רקע
תומס בבינגטון מקולי
לוֹרְד קְלַיְב (1774־1725)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: שוקן; תש"ד

חיי לורד קליב1 על פי תעודות המשפחה שנמסרו על ידי לורד פוויס ליקט והסדיר המאיור־גניראל סיר י׳והן מאלקולם,.B.C.K. לונדון, 1836

תמיד היה הדבר מוזר בעינינו, אשר בעוד דברי ימי הקיסרות הספרדית באמריקה ידועים יפה לכל עמי אירופה, מעוררים מפעלותיהם של בני ארצנו במזרח, גם בין בני עמנו, ענין מעט. כל בר־בי־רב יודע, מי כלא את מונטיזומה2 ומי חינק את אטהואלפה3. אך ספק הוא בעינינו, אם אחד מעשרה, אף בין אנגלים בעלי תרבות גבוהה, יכול להגיד לנו, מי נצח בקרב באקסר, מי ערך את הטבח בפאטנה4, אם סוראג׳ה דאולה5 משל באוד 6 או בטראואנקור7, אם הוֹלקר היה הינדוסי או מושלמי והרי את נצחונותיו נחל קורטס8 על פראים, שלא היה להם כתב, שלא ידעו להשתמש במתכות, שלא שעבדו אף בעל חיים אחד לעבודה, שלא שלטו בכלי זין אחרים חוץ מאלה שאפשר היה לעשות ממקלות, מצורים ומעצמות דגים, שראו9 פרש על גבי סוס כמפלצת חציה אדם וחציה חיה, שחשבו רובה בקנה־קלע לקוסם, שיש בידו לזרות רעמים וברקים מן השמים. ואילו עמי הודו, בזמן שהכנענו אותם, היו מרובים פי עשרה מן האמריקנים, שכבשו אותם הספרדים, ובו בזמן היו בעלי תרבות גבוהה כמעט כספרדים המנצחים. הם כוננו להם ערים, גדולות ויפות מסאראגוסה או טולידו, הקימו בנינים, מפוארים ויקרים מן הקתדרלה אשר בסיביליה. הם העמידו בנקאים עשירים יותר מבעלי הפירמות העשירות בברצלונה או בקאדיז, נסיכים, אשר בתפארתם ובזהרם עלו הרבה על פרדיננד הקתולי, צבא פרשים לרבבות ושורות ארוכות של חיל ארטילריה, עשויות להכות בתמהון את ״הקפיטן הגדול״10. אפשר היה, לכאורה, להאמין, כי כל איש אנגלי, שיש לו ענין כל־שהוא בפרק מפרקי דברי הימים, ישאל את נפשו לדעת, כיצד הצליח קומץ של בני ארצו, מנותקים מעם מולדתם על ידי אוקינוס לבלי מצרים, להכניע במשך שנים מועטות אחת הקיסרויות הגדולות ביותר שבעולם. ואולם הנושא הזה, אם איננו טועים טעות גסה, הרי הוא לרוב הקוראים לא רק דבר נטול־ענין אלא מאוס בתכלית.

הקלקלה אולי תלויה במידה מסוימת בהיסטוריונים. ספרו של מר מיל, אף כי יש לו בלי ספק מעלות גדולות ויקרות, הנה אין בו משום חיות וציוריות, עד כדי למשוך את לב הקוראים רק לשם תענוג. אוֹרם11, שאינו נופל משום היסטוריון אנגלי לסגנון וּלכח־תאור, מדקדק בפרטים עד לידי שעמום. בכרך אחד הוא מקדיש, בממוצע, עמוד גדול מודפס באותיות צפופות, למאורעות של כל ארבעים ושמונה שעות. וסופו של דבר, שספורו, אף כי הוא אחד הנאמנים והמשובחים בלשוננו, לא היה מעולם מקובל ביותר על הקהל, וכיום הזה כמעט שאין קוראים לו.

חוששים אנו, כי שלשת הכרכים שלפנינו, לא ימשכו הרבה את הקוראים האלה, שאורם ומיל דוחים אותם. החמרים שהומצאו לרשותו של סיר י׳והן מאלקולם על ידי המנוח הלורד פוויס, אמנם רבי ערך הם, אך אין לאמר, כי השתמש בהם כשרון רב. ואולם לא יהא זה מן היושר למתוח בקורת חמורה על ספר, שאילו האריך מחברו ימים, והיה זוכה להשלימו ולתקנו, ודאי היה משביח בשל צמצום והסדרה מעולה יותר. אנו נוטים יותר לשלם חוב נעים של הבעת תודה למשפחה האצילה, שזיכתה את הקהל בידיעות רבות כל כך מלאות ענין ומועילות מאד.

ספר זה, אם גם נביא בחשבון מדה מרובה של משוא־פנים מצד אלה שהמציאו את החומר ואלה שהתקינו אותו, מעלה ומרומם כדרך כלל את דמותו של הלורד קליב. אנו רחוקים משתף את עצמנו לדעותיו של סיר י׳והן מאלקולם, שחבתו לגבורו מרובה מן החבה המצויה בכותבי ביאוגרפיה ושאינו יכול לראות אלא חכמה וצדק במעשי גבורו הנערץ. אולם אנו רחוקים, לפחות באותה מדה עצמה, מהסכים לדינו החמור של מר מיל, שבהרצאת דבריו על קליב הוא מוכיח, כפי שנדמה לנו, פחות ראייה מעמיקה ובוחנת מאשר בכל חלק אחר מספרו רב הערך. קליב, כרוב האנשים שנחנו יצרים עזים מטבע ברייתם ושנתנסו בנסיונות עזים, שגה שגיאות גדולות. אולם כל איש, המשקיף בעין נכוחה ונאורה על דרך חייו כולו, חייב להודות, כי האי שלנו, אשר העמיד כל כך הרבה גבורים ומדינאים, לא הוציא כמעט מעולם אחד גדול לאמיתו ונעלה על קליב למלחמה או לעצה. משפחת קליב ישבו מאז המאה השתים עשרה באחוזה לא חשובה, הסמוכה למרקט דריטון12, בשרופשיר13. בימי ג׳ורג׳ הראשון היתה נחלה זו, הצנועה אך עתיקה, קנינו של מר ריצ׳ארד14 קליב, שהיה, כנראה, אדם פשוט, לא מצוין בנימוסים או בכשרונות גדולים. הוא נתחנך בתורת המשפט, חלק את זמנו בין עניניו המקצועיים ועיסוקים של בעל אחוזה קטן. הוא לקח אשה ממנצ׳סטר, גאסקיל שמה, ונעשה אב למשפחה גדולה מאד. בנו הבכור, רוברט, מיסד הקיסרות הבריטית בהודו, נולד באחוזה העתיקה של אבותיו בעשרים ותשעה לספטמבר שנת 1725.

שרטוטים אחדים מאפיו של האיש ניכרו במוקדם בילד. נשתמרו מכתבים כתובים בידי קרוביו, בהיותו נער בן שבע; ומכתבים אלה מעידים, כי עוד בגיל הרך ההוא התחילו גורמים דאגה רבה לבני משפחתו רצונו העז ויצריו הלוהטים, אשר מצאו חזוק בעוז רוח שמטבע, שלעתים נראה כאילו אינו עולה בד בבד עם ישוב הדעת. ״התגרות״—אומר אחר מדודיו—״שהוא שטוף בהן ללא שעור, משוות למזגו עזות ואות שלטון במדה מרובה כל כך, שהוא יוצא מגדרו בכל מקרה של מה בכך״. זקני הסביבה זוכרים עדין מה ששמעו מפי אבותיהם, כיצד טפס בוב קליב ועלה בראש המגדל הגבוה של מרקט־דריטון, ומה רבה אימת התושבים בראותם אותו יושב על מרזב האבן סמוך לשיא. ועוד מספרים, כיצד אסף את כל הנערים הפוחזים בעיר וערכם כעין גדוד של שודדים והכריח את החנונים להעלות לו מס, תפוחים או פרוטות, ובשכר זה ערב להם כי לא יאונה כל רע לחלונותיהם. הוא נשלח מבית ספר לבית ספר, בלא שהצליח הרבה בלמודיו, וקנה לו בכל מקום שם של סורר ומורה מופלג. אומרים, כי אחד ממוריו היה פיקח למדי עד כי צפה וראה שהנער הפוחז הזה עתיד להיות אדם המעלה בעולם. אבל הדעה הרווחת, כנראה, היתה כי רוברט עלוּב זה הוא מטומטם, אם לא פושע: בני משפחתו לא קוו לטוב מתכונות דלות אלה וממזג עקש זה. אין פלא, אפוא, כי הם קבלו בשמחה בשבילו, בהיותו בן שמונה עשרה, משרת לבלר בשרות של החברה להודו המזרחית15 והשיטוהו למאדרס, לעשות עושר או למות בקדחת.

הסכויים של קליב היו רחוקים מאד מאותם של הבחורים, שהקוליג׳ להודו המזרחית משגר אותם שנה שנה לפלכי הקיסרות האסיאטית שלנו. החברה היתה בימים ההם רק אגודה לעניני מסחר. הטיריטוריה שלה לא היתה אלא מילים מרובעים אחדים, שבעדם היתה החברה משלמת שנה שנה דמי חכירה לממשלות הארץ. חיליה לא הספיקו כמעט אפילו כדי צרך הסוללות של שלש או ארבע מצודות רעועות מבנייתן שהוקמו למגן על מחסני הסחורות. ילידי הארץ, שהיו חלק ניכר מחיל המצב הקטן הזה, עוד לא אומנו בתכסיסי הצבא האירופאי והיו מזוינים קצתם בחרבות ומגנים, וקצתם בקשתות וחצים. ענינו של הפקיד בחברה לא היה, כמו בזמן הזה, לנצח על העסקים המשפטיים, הכספיים והדיפלומטיים של ארץ גדולה, אלא רק לפקח על המלאי, לתת דמי קדימה לאורגים, לשלח את המטען, ועל הכל — לשים עין על הסוחרים הפרטיים, שהעיזו להסיג גבול המונופולין. צעירי פקידים היו מקבלים משכורת עלובה, עד שלא יכלו להתפרנס כמעט בלי לשקוע בחובות. הותיקים שבהם התעשרו, בעשותם מסחר על חשבונם הם. ואלה שזכו לעלות אל מרום השרות, צברו לעתים קרובות רכוש גדול.

מאדרס, אשר לשם נשלח קליב, היתה בעת ההיא אולי המושבה הראשונה במעלה בכל מושבות החברה. במאה שלפני כן נוסדה במקום שמם, שאליו היו מתנפצים משברי ים זועפים, המצודה סט. ג׳ורג׳, ובקרבתה צצה ועלתה עיר בת אלפי תושבים מילידי הארץ, חיש מהר כדרך שצומחות ערים במזרח כקיקיון של יונה. בפרברים כבר היו הרבה חוילות לבנות, כל אחת מוקפת גן, אשר לשם היו פורשים הסוכנים העשירים של החברה, אחרי עמלם ליד שולחן משרדם או במחסן, להתענג על הרוח הקרירה, העולה בערוב היום ממפרץ בנגל. בהליכות החיים היו שועי מסחר אלה, דומה, בזבזנים, רודפי מותרות וראוה יותר מן הפקידים העליונים, שבמקצוע המשפט והפוליטיקה, שבאו אחריהם; אולם הרבה פחות מזה ידעו לחיות חיי נוחיות. רבים מן האמצעים המשככים בימינו את חום האקלים, שומרים על הבריאות ומאריכים את החיים, לא היו ידועים. המגע ומשא עם אירופה היה הרבה פחות מאשר בימינו. הנסיעה דרך הכף, שבימינו פעמים עושים אותה בשלשה חדשים, רק לעתים רחוקות לא ארכה אז אלא ששה חדשים, ויש שנמשכה למעלה משנה. היוצא מזה, כי איש אנגלי־הודי16 היה תלוש אז הרבה יותר מארצו, הרבה יותר משוקע במנהגי המזרח והרבה פחות מסוגל להתערב בחברה לאחר שובו לאירופה, מאשר אנגלי־הודי בזמן הזה.

בתוך המצודה ובתחומיה היה להם לאנגלים, ברשותה של ממשלת הארץ, שלטון רחב, כזה שהיה לו לכל הודי בעל־אחוזה גדול בגבולות נחלתו. אולם מימיהם לא העלו על דעתם לדרוש שלטון עצמאי. הארץ מסביב היתה נתונה לממשלת הנאבּובּ17 של קרנאטיק18, משנה למלך של דיקן, שהיה מכונה בפי כל הניזאם19, והוא עצמו היה בא כחו של הנסיך הכביר, שנקרא בפי אבותינו בשם המוגול20 הגדול. השמות האלה, שהיו נערצים ונוראים בשעתם, נשתמרו עד היום. עד היום יש נאבוב של קרנאטיק, החי על הקצבה, הנתנת לו על ידי האנגלים מהכנסות המדינות, שבהן משלו אבותיו; עד היום יש ניזאם, שעל עיר הבירה שלו מפיל חתיתו מחנה צבא בריטי, ונציב בריטי נותן לו, לשון עצה טובה, פקודות, שאין לערער עליהן. עד היום יש מוגול, שרשות נתונה לו לשעשע נפשו בכסא מלכות ולקבל בקשות, אך כחו להיטיב או להרע קטן מכח צעיר הפקידים האזרחיים של החברה.

נסיעתו של קליב היתה מייגעת שלא כרגיל גם בדור ההוא. האניה שהתה כמה חדשים בבראזיל, שם הספיק רודף־העלילות הצעיר לקנות לו קצת ידיעות בלשון הפורטוגיזית ולהוציא את כל מעות קטנות שלו. רק מקץ שנה ויותר אחרי עזבו את אנגליה הגיע להודו. מצבו במאדרס היה בכל רע. כספו אזל. משכורתו היתה קטנה. הוא שקע בחובות. דירתו היתה גרועה, והרי זו צרה לא קטנה באקלים, שאיש אירופי אינו יכול לעמוד בו אלא בדירות מרווחות ומתוקנות כהלכה. בידו היו מכתבי המלצה לאדון אחד שיכול היה לסייע אותו; אך כשהגיע אל פורט סט. ג׳ורג׳ נודע לו, כי האדון ההוא הפליג לאנגליה. רוחו הגאה והמתנכרת של הנער מנעה אותו מהציג את עצמו לפני זרים. הוא ישב חדשים אחדים בהודו בטרם התודע אפילו למשפחה אחת. האקלים השפיע לרעה על בריאותו ועל רוחו. העבודה המוטלת עליו לא הלמה כלל את תכונתו הלוהטת והנועזה. נפשו ערגה על ביתו, ובמכתביו אל בני משפחתו הביע את רגשותיו בלשון רכה ונוגה יותר מאשר אפשר היה לצפות על פי משובת נעוריו או על פי קשיותו החמורה בשנים שלאחרי כן. ״לא היה לי״ — הוא אומר — ״אף יום אחד של אושר מאז עזבתי את ארץ מולדתי״. ושוב: ״אני מוכרח להודות, כי לפרקים, בשעה שאני הוגה באנגליה מולדתי היקרה, הרי הדבר משפיע עלי השפעה מיוחדת במינה… אילו זכיתי לשוב ולראות עוד את ארץ מולדתי, ביחוד את מנצ׳סטר, ראש כל משאלותי, הייתי קונה בראייה אחת כל מה שנפשי יכולה לקוות או לשאל״.

נחמה אחת, כשרה מאד מאד מצא לו. למושל היתה ספריה טובה, והוא נתן לקליב רשות כניסה אליה. האיש הצעיר הקדיש הרבה מזמנו הפנוי לקריאה, ובזמן ההוא רכש לו כמעט כל אותן הידיעות שאליהן הגיע מימיו על פי ספר. בהיותו נער היה מתעצל ביותר, ובהיותו לאיש היה עד מהרה טרוד משקוד על ספרים.

אולם לא האקלים ולא העניות, לא השקידה על ספרים ולא יסורי גולה מתגעגע על ביתו, לא יכלו לבלום את עזות רוחו הנואשת. מנהגו עם הפקידים הממונים עליו היה כמנהגו עם מוריו בבית־הספר, ופעמים אחדות נשקפה לו סכנה של פטורים ממשרתו. שתי פעמים בזמן ישיבתו בבתי הלבלרים נסה לאבד עצמו לדעת; ושתי פעמים שמט האקדח, שבו ירה אל ראשו. המקרה הזה, אומרים, השפיע עליו, כמו שהשפיע מפלט דומה לזה על ואלנשטיין. לאחר שבדק ומצא כי האקדח טעון יפה, קרא בהתלהבות כי אכן שמרו הגורל לגדולות.

בעת ההיא, בערך, נתרחש מאורע אחד שבתחלה נראה כעומד להרוס את כל תקוותיו בחיים, ופתח לפניו פתאום דרך חדשה לגדולה. אירופה היתה זה כמה שנים משובשת על ידי המלחמה בשל ירושת המלוכה באוסטריה. ג׳ורג׳ השני היה בעל־ברית נאמן למריה תיריזה. בית הבורבונים נטה אחרי הצד שכנגד. אף כי אנגליה היתה גם אז הראשונה במעצמות הים, לא היתה עוד בכל זאת, כמו שנעשתה אחרי כן, חזקה בים מכל עמי העולם יחד, והיא מצאה את הדבר קשה לעמוד במלחמה נגד הציים המאוחדים של צרפת וספרד. בימי המזרח היתה יד צרפת על העליונה. לאבּורדוֹנה21, מושל מאוריציוס, איש בעל כשרונות ומעלות מפוארים, יצא בראש אכספידיציה ליבשת הודו, חרף התנגדותו של הצי הבריטי, עלה על היבשה, אסף צבא, הופיע לפני מאדרס, והכריח את העיר ואת המצודה להכנע. נמסרו לו המפתחות; הדגל הצרפתי התנופף על פורט־סט.־ג׳ורג׳, והסחורות אשר במחסני החברה נלקחו על ידי הכובשים כשלל מלחמה. על פי הקפיטולציה הותנה, כי התושבים האנגלים יהיו שבויי מלחמה לפי הן־צדק, והעיר תהיה בידי הצרפתים עד אשר תפדה בכופר. לאבורדונה הבטיח בהן צדקו, כי ידרוש רק כופר צנוע.

אולם הצלחתו של לאבורדונה עוררה קנאה בלב בן־ארצו דוּפלי22, מושל פוֹנדישרי23. יתר על כן, דופלי כבר התחיל מתכן תכניות כבירות, שלא עלו בשום פנים בד בבד עם החזרת מאדרס לידי האנגלים. הוא הכריז, כי לאבורדונה עבר על מדת שלטונו, כי כיבושים על ידי צבאות צרפת ביבשת הודו הם רשותו של מושל פונדישרי בלבד וכי את מאדרס יש לערות עד היסוד. לאבורדונה היה מוכרח להכנע. הרוגז שנתעורר בין האנגלים על הפרת חוזה הקפיטולציה עוד גדל בשל מנהגו הלא־אדיב של דוּפלי כלפי הפקידים הראשיים של החברה. המושל ועמו כמה מחשובי פורט־סט. ג׳ורג׳ הובאו תחת משמר לפונדישרי והובלו בתהלוכת נצחון על פני העיר לעיני חמשים אלף איש הרואים במחזה. שורת הדין נתנה, כי הפגיעה הגסה הזאת באמון הצבור פוטרת את תושבי מאדרס מתנאי ההסכם שעשו עם לאבורדונה. קליב ברח מן העיר בלילה, בהתחפשו למושלימי, ומצא מפלט בפורט־סט.־דויד, אחד הישובים הקטנים של האנגלים, הכפופים למאדרס.

המסבות, שבהן היה שרוי כעת, גרמו לו בדרך הטבע שיכנס לעבודה במקצוע הנאה יותר לרוחו הסוער והעשוי לבלי חת, מאשר בדיקת חבילות ומעשה חשבונות. הוא ביקש והשיג מנוי כנושא דגל בצבא שבשירות החברה, ובן עשרים ואחת נכנס לפעולתו הצבאית. אומץ הלב, שקליב הוכיח למופת עוד בהיותו לבלר, על ידי דו־קרב רב־סכנה עם איש מדנים מן הצבא, שהפיל אימה ופחד על פורט־סט.־דוד הבליט אותו עד מהרה אפילו בין מאות גבורי החיל. לאחר זמן מה התחיל מוכיח באומנותו החדשה סגולות אחרות, שלא ניכרו בו קודם: שקול־דעת, תבונה, כבוד לרשות המוסמכת. הוא הצטיין במדה רבה בכמה פעולות נגד הצרפתים, וביחוד שם עליו עין לטובה המאיור לוֹרנס, שנחשב אז לקצין הבריטי המוכשר ביותר אשר בהודו.

רק חדשים מעטים נמצא קליב בצבא והנה הגיעה הידיעה, כי נכרתה ברית שלום בין בריטניה הגדולה וצרפת. דופלי הוכרח אפוא להחזיר את מאדרס לחברה האנגלית; לקצין־הדגל הצעיר היתה הרשות מעתה לשוב לעסקיו הקודמים, ואף אמנם חזר לזמן קצר אל שולחן הכתיבה שלו. אך שוב עזב אותו, כדי לעזור למאיור לורנס בתגרות קטנות אחדות עם הילידים, ואחרי כן חזר לשולחנו עוד פעם. ובעוד הוא מתנודד בין חיי צבא לחיי מסחר, אירעו מאורעות שהכריעו את הכף בבחירתו. הפוליטיקה בהודו לבשה צורה חדשה. שלום שרר בין מלכי אנגליה וצרפת, אך בין החברות האנגלית והצרפתית למסחר במזרח קמה מלחמה הרת מאורעות ורבת־ערך, מלחמה, ששללה היה לא פחות מאשר ירושתו הכבירה של בית טאמרלן24.

הקיסרות, אשר בּאבּר25 עם המוגולים שלו הקימו במאה השש עשרה, היתה זמן רב אחת הממלכות הנרחבות והמפוארות בעולם. בשום ממלכה אירופית לא היה מספר רב כל כך של אוכלוסים משועבדים לנסיך אחד, לא היתה הכנסה עצומה כל־כך, שזורמת לתוך אוצר המלך. היופי והתפארת של הבנינים, שנבנו על ידי מלכי הינדוסטן הרהיבו גם את עיני התיירים, אשר ראו את כנסית פטר. מקהלות בני לויה לאין מספר והתפאוּרות הנהדרות, אשר עטרו את כסא המלך בדלהי, הכו בסנורים גם את עיני אלה, שהסכינו לראות תפארת מלכות בוורסיי. כמה מן הנסיכים הגדולים ביותר שנהגו ממשל מטעם המוגול, היו שולטים על המון נתינים רב, כמו מלך צרפת או קיסר גרמניה. גם נציביהם של הנציבים האלה היו ראויים לעמוד בשורה אחת, מפאת מרחבי הטיריטוריה וסכום ההכנסות, עם הדוכס הגדול של טוסקאנה או הנסיך של סאכסוניה.

אין מקום רב לספק, כי הקיסרות הגדולה הזאת, כל שנדמתה עצומה ורבת שפע למראית עין, היתה בכל זאת, אפילו בימי הזוהר שלה, מסורה בידי שלטון גרוע הרבה מזה שבחלקי אירופה, הנתונים לשלטון גרוע ביותר. הנהלת המדינה היתה נגועה בכל נגעי העריצות המזרחית ובכל אותם המומים הכרוכים בשלטונו של גזע בגזע. תואנותיהם הסותרות של הנסיכים מבית המלוכה גרמו לשורה שלימה של מעשי פשע ופורענות לרבים. תופשי משרה מטעם המלך, רודפי גדולות יש ושאפו למלוכה עצמאית. שבטים עזי נפש של הינדוסים, שנפשם קצה בעול זרים, עכבו לעתים קרובות את תשלום מסיהם, הדפו את צבאות הממשלה ממצודותיהם בהרים, ופשטו מזוינים על המישורים החקלאיים. אולם חרף לקויי תמיד שבשלטון, חרף זעזועים שערערו מזמן לזמן את כל מבנה החברה, שמרה ממלכה גדולה זו, בדרך כלל, משך כמה דורות כלפי חוץ מראה של אחדות, הדרת מלכות ועוצם יד. אך בימים הרבים של מלכות אוּרנגזבּ26, חרף כל תקפו וחכמת שלטונו של הנסיך, אצה המדינה לקראת התמוטה. אחרי מותו בשנת 1707 בא החורבן חיש מהר. זעזועים חזקים מבחוץ נוספו על רקב ללא מרפא שאכל אותה בכל פה מבפנים. ובמשך שנים אחדות הגיעה הקיסרות עד לידי התפוררות גמורה.

דברי ימי היורשים את מלכות תיאודוסיוס 27 יש בהם דמיון לא מעט לקורות יורשיו של אוּרנגזב. אולם אפשר שירידת הקארולינגים28 יש בה קו מקביל קרוב ביותר לירידת המוגולים. כמעט ירד קארל הגדול אלי קבר, ומעשי הכסל ודברי הריבות של יורשיו התחילו להמיט קלון עליהם ושואה על נתיניהם. הממלכה הגדולה של הפראנקים נפלגה לאלף חלקים. שום דבר, חוץ מגדלות שאין עמה אלא שמה בלב לא נשאר ליורשים הנקלים של אותו שם מפואר, — קארל הקרח, קארל השמן, קארל התם. כובשים עזי נפש, שונים זה מזה לגזעם, ללשונם ולדתם, חברו, כאילו נועצו יחדו, מקצוי ארץ ועטו לבוז בז את הנפות, שהממשלה לא היה עוד בכוחה להגן עליהן, הפירטים של הים הצפוני הרחיבו את משיסתם מן האלבה עד הפיריניאים, ולבסוף ביצרו להם מושב בעמק העשיר של הסינה. האונגרי, אשר נזירים רועדים מפחד דימו לראות בו את גוג ומגוג שבדברי הנביאים, הסיע את ביזת ערי לומברדיה אל מעמקי יערות פאנוֹניה29. הישמעאלי משל בסיציליה, שם לשמה את מישורי קמפאניה הפורים והילך אימים עד לחומות רומי. בתוך היסורים האלה נתחולל שינוי פנימי גדול בקסרות. רקבון המות התחיל תוסס וצר צורות חדשות של חיים. בעוד אשר הגוף הגדול, בכלל, היה לאה ואדיש, התחיל כל אבר ואבר בפני עצמו מרגיש ומתנועע בכח עצמו. דווקא כאן, בפרק זה האפל והשומם ביותר בתולדות אירופה, מקורן של כל הזכויות הפיאודליות, ושל מעמד האצילים בן הזמן החדש. כאן בנקודה זו אנו מבקשים ומוצאים את שרש כחם של אותם הנסיכים, אשר, בהיותם ואסאלים להלכה, ולמעשה עומדים ברשות עצמם, משלו ימים רבים בתואר דוכסים, מרקיזים, רוזנים, כמעט בכל חלק וחלק של הממלכות, שהיו כפופות לקארל הגדול.

כזה או בדומה לזה היה השינוי שנתחולל בקיסרות של המוגול במשך ארבעים השנה שעברו מזמן מותו של אוּרנגזבּ. שושלת של שליטים כביכול, שקועים בעצלות ופריצות, חיו חיי בטלה, סגורים בארמנותיהם, לועסים חשיש30, מתעלסים עם פילגשיהם ומקשיבים למוקיונים. כובשים אכזרים ירדו, בזה אחר זה, דרך מעברות ההרים מן המערב לבוז את אוצרות הינדוסטן, המופקרים ללא מגן. כובש פרסי חצה את האינדוס, עבר בסך דרך שערי דלהי ונשא עמו כשלל נצחון אותם האוצרות, אשר תפארתם הפליאו את עיני רוֹ וברנייה31. את כסא המלוכה בדמות טוס, שידי אמנים גדולים בני אירופה פארו אותו באבנים טובות ויקרות מאוצרות גולקונדה32, את האבן הטובה הידועה בשם הר־האוֹרה, שאין ערוך לה, ואשר אחרי חליפות ותמורות רבות ושונות הזהירה לפני זמן מה בצמיד של ראנז׳יט סינג33, וכעת נגזר עליה לקשט את האליל־המפלצת של אוֹריסה34. עד מהרה בא האפגני להשלים את מלאכת החורבן, שהתחיל בה הפרסי. השבטים הקרבתנים של ראז׳פוטאנה פרקו מעליהם את עול המושלימים. כנופיה של חיילים שכירים כבשו את רוֹהילקנד35. הסיקים משלו באינדוס. הי׳וֹטים זרעו בלהות לאורך הנהר י׳וּמנה. ממרומי ההרים אשר על גבול החוף המערבי של הודו הגיח עם נורא עוד יותר שימים רבים הטיל מוראו על כל שלטון בן הארץ, ורק אחרי מלחמות רבות וקשות, נכנע לפני מזלה וכשרונה של אנגליה. בימי מלכותו של אוּרנגזבּ ירד שבט־שודדים פרא זה לראשונה מעל הריו; וזמן מעט אחרי מותו למדה הקיסרות הרחבה שלו מקצה לדעת את פחדו ואת מוראו של השם הגדול, שם המאהראטים. הרבה מגלילות הארץ הפוריים נשתעבדו להם שעבוד גמור. שלטונם פשט על פני חצי האי מים ועד ים. מפקדי המאהראטים משלו בפוּנה36, בגוּאליוֹר, בגוּז׳רט, בביראר ובטני׳וֹר. ואף כי נעשו שליטים גבורי כח, לא חדלו משוד וביזה. הם הוסיפו להחזיק במנהגי הליסטים של אבות אבותיהם. כל חבל שלא נכנע למרותם היה לשמה מתגרת ידם. כמעט נשמע קול תופיהם, הטיל האכר את שק האורז על שכמו, טמן את כספו המעט בחגורתו וברח עם אשתו וילדיו אל ההרים או אל יערות בראשית לבחור לו שכנים נוחים מהם — את הצבוֹע והנמר. חבלים רבים פדו את יבול אדמתם בשלמם מס שנה שנה. גם צל־דמות זה, שהתואר קיסר עוד נקרא עליו, השפיל את עצמו לשלם מס אנסים מחפיר זה. משוּאוֹת המחנה של אחד ממנהיגי הליסטים נראו מעל חומות הארמון בדלהי. וליסטים שני, שעמד בראש חיל פרשים גדול, היה יורד שנה שנה אל שדות האורז של בנגל. ואפילו סוכני המסחר האירופים רעדו מפחד לשלום מחסניהם. עוד לפני פחות ממאה שנה ראו צורך לבצר את כלכותה מפני חיל הרוכבים של ביראר, והשם של תעלת מאהראטה נשאר עד היום לזכרון הסכנה.

נציבי המוגול, בכל מקום שעלה בידם לקיים את מעמדם, הגיעו לשררה. אמנם בפיהם אפשר והכירו ברבוֹנוּת של בית טאמרלן, כדרך שגראף מפלאנדריה או דוכס מבורגונד עלול היה להכיר ברבונותו של אחד עובר־בטל וחסר־אונים מבין אחרוני הקארולינגים. פעמים אמורים היו לשלוח לרבונם בעל הכתר תשורת־חן או לבקש מידו תואר־כבוד אלא שעל צד האמת שוב לא היו נושאי־משרה שאפשר להדיחם מכהונתם בכל עת ובכל שעה, כי אם נסיכים עומדים ברשות עצמם, שנסיכותם עוברת בירושה. בדרך זו צצו ועלו אלה בתי־אבות מושלימים גדולים, שמשלו לפנים בבנגל וקארנאטיק, ואלה שיש בידם עד היום שלטון־מלך כל שהוא בלאקנוֹ37 והיידראבּאד אם גם במעמד של ואסאליות.

