהפקידות תגרש מן המושבה את הנואם המסוכן והרבולוציונר הזה.

מיכל הלפרין, כידוע, לא היה רך כקנה, לא נכנע לפקידות. עמד אוסובצקי ודרש מאסטשיניסקי וזיברג, מיסדי “אגודת הפועלים” הראשונה, שיוציאו מחדרם השכור את הרבולוציונר המתאכסן אצלם. ואחרי אשר הם לא נענו לו, פנה אוסובצקי לבעל הבית שהיה מן האכרים הנתמכים, כי בשם הפקידות יסיר את הדלתות והחלונות מהחדר המשותף, כדי שאסטשינסקי, זיברג והלפרין יעזבו את החדר בעל כרחם. פקודה זו נתמלאה, כמובן על ידי איום, בעצם ימות הגשמים.

חברי “אגודת הפועלים” בשובם מעבודתם בשדה, ראו את אשר עשו להם. תפסו את בעל־הבית והלכו אתו יחדיו לבית הפקידות לקבול לפני אוסובצקי על מעשה הפקרות זה.

לא נתברר, אם באמת נבהל אוסובצקי בראותו עשרות אנשים הולכים וקרבים לבית־הפקידות, שבו התגורר גם הוא, או כי היה זה מעשה ערמה מצדו להעמיד פנים, כי מגן הוא על עצמו מפני חבורת שודדים: הוא הוציא את אקדחו מכיסו וירה באויר כלפי הבאים. המתקהלים נתרגשו אף הם ונגשו לשבור את הדלת.

תיכף שלח אוסובצקי שליחים למקוה ישראל וליפו להודיע להירש ולהרצנשטיין, אחד מועד חובבי ציון, שהוא נמצא בסכנה ושיזדרזו לשלוח לו חיילים להגן על חייו. הירש לא אחר לקיים את פקודתו והחיילים יצאו לדרכם, מזוינים בכבלים ואזיקים – לאסור את ה“יהוד” המורדים.

אותה שעה נזדעזעה ראשון־לציון כולה. משעה שהתחיל הישוב החדש עוד לא אירע, שהממשלה תתערב בריב פנימי של מושבה עברית, וכי נגד האכרים, חלוצי התחיה, המתאמצים לחיות חיי צדק ויושר, יבואו חיילים באזיקים, כמו שבאים על מורדים ופושעים. כל בני המושבה, מאיש ועד אשה, מקטון ועד גדול מנער ועד זקן, מכורם ועד פועל התאספו בבית־הכנסת, שנמצא אז בדירה שכורה, הוציאו מארון הקודש את ספר התורה וכולם נשבעו שבועה קדושה לגרש את אוסובצקי מן המושבה ולבלי תת לו דריסת־רגל בראשון לציון.

ואת אשר קבלו עליהם קיימו. ישראל (“לוליק”) פיינברג, אחיו של יוסף וגיסו של חנקין, הרם והחסון כארז, שהטיל את פחדו על כל ערבי הסביבה, ועוד בחורים אחדים, הסבירו לחיילים הטורקים, במופתים חותכים, שמושבה עברית איננה כפר פלחים. החיילים יצאו מראשון לציון כלעומת שבאו ואחרי צאתם נשלח גם אוסובצקי “בכבוד הראוי”.

הפקיד הראשי הירש נסה להכניס שוב את אוסובצקי למושבה, ואחרי אשר לא עלה הדבר בידו, חדל – כמובן, על פי צו הפקידות העליונה בפריז – לתת לבני המושבה את תמיכתם החדשית, כדי ללכוד את המבצר הזה ברעב.

אבל רוח האכרים לא נפל בקרבם. להיפך, הם התעודדו, השאיפה לחופש הזכירה להם את ימי עליתם. הם התאחדו לקואופרטיב והתפרנסו בצמצום איום, בתקוה כי חובבי ציון יושיטו להם יד־עזר. בטוחים היו, שחובבי ציון יבינו לצערם, שהביאם לידי ה“מרידה”, וישלחו מלאכות ל“הנדיב הידוע” להמליץ עליהם, והנדיב ימנה פקיד אשר ידאג באמת לטובת צמיחתה והתפתחותה של המושבה.

ואולי היתה באה תקות האכרים, לולא עלה בידי אוסובצקי להתעות את העתון “הצבי” של בן יהודה, עתונו הרשמי והיחידי של הישוב העברי בעת ההיא, כדוגמא למהלך הרוחות בחוגי הישוב היהודי בדבר הסכסוך הזה בין האכרים ופקידי הבארון, יכולים לשמש לנו דברי יחיאל מיכל פינס באחד ממכתביו:

“המפקח האחד לישוב ארץ־ישראל, דעו נא, רבותי, איננו כי אם הנדיב, ואל ישיאו אתכם הצעירים הנבהלים בדעותיהם הנפסדות להפקיע עצמכם מתחת אפיטרופסותו. תדעו, כי בלעדיו לא תקנו קרקעות ולא תבנו בתים ולא תעשו מאומה, כי כפי הנראה אותו שלח ה' ובו בחר, כי יצא דבר הרעיון לפועל על ידו, ומה אנו להשלות נפשנו במשאות שוא ומדוחים?”. ופינס מוסיף להזהיר: “ודעו עוד, כי המנהל הירש נאמן מאד לפני הברון ודבריו קדושים המה, כי על כן חלילה וחלילה להקניטו”.

גם בחוץ־לארץ נמצאו רבים, שהאשימו את האכרים בעון מֶרִי ומרד, וכל זה השפיע על ועד חובבי ציון ברוסיה, שיחדל לעמוד לימינם. וכך היו המתישבים נתונים בצרה גדולה, עזובים, גלמודים, סובלים חרפת רעב במדבר “עין הקורא”.

מובן מאליו, כי גם מצד המתישבים נעשו מעשים, העלולים להרגיז ולהקניט את הפקידים שנואי נפשם חמת הפקידות עלתה עד להשחית. היא הוציאה גזרות קשות כלפי המתישבים, ביחוד כלפי ראשי הקושרים והמורדים שביניהם.

מתוך העתונות של הימים ההם (המכתבים ב“המליץ” ועוד) אנו יכולים לצרף תמונה על טיב המאורעות ההם, שהסעירו כל כך בשעתם את דעת הקהל ונתנו בלי ספק מצדם דחיפה עצומה להתפתחות הענינים בישוב, וגם עוררו במדה מרובה את תשומת לבו של הברון אל פעולותיו הישוביות בארץ־ישראל.

אין ספק, כי ביסוד המרידה הזאת היו מונחים הניגודים העצומים בין החומר האנושי של המתישבים הראשונים וזה של הפקידות. מצד אחד עמדו אנשים, שברובם היו חדורים אידיאל רם של שיבה לארץ אבות, והם דרשו יחס של כבוד לעצמם; ומן הצד השני עמדו פקידים, שחשבו כי יש להם עסק עם “סטודנטים” (שם־הגנאי השגור בימים ההם) נלהבים בעלי דמיונות, ועליהם, על באי כח “הנדיב הידוע” הוטל ללמדם דרך ארץ.

הברון ישב מרחוק והיה מקבל ידיעות מפי הפקידים שלו על המאורעות בהארה הרצויה להם. ראו זאת המתישבים והריצו משלחת אל הברון להרצות לפניו את המעשים מתוך השקפה אחרת. ואולם כשבאו חברי המשלחת לפריס, נודע להם, כי הברון יצא בכבודו ובעצמו לארץ ישראל, למקום המעשה, לראות הכל בעיניו.

כשבא הברון למושבה, והאכרים התיצבו לפניו לבושים בגדי חג, פנה אליהם הברון בדברים כבושים על אודות מעשה אוסובצקי ובקש מהם, שישלימו עם הפקיד ושיסכימו, כי ישאר במשרתו ב“ראשון לציון”. חלק מן האכרים ענו בקול: “כן, אנו מסכימים!”, אך חברי ההתאגדות “רודפי שלום” (שפיינברג עמד בראשם) ענו פה אחד: לא!

אז התרגז הברון והתחיל מדבר קשות:

“הזה הוא הגמול אשר אתם גומלים לי על כל הטוב אשר עשיתי ואשר עוד חשבתי לעשות לכם? אנכי אמרתי להראות לעולם, כי בני ישראל מסוגלים להיות עובדי אדמה והנה הראיתם כי יודעים אתם לקשור קשר”.

כמעט בדמעות דבר את הדברים האלה, וכל עין ראתה, כי נכמרו רחמיו ולבו הומה ונרגש מאד.

והוא שלח מעל פניו את האכרים שיתיעצו עד מחר, ומלא רוגז נסע לבדו עקרונה.

ועוד באותו יום באה לפני הברונית משלחת של שלש מנשי ראשון לציון, ובראשן אולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חנקין בעת ההיא, לבאר לאשת הנדיב את דבר שאיפתם הגדולה של חלוצי הישוב לשוב לחיי הטבע בארץ אבות, את כל הצרות והפגעים ששבעו מיום בואם ועד עתה ואת תעלולי הפקיד אוסובצקי. והמשלחת העתירה לפניה, כי תשתדל להרחיק מן המושבה את האיש הזה, העומד לשטן על דרך התפתחותה.

ואף כי הברונית עצמה לא היתה דבקה כבעלה ברעיון הישוב בא"י אך לבה העדין אמר לה, כי הנשים העומדות לפניה קשורות הן בכל לבן ונפשן לאידיאה נשגבה והן ראויות לעזרה. והיא הבטיחה להן לעשות כל מה שבידה, למען הרחיק מן המושבה את הפקיד השנוא.

בקורו של הברון במושבה עקרון גרם לו יתר נחת. הוא מצא את העקרונים לבושים מכנסי בד לעורם וטליתות־קטנות על כתפיהם הערומות, והם עומדים בגרנם וחובטים את החטה, כאשר חבטו אותה אבותיהם לפני אלפי שנים –פניהם מטפטפים זיעה ועיניהם נוצצות משמחת העבודה. מראה האכרים העברים הפשוטים והתמימים, המסורים לעבודתם והשמחים בחלקם, עשה על הברון רושם עמוק כל כך, עד כי תיכף נשכח הרוגז מלבו, ובשובו לראשון לציון היה עליז ושמח, וכל הערב לא חדל מלספר לאשתו על העקרונים, והציע לה, שתסע עמו מחר לשם, כדי שתראה במו עיניה את תחילת שיבתו של העם לתחיה. ואולם הברונית סרבה להסכים להצעתו עד שיבטיח לה, שאוסצקי ישלח מהמושבה לעולם ועד.

והברון נאות לה. בערב, כששבו הברון והברונית מעקרון, פגשו אותם כל בני ראשון לציון וילדי בית־הספר בספר תורה, באורים ובשירים, והפגישה הלבבית הזאת הוציאה דמעות גיל ותקוה מעיני הנפגשים והפוגשים גם יחד. ושירת “האח, ראשן לציון” המתיקה אותו הלילה את שנתו של המלאך המושיע שקם לישוב העברי בארץ־ישראל.

והברון קיים את הבטחתו אשר הבטיח להברונית. ראשון לציון נגאלה מפקידותו של אוסובצקי.

אולם תיכף לאחר צאתו של הברון מארץ ישראל שבו הירש, הסרג’נט האלזסי, וחבריו להיות שליטים כבתחילה. גזרו על בני ראשון לציון גזרות קשות, כדי לנקום בהם נקמת אוסובצקי. את חמתם שפכו על כל אלה, שלא אבו להכנע, וביחוד הציקו למשפחת חנקין.

והכרוניקה של ראשון לציון מן הימים ההם מספרת:

במוצאי יום הכפורים שנה זו, שנת תרמ“ז, בשובו מבית הכנסת, מצא יהושע ברזילי, בא כחם של “חובבי ציון” מרוסיה, שני מכתבים על שלחנו – מלילנבלום ומהד”ר פינסקר.

מ. ל. לילינבלום הודיע לו, כי פינסקר שב זה עתה ממסעו באירופה, ושם נודע לו, כי הברון אומר לעשות גדולות ונצורות בארץ ישראל, ולכן הוא, לילנבלום, מטיל עליו, על ברזילי, להשתדל בכל כחו, כי אלה מכורמי ראשון לציון, שעדיין לא חתמו על תקנות הפקידות ימהרו לחתום עליהן, וכי שני הכורמים (יוסף פיינברג וי. ל. חנקין), שנגזרה עליהם גזירת הגירוש, ימהרו לקבל עליהם את הדין, כדי שלא להרגיז את הברון ושלא להפר את מחשבתו הגדולה. והד"ר פינסקר במכתבו הקצר מצטרף לדעתו של לילנבלום, “משום שבזה תלויה הצלחתו של הישוב”.

ובו בלילה נסע ברזילי לראשון בלוית הרצנשטיין.

בעיקר היה צריך להשפיע על פיינברג וחנקין.

כשהראה ברזילי את מכתבי לילנבלום ופינסקר לפיינברג, ענה לו זה תיכף: “הלא יום סליחה היום… הואיל ופינסקר ולילנבלום אומרים, שכך דורשת טובת הישוב – אני נכנע”. השליחים העירו אז גם את הזקן חנקין משנתו וספרו לו את הדברים. הוא ענה להם, שאינו יכול לעשות כלום שלא מדעת בנו יהושע והוא שלח אותם שידברו אל בנו.

ברזילי הכיר יפה את חנקין הצעיר ואת תכונתו, ובטוח היה מראש, כי לא יאבה ולא ישמע לו. לא נשארה לו דרך אחרת בלתי אם לפנות לארוסתו של חנקין, אולגה בלקינד (אחותו של ישראל בלקינד), שתשפיע עליו, כי יכנע לרצון הועד של חובבי ציון. הם הראו לה את המכתבים ובררו לפניה את מצב הענינים לפי השקפתם. מתחילה התמרמרה אולגה בלקינד ושפכה כל חמתה על פינסקר ולילנבלום, הבאים להמיט שואה על אנשים ישרים. אולם סוף סוף נוכחה, כי הפרט מחויב להכנע לטובת הכלל… הלא זו היתה תקופת האידיאליסטים בישוב ארץ ישראל, בזמן שכל אחד ראה את עצמו לא כשומר על נחלתו הפרטית, אלא כאחד מן העובדים בנחלת עם ישראל כלו.

ממחרת היום הלכו יוסף פיינברג וחנקין האב והבן אל הירש למקוה ישראל וחתמו על אמנה שהוגשה לפניהם ושלפיה הם מקבלים על עצמם למכור את נחלותיהם בראשון לציון ולעזוב את המושבה.

וכעבור ימים מעטים קיימו את אשר הבטיחו לעשות.

כך נאלצה משפחת חנקין, בשל עריצותה של הפקידות, לעזוב את המושבה, שבה השקיעה כל כך הרבה עמל ומסירות נפש.

מכה קשה כזו עלולה לדכא נפשו של מתישב רגיל, להרפות את ידיו ולמלא את לבו מרירות או גם יאוש. מה שאין כן לגבי איש כחנקין. כיצד אמר המשורר הרוסי הגדול?

"כה דרך הפטיש הכבד:

את הזכוכית יפוצץ

ואת הברזל יחשל".

חנקין עזב את ראשון לציון, כדי להקדיש את כחו ואת מרצו לכבושים גדולים יותר מאשר חלקת אדמה של משפחה אחת.

יהושע חנקין בשנת 1887 (אחרי המרידה בראשון־לציון)

פרק ג.    🔗

יהושע חנקין עובר לגדרה. – נפשו שואפת לפעולות כבירות. – עוזרים. – אולגה לבית בלקינד. – הצעדים הראשונים בדרך החדשה. – אייזנברג. – הגבור ועוזרו. – קנית רחובות. – אבני הנגף. – מאכר לגואל אדמה. – מרצו מצא לו שדה פעולה.

אחרי אשר עזב יהושע חנקין את ראשון לציון בעל כרחו, עבר עם הוריו אל המושבה גדרה להיות בה אכר.

המושבה גדרה נוסדה בשנות השמונים למאה שעברה על־ידי קבוצת סטודנטים, הידועים בשם בילוּ"יים, מחרקוב. מארגנה ומנהלה היה ישראל בלקינד. לאחר הפרעות שנתחוללו אז ברוסיה, עזבו סטודנטים אלה את כתלי האוניברסיטה, השליכו אחרי גום את “התעודות”, שרכשו להם שם, והפגינו בגאוה את סיסמתם: “בית יעקב לכו ונלכה”, וכאשר דרשו כן קיימו. הם עזבו את רוסיה וילכו לחרוש את שדות יהודה.

מושבת הבילויי"ם היתה עניה וקטנה, מוקפה כפרים ערביים מכל עבר, שגרמו להם צרות רבות. כדי לבצר את המושבה נספחו אליה: “לוליק” המפורסם (ישראל פיינברג), אשר בעוז רוחו הפיל את פחדו על כל ערבי הסביבה; יהושע חנקין ואחיו מנדיל, שגם להם היה כוח בגופם ועוז בלבם, ולא פעם קרה, כי חנקין היה יוצא להגן בעצמו בשדה על כבודה הלאומי של המושבה הקטנה מפני תעלולי ערבי הכפרים שארבו להתנפל עליה.

אבל גדרה היתה שדה פעולה מצומצם בשביל אופי סוער כזה של יהושע חנקין, אשר שאף לפעול גדולות בשביל ארץ־ישראל.

חיי המושבה היו בשביל תכונות רוחו יותר מדי שקטים, הוא רצה להתחיל במעשים חלוציים כבירים. אז קם ומסר את אחוזתו ומשקו לאחר, עזב את המושבה, ובמרץ רב התחיל להגשים בפועל את הסעיף העיקרי בתכנית “חובבי ציון”, היינו: סעיף “גאולת האדמה”.

נדמה, כי ההשגחה העליונה בחרה באיש הזה להוציא לפועל את האידיאל הזה, שהגו בלבם טובי עמנו, שהיה משאת נפש כל אלה, אשר לבם היה לציון.

מלבד תכונות נפשו המצוינות, עמדו לו לחנקין חצוניותו הנעימה והליכותיו המנומסות, אשר בגללן רכש לו ידידים רבים בין משפחות ערביות ובין חוגי הממשלה. הוא ידע על בוריה את הלשון הערבית והכיר יפה את כל נמוסיהם ומנהגיהם של הערבים העירוניים והכפריים.

והנה הגיע הזמן, אשר חנקין אמר לעצמו: עת לעשות!

בכל תקופה של מצוקה ואפס־אונים בחיי עם מתעוררים יחידי סגולה לקום ולהושיע. על פי רוב, הם אנשים מקרב העם, שאינם רודפים לא אחרי הבצע ולא אחרי הכבוד, ורק מתוך אהבתם העצומה למפעלים ומתוך עודף הכח העצור בנפשם, המבקש לו מקום להתגלות. האנשים האלה אינם יכולים לשבת בחבוק ידים בזמן שמפעל גדול מחכה להגשמה, כאילו קול אלהים קורא אליהם: קום ועשה!

על יחידי סגולה אלה נמנה גם יהושע חנקין.

בעת ההיא, בתחלת שנות התשעים למאה שעברה, שרר משבר גדול בהתישבות העברית בארץ־ישראל. לאחר שנוסדו המושבות הראשונות נשארה ההתישבות העברית על נקודת הקפאון, מפני הרבה סבות פוליטיות וסבות אחרות. חובבי ציון נוכחו, כי בעזרת הנדבות וכספי הקערות של ערב יוה"כ לא יוכלו להתקדם בהרבה, וכי באמצעים כספיים כאלה יהיו נאלצים לוותר על יסוד מושבות חדשות.

פקידי הברון, שהיו אז בא"י ושהיו חדורים רוח התבוללות, התיחסו בשויון נפש לרעיון התחיה וגם לעגו לאידיאלי הציונות. בחשאי לגלגו על הברון החובב ציון והביטו עליו כעל אדם שאינו שפוי בדעתו. ואז הגיד לו לבו של חנקין, כי לא לכך נוצר – להיות אכר שוקט על נחלתו, כי אם הוטל עליו הגורל לקיים משלחת חשובה יותר.

וכמו רוב האישים המצוינים, שההשגחה בחרה בהם להוציא לפועל דברים בלתי רגילים, זכה גם יהושע חנקין לעוזרים יחידים נאמנים, אשר התנדבו ללכת עמו יחדו בדרכו הקשה, והם שנתנו לו לפעמים עוז וכח להתגבר על אבני־הנגף הרבות בדרך הקוצים, הם שעודדו לעתים את רוחו לבל יבהל מפני האויבים הרבים העומדים לו לשטן, הם שחזקו אותו באמונתו, כי הדרך שהוא הולך בה היא הישרה והמעשה אשר הוא עושה עתיד להביא ברכה רבה.

אחת מן העוזרות הכי נאמנות של יהושע חנקין – עזר כנגדו – היתה חברתו ואשת נעוריו אולגה לבית בלקינד.

חנקין נשא לאשה את אולגה בשנת תרמ"ח, בתקופה זו שהיה אכר בגדרה. השפעתה על חנקין מראשית התודעותם ועד היום הזה היתה רבה וברוכה. היא מלאכו הטוב המלוה אותו בכל דרכיו.

וכשאנו כותבים את תולדות יהושע חנקין, אי אפשר שלא להקדיש פרק מיוחד לתאור דמותה של אולגה חנקין.

