¹

זכרונות חייו של וורן הייסטינגס, המושל הראשון של בנגאל; מלוקט מתעודות מקוריות על ידי הכהן ג. ר. גלייג, לונדין 1841.

נוטים אנו לחשוב, כי ניטיב להפיק רצון מקוראינו אם תחת לעמוד על פגימות הספר הזה, נשתדל להעלות כאן, בחפזה מהכרח ובלי שלימות, את השקפותינו אנו על חייו ותכונותיו של מר הייסטינגס. רגשותינו כלפיו אינם עולים בד בבד עם רגשות בית הנבחרים, שהאשימו אותו בשנת 1787 בבגידה ובמעילה; אף לא עם רגשות בית הנבחרים, שבשנת 1813 הסירו מגבעותיהם וקמו ממושבם להקביל את פניו. הוא היה בעל סגולות נעלות, ופעל גדולות לטובת הממלכה. אך כל הבא להציג אותו כאיש צדיק ללא דופי הרי זה נותן אותו לצחוק; ומתוך רגש כבוד לזכרו, אם לא מתוך רגשות אחרים, טוב יעשו ידידיו, אם לא יסייעו כלל לדברי חנופה כאלה. מובטחני כי אילו חי כעת היה מוצא בעצמו כח־שיקול וגדולת־נפש במדה מספקת, עד כדי לרצות שיראוהו כמות שהוא. הוא היה יודע כי כתמים שחורים חלו בשמו. ואך יכול היה להרגיש מתוך גאוה, כי תפארת שם תהלתו יש בה כדי לישא בכמה וכמה כתמים. נוח היה לו שהדורות הבאים יקבלו בבואה שלו, אם גם בבואה לא הדורה, משיקבלו קלסתר פנים טוחות, שהוא תפל ומלאכותי כאחד ואינו דומה לא אליו ולא אל שום איש אחר. ״צייר אותי כמות שהנני״, אמר אוליבר קרומוול, בשבתו לפני הצייר הצעיר ללי, ״אם תשמיט את הצלקות והקמטים מפני, לא אשלם לך פרוטה״. גם בדבר זה של מה בכך הראה הפרוטיקטור הגדול הן את טוב טעמו והן את רוחב דעתו. הוא לא רצה שכל האופייני במראה פניו ילך לאיבוד בשל נסיון־שוא לשוות לו את הקוים הישרים ואת חלקת הלחיים הפורחות אשר למקורביו המסולסלים של ג׳ימס הראשון. מבקש היה שקלסתר־פניו ישאר לדורות על כל סימני ההיכר שהוטלו בו בעטיים של הזמן, של המלחמה, של לילות הנדודים, של הדאגות, ואולי גם ההחלטות; אולם גם גבורה, בינה, שררה וחרדה לצבור תהיינה חרותות בכל שרטוטיו שהדרת נגיד להם. אישים גדולים באמת לו ידעו מה טוב להם, כי אז היו רוצים שרק כך תתואר צורתם לזכרון.

וורן הייסטינגס מוצאו היה מגזע עתיק ומפואר. אמרו עליו כי שלשלת היוחסין שלו עולה עד המלך הדני הגדול, שאניותיו הטילו זמן רב אימתן על שני חופיה של התעלה הבריטית, ורק לאחר מלחמות אכזריות וממושכות נכנע סוף סוף לגאון גבורתו של אלפרד. אולם תפארת יחוסו הודאי של הייסטינגס אינה זקוקה לראיות מן האגדה. ענף אחד של משפחה זו נשא במאה הי״ד את הנזר של נסיכות פימברוק. ענף שני העלה את צ׳מברלין המפורסם, הוא האביר הנאמן של השושנה הלבנה², שגורלו הפך נושא מופלא לפייטנים ולהיסטוריונים גם יחד. משפחתו קיבלה מאת בית טודור את נסיכות הנטינגדון, ולאחר שירדה מנכסיה במשך זמן רב חזרה לגדולתה בימינו על ידי שורה של מאורעות, שאין כמעט כיוצא בהם בסיפורי נפלאות.

בעלי האחוזה דיילספורד³ אשר בווסטרשיר⁴ ראו את עצמם ראשי המשפחה המצוינת הזאת. אמנם, הגזע העיקרי של האילן שגשג פחות מאשר כמה מיונקותיו. אולם משפחת דיילספורד, אף כי לא עלתה לאצילות, היתה עשירה ומכובדת מאד, עד אשר הוכרעה, לפני מאתים שנה, לערך, בהרס הגדול של מלחמת האזרחים. הייסטינגס של הימים ההם היה קאואליר נלהב. הוא לוה כסף על קרקעות שלו, שלח את כלי הכסף אשר לו לבית־המטבעות באוכספורד, נספח על צבא המלך, ולאחר שהוציא מחצית רכושו לטובת ענינו של המלך צ׳ארלז, שמח כשהצליח לפדות את נפשו מתוך שהעביר את רוב המחצית השניה לספיקר בית הנבחרים לינתאל. אחוזת הבית העתיקה בדיילספורד נשארה עדיין קנין המשפחה, אך זו לא יכלה לכלכל אותה עוד; ובדור שלאחר כך נמכרה האחוזה לאחד הסוחרים שבלונדון.

לפני שנעשה הממכר הזה שלח האחרון לבית הייסטינגס מדיילספורד את בנו השני שיהא משמש כומר לעדה שבתחומיה נמצא מקום מושבה העתיק של המשפחה. ההכנסה היתה זעומה מאד, ומעמדו של הכהן העני, לאחר מכירת האחוזה, היה עלוב ביותר. כל הימים היה טרוד בערכאות ומתדיין עם הבעלים החדשים של האחוזה בשל המעשר המגיע לו, ולבסוף נידלדל לגמרי. בנו בכורו, הוברד, צעיר מחונך יפה, קיבל משרה בבית המכס. הבן השני, פינסטון, בחור עצל וריקן, נשא אשה, בטרם מלאו לו שש עשרה שנה, מקץ שנתיים קיפח את אשתו, והוא עצמו מת בהודו המערבית, והשליך על אביו המסכן יתום קטן, שנועד לנפתולי גורל מופלאים חקוקים לזכרון.

וורן, בנו של פינסטון, נולד בששי לדצמבר שנת 1732. אמו מתה כעבור ימים מעטים, והוא נשאר סמוך על שולחן זקנו המרושש. הילד נשלח בהקדם לבית־הספר שבכפר, ושם למד אלף־בית על ספסל אחד עם ילדי האכרים. שום דבר במאכלו ובלבושו לא העיד, כי עתידים חייו שילכו במסלול שונה לגמרי מזה של בני הכפר הקטנים, חבריו ללימודים ולשעשועים. אך שום ענן לא היה בו כדי להאפיל על זריחת כשרון רב כל כך ואות־נפש גדולה כל כך. האיכרים עצמם ראו אף זכרו זמן רב כיצד היה וורן הקטן שוקד על ספרו. מראה יום יום של הקרקעות שהיו לשעבר נחלת אבותיו וקמו לזרים, מילא את מוחו הרך דמיונות ותכניות פרועים. אוהב היה לשמוע סיפורי מעשיות על עושר וגדולה של אבות־אבותיו, על מעמד ביתם המפואר, על נאמנותם למלך ועל מעשי תקפם וגבורתם. באחד מימי הקיץ הבהירים, והנער אז רק בן שבע, רובץ היה על שפת הנחל הקטן, הזורם דרך אחוזת ביתו לשעבר ומתחבר אל הנהר איזיס. שם במקום ההוא, כפי שסיפר וחזר וסיפר שבעים שנים אחרי כן, עלתה במחשבתו תכנית, ששוב לא זנח אותה לעולם בכל גלגולי חייו רבי העלילה. הוא ישוב ירכוש את הנחלה אשר היתה בידי אבותיו. הוא ישוב יהיה הייסטינגס איש דיילספורד. מטרה זאת, שבאה בלבו בימי הילדות והעוני, הלכה ונתבצרה ככל שנתפתח שכלו ונתרבה הונו. הוא שקד על תכניתו בכח רצון, שקט אך ללא רתיעה, שהיה מסגולות אפיו המפליאות ביותר. בזמן שהיה שליט על חמשים מיליון בני אסיה, בלהט השמש הטרופית, בין כל דאגות מלחמה וכספים ותחוקה, היו תקוותיו נשואות תמיד לדיילספורד. ובשעה שחייו הצבוריים הארוכים, המשובצים להפליא מעשים טובים ורעים, כבוד וקלון, הגיעו לבסוף לכלל סיום, בחר בדיילספורד להתבודד שם ולצאת מן העולם.

כשמלאו לו שמונה שנים החליט הוברד דודו לטפל בו ולחנכו חינוך חפשי. הנער הלך ללונדון ונשלח לבית־ספר בניואינגטון, מקום שם לימדוהו הרבה ופירנסוהו מעט. הוא היה תולה תמיד את קטנות קומתו במזון הרע והזעום שבאותו בית אולפן. בהיותו בן עשר העבירוהו לבית־הספר של וסטמינסטר, שהיה עולה אז כפורח בהנהלתו של ד״ר ניקולס. ויני בורן⁵, כפי שכינוהו תלמידיו מרוב חיבה, שימש שם מורה. עם התלמידים נמנו צ׳רצ׳יל, קולמן, לויד, קאמברלאנד, קאופר. עם קאופר כרת הייסטינגס ברית ידידות, שלא הופרה עוד כליל לא ברבות הימים ולא בשל חלוקי דעות ושאיפות. אין ראיה לכך, כי השנים נפגשו לאחר שגדלו והיו לאנשים. אך כעבור ארבעים שנה, עת נשמעו קולות של נואמים רבים כן גדולים, שקראו לנקם בעריץ של הודו, לא יכול הפייטן הצנוע והבודד לתאר לעצמו את הייסטינגס המושל אלא בצורת אותו הייסטינגס שעמו היה חותר בסירה על פני התימזה ומשחק בעזרה הגדולה; והוא סירב להאמין, כי בחור טוב לב כזה מסוגל לעשות מעשים רעים כל כך. חייו שלו, של המשורר, עברו עליו בתפילה, בהתבוננות ובכתיבת שירים בין חבצלות המים על שפת האוס. הוא שמר בנפשו, במידה שאינה מצויה, את תום הילדות. אמנם רוחו גם הוא ידע מסות קשות, אך לא נסיונות שידחפוהו לפרוץ פרץ בחוקי המוסר החברתי. הוא לא הותקף מימיו על ידי אויבים בנפש רבי־כח שחוברו יחדו. הוא לא נאלץ מעולם לבחור בין טוהר לגדלות, בין פשע למפלה. כל כמה שהחזיק להלכה בדעה על שחיתות האדם, הנה הרגלי חייו הוא לא היה בהם כדי להבינו, עד מה עלולה גם נפש חביבה ואצילה לסור חיש מדרך הישר בשל בולמוס ההתנצחות ותאות השלטון.

בוסטמינסטר היה לו להייסטינגס חבר שני, ועוד נשוב נזכיר אותו להלן כמה פעמים, אליה אימפיי⁶ שמו. אך מעט ידוע לנו על ימי תלמודם, אולם דומה, כי רשאים אנו להעיז ולשער, שכל פעם שביקש הייסטינגס לעשות מעשה קונדס מגונה למעלה מן הרגיל, היה משחד את אימפיי בלחמנית או בכדור, למען ישמש עזר כנגדו בחלק הגרוע ביותר שבמעשה ההוללות.

לוורן יצאו מוניטין בין חבריו כשחיין, שייט ולמדן. בהיותו בן ארבע־עשרה ניצח בבחינות לקבלת סטיפנדיה. שמו החרות באותיות מוזהבות על כתלי חדר המיטות בבית־הספר משמש עדיין עדות לנצחונו על מתחריו הגדולים ממנו בשנים. הוא שהה שנתיים נוספות בבית הספר והתעתד לעבור ל״קרייסט צ׳רץ׳״, אלא שאירע מאורע, אשר שינה את כל מהלך חייו. הוברד הייסטינגס מת והעמיד על בן אחיו אפוטרופוס את ידידו וקרובו צ׳יסוויק. אותו איש, אף כי לא סרב בגלוי ליטול על עצמו את המעמסה הזאת, ביקש למהר ככל האפשר ולפרקה מעליו. ד״ר ניקולס טען נמרצות נגד אכזריות זו שבהפסקת למודיו של צעיר, המיועד כנראה להיות מגדולי המלומדים בדורו. ולא עוד אלא שביקש ליטול על עצמו את ההוצאות ולשלוח את תלמידו החביב עליו לאוכספורד. אולם מר צ׳יסוויק הקשה את ערפו. לדעתו, דיו לזה בשנים שכבר בילה, על הכסאמטרים ופנטאמטרים. הוא מצא ידו לזכות את הנער במשרת לבלר בשירות החברה להודו המזרחית. לאחר שיפליג ההרפתקן הצעיר למרחקים, בין אם יעשה עושר בין אם ימות במיחוש הכבד, מכל מקום יחדל מהיות למשא על זולתו. לפיכך הוצא וורן מבית־הספר של וסטמינסטר, ונמסר למשך חדשים אחדים לבית ספר למסחר למען ילמד שם חכמת החשבון והנהלת פנקסים. בינואר שנת 1750, ימים מועטים לאחר שמלאו לו שבע עשרה שנה, הפליג באניה ההולכת לבנגל, והגיע למחוז חפצו באוקטובר של אותה שנה.

מיד הושיבו אותו אל מכתבה במשרד המזכירות בכלכותא, ושם היה טורח שנתיים ימים. פורט־ויליאם היתה בעת ההיא מושבה מסחרית בלבד. הפוליטיקה התוקפנית של דופלי בדרומה של הודו היא שגרמה לכך שפקידי החברה האנגלית הפכו על כרחם דיפלומאטים וגנראלים. מלחמת הירושה עשתה שמות בקארנאטיק; וההצלחה פנתה פתאום עורף לצרפתים בשל כשרונו של רוברט קליב הצעיר. ואילו בבנגל חיו המתישבים האירופאים בשלום עם הילידים וביניהם לבין עצמם, ולא עסקו אלא בחשבונות פנקסים ובשטרי־מטען.

מקץ שנתיים לעבודתו כמנהל חשבונות בכלכותא, נשלח הייסטינגס לפנים הארץ לקוסימבאזאר, עיר השוכנת על נהר הוגלי, מרחק מיל לערך ממורשידאבאד ויחסה אל מורשידאבאד, אם להשוות דברים קטנים אל גדולים מהם, כיחס הסיטי של לונדון אל וסטמינסטר. מורשידאבאד היתה עיר מגוריו של הנסיך, אשר למראית עין קיבל עליו מרותו של המוגול, ואילו לאמיתו של דבר היה עומד ברשות עצמו, ושליט על שלוש הנפות הגדולות בנגל, אוריסה ובהאר⁷. במורשידאבאד נמצאו חצר הנסיך, ההרמון ומשרדי הממשלה. קוסימבאזאר היתה עיר נמל ומקום מסחר ידוע לתהלה בשל מיני משי המרובים ומצויינים שנמכרו בשוקיו, וציי אניות טעונות למכביר יוצאות ובאות בו כסדר. במקום חשוב זה הקימה החברה האנגלית תחנה קטנה שהיתה כפופה לזו שבפורט־ויליאם. כאן היה הייסטינגס עסוק כמה שנים במקח וממכר של מיני סחורות עם הסרסורים ילידי המקום. ובעודו טרוד בעסקים אלו ירש סוראג׳ה דאולה את הממשלה והכריז מלחמה על האנגלים. מושבת הפרזות בקוסימבאזאר, שהיתה סמוכה לבירת העריץ, נלכדה מיד. הייסטינגס נשבה ונשלח למורשידאבאד, אך בחסדם של פקידי החברה ההולנדית שהתערבו בדבר נהגו בו שוביו דרך רתוי. בינתים עלה הנאבוב על כלכותא; המושל והמפקד נמלטו; העיר והמבצר נכבשו, ומרבית השבויים האנגלים נמקו בבור־כלא.

במאורעות האלה נבטה ראשית גדולתו של וורן הייסטינגס. המושל הבורח ובני לויתו מצאו להם מקלט באי הקטן והשמם פולדה⁸, בקרבת מקום לפי הנהר הוגלי. מובן, כי מבקשים היו לקבל ידיעות על כל מעשיו של הנאבוב; ונראה שלא היה אדם יפה לכך כהייסטינגס, שהיה שבוי בן־חורין בשכנות לחצר. מתוך כך נהפך לסוכן דיפלומאטי, ועד מהרה יצא טבעו בשל חריצותו ואומץ לבו. קשר הבגידה, אשר בימים שלאחר כך הביא כליה על סוראג׳ה דאולה, כבר היה הולך ומתרקם; ולהייסטינגס ניתן לשתף ידו במועצות הקושרים. אולם שעת המהלומה באויב טרם הגיעה. מן ההכרח היה לדחות את הגשמת התכנית; והייסטינגס, שנמצא שרוי בסכנה גדולה, נמלט לפולדה.

זמן מה אחרי בואו לפולדה הופיעה בהוגלי האכספדיציה הצבאית ממדראס בפיקודו של קליב. וורן, הצעיר לימים, עשוי לבלי חת, ודאי נתלהב למראה מפקד הצבא, שהיה אף הוא סוכן מסחרי של החברה ומחמת צרת הכלל נהפך לחייל, – ויגמור בלבו ליכנס אל בין שורות הצבא. בראשית ימי המלחמה היה טוען רובה. אולם עינו החדה של קליב הבחינה עד מהרה, כי ראשו של אותו מתנדב צעיר ברכה בו יותר מאשר בזרוע שלו. ואחרי הקרב ליד פלסי, משהוכרז מיר ג׳אפיר נאבוב על בנגל, נתמנה הייסטינגס לישב בחצר הנסיך החדש כבא־כח החברה.

הוא עשה במורשידאבאד עד שנת 1761, שאז נתמנה חבר במועצה, ומתוך כך נאלץ לגור בכלכותא. הדבר היה בזמן ההפסקה שחלה בין תקופת הנהלתו הראשונה והשניה של קליב, זו ההפסקה שהכתימה את שמה של החברה להודו המזרחית בכתם, שלא נמחה כליל גם במהלך שנים רבות של שלטון צדק וחסד. מר ואנסיטארט⁹, המושל, עמד בראש קיסרות חדשה ומשונה. מצד אחד חבר פקידים אנגלים, נועזים, נבונים, אצים להעשיר, ומן הצד השני – אוכלוסיה גדולה של ילידים, מחוסרי ישע, נמוכי רוח, הלמודים לכרוע תחת שבט נוגש. למנוע את הגזע התקיף מטרוף את החלש ממנו – דבר זה היה בבחינת מפעל הטעון כשרונות גדולים וכח מרץ כאלו של קליב. ואנסיטארט, אדם בעל כוונות רצויות, היה מושל רפה־אונים וחדל־מעש. מדרך הטבע הוא שהמעמד השולט פרץ כל גדר; ואז נראה לעין חזיון, שלפי דעתנו הוא הנורא מכל מראה עינים; כוחה של ציביליזציה בלי ברכתה. כל ממשל־עריץ יש לו סייג, אמנם סייג פגום המניח מקום לתקלה רבה, ואף על פי כן יש בו להגן על הציבור מפני הפורענות הגדולה ביותר. שכן יש אשר יבוא יום ויתחוור שמוראי ההכנעה וההשתעבדות גדולים ממוראי ההתנגדות, והפחד עצמו מוליד מין גבורה, ופרץ חימה ויאוש של העם משמש אתראה לעריצים לבל יעמידו בנסיון את כח הסבל של האדם. אולם הממשל הרע ששרר בעת ההיא בבנגל – כנגדו אי אפשר היה להלחם. יתרון הבינה והמרץ אשר למעמד השליט הקנה לו כח שלטון שקשה לעמוד בפניו. מלחמת בנגלים באנגלים היתה דומה למלחמה של כבשים בזאבים, של בני אדם בשדים. לא היה להם תריס לנכבשים אלא זה – מתינות, חמלה, ופוליטיקה רחבת־לב של הכובשים עצמם. אכן, תריס זה מצאו בתקופת שלאחר כך. אולם בתחלה בא אליהם הכח האנגלי שלא בלוית המוסר האנגלי. הפסקה חלה בין הזמן בו נעשו הללו נתינינו ובין הזמן בו נתנו אל לבנו כי שומה עלינו למלא כלפיהם חובות מושלים. במשך הפסקה זאת היה כל פקיד ב״חברה״ להודו רואה חובה אחת לעצמו: לסחוט מאת הילידים מאה או מאתים אלף לירות בכל המהירות האפשרית, למען יוכל לחזור למולדתו בטרם לקה גופו מחמת החום, לשאת בת רוזנים לאשה, לקנות Rotten boroughs בקורנוול ולערוך נשפי חשק בככר ס״ט ג׳יימס. על התנהגותו של הייסטינגס בעת ההיא ידוע אך מעט; אולם המעט שידוע, ועצם מיעוט הידוע, יש לזקוף לשבחו. לא היה בכוחו להגן על הילידים; לא היה בידו לעשות אלא להמנע מלסטם ומדכא אותם; ודומה שכך נהג. ברי כי בעת ההיא היה עני בנכסים; ברי כמו כן כי במעשי עוול ואכזריות יכול היה להתעשר על נקלה. ידוע אל נכון כי מעולם לא תלו בו אשמה שהשתתף במעילות המגונות שרווחו בימים ההם; כן ברור כמעט כי אילו נטל חלק במעשי המעילה הללו, לא היו יריביו החרוצים ומרי הנפש, אשר רדפוהו אחרי כן, נמנעים מלגלות ולפרסם את חטאתו ברבים. החקירה והדרישה שנערכה בקפידה, בחומרה, ואף בזדון לב, בכל מסכת חייו הצבוריים, חקירה שאין דומה לה, לדעתי, בדברי ימי האנושיות, סייעה מבחינה אחת לשמו הטוב. היא העלתה בו הרבה פסולים מעציבים; אלא שהיא מזכה אותו מכל פסול שלא הועלה בה.

האמת היא, כי הנסיונות שנתנסו בהם רבים מן הפקידים האנגלים בימיו של מר ואנסיטארט, לא היו דומים לנסיונות היצרים ששלטו בנפשו של וורן הייסטינגס. הוא לא היה איסתנס בעניני ממונות; אבל לא היה גם רודף בצע ולא בהול להון. נאור מדאי היה האיש מלראות קיסרות גדולה כראות פירט ספינת סוחר. אילו גם נמצא לבו משחת מכפי שהיה, היה שכלו שומר עליו ממעשי שחיתות קיצונית זו. הוא היה מדינאי חסר מצפון, אולי גם חסר עקרון; אף על פי כן מדינאי היה ולא ליסטים.

בשנת 1764 חזר הייסטינגס לאנגליה. הוא אסף רק הון מועט בלבד; וההון המועט הזה נצטמק עד מהרה והיה כלא היה, במקצת בשל פזרנות הראויה לשבח ובמקצת בשל הנהלה גרועה. אשר לקרוביו דומה כי נהג בהם נדיבות לב יתירה. את מרבית חסכונותיו השאיר בבנגל, ודאי מתוך תקוה לזכות ברבית הגדולה שרווחה בהודו. אלא שרבית גדולה ובטחון לקוי עולים לרוב בקנה אחד; והייסטינגס הפסיד את הרבית ואת הקרן גם יחד.

הוא שהה באנגליה ארבע שנים. אך מעט ידוע על חייו בעת ההיא. אולם היו שקבעו, והדבר מסתבר, כי לימודים חפשיים וחברת אנשי ספר תפסו חלק גדול מזמנו. יש להזכיר לשבחו, כי בימים ההם כשיתר פקידי החברה להודו ראו את לשונות המזרח רק כלי שרת למשא ומתן עם האורגים והחלפנים, בקשה רוחו הוא הרחבה והמושלמת למצוא בתורתה של אסיה צורות חדשות של הנאה רוחנית והשקפות חדשות על ממשל וחברה. כרבים מן האנשים, שנתנו דעתם במדה מרובה על תחומי מדע שמחוץ לרשות הרבים, אפשר ונטה אף הוא להפריז בערך הלימודים החביבים עליו. הוא הגה בלבו, כי אפשר להנהיג בהצלחה את לימוד הספרות הפרסית כחלק מן החנוך החפשי של ג׳נטלמן אנגלי; ואף תכנית חיבר מתוך השקפה זו. אמרו, כי האוניברסיטה של אוכספורד, שמעודה לא הזניחה לגמרי את לימודי המזרח, מאז תחית הספרות, עמדה לשמש מקום למכון שעלה במחשבתו. כסבור היה שיקבל תרומה לתכלית זו מאת הנדבנים של ״החברה״; ומארצות המזרח עמד להזמין פרופיסורים בני־סמך לפרש את יצירות חפיז ופירדוסי. הייסטינגס פנה אל ג׳ונסון, כנראה מתוך תקוה לעורר בתכניתו ענין בלבו של אדם בעל שם גדול בספרות, ושהיה קשור במיוחד עם אוכספורד. הפגישה, כנראה, עשתה על ג׳ונסון רושם חיובי ביותר מבחינת הכשרונות וההשגות של איש שיחו. זמן רב אחרי כן, בעת שהייסטינגס היה מושל באוכלוסיה העצומה של הודו הבריטית, כתב לו הפילוסוף הזקן ורמז במלים של נימוס, אך גם מתוך הדרת כבוד רבה, על שיחתם הקצרה והנעימה.

עד מהרה התחיל הייסטינגס חוזר ונושא עיניו להודו. לא רבים היו הדברים שקשרוהו אל אנגליה; ואילו הדחקות גדולה היתה. הוא פנה אל אדוניו מלשעבר, מנהלי החברה, וביקש משרה. הם נענו לבקשתו מתוך שבחים רבים הן לכשרונותיו הן לבור לבבו, ומינו אותו חבר המועצה במאדראס. עוול נעשה לו אם לא נזכיר כאן כי אף על פי שנאלץ ללוות כסף להוצאות הדרך, לא נטל כלום מן הסכומים, שהקציב לסיועם של קרוביו השרויים בדחקות. באביב של שנת 1769 ירד באניה ״הדוכס מגרפטון״ והפליג למסע, גדוש במאורעות הראויים להנתן חומר לרומאן.

בין הנוסעים באניה ״הדוכס מגרפטון״ נמצא גרמני אחד ושמו אימהוף¹⁰. הוא כינה עצמו בשם בארון; אלא ששרוי היה במצוקה והלך למאדראס בתורת צייר פורטרטים, מתוך תקוה לצבור כמה מטבעות זהב, אשר האנגלים בהודו היו אז מרויחים אותן בנקל ובה במידה מוציאים אותן בנקל. הבארון נסע בלוית אשתו, ילידת ארכאנגל, כפי שנאמר באיזה ספר. האשה, הצעירה הזאת, שנולדה באזור הצפוני ונועדה למלא תפקיד של מלכה באזור הטרופי, היתה נחמדה למראה, אצילת רוח ובעלת נמוסים מלבבים ביותר. היא בזה לבעלה מקרב לב, וכפי שמלמד הסיפור דלקמן היו טעמה ונמוקה עמה. היא התענינה בשיחות עם הייסטינגס ושמחה על כי נתן דעתו עליה. ואמנם המצב מסוכן היה. אין לך מקום כושר ליצירת ידידות נאמנה או שנאת־מות – כספינת הודו. מעטים הם האנשים אשר נסיעה הנמשכת כמה חדשים לא תטיל עליהם שממון נפש לבלי נשוא. הם מקדמים בברכה כל דבר שיש בו כדי להפסיק רגע את המונוטוניה הארוכה הזאת, אם מפרש או כריש, אם אלבטרוס או אדם שנפל המימה. מרבית הנוסעים מוצאים סעד בכך שהם אוכלים פי שנים מאשר ביבשה. אולם הגדולות שבתחבולות ״להמית״ את הזמן הם מעשי מריבה ואהבים. והתנאים יפים מאד לשתי המטרות הללו של רגשת נפש. דרי האניה סמוכים זה לזה הרבה יותר מאשר בנוה קיץ או בבית־מגורים. אין איש יכול להמלט מחבריו אלא אם כן יכלא עצמו בתא שאין בו מקום למוש. כל סעודה, כל תרגיל של גוף נערכים בחברותא. הנימוסין מתבטלים במידה מרובה. אדם קנטרן יש בידו לגרום יום יום טרדות אין ספור; אדם חביב יש בידו לזכות אותך יום יום במעשים קטנים של קורת רוח. יש ומעמד של צרה וסכנה רצינית יעלה בצורה של יופי או כיעור אמתיים מידות של גבורה או מומים נתעבים, אשר בנוהג הרגיל של חברה טובה היו יכולים להשאר שנים רבות סמויים גם מעיני אנשים המקורבים ביותר. במסבות כאלו נפגשו וורן הייסטינגס והבארונית אימהוף, אנשים שנים שמעלותיהם המושלמות היו מעוררות ענין בכל חצר מלכות של אירופה. האיש לא היו לו קשרי בית כלשהם. האשה, היתה קשורה בבעל, שלא הוקירה אותו, ואף הוא עצמו לא הוקיר את כבודו. חיבה הנצה ביניהם, ועד מהרה נתחזקה זו בכח מאורעות, שכמותם אינם מצויים כמעט ביבשה. אייסטינגס נפל למשכב. הבארונית טיפלה בו ברוך של אשה, השקתה אותו סמי רפואה בעצם ידה, ואף ישבה ערה בלילות בתאו בשעת שנתו. זמן רב בטרם הגיעה האניה ״הדוכס מגרפטון״ למאדראס היה הייסטינגס שרוי באהבה. אולם אהבתו לבשה צורה אופיינית לו ביותר. כרגש שנאתו, כשאיפתו לכבוד, ככל תאוותיו, היתה גם זו חזקה אך לא נמהרת. אהבתו היתה שקטה, עמוקה, רצינית, מאריכה רוחו, והזמן לא היה לו שליטה בה. אימהוף נקרא להועץ עם אשתו ואהובה. הוסכם ביניהם כי הבארונית תפנה לבית הדין בפרנקוניה ותבקש גט פטורין מאת בעלה, הבאתן יקל ככל אשר בידו על מהלך הענין, ובמשך השנים, שתעבורנה עד בוא פסק־הדין, ימשיכו לחיות יחדו. כן הוסכם שהייסטינגס יזכה את הבעל האדיב באותות של הכרת טובה במדה הראויה להתכבד, ולאחר שיבוטלו הנשואים יקח את הגברת לו לאשה ויאמץ לו את הילדים שילדה לאימהוף.

במאדארס מצא הייסטינגס אנדרולומוסיה רבה בעסקי החברה. לבו הוא יותר משהלך אחר עניני מסחר היה הולך אחרי ענינים של פוליטיקה. אלא שידע ידוע כי חיבתם של נותני לחמו תלויה בעיקר ברווחים שלהם, והרווחים שלהם תלויים בעיקר בהשקעת הכסף. לפיכך גמר בלבו, מתוך בינה יתירה, לכוון זמן מה את רוחו הכביר ולשקוד על ענף זה של עסקים שהוזנח מאד, מאחר שעובדי החברה חדלו מהיות פקידים ונעשו אנשי מלחמה וסרסורים.

משך חדשים מעטים הצליח לתקן תקונים חשובים. המנהלים הביעו לו את רגשי הערכתם הרבה ומרוב הנאה על דרכי נוהג שלו תחליטו להעמידו בראש הממשלה בבנגל. בראשית שנת 1772 עזב את מצודת ס״ט ג׳ורג׳ ועבר לכהן במשרתו החדשה. הזוג אימהוף, שעדיין היו בבחינת בעל ואשתו, נתלוו עמו וחיו בכלכותא, לפי אותה תטית עצמה שעל פיה נהגו למעלה משנתיים.

בשעה שעלה הייסטיגגס לעמוד בראש ועד המועצה, היתה מדינת בנגל מתנהלת לפי השיטה שהמציא קליב, שיטה שהיתה אולי יפה להקל ולהעלים על מהפכה גדולה, אך לאחר שגמלה המהפכה ואין להשיבה עוד – שוב לא יכלה שיטה זו להביא בלתי אם מתלאה. שתים ממשלות היו שם, האמיתית והמדומה. השלטון העליון ניתן בידי ״החברה״, ואכן היה זה שלטון עריצים שאין למעלה הימנו. האדונים האנגלים של אותה ארץ לא ידעו סייג אחר אלא זה שרגש הצדק והיושר שבלבם כפה עליהם. כל מעצור חוקי לא ניתן לרצונם, וכל תקוה לא נשקפה למתקומם נגדם.

אולם, אף כי למעשה היה זה שלטון מוחלט, לא נקטו עדיין האנגלים סגנון של ממשלה. הם החזיקו בטיריטוריות שלהם בתורת כפופים לקיסר של דלהי; הם גבו את המסים בתורת ממונים מטעם הועדות הקיסריות; הגושפנקה שלהם היתה חקוקה בתארי הקיסרות; ובית־היציקה שלהם טבע רק מטבעות של הקיסרות.

עדיין היה נאבוב בבנגל, ויחסו אל האנגלים בארצו היה כיחס אוגוסטולוס אל אודואקר בשעתו או כיחס אחרוני־המירובינגים אל קארל מארטיל ופיפין. הוא ישב במורשיראבאד ותפארת נסיך על סביבותיו. כל הקרב אליו היה נוהג יראת כבוד כלפי חוץ, ובשמו היו משתמשים בתעודות של רשות. ואילו בהנהגת המדינה למעשה היה חלקו פחות מזה של קטון הלבלרים או הפקידים אשר בשרות ״החברה״.

המועצה האנגלית, שהיתה מייצגת את ״החברה״ בכלכותא, הורכבה בדרך שונה הרבה מזו שנקטו בה מאז. בימינו אלה המושל הוא הדן יחידי בכל הענינים של הוצאה לפועל. בידו להכריז מלחמה, לכרות ברית שלום, למנות פקידי ממשלה או לפטרם, שלא כרצון היושבים עמו במועצה. אמנם, זכות נתונה להם לאלו לדעת את כל הנעשה, לדון בכל הנעשה, לעוץ עצה, לטעון טענות, לשגר מחאות לאנגליה. אולם המושל הוא שבידו השלטון העליון, ועליו רובצת כל האחריות. שיטה זו, שהונהגה על ידי מר פיט ומר דאנדס¹¹ חרף התנגדותו הנמרצת של מר ברק, נראית לנו כמעולה מכל השיטות שהומצאו מעולם לממשל בארץ, שאין למצוא בה יסודות כלשהם לקונסטיטוציה של באי כח העם. בימיו של הייסטינגס היה לו למושל רק קול אחד במועצה, ובמקרה שהדעות נתחלקו בשוה היה קולו מכריע. לפיכך יש אשר דעתו היתה בטלה בשאלות החשובות ביותר; אף אפשרי היה הדבר, כי במשך שנים יועמד לגמרי מחוץ להנהלת עניני הכלל.

הפקידים האנגלים בפורט ויליאם נתנו דעתם אך מעט, או לא נתנו דעתם כלל, על השלטון הפנימי של בנגל. לא היה אלא סעיף אחד בפוליטיקה שעסקו בו הרבה והוא משא ומתן עם הנסיכים ילידי הארץ. המשטרה, עניני ערכאות, סדרי המסים, כל אלו הוזנחו כמעט לגמרי. ורשאים אנו להעיר, כי לשון הדיבור של פקידי ,,החברה״ כיום עדיין ניכרים בה עקבות המצב ששרר בימים ההם. עד היום הזה נוהגים להשתמש במלה ״פוליטי״ כשם נרדף ״לדיפלומאטי״. יש בידי לקרוא בשם אדם החי עדנה, שתואר על ידי השלטון העליון כעסקן צבורי רב ערך, המוכשר לפי מעלות רוחו לעמוד בראש ההנהלה הפנימית של נפה שלימה, אלא שלרוע מזלו הריהו בור גמור בעניני פוליטיקה.

את הממשלה הפנימית של בנגל הפקידו השליטים האנגלים בידי סוכן עליון מן הילידים, שמושבו היה במורשידאבאד. כל הענינים הצבאיים וכל עניני החיצון, פרט לדברים שבטקס בלבד, הוצאו מכלל סמכותו; אולם כל שאר מחלקות האדמיניסטרציה היו כולן מסורות בידו. משכורתו שלו עלתה בקירוב למאה אלף לי״ש בשנה. הקצבה האישית של הנאבוב, שעלתה לסכום שלמעלה משש מאות אלף לי״ש בשנה, עברה דרך ידיו של אותו סוכן, ובמדה מרובה היתה נתונה להשגחתו. גביית המסים, עניני ערכאות, משטר וסדר נשארו ברשותו של אותו סוכן גבוה; ואשר לשימוש בשררה הרבה לא היה אחראי אלא לפני הבריטים אדוני הארץ.

דרך הטבע הוא שמשרה חשובה כזו, שממון רב וכבוד עמה, שימשה מטרה למאוייהם של כל המוכשרים והתקיפים ביותר בין הילידים. קליב נתקשה בבואו להכריע בין התובעים היריבים. שני מועמדים התנשאו ביותר מבין הקהל, איש איש מהם בא כח של גזע אחר ודת אחרת.

האחד היה מוחמד ריזה חאן¹², מושלמי ממוצא פרסי, איש מוכשר, רב פעלים, דתי כדרך אחיו בני עמו ומכובד עליהם מאד. באנגליה אפשר והיו רואים אותו כראות פוליטיקאי משחת ורודף בצע. אך אם למוד באמת־המדה הפחותה של המוסר ההודי, יכול היה להחשב איש היושר והכבוד.