מה יהי קץ המבוכה הזאת? האם ימשכו הקרבות והתגרות האלה מאות בשנים? האם יהיה סופו של דבר הקמת ממלכה גדולה אחרת האם המושלימים או המאהראטים יהיו אדוני הודו? או בּאבּר אחר ירד מעל ההרים וינחה את השבטים העזים של כבּוּל וכוֹראסן על עם עשיר יותר ולמוד־מלחמה פחות? שום מאורע מן המאורעות האלה לא נראה מן הנמנע; אולם כמעט לא היה איש, יהא חכם בחכמים, שהעלה על דעתו, כי אפשר הדבר, שחברה מסחרית, אשר דרך חמשה עשר אלף מיל בים מפריד בינה ובין הודו, ואשר אין לה בהודו אלא אקרים אחדים אדמה לתכלית מסחרה, תפרוש בזמן של פחות ממאה שנה את ממשלתה מכף קוֹמוֹרין עד שלג עולמים של הרי הימאלאי, תכריח את המאהראטים ואת המושלימים לשכוח את ריבותיהם זה עם זה ולהכנע גם יחד, תרסן ותכניע גם את אלה העמים הפראיים, שעצרו כח לעמוד בפני המוגולים האדירים שבאדירים, ואחרי אשר תאחד על ידי חוקיה ומשפטיה מאה מיליון נתינים, תלך הלוך ונצח במלחמה הרחק מבראמאפוטרה מזרחה והרחק מהידספס38 מערבה, תצוה תנאי שלום בשערי אוה39 ותושיב מלך ואסאל לה על כסא המלכות של קאנדאהר.

האיש שחזה ראשון, כי אפשר ליסד קיסרות אירופית על חרבות הממלכה של המוגול, היה דופלי. דעתו הרחבה, הרדופה, רבת־העצה והמזמה, הגתה את הרעיון הזה בו בזמן, שמשמשי החברה האנגלית מן המובחרים שבהם היו עסוקים רק ברשימות הסחורות ובחשבונות המטענים. הוא לא רק תאר לפניו את תכליתה של התכנית. היתה לו גם דעה נכונה ומסוימת על הדרכים שעל ידן יש להשיג את המבוקש. הוא ראה והבין, כי גם הצבא הגדול ביותר, שנסיכי הודו יש בידם להביא אל שדה המלחמה, לא יעצר כח בפני צבא קטן של אנשים מלומדי משמעת וערוכים לקרב בטכסיסי מלחמה של המערב. הוא גם ראה, כי מקרב הילידים של הודו אפשר, תחת יד מפקדים אירופים, לערוך חיל צבא, שמפקדים כסאכּס40 או פרידריך הגדול יחשבו להם לכבוד לצאת בראשו. הוא ידע יפה, כי הדרך הקלה והנוחה ביותה שרודף־עלילות אירופי יוכל לעלות על ידה למלכות בהודו, היא: להיות שליט בתנועותיה ולדבּר בשמה של פלונית בובה עוטה זוהר, המעוטרת בתואר של נאבּוֹב או ניזאם. שתי התחבולות, של המלחמה ושל הפוליטיקה, אשר שנים אחדות אחרי כן השתמשו בהן האנגלים והצליחו למופת, ראן לראשונה והבינן להלכה ולמעשה הצרפתי הזה, רב המזמה וגדל השאיפות.

המצב של הודו כך היה, שכמעט בשביל כל תואנה אפשר היה למצוא אמתלה אם בחוקים הישנים ואם במנהגים אשר מקרוב באו. ­כל הזכויות היו סתומות ומרופרפות בתכלית. והאירופים אשר לקחו חלק בסכסוכיהם של הילידים הוסיפו מבוכה על מבוכה, בסמכם לעניני הפוליטיקה האסיאתית את החוקים הצבוריים של המערב והיקשים שאולים מן המשטר הפיאודלי. אם היה רצוי לראות את הנאבּוֹב כנסיך עומד ברשות עצמו, נמצא נמוק גדול לעשות זאת. למעשה, הרי היה עומד ברשות עצמו. ואם היה נוח יותר לנהוג בו מנהג נציב של חצר המלכות בדלהי, לא היה שום קושי גם כאן, שכן כך היה גם להלכה. אם היה רצוי לראות את משרתו כמשרת־כבוד שעוברת בירושה, או כמשרת־כבוד שניתנה לו רק לימי חייו, או למשרת־כבוד שהוא מחזיק בה כל זמן שכך רצונו הטוב של המוגול, אפשר היה למצוא נמוקים ותקדימים לכל אחת מן הסברות האלה. המפלגה, שהחזיקה בידיה את יורשו של בּאבּר, הציגה אותו כשליט החוקי, הודאי, היחיד שכל השלטונות הנתונים תחת פקודתו מחויבים לעשות מצותו. המפלגה, שבשמו השתמשו כנגדה, הביאה נמוקים מסתברים לחזק את הדעה, כי הקיסרות למעשה נתפרדה, וכי אף אם אפשר, שמן הנמוס הוא לחלוק כבוד למוגול כשריד־קודש, שהוד השיבה חופף עליו, כזכר למשטר שכבר עבר, הרי שטות היא לראות אותו כשליט ממש של הינדוֹסטן.

בשנת 1748 מת אחד מאדירי השליטים החדשים של הודו, הניזאם הגדול אל־מוּלק, הנסיך של דיקן. ממשלתו עברה לידי בנו נאציר י׳וּנג. מן הנפות הכפופות לשליט עליון זה היתה קרנאטיק העשירה והגדולה ביותר. המושל בה היה נאבּוֹבּ זקן, אשר שמו, כמשובש בפי האנגלים, היה אנאוורדי חאן41.

אולם יצאו עוררין גם על ממשלת הנסיכות וגם על המדינה הכפופה. מירצאפה י׳וּנג42, נכדו של ניזאם אל מוּלק, קם כבן־תחרות לנאציר י׳ונג, וצ׳אנדה סהיב43, חתנו של נאבּוֹבּ אחד, שמשל קודם בקרנאטיק, ערער על זכותו של אנאוורדי חאן. לפי המצב הפרוע של החוקים ההודיים קל היה גם למירצאפה י׳ונג וגם לצ׳אנדה סהיב לתקן להם כמין תביעה של זכות. ובחברה משובשת עד תכלית, לא קשה היה להם למצוא רודפי עלילות למען בצע כסף, אשר יחנו על דגלם. הם שיתפו את עניניהם יחד, עלו על קרנאטיק ובקשו עזרה מאת הצרפתים, שכבודם עלה בשל נצחונם על האנגלים במלחמה האחרונה לחוף קוֹרוֹמאנדל.

שום דבר לא היה יכול לגרום נחת יותר לאיש פיקח וגבה־עינים כדופלי. למנות נאבּוֹבּ בקרנאטיק, למנות נסיך בדיקן, ולמשול בשמם בכל הודו הדרומית — אכן זו היתה תוחלת מצודדת לב. הוא קשר משא ומתן עם העוררין ושלח ארבע מאות חיילים צרפתים ואלפיים סיפוֹיים44, מאומנים בדרכי המלחמה האירופים, לעזור לבעלי בריתו. מהתלהבות ושיכורים מבּאנג, פרצו בזעם אל המצוּדה להבקיעה.

בנו, מוחמד עלי, אשר נתפרסם אחרי כן באנגליה בתור נאבּוֹב של ארקוֹט45 ואשר משוט לשונו של בּרק46 זכה לאלמות, אשר אדם לא יקנא בה, ברח עם שרידים עלובים של חילו לטריצ׳ינופולי47, והמנצחים נעשו במחי אחד אדונים כמעט לכל חבלי קרנאטיק.

זו היתה תחלת גדולתו של דופלי. מקץ חדשים אחדים של מלחמה, משא ומתן ותחבולות ערמה נראה היה, כי כשרונו ומזלו הולכים מחיל אל חיל בכל מקום. נאציר י׳ונג הומת בידי אנשים משלו; מירצאפה י׳ונג נעשה שליטה של דיקן, והנצחון של הנשק הצרפתי והפוליטיקה הצרפתית היה שלם. פונדישרי מלאה חג וגיל. מעל הסוללות נשמעו יריות־כבוד של הצבא ובבתי היראה נישא קול מזמור Te Deum. הניזאם החדש בא להקביל פני בעלי בריתו; והטקס של הכתרתו נערך ברוב פאר והדר. דופלי, בלבוש תפארה, כמשפט המושלימים הראשונים במעלה, נכנס לעיר באפריון עם הניזאם כאחד, ובתהלוכה שנערכה אחרי כן הלך הוא בראש שרי חצר המלכות. הוא הוכרז למושל הודו מן הנהר קריסטנה48 ועד הכף קוֹמוֹרין, ארץ גדולה במדתה כצרפת, ושלטון ניתן לו עליון גם על שלטונו של צ׳אנדה סהיב. בידו מסרו את הפקודה על שבעת אלפים פרשים. הוכרז כי לא יהא בית יציקת מטבעות בקרנאטיק מלבד אשר בפונדישרי. חלק גדול מן האוצרות שגנזו הנסיכים הקודמים של דיקן מצאו להם דרך אל ארונות המושל הצרפתי. התהלכו שמועות, כי הוא קיבל מאתים אלף ליטראות שטרלינג כסף, מלבד הרבה אבנים טובות. למעשה, לא היה כמעט גבול להכנסותיו. מעתה משל בשלשים מיליון איש, ושלטונו היה בלתי מוגבל כמעט. שום תואר־כבוד או שום פרס לא יכול איש לקבל מאת הממשלה שלא על דעתו. שום בקשה בלי חתימת ידו לא באה לפני הניזאם.

מירצאפה י׳ונג האריך ימים אחרי עלותו לגדולה רק חדשים מעטים. אולם נסיך אחר לבית־אבות זה עלה על הכסא בהשפעתה של צרפת והוא אישר את הבטחותיו של זה שקדם לו. דופלי היה עתה השליט הכביר ביותר בהודו. בני ארצו התפארו ואמרו, כי שמו נזכר בחרדת כבוד גם בחדרי הארמון בדלהי. האוכלוסים ילידי הארץ ראו כן תמהוּ על הדרך הרבה שעשה, במשך זמן קצר של ארבע שנים, רודף עלילות אירופאי לקראת השלטון באסיה. אך הצרפתי המתרברב לא מצא ספוק בעצם כח שלטונו. הוא אהב להציג את גדולתו לראוה ביהירות ורהב לעיני נתיניו ויריביו. סמוך למקום, אשר בו חגגה הפוליטיקה שלו את ראש נצחונה, על ידי מפלתו של נאציר י׳ונג ועלייתו של מירצאפה. החליט להקים עמוד־זכרון, שמארבע רוחותיו יכריזו ארבע כתבות נמלצות בארבע לשונות על כבודו ותפארתו לפני כל עמי המזרח. מטבעות־כבוד, ועליהם טבועים סמלי נצחונותיו, נטמנו תחת יסודות העמוד המפואר שהוקם לכבודו, ומסביב לו צמחה ועלתה עיר, אשר נקראה בשם המרומם דופלי־פאטיהבד, שתרגומו: עיר הנצחון של דופלי.

האנגלים עשו נסיונות אחדים, דלים והססניים, להפסיק את מהלכה המהיר והמפואר של החברה היריבה והוסיפו להכיר במוחמד עלי כנאבוב של קרנאטיק. אולם מחוז מלכותו של מוחמד עלי היה טריצ׳ינופולי בלבד; ועל טריצ׳ינופולי גם היא שמו עתה מצור צ׳אנדה סהיב ובעלי בריתו הצרפתים. להוריד את המצור נראה מן הנמנע. הצבא המעט שהיה במדראס לא היה לו מפקד. המאיור לורנס חזר לאנגליה, ואף קצין אחד נודע בשם לא נשאר במושבה האנגלית. הילידים התרגלו להביט בבוז אל האומה האדירה, שעמדה לכבוש אותם בקרוב ולמשול בהם. הם ראו את דגלי צרפת מתנופפים על המצודה סט.־ג׳ורג׳; הם ראו את מנהלי הסוכנות האנגלית מוּבלים בתהלוכת־נצחון על פני רחובות פונדישרי; הם ראו את נשקו ואת תחבולותיו של דופלי מנצחים והולכים בכל מקום, בעוד אשר התנגדותם של שלטונות מאדרס הועילה להתקדמותו ושמשה רק ראיה לחולשתם שלהם ולתהלת תפארתו הוא. בשעה ההיא באה הגבורה עם שאר־רוח של אחד צעיר אנגלי, אשר לא יד ולא שם לו על פני חוץ, והוא החזיר לפתע פתאום את הגלגל.

קליב היה אז בן עשרים וחמש. אחרי אשר פקפק זמן מה בין חיים צבאיים ומסחריים, קבל סוף סוף משרה, שיש בה מטיבם של שני הסוגים, והיא: משרת ממונה על הגדודים, עם דרגא של קפיטן. חומרת השעה עוררה את כל כחות נפשו. הוא פירש לפני העומדים על גבו, כי אם לא ייעשה מאמץ עצום, — טריצ׳ינופולי נפל תפול, בית אנאוורדי חאן יאבד, והצרפתים ייעשו האדונים השליטים לכל חצי־אי הודו. הכרח מוחלט הוא לעשות מעשה נועז. אם יערכו התקפה על ארקוט, עיר הבירה של קרנאטיק ומקום מושבם האהוב של הנאבובים, לא מן הנמנע הוא, כי יוסר המצור מעל טריצ׳ינופולי. ראשי המושבה האנגלית, אשר היו נבהלים מאד אותה שעה מנצחונו של דופלי והבינו, כי אם תקרה מלחמה חדשה בין צרפת ובריטניה הגדולה תלכד מדראס מיד ותהרס, הסכימו להצעתו של קליב ומסרו בידו את המעשה. הקפיטן הצעיר העמד בראש מאתים חיילים אנגליים ושלש מאות סיפויים, מזוינים ומאומנים כדרך אירופה. משמונת הקצינים, שהיו ממונים תחת פקודתו של קליב על הצבא הקטן הזה, רק שנים היו במלחמה פעם, וארבעה מן השמונה היו סוכנים של החברה, אשר מעשה קליב היה להם למופת ועוררם להתנדב למלחמה. היו ימי רוחות וגשמים, אך קליב האיץ ללכת בגשמים, בברקים וברעמים, אל שערי ארקוט. חיל המשמר מהר בבהלה לעזוב את המבצר, והאנגלים נכנסו לתוך העיר בלי פגע.

אולם קליב ידע יפה, כי לא יתנוהו לשבת בשלוה ולקים בידו את פרי נצחונו. הוא התחיל מיד לאצור צידה, לבצר את המחנה ולהכין הכל למען יוכל לעמוד במצור. חיל המשמר, שברח מן המבצר בבוא האנגלים, שב והתעודד מן הבהלה, ואחרי אשר הגיעה אליו עזרה מאת בני המקום מסביב, ומספרו עלה עד שלשת אלפים איש, נטה את מחנהו סמוך לעיר. בדממת הלילה יצא קליב מן המצודה, נפל על המחנה לפתע פתאום, הרג מספר רב מן האויב, הפיץ את הנשארים וחזר למקומו, ומאנשיו לא נפקד אף אחד.

הידיעה על המאורעות האלה הגיעה עד מהרה אל צ׳אנדה סהיב, אשר צר עם בעלי בריתו הצרפתים על טריצ׳ינופולי. הוא הפריש מיד ארבעת אלפים איש ממחנהו ושלח אותם לארקוֹט. הם נתחברו חיש עם שרידי הצבא, אשר קליב הפיץ אותם זה לא כבר. עליהם נוספו עוד אלפיים איש מוילור49 ותגבורת חשובה עוד יותר, של מאה וחמשים חיילים צרפתים, שדופלי שלח מהר מפונדישרי. מספר הצבא כולו עלה עד עשרת אלפים בערך, והמפקד עליהם ראג׳ה סהיב, בנו של צ׳אנדה סהיב.

ראג׳ה סהיב נגש לשים מצור על מצודת ארקוט, אשר נראתה דלת־כח מעמוד בפני חיל צרים. החומות היו הרוסות, התעלות חרבות, המסדים צרים מהכיל את התותחים, הסוללות נמוכות מהגן על החיילים. חיל המשמר הקטן דלל ונתמעט על ידי מקרי אסון. מספרו היה כעת מאה ועשרים אירופאים ומאתים סיפויים. קצינים נשארו רק ארבעה; אוצר המזון היה דל; והמפקד, שעליו הוטל לנהל את דבר ההגנה בתנאים כאלה המרפים את הידים, היה איש צעיר בן עשרים וחמש, שקבל חנוכו כמנהל פנקסים.

חמשים יום נמשך, המצור, חמשים יום כלכל הקפיטן הצעיר את מעשה ההגנה בתקיפות, בזהירות ובכשרון, שהיה מנחיל כבוד למצביא ותיק שבותיקים באירופה. אולם הפרץ בחומה הלך ורחב מיום ליום. חיל המשמר התחיל חש מצוקת רעב. בתנאים כאלה, כל צבא שמספר הקצינים בו דל כל כך, יש לחשוש לו, שיחדל משמוע לפקודה. וביותר גדולה היתה הסכנה בתוך גדוד צבא, אשר נאסף מאנשים, השונים תכלית שנוי זה מזה בגזעם, במראה עורם, בלשונם, במנהגם ובדתם. אולם מסירותו של הגדור הקטן למפקדם גברה על כל מה שמספרים על הלגיון העשירי של יוליוס קיסר או על הגוארדיה הותיקה של נפוליון. הסיפויים באו אל קליב לא להתאונן לפניו על מזונם הדל, כי אם להציע, שכל הבר יותן לאירופים, הזקוקים לכלכלה יתרה ומשובחת מאשר ילידי אסיה. המרק הרירי, אמרו, המתמצה מן האורז, יספיק להם. דברי הימים אינם מכילים עוד דוגמה נוגעת עד הלב של מסירות צבאית כזו או של השפעת רוח מפקד.

הנסיון שעשתה הממשלה במדראס לחלץ את המקום מצרה לא הצליח. אך הנה באה תקוה מצד אחר. כנופיה של ששת אלפים מהראטים, ספק חילים ספק שודדים, ובראשם מפקד ושמו מררי ראוּ, נשכרו לעזור למוחמד עלי; אולם בחשבם, כי אין לעמוד בפני החיל הצרפתי ונצחונו של צ׳אנדה סהיב הוא ודאי, נשארו עד עתה באפס מעשה על גבולות קרנאטיק. השמועה על הגנת הגבורה של ארקוֹט עוררה אותם מתרדמתם. מררי ראוּ הודיע שעד היום לא האמין כי האנגלים יודעים להלחם, אך עתה הוא נכון לעזור להם, אחרי ראותו כי יש להם האומץ לעמוד על נפשם. לראג׳ה סהיב נודע, כי המהראטים נעו ממקומם. הוא ראה אפוא הכרח לפעול במהירות. ראשית כל נסה לבוא במשא ומתן. הוא הציע לקליב שוחד רב, אך הלז דחהו בשאט נפש. אז נדר, כי אם לא יקבל את הצעותיו, ירעיש מיד את המצודה וכל האנשים אשר בה ימוגרו לפי חרב. קליב השיב לו דבר בגאות־לבב המיוחדת לו, כי אביו לקח את ממשלתו בזרוע, כי צבאו אינו אלא אספסוף, וכי טוב יעשה אם יחשוב דרכו פעמיים בטרם ישלח פחדנים כמותם למקום שעליו מגינים חיילים אנגליים.

ראג׳ה סהיב החליט להרעיש את המצודה. היום היה נאה למפעל גבורות. זה היה יום חג גדול למושלימים, מקרא קודש לזכר חוסיין בן עלי. בתולדות האישלם אין דבר נוגע עד הלב כאותו מאורע, שהוליד את החג הזה. האגדה העגומה מספרת, כיצד ראש הפאטימידים, בראותו את כל הגבורים ההולכים עמו בקרב נופלים חללים סביבו, לגם את לגימת־המים האחרונה והתפלל את תפלתו האחרונה; כיצד נשאו הרוצחים בדהרת נצחון את ראשו הכרות, כיצר הכה העריץ במטהו על שפתיו המתות, וכיצד הזכירו כמה זקנים בדמע, כי ראו את השפתים האלה נצמדות לשפתיו של נביא האלהים. אחרי עבור שתים־עשרה מאות בשנים כמעט מעורר יום־הזכרון הזה מדי שובו את הרגשות האכזריים ביותר והקודרים ביותר בלבות המושלימים האדוקים של הודו. הם מביאים עצמם לפרץ של חימה ויגון כאלה עד כי אחדים מהם, כפי שמספרים, נשמתם יצאה מרוב התרגשות. הם מאמינים, כי מי שנופל בימי החג האלה במלחמה עם הכופרים מכפר במותו על כל חטאיו אשר חטא בחייו ונכנס מיד לגן העדן של ההוּריות. אותו זמן החליט ראג׳ה סהיב להשתער על ארקוט. למרבה ההתלהבות הדתית, הובאו סמים מגרים, וחיל הצרים, שיכורים מהתלהבות ושיכּוֹרים מבּאנג, פרצו בזעם אל המצודה להבקיעה.

קליב קבל ידיעת חשאים על המזמה, פקד פקודותיו, ובהיותו עיף ויגע צנח על מטתו. הוא הקיץ לקול האזעקה, וכהרף־עין נצב על משמרתו. האויב עלה, הלוך והסיע לפניו פילים, שמצחיהם מזוינים בשלטי ברזל. מסתבר היה, כי שערי המצודה יתערערו מכח אילי־הברזל החיים האלה. אולם החיות האדירות, כמעט הרגישו בכדורי הרובים האנגליים, הפכו פניהם ופרצו אחור בזעם, ברמסם את ההמון, אשר דפק בהם ללכת לפנים. רפסודה הורדה אל המים, אשר מילאוּ חלק מן התעלה. קליב, בראותו, כי התותחנים שלו שבאותה עמדה אינם יודעים את מלאכתם, עמד בעצמו לפקד על אחד מכלי הקלע, וברגעים מעטים סילק את הרפסודה. במקום שהתעלה היתה חרבה, השתערו הצרים בגבורה רבה, אך שם קדמו את פניהם יריות־השמד, חזקות ומכוונות כל כך, שעד מהרה תש כחם גם של קנאת הדת גם של השכרון. השורות האחוריות של האנגלים סיפקו וחזרו וסיפקו לשורות של החזית רובים טעונים, וכל יריה עשתה רושם ניכר בתוך ההמון הרוחש ברגלי הסוללה. אחרי שלש התקפות נואשות נרתעו הצרים אל מעבר לתעלה.

הקרב ארך כשעה. ארבע מאות איש מן המשתערים נפלו חללים. חיל המשמר קיפח רק חמשה או ששה אנשים. על הנצורים עבר ליל חרדות, כי חששו להתחדשות ההתקפה, אך כאשר האיר השחר, לא נראה עוד האויב. הם נסוגו אחור ועזבו לאנגלים כמה תותחים וכמות גדולה של תחמושת.

הידיעות נתקבלו במבצר סט. ג׳ורג׳ מתוך התלהבות גיל וגאון. קליב הוכר בצדק כאיש הראוי להיות מפקד. מאתים חיילים אנגלים ושבע מאות סיפויים נשלחו אליו, ובכת הצבא הזה פתח מיד במלחמת תנופה. הוא לכד את מצודת טימרי50, קרב ואיחד את מחנהו עם גדוד חיל מררי ראוּ ויצא חיש במסע מזורז לתקוף את ראג׳ה סהיב, שעמד בראש חמשת אלפים איש צבא בערך, ובהם שלש מאות צרפתים. הקרב היה עז, אך קליב נחל נצחון מלא. גנזי הצבא נפלו בידי המנצחים. שש מאות סיפויים, אשר עבדו בצבא האויב, נפלו אל מחנה קליב ונספחו לשירות הבריטים. קונז׳יווראם51 נכנעה בלי מלחמה. מושל ארני52 ברח ממחנה צ׳אנדה סהיב והודה בתואר שלטונו של מוחמד עלי.

אילו נמסרה כל פקודת המלחמה לידי קליב, כי עתה ודאי תמה ונשלמה עד מהרה. אולם המורך ואי־הכשרון, שנתנו אותותם בכל תנועותיהם של האנגלים, חוץ מאלה שבהן היתה ידו באמצע, האריכו את זמן המלחמה. המהראטים רטנו ואמרו, כי חייליו של קליב הם גזע אחר, שלא כבריטים שפגעו בכל מקום אחר. סופה של שפלות־ידים זו, שלא היו ימים מועטים וראג׳ה סהיב בראש צבא גדול, ובו ארבע מאות חילים צרפתים, נצב כמעט ליד התותחים של מצודת סט. ג׳ורג׳ והחריב את נויהם ואת גניהם של אנשי המושבה האנגלית. אך שוב פגע בו קליב והכהו מכה נצחת. למעלה ממאה צרפתים נהרגו או נלקחו בשבי, אבידה שהיא קשה מאבידת אלפי ילידים. הצבא המנצח פנה משדה המלחמה אל מצודת סט. דוד. בדרך עמדה עיר הנצחון של דופלי והתנשאה המצבה, שנועדה לספר לזכרון עולם את דבר הנצחונות הגדולים של צרפת במזרח. קליב צוה להרוס עד היסוד גם את העיר גם את המצבה. הוא התעורר לפי דעתנו, לעשות את המעשה הזה לא מפני צרות־עין אישית או לאומית, כי אם מתוך בינה פוליטית נכונה ועמוקה. העיר עם שמה המרומם, עמוד זכרון עם כתובות הרהב, היו בין התחבולות, שבכחן נסך דופלי קסם על דעת הקהל בהודו. קליב ראה צורך למחות את הקסם הזה. הילידים האמינו, כי הכל מודים שצרפת היא הממלכה הראשונה באירופה, וכי האנגלים אינם מעיזים לערער על רבונות זו. שום מעשה לא היה יכול לבער את האשליה הזאת, מאשר הריסת מצבות נצחונותיה של צרפת ברוב עם והדרת חג.

הממשלה במדראס, שהתעודדה על ידי המאורעות האלה, החליטה לשלוח פלוגה חזקה של צבא, תחת יד קליב, לחזק את חיל המשמר של טריצ׳ינופולי. אולם בעצם המסבות האלה בא המאיור לורנס מאנגליה וקבל על עצמו את הפקודה הראשית. על פי העקשנות וחוסר היכולת לבטל את רצונו, שהיו מתכונתו של קליב גם בבית הספר גם בבית הלבלרים, אפשר היה לשער כי אחרי המעשים הגדולים אשר עשה לא יוכל לעבוד עבודה מאהבה ורוח טובה כשהוא כפוף לפקודת אחרים. אולם לורנס הטה אליו חסד עוד בימים הראשונים, ומידת הצדק מחייבת לאמר, כי חרף גאותו ויהירותו לא שכח קליב טובה מימיו. הוא קבל על עצמו בשמחה את מרותו של ידידו הישן ושקד לעשות חובתו באמונה ובמסירות במקום השני במעלה, כדרך שהיה עושה במקום הראשון. לורנס ידע יפה ערכה של עזרה כזו. אף כי הוא עצמו לא היה מחונן בסגולות רוחניות למעלה מן השכל הפשוט והישר, ידע להעריך ולהוקיר כראוי את כחו של סגנו המעולה. אף כי הוא למד תכסיסי מלחמה לפי סדר ושיטה, וכדרך כל האנשים המחונכים במקצוע לשמו היה נוטה לנהוג זלזול בכל אלה הנדחקים לרשות שאינה שלהם, בכל זאת היה לבו רחב למדי עד כדי להכיר כי קליב הוא יוצא מן הכלל. ״כמה אנשים״ — כתב — ״מבקשים להגדיר את הקפיטן קליב כבר־מזל, ותו לא. אולם, לפי דעתי, — מתוך ידיעתי את האיש הזה, זכאי וראוי היה שנצפה ממעשי ידיו לכל הגדולות שנפלו בחלקו; — אדם תקיף לבלי חת, קר מזג, שדעתו הצלולה והמיושבת אינה עוזבת אותו בשעת הסכנה הגדולה ביותר — נוצר להיות חיל; כי הנה בלי שום חנוך צבאי או אפילו שיח־ושיג עם בעלי אומנות זו, רק על פי כח השופט שלו, שכלו הישר, נהל צבא כקצין מומחה ומנוסה וחייל גבור בעין פקוחה תמיד, שהבטיחה הצלחה ודאית״.

הצרפתים לא היה להם מפקד שיוכל לעמוד בפני שני הידידים. דופלי, אשר בכשרונו במשא ומתן מדיני ובתחבולות ערמה לא היה נופל במעלה מכל אירופי שלקח חלק במהפכות של הודו, לא חונן במעלות להיות בעצמו מנהל פעולות צבאיות. הוא לא חונך חייל, אף לא היתה לו שום נטיה להיות חייל. שונאיו האשימו אותו בפחדנות, והוא הגן על עצמו בנוסח ראוי לקפיטן בּוֹבּדיל53. הוא התרחק מיריות, לפי דבריו, מפני שהדממה והשקט מסייעים לכשרונו, והוא מצא, כי קשה לחשוב מחשבות בתוך רעש של רובים ותותחים. הוא היה מוכרח אפוא למסור לאחרים, שיוציאו לפועל את תכניות־המלחמה הגדולות שלו; והוא התאונן מר, כי נכשל באנשים שאינם מהוגנים. אמנם היה לו לעזר קצין אחד בעל זכויות גדולות, הוא בּוּסי המהולל54. אך בּוּסי הלך עם הניזאם לצפון והיה עסוק מאד בחצר הנסיך ההוא, בהיותו שוקד על תועלתו שלו ועל תועלתה של צרפת. בין הקצינים אשר נשארו עם דופלי לא היה אף איש אחד בעל כשרון: הרבה מהם היו נערים, שבערותם וטפשותם הביאו לידי צחוק את החיילים הפשוטים.

האנגלים הלכו מנצחון אל נצחון. הצרים על טריצ׳ינוֹפולי נפלו הם עצמם במצור והוכרחו להכנע. צ׳אנדה סהיב נפל בידי המהראטים והומת, ודאי, על פי הסתת יריבו מוחמד עלי. אולם רוחו של דופלי לא נוצחה ואוצרותיו לא דללו. מאת אדוניו באירופה לא קיבּל עוד שום עזר או תמיכה. הם גינו את הפוליטיקה שלו. הם לא נתנו לו עזרת כסף. הם שלחו לו לחזוק הצבא רק פסולת אדם מספינות־פרך. ובכל זאת עמד בתקיפותו, זמם מזמות, נתן שוחד, הבטיח הבטחות, בזבז את הונו שלו וכספים שבהלוואה, רכש לו תעודות הרשאה חדשות בדלהי, עורר מכל עבר אויבים חדשים לממשלת מדראס, ומצא כלי שרת גם בין בעלי הברית של החברה האנגלית. אך הכל היה לשוא, לאט לאט אך בקביעות הלך ועלה כחם של האנגלים וכחם של הצרפתים הלך וירד.