האשה המצוינת הזאת היא טפוס של בת ישראל, שבה התמזגו המדות התרומיות והנעלות של האשה היהודיה מן הדור הישן יחד עם אותו שאר־הרוח והסגולות המיוחדות של האשה העבריה החדשה, חניכת דור השחרור, שהכירה וידעה את השאיפות והאידיאלים המודרניים.

אולגה בלקינד־חנקין נולדה בעיירה להייסק (פלך מינסק) אשר ברוסיה לאביה ר' מאיר בלקינד, הראשון שהניח את אבן הפנה ליסוד בית ספר עברי בארץ־ישראל. בגולה נמנה ר' מאיר בלקינד על המשכילים היהודים המובהקים. הוא שמש מורה עברי בעירתו, ואחרי כן עבר לעיר בוריסוב ומשם למוהילוב.

התשוקה להשכלה גברה מאד בלב בתו אולגה, ובגיל של שלש עשרה שנה עזבה את בית הוריה ללכת “למקום תורה”. בת עשרים גמרה אולגה בפטרבורג את הקורסים למילדות. היא היתה הראשונה שזכתה לתואר של מילדת יהודית מדופלמת.

ר' מאיר בלקינד למד את בתו רבת־הכשרונות תנ“ך וגם תלמוד, והיא היתה בימים ההם אחת המעטות מבנות ישראל ברוסיה, אשר ידעה על בוריה את הלשון העברית. היא פרסמה מאמרים בשאלות הזמן ב”השחר" של סמולנסקין וב“המליץ” של צדרבוים.

בזיכרונותיו של מרדכי בן הלל הכהן אנו מוצאים פרטים רבי ענין על משפחת בלקינד בכלל ועל אולגה בפרט.

“בזכות בתו הבכירה אולגה – כותב מרדכי ב. ה. הכהן – שהיתה אז כבת עשרים, נודע שמו של ר' מאיר בלקינד לתהלה בקרב משכילי מוהילוב. חזיון יקר היה בימים ההם, כי נערה יהודית תהיה מורה לעברית. ומה גדל עוד הפלא, כאשר נוכחו כי אמנם בקיאה הנערה הזאת בכל חדרי הלשון העברית. בביתו של אביה היו מתכנסים הצעירים, אשר “הואילו ללכת לאור ההשכלה”. שם היה מדברים על הענינים העומדים ברומו של עולם; שם הקריאו מפרי עטם צעירים, שמהם יצאו אחרי כן סופרים עברים” (“עולמי”, כרך א').

“וכאשר באה אולגה בלקינד לפטרבורג ללמוד שם, הלך שמה לפניה. צדרבוים, עורך “המליץ”, ועוד סופרים ומשכילים אנשי שם, שגרו אז בפטרבורג, התקרבו אליה, והמשורר י. ל. גורדון נעשה ידידה הגדול. הוא היה אוהב להתפלמס ולהתפלסף עם העלמה העבריה שבאה מליטא, הבקיאה בתנ”ך. הוא נתן לה ספר שיריו במתנה בצרוף הקדשה כתובה מתוך הערצה לבת ישראל מצוינת זו.

בביתה אשר בפטרבורג היתה מתאספת תכופות קבוצת “חובבי ציון” הראשונים ביניהם היו אנשים כזאב טיומקין, יאנישפולסקי, טננבוים ואחרים. ביתה היה בית ועד גם לסופרים העברים של הזמן ההוא.

מן הצד השני היו מתכנסים אצלה חברי “רצון העם”, שואפי החרות ברוסיה. ביתה בפטרבורג היה פתוח לכל איש הנושא בלבו חזון של תקון העולם. ולא אחד ממבקרי הבית ההוא, מן האידיאליסטים הרוסים, סיים את פרק חייו בערבות סיביריה בשל דעותיו הפוליטיות החפשיות.

אולם אולגה בלקינד קלטה את רעיון התחיה היהודית עוד בבית אביה, שהיה מן המטיפים הותיקים לרעיון זה. בביתו הונח היסוד לחברת ביל"ו.

עוד לפני בואה לפטרבורג היתה אולגה בלקינד ציונית בלב ונפש. את החבה לציון לא קנתה בשמיעת דרשות חוצבות להבות אש באספות או על ידי קריאת מאמרים נלהבים בעתונים, כי אם חצבה אותה מלבה, שהיה חדור מילדותה אהבה עצומה ועמוקה לכל קניני האומה ומלא תקוה גדולה לגאולת עם ישראל.

על הלך רוחה בתקופה ההיא יעיד מכתב אחד, שכתבה אולגה בלקינד לפני חמשים שנה, בשנים עשר ביוני שנת 1882, למנהיגי חובבי ציון באודיסה וקבוצת הבילו"יים הראשונה שהתכוננה לעלות לארץ־ישראל. מתוך המכתב האופיני הזה, שנכתב חציו רוסית וחציו עברית, אנו מביאים את חלקו השני:

"אקוה, כתבת אולגה, כי ישיב ה' את שיבת ציון ויבנה הריסותינו כחפץ כולנו, ויקבצנו יחד אלה אשר הרעיון הקדוש יפעמם, אשר אחת מהנה היא אחותי (פניה אחותה היתה בקבוצת הבילויים), חונני עפר ארצנו ודורשי שיבת ישראל, כי אז בפי אשיב לכם תודה על חזקכם ידים רפות אלה.

ואתם אחים! לכו בכוחכם זה ועשו בעד עמכם, עם בזוז ושסוי, תחזקנה ידיכם, אל ירך לבבכם, היו לבני חיל, חלוצי צבא אחינו, ושמכם יהיה לברכה לדור אחרון, כי הגדלתם לעשות בצעדכם הראשון.

צאו לכם בעקבות עזרא הסופר, אשר במתי מעט שב מבבל, וברבות הימים היו בני ישראל לממלכה גדולה, ולולא פירוד דעותיהם, לא בא צר ואויב בשערי ארצנו, ולא באנו למצבנו זה…"

בשנת תרמ"ד עלתה אולגה בפעם הראשונה לארץ ישראל.

מארץ ישראל שלחה אולגה מכתבים ל“המליץ” ותארה את מצב הארץ ואת תקוותיה לעתיד לבוא.

היא מתארת את העיר יפו, ששמשה בימים ההם מרכז לכל העולים לארץ ישראל. ומלב העלמה העבריה מתפרצת האנחה:

אולגה בלקינד (עכשיו אולגה חנקין, אשתו של יהושע חנקין) בשנת עלותה מרוסיה לארץ־ישראל

“ואיך ידאב לב כל אוהב עמו לראות את העזובה בעיר הזאת. לכל העמים יש בתי כנסיות משלהם בנויים ל”תלפיות“, אך לתושבים היהודים יחסר בית תפלה אשר יאחד אותם לאגודה אחת”. “ובכל חורי העפר ונקיקי הסלעים מתקבצים מנינים מנינים. לכל העמים הזרים יש בתי חולים, בתי ספר, אבל ליהודים אין כל”.

ולהלן:

“ומה אדבר עוד על אדות הילדים מבני עמנו הנפוצים בכל העיר באין תורה ובאין דרך ארץ”, “ומבני עמנו אשר היכולת בידם להביא ברכה לבני עניים אלה אין דורש ואין מבקש”.

"אלמלי היו מקימים אז בית־כנסת ובית־ספר, היה צומח מזה תועלת רבה לישוב הצעיר והיו מסוגלים לאחד את לבות היהודים שבאו מארצות שונות “לבלי יצטרכו לשתות מבארות נשברים אשר לא יכילו רוח עמנו”, “ומה נחוץ רופא מומחה ובית חולים לבני עמנו הדלים בעיר הזאת”.

על פי הקטעים המעטים האלה של הדברים שנכתבו בידי עלמה צעירה לפני ארבעים וחמש שנה (בשנת תרמ"ח), אפשר לעמוד על טיבה של האשה הזאת, שלא ידעה מנוחה, בראותה כי “לכל העמים יש בתי תפלה ובתי ספר וליהודים אין כל”. הלא מן הדברים האלה עולה אלינו הד אותה ה“תפלה”, המעוררת כל נפש: “אזכרה, אלהים, ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים משפלת עד שאול תחתיה”.

ואת האשה הזאת, בעלת הרגש ובעלת המרץ, בעלת הלב ובעלת המח, הוכיח אלהים ליהושע חנקין!

־־־־־־־־־־־־־

המפעל החשוב הראשון של יהושע חנקין בשדה־פעולתו החדש היתה קנית האדמה, אשר עליה בנויה כעת המושבה רחובות. בקניה זו פרץ יהושע חנקין דרך חדשה בגאולת הקרקע לשם ההתישבות העברית בארץ ישראל. לא בנקל עלתה לו ליהושע חנקין גאולתה של אדמה זו. פרשה שלמה של הרפתקאות קדמו לה, ומקצתה אנו אומרים לספר.

וכאן המקום להזכיר את שמו של אחד מן העוזרים הראשונים, איש נאמן ומסור בכל נפשו ומאדו, אשר הכיר והרגיש בכחו של חנקין ודבק בו ללכת אחריו. שם האיש הזה – אהרן אייזנברג. וכאשר יצא חנקין אל המערכה היה לו אייזנברג עוזר נאמן.

בפרק זכרונות מן הימים ההם אנו מוצאים תמונה כזו:

“עברה דרך המושבה עגלה אחת ההולכת דורנה ובה ישבו על קרש אחד לוין־אפשתין ויהושע חנקין. על־יד העגלה הלך יחף אייזנברג וזוג נעליו בידו – ככה היה מלוה תמיד שליחי מצוה שהלכו לגאול את הקרקע”.

גם אהרן אייזנברג היה אחד מן המתישבים היהודים הראשונים בארץ ישראל, אשר לא הסתפק בכבוש חלקת אדמה בשביל עצמו, כי אם שאף לרכוש קרקע בשביל עם ישראל. אולם הוא לא מצא בנפשו את הכח הגדול לעשות בעצמו את הדברים הגדולים, אשר עליהם חלם. ימים רבים בקש האכר אייזנברג עצות לגשם את חלומו, פנה על ימין ועל שמאל, עד שמצא את הראוי – את יהושע חנקין.

ואלה תולדות המושבה “רחובות”:

בין ראשון לציון מעבר אחד ועקרון וגדרה מעבר השני השתרעה כברת ארץ של אלפים דונמים שנקראה בשם דוראן, ושהוצעה למכירה. מתישבי ארבע המושבות ויתר יהודי הארץ חכו בכליון־עינים, שקרקע זו תגאל סוף־סוף על־ידי יהודים. פעם התפשטה שמועה, שהגרמנים מתכוננים לקנותה, אז קם אהרן אייזנברג, פועל בזמן ההוא ועסקן צבורי בשנים שבאו אחרי כן, וערך מכתב למנהל הראשי של הפקידות הברונית, בלוך, שישב אז בראשון לציון. במכתב זה הרצה אייזנברג לפניו על החשיבות שאין ערוך לה, שיש בקנית הקרקע ההיא בשביל התישבות היהודים, והעיר את אזניו על הסכנה הרבה הכרוכה בזה, שהגרמנים יכבשו את הקרקע הזו.

אייזנברג לא חתם על המכתב הנ"ל, כי אילו עשה זאת, היה ממיט שואה על עצמו. בלוך היה רודפו עד חרמה. ביום שבלוך קבל את המכתב הזה השתולל כמעט מכעס, וחפש בנרות את כותבו, ומובן מאליו שלא נקף באצבע כדי לגאול את כברת הארץ ההיא.

על קנית הקרקע הזה מספר משה סמילנסקי דברים מלבבים, שבהם אנו מוצאים בקוים קצרים ובשרטוטים מועטים את פרצופיהם הרוחניים של שני האנשים – אהרן אייזזברג ויהושע חנקין – וגם תמונה זעירה מחיי הדור ההוא.

“בודי־חנין, ב”מושבה" של לרר, בבית האחד, שנחלק לשלשה, ישב איש יהודי, אכר, ושמו אהרן אייזנברג; ובמושבה הקטנה עקרון – ידידו, המורה יהודה גרזובסקי. בשבתות היו יוצאים הידידים זה לעומת זה ונפגשים על אדמת דוראן. ונערי הבידואים, בני השבט “סטריה”, החונים על גבעת דוראן, היו מידים בהם אבנים וצועקים אחריהם מלא: “י־הודי ביח' ביח…”

ובלילות חששו לעבור במקום הזה. ויחליטו שניהם: פה תהא מושבה עברית. אל מי יפנו? במושבות – מנינים אחדים של אכרים החיים על תמיכה. וביפו – מנין רוכלים עניים. באחת השבתות הלכו שניהם אל יהושע חנקין ויגלו לפניו את סודם. והוא הלך וקנה את אדמת דוראן והתחייב לשלם את מחירה בזמן קצר. צחקו לו: במה תשלם? למי תמכור? הוא כווץ את אגרופו ואמר: “אשלם. אמכור”. ובסוף אותה השנה שלם ומכר את אדמת דוראן ל“מנוחה ונחלה”, ותהי רחובות".

בראשית צעדיו בדרך החדשה שבחר לו נתגלו ביהושע חנקין אותן התכונות שאינן מצויות, שעמדו לו לעשות את כל החיל אשר עשה. אין יהושע חנקין אוהב להרבות בשהיות וחשבונות בדבר שברי לו, כי מוכרח להעשות. בו ברגע שמצא, כי הקניה הזאת יש בה ברכה הלך וקנה את אדמת דוראן. התכונה השניה בנפשו היא האמונה בכחו להתגבר על כל המכשולים. בעוד אשר אחרים שואלים זה בצחוק וזה בכאב: "במה תשלם? למי תמכור? הוא, חנקין, “מכווץ את אגרופו ואומר: אשלם, אמכור!”

חנקין עשה חוזה עם מר בוסטרוס רוק לשם קנית אדמת דוראן. החוזה נערך בהסתר ובצנעא, ורק לאחר שנחתם החוזה פנה חנקין לאייזנברג, כי יעזור לו במכירת הקרקע ליהודים. בימים ההם התחילה העליה השניה לארץ ישראל בעקב גירוש־מוסקבה המפורסם. מכל קצות רוסיה באו שליחים ודרישה אחת בפיהם: אדמה, אדמה! והכל בקשו קרקע בשביל התישבות צפופה דוקא. פעולתו של חנקין, בגאלו את אדמת דוראן, צריכה היתה איפוא להתקבל בחדוה.

אולם כדרך כל הפעולות הגדולות, פגשה גם קניתו הראשונה של חנקין אויבים רבים מסוגים שונים, אשר עמדו לו לשטן.

היו אנשים קטני אמנה, שהכחישו את כל הענין ואמרו, כי חנקין לא קנה כלל את האדמה. אחרים טענו, כי הקרקע היא זיבורית ואינה ראויה בשום פנים להתישבות. אבל חנקין לא שם לב לכל הדיבות והמכשולים והחליט להעביר את הקרקע על שמו, ומשמו על שם הקונים. בוסטרוס רוק הסכים אז לקבל לפי שעה דמי קדימה בסכום מצער והשאר בשטרות. דמי הקדימה השיג חנקין מאת אחד הקונים, ששלם מחיר חלקת אדמה למפרע, בתנאי שיקבל הנחה גדולה על המחיר.

עתה הגיעה השעה להשיג קונים. אייזנברג עוזרו התחיל לבוא בדברים עם נכבדי הישוב בזמן ההוא, וכעבור כמה ימים כנס אספה קטנה בביתו של יחיאל מיכל פינס. שבה השתתפו: פינס, ש. רוקח, ד"ר מאזיה ושמולצנסקי מראשון לציון (חנקין עצמו נעדר היה באספה זו, כי היו חכוחים בינו ובין פינס). וכולם כאחד הראו התנגדות עצומה לכל ענין גאולת הקרקע. מדוע? מפני שנטרו איבה לחנקין, שעשה את הדבר על דעת עצמו ולא פנה לשאול בעצתם של אלה העסקנים המושבעים.

־ כל עוד שיהיה לחנקין יד בזה, גלו דעתם ארבעת הנאספים, נתנגד לכל הענין. ומוטב שתשאר האחוזה בידי בעליה הקודמים מלתת יד לחנקין להיות גואלה.

אחרי וכוחים סוערים, שנתעוררו על ידי אייזנברג, הסכימו הנאספים לתת יד לעבודה, אך בתנאי מפורש, שכל הענין ימָסר לידם למשך שנה בלי התערבותו של חנקין, ואז ישתדלו למצוא קונים לאחוזה זו, אבל אין הם מקבלים על עצמם שום אחריות. מובן, שחנקין ואייזנברג לא יכלו להסכים בשום אופן לתנאים משונים כאלה.

אז החליטו חנקין ואייזנברג לתת פרסום לדבר: לעלות ביום הפורים על האדמה בפומביות. הידיעה הזאת נתפשטה תיכף בקרב הישוב הקטן, וביום הפורים בצהרים באו מיפו, מראשון, מגדרה לבית אייזנברג בואדי־חנין, מי בעגלות רתומות לשורים, מי ברכיבה, מי ברגל, עם נשיהם וטפם. ובסָך עלו כולם על אדמת דוראן. אולם רוב הבאים היו מקטני אמנה, נתפזרו על הגבעות השוממות טיילו להם בקרירות־רוח, כמבטלים את כל הענין.

אז עלה אייזנברג על כפת באר ישנה ואמר לנאספים כדברים כאלה:

“אחי, אתם רואים את המקום הזה, שועלים מהלכים בו והוא כלו ישימון אחד; אבל עוד תזכו לראות זקנים וזקנות וילדים משחקים ברחובות הישוב שיוסד פה”.

אחרי נאומו של אייזנברג עלה בלקינד על כפת הבאר והציע לקרוא את שם המקום “רחובות”, על סמך פסוק אחד בתנ“ך: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות” וכו‘, ועל יסוד הכתוב "כי הרחיב ד’ לנו ופרינו בארץ”.

הנאומים, הטכס הפרימיטיבי ומעט היין שהנאספים שתו לחיי הישוב החדש, הכניסו תקוה בלב הכל. אבל הקרקע בפועל עוד טרם נגאל מידי האפנדי, כי טרם באו קונים יהודים לגאול אותו.

וכאן מתחילה פרשה של הרפתקאות במכירת הקרקע ליהודים. דומה, שפרשה שניה זו היתה קשה ליהושע חנקין שבעתים מן הפרשה הראשונה – קנית האדמה מיד הערבים.

בעת ההיא עלה לארץ לוין־אפשטיין, שליחה של החברה “מנוחה ונחלה” בווארשה, על מנת לרכוש קרקע לשם יסוד מושבה. חנקין אמר למכור לו לתכלית זו את אדמת דוראן והתחיל מנהל עמו משא ומתן בדבר הקניה הזאת, כי הדוחק הרב בכסף אלצהו למכרה מיד.

המשא והמתן כמעט שבא לידי גמר. מחיר הדונם נקבע לעשרה פרנק, וצריך היה לחתום על שטר האמנה, והנה הופיע הא' ברוידה, משנה שליח לה' לוין־אפשטיין, ובפיו תביעות ודרישות חדשות ועכב את גמר הענין. יועצו של ברוידה היה פינס, והדרישות היו ממין זה, שחנקין לא היה יכול בשום פנים למלא אותן. אחת הדרישות היתה, ששטרי המקנה יכתבו על שם כל חבר וחבר על חלקו בלבד – דבר שהיה מן הנמנע בתנאי הימים ההם. עד הזמן ההוא לא אושר שום שטר מקנה על ידי הממשלה הטורקית על שם יהודי אזרח רוסיה, ובשום מושבה עברית לא היו שטרי המקנה כתובים על שמות המתישבים. אולם חנקין התחייב בכל זאת למלא גם אחרי הדרישה הקשה הזאת. ושוב בא ברוידה, על פי עצתו של פינס, ובפיו דרישה חדשה: כי חנקין ימציא רשיון לבנין בתים – דבר שלא נעשה בארץ עד הזמן ההוא. וחנקין התחייב למלא גם אחרי הדרישה הזאת. והנה הופיע שוב ברוידה בעצת פינס ודרש דרישה שלישית: לערוך מפה מפורטת מאדמת דוראן ושכניה הערבים ולהקים את הגבולות ביניהם ובין האדמה הקנויה. בארץ ישראל הטורקית לא העיז עוד איש להציג דרישה משונה כזו. בכל הארץ לא נמצאו מפות כאלה, והדבר היה מן הנמנעות, שהערבים יסכימו מרצונם הטוב לחתום על מפה כזו ולקיימה.

וכאשר שב לוין־אפשטיין מדוראן, בא אליו ברוידה והוא מלא וגדוש דרישות חדשות בלתי־מובנות ותנאים חדשים בלתי אפשריים. כל התביעות והדרישות הללו המציא פינס מתוך קנאה וצרות עין בחנקין. לויין־אפשטיין נתמלא חמה גדולה על חבריו בוארשה, ששתפו לו את ברוידה, ולא עוד אלא שמנו אותו לאחראי, עד שידי לוין־אפשטיין היו אסורות ובלי הסכמתו של ברוידה לא יכול היה לעשות דבר.

ויהושע חנקין? אמנם יסורי נפשו גברו מיום ליום מחמת חשש, שבשל התביעות המוזרות האלה תתבטל הקניה וכל אדמת דוראן תשאר בידי האפנדי הערבי. אולם הוא “לא נתמלא חמה” לא הפך עורף לכל אלה הטרחנים והטרדנים המרגיזים, לא שם לבו לכל הקנאה וצרות־העין שאמרו לבלעו. כן לא יעשה איש כחנקין, שהמטרה שהציב לו עומדת בעיניו למעלה מכל הרגשות האישיים והענינים הפרטיים.