יריבו היה בראהמני הינדוסי, ששמו נקשר ללא הפרד בשמו של הייסטינגס בשל מאורע איום ועגום: הוא המאהאראדז׳ה נאנקומר¹³. אדם זה מילא תפקיד חשוב בכל המהפכות החשובות שחלו בבנגל מימי סוראג׳ה דאולה. נוסף על ההשפעה הנודעת בארץ ההיא לבני הכת העליונה והטהורה, הביא עמו את כובד המשקל של עושר בנכסים, בכשרונות ובנסיון. אשר לטבעו המוסרי קשה להקנות מושג על כך לאלה המכירים בטבע האדם רק כפי שהוא מופיע באי שלנו. כאיטלקי לעומת האנגלי, כהודי לעומת האיטלקי, כבנגלי לעומת הודים אחרים, כן היה נאנקומר לעומת בנגלים אחרים. מבנה גופו של הבנגלי חלוש הוא עד כדי נשיות. הוא חי במרחץ תדיר של זיעה. עסקיו הם עסקים שבישיבה, איבריו ענוגים, תנועותיו רפופות. משך דורות רבים היה מרמס לרגלי אנשים ממין עז וקשה יותר. אומץ, עצמאות, כנות הן מן הסגולות שגופו ומעמדו אינם יפים להן. וכגופו כן גם רוחו. חלוש הוא עד כדי תשישות בכל מעשה הטעון התנגדות מעשה גבר; אולם גמישותו ותכסיסיותו מעוררות בלבם של בני אקלימים קשים יותר התפעלות מהולה במקצת בוז. כל אותן הסגולות, המשמשות מגן טבעי לחלש, נתיחדו לגזע שנון זה יותר מאשר ליוֹני בימי יובינאל או ליהודי בתקופות החשוכות. כקרנים לראם, ככפה לנמר, כעוקץ לדבורה, כיופי לאשה – לפי השיר היווני העתיק – כן המרמה לבנגלי. הבטחות של גוזמה, חך מתוק, מטוה כזבים דק מן הדק, נכלי רמיה, שבועת שקר, מעשי זיוף הם הם כלי־הזין, להגנה ולהתקפה, אשר לעם היושב על הגנגס התחתון. כל מיליוני האנשים הללו אינם מגייסים אפילו חייל אחד לצבאות ״החברה״. ואילו בנשיכת נשך, בחלפנות, בפלפולי פרקליטות אין עוד סוג בני אדם שיוכל להדמות להם. אולם עם כל הרכרוכית שבו אין הבנגלי בשום פנים נוח לרצות לאויביו ואינו יודע רחם. העקשנות שבה הוא דבק במטרותיו אינה יודעת רתיעה אלא בתוקף מורא שמיד. אף אין הוא משולל עוז־רוח מסוים החסר לעתים קרובות בלב אדוניו הרודים בו. בשעת צרה ללא מפלט יש והוא עומד באומץ פאסיבי, כזה שיחסו הסטואיקנים לחכם האידיאלי שלהם. איש־מלחמה אירופי, המשתער אל סוללת תותחים בקול תרועה, יש וישמיע אנקת חלושה תחת איזמל הרופא־הנתח ויתפלץ מרוב יאוש לשמע פסק־דין של מות. ואילו הבנגלי, אשר יראה את ארצו נתונה למשיסה, ביתו מאכולת אש, ילדיו נרצחים או מעונים, ורוח לא יהיה בו לקום ולפגוע באויב, – אותו איש ידע לשאת ענויים באומץ לב כזה של מוציוס¹⁴, ולעלות לגרדום קוממיות ובלבב שקט כאלג׳רנון סידני.

בנאנקומר התגשם האופי הלאומי במדה מרובה ובצורה מופלגת. פקידי ״החברה״ מצאוהו פעמים רבות רוקם מזימות פליליות ביותר. פעם אחת הגיש אשמה כוזבת נגד הודי אחר וביקש להסתמך על תעודות מזויפות. ושוב פעם נתגלה כי בעודו מעמיד פנים של ידידות נאמנה לאנגלים, שיתף עצמו בכמה וכמה קנוניות כנגדם, וביחוד – היה מתווך בחליפת מכתבים שבין החצר של דלהי והשלטונות הצרפתיים בקארנאטיק. בשל מעשים אלה וכיוצא בהם נחבש זמן רב בבית האסורים. אולם כשרונותיו וכח השפעתו לא זאת בלבד שעמדו לו לצאת לחפשי אלא אף הקנו לו מדה ידועה של הוקרה אף בקרב השליטים האנגלים שבארצו.

קליב חשש מאד להעמיד מושלמי בראש הממשלה של בנגל. מצד שני לא מצא להפקיד שררה עצומה בידי איש שנתפס פעמים רבות במעשי נבלה מכל המינים. ואם כי הנאבוב, שנאנקומר הצליח בתחבולותיו להשפיע עליו השפעה רבה, ביקש שימסרו את הממשלה בידו של הינדוסי חרוץ זה, הכריע קליב ביושר ובחכמה, לאחר היסוס מה, לטובתו של מוחמד ריזה חאן. ובשעה שהייסטינגס נתמנה מושל היה מוחמד ריזה חאן עומד בשררה מזה שבע שנים. בנו הילד של מיר ג׳אפיר ירש עתה את כסא הנאבוב, והמיניסטר העמד אפיטרופוס על הנסיך הצעיר.

נאנקומר, אשר חמדנות ומשטמה דחפוהו גם יחד, היה מבקש כסדר לחתור תחת יריבו המצליח. דבר זה לא קשה היה לעשותו. הממשלה שהוקמה על ידי קליב, לא הביאה עמה עודף של הכנסות מבנגל כזה שציפו לו אנשי ״החברה״; שכן בעת ההיא רווחו באנגליה מושגים של שטות בדבר עשרה של הודו. ארמנות בהט מקושטים באטון, תלי פנינים ויהלומים, מרתפים, שמטבעות זהב מוצאות משם דליים־דליים, הלהיבו את כח המדמה אפילו באנשי מעשה מובהקים. דומה כי איש לא העלה על דעתו דבר שהוא בכל זאת אמת לאמיתה, והוא – שהודו היתה ארץ עניה יותר מן הארצות שקנו להן באירופה שם בעניותן, כגון אירלאנד או פורטוגל. שרי האוצר וחברי מועצות האמינו באמונה שלימה, כי בנגל יש בכחה לא רק לפרוע את חובותיה שלה, אלא גם לספק רווחים גדולים לבעלי ניירות־ערך של הודו ולסייע הרבה לאוצר של אנגליה. תקוות נואלות אלו עלו בתהו; ומובן ממילא כי המנהלים בחרו לתלות את הקולר בצוארו של מוחמד ריזה חאן והנהלתו המרושלת ולא בבערותם הם בעניני המדינה שנמסרה להשגחתם. משוגתם זו מצאה לה סמוכין בסוכניו של נאנקומר; שכן נאנקומר היו לו סוכנים אף בלידנהול־סטריט¹⁵. זמן מה לאחר שהגיע הייסטינגס לכלכותא קיבל אגרת מאת חבר המנהלים שנשלחה לא אל המועצה בכללותה, אלא אליו במיוחד. הוראות ניתנו לו להעביר ממשרתו את מוחמד ריזה חאן, לאסרו יחד עם כל בני משפחתו וכל מצדדיו, ולערוך חקירה קפדנית בכל עניני הממשלה בנפה ההיא. כן הוסיפו ואמרו כי טוב יעשה המושל אשר יסתייע בנאנקומר לשם חקירה זו. מומיו של נאנקומר היו ידועים למדי. אך גם מומים אלה, נאמר באגרת, אפשר להפיק מהם תועלת רבה בשעת דחק כגון זו; ואף על פי שאין לתת בו אמון גמור, הנה מן הראוי לעודדו בתקות שילומים.

לבו של המושל לא היה טוב לנאנקומר. לפני שנים נתודעו זה לזה במורשידאבאד; אחר כך נתגלע ריב ביניהם, והממונים עליהם לא ישבוהו אלא בדי עמל. אם כי השנים נבדלו מאד זה מזה מבחינות רבות, הצד השוה שבהם ששניהם לא ידעו סליחה. ואילו למוחמד ריזה חאן לא הגה הייסטינגס כל טינה. ואף על פי כן נגש להוציא לפועל את פקודות ״החברה״ בזריזות שלא הסכין בה אלא בזמן שהפקודות היו עולות בד בבד עם השקפותיו הוא. הוא החליט, בחכמה לפי דעתנו, להפטר מן השיטה של כפל ממשלה בבנגל. פקודות המנהלים שימשו לו עילה להוציא את מחשבתו אל הפועל, ופטרו אותו מן ההכרח להתעצם בענין זה עם חברי המועצה שלו. הוא עשה את מלאכתו בתקיפות וחריצות כדרכו. בחצות לילה הוקף ארמונו של מוחמד ריזה חאן במורשידאבאד על ידי גדוד של חיילים סיפואים. עוררו את המיניסטר משנתו ואמרו לו, כי הוא נאסר. ברצינות של מושלמי הרכין הלה את ראשו וקיבל על עצמו את רצון הבורא. אך לא הוא בלבד נפל בנופלים. אלוף אחד ושמו שיטאב רוי היה ממונה על השלטון בבהאר. לא אחת הראה במיוחד את גבורתו ומסירותו לאנגלים. באותו יום העומד לזכרון, בו ראו כל העם בפאטנה מעל חומותיהם את חילו הרב של המוגול והנה הוא ניגף לפני גדוד קטן של הקפיטן נוקס, הכתירו הכובשים הבריטיים בזר־הגבורה את הגבור האסיאטי. ״מימי״, אמר נוקס, בשעה שהציג את שיטאב־רוי¹⁶, המכוסה דם ואבק, לפני הפקידים האנגלים שנתאספו בלשכה ״מימי לא ראיתי אחד מילידי הארץ נלחם בגבורה כזו״. שיטאב רוי נגרף עם מפלתו של מוחמד ריזה חאן, הועבר ממשרתו והוטל לכלא. חברי המועצה לא קיבלו כל הודעה על המעשים האלה אלא לאחר שהאסירים כבר נמצאו בדרכם לכלכותא.

החקירה בעניני הנהגתו של המיניסטר נדחתה באמתלאות שונות. הוא היה כלוא במאסר קל ירחים הרבה. בינתים והמהפכה הגדולה שהגה הייסטינגס בלבו הוצאה אל הפועל. משרת המיניסטר נתבטלה. עניני הפנים נמסרו מעתה בידי פקידי ״החברה״. הוקמה שיטה, אמנם שיטה בלתי משוכללת, של בתי דינים לענינים אזרחיים ופליליים, בפקוחם של האנגלים. הנאבוב שוב לא ניתן לו עוד, אף למראית עין, חלק בממשלה; אולם קצבה שנתית גדולה עדיין היתה מוקצבת לו, וכן היה מוקף פאר מלכות כבתחילה. ובאשר ילד היה הנאבוב מן ההכרח היה למנות אפיטרופסים עליו ועל רכושו. הפיקוח עליו נמסר בידי אחת הנשים מהרמון אביו, הידועה בשם מאני בגם¹⁷. על אוצר הבית הפקד בנו של נאנקומר ושמו גורדס¹⁸. שירותו של נאנקומר היה רצוי, אך אי אפשר היה לבטוח בו וליתן שררה בידו; והייסטינגס ראה בכך המצאה פוליטית מחוכמת שגמל לאב המוכשר ונטול המצפון, בהעלותו לגדולה את בנו הנער.

כתום המהפכה, לאחר שנתבטל כפל הממשלה ו״החברה״ נטלה בידה את מלוא הריבונות בבנגל, שוב לא היה לו להייסטינגס כל יסוד לנהוג בחומרה כלפי המיניסטרים לשעבר. משפטם נדחה באמתלאות שונות עד שהוקם המשטר החדש. אחר כך הובאו לפני ועדה, והמושל ישב בראשה. שיטאב רוי נתכבד ויצא זכאי מיד. בדרך רשמית התנצלו לפניו על המעצר שהוטל עליו. העניקו לו את כל אותות הכבוד של המזרח. מחלצות הלבישוהו ונתנו לו במתנה תכשיטי יקר ופיל חבוש בעדי עדיים, וכן הוחזר על כנו למשול בפאטנה. אולם גופו לקה בכלא; רוחו הגאה נפגעה מאד: וזמן קצר לאחר צאתו לחפשי מת משברון לבב.

תומתו של מוחמד ריזה חאן לא נקבעה בבירור. אולם המושל לא נטה לנהוג עמו בחומר הדין. לאחר גביית עדות ארוכה, בה הופיע נאנקומר בבחינת קטיגור וגילה גם את החריצות גם את המשטמה הנושנה שבהן הצטיין, פסק הייסטינגס כי ההאשמות לא הוכחו, ופקד להוציא לחפשי את המיניסטר המודח.

נאנקומר שאף להרוס את ממשלת המושלמי ולהבנות מחורבנו. אולם רשעתו וחמדנותו עלו בתהו. הייסטינגס עשה אותו כלי־שרת, והשתמש בו כדי להעביר את הממשלה ממורשידאבאד לכלכותא, מידי ילידים לידי אנגלים. היריב, האויב, בו תלה קנאתו זמן רב כל כך, שרדף אותו ללא רחמים, שולח בלא פגע. המשרה, אשר השתוקק לה זמן רב בהתלהבות גדולה כל כך, נתבטלה. מובן מאליו, כי מכאן ואילך נעשה המושל מטרה לחיצי שנאתו העזה ביותר של בראהמני זה הנוקם ונוטר. אך מן ההכרח היה לדכא את הרגשות האלה עד עת מצוא. בבוא היום עתידה היתה איבה ממושכת זאת שתסתיים במלחמה נואשת לחיים ולמות.

בינתיים אנוס היה הייסטינגס ליתן את לבו לעניני חוץ. מגמת הדיפלומאטיה שלו בעת ההיא היתה להשיג כסף בפשיטות. אוצר ממשלתו היה שרוי במצוקה, ואת המצוקה הזאת אמר לרפא בכל הדרכים, אם כשרים ואם לאו. העקרון ששימש נר לרגליו בכל עסקיו עם שכניו מצא לו בטוי מושלם בפסוק עתיק של אחת המשפחות החמסניות הגדולות של טויוטדייל¹⁹: ״הוה אתה חסר בטרם אהיה חסר אנׂכי״. נראה הדבר, כי קבע לעצמו עקרון יסודי שאין עליו עוררין: בזמן שאין בידו רבבות הרופיות הדרושות לשירותי הצבור, יקום ויקחן מכל הבא ביד. אולם דבר אחד יש לזקוף לזכותו. הלחץ שלחצו עליו נותני לחמו במולדת היה כבד כל כך עד שרק צדיק גמור יכול לעמוד בו, לחץ שלא נתן לו בחירה אלא לעשות מעשי עוול או להתפטר ממשרתו הגבוהה ולותר מתוך כך על כל תקוותיו לעושר וכבוד. אמת הדבר, המנהלים לא ציוו ולא ששו מעולם על שום מעשה ממעשי פשע. חס ושלום. כל הבודק באגדותיהם שנכתבו בעת ההיא ימצא בהן רחשי צדק ויושר הרבה, הוראות מצוינות הרבה, בקצור, משנה מופלאה של מוסר פוליטי. אלא שכל המצוות הטובות משתנות או מתבטלות בשל התביעה לכסף. ״משול במקל נועם, ושלח כסף יותר; נהג בצדק ובנחת כלפי המדינות השכנות, ושלח כסף יותר״; זהו לאמיתו של דבר כללן של ההוראות, שהיה הייסטינגס מקבל מארץ המולדת. וההוראות האלו פירושן כפשוטן הוא: ״הוה, אב ונוגש לעם; הוה צדיק ורשע, מתון וחמסן״. המנהלים נהגו כלפי הודו, כדרך שנהגה הכנסיה כלפי הכופרים בימים הטובים שעברו. הם מסרו את קרבנם לידי התלינים מתוך בקשה של כובד ראש לנהוג בהם בכל העדינות האפשרית. בשום פנים איני חושד בשולחי האגרות הללו ואיני תולה בהם את מידת הצביעות. קרוב לודאי, כי בכתבם ממרחק של חמשה עשר אלף מילין מן המקום, בו יש להוציא לפועל את פקודותיהם, לא הבחינו מעולם בסתירה הגדולה שאשמו בה. אולם סתירה זו היתה ברורה מיד לבא־כחם בכלכותא, שבעוד קופתו ריקה, הצבא אינו מקבל שכרו, הוא עצמו משכורתו מתאחרת לעתים קרובות, היבולים זעומים, אריסי הממשלה בורחים יום יום, – הוא נדרש להעביר מיד לארץ מולדתו עוד מחצית המיליון. הייסטינגס ראה, כי הכרח הוא לו לעבור על הדרשות המוסריות או על הדרישות הכספיות של מעבידיו. מהיותו אנוס להמרות את פיהם כך או כך, עמד לשקול בדעתו, איזוהי משתי העבירות שימחלו לו בנקל; והוא פסק נכונה כי הדרך הבטוחה ביותר היא לזלזל בדרשות המוסר ולמצוא מוצא לכסף.

שכל פורה כזה שלו שאינו נבלם במוסר כליות אלא במעט מצא עד מהרה כמה וכמה דרכים לחלץ את הממשלה מן המצוקה הכספית. במחי יד אחד הופחתה קצבתו של הנאבוב מבנגל משלש מאות ועשרים אלף לי״ש לשנה והועמדה על מחציתה. החברה התחייבה לשעבר לשלם כשלש מאות אלף לי״ש שנה למוגול הגדול, כאות כבוד על הנפות שהפקיד בידיה; כמו כן ויתרה לו על המחוזות קורה ואלהאבאד. מתוך טענה כי למעשה אין המוגול עומד ברשות עצמו, אלא משמש כלי שרת בידי אחרים, החליט הייסטינגס לבטל את הזכיונות הללו. אי לזאת הכריז, כי האנגלים לא יוסיפו עוד לשלם מס, וכן שלח גדודי צבא לכבוש את אלהאבאד וקורה. מצבם של הישובים הללו גרם לכך שהחזקתם היתה כרוכה בתועלת מעטה ובהוצאה מרובה. הייסטינגס, שהיה חסר כסף ולא טיריטוריה. החליט למכור אותם. וקונה לא חסר. עם התפרקות הקיסרות של המוגול, נפלה המדינה העשירה אוּד, בחלקו של בית המשפחה המושלמי הגדול, שעדיין הוא מושל בה. לפני עשרים שנה, לערך, לבש הבית הזה, ברשיון הממשלה הבריטית, את תואר המלכות; אולם בימי וורן הייסטינגס היו מושלמי הודו רואים בכך עבירה חמורה. הנסיך של אוד, אף כי השלטון היה בידו, לא העיז לנקוט נוסח של מלכות. על התואר נאבוב או משנה־למלך הוסיף את התואר ״ויזיר לממלכת הינדוסטן״, כאותם הנסיכים של סכסוניה ובראנדנבורג במאה הקודמת, שלא היו תלויים בקיסר ולעתים קרובות אף מרדו בו, ואף על פי כן התגאו בהכתירם את עצמם בתואר ״סוכן החצר״ או ״המארשאל הגדול״ שלו. סוג׳ה דאולה, שהיה אז נאבוב־ויזיר, עמד ביחסים מצוינים עם האנגלים. אוצר עשיר היה לו. אלהאבאד וקורה נמצאו בסביבה כזו, שיכלו להיות לברכה רבה לו וללא כל תועלת לחברה; הקונה והמוכר באו עד מהרה לכלל הסכם; והמחוזות, אשר נקרעו מעם המוגול, נמסרו לממשלת אוד במחיר חצי מיליון לי״ש, לערך.

אולם עוד ענין אחד חשוב יותר עמד להתישב בין הויזיר והמושל. גורלה של אומה אמיצה עמד להכרעה. והוא הוכרע הכרעה שהטילה כתם־תמיד על שמו של הייסטינגס ועל שמה של אנגליה.

כאנשי המלחמה של יערות גרמניה ליושבי הקיסרות המתנונת של רומי כן היה תמיד העם אשר באסיה המרכזית לגבי תושבי הודו. ההודי השחרחר, החלש ורך־הלבב מנע את עצמו מבוא בריב עם בעלי השרירים החזקים ועזות הלבב אשר לאותו גזע בהיר ששכן מאחרי מעברות ההרים. יש לשער, כי בתקופה שקדמה לשחר ההיסטוריה המקובלת עלה העם, שדיבר בלשון סאנסקריט העשירה והגמישה, מן האזורים הנמצאים הרחק מעבר להיפאזיס²⁰ והיסטאספס²¹, ונתן עולו על צואריהם של בני הארץ. ידוע הדבר, כי במשך אלף השנים האחרונות פשטו כסדר שבטי כובשים ממערבה של הינדוסטן; ומעולם לא חזר גלגל הכיבושים לעבר השמש השוקעת, אלא במלחמה המהוללת, בה ניטע הצלב של גיאורג הקדוש על חומות גיזני²².

קיסרי הינדוסטן עצמם באו מן העבר השני של רכס ההר הגדול, ונוהגים היו כל הימים לגייס את צבאם מבני הגזע העז והנמרץ, שממנו מוצא שושלתם המפוארת. בין אנשי החיל האמיצים שנזעקו אל דגלי המוגול מסביבות קאבול וקאנדאהר בלטו ביותר כמה להקות אבירים, שנודעו בשם רוהילים²³. בשכר שירותם בצבא קבלו שטחי קרקע גדולים, נחלאות הכידון, – אם להשתמש בביטוי לקוח ממצב דברים כיוצא בזה, – אשר במישור הפורה בו זורם הנהר רמגאנה²⁴, היורד ממרומי השלגים של קומאון²⁵ בדרכו לגאנגס. בתוך המבוכה הכללית, שנשתררה לאחר מותו של אורנגזב, נעשתה אותה מושבה של אנשי מלחמה עומדת למעשה ברשות עצמה. הרוהילים נבדלו משאר תושבי הודו בקלסתר־פניהם הבהיר במיוחד. הם הצטיינו ונכבדו יותר בשל אומץ רוחם במלחמה ובחריצותם בכל אומנות בימי שלום. בעוד האנדרולומוסיה עושה שמות בכל הארץ מלאהור עד כף קומורין, התענגה הנפה הקטנה שלהם על ברכת המנוחה והשלוה בצל הגבורה. החקלאות והמסחר פרחו ביניהם; אף לא נטשו את מלאכת המליצה והשיר. רבים האנשים החיים עמנו אשר שמעו מפי זקנים באים בימים שסיפרו מתוך געגועים על תור הזהב בו משלו הנסיכים האפגנים בעמק רוהילקנד.

סוג׳ה דאולה נתן לבו לספח את החבל העשיר הזה אל נסיכותו. לא זכות ולא צל של זכות על כך לא נמצאו בידו. תביעתו לא היתה בשום פנים מבוססת יותר מזו של קתרינה לגבי פולין, או זו של משפחת בונאפארטה לגבי ספרד. הרוהילים החזיקו בארצם הם בכח הזכות כשם שהחזיק הוא בארצו שלו, והם ניהלו את ארצם ביתר תבונה משניהל הוא את ארצו. ואף זאת, אותה אומה לא ניתנה להתקפה ללא חשש. אמנם ארצם היתה מישור גלוי, ללא מבצרי מגן מעשי טבע; אולם בעורקיהם נזל דם מעולה של בני אפגניסטן. בבחינת חיילים לא נחנו במדת הקבע, שאינה מצויה לרוב אלא בצירוף משמעת חמורה; אולם פרץ של עוז וגבורה הראו בכמה וכמה משדות המלחמה. אמרו עליהם, שאם יתאחדו ראשי שבטיהם בשעת סכנה משותפת, יוכלו לערוך שמונים אלף איש לשדה הקרב. סוג׳ה דאולה ראה אותם במו עיניו בשעת מלחמה, והשכיל להמנע מלהסתכסך בהם. בהודו לא היה אלא צבא אחד, ורק אחד, אשר גם השבטים הקאוקזיים הגאים הללו לא יוכלו לעמוד בפניו. פעמים רבות הוכח בעליל כי לא עודף אנשים כפול עשרה, אף לא התלהבות קרב של האומות האסיאטיות העזות ביותר לא הועילו מאומה כנגד כח המדע של האנגלים ועוז רצונם. היתכן להטות את מושל בנגל, כי ישכיר בכסף את עצמת המרץ ללא מעצור אשר לאומה המושלת, את החריצות, שלעומתה עומדים ראשי הינדוסטן המוכשרים ביותר חסרי־ישע כתינוקות, את המשמעת, שלעתים קרובות כל כך נחלה נצחון על נפתולי־שצף־קצף של קנאות ויאוש, את האומץ הבריטי העשוי לבלי חת, שלעולם אינו מיושב ועקשני כל כך כבערוב יו מפוקפק וקטלני?

זו היתה שאלתו של הנאבוב־הויזיר, והייסטינגס נענה לה. עד מהרה באו לכלל הסכם. כל אחד מן הצדדים החזיק בידו את שחסר חברו. הייסטינגס היה זקוק לממון, כדי להמשיך בממשלה בבנגל ולשלוח המחאות ללונדון; וסוג׳ה דאולה היה בעל הכנסה בשפע. סוג׳ה דאולה שאף לשעבד את הרוהילים; וברשותו של הייסטינגס נמצא אותו חיל, שרק הוא לבדו עשוי להכניע את הרוהילים. הוסכם, איפוא, כי צבא אנגלי ינתן בהשאלה לנאבוב־ויזיר, והוא ישלם תמורתו ארבע מאות אלף לי״ש, נוסף על כל הוצאות הכלכלה של הגדודים כל זמן שיעמדו לשרותו.

״באמת איני יכול להבין״, אומר הכהן מר גלייג, ״מה יסוד יש לכך, אם מבחינה פוליטית ואם מוסרית, להוקיע את ההצעה הזו אל עמוד הקלון״. אם מבינים אנו את פירוש המלות, הרי קלון הוא לעשות מעשה רע בעבור בצע כסף, ומעשה רע הוא לערוך מלחמה ללא עילה. ומלחמה זו במיוחד כמעט שאינה חסרה שום דבר שיש בו להחמיר את ההאשמה. מטרת המלחמה ברוהילים היתה: ליטול מאת אוכלוסיה גדולה, שלא עשתה לנו מעולם רעה כלשהי, ממשלה טובה, ולתתה בעל כרחה בעול ממשלה רעה ובזויה. יתר על כן. אנגליה השפילה רדת עתה אפילו מן הרמה של אותם הנסיכים הגרמנים הזעירים, שמכרו לנו באותה תקופה, לערך, חיילות לשם מלחמה באמריקאים. סוחרי־הפרשים מהסן ואנספאך מובטחים היו, לפחות, כי המערכות שחייליהם עתידים להשתתף בהן, תתנהלנה לפי הכללים האנושיים של תכסיסי מלחמה תרבותיים. ומלחמת הרוהילים כלום אמורה היתה להערך אף היא כך? כלום התנה המושל, שהמלחמה תיעשה בצורה כזו? הוא ידע גם ידע מה טיבם של תכסיסי מלחמה בהודו. הוא ידע ידוע כי הגייסות, שהתחייב למסור בידי סוג׳ה דאולה, קרוב לודאי שישתמשו בהם לרעה ולתועבה; והוא לא דרש לא ערובה ולא הבטחה, לבל ישתמשו בהם לרעה. הוא אף לא שמר לעצמו את הזכות לחזור בו מעזרתו במקרה של התעללות, ולו תהא גסה ביותר. כלימה תכסה פנינו כמעט בבואנו להעלות את טענתו האוילית של המאיור סקוט, הטוען כי צדק הייסטינגס בשלחו את הגייסות האנגלים לערוך טבח ברוהילים, באשר הרוהילים לא היו יוצאי הגזע ההודי, כי אם מושבה של אנשים מרחוק באו. והאנגלים עצמם מה היו? האם להם יאתה להכריז על מסע צלב כדי לגרש את כל הנכרים מארצות הגאנגס? האם להם היה פתחון פה לטעון, כי מתישב נכרי המקים קיסרות בהודו הוא בבחינת caput lupinum (ראש זאב) – והם מה היו אומרים אילו באה מעצמה אחרת, על יסוד טענה מעין זו, ומתקיפה את מאדראס או כלכותא בלא עילה? סניגוריה כזו היא שהיתה חסרה כדי להשלים את חרפת המעשה. תועבת הפשע וצביעות הסניגוריה עולות כאן בד בבד.

אחת משלש הבריגאדות של הצבא הבנגלי, והקולנל צ׳מפיון בראשה, נשלחה להתחבר עם חילותיו של סוג׳ה דאולה. הרוהילים מיחו, התחננו, הציעו כופר־פדיון גדול, אך לשוא. או אז גמרו אומר להתגונן עד קצה גבול האפשרות. נערך קרב דמים. ״האויב״, אומר הקולונל צ׳מפיון, ״הראה מדה רבה של בקיאות בהלכות צבא; ואין לתאר עוז עקשנות ותוקף מרובה משהראו הם״. המלך הפחדן של אוד נס וימלט משדה המערכה. האנגלים נעזבו לנפשם; אלא שכח האש וההשתערות שלהם אי אפשר היה לעמוד בפניו. אולם טורי הצבא של הרוהילים לא נטשו את המערכה אלא לאחר שנפלו מפקדיהם המצוינים ביותר, שנלחמו בחירוף נפש בראש גדודיהם. או אז הופיע הנאבוב־ויזיר עם האספסוף שלו ועטו לבוז בז במחנה אויביהם הגיבורים אשר בפניהם לא העיזו לעמוד מעולם. החיילים של ״החברה״, שאומנו למשמעת קפדנית, עמדו בסדר ללא הפסק, בעוד האהלים נשדדים בידי בעלי הברית הבזויים הללו. אולם קולות הרבה נישאו ברמה: ״לנו היתה כל המלחמה, ולנבלים הללו כל הפירות״.

אז פשטו אימי מלחמה הודית על פני העמקים והערים הנאים של רוהילקנד. כל הארץ עמדה בלהבות. למעלה ממאה אלף איש ברחו מבתיהם אל יערות בראשית הממאירים, כי העדיפו רעב וקדחת ומעונות נמרים על פני עריצות האיש, לו מכרה ממשלה אנגלית נוצרית, בכסף נמאס, את נפשם ואת דמם ואת כבוד נשיהם ובנותיהם. הקולונל צ׳מפיון נזף בנאבוב־ויזיר, ושלח קובלנות חריפות לפורט־ויליאם; אולם המושל לא התנה תנאים בדבר הדרכים שהמלחמה תיערך בהם. הוא לא דאג לשום דבר בלתי אם לארבע מאות אלף לי״ש; ואם כי יתכן שלא הסכים בלבו לאכזריות הפרועה של סוג׳ה דאולה, לא ראה זכות לעצמו להתערב אלא במתן עצה בלבד. אנינות־דעת זו מעוררת התפעלות בלבו של הכהן הביאוגרף. ״מר־הייסטינגס עצמו״, אומר הוא, ״לא יכול לכפות על הנאבוב דרכי מלחמה משלו, אף לא יכול להרשות למפקד של גדודי החברה כי יעשה כזאת״. לא, ודאי. מר הייסטינגס נתחייב רק להכריע בכח הזרוע את מאמצי הגבורה של אנשים חפים מפשע, שנאבקו על חירותם. ולאחר שהוכרעו במערכה נסתיימה חובתו; מכאן ואילך יכול היה לעמוד בחיבוק ידים ולהסתכל כיצד עריהם נשרפות, ילדיהם נטבחים ונשיהם נאנסות. האמנם אומר מר גלייג באמת ובתמים להחזיק בדעה זו? היש לך כלל ברור יותר מזה האומר כי כל המקנה מרצון לחברו שלטון בלי מצרים על בני אדם, חייב לדאוג לכך, שלא ישתמשו בכח הזה לרעה ולתועבה? אולם אנו מבקשים סליחה מאת קוראינו על שאנו מתוכחים בדבר שהוא מחוור כל כך.

אץ אני לסיים בסיפור עצוב ומגונה זה. המלחמה שככה. האוכלוסיה הנאה ביותר בהודו שועבדה לעריץ חמדן, פחדן ואכזרי. המסחר והחקלאות נידלדלו. הנפה העשירה, שהשיאה את יצר הממון של סוג׳ה דאולה, נתרוששה ותהי לחלק הדל ביותר באחוזותיו המדולדלות. אולם האומה הפצועה לא נכחדה. ניצוצות רוחו מלשעבר נשתלהבו לסירוגין; וגם כיום הזה הרי מדות של גבורה וכבוד עצמי, רגשי אבירות שאינם מצויים בין האסיאטים, וזכרון מר של פשעה הגדול של אנגליה, – הם שמציינים את הגזע האציל הזה של אפגאן. עד היום הזה הם נחשבים לחיילים המעולים ביותר בנשק הקר; וזה לא כבר העיר אדם, שהיתה לו שעת כושר ממושכת להתבונן בדבר, כי מכל ילידי הארץ בהודו, אין למצוא אנשים שהכנוי ״ג׳נטלמן״ הולמם באמת אלא בקרב הרוהילים.

תהא אשר תהא דעתנו על מידת המוסר של הייסטינגס, הנה אין להכחיש, כי התוצאות הפינאנסיות של הפוליטיקה שלו היו עדות כבוד לכשרונותיו. בפרק זמן פחות משנתיים לאחר שנטל בידו את השלטון, הצליח להגדיל את ההכנסה השנתית של ״החברה״ בארבע מאות וחמשים אלף לי״ש, בלא שהטיל תוספת מעמסה על העם הנתון למרותו, מלבד אשר השיג כמיליון לי״ש במזומן. כמו כן חלץ את אוצרה של בנגל מהוצאות הצבא, שעלו גם הן כדי רבע מיליון לשנה, בערך, והטיל את המשא הזה על הנאבוב של אוד. אין ספק בדבר, כי תוצאה זו אילו בדרכים כשרות הגיע אליה, היתה מזכה אותו ברחשי תודה חמים של מולדתו, ומאחר שהגיע אליה בדרכים אחרות הרי מכל מקום העידה על כשרונותיו הגדולים להנהלה.

בינתים היה הפרלמנט עסוק בויכוחים ממושכים בעניני אסיה. המיניסטריון של הלורד נורת הכניס, במושב של שנת 1773, הצעת תקנה שהביאה לכלל שנוי חשוב בחוקת הממשלה של הודו. תקנה זו הידועה בשם ״תקנת ההסדר״²⁶ קבעה שהרשות בבנגל תהא מפקחת על יתר נחלאות ״החברה״; שנשיא הרשות הזו יקבל את התואר מושל כללי; שיהא מסתייע בארבעה יועצים; שבית דין עליון, מורכב מאב־בית־דין ושלשה דיינים, יוקם בכלכותא. בית דין זה לא יהיה תלוי במושל הכללי ומועצתו, ולו ימסר כח השיפוט בענינים אזרחיים ופליליים במדה נרחבת אך גם בלתי מוגדרת כל צרכה.

בתעודה זו נתמנו המושל הכללי והיועצים, והם הועמדו לכהן במשרתם חמש שנים. הייסטינגס נועד להיות המושל הכללי הראשון. אחד מארבעת היועצים החדשים, מר בארוול²⁷, איש בעל נסיון בשירות ״חברה״, שהה אז בהודו. יתר השלושה, הגנראל קלוורינג²⁸, מר מונסון²⁹ ומר פרנסיס³⁰, נשלחו לשם מאנגליה.

המוכשר ביותר בין היועצים החדשים היה, ללא ספק, פיליפ פרנסיס. חיבוריו אלה שהודה בהם מעידים על כח שבלשון ועל בקיאות מרובה. כמה שנים שעברו עליו. במשרדים צבוריים, הקנוהו הרגלים של איש מעשה. אויביו לא הכחישו מעולם, כי היה איש מחונן עשוי לבלי חת; ואילו ידידיו, חוששני כי מוכרחים הם להודות, שהיה בעל יוהרא יתירה ונוח לכעוס, כי הנוהג שלו היה לעתים גס ורוגזני, וכי בשנאתו היה נוקם ונוטר ימים רבים מאד.

דומה שאין להזכיר את האיש המפורסם הזה בלי לנטות רגע אל השאלה המתעוררת בלב כל אדם למשמע שמו. האם הוא היה מחברן של ״אגרות י׳וניוס״? אני עצמי מאמין באמונה שלימה כי הוא הוא האיש. הראיות לכך יש בהן לדעתי, כדי לסייע פסק־דין במשפט אזרחי, לא כי – גם במשפט פלילי. כתב היד של י׳וניוס הוא כתב היד המיוחד לפרנסיס מתוך הסואה של מה. אשר למעמדו, למשלח־ידו ולקשריו של י׳וניוס, הרי אלו הן העובדות החשובות שיש לראותן מחוורות ביותר: ראשית, בקי היה בצורות הטכניות הנהוגות בלשכה של מיניסטריון; שנית בקי היה בעסקי המיניסטריון לעניני מלחמה; שלישית, במשך שנת 1770 היה שומע אל הויכוחים בבית הלורדים ורושם רשימות מן הנאומים, ביחוד מנאומים של הלורד צ׳אטהאם; רביעית, נתקצף מאד על שמינו את מר צ׳אמיר³¹ סגן מיניסטר לעניני מלחמה; חמישית, היה קשור קשרים אמיצים אל הלורד הולאנד הראשון. והנה כי כן: פרנסיס בילה שנים אחדות בלשכת מיניסטריון. אחרי כן שימש מזכיר ראשי במיניסטריון המלחמה. פעמים רבות אמר וחזר ואמר כי הוא עצמו שמע בשנת 1770 נאומים של הלורד צ׳אטהאם; ואכן כמה מן הנאומים נדפסו על פי הרשימות שלו. הוא נתפטר ממשרתו במיניסטריון לעניני מלחמה מתוך רוגז על מנוייו של מר צ׳אמיר. הלורד הולאנד הוא שהכניסו ראשונה לשרות צבורי. הרי כאן חמשה סימנים שמצויים בי׳וניוס. באיש אחר כל שהוא לא תמצא, לדעתנו, למעלה משנים מהם, אם אין בה בהוכחה זאת לפתור את השאלה, הרי שהקיץ הקץ על כל האסמכתאות של עדות מסייעת.

ראייה פנימית דומה כי אף היא מוליכה בדרך זו. סגנונו של פרנסיס יש לו דמיון רב לזה של י׳וניוס; כמו כן איני נוטה לקבל את הסברה הקובעת דרך ודאי כי חבוריו המפורסמים של פרנסיס פחותים במעלה מאותם המכתבים האנונימיים. טענה זו בדבר פחיתות־מעלה, על כל פנים, היא אחת הטענות שאפשר לעוררן, לפחות בה במדה, כנגד כל אחד מתובעי זכות הבעלות־כביכול על המכתבים, מלבד אחד יוצא מן הכלל, והוא ברק; והרי זה ביטול זמן אם נבוא להוכיח כי ברק לא היה י׳וניוס. וסוף סוף מה מסקנה יש להסיק מפחיתות מעלה בלבד? כל סופר יוצר ביום מן הימים את יצירתו המובחרת; והמרחק שבין יצירתו הראשונה במעלה ובין זו השניה במעלה עלול להיות גדול מאד. איש לא יבוא ללמד כי המכתבים המובחרים של י׳וניוס עומדים לעילא ולעילא על החבורים המהוללים של פרנסיס יותר משעומדות שלש או ארבע טרגדיות של קורניל לעומת יתר הטרגדיות שלו, מאשר שלש או ארבע קומדיות של בן ג׳ונסון לעומת היתר מאשר ״דון קישוט״ לעומת יתר חבוריו של סרוונטס. יתר על כן; ברי הדבר, כי אותו י׳וניוס, ויהיה אשר יהיה האיש, היה סופר בעל מדרגות שונות ביותר. נסתפק נא במכתבים החתומים בחתימת י׳וניוס; המכתב אל המלך והמכתבים אל הורן טוק יש בהם מעט מן המשותף, מלבד החריפות; והחריפות היתה מן הסממנים שלא חסרו אלא לעתים רחוקות גם בכתביו של פרנסיס וגם בנאומיו.