בריאותו של קליב לא היתה כתקונה מתחלתה כל ימי ישיבתו בהודו: ועתה נחלש גופו עד כדי כך, שהוא החליט לשוב לאנגליה. לפני יציאתו קבל על עצמו עבודה קשה למדי ובצע אותה בתקיפות רבה ובחריצות המיוחדת לו. המצודות קוֹבלוֹנג 55 וצ׳ינגלפוּט56 היו בידי חיל משמר צרפתי. הוחלט לשלוח לקראתם חיל צבא. אולם הצבא היחידי, שעמד תחת ידם לתכלית זו, כך היה טיבו, ששום קצין חוץ מקליב לא היה עשוי לסכן את כבודו על ידי שיעמוד בראשו. בו נמנו חמש מאות סיפויים, שכירים מקרוב באו, ומאתים טירונים, שאך עתה הגיעו אל החוף מאנגליה, אספסוף ריקים ושפלים, ככל שהשיגה ידם של שדלני החברה להעלות ממאורות הפריצים שבלונדון. קליב, אף כי היה חולה ומיוגע מאד, העיז לבו להקים מחנה צבא מן האספסוף הזה חסר המשמעת והלך עמהם לקוֹבלוֹנג. יריה אחת מן המצודה הפילה חלל אחד מן החילים האלה המיוחדים במינם, מיד הפכו כל השאר פניהם ונסו איש לנפשו, ורק בעמל רב עלה בידי קליב להשיבם למחנה. שוב היה מעשה, וקול תותח הטיל על הזקיפים אימה גדולה כל כך, שאחד מהם נמצא שעות אחדות אחרי כן על קרקע באר. קליב תרגל אותם מעט מעט לקראת סכנה, ובהעמידו את עצמו תמיד במקום הסכנה הגדולה ביותר, קנטר בקרבם את יצר הגבורה. סוף סוף עלה בידו לעשות מן החומר הרעוע הזה חיל צבא הגון. קוֹבלוֹנג נפלה. והנה נודע לו לקליב, כי פלוגה חדשה הולכת מצ׳ינגלפוט לחלץ אותה. הוא תיכּן עצה, לבל יוודע לאויב כי כבר אחר מן המועד, טמן לו מארב בדרך, הפיל בטיחה אחת מאה איש, לקח בשבי שלש מאות, רדף את הבורחים עד שערי צ׳ינגלפוט, שם מיד מצור על המבצר הזה, שנחשב לאחד החזקים בהודו, פרץ פרץ בחומה והכין עצמו להשתער עליו, אך המפקד הצרפתי נכנע ונסוג אחור עם אנשיו.

קליב חזר למדראס מוכתר בנצחון, אך בריאותו תששה כל כך, שאי אפשר היה לו לשהות שם הרבה. בעת ההיא נשא לו אשה, עלמה צעירה ושמה מסקלין57, אחותו של המהנדס המפואר, שזמן רב תפס משרה של תוכן המלך. מתארים אותה כאשה יפת תאר ומוּשלמת. ומכתבי בעלה, אומרים, יש בהם להעיד כי הוא אהב אותה אהבה רבה.

כמעט מיד לאחר חתונתו הפליג קליב עם בת זוגו לאנגליה. עתה שב לארץ מולדתו איש שונה מאד מן הנער העלוב והנקלה, שנשלח לפני עשר שנים לבקש מזלו. הוא היה רק בן עשרים ושבע, אך ארץ מולדתו כבר ראתה אותו כאחד הגדולים באנשי חילה. אירופה כולה היתה שרויה בשלות שלום. קרנאטיק היה המקום היחידי בעולם, ששם עמדו האנגלים והצרפתים במערכה זה מול זה. התכניות הגדולות של דופלי גרמו חרדה לא מעטה בחלק המסחרי של לונדון, והתמורה שהפכה את הגלגל פתאם, בעיקר בזכות הגבורה והכשרון של קליב, עוררה שמחה גדולה. הקפיטן הצעיר נתפרסם בקרב החברה ההודית בכנוי הכבוד גנרל קליב, ובשם הזה הרימו לכבודו כוס של ברכה במשתה שנערך על ידי מנהלי החברה. בבואו ללונדון, ראה את עצמו אדם, שהכל פונים בו ומעריצים אותו. החברה למזרח הודו הביעה לו בדברים נלהבים רחשי תורה על עבודתו והגישה לו שי חרב משובצה יהלומים. מתוך אדיבות שאינה מצויה סרב לקבל את אות הכבוד הזה, אם לא שיגישו מנחה דומה לזו גם לידידו ומפקדו לורנס.

נקל לשעה כי קליב נתקבל בגילה ובחדוה על ידי בני משפחתו, אשר שמחו מאד על הצלחתו, אף שנראה היה כי קשה להם להבין, כיצד נעשה בוֹבּי זה שלהם, העצלן והסורר, אדם גדול. ביחוד היה אביו קטן אמנה מאד. רק לאחר שבאה לאנגליה השמועה על הגנת ארקוֹט, שמעו את הזקן מפטיר בשפתיו, לאמר, כי אחרי ככלות הכל שמא יש בו בנער זה משהו. שבחי פיו הלכו וגברו יותר ויותר, כאשר באו בזו אחרי זו השמועות על מעשי הגבורה המפוארים של בנו. בסופו של דבר נמלא לבו חיבה רבה אל בנו וגאוה עליו.

קרוביו של קליב היו להם נמוקים ממשיים לשמוח על שובו הביתה. סכומים גדולים של פרסי כסף נפלו בחלקו, והוא הביא הביתה הון יפה. חלק ממנו הוציא, כדי לחלץ את אביו מן הדוחק ולגאול את אחוזת משפחתו. את הנותר, בזבז כנראה, במשך שנתים. הוא חי ברחבות, לבש מכלול אף לגבי מנהג הימים ההם, היה יוצא במרכבה מקנת כספו, גם סוסי רכיבה היו לו. ומאחר שלא נתקררה דעתו בדרכים אלו, כדי להפטר מכספו, פנה אל דרך הבזבוז המהיר והנאמן ביותר: בחירת־תחרות לפרלמנט בצרוף פטיציה.

בזמן הבחירות58 הכלליות של שנת 1754 עמדה הממשלה במצב מוזר מאד. אופוזיציה רשמית כמעט שלא היתה. על היעקוביטים59 נפל פחד אחרי תוצאות המרד האחרון. מפלגת הטוֹרים הגיעה לידי בזיון מוחלט. כל האנשים בעלי הכשרון שנמנו בתוכה ברחו ממנה, ובמשך כמה שנים כמעט שלא הוכיחה סימן של חיים. הסיעה הקטנה, שהתלכדה יחדו בכח השפעתו והבטחותיו של הנסיך פרידריך, נתפרדה עם מותו. כמעט כל איש צבורי בממלכה, שהצטין בכשרונותיו, יהיו מה שיהיו קשריו הקודמים, תפש משרה בממשלה וקרא לעצמו ויג. אולם המראה המופלא הזה של אחדות לא היה אלא חזיון מתעה. הממשלה עצמה היתה שסועה וקרועה על ידי איבה מרה ועל ידי תביעות הסותרות זו את זו. ראש שאיפתם של חברי הממשלה היה להבנות איש מחרבנו של חברו. ראש המיניסטרים, ניוּקסל60 רפה־ידים, רך־לבב, קנא ובוגד, היה שנוא ומאוס כאחד על כמה מן החשובים בחברי ממשלתו, ויותר מכל על הנרי פוֹכּס, מיניסטר המלחמה. האיש הזה, רב כשרון, נועז ודעתן, כיון כל שעת כושר כדי להקניט את הלורד הראשון של האוצר, שממנו, כפי שידע יפה, יש לו לפחד אך מעט ולצפות אך מעט, כי כל ימי חייו היה ניוקסל מתירא גם להפרד מעם אנשים בעלי צורה גם להעלות אותם מעלה.

ניוקסל נתן דעתו לבחור שני צירים לסט. מיכאל, אחד המחוזות העלובים, שעברו ובטלו על ידי חוק הריפורמה משנת 1832. לו התנגד הלורד סנדויטש61, שידו היתה שם על העליונה זה זמן רב: ופוכס טרח ויגע בכל כחו למען סנדויטש. קליב, שהוצג לפני פוכס ונתקבל על ידו בחיבה רבה, העמד לבחירות בזכות סנדויטש, והוא נבחר. אולם נגד הבחירות הוגשה פטיציה שנתמכה בכל כח השפעתו של הדוכס מניוּקסל.

הענין הובא, כמנהג הימים ההם, לפני ועדה של כל בית הנבחרים. ענינים בנוגע לבחירות לא נחשבו אז אלא כעניניהן של המפלגות. מידה של אי־משוא־פנים בדין לא נקטו כלל. סיר רוברט ווֹלפוֹל62 היה רגיל לומר בגלוי, כי במלחמת בחירות אין רחמים. במקרה שלנו רבה ההתרגשות מאד. לא זה, בעצם, היה עיקרה של השאלה, אם קליב נבחר כדין או שלא כדין, אלא אם ניוקסל או פוכס יהיה ראש בית־הנבחרים החדש, וממילא — ראש המיניסטרים. המלחמה היתה ארוכה וקשה, והנצחון נראה נוטה פעם לצד זה ופעם לצד זה. פוכס הוכיח את כל סגולות כשרונותיו במלחמת דברים, הכה מחציתם של יודעי דת ודין בבית הנבחרים בכלי־זין שלהם וזכה בקול אחרי קול נגד כל השפעתו של לורד האוצר. הועדה הכריעה לטובת קליב. אולם כאשר הובאה ההחלטה לפני הפרלמנט, ניתן לדברים מפנה אחר. שארית האופוזיציה של הטוֹרים, אף כי היתה דלה ופחותה מאד, היה לה משקל מספיק כדי להכריע את כף המאזנים, שהיו מעוינים בין שתי המפלגות של ניוקסל ופוכס. את ניוקסל יכלו הטוֹרים רק לתעב, ואילו את פוכס שנאו, כפוליטיקאי התקיף והערום ביותר ואיש הפולמוס המוכשר ביותר שבין הויגים, כידידו הנאמן של ווֹלפוֹל, כאיש־בריתו המסור של הדוכס מקמברלנד63. בסופם של פקפוקים שנמשכו עד הרגע האחרון, החליטו להצביע כולם פה אחד עם ידידי ראש המיניסטרים. סופו של דבר היה, כי בית הנבחרים ביטל ברוב דעות קטן את החלטת הועדה, ובחירתו של קליב נפסלה.

דחוי מן הפרלמנט ודחוק לכסף, נשא עיניו שוב, כפי שהשכל מחיב, להודו. החברה המסחרית והממשלה הזדרזו להפיק תועלת משרותו. אמנם בזמן ההוא נכרתה בקרנאטיק ברית שהיתה לטובת אנגליה. דופלי הוּדח ממשמרתו ושב עם שארית־הפליטה של הונו העצום לאירופה, במקום שם רדפוהו דבות ועלילות־דברים והצעידוהו חיש אל קברו. אולם כמה סימנים הוכיחו, כי מלחמה בין צרפת ובריטניה הגדולה קרובה לבוא; ועל כן מן הרצוי היה לשלוח מפקד רב כשרון אל מושבות החברה בהודו. מנהלי החברה מינו את קליב מושל המצודה סט. דוד והמלך מילא את ידו להיות סגן קולונל בצבא הבריטי. בשנת 1755 הפליג שוב לאסיה.

המעשה הראשון שהפקד בידו, בשובו אל המזרח, היה כיבוש המבצר גהריה64. המבצר הזה, בנוי על צוק סלע ומוקף כלו כמעט מי האוקינוס, שימש מאוּרה של שודד ים ושמו אנגריה65, שספינותיו הטילו ימים רבים אימה במפרץ הערבי. האדמירל ווטסון66 שהיה מפקד הצי האנגלי בימי המזרח, שרף את ספינותיו של אנגריה, ובו בזמן השתער קליב על המבצר מצד היבשה. המבצר הבקע עד מהרה ושלל של מאה וחמשים אלף ליטרות שטרלינג חולק בין הכובשים.

אחרי מפעל הגבורה הזה שם קליב פניו אל פקודתו במצודת סט. דוד. טרם יצאו לו שם שני חדשים והנה הגיעתהו ידיעה, אשר עוררה בקרבו את כל המרץ של רוחו הנועז והשואף לפעולות.

מן המדינות, שהיו משועבדות בשעתן לבית טאמרלן, העשירה ביותר היתה בנגל. שום חבל ארץ בהודו לא נחן מיד הטבע יתרונות כאלה גם בשביל החקלאות גם בשביל המסחר. הגנגס, השוטף ונישא על מאות זרועותיו אל הים, יצר מישור רחב ידים של אדמה דשנה, שגם תחת השמים הטרופיים היא ראויה להתחרות בירק הרענן של האפריל האנגלי. שדות האורז מעתירים עתרת יבול, אשר לא נודע כמוהו בשום מקום אחר. בשמים, סוכר, שמן צמחים מוצאים משם בשפע להפליא. הנהרות שורצים דגים עד בלי די. האיים השוממים לאורך חוף הים, הפורים צמחי־משחית והרוחשים צבאים ונמרים, מספקים למקומות הישוב מלח לרוב. הנהר הגדול, המרוה את האדמה הוא המשמש גם דרך ראשה לסחר המזרח. על גדותיו ועל גדות הנחלים הנשפכים אליו נטויים השוקים העשירים ביותר, הכרכים המפוארים ביותר וההיכלות הקדושים ביותר של הודו. עריצותו של האדם נלחמה דורות רבים ולא יכלה לעתרת נדיבותו של הטבע. על אף העריץ המושלימי והשודד המהראטי, קנתה לה בנגל שם בכל המזרח כגן עדן, כממלכה עשירה. תושביה פרו ורבו מאד. מדינות רחוקות שבעו משפע אסמיה, והגבירות האצילות של לונדון ופריס עטו את תוצרתם העדינה של נוּליה. העם יושב האדמה העשירה הזאת, מפונק ביד האקלים הרך הזה ורגיל בעבודת שלוה ונחת, ראה את יתר בני אסיה כראות בני אסיה בכלל את בני אירופה העזים והחרוצים. יושבי קשטיליה יש להם פתגם, כי בואלנסיה האדמה היא מים והגברים — נשים; תאור זה, מכל מקום, נאה הוא למישור הרחב של גנגס התחתון. כל מה שהבנגלי עושה הוא עושה ברפיון ידים. איזו היא מלאכה שחביבה עליו, זו שיש עמה ישיבה. הוא בורח מכל מה שיש בו יגיעת הגוף; ואף כי מפליג בנצחנות ושטוף להפליא במחלוקת, אין הוא נכנס לסכסוך אלא לעתים רחוקות, וכמעט לעולם אינו נשכר לעבודת הצבא. ספק הוא בידנו, אם יימצאו מאה מילידי בנגל בכל צבאה של החברה להודו המזרחית. מעולם אולי לא היה קים עם כמוהו, מתוקן ועומד מטבע ברייתו ומכח הרגליו לקבל עליו עול זרים.

חברות המסחר הגדולות של אירופה מכבר היו להן סוכנויות בבנגל. הצרפתים קבעו שלטונם, כמו שהם שולטים עד היום, בצ׳אנדרנאגור67 על נהר הוגלי68. משם והלאה במעלה הנהר תפסו ההולאנדים את צ׳ינסורה69. קרוב יותר אל הים בנו האנגלים את מצודת ויליאם70. בקרוב להם קמו כנסיה ומחסנים גדולים. שורה של בנינים רחבי ידים, קנינם של הסוכנים הראשיים בחברה להודו המזרחית, עמדו על גדות הנהר. ובשכנותם צמחה ועלתה עיר מסחר גדולה ורחבה של הילידים, שבה בחרו להם מושב אחדים מעשירי הסוחרים ההודיים. אולם חבל ארץ זה, שכיום מתנוססים עליו ארמונות צ׳אורינגי71, הכיל רק מעט צריפים עלובים סכוכים קש. י׳ונגל, עזוב לעופות המים ולתנינים, כיסה את מקומו של המבצר כיום ושל המסילה, שעתה היא הומה יום יום, עם שקיעת החמה, ממרכבות עליזות של כלכותה. בעד האדמה, שעליה נמצא המושב, היו האנגלים, כמו שאר בעלי אחוזות גדולות, משלמים דמי חכירה לממשלה; ורשיון ניתן להם, כמו לשאר בעלי אחוזות גדולות, לנהוג שלטון מסוים בתוך תחומי נחלתם.

המדינה הגדולה בנגל, יחד עם אוריסה ובאהר, עמדה זה זמן רב תחת יד נסיך, שהאנגלים כינו אותו בשם אליוורדי חאן, ושלמעשה היה, כמו שאר הנסיכים של המוגול, עומד ברשות עצמו. הוא מת בשנת 1756 והמלוכה עברה לידי נכדו, עלם למטה מעשרים שנה ושמו סוראג׳ה דאולה. עריצי המזרח הם אולי הסוג הגרוע ביותר של מין האדם; והעלם האומלל הזה היה אחד הגרועים ביותר שבסוג זה. הוא היה דל־שכל מטבעו וקשה לבריות מטבעו. החינוך אשר נתחנך עלול היה להתיש גם שכל חזק ולהשחית גם נפש אצילה. היה משתולל בחוסר־דעת, כי איש לא העיז להשמיע באזניו דעה, ורודף רצונו, כי מימיו לא ראה את עצמו זקוק לרצונם הטוב של אחרים.

הוללות וזמה מימי ילדותו דלדלו את גופו ואת נפשו. הוא התמכר ללא שיעור למשקאות חריפים, אשר הקדיחו את מוחו הרופף כמעט עד לטרוף הדעת. חבריו בחירי לבו היו חבר־חנפנים מקרב חלאת העם, וכל זכותם לא היתה אלא מעשי מוקיון והתרפסות. אומרים, כי הוא הגיע לידי דרגה של שחיתות־אנוש, אשר מעשי אכזריות נעשים בה חביבים לשמם, אשר מראה ענויים כשהם לעצמם, ללא תועלת כלשהו, ללא עונש על חטא כל שהוא, ללא צורך לקדם פני הסכנה, גורם הנאה. בימי ילדותו היה מוצא תענוג לענות חיות ועופות, וכאשר גדל התענג ביתר עוז על יסורי בני אדם.

סוראג׳ה דאולה שנא את האנגלים מילדותו. זה היה שגעונו, ואיש לא עמד מימיו נגד שגעונותיו. הוא גם קבע לו דעה מוגזמת על העושר הרב, שינחיל לעצמו על ידי מעשי שוד באנגלים. שכלו הדל והבלתי מפותח לא היה מסוגל להבין, כי האוצרות של כלכותה, אם גם יהיו גדולים שבעתים מכפי שתאר בדמיונו, לא ישלמו לו את ההפסד שייגרם לו, אם המסחר האירופי, שבנגל היה המקום הראשי לו, יעבור על ידי מעשי אלמות שלו לחבל אחר בארץ. תואנות לריב נמצאו על נקלה. האנגלים, שחכו למלחמה עם צרפת, התחילו לבצר את המושבה שלהם בלי נטילת רשות מיוחדת מאת הנאבוֹב. אחד העשירים מן הילידים, שהנאבוב התאוה לגזול את רכושו, נמלט לכלכותה והאנגלים לא הסגירוהו לידי אדוניו. על יסוד זה עלה סוראג׳ה דאולה בראש צבא רב על מצודת ויליאם.

פקידי החברה אשר במדראס על כרחם נעשו בזכות דופלי מדינאים וחיילים. אולם אלה אשר בבנגל היו תמיד רק תגרים, ומשקרבה הסכנה נפל עליהם פחד ודעתם נתבלבלה. המושל, אשר שמע הרבה על אכזריותו של סוראג׳ה דאולה, נבהל עד כדי טרוף הדעת, קפץ לתוך סירה ונמלט אל האניה הקרובה. מפקד הצבא מצא, כי אין טוב לפניו מאשר ללכת בדרך העצה הטובה למופת. המצודה נלכדה אחרי התנגדות קלה, ומספר רב של אנגלים נפל בידי הכובשים. הנאבוב ישב בכבודו ובעצמו בתפארת מלכות באולם הראשי של הסוכנות וצוה להביא לפניו את מר הולוול72, את הראשון במעלה בין השבויים. הוד מלכותו הוכיחו על חוצפתם של האנגלים, אף התרעם על האוצר הקטן שמצא, אך הבטיח להשאירם בחיים והלך ושכב לישון.

בעת ההיא נעשה הפשע הגדול, העומד לזכרון על אכזריותו המיוחדת, אף עומד לזכרון בשל הגמול הנורא שבא אחריו. השבויים האנגלים נמסרו בידי חיל המשמר לעשות בהם כרצונם, והחיילים החליטו לסגור אותם כל הלילה בכלא של חיל המצב, בחדר הידוע בשם הנורא ״הבור השחור״. גם בשביל פושע אחד אירופי היה בית־הסוהר ההוא, באקלים כזה, צר ומחניק. כל מדתו לא היתה אלא עשרים רגל מרובע. כוי האויר היו קטנים וחסומים. הדבר היה בתקופת תמוז, בעונה זו, שהחום הנורא של בנגל אי אפשר להם לילידי אנגליה לשאת אלא בקושי אפילו באולמים גדולים ועם מניפים משיבי רוח. מספר השבויים היה מאה וארבעים וששה איש. כאשר פקדו עליהם להכנס לתוך הכלא, נדמה להם, כי החיילים מהתלים בהם; ובסמכם יותר מדי על הבטחתו של הנאבוב להשאירם בחיים, התלוצצו וצחקו לטפשותו של רעיון זה. אולם עד מהרה עמדו על טעותם. הם קבלו, הם התחננו, אך לשוא. חיילי המשמר איימו להרוג את אלה שיסרבו להכנס. השבויים נהדפו לתוך הכלא בחוּדה של חרב, ומיד סגרו אחריהם את הדלת ונעלו.

שום דבר בהיסטוריה או בדמיון, אפילו אותו סיפור שסיפר אוּגוֹלינו 73 בים הקרח הנצחי, אחרי אשר מחה את שפתיו המגואלות בדם בקרקפת רוצחו, אינו דומה אף בקירוב לאותם הנוראות, שסיפרו האנשים המעטים שנשארו בחיים לאחר הלילה ההוא. הם בכו ובקשו רחמים. הם פרצו לשבור את הדלת. הולוול, שגם בשעה של פורענות זו לא נסתלקה דעתו ממנו, הציע שוחד רב לשומרי הכלא. אולם התשובה היתה כי אי אפשר לעשות דבר בלי פקודת הנאבוב, והנאבוב ישן, והוא יקצוף קצף גדול אם מי שהוא יעירנו משנתו. הכלואים נטרפה דעתם עליהם מיאוש. הם רמסו איש את אחיו, נלחמו בשל מקום סמוך לחלונות, נלחמו בשל מנת המים הזעומה, בה התעללו רוצחיהם מתוך חסד אכזרי ביסורי גסיסתם, נהמו, נשאו תפלה, נאצו וגדפו, בקשו רחמים מאת חיילי המשמר שיירו בהם. בתוך כך הגישו מפקחי בית־הסהר נרות אל השבכות והתעותו מצחוק למראה המלחמה המטורפת של קרבנותיהם. סוף סוף שככה המהומה הלוך ושכוך בדממת אנקה ונחרה כבדה. השחר האיר. הנאבוב הקיץ משנתו ההוללה ונתן רשות לפתוח את דלת הכלא. אולם עבר זמן־מה עד אשר עלה בידי החיילים לפנות מעבר לאלה שנותרו בחיים, בערמם לערימה מימין ומשמאל את גופות המתים, אשר האקלים הלוהט כבר התחיל נותן בהן אותותיו. כאשר נתפנה סוף סוף שביל לעבור בו, זעו ברגלים כושלות עשרים ושלשה אנשים־צללים, שגם אמם הורתם לא היתה מכירה אותם, ויצאו אחד אחד מאהל הקברות. מיד נכרה בור. גופות המתים, מאה עשרים ושלשה למספר השלכו לתוכו בערבוביה והגולל נסתם עליהם.

אולם הדברים האלה — אשר שמונים שנה לאחר שאירעו אי אפשר לספר עליהם או לקרוא אותם בלי חרדת זועה — לא עוררו לא חרטה ולא חמלה בלבו של הנאבוב הפרא. הוא לא הטיל עונש על הרוצחים. הוא לא הראה אות חבה ורחמים לנותרים בחיים. אמנם אחדים מאלה, שמהם לא צפה לקבל דבר להם ניתנה הרשות לצאת: אך עם אלה, שמפיהם קוו להציל משהו, התהלכו באכזריות זועה. הוֹלוול, שלא היה בו כח ללכת, הובא לפני העריץ, והלז הרבה עליו דברי תוכחה ואיומים; אחר שלח אותו לדרך כשהוא אסור בשלשלאות של ברזל עם עוד אנשים מן השבויים, שחשדו בהם, כי יודעים הם על אוצרות החברה יותר ממה שהואילו לספר. אנשים אלה, אשר טרם שבה נפשם מחבלי מות, הושמו בדירים עלובים ולמזונם לא נתנו להם כי אם זרעונים ומים, עד אשר סוף סוף הסכים הנאבוב, לבקשת נשים קרובות לו ממשפחתו, להוציאם לחפשי. אשה אנגלית אחת נשארה בחיים אחרי הלילה ההוא. היא הוכנסה להרמון הנסיך במוּרשידאבאד74.

בינתים שיגר סוראג׳ה דאולה כתבים למלכו כביכול שבדלהי, ותאר את נצחונו האחרון בלשון נמלצת מאד. הוא שם חיל משמר במצודת ויליאם, אסר על האנגלים לדור בכל המקום מסביב ונתן פקודה, לזכרון מעשיו הגדולים, לקרוא מכאן ואילך לעיר כלכותא בשם אלינאגור, כלומר: שער אלהים.

באבגוסט הגיעה למדראס השמועה על מפלת כלכותה ועוררה שם רגשות נוחם מרים מאד. כל המושב קרא נקם. ארבעים ושמונה שעות לאחר בוא הבשורה הרעה החליטו לשלוח משלחת־ענשים להוגלי, ועל קליב לעמוד בראש צבא היבשה. צי המלחמה נמסר לפקודת האדמירל ווטסון. תשע מאות רגלים מן האנגלים, חיל מובחר שרוח גבורה נוססה בו, ואלף וחמש מאות סיפויים נמנו בצבא, שהפליג לענוש נסיך, אשר מספר נתיניו רב היה ממספר נתיני לואי הט״ו או הקיסרית מריה תיריזה. באוקטובר הפליגה המשלחת, אך כיון שנאלצה לעשות דרכה לנגד הרוח לא הגיעה לבנגל אלא בדצמבר.

הנאבוב בילה עתותיו בתענוגות במורשידאבאד שליו מפחד. הוא היה נבער מדעת בנוגע למעמדן של ארצות נכריות, עד כי רגיל היה לומר לעתים, כי באירופה כולה אין גם עשרת אלפים איש. ומעולם לא העלה על דעתו, כי האנגלים יעיזו לעלות על ארץ מלכותו. אך אם כי הפחד מפני כחם הצבאי לא הטרידו התחיל מרגיש מאד בחסרונם. הכנסותיו פחתו מאד ושריו ויועציו הצליחו להביא בלבו בינה, כי יש אשר ימצא השליט יתר תועלת על ידי שיגן על סוחרים וייהנה מרווחיהם, מאשר אם יגרום להם ענויים, כדי שיגלו מקום אוצרות כמוסים של זהב ואבנים טובות. וכבר היה לבו נוטה לתת רשיון לחברת המסחר שתחדש את פעולותיה בארץ, והנה הגיעה אליו השמועה, כי צי מלחמה אנגלי נמצא בהוּגלי. מיד נתן צו לכל גדודי חילו להתאסף במורשידאבאד ויצא לדרך אל כלכותה.

קליב פתח בפעולותיו בגבורה זו המיוחדת לו. הוא כבש את בּדג׳בּדג׳75, הכה והפיץ את חיל המשמר של מצודת ויליאם, לכד את כלכותה, השתער ובזז את הוגלי. הנאבוב, שכבר היה נוטה לעשות כמה הנחות לאנגלים, הוכרע עתה עוד יותר לשלום על ידי אותות תקפם וגבורתם של האנגלים במלחמה. לפיכך פתח בדברי שלום עם ראשי הצבא הלוחם והציע לקומם את הסוכנות ולהשיב שלומים לאלה שגרם להם נזק.

אומנותו של קליב היתה המלחמה, והוא הרגיש, כי פחיתות כבוד היא לו פשרה עם סוראג׳ה דאולה. אולם כח שלטונו היה מוגבל. הועד, שחבריו היו בעיקר פקידי הסוכנות שנמלטו מכלכותה, הוא שהיה המנצח על המעשים; והאנשים האלה כלתה נפשם לשוב אל כנם ולקבל נזקיהם. ממשלת מדראס, אשר שמעה, כי באירופה פרצה מלחמה, וחששה לפגיעה מצד צרפת, קצרה רוחה ורצתה שהצי יחזור. הבטחותיו של הנאבוב היו גדולות, הסכויים לנצחון במלחמה מפוקפקים: וקליב הסכים לקשור משא ומתן, אף כי הביע צערו, על שלא הצליח חפצו בידו לסים את מעשהו בכבוד ותפארת, כפי משאלת לבו.

במשא ומתן זה נפתח פרק חדש בחייו של קליב. עד אז היה רק חייל, אשר הוציא לפועל בכשרון ובגבורה רבה את תכניותיהם של אחרים. מכאן ואילך יש לראותו בעיקר כמדינאי; והפעולות הצבאיות שלו ראויות להחשב כשניות במעלה וכפופות לתכליותיו הפוליטיות. אין ספק כלל כי בתפקידו החדש גלה כשרון גדול והצליח הצלחה רבה, אולם כמו כן אין ספק, כי הפעולות, שהתחיל משתתף בהן, הטילו כתם על אפיו המוסרי.