חנקין יגע ומצא דרך למלא אחרי כל הדרישות: הוא ערך שטרי מקנה על שם כל חבר וחבר, ודוקא בתור אזרחים רוסיים – המקרה הראשון בדברי ימי ההתישבות העברית בא"י הטורקית; חנקין המציא גם רשיונות לבנין רפתים, שיכולות ליהפך בשעת הצורך לבתים; וחנקין הוא שהטה את לב השכנים הערבים של אדמת דוראן, “שיקיימו בחתימת ידם את מפת דוראן בגבולותיה”.

בינתים הגיע יום תשעה־באב, ויום אבל זה נהפך להם ליום ששון, כי ביום זה בישר חנקין לבא־כח “מנוחה ונחלה”, כי הקושנים כבר מונחים חתומים בבית הממשלה.

בכ"א באב נקראו לבוא לבית הממשלה. הם לקחו אתם מתורגמן, ולשמע שמות החברים המסורסים פרצו בצחוק. בשובם הביתה והקושנים בידיהם ברכו ברכת “שהחיינו” ודמעות גיל נגרו מעיני כולם.

זה היה הכבוש הגדול הראשון של יהושע חנקין.

המנהל הראשי של הפקידות הברונית, בלוך, הביט בעין זועמת על המורד חנקין, שנעשה לגואל אדמת ישראל. בעיניו לא מצא חן הדבר, שבין שתי המושבות ראשון־לציון ועקרון, הנתונות למרותה של הפקידות הברונית, תוָסד מושבה שאינה תלויה בחסדם של אפוטרופסים. אולי פחד בלוך, שהצלחת המושבה הסמוכה, אשר המתישבים השקיעו בה רק סכומים מצומצמים, תוכל לעורר קטרוג על החשבונות השנתיים, שהוא מגיש לברון.

ועל כן חבל תחבולה לבטל את התכנית. הוא הציע לחנקין רֶוח של עשרת אלפים פרנק, שימכור לו את אדמת דוראן. חנקין היה זקוק מאד לכספים בזמן ההוא, וגם על האדמה שרכש לא היו קופצים. אולם אחרי אשר נודע לו על תחבולתו של הפקיד, עמד חנקין בנסיון וותר על רֶוח עצום זה (לפי מושגי הזמן ההוא). הן הוא לא קנה את האדמה הזאת לשם מסחר, אלא מתוך משאת נפש, כי על אדמה שוממה זו תפרח ותגדל מושבה עברית בלתי תלויה בחסדי אחרים. ואמנם הוא זכה לראות את חלומו שנהפך והיה למציאות.

מן הצד השני הביטו בצרות עין על קניה זו של דוראן עסקני חובבי ציון המפורסמים, שישבו בארץ־ישראל בעת ההיא. כגון י. מ. פינס והבנקיר הרצנשטיין. הללו ודאי רצו בגאולה, אך טינא היתה בלבם על הגואל… היטב חרה להם על שיהושע חנקין החל לטפל בענין גאולת הארץ, שבו צריכים להתעסק רק עסקנים מושבעים כמוהם. הרי חנקין זה היה אתמול אכר פשוט, שהיה חורש אדמתו ומזבל שדהו, ומה לו ולענין גאולת הארץ?

אבל לא כן היתה דעתם של המוני העם של הישוב החדש. הללו צדדו בזכותו של חנקין ואמצו את ידיו שימשיך בעבודתו. קנית רחובות עשתה רושם גדול בין יהודי רוסיה ושמשה כח דוחף להתעוררות, ורעיון ההתישבות העברית בארץ־ישראל החל להכות שרשים בלב רבבות אנשים.

וכאן המקום להזכיר עובדה נשכחה, שיכולה לשמש חומר מלא ענין לכותב תולדות הישוב העברי בארץ־ישראל.

חמש עשרה שנה קודם שקנה חנקין את אדמת דוראן, סיירו אותה מיסדיה הראשונים של פתח תקוה בכונה לרכוש אותה לשם יסוד מושבתם. אבל המומחים והבקיאים שבהם פסקו שאדמה זו היא זבורית בהחלט ולא תוכשר לכלום. גם המיסדים הראשונים של ראשון לציון ועקרון הוציאו פסק־דין קשה כזה על אדמת דוראן. אבל חנקין לא נרתע אחורנית מפני אדמה זו, “הזרועה חול ואבנים”, כפי דברי הראשונים והעקרונים, והלך וגאל אותה. וכיום הרי רחובות, דוראן לפנים, אחת המושבות הפוריות והעשירות ביותר שבין מושבות יהודה, בשל טיב אדמתה ומזג אוירה הצח והנפלא.

־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק ד.    🔗

חדרה. – מראה המושבה כעת. – יסורי המתישבים הראשונים. – חנקין הוגה חבה מיוחדה לחדרה. – חנקין הגבור.

זמן קצר לאחר יסוד המושבה רחובות גאל יהושע חנקין על חוף ים התיכון שטח אדמה גדול פי שלשה מן השטח שרכש בשביל רחובות (כשלשים אלף דונם), ועליו נוסדה המושבה חדרה.

חדרה היא כיום אחת המושבות היותר עשירות והיותר מבוססות בארץ. היא הולכת בשיטת המשק המגוון, ולפיכך עוסקים אכרי חדרה בכל מקצועות המשק החקלאי: פלחה, כרמי שקדים, כרמי זיתים, פרדסים נהדרים של תפוחי־זהב, אבטיחים, חציר למספוא, תוצרת חלב ואילני סרק. במקום בצות הקדחת מרהיבים עתה את העין שדות חציר ויערות איקליפטוסים.

ומראה המושבה מבפנים: נשתנו הרחובות, נעלמו הבתים הקטנים והדלים. בנינים נהדרים הולכים ונבנים במקומם; אפילו הרפתים הן עתה בנינים גדולים עם חלונות רבים, כי רב מאד הבקר במושבה. הרחובות בחדרה הולכים ומתפשטים ודוחקים את האיקליפטוסים, שבהם נשתבחה המושבה עד היום. אילני סרק אלה מכניסים למושבה סכומי־ממון הגונים. מתקיים שם בית־חרושת לשחיפי עץ, שמהם עושים תיבות דקות־הדפנות וקלות־המשקל. הגדולים שבאילנות אלה נגדעים ונשלחים לתל־אביב לתעשית רהיטים. גם הממשלה קונה דלק מאת המושבה והעץ הולך ופוחת. אבל במקומו הולך ורם עץ אחר, הוא תפוח הזהב. נוטעים האכרים מזקני־הישוב ונוטעים גם מתישבים חדשים. במושבה הולך וגדל מספר הפועלים למיניהם, וחדרה, המונה אלפי נפשות, היא מושבה הומיה לא פחות מפתח תקוה.

יהושע חנקין הכיר מיד בחשיבותו של המקום, הן מצד פוריות האדמה והן מצד מצבו הגיאוגרפי. הוא בא רכוב על סוסו הדוהר, העיף עין על הסביבה, וגמר בלבו: “פה תהיה מושבה עברית”. באחד הלילות הלכו שני יהודים, יהושע חנקין ואחיו, עם צרור הכסף בידם, לנו בלילה בבצה, ובלבם השאיפה לנטוע את הפרדס היהודי הראשון בארץ־ישראל.

לאחר שהחליטו האחים חנקין לקנות את אדמת חדרה, נצטרף אליהם גם ה' אייזנברג.

אדמת חדרה נקנתה מידי חנקין בשנת תר“ן על ידי ארבע קבוצות של מתישבים, שבאו ממחוזות שונים ברוסיה. אחדים מן המיסדים התיישבו על הקרקע בקיץ תר”ן, מקצתם בחנוכה תרנ"א ויתרם בימי האביב של אותה שנה.

קורות המושבה הזאת ודברי ימי הרעה אשר עברו עליה הם אחד הפרקים הטרגיים, המזעזעים את הלב, של ספר תולדות הישוב העברי בארץ ישראל.

מצבה הכלכלי של חדרה תיכף לאחר הוסדה היה חמור מאד. היא נוסדה על ידי אנשים פרטיים ולא נתמכה על ידי הברון או על ידי מוסד כל שהוא. אולם הרעה הגדולה ביותר היתה, כי האקלים הממאיר בשנים הראשונות לקיום המושבה עשה שַמות במתישבים.

מי שעובר כיום בחדרה, הבנויה על תלה, במושבה הפורחת הזאת, נזר השומרון העברי – בין הבתים הלבנים, בין הפרדסים המלבבים, על יד גן המושבה בדקלי־הוַשינגטוניות הנהדרים שלו – ודאי שלא יעלה על לבו כלל, מה רבו הטרגדיות המזעזעות, מה גדלה הזועה, שרחפה בחלל אותה המושבה לפני ארבעים שנה, כשהמתישבים הראשונים הובילו יום יום לקברות את בניהם אחד אחד, ובעצמם התהלכו בה כצללים, מוכי קדחת צהובה, והמות היה קוצר יום יום את קצירו המבהיל ללא מפריע.

רק במשך הרבה שנים ובזמנים שונים ובעמל רב עלה בידי המתישבים ליבש את הבצות על ידי שיטת תעול ונטיעת חורשות איקליפטוסים. התפתחותן של החורשות האלה טהרה את אויר חדרה והצילה את המתישבים ממצוקות המחלות.

אולם אף כי רבים מן המתנחלים נפלו לקרבן הקדחת, לא עזבו יתרם את המקום, ובמשך שנים רבות נלחמו בגבורה ובחרף נפש עם הטבע ויכלו לו.

חדרה הלכה בדרך היסורים, ולא פעם עמדה הדרישה האנושית לעזוב את חדרה, אולם הבנים הבונים לא נסוגו אחור. נפלו קרבנות יום־יום והם לא זזו ממקומם. לו יכלו אבני הציון של קרבנות חדרה לדבר, אז היו מספרות לנו הרבה פרטים מזעזעים לתולדות המושבה, עד כדי למלא ספר “יזכור” גדול וארוך.

מאין שאבו המתישבים האלה, יהודים פשוטים, גבורים אלמונים, שאפילו את שמם על פי רוב אין מעלים לזכרון, את עתרת הגבורה המופלאה, את האומץ הרב הזה, להשאר על משמר האדמה המשכלת הזאת ולא לזוז ממקומם נוכח פני המות הודאי כמעט? מאין בא הכח הפלאי הזה לאנשים פשוטים לראות באבדן ילדי טפוחיהם, במות האנשים הכי יקרים להם, ולבלי סגת אחור? – אכן חזק מאד, כנראה, היה הקשר בין בני ציון אלה ובין אדמת האבות, וגדול היה כשרונם להקרבה ולמסירות נפש.

האהבה הגדולה אל ארץ האבות, ההכרה העמוקה – אולי גם שלא מדעת – כי קיום עם ישראל תלוי בהתערותו באדמת מולדת, עשתה את היהודים הפשוטים האלה לגבורים.

יהושע חנקין הגה חבה יתרה לחדרה. בין המתישבים הראשונים שם נמצא גם אחיו תנחום. והבית הראשון שנבנה בחדרה היה של משפחת חנקין.

מי יודע, אולי גדלה אהבתו של חנקין לחדרה, על כי מצא בה סעד לאמונתו החזקה בגאולת הגוף והנפש של עם ישראל על ידי השתרשותו בארץ ישראל. ואולי דבקה נפשו על חנקין במושבה הזאת, בראותו את מעשי הגבורה והאומץ, שהראו היהודים בשמרם על חדרה העברית.

כי יהושע חנקין הוא גבור מטבעו, אחד מאלה האנשים שאינם נרתעים מפני קושיים וגם מפני סכנות, ויודע הוא להעריך גם מעשי גבורה של אחרים.

משה סמילנסקי, אחד מאכרי חדרה הראשונים, מתאר בזיכרונותיו אחד מן הלילות הראשונים בחדרה, שיהושע חנקין היה גבורו הראשי.

“הימים היו טובים וקלים. ימי תקוה, ימי חלומות. מן הערב ועד הערב היינו מתהלכים על פני אדמתנו ומתנים עמה אהבה. ובלילות, בשבתך בצריפך הקטן, היה מתכווץ הלב. למה? לא ידעת. שלשה מנינים, רובם נערים, בתוך הבצות של חדרה. ובלילות מיבבים השועלים מתוך הבצות. נשמעת מרחוק השירה־הצעקה של הבידואי. בידואים חנו מכל עברי המושבה החדשה. ויש שנשמעת צריחה פראית מתוך החושך. ויש: שריקת־חרש. והכלב והסוס אשר עמך זוקפים את האזנים ומקשיבים. מה הרגישו בקרבתם?… ויפו כה רחוקה והבית, שהלב מתגעגע לו חרש, רחוק עוד יותר. ובאחד הלילות הללו נשמעו מצד הבאר צעקות, יריות, קריאה לעזרה… ומה”חאן" נשמעה תקיעתו של השופר… תקיעה יתומה… הלב חרד והכה גלים: התנפלות… מנין נערינו נדחקו מתוך העלטה אל מול הבאר… והנה צעדים, והנה קול גערה… והנה מתוך האפלה הובלטו למולנו שלשה: יהודי אחד ומשני עבריו שני בידואים, שהוא אוחז בצבת ידיו… היד האחת זבה דם… – תפשתים… שלשה. האחד ירה ויברח. השני, המנוול הזה, הכה בחרב על ידי… וזה השלישי…

האחד, באמצע, היה יהושע חנקין.

ואנכי, הנער, עמדתי והבטתי אז אל הגבור מתוך יראת הכבוד, מלמטה למעלה.

עברו שלשים וחמש שנים ולא אחת ולא שתים, במשך השנים הללו, עמדתי והבטתי אל האיש הזה ואל גבורתו, מתוך יראת הכבוד, מלמטה למעלה. ברם, גבורתו מצאה לה שדה פעולה שונה לגמרי ממעשה הלילה ההוא".

דבריו הנאים האלה של סמילנסקי עולים תמיד על הלב בכל עת שאתה קורא או שומע על מעשי הגבורה – הנראים לפעמים כדברי אגדה – של יהושע חנקין בכמה מקרים בחייו הפרטיים. בכל המקרים האלה אמנם מתגלות תכונות הגבור המיוחדות לאיש הזה, אך אשרי הגבור שמצא בחיים שדה פעולה מתאים להראות בו את כחו ומרצו, שמעשיו הנחילו לו לא רק כבוד רגע כי אם שם עולם, שבפעולותיו הביא פדות לעם, אשר יזכור את שמו בהערצה.

־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק ה.    🔗

עמק יזרעאל. – דרך קוצים. – סרסורים וספסרים. – יהושע חנקין אינו מסתפק במועט. – הגזירה על העליה. – עסקני הישוב. – מלומד הנצחונות יודע לנחול מפלה כגבור. – גאולת השטח של ואדי אל חורת. – כשלונות. – ידי חנקין לא רפו.

בדברי ימי גאולת אדמת ישראל תופס מקום מיוחד המפעל הגדול של הישוב העברי בארץ ישראל – גאולת עמק יזרעאל. במשך עשרות בשנים חלם חנקין בהקיץ את שיבת העמק לעם ישראל וחתר לקראת הגשמתה. הדבר הזה נעשה לחזונו הנשגב של חייו, ובכח אמונתו ומסירותו המופלאה הצליח סוף־סוף להסיר את כל המכשולים והפגעים ששמו לו על דרכו.

בתחילה התיחסו מוסדותינו הכספיים לגאולת העמק באדישות רבה. הם פחדו להכניס ראשם בהתחייבויות כספיות הקשורות בקנית שטח־קרקע גדול כזה. אלה היו מקטני אמנה, שלא הרחיקו ראות. ורק עקשנותו של חנקין ללא־ויתור, סבלנותו ללא־גבול ובקיאותו הרבה בארחות חייהם של שכנינו – הן שגאלו את העמק משממונו.

נלוה נא את יהושע חנקין בדרך הקוצים שהלך בה במשך זמן של עשרים שנה, בדרך המוליכה לשערי העמק, שהוא זכה לפתחם לפני חלוצי עמנו.

עמק יזרעאל, כפי שמעיד עליו שמו היפה והמצלצל – האל עצמו זורע ומברך את יבול אדמתו – הוא אחד החבלים הפוריים ביותר בא"י.

הוא גם עשיר בזכרונות היסטוריים, שהשאירו את עקבותיהם בדברי ימי ישראל. עמק יזרעאל שמש בימי קדם פרשת דרכים, שהוליכו לארצות התרבות העתיקות ביותר והנאורות ביותר.

גם כיום חוצה את העמק מסלת־הברזל חיפה־דמשק. מסילה זו תתקשר גם עם מסלת־בגדד.

ערך איסטרטגי גדול יש לעמק. שם הצמיתו חיילותיהם של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם את לגיונותיו של סיסרא. שם הכה גדעון את המדינים והביא תשועה לבני ישראל. שם נפל חלל שאול המלך ושם נאמרה קינת דוד: “הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם”. אין עוד מקום בעולם, אומר אדם סמיט, ההיסטוריקון המפורסם, שיוכל להדמות לעמק יזרעאל בהיסטוריה שלו.

כשמשקיפים מעל הרמה, שעליה נמצא הכפר הערבי העלוב “יזרעאל”, במקום שנמצאה לפנים העיר בשם זה, רואים את המקום שבו צוה אליהו לשחוט את נביאי הבעל, את המקום שעליו תקע הוליפורניש את מחנהו סמוך לג’נין, את הדרך שבה עברו צבאות אנטיוכוס בימי החשמונאים עם פיליהם… גם בזמן החדש מלא העמק תפקיד חשוב: שם נחל נפוליון בונפרטה כשלון בשעת כבוש א"י.

כיום, כשאנו יוצאים באוטו מג’נין, עין־גנים לפנים, וחוצים את העמק ממזרח למערב, נגלה לעינינו העמק בכל הדָרו. אדמת העמק היא פוריה מאד. ההרים המקיפים אותו אוספים אל תוכו את מי הגשמים היורדים עליהם ומגבירים בו את הרטיבות.

פוריים ביותר אותם השטחים העשירים במימי השקאה המוצפים מי גשמים או מי בצות עומדות, כי המים האלה הגבירו את תרקובת הצמחים ואת רקבובית האדמה. השטחים הגדולים ביותר מסוגים אלה הם: רצועת העמק, בקעת מגידו (בלשון מגד – פוריות), בין הרי הגלבוע ורכס גבעת המורה עד בית שאן.

עמק יזרעאל בכלל מוכשר ביחוד לגִדול חטה ולגִדול השומשמין המעולה ביותר בכל ארץ־ישראל. מדרונות ההרים טובים לכל מיני קטניות. עתיד גדול ביותר יש לעמק מעין־חרוד ועד בית־שאן. עמק זה הוא חבל אידיאלי לחקלאות, כי בו אפשר לשכלל את כל הקולטורות החקלאיות לענפיהן השונים.

אין פלא אפוא, כי לבו של יהושע חנקין, אשר הכיר היטב את הארץ “מדן ועד באר שבע” הלך שבי אחרי העמק, וגאולתו היתה משאת נפשו, והוא לא נח ולא שקט עד שזכה לראות את חלוצי האומה מחוננים את אדמתו.

בשנת תרנ"א, בתקופת טיומקין, עלה בידי חנקין לקנות מאת בעל הקרקעות בעמק, הערבי סורסוק, מאה ועשרים אלף דונם מאדמת העמק. הקניה נעשתה בבירות אשר בסוריה. הדבר היה ימים אחדים לפני הפסח, וחנקין מהר לשוב לארץ ישראל לימי החג ולכן לא היה סיפק בידו להביא לידי גמר באופן רשמי את חוזה הקניה עם המוכר סורסוק, והוא דחה את הדבר עד לאחר החג, ומלא שמחה בא ליפו לחוג את זמן חרותנו. אך השמחה לא ארכה. בחול המועד נודע הדבר, כי המוכר סורסוק קבל טלגרמה מיפו ובה הצעה לקנות מידו את אדמת העמק בתוספת חמשה פרנק לדונם. חנקין מהר לבירות, ושם הראו לו את ההצעה שחור על גבי לבן. על החתום בא ארמני אחד בשם מוּרַד, שהיה אז סגן הקונסול האוסטרי ביפו, אבל הכל ידעו, כי מאחורי סגן־הקונסול זה עומדת קבוצת עסקנים יהודים.

בכחו של חנקין לא היה לשלם עוד שש מאות אלף פרנק, ואולם באשר דרש בתוקף מאת סורסוק, כי ישמור מוצא פיו, מכר לו הלה מאה ועשרים אלף דונמים אחרים: שמונים אלף דונם סמוך לחיפה, במחיר עשרים פרנק הדונם, וארבעים אלף דונם בסביבת טבריה.

במשך שלשה חדשים נמכרה כל הקרקע ליהודים, שעלו בשנה ההיא ארצה, ושורה של מושבות עבריות עמדו להוסד. אבל כאן התערבה הממשלה הטורקית ושמה לאַל את כל התכניות. על פי מלשינות של כמה אפנדים מירושלים, שלא היתה להם קרקע למכור, נגזר אסור על כניסת יהודים לא"י.

נקל לשער את הבהלה שקמה בין העולים החדשים, ביחוד בין אלה שרצו להתנחל. רפו כל ידים וכל הקניות בטלו.