אכן אחת הראיות החותכות ביותר לסברה כי פרנסיס היינו י׳וניוס, הוא הדמיון המוסרי שבין שני האנשים הללו. על פי המכתבים החתומים חתימות שונות, והידועים כי פרי עטו של י׳וניוס הם, ועל פי השיח ושיג שבינו ובין וודפול³² ואחרים, לא קשה ליצור מושג נכון למדי על טיבו של האיש. ברי, אדם זה לא היה חסר פטריוטיות אמתית ונדיבות רוח, אדם שחטאיו לא היו מן הסוג הנתעב. אך ודאי כמו כן שהיה אדם יהיר וחצוף ביותר, אדם הנוטה לרשעות ונוטה לחשוב בטעות את מעשי רשעותו למעשים של טובת הכלל. ״ההיטב חרה לך?״ – נשאל בימי קדם הנביא העברי. והוא ענה: ״היטב חרה לי״. זה היה אל נכון מזגו של י׳וניוס; וזוהי הסיבה שאנו תולים בה את האכזריות הפרועה, הממיטה קלון על כמה וכמה ממכתביו. אין לך קשח כאדם שמתוך אשליה גדולה הוא מערבב את טינותיו עם חובותיו. יש להוסיף, כי י׳וניוס, אף שהיה בעל בריתה של המפלגה הדימוקראטית, היה היפוכו הגמור של פוליטיקאי דימוקראטי. בעוד שהיה מתקיף יחידים בשצף־קצף שעבר תמיד את תחום הנימוסים של פולמוס ספרותי, היה נושא פנים עד כדי קפדנות לפגומים שבמוסדות הישנים ביותר, לימד סנגוריה נלהבת על ענינה של ״סרום הישנה״³³, ואמר דרך בזיון לבעלי ההון של מנצ׳סטר ולידס³⁴, כי אם רוצים הם בזכות בחירה, מוטב שיקנו קרקעות וייהפכו בעלי אחוזה של לאנקאשיר ויורקשיר. דומה שכל זה הולם יפה, כמעט ללא שנוי, את אופיו של פיליפ פרנסיס.

אין תימה כלל שהסופר הגדול עלום־השם התרצה בעת ההיא לעזוב את הארץ, שנתרעשה כל כך בשל כשרון הדיבור שלו. הגלגל נהפך עליו לגמרי. אותה מפלגה שהיתה עדיפה בעיניו מכל האחרות, מפלגתו של ג׳ורג׳ גרנויל³⁵, נתפקקה עם מות הדבּר שלה; ולורד סאפוק³⁶ העביר את מרבית חבריה אל ספסלי המיניסטרים. התסיסה שחלה עם הבחירות של מידלסאֵכס, שככה. כל הסיעות כולן היו לי׳וניוס ענין של שאט נפש. דעותיו בעניני הפנים של המדינה הרחיקוהו מן המיניסטריון; דעותיו בעניני המושבות הרחיקוהו מן האופוזיציה. במסיבות אלו הטיל קולמוסו מידו מתוך יאוש של שנאת הבריות. אגרת הפרידה שלו אל וודפול חתומה בתאריך של 19 ביאנואר 1773. באגרת ההיא הוא מכריז, כי שוטה יהיה אם ישוב לעסוק בכתיבה; כי כוונתו היתה לטובת הענין והצבור; וכי נואש משניהם כאחד; כי אין למצוא עשרה אנשים אשר יפעלו יחדו דרך קבע בשאלה כלשהו. ״אולם״, הוסיף, ״כולם כאחד בזויים ונקלים הם. אתה לא היססת מעולם, ואני הגבר יודע זאת; ואנכי אשמח תמיד לשמוע כי שלום וטוב לך״. אלה דבריו האחרונים של י׳וניוס. שנה אחת לאחר כך נמצא פיליפ פרנסיס בדרכו לבנגל.

יחד עם שלושת היועצים החדשים יצאו גם חברי בית הדין העליון. אב־בית־הדין היה, סיר אליה אימפיי. הוא היה מיודעו של הייסטינגס משכבר הימים; וקרוב לודאי, כי אילו חיפש המושל הכללי בכל בתי המדרש למשפטים באנגליה, לא היה מוצא כלי שרת בדומה לזה. אולם חברי המועצה לא נטו בשום פנים לסור אל משמעת. הצורה החדשה של הממשלה לא היתה לפי רוחו של הייסטינגס כלל ועיקר, וכן לא הגה כבוד רב אל עוזריו. דבר זה הגיע לאזניהם והם הפכו להיות חשדנים ונוקרנים. ובשעה שבני אדם שרויים בהלך־נפש ממין זה, דיו לדבר של מה בכך שיעורר ריב ומדון. חברי המועצה ציפו לקבלת־פנים של עשרים יריות ואחת מתותחי הסוללות של פורט ויליאם. הייסטינגס זיכה אותם רק בשבע־עשרה. האורחים עלו מן האניה בפנים זועפות. חילופי ברכות ראשונות של נימוס נערכו ברוח כבושה ביותר. למחרת היום נתגלע אותו ריב ממושך, שעירבב תחילה את הלבבות בהודו הבריטית, ואחר כך נתחדש באנגליה ונשתתפו בו כל המדינאים והנואמים המפורסמים ביותר של הדור, אם לצד זה או לצד השני.

הייסטינגס נתמך על ידי בארוול. לא תמיד היו השנים הללו ידידים. אך בואם של חברי המועצה החדשים מאנגליה הביא, כמובן, את הפקידים הותיקים של החברה לכלל אחדות. קלוורינג, מונסון ופרנסיס הוו את הרוב. ומיד הוציאו בחזקה את השלטון מידי הייססינגס; הם גינו אותו, וודאי לא בלי צדק, על המשא והמתן שלו עם הנאבוב־ויזיר; הם החזירו את הסוכן האנגלי מאוד ושלחו לשם בא־כח משלהם; הם פקדו על הבריגאדה, שהדבירה את הרוהילים האומללים, כי תשוב אל תחומי החברה; וערכו חקירה חמורה בדרכי הנוהג של המלחמה. אחרי כן, חרף מחאותיו של המושל הכללי, התחילו משתמשים ללא סייגים בשררה שלהם כלפי המדינות הכפופות; הם הכניסו ערבוביה בכל הענינים של בומביי, והתערבו מתוך פזיזות וחוסר אונים לאין שיעור בסכסוכים הפנימיים של ממשלת מאהראטא. בו בזמן השתערו על האדמיניסטרציה של בנגל ותקפו את כל השיטה הכלכלית והמשפטית, שיטה שבודאי פגומה היתה אלא שספק הוא אם אדונים שאך זה באו מאנגליה בני־סמך הם לתקנה. מחמת התקנות שלהם בטלה עד מהרה כל הגנה על החיים והרכוש, וכנופיות ליסטים שדדו ורצחו בפרברי כלכותא עצמה ואיש לא כיהה בם. הייסטינגס הוסיף לדור בבית הממשלה וקבל כמקודם משכורת של מושל כללי. ולא עוד אלא שהוסיף לשבת בראש המועצה במשא ומתן על ענינים רגילים; שכן יריביו ידעו ידוע כי הוא בקי בדברים רבים שהם כסילים בהם, וכי הוא מיישב בבטחה ובמהירות הרבה שאלות, שהם יעמדו לפניהן נבוכים וחסרי ישע. אולם השררה העליונה ועיקר המרות ניטלו ממנו.

עד מהרה נתחוור הדבר לילידי הארץ. בעיניהם היה הייסטינגס אדם שירד מגדולתו; והם נהגו על פי דרכם. אפשר יש בין קוראינו שראו בהודו עדה גדולה של עורבים המנקרים עד מות בגופו של נשר חולה; סמל נאה הוא לאשר יקרה בארץ ההיא לאדם שהיה גדול ותקיף ואיתרע מזלו. בן־רגע יקומו כל החנפנים, שעד כה היו נכונים לכרוע ברך לפניו, לבוא באש ובמים למענו, לעשות בגינו כל מעשי עוול, ומיהרו לקנות את חסדם של אויביו המנצחים מתוך שהם טופלים עליו דברים. ממשלה הודית דיה שתרמז כי יש ברצונה להרוס את פלוני ממעמדו ובן כ״ד שעות יספקו לה האשמות כבדות, המסתייעות בעדות ובשבועה על כל פרטי הפרטים, עד שכל מי שאינו בקי בבדאות של בני אסיה יכריע מיד לכף חובה. וטוב טוב אם חתימתו של זה המיועד לקרבן לא תזויף בשולי גליון של קנוניה בלתי־חוקית, או אם תעודת בגידה לא תוצפן בגניבה בפינה חבויה בביתו. הייסטינגס נחשב מעתה אדם אין־אונים. דומה היה, כי הכח החולש על גורלו של כל אדם בבנגל ניתן מעתה בידי היועצים החדשים. ומיד התחילו זורמות האשמות כנגד המושל הכללי. הן נתקבלו בהתלהבות על ידי הרוב של חברי המועצה; אך האמת ניתנה להאמר, שהם היו יותר מדי אנשי כבוד ולא תמכו ביודעים באשמות־כזב, אלא שלא הכירו כהלכה את המזרח, עד כדי לדעת, כי בחלק זה של העולם דיו לעידוד כלשהו מצד השלטונות להעלות במשך שבוע ימים מיני אוטס³⁷ ובדלו³⁸ ודנג׳רפילד יותר משרואה וסטמינסטר־הול במשך מאה שנים.

בסבך ענינים כזה מוזר היה באמת אילו נשאר נאנקומר שוקט על שמריו. האיש הרע הזה נתעורר באחת על ידי רשעתו, אהבתו לבצע ורדיפתו אחר כבוד. עתה הגיעה שעתו לנקום נקמה באויביו מאז, ליתן מוצא לשנאה בת שבע עשרה שנה, לקנות חיבתם של הרוב במועצה, להיעשות ראש לילידים בבנגל. מיום שבאו היועצים החדשים שת להם בחלקות, ובסופו של דבר גורש בחרפה מבית הממשלה. הלך ומסר בידי פרנסיס ברב תכונה כתב־שטנה מלא האשמות חמורות ביותר. הכתב הזה בא ללמד כי הייסטינגס היה מוכר משרות בכסף, ומקבל שוחד מאת עבריינים למלטם ממידת הדין. ביחוד נסתמך על הראיה שמוחמד ריזה חאן הוצא לחפשי ללא עונש בשכר כסף רב ששילם למושל הכללי.

פרנסיס קרא את הכתב במועצה. מחלוקת עזה פרצה מיד. הייסטינגס התאונן מרה על הנוהג שנוהגים בו, דיבר בבוז על נאנקומר ועל שטנתו, וכפר בזכותה של המועצה להעמיד לדין את המושל. בישיבה שלאחר כך באה לפני הועד הודעה חדשה מאת נאנקומר. הוא ביקש שיתנו לו ליכנס לישיבת המועצה, למען תשמע את דבריו שיסייעו את עדותו. שוב פרצה סערת ויכוחים. המושל הכללי טען כי אולם המועצה אינו מקום נאה לחקירה כזו; וכי אנשים שנתרתחו כאן מתוך סכסוכי יום יום עמו אינו יכול לצפות מהם שידונו דין צדק ויושר; וכי כבוד משרתו מחייב ועל כן אינו יכול לקבל עליו שיעמידוהו פנים אל פנים עם איש כנאנקומר. אולם הרוב החליט לעיין בפרטי ההאשמות. הייסטינגס קם, הודיע כי הישיבה נסתיימה ויצא מן האולם ובארוול עמו. יתר החברים נשארו במקומם, נמנו וגמרו כי כח־הרשאה של מועצה בידיהם, הושיבו את קלוורינג בראש וציוו להכניס את נאנקומר. נאנקומר לא זאת בלבד שהחזיק בהאשמות הראשונות, אלא שת עליהן נוספות ביד רחבה, כנהוג במזרח. הוא העיד, כי הייסטינגס קיבל סכום כסף גדול על שמינה את ראג׳ה גורדס גזבר של בית הנאבוב, ועל שהפקיד אפיטרופוס על הוד מלכותו את מאני בגם. הוא המציא מכתב, חתום כביכול בידי מאני בגם לאשר את סיפור המעשה שלו. החתימה, בין אם מזויפת היתה כפי שסבר הייסטינגס, בין אם אמיתית היתה כפי שאנו סוברים, אינה ראיה כלל. כל הבקי בהודו יודע כי די היה לו לנאנקומר שיאמר למאני בגם, כי מכתב כזה יגרום נחת־רוח לרוב המועצה, ומיד היתה חותמת עליו. אולם הרוב פסק כי האשמה נתבררה, כי הייסטינגס קבל שלמונים משלושים עד ארבעים אלף לי״ש, ויש להכריחו שיחזיר את הכסף.

הדיעה הכללית בין האנגלים אשר בבנגל היתה נוטה לצד המושל הכללי. מבחינת כושר ההנהלה, ידיעת הארץ, הליכות נועם ונימוסי נוהג היה עולה לאין ערוך על יריביו. מובן ממילא כי פקידי ״החברה״ היו מצדדים בזכותו של החבר המצוין ביותר שביניהם כנגד לבלר של המיניסטריון למלחמה, שעם היותו בור גמור בלשונות הילידים, דרכיהם ותכונותיהם נטל על עצמו לתקן תקנות בכל מחלקות ההנהלה. אך חרף חיבתם של בני ארצו, היה הייסטינגס שרוי במצב עגום מאד, עדיין היה לפניו המוצא לערער בפני השלטון העליון באנגליה. אם אותו שלטון יכריע לצד אויביו, אין לו אלא לנטוש את משרתו. על כן מסר את דבר התפטרותו בידי סוכנו שבלונדון, הקולונל מקלין³⁹. אלא שלפי הוראותיו אמור היה מקלין להמנע מלהגיש את ההתפטרות, אלא אם כן יתחוור לו בפירוש כי ״הבית לעניני הודו״ מתנגד לו למושל הכללי.

נצחונו של נאנקומר היה שלם לכאורה. יום יום היה עורך קבלת פנים של בוקר, ובני ארצו נהרו אליו בהמוניהם, ופעם אחת הואילו להופיע גם הרוב של חברי המועצה. ביתו נעשה כמין לשכת־טוענים בה נתקבלו התלונות נגד המושל הכללי. אמרו, כי אותו בראהמני בן בליעל השפיע, אם באיומים ואם בשידולים, על רבים מן העשירים שבערי השדה כי ישלחו קובלנות. אלא שמשחק מסוכן שיחק האיש. אין זו מן החכמה להביא לידי יאוש איש גדל־עצה ועז נפש כהייסטינגס. נאנקומר, עם כל ערמתו, לא הבין לרוח המוסדות אשר בצלם הוא מסתופף. הוא ראה כי לימינו עומדים רוב החברים של גוף צבורי העושה חוזים, מקנה משרות, גובה מסים. ההפרדה בין הפונקציה הפוליטית לזו המשפטית היתה דבר שמעבר להשגתו. נראה כי לא עלה כלל בדעתו שבבנגל נמצא כח־שררה שאינו תלוי בשום פנים במועצה, והוא יכול להגן על איש, אשר המועצה רוצה להכחידו, ולהעלות לגרדום את האיש, שהמועצה חפצה להגן עליו. אלא שכך היה הדבר. בתחום סמכותו שלו היה בית־הדין העליון בלתי תלוי לגמרי בממשלה. מתוך פקחות שהיתה טבועה בו הבין הייסטינגס את יתרון התועלת שיוכל להפיק אם יכבוש לעצמו את המשגב הלז; וכן עשה. השופטים, וביחוד אב־בית־הדין, הגו איבה לחברי הרוב של המועצה. הגיעה השעה להניע את המנגנון העצום הזה ולהפעילו.

לפתע פתאום נתרעשה כלכותה לשמועה, כי נאנקומר נאסר בשל עוון פלילי, הושם במשמר והוטל לבית־סוהר פשוט. הוא נאשם בזה, כי זייף שטר לפני שש שנים. התובע לכאורה היה אחד מילידי הארץ. אבל הדיעה המקובלת על הכל, חוץ משוטים וכותבי ביאוגרפיות, כאז כן עתה היא כי לאמיתו של דבר הייסטינגס הוא שהעלה את כל הענין כולו.

חמתם של חברי הרוב עלתה להשחית. הם מיחו כנגד מעשי בית הדין העליון, ושלחו כמה אגרות דחופות אל השופטים ודרשו כי נאנקומר יוצא בערבון. השופטים השיבו בגאון ובתוקף. לא היתה לה למועצה ברירה אחרת אלא להשפיע שפע של אותות כבוד ומתנות כסף על משפחתו של נאנקומר; וכך עשתה. בינתים נכנס בית־הדין לישיבה; השטר נמצא, ונאנקומר הובא לפני סיר אליה אימפיי וחבר שופטים מורכב מאנשים אנגלים. השבועות הרבות הסותרות זו את זו, וההכרח לתרגם ולפרש כל דבור היוצא מפי העדים – הם שגרמו והמשפט נמשך זמן רב שלא כרגיל. לבסוף נמצא הנאשם חייב בדינו, ואב־בית־דין גזר עליו מיתה.

אין ספק, כמדומה, שאימפיי חייב היה לדחות את פסק הדין על נאנקומר. כל מהלך המשפט שמא היה בלתי כשר – שאלה היא. אולם ברי הדבר: תהיה אשר תהיה, לפי כללים טכניים של הכרע, כוונת החוק שבכחו נערך המשפט, הרי עוול היה זה לתלות איש הודי בעוון זיוף. החוק המטיל על האנגלי עונש מות בעוון זיוף, נתקבל בלי שים לב כלל אל מצב החברה בהודו. החוק לא נודע בקרב ילידי הודו. מעולם לא השתמשו בו שם הלכה למעשה, וודאי לא מחוסר עבריינים. דבר זה היה בו כדי לערער את כל מושגיהם. הם לא הסכינו לראות את ההבדל אשר כמה סבות מיוחדות למעמד החברה שלנו הביאו אותנו להבדיל בין זיוף לבין סוגים אחרים של רמאות. בעיני ההודים הרי זיוף חותמת כמוהו כמעשה מרמה שכיח; ומעולם לא עלה בדעתם כי דבר זה גורר אחריו עונש חמור כמעשה ליסטות בחבורה או מעשה רצח. שופט צדק היה מניח ללא ספק את הענין לשיקול דעתו של המלך. אולם אימפיי לא אבה שמוע דבר על חנינה או דחוי.

רבה היתה סערת הרוחות בין כל המעמדות. פרנסיס וחסידיו המעטים מבין האנגלים תארו את המושל הכללי ואת אב־בית־הדין כרוצחים שפלים מכל שפל. אמרו, שקלוורינג נשבע, כי נאנקומר ינצל אפילו אם החבל כבר יהיה על צוארו. רוב החברה של האירופאים, אף כי היו דבקים במושל הכללי, השתתפו בעל כרחם בצערו של איש, אשר עם כל חטאיו תפס ימים רבים לעיניהם מקום מכובד כל כך, והיה גדול ורב־כח עוד בטרם תיווצר הקיסרות הבריטית בהודו; ובימים שעברו היו מושלים וחברי מועצה, שלא שמשו אז אלא סוכני מסחר בלבד, מחזרים אחריו לבקש חסותו. רגשת־הלב בקרב ההודים היתה עזה יותר לאין ערוך. אמנם, אנשים כמותם לא ינקפו אצבע כדי להגן על בן־ארצם. אולם פסק־הדין העלה בלבם דאגה ודאבה. גם מן הבחינה הנמוכה של רמת המוסר שלהם, היה הלה אדם רע. אך עם זאת הן היה עליון לגזעם ולדתם, בראהמני מן הבראהמינים. הוא היה מיורשי המעמד הנעלה והמיוחס ביותר. הוא היה מדקדק בכל המנהגות, שהבנגלים האדוקים רואים בהם חשיבות יותר מאשר במצוות שבין אדם לחברו. הרגשתם היתה אפוא כזו שהיה מרגיש קתולי אדוק בתקופות החשוכות אילו ראה בישוף מיוחס עולה לגרדום בגזירת בית דין חילוני. לפי חוקיהם הלאומיים העתיקים, אין בראהמיני נידון למות – יהא פשעו אשר יהי. והחטא, שבעטיו נידון נאנקומר למות, היה בעיניהם כחטא שיראה סוחר סוסים ביורקשיר בהמכר סוס תשוש במחיר מופקע.

רק המושלימים בלבד, דומה, כי נסתכלו מתוך ששון במה שעלתה לו להינדוסי תקיף זה, שביקש בערמתו להיבנות מחורבנו של מוחמד ריזה חאן. ההיסטוריון המושלימי של הימים ההם נהנה מאד בכפלו את ההאשמה. לפי דבריו, נמצאה בביתו של נאנקומר תיבה ובה חותמות מזויפות של כל העשירים הגדולים במדינה. מעולם לא נזדמן לנו למצוא סיפור מעשה זה אצל בן־סמך אחר, אם כי הוא כשלעצמו מתקבל על הדעת.

היום קרב ובא; ונאנקומר זימן עצמו למות מתוך בטחון שקט, המתגלה לעתים קרובות בשעת פורענות שאין לה תקנה בבנגלי הרך והתשוש כל כך במאבק של פנים אל פנים. אור ליום מותו נכנס השריף אצל האסיר, ומתוך רגש אנושי, שרק לעתים רחוקות ייפקד מלב ג׳נטלמן אנגלי, אמר לו, כי לא ימנעו ממנו כל חסד שבגבולות החוק. נאנקומר הביע תודתו מתוך נימוס רב ומנוחה שלימה. שריר לא זע בפניו. אנחה לא פרצה מלבו. הוא נתן אצבעו על מצחו ואמר בשקט, כי דרך הגורל נסתרה ואין עצה כנגד רצון האלהים. הוא שלח ברכותיו לפרנסיס, קלוורינג ומונסון, והטיל עליהם להגן על ראג׳ה גורדס, שעמד ליעשות ראש בראהמינים של בנגל. השריף יצא מעמו ולבו נרגש בקרבו ממראה עיניו, ונאנקומר ישב במנוחה לכתוב מכתבים ולבדוק חשבונות.

למחרת בבוקר, לפני צאת השמש בגבורתו, התאסף המון אדם רב מסביב למקום שהועמד שם עמוד התליה. צער ואימה נראו בכל פנים; אך עד לרגע האחרון סירב המון העם להאמין, כי האנגלים אומרים באמת ובתמים ליטול את נפשו של הבראהמיני הגדול. לבסוף באה התהלוכה הקודרת ועברה בקהל האנשים. נאנקומר ישב באפריונו והביט סביבותיו במנוחת נפש ללא תמורה. זה עתה נפרד מעם אלה שנפשם קשורה בנפשו. בכיותיהם ושועותיהם הרעידו את עושי המשפט האירופאים, אבל לא עשו רושם כל שהוא על רוחו הסטואית של האסיר רוח ברזל. אך משאלה אחת הביע, שאנשים מכת הכוהנים שלו יקבלו על עצמם לטפל בגופתו. ושוב ביקש כי ימסרו ברכתו שלום לידידיו במועצה, עלה לגרדום במאושש ונתן אות לתלין. ברגע התליה בקע ועלה קול ילל של צער ויאוש מלב הצופים הרבים מספור. מאות אנשים החזירו את פניהם מן המראה הכעור, ברחו מתוך יבבה אל הוגלי הנהר וטבלו במימיו הקדושים, כמבקשים ליטהר מן החטא שחטאו עיניהם בהביטן אל מעשה פשע כזה. הרגשות אלו לא נצטמצמו בתחומי כלכותא בלבד. כל המדינה היתה כמרקחה; ואוכלוסי דקא⁴⁰ במיוחד הביעו בחזקה אותות צער ואבל.

אשר לנוהג של אימפיי אין די מלים של חומרה לשפטו כמו. כבר אמרנו, כי לפי דעתנו עוול עשה, בסרבו לדחות את פסק־דינו של נאנקומר. שום בר־דעת לא יטיל ספק בדבר, כי עשה מה שעשה כדי לפצות את המושל הכללי. ואילו נתעוררו ספקות כלשהם בדבר הנה בא מכתב אחד שפרסמו מר גלייג ועשה אותם לאל. שלש או ארבע שנים לאחר כך תאר הייסטינגס את אימפיי כאיש, ״אשר לעזרתו היה חייב תודה בזמן מסויים על שלימות רכושו, כבודו ושמו הטוב״. דברים נמרצים אלה אינם מכוונים אלא למעשה נאנקומר; ופירושם שאימפיי תלה את נאנקומר, כדי לסייע את ידי הייסטינגס. לפיכך יש לומר במפורש כי בשבתו על כסא המשפט דן אימפיי אדם למיתה שלא בצדק, כדי לסייע מטרה פוליטית.

אולם את התנהגותו של הייסטינגס אנו רואים ראייה אחרת במקצת. הוא נלחם לרכושו, לכבודו, לחירותו, לכל אותם הדברים המשוים יקרת־ערך לחיים. הוא היה מוקף אויבים נוקמים ונוטרים וקשחי לב. הוא לא יכול לצפות כי חבריו ידונו אותו דין צדק. אין לגנותו על שרצה לשבור את מאשימיו. אמנם חייב היה להשתמש רק באמצעים כשרים לתכלית זו. אולם אין תימה בדבר אם ישרו בעיניו כל האמצעים שהוכרזו כשרים על ידי חכמי החוק, אנשים שנתיחדה להם חובה לשפוט בין יריבים, ומסתבר כי חנוכם הכשיר אותם במיוחד למלא חובה זו. אין לדרוש מאדם שהוא צד אחד במשפט שתהא בו מידת ישרנות תקיפה של דיין. כי זה טעם מנוים של שופטים, שגם איש טוב וישר אינו נאמן להכריע בדבר, שהוא עצמו נוגע בו. אין לך יום, שקטיגור ישר לא יהא מבקש בדין את שרק בית־דין מעוות יכול למלאותו. גוזמה היא לדרוש מאדם כלשהו, בזמן שהענינים היקרים לו ביותר נתונים בסכנה ויצריו העזים ביותר נעורו בו, שיהיה רודף צדק לרעתו למעלה מעושי הצדק המושבעים. צא ולמד גזירה שוה ממקרה דומה לזה, בדברי ימי האי שלנו: שוה בנפשך את הלורד סטאפורד⁴¹, בשבתו חבוש בטויאר מחשד שידו היתה בקשר הקתולי, והנה נודע לו, כי טיטוס אוטס עשה מעשה, שבכח פלפול מפוקפק אפשר להכניסו בגדר עוון פלילים. כלום נבוא לגנות את הלורד סטאפורד, באותו ענין משוער, על שום שיערוך קובלנה, ימציא כסף, וישתמש בכל כח השפעתו כדי לעכב מתן חנינה מטעם המלך? לדעתי – לא. אולם שופט שיעקם את החוק מתוך חיבה ללורד הנדון ויעלה לגרדום את אוטס, שופט כזה יהיה ראוי מאד לתוכחת חמורה. ואילו הלורד הקתולי, בהביאו את הענין לפני השופט דומה שלא יעבור למעשה על גבול המותר בהתגוננות מוצדקת.

על כן, בעוד שאין צל של ספק, כי אותה מיתת בית־דין הזכורה יש לזקפה על חשבונו של הייסטינגס, הרי ספק הוא אם מן הנכון למנות את הדבר במנין פשעיו. גלוי לעין, כי התנהגותו באה במחשבה עמוקה תחילה. הוא נמצא במיעוט במועצה. אפשר, וצפוי היה לימצא עוד ימים רבים במיעוט. הוא ידע יפה את תכונתם של ילידי הארץ. הוא ידע מה רבות התלונות העלולות לבוא כנגד כל תושב חף מפשע, שהרשות מתרעמת עליו. בכל האוכלוסיה השחורה של בנגל לא נמצא אפילו תופש משרה אחד, או רודף משרה, או אריס של הממשלה, שלא יאמר בלבבו, כי ייטיב לעצמו בהביאו עלילות דברים על המושל הכללי. במסיבות אלו גמר המדינאי הנרדף ללמד בינה את כל עדת המקטרגים והעדים, ולהראותם לדעת, כי אף על פי שהוא נמצא במיעוט בועד המועצה, עדיין יש לפחד מפניו. ואמנם, הלקח אשר נתן להם היה לקח בל ישכח. קברניטה של הקנוניה שנרקמה כנגדו, האיש העשיר ביותר, התקיף ביותר, הפיקח ביותר בין ההודים, החביב על האנשים שהחזיקו אז בידם את רסן הממשלה, האיש שנתבצר ברגשי הערצה ואמונה טפלה של אנשים למיליונים, – הוא נתלה לאור היום לעיני רבבות. כל דבר שיש בו להגדיל רישומה של אתראה זו – חשיבותו של הנידון, החגיגיות במהלך המשפט – כל אלה נמצאו בעין. חמת אין אונים ונפתולי שוא של חברי המועצה הבליטו את הנצחון ביתר שאת. כאן נתחוור לו לכל יליד הארץ כי מוטב לעמוד לצדו של הייסטינגס במיעוט, מאשר לצדו של פרנסיס ברוב, וכי איש אשר יעיז להתחבר עם המתחרים במושל הכללי אפשר ויקרהו אסון, כדברי הפיטן בן המזרח, והוא יפגוש נמר בעודו רודף ביער אחרי הצבי. קולם של אלף דילטורים נשתתק בן רגע. מכאן ואילך, בכל המכשולים שפגע הייסטינגס בדרכו, שוב לא הטרידוהו בהאשמות מצד הילידים אשר בהודו.

מופלא הדבר שאחד ממכתביו של הייסטינגס אל ד״ר ג׳ונסון נחתם שעות מועטות לאחר מיתתו של נאנקומר. בעוד כל המושבה שרויה במהומה ומבוכה, בעוד משפחת כוהנים מיוחסת ועתיקה סופדת ובוכה על גופתו של מנהיגה, ישב המנצח במאבק אכזרי זה לכתוב, מתוך שלות נפש המיוחדת לו, על הנסיעה אל ההברידים, על דקדוק הלשון הפרסית מאת י׳ונס, ועל ההיסטוריה, המסורת, האמנות ואוצרות הטבע של הודו.

בינתים והידיעות על מלחמת הרוהילים ועל הסכסוכים הראשונים שבין הייסטינגס וחבריו – הגיעו ללונדון. המנהלים נתיצבו לצד הרוב, ושיגרו מכתב מלא הערות כדרבונות על התנהגותו של הייסטינגס. הם גינו במלים חריפות אך צודקות את העוול שבעריכת מלחמות תנופה בשל יתרונות ממון בלבד. והם שכחו לגמרי, כי אם קנה הייסטינגס בדרכים פסולות יתרונות של ממון לא עשה זאת לטובת עצמו אלא כדי למלא את דרישותיהם. לצוות על יושר ועם זאת לדרוש דברים שאין לקבלם בדרך יושר – זה היה דרכה תמיד של ״החברה״ בעת ההיא. הם נהגו כדרך שאומרת ליידי מאקבת על בעלה, ״לא לקלקל במשחק ובכל זאת לזכות במרמה״.

״חוק ההסדר״, שבכוחו נתמנה הייסטינגס חמש שנים לפני כן מושל כללי, נתן כח הרשאה למלך להעבירו ממשרתו לפי דרישת ״החברה״. הלורד נורת נתאוה להמציא דרישה כזו. שלושת חברי המועצה שנשלחו מלונדון היו בחיריו הוא. והגנרל קלוורינג נתמך במיוחד בקשריו הפרלמנטריים המרובים, ששום קבינט לא היה רוצה לזלזל בהם. משאלתו של המיניסטר היתה להעביר את הייסטינגס ממשרתו, ולהעמיד את קלוורינג בראש הממשלה. בישיבת המנהלים נחלקו הדעות כמעט מחצה מול מחצה; אחד עשר הצביעו נגד הייסטינגס ועשרה בעדו. אז נתכנסו לאסיפה בעלי המניות. האולם הגדול לבש צורה יוצאת מן הכלל. אגרות נשלחו מטעם שר האוצר; כל תומכי הממשלה, שהחזיקו בידיהם מניות של הודו, נדרשו לבוא לאסיפה. לורד סנדוויץ׳ היה מנצח על ידידי ההנהלה בחריצות ובזריזות כדרכו. חמשים אצילים ויועצי סתרים, שלא נראו כאן אלא לעתים רחוקות, הופיעו בקהל. הויכוח נמשך עד חצות לילה. מתנגדיו של הייסטינגס זכו ליתרון של רוב קטן; אך הקהל דרש הצבעה; וסופו של דבר שהמושל הכללי יחל נצחון ברוב של למעלה ממאה קולות על המאמצים המשותפים של חבר המנהלים והקבינט גם יחד. המיניסטרים נתכעסו מאד על הכשלון הזה. אפילו הלורד נורת יצא מגדרו, דבר שלא היה שכיח בו, ואיים כי יכנס את הפרלמנט לפני חג המולד ויציע הצעת חוק שישלול מאת ״החברה״ כל סמכות פוליטית ויצמצמה בעסקי סחר של משי וטה כלשעבר.

הקולונל מקלין, שבכל המחלוקת הזו תמך במסירות נפש בהייסטינגס, אמר עתה בלבו, כי סכנה רבה נשקפת לנותן־לחמו שמא יודח ממשרתו, יקבל נזיפה מאת הפרלמנט, ואולי גם ייתבע לדין. עורכי־דין של הכתר כבר נשאלו לחוות דעתם על כמה מפרטי הנוהג של המושל הכללי. כסבור היה שהגיעה גם הגיעה השעה לבקש דרך של נסיגה בכבוד. במסיבות אלו ראה מקלין חובה לעצמו ולהגיש את כתב־ההתפטרות שהפקד בידיו. הכתב לא נערך בצורה נאותה ביותר, אך המנהלים לא טרחו הרבה ולא הקפידו על כך. הם קבלו את ההתפטרות, מינו את מר והילר⁴², אחד מן החבורה שלהם, שיירש את מקומו של הייסטינגס, ושלחו פקודות, כי הגנרל קלוורינג, בבחינת זקן המועצה, ימלא מקומו של המושל הכללי עד אשר יבוא מר והילר.

אך בעוד שאירעו כל הדברים האלה באנגליה חלה תמורה גדולה בבנגל. מונסון הלך לעולמו. נשארו רק ארבעה חברים בממשלה. קלוורינג ופרנסיס היו צד אחד, ובארוול והמושל הכללי צד שני; והדעה המכרעת למושל הכללי. במשך שנתים היה הייסטינגס נטול כל כח שלטון ושררה, והנה נעשה בבת אחת שליט בכיפה. ומיד התחיל משיב גמול ליריביו. התקנות שתיקנו בוטלו; האנשים שהעלו לשררה הודחו. ופקודה ניתנה להעריך מחדש את הקרקעות בבנגל לצרכי מסים; והכנות נעשו אשר החקירה תתנהל על ידי המושל הכללי, וכל האגרות הנוגעות בדבר תחתמנה בשמו. בו בזמן התחיל מהפך בתכניות רחבות של כבוש ושלטן, תכניות שזכה לראותן מתגשמות אם גם לא בידיו הוא. כוונתו היתה לכרות בריתות־עזר עם הנסיכים הילידים, ביחוד עם נסיכי אוד וביראר, שמתוך כך תהיה בריטניה המעצמה העליונה בהודו. עוד הוא הוגה מחשבות גדולות אלו, והידיעה באה כי חדל מהיות מושל כללי, כי התפטרותו נתקבלה, כי והילר יוצא לדרך, וכי עד בואו של והילר ישב קלוורינג על כסא המושל.

אילו היה הייסטינגס נמנה עדיין עם המיעוט, ודאי שהיה מסתלק בלא מלחמה; אולם עתה היה למעשה אדון על הודו הבריטית, ולא היה נוסה לעזוב את משרתו הגבוהה. הוא הכריז כי מעולם לא נתן שום הוראות, שיש בהן להצדיק את הצעדים שנקטו במולדת. אמנם, הוא הודה כי שכח מה היו הוראותיו. העתקה אם היתה בידו הנה אבדה לו. אולם ברי לו, כי כמה פעמים הודיע למנהלים שלא יתפטר. הוא לא יכול להבין, כיצד מצא ועד המנהלים, שבידו היתה הודעתו שלו עצמו, לקבל את התפטרותו מידים מפוקפקות של סוכן. ואם אין תוקף להתפטרות, הרי כל התקנות שתוקנו על יסוד ההתפטרות הזו בטלות ומבוטלות והייסטינגס עדיין היה מושל כללי.