אין אנו יכולים בשום פנים להסכים עם סיר י׳והן מאלקולם, שגמר בלבו בעקשנות, לבלי ראות במדותיו של גבורו אלא אצילות רוח ושלמות הנפש. אך כמו כן אין אנו יכולים להסכים לדעתו של מר מיל, שהרחיק לכת עד שאמר, כי קליב היה איש, אשר ״כל מעשה רמאות, אם רק סיע את תכליתו, לא גרם לו נקיפת לבב כלשהו״. דומה כי לפי תכונת נפשו היה קליב ההפך הגמור מרמאי. עז היה עד כדי פחזות, תם־לבב עד כדי חציפות, נלהב באהבתו, גלוי בשנאתו. לא בחייו הפרטיים, אף לא באותו פרק מחייו הצבוריים, שבהם היה לו עסק עם בני ארצו, אין אנו מוצאים שום סימנים של נטיה לתרמית. ונהפוך הוא, בכל הסכסוכים שנתקע בהם כאיש אנגלי נגד בני אנגליה, למן התחרות בבוֹקס בבית הספר ועד דברי המחלוקת הסוערים בחברה להודו ובפרלמנט, שבהם עברו עליו שנות חייו האחרונות, אפילו השגיאות עצמן — היה בהם מן הנפש הנעלה והנדיבה. האמת היא, כנראה, כי ראה את עניני הפוליטיקה המזרחית כמשחק, שאין בו שום דבר פסול. הוא ידע, כי הרמה המוסרית של ילידי הודו שונה הרבה מזו הנוהגת באנגליה. הוא ידע, שיש לו עסק עם בני אדם, שהם מחוסרים מה שנקרא באירופה רגש הכבוד, בני אדם, שיבטיחו כל הבטחה בלי פקפוק ויפרו כל הבטחה בלי בושה, בני אדם, שמוכנים ומזומנים להסתיע, ללא מוסר כליות, במתן שוחד, בשבועת שקר, במעשה זיוף, כדי להגיע למטרתם. מכתביו מעידים, כי ההבדל הרב בין המוסר האסיאטי והאירופאי הטריד את דעתו תמיד. נראה כי תאר לעצמו, בטעות גמורה, לפי דעתנו, שלא יוכל כלום עם יריבים כאלה, אם יאבה לשים על ידיו אסורים, שהם פטורים מהם, אם יוסיף לדבר אמת ולשמוע שקר, אם יעמוד להות נפשו בהתחייבויותיו לשותפים שלעולם אינם שומרים התחייבות אם אינה לטובתם. ולפיכך, אדם זה, שביתר פרשות חייו היה איש אנגלי נכבד וחייל מצוין, כמעט בא בדברים עם הודי הפכפך, מיד נעשה גם הוא הפכפך הודי, והשפיל לרדת בלב נכון ושליו עד למעשי מרמה, עד לחנופת כחש, להמרת תעודות, לזיוף חתימות.

המשא ומתן בין האנגלים והנאבוב התנהל בעיקר על ידי שני סוכנים, מר ווטס76, פקיד החברה, ואיש בנגלי ושמו אומיצ׳אנד77. אומיצ׳אנד היה אחד הסוחרים העשירים בין ילידי הארץ, אשר ישב בכלכותה, והוא סבל הפסדים עצומים עקב משלחת העונשין של הנאבוב בעיר ההיא. לרגל עסקיו הכיר לדעת הרבה אנגלים והיה ראוי והגון ביותר לשמש מתווך ביניהם ובין חצר מלכות בארצו. הוא היה מקובל מאד על בני גזעו, והצטין במדה מרובה בסגולותיו של האיש ההודי: עין בוחנת, חוש המדה, זריזות ותקיפות, ובמומיו של ההודי: התרפסות, תאות בצע ובגידה.

הנאבוב כלכל מעשיו לפי כל נכלי תהפוכותיו של מדינאי הודי ולפי כל קלות דעת זו של נער, ששכלו נחלש על ידי תוקף שלטונו ופנוקי־יצריו. הוא הבטיח, חזר בו, פקפק, השתמט. פעם היה מעשה והוא יצא עם צבאותיו ביד רמה ובמורא גדול אל מול כלכותה; אך כאשר ראה את האנגלים נכונים לקרב, נרתע בבהלה והסכים לכרות עמם ברית שלום לפי התנאים שלהם. אך נחתם ההסכם, וכבר התחיל זומם עליהם תכניות איבה חדשות. הוא עשה קנוניה עם השלטונות הצרפתיים בצ׳אנדרנאגור. הוא הזמין את בוסי לצאת מדיקן אל הוגלי ולגרש את האנגלים מבנגל. כל זה היה ידוע יפה לקליב ולווטסון. הם החליטו אפוא להכותו מכה ניצחת ולעלות על צ׳אנדרנאגור, בטרם יגיע אל הצבא הנמצא שם חיל עזר חדש, שיבוא מדרומה של הודו או מאירופה. ווטסון הנחה את המשלחת מצד הים, קליב מצד היבשה. מסע שני המחנות האלה שכם אחד הנחילם הצלחה מהירה ושלימה. המצודה, חיל המשמה הארטילריה, מחסני הצבא, הכל נפל בידי האנגלים. כחמש מאות חיילים אירופים היו בין השבויים.

הנאבוב ירא מפני האנגלים ושנא אותם גם בזמן שהיה בידו להעמיד כנגדם את יריביהם הצרפתים. עתה נוצחו הצרפתים, והוא נשא עיניו אל האנגלים ביתר יראה וביתר שנאה. שכלו החלוש והרופף התנודד בין התרפסות וחוצפה. יום אחד שלח סכום עצום לכלכותה כחלק מדמי הנזקים שנגרמו על ידו. וביום המחרת שלח אבנים טובות שי לבוסי78 והאיץ בקצין המעולה הזה למהר ולהגן על בנגל ״בפני קליב, העז והאמיץ במלחמה, ויהי רצון״, אמר הוד מלכותו, ״שתבוא עליו כל פורענות״. הוא פקד על צבאו לעלות על האנגלים. הוא חזר וביטל את פקודותיו. הוא קרע את מכתביו של קליב. אחרי כן שלח תשובות מלאות שבח ותהלה בלשון נמלצת. הוא גירש את ווטס מעל פניו ואים להמיתו במיתה משונה. אחר חזר ושלח לקרוא לווטס ובקש ממנו סליחה על שפגע בכבודו. בין כה וכה וסדרי משטרו הגרועים, שגעונותיו, זמת זנוניו וחבה יתרה לחבר מרעים שפלים, עוררו עליו רגשי בוז ושאט נפש בקרב כל מעמדות נתיניו, החיילים, התגרים, הפקידים האזרחיים, המושלמים הגאים והיהירים, ההינדוסים הרכים, הנוחים והחסכנים. ברית אונים נוסדה עליו, בה חברו רוֹידאלוּבּ79, המיניסטר לעניני הכספים, מיר ג׳אפיר80, המפקד הראשי של הצבא, וי׳וגט סייט81, הבנקאי העשיר ביותר בהודו. הם גלו את סודם לסוכנים האנגלים ונפתח משא ומתן בין הקושרים במורשידאבד והועד בכלכותה.

חברי הועד פקפקו הרבה בדבר. אולם קליב הביע את דעתו לזכות הקושרים, ועצמתו ותוקף דעתו הכריעו כל התנגדות. הוחלט, כי האנגלים יעזרו עמם בכל כח למגר את שלטונו של סוראג׳ה דאולה ולהושיב את מיר ג׳אפיר על כסא בנגל. בשכר זה הבטיח מיר ג׳אפיר לשלם ביד רחבה דמי נזק לחברה המסחרית ולפקידיה, ולהעניק מתנות ביד רחבה לצבא, לצי ולועד. שקוצי תועבותיו של סוראג׳ה דאולה, הרעה אשר נשאו האנגלים מידו, הסכנות שהיו צפויות למסחרנו, אילו עמד במלכותו — דיים לדעתנו כדי להצדיק את ההחלטה להורידו מכסאו. אולם שום דבר לא יוכל להצדיק שפלות זו של סתר־פנים, שאליה הגיע קליב הפעם. הוא כתב לסוראג׳ה דאולה דברים רצופים אהבה וריעות, שהרגיעו את הנסיך רפה־הרוח הזה והשרו עליו שלוה ובטחון. ואותו שליח שנשא אל הנאבוב את ״המכתב המשקיט״ הזה, כפי שקרא לו קליב, נשא מכתב אל מר ווטס לאמור. ״הגד למיר ג׳אפיר שלא יירא ולא יפחד, אני אצטרף אליו עם חמשת אלפים איש, אשר לא פנו עורף מעולם. הבטיחהו, כי יום ולילה אעשה דרכי אליו לעזרה ואעמוד לימינו כל עוד יהיה עמדי חייל אחד״.

מן הנמנע היה, כי קשר שיש לו סניפים רבים כל כך ישמר זמן רב בסוד גמור. לאזני הנאבוב הגיעו דברים למדי, שהיה בהם לעורר בלבו חשד. אולם עד מהרה נרגע על ידי הבדיות ודברי ערמה ומזימה, שכשרונו הממציא של אוֹמיצ׳אנד חידש בזריזות מופלאה. הכל הלך למישרים, הקשר היה קרוב לגמר בישולו, והנה נודע לו לקליב, כי אוֹמיצ׳אנד מתנכל אליהם במרמה. הבנגלי הפקח קבל הבטחה, שישלמו לו ביד רחבה גמול על כל מה שהפסיד בכלכותה. אולם הדבר הזה לא השביע את נפשו. פעולתו היתה רבה. בידו היה החוט של כל המזימה כולה. בדבור אחד, שילחש באזני סוראג׳ה דאולה, יכול היה לשים לאל את כל פועל ידיו. חייהם של ווטס, של מיר ג׳אפיר, של כל הקושרים היו נתונים בידו לשבט או לחסד. והוא גמר בלבו להפיק תועלת ממצבו ולהתנות תנאים כרצונו. הוא דרש שלש מאות אלף ליטרא שטרלינג פרס על שתיקתו ועזרתו. הועד, נרגז על מעשה הבגידה ונבהל מפני הסכנה, לא ידע את הדרך ילך בה. אך קליב היה גדול מאוֹמיצ׳אנד באמנותו של אוֹמיצ׳אנד. האיש הזה, אמר, נבל הוא. כל תחבולה שתסכל את נכליו כשרה היא. הדרך הטובה ביותר היא להבטיח לו כל מה שהוא דורש. אוֹמיצ׳אנד יהיה בקרוב בידיהם ואז יוכלו לענוש אותו ולמנוע ממנו לא רק את השלמוֹנים שהוא דורש, אלא גם את דמי הנזקים, שכל שאר הנפגעים בכלכותה עתידים לקבל.

עצתו נתקבלה. אך כיצד אפשר לרמות את ההודי הזהיר והערוּם הזה? הוא דרש, כי הסעיף הנוגע לתביעותיו יוכנס לחוזה בין מיר ג׳אפיר והאנגלים, ודעתו לא תנוח עד אם יראה זאת בעיניו. קליב מצא מיד תקנה לדבר. נערכו שני כתבי־חוזה, אחד על ניר לבן, השני על ניר אדום. הראשון — האמתי והשני — המזויף. בראשון לא נזכר שמו של אוֹמיצ׳אנד: השני, שאותו צריך היה להראות לו, הכיל סעיף לטובתו.

אך הנה קם מכשול אחר. האדמירל ווטסון לא מצא לבו לחתום על החוזה האדום. מעינו הפקוחה והחדה של אוֹמיצ׳אנד לא נעלם דבר העדרה של חתימת אדם חשוב כזה ובלבו נולד חשד. אולם קליב לא היה איש העושה דבר לחצאין. כלמה תכסה פנינו כמעט לכתוב את הדבר. הוא זייף את חתימתו של האדמירל ווטסון.

מעתה היה הכל מוכן לפעולה. האדון ווטס נמלט בחשאי ממורשידאבאד. קליב גייס את חילו וכתב אל הנאבוב בלשון אחרת, שלא כמכתביו הקודמים, הוא פרט את כל מעשי העוול שנעשו לבריטים, הציע למסור את הענינים שנפלה בהם מחלוקת לשיקול דעתו של מיר ג׳אפיר, וסיים את דבריו בהודעה, כי הואיל וימי הגשמים הולכים וקרובים, הרי הוא ואנשי צבאו יתכבדו להתיצב לפני הוד מלכותו ולחכות לתשובה.

סוראג׳ה דאולה אסף מיד את כל צבאותיו ויצא לקראת האנגלים. הוסכם, כי מיר ג׳אפיר יפרד מעל הנאבוב ויעבור עם פלוגתו אל קליב. אולם כאשר קרב הרגע המכריע, גבר בלב הקושר רגש הפחד על תאות הכבוד. קליב הקריב למול קוסימבאזאר82; והנאבוב עם חילו הכביר חנה מהלך מילים מעטים ליד פלסי83; ומיר ג׳אפיר עדיין דחה את מילוי החוזה ודחה בקש את טענותיו הנמרצות של הגנרל האנגלי.

קליב היה שרוי בדאגה קשה ומציקה. הוא לא יכול לתת אמון בכנותו או באומץ לבו של בן בריתו; ועם כל הבטחון בכשרונות הצבאיים של עצמו ובגבורת גדודיו ורוח המשמעת השלטת בקרבם, הן לא דבר קל היה לערוך מלחמה כנגד צבא העולה במספרו פי עשרים על חילו שלו. לפניו נתמשך נהר, שלא קשה לעבור אותו אך איש מצבאו הקטן לא ישוב לעבור בו, אם חפצו לא יצליח. אותה שעה, זו הפעם הראשונה והאחרונה, נרתע רוחו העשוי לבלי חת, והוא עמד שעות אחדות מרתת מפני האחריות הכבדה שבהחלטה. הוא כנס מועצת מלחמה. רוב הנאספים הביעו דעתם נגר הקרב, וקליב הודיע על הסכמתו עם דעת הרוב. זמן רב אחרי כן היה אומר, כי מימיו לא כנס אלא מועצת־מלחמה אחת ואילו קבל את עצתה, לא היו האנגלים לעולם אדונים לבנגל. אולם כמעט תמה המועצה והוא חזר להיות מה שהוא. הוא פרש יחידי בצל אילנות, וכשעה אחת עברה עליו במחשבות. אחר שב ובלבו החלטה לנסות את המזל ויהי מה, ונתן פקודה לאנשיו להיות הכל מוכנים לעבור למחרת את הנהר

הם עברו את הנהר; ומקץ יום של הליכה מיגעת, שעה ארוכה לאחר שקיעת החמה, תקע הצבא את מחנהו בחורשה של עצי מאנגו ליד פלסי, מהלך מיל ממעמד האויב. קליב לא יכול להרדם; הוא שמע כל הלילה קול תופים וצלצלים מן המחנה הגדול של הנאבוב. אין פלא, אם גם לבו האמיץ רפה לרגעים, כאשר חשב על יתרון כחו של האויב ועל הפרס הזה, שלשמו עליו לצאת לקרב בעוד שעות מועטות.

גם שנתו של סוראג׳ה דאולה נדדה בלילה ההוא. נפשו הרופפת והנסערת כאחת התענתה תוך חששות משונים ואיומים. נרעש היה בשל מוראה וקרבתה של שעת ההכרעה, חסר היה אמונה בשריו, נבהל היה מפני כל הקרב אליו; נבעת מהשאר לבדו, היה יושב קדורנית באהלו, והוא מורדף, — כפו שהיה אומר פייטן יוני, — על ידי אֵלוֹת־הנקמה של האנשים, אשר שלחו קללתם עליו בצאת נשמתם בבור השחור.

היום האיר, זה היום בו עמד להחרץ גורלה של הודו. עם עלות השמש הגיח צבא הנאבוב ממוצאיו הרבים של המחנה והתחיל נוהר אל מול החורשה, למקום שם חנו האנגלים. ארבעים אלף חיל רגלי, מזוינים בנשק־אש, בכידונים, בחרבות, בקשת וחצים, כיסו את המישור. עמהם היו חמשים תותחי־מדות כבדים, נגררים כל אחד על ידי שורה ארוכה של פרים לבנים, ונדחפים כל אחד מאחור על ידי פיל. סכנה גדולה אולי מזו היו כמה תותחים קטנים מאלה, תחת יד צרפתים אחדים מבני בריתם. מספר חיל הפרשים היה חמשה עשר אלף, אשר הוצבאו לא מקרב בני בנגל המפונקים, כי אם מגזע בריאים, השוכן בנפות הצפון; ועינו המנוסה של קליב הכירה, כי גם האנשים וגם הסוסים היו רבי כח יותר מאלה של הקרנאטיק. החיל אשר היה בידו להוציא אל המערכה לעומת הצבאות העצומים האלה מנה רק שלשת אלפים איש, אך מהם היו קרוב לאלף אנגלים, וכולם תחת יד קצינים אנגלים ומלומדי המשמעת האנגלית. בולטים בשורות החיל הקטן הזה היו בני הגדוד השלשים ותשעה, אשר על דגלו חרותים עד היום הזה, בין הרבה אותות כבוד, אשר עלו בחלקו תחת יד ולינגטון במלחמת ספרד וגסקוניה, השם פלסי והכתובת הגאה; Primus in Indis (ראשון להודו).

המלחמה החלה בירית־תותחים, שבה לא הצליחה הארטילריה של הנאבוב כמעט כלום, בעוד אשר התותחים המעטים של האנגלים עשו גדולות. כמה מן הקצינים המעולים בחיל סוראג׳ה דאולה נפלו חללים. בשורות הצבא קמה מהומה. פחד הנאבוב עצמו הלך וגדל מרגע לרגע. אחד הקושרים השמיע באזניו עצה טובה לסגת אחור. עצת בוגדים זו, אשר כיונה לרעיון שהוליד בלבו פחדו הגדול, נתקבלה ברצון. הוא נתן פקודה לצבאותיו לסגת אחור, והפקודה הזאת חרצה את גורלו. קליב השתמש בשעת הכושר ונתן פקודה לגדודיו לעלות. האספסוף שנתבלבל ולבו נמס בקרבו, נסוג אחור מפני השתערות הגבורה במשמעתה. מעולם לא הוכה אספסוף, שנתקף על ידי חיל צבא ערוך־מלחמה, מכה אנושה כזו. הגדוד הקטן של הצרפתים, שהוא לבדו ההין להתיצב בפני האנגלים, נסחף עם זרם הבורחים. במשך שעה אחת הופצו חילות סוראג׳ה דאולה לבלי האסף עוד לעולם. רק חמש מאות איש מן המנוצחים נהרגו, אך המחנה שלהם, כלי התותח, המטען, קרונות אין מספר, בהמות אין מספר נפלו בידי המנצחים. על ידי אבדן עשרים וחמשה חיילים הרוגים וחמשים פצועים הפיץ קליב צבא של קרוב לששים אלף איש וכבש קיסרות נרחבת יותר ומאוכלסת יותר מבריטניה הגדולה.

מיר ג׳אפיר לא נתן שום עזרה לאנגלים כל זמן המערכה. אך כמעט ראה, כי גורל היום נחרץ, פרש בראש פלוגתו מצבא הנאבוב, וכאשר תם הקרב שלח ברכתו לבעלי בריתו. למחרת בבוקר פנה והלך אל משכנות האנגלים, לא בלי חרדת לב בנוגע לקבלת הפנים המזומנת לו שם. ניכר היה בו שהוא מבוהל, כאשר יצא חיל משמר לקבל את פניו בכבוד הראוי למעלתו. אולם חששותיו עברו חיש; קליב יצא לקראתו, חבק אותו, ברכו בתואר נאבוב על שלש מדינות; בנגל, באהר ואוריסה, השיב במאור פנים לדברי התנצלותו ויעץ לו לשים פניו מיד למורשידאבאד.

סוראג׳ה דאולה נמלט משדה המלחמה חיש מהר, ככל שגמל קל רגלים יכול לשאתו, והגיע למורשידאבאד כמעט לאחר כ״ד שעות. שם אסף את כל אנשי סודו. הנבונים שבהם יעצוהו כי יסגיר עצמו לאנגלים, אשר מידם אין נשקף לו עונש אלא זה שיורידוהו מכסאו ויושיבוהו בבית הסוהר. אך הוא ראה בהצעה זו דבר בגידה. אחרים דברו על לבו כי ינסה מזלו במלחמה עוד פעם. עצה זו ישרה בעיניו ועל פיה תכן את פקודותיו. אך הוא היה חסר אומץ לב כדי לעמוד אפילו יום אחד בהחלטתו התקיפה. נודע לו, כי מיר ג׳אפיר בא לעיר ופחדו גדל עד בלי נשוא. התחפש בלבוש אחד־העם ותיבה מלאה אבנים טובות בידו, ירד בלילה דרך חלון ארמונו, ועמו רק שנים ממשרתיו הנאמנים והפליג בנהר לפאטנה.

לאחר ימים אחדים בא קליב למורשידאבאד ועמו מאתים חיילים אנגליים ושלש מאות סיפויים. למעון לו יעדו ארמון, מוקף גן רחב ידים כל כך, שכל חיל הצבא הבא עמו יכל לקבוע שם את מחנהו. הטקס של המלכת מיר ג׳אפיר נערך מיד. קליב הקריב את הנאבוב החדש אל מושב הכבוד, הושיבו עליו, הגיש לו, כמנהג המזרח מימי קדם, מתנת זהב, ואחרי כן פנה אל הילידים, אשר מלאו את האולם, ברך אותם במזל טוב שגאלם מיד עריץ. אותה שעה היה מוכרח לבקש לו עזרת מתורגמן; כי לפלא הוא הדבר, עם כל ישיבתו הארוכה בהודו, עם כל ידיעתו הרבה את הפוליטיקה ההודית והאופי ההודי, עם כל ההערצה שהעריצוהו חייליו ההודיים, לא למד מימיו לדבר כראוי בשום לשון הודית. אמרו עליו, שלפעמים, בשעת הדחק, במשא ומתן עם ילידי הודו, היה משתמש במשהו מידיעתו בלשון הפורטוגיזית, שרכש לו בימי עלומיו בברזיליה.

השליט החדש נדרש עתה למלאות את ההתחייבות, שקבל על עצמו לפני בעלי בריתו. נערכה אספה בביתו של י׳וגט סייט, הבנקאי הגדול, כדי להסדיר את הענינים. אומיצ׳אנד בא לשם ולבו מלא אמונה, כי כבודו גדול בעיני קליב, אשר, מתוך צביעות העולה על מדת הצביעות של הבנגלי, התהלך עמו עד היום ההוא בחביבות יתירה. החוזה הלבן הוצא ונקרא לפני האסיפה. אותה שעה פנה קליב אל מר סקרפטון84, אחד ממשמשי החברה, ואמר לו אנגלית ״הגיעה השעה להוציא את הטעות מלבו של אומיצ׳אנד״. ״אומיצ׳אנד״, אמר מר סקרפטון אינדוסטנית, ״החוזה האדום אינו אלא הערמה. אתה לא תקבל כלום״. אומיצ׳אנד נפל אחורנית באין רוח־חיים בקרבו לתוך זרועות משרתיו. רוחו שבה אליו, אבל דעתו נטרפה לאין מרפא. קליב, אף כי מוסר לבו לא הציקהו מעולם במשאו ומתנו עם פוליטיקנים הודיים, לא נמנעו ממנו רגשות אנוש, והדבר, כנראה, נגע עד נפשו. הוא נזדמן עם אומיצ׳אנד לאחר ימים אחדים, דבר אליו דברים טובים, יעץ לו לעלות לרגל אל אחד המקדשים הגדולים בהודו, מתוך תקוה, כי שנוי המקום ישיב אותו לאיתנו, אף היה נכון, חרף כל מה שנפל ביניהם, לתת לו משרה בשרות הציבור. אולם משעה שנתרגש עליו הזעזוע ההוא לפתע פתאם שקע האיש האומלל הלוך ושקוע עד לידי סלוק־דעת גמור. הוא, שלפנים הצטיין בכח תבונתו ובפשטות הליכותיו, היה מבזבז עתה את שארית הונו על צעצועי־ילדים ואהב להראות מלובש בבגדי עשירים ומקושט באבנים טובות. תוך דכאון־רוח זה היה מתנון והולך חדשים אחדים, עד שלבסוף מת.

לא היה עולה על דעתנו, כי יש צורך להוסיף הערות כל שהן, כדי לכוון את משפט הקוראים בנוגע לעסק זה, לולא קיבל סיר י׳והן מאלקולם על עצמו ללמד זכות על ענין זה לכל סעיפיו. אמנם מצטער הוא, כי היה הכרח להסתייע במעשים שאינם מהוגנים כגון זיוף, אלא שאין הוא רוצה להניח, כי יש מקום ללמד חובה על אדם, שרימה את הרמאי. לפי דעתו, לא היו האנגלים חיבים לשמור אמונים לאלה, שלא שמרו אמונים להם, ואילו עמדו בהתחייבותם לבנגלי הנוכל, היתה בגידה מוצלחת זו הגלויה לעין, משמשת דוגמה לרבים. אין רצוננו כאן להתוכח בענין זה מבחינת עיקרי המוסר הצרוף. ואמנם אין צורך כמעט לעשות זאת: כי אם נשקול ענין זה רק מבחינת התועלת המעשית בלבד, במשמעותה הגסה של מלה זו, ולא נסתייע בשום נמוקים אחרים, חוץ מאלה שיכול היה להסתייע בהם מקיאבלי בשיחתו עם בורג׳יא, ברי לנו בתכלית, כי רע המעשה אשר עשה קליב; ולא זה בלבד שעוול עשה, אלא שטעה טעות גדולה. כי הנאמנות היא הדרך הטובה ביותר — כלל גדול הוא, ואנו מאמינים בלב שלם, שאמת נכון הוא גם מצד התועלת־לשעה של היחיד; אולם במקום שהוא ענין לצבור, הרי כלל זה מופרך עוד הרבה פחות מזה; וטעמו של דבר, שחיי הצבור ארוכים הרבה מחיי היחיד. אפשר לקרוא בשם אנשים, שזכו להצלחה מרובה בעולם הזה על ידי מעילה באמון של פרט; אולם ספק הוא, אם אפשר לקרוא בשם מדינה אחת שהגיעה לידי ריוח, בסופו של דבר, על ידי בגידה באמון הצבור. כל קורות הודו הבריטית מוניטין הן לאמת הגדולה, כי לא מחכמה הוא להעמיד מעילה מול מעילה, וכי הנשק הנאמן ביותה שבו ראוי לבני אדם לצאת לקראת השקר, היא האמת. המושלים האנגלים של הודו, המוקפים בעלי ברית ואויבים, ששום התחייבות אין בכחה לחיב אותם, נהגו במשך שנים רבות, בדרך כלל, באמת ובאמונה. והמעשים הוכיחו, כי האמת והאמונה הן הן החכמה. הגבורה האנגלית והשכל האנגלי הועילו להרחבתה ולשמירתה של הקיסרות המזרחית שלנו פחות מן הנאמנות האנגלית. כל מה שהיינו יכולים להרויח מתוך חקוי למעשים של דו־פרצופיות, נפתולי ערמה, דברי כזב, שבועות שקר, שבהם היו נוהגים כנגדנו, כמוהו כאין הוא לעומת מה שהרוחנו על ידי שהיינו השלטון היחידי בהודו, שעל דברו אפשר לסמוך. שום שבועה שאמונה תפלה יכולה להמציא, שום ערבון יקר שביקרים, אין בכוחם לעורר בלב אפילו אחד ממאה מן האמון שמעורר ״הן, הן״ או ״לאו, לאו״ של ציר המלוכה הבריטית. שום מצודת מגן, ותהי מבוצרת מכל מבצר אם ביד הטבע ואם בידי אמן, אינה נותנת ליושבים בתוכה שלות־בטחון כזו, שבה שרוי שליט, העובר בארצות אויבים כבירים ואכזרים ובידו ערובה בריטית.

אדירי האדירים שבנסיכי המזרח ייגעו בדי עמל, בהציעם דמי רבית למעלה מכל שעור, למצות חלק קטן מעתרת העושר הטמון בידי נתיניהם במסתרים. ואלו הממשלה הבריטית מציעה אך מעט יותר מארבעה למאה, והקמצנות — נחפזת להביא אליה עשרות מיליונים רופיות מסתר בתי הגנזים. מלך אויב לנו יכול להבטיח הררי זהב לסיפויים שלנו על מנת שיעזבו את דגל החברה המסחרית. והחברה מבטיחה רק קצבה צנועה מקץ שנות עבודה רבות. אולם כל סיפוי יודע, כי דבר החברה קים ונאמן. הוא יודע, כי אף אם מאה שנה יחיה, מובטחת לו מנת האורז והמלח, כמו שמובטחת משכורתו של המושל העליון; אף כן יודע הוא, כי אין מדינה אחרת בהודו, אשר חרף ההבטחות החגיגיות ביותר, לא תעזבהו למות ברעב באחת הפחתים, כמעט יחדל מהביא לה תועלת. היתרון הגדול והנעלה מכל היתרונות שממשלה יכולה לקנות לה הוא להיות ממשלה בת־אמון בין ממשלות שאין איש נותן אמון בהן. יתרון זה יש לנו באסיה. אילו היינו נוהגים במשך שני הדורות על פי העקרונות היפים, כנראה, בעיניו של סיר י׳והן מאלקולם, אילו היינו, כל פעם שיש לנו עסק עם אנשים כמו אומיצ׳אנד, משלמים מדה כנגד מדה על ידי שקרים וזיופים ומעילות כדרך שהם עושים, אמונתנו חזקה, כי שום רוח־גבורה ושום כשרון לא היו עומדים לנו לקים את הקיסרות שלנו.

סיר י׳והן מאלקולם נוטה להסכים, כי מעשה הבגידה של קליב אפשר ללמד עליו זכות רק מצד ההכרח שאין למנעו. אחרי שלפי דעתנו היה מעשה הבגידה לא רק דבר שאין ההכרח מחיב אותו, אלא גם דבר שהוא רחוק משכר, הרי שאין לנו כמעט לפרש, כי אנו מגנים את המעשה בהחלט.

אומיצ׳אנד לא היה הקרבן היחידי של המהפכה. סוראג׳ה דאולה נתפס ימים אחדים לאחר בריחתו והובא לפני מיר ג׳אפיר; שם התנפל ארצה מתוך עוית פחדים, ובדמעות על עיניו ובצווחת ילל שיוע כי יתנו לו חנינה, אשר הוא לא נתן מימיו. מיר ג׳אפיר היה מהסס; אולם בנו מירן, עלם בן שבע עשרה, שבדלות שכלו ועוצם רשעותו היה דומה בהרבה לשבוי העלוב, הכביד לבו מרחמים. סוראג׳ה דאולה הושם בחדר סתרים, ולשם שולחו עד מהרה מלאכי המות. במעשה הזה לא היה לאנגלים יד וחלק, ומיר ג׳אפיר הבין לרגשותיהם יפה יפה, עד כי ראה צורך לעצמו להתנצל בפניהם על אשר עשה נקמתם באויבם הרע ביותר.

מטר זהב נתך עתה בשפע על חברת המסחר ומשמשיה. סכום של שמונה מאות אלף ליטרא שטרלינג במטבעות כסף נשלח בדרך הנהר ממורשידאבאד למצודת ויליאם. הצי, שליוה את האוצר הזה, מנה מאה סירות ומעלה, ואת מסעו עשה בדגלים מתנופפים ולקול צהלת נוגנים. העיר כלכותה, אשר לפני חדשים מעטים ישבה שוממה, ראתה עתה חיים ורוחה אשר לא נודעו בה מימים. המסחר נעור לחיים והשפע נתן אותותיו בכל בית אנגלי. אשר לקליב לא היה גבול לקניניו אלא מדת ההסתפקות שלו בלבד. אוצר המלוכה של בנגל היה פתוח לפניו לרוחה. שם נערמו, כמנהג שליטי הודו, ערימות ערימות של מטבעות, שביניהן נמצאו לא מעט מן הפלורינים85 והביצנטים86, שבהם היו בני וויניציה קונים מאת המזרח את מעשה־רקמתו ואת בשמיו, בטרם עקפה שום אניה אירופית את כף התקוה הטובה. קליב היה מהלך ועובר בין ערימות זהב וכסף, מעוטרות אבני אודם ויהלומים, ורשות ניתנה לו לקחת מכל אשר תאוה נפשו. הוא נאות לקבל משתים עד שלש מאות אלף ליטראות.