על התקופה ההיא, תקופת טיומקין־חנקין, מספר מרדכי בן הלל הכהן, שסייר אז את הארץ, כדברים האלה:

“הדרישה לקרקעות הולידה, כנהוג, המון סרסורים, שלנגד עיניהם היו רק מעשי ספסרות רגילים, אבל בעת ההיא כבר החל יהושע חנקין לחלום את חלומו הגדול על דבר גאולת העמק – – – הועד הפועל של טיומקין ראה צורך בדבר להלחם נגד הספסרים והספסרות בקרקעות ונסה לקחת תחת השגחתו את ענין קנית הקרקעות – – – כל החוזים נעשו בבית־הועד והכספים נמסרו מידי הקונים לקופת הועד. אך הדבר הזה לא הציל את הקונים, וכמעט כל הסכומים הרבים ודמי הקדימה שהשלישו בידי הועד הפועל של טיומקין ירדו לטמיון – – – המשבר בא בעקב הגזירה שנגזרה בקיץ ההוא על כניסת יהודים לארץ־ישראל, ומשום זה חזרו רבים מן הצירים מן הקניות שקנו, מפני שלא היו בטוחים, אם יתנו לשולחיהם לבוא ולהתנחל על האדמה שקנו בשבילם, ולכן בטלו את החוזים. הקונים הפסידו את דמי הקדימה שהשלישו בידי הועד הפועל, אבל גם הסרסורים התרוששו. הגיעה “שעת חירום”, שהרסה את כל התקוות”.

על מצב־הרוחות ששרר בתקופה ההיא, ועל ההבדל העצום בין הכשלונות של עסקני הישוב ובין זה של חנקין, אנו מוצאים תאור מלא־ענין אצל מ. סמילנסקי:

"אז גדלו המושגים. רבו הדרישות. הראשים הלכו סחרחר. שוב לא הסתפקו במועט. הלכו בגדולות. לא הסתפק במועט גם יהושע חנקין. גם ראשו החזק הלך סחרחר. מה לו מושבה אחת? הוא התחיל כבר אז לארוג בדמיונו את חלום העמק. ולעת־עתה: ואדי־אל־חורת, ג’דרה, עמק עכו ואפס קצהו של העמק…

אבל הנה הקיץ פתאום הקץ. עמדה המכונה. טורקיה הרימה את גרזן גזירותיה על העליה ועל גאולת הקרקע. בא המשבר הקשה. הבנין הגדול של תקופת טיומקין התפורר כבנין של קלפים. התפורר גם בנינו של חנקין. ברם, מלומד הנצחונות ידע גם לנחול מפלה כגבור. הכל נהרס. החוף נסגר בפני העולים העברים. מבית־הגנזים הטורקי יצאה ה“פתקא האדומה”. חרב האיסור התהפכה על שער הטאבו. “ועד־הפועל” התרוקן מאדם. טיומקין יצא את הארץ. ורק חנקין עודנו נאבק עם החורבן. עדיין מנסה להציל דבר־מה מן השרפה. והיה אותו היום, שחנקין, אחוז שביב התקוה האחרונה, בקש לנסוע לקושטא והרשות המקומית אסרה עליו, תחת לחץ אויביו־מתחריו ונושיו, לצאת מנמל יפו, היה יום של התאבקות ענק. הוא התאבק עם המשטרה. עם מושל העיר. עם אויביו־מתחריו. ולבסוף סכן את נפשו, התגנב ויצא ממקום נסתר בסירה קטנה של דיגים ויחלץ מרודפיו ויבוא אל מחוז חפצו: אל האניה".

התכונות היסודיות שבנפש חנקין – המסירות לרעיון אחד והסבלנות ללא־גבול – נתגלו בכל כחן ועזוזן דוקא בימי הכשלונות, בזמן שבעלי־חלומות אחרים הקיצו פתאם למראה המציאות האכזרית ואנשי־מעשה אחרים נרתעו לאחוריהם מפני הקושיים שמצאו בדרכם. לא כן יהושע חנקין. הוא לא חדל אף ים “לארוג את חלום העמק”, ולא חדל לקוות ליום שחלום זה יתגשם. אבל בינתים לא ישב באפס מעשה. בשנים האלה מסדר חנקין תכניות שונות. כל הימים הוא מבלה בנסיעות בדרך, ברכיבה על סוסו המפורסם בימים ההם (כי אבטומובילים וגם רכבת טרם היו בארץ), עובר בריצה את כל הארץ מדן ועד באר שבע לתור ולחקור קרקעות לקניה.

“על שלשה דברים חלמנו יחדו – מספר מ. אוסישקין – לקנות את עמק יזרעאל, מפרץ עכו ואת ואדי אל־חורת. טיומקין גלה אז את האיש, שנעשה אחר כך לסמל של גאולת הארץ, את הא' חנקין. על ידי האיש הזה קנינו חלק מן העמק, נתנו דמי קדימה, אבל מחמת הספסרות האמורה נתבטלה גם הקניה הזו ודמי הקדימה אבדו. יצאה פקודה מאת ממשלת טורקיה לגרש את עולי רוסיה ולסגור את השערים – והכל נהרס. בקונגרס האחרון בבאזיל נפגשתי עם טיומקין וספרתי לו על התגשמות אותו החלום – והוא בכה מרוב התרגשות”.

באותה התקופה שלא הצליח יהושע חנקין בקנית חלק מעמק יזרעאל, עשה את הנסיון הראשון לגאול את השטח הגדול והפורה של ואדי־אל־חורת בשרון, הגובל עם הים.

עוד בזמן קניתו את אדמת דורן בשביל המושבה רחובות נהל יהושע חנקין משא ומתן על קנית ואדי־אל־חורת. בימים ההם לא היו שום מוסדות לקנית קרקעות, מלבד פקידות הברון, וחנקין לוה על אחריותו הפרטית חמש מאות נפוליון זהב מאת הערבי האפנדי בוסטרוס רוק שממנו קנה את אדמת דורן, ונתן דמי קדימה לבעל הקרקע של ואדי־אל־חורת, הנוצרי טאיאן.

יהושע חנקין ומר דולניק בשעת בקורו של י. חנקין ברוסיה בקשר עם קנית ואדי־אל חורת (שנת 1897 )

את אדמת ואדי־אל־חורת קנה יהושע חנקין בשביל חובב ציון אחד מיקטרינוסלב ושמו דולניק, שבא בעת ההיא לתור את הארץ, ויהשוע חנקין השפיע עליו, שיגאל את השטח הפורה הזה, בין השרון והשומרון, שעתידות חשובות נשקפות לו.

אולם הסרסורים והעסקנים מבין היהודים, אלה שקלקלו לו את קנית העמק בפעם הראשונה, עשו כל מה שבידם לקלקל גם את קנית ואדי־אל־חורת, אך אילו היה בידו כסף לשלם לאפנדי את הסכומים אחרי דמי הקדימה, היתה הקניה מתקיימת בידו. ואחרי אשר לא היה כסף בידו, החליט חנקין – שבדרך כלל לא עזב אף פעם את הארץ – לנסוע לרוסיה, לעיר יקטרינוסלב, אל הקונה דולניק, ולהשפיע עליו, שיתן לו את האפשרות לגמור קניה זו.

אולם מפני מצבו הדחוק של דולניק, וגם משום סבות אחרות, לא הצליח יהושע חנקין בנסיעתו זו, והוא שב הביתה מדוכא. הקניה נתבטלה. אבל הדכדוך הזמני לא הביא את יהושע חנקין לידי יאוש. גדלה סבלנותו לחכות שנים רבות לשעת הכושר, ורבה אמונתו בלבו, כי השעה הזאת בוא תבוא. וגם בענין ואדי־אל־חורת חכה חנקין כמעט ארבעים שנה, עד שזכה סוף־סוף לראות בעיניו את שטח ואדי־אל־חורת בידי יהודים.

אחרי אשר נתבטלה הקניה הראשונה ובעל הקרקע ה' טאיאן מת כעבור שנים אחדות, סדר חנקין חוזה שני עם יורשי טאיאן, ואולם גם את החוזה השני הוכרח לבטל, משום שהמשכנתא על הקרקע נמצאה בידי איש ושמו סטרוזשה וזה מסר את המשכנתא לידי יהודי ושמו אריה. בינתים מת גם אריה זה, וחנקין אשר גאולת ואדי־אל־חורת לא נתנה לו מנוחה לא ביום ולא בלילה, נהל משא ומתן עם בנו של אריה, ובינתים מת גם הבן. וכך נמשך הדבר עשרים שנה. ועוד כעשר שנים לפני הכבוש בחרו סוף־סוף בעלי החובות ובעלי המשכנתא את יהושע חנקין לבא־כחם המיופה לגמור את ענין הקרקע. בהשתדלותו של יהושע חנקין הועמד השטח הקרקעי הזה למכירה פומבית לפני חמש שנים, וחנקין רכש סוף־סוף את השטח החשוב הזה, אחרי הרפתקאות וקושיים מרובים, בשביל הקרן הקימת לישראל.

ככה גברו סבלנותו ואמונתו של יהושע חנקין על כל המכשולים מבית ומחוץ, על דכדוכי־נפש מפני הכשלונות, על המצוקות הכספיות, ועל השנאה והשטנה עליו מצד עסקני הישוב בימים ההם. ובכח מעלות־רוחו אלו עלה בידו לרכוש את ואדי־אל־חורת, שאחרי העמק הוא מתנוסס לתפארה בקרקעות הישוב העברי שנרכשו בזמן האחרון ומשמש חוליה חשובה מאד באחוד קרקעות שומרון והשרון.

פרק ו.    🔗

איש החלומות ואיש המעשה. – המושבות בגליל התחתון. – הסרסורים המתחרים. –– חנקין נעשה המומחה היחידי לעניני קרקעות. – עתלית. – חנקין עובר לפקודת הקרן הקימת.

עוד בפרקים הקודמים עמדנו על זה, כי אחת מתכונות־רוחו המובהקות של יהושע חנקין היא: לשמור בלבו את חלומו הגדול, משאת נפשו, שבו הגיגו כל הימים, ובאותו הזמן להרבות בפעולות קטנות, המסייעות להתגשמות החלום הגדול ומקרבות אל האידיאל הנכסף.

איש החלומות יהושע חנקין אינו דומה לשאר בעלי החלומות המצויים בעולם היהודי, אשר החלום הגדול, שהם נושאים בחובם ושאליו הם נושאים את נפשם, כאילו נוטל מהם את הכשרון ואת הרצון לעסוק בשאר ענינים, שאין בהם כדי להלהיב את הדמיון ולצוד את הנפש; יהושע חנקין הנהו, למרות המעוף הגדול של דמיונו, גם איש המעשה, והוא משכמו ומעלה גבוה מהרבה אנשי המעשה ברחוב היהודי, אשר המעשים והמעשיות, שתועלתם נראית לעין, משכיחים מלבם את החלום הכביר, שבו הגו בימי עלית נשמתם.

אצל יהושע חנקין אנו מוצאים מזיגה נלאה, שאינה מצויה, של איש חלומות, בעל מעוף כביר, שאינו מסתפק במועט, ודמיונו מקיף עולמות שלמים, ושל איש המעשה מן הסוג העליון, היודע עת לכל חפץ, המבין להשתמש בכל שעת כושר והמרגיש, כי כל פעולה קטנה מחזקת את התקוה ואת האפשרות להגיע לידי פעולה גדולה.

אחרי כשלונו הגדול בנסיונו הראשון לגאול את העמק, זה הנסיון שגרר אחריו אכזבה קשה ואבדות כספיות גדולות, לא נרתע חנקין לאחוריו ואמונתו בשליחותו לא רפתה. בהתלהבות דתית אמתית התחיל שוב לקנות שטחי אדמה חדשים, ששמשו אחר כך בסיס לנקודות ישוביות חדשות בכל חלקי הארץ, וביחוד התרכזה פעולתו בגליל. שם גלה אפשריות רצויות יותר לברוא יסוד חקלאי עברי בריא, המסוגל להקדיש את כל עבודתו ומרצו לתחית הארץ והעם.

בעבודתו לרכישת קרקעות בשביל הישוב העמיד אז את עצמו לרשות הפקידות הברונית, ואחרי כן לפקודת היק"א, ואם בגליל התחתון מרוכזים רוב שטחי קרקעותינו במקום אחד ושם אין אנו מעוט קטן בין השכנים כבמקומות אחרים, הרי עלינו להודות על זה בעיקר ליהושע חנקין, בעל העין הצופה למרחוק בעתיד ישובנו. כמעט את כל הקרקעות של שלש עשרה המושבות וחוות הקרן הקימת לישראל, הנמצאות על חופי הירדן והכנרת, קנה חנקין בהתאמצות רבה, והרבה עזר גם לבניתם ובסוסם.

כבר נזדמן לנו להזכיר את עסקני הישוב, אשר עמדו לשטן ליהושע חנקין עוד בצעדיו הראשונים, וככל אשר רבו פעולותיו וגדלה הצלחתו ברכישת קרקעות, כן הלכו ורבו משנאיו ומקנאיו. ספסרי הקרקעות, אשר עיניהם רק לבצעם, לא נרתעו מפני האמצעים הכי־מגונים, כדי להתחרות עם חנקין. הם שערערו את מצבו החמרי והביאו אותו לפעמים עד דכא ממש.

אבל מכל הכשלונות האלה, מכל המעצורים והמכשולים, הפיק חנקין גם תועלת רבה. על ידם למד את כל הדרכים והתחבולות, כיצד לרכוש קרקע בארץ־ישראל, הן מידי בעלי האחוזות והן מידי הממשלה הטורקית, ואיך לאשר רשמית וחוקית כל קניה שהביא לידי גמר.

ידיעת אלה עלו לחנקין בדמים ובממון, אבל הפסדו יצא בשכרו, חנקין נעשה במרוץ הזמן המומחה היחידי בכל הארץ לעניני קרקעות; וכל עסקני־הקרקעות הפרטיים ובאי כוח הברון והיק"א נאלצים היו לפנות לחנקין, כשנתקשו ברכישת שטח אדמה, וחנקין בעדינתו, בפקחותו, בהשפעתו האישית על המוכרים ועל פקידי הממשלה הגבוהים יִשִׁר את כל ההדורים והעביר הכל בלי מכשול.

הנה קנו פעם פקידי הברון כברת ארץ מבורכה בשם עתלית, המשתרעת על חוף הים בין זכרון יעקב וחיפה.

האדמה נקנתה מאת פשה אחד מפורסם, אבל הערכאות סרבו לאשר את הקושנים עליה, משום שעל אדמת עתלית התנוסס מבצר עתיק עוד מימי הבינים, והמיניסטריון לעניני מלחמה התנגד בכל תוקף, שאדמה זו תמסר לרשות היהודים, וביחוד על שמו הצרפתי של אדמיניסטרטור הברון. הכל התיאשו ואמרו כי עד עולם לא יחתמו הקושנים, אבל יהושע חנקין, בצמאונו הרב לגאולת הארץ, העמיס את הדבר על שכמו. ובידו עלה לשנות את פקודת המיניסטריון הטורקי, השיג את הקושנים החתומים, נוסדה המושבה עתלית, שבה הוקמה תחנת הנסיונות המפורסמת בהנהלתו של האגרונום אהרונסון, בכספי המיליונרים האמריקנים, יעקב שיף ורוזנוַלד, ושבה נמצאים כיום מפעלי המלח.

לאחר שמסר הברון רוטשילד את מושבותיו לרשות יק"א, עמד יהושע חנקין לפקודתה ורכש בעדה שטחי אדמה שונים וגם עזר ביסודן ובסוסן של המושבות החדשות. אך בינתים החלה ההסתדרות הציונית העולמית בפעולות מעשיות בארץ, אחרי אשר בציונות הפוליטית בא משבר מפאת הריבולוציה של “טורקיה הצעירה”, שפרצה בשנת

1. מעל במת הקונגרס הציוני הכריזו על עבודה ממשית בארץ ישראל. לתכלית זו שלחה ההסתדרות הציונית לא“י את בא־כחה בעבודה המעשית, ד”ר ארטור רופין.

ואחרי אשר ארגן הד“ר רופין את המשרד הארצישראלי, שטפל בכל עבודות הציוניות בארץ, והקרן הקימת החלה בגאולת הארץ וביסוד מושבות, עזב חנקין את היק”א והעמיד את מרצו וכשרונו לפקודת הקה"ק. כאיש־צבא נאמן ומסור בכל לב, פעל יהושע חנקין בעד המוסד הלאומי הזה ולא חס על כל עמל, כדי לרכוש לצרכיו שטחי הקרקע, שנוסדו עליהם חוות ומושבות.

פרק ז.    🔗

חנקין ויסוד "השומר". – קרבת נפשות. — ב"סג'רה". — חלומותיו של חנקין. — חנקין מפקד בגדוד ההגנה. — אח ורע.

בתולדות הישוב העברי בארץ ישראל תופס יסוד הסתדרות “השומר” פרק רב הוד ורב עלילה. הרעיון לעבוד את האדמה בארץ אבות הדליק לבות רבים מן היהודים בארצות הגולה, אך בשעה שעלו אל הארץ משאת נפשם לא ידעו ולא חשבו, כי עליהם תהיה החובה גם לשמור את אדמתם, עד אשר התישבו על האדמה, ראו את תנאי החיים החדשים, הכירו את דרכי העם אשר בתוכו הם יושבים, התבוננו אל מנהגי בני המדבר העוינים ואויבים את איש השדה, ואז ידעו והבינו המתישבים את ערך השמירה לאכר עובד אדמתו.

ובעת ההיא מוכרח היה גם הישוב העברי להפקיד את רכושו בידי השכן התקיף, אשר היה אחראי, שלא יגעו אנשי חמס לרעה בגבולות חסותו. “וכאשר התחרו ביניהם שני תקיפים בשל השלטון בסביבה, נשאה המושבה העברית עמל ותלאה אין קץ, עד אשר הכריע הגורל בין שני המתחרים. המושבה העברית חרדה לרגעים, רגש הכבוד הלך והנמיך, וחסות זרה הופקדה על מוצאי המשק העברי ומבואיו, על רפתיו, אורוותיו, שדותיו וכרמיו. “ילדי מות” אתם היהודים, בלעדינו אין לכם תקומה אפילו יום אחד” — כן דבר בבוז כל בן ערבה, הגאה על חרבו, אל המתישב היהודי. החסות הזאת הביאה על הישוב העברי את השעבוד, הניצול, שרירות הלב, השוד והנקמה"²).

עם בוא החלוצים הצעירים מבני ישראל לארץ אבות התעורר בלבבות רוח אחרת ורצון עז “לשמור על רכוש ישראל, לגאול את המושבה העברית מזרים ביום ובלילה, לכבוש את האדמה בידים ולא על ידי קושאן בלבד”.

הבחורים המעטים האלה, הנועזים והאמיצים, הלכו ויסדו את הסתדרות “השומר”.

כאשר נוסדה ההסתדרות הזאת, פנתה אל ועד המושבה סג’רה, שימסור לידה את שמירת־הלילה המסוכנה על המושבה ועל השדות והעדרים הנמצאים במרעה הלילה. ועד המושבה הביט על הבחורים היהודים כעל בעלי הזיות. מה פירוש הדבר? האם יוכלו אלה להיות שומרים? כלום יודעים הם, מה רבה הסכנה הצפויה לשומר? ומלבד זאת התיחסו האכרים לשומרים אלה כמו לצוענים נודדים והשיבו להם כדברים האלה:

— היום אתם כאן ומחר שם! אם יקרה אסון, תלכו לכם כלעומת שבאתם. ברם, אנו קשורים אל המושבה באלפי נימים, ותוצאות האסון שתגרמו תפולנה על ראשינו.

אולם יהושע חנקין במבטו החודר הבין לנפש בחורי־“השומר” וידע, כי אין אלה רודפי אבנטורות, כי אם צעירים בעלי נפש, אשר עלו לארץ אבות להכות שרשים עמוקים בה וגם לשפך את דמם בעד מולדתם, אם ידָרש מהם.

חנקין הרגיש בבחורים אלה, חברי “השומר”, קרבת נפש. הוא מצא בהם את האהבה לקרקע, לא זו ההתקשרות המצויה של האכר אל חלקת אדמתו, אלא זו האהבה הגדולה והעמוקה לקרקע המולדת בכללה. ומלבד זאת הכיר בהם חנקין רוח עוז והעפלה, זו הרוח אשר פעמה אותו מנעוריו.

ולמראה השומרים האלה, אחיו ברוח, התעוררו בלב חנקין חלומות התישבות יפים, שקוה להגשימם על ידי הבחורים האמיצים האלה.

חנקין השפיע על מנהל החוה ועל ועד המושבה סג’רה, שיסכים להעסיק את חברי “השומר” בשמירת הלילה המסוכנת במושבה וגם בשמירת העדרים הנמצאים במרעה.

וחנקין התקשר בכל לבו אל בחורי “השומר” ויחד עמהם חלם את חלומות הגאולה.

אחד הפועלים מספר בזכרונותיו על הימים ההם:

"זוכר אני את השנה המאושרת ההיא, שבה נשכרתי כפועל לאכר במושבה הקטנה הסמוכה לסג’רה, שבה בלב חנקין את רוב זמנו.

"את השבתות והמועדים בליתי במושבה סג’רה, במקום שנמצאו חלוצי העבודה וחברי “השומר” המובהקים.