לימים טען, כי אף על פי שסוכניו לא פעלו בהתאם להוראותיו, היה רואה את עצמו כפות על ידי מה שעשו, אילולא שניסה קלוורינג לתפוס בכח הזרוע את רסן השלטון העליון. אם נכונה טענתו ואם לאו, אין ספק בדבר כי משוגתו שיל קלוורינג שימשה יתרון להייסטינגס. הגנרל שלח להביא אליו את מפתחות המצודה והאוצר, נטל בידו את תיקי התעודות, וכינס את המועצה לישיבה בה השתתף גם פרנסיס. הייסטינגס נמצא באולם אחר וישב שם ראש ובארוול עמו. כל אחת משתי הסיעות היתה לה חזקה שיש עמה טענה המתקבלת על הדעת. בתחום של חמשה עשר אלף מיל לא נמצאה כל רשות מוסמכת שהיה בידה להטיל עליהן מרותה. נראה היה, כי לא נותרה דרך אחרת ליישב את הסכסוך אלא בכח הנשק; והייסטינגס, שבטוח היה בהשפעתו על בני ארצו בהודו, לא נרתע גם מזה. הוא ציוה על הקצינים של חיל המצב בפורט ויליאם ובכל התחנות הסמוכות, שלא יצייתו אלא לפקודותיו שלו. עם זה הציע, מתוך שיקול דעת מופלא, למסור את הענין לבית־הדין העליון ופסק־דינו יחייב. בהציעו הצעה זו, לא סיכן מאומה; אולם זו היתה הצעה, שיריביו לא יכלו בשום פנים לדחותה. שום אדם לא יוכל להחשב פושע באשר יקבל על עצמו מרותה של ממשלה, שבית הדין העליון יכריז עליה חגיגית שהיא היא החוקית. האדם הנועז ביותר ירתע מאחוז בנשק כדי להגן על ממשלה שהדיינים יכריזו עליה כי נטלה שררה לעצמה. לאחר שהות של מה נאותו קלוורינג ופרנסיס בעל כרחם להשמע להוראות בית־הדין. בית הדין פסק, כי ההתפטרות אין בה ממש, ולפיכך עומד הייסטינגס עדיין במשרת מושל כללי בתוקף ״חוק־ההסדר״; וחברי המועצה שנחלו תבוסה, בראותם כי לב כל המושבה אינו נוטה אליהם, קבלו עליהם את הדין.

בעת ההיא, לערך, נתקבלה הבשורה, כי לאחר דין ודברים, שנמשכו כמה שנים, פסק בית־המשפט של פרנקוניה כי אימהוף חייב ליתן גט פטורין לאשתו. הבארון עזב את כלכותא, ובידו צרור כסף הדרוש לו לקנין אחוזה בסכסוניה. הגברת נעשתה למרת הייסטינגס. המאורע הוחג ברוב שמחות; כל האישים החשובים והנכבדים בכלכותא, בלא הבדל מפלגות, הוזמנו אל בית הממשלה. כפי שמספר כותב הזכרונות המושלימי, היה קלוורינג חולה בגוף ובנפש, והתנצל על שלא יוכל לשתף עצמו בהילולה המפוארת. אולם הייסטינגס, אשר הצלחתו בעניני כבוד ואהבה, הילכה עליו כנראה רוח מרומם, לא קבל את תשובתו השלילית. בכבודו ובעצמו הלך לביתו של הגנרל, ולבסוף הביא ברב פאר והדר את יריבו המנוצח אל החוג העליז שהקיף את הכלה. מאמץ זה היה למעלה מכוחו של אדם רצוץ מתוך עלבון וחלי. קלוורינג מת כעבור ימים מועטים.

והילר, שבא מתוך תקוה לשמש מושל כללי ונאלץ להסתפק במקום מושב בועד המועצה, היה, מצביע בדרך כלל עם פרנסיס. אולם המושל הכללי, בעזרת בארוול והדעה המכרעת שלו עצמו, עדיין היה שליט בכיפה. בינתים חל שנוי מה בהלך רוחם של חבר המנהלים וגם של המיניסטרים. כל המזימות שזממו על הייסטינגס תש כוחן; ועם תום המועד של חמש שנים לממשלתו, נתמנה שנית בשובה ונחת. האמת היא, כי הסכנות הגדולות שנשקפו לעניני המדינה מכל העברים השפיעו גם על הלורד נורת וגם על ״החברה״, ושוב לא רצו להפרד מעם מושל, אשר כשרונותיו, נסיונו ותקיפותו – גם מנדיו אנוסים היו להודות בהם.

ואמנם המשבר היה עצום. הקיסרות הגדולה והמנצחת, אשר ג׳ורג׳ השלישי עלה על כסאה שמונה עשרה שנה לפני כן, מתוך תקוות מזהירות יותר מאלו שהגה כל אחד מן השושלת הארוכה של המלכים האנגלים, – קיסרות זו הובאה, בעטיה של ממשלה לקויה ואוילית עד אל עברי פי פחת. באמריקה עמדו מיליונים של אנגלים במלחמה כנגד המדינה שהיתה מקור מחצבתם, לשונם, דתם ומוסדותיהם, ועד לפני זמן קצר, היו קשורים אליה קשר אמיץ, כתושבי נורפולק ולייסטרשיר. המעצמות הגדולות של אירופה, שבאו עד דכא מחמת הגבורה והכשרון, אשר הנחו את מועצות המלך ג׳ורג׳ השני, עלצו עתה מתוך צפיה כי חזו נקם. הלך וקרב הזמן בו עתיד היה האי שלנו, בעודו נלחם להחזיק בארצות הברית של אמריקה, וצופה אל סכנה קרובה עוד יותר מחמת התרעומות המוצדקות מאד של אירלנד, – לשמש מטרה להתקפות צרפת, ספרד והולאנד ולשאת באימי הנייטראליות המזוינת של ארצות הים הבאלטי; זמן בו נשקפה סכנה אפילו לשלטונו העליון בים, והאויבים עמדו להשתלט על מיצרי קאלפה ועל הים המכסיקאי; זמן בו יהא הדגל הבריטי עוצר כח בדי עמל להגן אפילו על התעלה הבריטית. ועם כל משוגותיו של הייסטינגס, – שיחק המזל לארצנו ובשעת מצוקה זו, הקשה ביותר מכל מה שעבר עליה, היה הוא המושל במדינות הודו שלה.

לא היה מקום לחשוש ביותר להתקפה על בנגל מצד הים. הסכנה היתה כי אויביה האירופאים של אנגליה יכרתו ברית עם אחד השליטים מן הילידים, יספקו לו חיל, נשק ותחמושת, ובכך יתנפלו על נחלותינו מצד היבשה. בעיקר חשש הייסטינגס לסכנה הנשקפת מיד המאהראטים. ראשית מושבו של העם המופלא הזה היה ברכס הגבעות העובר לאורך חופה המערבי של הודו. בימי אורנגזב ירדו יושבי הגלילות האלה ובראשם סוואג׳י הגדול ופשטו על נחלות שכניהם שהם עשירים יותר ושואפי קרבות פחות. מרצם, אכזריותם וערמתם של המאהראטים עמדו להם והעלו אותם עד מהרה מעל לכל הממלכות החדשות שנתכוננו על חרבות הקיסרות המתנוונת. בתחילה היו רק שודדים. עד מהרה עלו למעלת כובשים. מחצית הנפות של הקיסרות נהפכו לנסיכויות של המאהראטה. ליסטיסים יוצאי כיתות נמוכות, הרגילים לשמש משרתים, נעשו ראג׳ה תקיפים. בני בונסלא, בראש גדוד של חמסנים, תפסו את המחוז הרחב של ביראר. בית גיקובן, שפירושו איש העדרים, יסד את השושלת המושלת עד היום בגוז׳יראט. בתי האב סקינדיה והולקאר⁴³ עלו לגדולה במאלווה. דבּר אחד שוחר עלילות שם קנו בסלע המבוצר של גוטי. שני נעשה אדון על אלף הכפרים, הפזורים בין שדות־האורז הירוקים אשר בטנג׳ור.

זו היתה התקופה של כפל־שררה בהודו כולה. הצורה והכח היו נפרדים בכל מקום. הנאבובים המושלימים, שנעשו נסיכים עצמאיים, הויזיר באוד והניזאם בהיידראבאד, עדיין כינו עצמם בשם משנה־למלך לבית טאמרלן. כיוצא בזה מדינות המאהראטה, שלמעשה היו בלתי תלויות זו בזו, ואף על פי כן ראו את עצמן איברים של קיסרות אחת. כולם הודו, בדיבור ובטקס, במרותם של היורש לסוואג׳י, והוא מלך מדומה שהיה לועס באנג ומשתעשע עם נערות מחוללות בבית־כלא מלכותי בסאטארה, ושל הפישווה, הוא סוכן הארמון שלו, שר וגדול שמשרתו עוברת בירושה, שהיה מנהל חצר בהדרת מלך בפונה, ולו היו כפופות הנפות הנרחבות אורונגאבאד וביג׳אפור.

כמה חדשים לפני שפרצה מלחמה באירופה החרדה הממשלה בבנגל לידיעה, כי הרפתקן צרפתי, איש סגולה לפי השמועה, הגיע לפונה. אמרו כי נתקבל שם בכבוד גדול, כי מסר לפישווה אגרות ומנחה מאת המלך לואי הט׳׳ז, וכי ברית נכרתה בין צרפת והמאהראטים כנגד אנגליה.

הייסטינגס החליט מיד להקדים ולהכות מכה. תארו של הפישווה עוררין יצאו עליו. חלק מן העם המאהראטי תמך באיש שתבע לעצמו זכות על התואר הזה. המושל הכללי גמר בלבו להגן על עניני התובע הלה, להסיע חיל צבא דרך חצי־האי של הודו, ולכרות ברית־אחים עם ראש בית בונסלא, אשר משל בביראר, ולא היה נופל, מבחינת הכח והיחש, משום נסיך מנסיכי המאהראטים.

הצבא יצא לדרך וכן הוחל במשא ומתן עם ביראר והנה הגיע מכתב מאת הקונסול האנגלי בקאהיר בו הודיע כי מלחמה הוכרזה גם בלונדון וגם בפאריס. הייסטינגס נקט מיד ולאלתר בכל הצעדים הדרושים בשעת משבר כזו. תחנות הצרפתים בבנגל נלכדו. פקודות נשלחו למאדראס לכבוש מיד את פונדישרי. סמוך לכלכותא הוקמו בניני מצודות שנועדו לשמש תריס בפני כל כח אויב. בסיס ימי הוקם למגן על הנהר. גויסו תשעה באטאליונים נוספים של חיילים הודיים, וגדוד תותחנים ילידים הורכב מן הלאסקארים עזי הנפש של מפרץ בנגל. לאחר הפעולות הללו ראה המושל הכללי מתוך בטחון ושלוה, כי ממשלתו בטוחה מכל התקפה, אלא אם כן יעלו עליו המאהראטים בעצה אחת עם הצרפתים.

צבא המשלוח ששיגר הייסטינגס מערבה לא זכה להצלחה מהירה או שלימה כרוב מפעלותיו. הקצין המפקד שהה שהייות. השלטונות בבומביי טעו טעויות: אולם המושל הכללי עמד בעינו. מפקד חדש תקן את אשר עיות קודמו. כמה פעולות מפוארות הוציאו מוניטון צבאי לאנגלים במחוזות אשר דגל אירופאי לא נראה בהם מעולם. מסתבר כי לולא סכנה חדשה וגדולה יותר, שהכריחה את הייסטינגס לשנות את המדיניות שלו כולה היתה תכניתו המכוונת לקיסרות המאהראטים מתגשמת במלואה.

השלטונות באנגליה בחכמה עשו ששלחו לבנגל, כמפקד כוחות הצבא וכחבר המועצה, אחד מן החיילים המצוינים ביותר שבימים ההם. כמה שנים לפני כן היה סיר אייר קוט⁴⁴ אחד הנכבדים שבין מיסדי הקיסרות הבריטית במזרח. במועצת המלחמה שקדמה למערכת פלסי הציע, בניגוד לרוב, לערוך את המסע הנועז ההוא שנתקבל לאחר היסוס־מה והוכתר בהצלחה מזהירה כל כך. אחרי כן היה הוא המפקד בדרומה של הודו נגד לאלי האמיץ שאיתרע מזלו, ניצח בקרב המכריע ליד ואנדיואש את הצרפתים ובעלי בריתם מן הילידים, לכד את פונדישרי ועשה את השלטון האנגלי עליון בקארנאטיק. מאז מעשי־הגבורה הללו עברו כעשרים שנה. כוחו הגופני של קוט שוב לא היה עמו כאז בימים הראשונים ההם; אף כוחו הרוחני לקה משהו. הוא היה מלא שגיונות ונוח לכעוס, והרבה שידולים דרושים היו כדי להניח את דעתו. כמו כן חוששני שיש להוסיף, כי חמדת הכסף גדלה בלבו, ויותר משנתן דעתו על חובותיו נתן דעתו על הכנסותיו, שלא כיאות לחבר מפואר כל כך למקצוע נאצל כל כך. ואף על פי כן אפשר והוא היה הקצין המוכשר ביותר שנמצא אז בצבא האנגלי. בין החיילים ילידי הארץ היה שמו גדול והשפעתו אין דומה לה. אף גם לא נשכח עדיין זכרו מלבם. זעיר־שם זעיר־שם אפשר עוד למצוא חייל הודי ישיש ולבן־זקן האוהב לספר בפורטו־נובו⁴⁵ ופולילור⁴⁶. הנה לפני זמן מועט היה מעשה, ואחד מן הזקנים הללו בא להגיש תעודה לקצין אנגלי, העומד בכהונה גבוהה בהודו. בחדר היתה תלויה תמונתו של קוט. החייל הותיק הכיר מיד את קלסתר הפנים ואת תואר האיש, שלא ראהו למעלה מיובל שנים; שכח לברך לשלום את החי, עמד דום, נזדקף מלוא קומתו, הרים ידו וחלק כבוד צבאי למת.

קוט, אף כי לא הצביע תמיד כבארוול עם המושל הכללי, אך לא נטה בשום פנים להספח על אופוזיציה שיטתית, ובמרבית השאלות היה בדעה אחת עם הייסטינגס, והלה עשה ככל שהשיגה ידו, והיה מחזר אחריו תמיד ומעניק לו בחפץ לב הקצבות מופרזות, ומספק את יצריו הגדולים ביותר של החייל הזקן.

דומה היה באותו זמן כי שלום של התפייסות עומד לשים קץ למריבות, שבמשך כמה וכמה שנים החלישו והכתימו את הממשלה של בנגל. הסכנות המרחפות על הקיסרות עשויות היו לעורר אנשים בעלי רגש פטריוטי – ורגש זה לא היו חסרים לא הייסטינגס ולא פרנסיס – כי ישבתו ממחלוקת שביניהם וישתפו פעולה בלבב שלם לטובת הכלל. קוט לא נתערב מעולם במחלוקת. והילר קצתה נפשו בה. בארוול עשה עושר רב, ואם כי הבטיח, שלא יעזוב את כלכותא כל־זמן שעזרתו דרושה במועצה, נשתוקק מאד לחזור לאנגליה, והתאמץ להביא את הענינים לכלל הסדר שיוציא אותו לחפשי. נחתם הסכם, שלפיו יחדל פרנסיס מאופוזיציה והייסטינגס התחייב ליתן לידידיו של פרנסיס חלק הגון בכיבודי שררה וברווחים. במשך חדשים אחדים לאחר ההסכם הזה שררה הרמוניה ברורה בועד המועצה.

ואמנם, מעולם לא היתה ההרמוניה דרושה כל כך כבאותה שעה; צרות מבית נתרגשו על בנגל והן היו חמורות יותר מאשר מוראי מלחמה. מחברי חוק ההסדר בשנת 1773 הקימו שתי רשויות העומדות בפני עצמן, אחת משפטית ושניה פוליטית; ומתוך רשלנות, המצויה עד כדי שערוריה בתחוקה האנגלית, סתמו ולא סימנו את תחומיה של כל אחת מהן. השופטים השתמשו בסתמיות זו והשתדלו ליטול את השלטון העליון בידם – לא רק בתחומי כלכותא, כי אם בכל האזור הנרחב הכפוף לרשותה של מצודת ויליאם. מעטים האנגלים שלא יודו, כי התחוקה האנגלית, עם כל התיקונים החדשים שתוקנו בה, אינה עולה בזול אף אינה נוקטת מהירות במידת הרצוי. ברם, הרי זו שיטה שגדלה בתוכנו. בכמה בחינות לבש החוק צורה ההולמת את רגשותינו, ובבחינות אחרות הלביש מעט־מעט את רגשותינו צורה ההולמת אותו. הורגלנו אף לפגמים הגרועים ביותר שבו; ועם שנהיה קובלים עליהם הנה אין הם מהלכים עלינו מבוכה ומבוקה כפי שעלולה להלך עלינו פורענות חדשה חמורה פחות. לא כן הדבר בהודו. החוק האנגלי, שהביאו ונטעוהו באותה ארץ, יש בו כל המגרעות, שאנו סובלים מהן בארצנו, והן חמורות כאן הרבה יותר; ועוד יש בו מגרעות, אשר המגרעות הקשות ביותר, שאנו סובלים מהן, כאין וכאפס הן לעומתן. עינוי־הדין בארצנו – הוא עינוי מרובה יותר בארץ, שכל שופט וכל פרקליט זקוק בה למתורגמן. היקרות בארצנו – יקרות הרבה יותר בארץ, שכל מומחיה לערכאות יש הכרח להביאם ממרחק רב. כל עובד אנגלי בהודו, החל במושל הכללי והמפקד הראשי וגמור בסייס או שען, מקבל שכרו בשיעור גדול יותר מאשר בארץ המולדת. אין אדם רוצה ליטרד חינם מארצו לארץ האזור הלוהט, כלל זה יפה גם לגבי המקצוע של חוק ומשפט. שום פרקליט אנגלי לא יעבוד, במרחק חמשה עשר אלף מילין מכל ידידיו, בעת שהמדחום מורה תשעים ושש מעלות בצל, בשכר תשלומים שיסתפק בהם בעבדו בלשכות הנשקפות אל התימזה. ולפיכך שיעור השכר בכלכותא גדול פי שלושה לערך מזה המקובל בווסטמינסטר הול; בעוד שהמון העם בהודו עני לאין ערוך מהמון העם באנגליה. ובכל זאת, עינוי הדין ויוקר המשפט, ככל שיש בהם לצער אינם עיקר הרעה שגרר אחריו בהכרח החוק האנגלי, אשר ניטע ללא שנויים בהודו. הרגשות החזקים ביותר שבטבענו, רגש הכבוד, הדת, צניעות האשה, התקוממו כנגד התיקונים החדשים. מאסר־עד־למשפט היה הצעד הראשון ברוב המשפטים האזרחיים; ואילו יליד הארץ בעל מדרגה רואה במאסר לא רק מעצר בלבד, אלא עלבון אישי מגונה. בכל דרגה של כל משפט היו דורשים שבועה; והרגש המקנן בקווייקר כלפי השבועה ספק אם חזק הוא יותר מזה של נכבד מילידי הארץ. גברים זרים כי יכנסו לחדרי אשה מכובדת, או יסתכלו בפניה הגלויים הרי זה בארצות המזרח מעשה נבלה קשה מנשוא, מעשה נורא יותר ממות, ועוון זה לא יכופר אלא בשפיכות דמים. לפגיעות קשות אלו הופקרו עתה המשפחות המכובדות ביותר של בנגל, באהאר ואוריסה. שוו בנפשכם מה יהיה מצב הדברים בארץ שלנו, אילו הוכנסה פתאום אצלנו תורת משפטים, שתהא לדידנו מה שהיתה תורת המשפטים שלנו לגבי נתינינו באסיה. שוו בנפשכם מה היה מצב הדברים בארצנו, אילו ניתנה הדת, כי אדם שנשבע בשבועה כי מגיע לו חוב מאת חברו רשאי מתוך כך לפגוע בכבוד אנשים בעלי כהונות נישאות וקדושות ובכבוד נשים עדינות נפש וענוגות, להלקות קצין שר צבא, לשים בישוף בשלשלאות, לנהוג בנשים כמנהג שגרר אחריו את המעשה של ווט טיילר⁴⁷. משהו מעין זה היתה תוצאת הנסיון שעשה בית־הדין העליון להרחיב סמכותו על פני כל הטיריטוריה של ״החברה״.

התחילה ממשלת אימים, והאימים גברו ועצמו בכח התעלומה; שכן כל מה שנתרגש ובא לא היה נורא כדבר שציפו לבואו. איש לא ידע מהו שיש לצפות לו מיד בית־דין משונה זה. הוא בא מעבר למים השחורים – כפי שמכנה העם ההודי מתוך פחד מסתורי את הים. בית־הדין היה מורכב שופטים, שאיש מהם לא היה בקי במנהגים של מיליונים האנשים אשר עליהם באו לשפוך שלטון בלי מצרים. הכתבים שלו נערכו באותיות לא נודעו, פסקי־דיניהם נאמרו במלים לא נשמעו. וכבר אסף בית דין זה מסביבו צבא אנשים מן הגרועים ביותר שבהמון הילידים, מלשינים, עדי שקר, חכמי־תככים, סוכני מרמה, ועל הכל כנופיה של גרורי־סרדיוטות שלעומתם יהיו הגרועים בשומרי הכלא־לשומטי־כספים באנגליה, בזמנים הגרועים ביותר, נחשבים כאנשים ישרים ורכי לבב. רבים מן הילידים, המכובדים מאד בין בני ארצם, נתפסו, הובהלו לכלכותא, הושלכו לבית סוהר רגיל, לא על עוון כלשהו בכפם, לא בשל איזה חוב שחבו, אלא רק מתוך זהירות עד שיבוא משפטם לפני בית הדין. היו מעשים, ואנשים חשובים ומכובדים מאד, שנרדפו על לא אוון בידי נוגשיהם, מתו מכעס וחרפה בצפרני השוטרים הנבלים של אימפיי. ההרמונות של המושלמים האצילים, קדש הקדשים המכובד בארצות המזרח אפילו על ממשלות שאינן מכבדים שום דבר אחר, נפרצו לרווחה בידי כנופיות של סרדיוטות בית הדין. המושלימים, שהם אמיצים יותר ומתכנעים פחות מן ההודים, יש ועמדו להגן על בתיהם; והיו מקרים, ששפכו דמם בשערי הבית, בהגינם בחרב בידם על המדור המקודש של נשיהם. יתר על כן, נדמה היה, כי גם הבנגלים רכי הלבב, אשר התרפסו לפני סוראג׳ה דאולה, והחשו בימי שלטונו של ואנסיטארט, סוף שימצאו גבורה מתוך יאוש. שום התנפלות של מאהאראטים לא הטילה מעולם במדינה בהלה כעורכי־הדין האנגלים שפשטו על המדינה. כל העוול והאוון שבאו מידי העריצים הקודמים, אסיאטים ואירופאים, נראו כברכת שמים מעל לעומת הצדק של בית־הדין העליון.

כל מעמדות האוכלוסין, כאנגלים כילידים, מלבד הפרקליטים־של־מה־בכך הזוללים, אשר עשו פימה עלי כסל משוד ושבר של העדה הגדולה, – כולם צעקו קול גדול נגד הדיכוי הנורא הזה. אך הדיינים עמדו איתן. אם התנגד מי שהוא לשליח בית־הדין, היו מצוים לקרוא לאנשי צבא. אם איש מאנשי ״החברה״, התנגד, לפי הוראות הממשלה, לבעלי־הזמורות הנקלים, אשר, בכח פקודותיו של אימפיי היו גודשים עלבונות וחמסנות יותר מכנופית שודדים, אזי היו מטילים אותו לבית־הסוהר בעוון בזיון של בית־הדין. ששים שנה שעברו מאז, – ובמשך הזמן עשו הרבה שופטים מפוארים בחכמה צדק ומשפט בבית־הדין העליון, – לא הספיקו למחות מלבם של יושבי בנגל את זכר הימים הרעים ההם.

חברי הממשלה עמדו בענין זה שכם אחד. הייסטינגס היה מחזר אחרי השופטים; הוא ראה בהם כלי שרת של תועלת. אולם הוא לא היה נוטה לעשותם אדונים לעצמו או שליטים בהודו. בינתו היתה רחבה; ידיעתו את נפש הילידים היתה נכונה מאד. הוא ראה, כי השיטה שנקט בית־הדין העליון משפילה את קרן הממשלה והורסת את העם; והוא החליט להתנגד לה בעוז. סופו של דבר כי הידידות – אם זו המלה ההולמת את היחסים האלה – שהיתה קימת בינו ובין אימפיי בוטלה כליל לזמן מה. הממשלה העמידה עצמה בתוקף כתריס בין בית הדין העריץ ובין העם. אב בית־הדין נתפס למעשים קיצוניים ביותר. המושל הכללי וכל חברי המועצה קיבלו כתבי הזמנה להופיע לפני דייני המלך ולתרץ את פעולותיהם הצבוריות. דבר זה גדש את הסאה. הייסטינגס סרב, מתוך לעג מוצדק, לציית להזמנה, הוציא לחפשי את האנשים שנאסרו בטעות על ידי בית המשפט, ואחז באמצעים להתנגד למעשי אלמות מצד אנשי השריף, ואם יהא צורך בכך, אף בכח החרב. אך מחשבה אחרת עלתה בלבו, שהיה בה כדי למנוע את ההכרח להשתמש בכח הזרוע. הוא לא היה נוהג להרתע מפני תחבולה כלשהי; והוא עמד יפה על טבעו של אימפיי. הפעם היתה תחבולתו פשוטה מאד; שוחד, פשוטו כמשמעו. במאמר הפרלמנט היה אימפיי שופט בלתי תלוי בממשלת בנגל, ומשכורתו שמונת אלפים לי״ש לשנה. הייסטינגס הציע אפוא למנותו גם שופט מטעם ״החברה״, בר־פטורין לפי רצונה של ממשלת בנגל, ולתת לו, שכר משרה זו, עוד כשמונה אלפים לי״ש לשנה. מובן היה, כי בשכר תוספת ממון זו יחדל אימפיי מלעמוד על התביעות הגדולות של בית־דינו, שאם יוסיף ויעמוד עליהן, תוכל הממשלה להדיחו מניה וביה מן המשרה החדשה שנוצרה בשבילו. העסק נעשה; בנגל ניצולה; נמנע הצורך להשתמש בכח הזרוע; ואב בית הדין היה עשיר, שליו ובזוי.

אין צורך להרבות דברים על מעשהו של אימפיי. הוא עלה בקנה אחד כמעט עם כל דרכי הנוהג שלו הידועים להיסטוריה. שום שופט אחר לא חילל כמוהו את התגא האנגלית מאז שתה ג׳פריס עד לשכרה ומות בטואואר. אולם אין להסכים עם אלה שגינו את הייסטינגס בשל מקח וממכר זה. שכן כך היה מעשה. הצורה המרושלת של תקנת ההסדר היא שנתנה לשופט העליון להטיל ארץ גדולה לתוך אנדרלמוסיה נוראה. הוא החליט להשתמש בכוחו עד קצה הגבול, אלא אם כן ישלמו לו דמי ״לא יחרץ״; והייסטינגס נאות לשלם. הכרח זה יש בו כדי לצער. אך כמו כן יש להצטער, אם שודדי־ים דורשים כופר נפש מתוך איום שיטילו את השבויים אל הים. אולם פדיון שבויים מידי שודדי־ים נחשב תמיד מעשה אנושי ונוצרי; ואיולת היא להאשים את נותן הכופר שהוא מקלקל את מדות הנפש של שודד־הים. משל זה, לפי שיקול דעתנו, משל נאה הוא למדי למצב היחסים בין אימפיי, הייסטינגס והעם ההודי. אם אימפיי עשה ביושר לדרוש איך לקבל כסף במחיר השררה, שאיננו רשאי להסתלק ממנה, אם היא מגיעה לו באמת, ובאם איננה מגיעה לו לא היה צריך ללבשה מעולם, ועל כל פנים לא היה רשאי למכרה, – זו היא שאלה אחת. שאלה אחרת היא, אם הייסטינגס לא עשה בצדק בתתו סכום כסף, אף אם גדול הוא, לאיזה אדם, אף אם נקלה הוא, ובלבד שלא יסגיר מיליוני אדם למשיסה או כדי להצילם ממלחמת אזרחים.

פרנסיס התנגד מאד להסדר זה. אמנם יש לחשוד, כי טינה אישית על אימפיי שימשה לו לפרנסיס נימוק חזק בדאגה לטובת המדינה. אדם ששנאה לוהטת בלבו אפשר ומוטב לדידו לעזוב את בנגל בידי מדכאיה ולא לחלצה מתוך שיעשירו אותם. מצד שני אין זו השערה דחוקה כי הייסטינגס ביקש לאחוז בתחבולה נוחה לשופט העליון, מפני שאותו שר גבוה היה למועיל לו לפני כן, והוא עשוי, לאחר שיתישב הסכסוך, להיות לו למועיל שנית.

אך לא בענין זה בלבד התנגד עתה פרנסיס להייסטינגס. נתברר, כי השלום שהוקם ביניהם לא היה אלא בחינת הפוגה קצרה וכוזבת, ובתוך כך הלכה האיבה שביניהם הלוך וגבור כסדר. לבסוף נבעה הפרץ. הייסטינגס האשים את פרנסיס ברבים כי בגד בו וכי השיא את בארוול בהבטחות רמיה כי יעזוב את שרותו. נפלה ביניהם מריבה כזו שנופלת גם בין אנשי כבוד, בזמן שהם עורכים הסכמים חשובים רק בדרך מגע ומשא שבעל פה בלבד. היסטוריון ללא משוא פנים ודאי יטען, כי שניהם טעו זה בזה; אך לבבם היה מלא רוש ולענה, עד שתלו זה בזה מדות־בליעל מגונות. ״אין אני״, אמר הייסטינגס בזכרון־דברים שרשם על מועצות הממשלה, ״אין אני מאמין בהבטחת אמונים של מר פרנסיס, כי ברי לי, שאין הוא מסוגל להם. דן אני על הנוהג הפוליטי שלו לפי זה הפרטי שלו, ואותו ראיתי רחוק מן האמת ומן הכבוד״. כתום ישיבת המועצה שלח פרנסיס אל המושל הכללי הזמנה לדו־קרב. ההזמנה נתקבלה מיד. הם נפגשו וירו זה בזה. פרנסיס נפגע בכדור. הוא הובא לבית שבקרבת מקום, ושם נתחוור כי אף אם אנוש הפצע אין עמו סכנת מות. הייסטינגס שאל פעמים רבות לשלום יריבו, אף אמר לבקר בבית החולה; אולם פרנסיס דחה את הביקור בקרירות. הוא יודע, אמר, להוקיר את אדיבותו של המושל הכללי, אלא שאין הוא יכול להסכים לשום ביקור פרטי. הם יפגשו רק בישיבות המועצה.

לאחר זמן מה נתגלה לעין מה גדולה הסכנה שהמושל הכללי העמיד בה את ארצו בשל אותו ענין. משבר התחולל שרק הייסטינגס, רק הוא בלבד מוכשר היה למצוא לו תקנה. אין בכך משום הפרזה אם נאמר, כי אילו סולק אז מלעמוד בראש הענינים, היו השנים 1780 ו־1781 מביאות כליון חרוץ על כוחנו באסיה כשם שהביאו על כוחנו באמריקה.

המאהראטים שימשו נושא עיקרי לדאגתו של הייסטינגס. אמצעים שנקט כדי לשבר את זרוע עוזם סוכלו תחילה בשל משוגות האנשים שהוכרח להשתמש בהם; אך התמדתו וכשרונו עמדו לו, כנראה, לזכות בהצלחה, והנה נשקפה סכנה חמורה יותר בחלק רחוק של הארץ.

כשלושים שנה לפני כן היה חייל מוחמדני מצטיין במלחמות בדרומה של הודו. חנוכו היה מוזנח, מוצאו היה צנוע, אביו שימש פקיד זעיר במחלקת המסים; אבי אביו היה דרוויש נודד. ואם כי היה בן שפל המדרגה, אם כי לא ידע צורת אות, – אך הפקד מעפיל זה על גדוד צבא ומיד הראה לדעת כי הוא הגבר נוצר להיות כובש וקברניט. בין קהל המנהיגים אשר נאבקו על חלקם בהודו, לא היה לו אח במעלות של דבּר ומדינאי. הוא נעשה גנרל; הוא נעשה שליט. משרידי נסיכויות עתיקות, שנתפוררו בכלל החורבן הגדול, הקים לו לעצמו ממלכה גדולה, מלוכדת וחזקה. ובממלכה זו משל בכשרון, בתקיפות ובערנות כלואי הי״א. פרוע היה בתענוגותיו, אכזרי במעשי נקמתו, ולבו לא היה רחב עד כדי להבין, כמה מוסיפים חיי אושר של הנתינים על כוחן של ממשלות. הוא היה עריץ; אולם יש לזקוף על חשבונו זכות זו, לפחות, שהגן על עמו מפני כל עושק חוץ משלו. הוא כבר היה זקן מופלג; אך שכלו היה בהיר ורוחו ער כבאביב חייו. זה היה היידר עלי⁴⁸ הגדול, מיסד הממלכה המוחמדנית במיסור⁴⁹, והאויב המסוכן ביותר שעמד להם מעולם לכובשים האנגלים בהודו.

אילו היה הייסטינגס מושל במאדראס, היה קושר ידידות להיידר או שהיה מתנגש עמו בעוז ומרץ כאויב. אך איתרע המזל והשלטונות האנגלים בדרום הודו עוררו את שנאתו של השכן האדיר בלי שיהיו מוכנים לעמוד בפניה. פתאום לפתע הגיח צבא של תשעים אלף איש, העולים הרבה מבחינת המשמעת והכשרון על כל חיל ילידים אחר בהודו, וזרמו דרך מעברות פרא, המשובשים בחרדליות ויערות אפלים, המובילים מרמת מיסור אל ערבות הקארנאטיק. הצבא הרב הזה הסיע עמו כמאה תותחים; ומדריכיהם היו הרבה קצינים צרפתיים, שהתאמנו בבתי־הספר הצבאיים המעולים ביותר באירופה.

היידר הלך מחיל אל חיל. החיילים ההודיים שבכמה מגדודי המצב של הבריטים השליכו את נשקם. מבצרים אחדים נכנעו בשל מעשי בגידה, ואחרים מתוך יאוש. במשך ימים מספר נכנעה כל ארץ המישור צפונה לקולירון. התושבים האנגלים של מאדראס כבר יכלו לראות לעת לילה מראש ההר סט.־תומאס את שמי המזרח מאדימים בקשת נרחבת של להבות הכפרים העולים באש. החוילות הלבנות, בהן הסתופפו בני ארצנו לאחר יום עבודה בממשלה או במסחר, בשעה שרוח ערבית צוננת עולה מן המפרץ, נשארו עתה שממה מאין יושב; שכן להקות פרשים של בני מיסור הפראים כבר נראו משוטטים בין עצי־הצבעונים וסמוך למרפסות המהודרות. אפילו העיר עצמה לא היתה מבטח־עוז, והסוחרים הבריטיים ופקידי המוסדות חשו להם מפלט מאחרי התותחים של מצודת ס״ט־ג׳ורג׳.

אכן, האנגלים היה בידם לאסוף צבא אשר יוכל להגן על המדינה וגם לגרש את האויב אל ההרים שלו. סיר הקטור מאנרו⁵⁰ עמד בראש חיל גדול, ביילי עלה בראש חיל אחר. במאוחד היו יכולים לערוך חזית כבירה גם מול אויב כהיידר. אולם המפקדים האנגלים זלזלו בכללי היסוד של אמנות הצבא, הגלויים גם לעין אנשים שלא זכו מימיהם לחנוך צבאי; הם בוששו להתאחד והותקפו כל אחד לחוד. גדודו של ביילי הושמד. מאנרו נאלץ לעזוב את מטענו, להשליך את הרובים שלו לתוך בריכות המים ולהציל את נפשו בנסיגה שאפשר לכנותה בשם מנוסה. לאחר שלושה שבועות מראשית המלחמה הועמדה הקיסרות הבריטית בדרומה של הודו על סף הכליון. רק מקומות מבצר מעטים נשארו בידינו. כבוד נשקנו גלה ממנו. ידוע היה, כי מחנה צרפתי עלול לעלות בקרוב בחופי קורומאנדל. אנגליה שהיתה מוקפת אויבים מכל עבר לא היה בידה להגן על נחלות מרוחקות כל כך.

כאן עמדו לו להייסטינגס כשרונו הפורה ועוז רוחו והוכתרו בנצחון המפואר ביותר. אניה קלה, שנמלטה מפני רוח המונסון מדרום־מערב, הביאה לאחר ימים מעטים את הבשורה הרעה לכלכותא. בן כ״ד שעות תיכן המושל הכללי תכנית שלימה של פוליטיקה ההולמת את התמורה שחלה בענינים. המלחמה בהיידר היתה מלחמה לחיים ולמות. כל המטרות הקטנות יותר יש להביאן קרבן כדי לשמור על הקארנאטיק. המריבות עם המאהראטים מן ההכרח היה לישבן. נחוץ היה לשלוח מיד למאדראס חיל צבא גדול וכסף. אך גם אמצעים אלה לא היה די בהם, אלא אם כן יופקדו עניני המלחמה, שנערכה עד כה ברפיון לב, בידי אדם נמרץ. לא עת היא לדברים של מה בכך. הייסטינגס החליט להשתמש בתחבולות קיצוניות, לפטר את המושל המרופה של מצודת סט.־ג׳ורג׳, לשלוח את סיר אייר קוט לקראת היידר, ולהפקיד בידי הגנרל המצוין הזה את כל עניני המלחמה.

על אף האופוזיציה הזועפת של פרנסיס, שהחלים בינתיים מפצעיו וחזר אל המועצה, נתאשרה הפוליטיקה הנבונה והאמיצה של המושל על ידי רובה של המועצה. התגבורת נשלחה בחפזה רבה והגיעה למאדראס קודם שבא הצי הצרפתי לים ההודי. קוט היה שבור ורצוץ מרוב זקנה וחולי, ושוב לא היה עוד אותו קוט של ימי ואנדיואש; אך עדיין היה זה מפקד נמרץ ורב תחבולות. הושם מעצור למסע הנצחון של היידר; ובמשך חדשים מועטים החזיר הנצחון הגדול בפורטו־נובו את תהלת הנשק האנגלי לקדמותה.

בינתים חזר פרנסיס לאנגליה, והייסטינגס נחלץ לגמרי מחרצובותיו. והילד הרפה מעט־מעט מהתנגדותו, ולאחר שנסע חברו הסוער והנקשה היה משתף ידו ברצון עם המושל הכללי, שהשפעתו על הבריטים בהודו היתה רבה תמיד, ואילו עתה גדלה שבעתים בשל מעשי תקפו הנמרצים שהוכתרו בהצלחה.

אולם אם כי הקשיים, שעלו מתוך הפלגות שבמועצה, הגיעו לקצם, נתרגשו עליו צרות אחרות שהעיקו עליו ביותר. הדוחק בכסף החמיר מאד. הייסטינגס מצוּוה היה למצוא אמצעים לא רק לצרכי הממשלה בבנגל, אלא גם לצרכי המלחמה היקרה באויבים האירופאים וההודים אשר בקארנאטיק, וגם כדי לשלוח המחאות לאנגליה. שנים אחדות לפני כן נסתייע מתוך שבזז את המוגול ושיעבד את הרוהילים; אך מעיני־שכלו רב־התחבולות עדיין לא דללו כלל ועיקר.

בראש וראשונה נתן דעתו על בינאריס, אחת הערים החשובות ביותר באסיה ברוב עשרה, אוכלוסיה, חין־ערכה וקדושתה. הדיעה המקובלת היתה כי מחצית המיליון של בני אדם נצטופפו במבוך זה של שדרות הדורות, העשירות במקדשים וצריחים וגזוזטראות ויציעים מחוטבים, אשר הקופים הקדושים נתאחזו בהם למאות. רק בדי עמל יכול היה התייר לפלס לו דרך בהמון קבצנים קדושים ופרים קדושים כמותם. השורות הרחבות והנהדרות של מדריגות, המוליכות ממקומות של המונים אל מקומות הרחצה לאורך הגאנגס, נשחקו יום יום בעקבות הרגלים של סיעות נושאי תפילה. בתי־ההוראה והיכלי הקודש משכו המונים של הודים יראי שמים מכל מדינה ומדינה, אשר האמונה הברהמינית ידועה שם. מאות אדוקים בדת באו בכל חודש למות במקום הזה; שכן שררה אמונה, שאושר גדול ומיוחד צפוי לאדם, אשר יעבור במישרים מן העיר הקדושה אל הנהר הקדוש. אולם לא רק האמונה התפלה היתה הכח המושך לבבות אל המטרופולין הגדולה הזאת. הסחר היו לו חסידים אדוקים כאמונה. לכל אורך הגדות של הנהר הקדוש עגנו ספינות טעונות שפע של סחורות. הנולים של בינאריס הפיקו מיני משי דק לרוב, אשר פארו את נשפי המחולות בסט.־ג׳יימס ובוורסיי; בשוקים היו נמכרים מיני מלמלה מבנגל וחרבות של אוּד בצדם של תכשיטי גולקונדה ורדידי קאשמיר⁵¹. הבירה העשירה והשטחים מסביב לה ניתנו שנים רבות למרותו של נסיך הודי, אשר נשבע אמונים לקיסרים המוגולים. במשך האנארכיה הגדולה בהודו פרקו מושלי בינאריס מעל צוארם את עולה של חצר המלכות בדלהי, אולם נאלצו להשתעבד לנאבוב של אוּד. משהתחיל אותו שכן עריץ לדכאם פנו לבקש מגן מאת האנגלים. הללו נענו להם; ולבסוף ויתר הנאבוב־ויזיר בהסכם חגיגי על כל זכויותיו בבינאריס לטובת ״החברה״. מכאן ואילך היה הראג׳ה כפוף לממשלה של בנגל, קיבל מרותה על עצמו ונתחייב להעלות מס שנתי לפורט ויליאם. צ׳ייט סינג⁵², הנסיך. המושל, היה מדקדק מאד בתשלום המס הזה.

אשר למשמעות המדויקת של היחס החוקי בין החברה והראג׳ה של בינאריס נתגלע ויכוח ער וחריף. מצד אחד החזיקו בדעה, כי צ׳ייט סינג לא היה אלא נתין נכבד, והרשות העליונה זכאית לפנות אליו לעזרה בשעת הדחק לקיסרות. מצד שני טענו, כי הוא נסיך עומד ברשות עצמו, ואין לה לחברה כל תביעות אליו אלא המס הקצוב, ומאחר שאותו מס קצוב שולם כסדרו, כפי שאירע אל נכון, לא ניתנה להם לאנגלים זכות לדרוש ממנו תרומות נוספות כשם שלא ניתן להם לדרוש מאת הולאנד או דנמארק. אין לך דבר קל מאשר למצוא משל־מלשעבר וגזירה שוה לחיזוק שתי הרעות גם יחד.

לדעתנו אנו אין הדין לא עם השקפה זו ולא עם חברתה. הפוליטיקאים האנגלים נתרגלו יותר מדאי להנחה, כי בהודו היתה חוקה מסוימת ומפורשת, שעל פיה יש להכריע בשאלות ממין זה. האמת היא, כי במשך זמן הבינים שבין חורבן בית טאמרלן והקמת הממשלה הבריטית לא היתה שום חוקה כזאת בנמצא. המשטר הישן חלף עבר, ומשטר חדש טרם יתכונן. הכל היה בבחינת מעבר, תהו ובהו, ערפל. כל איש נשא את ראשו ככל שמצאה ידו, וקנה במשיכה ככל שהשיגה ידו. תקופות מעין אלו עברו גם על אירופה. תקופת ההתפוררות של קיסרות הקארלובינגים תשמש דוגמה לכך. מי יעלה על דעתו לדיין בכובד ראש בשאלה, מה שיעור הסיוע בכסף ומדת המשמעת, שהוגו קאפיט זכאי היה, בתוקף החוקה, לדרוש מאת הדוכס של ברטן או הדוכס של נורמנדיה? המלים ״זכות חוקית״ הריהן, במצב ההוא של החברה, נטולות כל משמעות. בשעה שעמד הוגו קאפיט ולקח לעצמו את כל נחלותיו של הדוכס מנורמנדיה, הרי שעשה בכך מעשה עוול בלתי־מוסרי, אך לא בלתי־חוקי במובן זה שגזירותיו של קארל העשירי היו בלתי חוקיות. מצד שני בשעה שעמד הדוכס מנורמנדיה ואסר מלחמה על הוגו קאפיט, הרי שעשה מעשה עוול בלתי מוסרי, אבל לא בלתי־חוקי במובן זה שהמשלחת הצבאית של הנסיך לואי בונאפארט היתה בלתי־חוקית.

בדומה לכך היה מצב הענינים בהודו לפני ששים שנה. אף אחת מן הממשלות לא היתה זכאית לטעון טענת חוקיות, אף לא לתבוע לעצמה תואר אחר מאשר כיבוש מקרוב. כמעט שלא נמצאה אפילו נפה אחת בה לא נתפרדו הריבונות למעשה והריבונות שלהלכה. התארים והטכסים עדיין עמדו בעינם והעידו כי יורשו של טאמרלן הוא מושל יחיד, והנאבובים שבמדינות הם נציביו. אך על צד האמת היה שבוי. בכמה מקומות היו הנאבובים נסיכים עומדים ברשות עצמם. במקומות אחרים, כגון בבנגל וקארנאטיק, הפכו להיות כאדונם חזיון־שוא, ו״החברה״ היא שהיתה השליטה. בין המאהראטים עדיין היה יורשו של סיוואג׳י מחזיק בתואר של ראג׳ה; אך למעשה היה בבחינת אסיר וראש המיניסטרים שלו, הפישווה, נעשה מושל המדינה שמשרתו עוברת בירושה. והפישווה עצמו אף הוא הלך ונתגלגל חיש לשפל המדריגה שאליו הוריד את הראג׳ה. כסבורים אנו, כי למן הרי הימאלאי עד למיסור אי אפשר היה למצוא ממשלה שתהא הן ממשלה de facto והן ממשלה de jure שתמצא ידה להטיל פחדה על שכניה ונתיניה, ועם זאת תגזור את כח שלטונה מן החוק ומן החזקה.

להייסטנגס נתחוור בבירור, מה שנסתר מעיני רוב בני דורו, כי מצב הענינים כמות שהוא מקנה יתרונות עצומים למושל בעל כשרונות גדולים ופקפוקים מועטים. בכל שאלה בין־לאומית שתעלה על הפרק יש בידו הברירה לבחור בנימוק של de facto או בנימוק של de jure; והסברה היתה נותנת כי אחד הנימוקים הללו יש בו לחזק כל תביעה הנוחה לו, ולנגח כל תביעה הבאה מצד אחרים. בכל מחלוקת היה מסתייע איפוא בטענה שהלמה את מטרתו הקרובה, ולא חשש כלל לענין העקביות; ולפיכך לא נכשל כמעט מעולם בהעלותו, כלפי אנשים שזכרונם חלוש וידיעותיהם לקויות, את שנראה כצידוק לדבר שאמר לעשותו. פעמים שהנאבוב מבנגל היה צל ופעמים מלך. פעמים שהויזיר לא היה אלא בא־כוח, ופעמים שליט בכיפה. אם רצוי לה לחברה להלביש זכות חוקית להכנסותיה מבנגל, תובא תעודה חתומה בחותמו של המוגול כמין כלי־שרת לסמכות עליונה. וכשבא המוגוּל ודורש את ההקצבה השמורה לו בתוקף אותה תעודה עצמה, ייאמר לו, כי אין הוא אלא צורה בלבד, וכי השלטון האנגלי עומד על בסיס שונה מאד מן הטשרטר שניתן על ידו, וכי רשאי הוא לשחק משחק של מלכות כרצונו, אך אל נא יצפה למס מאת האדונים האמיתיים של הודו.

אמת הדבר, גם אחרים יכלו לנהוג אחיזת־עינים זו כהייסטינגס; אולם בפלוגתאות שבין ממשלות אין הפלפולים מועילים הרבה אלא אם כן הכח מסייע להם. יש עיקרון, שהייסטינגס היה אוהב לקבעו בדברים של תקיפות, ולפיו היה נוהג תדיר בלי לשטות ממנו. עיקרון זה אף כי יש להודות שניתן להשתמש בו לרעה, קשה לפורכו לפי המצב של משפט העמים בזמן הזה. והוא, שבכל מקום שתעלה בין שתי ממשלות שאלה הנשמעת לכמה פנים, ואין הן לכולות לבוא לכלל הסכם, אין לישב את הדבר אלא בכוח, ודעתו של החזק היא המכרעת. כמעט כל שאלה בהודו היתה נשמעת לכמה פנים. הממשלה האנגלית היתה החזקה ביותר בהודו. התוצאות ברורות לעין. הממשלה האנגלית יכלה לעשות ככל אשר יעלה במחשבה לפניה.

הממשלה האנגלית העלתה במחשבה לסחוט כסף מאת צ׳ייט סינג. לפנים היה נוח לה להתהלך עמו כהתהלך עם נסיך מושל; עתה נוח היה לה לנהוג בו מנהג נתין. מוח חריף פחות מזה של הייסטינגס אף הוא יכול היה למצוא בנקל, בתוך הערבוביה הכללית של חוקים ומנהגות, נימוקים לכאן ולכאן. הייסטינגס זקוק היה לממון רב. ידוע היה, כי צ׳ייט סינג נהנה מהכנסה גדולה, ושיערו שיש עמו אוצר כמוס. אף לא היה האיש חביב בכלכותא. בזמן שהמושל הכללי היה שרוי במצוקה רבה, היה הלה מחזר אחרי פנרסיס וקלוורינג. הייסטינגס שרק לעתים רחוקות היה פוטר עלבון בלא עונש, אפשר לא בשל יצריו הרעים אלא מטעמי פוליטיקה, – לא הצטער כלל על כך שגורלו של צ׳ייט סינג ילמד את הנסיכים השכנים לקח, כזה שכבר השפיע גורלו של נאנקומר על תושבי בנגל.

בשנת 1778, מיד עם פרוץ המלחמה בצרפת, נדרש צ׳ייט סינג לשלם, נוסף על המס הקבוע, תרומה יוצאת מן הכלל בשיעור חמשים אלף לי׳׳ש. בשנת 1779 נגבה ממנו סכום בדומה לזה. בשנת 1780 נתחדשה הדרישה. מתוך תקוה שמא יוקל מעליו הציע צ׳ייט סינג בסוד למושל הכללי שוחד בשיעור של עשרים אלף לי״ש. הייסטינגס לקח את הכסף, ואויביו החזיקו בדיעה, כי לקח את הכסף בכונה לזכות בו. אכן הוא העלים זמן מה את דבר המשא ומתן הזה גם מאת המועצה בבנגל וגם מאת המנהלים באנגליה; כן לא העלה מעולם טעם מספיק להעלמה זו. אולם אהבת המולדת או הפחד שמא יתגלה הדבר עוררו אותו לעמוד בנסיון. הוא החזיר את כסף השוחד לאוצר החברה ועמד בתוקף על כך, שהראג׳ה ייענה מיד לדרישות הממשלה האנגלית. הראג׳ה, כדרך בני ארצו, נהג חמקמקות, תחנונים, וטען טענת עניות. אך לא בנקל אפשר היה להחלץ מתפש־ידו של הייסטינגס. הוא הוסיף על סכום התביעה עוד עשרת אלפים לי״ש קנס בשל האיחור, ושלח צבא לגבות את הכסף.

הכסף שולם. אך לא היה די בכך. המאורעות האחרונים בדרומה של הודו הגדילו את הדוחק הכספי של החברה. הייסטינגס החליט לבוז את צ׳ייט סינג, ולתכלית זו נתכוון לבוא בריב עמו. עמד ודרש מאת הראג׳ה שיפרנס גדוד פרשים בשירותה של הממשלה הבריטית. הלה סירב והשתמט. לכך נתכוון המושל הכללי. מעתה ניתנה לו תואנה לנהוג בעשיר שבנתיניו כנהוג בעברין. ״החלטתי״, – אלה דברי הייסטינגס עצמו, – ״להפיק מפשעו אמצעי סיוע לחברה בשעת צרתה, להכריחו שישלם ביד רחבה בעד החנינה או להטיל עליו נקם קשה על עברה לשעבר״. פשוטה של התכנית היה: לדרוש תרומות גדולות יותר ויותר, עד אשר ייאלץ הראג׳ה לקרוא תגר, או אז יכנה למחאתו בשם מעל ויענוש אותו בהחרמת כל נחלותיו.

צ׳ייט סינג היה נתון בצרה גדולה מאד. הוא הציע מאתיים אלף לי״ש לכפר את פני הממשלה הבריטית. אולם הייסטינגס השיב, כי לא יאות לסכום פחות מחצי מיליון. יתר על כן, הוא התחיל חושב על מכירת בינאריס לאוד, כדרך שמכר קודם את אלהאבאד ואת רוהילקנד. הענין היה מסוג הענינים שאין לתקנם יפה ממרחק, והייסטינגס החליט לערוך ביקור בבינאריס.

צ׳ייט סינג קיבל את פני אדונו ואלופו בכל אותות הכבוד, יצא והלך כששים מיל עם חיל המשמר שלו לפגוש וללוות את האורח המפואר, והביע את צערו הרב על התרעומת שהוגים האנגלים. הוא אף הסיר את הטבול שלו והניחו בחיק הייסטינגס, מעשה המסמל בהודו כניעה והערצה עמוקה ביותר. הייסטינגס נהג קפידה קרירה כמשיב אחור. משהגיע לבינאריס, שלח אל הראג׳ה אגרת, המכילה את הדרישות של ממשלת בנגל. בתשובתו ביקש הראג׳ה לטהר עצמו מן ההאשמות שנתלו בו. אך הייסטינגס נתכוון לכסף ולא לדברי התנצלות, ואי אפשר היה לפוטרו בתחבולות הרגילות שבמשא ומתן בנוסח המזרח. ומיד נתן צו לאסור את הראג׳ה, והפקיד עליו שתי פלוגות מחיילי־הודו.

בנקטו אמצעים חמורים אלה, לא הראה הייסטינגס את שיקול הדעת המצוי בו. קרוב לודאי, כי מאחר שלא ניתנה לו שעת כושר לראות ולהתבונן כראוי אל כל חלק מאוכלוסי הודו מלבד בני בנגל, לא ידע כיאות את ההבדל שבין טבעם של אלה ובין זה של השבטים היושבים בנפות העיליות. הוא עשה עתה בארץ היפה הרבה יותר להאדיר לב אדם מאשר הדלתא של הגאנגס; ארץ הפורה חיילים, שנמצאו ראויים ללכת אחרי גדודי הצבא האנגלים בהתקפה ובפרץ. הראג׳ה היה חביב על נתיניו. שלטונו היה שלטון נועם; והשפע שבמחוז הכפוף לו היה היפך גמור מן המצב המדוכה שבבאהאר הכפופה לנו, ועוד יותר היה בולט ההיפך לעומת הדלות שבמדינות שלקו בעריצותו של הנאבוב־ויזיר. הדעות הקדומות, הלאומיות והדתיות, שרווחו בהודו כולה כלפי האנגלים היו חזקות במיוחד במטרופולין של אמונת הבראהמינים האדוקים. אין ספק, אפוא, כי בטרם יפגע המושל הכללי בכבודו של צ׳ייט סינג באסרו אותו, חייב היה לאסוף כח צבאי שיוכל לשבור כל התקוממות. דבר זה לא נעשה. קומץ החיילים ההודים, אשר שרתו את הייסטינגס, ודאי שהיה בהם כדי להטיל פחד על מורשידאבאד או על העיר השחורה של כלכותא. אולם קצרה ידם בהתנגשות עם האספסוף הנועז של בינאריס. הרחובות שמסביב לארמון נתמלאו המון אדם רב, שחלק גדול מהם היו מזויינים, כמנהג המקובל בהודו העילית. המהומה הפכה לתגרה, והתגרה הפכה לטבח. הקצינים האנגלים התגוננו מתוך גבורה של יאוש כנגד אויב שעלה הרבה במספרו, ונפלו חללים כשהחרב בידיהם כיאות. החיילים ההודים נטבחו כולם. הנסיך האסיר, ששומריו הסיחו דעתם הימנו בשעת המבוכה, גילה מוצא אל הגדה המשופעת של הגאנגס, גלש אל מימי הנהר בחבל שנעשה מצניפי משמשיו, מצא סירה ונמלט בה אל העבר שמנגד.

אמנם, על ידי מעשה אלמות שלא בתבונה, העמיד הייסטינגס את עצמו במצב קשה ומסוכן, אך יש להודות, כי חלץ עצמו בחריצות ובצלילות דעת, העולות אפילו על מידת המצוי בו. היו עמו חמשים איש בלבד. הבנין שבו שם מעונו היה מוקף מורדים מכל עבר. אולם לבו לא נמוג בקרבו. הראג׳ה שמעבר מזה של הנהר שיגר דברי פיוס והצעות נדיבות. הייסטינגס אף לא השיב עליהם. נמצאו אנשים אחדים פקחים וחרוצים שנטלו על עצמם לחמוק בין שורות האויב ולהביא את דבר המאורעות האחרונים אל מחנות האנגלים. מנהג הוא בקרב ילידי הארץ בהודו ליתן באזניהם עגילים גדולים של זהב. בצאתם לדרך הם חולצים את העגילים, גזירה שמא תעורר המתכת היקרה את יצרם של ליסטים, ובמקום העגיל יכניסו לתוך הנקב נוצת כנף או גליל של ניר לבל ייסתם. הייסטינגס שם באזני שליחיו מכתבים עשויים גלולות קטנות ביותר. כמה מן המכתבים האלה נועדו למפקדים של הצבא האנגלי. אחד נשלח אל אשתו להודיעה כי שלום לו. אחד נועד לציר אשר נשלח לשם משא ומתן עם המאהראטים. משא ומתן זה היה טעון הוראות; והמושל הכללי חיבר אותן תוך כדי סכנה חמורה זו בישוב־דעת מרובה, משל כאילו כתב דבריו בארמונו אשר בכלכותא.

אולם הצרה עדיין לא הגיעה אל שיאה. קצין אנגלי, שעוז רוחו היה עולה על עוז תבונתו, אץ להצטיין, וערך התקפה קודם זמנה על המורדים מעבר לנהר. חייליו נלכדו ברחובות צרים והאוכלוסים המשתוללים התנפלו עליהם. הקצין נפל חלל ועמו רבים מאנשיו, והנותרים נאלצו לסגת.

מקרה זה עשה את הרושם הנוצר תמיד בעקבות כל כשלון, ולו יהא קל מאד, שנכשל בהודו הנשק האנגלי. מאות על מאות פרסאות מסביב היתה המדינה כמרקחה. כל האוכלוסים של אזור בינאריס לקחו נשק בידיהם. השדות נעזבו מן האכרים, אשר התגודדו להגן על נסיכם. הנגע פשה ועד לאוּד הגיע. העם המדוכא שבמדינה זו התקומם כנגד הנאבוב־ויזיר, סירב לשלם מסים והכריח את פקידי המסים לימלט על נפשם. גם בבאהאר הבשילה המרידה. תקוותיו של צ׳ייט סינג התחילו פורחות ועולות. תחת לבקש רחמים בסגנון צנוע של משועבד, נקט לשון מנצח. ואף איים, כפי שאומרים, לגרש את החמסנים הלבנים מן הארץ. אולם גדודי־האנגלים התחילו מתקהלים בחפזה. הקצינים וגם האנשים הפרטיים נשאו עיניהם אל המושל הכללי בחיבה נלהבת, ומיהרו לבוא לעזרתו בשמחה, שלא נראה כמותה – כפי שהתפאר – בשום מקרה אחר. המאיור פופהאם, איש־צבא אמיץ ובעל כשרון, שהצטיין הרבה במלחמת מאהראטה, והמושל הכללי הגה אליו אמון רב, הפקד על הצבא. הגייסות הרוגשים של הראג׳ה הוכו שוק על ירך. המצודות שלו הורעשו. במשך שעות מועטות עזבו למעלה משלושים אלף איש את דגלו ושבו לעבודת יום־יום. הנסיך האומלל ברח מארצו לעולם. מלכותו הנאה נספחה על אחוזות הבריטים. אמנם אחד מקרוביו נתמנה ראג׳ה; אך מכאן ואילך אמור היה הראג׳ה מבינאריס להיות, כנאבוב של בנגל, איש הקצבה בלבד.

הפיכה זו הביאה עמה תוספת שנתית של מאתים אלף לי״ש להכנסות החברה. אולם הסיוע לא היה רב כפי שציפו. האוצר, שנאגר על ידי צ׳ייט סינג, נאמד לפי השערה במיליון לי״ש. נתברר, כי אין בו אלא החלק הרביעי מזה, לערך; ואף הסכום הזה נתפס בידי הצבא, ונתחלק בין החילים כשלל מלחמה.

מתוך שנחל אכזבה בבינאריס נהג הייסטינגס חומרה יתירה כלפי אוּד, במידה שלא היה נוהג בה אלמלא כן. סוג׳ה דאולה מת לפני ימים רבים. בנו יורשו, אסף־אל־דאולה⁵³, היה אחד החלשים והמושחתים ביותר גם בין נסיכים שבמזרח. חייו נתחלקו בין תנומה של עצלות ובין נאפופים מגונים ביותר. בחצרו נהוג היה בזבוז ללא גבול, בכל ארצות מלכותו שררו דלות ואי־סדרים. בכח ההנהגה המנוסה של הממשלה האנגלית ירד מעט־מעט ממעלת נסיך עצמאי לדרגת כפוף ל״חברה״. רק בריגאדה בריטית יכלה לשמש לו תריס בפני התנפלות שכניו שבזו לחולשתו, ונקמת נתיניו שמאסו בעריצותו. הבריגאדה ניתנה לו, והוא נתחייב לשאת בעול משכורתה וכלכלתה. מן היום ההוא הקיץ הקץ על עצמאותו. לא איש כהייסטינגס יפסיד את היתרון שרכש בדרך זו. עד מהרה התחיל הנאבוב מתאונן על המשא שנטל על עצמו. הכנסותיו נתמעטו, לפי דבריו; משרתיו ועבדו לא באו על שכרם; הוא לא מצא ידו עוד לעמוד בהסכם אשר קיבל על עצמו. הייסטינגס לא אבה שמוע לטענות אלו. הויזיר, אמר, הזמין את ממשלת בנגל לשלוח לו גדודי צבא והבטיח לשלם בעדם. הגדודים נשלחו. כמה זמן ישהו הגדודים באוד – דבר זה לא נתפרש בכתב החוזה. יש איפוא לישב את הדבר בין שני הצדדים שעשו את החוזה. אולם שני הצדדים נחלקים בדעותיהם. ובכן מי יכריע? הצד החזק יותר.

ועוד טען הייסטינגס, כי אם יוציאו את הצבא האנגלי, ודאי שתהו ובהו ישתררו באוּד, וקרוב לודאי, כי צבא מאהראטי יכבוש אותה. הוא קיבל את הטענה שאוצרה של אוד נידלדל. אולם הוא טען, וטעמו ונימוקו עמו, כי המצוקה באה מחמת חוסר־הכשרון וההפקרות של אסף־אל־דאולה עצמו, ואם יפחיתו לו מהוצאות הכלכלה של הגדודים, לא יביא הדבר אלא בזבוז יתר על מלחכי פינכה נמבזים.

לאחר שגמר בעניני בינאריס, אמר הייסטינגס ללכת ללאקנוֹ ולבוא בדברים עם אסף־אל־דאולה. אולם נמוסי החנופה של הנאבוב ויזיר מנעו את הביקור הזה. בלוית פמליה קטנה חש הלה לקראת המושל הכללי. הראיון נערך במצודה, הנשקפת מראש הסלע התלול צ׳ונר⁵⁴ על מימי הגאנגס.

בראיה ראשונה נדמה היה, כי לא יתכן שהמשא־ומתן יביא לכלל גמר ידידותי. הייסטינגס רצה במלאי־כסף גדול יותר. ואסף־אל־דאולה רצה ליפטר מן ההתחיבות שכבר קיבל על עצמו. הפרש כזה דומה היה שאין עמו פשרה. אולם דרך אחת היתה להניח את דעתם של שני הצדדים. דרך אחת שיש בה להשביח את הפיננסים של אוד ושל בנגל כאחת; ובדרך זו בחרו. היא היתה פשוטה ביותר: המושל הכללי והנאבוב ויזיר יתחברו יחד לבוז צד שלישי; והצד השלישי שעמד לבז היה שאר בשרו של אחד משני הבוזזים.

אמו של הנאבוב המנוח ואשתו, שהיתה אמו של הנאבוב החי, היו ידועות בשם בגם או נסיכות אוד. השפעה גדולה נודעה להן על סוג׳ה דאולה, ובמותו הנחיל להן ירושה מפוארת. האחוזות שמהן גבו דמי אריסות וניהלו את עניניהן השתרעו על שטחים נרחבים. האוצר שגנז הנאבוב המנוח, אוצר שנאמד בפי העם בשיעור קרוב לשלשה מיליונים לי״ש, נמצא בידיהן. הן המשיכו לדור בארמונו החביב עליו שבפיזאבאד⁵⁵, מעון התפארה; ואילו אסף־אל־דאולה ערך את חצר מלכותו בלאקנוֹ הכבודה אותה בנה לעצמו על גדות הגומטי, וקישטה במסגדים נאים ובבתי־הוראה.

אסף־אל־דאולה כבר סחט ממון רב מיד אמו. לבסוף פנתה לעזרה אל האנגלים, והאנגלים נכנסו לעובי הקורה. נערך הסכם חגיגי, שלפיו הואילה האם לתת לבנה סיוע כספי מסוים והוא מצדו הבטיח, כי לא יוסיף עוד לעולם לפגוע בזכויותיה. ההסכם נתאשר בערבותה של ממשלת בנגל. אך בינתיים נשתנו הזמנים; גדל הצורך בכסף; והמעצמה שנתנה את העריבות לא נתביישה להסית את החמסן שיעשה מעשים אשר הוא גופו סולד מהם.

נחוץ היה למצוא תואנה להפקעה שהיא סותרת לא רק את ההבטחה בהן־צדק, לא רק את הכללים הרגילים של צדק ויושר, אלא גם את החוק הנעלה של כיבוד אם, חוק הצפון במידת־מה אפילו בקרב השבטים הפראים ביותר, ואפילו באותן העדות הירודות שנשחתו בהשפעתה הקלוקלת של ציביליזאציה־למחצה. תואנה היתה כנראה, מן הדברים הקלים שהייסטינגס לא היה חסר אותם מעולם. המרידה בבינאריס גררה אחריה מהומות באוד. נוח היה לטפול עוון המהומות הללו על הנסיכות. האשמה זו לא מצאה לה כמעט שום עדות להסתמך עליה, אלא אם כן אפשר לכנות בשם עדות את השמועות העוברות מפה לפה ומוסיפות נופך משהו בשעת העברה. הנאשמות לא קיבלו כל כתב־אשמה; הן לא הורשו ללמד סניגוריה על עצמן; שכן המושל הכללי חשב ומצא בשום־שכל, כי אם יעמידך לדין אפשר שלא יהיה בידו למצוא טעם ללסטם אותן. הוסכם בינו ובין הנאבוב ויזיר, כי בכח הפקעה כוללת יועברו כל אחוזותיהן ואוצרותיהן של הגבירות האצילות לטובת החברה, והסכומים שיתקבלו מתוך כך יוחרמו לאוצר ממשלת בנגל בתורת פיצוי על תביעותיה מאת ממשלת אוד.

כל זמן שעשה אסף־אל־דאולה בצ׳ונר, נשתעבד כולו לשכלו הבהיר והרודני של המדינאי האנגלי. אך לאחר שנפרדו, התחיל הויזיר מהרהר מתוך ערבוביה שבלב בעסק שנכנס לתוכו. אמו ואם אביו קראו תגר ודיברו תחנונים. לבו ששחיתותו העמיקה מחמת שלטון־יחיד ותענוגות־הפקר, לא היה מנוער מכל רגש טבעי, והוא לא עמד בו בשעת משבר זו. גם הנציב האנגלי בלאקנו אף כי היה עד אז מסור בכל נפשו להייסטינגס, נרתע אחור מפני מעשים קיצוניים. אולם המושל הכללי לא חזר בו. הוא כתב אל הנציב בדברים של קפידה רבה והודיע, כי אם דבר הגזל שהוסכם עליו לא יוצא לפועל מיד, יבוא הוא עצמו ללאקנו ויעשה את המעשה שאנשים רפופים יותר נרתעים ממנו בבהלה. כיון שאיים עליו כך עלה הנציב להתראות עם הוד רוממותו הנסיך, ודרש ממנו בתוקף לקיים את ההסכם של צ׳ונר מיד ובמלואו. אסף־אל־דאולה ציית לפקודה, ובו בזמן הגיש מחאה חגיגית והודיע כי הוא נשמע מתוך אונס. הקרקעות נלקחו; אולם אוצר הכסף לא קל היה לקחתו. מן ההכרח היה להשתמש במעשי אלמות. פלוגה של צבא החברה עלתה על פיזאבאד והבקיעה את שערי הארמון. הנסיכות נאסרו בחדריהן, אך עדיין סירבו להיכנע. נחוץ היה למצוא צורה קשה יותר של כפייה. ונמצאה צורה, אשר גם כעת, בריחוק של זמן מאז, אין אנו יכולים לספר בה בלא בושה וצער.

בפיזאבאד חיו שני אנשים זקנים, הנמנים עם המעמד העלוב, אשר נוהג עתיק בארצות קדם שולל מהם את תענוגות האהבה ואת התקוה להקים זרע. בחצרות המלכות שבאסיה רווחה תמיד הסברה, כי בני אדם המשוללים רגשות אהבה הם אנשי אמונים מצוינים ביותר. כך היתה גם דעתו של סוג׳ה דאולה. הוא הפקיד את כל מצפוניו בידי הסריסים השנים; ואחרי מותו נשארו ממונים על בית אלמנתו.

האנשים הללו נתפסו בפקודת הממשלה הבריטית, הוטלו לצינוק בשלשלאות ברזל, ושם הורעבו כמעט עד מות, כדי לסחוט כסף מאת הנסיכות. לאחר שישבו חדשיים ימים בכלא נתרופפה בריאותם. הם ביקשו רשות לערוך טיול בגן של בית הסוהר. הקצין שהפקד עליהם העיד כי אם ייענו לבקשתם זו גם אז אין להם צל של תקוה לברוח, וכי כבלי הברזל ברגליהם אינם מוסיפים באמת כלום לבטחון השמירה עליהם. הוא לא הבין לתכניתם של הממונים עליו. מטרתם בענשים אלה לא היה הבטחון אלא היסורים, ועל כן דחו כל בקשת המתקה לאסירים. אולם בכך לא נתמלאה סאת הרעה. ממשלה אנגלית החליטה כי שני הזקנים התשושים הללו יימסרו לידי מענים. לתכלית זו העבירו אותם ללאקנו. אלו זועות נעשו בהם שם בין כתלי בית־הסוהר – על כך אפשר רק לנחש בניחוש. אולם בפרוטוקולים של הפרלמנט עדיין מצוי מכתב שכתב נציב בריטי לחייל בריטי:

״סיר, הואיל והנאבוב החליט להטיל עונשי גוף על האסירים הנתונים להשגחתך, מן הרצוי הוא כי כל אימת שיבואו פקידיו יניחו להם ליכנס אצל האסירים, ותנתן להם רשות לעשות בהם כראות עיניהם״.

בו בזמן שבלאקנו נעשו מעשי אכזריות אלה היו הנסיכות אסורות כבתחילה בפיזאבאד. המזונות שהותר להכניסם לחדריהן זעומים כל כך עד כי נשקפה סכנה למשרתות שלהן שתמותנה ברעב. האכזריות הזאת נמשכה חודש אחר חודש, ולאחר שהוצאו מידי הנסיכות מיליון ומאתים אלף לי״ש, התחיל הייסטינגס חושב לבסוף שהגיע באמת עד קרקעית בית גנזיהן, וכי שום כח של חומרה לא יוכל לסחוט יותר מזה. סוף סוף קורא דרור לשני האנשים האומללים, שהיו כלואים בלאקנו. משהוסרו הכבלים מעל רגליהם ודלתות כלאם נפתחו לפניהם היו שפתותיהם רועדות, דמעות זלגו על לחייהם, והם נשאו תפלות־הודיה אל האב שבשמים המשותף למושלימים ולנוצרים גם יחד, והמראה הזה המס גם את לבותיהם הקשחים של אנשי המלחמה האנגלים שהיו באותו מעמד.

אולם אל־נא נמנע מלהעריך כראוי את הנהגתו של סיר אליה אימפיי בענין זה. באמת לא קל היה לו ליכנס בעובי קורה שאינה ענין כלל לחובותיו הרשמיות. אך דומה כי היה משהו מצודד את הלב, משהו שאין להביעו במלים, באותה גסות מיוחדת של הנבלה שעמדה ליעשות בלאקנו. הוא נזדרז ואץ שמה ככל שיכלו להסיעו משמרות נושאי אפריון. המון בני אדם באו לפניו ובידיהם מוכנות ומזומנות שבועות־עדות בכתב נגד הנסיכות; תעודות אלו – הוא לא קרא בהן. כמה מהן אף לא יכול לקרוא, שכן נערכו בניב המקובל בצפונה של הודו ומתורגמן לא היה עמו. הוא השביע את העדים בחפזה רבה ולא שאל אפילו שאלה אחת, אף לא זו: אם קראו האנשים את התעודות שעליהן נשבעו. ומשכילה את מלאכתו, נכנס שוב לתוך האפריון שלו ומיהר לשוב לכלכותא, כדי להגיע שמה למועד הפתיחה של מושב בית הדין. כל הענין הזה, כפי שהודה בעצמו, נמצא מחוץ לגדר סמכותו בכלל. לפי כתב־הזכויות של בית המשפט, לא היתה לו הזכות לחקור בפשעי אסיאטים באוד, כשם שאין זכות לנשיא Court of Session בסקוטלנד לשבת בדין באכסיטר. לא היתה לו זכות לשפוט את הנסיכות, אף לא היה בדעתו לשפוט אותן. לשם מה, איפוא, יצא למסע ממושך כל כך? ברור, כדי ליתן בעקיפין את הסאנקציה שלא יכול לתתה במישרים לפשעיהם של אלה ששכרו אותו לפני ימים; וכדי שערבוביה של דברי עדות שלא בדק אותם, אף לא קרא אותם, ילבשו תוקף שאינם ראויים לו, בכח חתימתו של שר המשפטים העליון בהודו.

ברם, הלך וקרב הזמן בו אנוס היה להתפשט את האצטלה הזאת, שמאז המהפיכה לא הכתימה איש בקלון כמוהו. זמן־מה היה מצב הענינים בהודו מעסיק הרבה את לבו של הפרלמנט הבריטי. סמוך לגמר המלחמה האמריקאית נתמנו שתי ועדות לדון בעניני המזרח. בראש אחת מהן ישב אדמונד ברק. נשיאה של השניה היה הנרי דאנדס, איש מוכשר ורב־צדדי, שהיה אז לורד־אדבוקט של סקוטלנד. עם כל השנויים הרבים שחלו במשך ששים השנים האחרונות בדומיניונים שלנו באסיה, הרי הדינים וחשבונות, שהועדות הללו הגישו לבית הנבחרים, עדיין הם מכילים דברים מענינים ומאלפים ביותר.

עד אז טרם יהיה קשר בין ״החברה״ לבין אחת המפלגות הגדולות בממשלה. המיניסטרים לא ראו הכרח לעצמם להגן על עוות־הדין שבהודו. אדרבה, מן המועיל היה להראות, אם אפשר, כי מוטב להפקיד בידיהם את הממשל והאפטרופסות על קיסרותנו המזרחית. הדעות שנשמעו, אפוא, בבית הנבחרים, לאחר הדינים והחשבונות של שתי הועדות, היו מלאות רוח של צדק ומשפט זועף וקפדני. כנויים חמורים ביותר הועלו לציין בהם כמה ממעשיו של הייסטינגס, ביחוד בדבר המלחמה ברוהילה; והחלטה נתקבלה, לפי הצעתו של מר דאנדס, כי שומה עליה על החברה לקרוא חזרה את המושל הכללי, שהמיט צרות רבות על העם ההודי וקלון רב על שמה של בריטניה. נתקבל חוק המצמצם את זכות השיפוט של בית־הדין העליון. ״העסק״ שעשה הייסטינגס עם השופט העליון נתגנה במלים חריפות ביותר; ואגרת בקשה הוגשה למלך שיצוה על אימפיי כי יחזור למולדת כדי ליתן את הדין על מעשיו הרעים.

במכתב מאת מזכיר המדינה נקרא אימפיי לחזור. אולם בעלי המניות של החברה להודו סירבו בתוקף לפטר את הייסטינגס משירותו, והחליטו החלטה האומרת, דבר נכון שאין להכחישו, כי על פי החוק ניתנה להם הזכות למנות ולפטר את המושל הכללי שלהם, וכי אין הם מחוייבים לציית להוראות של ענף אחד מן הגוף המחוקק בכל הנוגע למינוי או לפיטורין ממין זה.

מתוך שנתמך על ידי נותני־משרתו, נשאר הייסטינגס לעמוד בראש ממשלת בנגל עד לאביב שנת 1785. תקופת הנהלתו, שהיתה רבת סערות ומאורעות, נסתיימה כמעט במנוחה שלימה. במועצה לא נמצאה שום אופוזיציה קבועה למעשיו. השלום הושב על כנו בהודו. מלחמת המאהראטה נפסקה. היידר שוב לא היה קים עוד. הסכם נעשה עם בנו טיפו⁵⁶; צבאות מיסור יצאו את הקארנאטיק. מאז גמר המלחמה האמריקאית לא היה לה לאנגליה כל אויב או יריב אירופאי בימי המזרח.

משנסקור סקירה כללית את תקופת הנהלתו הממושכת של הייסטינגס, לא נוכל להכחיש, כי לעומת הפשעים הגדולים שהוכתמה בהם יש להבליט את מעשיו הגדולים לטובת הציבור. אנגליה עברה משבר רב־סכנה. אכן, היא שמרה על מקומה בשורה הראשונה של מעצמות אירופה; ודרך עמידתה בשעת הפורעניות הנוראות נטעה בלב העמים מסביב רגש כבוד לרוחה ולכוחה גם יחד. ואף על פי כן, בכל חלקי העולם, חוץ מן האחד, היתה אנגליה המפסידה. לא זאת בלבד שהיתה אנוסה להודות בעצמאותן של שלש עשרה מושבות מאוכלסות בבניה, ולפייס את האירים מתוך שנסתלקה מן הזכות לחוקק חוקים למענם; אלא בים התיכון, במפרץ מכסיקו, על חופי אפריקה, ביבשת אמריקה, נאלצה לותר על פרי נצחונותיה במלחמות הקודמות. ספרד קיבלה חזרה את מינורקה ופלורידה; צרפת קיבלה חזרה את סיניגל, גורי, וכמה וכמה איים של הודו המערבית. החלק האחד בעולם בו לא הפסידה בריטניה מאומה, היה אותו חלק שעניניה בו נמסרו לפקוחו של הייסטינגס. חרף המאמצים המרובים ביותר של האויבים האירופאים והאסיאטים כאחד, גדל וגבר שלטון ארצנו במזרח. בינארס שועבדה; הנאבוב־ויזיר ירד ויהי למס עובד. ואם נתרחבה השפעתנו, ולא עוד אלא אם פורט ויליאם ופורט סט. ג׳ורג׳ לא נכבשו על ידי צבאות האויב, – על כך אנו חייבים תודה, אם נאמין לעדות הכללית של האנגלים בהודו, לכשרונו ולעוז־רוחו של הייסטינגס.

הנהלתו הפנימית, עם כל פגמיה, מקנה לו זכות להחשב אחד האישים המופלאים בדברי ימינו. הוא ביטל את כפל הממשלה. הוא העביר את הנהלת הענינים לידים אנגליות. מאנדרולומוסיה נוראה ברא סדר מסוים, ולו יהא גם קשה ולקוי. כל מעשה הארגון לדין ומשפט, לגביית מסים, לשמירת השקט ברחבי הטיריטוריה, שאינה נופלת במספר אלכלוסיה ממושבותיו של לואי הט״ז או יוסף קיסר, – נעשה והתנהל על ידו. הוא התפאר, כי כל משרד צבורי, בלי יוצא מן הכלל, שהיה קים בזמן שעזב את בנגל, יציר כפיו הוא. אמת, שיטה זאת, גם לאחר כל התיקונים שהוצעו בכח הנסיון של ששים שנה, עדיין היא זקוקה לתיקון, ובראשונה היתה פגומה יותר משהיא עתה. אך כל מי שיהרהר בכובד ראש מה פירוש ליצור מבראשית מנגנון גדול ומורכב כזה של ממשלה, יודה על כרחו כי מה שפעל הייסטינגס ראוי להלל ושבחה. הבא לערוך לו את המיניסטרים המפוארים ביותר של אירופה לא יצדק, לדעתנו, בדומה לאדם שיבוא להשוות את הנחתום המעולה בלונדון אל רובינזון קרוזו; הלז קודם שעלה בידו לאפות פת לחם אחת, אנוס היה להתקין תחילה את מחרשתו ומשדדתו, משוכה ודחליל לשדהו, מגל לקצור ומורג לדוש בו, טחנה לטחון ותנור לאפות.

שם כבודו של הייסטינגס יעלה פי כמה בעינינו, אם נשים אל לב, כי הוא לא חונך להיות מדינאי; כי הוא נשלח מבית־הספר ללשכת חשבונות; וכי בשנים הראשונות לבגרותו שימש סוכן מסחרי, הרחק מכל חברה נאורה.

אף אין לשכוח, כי כל אלה, או כמעט כל אלה, שיכול היה לבקש עזרתם בזמן שהעמד בראש הענינים, היו אנשים שחינוכם היה לקוי הזה שלו או גם יותר מזה. מיניסטר שבאירופה – למן היום הראשון, שהוא מתחיל משמש בתפקידו הריהו רואה את עצמו מוקף פקידי ציבור מנוסים, שומרי המסורת הרשמית. להייסטינגס לא ניתנה עזרה כזו. שיקול דעתו שלו, המרץ שלו מצווים היו למלא מקומם של דאונינג סטריט וסומרסיט האוז גם יחד. הוא שלא מצא ידו ללמוד, נאלץ היה ללמד. ראשית אנוס היה לצור צורת עצמו ואחרי כן ליצור את כלי השרת שלו; ולא במחלקה אחת בלבד, כי אם בכל המחלקות של ההנהלה כולה.

ויש להוסיף, כי בעודו עמוס תפקיד קשה כל כך היו לו למפגע כסדר הפקודות הבאות מארץ המולדת, ולעתים קרובות היה הרוב שבמועצה מיצר את צעדיו. מעשה ההגנה על קיסרות מפני שיתוף עצום של אויבים מחוץ, מעשה יצירה של ממשלה על כל ענפיה נעשו על ידו בו בזמן, שכל אניה הביאה עמה חבילי־נזיפות מאת נותני משרתו, ובו בזמן שהפרוטוקולים של כל ישיבת המועצה היו מלאים הערות של רוש ולענה מפי חבריו. דומה עלינו כי מעולם לא נמצא איש צבורי שמעלות רוחו נתנסו בנסיונות קשים כל כך; בזמן שאנוס היה לטפל בממשלה הפורוטגלית, ב־ Juntas הספרדיות לא מאלברו, בזמן שהתנגדו לו הצירים ההולנדים; לא וולינגטון, ובמר פרסיוואל גם יחד. אולם מזגו של הייסטינגס עמד כמעט בכל מבחן. מזגו לא היה נעים, אבל שקט היה. שכלו היה ער וחריף, ואף על פי כן נשא בפורעניות אכזרית ביותר, עד שנמצא לו מוצא, באורך רוח שדמה לזה של טמטום. לכאורה אדם היה המסוגל ליטור איבה בלבו לאורך ימים, איבה מרה וקשה; אך איבה זו לא דחפתו אלא לעתים רחוקות מאד לעשות משגה, עד שאפשר להטיל ספק שמא מעשה שנראה כמעשה איבה לא היה בלתי אם פוליטיקה.

התוצאה של שלות רוחו המופלאה היתה זו, שתמיד שלט שליטה מלאה בכל מעיני שכל שהיה מן הפורים ביותר בימי העולם. ולפיכך לא יכלה להדהימו שום תסבוכת של סכנות ומבוכות. לכל מכה היתה לו רפואה מן המוכן; ותהא אשר תהא דעתנו, מבחינת הצדק והיושר, על כמה מ״רפואותיו״ – ברי הדבר, כי רק לעתים רחוקת חחטיאו את המטרה שלה נועדו.

יחד עם כשרון תחבולות שאינו מצוי נחן הייסטינגס במידה מרובה מאד כשרון נוסף, אף הוא הכרחי כמעט לאדם במעמדו שלו; כוונתנו לכשרון הפולמוס הפוליטי. מדינאי אנגלי במזרח חייב להיות מוכשר לכתיבה כשם שמיניסטר באנגליה חייב להיות מוכשר לדבר. כשרון הנאום שבעסקן צבורי כאן הוא הוא העיקר שעל פיו שופטת האומה על מידת כוחו. מכתביו והרצאותיו של עסקן צבורי בהודו הם הם שעל פיהם יעריכוהו אלה הפטרונים שלו. כאן וכאן – כשרון הזוכה לעידוד מיוחד מתפתח והולך, אולי על חשבון הכוחות האחרים. באנגליה אנו שומעים לפעמים אנשים מדברים למעלה מכשרונותיהם. יש ותמצא ג׳נטלמנים בשירות ההודי הכותבים למעלה מכשרונותיהם. הפוליטיקאי האנגלי הריהו במקצת וכחן יותר מדי; הפוליטיקאי ההודי הוא במקצת אסאיסטן יותר מדי.

בין המשמשים הרבים של החברה, שהצטיינו כמחברי דינים־וחשבונות ואגרות, תופס הייסטינגס מקום בראש. הוא הוא לאמיתו של דבר האיש, אשר הלביש לכתיבה הרשמית של ממשלת הודו את אופיה השמור עמה עד היום הזה. ובר־תחרותו היה יריב לא פשוט. אך אפילו פרנסיס מוכרח היה להודות, מתוך גלוי לב של זעף ואיבה, כי אין להתעשק עם עטו של הייסטינגס. אכן, כוחו של המושל הכללי להסביר ענין, לעמעם דבר שאינו נוח כי הברייות יבינו אותו, לקפל בהשקפה ברורה כל מה שהאור יפה לו – כוח זה לא היה משלו. סגנונו ראוי לשבח בגבולות מסוימים. בדרך כלל היה נמרץ, טהור ומלוטש; אך יש והיה נמלץ, אף כי לא לעתים קרובות, ובמקרה אחד או שנים היה גם מנופח. אפשר וחיבתו היתרה של הייסטינגס לספרות הפרסית גרמה לקלקל את טעמו.

הואיל ואנו דנים בטעמו הספרותי, עוול גדול נעשה אם לא נשבח את העידוד הנבון שעודד בתורת שליט את פיתוח המדעים החפשיים וחקר העתיקות. פטרון היה, מתוך נדיבות זהירה, למסעות, סיורים, נסיונות, ופרסום ספרים. אמנם, אך מעט פעל כדי לנטוע את תורת המערב בהודו. להכניס את צעירי בנגל בסודם של מילטון ואדם סמית, להנהיג את הגיאוגראפיה, האסטרונומיה ותורת הרפואה של אירופה במקום הבלי הבראהמינים האדוקים באמונות תפלות ובמקום המדעים הלקויים של יוון העתיקה, שהורקו מכלי שני של פרשנים ערבים, – זו היתה תכנית שמורה לפאר את הנהלתו הברוכה של מושל צדיק הרבה יותר ממנו. ואף על פי כן אין למנוע תהילה רבה מאדם, שלוקח מעם פנקסי חשבון למשול בקיסרות, אדם עמוס עסקי צבור ומוקף אנשים טרודים כמוהו, היושב במרחק אלפי פרסאות מכל חברה ספרותית, ועם זאת הוא משמש דוגמה ומסייע בנדיבות לבו להתקדמות הלימודיות. בקי גדול היה בספרות הפרסית והערבית. את לשון הסאנסקריט לא ידע, אבל אלה שהביאו לראשונה את הלשון הזאת לפני המלומדים באירופה, חייבים תודה הרבה לעידוד שזכו מידו. בחסותו שלו פתחה ״האגודה האסיאטית״ בפעולותיה המכובדות. אגודה מצוינת זאת בחרה בו להיות נשיאה הראשון; אך מתוך דקות של טעם ורגש דחה את הכבוד הזה לטובתו של סיר ויליאם י׳וֹנס. אבל התועלת העיקרית, שלומדי הספרות המזרחית הפיקו מחסותו, יש להזכירה במיוחד. הפאנדיטים של בנגל היו מביטים תמיד בעין רעה על נסיונות הנכרים לחדור אל התעלומות המקופלות בלשון הקודש שלהם. הדת הבראהמינית היתה נרדפת על ידי המוחמדנים. הידיעה שקנו להם ההינדוסים על טיב הממשלה הפורטוגלית עלול היה לעורר בלבם פחד מוצדק מפני רדיפות מצד נוצרים. פחד זה – חכמתו ומתינותו של הייסטינגס הן שהפיגוהו. הוא היה המושל הנכרי הראשון, שהצליח לקנות את אמונם של כוהני המורשה בהודו, ועורר אותם לגלות לפני מלומדים אנגלים את הסודות של התיאולוגיה הבראהמינית העתיקה ואת תורת המשפטים שלהם.

אכן, אין להכחיש כי באמנות הגדולה לעורר בלב המוני בני אדם אמון ואהבה – אין לו להייסטינגס אח בין המושלים. אילו קנה לו חיבתם של האנגלים מתוך שיפקיר להם את בני בנגל לעשקם ולדכאם, או, מצד שני, אילו היה מפייס את הבנגלים ומרחיק את לב האנגלים, כי אז לא היתה סיבה להשתאות לו. ואילו הדבר המיוחד לו הוא כי בהיותו ראש לחבורה קטנה של נכרים ובידו שלטון ללא מצרים על אוכלוסיה גדולה של ילידים, נעשה אהוב הן על המשועבדים הרבים הן על השוררים המעטים. החיבה שהגו אליו הפקידים האזרחים היתה נלהבת ומתמידה ביותר. בתוך כל הצרות והסכנות עמדו אחיו לצדו באמונת איתנים. בו בזמן אהבו אותו חילותיו כאשר יאהב צבא רק את המפקדים הגדולים מאד שהוליכוהו אלי נצחון. גם בסכסוכיו עם מצביאים מצוינים יכול היה תמיד לסמוך על תמיכתם של אנשי הצבא. ועם ששפך את רוחו על בני ארצו, קשרו לו הילידים חיבה אשר מושלים אחרים אולי היו ראויים לה יותר ממנו, אך שום מושל אחר לא הצליח להגיע לכך. הוא השגיר שפתיו בניבים שלהם בקלות ובדיוק. הוא ידע מקרוב את רגשותיהם והרגליהם. פעם או פעמיים פעל במפורש, לשם תכלית נכבדה, בניגוד לדעתם; אולם במקרים אלה יותר משקיפח חיבתם זכה לכבוד בעיניהם. בדרך כלל נזהר להמנע מכל דבר שעלול לפגוע בדעותיהם הלאומיות או הדתיות. אמנם, הנהלתו היתה לקויה מבחינות רבות; אולם אמת־המידה של הבנגלים בדבר ממשלה טובה לא היתה גדולה. בימי שלטון הנאבובים היתה סופת הפרשים המאהראטים עוברת שנה שנה על פני שדותיהם הפורים. אולם גם המאהראטים נרתעו מבוא בריב עם ״ילדי־הים״ האדירים; ושפעת יבולי האורז שעל הגאנגס התחתון היו נאספים בשלום הגורנה בחסות החרב האנגלית. הכובשים האנגלים הראשונים היו עריצים וחמסנים אפילו יותר מן המאהראטים; אולם הדור ההוא חלף עבר. עם כל הפגימות שבמשטרה, עם כל כובד המשא של המסים קרוב לשער כי אפילו זקן מופלג בבנגל לא יכול היה להעלות בזכרונו תקופת בטחון ושפע בדומה לזו. בפעם הראשונה בימי דור העמדה המדינה למרות ממשלה החזקה למדי כדי למנוע אחרים מעושק והיא עצמה אינה נוטה להיות כעושק. דברים אלה עוררו רחשי ידידות. ויחד עם זה – הצלחות התמיד שלו והדרך בה נחלץ מכל צרה הפכו את הייסטינגס נושא להתפעלות של הערצה; ומידת התפארת שנהג בה לעתים, למעלה מתפארת מלכות, הכתה בסנוירים את העם שיש בו הרבה מן הילדות. גם כעת, לאחר זמן שלמעלה מחמשים שנה, מוסיפים הילידים בהודו לספר עליו כעל גדול הגדולים שבין האנגלים; ואומנות פוזמות שירי ערש לתינוקות עם סלסולי בלדה על סוסים קלי רגלים ופילים מקושטים בעדי־עדיים אשר לסאהיב⁵⁷ וורן הוסטין.

הקלקלות החמורות ביותר שהייסטינגס נכשל בהן לא פגמו בפרסומו בקרב העם הבנגלי; שכן קלקלות אלו נעשו כלפי המדינות השכנות. הקלקלות הללו, וכבר עמדו קוראינו על כך, אין אנו נוטים לחפות עליהן; ברם, למען התאם את התוכחה אל העבירה מן הדין הוא לשים לב אל סיבת החטא. הסיבה שגרמה למעשיו הגרועים ביותר של הייסטינגס היא רגש מסולף ומשובש של שליח ציבור. חוקי הצדק, רגשות היושר, ונאמנות לחוזים לא נחשבו בעיניו כלום בזמן שעמדו בסתירה לטובת המדינה שמיד. אין בכך משום הצדקה, לא לפי עיקרי המוסר, ולא לפי מה שמקובל עלינו כמוסר, היינו, פוליטיקה מרחיקה ראות. אף על פי כן; השכל הישר של בני אדם אשר בשאלות מסוג זה אינו טועה אלא לעתים רחוקות, יבחין תמיד בהבדל שבין חטאים אשר מקורם שקידה יתירה לטובת הכלל, לבין חטאים אשר מקורם בתאוה אנוכיית. הייסטינגס ראוי בפירוש ליהנות מן ההבדל הזה. לדעתנו אין כל יסוד לחשוד בו כי המלחמה ברוהילים, המהפיכה בבינאריס או העושק שנעשה בנסיכות אוד הוסיפו אפילו רופיה אחת על הונו. אין בדעתנו להכריז כי בכל עניני ממונות נהג קפידה של נקיון כפים, פחד מפני צל צלו של עוול, – מידה המציינת כעת לתהילה את השרות האזרחי בהודו. אולם אם ניתן דעתנו על בית הספר שנתחנך בו וכל הנסיונות שנתנסה בהם נהיה נוטים יותר לשבחו על מידת היושר שבו בענינים של כסף בכללותם, מאשר לגנותו קשה על כמה עסקים אשר כעת היו מתקראים בלתי־מנומסים ובלתי־מהוגנים, אך גם כעת לא היינו מציינים אותם כמעשי שחיתות. רודף בצע – ודאי לא היה. שאילו כן היה ללא ספק חוזר אל ארצו כשהוא גדול העשירים באירופה. לא נפריז באמרנו, כי אף בלא מעשי־נוגש יוצאים מן הכלל, יכול היה לקבל בנקל במשך שלש עשרה שנים מאת בעלי הקרקעות שבמחוזות החברה ומיד הנסיכים השכנים למעלה משלושה מיליונים לי״ש, והיה מוצא ידו להאפיל זהרם של קארלטון האוז או Royal Palais. הוא הביא עמו הביתה שיעור ממון אשר מושל כללי, האוהב מעמד של הדר ואינו תפוס לקימוצים, לכול לחסוך ממשכורתו החוקית בתקופת כהונה ממושכת. ואילו מרת הייסטינגס, חוששים אנו שהיתה מקפידה פחות בנידון זה. אמרו עליה כי היתה מקבלת דורונות בשמחה רבה, ואגרה בדרך זו, בלא סיוע בעלה, אוצר פרטי שעלה לכמה וכמה מאות אלף רופיות. אנו נוטים הרבה להאמין לסיפור מעשה זה מאחר שמר גלייג, אשר ודאי ובודאי שמע על כך, אינו מעיר על הדבר, במידה שהשגחנו בכך, ואינו מכחיש אותו.

אכן, השפעתה של מרת הייסטינגס על בעלה גדולה היתה עד שהיה בידה לקבל בנקל סכומים גדולים הרבה מאלה שקיבלה לפי האשמה שתולים בה. אך לבסוף התחילה בריאותה מתרופפת, והמושל הכללי נאלץ בעל כרחו לשלחה לאנגליה. נראה הדבר, שאהב אותה אהבה זו המיוחדת לאנשים תקיפי נפש, אנשים שחיבתם לא בנקל תיקנה ולא תתפשט לרוחב. זמן מה היו מרננים בכלכותא על הנוי והעושר הרב בו פיאר למענה מערכת־תאים שבספינה, על שפע אלמוג ופיתוחי שנהב בהם קישט את התא שלה, ועל אלפי הרופיות שהוציא כדי לזכותה בחברת אשה נעימה בימי מסעה. אנו רשאים להעיר כאן, כי המכתבים של הייסטינגס לאשתו אופייניים הם עד מאד. עדינים הם ומלאים רמזי הוקרה ואמון; עם זאת מנומסים הם קצת יתר על הרגיל ביחסי קירבה כאלה. האדיבות החגיגית בה הוא דובר חלקות אל ״מריאן המפוארת שלו״, מעלה בזכרון זעיר־שם זעיר־שם את הדרת הכבוד בה היה סיר צ׳ארלס גראנדיסון גוחן על ידה של מיס ביירון בטרקלין הארזים.

כעבור חדשים אחדים זימן הייסטינגס את עצמו לילך אחרי אשתו לאנגליה. משנודע כי אומר הוא לעזוב את משרתו, נתגלו דרך אותות רבים רגשות הציבור שמשל בו זמן ממושך כך כך. מבול של אגרות ירד עליו מאירופאים ואסיאטים, מאת פקידים אזרחיים, חיילים וסוחרים. ביום שמסר את מפתחות לשכתו נתכנס קהל רב של ידידים ומעריצים ועמדו כמעבר־חומותים בדרך אל החוף אשר משם הפליג באניה. הרבה סירות נתלוו עמו מרחק רב במורד הנהר; וכמה מידידיו הכרוכים אחריו לא אבו לעזבו עד אשר נעלם מעיניהם החוף הנמוך של בנגל והנווט עזב את הספינה.

מעט מאד ידוע לנו בדבר נסיעתו, מלבד אשר שיעשע נפשו בספריו ובעטו, ובין החבורים, בהם הנעים את שממון הבטלה הארוכה הזאת, נמצא חקוי נחמד ל־ Otium Divos rogat (מבקש מנוחה מאת האלים) של הוראציוס. השיר הקטן הזה הוקדש למר שור, הוא לורד טינמות⁵⁸ לאחר מכן, איש הכבוד ובר־לבב וישר־נפש במידה שאין למעלה הימנה; אך ככמה חברים מצוינים אחרים בשירות האזרחי, משך גם הוא סלחנות על הנוהג של הייסטינגס ידידו במידה שנוהג זה לא היה זקוק לה מעודו.

המסע, לפי מושגי הזמן ההוא, היה מהיר מאד. הייסטינגס שהה בים רק למעלה מארבעה חדשים. ביוני שנת 1785 עלה בחוף פלימות, נסע בחפזה ללונדון, הופיע בחצר המלכות, ערך ביקור של כבוד בלידנהאל סטריט, ואחרי כן נסתלק עם אשתו לצ׳ילטנהאם.

הוא נהנה מאד מקבלת הפנים שערכו לו. המלך נהג בו בגלוי סבר פנים יפות. המלכה, שכבר זכתה לתוכחה הרבה בשל החיבה שקשרה ״למריאן הנאה״, חרף חומרתה הרגילה במידות של מוסר, נטתה חסד במידה לא פחותה מזה גם להייסטינגס. המנהלים הקבילו פניו בישיבה חגיגית שנערכה לכבודו; והיושב־ראש קרא באזניו אגרת תודה שנתקבלה פה אחד. ״אני רואה את עצמי״, אמר הייסטינגס במכתב שערך כרבע שנה לאחר בואו לאנגליה, ״אני רואה את עצמי בכל מקום ובלי יוצא מן הכלל, והנה נוהגים בי מנהג המעיד בבירור, גם לפי הסתכלות שלי, כי ארץ מולדתי עינה טובה עלי״.

הטון הבוטח והעליז של מכתביו בזמן ההוא מפליא ביותר, שכן כבר עמד למדי על דבר ההתקפה המתרגשת לבוא עליו. תוך כדי שבוע ימים אחרי עלותו בפלימות, מסר ברק מודעה בבית־הנבחרים על הצעה הפוגעת ברצינות בג׳נטלמן, שאך מקרוב חזר מהודו. אולם מושב הפרלמנט כבר ארך אז זמן רב, עד שאי אפשר היה להכנס בענין נרחב וחשוב כזה.

ברור הדבר, כי הייסטינגס לא חש בסכנה שבמצבו. אכן דומה, כי אותה תבונה, אותה פקחות, אותה מהירות בתחבולות, מידות שבהן הצטיין במזרח, עזבוהו כליל; ולא שכשרונותיו נתמעטו; לא שחדל מהיות האיש אשר נחל נצחון על פרנסיס ונאנקומר, אשר עשה את השופט העליון ואת הנאבוב ויזיר כלי שרת בידיו, אשר הוריד מכסאו את צ׳ייט סינג והדף אחור, את היידר עלי. אולם יפה אמר מר גראטאן, עץ אלון אין לנטעו במקום אחר כשהוא בן חמשים. אדם העוזב את אנגליה בעודו נער וחוזר אליה לאחר שעברו עליו שלשים או ארבעים שנה בהודו, ימצא בהכרח, ויהיו כשרונותיו אשר יהיו, כי עליו גם ללמוד הרבה וגם לשכוח הרבה בטרם יוכל לתפוס מקום בין המדינאים של אנגליה. פעולתה של שיטת נציגים, מלחמת המפלגות, אמנות הויכוח, השפעת העתונות, – כל אלה בבחינת חידוש מדהים הם לו. בהיותו מוקף מכל עבר מכונות חדשות ותכסיסים חדשים, הריהו נבוך ומעורבב כחניבעל אילו נזדמן לווטרלו או תמיסטוקלס ⁵⁹ לטראפאלגאר. חריפותו גופה היא שמתעה אותו. אומץ־לבו הוא שגורם לו תקלה. ככל שנכונים הכללים שלו לגבי חברה שהוא רגיל בה, כן קרוב לודאי שדווקא הם עלולים להשגות אותו. וכך אירע לו להייסטינגס. בהודו היו בידו קלפים רעים, אך הוא היה אדון למשחק וזכה בכל. באנגליה החזיק בידו קלפים מצוינים, אילו ידע כיצד לשחק בהם; ובעיקר בשל השגיאות שלו גופו הגיע עד אל עברי פי פחת.

מכל השגיאות שלו – אפשר והחמורה ביותר היתה בחירת מליץ־יושר. קליב, במסיבות שכיוצא בזה, זכה ובחר בחירה מוצלחת ביותר. הוא מסר עצמו בידי וידרבורן, הוא לורד לפברו⁶⁰ לאחר מכן, אחד הפרקליטים הגדולים המעטים שגדולתם בלטה גם בבית הנבחרים. הסניגוריה של קליב לא חסרה איפוא שום דבר, לא בקיאות ולא ידיעה בעניני העולם, לא חריפות משפטית ולא אמנות הדיבור המהלכת קסמים על אסיפות פוליטיות. הייסטינגס הפקיד עניניו בידי אדם שונה מזה, מאיור בצבא הבגגלי ושמו סקוט. ג׳נטלמן זה נשלח מהודו לאנגליה זמן מה לפני כן בתורת סוכן למושל הכללי. השמועה אמרה כי שכרו שולם לו במידת הפזרנות המזרחית; ויש לשער כי קיבל בשכרו הרבה יותר משיכול הייסטינגס לחסוך בדרך הרגילה. המאיור זכה למקום בפרלמנט והוא נחשב כלי־שרת של נותן לחמו. ברור היה הדבר, כי אדם שכך מעמדו לא יוכל לדבר דברים של משקל כאדם העומד ברשות עצמו. אף לא נחן אותו סוכן של הייסטינגס בכשרונות הדרושים כדי למצוא אוזן קשבת בכנסת, שהורגלה לשמוע אל נואמים גדולים וממילא נעשתה מפונקת. הוא היה מוכן ומזומן לנאום תמיד; הוא היה משעמם מאד; והיה לו רק נושא אחד: מעשיו הטובים ועיקרי טענותיו של הייסטינגס. כל הבקי בבית הנבחרים ישער בנקל מה עלתה לו. המאיור קנה לו עד מהרה שם של גדול הטרדנים בזמנו. טרחתו לא נצטמצמה בפרלמנט. לא עבר יום כמעט בלא שיביאו העתונים מאמר הילולים על הייסטינגס בחתימת ״אסיאטיקוס״ או ״בנגלי״, אך ולכל ידעו כי נכתב בידי אותו סקוט אשר לא ייגע ולא ייעף; לא עבר חודש כמעט בלא שמגילת־ספר מגושמת, כתובה על אותו נושא ובאותו קולמוס, תופץ בין הקוראים מן הרקחים והטבחים. ואשר ליכלתו של אותו ג׳נטלמן לכלכל שאלה עדינה בפרלמנט, – אין קוראינו זקוקים לראיה מחוץ למצוי במכתבים שנשמרו בכרכים האלה. רק דוגמה אחת נביא לעדות על מזגו וכח־שיפוטו. גדל־הדור בעת ההיא נתכנה בפיו בשם: ״השרץ הזה מיסטר ברק״.

אולם, חרף הבחירה המוטעית הזאת היה מהלך הענינים בכללותו נוח לו להייסטינגס. המלך עמד על צדו. ״החברה״ ומשמשיה תמכו בו בהתלהבות. בין העסקנים הצבוריים נמצאו לו כמה וכמה ידידים מסורים, כגון לורד מנספילד, שתש כחו הגופני אבל לא הרוחני, ולורד לנסדאוּן⁶¹, שאמנם לא היה קשור בשום מפלגה, אך חשיבות יתירה נודעה לו כראוי לגדול בכשרונות ובדעת. המיניסטרים גם הם היו לפי הסברה נוטים למושל הכללי מלשעבר. הם היו חייבים תודה על כח השררה שלהם לרעש שקם כנגד הצעת החוק של מר פוקס⁶² בענין הודו המזרחית. משנתעורר הקטרוג כנגד מחברי הצעת החוק על הפגיעה שהם פוגעים בזכויות שרירות וקיימות התגוננו הללו בהוקיעם את פשעיו של הייסטינגס, וטענו כי קלקלה יוצאת מן הכלל מצדיקה אמצעים יוצאים מן הכלל. אלה שהתנגדו להצעת החוק ועלו מתוך כך במעלות השררה נטו, כמובן, להפחית משיעור הרעות, אשר שימשו אמתלה לתיקון תקנה חריפה כל כך; ולמעשה, כך היתה כוונתם בכללותה. הלורד־קנצלר תרלו, שמשרתו החשובה וכח תבונתו שיוו לו משקל בממשלה שאינו נופל אלא מזה של מר פיט, – הוא ביחוד היה מגן על ענינו של הייסטינגס בעזות שאינה הולמתו. מר פיט, אף כי גינה הרבה בשיטת הממשלת בהודו, נמנע במחשבה תחילה מלהוציא מלה של גנאי כנגד ראש ממשלת הודו מלשעבר. לא זאת בלבד, בשיחה פרטית עם המאיור סקוט שיבח והילל המיניסטר הצעיר את הייסטינגס בחינת אדם גדול ומופלא, שיש לו זכויות עילאיות בממשלה. היתה רק סירכה אחת ששימשה מניעה למילוי הדרישות שעסקן צבורי מפואר כזה זכאי להן. החלטת הנזיפה עדיין נשארה בעינה ביומן של בית הנבחרים. אמנם החלטה זו היתה שלא בדין; אך כל זמן שלא בוטלה כלום יכול המיניסטר לעוץ למלך שיעניק אות כבוד לאדם נזוף? אם נאמין לדברי המאיור סקוט, הצהיר מר פיט, כי זה הנימוק היחיד המעכב בידי יועצי הכתר מליתן תואר־פאר למושל הכללי מלשעבר בהודו. מר דאנדס היה החבר החשוב האחד בממשלה שנתפס לדיעה אחרת בענין זה. הוא הוא שהציע את הצעת ההחלטה שגררה אחריה את הקשיים; אולם גם הוא לא הטיל מוראו אלא במעט. מאז ישב בראש הועדה לעניני המזרח חלו תמורות גדולות. הוא היה מוקף בעלי ברית חדשים; הוא תלה תקוותיו בענינים חדשים; ותהיינה אשר תהיינה המידות הטובות שנמנו בו – והן היו מרובות, – אך אפילו החנופה עצמה לא מנתה עמהן את מידת העקביות הקפדנית.

נמצא שהייסטינגס רשאי היה לצפות לסיוע מצד המיניסטריון; והמיניסטריון היה רב כח ביותר. האופוזיציה נשאה קולה ברמה ובסערה כנגדו. ברם, אף כי חזקה היתה האופוזיציה בכח העושר וההשפעה אשר לכמה מחבריה, ובכח הכשרונות המופלאים ומתק השפתים אשר לחברים אחרים, היתה מיעוט בפרלמנט ונבאשה בכל הארץ. ובמידה שניתן לנו לשפוט, לא נתאותה האופוזיציה בכללותה להכניס ראשה בענין רציני כל כך ולעורר על מושל של הודו. ערעור כזה עתיד להמשך שנים. הוא עלול להעמיס על מנהיגי המפלגה עומס עבודה לאין שיעור. ועם זאת אין בו בשום פנים כדי ללבוש צורה של מאורע במשחק הפוליטי הגדול. אנשי הקואליציה נטו איפוא יותר לחרף ולגדף את הייסטינגס מאשר לתבוע אותו לדין. הם לא החמיצו כל שעת כושר לקשר את שמו בשמות העריצים השנואים ביותר הזכורים לדראון בדברי הימים. חידודיו של ברוקס קלעו חיצי שנינתו העזה ביותר הן על חייו הצבוריים הן על חייו הפרטיים. כמה מן היהלומים היקרים שנתן במתנה, לפי השמועה, לבית המלכות, ומטת שן מעשה פיתוחים אשר המלכה הואילה לקבל מידו שימשו נושאים חביבים לבדיחות. אחד פייטן ועליז הציע שמפעלותיו הגדולים שפעל בעלה השני של מריאן הנאה יישמרו לנצח בכח עפרונו של בעלה הראשון; ושיזמינו את אימהוף כי יפאר את בית הנבחרים בציורים של רוהילים השותתים דם, נאנקומר המתנועע בתליה, צ׳ייט סינג המתנפל למימי הגאנגס. פייטן שני חיקה בהומור דק את האקלוגה השלישית של וירגיל, וחד חידה: מהי המתכת שקרני זיוה יש בהן להפוך בת־מלכה חסודה לרעותו של הולל ומופקר. שלישי תיאר ברשעות של עליצות את הופעתה המפוארת של הגברת הייסטינגס בארמון סט׳־ג׳יימס, את העדיים ואבני החן שנחמסו מעם נסיכות הודו לקשט בהם תסרוקתה, את הרביד שבצוארה הנוצץ ב״הצבעות״ לעתיד לבוא, ואת נטיפות ״השאילתות״ המזהירות בתנוכי אזניה. בהתקפת שנינה מסוג זה, ואולי בהצעת נזיפה, היה הרוב הגדול של האופוזיציה בא על סיפוקו. אולם שנים אנשים היו שחרון אפם לא ניתן לשככו בכך: פיליפ פרנסיס ואדמונד ברק.

פרנסיס נכנס זמן מה לפני כן לבית הנבחרים, וכבר קנה לו שם בשקידתו ובכשרונו. אמנם הוא נתיגע הרבה מחמת לקוי אחד: חוסר שטף הדבור. אך יש אשר היה מביע דעותיו בהדרת כבוד ותקיפות לשון כיאות לנואמים גדולים ביותר. הוא טרם יוציא ימים רבים בפרלמנט וכבר קנה לעצמו איבה מרה מצד פיט, שנהג בו תמיד גסות רבה במידה שניתן לו במסגרת של כללי הויכוח. לא השנים שעברו ולא שנוי המקום לא השביחו את רגשות המשטמה אשר פרנסיס הביא עמו מן המזרח. וכדרכו חשב לו בטעות את משטמתו לצדקה, והיה מטפחה בלבו, כאשר יורו אותנו המטיפים לטפח בלבנו את מדותינו הטובות, והעלה אותה לראוה בכל עת מצוא בגלוי־פנים של פרוּשי צבוע.

להט־הקנאות של ברק היה נורא עוד יותר; אלא שהיה טהור יותר. אנשים שאינם מסוגלים להבין אל מעלות רוחו, ביקשו למצוא טעם לפגם בהתלהבותו ועקשנותו בענין זה. אך כולם יחד טעו. הסיפור האוילי כי אמר לנקום בו בשל איזו פגיעה בכבודו, – אפילו הסניגורים של הייסטינגס כבר משכו ידם הימנו. מר גלייג משער, כי ברק הושפע מן הרוח המפלגתי, כי שמר בלבו זכרון־ממרורים על כשלון הקואליציה, כי תלה כשלון זה בגודש האינטרס בהודו המזרחית, וכי ראה את הייסטינגס ראש ועיקר באותו ענין. ביאור זה בטל ומתבטל למדי מתוך עיון בתאריכים. איבתו של ברק להייסטינגס התחילה זמן רב לפני הקואליציה, ונמשכה זמן רב לאחר שברק נעשה תומכם הנלהב של מכשילי הקואליציה. הדבר התחיל בזמן שברק ופוקס נתקשרו יחד לערער את השפעת הכתר, וקראו לשלום עם הריפובליקה האמריקאית. היא נמשכה גם לאחר שנתרחק מפוקס והיה עמוס חסדי הכתר, עד שמת בעודו מטיף למסע־צלב נגד הריפובליקה הצרפתית⁶³. ברי שאין ליחס למאורעות של שנת 1784 שנאה שראשיתה בשנת 1781, ושעמדה בעינה זמן רב גם לאחר שהאנשים, אשר היו מעורבים הרבה יותר מהייסטינגס במאורעות 1784, כברי זכו לסליחה בלבב שלם. ולמה לבקש הסברים אחרים להנהגתו של ברק מאלה המצויים על פני שטח הדברים? האמת הפשוטה היא, שהייסטינגס חטא כמה חטאים גדולים, וזכר החטאים האלה הרתיח את לבו של ברק בקרבו. שכן ברק היה איש, שהחמלה על הסובל והשנאה לעוול ועריצות היו חזקות בלבו כבלבבם של לאס־קאזאס⁶⁴ או קלארקסון⁶⁵. ואם כי הרגשות הנעלים האלה היו מהולים גם בנפשו, כבנפשם של לאס־קאזאס וקלארקסון, בחולשה שהיא מטבע האנושי, ראוי הוא כמוהם לתהלה רבה על שהקדיש שנות עבודה מאומצת לטובתו של עם, שאינו שותף לו לא בדם ולא בלשון, לא בדת ולא במנהגים, ואין לצפות ממנו לא לתגמול, לא לתודה, ולא לתרועת הידד.

בקיאותו בעניני הודו – מעטים הם האירופאים, גם מאלה שישבו שנים רבות באותה ארץ, שקנו לעצמם כמותה, ובודאי שלא נמצאה מעולם בשום מדינאי שאינו מבני אירופה. הוא למד לדעת את דברי הימים, את החוקים ואת המנהגים של המזרח בשקידה רבה העולה רק לעתים רחוקות בקנה אחד עם כשרון גדול ורגישות רבה כל כך. אפשר ואחרים שקדו על עבודתם כמוהו וצברו חומר רב בדומה לו. אולם דרכו של ברק לסמוך בכח בינתו הרב את עדויות העובדות ואת לוחות המספרים – היה מיוחד לו לעצמו. בכל סעיף מאותם תלי־תלים של ידיעות על הודו, שהיו דוחות כמעט את כל הקוראים האחרים, היה שכלו הפילוסופי והפיוטי כאחר, מוצא דבר לאלף ולשעשע. מוחו היה מנתח ומעכל את כל אותו החומר הרב וההיולי; כח־המדמה שלו נפח בו רוח חיים והלבישו צבע. מתוך כל החשיכה, הבערות והמבוכה יצר כמה וכמה גופי־הלכות חריפות ותמונות חיות. הוא נחן במידה עילאית באותו כשרון נעלה, שבכוחו מסוגל אדם לחיות בעבר ובעתיד, ברחוק ובמדומה. הודו ותושביה לא היו לו, כלרוב האנגלים, שמות והפשטות בלבד, אלא ארץ של ממש ואומה של ממש. השמש הלוהטת, השגשוג המופלא של הדקל ועץ הנרגיל, שדה האורז, האילנות הגבוהים העתיקים מקיסרות המוגול, שבצילם מתכנסים בני הכפר, גג־הסכך שלביקתת האכר, עתרת החיטובים של המסגד בו מתפלל האימם ופניו לצד מכה, התופים והדגלים והאלילים המבהיקים, תנועות גוף אשר לאדוקים, הנערה יפת־התואר שכדה על ראשה והיא צועדת ויורדת אל שפת הנהר, הפנים השחורות, הזקנים הארוכים, פסי־הצוהב שלאנשי כת, הצניפים והאיצטלות המתנפנפות, הכידונים ואלות הכסף, הפילים נושאי חופות הדר, האפריון המפואר של הנסיך, והריספק הסגור של גבירה אצילה – כל אלה היו לו כדברים שבינותם עברו חייו שלו, כדברים המצויים בדרך שבין רחוב ביקוגספילד וס״ט ג׳יימס. כל הודו עמדה לעיני רוחו, למן האולמים שם מניחים בעלי־דין זהב ומיני בשמים לרגלי השליטים ועד לביצות השממה שם נטה הצועני את אהלו, למן השוק ההומה ככורת דבורים מרוב המון קונים ומוכרים ועד לג׳ונגול שם הלך בודד יטלטל בצרור של טבעות ברזל להחריד את הצבועים. חזות המרידה בבינאריס היתה ברורה לעיניו כמהומות של לורד ג׳ורג׳ גורדון⁶⁶, ומיתתו של נאנקומר כזו של ד״ר דוד. מעשי עריצות בבנגל היו לו כמעשי עריצות בחוצות לונדון.

הוא ראה כי הייסטינגס אשם בכמה מעשי עוול. כל היוצא מזה היה בדרך הטבע וההכרח לאדם כברק. דמיונו ויצריו – משנתעוררו דחפוהו אל מעבר לגבולות הצדק והטעם הטוב. שכלו, שהיה רב כח, נשתעבד לרגשותיו, תחת אשר צריך היה לשלוט בהם. התמר­מרותו המוסרית בראשיתה לבשה יותר מדאי צורה של איבה אישית. שוב לא יכול לראות שום מסיבה להמתקת הדין, שום צד זכות לכפרה. עם כל היותו נדיב ורחום היה מזגו נוח תמיד לירגז, ומעתה לבש חמת קנאות בשל חולשות שבגוף וטרדות שבנפש. עם שעמד על כוחותיו הגדולים ועל מידות נעלות שלו ראה את עצמו, לעת זקנה ועוני, מטרה לחיצי שנאה של עצרת בוגדים שבחצר ושל עם תועי לבב. נאומיו בפרלמנט היו מחוץ לרוח הזמן. דור צעיר שלא ידע את ברק מילא את אולם הפרלמנט. מדי יקום לנאום נבלע קולו בתוך קריאות־בינים גסות מפי נערים, שהיו מוטלים עדיין בעריסותיהם בזמן שנאומיו על ״חוק החותמות״⁶⁷ עוררו מחיאות כפים של הרוזן הגדול לבית צ׳אטהאם. דברים אלה עשו רושם על רוחו הגא והרגיש, ואין תימה בכך. שוב לא יכול עוד להתוכח על שום שאלה מתוך מנוחת נפש או לנהוג רתוי בחילוקי דיעות של כנות. אלה הסוברים כי היה רגז ועוקצני יותר בויכוחים על הודו מאשר בענינים אחרים – לא קנו להם ידיעה נכונה בכל הנוגע לשנות חייו האחרונות. בויכוחים על חוזה הסחר עם חצר וורסאי, על שלטון העוצר, על המהפיכה הצרפתית, הראה מידה יתירה של רוש וממרורים מאשר בענין התביעה לדין. אכן, יש להעיר, כי אותם האנשים אשר כינוהו בשם רשע משוגע לדבר אחד, על הוקיעו בדברים כמתלהמים את המלחמה ברוהילה ואת העושק שנעשה לנסיכות, העלוהו למדריגת נביא משהתחיל נושא דברו בלהט גדול מזה, ולא בשיקול דעת גדול מזה, כנגד כיבוש הבאסטיליה והעלבונות שעלבו במאריה אנטואניטה. לדידנו אנו דומה שלא היה משוגע בענין הראשון ולא נביא בענין השני, כי בשני הענינים היה אדם גדול וטוב, שבא לכלל הפלגות בשל רגישות סוערת, שהכריעה את כל כשרונותיו.

ספק הוא אם איבתו האישית של פרנסיס או חמת־רוחו הנאצלת יותר של ברק היו מניעות את מפלגתם לנקוט אמצעים קיצוניים נגד הייסטינגס, אילו היה נוהג שלו מיושב ומתון. חייב היה להבין כי אם אמנם גדולים מעשיו לטובת הצבור, הנה אין הוא עשוי ללא דופי; על כן שומה היה עליו להסתפק במלטו את נפשו ולא לשאוף לכבוד מנצחים. אולם הוא וסוכנו סברו אחרת. רוחם קצרה לקבל את הגמול שהתמהמה לבוא, לדעתם, רק עד עבור התקפתו של ברק. לפיכך החליטו להאיץ במעשה־הכרע מצד יריב, שאילו השכילו היו בונים לו גשר של זהב. ביום הראשון למושב הפרלמנט בשנת 1786 העלה המאיור סקוט לפני ברק את דבר ההודעה שמסר הלה בשנה שלפני כן ושאל, אם אמנם יש בדעתו לתלות אשם כלשהו במושל הכללי לשעבר. קריאה זו לקרב לא הניחה לאופוזיציה דרך אחרת אלא להוסיף ולשאת בקטיגוריה או להכריז על עצמם כמלעיזים. הנהלתו של הייסטינגס לא היתה טהורה מדופי, והמפלגה הגדולה של פוקס ונורת לא היתה חלשה עד כדי שאפשר היה לההין ולהתגר בה מלחמה בעזות מצח. מנהיגי האופוזיציה השיבו מיד את המענה האחד שיכלו להשיב בדי כבוד; וכל המפלגה גמרה אומר לעמוד על התביעה לדין.

ברק פתח בפעולותיו בבקשו תעודות. כמה מן התעודות שביקש – סירבו המיניסטרים לתתן לו, ובויכוח דברו הללו דברים חריפים, אשר חיזקו את הדעה המתהלכת כי יש בלבם לתמוך בהייסטינגס. באפריל היה כתב־האשמה מונח על השלחן. הוא נערך בידי ברק בכשרון רב, אף כי בצורתו דמה יותר לכתב־פלסתר. להייסטינגס נמסר העתק של כתב־האשמה, והוגד לו כי רשאי הוא, אם רצוי לו הדבר, ללמד סניגוריה על עצמו מעל דוכן הפרלמנט.

כאן שוב איתרע מזלו של הייסטינגס כפי שאירע לו מיום דרכו רגליו על אדמת אנגליה. נראה הדבר שנגזר עליו על אדם זה שהיה רב־תחבולות והצלחה באסיה, שלא יעשה אלא מעשי־משגה באירופה. כל יועץ נבון־דבר היה אומר לו כי מוטב ביותר שישא נאום נמלץ־ונמרץ, נאום עושה רושם בבית הדין של הפרלמנט; ואם אינו בטוח בעצמו ובכח דיבורו ויש בדעתו לקרוא דבריו מן הכתב, הרי שעליו לקצר ככל שאפשר. קהל הרגיל לנאומי פלוגתא מצויינים בלא הכנה תחילה תקצר נפשו תמיד לשמוע אל חיבורים ארוכים שבכתב. ואילו הייסטינגס ישב כדרך שהיה נוהג בבית הממשלה בבנגל, וערך מגילת־ספר ארוכה מאד. מגילה זו אילו נקראה במועצת ההנהלה בהודו, היו קושרים לה תהילה בצדק כפרוטוקול מוכשר מאד. אולם כאן היתה שלא במקומה. היא לא זכתה להד כלשהו כאשר יארע לכל סניגוריה שבכתב באסיפה, הרגילה במלחמות דברים נמרצות ומשולהבות בין פיט לפוקס. אך השביעו חברי הפרלמנט את סקרנותם לראות את פניו ועמידתו של נכרי מפורסם זה, יצאו והלכו לסעוד סעודתם, והייסטינגס נותר לספר ספורו עד חצות לילה לפני לבלרי הבית ואנשי המשמר.

לאחר הפעולות המוקדמות שנעשו כדין העלה ברק בתחילת יוני את האשמה בדבר מלחמת רוהילה. הוא פעל במחוכם שהעמיד אשמה זו בראש, באשר דאנדס כבר הכניס לשעבר והפרלמנט קיבל החלטת־גינוי חריפה ביותר לפוליטיקה שנהג הייסטינגס בארץ הרוהילים. דאנדס לא מצא לאמר דבר וחצי דבר, אלא העמיד פנים עזות בענין זה והתנגד להצעה. בתוך שאר דבריו אמר, כי אף על פי שהוא מחזיק עדיין בסברה שמלחמת הרוהילה היתה דבר של עוול, הנה הפעולות שפעל הייסטינגס אחר כך לטובת המדינה דיין לכפר אפילו על עוון גדול כגון זה. פיט לא נאם כלל, אך הצביע עם דאנדס; והייסטינגס יצא זכאי במאה ותשעה עשר קולות כנגד ששים ושבעה.

מעתה היה הייסטינגס בטוח בנצחון. אכן, נראה היה כי יש רגלים לדבר. מכל מעשיו היתה מלחמת התהילה נוחה ביותר למשטיניו לתמוך בה את יתדות התקפתם עליו. מלחמה זו – מועצת המנהלים גינתה אותה. בית הנבחרים גינה אותה. בשעתו גינה אותה מר דאנדס, שמאז נעשה מיניסטר ראשי לעניני הודו. ובכל זאת נחל ברק כשלון גמור, בבחרו בה לראש דברו. קשה היה להעלות על הדעת כי לאחר שלכשל כאן יוכל להצליח בסעיף אחר. שמועות רווחו בקלובים ובבתי־קפה, כי עומדים להעלות עוד האשמה אחת או שתים, ואם גם בהן תהיה דעתו של בית הנבחרים כנגד התביעה, תמשוך האופוזיציה ידה מן הענין כליל, הייסטינגס יתעלה מיד למעלת רוזן, יעוטר ב״כוכב המרחץ״, יתקבל כחבר למועצת המלך ויוזמן לסייע בכשרונו ובנסיונו את המחלקה לעניני הודו. ואמנם, חדשים אחדים לפני כן חיוה לורד תרלו את דעתו וזילזל בהיסוסים המונעים את פיט מלהכניס את הייסטינגס לבית הלורדים; ולא עוד אלא שאמר, כי אם חושש שר האוצר מפני בית הנבחרים, אין דבר אשר ימנע את שומר־החותם הגדול מלעשות נחת רוח למלך בדבר מתן תואר האצילות. הייסטינגס עמד ליעשות לורד דיילספורד. שכן עם כל התמורות וחליפות הגורל נשארה בעינה אהבתו אל המקום שהיה עד לגדולתה וירידתה של משפחתו, ושפירנס חלק גדול כל כך מן החלומות הראשונים שלמשאת נפשו בנעוריו.

ברם, לא יצאו ימים מועטים וכל התקוות היפות הועמו. בשלושה עשר ליוני הכניס מר פוקס ברוב כשרון וכח־דבור את ההאשמה בדבר הנוהג שנהגו בצ׳ייט סינג. פרנסיס החרה החזיק באותו ענין. ידידיו של הייסטינגס רוחם היתה טובה עליהם בשעה שקם פיט לדבר. בעתרת לשון ובשפתי־דעת כדרכו הביע המיניסטר את דעתו בענין. הוא טען כי הדין היה עם המושל הכללי בפנותו אל הראג׳ה מבינאריס לבקש מידו עזרה של ממון ובהטילו עליו עונש לאחר שהלה מאן בעקשנות ליענות לו. וגם הוא סבר, כי המושל הכללי נהג בזמן המרידה בכשרון מעשה ובישוב־דעת. הוא גינה מרה את התנהגותו של פרנסיס גם בהודו וגם בפרלמנט, שהיא נלוזה וזדונית עד מאד. דומה היה ממילא כי טענותיו של פיט באו ללמד שיש לזכות את הייסטינגס ברב כבוד; ושני הצדדים, ידידיו ויריביו של המיניסטר, חיכו לשמוע מפיו הצהרה ברוח זו. אך למרבה הפליאה סיים הנואם ואמר כי אמנם הדין היה, לדעתו, עם הייסטינגס בהענישו את צ׳ייט סינג על שום מריו, אף על פי כן היה שיעור הקנס גדול מדי במסיבות הללו. משום כך, ורק משום כך, אמר פיט, עם כל ההלל והשבחה שהוא קושר ליתר פרטי הנהגתו של הייסטינגס בבינאריס, הריהו מצהיר שיצביע בעד הצעתו של מר פוקס.

בית־הנבחרים היה כהלום רעם; ואמנם לא ייפלא הדבר. שכן העוול אשר נעשה לצ׳ייט סינג, גם אם היה בו משום עוון פלילי כפי שתיארו פוקס ופרנסיס, הרי כמוהו כאין לעומת הזוועות שנעשו ברוהילקנד. אולם אם דעתו של מר פיט בענין צ׳ייט סינג היתה נכונה, אזי אין יסוד לתביעת בית דין או אפילו להבעת נזיפה. אם באמת לא חטא הייסטינגס אלא בזה שהשתמש בכח הזכות שניתנה בידו להטיל קנס, ששיעורו לא נתפרש אלא נמסר לשיקול דעתו, ודרש יותר מדי לא לטובתו הוא אלא לטובת המדינה, – כלום זהו חטא פלילי הטעון משפט של פומבי גדול, משפט אשר במשך ששים שנה לא נערך כמותו על שום פקיד מפקידי הרשות? דומה, כל דרך אשר איש נבון וישר יתעורר ללכת בה בפרשת הייסטינגס מתקבלת על הדעת, חוץ מן הדרך שהלך בה מר פיט. איש כנ״ל יכול היה שיאמר בלבו, כי יש כאן צורך במופת, כדי למנוע עוול להבא וכדי לנקום את נקמת הכבוד הלאומי, ועל שום כך אפשר והיה מצביע בעד תביעה לדין גם בשל מעשה רוהילה וגם בשל מעשה בינאריס. או אפשר ואיש כנ״ל היה סובר שחטאותיו של הייסטינגס כבר נתכפרו במעשיו הטובים, ועל כן היה מצביע נגד תביעה לדין על שני המעשים. בלב מגמגם אנו מביעים את דעתנו, כי הדרך הנאותה ביותר בכל הפרשה הזו היתה לגנות את הייסטינגס על שום מעשה רוהילה ולזכותו מאשמה במעשה בינאריס. אילו היה מעשה בינאריס בעינינו מה שהיה בעיני מר פיט, היינו מצביעים בלא היסוס בעד זכוי מאשמה זו. הדרך היחידה שאינה הולמת שום אדם בר־לבב שנחן אפילו בחלק עשירי מסגולותיו של מר פיט – היתה הדרך שהלך בה זה. הוא זיכה את הייסטינגס מאשמת רוהילה. הוא המתיק את הדין במעשה בינאריס, עד שלא נשתיירה בו אשמה כלל; ואחרי כן הכריז, כי מעשה זה יש בו ענין לפלילות.

אף אין לשכוח, כי הנימוק העיקרי שקבע המיניסטריון לזכות את הייסטינגס מאשמת המלחמה ברוהילה היה זה: שעוונותיו בתקופת שלטונו הראשונה נתכפרו במעלות יתרונותיו בתקופה האחרונה. האם אין זה משונה, שאנשים שהוציאו מפיהם דיבורים כאלה יקומו אחרי כן ויצביעו שתקופת שלטונו האחרונה תדרש כחומר לעשרים סעיפים של פלילות? תחילה תיארו את הנהגתו של הייסטינגס בשנות 1780 ו־1781 כראויה לשבח נעלה ביותר עד כי היה בה, בדומה למקובל בתיאולוגיה הקאתולית, כדי לכפר על עוונות שמקודם; ולבסוף באו ותבעו אותו לדין על הנהגתו בשנות 1780 ו־1781.

התמיהה הכללית גדלה ביותר, באשר רק עשרים וארבע שעות לפני כן קיבלו החברים, שהמיניסטר יכול לסמוך עליהם, את ההודעות הרגילות מאת מיניסטריון הכספים, בהן נתבקשו לימצא במקומותיהם ולהצביע נגד הצעתו של מר פוקס. מר הייסטינגס טען, כי אותו יום בו נערך הויכוח, נכנס דאנדס בהשכמת הבוקר אצל פיט, העירו משנתו ונתיחד עמו כמה שעות. פגישה זו נסתיימה בהחלטה להסגיר את המושל הכללי לשעבר לנקמתה של האופוזיציה. אפילו מיניסטר אדיר־כח ביותר לא יכול לגרור אחריו את כל חסידיו לדרך משונה כזאת. כמה אישים בעלי שררה, כגון פרקליט המלוכה, מר גרנוויל, ולורד מלגרייב⁶⁸ פרשו והיו נגד מר פיט. אולם החברים המסורים, שעמדו לימינו של ראש הממשלה בלי שאול שאלות, רבים היו למנין עד כדי להכריע את הכף. מאה ותשעה עשר חברים הצביעו בעד הצעתו של מר פוקס, ושבעים ותשעה נגדה. דאנדס הלך בשתיקה בעקבותיו של פיט.

אותו אדם דגול וטוב, ויליאם וילברפורס⁶⁹ המנוח, היה מרבה לספר במאורעות הלילה המופלא ההוא. הוא תיאר את התמהון שתקף את בית הנבחרים, ואת הדברים המרים שהוטחו נגד ראש המיניסטרים מפי תומכים קבועים בממשלה. פיט עצמו הרגיש, כנראה, כי הנהגתו טעונה הסבר משהו. הוא עזב את הספסל של מיניסטריון הכספים, וישב זמן מה בצדו של מר וילברפורס, והכריז באזניו בכובד ראש כי בתורת איש־המצפון לא ראה עוד אפשרות לעצמו להוסיף ולעמוד לימינו של הייסטינגס. העסק, לפי דבריו, היה עסק ביש מאד. ויש להוסיף כי מר וילברפורס האמין בכל לב שידידו דובר אמת, וכי כל החשדות שהעלה ענין מסתורי זה אין להם רגלים.

ואמנם, חשדות אלה היו מדאיבים מאד עד שקשה להזכירם. ידידיו של הייסטינגס, שרובם – ייאמר־נא הדבר בפירוש – היו בדרך כלל מתומכי הממשלה, טענו כי טעמם של פיט ודאנדס לא היה אלא קנאה. הייסטינגס היה חביב על המלך. הוא היה אלילם של חברת הודו המזרחית ומשמשיה. אילו יצא זכאי מבית הנבחרים אילו ניתן לו מושב בין הלורדים, אילו הוזמן לועד הפיקוח ומתקשר קשר אמיץ עם תרלו התקיף ושלטן – כלום לא מובטח הדבר שעד מהרה היה מרכז בידו את כל ההנהגה בעניני המזרח? האם מן הנמנע היה שייהפך יריב מסוכן בקאבינט? מסתבר כי עברה הרינה כי קשרים מוזרים נתרקמו בין תרלו והמאיור סקוט, וכי אם חושש המיניסטר לכספים להמליץ על הייסטינגס שיקבל תואר אצילות, הנה נכון הקאנצלר ליטול את האחריות לכך על עצמו. פחות מכל המיניסטרים היה פיט האיש המוכשר לשאת באורך רוח הסגת־גבול מעין זו בשטח זכויותיו. אם בית הנבחרים יתבע לדין את הייסטינגס, יקיץ הקץ על כל הסכנות. בירור המשפט, ויהיה סיומו מה שיהיה, ודאי שימשך כמה שנים. בינתיים והנאשם יהיה מסולק מכיבודים ועסקי ציבור, וספק אם יעיז אפילו לבקר בחצר המלכות. אלה היו השיקולים אשר חלק גדול מן הציבור היה תולה במיניסטר הצעיר, שראש יצריו היה, לדעת הכל, חימוד שררה.

נעילת המושב הפסיקה עד מהרה את הויכוחים בפרשת הייסטינגס. בשנה שלאחר כך חזרו הויכוחים ליושנם. ההאשמה בגזל הנסיכות הועלתה על ידי שרידן⁷⁰ בנאום שנתפרסם בעתונים בצורה פגומה כל כך, עד שניתן לומר עליו כי כולו הלך לאיבוד, אולם אין ספק שנאום זה היה בבחינת יצירה משוכללת ומזהירה ביותר מכל יצירות כשרונו הגדול. רישומו של הנאום הזה – לא היה מעולם כיוצא בו. הנואם חזר וישב במקומו לא לקול תרועות צהלה בלבד, כי גם לקול מחיאות כפים, שנצטרפו אליהן הלורדים שלמטה והאורחים שביציעים. בית הנבחרים היה כמרקחה, עד שלא הטו אוזן לשום נואם אחר; והויכוח נדחה. התסיסה פשטה חיש בכל רחבי העיר. תוך כדי עשרים וארבע שעות הציעו לשרידן אלף לי״ש בעד זכות ההוצאה של נאומו, אם הוא עצמו יגיה אותו להתקינו לעתונות. הרושם שעשה הנאום המופלא הזה על מבקרים מחמירים ובעלי נסיון, שכוח המבחין שלהם אפשר והוגבר מתוך הקנאה, – היה רושם עמוק ומתמיד. כעבור עשרים שנה אמר מר וינדם⁷¹, כי הנאום היה ראוי לכל הכבוד והתהלה שעיטרו לו, וחרף פגימות אחדות בטעם הטוב, שאינן חסרות אלא לעתים רחוקות גם בכתביו הספרותיים וגם בנאומיו הפרלמנטריים של שרידן, היה זו הנאום המלוטש ביותר שנשמע בזמן מן הזמנים. קרוב לאותו זמן נשאל מר פוקס על ידי המנוח לורד הולאנד, מהו הנאום המעולה ביותר שנשמע בזמן מן הזמנים בבית הנבחרים, ומר פוקס ציין בלא היסוס את הדרשה הגדולה של שרידן בענין אוד.

משנתחדש הויכוח היה הלך הרוחות כולם לחובת הנאשם, עד כי ידידיו שהיפכו בזכותו הושתקו בקולות שיעול ומלל. פיט הצהיר, כי הוא מצביע בעד הצעתו של שרידן; והשאלה הוכרעה ברוב של מאה שבעים וחמשה קולות נגד ששים ושמונה.

האופוזיציה, שכורת נצחון ומסתייעת בעוז באהדת הקהל, המשיכה והעלתה בזו אחר זו שורה של האשמות, הנוגעות בעיקר לעסקי ממונות. ידידיו של הייסטינגס רוחם רפתה בקרבם, ובאין להם תקוה עוד שיצליחו למנוע את התביעה לדין, לא היו שקודים ביותר במאמציהם. ולאחר שקיבל בית הנבחרים עשרים סעיפי האשמה, ניתנו לבסוף הוראות לברק שיתיצב לפני הלורדים ויתבע לדין את המושל הכללי לשעבר על עבירות חמורות וקלקלות שבשלטון. בו בזמן נאסר הייסטינגס על ידי קצין בית הנבחרים והובל לבית־הדין של הלורדים.

המושב אמור היה לינעל בעוד ימים עשרה. מן הנמנע היה, אפוא, כי החקירה־בדין תיערך עד גמירא אלא בשנה שלאחר כך. הייסטינגס הוצא לחפשי בערבות, והמשך המשפט נדחה עד אם יתאספו בתי המחוקקים שנית.

משנתכנס הפרלמנט בחורף שלאחר כך עמד בית הנבחרים לבחור בועדה שתעסוק בעניני התביעה. ברק העמד בראש הועדה; ואליו צורפו מרבית החברים העיקריים של האופוזיציה. אך משנקרא שמו של פרנסיס קמה מחלוקת עצומה. היו שטענו כי פרנסיס והייסטינגס בידוע שהם שונאים זה לזה, שעמדו בריב שנים הרבה, ושנאת גומלין זו הביאה אותם פעם לידי כך שהתנקשו איש בנפש רעהו, ואין זה מן הדין ומן הטעם הטוב לבחור בשונא פרטי שיהיה קטיגור מטעם הציבור. מצד שני נשמעה טענה חריפה, ביחוד מפי מר וינדם, כי אם אמנם אי־משוא־פנים הוא ראש חובותיו של שופט, הנה לא נמנה דבר זה מעולם עם המדות האמורות בעורך־דין; וכי בנוהג הרגיל של משפט פלילי בקרב האנגלים הרי הצד שנפגע, שלכאורה פחות מכל ראוי הוא ליקרב אל מושב המושבעים, דווקא הוא התובע; וכי אין מנהל (התביעה) נדרש להיות נקי ממשוא־פנים, אלא מוכשר, בקי בענין, נמרץ ואיש־פעלים. אשר לכשרונותיו ולידיעותיו של פרנסיס – הרי הכל מודים בהם; והאיבה עצמה אשר מונים אותו בה, אם מעלה היא או חסרון, הרי לפחות ערובה היא לזריזותו ופעילותו. נראה שקשה לסתור את הנימוקים האלה. אולם השנאה הנטועה בלב פרנסיס כלפי הייסטינגס עוררה שאט־נפש בכל. בית הנבחרים החליט, כי פרנסיס לא יהיה בין ראשי הועדה. פיט הצביע עם הרוב, דאנדס עם המיעוט.

בינתיים וההכנות למשפט נעשו במהירות; ובשלושה עשר בפברואר שנת 1788 פתח בית־הדין בישיבותיו. כבר נערכו לעתים מחזות שהרהיבו את העין יותר, שהפליאו יותר בעתרת תכשיטים ולבושי זהב, שהיו עשויים למשוך יותר את לבם של תינוקות־מבוגרים מן המחזה שנערך הפעם בוסטמינסטר; אך אפשר ולא היה עוד מעולם מחזה כזה שהותקן במכוון לעשות רושם אדיר על נפש מפותחת מאד, על לב נבון ובעל דמיון. כל מיני אינטרסים, שמקרוב ומרחוק, שבהוה ובעבר, רוכזו במקום אחד ובשעה אחת. כל הכשרונות וכל מדות־המושלם שנתפתחו בכח החירות והתרבות, הוצגו כאן לראוה על כל היתרונות הכרוכים הן במעשה שיתוף הן במעשה ניגוד. כל צעד במהלך המשפט השיא את רוח האדם או לאחור, דרך כמה וכמה דורות־נפתולים, אל הימים בהם הונח היסוד לקונסטיטוציה שלנו; או למרחק, אל מעבר לימים ומדבריות ללא גבול, אל עמים כהי־עור, החיים תחת כוכבים מוזרים, משתחווים לאלילים מופלאים, וכותבים אותיות משונות מימין לשמאל. בית־ הדין העליון של הפרלמנט נתכנס, כפי הצורות שנמסרו לדורות מימי הפלאנטאגיניטים, לישב בדינו של איש אנגלי, הנאשם במעשה עריצות כלפי אלוף העיר הקדושה בינאריס וכלפי הגבירות של בית הנסיכות באוּד.

המקום היה נאה למשפט אשר כזה. זה היה האולם הגדול של ויליאם רופוס⁷², הוא האולם שנשמע בו הד התרועות לכבוד שלשים מלכים שעלו לכסא, הוא האולם שנשמע בו גזר־דין צדק על בקון ופסק־דין צדק לזכותו של סומרס, הוא האולם בו הצליח סטראפורד בכח דיבורו להטיל אימה לשעה ולהרך את לב הצד המנצח המלוהט בשנאה מוצדקת, הוא האולם בו עמד צ׳ארלז לפני בית הדין העליון בשלות אומץ שהצילה למחצה את שמו הטוב. הפעם לא היה כאן מחסור בתפארת צבאית ואזרחית. במבואות נערכו שורות של גרנאדירים. ברחובות עמדו על המשמר פלוגות פרשים. הלורדים, לבושים זהב ואדרות מעור חולד, התפקדו על ידי כרוזים אשר ברשותו של המיסדר העליון של האבירות האנגלית. השופטים במדי תפארה היו יושבים לתת עצה בעניני חוק. קרוב למאה ושבעים לורדים, שלשה רבעים של הבית העליון לפי הרכבו בימים ההם, הפסיעו בסדר חגיגי ממקום כינוסם הרגיל אל בית המשפט. הבארון הצעיר שבהם הלך בראש, ג׳ורג׳ אליוט, לורד היטפילד, שקיבל זמן מה לפני כן את תואר האצילות על שום הגנתו המפוארת של גיבראלטאר מפני הציים והצבאות של צרפת וספרד. במאסף התהלוכה הארוכה הלכו הדוכס מנורפולק, המארשל הרוזן של הממלכה, שפירי־הכנסיה, ואחיו ובניו של המלך. אחרון לכולם בא הנסיך מוויילס, שהתנוסס בעדנת מראהו ובאצילות מעמדו. הכתלים העתיקים והאפורים היו עטופים שני. היציעים הארוכים היו מלאים המון שומעים אשר רק לעתים רחוקות נתכנס כמותו לעורר אימה או קנאה בלבו של נואם. מכל חלקי קיסרות גדולה וחפשית, נאורה ועשירה, נאספו שם יחד חן ונועם של נשים, חכמה ודעת, נציגים של כל מדע וכל אמנות. שם הסבו מסביב למלכה הבנות הצעירות והנאות שלבית ברונסוויק. שם ישבו צירי ממלכות וקהליות גדולות תוהים ומשתאים אל חזיון, אשר לא יתכן כמותו בשום ארץ אחרת בעולם. שם ישבה סידנס⁷³, באביב יפיה הנעלה, והביטה מתוך רגשת־נפש אל מחזה העולה על כל מעשי־החקוי שעל גבי הבימה. שם נמצא ההיסטוריון של קיסרות רומא מהרהר בימים, שציצרו היה מגן על ענינה של סיציליה כנגד ורס, וטאקיטוס נצב לפני הסינט שעדיין נשתמר בו צלה של חירות, והרעים בקולו על העריץ של אפריקה. שם נראו זה בצד זה גדול הציירים וגדול המלומדים שבדור. המחזה משך את לבו של ריינולדס⁷⁴ מעם אותה כוננית שהורישה לנו דיוקנאות רבי־מחשבה של סופרים ואמנים מרובים כל כך, ומתיקות בת־צחוק של הרבה מטרוניתות אצילות. המחזה עורר את פאר להפסיק מעבודתו באותו מכרה אפל ועמוק, אשר מתוכו שלה אוצר בלוּם של מדע. אוצר שנקבר לעתים קרובות באדמה, שהוצג פעמים הרבה לראוה טפלה ומגושמת, ועם זאת אוצר יקר, עצום ומזהיר. שם הילכה את קסמיה המשכרים זו, אשר יורש העצר נשבע לה אמונים בסתר. שם נראתה גם היא, האם היפה לגזע יפה, ציציליה הקדושה, אשר קוי פניה העדינים, המוארים באור אהבה ומוסיקה, ניצלו בכח האמנות מן הכמישה השכיחה. שם נמצאו חברי החוג המפואר שהיו פוסקים פסוקיהם ומותחים בקורת, ומטיחים חיצי שנינה בין עתרת טפיטי־טווס אשר למרת מונטאגיו. ושם היו הגבירות, אשר שפתותיהן השפיעו יותר משפתי פוקס בכבודו ובעצמו, והן שהכריעו בבחירת וסטמינסטר נגד חצר המלכות ולשכת האוצר, וכולן מפיקות זיו מסביב לג׳ורג׳יאנה הדוכסית לבית דיוונשייר.

הכרוזים הכריזו על הפתיחה. הייסטינגס קרב אל הדוכן וכרע ברך. אכן, הנאשם לא היה בלתי־ראוי למעמד גדול זה, הוא היה שליטה של ארץ רחבה ורבת־אוכלוסים, הוא חוקק חוקים ועשה חוזים, הוא שילח גייסות, הוריד והעלה נסיכים. ובעודו בכהונתו המרוממת נהג בדרך כזו שהכל יראו מפניו, הרוב אהב אותו, ואף השנאה עצמה לא מצאה לשלול ממנו שום זכות מזכויות לכבוד רב, מלבד מוסריות. מראהו היה מראה איש גדול ולא איש משחת. קטן־קומה ורזה, ועם זאת כולו אומר גדלות בהליכותיו, ובשימו כבוד לבית הדין העיד גם על כיבוש־היצר שבו וכבוד עצמי; מצח גבוה של שאר רוח, גבות עינים של הוגה דעות, אך בלא קדרות של זעף, פה של תקיף בדעתו, פנים חיוורות ולאות, אך רוגעות, וכתוב עליהן בבירור ככתוב בשולי התמונה שבבית המועצה בכלכותא Mens aequa in arduis (שלות רוח בשעת מצוק): זה היה מראהו של הפרו־קונסול הגדול בבואו לפני שופטיו.

חבר פרקליטיו נתלוו עמו, כולם אנשים שעלו אחרי כן בכח כשרונותיהם וידיעותיהם למשרות עליונות במקצועם: לאו, אדם נגיד ומצוה, מי שהיה אחרי כן שופט עליון בבית־דין של המלך; דאלאס מליץ־חכם עדין יותר, מי שהיה אחרי כן שופט עליון בבית־הדין הכללי לענינים אזרחיים; ופלומר, זה שלאחר עשרים שנה, לערך, לימד באותו בית דין גבוה עצמו סניגוריה מוצלחת על לורד מלוויל, ולאחר מכן נתמנה סגן־קנצלר ואב־בית־דין לערעורים.

אך לא הנאשם ולא סנגוריו לא משכו את העין כבעלי־הקטיגוריה. בטבורם של קלעי־האודם הלוהטים הוקצה מקום ונערכו ספסלים ושולחנות ירוקים לחברי בית הנבחרים. המנהלים וברק בראשם הופיעו לבושי מכלול. הולכי רכיל מצאו להעיר, שאפילו פוקס, שנהג בדרך כלל רישול בחיצוניותו, חלק כבוד לבית־הדין המפואר וחגר תלי וחרב. פיט סרב להיות מראשי המדברים בתביעה; וקול מליצתו המכנעת, הגדושה והמצלצלת – הורגש חסרונו במערכה גדולה זו של כשרונות שונים. מחמת זקנה וסמיות־עינים לא יכול הלורד נורת לשמש תובע כללי; וידידיו שוב לא יכלו להסתייע בשכלו המצוין, ברגש הטאקט שלו וביפי נימוסיו. אך חרף העדרם של שני החברים המצוינים הללו של הבית התחתון, הכיל התא של נושאי־התביעה שורה של נואמים, אשר אפשר ולא הופיעו בצוותא מאז התקופה הגדולה של אמנות הדבור באתונה. שם היו פוקס ושרידן, דימוסתנס האנגלי והיפרידס⁷⁵ האנגלי, שם היה ברק, אשר אמנם לא ידע או זלזל באמנות של סיגול המחשבה והסגנון להשגתם ולטעמם של שומעיו, אך ברוחב בינתו ובעושר דמיונו עלה על כל נואם אחר שמאז ומעתה. שם הופיע, בעינים נשואות בדחילו ורחימו אל ברק, הג׳נטלמן הנאה ביותר בדורו, גופו מפותח בכל תרגילי גברים, פניו קורנות מתבונה ושאר־רוח, הלא הוא וינדם השנון ואביר וגדל־הנפש. כן לא עברו בשתיקה על הדבּר הצעיר ביותר, אף כי היה מוקף אישים חשובים כל כך. בדור אשר רובם של אלה שהצטיינו בחיים עדיין היו מתחרים על פרסום ותמיכות־חבר בקוליג׳, כבר זכה הוא במקום חשוב בפרלמנט. הוא לא היה חסר שום יתרון עושר או יחוס־משפחה שיש בו כדי להעלות אלי שיא את כשרונותיו המזהירים ואת כבודו ללא דופי. בעודו בן עשרים ושלש נחשב ראוי לעמוד בשורה אחת עם ותיקי המדינאים, אשר הופיעו כצירי בית־הנבחרים הבריטי לפני דוכן האצילים הבריטיים. כל אלה שהופיעו בבית הדין ההוא, כולם מלבדו, כבר הלכו לעולמם, הנאשם, הסניגורים והקטיגורים. בעיני הדור העומד כעת בעוצם חייו הריהו בא־כוחו היחיד של דור גדול שעבר ואיננו. אולם אנשים אשר בעשר השנים האחרונות הקשיבו בהנאה, עד אם טפטפה שמש בוקר על שטיחי בית הלורדים, אל מליצתו הערנית והנעלה של צ׳ארלז הרוזן גריי, הם מסוגלים לאמוד במידת מה את כוחו של גזע אנשים, אשר הוא לא היה ביניהם ראש וראשון.

תחילה הוקראו כתב־האשמה ותשובותיו של הייסטינגס. הטכס נמשך שני ימים תמימים, ושממונו ודאי שהיה כבד מנשוא אילולא הופג בנעימת קולו הנאה וההטעמה היפה של מזכיר בית הדין קאופר, קרוב בן־משפחה למשורר החביב. ביום השלישי קם ברק לדבר. ארבע ישיבות נמשך נאום הפתיחה שלו, שנועד לשמש מבוא כללי לכל ההאשמות. מתוך שפעת רעיונות ויפעת לשון, שהשביעו במידה יתירה את התוחלת הגדולה של קהל השומעים, תיאר את טיבם ומוסדותיהם של הילידים בהודו, סיפר על המסיבות שבהן נולדה הקיסרות האסיאטית של בריטניה, הסביר את החוקה של ״חברת הודו״ ושל הנפות האנגליות. לאחר שטרח לנטוע בלב שומעיו את דעת החברה במזרח בחיוּת דומה לזו שהיתה נטועה בדמיונו, עמד להאשים את הייסטינגס בשררה שנהגה באופן שיטתי מתוך זלזול בחוקי המוסר והציבור. המרץ והפתוס של הנואם הגדול העלו דברי הערצה בפי הקאנצלר המחמיר ועוין, ולשעה נדמה היה, כי רגש זה חדר גם ללבו האמיץ של הנאשם. הגבירות שביציעים, שלא היו רגילות במחזות כאלה של אמנות הדבור, ונתרגשו בשל חגיגיות השעה, ואולי גם נטו להראות את טוב טעמן וחין רגשותיהן – היו שרויות בהתלהבות בלא מצרים. ממחטות נתלשו; צלוחיות־בשמים נמסרו מיד ליד; קולות בכי ואנקות היסטריות נשמעו סביב; ומרת שרידן הוצאה משם מתעלפת. לבסוף סיים הנואם את דבריו. הוא נשא קולו והכיפות העתיקות העשויות אלון אירי ענו לו בד, וקרא: ״אשר לכן ציוה עלי בית הנבחרים של בריטניה הגדולה באמונה שלימה כי אתבע לדין את וורן הייסטינגס על עוונות פליליים ועל שלטון של קלקלה. אני תובע אותו לדין בשם בית הנבחרים אשר האיש מעל באמונו. אני תובע אותו לדין בשם האומה האנגלית, אשר הכתים את כבודה העתיק. אני תובע אותו לדין בשם העם ההודי, על אשר רמס ברגל את זכויותיו ואת ארצו הפך למדבר שממה. ולבסוף, בשם הטבע האנושי עצמו, כשם בני האדם משני המינים, בשם כל הגילים, בשם כל המעמדות, אני תובע לדין את האויב הכללי הצורר לכל!״

מששכך המלמול העמום של כל מיני התרגשות, קם מר פוקס ופנה אל הלורדים בענין של מהלך המשפט להבא. הקטיגורים ביקשו שבית הדין יסיים בחקירת האשמה הראשונה בטרם יוחל בשניה. הייסטינגס ופרקליטיו ביקשו שמנהלי החקירה יפתחו בכל האשמות גם יחד ויביאו את כל העדות לפני הקטיגוריה בטרם תפתח הסניגוריה. הלורדים נסתלקו לבית שלהם לעיין בדבר. הקאנצלר עמד לצדו של הייסטינגס. לורד לפברו, שנמצא אז באופוזיציה, תמך בדרישת הקטיגוריה. פלוגתא זו שימשה עדות להיכן נוטה לבו של בית־הדין. ברוב של שלשה כנגד אחד, לערך, הוכרע לטובת דרישתו של הייסטינגס.

משחזרו חברי בית־הדין לישיבה, פתח מר פוקס, בסיוּעו של מר גריי⁷⁶, בהאשמה בענין צ׳ייט סינג, וכמה ימים עברו בקריאת תעודות ושמיעת עדים. הסעיף השני היה ענין הנסיכות של אוד. חלק זה של הענין נמסר לשרידן. סקרנותו של הקהל לשמוע את דבר שפתיו היתה גדולה לאין שיעור. נאומו המבריק והמלוטש ביותר ארך יומים; אך האולם היה מלא מפה לפה במשך כל הזמן. אמרו כי אנשים שילמו חמשים לי״ש במחיר כרטיס אחד. משסיים התחכם שרידן, מתוך בקיאות ברשמי־בימה אשר אביו היה יכול לקנא בה, נרתע ונפל אחור, כמי שאפסו כוחותיו, לתוך זרועותיו של ברק, אשר החזיק בו וחבקו בהתפעלות ונדיבות־לב.

כבר יצא רובו של יוני. המושב לא יכול להמשך עוד; ומהלך התביעה לא הניח את הדעת ביותר. עשרים האשמות הועלו, ורק בשתים מהן השמיעה הקטיגוריה את דברה; וכבר עברה שנה מיום שיצא הייסטינגס לחופש בערבות.

התענינות הקהל במשפט היתה רבה בזמן שניכנס בית־הדין לישיבה, ועלתה לשיאה בשעה ששרידן נאם על האשמה בענין הנסיכות של הודו. מכאן ואילך ירדה ונתפוגגה ההתעוררות. המחזה – אבד קסם החידוש שבו. תמו המחזות הגדולים של אמנות הדיבור. מה שעמד לבוא אחר כך לא היה בו כדי למשוך אנשי־ספר מעם ספריהם לעת בוקר, או לפתות את הגבירות, שיצאו מנשף המסכות בשעה שתים, שתקומנה ממטתן לפני השעה שמונה. בבית־הדין עמדו על הפרק חקירות וחקירות־שכנגד, קריאת גלויי־דעת ודינים וחשבונות וכל מיני תעודות הגדושות מלים, שאינן יפות לאוזן האנגלי, כגון לאק וקרור, זיניינדאר ואומיל, זונוד ופירוואנה, ג׳אגהיר ונוזור. עמדו על הפרק ניצוחי־דברים, שלא תמיד נאמרו בטעם טוב או בלב טוב, בין אנשי הקטיגוריה והסניגוריה, וביחוד בין מר ברק ומר לאו. עוד צפויות היו השהיות־הלוך וחזור לאין סוף של האצילים מבית הלורדים לאולם בית הדין וחוזר חלילה: כי כל פעם שנתעורר ענין של חוק שיש להתוכח עליו, היו הלורדים מסתלקים לדון בדבר בינם לבין עצמם; נמצא, כפי שאמר אחד הלורדים בהלצה, כי השופטים הולכים ובאים והמשפט במקומו עומד.

יש להוסיף, כי באביב שנת 1788, בזמן שהוחל בבירור המשפט, לא היתה שאלה חשובה, לא בעניני פנים ולא בעניני חוץ, שתסעיר את דעת הקהל. ולפיכך טבעי הדבר, שהמשפט בווסטמינסטר־הול משך את לב הפרלמנט והציבור. זה היה המאורע הגדול של אותה עונה. אך בשנה שלאחר כך באו מחלת המלך, הוכוחים על שלטון העוצר, הצפיה לשנויים במיניסטריון והסירו את לב הציבור לגמרי מעניני הודו; ושבועיים ימים לאחר שג׳ורג׳ השלישי ערך תפילת הודיה בכנסית סט.־פאול על שובו לאיתנו נתכנסו ה־ tats־G’n rauxÉ של צרפת בוורסאי. בתוך רגשת הלבבות שנתעוררה בשל המאורעות הללו נשכח דבר התביעה זמן מה כמעט לגמרי.

החקירה באולם בית הדין נמשכה בעצלתיים. במושב של שנת 1788, בשעה שהענין עוד היה בבחינת חידוש, והלורדים לא מצאו ענין אחר לענות בו לא הוקצו לתביעה אלא שלושים וחמשה ימים. בשנת 1789 העסיקה הצעת החוק בדבר שלטון העוצר את הבית העליון עד שעבר חלק גדול מזמן המושב. בשעה שקם המלך מחליו, באו ימי המסעות. הדיינים עזבו את העיר; הלורדים חיכו עד שישובו ״האורים־ותומים״ של תורת המשפטים; נמצא כי במשך כל השנה הוקדשו רק שבעה עשר יום בלבד לפרשת הייסטינגס. ברור היה, כי הענין נידון לאריכות זמן, שאין דומה לה בדברי הימים של משפטים פליליים.

לאמתו של דבר אין להכחיש, כי התביעה לדין לפני הלורדים, אף על פי שיש כאן טקס נאה, ושמא הצמיחה גם תועלת במאה השבע עשרה, אין היא ענין שיכול להצמיח טובה הרבה בזמן הזה. כל כמה שגדול האמון בפסק־דינם של הלורדים על ערעור המוגש לפניהם בדין רגיל, ברי שאין אדם אשר ירחש אמון כל שהוא באי־משוא־פנים מצדם, בשעה שבא לפניהם לדין פקיד גבוה של הממשלה, שנאשם בפשע מדיני גדול. כולם פוליטיקאים הם, כמעט אין בהם אחד אשר דעתו בענין התביעה אינה ניתנת להגידה מראש בטרם יעיד אפילו עד אחד; ואף אילו אפשר היה לסמוך על משפט־צדק שלהם, – בכל זאת אינם יפים לדון בענין כזה של הייסטינגס. הם נכנסים לישיבה רק במשך מחצית השנה. שומה עליהם לעסוק הרבה בעסקי חוקים ובעסקי ערכאות. אשלי־המשפט, אשר עצתם דרושה להנחות בה את הרוב שאינו בר־הכי, עסוקים בכל יום במשפטים במקומות אחרים. לא יתכן, אפוא, שבמשך זמן המושב יקדיש הבית העליון למעלה מימים מספר לענין של תביעה. לא מחכמה הוא לצפות כי הוד מעלתם הלורדים יוותרו על ציד־השלוים, כדי להחיש ענשו של פושע ואפילו הוא גדול ביותר או כדי להחיש את זכויו של נאשם חף מפשע. בית־דין מוסדר כהלכה הנכנס כרגיל לישיבה ששה ימים בשבוע ותשע שעות ביום, היה מסיים ענינו של הייסטינגס בפחות משלושה חדשים. הלורדים לא סיימו מלאכתם אף בשבע שנים.

שוב לא היה ספק עוד בתוצאה, מאז החליטו הלורדים כי ינהגו לפי כללי העדות המקובלים בבתי־דין נמוכים של הממלכה. כללים אלה, כידוע, אינם מביאים בחשבון הרבה ידיעות שיש בהן כדי לקבוע את הנהגתו של כל בר־דעת בענינים החשובים ביותר של החיים הפרטיים. כללים אלה מצילים, בכל משפט מושבעים, עשרות נאשמים, אשר השופטים המושבעים וקהל הצופים מאמינים בכל תוקף באשמתם. אך בזמן שבאים להשתמש בקפידה בכללים הללו לגבי מעשי עוון שנעשו לפני הרבה שנים ובמרחק של אלפי מילין, הרי שאין כאן כל שאלה של אמונה והכרה. אין אנו מגנים את הנאשם ופרקליטיו, שנאחזו בכל יתרון של חוק, כדי לזכות בדין, אך ברור הדבר, כי זכוי־בדין שנתקבל בדרך זו אינו יכול לשמש טענה בבית דין צדק של ההיסטוריה.

כמה וכמה נסיונות נעשו מצד ידידיו של הייסטינגס לשים קץ לבירור המשפט. בשנת 1789 הכניסו הצעת נזיפה במר ברק בשל אשר השתמש בכמה ביטויים חריפים בענין מותו של נאנקומר והיחסים שבין הייסטינגס ואימפיי. ברק איבד אז את חנו גם בבית הנבחרים וגם בארץ. החריפות והגסות שבכמה ביטויים, שהשתמש בהם בשעת הוכוחים על שלטון העוצר, הרגיזו גם את ידידיו המסורים ביותר. ההצבעה בדבר הנזיפה נחלה נצחון; בעלי ההצעה קיוו, כי מנהלי התביעה יתפטרו מתוך שאט נפש. ברק נפגע עד עומקי לבבו. אך מסירות נפש שבו לענין שראה בו ענין של צדק ורחמים נחלה נצחון על רגשותיו הפרטיים. הוא קבל את נזיפת בית־הנבחרים מתוך רגש כבוד וענוה, והצהיר כי שום עלבון או בזיון לא יביאו אותו שיירתע מן החובה הקדושה שנטל על עצמו.

בשנה שלאחר כך פוזר הפרלמנט, וידידיו של הייסטינגס הגו תקוה כי בית הנבחרים החדש אפשר שלא יהא נוטה להמשיך בתביעה. הם פתחו בטענה, כי כל הענין נסתיים עם פיזור הפרלמנט. לאחר שנחלו כשלון בנקודה זו העלו הצעה במישרים להפסיק את התביעה; אולם הם נכשלו בשל צירוף הכוחות של הממשלה והאופוזיציה. ברם, הוחלט כי לשם החשת הדבר יוצאו הרבה סעיפים מכתב האשמה. ובאמת, לולא עשו כן היה עינוי־הדין נמשך עד לאחר שהנאשם כבר היה שוכב בקברו.

באביב שנת 1795 הוצא לבסוף פסק־הדין, מקץ שמונה שנים, לערך, אחר שהובא הייסטינגס על ידי קצין בית הנבחרים אל בית הדין של הלורדים. בימים האחרונים לאותו משפט גדול נדמה היה כי סקרנות הקהל, שנתפוגגה משכבר, חזרה ונעורה. לא היתה כל חרדה לפסק־הדין, באשר נודע נאמנה כי רוב גדול מצדד בזכות הנאשם. ואף על פי כן רצו רבים לראות במחזה, והאולם היה מלא המון אדם כביום הראשון למשפט. אך מעטים היו האנשים, שנוכחו במשפט ביומו הראשון ולקחו חלק במהלך הדברים שבסופו, ורובם של אלה – תמורה חלתה בהם.

כפי שאמר הייסטינגס עצמו נקרא ליתן את הדין על ידי דור אחד, ופסק־הדין ניתן על ידי דור אחר. אדם צופה לא יכול לשאת עיניו אל ״שק הצמר״, או אל הספסלים האדומים של הלורדים או אל הספסלים הירוקים של חברי הנבחרים, בלי שיראה משהו המעלה על לבו את ההפכפכנות שבכל מעשי האדם, את הרפיפות שבשלטון ותהלה וחיים, ואת מידת־החלוף המעציבה יותר שבידידות. החותם הגדול נישא לפני הלורד לפברו, זה שבראשית המשפט היה מתנגד חריף לממשלתו של מר פיט, וסופו חבר באותה ממשלה, בעוד אשר תרלו, שישב בראש בית־הדין בישיבתו הראשונה, נתרחק עתה מכל בעלי בריתו הקודמים וישב סר וזעף בין הבארונים הצעירים. מבין מאה וששים אצילים, בקירוב, שהלכו בסך ביום הראשון למשפט, כבר היו ששים שוכבים בקברות אבותיהם. ויותר מזה נגע עד נפש מראה התא של מנהלי המשפט. מה עלתה להם לחבר האנשים הללו שהיו קשורים יחדו קשרים צבוריים ופרטיים, ומזהירים בזוהר כשרונות ומעלות? החבילה נתפרדה בשל משטמה מרה ממר המות. המנהיגים הגדולים היו חיים עדנה, וליח כשרונם לא נס. אולם ידידותם באה אל קצה. זו נתפקקה מתוך חרון־אף ובפומבי, מתוך חששות ותוכחת סוערת. אנשים אלה, אשר כה יקרו לפנים זה לזה, נאלצו עתה להפגש בצוותא לשם המשך התביעה, והם נפגשו כנכרים שעסקי ציבור כינסום יחד, והם נהגו זה בזה נימוסים של צינה וריחוק־נפש. ברק גרף במערבולת שלו את וינדם. שרידן וגריי הלכו אחרי פוקס.

רק עשרים ותשעה לורדים הצביעו. ורק ששה מהם מצאו כי הייסטינגס חייב במעשה צ׳ייט סינג ובענין הנסיכות. אשר ליתר האשמות, – הרי הרוב המצדד בזכותו היה גדול כאן עוד יותר, ונמצאו אחדות שזוכה מהן פה אחד. אחרי כן נקרא אל הדוכן, והודעה נמסרה לו כי הלורדים זיכוהו בדינו. הוא השתחה בהדרת כבוד ונסתלק.

אמרנו לעיל כי פסק־דין זה היה צפוי מראש. הכל הסכימו לו. בראשית המשפט היה שורר רגש עז וסתמי כנגד הייסטינגס. בסוף המשפט שרר רגש עז וסתמי אף הוא לטובת הייסטינגס. אין ספק, כי אחת הסיבות לתמורה זו היתה זו הקרויה בשם קלות דעת של המון, ואילו לדעתנו אינה אלא חוק כללי לטבע האדם. גם ביחיד וגם בהמון לאחר התעוררות חזקה באה ליאות, ופעמים גם מין שמיטה. כולנו נוטים לזלזל בכל אשר הפרזנו בשבחו, ומצד שני – לנהוג סלחנות שלא כשורה במקום שנהגנו אכזריות שלא כשורה. הוא הדין בענין הייסטינגס. יתר על כן, ענוי־הדין עשאו חומר לרחמי לבב. הרבים סברו, ולא בלי טעם, כי אף אם אשם הוא, הרי התעללו בו, ומשפט הנמשך שמונה שנים יש בו משום עונש למדי. כמו כן סברו הסוברים שאם החוק הפלילי הרגיל אינו מניח לנאשם לשקול את מעשיו הטובים כנגד פשעיו, הנה ענין פוליטי גדול יש לדון בו לפי עקרונות אחרים, ואיש שמשל בקיסרות במשך שלש עשרה שנה אפשר שעשה כמה דברים של גנאי, ובכל זאת אפשר ובכללו של דבר הוא ראוי לגמול ולכבוד יותר מאשר לקנס ולמאסר. העתונות, כלי־שרת זה שהתובעים זלזלו בו, הייסטינגס וידידיו השתמשו בו בהצלחה רבה. אף כל ספינה, שבאה ממאדראס או מבנגל, הביאה עמה תא מלא מעריצים שלו. כל ג׳נטלמן שבא מהודו ראה במושל הכללי לשעבר אדם שהוא ראוי לטובה יותר ושנהגו בו רעה יותר מאשר בכל אדם אחר בעולם. רישומה של עדות זו, שהעידו פה אחד כל האנשים יודעי המזרח, היה גדול מאד, כמובן. אנשים שיצאו בדימוס מן השירות ההודי האזרחי והצבאי גם יחד התישבו בכל קצוי הממלכה. כל אחד מהם נחשב, כמובן, בחוגו הקטן פוסק עליון בכל שאלה הודית; וכולם, בלי יוצא מן הכלל כמעט, היו פרקליטיו הנלהבים של הייסטינגס. יש להוסיף, כי רבוי כתבי־הברכה אל המושל הכללי לשעבר, אשר ידידיו בבנגל קבלום מאת הילידים והעבירום לאנגליה, עשו רושם גדול. כתבים אלו אין אנו קושרים להם ערך כלל או במידה זעומה בלבד. אמת הדבר: הייסטינגס היה אהוב על התושבים הכפופים לו; אולם תהילות ותשבחות של פאנדיטים, זמינדארים, וחכימים מושלימים אינן משמשות ראיה לדבר. שכן אנגלי גובה־מסים או שופט היה יכול בנקל לעורר כל בן־הודו יודע־כתוב שיחתום על מזמור־תודה למושל העריץ והשנוא ביותר בהודו. אמרו כי בבינאריס, אותו מקום שבו נעשו המעשים המנויים בסעיף הראשון של התביעה, הקימו הילידים היכל לכבוד הייסטינגס; וסיפור זה עורר סנסציה רבה באנגליה. הערותיו של ברק לגבי אפותיאוזה זאת היו מצוינות במינן. אין הוא רואה תימה בדבר – אמר – בכל אותו ענין שמשתאים לו כל כך. הוא יודע פרק במיתולוגיה של הבראהמינים. הוא יודע, כי כשם שהם עובדים אלים מתוך אהבה, כך הם מעריצים אלים אחרים מתוך יראה. הוא יודע, כי הם הקימו משכן קודש לא רק לאלים המיטיבים, כגון אלי האור והשפע, אלא גם לשטנים הממונים על חלי־האבעבועות ושפיכות דמים. אף לא היה בדעתו לערער על זכותו של מר הייסטינגס להיות שוכן בפנתיאון אשר כזה. תשובה זו היתה בעינינו מאז ומתמיד אחת התשובות המופלאות ביותר שנשמעה בפרלמנט מעולם. זוהי טענה רצינית ונמרצת, המעוטרת עיטורי־שנינה ודמיון מזהירים ביותר.

ברם, הייסטינגס יצא בשלום. אך מכל הבחינות, מלבד בחינת המוניטין שלו, מוטב היה לו אילו הודה באשמתו מיד לכשנתבע לדין, ומשלם קנס של חמשים אלף לי״ש. הוא היה אדם מרושש. ההוצאות החוקיות על הגנתו היו עצומות. ההוצאות שלא נכנסו לחשבון הסניגור – אפשר והיו גדולות עוד יותר. סכומים גדולים שולמו למאיור סקוט. סכומים גדולים הוצאו לשחד עתונים, לתשלומי שכרם של מחברי כתבי־פלסתר ולהפצת קונטרסי תעמולה. ברק הודיע, עוד בשנת 1790, בבית הנבחרים, כי עשרים אלף לי״ש הוצאו על שוחד לעתונות. ידוע הדבר, שאנשי הייסטינגס לא משכו ידם משום נשק של פולמוס, למן הטענות הרציניות ועד לניבול־פה גס והמוני. לוגן הגן על המושל הנאשם בכשרון רב בנשק הפרוזה. אשר לחובבי חרוזים – הרי נאומי התובעים ניתנו ללעג בחקויים ופארודיות במכתביו של סימקין⁷⁷. ודומה שאין ספק בדבר, כי הייסטינגס השפיל עצמו עד כדי לחזר אחרי אותו קוף מזוהם וממאיר ג׳והן ויליאמס, שכינה עצמו בשם אנתוני פסקוין⁷⁸. בעלי ברית כאלה – מן ההכרח היה לשלם להם ביד רחבה. אוצרותיה הפרטיים של מרת הייסטינגס נעלמו. אמרו, שהבנקאי אשר בידו הופקדו פשט את הרגל. אף על פי כן, אילו היה הייסטינגס נוקט חסכון, היה מוצא ידו, לאחר כל ההפסדים שלו, להתפרנס באופן צנוע; אולם הוא הסכיל בהנהלת עניניו הפרטיים. משאת נפשו היקרה לו ביותר היתה תמיד לגאול את דיילספורד. סוף סוף, אותה שנה שבה הוחל במשפטו נתמלאה משאלתו, והנחלה אשר עברה לידים אחרות לפני שבעים שנה ומעלה חזרה אל יוצא חלציהם של הבעלים הישנים. אולם בית האחוזה היה בגדר חורבה, והקרקעות שמסביב הוזנחו מאד במשך שנים רבות. הייסטינגס עמד לבנות, לנטוע, להתקין מפל מים, לחפור מערת־נוי; וקודם שנפטר מעם בית־הדין של הלורדים הוציא למעלה מארבעים אלף לי״ש על קישוט אחוזתו.

הרגש הכללי אשר בלב מנהלי ״החברה להודו המזרחית״ ובעלי המניות גם יחד היה: כי הייסטינגס זכאי לתבוע תביעות גדולות מהם, כי השירות שעשה להם היה רב־ערך מאד, וכי הצרות שנתרגשו עליו הן פרי שקידתו על טובת עניניהם. ידידיו בלידנהול סטריט הציעו שיוחזרו לו הוצאות המשפט ושיוקצב לו פרס של חמשת אלפים לי״ש לשנה. אך לשם כך דרושה היתה הסכמתו של הועד המפקח; בראש הועד הזה עמד מר דאנדס, הוא ששיתף ידו בתביעה לדין, וחסידים של הייסטינגס היו מחרפים אותו על כך במרירות רבה, ועל כן לא היה לבו נוטה.ליענות. הוא סירב להסכים להצעת המנהלים. המנהלים מיחו. פרצה מחלוקת ממושכת. בינתיים הייסטינגס הגיע לדחקות כזו, עד שרק בדי עמל יכול היה לשלם את חשבונות השבוע. לאחרונה הגיעו לכלל פשרה. פרס שנתי הוקצב להייסטינגס בשיעור של ארבעת אלפים לי״ש; ולשם מתן אפשרות לסלק את חובותיו הדוחקים אמרו ליתן לו את הפרס בעד עשר שנים למפרע. כן ניתנה רשות לחברה להלוות לו חמשים אלף לי״ש, על מנת שיחזירם בתשלומים לשיעורים בלא רבית. סיוע זה, אף כי ניתן בדרך אוילית מאד, היה בו כדי לכלכל את המושל לשעבר ברווחה ואפילו במותרות, אילו היה משכיל בהליכות ביתו. אולם הוא נתרשל ונהג בזבוז, ולא אחת נאלץ לפנות אל החברה ולבקש עזרה, וזו ניתנה לו ביד רחבה.

חיי שלוה ושפע ניתנו לו, אך לא שררה וכבוד, שזכאי היה ליחל להם בשובו מהודו למולדתו. אז ציפה לכתר אצילות, לסרט אדום, למקום מושב במועצת הכתר, למשרה בוייטהול. הוא היה אז בן חמשים ושתים ורשאי היה לקוות כי שמורות לו עוד שנים רבות של בריות גוף ונפש. אך לא כן היו פני הדברים בשעה שנפטר מבית הדין של הלורדים. כבר זקן היה מכדי ליתן דעתו על סוג חדש של לימודים וחובות. לא נשקפה לו שום חקוה שיקבל אות כבוד כלשהו מאת המלך כל זמן שמר פיט עומד אל השלטון; ובשעה שמר פיט נתפטר, עמד הייסטינגס בשנת השבעים לחייו.

פעם אחת ויחידה התערב הייסטינגס בפוליטיקה לאחר שיצא זכאי; והתערבות זו לא הנחילה לו כבוד הרבה. בשנת 1804 טרח במרץ למנוע את מר אדינגטון⁷⁹, לאחר שחברו כנגדו פוקס ופיט, מהתפטר ממשרת שר כספים. קשה להאמין כי אדם מוכשר ונמרץ כהייסטינגס יעלה על דעתו, שבזמן שבונאפארט עומד בבולון בראש צבא גדול אפשר להפקיד בבטחה את הגנת האי שלנו בידי מיניסטריון שאין בו אף איש אחד, אשר אפילו שפת חנופה תוכל לתארו כמדינאי גדול. כן ברור הדבר, כי בשאלה החשובה, שהעלתה את מר אדינגטון לשלטון ושבה נבדל בדעתו מפוקס ופיט גם יחד, הסכים הייסטינגס, כפי שאפשר היה לשער, לפוקס ולפיט וחלק בהחלט על אדינגטון. אי־סבלנות דתית לא נמנתה מעולם עם חטאי השירות ההודי, ומכל שכן שלא נמנתה עם חטאיו של הייסטינגס. אולם אדינגטון נהג בו חיבה יתירה. פוקס היה ראש המדברים בהצעת הנזיפה. פיט היה הגורם שהסב בהאשמה; ויש לחשוש שבמקרה זה יותר משנתן הייסטינגס דעתו על טובת הכלל היו חשבונות אישיים נר לרגליו.

עשרים וארבע השנים האחרונות לחייו עברו עליו בעיקר בדיילספורד. הוא הינה את נפשו בהשבחת נחלתו, ברכיבה על סוסי ערב אצילים, בפיטום בהמות על מנת לקבל פרס, ובנסיונות לגדל באנגליה בעלי חיים וצמחים של הודו. הוא שלח שיביאו לו זרעי עץ תפוח עדין מגן הנוה שבין משוכות הירק באליפור⁸⁰, שלפנים היה נוה שלו. כן ביקש לאקלם בווסטרשיר את האחונית⁸¹ המתוקה, זה הפרי הבנגלי היחיד כמעט שכדאי להצטער עליו גם בתוך השפע הרב של קוונט־גארדן. הקיסרים המוגולים ניסו לשוא, בימי גדולתם, להיכניס להינדוסטן את צפיר־העזים של רמות טיבט, שצמרו העדין מזכה את הנולים אשר בקאשמיר בחומר לצעיפים דקים־מן־הדק. הייסטינגס ניסה אף הוא ולא הצליח לגדל גזע זה בדיילספורד; אף לא הצליח הרבה, כנראה, בגידול בהמת בהוטן⁸², שזנבה נחשב מניפה מובחרת ביותר להברחת היתושים.

הספרות משכה את לבו בדומה לבתי החממה שלו וגן החיות. מאז ומתמיד היה אוהב ספרים, ועתה נעשו לו בחינת הכרח. אף כי לא היה פיטן, בשום בחינה גבוהה של מלה זו, הנה היה כותב חרוזים נאים ומלוטשים בקלות ואהב לטפח את כשרונו זה. אכן, אם ניתן לנו לומר בגלוי את אשר עם לבנו דומה כי היה בו מן הטריסוטין⁸³ יותר משאפשר היה לצפות מגודל בינתו ומן התפקיד הגדול שמילא בחיים. בזכרונות דנן יסופר לנו כי בקומו בבוקר נוהג היה קודם כל להעתיק כמה שירים. וכשנתכנסו אצלו בני משפחתו ואורחיו, היה דבר־שירה מוגש להם כסדר ממש כביצים והכעכים; ומר גלייג רוצה לנטוע בנו את האמונה כי כל פעם שהייסטינגס היה מסב אל פת שחרית ובאקראי אין בידו אחד ממעשי הפיוט המקסימים שלו, היו הכל מרגישים בחסרון זה והיה להם לאכזבה מדאיבה. בני אדם נבדלים בטעמם. כשאני לעצמי הריני לומר כי כל כמה שנצטיינו ארוחות־הבוקר בדיילספורד – ולנו יסופר כי התה היה מעלה שם ריח ניחוח והסעודה לא חסרה לא לשון ולא פשטידה ממולאה בשר צבי – הייתי רואה בכך מעין פרעון מופרז אילו הייתי מוכרח לזכות בסעודה מתוך שאשמע כל יום מדריגאל או סוניטה חדשה מעשה־ידי מארחי. אולם שמחים אנו על מר גלייג ששמר לזכרון שרטוט קטן זה שבאופי האיש, אף כי בשום אופן אין אנו רואים בו דבר של יופי. טוב אשר נזכר לעתים קרובות בהפכפכות של טבע האדם, ונלמד להשקיף בלא תמיהה או שאט־נפש על החולשות המצויות בלבבות החזקים ביותר. דיאוניסיוס בימי קדם, פרידריך במאה האחרונה – בשניהם נשתרגו כשרון וכח היפים לעלילות גדולות מאד עם כל אותם הבלי־הבלים קטנים של ״פוזמק־כחול״ שבאחת מערי השדה. דוגמאות גדולות אלו יש בהן כדי לנחם את מעריציו של הייסטינגס בצערם על ראותם אותו יורד למדריגה של היילי⁸⁴, סיוורד ודומיהם.

לאחר שעברו על הייסטינגס שנים רבות של חיי מנוחה והאריך ימים למעלה מגיל השכיח בבני אדם, עלה שוב לזמן קצר להיות ענין לבריות. בשנת 1813 נתחדש הצ׳ארטר של החברה להודו המזרחית, ובפרלמנט נערכו ויכוחים הרבה בעניני הודו. הוחלט לבחון עדויות מעל דוכן בית־הנבחרים, והייסטינגס נתבקש להופיע. לפני דוכן זה כבר הופיע פעם לפנים, היינו בזמן שקרא את תשובתו על האשמות אשר תלה בו ברק. מאז עברו עשרים ושבע שנים; ברגשות הקהל חלה תמורה רבה; האומה שכחה את חטאיו, ולא זכרה אלא את מעשיו הגדולים. ואף זאת, הופעתו של אדם, שנמנה עם גדולי דור שחלף ועבר, אדם שהוא כבר נחלת ההיסטוריה, והוא דומה כאילו קם בתחית המתים, – ודאי שתעשה רושם חגיגי ונלבב. בית הנבחרים קיבלו במחיאות כפים, כורסה הובאה בשבילו, וכאשר נסתלק קמו חברי הפרלמנט על רגליהם והסירו מגבעותם. אמנם, היו מעטים שלא נשתתפו ברגשות הכלל. אחד או שנים ממנהלי התביעה שלפנים היו באותו מעמד. הם ישבו באותם המקומות שתפסו בשעה שבית הנבחרים הודה להם על השירות שעשו בווסטמינסטר־הול: שכן מנהג נימוסין הוא לבית־הנבחרים, שחבר אשר זכה לתודה בשבתו במקומו זכאי לתפוס את המקום הזה כל הימים. הג׳נטלמנים הללו לא נסתבר להם כי הקדישו כמה ממיטב שנות חייהם לרדף אדם חף מפשע.

לפיכך ישבו במקומותיהם ושמטו מגבעותם עד לגבות עיניהם; אולם אותם היוצאים מן הכלל גרמו להדגיש ביתר שאת את ההתלהבות הכללית. הלורדים קיבלו את פני האיש הזקן באותות כבוד בדומה לכך. האוניברסיטה של אוכספורד כיבדה אותו בתואר דוקטור למשפטים; ובתיאטרון השלדוני הקבילו התלמידים את פניו בתשואות סוערות.

אותות הוקרה אלה מצד הקהל גררו אחריהם עד מהרה אותות כבוד מצד בית המלכות. הייסטינגס נתמנה חבר במועצת הכתר, ונתקבל לראיון ממושך אצל יורש העצר, שהתהלך עמו בסבר פנים יפות מאד. בשעה שבאו קיסר רוסיה ומלך פרוסיה לבקר באנגליה, הופיע הייסטינגס בפמליה שלהם גם באוכספורד וגם בגילדהול אשר בלונדון, ואף כי היה מוקף עדת נסיכים ומצביאים גדולים, נתקבל על ידי הקהל בכל מקום באותות כבוד והערצה. יורש העצר הציגו גם לפני אלכסנדר וגם לפני פרידריך־וילהלם; והוד מלכותו הרחיק לכת והכריז כי כבוד גדול יותר ממושב במועצת הכתר מגיע לו, ובקרוב ינתן לו, לאיש אשר הציל את הדומיניונים הבריטיים באסיה. הייסטינגס ציפה מתוך בטחון שיקבל תואר אצילות, אולם מחמת סיבה שלא נתפרשה נחל שוב אכזבה.

הוא האריך ימים אחרי כן עוד ארבע שנים ורוחו טובה עליו, וכח בינתו לא נתמעט בשיעור מדאיב או משפיל, וגופו בריא במידה שאנשים בני גילו זוכים לה לעתים רחוקות. לאחרונה, בעשרים ושנים לאבגוסט שנת 1818, כשנת השמונים ושש לחייו, קידם את פני המות באותו אומץ־רוח שליו ונאה, שעמד בו בכל המסות שבחליפות חייו רבי העלילות. עם כל חטאיו – והמה לא מעטים ולא קטנים – לא היה אלא שדה־קבורה אחד שהוא ראוי לשמש מקלט אחרון לעצמותיו. באותו היכל של דממה ושלום, בו קבורה משטמה של עשרים דורות, באותו מנזר גדול אשר מאות שנים המציא מקום־מנוחה צנוע לאלה שרוחם וגופם נתערערו במדנים של ״האולם הגדול״ – מן הדין היה כי שם יתערב עפרו של הנאשם המפואר בעפרם של המאשימים המפוארים. הדבר לא קם. אך המקום שנבחר לקבורתו אינו רע כלל. מאחרי האגף של בית היראה בדיילספורד, באדמה זו שכבר נטמנו בה עצמותיהם של רבים מגדולי בית הייסטינגס, הניחו את ארונו של האדם הגדול ביותר, שנולד למשפחה עתיקה ומפורסמת זאת. אפשר ובאותה כברת ארץ עמד, לפני שמונה עשרות בשנים, וורן הקטן לבוש בגדי עוני וניזון בצמצום, והיה משחק עם ילדי אכרים. אפילו אז הגה ברוחו הצעיר רעיונות שאפשר לכנותם רומאנטיים. אך כל כמה שרומאנטיים היו דומה כי לא היו מופלאים כמציאות. לא זאת בלבד שהיתום העלוב הרים את קרן משפחתו. לא זאת בלבד שחזר וקנה את הקרקעות הישנים והקים עליהם את הנוה העתיק. הוא שמר על קיסרות והרחיבה. הוא יצר גוף ממלכתי. הוא ניהל ממשלה ומלחמה ביתר כשרון מאשר רישליא⁸⁵. הוא היה פטרון למדעים מתוך רוחב לבב ותבונה כאלו של קוזמו. הוא הותקף על ידי צירוף של אויבים עצומים ביותר מאלה אשר נתכוונו ביום מן הימים לחורבנו של קרבן יחיד; ואחרי נפתולים של עשר שנים נחל נצחון על צירוף זה של כוחות. ולבסוף ירד אלי קברו זקן ושבע ימים, הלך בשלום, לאחר צרות רבות כל כך, הלך בכבוד, לאחר עלבונות רבים כל כך.

אלה המשקיפים על תכונות נפשו בלא חיבה ובלי איבה יחוו דעתם, כי בשני היסודות הגדולים של המוסר הסוציאלי, רגש הכבוד כלפי זכויות אחרים והשתתפות בצער אחרים, – בשנים אלה פגום היה האיש. עקרונותיו היו רפופים משהו. לבו היה קישח משהו. אך אם אין בידנו לתארו באמת לא כצדיק או כמושל רחום, הנה אין לראות בלא רחשי הערצה את רוחב שכלו ופריון רוחו, את כשרונותיו הנעלים בפיקוד, בעניני מדינה, בפולמוס, את אומץ לבו העשוי לבלי חת, את עניו האומר כבוד, את שקידתו הנלהבת על טובת המדינה, את שלות רוחו הנאצלת, שהעמדה בנסיון בשני קצוות המזל ולא הושבתה מעולם לא מזה ולא מזה. (אוקטובר, 1841).

תמונה: הודו בסוף המאה השמונה עשרה