עסקי הממון בין מיר ג׳אפיר וקליב נדונו לחובה, לאחר שש עשרה שנה, על ידי דעת הקהל, ובקורת חמורה נמתחה עליהם בפרלמנט. סיר י׳והן מאלקולם מלמד עליהם זכות בהתלהבות רבה.

המחיבים את הגנרל רב־הנצחונות מפרשים את הרוחים שלו כדמי שוחד או ככסף חמסים, שהוקז בחודה של חרב מידי בעל ברית אין־אונים. ואילו כותב תולדותיו, רואה את הקנינים המרובים האלה בתשורות מרצון, המוסיפות כבוד לנותנן ולמקבלן כאחד, והוא משוה אותן למתנות שהעניקו ממשלות נכריות למאלברו, לנלסון ולולינגטון. מאז מעולם, אומר הוא, מנהג הוא בארצות המזרח לתת ולקבל מתנות; ועדיין לא היה קים שום חוק מלפני הפרלמנט87, האוסר בפירוש על פקידים אנגליים בהודו להפיק תועלת לעצמם מן המנהג הזה שבאסיה. טענה זאת, אנו מודים בכך, אינה מניחה את דעתנו. אין אנו חושדים את קליב, כי מכר בכסף את האינטרסים של מעבידיו או של ארצו; אבל אין אנו יכולים לזכות אותו, אם עשה דבר, שאף כי אינו עוון כשהוא לעצמו, הרי עלול היה לשמש דוגמה רעה. אין דבר ברור מזה, כי גנרל חיב להיות משמשה של ממשלתו שלו ולא של שום ממשלה אחרת. היוצא מזה, כי כל תשלום גמול, שהוא מקבל בשכר עבודתו, בדין שיהיה נתון על ידי ממשלתו שלו או בידיעתה הגמורה ובהסכמתה השלימה של ממשלתו. בכלל הזה יש להחזיק בכל חומר הדין גם בנוגע לדברים פעוטים ופשוטים, בנוגע לאות כבוד, למידליה או לאמה אחת של סרט צבעונין. אך כיצד תוכל ממשלה לקוות, שיעבדו אותה באמונה, אם אלה העומדים בראש צבאותיה מותרים על דעת עצמם, בלי רשיונה וידיעתה, לקבל אוצרות עושר מאת בעלי בריתה? הבל הוא לומר, כי עדיין לא היה אז שום חוק של הפרלמנט, האוסר למעשה לקבל מתנות ממלכים ומושלים באסיה. אם אנו מקטרגים על קליב, אין זה מטעם החוק, שנתקבל בפרלמנט בזמן מאוחר, כדי למנוע קבלת תשורות כאלה, אלא על יסודות שהיו קיימים לפני קבלת החוק ההוא, על יסודות של חוק המדינה והשכל הישר. אין אנו יודעים שום חוק, האוסר על המיניסטר לעניני חוץ לקבל תשלום מאת ממשלות אירופה; אבל אמת הדבר ללא שום ספק, כי מיניסטר, שהיה מקבל פרס בחשאי מידי צרפת היה עובר עבירה קשה על חובות משמרתו והיה ראוי לעונש חמור. סיר י׳והן מאלקולם משוה את הנהגתו של קליב לזו של הדוכס מולינגטון. נניח — ואנו מבקשים סליחה שאנו מתירים לנו הנחה כזו אפילו לשם ויכוח בלבד — שהדוכס מולינגטון, לאחר המלחמה של שנת 1815 ובזמן שהיה מפקד על צבאות הכבוש בצרפת, היה מקבל בסתר מאתים אלף ליטראות מאת לואי הי״ח, כאות תודה על הטובות הרבות שעשה הוד מעלתו לבית הבורבונים; מה היתה הסברה מעלה כלפי עסק שכזה? ואילו ספר החוקים אינו אוסר קבלת תשורות באירופה בימינו, כשם שלא אסר קבלת תשורות באסיה בימים ההם.

אף על פי כן אנו חיבים להכיר, כי בענין קליב היו הרבה צדדים לזכות. הוא ראה את עצמו לא כגנרל של המלכות אלא של חברת המסחר. החברה הרשתה לסוכניה, לא במפורש אלא מכלל, לעשות הון ועושר מידם הנדיבה של הנסיכים הילידים, ואפילו בדרכים שאפשר לערער עליהם עוד יותר. קשה היה לשער, כי משמשי החברה יחמירו על עצמם יותר משהחמירו עליהם אדוניהם. אף כי קליב לא הודיע בפירוש למעבידיו מעשה שעשה ולא בקש מהם הסכמה, הנה מן הצד השני לא הוכיח, על ידי העלמות במחשבה תחלה, כי הוא מכיר בלבו ויודע, שעשה מעשה חטא. להפך, הוא הודה בפה מלא, כי נדבת רוחו של הנאבוב השפיעה עליו הון ועושר. ולבסוף, אף כי אנו סבורים, שלא היה צריך לקחת כלום בדרך כזו, יש להודות, כי ראוי הוא לשבח על שמיעט לקחת. הוא קבל עשרים לק88 רופיות. באמירת פה אחת היה יכול לקבל כפלים מזה. אכן תרגיל נוח מאד במוסר ומעשים טובים היה הדבר לדקלם באנגליה בגנות אהבת הבצע של קליב, אלא שאפילו אחד ממאה מבין קטיגוריו לא היה מגלה מדה מרובה כזו של כיבוש היצר בבתי הגנזים של מורשידאבד.

מיר ג׳אפיר יכול היה לשמור לו את כסא המלכות רק בכח ידו של זה אשר הושיבו עליו; אמנם הוא לא היה נער פוחז, אף לא איתרע מזלו שיולד בפורפירה. ולכן לא היה מטומטם לחלוטין או משחת לחלוטין, כפי שהיה קודמו. אך לא היו בו לא הכשרונות ולא המדות הטובות, שמעלת משרתו מחייבתן; ובנו יורש כסאו, מירן, היה מין סוראג׳ה דאולה שני. המהפכה האחרונה הטילה מהומה בלבבות. מנהיגים רבים נתמרדו בגלוי על הנאבוב החדש. נציבה של נפת אוּדּ העשירה והכבירה, אשר כדוגמת שאר נציביו של המוגול, היה עתה באמת מלך עומד ברשות עצמו, איים להתנפל על בנגל. שום דבר, חוץ מכשרונותיו וכח השפעתו של קליב, לא יכול לסעוד את הממשלה המתמוטטת. ביני וביני באה אניה והביאה אגרות, שנכתבו בלשכה לעניני הודו בטרם הגיעו ללונדון השמועות על מערכת פלסי. המנהלים החליטו להעמיד את המושבות האנגליות בבנגל תחת יד שלטון, שנתמנה בצורה מסורבלת ואוילית ביותר, ולמרבה הרעה לא ניתן שום מקום לקליב בהסדר החדש. האנשים שנתמנו לממשלה החדשה הזאת, ייאמר נא הדבר לשבחם הרב, נטלו על עצמם את האחריות לבלתי ציית לפקודות האויליות, והזמינו את קליב לעמוד בראש השלטון. הוא הסכים, ועד מהרה נתגלה, כי אכן יפה כיוונו משמשי החברה לדעת בעליהם. המנהלים, כמעט הגיעה אליהם השמועה על נצחונותיו המזהירים של קליב, מנוהו מיד שליט מושל על מושבו­תיהם בבנגל והשפיעו עליו אותות תודה וכבוד העליונים במעלה. מעתה היה בידו שלטון בלי מצרים, רב וגדול הרבה מזה, שאליו הגיע דופלי בדרומה של הודו. מיר ג׳אפיר עמד לפניו כעבד לפני רבו. פעם אחת דיבר הנאבוב קשות עם אחד המפקדים מן הילידים, בעל דרגה גבוהה, שבני לויתו באו בריב עם אחדים מן הסיפויים של החברה. ״הטרם למדת לדעת עד היום הזה״, אמר, ״מי הוא קולונל קליב זה, ומה המעלה אשר חלק לו אלהים?״ אותו מפקד שהיה איש מהתלות ידוע וידיד ותיק של מיר ג׳אפיר יכול להתיר לעצמו חירות קצת, ענה ואמר: ״האנכי אזלזל בקולונל!? אנכי, אשר לא אקום בבוקר בטרם אשתחוה אפים ארצה שלוש פעמים לפני חמורו!״ דבר זה כמעט שלא היה בו מן ההגזמה. גם האירופים גם הילידים יחד כלם כרעו לרגלי קליב. האנגלים ראו אותו כראות האיש היחידי, שבכחו להכריח את מיר ג׳אפיר לשמור את הבטחותיו להם. ומיר ג׳אפיר ראה אותו כראות האיש היחידי, שבידו להגן על השושלת החדשה מפני נתינים מתמרדים ושכנים מסיגי גבול.

מדת היושר מחיבת להודיע כי קליב השתמש בשלטונו בתבונה ובמרץ רב לטובת ארצו. הוא שלח משלחת צבאית אל חבל ארץ שמצפון לקרנאטיק. בחבל זה עוד היתה יד הצרפתים על העליונה, וחשוב היה הדבר לדחותם משם. בראש המשלחת העמיד אחד הקצינים ושמו פורד89, אשר טרם יצא לו שם בעת ההיא, אך עינו הבוחנת של המושל הכירה בו כשרונות צבאיים מעולים. נצחונה של המשלחת היה מהיר ושלם.

בעוד חלק הגון מצבא בנגל טרוד במרחקים, נשקפה סכנה חדשה וגדולה מאד על הגבול המערבי. המוגול הגדול היה שבוי בדלהי בידי אחד מנתיניו. בנו הבכור, שאח אלם90, שנועד להיות במשך שנים רבות כלי משחק בידי הגורל הרע, ולשמש כלי־שרת תחלה בידי המהראטים ואחרי כן בידי האנגלים, ברח מארמון אביו. מוצאו הנעלה עדיין היה נערץ בהודו. מלכים אחדים אדירי שלטון, ביחוד הנאבוב של אוּד היו נוטים לתמוך בידו. שאח אלם הצליח על נקלה למשוך אל דגלו המונים גדולים של רודפי עלילות, אשר שרצו לרוב בכל פינות הארץ. ארבעים אלף איש צבא, בני גזעים ודתות שונים, מהראטים, רוֹהילאים, י׳וטים ואפגנים נקהלו חיש על מחנהו; והוא חבל מזמה להוריד משאתו עבד־מלך זה, שהאנגלים העלוהו לכסא מלכות, ולכונן את שלטונו שלו על פני בנגל, אוריסה ובאהר.

אימה גדולה נפלה על מיר ג׳אפיר, והעצה היחידה שעלתה על דעתו היתה: לקנות במחיר כסף רב ברית שלום עם שאח אלם. בתחבולה זו השתמשו לא פעם אלה שמשלו לפניו במדינות העשירות והשלוות, אשר עם פי הגנגס. אולם קליב השיב את ההצעה בבוז, ככל הראוי לתוקף דעתו ולרוחו העשוי לבלי חת. ״אם תעשה את הדבר הזה״, כתב, ״יקומו ויבואו הנאבוב של אוּד, המהראטים ועוד רבים מכל גבולות ארצך, והם יעשקוך ולא ישאירו מאום באוצר מלכותך. אני מבקש מאת הוד רוממותך כי תשען על אמונת האנגלים ועל הצבא המסור לך״. ברוח זה כתב אל מושל פאטנה, איש־צבא גבור חיל מן הילידים אשר נכבד בעיניו מאד ״אל תסכים לשום תנאים; הגן תגן על עירך בכל מאדך. יהי לבך בטוח, כי האנגלים הם ידידים נאמנים וחזקים, וכי לעולם לא יעזבו ענין, שפעם לקחו בו חלק״.

הוא עמד בדיבורו. שאח אלם שם מצור על פאטנה ועמד ללכוד את העיר בסערת מלחמה, והנה נודע לו, כי הקולונל האנגלי חש עם חילו והוא הולך וקרב. כל הצבא הבא היה ארבע מאות וחמשים אירופים ואלפיים וחמש מאות סיפואים. אולם קליב והאנגלים שלו נהפכו למקור אימה ופחד לכל המזרח כולו. אך נראה חיל החלוץ, והצרים נמלטו על נפשם. קומץ של רודפי־עלילות צרפתיים, אשר נמנו עם בני הלויה של הנסיך, יעצוהו לנסות מזלו בקרב. אך ללא הועיל. רק לשמע השם הבריטי בלבד, נמוג במשך ימים אחדים, כל הצבא הגדול הזה, אשר הפיל חתיתו על חצר המלכות במורשידאבאד.

המנצח שב מעוטר נצחון אל מצודת ויליאם. שמחתו של מיר ג׳אפיר עברה כל גבול, כאשר עבר כל גבול גם פחדו לפני כן, והיא שהניעה אותו להעניק לשומרו ומצילו, לאות הכרת טובה, מתנה כיד המלך. המס, שהחברה המסחרית להודו המזרחית היתה חיבת לשלם לנאבוב בעד חבלי האדמה רחבי הידים, שהחזיקה בהם מדרומה לכלכותה, עלה כדי שלשים אלף לי״ש לשנה. את כל ההכנסה העצומה הזאת, המספיקה כדי לכלכל בכבוד פיר בריטי ראשון במעלה, העניק הנאבוב לקליב לכל ימי חייו.

מתנה זאת זכאי היה קליב, לדעתנו, לקבלה. זו היתה מתנה, שלפי עצם טיבה לא יכלה להיות בגדר סוד. ואמנם כן, החברה עצמה היתה אריס שלו, ועל ידי שתיקה־כהודאה הביעה את הסכמתה להענקה של מיר ג׳אפיר.

אולם רחשי התודה של מיר ג׳אפיר לא האריכו ימים. זה כמה זמן הרגיש, כי בעל בריתו האדיר, שרוממהו אל על, יש בידו גם להורידו מטה, ועל כן נשא עיניו סביב לבקש עזרה נגד הכח הכביר הזה, שעליו נשען הוא עצמו עד היום. ידוע ידע, כי אי אפשר למצוא בין הילידים בהודו שום כח, שיוכל לעמוד במערכה פנים אל פנים עם הצבא הקטן של הקולונל. הכח הצרפתי בבנגל נכחד. ואולם שם תהלתם של ההולנדים היה גדול בימי המזרח מימים קדמונים; ובאסיה עדיין לא ידעו ברור, עד מה ירד כחה של הולנד באירופה. והנה נקשר בסתר משא ומתן בין חצר המלכות של מורשידאבאד והסוכנות ההולנדית בצ׳ינסוּרה; ומכתבים דחופים נשלחו מצ׳ינסורה, אשר האיצו בשלטון באטאויה להכשיר משלחת צבאית, שתוכל להכריע את כחם של האנגלים בבנגל. שלטונות באטאויה, אשר השתוקקו להרחיב את השפעת ארצם, ועוד יותר חשקה נפשם לרכוש חלק מעט מן האוצרות, שבזמן האחרון העשירו עושר רב כמה וכמה רודפי עלילות אנגלים, זינו כח צבאי אדיר. שבע אניות גדולות הגיעו מיאווה לפתע פתאום להוגלי. מספר הצבא באניות האלה היה אלף וחמש מאות איש, וכמחציתם אירופים. חורשי המזמה כיונו יפה את השעה. קליב העביר לקראת הצרפתים בקרנאטיק פלוגות צבא גדולות ורבות מספר עד כי עתה היה חילו קטן מחיל ההולנדים. הוא ידע כי מיר ג׳אפיר נותן יד בסתר למתנפלים. הוא ידע, כי אחריות גדולה יטול על עצמו, בצאתו למערכה על צבאה של ממלכה ידידה לאנגליה, כי המיניסטרים האנגלים אי־אפשר להם שיבקשו להוסיף מלח­מה עם הולנד על המלחמה אשר כבר קשרו עם צרפת, ואפשר כי יפסלו את מעשיו, אפשר ויטילו עליו עונש. הוא העביר זמן מעט לפני כן חלק גדול מהונו לאירופה על ידי החברה ההולנדית להודו המזרחית, ומטובת עצמו ותועלתו הפרטית היה להמנע מבוא בריב. אולם הוא ידע והכיר, כי אם יתן לצי המלחמה של באטאויה לעבור במעלה הנהר ולהתחבר לחיל המשמר בצ׳ינסורה, יתנפל מיר ג׳אפיר לתוך זרועות בעלי בריתו החדשים האלה, ושלטון האנגלים בבנגל יהיה נתון בסכנה גדולה. הוא החליט דבר בכל תקיפות הדעת המיוחדת לו, ועזר כנגדו היו הקצינים המוכשרים ביותה ביחוד הקולונל פורד, אשר לידו נמסר החלק החשוב ביותר של הפעולות. ההולנדים ניסו להבקיע בכח. האנגלים קדמו את פניהם גם ביבשה וגם במים. בשתיהן היה לאויב יתרון־כח רב, בשתיהן הוכה מכה גדולה. אניותיו נלכדו. חילותיו נפזרו לכל רוח. כמעט כל החיילים האירופים, ראש כחו של צבא התוקפים, נפלו חללים או לוקחו שבי. המנצחים חנו לפני צ׳ינסורה, ושליטי המושב, נדכאים ונכנעים, הסכימו לתנאים שהכתיב קליב. הם קבלו על עצמם שלא לבנות שום מבצרים ושלא להחזיק צבא, חוץ מן החיל המעט המשמש משטרה לסניפי הסוכנות. ובפירוש הותנה, כי כל עבירה על הסכם זה תגרור אחריה מיד עונש גירוש מבנגל.

שלשה חדשים לאחר הנצחון הגדול הזה הפליג קליב לאנגליה. בארץ מולדתו נכונו לו כבוד וגדולה, אמנם לא כגדולת תביעותיו ותאות נפשו, אך בכל זאת, לפי גילו, דרגתו בצבא ומעמדו בחברה מתחלתו, יש לראותם יקרים ומפוארים ביותר. הוא הועלה לדרגת פיר אירי ותקוה ניתנה לו לתואר־כבוד אנגלי. ג׳ורג׳ השלישי, שזה עתה עלה על כסא מלכותו, קבל אותו בכבוד גדול. המיניסטרים נהגו בו תשומת לב גלויה; ופּיט91, שהשפעתו בבית הנבחרים ובארץ היתה גדולה לבלי מצרים, שקד להביע רחשי כבודו לאיש, אשר מעשי גבורתו הועילו הרבה להגדיל זהרה של אותה תקופה מהוללה. הנואם הגדול כבר תאר בפרלמנט את קליב כגנרל מלידה ומבטן, כאיש אשר, בהיותו מחונך לעבודה ליד שולחן הכתיבה, הוכיח כשרון צבאי כביר הראוי לעורר התלהבות בלב המלך הפרוסי. בימים ההם לא היו ריפורטרים ביציע הפרלמנט, אך המלים האלו שנשמעו בהדרת כבוד מפי המדינאי הראשון במעלה של הדור ועברו מפה לפה, הגיעו לאזני קליב בבנגל וגרמו לו שמחה רבה ושעשעו את גאות לבו. ואמנם, משמת ווּלף92, היה קליב הגנרל האנגלי האחד, שבני ארצו היו רשאים בצדק להתגאות בו. הדוכס מקמברלנד היה בדרך כלל ביש־גדא; והנצחון היחידי, שהוא נחל על בני ארצו והשתמש בו באכזריות ללא רחמים מיעט את שמו ואת כבודו יותר מכשלונותיו המרובים. קוֹנווי93, שהיה בקי בתורת המקצוע שלו ואיש אמיץ לב כשהוא לעצמו, היה חסר מרץ ושאר־רוח. גרנבי94, הישר, הנדיב, אשר לבו לב ארי, לא היה לו לא שאר־רוח ולא יתרון דעת. סקוויל95, שלא היה נופל בידיעותיו ובכשרונותיו משום אחד מבני דורו, הביא על עצמו, שלא בצדק, לדעתנו, קטרוג שאין כמוהו מביש ומחלל את כבוד שמו של איש־צבא. את הנצחון הגדול ליד מינדן ווארבורג96 נחלו הבריטים תחת פקודתו של גנרל בן חוץ. ולכן קידם העם, כדרך הטבע, בגאון ובגילה מפקד משלו, שגבורת־רוח מלידה והאמנות הצבאית שקנה לו מעצמו העמידו אותו בשורה אחת עם גדולי התכסיסנים של גרמניה.

עשירותו של קליב היתה רבה עד כדי לחיות כאחד מאצילי אנגליה הראשונים במעלה. יש ראיה לדבר כי העביר למעלה ממאה ושמונים אלף לירות על ידי החברה ההולנדית שלהודו המזרחית ולמעלה מארבעים אלף לירות על ידי החברה האנגלית. הסכום שנשלח על ידו לארצו על ידי בתי־מסחר פרטיים אף הוא היה עצום. הוא השקיע סכומים גדולים באבנים טובות, כדרך שנהגו רבים בעת ההיא לשם משלוח כסף מהודו. הוא קנה במדראס בלבד יהלומים בסכום שעלה לעשרים וחמשה אלף לירות. מלבד סכום עצום של כסף מזומן, היו לו בהודו מקרקעות, שהוא עצמו העריך את הכנסותיהן בעשרים ושבעה אלף לירות לשנה. כל הכנסתו השנתית, לפי דעתו של סיר י׳והן מאלקולם, המבקש לשוות אותה קטנה ככל האפשר, עלתה עד למעלה מארבעים אלף לירות לשנה; והכנסה של ארבעים אלף לירות בימי עלות ג׳ורג׳ השלישי על כסא המלכות היתה דבר רחוק ולא מצוי כהכנסה של מאה אלף לירות בזמן הזה. אנו רשאים לאמר בבטחה, כי שום איש אנגלי, שהתחיל בידים ריקות, לא הגיע בשום שדה־פעולה לידי שפע עושר כזה בשנת שלשים וארבע לחייו.

עוול הוא אם לא נוסיף כאן, כי קליב השתמש בעשירותו שמוש הראוי לתהלה. אך הניחה המלחמה ליד פלסי את היסוד לעשרו, שלח עשרת אלפים לירות לאחיותיו, העניק ביד רחבה לשאר ידידיו וקרובי משפחתו, פקד על סוכנו להעלות שמונה מאות לירות לשנה להוריו, ודרש בכל תוקף שינהיגו להם מרכבה; גם קצב חמש מאות לירות לשנה למפקדו הזקן לוֹרנס, שהיה חי בדוחק. כל הכסף שהוציא קליב בדרך זו אפשר להעריך כדי חמשים אלף לירות.

מעתה התחיל נותן דעתו על עניני הפרלמנט. קניות הקרקעות, דומה, נעשו במדה מרובה מתוך כונה זו, ולאחר הבחירות בשנת 1761 ראה את עצמו בבית הנבחרים בראש קבוצה של בני־לוי, ששום מיניסטריון לא יכול היה שלא להחשיב את תמיכתם. אולם בפוליטיקה האנגלית, לאמיתו של דבר, לא לקח חלק ניכר. חיבתו הראשונה, כפי שראינו, היתה נתונה למר פוכּס; לאחר זמן הלך לבו אחרי כשרונו הגדול והצלחתו של מר פיט; אבל קשר של קימא נקשר לבסוף אל ג׳ורג׳ גרנוויל. בתחילת מושב 1764, בעת אשר הרדיפה, כנגד החוק וכנגד השכל הישר, על הדימגוג הנקלה וילקס97, הרגיזה מאד את דעת הקהל, פשטה בעיר בדיחה, שמצאנו אותה בזכרונותיו של הוראס וולפּול, שלא נתפרסמו בדפוס. הזקן ריצ׳ארד קליב, אשר מאז עלה בנו לגדולה ניתנו לו מהלכים בפמליא של מעלה, שבשבילה לא הכשירוהו כל־צרכו מנהגי חייו הקודמים, התיצב לפני המלך במסבו. המלך שאל אותו, היכן הוא הלורד קליב. ״בקרוב יהיה בעיר״ ענה האיש הזקן בקול רם ונשא, עד שנשמעו דבריו לכל העומדים מסביב, ״ואז יקבל הוד מלכותו לזכותו עוד דעה אחת בבחירות״.

אולם על צד האמת היו כל כונותיו של קליב פונות כלפי אותה ארץ, שבה הצטיין כל כך, לכבוד ולתפארת, גם כחייל גם כמדינאי; כל פעולותיו כעסקן צבורי באנגליה כולן היו ערוכות לפי מה שהיה מסתכל בדברים הנוגעים להודו. שלטונה של חברת המסחר, אף כי אנומאליה היא, הרי היא בימינו, לפי מיטב הכרתנו, אנומאליה מביאה ברכה. בזמנו של קליב היה זה לא אנומאליה בלבד, אלא גם פורענות.

שום ועד מפקח לא היה קים. המנהלים, ברובם הגדול, לא היו אלא תגרים, נבערים מדעת הפוליטיקה הכללית, נבערים מדעת את טיבה ואת תכונותיה של הארץ, שנשתעבדה להם בדרך מופלאה כל כך. מועצת בעלי המניות, כל פעם שעלה ברצונה להתערב במעשים, היתה בת־חורין לעשות כשרירות לבה. מועצה זו היתה גם רבת־אנשים גם רבת־שלטון יותר מאשר בזמן הזה, כי כל מניה בת חמש מאות לירות הקנתה זכות הצבעה. האספות היו מרובות עם, סוערות, ואפילו פרועות, הוכוחים — ארסניים לשמצה. מהומה כזו שבשעת בחירות בוסטמינסטר, מעשי תרמית ומתן־שוחד כאלה שבשעת בחירות בגרפּאוּנד המיטו קלון על המשא והמתן של האספה הזאת בענינים חשובים ביותר. זיוף קולות הצבעה נעשה בשעור עצום. קליב עצמו בזבז מאה אלף לירות על קנית מניות, חילק אותן בין בני־אדם, בעלי מניות נומינאליים, שיכול לסמוך עליהם וגרר אותם אחריו בכל שעה של משא ומתן ולכל הצבעה. אחרים עשו אף הם כמוהו, אם כי לא במדה גדושה כל כך.

דעתו של הצבור באנגליה היתה נתונה לעניני הודו בימים ההם הרבה יותר מאשר בזמן הזה, וטעמו של דבר גלוי לעין. בימינו לבלר נכנס לעבודת החברה בעודו צעיר; הוא מטפס ועולה לאט לאט; הוא רואה את עצמו מאושר אם בשנת ארבעים וחמש לחייו יש בידו לשוב לארץ מולדתו עם פרס קצוב של אלף לירות לשנה ועם סכום כסף, חסכון שנים, העולה לשלשים אלף לירות. הפקידים האנגליים בהודו בכללם צוברים הון רב; אבל שום פקיד כשהוא לעצמו אינו עושה עושר עצום, ומה שעושה אינו עושה אלא לאט לאט, בעמל וביושר. רק ארבע או חמש משרות פוליטיות גבוהות שמורות בשביל עסקני צבור מאנגליה. המשרות של הרזידנטים, המזכירים, המקומות בועדי־ההכנסות ובבתי המשפט העליונים, תפוסים כולם בידי אנשים, שעשו את מיטב ימי חייהם בשירות החברה. שום כשרונות, ויהיו מעולים ביותר, שום קשרים, ויהיו רבי כח והשפעה ביותר, אין בהם כדי להמציא משרה מן המשרות האלו, רבות השכר, לאדם שלא נכנס דרך הפתח הקבוע ולא עלה לפי הדרגות הקבועות. לפני שבעים שנה הובא לאנגליה כסף מן המזרח פחות מאשר בימינו. אולם הוא חולק בין מספר אנשים קטן הרבה יותר, וסכומים כבירים נצברו לעתים קרובות בחדשים מועטים. כל איש אנגלי, ויהי גילו אשר יהיה, יכול היה לקוות, כי יהיה אחד מן המהגרים המאושרים. אם עמדה לו השעה לנאום נאום יפה ברחוב לידנהול, או לפרסם מחברת כתובה ביד חרוצים לשם למוד זכות על היושב־ראש, עלול היה להשלח להודו לעבודת החברה, ויכול היה לשוב מקץ שלש או ארבע שנים עשיר כמו פּיגוֹט98 או קליב. וכך היתה הלשכה לעניני הודו כעין משרד של הגרלות, שהזמין כל איש ואיש לנסות מזלו. ואוצרות מלכים ניתנו כפרסים היעוּדים למעטים שיזכו בגורל. אך נודע, כי יש מקום בעולם, שם קיבל לייטננט־קולונל יום אחד במתנה נחלה רחבת־ידים כזו של הרוזן באת99 או של המרקיז רוֹקינגהם100, וסכום של־כלום מעין עשרת אלפים או עשרים אלף לירות יכול לקבל שם כל פקיד אנגלי ובלבד שיואיל לבקש, ומיד נתגלו בצבור כל הסימנים של שנת הים־הדרומי: התרגשות קדחתנית, בהילות להתעשר, זלזול ברוחים מתונים, מובטחים וצנועים.

בראש הסיעה השלטת בלשכה לעניני הודו עמד שנים רבות מנהל רב השפעה, חרוץ ורודף כבוד ושמו סאליבן101. הוא הגה בלבו קנאה עזה לקליב וזכר מתוך מרירות אותה תקיפות, בה היה מושל בנגל לשעבר מבטל לעתים קרובות כאין וכאפס את שלטונם של מנהלי החברה היושבים במרחקים. אחרי שובו של קליב הוקם ביניהם שלום למראית עין; אולם השנאה הכתה שרשים עמוקים בלב שניהם. חבר המנהלים כולם היו נבחרים אז בכל שנה. בבחירות של שנת 1763 עשה קליב נסיון למגר את שלטונה של הקבוצה השוררת. המלחמה, כמו שהוא מתאר, היתה קשה ועזה. סאליבן יצא מעוטר נצחון, והוא מהר לעשות נקמה ביריבו. הזכות על דמי החכירה, שקליב קבל מתנה מאת מיר ג׳אפיר נמצאה, לפי דעתם של המעולים בעורכי הדין האנגליים, כדין, ועומדת בתקפה. היא ניתנה לו על ידי אותו השלטון עצמו, שממנו קבלה החברה את עיקר אחוזותיה בבנגל, והחברה הביעה זמן רב הודאתה בזכות זו על ידי שתיקה. אולם המנהלים החליטו, שלא כדין וכיושר, להחרים את ההכנסה הזאת, וקליב היה מוכרח לתבוע אותם לדין לפני לשכת הערכאות.