בביתו של פועל אחד “בעל־בית” היינו מתאספים, ועל כוס יין וזמירות עבר עלינו היום. בימי חופש ואושר אלה ספר לנו חנקין על חלומותיו הממשיים והיפים, שקוה בסיוענו להגשימם. בשבתות אלה נתארגנו בעצתו ובעזרתו של חנקין קבוצות הפועלים הראשונות שנשאו באחריות מלאה של אידיאל התחיה, ושהעמיסו על שכמם את התכלית הנשגבה לשמור בדם התמצית את כברות האדמה הנגאלות על־ידי הקה"ק ולהפכן למושבות פוריות ופורחות.

"בשבתות אלו עיבד אתנו חנקין תכנית מפורטת על דבר יסוד מושבות קואופרטיביות על שטח האדמה שהברון קנה בגולן ובחורן אשר מעבר לירדן. ולולא פרצה המלחמה העולמית, מי יודע אם לא היה מתגשם חלום זה. כמו כן תִּכֵן חנקין תכנית על דבר בנין עיר־נמל עברית על אדמת “חפצי־בה”. אך בשל מלחמת העולם שותקה כל העבודה הציונות.

הספור הזה נותן לנו מושג מה מן הרעיונות, שפעמו אז בלב חנקין ואשר עשוהו קרוב ברוח ובמעשה לחלוצים, לפועלים ולשומרים בתקופה ההיא. ועד כמה היה קשור באלפי נימים לאידיאליהם ולשאיפותיהם יעידו המעשים שבאו אחרי כן.

כאשר קרה אסון למושבה סג’רה, כי גואלי דם מכפר ערבי גדול, ועמהם עוד אנשים שואפי דם ושוד, הקיפו את המושבה מכל עבר ואמרו להתנפל על הפועלים והשומרים, כדי לנקום מהם דם אחד מאחיהם, שנהרג על ידי עובר־ארח אלמוני, נמצא גם יהושע חנקין בין מתי מספר המזוינים, והוא נלוה על הצעירים הנכונים להגן בחרף נפש על חייהם ועל כבודם של בני המושבה. הוא נטל על עצמו את תפקיד המפקד, ואצל הכל היתה ההרגשה: זה הוא אב העומד בראש בניו הלוחמים.

שנים מן השומרים והפועלים נפלו אז חלל, וכשוך הסער, וכלם התיצבו מסביב לחללים, נושכים שפתים ושותקים, עבר ביניהם גם יהושע חנקין דומם ומלא צער, כשהוא נכון כבראשונה להמשיך את המלחמה.

מזוין בין מתי המספר עמד חנקין מוכן למות. הוא ראה את עצמו כחייל על המשמר וכחבר שוה לכל הצעירים המגינים.

פרק ח.    🔗

חברי "השומר" על המבחן. — אדמת זבֶח. — עמדו בנסיון. — בשערי העמק וראשית גאולת העמק. — חנקין וחברי "השומר". — פולה. — "מרחביה". — המכשולים. — גזירת הגירוש. — תחבולות חנקין. — חנקין והקימקם מנצרת. — נצחונו של חנקין. — ההתנפלות על מרחביה. — המשפט על חברי "השומר". — תל־עדש, כרכור, רביא. — מלחמת העולם.

בפרק הקודם אמרנו, כי יהושע חנקין חשב מחשבות על כבוש עמדות חדשות בהתיישבות העברית בסיועם של חברי “השומר”. והנה בא המקרה לידו להעמיד למבחן את חברי “השומר” ולראות, עד כמה הם מסוגלים להיות לו לעזר בעבודה של גאולת האדמה.

בראשית שנת תר“ע (1909) בא למסחה (כפר תבור) אחד מחברי “השומר” ומסר לחבריו, שעמדו שם על המשמר, כי חנקין מזמין שנים שלשה מחברי “השומר” לבוא אליו למושבה יבניאל להפגש עמו ועם בא־כחו של יק”א בגליל.

בבואם אל חנקין, שמעו מפיו, כי לפני זמן מה גמר קנית חלקת אדמה על גבול אדמת זבֶח, וכדי לקבוע את הבעלות על האדמה יש צורך לעלות עליה ולחרשה לעין השמש. ואולם כאשר באו הפועלים היהודים לעשות עבודה בסימון הגבולות, באו השכנים הערבים והפריעו אותם מעבודתם. חנקין פנה אפוא אל חברי “השומר” בהצעה, כי יקבלו עליהם את העבודה לחרוש באדמת זבח היהודית. אבל תנאי ברור ומפורש התנה עמהם וחזר עליו כמה פעמים, כי חברי “השומר” אמנם יֵצאו אל המקום מזוינים בנשק, אך אסור להם להשתמש בו אפילו בשעת סכנה, וגם אם יפצע אחד מחברי “השומר”.

הנמוק לתנאי זה מצד חנקין היה: להמנע מסכסוך שכנים קשה ולבלי תת תואנה לממשלה לסבך את דבר הקניה, שחלק מפקידי הממשלה השטינו עליה. וחנקין, אשר כל קניה חדשה של קרקע בארץ־ישראל נחשבה בעיניו כבנין עולם שלם, נכון היה להקריב את חייו וחיי היקרים לו על מזבח הגאולה הזאת.

אחרי התיעצות ושקול הדעת קבלו את הצעתו של חנקין ונכנעו לתנאי שעמד עליו בכל תוקף. הדבר הוכן בחשאי ובתבונה, על פי הוראותיו של חנקין. “כל חבר הרגיש בלבו, כי לא יעזוב את המחרשה בעודנו חי”. באחד מימי תשרי עלו החברים לחרוש את האדמה. כאשר נודע לבני זבח, כי היהודים חורשים את האדמה, נקהלו ובאו כאיש אחד. כל העדה עמדה מרחוק ושנים יצאו לפניהם לראות מי ומי החורשים. ובראותם את חברי “השומר” המזוינים עם יהושע חנקין בראש, שבו נרגשים וחפויי ראש למקומם. במשך שבעה ימים חרשו חברי “השומר” את גבולות האדמה המסוכנה, ואחרי כן נמסר ענין החרישה לאכרי מסחה. וכך עלה הדבר, בזהירותו ובטכסיסו של חנקין, לכבוש את המקום הזה ליהודים בלי קרבן נפש.

בשנת 1909 עלה בידי חנקין, אחרי סבל ויגיעה רבה, לקנות את עשרת אלפי הדונם הראשונים בעמק בכפר פולה, היא מרחביה כיום. עשרים שנה שאף וחתר חנקין מתוך אורך־רוח וצפיה אין־קץ ליום המאושר, שבו יוכל לרכוש את אדמת העמק. לאחר הקניה הראשונה שעלתה בתהו דאב לבו של חנקין, לא ידע מנוחה ביום ובלילה, אך אף רגע אחד לא אמר נואש, כי אם בקש עצות ותחבולות לגאול את העמק.

בזמן שנקנתה אדמת פולה עמד חנקין לפקודת יק“א, אבל חברה זו, מטעמים כמוסים עמה, סרבה לאשר את הקניה. אז עזב חנקין את יק”א ופנה לד"ר רופין, ראש המשרד הארצישראלי ומנהל חברת הכשרת הישוב בהצעה לקנות אדמה זו.

הד"ר רופין לא היה מוכן כלל לקניה עצומה כזו, שעלתה לארבע מאות אלף פרנק זהב, אך הוא הרגיש את הערך ההיסטורי־הלאומי הצפון בקניה זו והבין, כי על ידה תזכה ההתישבות העברית בעמדה חשובה, ובמרצו ללא־לאות של חנקין ובמאמציו של המשרד הארצישראלי וחברת הכשרת הישוב הושגו האמצעים הכספיים הדרושים.

אבל עוד מכשולים רבים עמדו על הדרך עד שהביאו את הקניה הזאת לידי גמר. מסיתים ערבים והרָשות הטורקית גבבו מכשולים על גבי מכשולים, ונחוץ היה כח סבל ומרץ בלתי פוסק של אדם כיהושע חנקין, כדי להסיר את כל המכשולים האלה.

הקימקם מנצרת, שברשותו נמצא שטח קרקע זה, סרב לאשר קניה זו, כי נטר איבה לציונים וליהודים החדשים, שבאו מארץ “מוסקבי” לכבוש את העמק. צורר היהודים הזה לא רצה להתחשב כלל עם החוקים המפורשים המתירים קניה מעין זו, אף מאן להשמע לפקודות הקצינים הממונים עליו. חנקין פנה למוצטריף בעכו בענין זה, אבל הפקיד העליון הזה לא רצה, מטעמים כמוסים עמו, להטיל מרותו על הקימקם מנצרת. לא נשארה לחנקין דרך אחרת בלתי אם לפנות לוַלִי אשר בבירות, שתחת שלטונו עמדו א"י וסוריה.

שבעה עשר יום עשו יהושע חנקין והד"ר רופין בבירות וההצלחה טרם האירה להם פנים. אז החליטו להגיש את קובלנתם הצודקת לפני הוזיר בקושטא, והלה נטל את הענין בידו. לא עברו ימים מועטים וקניה זו נתאשרה בערכאות, וחנקין זכה לברך “שהחיינו” על פתיחת שערי העמק לפני חלוצי העם.

ומאותו יום עזב חנקין את יק"א והעמיד את עצמו לפקודת “הכשרת הישוב”, שידעה להעריך את תכניותיו של חנקין.

גאולת כפר “פולה” ויסוד “מרחביה” על מקומו היתה אתחלתא של גאולת העמק על ידי חנקין.

בקניה זו הזיז אז את הציוניות המדינית מנקודת הקפאון. לא רק את הקרקע גאל חנקין, כי אם גם את רוח חלוצי העם, שבאו לארץ עמוסי דמיונות, והוא שחרר אותם על־ידי מעשי המרץ שלו מפרזות ריקות, שהביאו אתם מן הגולה כמשא מיותר. הוא הורה להם את הדרך לעבודה ריאלית על־ידי מתן האדמה, שחכתה כי יגאלוה משממונה.

הנה מה שכותב משה סמילנסקי על תקופה רבת ערך זו.

"באה ההפסקה. תקופה מתה ארוכה. תקופת “הציונות המדינית”, ללא עליה. ללא גאולה. ללא התישבות. יהושע חנקין נשכח כמת. אם גאולת קרקע אין כאן — מה יש כאן? אין אויר לנשימה. ירידה. אבל הירידה היתה ערב של עליה.

סוף־סוף נפסקה השתיקה המתה. נצחו האראלים את המצוקים. שוב עבודה מעשית. עליה. גאולה. התישבות. ושוב נזכרו בחנקין. אם גאולה יש כאן — יהושע כאן. ה“משרד ארץ־הישראלי” נזכר בחיל הישן של “ועד הפועל” הראשון. הוא נקרא שוב לחיים. לעבודה. נשברה הנקודה המתה. עגלת ההתישבות זזה ממקומה. חנקין נזכר בחלום נעוריו: בעמק. והעמק, מרג' אבן עמר, עדיין סגור ומסוגר בפני נכדיו של בן עמרי. חומה. חנקין השתרע על החומה ויפרוץ בה פרץ: מרחביה.

ברם, לא על נקלה נפרץ הפרץ בחומה. התקוממו המצוקים על האראלים. התקוממו איתני ג’נין. העמק “קודש” להם. שנים על שנים נצלוהו. הפלח היה עבד נרצע להם. שדהו — שדם, גרנו — גרנם. ריקם הציגוהו. התתנקש המחרשה העברית בשלטונם? נקראו, נזעקו “גבוריהם”. כל פוחז, כל ריק, כל מר נפש וכל המוכר את עצמו ואת נשמתו בעד בצע. מרחביה עמדה להטבע בדם. אבל אין חנקין מאלה הנסוגים אחור. והוא לא היה יחיד במלחמתו. כמו אז בחדרה נמצאו גם הפעם נערים, אשר הלכו אחריו מול המות. מות בחרדות. “השומר” היה בארץ. מרחביה לא טבעה בדם. היא נבנתה על דם שומריה.

ואחרי מרחביה בא תל־עדש. גדל הפרץ בחומה".

מתי מספר של פועלים ושומרים, שהצטופפו במושבה הקטנה מרחביה, הרימו את כבוד עמם בעיני הערבים שכניהם. מעשי גבורתם הטילו חתיתם עליהם. ובני המושבה הזאת היו תמיד בטוחים בעזרתו של יהושע חנקין, אשר תמך בכשרונותיו ובמרצו את חברי “השומר”.

כדאי לעמוד על קורות הכבוש הזה, שהוא פרק למופת מחבלי היצירה בארץ אבות, ושבו אנו רואים דוגמה מפליאה מעבודתו המתמידה של יהושע חנקין, עקשנותו לגמור את אשר החל, אומץ־רוחו לבלי הבהל מפני מכשולים עצומים ועל הכל — מסירותו לרעיונו האחד והמיוחד: גאולת הקרקע.

אחרי אשר גמר יהושע חנקין את קנית הכפר פולה בעמק יזרעאל, החליט להכניס את חברי “השומר” אל העמק. בהשתדלותו ניתן להם כסף לקנות בהמות עבודה ולהכין את כל כלי העבודה לשם עליה על הקרקע. חנקין הלך עם אחדים מן החברים אל הכפר הערבי פולה, ומתוך שיחות ידידות בין חנקין וזקני הכפר התנהל משא ומתן על פנוי הכפר מהתושבים הקודמים ועל דבר הפצויים שעליהם לקבל.

עם גמר המשא ומתן הוחלט, כי חנקין יכל לשוב הביתה לטפל בקניה חדשה, וכעבור שלשה ימים על חברי “השומר” לבוא ולכבוש את המקום. ביום השלישי באו, על פי פקודתו של חנקין, חמשה מחברי “השומר”, ובבואם מצאו, שחלק מתושבי הכפר פולה כבר עזבו את המקום והשאר עומדים לצאת בימים הקרובים.

החברים נגשו לנקות את האורוות, לעשות עבודות הכנה, להתקין מקומות דירה לאנשים העומדים לבוא. וכך עברו עליהם כארבעה ימים. מקץ ארבעה ימים באו גם יתר חברי “השומר” עם הסוסים וכלי העבודה, כדי לגשת לחרישת האדמה.

אך באחד הימים לפנות ערב הופיעו שני חילים מנצרת ופקודה בידיהם, כי על היהודים לעזוב את הכפר. הטעם שנתנה המשטרה למעשה הגרוש הזה היה, כי הם נתיני חוץ, ויען כי כפר פולה נמצא ליד מסילת־הברזל החג’אזית, אסור להם, על פי חוק ידוע, להתישב בקו הזה. על צד האמת, לא היתה זו אלא תואנה מצד מושל נצרת, אשר מאן לתת ליהודים לתקוע יתד בעמק. גם הכפרים הסמוכים, וביחוד התקיפים והעזים שבתוכם, לא יכלו להשלים עם “חוצפה” זו של קומץ היהודים, אשר העיזו להבקיע אל לב הישוב הערבי ואינם זקוקים לעזרתם ולחסותם.

וחנקין אשר ישב אז בחיפה כבר ידע את כל הנעשה, בטרם באו מהמקום להגיד לו, אף ידע, מי הם המשטינים ומי הם המפריעים.

התחילה אז מערכה. חנקין יצא לקרָב עם האויב. האחד כנגד הרבים. העיר נצרת היתה אז כמרקחה. שיחת הבריות בכל מקום היתה: חנקין, פולה, הקימקם. הערבים התלחשו: “חנקין הלך אל הקימקם”, “חנקין ירד אל העמק”, “חנקין נוסע אל המושל בבירות”, ועוד ועוד.

בין החברים שגורשו מן המקום הוחלט, כי שנים מהם ישארו בסתר בסביבת הכפר, כדי להאכיל את הבהמות, ושנים מהם ירדו לחיפה אל חנקין, ושאר החברים ישובו לכנרת.

חברי “השומר” שבאו אל חנקין היו מדוכאים מאד מן המקרה ולא יכלו להסתיר בדבריהם את הרגש של יאוש. אולם בטרם בא חנקין לטכס עצה מה לעשות, התחיל מעודד את החברים הצעירים לבל יפול רוחם. הוא הוכיח אותם על יאושם, בספרו להם מתוך נסיונותיו הרבים, כי כבוש כל נקודה ונקודה בארץ עלה ברוב עמל ותלאה, כל צעד וצעד עלה לישוב היהודי ברוב צער ויסורים, ומה גם הצעד הזה בשערי העמק.

הדברים היוצאים מן הלב נכנסו ללבם של החברים הצעירים ועודדו את רוחם. ואחרי כן התחילו יהושע חנקין והד"ר רופין לטכס עצה, כיצד לבטל את גזירת הגירוש של היהודים מן העמק. את זה אפשר היה לעשות רק על ידי קבלת הנתינות העותומנית. הדבר היה לא קל ולא נוח מפני כמה טעמים, אך דרך אחרת אין.

בעזרתו של גיסו אליהו קרואזה, שהיה אז המנהל של סג’רה ומקורב לחוגי הממשלה בטבריה, התחיל חנקין לטפל בשאלת ההתעתמנות של חברי “השומר”. הענין הזה עלה לו ולמשרד בדמים מרובים. אבל כל קרבן לא היה יקר בעיני חנקין בשביל כבוש הנקודה הראשונה בעמק.

אולם גם אחרי אשר היו חברי “השומר” לנתינים עותומנים לא חדלו הקימקם מנצרת והמוסטריף מעכו, אויבי הישוב היהודי, להציק להם ושלחו ג’נדרמים להפריע אותם מעבודתם. אז בא חנקין אל הוַלי בבירות, שהיה המושל הכללי של כל המחוז ההוא, וקבל ממנו פקודה אל הקימקם שבנצרת בנוסח זה: “אם אין ביכלתך לשחרר את הכפר פולה במשך עשרים וארבע שעות מן הג’נדרמים, עליך להופיע תיכף לפני בבירות”. הקימקם מנצרת הבין את ידו החזקה של חנקין בדבר הזה, ותיכף נתן פקודה לג’נדרמים לעזוב את כפר פולה ולשוב לנצרת. דבר הפקודה אל הג’נדרמים בא בחצות הלילה. וממחרת בבקר, כאשר עלתה השמש מאחרי הרי גלעד, נכנסו עשרים וחמשה צעירים וצעירות עברים, חזקים ורעננים, לתוך שערי עמק יזרעאל. הם הביאו אתם מחרשות, מכונות קצירה וכל כלי עבודה. ובטרם נגשו החלוצים האלה למלאכתם, טפסו על התל הגבוה, והם החליטו להקים עליו את המושבה. בהתבוננם מעליו סביבותם על פני העמק רחב הידים המשתרע לפניהם מזרחה, צפונה ודרומה, הרגישו רגש של מרחב אין קץ וחופש אין גבול.

דומיה שררה מסביב. פתאום לא יכל אחד מהם להתאפק וקרא בקול: “חברים, אחים, איזה חופש, איזה מרחב־יה!”…

המלים האלה כאילו נשאו על כנפים, והחברים החליטו לקרא למושבה — “מרחביה”.

אחרי כן ירדו מעל התל בשירי חופש על שפתותיהם, רתמו עשרים זוגות סוסים וצמדי פרדות למחרשות והתחילו לחרוש את גבולות האדמה סביב.

גם אחרי קבלת הרשיון לעלות על הקרקע עוד עשו הפקידים מעיר נצרת את כל אשר בידם להפריע מהקים מושבה יהודית בעמק יזרעאל. הם סרבו לתת רשיון לבנין בתים לדירה ואורוות לסוסים ולפרדות. הפועלים התגוללו בבתי החמר הנמוכים והאפלים שהשאירו הערבים, אך אורוות לסוסים לא היו ועונת הגשמים קרבה לבא.

אולם אם עלה בידי חנקין לנצח את עקשנותו של הקימקם מנצרת, צורר היהודים, ובתחבולות שונות הצליחו המתישבים להקים בנינים בלי רשיון הממשלה, הנה קשה היה לעמוד בפני השטנה הגדולה והאיבה הרבה מצד השכנים הערבים. על פני כל עמק יזרעאל החלו להתפשט שמועות בין הערבים על ה“יהוד” החדשים שבאו מארץ מוסקוב ואתם מחרשות חדשות ומשונות ונערות עושות אתם בעבודה יחד עם הגברים.

התחיל השסוי נגד היהודים מצדדים שונים, וכל זה הביא לידי ההתנפלות על המושבה מרחביה. לעתים קרובות פרצו תגרות בין המתישבים היהודים והשכנים הערבים. רועים היו עולים עם עדריהם לרעות בשדות היהודים ולהשחיתם. וכל התגרות והקטטות האלה בשרו את דבר ההתנקשות הגדולה אשר לא אחרה לבוא. אחד מן המתנפלים הראשונים מצד הערבים נפל חלל. הערבים באו במחנה גדול. חברי מרחביה עצרום ביריותיהם עד הבוקר מחוץ למושבה. קומץ אנשי מרחביה תחת פקודתו של אחד השומרים עמדו כל הלילה והגינו על המושבה בגבורה נפלאה נגד המחנה הגדול של ערבי כפרים אחדים, שבאו עם נשיהם וטפם והקיפו את המושבה מכל עבריה, התרוצצו ורצו לחדור פנימה, אך נהדפו אחור על ידי היריות שלא פסקו. אחד מן השומרים סדר את ההגנה. ברוח גבורתו הנהיג משמעת חזקה; לכל הצעירים, ואפילו לצעירות ולחולי הקדחת, אשר שכבו בחום, ניתן נשק, וכמפקד אמתי סדרם חיש בחפירות המוכנות. גם בריקדות הוקמו בשעה קצרה.

הערבים באו במחנה גדול, אך היריות הממושכות הפילו עליהם פחד נורא, כי על פי חוזק היריות האמינו, שהמון־יהודים חדש בא לעזור למושבה, ורק כשהאיר היום והמתנפלים ראו את מספרם הקטן של מגיני המושבה, השתערו ביתר עוז והתפרצו לתוכה, ולעיני פקידי הממשלה והג’נדרמים הטורקים מנצרת (אחד מרוכבי המושבה התפרץ בלילה דרך שלשלת המצור ובא לנצרת להודיע לממשלה על ההתנפלות) התפשטו על השדות כארבה והחלו לקצור את התבואה, לטעון אותה על גמלים וחמורים ולהובילה אל כפריהם, ואת התבואה שלא יכלו לקחת אתם רמסו והשחיתו, אחרי כן החריבו במושבה כל אשר מצאו. על פי פקודת הפקיד הגבוה, סגרו הג’נדרמים את השומרים והפועלים היהודים ולא נתנום לצאת והם נאלצו לראות בעיניהם את הפוגרום שעוללו הערבים ובידם לא היה להושיע.

דברי ימי ההתנפלות הזאת על מרחביה וההגנה האמיצה מצד קומץ קטן של פועלים ושומרים תופסים פרק כבוד בקורות “השומר”. הגנה זו הרימה מאד את כבוד היהודים בעיני השכנים והם הרבו לספר על גבורי מרחביה מעשיות נפלאות. בטוי הבוז “ולד אל מות” חדל מאז להשמע בעמק יזרעאל. אבל תוצאות המאורע הזה היו לא טובות. למחרת ההתנפלות אסרו הג’נדרמים הטורקים את מנהלי העבודה במרחביה, אסרום בכבלים וכלאו אותם בבית הסוהר אשר בנצרת.

החל המשפט הארוך בין ערבי כפר סלים ובין יהודי המושבה — זה המשפט שנמשך כמעט שנה. מאסרם של גבורי מרחביה ומשפטם גרם צער רב ליהושע חנקין. מיום שנכלאו בבית הסוהר נגזלה מנוחתו. מלבד אשר אהב חנקין אהבה עזה את מרחביה, הקבוץ העברי הראשון בעמק יזרעאל, ומלבד אשר חברי “השומר” היו לו כבנים ובצרתם לו צר, דאב לבו של חנקין על זה, כי דבר המשפט גזל ממנו את זמנו ואת מרצו, בעוד הוא עומד לפני צעדים חשובים בגאולת קרקעות.

בעת ההיא בסוף אפריל 1911, נסע חנקין לבירות בדבר קנית עפולה, אך באמצע המשא והמתן על קניה זו הגיעה אליו הטלגרמה על ההתנפלות במרחביה. הוא מהר לעזוב את בירות ושב לא"י.

כמעט שנה שלמה עברה על חנקין בעבודה קשה ומאומצת בענין זה. קשה לתאר את הטרדות והצרות שגרם לו המשפט הזה. אך צרתו הגדולה היתה זו, כי אותה שעה שהיה עסוק בבית הפרקליט, בבית המשפט ובבית הממשלה בנצרת, לא יכל לבוא לחיפה לשם פגישה בשעה הקבועה עם מוכר חלק מאדמת קיסריה. ובו ביום שחנקין היה עסוק בבית המשפט נפלה הקניה הזאת לפטריארך נוצרי אחד.

רק מי שיודע את חנקין ואת מסירות־נפשו על גאולת כל שעל אדמה יבין, מה גדול היה צערו, כי נשמטה חלקה חשובה זו מידי היהודים. הוא הרבה אחרי כן מאמצים להשיב את האבדה הזאת, אך הדבר לא עלה בידו עד היום הזה.

סוף סוף הצליח יהושע חנקין להשקיט את המרקחה ולכרות ברית שלום עם משפחת “זוביע” הגדולה, אשר מקרבה היה ההרוג בימי ההתנפלות.

"תנאי השלום — מספר אחד מכותבי קורות הימים ההם — לא הניחו את דעתו של “השומר”. התנאי שהתנו הערבים, כי יגאל (אחד מגבורי “השומר”) לא יוסיף להראות פניו בעמק, השפיל, לפי דעת “השומר”, את כבוד היהודים. אך חנקין עמד על דעתו, כי השלום והקרקע נעלים בעיניו מענין של פגיעה בכבוד"³

הדברים המעטים האלה, המסופרים דרך אגב, נותנים לנו מושג נאמן על תכונת נפשו של יהושע חנקין, הרבה יותר מכמה מאמרים ארוכים. אין הוא מסוג עזי־הנפש, שמעשה־הגבורה הוא להם תכלית בפני עצמה, אלא מסוג עליון, שהגבורה משמשת להם רק אמצעי לתכלית נעלה יותר. ודאי שפגיעה בכבודו של גבור יהודי גורמת צער ליהושע חנקין; אין ספק שיהושע חנקין חרד מאד לכבודם של היהודים ולא היה רוצה להשפילו — אבל מה הם כל הדברים האלה בעיניו לעומת המטרה הגדולה והנעלה, שאין לו בעולם דבר נעלה ממנה: גאולת הקרקע, שתוכל לבוא רק אחרי השלום?!

לאחר שיצאו גבורי מרחביה מבית הסוהר של נצרת, החל יהושע חנקין לפעול ביתר עז ומרץ לשם רכישת אדמה בעמק. הוא קנה שטח אדמה, שעלה בגדלו על זה של מרחביה, הוא תל־עדש. אדמתה הפוריה גובלת מעבר אחד עם מסילת־הברזל חיפה–דמשק ומעבר שני עם העיר נצרת.

על אף התנגדותם והסתותיהם של נרגנים ערבים נוצרים בנצרת, שלא רצו במושבה עברית בתחומם, רכש יהושע חנקין שטחי אדמה חדשים בעמק יזרעאל לשם יסוד מושבות עבריות עליהם.

זמן קצר לפני התפרצות המלחמה העולמית קנה יהושע חנקין את חלקת־האדמה הרחבה הידועה בשם כרכור אשר בשומרון, המשתרעת בין המושבות חדרה וזכרון יעקב.

באותו הזמן גאל חנקין את שטח האדמה “רביא”, שעליו נוסדה כעת מושבה עברית חדשה ופוריה — “פרדס חנה”.

ובעוד יהושע חנקין מנהל משא ומתן בלתי פוסק בדבר קנית קרקעות אחרים, בעודנו חושב מחשבות על כבוש הקרקעות של הבארון בעבר הירדן, והנה פרצה פתאם מלחמת העולם והממשלה הטורקית אסרה את כל העבודה הציונית בארץ. המפקד הראשי של הצבא הטורקי, ג’מל פחה, צוה לאסור את יהודע חנקין ולהגלותו לעיר־הגיהנם הטורקית, לעיר סיוַס אשר באנטוליה, מקום המחלות המסוכנות, כדי להפטר מן הציוני רב־הפעלים הזה.

יהושע חנקין ואולגה חנקין בדרך לגולה בברוסה (שנת 1905)

פרק ט.    🔗

יהושע חנקין במאסר ובגולה. — יסורי המלחמה. — שנות־ערפל קשות. — שיבת חנקין לארץ.

בתחילת המלחמה נדמה היה, כי כל רע לא יאונה לישוב העברי הצעיר. חנקין המשיך את עבודתו בגאולת האדמה, ובאמרו לרכוש קודם כל את שטחי האדמה המתאימים להתישבות בגליל, התישב בחיפה, כדי שכל העבודה תהיה מרוכזת יותר. השפעתו על חוגי הממשלה בעיר זו, בעכו ובבירות, היתה גדולה כל כך, עד שזמן רב חי הגליל בשקט ובשלוה, בו בזמן שיהודה כרעה תחת נטל הגזירות אשר רבו מיום ליום.

אבל השפעתו של יהושע חנקין לא האריכה ימים, והמפקד הראשי של הצבא הטורקי שהתרכז בחזית הארצישראלית, המפקד הערום שנתפרסם במעשי האכזריות — המיניסטר הטורקי ג’מל פחה, הרים אגרוף על מפעלו של יהושע חנקין בגליל התחתון. הוא הכריז מלחמה גלויה על הציונות ועל הציונים בארץ־ישראל. הוא הטיל גזירת מות על הפצת הבולים הציונים ופרסם כרוזים נגד הציונות. הוא צוה כי חנקין יופיע לפניו בירושלים, שם אותו במאסר ובלי משפט הגלה אותו לאסיה הקטנה.

ג’מל פחה הגלה את חנקין יחד עם ישראל ומניה שוחט, ראשי “השומר” ומארגניו. העריץ הטורקי בחר מכל עסקני הישוב להגלות לאנטוליה את גואל הקרקעות ואת מיסד “השומר”. את שאר העסקנים המסוכנים גרש רק לחוץ לארץ.

אולגה, אשתו של יהושע חנקין, הודיעה, שמרצונה הטוב תלוה את בעלה בלכתו לגולה. רעיתו הנאמנה לותה אותו לגולה, כשם שלותה אותו בעצותיה הנבונות בכל מפעליו ובכל דרכי חייו.

יותר מחודש ימים נסעו חנקין ואשתו וישראל ומניה שוחט ברכבת ובעגלות דרך אנטוליה וארמניה, עד אשר הגיעו לקושטא.

בקושטא הלך חנקין אל ציר אמריקה בטורקיה, היהודי מורגנטוי — שסייר את הארץ חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה העולמית, והוקיר את פעולותיו הרבות של חנקין. חנקין ספר לו את דבר מאסרו והסביר לו, כי הממשלה הטורקית מגלה אותו ואת ידידיו לסִיוַס, ששם עושה הטיפוס שַמות, בכונה להפטר מהם במהירות האפשרית ומות בטוח צפוי שם לו, לאשתו ולרעיו. דברי חנקין השפיעו על מורגנטוי והוא השתדל לפני השלטונות, שיחליפו להם את סִיוַס בברוסו הסמוכה לקושטא והנמצאת מעבר לבוספורוס.

ובגלות ברוסו עברו על חנקין ורעיו כמעט כל שנות המלחמה.

אפשר שהעריץ הטורקי ג’מל פחה, בכל שנאתו הגדולה לציונות ובכל רצונו העז לעשות נקמה בגואל הקרקעות חנקין, לא ידע בעצמו מה קשה העונש, שהוא מטיל על האיש הזה, בנתקו אותו מעבודת חייו. לא הגלות עצמה עם כל מוראיה, לא הרעב והמחסור הרבו את יסורי־הנפש של יהושע חנקין, כי אם ההכרח לשבת בחבוק ידים בשעת הרת עולם זו. כאריה פצוע בסוגרו, התהלך כל הזמן מבלי היות לו היכולת לשבור את האזיקים ולצאת למרחב־יה.

בזמן הראשון היה אמנם מצב רוחו מרומם. הוא האמין, כי עוד מעט ותגמר המלחמה והוא ישוב לארץ ישראל בכחות מחודשים, וביתר מרץ ועוז ימשיך את מפעל גאולת הארץ.

אולם מעט מעט נתברר לו, כי קץ המלחמה עודנו רחוק וימי גלותו לא במהרה יכלו. בינתים אזל מעט הכסף שהיה בידי הגולים, והם נאלצו לשכור להם דירה משותפת ולחיות חיי קומונה כל ארבע השנים. הנשים אולגה ומניה היו טרודות כל הימים במשק הבית והגברים חנקין ושוחט, אנשי פעולות, נידונו לבטלה אכזרית, וכל ימיהם עברו עליהם בוכוחים על המלחמה ותוצאותיה ובטיכוס עצות על בריחה חשאית לא"י.

שאר בשרו של יהושע חנקין, אבשלום פיינברג, הבן יקיר של הישוב הצעיר, הראשון בגבורי המולדת, ושמת מות מסתורי במדבר, הגיע בשנה השניה לקושטא ומשם לברוסו על מנת להבריח עם הגולים את הגבול הטורקי. אבל כל תחבולותיו לא הצליחו והם הוסיפו להתענות בגולה.

ידידיהם בחוץ לארץ היו ממציאים להם עתונים, והם ידעו יפה את כל המתרחש בעולם הגדול בכלל ובא"י בפרט.

מצבם של הגולים הורע מיום ליום. מעט הכסף שהמציאו לחנקין ידידיו לא הספיק לכלכל ארבע נפשות. הם סבלו מחסור וענויים. אך ענויי הגוף היו כאין לחנקין לעומת ענויי הנפש, שגרמה לו ישיבתו בגולה ללא פעולה ומעשה.

בשנות גלותו בברוסו בא חנקין בחליפת מכתבים עם גדולי המדינאים של טורקיה. בשעה שארם־נהרים עמדה להכבש על־ידי האנגלים, כתב חנקין לטלעת־פחה, מיניסטר הפנים הטורקי, ובאר לו כי אחרי אשר ארם־נהרים תפול באחד הימים בידי אנגליה, תכבש לבטח גם את ארץ־ישראל, לכן הוא מיעץ עצה פוליטית, שממשלת טורקיה תצהיר הצהרה על בנין בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל, והדבר היה מרים את כבוד טורקיה בעולם היהודי.

כשלשה חדשים לפני גמר מלחמת העולם ניתן לחנקין הרשיון לבוא לקושטא, ויען כי עמד בקשרים עם רבי המדינה, הורשה לו לשוב לארץ ישראל והוא נכנס למושבה האהובה עליו חדרה בדיוק שלשה ימים לפני כניסת האנגלים אליה. הדבר היה בשביעי לספטמבר בשנת 1918.

פרק י.    🔗

אחרי שובו של חנקין לארץ. — ככחו אז כחו עתה. — בימי התקוות הגדולות. — התכניות של יהושע חנקין. — אנשי החלומות ואיש החזון.

אם בימי גלותו של יהושע חנקין בברוסו, היה לבו דוי, כי עליו לשבת בחבוק ידים, בעוד נפשו שואפת לפעולות, הנה תיכף בשובו לארץ, שב אליו מרצו הכביר והוא ראה את עצמו מסוגל לעמוד בשורה אחת עם הנוער העברי. בימים ההם התעוררה תנועת ההתנדבות בין הנוער העברי בארץ ליצירת גדוד עברי במטרה לשחרר את השומרון והגליל, שנמצאו עוד בידי הטורקים. ויהושע חנקין כבר היה בעת ההיא כבן חמשים וארבע, והוא בא בין שאר המתנדבים להתיצב בין שורות הגדוד העברי.

הנה מה שמספרת על זה רחל ינאית.

"בשעת ההתנדבות ביהודה היה הדבר, בימי לכת הגדוד העברי לשחרר את הגליל והשומרון. ומעבר הגבול שומרון והגליל התפרצו צעירים עברים ובאו להספח אל הגדוד העברי, מהם צעירים לימים, שטרם צמח להם זקן — מהם צעירים־זקנים, אשר שיבה זרקה בשערם טרם עת. באחד הימים האלה הופיע בין המתנדבים האלה גם יהושע חנקין. והוא זקוף, רענן, וקולו צלול ובטוח:

— באתי להתנדב!

אך על עיניו הבהירות חופף צל:

— היתכן שיפסלו אותי?

— הא כיצד? מנחמים אותו, איך אפשר שיפסלו אותך, הלא קבלו גם בני ארבעים.

— אולם אני כבר למעלה מארבעים, משיב חנקין.

ואיש לא רצה להאמין בזה, יען כי לפניהם עמד אז אדם רענן במלא כוח עלומיו".

אמנם לגדוד העברי לא נתקבל חנקין עם כל רצונו הטוב. הדבר גרם לו צער. אולם עד מהרה התעודד. לבו אמר לו, כי לפניו עומדות פעולות אחרות, שבהן הוא יכל להראות כחו וגבורתו.

על מצב רוחו בעת ההיא יעיד המכתב, אשר שלח בי“ד אייר תרע”ט לועד הצירים, שבא ארצה עם ד"ר ווייצמן בראש לירות את אבן הפנה לבית הלאומי.

“שבתי מן הגולה — כותב יהושע חנקין — ב־7 לספטמבר 1918. עם שובי לארץ ישראל שבה בריאותי שנתרועעה בגולה, לאיתנה, ואתה חזרו לקדמותם גם מרצי, והתחלתי מחדש בעבודתי. עברתי כמעט בכל הארץ וראיתי את הנעשה בה”.

למכתב הזה היתה מצורפת תכנית של התישבות גדולה, שתעשה על בסיס רחב ומקיף. בעת ההיא, בתקופת החלומות הגדולים, נטה גם לבו של יהושע חנקין להאמין, כי אמנם הגיעה השעה להתחיל בגאולת האדמה לא שעל שעל, אלא בבנין הארץ באמת־מדה רחבה, כיאות לעם הבא להקים לו בית לאומי.

מה אין אנו מוצאים בתכנית מקיפה זו, ששלח יהושע חנקין לועד הצירים, ליק"א, אחרי כן לקבוצת ברנדיס וכו? — בנין עשר ערים, יסוד מאתים מושבות חדשות (“שטח אדמתן יהיה ארבעה מיליון דונם ומספר תושביהן מאתים אלף איש”); גדוד פועלים בן מאה וחמשים אלף איש, "אשר תעודתם תהיה לבנות את כל הבנינים, כצבוריים כפרטיים, ולמלא את כל העבודות הצבוריות בסלילת דרכים, יבוש בצות וכו' "; יסוד בנק חרושתי של 550 מיליון פרנק לשם הבסוס הכלכלי של הישוב העירוני, וגם בנק מסחרי.

בתכניתו זו של יהושע חנקין אנו מוצאים מספרים, בכמה תעלה התישבות כל משפחה בכפר, כמה צריך להוציא על העברת גדוד הפועלים לארץ־ישראל, על סלילת דרכים, יבוש בצות, החזקת מוסדות, על רכישת קרקע, סידור הישוב העירוני וכו' וכו' — בסך הכל “סכום של ששה מיליארדים פרנק”.

כשאנו קוראים בזמן הזה, ימי האכזבות וחוסר האמונה, את דבר התכנית הגדולה והרחבה הזאת, מתמלטת מפינו שלא בכונה המלה “חלומות”, אבל יש צורך תמיד להבדיל בין דברים שהם מצד עצמם בגדר חלום, שאין לו מקום במציאות (אף על פי שגם כמה מן החלומות מסוג זה מתגשמים ברבות הימים), ובין דברים שנשארים חלומות רק משום שבעל החלומות טעה בהכשרת הדור.

בשעה שערך יהושע חנקין את תכניתו הגדולה מיד לאחר הכרזת בלפור האמין באמונה שלמה, כמו שהאמינו רבים בישראל ובעמים, כי העם היהודי, המצפה לגאולה זה כאלפים שנה, יביע את רצונו לשוב לארץ אבות על ידי עליה גדולה ועל ידי קרבונות־כסף גדולים, ולנוכח רצון כביר של עם לא היתה תכניתו של חנקין חלום (בחינת מה שאמר הרצל: “אם תרצו אין זו אגדה”). אולם חנקין טעה לא בחשבון ההוצאות של ההתישבות הגדולה לפי תכניתו, כי אם בחשבון ההכנסות…

ארבע שנים אחרי התכנית הראשונה, כותב יהושע חנקין לחברת הכשרת הישוב:

“לפני שנים אחדות, בתקופת החלומות הגדולים אחרי הכרזת בלפור, עבדתי הצעה מפורטת של תכנית עבודה, המיוסדת על שנות נסיוני והתמחותי בשאלות אלו. אולם מאותה התקופה עד היום חלו שנויים כבירים במצבנו המדיני והכלכלי, שהשפיעו לרעה על מצב הרוחות, ועל ידי כך בא משבר כבד בהתגשמות מפעלינו המרובים בארץ”. והוא מעורר ומעודד “לרכז כעת את כל העבודה ולצמצמה בשני המפעלים היחידים והחשובים לחזוק מעמדנו בארץ: גאולת האדמה והתישבותה”. והוא מיעץ ליסד שני בנקים גדולים: בנק קרקעי ובנק קולוניאלי. “הראשון ישמש לנתינת הלואות למתישבים החדשים ליצירת המשק הדרוש”.

אולם יהושע חנקין לא מצא אזנים קשובות אצל קברניטי הציוניות שלאחר המלחמה, כשם שלא הצליח בהצעותיו למנהיגים הציונים שלפני המלחמה. הוא היה מדבר השכם והערב על הזדמנויות שאנו מזניחים לרכוש קרקעות שונים. עוד הרבה זמן לפני המלחמה ערך יהושע חנקין תזכירים שונים לד"ר הרצל, (וגם בקר את הד"ר הרצל, בהיותו בווינה ודבר אתו בנדון זה) למוסדות לאומיים שונים ולבנק הקולוניאלי בלונדון בדבר הקונצסיה על ים המלח, שאפשר היה לקבלה בנקל בקושטא. כמו כן דרש לרכוש את אדמת הג’יפטליק ועוד קרקעות של הממשלה, שאפשר היה לקנותם בפרוטות. הוא גם הציע תכנית מפורטת לרכישת עמק החולה הגדול, אשר בגליל העליון, ונהל משא ומתן עם בעלי הקונצסיה, שעמד להגמר בהצלחה, לולא התנגדות המומחים הכספיים של ההנהלה הציונית, שחששו להכנס לענין הכרוך בהוצאות גדולות, ועוד הצעות מעין אלה עבד ותכן חנקין.