אולם הפיכה גדולה אשר לא פללו לה קרובה היתה לבוא במעשי החברה. זה כמה זמן היתה כל אניה מבנגל מביאה שמועות מחרידות. הסדרים הפרועים בדרכי השלטון במדינה החמירו עד כדי כך, ששוב אי אפשר היה לעמוד בהם. ואמנם מה תוחלת ותקוה היתה מאת סיעת משמשים צבוריים, שנתנסו בנסיונות, אשר בשר ודם, כפי שאמר קליב בשעתו, אינו יכול לעמוד בהם, — מזוינים בכח שלטון אשר אין מי יפצה פה כנגדו ואחראים רק בפני חברה רדופת־בצע, פרועה, אכולת קנאה ושנאה, זרה מדעת את המעשה ונתונה במרחקים מהלך רב, אשר ההפסקה הממוצעת בין משלוח אגרת וקבלת תשובה עליה נמשכה למעלה משנה וחצי? לפיכך, במשך חמש השנים שעברו מיום שיצא קליב מבנגל, הגיעה שחיתותו של שלטון האנגלים לידי מדרגה, שאין עמה, דומה, מקום לעצם קיומה של חברה אנושית. הפרוקונסול הרומי, שבמשך שנה או שנתים היה ממצה מאת מדינה את שארית הונה כדי להקים לו ארמונות ובתי־מרחצאות של שיש על שפת ים קמפניה, כדי לשתות מגביעי ענבר, כדי להשביע נפשו מבשר צפרי־רון, כדי לכלכל לראוה עדת לודרים ועדרי ג׳ירפים; המשנה למלך הספרדי, אשר, בעוד קללות מכסיקה או לימה דבקות אחריו, נכנס למדריד, במסע ארוך של מרכבות זהב וסוסי משא מקושטים ומונעלים כסף, — כמוהם כאין מעתה. אמנם מעשי אכזריות, כפשוטה של מלה, לא נמנו בין פשעיהם של משרתי החברה. אולם האכזריות עצמה, ספק הוא, אם יכלה לגרום פורענויות רעות מאלה שפרו ורבו מיד הות יצרם הרע, השוקק לעושר. הם מגרו את יציר כפיהם, את מיר ג׳אפיר, והושיבו תחתיו נאבוב אחר, מיר קוֹסים102 שמו. אולם מיר קוסים היה איש יודע חובה ובעל רצון; ואף כי הוא עצמו היה נוטה כל צרכו ללחוץ את נתיניו, קצרה נפשו לראות אותם מושפלים עד עפר על־ידי נגישות, שאינן מביאות לו שום שכר, ולא עוד אלא שהן מדלדלות את הכנסותיו בעצם מקורן. כיון שכך, הורידו האנגלים את מיר קוסים והחזירו למלכות את מיר ג׳אפיר; ומיר קוסים, אחרי אשר נקם נקמתו על ידי טבח רע ואכזרי מזה של הבור השחור, ברח אל ארץ נחלת הנאבוב מאוּד. בכל אחת מן ההפיכות האלו היה השליט החדש מחלק בין אדוניו בני־הנכר מה שהיה בכחו לקנח מאוצרו של קודמו אשר נפל. המוני האוכלוסים העצומים של ממלכתו ניתנו שלל לאלה אשר העלוהו על כסא מלכות ואשר בידם להורידו. סוכני החברה התנו להם, לא בשביל בעליהם אלא בשביל עצמם, מונופולין על כל המסחר הפנימי כמעט. הם הכריחו את הילידים לקנות ביוקר ולמכור בזול. הם היו פוגעים ללא עונש בכבודם של בתי הדין, של המשטרה ושלטונות המסים של הארץ. הם פרשו כנפיהם על חבורה של עושי־דברם מן הילידים, אשר שוטטו על פני המדינה, וזרעו חורבן ויאוש בכל מקום בואם. כל משרת של סוכן בריטי היה מזוין בכל כח השלטון של אדוניו; ואדוניו היה מזוין בכל כח שלטונה של החברה. אוצרות עצומים הלכו ונערמו חיש בדרך זו בכלכותה, בעוד אשר שלשים מיליון בני אדם הושפלו עד תכלית הדלות והעוני. האוכלוסים היו רגילים להתענות תחת יד עריצים, אך מעולם לא ידעו עריצות כזו. הם ראו והכירו, כי קטנה של החברה עבה ממתני סוראג׳ה דאולה. תחת יד האדונים הישנים היתה להם לפחות תחבולה אחת: כאשר גברה הרעה עד בלתי נשוא, התקומם העם ומגר את הממשלה. אולם את השלטון האנגלי אי אפשר היה למגר. שלטון זה, הרועץ כמו שרועץ המשטר הברברי ביותר של ממשלת עריצים, עמד מזוין בכל תקפה ועצמתה של התרבות. הוא היה דומה יותר לממשלה של רוחות־שאול מאשר לממשלת בני אדם עריצים. גם היאוש לא היה בכחו לעורר בלב הבנגלי הרך והנוח אומץ־רוח עד כדי להתיצב בפני האנשים בני התרבות האנגלית, בעלי אצילות מורשה אלה של האנושיות שכשרונם וגבורתם הריעו לעתים קרובות כל כך תרועת נצחון על אויביהם, הרבים מהם במספר פי עשרה. הגזע האומלל לא ניסה מעולם להתקומם. פעמים נכנעו תחת סבלותם באורך רוח. פעמים נמלטו מפני האיש הלבן, כדרך שהיו אבותיהם רגילים לברוח מפני מהראטים, ואפריונו של התיר האנגלי היה נישא ועובר לעתים קרובות דרך ערים וכפרים דמומים, אשר יושביהם עזבום בהגיע אליהם השמועה על בואו.

אדוני בנגל הזרים היו, כדרך הטבע, לשנאה לכל הממלכות השכנות; והגזע הגא זקף לנוכח כל אלה פנים לבלי חת. הצבא האנגלי, מעטים כנגד רבים בכל מקום, נחלו נצחון בכל מקום. חבר מפקדים, חניכי בית מדרשו של קליב, עוד תמכו את כבוד ארצם ושם תהלתה. ״יש להודות״, אומר היסטוריון מושלימי של הימים ההם, ״כי דעתה המיושבת של אומה זו, חוסן־נפשה ורוח גבורה זו שאין לעמוד בפניה הן מחוץ לכל שאלה. בה חברו לאחד הגבורה הנועזה ביותר עם הזהירות הפיקחת ביותר; אף אין דומה להם באמנות להערך לשורות ולשמור על הסדר בקרב. אילו השכילו לצרף אל הסגולות הצבאיות הרבות גם את אמנות השלטון, אילו הרבו מזמות ושקידה כדי להושיע את העם, ילדי אלהים, ככל שהם עושים בנוגע לעסקי מלחמותיהם, כי עתה לא היתה שום אומה בעולם נעדפת לעומתם או ראויה יותר לשלטון. אולם העם נאנח ונאנק תחת ידם בכל מקום ומושפל ונתון בעוני ובצרה. הה, אלהים! קומה לישע עבדיך המעונים וחלצם ממצוקתם״. אולם מן הנמנע היה, כי אפילו מוסדות הצבא יעמדו ימים רבים זכים מן הפשעים הרבים, שפשו בכל המחלקות האחרות של השלטון. יצר החמסנות, אהבת נעתרות, ורוח מרדנות עברו מן השרות האזרחי אל קציני הצבא ומן הקצינים אל החיילים. הרעה הלכה וגברה, עד אשר כל בית סעודה של חילים נעשה למקום קשר ומרד, ועד שאי אפשר היה לקים את הסדר בקרב הסיפויים אלא במיתות בית־דין בהמון.

סוף־סוף התחיל מצב הדברים בבנגל מעורר חרדה באנגליה. שורה של מהפכות; הנהלה הרוסה ופרועה; הילידים נבזזו, אך החברה לא העשירה. כל אניה, שמחזירה לאנגליה רודפי עלילות בני־חיל, אשר בידם לקנות ארמונות ולבנות בתים מפוארים, הביאה עמה גם דינים־וחשבונות מחרידים על מצבה הכספי של הממשלה; מלחמה על הגבולות; קטטות בין הצבא; שם האומה נתון לשמצה על ידי מעשים מגונים, דומים לאלה של ורס 103ופיזארוֹ104; אלה פני הדברים שהבהילו את כל הבקיאים בעניני הודו. פה אחד קראו הכל, כי קליב, ורק קליב בלבד, יש בידו להציל את הקיסרות שידיו יסדוה.

דעה זו מצאה את בטויה בדרך חריפה מאד באספה רבת עם של מועצת בעלי המניות. אנשים בני כל המפלגות שכחו את דברי הריבות ובחרדם לרוחים שלהם, קראו בקול, כי קליב הוא האיש שהמשבר קורא אליו, כי יש לחדול ממעשי עוררין שנקטו כלפי נחלתו, וכי יש לרצותו שישוב להודו.

קליב קם. אשר לענין הקרקעות אמר כי הוא עומד להציע למנהלים הצעות, אשר יביאו, לפי אמונתו, לידי פשרה. אך יש קושי גדול יותר. עליו למסור מודעה, כי הוא לא יקבל על עצמו לעולם את השלטון בבנגל כל זמן שאויבו סאליבן יהיה נשיאה של החברה. קמה מהומה רבה. סאליבן כמעט לא מצא אוזן קשבת. הרוב המכריע של האספה עמד על צדו של קליב. סאליבן רצה לבחון את הדבר בדרך הצבעה. אולם לפי ספר התקנות של החברה אי אפשר היה לחיב הצבעה, אלא על פי דרישה חתומה בידי תשעה בעלי מניות; ואף כי באספה היו מאות אנשים, אי אפשר היה למצוא תשעה, שיתנו ידם לדרישה כזו.

מתוך כך נתמנה קליב מושל ומפקד ראש לנחלות הבריטים בבנגל. אולם הוא עמד על מודעתו וסרב להכנס למשרתו עד אשר תיודע תוצאת הבחירות האחרונות של המנהלים. המלחמה היתה עקשנית, אך קליב נחל נצחון גדול. סאליבן, שהיה זה לא כבר מושל בכיפה בלשכה לעניני הודו, כמעט הפסיד גם את מקומו בהנהלה, לולא הכריעה לזכותו דעה אחת. ואילו היושב ראש החדש וגם סגן היושב ראש שניהם היו ידידיו של המושל החדש.

הנה אלה היו המסיבות, שבהן הפליג הלורד קליב להודו בפעם השלישית והאחרונה. במאי 1765 הגיע לכלכותה, ומצא את כל מכונת השלטון כולה הרוסה ומרועעת הרבה יותר מכפי ששיער. מיר ג׳אפיר, שזמן מה לפני כן שכל את בנו הבכור מירן, מת בזמן שקליב נמצא בדרך להודו. הפקידים האנגלים בכלכותה כבר קבלו מאנגליה פקודות חמורות, שלא לקבל תשורות מאת מלכי הילידים. אולם מתאותם לבצע ומבלתי היותם רגילים לנהוג כבוד בפקודות אדוניהם המרוחקים, המתרפים והזרים מדעת הענינים, הוציאו שוב את כסא המלוכה בבנגל למכירה. כמאה וארבעים אלף לירות חולקו בין תשעת אדירי הכח שבמשמשי החברה. ובכח שוחד אשר כזה הושב בנו הקטן של הנאבוב המת על כסא אביו. השמועה על סחר־מכר מגונה זה מצאה את קליב בבואו. במכתב פרטי, שנכתב על ידו תיכף לעלותו על היבשה, אל אחד ידיד נפשו, שפך את לבו בדברים, אשר, בפיו של אדם עז־רוח כל כך, תקיף כל כך, ועשוי במדה מעטה כל כך להציג לראוה את רגשותיו בצורה תיאטרונית — הם נראים לנו כנוגעים עד הלב ביותר. ״אויה!״ אומר הוא, ״מה ירד פלאים שמה של אנגליה; לא יכולתי להתאפק משלם מס דמעות אחדות לשם תהלתה של האומה הבריטית, אשר יצא ואבד — לבלי שוב, אני חושש. אולם מכריז ומודיע אני בשם הגדול של יוצר כל היצורים, הבוחן כל לב ואשר לפניו אנו עתידים ליתן דין וחשבון, אם יש עולם הבא, כי הנה באתי הלום מתוך כונות שלמעלה מכל בצע ושוחד וכי גמרתי בלבי לעקור את הרעה הרבה, הגדולה והולכת, או כי אבוד אובד בנסיון הזה״.

המועצה נועדה וקליב הודיע להם את החלטתו הנמרצה לשנות את הדברים מעיקרם ולהשתמש לתכלית זו בכל מלוא שלטונו הרחב, האזרחי והצבאי, שנמסר בידו. ז׳ונסטון, אחד מן העזים והמשחתים שבין הנאספים, הראה אותות התנגדות. אך קליב הפסיקו ושאל אותו בגאון, אם אין בדעתו להטיל ספק בכח שלטונה של הממשלה החדשה. ז׳ונסטון נרתע והכחיש כל כונה מעין זו. פני כל חברי המועצה נתארכו והחוירו, ושוב לא נשמע הגה מפי מתנגד.

קליב קיים את נדרו. הוא שהה בהודו כשנה ומחצה, ובזמן הקצר ההוא בצע אחת הריפורמות רבות־המדה, רבות־היגיעה ורבות־הברכה מכל אשר הצליחו לבצע ידי מדינאי בזמן מן הזמנים. זה היה פרק מחייו, אשר אליו הסב את עיניו אחרי כן בגאות נפש. בידו היה להגדיל פי שלשה את הונו הרב גם בלאו הכי; לקחת חלק במעשי הזדון ולהעמיד פנים כאילו הוא עוקר אותם, לקנות לב כל האנגלים בבנגל, על ידי שימסור ליצר חמסנותם את הגזע חסר־האונים ורך־הלבב, אשר גם ידוע לא ידעו היכן נמצא האי ההוא, השולח אליהם את לוחציו, ואשר יכול לקוות אך מעט, כי שועתו תשמע מעבר למרחק חמשה עשר אלף מילין על פני האוקינוס. הוא ידע, כי אם יתן לבו באמת ובתמים למעשה התקונים, ימריד עליו את כל היצרים הרעים. הוא ידע, כמה חצופה ומופקרת, כמה מרה ואכזרית תהיה שנאתם של אלה ההרפתקנים הרעבתנים, אשר קוו לצבור בחדשים מעטים הון ועושר, שיש בהם להקנות לבעליהם חיי רוזנים — בראותם כי כל תקוותיהם היו לאל. אולם הוא בחר בדרך הטוב והעיר את כל כחות נפשו לקראת קרב, קשה ומר לאין ערוך מאשר על יד פלסי. מתחלה נדמה, כי אין תוחלת למעשהו. אולם עד מהרה זעו כל המכשולים ונסוגו הלוך והסוג מפני כח הברזל והרצון הנלהב של האיש הזה. קבלת מתנות מאת הילידים נאסרה באיסור חמור. הסחר הפרטי של פקידי החברה נעקר. נדמה, כל המושבה כולה כאיש אחד עומדת להתקומם לגזרות האלו. אולם המושל התקיף ללא חמלה הודיע, כי אם לא ימצא עזר לו ממצודת ויליאם, ימצא אותו במקום אחר, והוא שלח להביא פקידים אזרחיים ממאדרס, שיסייעו עמו בהנהלת המדינה. את מחרחרי המדנים מבין יריביו דחה ממשמרתם. הנותרים נכנעו לאשר אין למנוע, ומקץ זמן קצר נדם קול אויב ומתנגד.

אולם קליב היה איש חכם ונבון מכדי שלא לראות ולהבין, כי מעשי הזדון אשר נעשו זה לא כבר יש לתלותם במקצת בסיבה, אשר בהכרח תוליד שוב מעשי זדון כדוגמתם, כמעט יחדל לחץ ידו החזקה. החברה נהגה בשיטה מוטעית בנוגע לשכר עובדיה. המשכורת היתה נמוכה מכדי לספק אפילו את הצרכים ההכרחיים, הנחוצים לשמירת בריאותם וישוב דעתם של אירופים באקלים טרופי. לחשוך פרוטה משכר מצומצם זה אי אפשר היה. לא היה מקום להניח, כי אפילו בני אדם בעלי כשרונות בינוניים יסכימו לבלות את מיטב שנות חייהם בנכר, תחת שמש לוהטת, בלי שום תוחלת ותקוה, חוץ מן המשכורת הזעומה הזאת. לפיכך מקובל היה מאז, כי סוכני החברה יהיו רשאים לעשות עושר על ידי סחר פרטי. דבר זה גרם נזק חמור לעסקי המסחר של הקורפורציה. סיר תומס רוֹ, איש נבון וגלוי עינים, בימי מלכותו של ג׳ימס הראשון, הרבה לדבר על לב המנהלים, כי ימצאו תרופה לקלקלה זו. ״יש לאסור בהחלט את הסחר הפרטי״, אמר ״ואז ישביחו עסקים שלכם. יודע אני, כי גזרה קשה היא. האנשים מודים ואומרים, כי לא בשביל משכורת בלבד באו. אך יש בידכם לסלק טענה זו, אם תקבעו משכורת הגונה, אשר תניח את דעתם; או אז תדעו במה אתם מותרים״.

חרף העצה הטובה הזאת, החזיקה החברה בשיטה הישנה, שילמה משכורת ירודה והעלימה עין מרוחי־העקיפין של סוכניה. משכורתו של חבר המועצה היתה רק שלש מאות לירות לשנה. אך גלוי וידוע היה, כי פקיד כזה אינו יכול להתקיים בהודו בפחות מסכום גדול מזה פי עשרה. ואי אפשר היה לשער, כי יסכים אפילו לחיות חיים נאים בהודו בלי שיחסוך ויאגור משהו לזמן שובו לאנגליה. שיטה זאת, לפני כבוש בנגל, יכלה להשפיע על סכום הרוחים של בעלי המניות, אך לא היתה עלולה לגרום נזק משום בחינה אחרת. אולם עתה היתה החברה גוף שליט ומושל. פקידיה אפשר היה שיכנום בשם סוכנים, סוחרים צעירים, סוחרים ותיקים. אבל על צד האמת היו פרוקונסולים, פרוקוראטרים של מחוזות נרחבים. בידם היה שלטון כביר. הכל הודו, כי משכורתם הקבועה אינה מספיקה. הם ראו רשות לעצמם, על פי המנהג המקובל ועל פי שתיקה כהודאה מצד בעליהם, לעשות הון ועושר בשבילי עקיפין; ומכאן תחילתם של מעשי הזדון והעושק, שהשמו את בנגל. קליב ראה ברור, כי איולת היא להפקיד בידי בני אדם תוקף שלטון ולדרוש מהם כי יחיו בעוני ובמחסור. הוא הגיע לידי מסקנה נכונה, כי שום ריפורמה לא תביא תקנה של ממש, אם לא תגרור עמה שיטה של מתן־שכר ביד רחבה לפקידים האזרחיים של החברה. הוא ידע יפה, כי אין דעת המנהלים נוטה לאשר שום העלאה של המשכורת על חשבון כיסם. הדרך האחת שנשארה פתוחה לפני המושל היתה זו, שנתנה מקום לטפול עליו כמה וכמה אשמות־שוא, אבל אנו סבורים, כי היתה לו זכות גמורה ללכת בה. הוא ייחד לפרנסת הפקידות האזרחית את המונופולין של המלח, אשר שימש בימים ההם ועד ימינו אחד הסעיפים החשובים ביותר של ההכנסה בהודו; והוא חילק את ההכנסות לפי אמת־מדה שנקבעה, כמדומה, לא בנגוד למדת הדין והשכל הישר. בסופו של דבר נאשם על ידי אויביו, וגם היסטוריונים האשימו אותו, כי עבר על הפקודה, כי הפר את הבטחותיו, כי התיר אותם מעשי החמס שלשם עקירתם נשלח מלכתחלה, היינו, את סחרם של פקידי החברה. אולם כל שופט בר־הבחנה ואשר אין לפניו משוא פנים יסכים, כי באמת אין שום נקודת־מגע בין השיטה שקבע הוא לבין זו שהוטל עליו לעקור. המונופולין על מלח שימש מקור להכנסת הממשלה בהודו עוד קודם שנולד קליב. הוא הוסיף לשמש מקור לה ימים רבים אחרי מותו. הפקידים האזרחיים, ודאי, היו זכאים לקבל פרנסתם מהכנסת החברה, וכל מה שעשה קליב אינו אלא זה, שהטיל אותה פרנסה על חלק מיוחד של ההכנסות. בדרך זו, עם ששם קץ למעשים שעל ידם היו נצברים חיש־קל אוצרות כבירים, נתן לכל פקיד בריטי נושא משרה במזרח את היכולת להגיע לאט לאט, אבל בבטחה, לידי אמידות. אבל זה כחם של בני אדם לעוות־הדין, ששום מעשה מאלה, שהטילו באמת כתם על חייו, לא גרר אחריו קטרוג מרובה וחמור, כמו תקנה זו, שהיתה על צד האמת ריפורמה הכרחית בשביל הצלחתן של כל שאר הריפורמות שלו.

הוא הכריע את התנגדותם של הפקידים האזרחיים; נוראה ממנה היתה זו של הצבא. כמה מן הקימוצים, שנעשו בפקודת המנהלים, פגעו באינטרסים של פקידי הצבא; וסערת־חימה פרצה, שגם יוליוס קיסר לא ברצון היה מתיצב נכחה פנים אל פנים. לא דבר קל היה לעמוד בפני התנגדותם של אלה שבידם כח החרב, בארץ שרק החרב כחה יפה למשול בה. מאתים קצינים אנגליים קשרו בסתר נגד הממשלה והחליטו להתפטר כלם מעבודתם יום אחד בהיותם בטוחים ללא ספק, כי קליב יסכים לכל ויתור, ובלבד שלא יראה את הצבא, שעליו עומדת כל הקיסרות הבריטית במזרח, עזוב מאין מפקדים. הם ידעו אך מעט רוח תקיפה זו, שעמה יש להם עסק. עם קליב היו עוד קצינים מעטים, שעליהם יכול היה לסמוך. הוא שלח למצודת סט. ג׳ורג׳ להביא משם חיל מלואים. הוא הפקיד על משרות בצבא גם סוכנים מסחריים, שהיו נכונים לעמוד לימינו בשעת משבר זה; ופקודות שלח, כי כל קצין שהתפטר יובא מיד לכלכותה. הקושרים הכירו, כי טעו בחשבון. המושל לא היה נוח לרצות, החיילים עמדו נאמנים. הסיפויים, שעליהם היתה לו לקליב תמיד השפעה גדולה ויתרה, עמדו לימינו באמונת־אומן. זוממי הקשר נאסרו, העמדו לדין והודחו ממשמרתם. השאר, נפוגים ונכנעים, בקשו להם רשות להחזיר את דרישת הפיטורים. רבים מהם הביעו חרטה ודמעות בעיניהם. עם מפירי המשמעת הצעירים נהג קליב במדת הרחמים. עם הדבּרים היה קשה ללא חנינה. אך קפדנותו היתה טהורה מכל כתם של טינה אישית. בעוד אשר הגן בכל חומר־הדין על סמכות השלטון המסור בידו, הפליג דעתו מכל פגיעות ועלבונות אישיים מחוך בוז וגודל־נפש. על אחד מן הקושרים הוטלה אשמה, כי חבל מזמה לרצוח את המושל; אך קליב לא רצה גם להטות אזן לדברי אשמה זו. ״הקצינים״, אמר ״הם ג׳נטלמנים אנגלים, לא רוצחים״.

בו בזמן ששינה את המשטר האזרחי וכונן את שלטונו על הצבא, הגיע לידי הצלחה גמורה גם בפוליטיקה החיצונית שלו. תחילת עלותו על אדמת הודו היתה אות לשלום ההולך ובא. הנאבוב של אוּד ועמו צבא גדול חנו בעת ההיא על גבול בּאהר. אליו נספחו המון אפגנים ומהראטים, וטעם לא מעט היה לחשוש לברית כללית של כל ממלכות הילידים נגד האנגלים. אולם השם קליב הכריע מיד כל התנגדות. האויב בקש בכל לשון של התרפסות ופיוס לכרות ברית שלום ונכנע לתנאים, אשר הואיל לצוות המושל החדש.

* * *

בעצם הזמן ההוא כוננו את המשטר של בנגל על בסיס חדש. שלטון האנגלים בחבל ההוא לא היה עד כה מסוים כלל. הוא היה זר לחוקה הישנה של הקיסרות ולא הוגדר על פי שום כתב־אמנה. למה היה דומה, לאותו שלטון, שבזמן האחרון של הקיסרות המערבית שתששה מזקנה, נהגו בו באיטליה מפקדי חיל השכירים כגון ריקימר105 ואוֹדוֹאקר106, שהעלו והורידו כרצונם כמה וכמה מלכי־אליל מוכתרים בשמות קיסר ואבגוסטוס. אולם כמו באיטליה כן גם בהודו מצאו הקרבתנים הנכרים לטוב להם להחליט לשלטון, שנתכונן בכח הנשק, תוקף של משפט כתוב וקדושת מסורת. תיאודוריק מצא לדבר של חכמה להשיג מאת החצר הרחוקה של ביצנץ כתב, הממנה אותו להיות מושל איטליה; כיוצא בזה פנה גם קליב אל חצר המלכות בדלהי לבקש זכות רשמית על השלטון, שכבר היה בידו למעשה. המוגול היה חסר אונים לחלוטין; והוא, אף כי רטן, היה לו נמוק לשמוח מאד על זה, שהאנגלים מוכנים ומזומנים לתת טבין ותקילין, שהוא לא היה יכול להוציא מידם לעולם, חלף קצת אותיות בלשון הפרסית, שאינן חשובות לו כלום. חיש נעשה העסק, והמלך הגדול של הינדוסטן הוציא כתב־הרשאה, שנתן לחברה את הזכות לגבות הכנסות ולפקח עליהן בבנגל, אוריסה ובאהר.

עוד היה נאבוב, שמגעו עם השלטונות הבריטיים היה כמו זה של אחרוני המירובינגים, הצ׳ילפריקים והצ׳ילדריקים השוטים, עם רבי החצר החרוצים והפקחים, קארל מרטל ופיפין. היה זמן, שקליב כמעט גמר בלבו להשליך החוצה בכלל את הדחליל הזה, אבל אחרי כן נמלך בדעתו ומצא, כי נוח לו יותר שישתמש בשמו של הנאבוב, ביחוד בעניני משא ומתן עם אומות אירופיות אחרות. קליב הבין כי הצרפתים, ההולנדים והדנים יהיו נוחים יותר לקבל עליהם מרותו של נסיך מן הילידים, שהיו רגילים לנהוג בו כבוד, מאשר למרותה של חברה מסחרית בת־תחרותם. הפוליטיקה הזאת, אפשר, היתה נכונה וראויה לשעתה. אולם עד מהרה נמצא, כי צעיף זה דליל ושקוף הוא מכדי להוליך שולל את מי־שהוא, ולכן נמנעו ממנו לגמרי. עדיין יורשו של מיר ג׳אפיר יושב במורשידאבאד, עיר הבירה העתיקה של בית מלכותו, עדיין תואר נאבוב נקרא עליו, האנגלים במשאם ומתנם עמו עדיין פותחים בלשון ״הוד רוממותו״, ועדיין רשות נתונה לו לקים בידו מקצת מהדרת־מלך זו שעטרה את אבותיו. קצבה של מאה וששים אלף לירות לשנה מפרישה לו הממשלה. מרכבתו מוקפה עדת שומרי ראשו, ולפניה הולכים עבדים נושאי אלות כסף. אישיותו ומעון שבתו עומדים מחוץ לרשות הרגילה של כוהני המשפט. אולם בידו אין מעתה אף חלק קטן שבקטנים משלטון פוליטי, ולמעשה אינו אלא נתין מיוחס ועשיר של חברת המסחר.

קל היה לקליב במשך ימי שלטונו בבנגל בפעם השניה לצבור הון ועושר במדה שלא נחל כמוה שום אדם באירופה. ואמנם, בלי העמיס על תושבי המדינה העשירים עול כבד מזה שהרגילום למשוך בו הטובים והנוחים שבמושליהם, יכול היה לקבל שנה שנה מתנות כדי שלש מאות אלף לירות. הנסיכים השכנים היו משלמים לו בשמחה כל מחיר בשכר עין טובה. אך הוא, ניכר הדבר, קיים בעצמו בכל חומר הדין אותם החוקים והמצוות שנקבעו על ידו ככלל לאחרים. הראג׳ה של בינארס הציע לו יהלומים רבי ערך. הנאבוב מאוּד פצר בו, שיקבל ממנו סכום כסף גדול וקופסת אבנים טובות. קליב השיב את פניהם בדרך כבוד, אבל בכל תוקף. ויש להעיר, כי הוא לא החזיק טובה לעצמו על השבת־פנים זו, וכי מעשים אלה לא נודעו בקהל אלא לאחר מותו. הוא היה עורך רשימה מדויקת של דמי משכורתו, של חלקו ברווחים, שמכניס סחר המלח, ושל אותן התשורות, שלפי נמוסי המזרח אין מסרבים עליהן משום גסות־רוח. מן הסכומים שבאו מן המקורות האלה כלכל את צרכי ואת מעמד ביתו. את הנותר חילק בין ידידיו הנאמנים, — מתי מספר, אשר נלוו אליו בדרכו להודו. הוא היה משתבח תמיד, ועד כמה שאנו יכולים לדון יש אמת בשבח זה, כי ימי שלטונו האחרון בהודו הקטינו את הונו תחת להגדילו.

סכום אחד של ממש אמנם קיבל. מיר ג׳אפיר הניח לו בצוואתו למעלה מששים אלף לירות במטבעות ובאבנים טובות, ואילו התקנות שנקבעו על ידי קליב זה לא כבר לא היו חלות אלא על מתנות מאת החיים, יצאו מהן צוואות של נפטרים. קליב קבל את הכסף, אבל לא לעצמו. הוא מסר את הכל לרשות החברה, פקדון בשביל קצינים וחיילים, שבכהונתם נעשו פסולים לעבודה. הקרן הזאת, הנקראת עד היום על שמו, תחלתה מתנת־נסיכים זו.

אחרי עשותו בהודו שמונה־עשר חודש הכריח אותו מצב בריאותו לשוב לאירופה. בסוף חודש ינואר שנת 1767 עזב בפעם האחרונה את הארץ, שהוא השפיע על גורלה השפעה עצומה כל כך.

בשובו בפעם השניה מבנגל לא קידמו בני ארצו את פניו בתרועות כבראשונה. הרבה סיבות פעלו פעולתן ומררו את שארית ימי חייו והצעידוהו אלי קבר בלא עת. אויביו מימים עברו בלשכה לעניני הודו עדיין היה כחם גדול וידם נטויה; נוספה עליהם לעזרה חבורת בני ברית, שחמת־רשעתם היתה גדולה ויתרה מזו שלהם. כל אותה כנופיה של חמסנים ורועצנים, שמידם חלץ קליב את בנגל, רדפו אותו במשטמת מות זו, המצינת בריות שפלות שכמותם. רבים מהם גם השקיעו את הונם במניות של הודו אך ורק כדי שיהיה בידם יתר כח להרעים ולהרגיז את האיש שרוחו התקיפה שמה גבול לתאות בצעם. עתוני־כזבים נוסדו מלכתחלה לא לשם צורך כל־שהוא, אלא כדי להתעלל בו; ודעת הקהל כך היה טיבה, שמעשי־תעתועים, אשר במסבות כתקונן כחם כאין וכאפס לנוכח האמת והמעשים הטובים, עשו אז רושם במדה שאינה מצויה.