אבל ההצעות הגרנדיוזיות האלה שהציע חנקין לא מצאו הד בלבות רבים מקברניטי הציוניות. מקצתם היו בעלי חלומות ולא האמינו בעבודה מעשית בארץ ישראל; ומקצתם, להפך, ראו את עצמם כאנשים מעשיים וההצעות של חנקין נראו בעיניהם כדברים שבדמיון. אפילו המאמצים שלו לקנית אדמות העמק נפגשו במשך זמן ידוע בהתנגדות חזקה מצד ראשי ההנהלה הציונית. בראש המתנגדים עמדו אז האדונים סימון ודי־לומה, והאחרון הרחיק ללכת בהתנגדות זו עד כדי הכרזה, כי מוטב לקנות אפילו מגרשים בירושלים מלרכוש אדמות בעמק יזרעאל. כל זה לא הניאהו מלבצע רכישת רוב אדמות העמק בשביל ההתישבות היהודית, הודות למרצו והודות לתמיכתם של אנשי רוח אחרים, שהיטיבו לראות בענין זה מהמתנגדים, ביחוד הודות לתמיכתו החזקה והמתמידה של מ. אוסישקין, קודם בתור ראש ההנהלה הציונית בארץ ואח"כ בתור ראש והקרן־הקימת.

רוב בני אדם אינם יכולים להבדיל בין בעלי דמיון, שאין להם חוש המציאות, ולפיכך הם יוצרים תכניות דמיוניות שאין בהן ממש, ובין אנשי החזון, המחוננים בסגולה מיוחדת לראות את הנולד, להביא בחשבון מה שיהיה מחר, ועל כן הם עורכים את תכניותיהם בקוים רחבים יותר ממה שרואים האנשים המעשיים, כביכול.

ואיש החזון מסוג זה, היקר כל כך בעולמנו היהודי, הוא יהושע חנקין.

פרק יא.    🔗

גאולת העמק. — ספורו של מ. סמילנסקי על תקופה זו. — מה שמספר ד"ר רופין. — אמונתו של חנקין בעם ישראל. — כובשי העמק לא בחרב אלא באת. — חלוצי העבודה. — עפולה. — כפר יהושע.

עמק יזרעאל היה לפני אלפים שנה, בזמן שארץ ישראל היתה ארץ זבת חלב ודבש, אחד החלקים הפוריים ביותר. עם חורבנה של הארץ הפך גם עדן זה לתל שמם. עוד בשנת 1920 היה רוב עמק יזרעאל ישימון גדול. על רמותיו עמדו כפרים ערביים דלים. אין אילן בכל המישור, אין בית דירה לבני אדם. רוב הקרקעות, שהיו רכושם של אפנדים סוריים, לא היו מוכשרים לשום סוג של חקלאות. נחל קישון, החוצה את העמק, והמעינות הרבים השוטפים לרגלי רמותיו הפכו את העמק לבצות, שמלאו את אוירו קדחת ממאירה. ונוסף לזה גדול היה חוסר הבטחון בימי הטורקים, עד שאי אפשר היה לחשוב כלל על ישוב חקלאי יהודי במקום הזה.

אולם יהושע חנקין, איש החזון, האיש היודע את הארץ מאין כמוהו, הבין והכיר את ערכו של העמק הזה, ועל כן שאף כל ימיו לגאולתו. עוד בשנת 1914, חדשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם, עמד יהושע חנקין בקנית שטחי אדמה חדשים בעמק, ורק בשל המלחמה שפרצה בטלה הקניה הזאת. אולם יהושע חנקין רב הסבלנות לא עזב את שאיפתו, ותיכף לאחר כבוש הארץ על ידי האנגלים גאל חנקין את שני הגושים: נוריס ונהלל, שהשתרעו על שטח של ששים אלף דונם. קברניטי הציונות אטמו תחלה אזנם משמוע להצעה זו ולא האמינו באפשרות התגשמותה, אבל חנקין בעקשנותו הוכיח להם, כי אפשר להפוך את החזון למציאות.

הנה מה שמספר לנו משה סמילנסקי על אותו המומנט החשוב בחיי יהושע חנקין:

"שנים על שנים היינו נוסעים בדרך נצרת לטבריה ועינינו רואות את העמק וכלות. פה שרה דבורה. פה השליך בן אבינעם את צבאות סיסרא אל הקישון. פה התהלכו המלך ובנו ערב אותו היום שנפלו על חרבותיהם. ועדיין רואה אתה עד היום את צלליהם הנוגים על ההרים העוטרים את העמק. ולנו אין חלק בו!…

שנים על שנים היינו רוכבים על סוסינו מ“ועד איל מלח” וחוצים את העמק לארכו עד מעין נוריס ויוצאים דרך בישן אל ככר אירדן. ועינינו נמקות בחוריהן: בכל המרחב הזה, בכל שדות־הבר האלה לנו אין שעל.

וכל איש מיהודה, ההולך אל הגליל וחוזר אל ביתו — לחש של צער וקנאה על שפתיו: העמק…

כחזון קסם היה בעינינו, חזון רחוק, אשר ידנו לא תשיגנו. והיה בקרבנו אחד, אשר החליט אומר בנפשו:

— העמק לנו יהיה.

“ר' יהושע במה? בפרוטותינו? חמש מאות אלף דונם… אנו קונים בעמל חמשת אלפים… אל ילעג לרש!..” והעצבים המתוחים על פניו התמתחו עוד יותר, והראש נע לאטו. והתלתלים זעו כחיים.

“לנו יהיה!”

והוא שמר את הבטחתו.

ביום אחד הפתיעה אותנו כרעם הבשורה:

שבעים אלף דונם נגאלו בעמק.

מי הגואל? הגואל. אבל מי יקנה מידו?

היתה שעה קשה. שעת נסיון חמורה. ה“חכמים והנבונים” אמרו: “לא נוכל”. בעלי “ההכנסה וההוצאה” חשבו ומצאו: “ביוקר”. הקרקע עמדה להשמט מתחת לרגלנו. וסכנה רחפה על חנקין ליפול. והפעם לעולם. הוא לא נפל. הקרן הקימת לישראל עמדה לו בצר. ובפעם אחת היינו לבעלי־בתים בעמק:

נהלל, מרחביה הגדולה, עין־חרוד, תל־יוסף, בית־אלפא, גבע וכפר יחזקאל.

כעבור איזו שנים.

השטרות של “הכשרת הישוב” לא סולקו בזמנם, המגרשים בירושלים היו תלויים כאבן על צוארה. “גאולה” היתה טבולה בחובות של “לב תל־אביב”. והקרן הקימת כבר התחייבה על הכנסה רגילה של שנתים. מחנק.

ברכבת מחיפה ללוד נפגשתי ביהושע חנקין. הוא רמז לי לבוא אליו. פניו היו חורים, רועדים ואש דלקה בעיניו.

— קניתי בעמק מאת אלפים דונם.

דבר מה כסה רגע קט את עיני. והלב עמד. ישבתי.

— כיצד?…

— התקשרתי לשלשה חדשים. באתי אל רופין: הוא מאן לאשר את ההתקשרות. באתי אל אוסישקין: קצרה ידו.

פניו חורו עוד יותר. והאש אשר בעינים דלקה ביתר שאת.

— אנכי אעמוד בדבורי. אני לא אפיר את ההתקשרות

— יישר כחך!…

והוא עמד בדבורו. התקשר רופין. קנה אוסישקין. שני חדשים לאחר המעשה בא הפסח של תרפ“ה. התחילה העליה הגדולה. והוא קנה עוד מאת אלף. ועוד. רובו של העמק לנו. ואף ג’דרה מ”תקופת טיומקין". וחלק גדול של עמק עכו.

מי גאל את העמק?

ה“היסטוריה” של היום קושרת קשרים לראשים רבים. ההיסטוריה של מחר תדע רק את האחד, את יהושע חנקין, ואותו תכתיר בשם הכבוד:

גואל העמק.

ועוד ידו נטויה…

ד"ר רופין, שהיה עד ראיה להרפתקאות המרובות שעברו על חנקין בדרך גאולתו את עמק יזרעאל, מספר לנו פרטים רבי ערך על אותה תקופה.

“זה היה בשנת 1920, בא אלי חנקין וספר לי לתומו, כי יש בידו חוזה לקנות קרקעות בעמק על שטח של שבעים אלף דונם במחיר של שלש מאות אלף לי”מ. ועם זה הודיע לי: “אם תחליטו בשלילה, תבוטל הקניה, ותקומה לא תהיה לה עוד”. אז אמרתי בלבי: שלש מאות אלף לי"מ! כמה עצום הסכום הזה, ואני שאלתי את עצמי: “לאן יוליכנו זה עם אלפי לירותיו?”

"עודני נמצא עד היום תחת רושם השיחה ההיא עם חנקין, והוא חזר ואמר בעקשנות נפלאה: “אנו מוכרחים וחייבים לרכוש את הקרקעות האלה, השיבותי לו, כי גם אני רוצה שהדבר יצא אל הפועל, אבל מאין נקח כסף?” ובימים ההם לא היתה עדיין העליה הגדולה, ובחוגי הצבור חסרה גם ההבנה על חשיבות קנין הקרקעות. ואז אמרתי לאיש שיחי:

“שמא נוכל לסלק את הסכום הגדול הזה, הנדרש לנו כיום, במשך שש שנים, ואז יעלה הדבר בידינו לגמור את הדבר?” חנקין הבטיח לנסות דבר אל המוכר.

באו אז לעזרתנו ה"ה אוסישקין ואטינגר, והדבר יצא אל הפועל. עד היום זוכרים אנו עוד את התנגדותם של כל חוגי הצבור בארץ ובלונדון לקניה זו. אמרו: אין צורך למהר בקנית הקרקעות, ושמא בינתים יֵרדו המחירים.

וכך נעשתה הקניה של גושי נהלל, נוריס, ושטחים אחרים.

עברו עוד שלש שנים של מנוחה, שנתן לנו ה' חנקין.

לפני שנתים הופיע אלינו האיש שוב ובידו חוזה על חמשים אלף דונם. ואל תשכחו: זה היה בזמן שהמשבר שרר בתקפו בארץ־ישראל, כשלא היה כסף בשום מקום. שאלתי את עצמי ואת ה' חנקין, כיצד אפשר ברגע זה, כשאין כסף לשלם את משכורת המורים, להוציא מאתים אלף לי"מ לקרקעות חדשים?

והאיש אמר לנו אז: “אם אין אתם קונים, אצא לאירופה ואמכור את הקרקעות ליהודים”. שאלתיו: “למי תמכור?” והוא ענה: אמכור למי שאמכור![⁴] זהו סודי" אז אמרתי, אם כך הדבר מוטב שאני אסע לשם זה לחו“ל ובלבד שישאר כאן חנקין, שאין מי שימלא את מקומו. וכך היה. יצאתי לחו”ל. בעזרת ה' אטינגר והקרן הקימת לישראל יצאה סוף סוף לפעולה גם הקניה הזאת של האדמות הסמוכות לנהלל: ג’בעתה, כניפס, וורקאני ועוד…"

ספורו של הד“ר רופין מראה לנו עוד תכונה אחת בנפשו של יהושע חנקין: אמונתו הגדולה ביהודים. בשעה שהד”ר רופין מפקפק ומהסס בדבר קנית הקרקעות, אומר לו חנקין: “אם אין אתם קונים, אצא לאירופה ואמכור את הקרקעות ליהודים”. וכשהלה שואלו: “למי תמכור?” הוא עונה: “זהו סודי”. ויש רשות לשער, כי הסוד הזה של יהושע חנקין הוא דבר אמונתו ביהודים, שרק “מקוצר רוח ומעבודה קשה” לא נענו לבשורת הגאולה, ואם הוא, חנקין, יבא אליהם לארצות גלותם ויספר להם על גאולת העמק, ודאי שישמעו לו.

ומי יודע, אולי בכח האמונה הגדולה הזאת ביהודים חזה יהושע חנקין, כי בקרב בני ישראל ימצאו חלוצים, אשר יבואו לכבוש את העמק בזיעת אפם, במסירות נפשם, וגבורי העבודה האלה לא יבהלו מפני הקדחת הממאירה שעלתה מן הבצות, יחפרו תעלות, יסללו כבישים ויהפכו מדבר שממה לגן עדן.

אחרי המלחמה התחילה גאולת העמק בצעדים מהירים, שטחים רחבי ידים נקנו במזרחו ובמערבו של העמק. במזרח התפשטו קרקעות היהודים על־ידי קנית גוש נוריס שעליו נוסדו המושבות: עין־חרוד, כפר יחזקאל, עין טבעון, ותל־יוסף עד לעמק הירדן סמוך לעיר העתיקה בית־שאן; וצפונית מזרחית מתקרבות קרקעות היהודים עד למושבות העבריות שבמחוז טבריה. מצד מערב עוברות אדמות היהודים את גבולות עמק יזרעאל וכוללות בתוכן את כל עמק עכו, כלומר את שמונים אלף הדונם שחנקין גאל בזמנו, ועתה שלם בעדם לבעלים הערבים טבין ותקילין. על ידי קנית ג’דרה הגיעה אדמת היהודים בשטח זה עד גבולה האפשרי, היינו עד שפת הים.

אדמת עמק יזרעאל ועמק עכו היא אדמה מובחרת, מים נמצאים שם בשפע, ומטעם זה אפשר ליצור שם חקלאות עברית מבוססה ובריאה. מסילת הברזל חוצה את הנקודות העבריות וארבע תחנות נמצאות ביניהן: תל־שמם, עפולה, עין־חרוד ושטה. בלב העמק הולכת ונבנית העיר עפולה, שתשמש בית אוצר ושוק לתוצרת מושבות העמק. עפולה, כידוע, היא תחנת רכבת במסלת הברזל שבארץ ישראל, תחנה מרכזית החוצה את העמק לארכו עד תחנת צמח ומוליכה לדמשק.

יהושע חנקין אינו מתיחס בשויון נפש לשום פנה בארץ ישראל, אך חבה יתרה נודעת ממנו לעמק יזרעאל וישוביו החדשים. ש. לביא, אחד מחלוצי העבודה הראשונים בעין חרוד, מספר:

"זכורני, אחרי עלותנו על אדמת עין חרוד, עמדנו אני ויהושע חנקין על גבעה אחת לרגלי הגלבוע. לבו של חנקין היה טוב עליו בהביטו סביבו ועל השטח השמם הזה, שרק לפני שנה לא יכלה לדרוך עליו רגל יהודית. אז פנה אלי ואמר: “במקום הזה בחרנו אני ואשתי לבלות את שנותינו האחרונות”… ומתוך חדוה פנימית הוסיף חנקין: “אבל תפקידי טרם נגמר. העמק הזה ועמק עכו צריכים מקודם להגאל”.

חזונו הגדול של יהושע חנקין בדבר גאולת העמק קם והיה למציאות. לאות הערצה לגואל העמק יסדו הקה"ק וחלוצי העמק מושב על שמו של חנקין הנקרא “כפר יהושע”.

רק בימים האלה נזדמן לי לקרא בעתון יהודי בחוץ־לארץ רשמיו של תיר יהודי בעל נפש, שראה את העמק וישוביו. והוא כותב בין השאר: “מלאך טוב נתן בלב מנהיגי הקרן הקימת את הרעיון לגאול את העמק, שיש לו ערך לאומי ללא־גבול בשביל כל עתידות הישוב”.

והסופר ההוא, כמו רבים אחרים בחוץ לארץ, אינו יודע, כי שם המלאך הטוב הזה הוא יהושע חנקין.

פרק יב.    🔗

יהושע חנקין וחיפה. — מפרץ חיפה, הדר הכרמל, מרכז מסחרי. — מפעל “גן־חיים". — מסירותו למפעליו. — "שדרות יהושע" ו"רחוב אולגה". — אוצר לחקלאות”. — "קדימה" ו"מרץ".

בתכניתו הגדולה, אשר הציע יהושע חנקין לפני ועד הצירים בתקופת החלומות הכבירים, תפס הישוב העירוני מקום חשוב מאד, ורק לאחר שראה ונוכח, מקץ שנים אחדות, כי שעת ההתלהבות לא נוצלה והזמן קצר והמלאכה מרובה, שם לבו ביחוד לביסוס ההתישבות הכפרית והרחבת הקרקע.

אולם איש החזון יהושע חנקין, עם כל השתקעותו בעבודת הישוב החקלאי, לא הזניח את משאת נפשו לבצר ליהודים מקום גם בערים, שיש להן עתיד גדול עם התפתחותה של ארץ ישראל.

בהיותו תושב חיפה במשך שנים, לא יכול לבלי ראות את עתידה של העיר הזאת, ולכן שאף בכל לבו, שהישוב היהודי ילך ויגדל בה. הוא היה אחד מן הראשונים, שהבין כי עתיד מפרץ חיפה להעשות בזמן קרוב למרכז גדול וחשוב מאד בארץ. ברי היה לו, כי הנמל החדש יבנה בחיפה, והוא שעתיד להיות הנמל הטבעי לא רק בשביל ארץ־ישראל, כי אם גם בשביל חלק חשוב של סוריה ועבר הירדן. ובשל הנמל עתידה חיפה להעשות מרכז לתעשיה, שיתן עבודה לרבבות אדם ומרכז תרבותי בארצנו ובמזרח הקרוב בכלל.

ויהושע חנקין לא נח ולא שקט, עד אשר עבר כמעט כל מפרץ חיפה לידי יהודים. במרצו המיוחד לו רכש את החלק הכי חשוב מהר הכרמל, שהיה כולו בידי גרמנים וערבים מחיפה.

על ידי רכישת הר־הכרמל ושכונותיו הדר־הכרמל, נוה שאנן ועוד, נתן חנקין דחיפה גדולה להתפתחותו של הישוב העירוני בחיפה. הוא שיצר אפשרות להתרכזות ישוב יהודי בשטח אחד, ושקד גם על יצירת מרכז מסחרי ליהודים על יד הנמל.

בקושי רב עלה לו לחנקין לרכוש את האדמה בשביל בנין המרכז המסחרי. האדמה אשר על חוף ימה של חיפה היתה שייכת למנזר חשוב, ועליה עמדו בנינים ישנים. אך חנקין הצליח לקנות גם את האדמה גם את הבנינים, על אף כל המכשולים והסבוכים שעמדו על דרכו, ועל השטח הזה נבנה על פי יזמתו של המנוח ש. פבזנר המרכז המסחרי ליד הנמל, שאין ערוך לחשיבותו בעתיד הקרוב.

מפעליו אלה של יהושע חנקין בשביל התפתחות הישוב העירוני בחיפה יכולים להחשב לאחד ממעשיו הגדולים מסוג אלה שעשה בשביל הישוב החקלאי בעמק יזרעאל. חשיבות המפעלים האלה מתגלית יותר ויותר עם כל שנה ושנה, כדרך כל המעשים הכבירים, הנעשים לא לשעה אלא לדורות.

אולם, כפי שאומר יהושע חנקין עצמו, כל לבו נתון “לבסוס ההתישבות הכפרית והרחבת הקרקע, כי רק הוא הבסיס להגשמת הבית הלאומי”. הוא ידע והרגיש את ערך הזמן בשביל מפעל העם העברי בארץ, ובמוחו העֵר תמיד, בתוך המון הטרדות היום יומיות, עִבד ותִקֵן בלי לאות תכניות שונות לשם החשת ההתישבות בהיקף ובטמפו לאומי.

בראשית אוגוסט שנת 1926 עִבד והכין תכנית על אופן רכישת הקרקעות וההתישבות עליהם במשך עשרים השנים הבאות ועל סדור מטעים בהיקף גדול, אשר הכנסותיהם תשמשנה לבסיס להחזקת ההתישבות. התכנית הזאת, המצטיינת בעקביותיה ושלמותה לכל פרטיה, נתנה תאור מלא ומדויק של האמצעים והדרכים, שבהם אפשר יהיה לרכוש במשך מספר שנים מסוים כארבעה מליונים דונמים אדמה ולהושיב עליהם כמאתים אלף נפש. התכנית נותנת גם את צורות המשק השונות, את ההדרגה בהתישבות, את חשבונות ההשקעות המדויקים, את אפני השגת האמצעים הכספיים, יצירת המוסדות הכספיים העיקריים (בנק קרקע ובנק התישבות), השגת ההלואות הדרושות על יסוד ובסיס מסחרי, והבטחת פרעון ההלואות בזמן ובאופן מדויק. לא בא כתכנית הזאת, בתוך כל התכניות השונות להרחבת ההתישבות על בסיס לאומי, להיקף, לדיוק ולריאליות ההגשמה. את התכנית שלח למוסדות ולאישים המרכזיים בעבודת בנין הארץ. מכל אלה ענו רק הקהק“ל והפיק”א. הקהק“ל הסכימה לתכנית בכללה והעירה רק אי אלו הערות, והפיק”א הביעה את ספקה בהצלחת הצד הפיננסי של התכנית, המתבסס על החזרת כספים על ידי המתישבים. שאר המוסדות, כנראה, נרתעו מעצמת היקפה ומעופה של התכנית.

אך לא איש כיהושע חנקין תרפינה ידיו על ידי זה שאחרים (ואפילו פיק"א עצמה) אינם מאמינים בהצלחת תכניתו. העיקר שהוא עצמו מאמין בה בכל לבו. אף אין הוא נופל ברוחו, אם ראשים ונשיאים מבני ישראל לא ענו על תזכירו. רגיל הוא בכך, שהעסקנים המושבעים לא ישימו לב בתחילה לתכניותיו, ולא עוד אלא שרוגזים עליו ורוצים להניאו ממחשבתו, אבל לאחר שהוא עושה מעשה גם מתנגדיו מספרים בשבחו.

שנה לאחרי זה השלים ותקן את התכנית בדבר סדור יותר מושלם של הכנסות המוסדות, שבעזרתם תתגשמנה פעולות ההתישבות. וכאן נתן תכנית מפורטת של יצירת מטעים בהיקף לאומי על ידי אגודת מטעים גדולה, אשר בהשקיעה במשך עשר השנים הראשונות כחמש עשרה מליון לא"י נגד בטחונות מספיקים (ג"כ מפורטים בתכנית), תקבל במשך מספר שנים מסוים את כל הכסף חזרה בצרוף רוחים הגונים ובטוחים, ובאותו הזמן תתן עבודה לעשרות אלפים פועלים ותאפשר את התישבותן של עשרות אלפים משפחות ותשאיר רכוש לאומי חשוב, האוצר בקרבו אפשרויות עוד יותר גדולות בעתיד.

הוא ידע מנסיונותיו הקודמים, כי לא קל לרכוש לבבות לכל תכנית נועזה וגדולה והיה מוחלט וגמור אצלו, שעליו לקחת את מקלו ולצאת בעצמו לחוץ לארץ לשם תעמולה בשביל הגשמת תכניתו זו; אולם תפקידים תכופים אחרים המריצו אותו להשאר בארץ ונסיעתו לא יצאה לפועל.

לשם בסוס האמון של הקהל הרחב בחוץ לארץ, וביחוד של בעלי היכולת הכספית, בהשקעות בארץ ישראל, נגש באותה השנה, שנת 1927, יחד עם הא' אשר פירס, עסקן ציוני מקנדה, ליצירת משק מטעים גדול על בסיס מסחרי בשביל בעלי־השקעות מחוץ לארץ, — את “גן־חיים”.

בעלי המניות בשביל חברת המטעים הזאת היו מבין בעלי האמצעים מחוץ לארץ, רובם ככלם מאמריקה, ביניהם גם ד“ר חיים ויצמן, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, שעל שמו נקרא המקום “גן חיים” ובצפונו של גוש השרון, לא רחוק מכפר־סבא, יצר בשבילם במשך זמן קצר מאד את משק המטעים הכי גדול בארץ, פרדס למופת המשתרע על שטח עצום, קרוב לאלף ושמונה מאות דונמים, ועל ידו מושב מסודר בשביל העובדים והפקידים. העיקרים שעליהם נבנה המשק המופתי הזה, הם: שותפות בלתי מחולקת של כל המשתתפים בחברת המטעים במשך חמש השנים הראשונות, עד שהפרדס יתחיל לתת פרי והכנסה, ואז יוכל כל אחד מהמשתתפים לקבל את חלקו המפורד, עבודה עברית טהורה, חסכון בהוצאות, ובטחון גמור של האמצעים שהושקעו ע”י אנשי חוץ לארץ. לשם הגשמת העיקרים האלה התנדב חנקין לעבוד בעצמו, בתור מנהל עניני משק המטעים הענקי הזה (כמובן שלא על מנת⁴ לקבל פרס), בהשפעתו התנדבו לזה גם שני אחיו, מנדל ותנחום, שמהם השני נחשב לאחר המומחים הידועים בארץ במקצוע הפרדסנות. כמו כן התנדב לעבודה זו, מראשית יצירתו של “גן־חיים”, הא' טוביה מילר מרחובות, מומחה מפורסם לפרדסנות, ובמשך חמש השנים עבד יהושע חנקין יחד אתם, כאלו זה היה ענין חייו, ביצירתו, סדורו, בסוסו ושפורו של המשק הגדול הזה. היה נוסע יחד עם אחיו לגן־חיים עם עלות השחר, כנס לכל פרטי הפרטים של העבודה דואג לכל תלם ועץ, בכדי שהפרדס יגדל למופת.

הפועלים מספרים על מקרים, שיהושע חנקין היה מופיע לא דרך שער הכניסה, אלא קופץ ונכנס דרך הגדר, כנער, כדי לראות את הפועלים בעבודתם.

ולא פחות מזה דאג לבנין הבתים לפועלים, האורוות לבהמות והמחסנים לכלי העבודה. הבנינים בשביל הפועלים נבנו יפה ובזול. ומצד חנקין באה דרישה לפועלים שהתיישבו בבתים האלה, כי כל אחד מהם יסדר לו גנת־ירק ולול־תרנגולות על יד ביתו, כדי שלא יצטרכו לקנות ירקות וביצים ועופות אצל אחרים, כמו שנהוג במושבות יהודה.

וכאן ראוי לספר פרט, המעיד שוב על תכונתו של יהושע חנקין — איש העקשנות הברוכה, שרק בכוחה הצליח להוציא לפועל דברים, שאחרים היו נרתעים מהם.

הדבר היה בשנה השלישית לנטיעת “גן־חיים”. מן הצורך היה להמשיך בעבודה לפי התכנית, אבל בזמן ההוא חל המשבר הכלכלי באמריקה, שרוב בעלי המניות ישבו שם. מחמת המשבר החליטו החברים האמריקאיים לחדול מנטיעה בשנה זו, מאין אפשרות בידם לשלוח כסף בסדר רגיל. הם שלחו איפוא הוראה לחנקין “לא לנטוע”. אולם יהושע חנקין לא נשמע להוראה זו ופקד על מנהלי העבודה במקום “לנטוע”. הוא יגע ומצא את הכסף הרב הדרוש והמשיך את עבודת הנטיעה כפי התכנית הקבועה מראש.

ההתאמצויות של חנקין ואחיו, וכמו כן⁵ של מר טוביה מילר נשאו פרי, התוצאות עלו על התקוות, והמפעל הזה נתן מפנה חדש ודחיפה עצומה ליזמה הפרטית בארץ. עפ"י דוגמתו, עם שנויים קלים, ובעזרתו של חנקין ברכישת האדמה המתאימה, נוצר על ידי באי־כח הלורד מלצ’ט (אלפרד מונד) באותה הסביבה, משק המטעים השני הגדול “תל־מונד”, וגם אחרים הלכו בעקבותיו להרבות עבודה ומחיה בארץ.

יהושע חנקין לא רדף מימיו אחרי הכבוד ולא אהב לשמוע תהלות ותשבחות למעשיו. ורק אלה שהכירו את האיש הזה ועמדו על תכונותיו הנעלות לא יכלו לפעמים להתאפק מבלי לספר בפניו מקצת שבחו.

באביב שנת 1930 נזדמנו יחדו בגן־חיים רוב בעלי המניות מאמריקה עם כמה אורחים. במשרד נערך משתה קטן לכבוד הבעלים והאורחים. ואז קם הראש והראשון של החברה, אשר פירס מקנדה, ואמר:

— הרי אני כבן שבעים. הרבה נסיעות נסעתי בעולם הגדול, הרבה אנשים ראיתי, והרבה קראתי בספרים על אידיאליסטים, המקדשים את חייהם לשם מטרה נעלה, אבל לא זכיתי לראות בעיני איש אשר כזה, עד שעליתי לארץ ישראל ונפגשתי עם האיש בעל השערות הארוכות, היושב ליד שלחן עבודתו. אז מצאתי את המרגלית היקרה, שחפשתיה כל ימי חיי. אשריני שזכיתי להכיר את האיש המופלא הזה, שיצר לנו גן עדן של מטעים בשרון.

לאות הכרה ליהושע חנקין בעד כל מה שעשה לטובת “גן חיים”, החליטו הבעלים לקרוא רחוב אחד בשם “שדרות יהושע” ועוד רחוב על שם אשתו בת לויתו בדרך חייו: “רחוב אולגה”.

אולם יחד עם עבודתו בשביל הצלחת משק המטעים הגדול לשם עדוד היזמה הפרטית בבנין הארץ, לא הסיח חנקין את דעתו מתכניתו הגדולה להקמת משק מטעים בצורת רכוש לאומי, ובתור דוגמת־נסיון למשק כזה יסד לפני זמן מה את החברה “אוצר ארץ ישראלי עברי לחקלאות”, המגשמת בזעיר אנפין משק־מטעים לאומי שכזה. במשך זמן קצר עלה בידו לאסוף את רוב סכום מניות החברה, העולה לעשרים וחמש אלף לירות, רכש פרדס משובח בתור יסוד משקה, והוא מפתח במרץ את פעולות החברה על אותם העיקרים והכללים, ששם ביסוד תכניתו הגדולה: היינו, הבטחה מלאה של דיוידנד מסחרי מינימלי ותדירי למשקיע הכספים, עבודה עברית טהורה, הלאמת הרכוש עצמו, שהכנסתו תשמש בסיס למשקים חדשים ועבודות חדשות.

ובאותו הזמן לא הזניח אף ליום את אפשרות הגדלת הרכוש הקרקעי וההתישבות החקלאית באיזו צורה שהיא. ובצוק הזמן לקרנות⁶ הלאומיות והפחתת אמצעיה של קרן־הקימת השתמש בכל הזדמנות לגאולת קרקעות ולהתישבות בעזרת האמצעים המצומצמים של מתישבים פרטיים. ככה, בהצנע לכת ובלי שום תעמולה מרעישה, הניח בזמן האחרון יסוד לשני מושבים חדשים בגוש השרון, “קדימה” ו“מרץ”. הראשון על שטח של ששת אלפים דונמים והשני על שטח של ארבעת אלפים דונמים. את שני שטחי האדמה קנה באחריותו היחידה, בכדי לחלקם לחלקים ולהכשירים להתישבות על יסוד משק מעורב פרטי, וכל החלקות כבר נמכרו ועבודות הפרצלציה וההכשרה מתקרבות לגמרן. וכל זה, כמובן, בלי שום שכר או רוחים או הנאה לעצמו.

וככה, בבטחה ובשקט, הוא בונה ומוסיף, לְבֵנה אחרי לבנה, בנין אחרי בנין.

פרק יג.    🔗

יובלו של גואל האדמה. — נאומי־יובל ומאמרי־יובל. — עבודת הקודש. — קנה עולמו לא בשעה אחת. — דרכים שונות לגבורה.

בחמשה עשר לכסלו בשנת תרפ"ו, במלאת ליהושע חנקין ששים שנה, חגג הישוב העברי בארץ ישראל חג־יובל לגואל האדמה. קרוביו, ידידיו ומעריציו הרבים של חנקין בין כל שדרות הישוב, הוציאו את האיש הזה, הרחוק מכל שאונן והמונן של החגיגות הצבוריות, ממצולות עבודתו, כדי להשמיע באזניו חלק קטן מרגשות התודה וההכרה, שהוגה אליו הישוב החקלאי בארץ ישראל, הנאומים שנשמעו והמאמרים שנכתבו לכבוד היום ההוא הלא הם כתובים על דפי העתונות של השנה ההיא.

הקורא הרגיל אצל כתבים ממין זה יודע, כי רק לעתים רחוקות מאד אפשר למצוא נאום־יובל או מאמר־יובל, שלא יהיה לקוי בעתרת מלים, בהגזמות ובהפלגות, במליצות נבובות, בדברים שנודף מהם ריח חנופה או שבלונה.

אולם כשאתה עובר על המאמרים שנכתבו ודברי הנאומים שנשמעו לכבוד יובלו של יהושע חנקין, אתה משתומם לראות, כי הדברים רובם ככולם מצטיינים בצמצומם הגדול, שהוא אחד הסימנים המובהקים לא רק לאמנות, אלא גם לאמת. נדמה, כאילו כל הנואמים וכל הכותבים ראו לנגדם את קלסתר־פניו של בעל היובל המופלא, זה האיש השונא את הדבורים ואת המליצות, האיש המתרחק כל ימיו מלהג הרבה, האיש שאינו מסתפק במה שעשה ושואף לעשות גדולות מאלה, ולפיכך לא התירו לעצמם להשתמש במלים חבוטות, הנשמעות בכל חג יובל.

בכל הנאומים והמאמרים לכבודו של יהושע חנקין עובר כחוט השני הדגשה אחת, המובעת במילים שונות: “הוא אינו יודע ספקות. שלם האיש בהשקפותיו ומוצק באמונתו הגדולה, ובכח אמונתו זאת היה מפעיל גם את בעלי הספק שבציונות ומשעבדם לרצונו ולפעולתו” (מדברי מניה שוחט).

רוב הדברים נאמרו ונכתבו על ידי אישי הישוב, שעבדו במחיצתו או שהכירו מקרוב את פעולתו של בעל היובל, ולפיכך ידעו להעריך כראוי את הפעולה הזאת.

א. רופין עמד ביחוד על העובדה, כי “בין המון האנשים שנפגש אתם במשך שבתו בארץ ישראל, לא מצא אף אחד, שאצלו הגיע כשרון ההתרכזות למטרה אחת ויחידה לידי שלמות כזו, כמו אצל חנקין. שבועות וחדשים יחכה בסבלנות גדולה, אם הוא יודע שזה הכרחי לשם גמירת קניה ובשום העויה לא יגלה את חרדת לבו להצלחת הענין”.

י. אטינגר מכתיר את חנקין בשם חלוץ “במשמעותו השלמה”. “חנקין הוא חלוץ מנצח. הוא נצח את המכשולים מבחוץ ונצח גם את המכשולים מבפנים. הנצחון בא לו מסגולותיו: יושר־רוח ומסירות בלתי רגילה לרעיונותיו. אלה עזרו לו להשיג אמון והערצה מצד בעלי הקרקעות ואפילו מצד הפלחים, שדאג תמיד לצרכיהם”.

מאמר מענין על מהותו של יהושע חנקין כתב ליובלו הששים ב. כצנלסון (“קונטרס”).

בעל המאמר מוצא, כי "חזון הקרקע, המולדת והגאולה, שהיה עצור וגנוז בדמנו דורות על דורות, העלה לנו בדור אחרון מנבכי חיי העם יחידים בעלי אופי, בעלי שאר רוח, רבי עלילה, כבירי־מעוף, אישים עם משקל פנימי ומרכז נפשי. והיא שמלאה את תוכן חייהם וקבעה את גורלם. ולא מעטים ביניהם כאלה אשר כחולמי חלומות או כאנשי מעשה, כחלוצי העבודה או המדע, כיוצרי הלשון או כבוני החיים החברתיים הנם יחידים ומיוחדים במינם, באין שני להם.

“בן יחיד” לעם, אחד המוזרים והמופלאים שבדור, אשר אין אנו יכולים לתאר לנו כיום את התהוות מפעלנו מבלעדיהם הנהו יהושע חנקין. דמותו הזקופה והבהירה, החולמת והמרוכזת, נחרתת בלבבות כאחד המראות המעודדים והמרנינים של הדור.

בשלמה זכה אדם זה להערצה ולאהבה? מדוע אנו חרדים לשלומו ואיננו משלימים עם ששים השנה, שעליהם סופר לנו כיום? מדוע אנו רוצים לראותו דוקא כצעיר העומד בראשית דרכו? מה מעשהו?

בלשון־חולין השיבו לי כשבאתי לארץ: קונה קרקעות. האין המקח והממכר בקרקע־העולם אחד הנגעים המחפירים של החברה האנושית, תעודה לעומק שפלותה ושחיתותה? האין אנו כאן בארץ ובכל רחבי התנועה מוקפים אנשים, אשר “גאולת הארץ” היא בשבילם שם נרדף לבית־בורסא? האם אין משוטטים בינינו על כל שעל אנשים, מן “האספסוף” ומן ה“פני”, הסוחרים בגאולה זו, ומנצלים את אסוננו, מרוששים את דלותנו, מרעילים את אוירנו וממיטים קלון על מפעל חיינו? אולם אך כפשע בין הטומאה ובין הטהרה. הנה לעינינו אדם אשר עבודה זו היתה לו לעבודת־הקודש, והוא עשה בה בחכמת לב, בידיעה, בתבונה, במעוף ובכבוד. כבוד האדם העושה לכבוד העם אשר בשליחותו הוא הולך. בתוך אויר־הבצה של ספסרות, של רדיפה אחרי הבצע, של “עסקנים” אשר לא ישיבו ידם מבלע תקות־עם וכבוד־עם, גדל אצלנו אדם אשר מכל זה לא דבק בו מאום ואשר כל זה לא רפה את ידיו מלחתור מבלי כל לאות אל המטרה, ובעבודה זו גלה תכונות אמת של גבור עם, עד כי אורח־חייו ופרשת־מפעליו נראים לפרקים גם לנו, לבני דורו, כאגדה. אכן, רבות הדרכים אשר לגבורה. והגבור האמתי יוצר לו את התגלותו וכובש דרכים לגבורתו. הנער, אשר בא בן ט“ז לארץ וספג לתוכו את להט החלוצים הראשונים, בחר לו את גורלו ויצר לו את המערכה שלו: עם ישראל צריך לגאול מחדש את נחלתו. ולמרות כל ההבטחות הקדומות, ולמרות כל ההזיות הצעירות — האדמה “בכסף תגאל”, ואין ברירה. צריך לשתות גם את הקובעת הזאת. והעלם, עז הרוח, מטיל על עצמו את העבודה הזאת ומגיע בה למדרגה שאין למעלה הימנה. הוא עשה את עצמו ל”בעל מלאכה אחת“, הזיר עצמו מכל ענין אחר בחיים, אינו יודע לא בטלה ולא שעשועים ולא מנוחה. ימיו ולילותיו, מעשיו ומחשבותיו קודש הם ל”מלאכה" האחת".

הגבורים המלהיבים את דמיון ההמונים הם מסוג זה, “הקונה את עולמו בשעה אחת”. ואמנם בכל הדורות ובכל הזמנים ואצל כל העמים שרו שירי תהלה לגבורים אלה, אבל לישובו של עולם ולטובתה של האנושיות פעל יותר אלה הגבורים, שקנו את עולמם במעשי גבורה שנמשכו שנים רבות, כל ימי חייהם.

מסוג אחרון זה הוא גם יהושע חנקין. " חנקין — כותב מ. שרתוק במאמר יובל — הגיע לאותה מדרגה של עבודת מצוה, אשר למעלה ממנה אין. לא נותרו לו כמעט חיים אישיים מחוץ לעבודתו. כולו מכונס ומשוקע בה. אני יכול לצייר אותו לעצמי רק בשני מצבים: עושה את עבודתו או חושב עליה. די להביטו רגע, בשעת מנוחתו, על מצחו הגבוה ועיניו העצומות למחצה, כדי להבין, כי ענן הכבוד של המחשבה שוכן על ראשו".

את תמצית הדברים האלה שבכתב — במאמרי היובל — אנו מוצאים גם בדברים שבעל פה — בנאומים שנשמעו בחגיגות־היובל, שנערכו לכבודו בתל־אביב, בעיר מגוריו, ואחרי כן בנהלל, ששם נאספו לברכו מיודעיו ומעריציו מבין אלה העובדים את עבודת הישוב בארץ ישראל.

במסבת היובל בתל־אביב ספרו בין יתר הדברים על יהושע חנקין, “כי אין הוא מבקר שום תיאטרון ואינו הולך לשום קונצרט ולא ראה את האופירה הארצישראלית”.

זוכרני, שבימי ילדותי היה מספרים על אחד מצדיקי־הדור, שהיה כל כך שקוע באמונת הגאולה, עד שבשעה שאמרו לו בני ביתו, כי מן הראוי הוא שיתפור לו בגד חדש, ענה ואמר: חכו עוד מעט, הרי הגאולה בא תבוא בקרוב ואז נעסוק בקשוטים…

אף יהושע חנקין שקוע כל כך בעבודת הגאולה, עד שהוא דוחה את התענוגות לזמן של סוף הגאולה, שמוכרחה לבוא.

ולא רק זה בלבד. בהיותו ידוע כל ימיו במפעלים כלכליים וכספיים כבירים, לא שאף מעודו לרכוש פרטי, לנכסים, לבית, מגרש, פרדס או נחלת שדה וכרם — לא שאף ולא רכש.

אחד הסופרים הצרפתים אומר, כי סימן לכשרון כביר של אדם, אם הצליח להשאר צעיר עד זקנה ושיבה. מבחינה זו יש להגיד, כי יהושע חנקין הוא מחונן בכשרון שמעטים מאד כמהו.

ויפה העיר ראובן בריינין, שנזדמן בחגיגת היובל בנהלל לכבוד חנקין: שאלו לתוכן הצרפתי פלאמאריון, במלאת לו שמונים שנה, כלום הוא באמת בן שמונים, והרי הוא עדיין רענן ומלא כח עלומים. ועל זה ענה התוכן: לא, אני הנני רק בן ארבע פעמים עשרים. וגם על חתן היובל שלנו — אמר הנואם — אפשר להגיד בלי הגזמה, כי הוא לא בן ששים, אלא בן שלש פעמים עשרים".

יהושוע חנקין בשעת ביקורו בראשון־לציון ליובל החמשים להוסדה (ט“ו אב תרצ”ב)

ואשר לכן שונה היה חג־יובלו של יהושע חנקין משאר החגים ממין זה. חגיגה זו היתה מעין חגיגת שמחת תורה, שתיכף לאחר שמסיימים “וזאת הברכה” מתחילים שוב “בראשית”.

משנת תרפ"ו, יובל הששים לחנקין, ועד היום נוספו פרשיות חשובות במגלת חייו ופעליו.

הוא שמר את הבטחתו שהביע בתשובתו למברכים אותו בחג יובלו, כי “הוא ימשיך את פעולתו עד נשימתו האחרונה להגשים את מטרת חייו: גאולת אדמת ארץ ישראל”.