המאורעות הגדולים שאירעו בהודו הביאו לעולם מעמד חדש של אנשים אנגלים, שבני ארצם נתנו להם את הכנוי נאבּוֹבּים. אנשים אלה, בדרך כלל, יצאו ממשפחות שלא היו מיוחסות ולא עשירות; בדרך כלל נשלחו למזרח בראשית ימי נעוריהם; ושם רכשו הון גדול, שהביאו עמהם לארץ מולדתם בשובם. מטבע הדברים, כי מאין אפשרות יתרה למצוא מהלכים בחברה המעוּלה, הוכיחו כמה צדדים של חוסר־טעם ושל התהדרות לראוה, המיוחדת להדיוטות שעלו לגדולה. מטבע הדברים, כי במשך ישיבתם באסיה סגלו להם נמוסים ומנהגים שנראו מתמיהים, אם לא מעוררים גועל־נפש, בעיני בני אדם, אשר מימיהם לא עזבו את אירופה. מטבע הדברים כי בהתענגם על רוב כבוד במזרח, לא היו נוטים לשקוע בקרן חשכה בארץ מולדתם; ובהיות להם כסף ובאין להם לא יחוס אבות ולא מגע ומשא עם רבי־עם, טבעי היה הדבר, שיהיו מבליטים בקצת טרדנות את היתרון האחד שיש בידם. בכל מקום שבחרוהו למושב להם נתחרחר כעין ריב ביניהם ובין האצילים ומרומי העם, בדומה לריב שעשה שמות בצרפת, בין חוכר המסים ורוזני הגליל. השנאה הזאת לאריסטוקרטיה שימשה שנים רבות סימן מובהק לפקידי החברה. למעלה מעשרים שנה אחרי הזמן שעליו אנו מספרים עתה, השמיע ברק, כי עם היעקובינים אפשר למנות, כמעט כולם עד אחד, ״את שבי הודו המזרחית אשר מורת־רוח הוא להם בראותם, כי כבודם בעיני העם אינו עולה בד בבד עם מדת עשרם״.

הנאבּוֹבּים נעשו עד מהרה מעמד של בני אדם, שאין דעת הבריות נוחה מהם. כמה מהם פיתחו בהיותם במזרח כשרון כביר ועשו גדולות לטובת המדינה; אולם בארץ מולדתם לא הועילו כשרונותיהם לשבחם, ושרותם לטובת הארץ היה ידוע אך מעט. אשר ממחשכים עלו לגדולה, אשר סגלו להם עושר רב, אשר הציגוהו לראוה בחוצפה, אשר בזבזוהו בלא טעם ודעת, אשר העלו מחיר כל דבר בשכנותם — למן ביצים טריות ועד לחבלי־בחירה נפסדים, אשר עטיפות משרתיהם רבה יפעתן משל משרתי דוכסים, אשר מרכבותיהם היו נהדרות משל ראש העיר לונדון, אשר המון בני משק ביתם, ללא עין צופיה, שימש דוגמה רעה והשחית מחצית המשרתים שבארץ, אשר כמה מהם, עם כל יפעת זהרם לא יכלו לסגל להם את הטעם הטוב של החברה המהוגנת וחרף ארוות הסוסים והמון העבדים והמשרתים, וכלי החרסינה היקרים, ובשר הציד, ויין בורגונדיה, לא היו בכל זאת אלא אנשים נחותי־דרגה — כל אלה היו דברים שהעירו בקרב המעמד שמהם יצאו, וגם בקרב המעמד שאליו היו דוחקים ונדחקים, משטמה מרה ומרורה, זו בת־זווגן של קנאה ובוז. אולם כאשר פשטו בקהל שמועות, כי שפע עושר זה, שנתן יכולת לבעליו להקדיר זהרו של ה־ Lord Lieutenant בככר מרוץ־הסוסים או לנצח בבחירות ראש בית־אב, שימיו כימי ה־ Doomsday Book נצבר על ידי שעסקו עם הצבור שלא באמונה, על ידי שמגרו מכסאותם מלכים אשר להם משפט המלוכה, על ידי שדלדלו מדינות עד תכלית,— התמרדו כל היצרים הטובים והנעלים כמו גם כל היצרים הרעים והשפלים של נפש האדם על בן הבליעל, שבאון ועוול ירש את האוצרות הרבים האלה, אשר עתה הוא מפזרם מתוך בזבזנות שחצנית ונקלה. הנאבוב העלוב, דומה, חברו בו כאחד גם כל אותן החולשות, שהקומידיה כוננה כנגדם את חצי לעגה האכזרים, וגם אותן התועבות שהטילו את הקדרות האפלה על הטרגדיה; בו חברו, כמדומה, טורקארה107 ונירון, האדון י׳ורדן108 וריצ׳ארד השלישי. סופה של שיקוצים וקלסה, כזו שאפשר לדמותה רק לאותה סערת חימה של הקהל נגד הפוריטנים שפרצה בימי הריסטברציה, התחוללה כעת נגד פקידי החברה. בעלי הנפש נזדעזעו לזכר הדרכים, שבהם עשו הללו את עשרם, והחסים על ממונם — למראה הדרכים, שבהם בזבזו אותו. רודפי אסטניסות לגלגו על טעמם הקלוקל. אנשי צורה דחום ממחיצתם בשל הדיוטות שבהם. סופרים, רחוקים ושונים זה מזה לדעות ולסגנון, מיתודיסטים ופורקי־עול, פילוסופים ובדחנים, עמדו הפעם מחנה אחד, אין זו גוזמה לאמר, כי במשך זמן קרוב לשלשים שנה היתה כל הספרות הקלה של אנגליה ספוגה אותם הרגשות שתארנו. פוט העלה על הבמה שר אנגלו־הודי, הולל, רע־עין ועריץ, המתבייש בידידי נעוריו דלי המעמד, השונא את האריסטוקרטיה, אלא שהוא להוט כתינוק להמנות בקהלם, המבזבז את הונו על סרסורי־עבירה וחנפנים, המקשט את נושאי אפריונו בפרחים גידולי חממות יקרים שביקרים ומדהים את ההדיוטות בלהגי־דברים על רופיות, לקים וז׳גהירות. מקנזי109, בהומור מעודן יותר, תאר משפחה קרתנית פשוטה, שעלתה פתאום לגדולה על ידי אחד מבניה שנתעשר בהודו, והיא מעוררת צחוק ולעג על ידי שהיא מחקה מעשה־קוף את הליכותיהם של אנשי מעלה. קאופר110, בתוכחתו הנשגבה, אשר רוח משוררי ישראל בלהבה מלהטת מתוכה, נתן את עשק הודו בראש פשעי האומה, אשר בגללם הביא אלהים על אנגליה שנות מלחמה ופגעים רעים, תבוסה על פני מי ימיה ואבדן נחלותיה מעבר לאוקינוס. אם מי מקוראינו יאבה להטריח את עצמו ולהעלות מאבק הגנזים של הספריות הפתוחות לקהל איזה רומאן שנתפרסם לפני ששים שנה, מובטח לי שימצא כי הנבל, ראש גבורי הספור או השני במעלה, לעולם הוא נאבוב זקן פרא־אדם, רב אוצרות, בעל פרצוף צהוב שזוף, כבד נגוע ולב נגוע ומושחת עוד יותר. הנה כן, ככל שאפשר לנו עתה לשפוט, היו רגשות תושבי הארץ בנוגע לנאבובים בכלל. וקליב היה הנאבוב שבנאבובים, המוכשר, המפורסם, העליון בדרגה, העשיר שבחבורה. עשירותו הוצגה לראוה בדרך זו שאי אפשר היה שלא תעורר איבה. הוא ישב מושב יקר ותפארת בככר ברקלי. הוא כונן לו ארמון אחד בשרופשיר ואחד בקלירמונט111. לפי כחו בפרלמנט היה ראוי להתחרות במשפחות המיוחסות ביותר. אולם בכל התפארת והגדולה הזאת מצאה הקנאה מקום ללגלג עליו. כמה מקרוביו, דומה, יאה היתה להם עשירות זו וחשיבות זו, כמו לאותה מרג׳רי מאשרום112, הגבורה של מקנזי. אף הוא עצמו, עם כל מעלותיו הגדולות, לא היה נקי מן החולשות, שכותבי הסאטירות בדור ההוא ציינו אותן כסימן מובהק לכל המעמד שלו. אמנם בשדה המלחמה היו מלבושיו פשוטים להפליא. תמיד היה רכוב על סוסו, מעולם לא ראוהו אלא במדיו, מימיו לא לבש בגדי משי, מימיו לא דרכה רגלו באפריון והיה מסתפק במאכלות פשוטים ביותר. אולם בזמן שכבר לא עמד בראש צבא עזב את מדת ההסתפקות השפרטאית למען יפעת־רהב וחיי תפנוקים של בעלי תאוה. אף כי מראהו לא היה יפה, ואף כי תוי פניו הגסים נצלו מכיעור פשוטו כמשמעו רק על ידי מבע זה של קפדנות, עוז־רוח לבלי חת ותוקף שלטון, בכל זאת, היה להוט אחרי בגדים מפוארים וצבעוניים, ופיטם את מלתחתו למעלה מכל הפלגה. סיר י׳והן מאלקולם מביא לנו מכתב, הראוי לסיר מתיו מייט113, שבו מזמין קליב ״מאתים חולצות מן המובחר והמהודר, ככל שאפשר להשיג אם בתפלה ואם בצדקה.״ קצת שגעונות מעין זה, שנמסרו איש מפי איש ונתגזמו במדה מופלגה, עשו רושם קשה על דעת הקהל. אלא שלא כאן עיקר הרעה. סיפורים קודרים, רובם בדויים מתחלתם ועד סופם, היו עוברים בין הקהל בנוגע למנהגיו במזרח. עליו נגזר ליתן את הדין לא רק על המעשים הרעים, שבהם נתקלקל הוא עצמו פעם או פעמים, אלא בשל כל המעשים הרעים של כל האנגלים בהודו, בשל המעשים הרעים שנעשו בזמן שלא היה שם; יתר על כן, בשל אותם המעשים הרעים, שהוא התקומם להם בעוז־רוח וענש עליהם בכל חומר הדין. גם אותן הקלקלות, שכנגדן ערך מלחמה בלב נאמן, בכל תוקף ובהצלחה רבה, נזקפו על חשבון עוונותיו. אותו ראו, למעשה, כסמל כל העוונות והפשעים, שהקהל תלה אותם, אם בדין ואם שלא בדין, ברודפי־העלילות האנגלים באסיה. אני עצמי שמעתי אנשים זקנים, שלא ידעו כלום מקורותיו, אלא שקיימו בידם את הדעות הקדומות שקלטו בנעוריהם, מספרים עליו כעל שטן בלבוש בשר־ודם. ז׳והנסון היה מדבר עליו תמיד בלשון זו. בראון, שקליב מסר בידו את סדור ככרי־המשחק שלו, נדהם לראות בבית בעליו המפורסם תבה שבשעתה היתה מלאה זהב מאוצר המלוכה במורשידאבּאד, ולא יכול להבין, כיצד מניח לו מצפונו של הפושע לישון בשעה שכלי זה סמוך כל כך לחדר המיטות שלו. האכרים של סארי114 היו מביטים מתוך אימה מסתורית אל הבית המפואר שהולך ונבנה בקלירמונט, והיו מתלחשים ואומרים כי בן־הבליעל הגדול הזה ציוה לעשות את קירות הבית עבים כל כך, כדי לגדור בפני השטן, אשר ביום מן הימים יבוא וישאהו ועם רוחו גויתו. בין הבורים, גולמי־אדם, שהיו מקשיבים בפה פעור לסיפור נורא זה, היה בחור אחד ריקן מגונה ושמו האנט, אשר נתפרסם אחר כך בשם ויליאם האנטינגטון.S.S; והאמונה התפלה שנתמזגה מזג משונה עם נכליו של הריקן המתעתע הזה, מצאה לה, כנראה מזון לא מעט בסיפורי המעשות על חייו ועל אפיו של קליב.

* * *

בינתים הלכה וחלשה דחיפה זו שנתן קליב לשלטון בבנגל. הפוליטיקה שלו נעזבה במדה מרובה; מעשי הזדון, שדוכאו על ידו, התחילו חוזרים ליושנם. ואחרון אחרון, על הרעה הרבה, שמקורה היה השלטון הפסול, נוספה פורענות איומה, אחת מאלה ששום ממשלה טובה ומשובחת אין בכחה לעכב אותן. בקיץ שנת 1770 לא ירדו גשמים; האדמה חרבה; מקוי המים היו ריקים. הנהרות נצטמקו באפיקיהם; ורעב, שכמוהו עלול להתרגש רק בארצות, שבהן אין מחיה לכל משפחה ומשפחה אלא חלקת אדמה קטנה שלה, מילא את בקעת הגאנגס יסורים ומות. נשים רכות ובישניות, אשר לא הרימו מימיהן את צעיפן ברבים, יצאו מחדרי חדרים, אשר קנאת הגבר המזרחי הפקידה שם שומרים על יפין, ובקול בכי ויללה התנפלו ארצה לרגלי עוברים ושבים לבקש קומץ אורז לילדיהן. נהר הוגלי גרף בכל יום אלפי גופות עד להיכלי העמודים ולגנים של הכובשים האנגלים. אף רחובות כלכותה היו חסומים על ידי הגוססים והמתים. הנותרים בחיים, כחושים ותשושים, לא עמד בהם כוח לשאת את גופות קרוביהם המתים אל מדורת האש או אל הנהר הקדוש, אף לא להבריח את התנים והעיטים, שרטשו את הפגרים לעין השמש. מספר חללי הרעב לא נפקד מעולם ולא נודע, אבל פי העם נקב את מספרם במיליונים. השמועות העגומות האלו עוד הגדילו את הרוגז, אשר כבר שרר באנגליה בנוגע לעניני הודו. בעלי המניות של חברת הודו המזרחית התחילו דואגים לרווחיהם. כל אדם באשר הוא אדם נרגש לשמע הפורענות אשר נתרגשה על נתינינו העלובים; ורגשות זעם נוספו עד מהרה על רגש החמלה. שמועות התהלכו, כי פקידי החברה הביאו את הרעב על ידי שאצרו בידם את כל אורז הארץ; כי הם מוכרים אותו במחיר גדול פי שמונה, עשרה, שנים־עשר מאשר שילמו; כי פקיד אנגלי אחד, אשר שנה אחת לפני כן לא היה בידו מאה לירות, העביר במשך זמן הבצורת 60 אלף לירות ללונדון. ההאשמות האלו, לדעתנו, אין להן יסוד. כי פקידי החברה פשטו ידם, לאחר יציאתו של קליב, לעשות עסקים באורז, — דבר קרוב לודאי הוא. כי, מאחר שעשו עסקים באורז, בשנת בצורת, זכו לרווחים גדולים, — דבר ברי הוא. אבל אין טעם לחשוב, כי הם הולידו או הגדילו את האסון, שגורמים טבעיים מסבירים אותו במדה מספקת. זעקת החמס על הפקידים בשעת צרה זו היתה, לפי השערתנו, אוילית כמו אותם הקטרוגים שהיו נשמעים בשעתם בימי רעב מפי מדינאים ושופטים, ואנו שומעים אותם עד היום מפי שתים שלש נשים זקנות, כלפי סוחרי־תבואה. אולם הזעקה היתה גדולה כל כך ומקפת כל כך את כל העם שהביאה לידי טעות גם אדם בעל תבונה רבה, העומד מעל לדעות הקדומות של ההמון, כגון אדם סמית115. ומה שמופלא הרבה יותר, כי הפורענויות האלו הגדילו הרבה את הרוגז על לורד קליב. הוא כבר ישב באנגליה זה כמה שנים, כאשר פרץ הרעב בהודו. שום תקנה מתקנותיו לא היתה עלולה לסייע סיוע כל שהוא לפורענות כזו שתתרחש. אם פקידי החברה עשו מסחר באורז, הרי היתה זאת הפרה גמורה של עיקר שנקבע על ידו, ושהוא הקפיד עליו בכל תוקף בימים שהשלטון היה בידו. אולם בעיני בני ארצו היה הוא, כמו שאמרנו, הנאבוב, סמל דמותו של האנגלי־הודי; ועתה, בזמן שהוא היה עוסק בבנין ובנטיעה בסארי, הטילו עליו את האחריות לכל פגעי הבצורת בבנגל. הפרלמנט לא נתן דעתו עד העת ההיא לאחוזותינו בהודו אלא מעט מאד. מזמן מותו של ג׳ורג׳ השני היה השלטון למראית עין בידי שורה של ממשלות חלשות, עולות ויורדות בזו אחר זו, שכל אחת מהן חלקות וכבוד תחלתה, וסופה כחש ותרמית מלפני החצר. האינטריגות בארמון, המהומות בעיר הבירה ותנועות המתקוממים במושבות האמריקניות, לא הניחו ליועצי הכתר אלא זמן מועט לשם חקר עניני הודו. בזמן שהתערבו בדבר, היתה התערבותם קלושה והססנית. אמנם הלורד צ׳אטהאם, במשך אותה תקופה קצרה שבה היתה ידו תקיפה במועצת המלך ג׳ורג׳ השלישי, תיכן התקפה עזה על החברה להודו. אולם תכניותיו לא הגיעו לכלל מעשה בשל המחלה המוזרה, אשר קרוב לעת ההיא התחילה מעיבה את כשרונו המופלא.

לבסוף, בשנת 1772, הכירו הכל, כי הפרלמנט שוב אינו יכול לנהוג זלזול בעניני הודו. הממשלה היתה חזקה מכל אחת מאלה, שהחזיקו בידן את השלטון מאז בא הקרע בין מר פיט וההתאחדות הגדולה של הויגים בשנת 1761. שום שאלות דחופות בפוליטיקה הפנימית או האירופית לא הטרידו את דעתם של המדינאים. זו היתה דממה קצרה וכוזבת בין שתי סערות. ההתרגשות, שעוררו הבחירות של מידלסכס, שככה; רגשות הרוגז באמריקה עוד לא איימו במלחמת אזרחים; הקשיים הכספיים של החברה להודו הביאו לידי משבר; המיניסטרים מוכרחים היו לתת דעתם בענין הזה; וכל אותה סערה, אשר התחשרה זה זמן רב, התחוללה בבת־אחת על ראש קליב.

אכן מצבו היה רע ומר להפליא. שנוא היה בכל הארץ, שנוא בלשכה לעניני הודו, שנוא לכל לראש על אותם פקידי החברה העשירים ורבי השפעה, אשר הוא הניא את חמסנותם ועריצותם. עליו היה לשאת עוון כפלים גם על מעשיו הרעים גם על מעשיו הטובים, על כל קלקלה בהודו ועל כל תקנה טובה שם. המצב בעולם הפוליטי כך היה, שקליב לא יכול לקוות לעזרה משום חבורה פוליטית בת השפעה. המפלגה שהיה נמנה בתוכה, זו של ג׳ורג׳ גרנוויל, היתה הוגה שנאה לממשלה ועם זה לא נתאחדה מעולם איחוד שלם עם שום סיעה אחרת של האופוזיציה, לא עם הסיעה הקטנה שעדיין היתה דבקה אחרי הלורד צ׳אטהאם, ולא עם המפלגה הגדולה והחשובה שמנהיגה המוחזק היה הלורד רוקינגהם. ג׳ורג׳ גרנוויל כבר הלך לעולמו: הנוטים אחריו התפזרו, וקליב, שלא נספח לשום סיעה מן הסיעות רבות ההשפעה, אשר פילגו את הפרלמנט, לא יכול להשען אלא על דעותיהם של אותם החברים בפרלמנט, שנבחרו על ידו. אויביו, ביחוד אלה ששנאוהו על מעשיו הטובים, היו חסרי מצפון, עזי־נפש. רשעותם נתכוונה להביא עליו חורבן גמור, לרוששו ולתת את שמו לשמצה. חשקה נפשם לראותו והוא מגורש מן הפרלמנט, לראות את תארי האבירות שלו נטולים ממנו, לראות את נכסיו מוחרמים; וספק הוא, אם גם אחרית כזאת היתה משביעה את יצר הנקמה בקרבם.

תכסיסיו של קליב בפרלמנט היו דומים לתכסיסיו בשדה המלחמה. עזוב מאוהבים, מוקף אויבים, אחד כנגד רבים, הוא על גורלו בכף המאזנים, לא הואיל קליב אפילו ללמד על עצמו זכות, אלא השתער בעוז למערכה. בדרגה ראשונה של הויכוחים על עניני הודו קם ממושבו, ובנאום ארוך ומתוכן ביטל חלק גדול של העוונות שטפלו עליו. אומרים, כי עשה רושם עצום על קהל שומעיו. לורד צ׳אטהאם, שהיה בעת ההיא צל עצמו לפנים, ואהב לבקר במקום בימת תהלתו, ישב בלילה ההוא תחת היציע של בית הנבחרים, והודיע כי מימיו לא שמע נאום נאה מזה. אחרי כן פורסם הנאום בדפוס מידו של קליב, ואם גם נביא בחשבון כל סיוע, שאולי סייעוהו ידידיו אנשי הספרות, הרי הנאום הזה מוכיח, כי קליב נחן לא רק בבינה יתרה ואומץ רוח, אלא גם בסגולות של נתוח וחן לשון, אשר על ידי שקידה וטפוח אפשר היה להביאן לידי תכלית השלמות. הוא צמצם הפעם הזאת את דבריו בלמדו זכות על תקנותיו בימי ממשלתו האחרונה בלבד והצליח ער כדי כך, שאויביו מצאו לטוב להם לקטרג מאז והלאה בעיקר על פרשת חייו הראשונה.

פרק זה של חייו, מעשה שטן, המציא לשנאתם כמה מקומות תורפה. נבחרה ועדה שתערוך חקירה ודרישה בעניני הודו; וועדה זאת בדקה בקפדנות של שמחה לאיד את כל קורות ההפיכה הגדולה ההיא, אשר הורידה מכסאו את סוראג׳ה דאולה והרימה את מיר ג׳אפיר. קליב נטען ונחקר וחזר ונחקר ללא חמלה; לאחר זמן היה רגיל להתאונן בנפש מרה, כי עמו, עם הברון של פלסי, התהלכו כעם גונב צאן. תשובותיו התקיפות והכנות הן עצמן דיין להוכיח, עד כמה זרים היו לרוחו אותם הנכלים והעקמימויות שאליהם היה משפיל לרדת לפעמים במשאו ומתנו עם אנשי המזרח. הוא הודה בדבר מעשי הערמה שנהג בהם כדי לרמות את אומיצ׳אנד והודיע בכל תוקף, כי אין הוא מתביש במעשיו אלה, וכי במסבות כאלו היה נוהג גם עכשו כך. הוא הודה, כי קבל סכומים עצומים מאת ג׳אפיר, אך מאן להניח, כי בעשותו זאת פגע במדה ממדות המוסר או הכבוד, ונהפוך הדבר, הוא הכריז, ולא בלי טעם במדה ידועה, על זכותו לראות את עצמו ראוי לתהלה ושבח על שנאת בצע במדה שאינה מצויה. הוא תאר בלשון ציורית חיה את המצב שבו העמידו נצחונו. מלכי ארץ מסורים בידו לשבט או לחסד. עיר מלאה שפע אחוזה אימה ופחד, פן יתנוה לבז; באנקים עשירים מתחרים זה בזה בשל בת צחוק שלו; מרתפים, מלאים ערימות זהב ואבנים טובות, פתוחים לפניו לבדו. ״באלהים, אדוני היושב־ראש״, קרא, ״כיום הזה אני עומד תמה ומשתומם על מדת ההסתפקות שלי״.

החקירה היתה נרחבת כל כך, שבית הנבחרים נסגר קודם שבאה לידי גמר. היא נמשכה במושב השני של הפרלמנט. וכאשר גמרה הועדה סוף סוף את עבודתה, לא קשה ביותר היה לאנשים בעלי בינה וללא משוא־פנים לבוא לידי החלטה בענין זה. ברור היה, כי קליב חטא ואשם בכמה מעשים, שאי אפשר להצדיקם בלא לפגוע בסמכותם של כל החוקים הקדושים ביותר בדין־ודברים שבין אדם לחברו ושבין מדינה למדינה. אולם ברור היה גם זה, כי האיש הוכיח כשרונות גדולים, ואף מעלות רוח גדולות, כי עשה טובה רבה גם לארץ מולדתו וגם לעם ההודי, וכי על צד האמת הוא נתבע עתה לדין לא על עסקיו עם מיר ג׳אפיר, אף לא על מעשה המרמה שעשה לאומיצ׳אנד, כי אם על זה שעמד בתוקף בפני החמסנות והעריצות.

המשפט הפלילי הנהוג אין לפניו חשבון מצוה כנגד עבירה. הזכות הגדולה שבגדולות אי אפשר לה לשמש סנגוריה על עבירה קלה שבקלות. אדם שמכר שכר ביום ראשון בשבת בבוקר, אי אפשר ללמד עליו זכות בשל אשר הציל ממות בן אדם וסיכן את חייו שלו. אדם שרתם כלב ניופאונדלנדי לעגלת תינוקו, אין להגן עליו בטענה, כי הוא נפצע במלחמת ווטרלו. אולם לא בדרך זו ראוי לנו לנהוג באנשים, שהעמדו בפני מעצורים קשים הרבה יותר מן המצוי ושנתנסו בנסיונות גדולים וקשים הרבה יותר מן המצויים, ושעל כן זכאים הם לרתוי יתר על המדה המצויה. אנשים כאלה ראויים שיהיו נדונים על ידי בני דורם, כדרך שיהיו נדונים על ידי הדורות הבאים. מעשיהם הרעים אמנם אינו בדין שיקראו טובים, אולם את פעולותיהם הטובות עם הרעות יש לשקול בצדק וביושר; ואם בכללו של חשבון מכריעות הפעולות הטובות, אחת דתם, לא רק זכוי, אלא גם שבח. אף שליט אחד בקורות העולם לא יוכל לצאת זכאי על ידי שופט, אשר יתלה עינו בלי חמלה במעשה עוול אחד או שנים. ברוס גואלה של סקוטלנד, ויליאם גואלה של הולנד, יורשו הגדול, גואלה של אנגליה, מארי116 השליט הטוב, קוזמו האב לארצו, אנרי הרביעי מלך צרפת, פטר הגדול מלך רוסיה — הכי יוכל אף הטוב שבהם לעמוד במבחן כזה? ההיסטוריה עינה רחבה יותר; ובית־ הדין הנאמן ביותר לדון במאורעות פוליטיים גדולים הוא זה, הצופה ורואה את פסק דינה של ההיסטוריה.

אנשים נבונים ומתונים מכל המפלגות הרגישו בכך בדינו של קליב. הם לא יכלו לפסוק, כי הוא חף מפשע, אבל לא היו נוטים להסגירו בידי חבר נקמנים שפלים, אשר השפילו את כבודו והיו נכונים לדכאו ולהכריעו עד מות. הלורד נורת117, אף כי לא היה ידיד גדול לו, לא נטה ללכת עד הגבול האחרון. בזמן שהחקירה עוד הלכה ונמשכה, ענדו לקליב ברוב פאר והדר את אות הכבוד אשר ניתן לו שנים אחדות לפני כן, תואר אביר המרחץ, בקאפילה של הנרי השביעי. זמן מועט אחרי כן נתמנה לורד נציב של שרופשיר. כאשר נשק את יד המלך קבע לו ג׳ורג׳ השלישי, אשר היה נושא לו פנים תמיד, ראיון מיוחד, דבר עמו כחצי שעה על הפוליטיקה ההודית וניכר היה, כי דברי הגנרל הנרדף, אשר סח לו על מפעליו וכיצד שלמו לו גמולו על פניו נגעו עד לבו.

סוף סוף הובאה פרשת ההאשמות בצור קבועה בפני בית הנבחרים. ברגוין118, יושב ראש הועדה, אדם חריף, בעל צורה ואיש הכבוד, סופר דרמתי רצוי לקהל, קצין צבא שאיש לא הטיל ספק באומץ־רוחו, ואת כשרונו הרב החשיבו מאד בימים ההם, הופיע כקטיגור. חברי השלטון נטו לצדדים שונים, כי בדור ההוא היו כל הענינים נדונים בפרהסיה, חוץ מאלה שהוכנסו על ידי הממשלה או אלה שהכילו נזיפה לממשלה. תרלו,119 התובע הכללי, היה בין התוקפים. ודרברן120, הפרקליט הראשי, שהיה כרוך מאד אחרי קליב, הגן על ידידו בכוח אדיר של הוכחות ולשון למודים. מופלא הדבר, כי שנים אחדות אחרי כן היה תרלו ראש הסניגורים של וורן הייסטינגס, בעוד אשר ודרברן היה בין הקטיגורים העזים והקשים של המדינאי הזה, הגדול, אם כי לא נקי ממומים. קליב נאם ולמד על עצמו זכות בפחות אריכות ובפחות אמנות מאשר בשנה הקודמת, אך במרץ ובהתלהבות. הוא סיפר בפרטות על מפעליו הגדולים ועל העוול שנעשה לו; ואחרי אשר בקש מאת שומעיו לזכור, כי הם עומדים להחליט לא רק על כבודו הוא אלא על כבודם הם, עזב את בית הפרלמנט.

בית הנבחרים החליט, כי כבושים שנעשו על ידי הנשק של המדינה שיכים למדינה בלבד, וכי פקידי המדינה המקנים לעצמם נכסים כאלה, הם מפירי חוק. הם הוסיפו ואמרו, כי כלל גדול זה הופר כנראה דרך־קבע על ידי הפקידים האנגלים בבנגל. באחד הימים שלאחר כך פסעו עוד פסיעה והחליטו, כי קליב, בתוקף השלטון שהיה בידו כמפקד הצבא הבריטי בהודו, קיבל סכומים גדולים מאת מיר ג׳אפיר. כאן עצר בית הנבחרים. הם הצביעו וקיבלו את שני אברי ההיקש, הגדול והקטן, של ברגוין, אבל הם נרתעו מהוציא את המסקנא ההגיונית. כאשר הוכנסה ההצעה לקבוע, כי לורד קליב מעל בשלטונו ושימש דוגמא רעה לפקידי הצבור, הצביע הרוב בחיוב. לבסוף, לאחר ויכוח נמרץ ונלהב, שנמשך זמן רב עד אחרי עלות השמש הכניס ודרברן הצעה, כי לורד קליב שרת גם שרות גדול ורב ערך לארצו; וההצעה הזאת נתקבלה בלי חילוקי דעות.

תוצאת החקירה המופלאה הזאת, בדרך כלל, מוסיפה, כפי שנדמה לנו, כבוד לרגש הצדק, המתינות וצלילות הדעת של בית הנבחרים. אמנם הוא גם לא נתנסה נסיון קשה ומדיח לעוות משפט. הם היו עלולים להיות שופטים רעים מאד אילו הובאה האשמה כנגד ז׳נקינסון או וילקס. אולם ענין קליב לא היה ענין של מפלגה; ובית הנבחרים נהג לפי השכל הישר ורגש הצדק, שיש לצפות תמיד מאת אספה של ג׳נטלמנים אנגלים, שלא הוכו בסנוירים על ידי מחלוקת שבין מפלגות. מעשיו הנכוחים והשקולים של הפרלמנט הבריטי הובלטו לשבח ביתר שאת על ידי ההשואה הבאה. הממשלה הנקלית של לואי הט״ו האבידה, אם בכחה ואם בכח־כחה, כמעט כל צרפתי, שהצטין בעבודתו במזרח לטובת ארצו. לבּוּרדונה הוטל לתוך הבסטיליה, ואחרי שנים של יסורים לא יצא משם אלא למות. דופלי, ערום מכל עשרו העצום ומדוכדך מן ההמתנות המשפילות בפרוזדורי המשרדים, ירד נשיה. לאלי121 נסחב אל הגרדום לכל חיבי מיתת בית־דין ומחסום לפיו. ואילו בית הנבחרים האנגלי נהג עם המפקד החי במדת הצדק הבוחן ובודק, שכדוגמתו אין אתה מוצא לפעמים, אלא ביחס למת. הם קבעו עיקרים כלליים נכונים וישרים; הם ציינו ביד רכה את הדברים שבהם נטה קליב מן העיקרים האלה, והמתיקו את הנזיפה הקלה בדברי שבח ותהלה ללא צרות־עין. ניגוד זה נגע עד לבו של וולטר, שכל ימיו היה נושא פנים לאנגליה וכל ימיו היה שוקד להראות את קלקלתם של הפרלמנטים בצרפת. ואמנם נראה הדבר, כי בעת ההיא עלה בדעתו לכתוב תולדות כבוש בנגל. הוא רמז על תכניתו זו לד״ר מוּר, בזמן שהסופר המלבב ההוא ביקר אצלו בפירני. ודרברן התענין מאד בכך, ודיבר על לב קליב שיספק לו חומר. אילו יצאה תכנית זו לפועל, אין ספק, כי וולטר היה יוצר ספר מלא שיח חי וציורי, הרבה רגשות ישרים ואנושיים מובעים בחריפות, הרבה טעויות מבדחות, הרבה שנינות והלצות על הכרונולוגיה של תורת משה, הרבה לשון הרע וספורים מרעישים על המיסיונרים הקתולים, והרבה תיאו־פילנטרופיה נאצלה, גנובה מספר הברית החדשה ושומה בפי בראהמינים צדיקים ופילוסופים.

מעתה יכל היה קליב לראות חיים בשלוה, בעושר ובכבוד. הוא היה מוקף ידידים וקרובים מסורים ונאמנים; והוא עדיין לא יצא מפרק־חיים זה של בריות גוף ונפש. אולם זה זמן רב התחשרו עננים על רוחו, ועתה ירדו עליו בדמות עבי ערפל. עוד מימי נעוריו רדפוהו פגעי אותה המילנכוליה הנוראה ״השמחה אלי גיל, תשיש כי תמצא קבר״. בעודו לבלר במאדרס ניסה פעמיים לשלוח יד בנפשו. המעשים וההצלחה השפיעו על רוחו ברכה ושלום. בהודו, כל זמן שהיה טרוד במעשים גדולים וחשובים; — באנגליה, כל זמן שהעושר והכבוד צודדו בקסם החידוש שבהם, עמד בגבורה לנגד יסורי הגוף. ואולם עתה אפס מעשה ממנו, ואפס משא־נפש. רוחו, צמא פעלים, שח בבטלה, ונכמש, כצמח הזה בארץ לא לו. רשעות זו, שבה רדפוהו אויביו, העלבון אשר נהגה בו הועדה, הנזיפה ואם גם נוחה ביותר מלפני בית הנבחרים, ההכרה, כי בעיני חלק גדול מבני ארצו הוא נחשב כעריץ אכזרי ומפר ברית — כל אלה חברו יחדיו להרגיז ולדכא את נפשו. בו בזמן נתנסה רוחו ביסורי גוף קשים. במשך הימים הרבים, שישב באקלים טרופי, דבקו בו כמה חליים ממאירים. כדי להשקיט את מכאוביו בקש לו ישועה באופיום; ומעט־מעט נעשה עבד לבן בריתו זה הכוזב. אף על פי כן, עד סוף ימיו היה כשרונו הכביר מבריק לעתים מתוך העלטה. מספרים, כי לפעמים, אחרי שבתו שעות רצופות דומם ומטומטם, היה מתעודד ונכנס בויכוח על אחת מן השאלות הגדו­לות והיה מגלה את כל כוח כשרונותיו כחייל וכמדינאי, ואחרי כן היה חוזר ושוקע בתרדמתו המילנכולית.

הסכסוכים עם אמריקה החמירו כל כך, עד אשר נראה, כי אין פתרון להם אלא החרב; והמיניסטרים השתוקקו מאד להסתייע בשרותו של קליב. אילו היה עוד כמות שהיה בזמן שהסיר את המצור מעל פאטנה והשמיד את הצבא והצי של הולנד על פי נהר גאנגס, אין זה מן הנמנע כי התקוממות המושבות היתה נכרעת, וקריעתן מעל אנגליה, דבר שאי אפשר היה למנעו, היתה נדחית עוד לשנים אחדות. אולם הזמן עבר. נפשו האמיצה כרעה תחת משא יסורים ומכאובים. בעשרים ושנים לנובמבר שנת 1774 שם קץ לחייו. אך זה מלאו לו ארבעים ותשע שנים.

בסיום האיום של חיי עושר וכבוד מאין כמוהם ראו ההדיוטות רק אישור לכל דעותיהם הקדומות; וקצת אנשים יראי־אלהים וחכמים באמת שכחו גם את עיקרי האמונה וגם את עיקרי הפילוסופיה עד כדי כך, שבתום לבב ראו את המאורע הקודר הזה כנקמת אלהים ומשפטו וכמוסר לב. אנו מסתכלים מתוך רגשות אחרים לגמרי אל נפש גדולה זו, שעיפה מרוב שובע, מיסורים על כבודה שנתחלל, מתחלואים אנושים ומרפואות אנושות עוד יותר.

קליב חטא הרבה; ואנו לא בקשנו לחפות עליו. אולם אם ישקלו את חטאותיו לעומת מעשיו הטובים מתוך שנזכר את הנסיונות שנתנסה בהם, הרי חטאותיו אלה, נדמה לנו, אין בהן כדי ליטול ממנו את זכותו על מקום כבוד לפני הדורות הבאים.

מזמן בקורו הראשון בהודו מתחיל פרסום הכוח הצבאי של האנגלים במזרח. עד שלא בא הוא היו רואים את בני ארצו כתגרים בזויים, בעוד שהצרפתים נחלו כבוד ותהלה כעם שנוצר לנצחונות ולשלטון. עוז רוחו וכשרונו הגדול השביתו את הקסם הזה. עם ההגנה על ארקוט מתחילות השורות הארוכות של נצחונותינו במזרח שמסתיימות בנפילת גהיזני. אף אין לנו לשכוח, כי הוא היה רק בן 25 שנה, כאשר הוכיח כי הוא ראוי להיות מפקד צבא. זוהי סגולה רחוקה ויקרה, אם לא יחידה במינה. אמת הדבר, כי אלכסנדר, קונדה122 וקארל הי״ב נחלו נצחונות גדולים במלחמה בהיותם עדיין צעירים לימים ממנו; אבל הנסיכים האלה היו מוקפים שרי צבא ותיקים וגדולי כשרון, שבעצותיהם יש לתלות את הנצחונות ליד גראניקוס123, ליד רוקרוא124, ליד נארווה125. קליב, היה עלם חסר־נסיון, ובכל זאת עשיר נסיון יותר מכל אחד מאלה שעמדו תחת פקודתו. עליו היה ליצור את עצמו, ליצור את קציניו וליצור את צבאו. האיש האחד, עד כמה שאנו זוכרים, שבגיל צעיר דומה לזה הביא הוכחה דומה לזו של כשרונות למלחמה, היה נפוליון בונאפרטה.

בקורו השני של קליב בהודו פותח את זמן העליה הפוליטית של האנגלים בארץ ההיא. הזריזות ומהירות־ההחלטה שלו בצעו במשך חדשים מועטים יותר מכל החזיונות המבריקים, שרחפו לפני דמיונו של דופלי. מרחב גדול כזה של אדמה מעובדת, סכום כזה של הכנסות, המון רב כזה של נתינים לא נוסף מעולם לממלכת רומא על ידי שום פרוקונסול מן המוצלחים ביותר. אף לא הובל מעולם שלל רב כזה ברומי העתיקה תחת קשתות שערי הנצחון, בדרך הקדושה על פני הככר המלאה אדם אל מבוא היכל יופיטר. תהלת אלה שהכניעו את אנטיוכס ואת טיגרנס126 תועם לעומת זוהר מעשי הגבורה שעשה ההרפתקן האנגלי הצעיר בראש צבא, שלא הגיע במספרו אפילו לחצי לגיון רומאי.

בקורו השלישי של קליב בהודו פותח את זמן הממשל הכשר בקיסרות המזרחית שלנו. בשעה שעלה על היבשה בכלכותה בשנת 1765, היתה בנגל נחשבת כמקום, שאנשים אנגלים נשלחים לשם רק כדי לעשות עושר בזמן קצר וכל התחבולות וכל הדרכים כשרות. הוא הראשון שערך מלחמה לבלי חת וללא חמלה במערכת־ענקים זו של עושק, סחיטה ושוחד. במלחמה זו העמיד בסכנה מתוך אומץ לב את שלותו, את שם תהלתו ואת עשרו הכביר. אותו חוש הצדק, האוסר עלינו להסתיר או להפחית מחטאיו שמימיו הראשונים, מכריח אותנו להניח, כי החטאים האלה כופרו ביד רחבה ונדיבה. אם חרפת החברה המסחרית ופקידיה נגולה; אם עול אדונים זרים, העול הקשה מנשוא בכל מקום אחר, נעשה בהודו קל יותר מן העול של כל שושלת מילידי הארץ; אם אחרי החבורה ההיא של חמסני העם, שלפנים הטילו אימה על כל מישור בנגל, בא חבר של פקידים, שהצטיינו בכשרונם ובזריזותם כמו גם ביושר לבם ובנקיון כפים ובבקשת טובת העם; אם כיום הזה אנו רואים אנשים כמונרו, אילפינסטון ומיטקאף127, אשר לאחר שנהלו צבאות למודי נצחון, לאחר שהעלו מלכים והורידו מלכים, הם שבים לארצם, גאים על עניותם הכבודה, מארץ שטיפחה לפנים בלב כל סוכן אוהב כסף את התקוה לעושר בלי מצרים, — הרי אנו חיבים תודה על כך במדה לא מעטה לקליב. שמו נתון עליון במגילת הכובשים. אולם שמו נמצא ברשימה טובה מזו, ברשימה של האנשים שעשו הרבה ונשאו הרבה לטובת האנושיות. לאיש המלחמה תסמן ההיסטוריה מקום בשורה אחת עם לוקולוס128 וטריינוס129. אך לא תמנע גם מאת בעל הריפורמות חלק מאותו הכבוד, שצרפת שומרת לזכרונו של טורגו130, ושהדורות האחרונים של ההודים יהגו בהתבוננם אל מצבת הזכרון של הלורד ויליאם בנטינק131. ינואר 1840


  1. קְלַיב –Clive  ↩

  2. מונְטֵיזוּמָה –Montezuma, מלכה של מכסיקה משנת 1502 עד שנת 1519; נשבה בידי הספרדים.  ↩

  3. אֲטָהוּאַלְפָּה –Atahualpa, מלכה האחרון של מדינת האינקים שהשתרעה על פני אקואדור, פירו וצ'ילי; נרצח בידי הספרדים, אנשי פיזארו, בשנת 1533.  ↩

  4. פַּטְנָה –Patna  ↩

  5. סוּגָ‘ה דָאוּלָה אוֹ שׁוּגָ’ה־אד־דאוּלה–Sujah Dowlah  ↩

  6. אוּד –Oude  ↩

  7. טְרַוַנְקוֹר –Travancore  ↩

  8. קוֹרְטֶס, פֶרְנַנְדוֹ –Cortes,(1485־1547); מצביא ספרדי; בשנת 1504 הפליג להודו המערבית, וב־1521 כבש את מכסיקה.  ↩

  9. רוֹ –Sir Thomas Roe (1581־1644), דיפלומט אנגלי, ששימש ציר בחצר המוגול הגדול בשנים 1615־1618.  ↩

  10. "הקפיטן הגדול" – עי' פּיזארו.  ↩

  11. אוֹרְם –Robert Orme (1728־1801), מחבר הספר “דברי ימי הפעולות הצבאיות של האומה הבריטית בהודו למן שנת 1745”.  ↩

  12. מַרְקֶט–דְּרֵיטוֹן –Maket־Drayton  ↩

  13. שְׁרוֹפְּשִׁיר –Shropshire  ↩

  14. רִיצַ'רְד III, מלך אנגליה, שנטל את המלוכה לעצמו בכח הזרוע, לאחר שהמית את שני בני אחיו, אדוארד IV (נהרג ב־1485).  ↩

  15. חברה להודו המזרחית – East India Company.  ↩

  16. י'וֹנְס – (Sir William Jones, (1746־1794), חכם־במשפטים ומלומד במדעי המזרח.  ↩

  17. נַאבּוֹבּ – צורה מסורסת של המילה נאואבּ שבהינדוסטאנית; כינוי לשליטים מילידי הארץ בהודו.  ↩

  18. קַרְנַטִיק –Carnatic  ↩

  19. נִיזָם – תארו של נסיך היידראבּאד.  ↩

  20. מוֹגוּל –Mogul, הצורה הערבית־פרסית של המלה מוֹנגוֹל;הפורטוגיזים, ואחריהם כל האירופים, קראו למלכי־דלהי, יורשי באבר, בשם “המוגוּל הגדול”.  ↩

  21. לַאבּוּרְדּוֹנֶה –La Bourdonnais  ↩

  22. דּוּפְּלֵי –Joseph Francios Dupleix (1697־1764), מושל פונדישרי משנת 1741. ע' אחרית־דבר.  ↩

  23. פּוֹנְדִּישֶׁרִי –Pondicherry  ↩

  24. טַמֶרְלָןטִימוּר־אִי־לֵינְג = “טימוּר הצולע” (1336־1405), נינו של צ'ינגיס חאן; יסד ממלכה מונגולית גדולה באסיה, ובשנת 1394 הגיע עד מוסקבה.  ↩

  25. בָּאבָּר –Baber (“הנמר”), הוא צהיר־אד־דין־מוחמד (1483־1530), מבני בניו של טאמרלן; בעוד שליטים אפגנים מושלים בצפון הודו יסד הוא ממלכה באפגניסטן. משם פלש בשנת 1526 להודו וניצח את השולטן האפגני של דלהי בקרב על יד פאניפוט. עם נצחון זה נוסדה שושלת “המוגולים”.  ↩

  26. אוֹרַנְגְּזֶבּ –Aurangzebe, המוגול שמלך בשנים 1658־1707.  ↩

  27. תֵיאוֹדוֹסְיוּס I, הגדול (346־395); מלך ברומא משנת 383; איחד בפעם האחרונה את ממלכת רומא המזרחית והמערבית; הקיסרות שלו נתחלקה בין שני בניו.  ↩

  28. קַרוֹלִינְגִּים – משפחת מושלים (על שם קארל הגדול, המובהק שבמשפחה זו) שעלתה לכס המלוכה במדינת הפראנקים בשנת 751.  ↩

  29. פָּנוֹנִיָּה – שמה של הונגריה לפנים.  ↩

  30. בַּנְגְ ־ הצמח עושים ממנו חשיש.  ↩

  31. בֶּרְנְיֶה –Francois Bernier (מת בשנת 1698); רופא צרפתי; בילה כמה וכמה שנים בחצר אורגנגזב ותיאר את הודו “בספר המסעות” שלו.  ↩

  32. גּולְקוֹנְדָה –Golconda, מצודה חרבה בהודו במדינת הניזאם, ובה בניני־תלפיות של קברי המלכים הקדמונים; לפנים שימשה בירה למדינה האדירה, דיקאן, אשר שושלת כּוּתבּ־שאהי שלטה בה החל משנת 1512. בספרות האנגלית נקרא שמה של גולקונדה על האבנים הטובות שנמצאו במקומות שונים שבמדינת כּוּתבּ־שאהי.  ↩

  33. רַנְזִ'יט סִינְג –Ranjit Sing, המצביא הגדול של הסיקים (עדה דתית בפנז'אבּ שבהודו). עם מותו פרצה המלחמה הראשונה הין צבא הסיקים והבריטים.  ↩

  34. אוֹרִיסָה –Orissa, חבל ארץ בבנגל.  ↩

  35. רוֹהִילְקַנְד –Rohilcund  ↩

  36. פּוּנָה –Poonah  ↩

  37. לַקנוֹ –Lucknow  ↩

  38. הִידַסְפֶּס –Hydaspes  ↩

  39. אַוָּה –Ava  ↩

  40. סַאכְּס –Maurice, Comte de Saxe (1696־1750); מארשאל של צרפת; מגדולי המצביאים בדורו.  ↩

  41. אַלִּיוֶרְדִּי חַאן (עַלִּי וַרְדִּי חַאן) –Aliverdy Khan  ↩

  42. מִירְצַאפָה י'וּנְג –Mirzapha Jung  ↩

  43. צַ'נְדָה סַהִיבּ –Chunda Sahib  ↩

  44. סִיפּוּי –sepoy, שם כינוי בלשונות הודו לחיל יליד־הארץ; גּוֹרָא –gora, שם כינוי לחיל לבן", אירופי.  ↩

  45. אַרְקוֹט –Arcot  ↩

  46. בֶּרְק –Edumund Burke (1729־1797), מדינאי וסופר פוליטי; איש־הרוח המרכזי במפלגת הויגים בשנות השבעים והשמונים; לדעת מקוליי היה “האיש הגדול ביותר שקם אחרי מילטון”.  ↩

  47. טְרִיצִ'ינוֹפּוֹלִי –Trichinopoly  ↩

  48. קְרִיסְטִינָה –Kristna  ↩

  49. וֵילוֹר –Vellore  ↩

  50. טִימֶרִי –Timery  ↩

  51. קוֹנְזִ'יוֶרָם –Conjeveram  ↩

  52. אַרְנִּי –Arnee  ↩

  53. בּוֹבָּדִיל –Bbadil, הגיבור המתרברב בסיפורו של ג'ונסון.  ↩

  54. בּוּסִי –Marquis de Bussy־Castelman, Charles Joseph Patissier, (1718־1785); אף החוקרים החדשים סוברים כי היה “הקצין הצרפתי המוכשר ביותר מכל אלה ששירתו בהודו”.  ↩

  55. קוֹבְלוֹנְגְ –Covelong  ↩

  56. צִ'ינְגְלפּוּט –Chingleput  ↩

  57. מֶסְקֶלִין –Maskelyne  ↩

  58. גְּרֶמְפָּאוּנְד –Grampound, עיירה בקורנוול ובה 25 בעלי זכות בחירה; בשעת בחירות לפרלמנט היו מוכרים את קולותיהם.  ↩

  59. יַעְקוֹבִּיטִים –Jacobites, כך נקראו באנגליה, לאחר המהפיכה של 1688, חסידי בית סטיוארט שהוגלה.  ↩

  60. נְיוּקַסֶל –Thomas Pelham Holles, Duke of Newcastle (1693־1768) אישיות רבת השפעה בכל הקבינטים הבריטיים למן שנת 1724. בשנת 1754 נתמנה “לורד ראשון לאוצר” במקום Henry Pelham אחיו שמת, כלומר שימש למעשה ראש למיניסטרים. בשנת 1756 הודח, וחזר בשנת 1757 לממשלה וניהל יחד עם ויליאם פיט הבכור את עניני המדינה בתקופה החשובה ביותר של מלחמת שבע השנים.  ↩

  61. סֶנְדְּוִיץ' –John Montague, Earl of Sandwich, (1716־1785); מיניסטר הצי בקאבינט של נורת; לא הצליח במשרתו, ונתפרסם כמומחה לתככים.  ↩

  62. ווֹלְפּוֹל – Sir Robert Walpole, )1676־1745(; ראש המיניסטרים ומנהיג הויגים בפרלמנט בשנים 1721־1742; מבחינה מסוימת הריהו אבי השיטה האנגלית של ממשלת קבינט.  ↩

  63. קַמבֶּרְלֶנְד, דוּכס –Duke of Cumberland  ↩

  64. גֶּהְרִיָּה –Gheriah  ↩

  65. אֶנְגְּרִיָּה –Angria  ↩

  66. ווֹטְסוֹן–Watson  ↩

  67. צַ'נְדֶּרְנָגוֹר –Chandernagore  ↩

  68. הוּגְלִי –Hoogley  ↩

  69. צִ'ינְסוּרָה –Chinsurah  ↩

  70. י'וּנִיוּס –Junius; שמו הבדוי של מחבר 69 גרות שנתפרסמו בשנים 1769־1772 ב־“Public Advertiser”, בלונדון, ועוררו בשעתן רעש גדול.המחבר תקף בהן בדרך הפלגה, אך בכשרון רב ובסגנון מזהיר, מדינאים מסוימים ואף את המלך. זהותם של י'וניוס ופרנסיס שימשה נושא חביב מאד על מקוליי; אך השאלה לא נתחוורה עד היום הזה.  ↩

  71. צוֹ'אְרִינְגִּי –Chowringhee  ↩

  72. הוֹלְוֶל –Holwell  ↩

  73. אוּגוּלִינוֹ –Ugolino, ב“התופת” לדאנטי, שיר ל"ג, מספר הדוכס אוגולינו כי ההגמון רוּג'רי הטיל אותו ואת בניו למגדל, השליך את המפתח לים, ואוגולינו ובניו מתו שם בעינויי רעב.  ↩

  74. מוּרְשִׁידַבָּד –Moorsheddabad  ↩

  75. בַּדְגְ‘בַּדְגְ’ –Budgebudge  ↩

  76. ווֹטְס –Watts  ↩

  77. אוֹמיצַ‘אנד – (אֶמִיר צַ’נְד) –Omichund  ↩

  78. וַנְדִּיוַאשׁ –Wandewash, מקום הנמצא דרומית־מערבית למדראס. כאן זכה אייר קוט בשנת 1760 לנצחון מכריע על הצרפתים שנלחמו בפקודתו של לאלי ובוסי. עי' אחרית־דבר.  ↩

  79. רוֹיְדַּלּוּבּ –Roydullub  ↩

  80. מִיר גַ'אפִיר – Meer Jaffer  ↩

  81. י'וּגֶט סֵייט –Jugget Seit  ↩

  82. קוֹסִימְבָּזָר (אוֹ קַזִימְבָּזָר) –Cossimbuzar  ↩

  83. פְּלֶסֵי –Plassey  ↩

  84. סְקְרֶפְטוֹן –Scrafton  ↩

  85. פְלוֹרִינִים – מטבעות זהב שהונהגו על ידי פלורנץ בסוף המאה הי"ג.  ↩

  86. בִּיצַנְטִים – מטבעות זהב של ביצנץ.  ↩

  87. קָוָלִיר –cavalier; תומך במלך צ'ארלז I במלחמתו עם הפרלמנט.  ↩

  88. לֶק –Lac, מאה אלף רופיות.  ↩

  89. פוֹרְד –Forde, עי' אחרית דבר.  ↩

  90. שַׁאח אַלַם ־ Shah Alum  ↩

  91. פִּיט –Pitt, האב והבן, שני המדינאים הגדולים ביותר באנגליה במאה הי"ח; ויליאם פיט הבכור – 1708־1778, הוא הרוזן צ'טאהם משנת 1766; ויליאם פיט הצעיר – 1759־1806. פּינְסְטוֹן –Pynaston, אביו של וורן הייסטינגס; בשעת נשואיו לא היה בן 16, כפי שאומר מקוליי, אלא בן 26.  ↩

  92. ווּלְף –James Wolfe, (1727־1759); גניראל אנגלי צעיר; עמד בראש המסע הצבאי כנגד הצרפתים בקאנאדה, וניצח במלחמה בהתקפתו הנועזת על קויבּק; במערכה זו נפל חלל.  ↩

  93. קוֹנְוֵי –Henry Seymour Conway, (1721־1795); מצביא ומדינאי.  ↩

  94. גְּרֶנְבִּי –John M., Marquess of Granby, (1721־1770), מצביא אנגלי.  ↩

  95. סֶקְוִיל – George, Viscount Sackville, (1716־1785); מצביא בתקופה של מלחמת 7 השנים, בפיקודו הראשי של הדוכס פרדיננד מברונשוייג; עשה לאל את הנצחון ליד מינדן (עי' מינדן – וארבורג), מתוך שסירב לציית לפקודה שניתנה כמה פעמים על ידי המפקד הראשי. מטעם זה הודח מכל כהונותיו ושמו נתפרסם לגנאי כפחדן, ודאי שלא בצדק.  ↩

  96. מִינדֶּן וּוַארְבּוּרג –Minden & Warburg, שמות ערים בויסטפאליה; האנגלים, בפיקודו של הדוכס פרדינאנד מברונשוייג, נחלו שם נצחון על הצרפתים בתקופה של מלחמת 7 שנים (1759־1760)  ↩

  97. וִילְקְס –John Wilkes (1727־1797); הטריד הרבה את החיים הציבוריים באנגליה בראשית מלכותו של ג‘ורג’ השלישי. הוא פירסם כתבי פלסתר על המלך ואמו ומקורביו. ב־1768 נבחר לפרלמנט מטעם מידלסכס (היינו – לונדון). הפרלמנט סירב כמה פעמים להודות בבחירה זו ויצר מתוך כך תקדים מסוכן, אלא שהדבר לא גרר אחריו תוצאות כלשהן.  ↩

  98. פִּיגוֹט־ George, Baron Pigot,(1719־1777), מושל בריטי של מאדארס, תחילה בתקופה של מלחמת 7 השנים, ואחר כך שוב ב־1776.  ↩

  99. בָּאת –Earl of Bath, William Pulteney, (1684־1764)  ↩

  100. רוֹקִינְגּהֶם –Charles Watson, Marquess of Rockingham(1730־1782); מנהיג הויגים בפרלמנט (1765־82); שימש פעמיים ראש המיניסטרים באנגליה, בשנת 1765 ובשנת 1782.  ↩

  101. סָלִיבֶן –Sulivan  ↩

  102. מִיר קוֹסִים –Meer Cossim  ↩

  103. וֶרֶס –Gaius Verres (120־43 לפנסה"נ); מדינאי רומי שנתפרסם לגנאי (בנאומיו של ציצרו) בשל שלטון אימים ודלדול בסיציליה.  ↩

  104. פִּיזָרוֹ, פְרַנְצֶ'סְקוֹ – מצביא ספרדי הנקרא “הקפיטן הגדול”; נולד ב־1475 ונרצח ב־1541; בשנים שבין 1524־1527 גילה את אקואדור ופירוּ, כבש אותן בשנים שבין 1531־1533 וביטל את ממשלת האינקים.  ↩

  105. רִיקִימֶר –Ricimer, שר־צבא מן הבארבארים; בשנים 456־472 היה למעשה שליטה של איטליה.  ↩

  106. אוֹדוֹאַקְר – בן שבט הסקירים; בשנת 469 גורש השבט מנחלתו על ידי האוֹסטגוֹטים, ואודואקר העביר יחד עם אחיו את שרידי שבטו אל הרומאים. בשנת 476 עלה על כס המלוכה.  ↩

  107. טוּרְקָרֶה –Turcaret, גיבור הקומדיה של Lesage; הדיוט שנתעשר.  ↩

  108. י'וּרְדֶן –Monsieur Jourdain, גיבור הקומדיה של מוֹלייר –Le Bourgeois־gentilhomme.  ↩

  109. מַקֶּנְזִי –Mackenzie  ↩

  110. קָאוּפֶּר –William Cowper, (1731־1800) מגדולי המשוררים באנגליה.  ↩

  111. קְלֵירְמוֹנְט –Claremont  ↩

  112. מַרְגֶ'רִי מַאשְׁרוּם –Margery Mushroom  ↩

  113. מַייט ־ Mite  ↩

  114. סָארֵי –Surrey  ↩

  115. סְמִית –Adam Smith, (1723־1790); מיסדה של האסכולה הקלאסית בתורת הכלכלה המדינית.  ↩

  116. מָארֵי –Murray  ↩

  117. נוֹרְת –Lord Frederick North (1732־1792), איש סודו של ג‘ורג’ III וראש המיניסטרים בשנים 1770־1782; שותף לאחריות על הפוליטיקה המוטעית שנקט המלך לגבי אמריקה. אולם תקנות ממשלתו לגבי הודו (חוק ההסדר 1773) שימשו נסיון חשוב ראשון להנהגת פיקוח ממשלתי על “החברה להודו המזרחית”.  ↩

  118. בַּרְגוֹין –John Burgoyne, גניראל אנגלי הידוע במיוחד בשל התבוסה שנחל במלחמת העצמאות האמריקאית (כניעתו בסארא־טוגה, 1777).  ↩

  119. תֵּרְלוֹ Thurlow ־ Caput Lupinum־ כך נקרא בחוקי אדוארד איש מנודה, שאם ישוב למקומו יהא הפקר כראש זאב. Domesday Saved = S. S.– (רשע שחזר בתשובה); ויליאם האנטינגטון נולדבקנט בשנת 1744. עד לשנת 27 לחייו היה שטוף בזימה, אך לפתע פתאום חזר בתשובה, דבק במיתודיסטים וסוף שנעשה מטיף ומוכיח. מאז הוסיף על שמו את שתי האותיות הנ"ל.  ↩

  120. וֶדֶרְבֶּרְן –Wedderburne  ↩

  121. לַאלִּי –T.A. comte de Lally־Tolendal, (1702־1766); מצביא צרפתי; בשנת 1756 נתמנה מושל כללי ומצביא בהודו המזרחית, ובשנת 1758 פתח במלחמה נכד מושבות האנגלים; תחילה הצליח במעשיו, אך לבסוף נאלץ להכנע בפונדישרי (1761) והוסע כשבוי מלחמה לאנגליה. רשות ניתנה לו לנסוע פאריסה כדי לעמוד שם לדין; לאחר משפט ממושך יצא דינו למיתה בעוון בגידה.  ↩

  122. קוֹנְדֶה –Louis II, prince c‘e Conde’, due de Bourbon המכונה “קונדה הגדול”, (1621־1686); מגדולי המצביאים בדברי ימיה של צרפת.  ↩

  123. גּרַנִיקוֹס –Granicos  ↩

  124. רוֹקְרוּאַ –Rocroi  ↩

  125. נַרְוָה –Narva  ↩

  126. טִיגְרַנֶס –Tigranes I (95־56 לפסה"נ), מלך ארמניה. עי' לוּקוּלוס.  ↩

  127. מִיטְקַאף –Metcalfe; פקיד חשוב בשירות שבהודו; בימי מקוליי היה חבר במועצה העליונה, 1835־36 – ממלא־מקום המושל הכללי.  ↩

  128. לוּקוּלוּס –Lucius Licinius Lucullus, (114־57 לפסה"נ); מצביא רומאי; ניצח בשנים 74־67 את מיטרידטס מלך פונוס ואת טיגרס גיסו; חי חיי עושר ותענוגות ונתפרסם במשתאות שלו (“משתאות לוקולוס”).  ↩

  129. טַרְיָנוּס –M. Alpius Trajanus, קיסר רומא (98־117); כבש את דאציה ואת ארם־נהריים.  ↩

  130. טוּרְגוֹ –Turgot, מדינאי צרפתי (1727־1781); בהיותו מיניסטר לכספים ביקש בשנים 1774־1776 למנוע פשיטת רגל של המדינה על ידי הפחתת ההוצאות ופוליטיקה מסחרית נאותה.  ↩

  131. בֶּנְטִינְק –Lord William Bentinck, (1774־1839); מושל כללי של הודו; תקופת שלטונו הצטיינה בתקנות פרוגרסיביות מרובות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות