¹

 

ספור הסטורי מימי מלוכת עתליהו ויואש מלך יהודה    🔗

הועלה על מכבש הדפוס על ידי הסתדרות המורים בארץ ישראל מנחה ליוסף בר“נ מיוחס אחד מראשוני המורים העברים בארץ ישראל במלאת לו שבעים שנה היום יום שני בשבת ר”ח שבט לשנת חמשת אלפים ששמאות תשעים ושמונה לבריאה

לאבינועם ילין

קְדוש העם וחביב המשפחה, מסור ונאמן לחנוך עמו בארצו

נורה מן המארב על מפתן חדר עבודתו ביום ה', ט“ז חשון צ”ח, ונקטף בדמי ימיו במוצאי-שבת, אור לי“ט חשון תרצ”ח

מָקדש בהערצה ובהוקרה

מאת דודו, המבכה את אבדתו

המתרגם

 

א: המלט נגבה    🔗

השחר טרם עלה, ובחצר הגדורה אשר לכהן הגדול בירושלים, רבץ גמל ועליו שני סלי נצרים² מלאי סחורה יורדים לשני עבריו מזה ומזה, ואשה אחת עטופה לבנים ופניה מכֻסים בצעיף יושבת בין הסלים על כר הגמל מלמעלה. על יד הגמל עומדים שני פרשים מאנשי החיל הָכן ומחכים אך לעת הנָתן האות לצאת לדרך.

ובתוך הסל הימני ממעל שקוע נער אחד, והוא עטוף כלו בשמיכת-צמר, להגן עליו מִצִנַת-הלילה, ועל ידו עומדים איש ואשה ומתלחשים בקול דממה דקה.

שמע נא אלמון בני לכל דברי יהודית מינקתך, — אמר האיש הלבוש מחלצות כאחד הכהנים, בפנותו אל הנער, — את מקומך אַל תנח, ופניך לא יֵרָאוּ מן הסל החוצה, כי אנשים בני-בליעל מבקשים את נפשך, השמר לך אפוא פן תפול בידיהם. בלילה תבוא למקומך ולא תדע פחד עוד.

היה שלום — ילד נעים! — לחשה האשה גם היא בחבקה את הנער בזרועותיה. ובראותה כי עיניו זולגות³ דמעות הוסיפה:

הרגע נא, חביבי; עוד מעט ושבת לראות את פנינו, כי אלהי ישראל לימינך, הוא ישמר צאתך ובואך ולא יתן למשחית לנגע בך לרעה.

— הרגיעי את רוחו בדרך, יהודית — אמר הכהן, בפנותו אל האשה העטופה לבנים, — ספרי לו ספורים נעימים כאשר אהב, למען ישכח את עמלו ואת יגונו.

— כדבריך, אדוני, אעשה — ענתה האשה, ותפרש שמיכה על פני הסל לכסותו, ופני הילד לא נראו עוד.

— ואתה, ציבא, שמר פיך, — הוסיף הכהן בפנותו אל אחד הפרשים החמושים. — והיה אם עצר יעצרוך בשער מלכת והראית את מכתבי אשר בידך, ואם גם מכתבי לא יועילך, ונפלת בידי אנשי חיל עתליה או בידי שודדים אחרים, השמר לך פן תגיד דבר מכל אשר ידעת. ואל השואלים אותך על דבר הנער ההולך אתך תאמר: כי ממשפחת רעואל הרועה הוא, ובגדיו הפשוטים ובני-לִוְיָתוֹ⁴ המעטים יעידו כי כנים דבריך, וה' השוכן בציון והבוחר בירושלים ישמר את רגלי משיחו מלָכד.

אות המסע נִתַן, הגמל עמד על רגליו, ואחת המשרתות פתחה את דלתות שער-החצר, ויצאו רוכבי הסוסים ראשונה, והגמל יצא אחריהם.

ויאחזו דרכם צפונה אל השער התיכון, ויצאו את השער, וירדו בעמק המבדיל בין העיר העליונה והתחתונה, ויפנו מזרחה. בדמדומי⁵ השחר נראה לעיניהם הארמון המפואר, הוא בית השיש אשר לעתליה המלכה, ראשי החומות הגבוהות והנהדרות, העמודים הנפלאים והמגדלים הנשאים, ועל כלם התנוסס בהדרו היכל אלהי-ישראל.

ויפנו הנגבה, ויבואו עד שער המים אשר בחומה החיצונה, והשער עודנו סגור, והשומרים, אשר נעורו משנתם לקול-העוברים, מהרו אליהם וישאלום: מי אתם? אנה אתם הולכים לעת כזאת?

— אשת אחד הרועים אשר בנגב ושני משרתים חמושים הננו, — ענה ציבא, — הדרך רחוקה מאד, ועל כן הקדמנו לצאת.

והאשה רעדה מאד ותבט בפחד אל הסל אשר הנער טמון בו. וימאנו השוטרים בראשונה לפתח להם דלתות השער, כי חרה להם על אשר הפריעו את מנוחתם בטרם יצאה השמש, אך אחרי כן שבו וַיִנָחֲמוּ, ויגשו ויפתחו לפניהם את השער, ויתנום ללכת לדרכם.

והנוסעים אחזו את דרכם במורד ההר הזקוף, ויעברו את גן המלך, את מעין השלוח, ואת גיא בן-הנום, עד בואם אל ראש הגבעה הנחמדה אשר על יד בית-לחם.

התרנגול כבר קרא, והצפרים יצאו לקבל את פני היום הבא, בשירתן, שירת הבקר, וקרני השמש האדמדמות הבוקעות ועולות מפאת מזרח הזהיבו⁶ את ראש הגבעה העטופה אֵד תכלת, ופני השמים הטהורים נראו ככל יפעתם. רוח קרירה ומשיבת נפש עברה ותתלחש עם עלי-הזית החִוְּרים, ותנע גם את כפות התמרים הגבוהים והנהדרים הנטועים על יד הדרך לְאָרְכָה, זולת עצי הארז והשטה המתנשאים שם במרום בגבה ההרים, לרגלי הסלעים החשופים, רק המה לא נעו ממקומם ויעמדו נטועים כשקועים בשֵנה וחולמים.

כל המראה מסביב מלא את לב נוסעינו ענג ושמחה אין-קץ; אך מראה שני המצורעים אשר עמדו על יד הדרך בפניהם החורים והמכערים וידיהם פשוטות לבקש נדבה, העציבם מעט.

והגמל הלך לו הלוך וְהָנֵעַ את גויתו הגדולה, וינע גם את הנער ואת יהודית הרוכבים עליו, ואולם יהודית התענגה למראה הדר-הבוקר, ופעם בפעם באה בדברים את הפרשים המלוים ותשכח את עמל הדרך. אך הנער האמלל היושב בסל תחת השמיכה, נלאה נשוא את החשך והבדידות והתנועה החזקה.

— קצתי בחשך יהודית! — קרא הנער — תניני נא להרים מעט את מכסה הסל למען אוכל להביט החוצה, הן כבר הגיעה עת הצהרים.

— הס! אל נא תרם קולך, אדוני, — השיבה האשה — עת הצהרים עודנה רחוקה, ורק כברת ארץ מפרידה בינינו ובין ירושלים. שכב ודום, בני, עוד מעט, עד בואנו אל מקום סתר, שם ננוח מעט ואכלנו את ארוחת-הבקר. ואם תארך לך השעה, הטה נא אזנך וספרתי לך ספור נעים, הוא ספור “הָאִי הַשָמֵם” אשר שמעתיו מפי אחד משומרי ראשך, אשר בבית הכהן הגדול, ושכחת את עמלך.

— טוב הדבר, ספּרי אפוא ואשמעה.

ותחל יהודית ותספר כדברים האלה:

"איש היה בארץ והוא עשיר גדול, ויהי האיש ההוא טוב לב עד מאד, ולו עבד אשר שרת אותו באמונה ימים רבים. ויהי היום ויאמר העשיר להוציא את עבדו לחפשי ולגמלו טובה על כל עבודתו אתו כל ימי היותו בביתו, ויאמר לו: הנה אני קורא לך דרור, גם אניה מלאה כל טוב אני נותן בידך, ועתה לך ומכרת את כל אשר באניה וכל אשר תקח במחירו יהיה לך. ויברך העבד את אדוניו, ויסע למסעיו למכר את סחורתו. הוא בים, וה' הטיל רוח גדולה ויהי סער גדול, והאניה נֻפצה אל אחד הסלעים וכל אשר בה צלל תהומה, רק נפשו היתה לו לשלל, כי ידע לשחות, ויחגר את שארית כחו ויבוא אל אחד האיים הקרובים, והוא עיף ויגע מאד, בכל זאת לא נפל רוחו בקרבו, וימצא מסלה צרה וילך בה הלאה הלאה, וישא עיניו וירא והנה — עיר גדולה ונאוה נשקפה מרחוק, ותחי רוחו בקרבו, וַיַרְחֵב צעדיו לבוא מהר העירה.

"הוא טרם קרב אל השער, והנה להקת אנשים רצים לקראתו וקוראים בקול: “אדוננו המלך לעולם יחיה! יחי אדוננו המלך!”

"ויגשו אליו ויקחוּהו וישאוהו על זרועותיהם, וירכיבו אותו במרכבה מזהבה ונהדרה. ותלך המרכבה לפניהם, והם אחריה, עד בואם אל ארמון גדול רחב ידים ומפואר מאד; ושם בארמון המון עבדים ומשרתים, ויסֻבוהו מכל עברים, ויעמדו לפניו וישרתוהו. —

"פתאום עמדה האשה מדבר. ותט, ותלחש אל הנער, אשר שאל שאלותיו מתוך הסל, ותאמר: הס! הלא אמרתי לך, אל תרם קולך, הנה אורחה באה לקראתנו והולכת ירושלימה.

"וידום הילד, וישמע כאשר ברכו העוברים בשלום את יהודית ומלויה, ואת קול צעדי הגמלים העוברים על פני סלו, ולבו חרד בקרבו פן יפגשו “בני הבליעל” הרודפים אחריו בבני האורחה הזאת, ושאלו את פיהם דבר מה על אדותיו; ומי יודע אם לא ראוהו מרחוק ואם לא שמעו את קולו? — אך בשוב הדממה השאננה, שמח מאד לקול יהודית אשר שבה לספורה, לאמר:

"שעות מספר עברו, והעבד המולך לא האמין למראה עיניו ויאמר: אך חולם חלום אני. אך מעט מעט נוכח לדעת, כי אמנם בהקיץ קרהו המקרה הנפלא הזה, ויפן לכל הנצבים עליו ויאמר: הגידו נא לי, מה לי ולכל הכבוד הזה? ואני אך נודד עני ואמלל, גם לבוש אין לי להתכסות בו, גם נעלים אין ברגלי. ויענוהו העבדים הנצבים עליו: אמנם כן דברת; ואולם דע לך, אדוננו המלך, כי רק שנה אחת תמלך עלינו ומשלת בנו ככל אות נפשך; כי זה משפטנו מאז להמליך מלך עלינו מדי שנה בשנה, אך כתום השנה נשוב ונסיר מעליך את בגדי מלכותך והצגנוך ערום ויחף כאשר מצאנוך, ונתנוך ביד אחד המלחים והוא יביאך אל האי אשר בתוך הים, והאי שמם עתה כמדבר, ושם תבלה את שארית ימי חייך, עד בוא עת פקודתך.

"העבד השתומם למשמע אזניו, ויחשב מחשבות רבות, ויבקש עצות רבות, איך לקדם את פני הרעה הגדולה הנשקפת לו בעבור השנה —, גם מצא את אשר בקש, כי הוא היה איש חכם ונבון מאד. וימהר וישלח אל האי השמם פועלים חרוצים לעבּד את אדמתה, ואנשים רבים שלח להתישב בו, ויבנו שם בתים ויטעו כרמים וכל עץ פרי. ויטעו גנות ופרדסים מרהיבי עין, ובמשך חדשים אחדים נהפך האי השמם לעיר גדולה ונהדרה אשר לא יחסר כל בה.

"השנה עברה, ויבוא היום אשר בו הורידוהו עבדיו מגדולתו ויסירו מעליו את בגדי מלכותו, וישלחוהו אל האי השמם, כאשר אמרו, ומה גדלה שמחתו בבואו שמה! כל תושבי האי יצאו לקראתו בתֻפים ובמחולות, וכלם קראו לו פה אחד: ברוך בואך!

“ויברך האיש את ה' על כל הטובה אשר עשה לו, בתתו חכמה בלבו לעשות את כל אשר עשה, וישב שם ויבלה את שארית ימי חייו בשלום ובשלוה”. —

                                                                   *

— חן, חן לך, יהודית יקרה! — קרא הנער מתוך הסל, אך זה הוא ספור נעים! ואני מה אהבתי את הספורים הנעימים גם אדוני יהוידע יודע זאת, ועל כן הרבה תמיד לספר באזני ספורים כאלה.

רגעים אחדים עברו, ותרדמה נפלה על הנער ויישן, ולא נעור משנתו עד אשר כרע הגמל תחתיו, ויטלטלהו ממקומו טלטלה חזקה. מכסה-הסל הורם, ופני יהודית היפים והנעימים כפני אם רחמניה, נראו לעיניו.

— פה תאכל ותנוח, אדוני, — אמרה יהודית — וכרגע קפץ הנער ארצה בשמחה רבה כשמחת אסיר בצאתו מבור כלאו.

והנער כבן שבע שנים, אך קומתו היתה גבוהה, מראהו נחמד ונעים, שפתיו המלאות אדמו כפרח הרמון, וצחוק קל רחף עליהן, עיניו הגדולות והשחורות נוצצו כברקים, קוֻצות תלתליו השחורים והמסֻלסלים עטרו את פניו הבריאים והנעימים, וכל חזותו העידה עליו, כי מבני מרום העם הוא. לבושו היה בגד תכלת, וחגורתו חבל, על כתפיו פַּרְוַת נמרים יפה, כאשר יבלשו הרועים. שוקיו היו חשופות, וכפות רגליו נעולות סנדלים.

הנער נשא את עיניו, ויבט סביב. וירא והנה רגליו עומדות בעמק ירקרק צומח עצים רעננים, הרחק מעט מדרך-המלך, ומזה ומזה מתנשאות גבעות רמות מכֻסות שִנֵי סלעִים, ומביניהן נשאו ראשיהם השמימה עצי ארז ועצי הדס יפים ורעננים. לרגליו בעמק התפתל מעין מים חיים המפכים בקול דממה דקה, וירקרק דשא וקני גמא עטרוּ את המעין מכל עבריו. שמה — על יד המעין — כרע ציבא על ברכיו למלא נאדו מים, והשומר השני נתן תבן ומספוא לבהמות, והנער קפץ כאיל הנה והנה עלז ושמח, כי חפשי הוא לנפשו; והמינקת פתחה את הילקוט ותוצא משם בקבוקי יין וככרות לחם, חמאה וגבינה, תאנים ורמונים, אחר כך קראה לנער: גשה נא, בני, וסעד לבך, כי עוד רב הדרך לפנינו!

— אך מדוע זה נמלט על נפשנו, ידידתי? — קרא אלמון בשבתו לאכל על יד המפה הלבנה הפרושה על הארץ, — ואיה הם, ומי הם “בני הבליעל” המבקשים את נפשי?

— אינני יודעת, בני; אך אתה שומע בקולי וייטב לך — ענתהו יהודית בלחש.

— אם לא תדעי לך את, יהודית, אני, אני אדע, — קרא הנער וצחוק קל רחף על שפתיו, — יורש עצר אנכי מזרע דוד מלך ישראל, ושמי לא “אלמון” כאשר יקראו לי, כי כן שמעתי את הכהן הגדול מדבר את דודתי באחד הימים, והוא לא ידע כי שומע אנכי.

— הס! — קראה יהודית בחרדה ותבט כה וכה. — אל נא תוסיף לדבר כדברים האלה, פן ישָמעוּ דבריך לאיש זר והיית בכל רע. חלילה לך, בני, מזה. “אלמון אנכי, ממשפחת רעואל הרועה!” — כה תענה וכה תאמר לכל השואלים לשמך כל ימי היותך בארץ הנגב. עד בוא היום המאושר, אשר יחכו לו כל אוהביך, ואז תתודע בשמך. ראה הזהרתיך, בני!

כן אעשה כאשר דברת! — ענה הנער, אשר נבהל מעט למראה הפחד אשר נראה על פני יהודית. אך מנוחתו שבה אליו מהר, ויהי שמח ועלז כבראשונה.

רגעים אחדים עברו, ושני השומרים אשר ישבו מן הצד לאכל לבדם, קפצו פתאום על רגליהם בבהלה, וציבא רץ מהר אל המקום אשר ישבו שם הנער ויהודית, ויקרא בקול רועד:

— קומו מהר! נסעה ונלכה! — ובפנותו אל יהודית לחש לה לאמר: החבירי אותו מהר! ירא אני פן יוּדע הדבר…

וכרגע הוטל הנער אל תוך הסל, והאשה ישבה על כר הגמל הרובץ, והשומרים חבשו מהר את סוסיהם וילכו לדרכם בחפזון גדול. והמה נבהלים מאד.

— ומה כל החרדה הזאת אשר חרדת, ציבא? — שאלה יהודית, בראותה כי אין איש מסביב.

— באכלי — ענה ציבא — הרימותי עיני ממולי, והנה פני איש נראו אלי מבין הסלעים, והאיש מביט כה וכה כמחפש דבר, וכאשר ראה את הנער, עבר צחוק קל על שפתיו כאלו מצא את אשר בקש, אז חרד לבי בקרבי ואמר: אך מרגל חרש הוא שלוח מאת עתליהו המרשעת לארב לנו, אז קפצתי ממקומי להתבונן אל האיש, אך כמעט ראני נעלם כרגע ולא יספתי עוד לראותו.

כה דבר ציבא, וישם את פניו אל המסלה הצרה העוברת בין העמקים על יד דרך המלך; ויהודית והפרש השני חרדו אחריו, וילכו הלאה הלאה מבלי עמד אף רגע. ואלמון הנער שכב בתוך הסל תחת השמיכה, ולא נתנוהו עוד להרים את ראשו להביט החוצה. מראה הככר מסביב היה נחמד ונעים; כפרים רבים נראו על צלעי ההרים מסביב, ולרגליהם עמקים עוטפים בר, ופרחים מפרחים שונים. מבין העמקים התרוממו גבעות חשופות וערומות, עצי תמר גבוהים נשאו פה ושם ראשיהם השמימה, וקול המון צפרים הריע מבין ענפי הזית והתאשור, רועים ועדריהם כסו את פני כל האחוּ המשתרע מסביב, ואורחות נוסעים נראו מרחוק, עוברות במסלות המתפתלות בין ההרים.

היום רד מאד, והחשך כסה את העמק, אז עמד הגמל מלכת, וירד ציבא מעל סוסו ויבריכהוּ; מכסה הסל הורם, והנער קפץ בשמחה ממקום מחבואו, ותארנה עיניו למראה — הנרות הנוצצים ככוכבים מחלונות הבתים, והמה עמדו לפני בית-אבנים יפה; אך קטן הוא לעֻמת הארמון אשר לכהן הגדול בירושלים. ובכל זאת היה אלמון מאֻשר בעיניו. כבואו לחסות בצל קורתו אחרי העמל והנדודים והפחד אשר סבל כל היום. ריח נעים, ריח מאכלים ויין, ופרי עץ שונים, עלה באפו וישובב את נפשו.

הוא במבוא הבית, ואשה צעירה ויפה מהרה אליו, ותשקהו, ותחבקהו כחבק אֵם את בנה יחידה, ותביאהו אל חדר-האכל, ותושיבהו אל השלחן הערוך מכבר, ותתן לפניו לאכל. ויאכל, וישת, ויקם וילך אחרי האשה אשר הובילתהו אל חדר אחר; שם עמדה מטה מוצעת מכוסה לבנים, וישכב ויישן, ושנתו ערבה לו מאד.

גם יהודית והשומרים ההולכים אתה סעדו את לבם ויקומו ללכת לדרכם הלאה, אל חברון העיר הקרובה. ובטרם יצאה יהודית לדרכה, באה אל החדר אשר ישן בו הנער, ותשקהו מנשיקות פיה, ועיניה ירדו דמעות, אשר התגלגלו על לחייה ותפלנה על לחיי הנער הישן במנוחה.

בעלת הבית הפצירה מאד באורחיה ללון בביתה עד הבקר, אבל ציבא מאן לשמוע בקולה, ויאמר: ברוך ה' אשר הביאנו הֵנה בשלום, ואולם אַל נשכח כי אורבים הולכים בעקבותינו, ואם נשאר ללון פה הלילה, יוָּדע מְקום הנער וחטאנו לאלהים.

                                                         *

 

ב: הרועה, יורש העצר והאריה    🔗

כעבר שעה אחת הלכו האורחים לדרכם, ובבית רעואל שבה המנוחה והדממה. הילד ישן במנוחה, ורעואל ואשתו ישבו בחדר-האוכל, וישובו לקרא את מכתב הכהן הגדול אשר נשלח אליהם ביד ציבא נערו.

וזה דבר המכתב:

"ממני יהוידע הכהן הגדול אשר בירושלים לקרובתי מיכל שלום וברכה,

"ידעתי את טוב לבך ואהבתך הנאמנה לבית-המלוכה, ולכן בטוח לבי כי את ואישך הטוב תעשו בשמחה את אשר נוטל עליהם בידי צִירִי, ועזרתם לי לשמר את הנפש היקרה לכלנו בימים הרעים והנוראים האלה. דעי נא יקירתי, כי כבר נודע לעתליה המלכה על אדות יורש העצר, וגם שלחה מרגלים למדן ועד באר-שבע לבקשו בכל הארץ, לכן הנני שולחו אליכם חרש מירושלים, וישב אתכם עד אשר יודיענו ה' מה לעשות אתו. היי אפוא עליו לסתרה ולמחסה כל ימי שבתו אתך, אמציהו נא כבן לך, ושלחיהו ללכת אחרי הצאן והבקר עם רעואל הטוב יחד, וגדל וחזק והיה לבן חיל ככל אשר היו אבותיו לפנים, הלא דוד גם הוא רעה בנעוריו את הצאן במדבר, ומדוע לא יהיה גם בנו הנולד לו בדור התשיעי כמוהו? קחיהו אפוא מידי באהבה, והיה לך כבן. הלבישיהו בגדי רועה לבל תכירהו עין-מרגל. ואת יקירה, דברי אתו בנחת, ואַל נא תכבידי עליו מוסרך, יתר מדי, כי “עטרת שושנים ילדות, וימיה עונג ושעשועים”.

"זכרי נא כי קרוב לנו הנער. אך השמרי לך מאד מהעלות את שמו על שפתיך. קראי לו “אלמון” כי כן נקרא לו גם אנו. והיה שמו האמתי סתום וחתום עד עת קץ. שמרי נא פיך ולשונך מהגיד דבר לאיש, פן יוָדע סודך ואבדה כל תקותנו.

“וה' אלהי אבותינו יפרש שלומו עליך ועל כל הנלוים אליך אשר בהם גם כל תקות יהודה וישראל”.

                                                             *

ורעואל מודע לכהן הגדול, כי מיכל אשתו ממשפחת אשת יהוידע היא.

לפני שנה, בראשון לחדש השביעי, הוא יום הזכרון, עלה עלה רעואל ומיכל אשתו ירושלמה, להֵראות את פני ה' לשלם את נדריהם ונדבותיהם. כל ימי היותם בירושלם ישבו בבית יהוידע הכהן הגדול, ואז גלו את דבר הילד המוצל גם לרעואל, וגם למיכל אשתו, למען יהיו נכונים למלטהו ביום רעה.

ויום הרעה הנה בא. למרות פחדם מפני המלכה האכזריה. שמחו מאד להסתיר בביתם את הילד אשר היה יהיה באחד הימים מלך יהודה ומושיעו.

ואלה דברי ימי הילד:

אחרי מות אחזיהו מלך יהודה אשר מלך בירושלם, קמה אמו עתליה בת אחאב מלך ישראל ותירש את כסאו ביד חזקה, ותלך בכל דרכי אביה. היא עשתה הרע בעיני ה‘, ותרב במות הבעל בארץ, ותסר את יושבי ירושלם ותדיח את יהודה מאחרי ה’, ותמעט עוד זאת בעיניה, כי קמה ותאַבֵּד את כל זרע המלוכה בחפצה להוריש את ממלכת יהודה לבית אביה אשר בשומרון ותאמר: אַל יהי יורש עצר לבית דוד, ונכונה המלוכה בידי ובידי בית אבי אחרַי. אך יהושבע אחות המלך, אשת יהוידע הכהן הגדול הֵפֵרָה את עצתה, כי לקחה את יהואש בן אחזיהו, ילד בן שנתו, ותגנבהו אותו ואת מינקתו מתוך שאר בני המלך המומתים, ותסתירהו בבית-האלהים, ותסב את שמו “אלמון” לבל יודע לאיש בשמו, ויהי מתחבא שמה שש שנים.

הוא היה היורש התשיעי לכבא דוד גבור החיל, והשמיני לכסא שלמה החכם מכל האדם.

                                                                       *

רעואל ואשתו כִלוּ לקרא את מכתב הכהן הגדול ויאמרו: אמנם אין חכם ונבון וטוב כיהוידע הכהן, ודבריו נאמרו בהשכל ודעת.

וישכימו בבוקר וילבישו את “אלמון” בגדי רועים ויהי לרועה, ולמן היום ההוא היה להם לבן ויאהבוהו עד מאד. אך עיניהם היו פקוחות על כל דרכיו, וילמדו אותו תורה ודעת ועבודה, גם משחקים ושעשועים לא מנעו ממנו.

בצהרים בצהרים שלח רעואל את אלמון להביא לחם ויין למישע בנו אל המקום אשר רעה שם את הצאן. ויהי הדבר הזה לאלמון לעונג ולשעשועים, כי מישע, עלם בן שמונה-עשרה שנה, שמח לקראתו תמיד, וישוחח אתו באהבה וחבה, וגם ספר לו פעם בפעם ספורים יפים ונעימים מאד. בערב בערב בא שנית עם רעואל לעזר למֵישע להשיב את הצאן אל הגדרה לשמרן משִנֵי החיות הטורפות האורבות להן בכֵפים ובחגוי הסלעים אשר מסביב.

ובימי הקציר, בצאת רעואל השדה לקצר קצירו ולגדש גדישו, הלך גם אלמון אתו, ויאַלֵם אלומות כל היום, וגם בשבת מיכל ואמתה על יד הָרֵיחַיִם לטחן את התבואה, ישב הילד אתן וישם את החטים ואת השעורים בתוך הריחָיִם.

והרחים שתי אבנים עגולות הן, אשר האחת רוכבת על רעותה, התחתונה — השֶכֶב — קבועה, והעליונה — הָרֶכֶב — סובבת בעזר יד-עץ. וברכב, בתָוֶך, נקב, אשר ישפכו בו גרגירי החטים ובאו אל בינות לאבנים, וכסוב הרכב על השכב תשָחקנה החטים והיו לאבק דק, הוא הקמח, אשר ממנו יֵעשה הלחם.

ויש אשר שלח רעואל את אלמון לעזור לאשתו במעשה החמאה. וזה מעשה החמאה: ממלאים הנאד חלב, סותמים את פיו, ותולים אותו על עמוד עץ ומניעים אותו הנה והנה, או מכים עליו במקל עד אשר יהפך החלב ויהי לחמאה. העבודה הזאת שעשעה את אלמון מאד, ובכל כחו הכה בנאד אשר לפניו כאלו נאבק עם אויבו להכריעהו.

וספר תורת ה' היה בבית רעואל, ובלילה בלילה לִמֵד רעואל את הנער לקרא בו את דבר ה‘, ויקשב הנער וישמע לכל הגה היוצא מפי מורהו, גם מיכל ספרה לו פעם בפעם בשבתה לארג בצמר ובפשתים, את דברי ימי ישראל, ותספר לו את דברי ימי אברהם, את דברי ימי יוסף השליט בכל ארץ מצרים, את דברי ימי משה בחיר ה’, ותספר לו גם דברי ימי שמשון הגבור הנפלא, ושמואל נביא ה', ושאול המלך הראשון לבית ישראל, ודוד יפה-התואר, וכל מעשה תקפו וגבורתו במלחמותיו, ואהבתו ליהונתן בן שאול ובָרְחוֹ מפני שאול, ודברי ימי שלמה וחכמתו והודו והדרו, וכל יתר דברי המלחמות והנצחונות, הכל, הכל ספרה לו האשה החכמה הזאת. אשר ידעה היטב את דברי ימי ישראל.

בשמוע הנער ספור מלחמת דוד וגלית התרגש מאד ועיניו מלאו דמעות גיל. האח! — קרא — מי יתנני גבור חיל כדוד אבי, והיה אלהים עמדי כאשר היה עמו!

ואלמון ידע גם לזמר ולנגן בכנור. כי למוד למד הילד בבית יהוידע הכהן הגדול מן הלויים והמשוררים בבית אלהי ישראל לשיר ולנגן בכלי שיר. אך מכל כלי השיר אהב את הכנור וייטב לנגן בו. גם קולו היה נעים מאד, גם מישע בן רעואל היטיב לנגן בכנור, ובשבת שניהם פעם בפעם לנגן ולזמר, התאספו אליהם המון אנשים רבים מסביב ויתענגו וישמחו עד מאד.

ויהי היום ואלמון הלך כדרכו להביא למישע את מאכלו כמשפטו לחם וגבינה, פרי ויין. ויקח את הסל בידו ויעבר על שדות הקמה, ועל הגבעות העטופות ביריעות דשא מנוקדות פרחי כרכום נחמדים למראה.

והיום צח ונעים, השמים תכלת, השמש זהב מהול באש, רוח קלה נושבת, וריח פרחים בכנפיה. והצפרים מעופפות ומצפצפות, ובבריאה הכל אומר שירה, וימלא כל המראה הנפלא הזה את לב אלמון הקטן שמחה וענג אין קץ.

והגבעות אשר על דרכו הלכו הלוך ורום, וירק הדשא שעליהן הלך הלוך ומעוט, אך שיחי ארז שטה והדס נראו עוד זעיר שם, והנער הולך הלאה, הלאה, וכבר החל להתפלא על בלי מצאו את מישע ואת צאנו, ופתאום הקשיבה אזנו מרחוק קול יללת הכלב, ויעל על ראש הגבעה הקרובה, וירא והנה נפוצו הצאן, ותרעינה על פני כל הככר, והכלב אשר על יד הצור בעמק מקפץ אנה ואנה, ומילל בקול קורע לב, ולא ידע הנער את אשר נעשה, וילך הלוך וקרב אל מקום העדר בלי כל פחד. וכאשר ראה הכלב את אלמון מרחוק מהר וירץ לקראתו, והוא מקפץ ומסובב אותו, וקול יללתו אימה, כמו הַזְהֵר הזהיר את הנער מפני הסכנה הקרובה, אך הנער לא שם לבו לכל אלה וילך הלאה, אך כאשר סבב אלמון את פנת הצור ראה והנה ארי נורא לפניו, והוא רובץ על טרפו ומגרם עצמותיו, וכעשרים צעדים ממנו והלאה נראה מישע שוכב על פניו ארצה כמת, ויבהל הנער מאד ויעמד תחתיו כמסמר נטוע.

והאריה נשא את עיניו וירא את הנער, ותבערנה עיניו כלפידי אש, ויעזב הטרפה מפיו, ויגהר ארצה בכח, וקול כקול רעם נורא הרעיש את העמק, הוא קול שאגת האריה, וההד ענה לעומתו מבין ההרים, וירעם גם הוא באזני הנער, ואחר הלך הלוך ורפה, הלוך ועמום עד אשר נחבא כלה בין הגיאיות. אלמון אמר בראשונה להמלט על נפשו ולא יכול לזוז ממקומו, כי רגליו כמו אסורות היו מפחד. ויעמד תחתיו דומם כמחכה לרגע אשר יתנפל עליו האריה ושסעהו. אך פתאום נחה עליו רוח גבורה, הפחד סר מלבו, ונפשו לבשה עוז ובטחה. הוא זכר את אשר ספרה לו מיכל אמש, כי ברעות דוד הנער את צאן אביו במדבר, בא לא אחת ארי או דוב לשאת שה מהעדר, ויעמד הנער אליהם וימיתם, ויצל את הטרפה מבין שניהם.

ובספר לו מיכל את הדברים האלה הוסיפה לאמר: “ויהי דוד בכל דרכיו משכיל כי ה' עמו”. — המלים צללו באזניו כנוח עליו הרוח פתאום, ויאמר בלבו: הלא מלך יהודה גם אני, וה' אלהי ישראל עמדי כאשר היה עם אבותי תמיד, ולמה איראהו? — ולבב הנער מלא עוז וגבורה נפלאה להביט אל עיני החיה הנוראה, ועיני הנער אשר בערו באש קודש ופניו אשר הפיקו הוד ואמץ ובטחה, הבהילו את מלך היער וימהר ויקם מרבצו ויקח את טרפו בפיו, ויהפך פניו וינס אל בית ההרים.

אז מהר הנער אל מישע, וירא והנה הוא שוכב כמת וכל רוח חיים אין בקרבו, ויקרא לו בשמו פעמים מספר, ואין קול ואין עונה, וימת לבו בקרבו, כי חשבהו למת, ובעינים מלאות דמעה מהר הנער לרוץ ביתה רעואל אבי-מישע לקרא לעזרה.

וכשוב אלמון ורעואל אתו ראו את מישע יושב ופניו חורְים כסיד, ויפלו על צואריו ויחבקוהו וישקוהו, וישאלוהו על כל הקורות אותו, ויען מישע ויאמר:

יושב הייתי על יד הצור הזה אשר ממולי, וגדי עזים על ברכי ואני מחבק אותו ומשתעשע בו, פתאום והנה כמו יד נעלמה דחפה אותי מאחורי בכח גדול ותפילני על פני ארצה ואתעלף, ולא נותרה בי נשמה, ורק זה רגעים אחדים אשר פקחתי עיני ואתחזק ואשב, אך ראשי סובב עלי כגלגל, ולא אדע מה אתי.

אז ספר אלמון למישע את כל אשר ראו עיניו בבואו להביא לו אכלו, על דבר הצאן הנפוצות ועל דבר האריה אשר גרם את עצמות הגדי, ועל דבר שובו הביתה לקרא את רעואל לעזרה, ובעינים מלאות דמעות גיל קרא לאמר: הבה נא אחי, ומהרנו הביתה, ונשאנו רנה ותהלה לאלהי מרום על כל חסדו וטובו אתך כיום הזה.

זמן רב עבר, ויהי היום ומישע שב בצהרים מן השדה הביתה, וכלו רועד מפחד. אנשי הבית נבהלו למראה פניו, וישאלוהו מה היה לו? ויספר להם כדברים האלה:

היום בבוקר הלכתי אל הגדרה לקחת את העדר לרעות בשדה, וארא והנה העדר איננו עוד בגדרה, כי אבי הקדימני הפעם ויקחהו ויביאהו אל האחוּ. אז רכבתי על סוסנו בדרך ההולכת חברונה לראות את העדר, ובדרכי מצאתי איש העולה גם הוא חברונה, ונלך יחד ונבוא עד רחוב עיר, והנה להקת חילים לפני, וכלם מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם. השתוממתי על המראה המוזר הזה אשר לא ראיתיו מעודי, ואשאל את האיש ההולך עמי:

מה לחילים האלה פה בעת שלום?

אלה הם אנשי עתליהו — ענני האיש. — מירושלים באו הנה, והמה מחפשים נער אחד, האומר כי הוא ממשפחת המלכים לבית דוד, וכי יורש עצר הוא. ואוי ואבוי לנער ההוא, אם יבוא בידם ותפשוהו, כי מצות המלכה חזקה עליהם לאמר: הכוהו נפש. והשמועה עוברת כי הוא כעת בחברון מתחבא בבית אחד מתושביה.

הגם מצאו אותו? — שאלתי את האיש.

לא! — אבל הנה זה עתה עברה שמועה, כי נער אחד נמצא בבית רעואל הרואה אשר מראהו כמראה יורש-העצר.

ואנה פני החילים האלה מועדות?

שמה, לבית רעואל הרועה ילכו כרגע.

לשוא כל עמלם — קראתי אנכי ואתאמץ לדבר במנוחה. — אנכי ראיתי פעמים רבות את הנער בלכתו אחרי הצאן עם רעואל הרועה, ואך צחוק הוא לאמר: כי יורש העצר הוא. אמנם קרוב הנער לרעואל הרועה, והוא גם בן אחד הרועים.

לכה נא אל שר-האלף והגד לו את אשר ידעת — קרא האיש אלי.

אך אנכי לא פניתי אליו, ואמהר וארכב על סוסי ואבוא הנה, לבי סמיך ובטוח כי לא יחשב ה' לי עון על אשר שקרתי הפעם, אם רק ינצל על-ידי יורש כסא ממלכת יהודה מידי רודפיו חנם.

 

ג: ערמת מיכל    🔗

והימים ימי בציר ענבים, ובבוא מישע הביתה להודיע על דבר אלמון, עמדה מיכל על יד הגת אשר בחצר, ואלמון עומד על ידה ויצחק.

מהר אל אביך הכרמה, — צעקה האשה אל מישע, ופניה חורו כסיד מפחד פתאום.

הנער יצא, ומיכל משכה את אלמון אליה בבהלה, ותשח עליו ותחבקהו ותשקהו, ותכסהו בשמלתה הרחבה להסתירהו רגע מעין רודפיו, ותשא עיניה השמימה ותקרא:

אהה ה' אלקים! מה אעשה לנער הזה להצילהו?!

ומה? הכבר באו? — שאל אלמון הקטן מבין קמטי השמלה.

כן בני! והם חפצים להרחיקך מעלי יקירי — ענתה האשה ולבבה לא נְתָנָה להגיד לו כי אך את נפשו הם מבקשים.

תני לי איפוא להמלט על נפשי ולהחבא מאחורי הארז הגדול, — קרא היל ועיניו אורו כאלו שמח בגורלו.

העת קצרה בני, קול דהרות הסוסים כבר עולה באזני. הס! בני, ואל תפריעני ממחשבותי, אהה ה'! ראה נא בעני אמתך, הורני נא את הדרך אשר אלך בה, ואת המעשה אשר אעשה!

ומיכל החרישה רגעים אחדים, ותט אזנה לשמוע את קול שעטת הפרשים ההולכים הלוך וקרב, והנה רעואל בא מן השדה בבהלה, מראה פניו לא שונה אמנם הרבה לרעה, אך עיניו הבוערות כלפידי אש העידו כי לבו סוער בקרבו מאד.

הככה את אומרת להסתירו מעין רואים אשה פותה? — קרא רעואל בקצר-רוח — אך מה לעשות? הה, אלי… כן! — מהרי החדרה וקחי אותו אתך, כסיהו שם בשמלתך, וכאשר יבואו המרגלים תאמרי כי נכת-רגלים את ולא תוכלי קום, אולי יראה ה' בענינו, ונתן את חנך בעיניהם והאמינו לך.

לא טוב הדבר — ענתה האשה — בלי ספק ילוו אליהם גם אחדים משכנינו והם הלא ידעו כי שקר בפי… אבל — יהי שם ה' מבורך! — קראה פתאום ופניה אורו משמחה. — אל תדאג, רעואל, אנכי אמלטנו, ואתה אל תעמד פה אתי, מהרה וצא לקראתם בדרך, ואמרת להם כי אין הנער בביתנו, כי שלחת אותו אל חירם מכרנו, ובין כה וכה אסתירהו מפניהם, ותקותי חזקה כי לא ימצאוהו.

רעואל השתומם מאד לדבריה ולשמחתה פתאום, אך עשה עשה כדבריה וימהר לקראת הפרשים.

עתה חביבי — פנתה האשה אל הנער בבהלה — אם חפץ אתה להמלט מידי רודפיך שמע בקולי לכל אשר אני מצוה אותך, ושכבת דומם במקום אשר אשכיבך ולא ישמע קולך עד אשר אקראך.

ובדברה הרימה את הנער בזרועותיה, ותשכיבהו על גבו בתוך הגת, ותמהר וַתָּרֶק עליו סלים מלאים ענבים, ותכסהו בהם מכף רגלו ועד קדקדו, רק את פניו כסתה בשכבת ענבים דקה למען יוכל לשאף רוח.

ויהי אך כלתה מיכל את מעשיה, וקול המולה גדולה עלה באזניה, הוא קול מחנה הפרשים בבואם, שעטת פרסות סוסיהם, שאון-קולם ומשק חרבותיהם וחניתותיהם הבהילוה עד מאד, ולבה הלם בקרבה כהולם פעם. היא קותה עוד כי יאמינו הפרשים לדברי רעואל אישה והלכו לבית חירם, פתאום נפתחה הדלת ולפניה עמדה להקת אנשי חיל מזוינים מכף רגל ועד ראש, שריון-קשקשים עליהם, קובע נחושת בראשם, חניתותיהם בידיהם, וחרבותיהם חגורות על מתניהם, כמפשט הפרשים בימים ההם.

מיכל נבעתה מאד וכל עצמותיה רעדו, עד כי לא יכלה עמוד על רגליה, ותכרע ותשב במקומה.

עמדי על רגליך בת-רועים — קרא שר החיל, איש חסון כאלון, אשר כל כלי זינו זהב וכסף, — דעי כי אנכי ארנון שר-הצבא אשר לעתליהו המלכה, ובפקודתה באתי הלום לבקש את הנער המתימר בשם יורש העצר. הגידי לי אפוא, אַיה הנער הזה השוכן בביתך? ואַת, אַל תפחדי מאומה, כי חלילה לי לעשות לך רעה, רק את הנער אנכי מבקש, והוגד הוגד לנו כי הנער היושב אתך דומה לנער אשר יבוקש זה כמה בפקודת המלכה.

כדברים האלה דבר שר החיל גם לרעואל בצאתו לקראתו בדרך. אבל רעואל ענהו כי איננו יודע אנה הלך הנער, על כן באו הפרשים הביתה ומשם אל החצר אשר שם אשתו. אולם רעואל היה סמוך ובטוח כי עבר עשתה מיכל כאשר דברה, וַתַּצְפֵן את הנער במקום נסתר.

אך זה עתה שלחתיו אל חירם שכננו כי דבר לי אליו — השיבה מיכל בהתאמצה לדבר במנוחה, — חכה נא מעט, אדוני, עד שיבוא הביתה, ואם חפץ אתה לכה אחריו שם ומצאתו, וראית ונוכחת, כי לשוא יגעת, כי אך רועה, ובן רועה הוא הנער הזה.

אם כן הדבר כאשר תאמרי — מהר ארנון להשיב — שלום יהיה לך ולכל הנלוים אליך. אך אוי ואבוי לך אם שקר בפיך!

ויפן אל הפרשים, ויצוֵּם לחפש בכל חדרי הבית ובכל פנותיו, וגם לצאת החוצה לבקשו בכל השדות אשר מסביב. הפרשים יצאו, וארנון קרב אל הגת ויבט אל תוכו, ובהיותו עיף ויגע מעמל הדרך נעורה בו תאות-השתיה, למראה אשכלות הענבים האדמדמים והקרירים.

גש נא הנה — קרא ארנון אל רעואל אשר קם ללוֹּת את הפרשים — קח כוס וסחוט לי אשכלות אחדים מענביך ושתיתי, כי צמא אנכי.

וימהר רעואל אל הגת לקחת משם ענבים ולעשות כדבר ארנון, אך פתאום קפצה מיכל על רגליה ותקרא אליו בבהלה: “מה אתה עושה?! חכה נא חכה”!

רעואל הסב את פניו אליה בכעס, וירא והנה היא רועדת כלה מרוב התרגשות, ופניה חורו כפני מת, ויבהל מאד, כי לא ידע מה היה לה, וכמו מבלי משים השיב את ידיו אליו. — “חכה נא”! — הוסיפה האשה, והיא מתאמצת לדבר במנוחה — כי למה זה נִתֵּן לאדוננו שר החיל תירוש, אם יש לנו יקב מלא יין ישן וטוב למען כבד בו איש כמוהו? — מהרי אפוא אל היקב — פנתה אל אחת הנערות — והביאי משם כד יין משובח, ואַת — פנתה אל נערה אחרת — לכי והביאי את גביע הכסף!"

אז הבין רעואל מדוע חרדה מיכל את כל החרדה הזאת, אך שר החיל לא הרגיש בדבר, כי דברי מיכל הטובים והנעימים נעמו לו מאד, ואל מבוכתה לא שם לב, כי אמר: אך לכבדני כל חפצה, ולכן חרדה האשה הטובה הזאת.

היין הוא, וארנון ישב לשלחן קטן תחת תאנה אחת אשר בחצר, וישת לרויה. ובין כה וכה ואנשי החיל שבו ויגידו לו לאמר: “לא מצאנו דבר”.

ויקם ארנון מעל השלחן וכטוב לבו ביין אמר למיכל:

אמנם ידעתי כי הנער אשר אותו אנחנו מבקשים איננו בביתך, ובכל זאת הלוך אלך אל בית חירם לראות את פני הנער הרועה אשר אתכם.

ויצו ארנון את רעואל ללכת אתם לנחותם בדרך, הוא יצא ראשונה וכל הפרשים יצאו אחריו. אז מִהֲרָה מיכל אל הגת לדעת את שלום הנער ומה נעשה בו.

מה שלומך ידידי? — שאלתהו מיכל בהסירה את הענבים מעל פניו.

צר לי מאד מיכל, כי לא אוכל עוד לשאף רוח — ענה הנער באנחה. ותמהר מיכל ותוציאהו מן הגת ותאמר לו:

חושה נא השדה ידידי, ונחבאת שם במקום פלוני אלמוני, בטרם ישובו הרודפים שנית. שם תמצא בני ערֵמת עמרים ושכבת בתוכה עד הערב, וכבוא השמש תשוב אלינו.

ולא אחר הנער למלא אחרי דבריה, וימלט על נפשו שמח וטוב-לב, כי יצא לחפשי מכלאו, ויבוא אל המקום אשר אמרה לו מיכל, וישכב בתוך הערֵמה, ויסתר בין העמרים מעין רואים. רק פניו גלה מעט למען יוכל לשאף רוח.

לוּ נשאר אלמון במקום מחבואו עד הערב כי אז אולי לא אונה לו כל רע, כי סוף סוף נואשו ממנו חילי עתליה וחדלו מחפש אחריו ושבוּ על עקבותם חברונה. אבל אלמון היה נער חי, אוהב תנועה ושונא מנוחה והתבודדות, על כן קצרה רוחו מהר במקום מחבואו, ויאמר להחליפו במחבוא אחר טוב ממנו, באמרו: הן הגד הגידה לי מיכל בטרם עזבי אותה, כי הלכו הרודפים לבית חירם הרחוק מזה, ולמה זה אשכב פה בערמה הזאת המלאה אבק? הלא טוב טוב לי לעלות על אחת הגבעות, או לטפס על ראש אחד הארזים וישבתי שם עד אשר אוכל לשוב הביתה.

אז עזב אלמון את מקום מחבואו הבטוח, וימהר אל הגבעות אשר נראו לו מרחוק. הוא הולך ועולה במעלה הגבעה, והנה מחנה הפרשים השבים מבית חירם נראה אליו מרחוק. וירא ויצא לבו, אך הנער התאמץ וימהר להמלט על נפשו. וארנון נשא את עיניו וירא והנה נער רץ בין הגבעות, ומלבושיו כאחד הרועים, מי יודע? אולי זהו הוא הנער אשר אנחנו מבקשים"?

וכרגע שמו הפרשים פניהם אל הגבעות. כעבר רגעים אחדים כבר עלה באזני הנער קול שעטת פרסות הסוסים הדוהרים ההולכים בעקבותיו, ויאמץ הנער את כחו ויעף כברק, ויעל גבעות וירד עמקים עד בואו אל יער גדול. שם עמד רגע, לבו דפק בקרבו כהולם פעם, והוא היה עיף ויגע מאד, ולא יכול לרוץ הלאה. ויירא מאד פן ידביקוהו הפרשים ותפשוהו, ויבט כה וכה והנה בקצה היער עומד ארז גבוה מאד, אך כגבהו כן עבה גזעו וכן רמו ענפיו מן הארץ. ויבָצר ממנו לעלות עליו. אלמון עמד נדהם, ולא ידע מה לעשות. פתאום נראתה לעיניו גפן-מדבר המטפסת ועולה על גזע הארז סביב ומסתבכת בין הענפים, וימהר אל הארז וילפת בגפן ויטפס מעלה מעלה, ובעמל רב הצליח לעלות עד הענפים. משם דלג כצפור מענף אל ענף, וברגע אחד עלה עד ראש הארז, ויסתתר שם בין הענפים הסבוכים.

ושעטות פרסות הסוסים ברוצם על אבני החצץ אשר במסלה הלך הלוך וחזק. עבר רגע והנה להקת פרשים גדולה עברה תחת העץ אשר אלמון יושב עליו. הנער חרד מאד פן ישאו הפרשים עיניהם וראוהו, אך פחדו היה לשוא. כל אנשי הגדוד אחזו את דרכם במרוצה הלאה ביער, ולא עצרו אף רגע בדרכם. אז נשא אלמון את עיניו השמימה ויקרא: ברוך ה' אלהי דוד אשר נתן חכמה בלבי להסתתר בענפי הארז הזה אשר בקצה היער, כי בזאת נצלתי מכל רודפי חנם, אשר יחשבו בלבם כי רק בתוך היער נסתרתי.

כעבר רגעים אחדים עמדו הרודפים מלכת, ואחדים מהם ירדו מעל סוסיהם ויתפזרו לכל רוח לחפש ביער את הנער הנעלם, וקולות תרועה ושאון נשמעו מסביב.

אלמון פחד מאד פן ישובו הרודפים אליו ונגלה מחבואו, אך כעבור רגעים אחדים הלכו הקולות הלוך והחבא, הלוך והאָלם, עד כי נחבאו כלה. וישמח אלמון מאד, כי אמר אין זאת כי עזבו הפרשים את היער וישובו לדרכם.

עת הצהרים כבר עברה, והשמש הלכה הלוך ונטות הימה, ותשלח את קרניה על ההרים, ועל הגבעות מסביב. הפרשים ראו כי אך לשוא כל עמלם למצא את הנער, וישובו ביתה רעואל, אך אלמון לא ירד מן הארז כל היום ההוא עד הערב. ויהי בערב ותפעם רוחו בקרבו מאד, כי לא ידע אנה לפנות? — לשוב הביתה לא חפץ, כי ירא פן ימצא שם את הרודפים; וללון ביער — ירא הוא מפני החיות והנחשים. ואחרי מחשבות רבות החליט בנפשו לבלתי שוב הביתה, אך גם ביער פחד להשאר בלילה, כי היה היה בעיניו היער העטוף בחשך כצלם בלהות איום ונורא, ויאמר לשוב אל דרך המלך, ומשם אל שדות התבואה לשכב באחת הערמות עד הבקר.

בראשונה פחד אמנם לעזב את מחבואו, כי ירא פן יארבו לו הרודפים. אך בראותו כי כסה החשך את פני כל הארץ ועוד מעט ואבד דרך, ירד מעל העץ וישא את רגליו וילך.

ומשק העלים הנובלים אשר נרמסו תחת רגליו בצעדו עליהם, נדמה לו כקול רוחות ושדים, והעצים היו בעיניו כצלמי-בלהות המתנשאים מכל עבר ופנה לעומתו, והנה הם מתלחשים עליו בעברו ושולחים את ידיהם למולו לתפשו. הנער נבעת ונבהל מאד, וירץ כמשוגע הלאה הלאה מבלי דעת לאן פניו מועדות.

לסוף יצא מבין עצי היער הסבוכים, אך הכר הכיר כרגע כי רחוק הוא מאד מהמקום אשר בא בו אל היער. כחו עזבהו, ובכל זאת לא חדל מלכת, כי קוה למצא עוד את הדרך אשר בא בה, ולא ידע כי תועה הוא בדרך, ומתרחק יותר ויותר מן הדרך הישרה.

 

ד: מקרים מוזרים    🔗

הלבנה יצאה על הארץ, ואלמון ראה כי רגליו עומדות בין גבעות חשופות ודוממות, ויפן כה וכה לבקש לו ציוּן אשר ידע על פיו את הדרך ילך בה, ולא מצא. ויצר לו מאד. מבלי דעת אָנה ללכת ישב לו על אחת האבנים ויתפלל אל ה' ובכה יבכה בלי הפוגות.

כעבר רגעים אחדים הונח לו מעט, וישא את עיניו השמימה ויתבונן אל הירח הצח ואל הכוכבים המזהירים, ומראה אורם הנעים והבהיר הביע לו נחומים ותקוה, אמץ ובטחון, ויאמר בלבו: היד ה' יוצר המאורות האלה תקצר מהושיע את הנצר האחד אשר נשאר לפלטה מבית דוד? והוא הלא נשבע בקדשו לדוד עבדו לאמר: “ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם”!

במחשבות כאלה שכב אלמון לישון, אך שנתו נדדה מעיניו, כי קרני הלבנה התגנבו אל עיניו פנימה מבעד לעפעפיו הסגורות, ותהיינה לו כצירים שלוחים מאת פניה לאמצהו לבל יפל רומו בקרבו ולצוֹּת לו להזהר עד מאד, ויתנודד לרגעים, וכל עצמותיו רעדו מפחד ומקרה.

אז פקח את עיניו וישב ויבט מסביב, והנה שתי נקודות מאירות כשתי עינים מתנוצצות למולו מנקרת אחד הסלעים, גם המיה חרישית הגיעה לאזניו, ויצא לבו, כי אמר: אין זאת כי אחד הצבועים מסתתר שם, ועוד מעט וטרפני. ויקפץ על רגליו, וישנס את מתניו, וימהר להמלט על נפשו, וירץ הלאה הלאה מבלי דעת אנה הוא רץ. כאשר הרחיק לרוץ עמד רגע לשאף רוח, והנה שתי הנקודות המאירות כמו נראו אליו שנית מעל אחד הסלעים, כאלו רדפו אחריו בברחו מפניהן. ויבהל מאד ויוסף לרוץ הלאה הלאה, עד אשר כשל כחו ולא יכול עוד לעמד על רגליו ויפל בלא כח ארצה.

הנער הרגיש כי כחו עזבהו ואינו יכול למוש ממקומו, ויתבונן על כל סביבותיו, וירא והנה הוא נמצא שנית על יד אחד היערים, ויהי הלילה ההוא ליל חרדות לאלמון, כי כאשר הוסיפו שעות הלילה לעבר, כן הוסיפו חיות השדה לצאת ממחבואן, ועיניהן הבוערות נראו אליו מחשכת היער. גם קול שאגתן עלה באזניו ויחרידהו, והשמים התקדרו עבים, ופני הירח והכוכבים כוסו גם הם, ויהי חשך אפלה מסביב. ואלמון היה נבוך ונבהל מאד, כי ירא גם ללכת הלאה, וגם לשבת במקומו. ויהי הוא מביט כה וכה במבוכה ופחד, והנה כשביב אור נראה אליו מרחוק בעבי היער, ויאמר בלבו: אך אור אחד הבתים הנהו, או מדורת אחד הרועים, אשר חשך עליו הלילה בטרם בא הביתה, וילן שם. אם כה ואם כה אלך לי אל מקום האור הזה, אולי אמצא שם מחסה. אז עזב את מקומו וילך הלוך וקרוב אל האור, אשר לא גרע עיניו ממנו. רגע נדמה לו כי כצל עבר על פני האור ויכסהו מעיניו, וכעבר רגע נראה אליו האור שנית, אז ידע כי זה הוא אור נר הדולק בתוך מערה אשר לרגלי אחת הגבעות.

כאשר קרב אל המערה עמד תחתיו במרחק מאה צעדים ממנה, מבוכתו ופחדו גדלו מאד; מי יודע מי הם יושבי המערה? בכל זאת נעים לו לדעת כי נפש אדם תמצא במקום הזה. כעבר רגעים מספר שמע קול מדברים, ויחרד מאד. ויסתר בערמת חציר גדולה אשר קצרוהו, כנראה, שוכני המערה מסביב למשכנם, וישכב שמה. אך את ראשו הוציא החוצה למען יוכל לשאף רוח. מצע החציר הרך וריחו הנעים נעמו לאלמון מאד, אחרי כל הפחדים אשר עברו עליו הלילה.

כעבר רגעים אחדים נרדם הנער ויישן, ושנתו ערבה לו מאד.

כאשר הקיץ אלמון משנתו כבר האיר הבוקר, והנער פקח את עיניו וירא והנה אור היום זרוע מסביב, וכעשרים צעדים מערמת החציר ראה מסלה צרה המובילה אל מבוא-המערה פנימה. ופתאום והנה אשה זקנה כפופה וצנומה יוצאה מהמערה, והאשה לבושה שמלה שחורה ובלה, ונאד בידה והיא הולכת הלוך וצולע על ירכה עד רדתה אל אחד-הבורות, ותכרע על ברכיה ותמלא את הנאד מים ותשב אל המערה. ובשובה התבונן בה אלמון היטב, וירא והנה פניה החשוכים מלאים קמטים והם דומים לפסת עור צנומה ומלאה שרטוטים. חוטמה החד והכפוף דומה למקור של עוף טורף, ועיניה הקטנות משוטטות בחוריהן בלי הרף, והן אדומות ומפיקות רשע ואכזריות, ושפתיה השעירות ושניה הבולטות, הוסיפו גועל ומאוס אל מראָה הרע. כאשר קרבה אל הערמה דובבו שפתיה מלים מוזרות, ויבהל מפניה, ויאמר להסתר מעיניה בתוך הערמה, אך ריח הצלי אשר עלה באַפו מתוך המערה השיבהו ממחשבתו, כי היה רעב מאד, מיום אתמול בצהרים לא בא כל אכל אל פיו.

וימהר אלמון ויקפץ מתוך ערמת החציר ויתיצב לפניה. הזקנה נבהלה מפניו, ותפֵּל את הנאד מידה מרוב פחד, ותצעד אחורנית ושפתיה דובבו מלים זרות מאד, אחרי כן עמדה בלי נוע כמו אין רוח חיים בקרבה, ועיניה לטושות אל הנער, אך כעבר רגעים מספר פתחה פיה ובקול זר ורועד שאלה לאמר:

האם שד משחת אתה כי עלית אלי מן האדמה לעת כזאת?

תני לי לאכל — השיב אלמון — ואנכי אעזר על ידך לקושש גזרי העצים להבעיר אש.

— אבל מי אתה? הגידה נא לי!

— שמי אלמון, וממשפחת רעואל הרועה אני!

— ומה לך פה? הוסיפה הזקנה לשאל בהוָּכחה לדעת כי את אחד מבני האדם היא מדברת ולא את אחד משדי-שאול.

— אמש תעיתי בדרך, ולא אדע מקומי — השיב הנער.

— שקר אתה דובר! לא בן-אדם אתה — אמרה הזקנה בהביטה בפני הנער, — ובדברה אחזה בידו וצפרניה הארוכות נתקעו עמוק בבשרו, עד כי נדמה לו כי ידו אחוזה בצפרני חיה רעה.

— תני לי לאכל ואלכה לדרכי, — קרא הנער בקול רועד.

אז הרפתה ממנו, ותרם את נאד המים מעל הארץ ותפן ללכת באמרה לו: בואה אחרי ונתתי לך לאכל.

וילך הנער אחריה בלי רצון, כי היה היתה לו הזקנה הזאת לגועל נפש במראהָ המגואל, אך הרעב הציק לו מאד, וריח הצלי אשר עלה באפו מתוך המערה עורר בו את תאוַת האכילה עוד יותר. וילך אחריה עד בואו אל המערה. שם ראה והנה לא הרחק ממנו אָח מבוערת, ועל האָח דוּד ברזל, וקירות המערה מזה ומזה קודרים וחשכים מאד, והמערה גדולה ורחבה מאד, וקרקע המערה מכוסה במחצלאות גסות וגדולות. הזקנה צִוַּתוֹ לשבת, והיא פנתה שמאלה, וכעבר רגע שבה ובידה קערת-חרס גדולה, ותקח נתח בשר מן הדוד ותשימהו בקערה ותשם אותה לפניו, וגם לחם, ענבים ויין הביאה לו. ויתנפל הנער על הקערה אשר לפניו ויאכל בתאבון גדול מאד.

ובאכלו שאל מאת הזקנה להראותו את הדרך העולה ירושלימה, ותבטיחהו למלא את שאלתו אחרי כלותו לאכל. וישמח אלמון מאד, ויברך אותה על כל חסדיה אתו.

ככלותו לאכל חפץ לקום וללכת לדרכו ולא יכול, כי עיף היה מאד. וכעבר רגע נסגרו עפעפיו, ומבלי משים שכב על המחצלת, ותרדמה חזקה נפלה עליו ויישן.

אז קמה הזקנה ממקומה וצחוק קל רחף על שפתיה השעירות, ותגש אליו ותתבונן בו היטב ושפתיה דובבו:

לשוא בני… יקוו שמה לראות את פניך… אמנם אין לעזובה המרשעת חפץ בך, ובכל זאת לא תמוש מזה עד שוב בן אוני הנה. הוא ימצא בך חפץ ומכור ימכר אותך בכסף מלא לאורחת סוחרים צוריים. כן! — ותעזבהו ותלך לה.

עברו שעות אחדות, וייקץ אלמון משנתו, ויפקח עיניו וירא והנה על מצע קש הוא שוכב, לא על המחצלת אשר שכב עליה בבואו. ויירא מאד כי לא ידע מה נעשה לו פה. וימהר וישב, ולאור האש הכהה אשר על האָח ראה כי הוא שוכב באחת-הפנות, הרחק כמאה צעדים ממקומו הראשון, ואיש אין אתו במערה. ויירא מאד, וכל עצמותיו רעדו מפחד.

אך כרגע שב ויאמץ את לבבו באמרו: הלא מראה פני הזקנה העיד בה כי לב רע בקרבה, למרות דבריה הטובים אלי, ועתה הלא טוב טוב להמלט על נפשי בטרם תשוב, ואיש לא יראֵני. ויאמר לעמד על רגליו, והנה ידיו אסורות זו לזו, וחבל ארוך קשור במתיו, וקצה החבל השני קשור אל אחד הסלעים החדים הבולטים מקיר המערה. הוא התאמץ אמנם לנתק את החבל, אך כל עמלו היה לשוא.

עודנו יושב וחושב מה לו לעשות, והנה תבנית הזקנה הכפופה נראתה אליו ממבוא המערה, והיא מצפצפת ומהגה כדרכה, ותלך הלוך וקרב עד בואה אל האָח המבוערת, ותוסף בה גזרי עצים ותכרע על ברכיה ותשב על המחצלת.

לאור הלהבה ראה אלמון והנה שק לפניה, ומן השק הוציאה איזו חיה, קטנה אשר דמות אֵלוֹני לה, ותאחז אותה בין אצבעותיה, ובפיה דברה אי-אלו מלים מוזרות, ופתאום והנה כמו חיה זוחלת מאחת הפנות החשוכות אשר מימין המערה, ובבואה עד האח ראה אלמון נחש נורא ארוך ושחור מאד. ויצא לבו מרוב פחד, עוד מעט וקרא בקול פחדים, אך כרגע התאפק ויעצר ברוחו לדעת מה תהיה אחרית הדבר.

והזקנה שמה את האֵלוני על המחצלת לפניה, והאלוני שרק ויצפצף ברעדה למראה הנחש, והיא אחזה בו ולא הרפתה ממנו עד אשר פגשו בו עיני הנחש המזרות אימה. אז צחקה הזקנה ותעזבהו לנפשו. האלוני לא חדל לשרק ולצפצף בקול מעורר חמלה ויצעד צעדים אחדים אחורנית, וכרגע שב למקומו, כה עשה פעמים אחדות, וכפעם בפעם הלך הלוך וקרב אל הנחש, פתאום קפץ האלוני אל פי הנחש אשר בלעהו כרגע, ולא נודע כי בא אל קרבו.

פני הזקנה אורו משמחה ושפתיה הוסיפו לדובב מלים מוזרות. אחרי כן הוציאה מן השק צפור קטנה ותשימה על המחצלת ממול הנחש, ותאחז בה ככל אשר עשתה לאלוני. הצפור נודדה רגע בכנפיה כמתאמצת להמלט מיד הזקנה, אך בפגוש בה עיני הנחש עזבתה לנפשה, והצפור קפצה קפיצות אחדות אחורנית, ואחר שבה למקומה. כעבר רגע התעופפה מהר אל פי הנחש, ולא נודע כי באה אל קרבו.

אז העבירה הזקנה את ידה באהבה על ראש הנחש ותלחש לו דברים אחדים, ויצנף הנחש את גויתו לאט לאט ויעמד דומם כאלו הבין את דבריה.

ואלמון לא יכול עוד לעצר ברוחו ויקרא פתאום בקול בוכים: “אהה ה' אלהים! הצילני נא מידי המכשפה הארורה הזאת”!

כשמוע הזקנה את דברי הנער התנודדה על מקומה, ופניה נעוו מכעס. ותקם על רגליה ותלך הלוך וצלוע על ירכה עד גשתה אל הנער.

— מה עשיתי לך כי כה תעניני — קרא הנער בקול בוכים — ומדוע לא תתניני ללכת לדרכי?

— לא עשית לי דבר — ענתה הזקנה — ובכל זאת לא אתנך ללכת כי שנאתיך.

— ועל מה זה?

— יען כי רבים יאהבוך, יען כי נער אדמוני ויפה עינים אתה.

— ואַת מי אַת? — שאל הנער.

— אנכי עזובה המכשפה או “עזובה הארורה”, כאשר יכנוני בני האדם. אולי תחשב כי צר לי על אשר יכנוני ככה, חלילה! לעוג אלעג לכלם ואימתם לא תבעתני, יש לאל ידי להכריע כל אויבי תחתי, התבין? ואתה, ילד נעים לא תמוש מפה עד אשר ישוב בן-אוני מדרכו ועשה בך כחפצו, יקחך לו לעבד-עולם, או ימכרך בכסף מלא לאורחת צוריים. כן! אחת דברתי ולא אשנה.

— איה בן-אוני עתה? — הוסיף הנער לשאל, כמחכה לאיש אשר יבוא ויצילהו מידה.

— הו! הו! הלא זה דברי כי לא בן אחד הרועים הגרים סביבותינו אתה, וזה לך האות, כי לא ידעת את בן-אוני. כי מי מתושבי הנגב לא שמע את שמעו, ומי לא ירגז תחתיו מפני ראש השודדים הנודע בגבורתו? —

 

ה: תחית-המתים    🔗

הנער לא ענה דבר, ויעמד דומם כנציב שיש, ופתאום והנה קול איש עולה באזניו דרך מבוא המערה, והקול קורא: עזובה! עזובה!!

ועזובה עזבה את הנער, ותמהר לקול הקורא אליה. כאשר יצאה אל פתח המערה ראתה והנה איש אחד נצב לקראתה, מראה פני האיש ומלבושיו, קובע הנחשת אשר על ראשו, מגינו, חרבו וקשתו, העידו בו כי חיָל הוא. אך פניו הפיקו פחד ומבוכה רבה לא כפני איש מלחמה.

— האת היא עזובה המכשפה? — שאל החיל את הזקנה בפחד.

— כן! זה שמי!

ארנון אדוני, פקיד החיל אשר לעתליה המלכה, חונה לא-רחוק מזה, והוא שלחני אליך לאמר: כי חפץ הוא לדרש בעצתך, כי שמוע שמע בחברון לאמר: כי מכשפה את.

— הלא איש עשיר הוא, הלא? — קראה המכשפה — טוב אפוא, לכה והביאהו אלי.

עברו רגעים אחדים ואלמון ראה לאור מבוא המערה את דמות פני המכשפה הזקנה בהתהלכה אנה ואנה ועל ידה איש מפקידי החיל, ושניהם מדברים בקול דממה דקה, אך לא שמע דבר מכל אשר נדברו ביניהם, כי רחוקים היו ממנו.

אחרי כן הרים פקיד החיל, הוא ארנון, את קולו ויאמר:

— הגידי לי אפוא, התוכלי להעלות אלי מן האדמה את אשר אומר אליך?

— ואתה התוכל להניף חרבך על אויבך ולהכריעהו תחתיך? — קראה המכשפה הזקנה בצחוק פרוע — איש איש ומלאכתו. אתה ומלאכתך ואני ומלאכתי. האם לא שמעו אזניך על דבר המכשפה בעין-דור אשר העלתה את שמואל הרואה לשאול מלך ישראל?

— שמעתי!

— ומדוע אפוא אגרע ממנה? הלא כמוה כמוני בעלות אוב אנחנו, לכן אַל תבלה את העת לריק, ואמור את מי אעלה לך?

— מירושלים אנכי — החל ארנון לדבר את דבריו, — ובפקודת עתליהו המלכה באתי לחפש נער אחד אשר מתנשא לאמר: “אני אמלך, כי יואש בן אחזיהו המלך אני”! — ויהי בעברי תמול דרך היער הקרוב אל המערה, וארא והנה נער אחד רץ מהר בין העצים, ומראהו נדמה אלי מרחוק כמראה יורש העצר אשר אני מבקש, הוא לבוש בגדי רועים למען התחפש, גם בחר לא את בית רעואל הרועה למשען לו — כן הוגד לי. בראותי אותו רדפתי אחריו, אך לא השגתיו כי נמלט מפני. בבוקר יצאתי שנית אל היער, ובעברי בין הגבעות ראיתי והנה עצמות-אדם לפני, התבוננתי אליהן ואכיר כי עצמות נער הן אשר היה לטרף לשני חיה רעה. לכן באתי הפעם אליך לדעת מפיך אם לא עצמות הנער לבית רעואל הן, אשר נס אתמול מפני, ברדפי אחריו, ואם לא זה הוא יורש העצר המתחפש, אשר אנחנו מבקשים זה כמה? — ועתה, עזובה, הודיעיני דברי אמת למען אוכל להרגיע את רוח עתליהו המלכה גברתי הסוער תמיד מפחד.

כשמוע המכשפה הזקנה את דברי ארנון נוצצו עיניה האדומות, ותתרוצצנה בחוריהן. צחוק ערמה עבר רגע על שפתיה הדלות ומביניהן נראו שניה הארוכות והשחורות.

— הגידי לי אפוא — הוסיף ארנון — התוכלי להעלות לי את הנער למען אראה ואדע נאמנה אם הוא הוא הנער אשר ראיתי אתמול?

— כן אדוני! — ענתה המכשפה — ועיניך תראינה את הנער העולה מן הקבר. אבל בזאת אאות לך אם אבוא על שכרי לפניך, ואם תבטיח כי תהיה לי לעזר ביום אשר אבקש עזרתך.

וימהר ארנון ויוציא את כיס כספו מחיקו ויתן לה עשרים שקל זהב, ועל דבר העזרה אשר בקשה ממנו לא ענה אותה דבר. אך המכשפה לא הרפתה ממנו ותפצר בו מאד, עד אשר הבטיחה למלא את בקשתה זאת.

— עתה עמוד פה כמעט רגע, אדוני, עד אשר אלך והכינותי לי את כל הדרוש לחפצי — אמרה המכשפה בצחוק פרוע — אבל התדע את אשר אכין? — לא ידעת! שמעה אפוא ואגידה לך: לקוח אקח פחמים ועצמות עטלפים שרופים, והבערתי לי בהם אש, ופשטתי את עור הנחש מעליו, ואת לב האריה אוציא מקרבו, גם פתנים מספר אחפש ונתקתי את לשונם מפיהם, ועל כל אלה אוסיף שרשי צמחים ועלי עשב רבים ושונים אשר לא יקָראו בשם, ואשר ידועים הם רק לעזובה ולשדי השחת, וכתשתי את כל אלה במכתשת עד אשר יהיו לאבק דק, וזריתי את האבק על האש הבוערת, ואחר אשוב אליך ולקחתיך מזה.

וארנון שמע את דברי המכשפה ותפעם רוחו בקרבו מאד, אף כי איש גבור חיל היה, ובכליון עינים חכה לרגע אשר תשוב הזקנה אליו.

ועזובה הלכה הלוך וצלוע כדרכה, עד גשתה אל מצע התבן אשר שכב עליו אלמון, ותאמר אליו בקול מצוה: “שמעני נא, נער! אם תבטיחני לשמוע בקולי ועשית כל אשר אצוך, וקמת כאשר אומר לך לקום, ושכבת כאשר אומר לך לשכב, — הנני מבטיחה אותך גם אני, כי כעבור שעה אשלחך חפשי לנפשך, והלכת אל כל אשר יהיה עם לבבך ללכת”.

ואלמון לא ידע ולא הבין מה המכשפה דורשת ממנו, ובכל זאת הבטיחה לעשות כדבריה, וגם שמע בשום-לב את כל הדברים אשר הוסיפה לדבר אתו על דבר המעשה אשר יעשה בשובה אליו.

אז לקחה המכשפה קלפת עץ שמן יבשה, ותכתש אותה על אבן אחת אשר בתוך המערה צעדים אחדים הרחק מאלמון, ותשם בה אש, וכאשר אחזה בה הלהבה קמה מהר ותצא מן המערה, והיא מהגה ומצפצפת כמשפטה.

כעבור רגעים אחדים שבה הזקנה ועמה ארנון שר-צבא עתליהו אשר מראה פניו העיד בו כי רוחו נפעמה בקרבו מאד, ותעמֵד הזקנה את ארנון כעשרה צעדים הרחק מן האבן אשר בערה עליה האש, ותצוהו לבלתי עזב את מקומו והיא מהרה אל אחת מפנות המערה, וכעבור רגע שבה ובידה קערת חרס המלאה לה אבק דק.

ותגש אל האש אשר על האבן, ותקח מלוא חפניה מן האבק אשר בקערה, ותזר אותו על האש, וכרגע והנה להבה גדולה האירה את המערה סביב. ועשן עלה, וריח מוזר ומעורר גועל-נפש נדף למרחוק, והזקנה מהגה ומצפצפת דברים מוזרים מאד, ואחרי כן קראה בקול גדול לאמר:

“עורה יהואש! עורה אל תישן לנצח בן אחזיהו”!

פתאום קפץ ארנון אחורנית, ידיו רעדו, וברכיו כשלו מפחד, ויצעק צעקה גדולה, כי ראה ראה פתאום והנה נער יפה נגלה אליו מתוך הערפל והעשן העולה מן האש אשר על האבן.

— זה הוא! כן, הוא ולא אחר! ומראהו כמראה אחזיהו אביו. — כה קרא ארנון, ופניו חורו כפני מת, ויפן וימלט החוצה.

ראתה המכשפה כי נמלט ארנון מן המערה ותצחק בקול גדול פרוע מאד, והד קול הצחוק הפרוע נשמע מכל פנות המערה הגדולה והרחבה.

והמכשפה הזקנה עמדה לפני האבן, ולא משה משם עד אשר כבתה האש. אז נגשה אל הנער אשר נבהל מאד מכל מראה עיניו ותאמר לו בקול לעג:

— נצלת, יהואש, נצלת! עתה ידעתי מדוע אין פניך כפני אחד הרועים. זכר אפוא ואַל תשכח כי אני אני הצלתיך מיד רודפיך, מן היום הזה והלאה לא יוסיפו עוד בני עולה אלה לרדף אחריך ולבקשך. עתה יודעים הם כי כבר מַתָּ, ולעיני ארנון שר צבא עתליהו העליתיך מקברך, הלא כן? — וצחוק גדול ופרוע התפרץ מפי המכשפה. — אבל הגידה נא לי: מה הגמול אשר תגמלני בעד החסד והחיים אשר עשיתי עמך כיום הזה?

— מה אתן לך על כל תגמוליך עלי, ובידי אין כל? נער תועה ואומלל הנני!

— השבעה לי באלהים אם תרע לי בעלותך לשבת על כסא אבותיך, ואם תסגירני ביד כל הקמים עלי לרעה, ושלחתיך לחפשי, גם עד בית רעואל הרועה אביאך.

ויאמר אלמון: "אנכי לא אשבע, כי מכשפה אַת, וה' צונוּ לאמר: “מכשפה לא תחיה”!

— אם כן אפוא — קראה המכשפה בקול פחדים, ופניה קדרו מזעם, — אם כן, אפוא, מות תמות, בליעל! בידי אקרעך לגזרים, ונתתי את בשרך למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואיש לא ידע.

הנער נסוג רגע לאחור כי נבהל מדבריה אלה, ועוד מעט ונחם על דבריו ומלא את בקשתה, אך כרגע עלה על לבו זכר האריה אשר ברח מפניו המדברה, בהביאו אכל למישע בן רעואל, ונפשו שבה למנוחתה.

— האמור תאמר להמלט מידי אחרי אשר באת בכפי? — הוסיפה עזובה בזעם אפה, או מי הוא זה ואי זה הוא האיש אשר ימלאנו לבו לבוא הנה להצילך?

— ה' אלהי ישראל הוא יצילני מידך! — ענה הנער באמץ-לב.

הדברים האלה יצאו מפי הנער והמכשפה הזקנה נסוגה אחור בפחד, ותקרא:

אהה! אַל נא תשא את השם הנכבד והנורא הזה על שפתיך! השמעת?

המכשפה החרישה רגעים מספר, ואלמון הביט אליה והוא מתפלא מאד.

— דבר קטן אנכי שואלת מאתך הפעם — הוסיפה המכשפה — ואתה נער, אל תקשה ערפך פן מרה תהיה אחריתך, כי לא תצא את המערה הזאת חיים.

וככלותה את דבריה פנתה ותלך לה, פתאום ראה אלמון והנה דַיָה אחת עפה אל תוך המערה, ותעף אל האבן אשר בערה עליה האש. שם מצאה לה הדיה את ארוחתה, אשר הכינה לה המכשפה, ותנקר ותאכל לשובע נפשה. והמכשפה נגשה אליה, ותעבֵר את ידה השמאלית על חלקת-צוארה ככל אשר עשתה לנחש, ובידה הימנית הגישה לה זרעונים אחדים. והדיה לא יראה מפניה, ותנקר את הזרעונים מידה. וככלותה לאכל לקחה המכשפה את הדיה ותלך ותשב על יד הנחש הכרוך, ויהי לה הנחש מימין והדיה משמאל, והיא בתוֶך יושבת ומצפצפת ומהגה מלים זרות מאד. ואלמון שמע כי היא קוראה לנחש בשם “יהודה” ולדיה בשם “ישראל” ויצא לבו, וכל עצמותיו רעדו מפחד למראה עיניו ולמשמע השמות היוצאים מפי המכשפה פעם בפעם ולא יכול לעמוד על רגליו, ויפל בלי כח על מצע התבן, ויתפלל אל ה' כי יצילהו מידי המכשפה הנוראה הזאת, וגם בכה הרבה בכי.

עברו רגעים אחדים ורוח הנער שבה למנוחתה והוא שוכב לארץ. אז נשא את עיניו הרטובות מדמעה אל קירות המערה אשר ממולו, וירא והנה צללים ארוכים עוברים לעיניו זה אחר זה, פעם מימין לשמאל, ופעם משמאל לימין, פעם מלמטה למעלה, ופעם מלמעלה למטה, וידע כי צל המכשפה הוא ההולכת אנה ואנה על יד האש אשר הבעירה שנית על האבן.

לאחרונה עמד הצל מהתנועע. ויעמד בלט על רגליו, וירא את הזקנה והיא שוכבת על המחצלת בין הנחש והדיה. ובכל המערה היתה דממה עמוקה, ויבן כי ישנה היא.

עודנו מביט כה וכה והנה קול שריקה דקה כקול נחש זועם עלה באזניו, ויפן לראות מה זה? ולא יכול, כי חשך אפלה היה לו מסביב, והקול הלך וקרב אליו, ויירא מאד.

אז מהר להמלט על נפשו ולבור הצדה, אך רגלו נכשלה באבן, ויפל. והאבן חדה מאד, עד כי פצעה את רגלו פצע קל, וגם שרוך נעלו נתק. פתאום עלתה מחשבה על לבו לאמר: “הלא כאשר נתקה האבן הזאת את שרוך נעלי תוכל לנתק גם את אסורי ידי על נקלה”!

ויכרע על ברכיו ויעבֵר את החבל על פי האבן החדה אנה ואנה ברב כח, ומה גדלה שמחתו בראותו כי עוד מעט ונתק החבל! ואמנם אחרי עבור רגעים מספר נתקו אסוריו מעל ידיו.

אז נסה לפתוח בידיו את החבל הקשור במתניו, ולא יכול, כי היה הקשר אמיץ מאד, ויאחז בחבל ויעבירהו גם הוא על פי האבן החדה, כאשר עשה לחבל אשר על ידיו, וינתקהו. אך קצהו נשאר קשור במתניו.

אז היה חפשי מכל מאסר, ויאמר להמלט על נפשו בטרם תיקץ הזקנה משנתה. ויפן אל מבוא המערה. וילך לאט לאט, צעד אחרי צעד, מבלי השמיע קול. אך בקרבו אל מקום משכב הזקנה, נודדה הדיה פתאום את כנפיה, וכרגע הרים גם הנחש את ראשו ויַשמע קול-שריקה. לקול שריקתו הקיצה הזקנה משנתה, וכחץ מקשת קפצה על רגליה לעצר בעדו מהמלט.

כראות אלמון את הזקנה עומד כנגדו וידיה שלוחות מזה ומזה לבלתי תת לו לנוס, מהר ויכף את ראשו ויקפת כאיָל תחת זרועותיה, ובעברו דחף ואתה בכח ויפילה ארצה, אחרי כן קפץ גם ממעל לנחש הזוחל, וימהר וימלט החוצה.

והמכשפה קמה מהר ותקפץ שנית על רגליה ותרדף אחרי הנער הרץ הלאה הלאה עד היער, והיא רצה וקוראה בקול כמשוגעת: “עמד בן בליעל, עמד! עתה תראה את כחי ואת עוצם ידי”!

ואלמון רץ כחץ מקשת הלאה הלאה, וברוצו הביט פעם אחת לאחור, וירא והנה גם הדיה וגם הנחש רצים אחריו. והדיה נודדת כנפיה ממעל לראש הזקנה, והנחש זוחל על גחונו אחריה ושורק בזעם. אז אמץ את כחו ויוסף לרוץ הלאה הלאה, ולא פנה אחריו עוד, עד אשר הרחיק מאד לרוץ, וקולות הרודפים אחריו לא הגיעו עוד לאזניו, אז ידע אלמון כי בטוח הוא מפחד. ויחדל לרוץ ויבוא אל תחת תומר אחד ויכרע תחתיו, וישא את עיניו השמימה, ויָשֶב תודה לאלהי דוד אביו על כל החסד אשר עשה אתו להצילו מידי המכשפה הרעה ההיא, וידר נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי ועליתי לשבת על כסא אבותי, והעברתי את כל הכשפים מן הארץ.

 

ו: מקרי הדרך    🔗

ויהי כנוח אלמון מעט, וירם ראשו ויבט על כל סביבותיו, וירא והנה רגליו עומדות על ראש גבעה גבוהה אשר סלעים יכסוה מסביב, רק זעיר שם ירימו תמרים אחדים ראשיהם השמימה ורגליהם עטופות בירקרק דשא.

עת הצהרים הגיעה, והשמש עמדה בחצי השמים, ותשלח את קרניה החמות על הארץ, ותצק את אורה הגדול על ההרים ועל הגבעות אשר מסביב, והם עטופים ענן תכלת בהיר מאד.

אז נסה אלמון שנית לפתח את החבל הקשור במתניו, בידיו פִּתַּח ובעיניו הביט על כל סביבותיו, לבו נמלא עונג למראה הנהדר אשר נגלה לפניו, ושפתיו דובבו חרש לאמר: אמנם יפה ונעימה היא הארץ הזאת אשר נתן ה' לנחלה לעמו ישראל! אפס כי אנשים רבים בני בליעל יטמאוה במעשיהם הרעים, והאנשים הרשעים האלה גרשוני מהסתפח בנחלת ה', נער קטן עודני וכבר הנני נע ונד בארץ במקום אשר חיי תלויים לי מנגד לרגעים.

עודנו חושב את מחשבותיו אלה, והנה פלג מים הזהיר לעיניו בבקעה אשר ממולו, והגבעה מפרדת בינו ובינה, ומסלה צרה מובילה אליה, והמסלה הולכת ומתפתלת בין סלעים גבוהים וערומים. ואחר כן היא נעלמת מהעין בין העצים הרעננים הצומחים לרגלי הגבעה. ויאמר אלמון בלבו: אנוח לי פה עוד מעט מעמל הדרך, ואחר אלך במסלה הזאת עד בואי אל אחד הכפרים או אל אחת מערי המושב, או אולי אפגש בלכתי בעוברי-דרך והורוני את הדרך העולה חברונה.

ופתאום והנה שלך גדול התעופף מבין קני הגומא אשר על יד הפלג ויעלם מעיניו. לא עברו רגעים אחדים ואחת מאילות השדה קפצה מבין העצים בבהלה ותרץ מהר לרחב המסלה ותעלם גם היא, ויאמר אלמון בלבו: אין זאת כי חיה רעה מסתתרת בין העצים, ועלי להיות נזהר בעברי שמה.

והאסורים אשר על מתניו פותחו והחבל נפל ארצה, אז חש אלמון כי רעב הוא מאד, אך לאשרו ראה במרחק צעדים אחדים ממנו גפן-שדה וימהר אליה וירא בה אשכלות ענבים אחדים, והענבים ענבי בוסר אשר לא יצלחו למאכל, ובכל זאת קטף אלמון מהם ויבלעם באות נפש כי רעב היה מאד מאד, ואחר עשה דרכו הלאה בין הסלעים.

ויהי הוא קרוב למסלה, והנה אורחת נוסעים לקראתו, ויעצר אלמון מלכת כי ירא לגשת אל האנשים ההם, כי אמר: מי יודע מי ומה הם עוברי אורח אלה?

ובאורחה שני גמלים וארבע אתונות הטעונים סחורה וקשורים בחבל ארוך איש ברעהו. וממעל לכר הגמל הראשון איש בא בימים בלי כל נשק, וארבעה פרשים רצים לפניו והמה חמושים בחרבות, ברמחים ובקשתות. מראה פני הזקן העיד כי סוחר נכבד הוא, וארבעת הפרשים הם השומרים עליו בדרך.

לו היה הזקן לבדו כי עתה מהר אלמון אליו לבקש עזרתו. אך למראה הפרשים ההולכים אתו, זכר את אנשי החיל אשר שלחה עתליהו לבקשו בבית רעואל, ויירא מגשת אליהם. ולא ידע אלמון כי רק מפחד השודדים שכר הסוחר הזקן את הפרשים לשמרו בדרך.

ואמנם היטיב אלמון אשר עשה, כי כעבר האורחה לפני הפלג ראה והנה חבר שודדים, כעשרים במספר, התנפלו עליהם פתאום מבין העצים אשר התחבאו שם, וכלם חמושים מכף רגלם ועד קדקדם. הגמלים והאתונות נסוגו אחור מפחד פתאום ויפוצו אנה ואנה, אך הפרשים עמדו הכן לפניהם.

ופתאום וקול ענות נשמע מסביב, ואחריו קולות מקולות שונים מחרישי אזנים, קול חצים מעופפים, קול צלצול חרבות, קול צעקות ואנחות, קול קללות ונאצות, וקול סוסים צוהלים.

כחלום חזיון ליל נדמה כל המראה הזה לאלמון המסתתר אשר עמד כנדהם מבלי דעת נפשו, כי זאת היא לו הפעם הראשונה בימי חייו לראות אנשים נלחמים במערכה.

אמנם ארבעת החילים אשר נלוו אל הזקן עמדו על נפשם בגבורה נפלאה, אך לא יכלו עמוד, ויפלו אחד אחד לפני אויביהם הרבים מהם.

לב הזקן נסער מאד למראה הנורא אשר לפניו. ויהי כאשר חדלו הקולות והמהומה, וישם פניו אל השודדים, ויחרף אותם על מעשיהם הרעים, ויקלל אותם קללות נמרצות. כשמוע השודדים את דבריו דרכו קשתם נגדו, ויחרד אלמון מאד, פן תהיה אחרית הזקן כאחרית הפרשים אשר אתו, אך פתאום נשמע קול מצוה הקורא אל השודדים לאמר: “אספו ידיכם”! ויבן אלמון כי קול ראש השודדים הוא אשר מנע אותם מבוא בדמים.

והשודדים הבריכו את הגמל אשר ישב עליו הזקן, ואותו הורידו ארצה ויכוהו מכות-רצח, אחר הפשיטו את בגדיו מעליו, וגם את מצנפתו ואת נעליו גזלו ממנו, רק כתנתו לעורו עזבו לו, וירכיבו אותו על אחת האתונות ממול זנבה,. ויאסרוהו אליה בעבותות, וישלחוהו לנפשו בהכותם במקלות את האתון למען תמהר לרוץ.

אחרי כן הבריכו את יתר הבהמות, ויורידו את משאן מעליהן ויפתחו את השקים, ויבחרו מכל אשר בהם כל חפץ יקר ורב-ערך, ואת הנשאר עזבו מפוזר על פני האדמה. אז עמסו את כל השלל על שתי אתונות, וימשכון אחריהן הלוך ומשוך במסלה אשר שלחו בה את הזקן, וכרגע נעלמו מעיני אלמון.

דומית מות שררה בכל הככר מסביב, רק מעבר המסלה מזה נראו גופות ארבעת הפרשים האומללים, ועל ידיהן נבלות הסוסים, והסחורה הנפזרת לכל עבר, ומעבר המסלה מזה ישב אלמון האובד על ראש סלע וימר בבכי.

אהה ה' אלהים! — קרא אלמון בנשאו את עיניו השמימה, — מה נוראים המעשים הנעשים לעין השמש בארץ הזאת אשר קראתני למשל בה! עזרני נא אלהי דוד אבי, והושיבני על כסא אבותי, ובערתי כל אנשי דמים ומרמה מן הארץ.

עודנו מדבר אל לבו, וקול ענות גבורה כקול אנשים לוחמים, וקול צעקות ואנחות ומשק-רמחים וצלצול חרבות עלו שנית באזניו במרחק צעדים אחדים מעבר פני המקום אשר הלכו שמה השודדים. ויחרד אלמון מאד ויאמר: אין זאת כי שבו השודדים ויתנפלו שנית על אחת האורחות, או כי נתפשו בידי אנשי חיל עתליהו ויערכו אתם מלחמה.

עברו רגעים אחדים, והקולות והקריאות הלכו הלוך ורפה, עד כי נאלמו כלה. והדומיה הנוראה אשר שבה להיות מסביב מלאה את לב הנער האומלל פחד ואימה רב יתר מבראשונה. המחזה האיום אשר ראה זה רגע לא מש מנגד עיניו.

ויהי אלמון אובד עצות מבלי דעת מה לעשות? — לרדת אל המסלה הזרועה חללים ירא מאד, אך גם לסגת אל בין הגבעות השוממות לא חפץ. עודנו חושב כה וכה, והנה כתמונת איש נראתה לפניו על המסלה במקום אשר ראה שם את האורחה הקודמת, והאיש בא בימים, זקנו לבן כשלג, והאדרת אשר עליו רחבה ואמוּצה. מהלגו בכבדות והוא נשען על מטהו, וכל חזות פניו העידה בו כי עיף הוא מאד מעמל הדרך. כאשר קרב הזקן אל הפלג וירא את פגרי האנשים המושלכים לארץ ואת הסחורה הפזורה לכל עבר, עמד פתאום מלכת, ויאחז בבגדיו ויקרעם, ויצעק צעקה גדולה ומרה, אחר נפל על פניו ארצה ויקח מלוא חפניו עפר מן האדמה ויתן על ראשו וישכב דומם מבלי נוע.

זקן אומלל — קרא הנער ברגש, ועיניו מלאו דמעה — מי יודע אם לא קרוב הוא לחללים האלה, ואם לא לו היא הסחורה אשר היתה לשודדים-המרצחים לשלל.

ובהביטו אליו רגעים אחדים שכח את נפשו ואת פחדו הגדול, ויאמר לרדת ולהחיש עזרה לזקן האומלל כל עוד נפשו בו. וימהר אל הגפן ויקטף אשכלות ענבים אחדים, וחיש קל שב על עקבותיו אחור, וילך הלוך ודלג על הסלעים אשר מעבר מזה למסלה, לבל יראה בעיניו את ההרוגים עד בואו אל הזקן הנופל ארצה.

ומראה הישיש היה נהדר מאד, אף כי התפלש כלו בעפר. עיניו היו סגורות אך חזהו התרומם עוד בכבדות, ונשמת אפו הקשה הגיעה לאזני הנער הרחמן.

— מה לך אדוני? כי שכבת פה — שאלהו בשפל קולו.

הזקן פקח את עיניו מעט, ואלמון מהר וישם בפיו ענבים אחדים, ויאמר לו: אכל, אדוני, אכל, ושבה נפשך אליך.

— האם שמע ה' את תחנתי בשאלי את נפשי למות? — קרא הזקן, בהביטו אל פני הנער במבוכה, — או כי שלוח שלח את מלאכו לפני בדרך הארורה הזאת?

— אינך מת, אדוני, גם לא מלאך לפניך, — ענהו הנער — בן אדם אנכי כמוך, אדוני, וגורלי לא נעים מגורלך אדוני, ועתה קחה נא מן הענבים האלה וסעדה לבך ושבה רוחך אליך.

— דבריך, בני, בהשכל ודעת, ולא כדבר אחד הנערים תדבר, — אמר הזקן, והוא משתאה לו מאד. וישלח ידו ויקח מן הענבים ויאכל מהם מעט, והוא שוכב על מקומו חלש ורפה-אונים.

בלי עמל רב התיר הנער את שרוך הנעלים אשר ברגלי הזקן, ויקח לו קערת חרש אחת אשר מצא על הארץ בין החפצים הפזורים, וימהר אל הפלג וימלאנה מים וישב וירחץ את רגלי הזקן הפצועות.

— יברכך ה', בני! — קרא הזקן במועל כפים, ויתחזק לשבת. חזות פניו העידה בו כי הונח לו מעט.

– וה' יביאך למחוז חפצך בשלום, אדוני — ענה הנער בענוה — והשיב לך טובה תחת הרעה אשר שבעה לה נפשך כיום הזה.

בפיו דבר ובידו נתן לזקן עוד אשכול ענבים.

— ואמנם פלא הוא, — קרא הזקן, והוא משתאה מאד — הנה פניך כפני נער צעיר ודבריך כדברי איש בא בימים. הגידה נא לי בן מי אתה נער נחמד?

— אני הנער אשר כבר שבעה לה נפשו מרורות כזקן, — ענה הנער — ואתה אדוני, מי אתה? ומה החללים האלה לך? האם שארי בשרך המה?

— לא, בני, גם הכר לא אכירם, אך עיניך תחזינה בי איש אשר לבו נשבר בקרבו מכל הרעה אשר מצאתהו. אנכי הלל הפרעתוני, איש סוחר מירושלים, והיום כעלות השחר עזבתי את באר-שבע לשוב למקומי, אנכי בדרך וחבר שודדים ומרצחים התנפלו עלי, ויהרגו את השומרים אשר לווּ אותי בדרכי, גם את כל רכושי ואת כל הבהמה אשר לי בזזו מן הבוקר ועד עתה ואנכי זקן ושב, ואין בי כח ללכת דרך רחוקה כזאת ברגל, ובבואי הנה וארא כי כמקרה אשר קרה לי קרה גם לאלה האומללים אשר לפני, התחמץ לבי בקרבי, ואפל ארצה בלי כח, ואשאל את נפשי למות, כי טוב מותי מחיי.

— אמנם אומללה היא הארץ אשר שודדים ומרצחים כאלה בקרבה — קרא אלמון באנחה, ופניו קדרו מעצב. והלל הפרעתוני מחריש ומתפלא אל הנער ואל דבריו.

— אמנם, — הוסיף הזקן באנחה — צדקו דברי החכם: טוב ארך רוח מעושר. אך אנכי, קצרה רוחי מאד, ובצר לי שאלתי את נפשי למות, והנה הופעת לי, בני, כמלאך שלוח ממרום, ורוחי שבה אלי ואתעודד, ועתה אך אחת חפצתי, לבוא בשלום חברונה, אשר יש לי בה גואלים ומכרים רבים. אך אתה, נער נחמד, מה תעשה אתה? מה לך פה במקום הזה אשר אררוֹ ה', ומאין תבוא?

— רועה אנכי בדרך — ענהו הנער בענות חן — גם עברתי ככה מרחק רב מאד. בעיני ראיתי מראש הפסגה אשר ממולנו בהתנפל השודדים על האומללים האלה, ועתה חפץ אני לשוב ביתה רעואל הרועה, השוכן לא רחוק מחברון על הדרך העולה ירושלימה.

— קומה אפוא ונלכה יחד, ידידי הצעיר — קרא הזקן באחזו ביד הנער, — ואתה היה סמוך ובטוח כי אשלחך למחוז חפצך במרכבה כבודה, גם עבדים ומשרתים אשלח אתך לשמרך בדרך, וגם כסף וזהב ארבה לך על החיים והחסד אשר עשית עמדי.

— חלילה לי מקחת מידך מאומה, — קרא הנער — אך שלחני נא ביתה רעואל הרועה, ואם עשה תעשה לי את החסד הזה וזכרתי אותך ואת חסדך כל הימים.

אז קם הזקן על רגליו נשען בידו האחת על מטהו, ובידו השניה אחז ביד הנער, וילכו שניהם הלאה.

 

ז: נקמת בן-אוני    🔗

והדרך אשר חזו בה היא הדרך אשר הלכו בה השודדים, ועוד מעט נגשו אל המקום אשר ממנו שמע אלמון שנית קול-ענות גבורה ושאון אנשים בהלחמם. כאשר הקיפו מעט את צלע ההר הביט הזקן מסביב, וירא את אשר לא יכול הנער לראות, כי שפל קומה הוא. אז עמד פתאום מלכת ויעצור גם בעד הנער ההולך אתו.

— למה זה עמדת אדוני? ומה ראו שם עיניך?

— ראיתי את אשר לא יראה לבן טהור-עינים כמוך — ענה הזקן — אהה ה'! — הוסיף הזקן בנשאו עיניו השמימה — “הלא טהור-עינים אתה מראות ברע, למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשעים צדיקים מהם”?!

ובדברו שם את ידו הימנית על עיני הנער, ובידו השמאלית משכהו אחריו הלאה. כעבר רגע הבין הנער כי במקום ההרגה עומדות רגליו, כי שמוע שמע כמו קול אנשים נאנחים חרש לאמר: אהה, מים! מעט מים לשתות! אנא! רחמו נא! מעט מים!!

ככה קראו שלשה אנשים, וקולם נשמע כאוב מארץ. ובראותם כי הזקן ואלמון לא הטו להם אוזן, וילכו הלוך והרחק מהם, הוסיפו לאמר: אמנם אין פחד אלהים לנגד עיניכם, ולבכם לב אבן אשר לא ידע רחם!

אבל הזקן לא עמד מלכת, וילך הלוך והרחק, במשכו אחריו את הנער, עד בואם בין רוכסי סלעים גבוהים וזקופים, ואנחות האומללים לא נשמעו עוד, וגם גיא ההרגה נעלם מעיניהם. אז הסיר הזקן את ידו מעל עיני אלמון, אשר ראה כי סלעים יסבוּהו מכל עבר. ויאמר בקול מתחנן ומצוה כאחד:

— עמד פה מעט, בני, ואני אלך להחיש עזרה לאנשים האומללים ההם, ומהרתי לשוב אליך, — ובדברו פנה מהר וילך לו.

הנער עמד במקומו רגעים אחדים, כאשר יעצהו הזקן, אך אימה גדולה נפלה עליו שם, ויעזב את מקומו וישב שנית אל בין הסלעים עד בואו אל המקום הנשקף על פני גיא-ההרגה, מקום שם היתה המלחמה לפני שעות אחדות בין השודדים ובין אויביהם, אשר בגדיהם וכלי נשקם העידו בהם כי מאנשי חיל עתליהו הם.

ואלמון ראה והנה מעבר מזה כעשרים איש במספר מושלכים על פני השדה וכלם פגרים מתים, ומעבר מזה הרחק מעט על יד הדרך, שוכבים שלשה אנשים והמה פצועים פצעים אנושים וכל עוד נפשם בם, והלל הזקן עומד שחוח עליהם ומגיש מים אל פיהם בקערת חרש אשר מלא מהברכה.

ומראה שלשת הפצועים נורא מאד, ועל כן סגר הלל את עיני הנער בלכתם, לבל יביט בהם, כי אויביהם לא נלחמו בם כדרך אנשי המלחמה לפצוע אותם או לדקרם בחרבם, כי אם תפוש תפשו אותם חיים ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם ויעזבום לנפשם מתבוססים בדמם אשר שטף מהם כנחל על פני האדמה.

ושנאת-השודדים לאנשי חיל עתליהו ולכל עוברי-דרכים גברה מאד בימים ההם. כי אמרה עתליהו לבער אחריהם, ותשלח גדודים פעם בפעם לחפשם, על כן עשו הפעם נקמות באנשי הצבא אשר למלכה השנואה להם באכזריות רבה ובקצף גדול.

ואחד משלשת הפצועים האלה היה ארנון, שר צבא עתליהו. כי בשובו ממערת המכשפה תעה בדרכו הוא והאנשים אשר אתו, ובדרכם פגשו בלהקת שודדים גדולה, אשר התנפלו עליהם ויעשו בהם כרצונם.

— מהרה חברונה, איש נכבד, — התחנן שר החיל בשתותו את המים אשר הגיש לו הלל, בעינים מלאות דמעה, — שאַל נא שם לאנשי חיל עתליהו ואמור להם כי יחישו לעזרתנו.

— את בקשתך אעשה בכל לבי — ענה הלל.

— עוד מעט ומתנו — הוסיף ארנון בקול חלש מאד, — ואם לא יחישו לעזרתנו ובאו אלינו חיות השדה וטרפונו חיים! אבל, הואילה נא להגיד לי, מי הוא הנער אשר הלך עמך בעברך על פנינו?

— אינני מכיר אותו — ענה הלל.

— מראהו לא מוּזר לי — הוסיף ארנון — והוא מתאמץ לדבר בשארית כחותיו — אבל מה הגיד לך הוא?

— הוא אמר לי כי תעה בדרך, והוא חפץ לשוב ביתה רעואל הרועה היושב בסביבות חברון.

— אהה — קרא ארנון באנחה — אם כן אך התל התלה בי המכשפה הארורה… השמעת את הנער מדבר… על אדות מערה נסתרה?

— לא! ידידי — ענה הזקן — כי דבריו ספורים.

— אם כן בטוח אני כי הוא הוא — קרא ארנון, — ואתה זקן נכבד, מהרה והגידה זאת לאנשי חיל-עתליהו… אבל… לא!… חלילה… אם רק אמת נכון הדבר… אות הוא כי ה' עמו… הוא יצילהו מכף כל אויביו… ואנכי… זה גמולי על מכרי את חברי למרשעת… אשר בירושלים… קמתי כצר על בית דוד… ואני משבט יהודה.

— אך בחומו ידבר הפעם — אמר הלל לנפשו, כי לא הבין אל מה ירמזו דברי ארנון.

— עתה יסרני יה… וגם למות לא יתנני… — קרא ארנון במרירות — צדיק הוא ה'…

— עתה הנני הולך — אמר הלל בהביטו בעין חמלה רבה על שלשת האומללים — אנכי זקן וחלש ולא אוכל לעשות פה מאומה, לכן אמהר חברונה, ומשם אשלח לך עזרה.

— חכה נא אדוני, חכה רגע… — קרא ארנון בתחנונים — שלוף חרב אחד מאתנו מתערה… ודקרני בה בטרם תלך… לשלח עזרה לרעי אלה… אנא, אדוני, הרגני נא הרוג… ואַל אראה ברעה אשר תמצאני.

והלל נפעם מאד למראה עיניו, ובשמעו את הדברים האלה לא יכול להתאפק עוד וימר בבכי. אז מהר להתרחק מן המקום הנורא ההוא, ויבוא אל אלמון ויאחזהו בידו, וילך מהר לדרכו הלאה, ודמעותיו נזלו בלי הרף על לחייו הקמוטות.

— מה לך כי תבכה ככה, אדוני? — שאל אלמון בסערת-רוח את הזקן הצועד בכבדות.

— בוכה אני בני, לאומללים, אשר אבדה כל תקוה מהם, — ענהו הזקן באנחה — ועל החמס והרצח אשר מלאו את הארץ בימינו, על כן הסתיר ה' את פניו ממנו ויבא רעה על יהודה וירושלים.

— אבל, אדוני, — אמר אלמון — שמוע שמעתי לאמר: כי הכהן הגדול אשר בירושלים מקוה לימים טובים מאלה, לימים אשר כל הרשעה תכלה מן הארץ, ומלך חדש ימלך על יהודה בצדק ובמשפט.

— אמן! כן יאמר ה', בני, — קרא הלל ברגש — ואולם איככה יהיה כדבר הזה, ועתליהו המרשעת כבר קמה ותאבד את כל זרע בית דוד עד בלתי השאיר להם שריד?!!

— אַל נא תיאש את לבך, אדוני, כי אמנם הימים הטובים בוא יבואו ולא יאחרו. כן! קרוב היום ועיניך תחזינה את יורש העצר יושב בהדרו על כסא אבותיו! — את הדברים דבּר הנער במנוחת-לב ובבטחה נפלאה ועיניו בערו כלפידים.

וישתומם הזקן למראה עיניו ולמשמע אזניו, ויעמד רגע מלכת, ויבט בפני הנער הדובר בו משך רגעים אחדים.

ופתאום, והנה רועה אחד רץ מהר לקראתם, ובגשתו אליהם קרא להלל לאמר:

— חושה, המלט על נפשך, זקן נכבד! הימן או השמאל, אַך אַל נא תעמד בדרך, כי שודדים הולכים הלוך וקרב הנה, ועוד מעט ופגשוך!

אך הלל לא שם לב לדברי הרועה, כי זכור זכר את הבטחתו לשלשת הפצועים, וילך הלוך ועלה בדרך חברון, כי אמר: למה נירא? הן כסף אין אתנו, ומה יקחו ממני?

ואלמון אשר לבו סער בקרבו עוד לדברים אשר חזה לפני רגע על יהודה וירושלים, הלך גם הוא אחרי הזקן מבלי כל פחד.

אבל עד מהרה נוכחו שניהם לדעת כי נואלו מאד לבלתי שמוע לעצת הרועה, כי בעלותם במעלה הדרך ראו והנה חבר שודדים באים לקראתם. הם השודדים אשר התנפלו לעיני אלמון על אורחת הנוסעים, ואחרי כן על ארנון ואנשי חילו ויהרגום. ואתם המון אתונות נושאות כל השלל אשר בזזו להם.

למראה השודדים משך הלל את הנער אליו ויעמד בהכנעה בצד הדרך, למען תת להם לעבר, ויקוה כי לא ישימו לב אליהם, אך ראש השודדים עמד פתאום בעברו על פניהם ויבט בתמהון אל הזקן ואל הנער העומד על ידו.

וראש השודדים הנודע בפי כל בשם בן-אוני, איש בריא מאד, ועיניו מפיקות אימה ואכזריות. על פניו האדומים והמגועלים נראתה צלקת אדומה מרקתו השמאלית עד סנטרו, ושלש אצבעות ידו השמאלית היו קצוצות. כל אלה העידו בו כי מלחמות רבות נלחם האיש הזה בימי חייו.

— אנה אתה הולך, איש זקן? — שאַל ראש השודדים הזה בקול נעים לאוזן.

הלל אשר התפלא לשמע רכות מפי השודד, ענהו לאמר: — חברונה, אדוני!

— ומה הנער הנחמד הזה אתך. היש עם לבבך למכר אותו לעבד?

— חלילה לעבדך, אדוני, לעשות כדבר הזה, כי רק להשיבהו למשפחתו לקחתיו אתי.

— אם כן תנה אותו על ידי ואני אמכרנו תחתיך, או אקחהו לי לעבד עולם, כי מצא חן בעיני מאד מאד.

ובדברו, שם בן-אוני את ידו הכבדה על כתף הנער לקחתו, אבל הנער מאן ללכת, וגם הלל החזיק בו ולא הרפּה ממנו, ויקרא:

— אנא, אדוני! רחם נא על נפש עבדך הזקן ועל הנער הצעיר הזה!

— התעיז למרות את פי, כלב נבזה? — קרא בן-אוני בחרי-אף.

ובדברו קרץ בעיניו לחבר השודדים אשר הלכו אתו, וימהרו וישלפו את חרבם מתערה, ויכו את הלל ברחב הלהב, וידחפוהו הלאה הלוך ודחוף עד הרחיקם אותו מהנער, ואחר שבו וירכיבו את הנער על אחת האתונות ויאסרוהו בעבותים, ויאחזו דרכם הלאה.

והלל עמד הרחק מנגד, ויקרע את בגדיו, ויבך בכי תמרורים, ולא הסיר את עיניו אף רגע מעל הנער עד אשר נעלם מעיניו, אז הסב את פניו וילך הלוך ובכה בדרך העולה חברונה.

רגעים אחדים הלכו השודדים בדרך המלך, ואחר פּנו ימינה במסלה המתפתלת בין הסלעים. השמש נטתה לערב, אך לאור קויה האחרונים הנראים עוד מאחורי שלשלת ההרים יכול אלמון לראות ולהתבונן אל המסלה אשר הוא הולך עליה. ממעל לכר האתון אשר ישב עליה. הביט היטב על כל סביבות המקום אשר יעבירוהו בו. בראשונה נפעם אלמון מאד ויגון עז לחץ את לבו הרך, אך כעבר רגעים אחדים שבה התקוה לעודדהו, כי חכם הנער ולבו אמיץ בגבורים לפי מספר שנותיו, ויחל להביט כה וכה לראות אולי יוכל להמלט על נפשו.

אז ראה כי הולכים הם הלוך ועלה במעלה ההר על יד שלשלת סלעים צרים וגבוהים מעבר מזה, וחריצים עמוקים הפוערים פיהם לבלי חוק מעבר מזה, והמסלה הצרה מלאה חצץ ואבני נגף. ובעברם נשמרו מאד לבלי תמעדנה רגליהם ורגלי הבהמות אשר אתם, אשר עמדו פעם בפעם ולא אבוּ ללכת עדי הכותם אותן.

החשך כסה את כל הככר מסביב, והמה באו אל רמה רחבת ידים, והרמה ערומה וחשופה, אין בה שיח ועץ, אך זעיר שם כוסו פניה בירק דשא. והרמה הלכה הלוך ועלה עד כמאה אַמה בגובה, ותכל פתאום ותהי תלולה מאד כסוללה גבוהה מול פני רקיע השמים האדמדמים מפאת ים. ואלמון ראה כי הגיעו אל קצה גובה ההר התלול, והאורחה עמדה מלכת, רק שודדים אחדים נפרדו מעליה וירחיקו צעדים אחדים ויעמדו. אחד מהם תקע בחצוצרה שלש תקיעות, ואחר כרע על ברכיו ויקח חבל בידו ויקשרהו אל יתד תקועה באדמה ויורידהו, ושלשלת השודדים ירדו בחבל ולא יספו לעלות עוד.

אחר הדברים האלה קרב אליו אחד השודדים, ויפתח את אסוריו ויורידהו ארצה, וגם את משא האתונות פרק מעליהן וינהג אותן הלאה.

— הבא את הנער הנה — קרא בן אוני פתאום — וכרגע הובא אלמון לפניו. ויאחז בו בזרועותיו בחזקה, ועוד מעט וחבל ארוך השלך על שכם שניהם, ויקשרו בו יחד.

ויקרבו שניהם אל קצה ההר התלול, אל המקום אשר תקע שם האיש בחצוצרה, ואלמון ראה והנה תהום אפל נורא פתוח לרגליו, ויירא מאד, ואנחה מרה פרצה מלבו. וכעבר רגע כרע בן-אוני על ברכיו, ויאָחז בסולם-חבלים אשר היה תלוי ועומד, וירד בו לאטו מטה מטה, והנער אתו.

 

ח: המצודה    🔗

ובן-אוני ואלמון יורדים מטה מטה בסולם החבלים, אז ראה אלמון והנה הם תלויים יחד בקצהו, ומתחת כשלשים רגל בעומק נראה כמו מבוא ארוך וצר, ונרות דולקים שם במבוא, ותמונות אנשים מתנועעות הנה והנה. פתאום, והנה וו ברזל קשור בחבל השלך אליהם מתוך המבוא, ויאָחז בסולם החבלים, והוא ובן-אוני הורדו יחד אל המבוא, ורגליהם עמדו הכן על הארץ.

אז פתחו את החבל אשר קשר את שניהם איש אל אחיו, ואלמון נפרד מבין זרועות בן-אוני. ויפן בן-אוני אל האיש אשר הורידהו וישאלהו שאלות אחדות, ואחר אחז ביד אלמון וימשכהו אחריו דרך מנהרה ארוכה עד בואו אל אולם גדול ורחב-ידים ואפל מאד. אך נרות כהים האירו את מחשכיו, ופתחים רבים נראו לעיניו משני עברי האולם, אנשים רבים עברו על פניהם במרוצה כעסוקים מאד, ורבים לא משו ממקומם כעומדים על המשמר, וכלם השתחוו לבן-אוני בהדרת הכבוד בראותם אותו.

ככה הלכו להם כמאתים אמה במדה, אז פנה בן-אוני ימינה ויבואו אל חדר קטן ומנורות רבות מלאו את החדר אורה. יריעות-צור יפות ונהדרות כסו את קירות החדר מסביב, על הקרקע היו שטוחים עורות חיתו-טרף, ועל יד הקירות מצעים רכים וטובים, ובתָּוֶך עמד שולחן גדול ערוך בפרוֹת לחם ויין.

וחמש נשים לבושות שמלות רחבות ועדויות בכל פאר שכבו על המצעים המוצעים על הארץ, וכבוא בן אוני החדרה קמו כלן על רגליהן ותשתחוינה לפניו ביראה וכבוד, כאשר ישתחוו לפני מלך. וידע אלמון כי נשי בן-אוני הן.

— בואך לשלום, אדוננו! — קראו כלן יחד, והאשה היפה בהן הוסיפה לאמר: ההצליחה דרכך הפעם?

— כן! יהושבע יקירתי! — ענה השודד — אמנם מתי מספר מאנשי נפלו חללים, אבל שלל רב מצאנו לנו, גם נקמתי את נקמתי מאנשי חיל עתליהו, ומעתה — הוסיף בצחוק פרוע — לבי סמוך ובטוח כי לא על נקלה יִמָחֶה זכר בן-אוני מעל לוּח לבם. הנה גם את הנער הזה הבאתי אתי, והיה לכן לשעשועים — ובדברו העיף מבטו על כל הנשים, ואחר שם את עינו על יהושבע היפה ולא הסירן מעליה במשך רגעים אחדים.

אז הסירו את נשקו מעליו ויתנפל על אחד המצעים, והנשים סבבו את הנער ותבטנה אליו, ותהללנה יחד את מראהו הנחמד. זאת התפלאה על עיניו היפות והנוצצות, זאת על קווצות תלתליו השחורים, השלישית על שפתיו שושנים ועל פניו היפים והבריאים, ויהושבע, היפה בנשים, משכתהו אליה ותחבקהו ותשקהו מנשיקות פיה ותאמר: לבבתני בני, במראך הנאוה, שְבָה אפוא מחמדי עמדי והיית לי כבן יקיר, כי נפלאה אהבתי לך מאהבת-אם את בנה יחידה, ועתה הגד נא לי שמך יקירי!

— אלמון לבית רעואל, שמי — מהר הנער לענות — ובת-צחוק מלאה חן רחפה על שפתותיו שושנים.

ומשרת בא החדרה ובידו קערה מלאה צלי, וישם את הקערה על השולחן ויצא. אז קם בן-אוני ממקומו וישב אל השלחן לאכל לחם הוא ונשיו אתו, וגם את אלמון הושיבו אתם, ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם. אך בן-אוני הרבה לאכול מכלם, וגם שתה יין רב, ובעת האכל ספר לנשיו את כל המוצאות אותו בדרך.

כאשר כלה לאכל קם מלפני השלחן וישב על מצעו כבראשונה, ויקח את אלמון על ברכיו וישקהו באהבה רבה, אף כי פני הנער העידו בו, כי געלה נפשו בשודד ובנשיקותיו. — אמנם יפיפית בני מכל הנערים אשר ראיתי מעודי, ומי יתן והיו לי בנים כמוך, — קרא השודד בעצב. — כי היה בן-אוני גדול בעושר ובנכסים, בעבדים ובשפחות, וגם נשא לו נשים יפות, אך בנים לא היו לו.

ואחד הנערים הגיש לו ספסל קטן ועליו מזרק זהב מלא יין, ובן-אוני הושיב את הנער על יד יהושבע, והוא מלא את הכוס יין ויריקהו אל פיו. כה עשה פעמים רבות עד אשר שתה את כל היין אשר במזרק.

— קראו לי למנגן וינגן לפני — קרא פתאום לאחד הנערים העומדים עליו, — וכעבור רגע בא איש החדרה וכנור בידו, ויקד וישתחו לפניו ארצה.

— נגן נא, ציבא, לפני מעט בכנורך, ושירה לי שיר גבורים, שיר נצחון!

וציבא איש שפל-קומה, פניו יפים ונעימים, והוא עוטה מעיל-תכלת רחב וארוך וחגור בחבל. וימהר לעשות כדבר בן-אוני, בידו נגן בכנור, ואת קולו נתן בשיר, וישר שירי-עוז וגבורה בנעימות נפלאה, אשר לקחה את לב אלמון. אך בן-אוני עוה את פניו ויאמר:

— אמנם מתאמץ אתה, ציבא, למצא חן בעיני, ובכל זאת לא יקח כנורך הפעם את לבבי, וגם קולך לא ערב לאזני מאד, ולולא אצבעותי המקוטעות, כי עתה למדתיך אני לנגן בכנור. עתה הניחה לי לשיר, ואתה תנגן בכנורך.

ציבא נכלם מעט ולא ענהו מאומה. כעבר רגע החל בן-אוני לשיר בקול עז ונעים מאד, וציבא מנגן אחריו.

ואלמון שומע את שירת השודד הנפלאה. והשירה מלאה רגש ונועם, רוך ועוז, אהבה עזה ורחמים גדולים. וישתאה מאד ויהי כחולם בהקיץ. האמנם? — חשב הנער בלבו, האומנם לב רך ונפש אוהבת בקרב השודד האכזרי הזה?!

בן-אוני כלה לשיר את שירתו ויפן אל אלמון ויאמר: ואתה ילד נעים, היודע נגן גם אתה?

אלמון חפץ למצא חן בעיני השודד, לקנות את לבבו לאהבה אותו, ויקח את הכנור בידו, וינגן בו אחד משירי תהלות דוד אביו “נעים-זמירות” ישראל, אשר למד לנגן בבית יהוידע הכהן הגדול בירושלים. והשיר שיר תהלה לאלהי-מרום הנותן עוז לצבאות יהודה וישראל להכניע את אויביהם במלחמה. וקול אלמון ערב ומצלצל כפעמון כסף, ואצבעותיו היו אמונות לנגן בכנור.

כאשר כלה הנער לנגן, פנה בן-אוני אליו ויאמר:

— אמנם קולך, בני, נעים מאד, גם יודע נגן אתה לפי מספר שנותיך, אבל שירי תהלותיך לא ינעמו לי. הנה ציבא ילמדך דעת לשיר, ואתה בני שים לבך לכל אשר יורך.

— יין! יין! קרא פתאום בקול, ואחד הנערים הגיש לפניו מזרק גדול מלא יין, והוא החל להריק אל פיו כוס אחר כוס מן היין אשר לפניו. עברו רגעים אחדים ואותות השכרון כבר החלו להראות בו. עברו עוד רגעים מספר ופניו מלאו פתאום זעם וחימה, ויקרא לאחד המשרתים לבוא לפניו ויתנפל עליו ויכהו מכות אכזריות, ואחר גרשהו מעל פניו וישב ויתמודד על יצועו ויישן וירדם.

אז פנתה יהושבע אל ציבא, ותרמז לו לצאת מן החדר, גם לקחת את אלמון אתו.

ולא אחר ציבא למלא אחרי דבריה, ויבא את אלמון אל חדרו אשר היה קרוב לחדר בן-אוני.

והחדר קטן ודל וכל רהיטים לא היו בו, זולתי עורות חיות טרף אחדים ומצעים רכים אשר כסו את רצפתו, ושמיכות צמר עבות למכסה בלילה.

ציבא ישב לו באחת הפנות ויצו גם לאלמון לשבת על ידו, ואחר שאַל אותו לאמר: — ואיה זה למדת לנגן בכנור, בני?

— בירושלים, אדוני, ענה הנער. בית אבי אשר היה איש נכבד ועשיר.

— ואביך העודנו חי? — שב ציבא לשאל.

— לא! אדוני, אבי מת זה ימים רבים, ואנכי כבר סבלתי צרות רבות ורעות מידי אנשים בני בליעל הרודפים אותי, ועתה נפלתי בשביה בידי אדונך השכור, כאשר תראינה עיניך.

— צר לי עליך בני, — הוסיף המנגן בחמלה רבה — פניך יעידו בך כי אינך בן אחד הרועים אשר מדלת-העם, ואף כי בגדי נער רועה עליך.

— אל נא תבזה ככה את הרועים — קרא הנער בעוז — כי מה היה דוד המלך הגבור אם לא רועה צאן?

ציבא שמע את תוכחת הנער ולא ענה דבר, אף התפלא מאד לשמע דברים כאלה מפי נער קטן.

— ואולם, אתה אדוני — הוסיף אלמון, — פניך יעידו בך כי איש טוב אתה, וכי רוח נכונה בקרבך. ועתה הגד נא לי, האין כל מוצא למערה הזאת מלבד המבוא אשר באנו בו הנה?

— יש עוד מוצא נסתר למערה הזאת, אך אל נא תקוה למצא אותו!

— אך אם אתה תראני אותו, — הוסיף אלמון לשאל?

— אהה! אל נא תעלה זאת על לבך, בני! כי בנפשי ובנפשך הוא.

— אבל, חי ה' כי יום הפקודה בוא יבוא — קרא אלמון בקול נמרץ, עד כי נבהל המנגן מפניו.

דומיה שררה ביניהם רגעים אחדים, עיני ציבא היו נטויות על פני הנער היושב ממולו, וככל אשר הוסיף להתבונן אליו כן גדל תמהונו, אחר קרא ויאמר:

— הפלא ופלא! בהביטי אל פניך בני, יעלה בזכרוני תואר פני אדוני המלך אחזיהו, כי כמוך כמוהו תאר אחד לכם.

— ומה לך ולמלך אחזיהו? — קרא הנער בעמדו על רגליו בבהלה.

— אחד מרואי פניו הייתי, וגם מנגן לפניו בהיכלו.

— אם כן, אפוא, מה לך פה בין השודדים האלה? — הוסיף אלמון לשאל.

— אמנם בתוך שודדים אנכי יושב — ענה ציבא — אבל דרכיהם ומעשיהם רחקו ממני ולב שודדים אין בקרבי, וזה הדבר אשר הביאני עד הלום, כי במות המלך אחזיהו אדוני, קמה עתליהו אמו, המלכה לבית אחאב, ותאבד את כל זרע המלוכה. אז התחמץ לבבי בקרבי ועיני לא יכלו לראות כבלע המרשעת הזאת את בית מלכי ועמי אשר אהבתי! אז נמלטתי מירושלים, ואבחר לי לשבת את שודדים מעבד את עתליהו המרשעת והרוצחת.

— ואם ימצא עוד בחיים שריד אחד מבני אדוניך המלך, האם תעמד על ימינו לעזרו ולהצילו מכף אויביו?

— הוי! גם את נפשי אתן תחת נפשו! — ענה ציבא ברגש.

פני הנער אדמו פתאום כדם, ועיניו נוצצו בחוריהן, ובצעדו צעד אחד לפנים קרא:

— אם כן, שא נא עיניך והתבונן בי היטב, איש נכבד! וראית לא רק את תואר פני המלך אחזיהו, כי יהואש בנו העומד לפניך!

חרדת קודש אחזה את ציבא בהתבוננו היטב אל פני הנער הדובר בו. לבו הלם בקרבו כהולם פעם, עיניו מלאו דמעות וברכיו כרעו תחתיו, וכמו מבלי משים כרע לפני אלמון, ובקול רגש קרא לאמר:

— צוה, אדוני, כי שומע עבדך!

— עמד על רגליך — קרא הנער, ויתן את ידו לציבא, ובת-צחוק מלאה חן והוד-מלך רחפה על שפתיו, — אמנם עבד אבי היית, אך ידיד בנו הנך כעת, ובידך להעלותו מבור תחתית זה ולחלצהו מבין שודדים ורוצחים.

— עבדך נכון בכל לב לשרתך, — קרא ציבא בנשקו את ידי הנער השלוחה אליו בקומו.

— התוכל להוציאני מזה ולהעלות אותי דרך מבוא המערה? — שאל הנער בחפזון.

— לא, אדוני, כי עמוק הגיא בזה מאד, וכלו מלא חתחתים ואבני נגף, אך חכה נא מעט ונהגתיך והבאתיך אל המבוא השני ויצאת משם.

— ובכן הבה ונלכה!

— אבל אדוני, הלא עיף אתה, ומנוחה דרושה לך, גם השודדים לא שכבו עוד על משכבם. עוד מעט ושתו ושכרו, ושכבו ונרדמו, אז יקל לך להמלט על נפשך.

וישמע הנער לקול ציבא, וישכב על המצע אשר הראהו. אז ספר באזני ציבא מכל המוצאות אותו בימים האחרונים. אך כעבור רגעים מספר נסגרו עיניו ויישן ושנתו ערבה לו מאד.

 

ט: מן הפחת אל הפח    🔗

השחר טרם עלה, וציבא העיר את אלמון משנתו ויבהילהו ללכת אחריו, וינהגהו דרך החדרים אשר ישנו בהם השודדים את שנתם. בצאתם את החדרים האלה, העלה ציבא את אוד הארז אשר בידו וישאהו למעלה להאיר את הדרך לפני הנער, וילכו דרך מעברות עקומים וארוכים, ודרך חדרים אפלים וגבוהים. מערות צרות ואפלות המלאות להן אויר מחניק נפש, וקול מים נוטפים ויורדים, וקול מעינות שוטפים במרוצה נשמע מתוכן. ולאחרונה עברו דרך מעבר צר אשר גבהו כקומת איש, ויצאו החוצה.

השחר הלך הלוך ואור, ואלמון ראה והנה שדרות עצים תסובינה אותו מכל עברים, וישא את עיניו השמימה והנה כוכבי הבוקר נוצצים עוד מעל לראשו באור חור ונעים מאד, אז עמד רגע ויבט מסביב ויתענג על כל מראה עיניו, אך ציבא לא נתנהו להתמהמה שם וילכו הלאה הלאה הלוך ורדת במורד גדול עד בואם אל דרך המלך.

אז עמד ציבא מלכת וירם ידו למולו ויאמר:

— הנה אדוני, הנה חברון לפניך.

ובעמק, במרחק לא גדול נגלתה העיר חברון. עיר המלוכה הראשונה לדוד מלך ישראל, והיא כלולה בהדרה. קוי השמש אשר יצא זה עתה על הארץ האירו בשפע זהרם את חומות העיר ואת כפותיה, ואת גגות הבתים הבנויים אבנים לבנות. אלמון הביט אל העיר החמודה ולא האמין למראה עיניו, ויש אשר נדמה לו כי אך בחלום הוא רואה את כל אלה. אכן כגן עדן נראתה העיר בעיניו, ונפשו מלאה עונג ושמחה עד אין קץ.

אז זכר אלמון את דברי בלעם בן-בעור הקוסם בהביטו מראש הפסגה על מחנה ישראל, ויקרא גם הוא בעינים מלאות-גיל לאמר:

מַה-טוֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב

מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!

כִּנְחָלִים נִטָּיוּ

כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר,

כַּאֲהָלִים נָטַע ה'

כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם!

אחרי כן פנה אל ציבא העומד על ידו ויאמר:

— ועתה, ציבא, התלך עמי או תשוב למקומך?

— כאשר תצוה, אדוני, כן אעשה.

— האם לא יאונה לך כל רע בשובך שמה?

— לא, אדוני, כל השודדים הרבו לשתות הלילה בשמחתם על השלל הרב אשר מצאו, כאשר ידעת, ולא ישכימו קום היום, ואני בשובי הפעם אל חדר משכבי אעשה גם אנכי כמוהם ושתיתי יין ושכבתי ונרדמתי, ואמרו כי בעודני ישן נמלטת על נפשך. ככה אחלץ את נפשי מצרה.

— אם כן, אפוא, מהרה, שובה אל תאַחר, כי לא טוב לכתך כעת עמדי. והיה בתת ה' ועליתי על כסא אבותי וזכרתיך ולא אשכח את אשר עשית לי, ושלחתי ולקחתיך משם והיית באוכלי שולחני כל הימים. אך… מי יודע מתי יבוא היום ההוא? כי רק יהוידע הכהן הגדול בירושלים הוא ידעהו. בין כה וכה עלי להתחבא בבית רעואל הרועה אשר על יד חברון, לכן טוב לי להיות לבדי, ואין זר אתי.

— אבל היודע אתה ללכת לבדך עד בית רעואל?

— לבית אסא רֵע רעואל היושב בחברון אלך ראשונה, והוא ישלחני עד בית רעואל, ועתה — שלום! שובה ואל תירא!

— לך לשלום, אדוני, — קרא ציבא בכרעו על ברכיו לפני אלמון וישק את ידיו, — יהי ה' אלהי דוד עמך כאשר היה עם אבותיך, והיה בטוב לך ופקדתני גם אני.

— אשכח ימיני אם אשכחך מצילי! — קרא אלמון. ויפרדו איש מעל אחיו וילכו איש לדרכו.

אלמון אחז את דרכו הלאה, ולבו מלא תקוה ואור כאור השחר הפרוש על ההרים. ויהי הוא הולך ויורד במורד הגבעה ומראה העיר הלך הלוך והעלם מעיניו עד אשר נעלם כלה, אך רוחו לא נפל בקרבו, כי אמר: אמנם עוד רחוקה העיר ממני, ואולי גם רב יתר מאשר חשבתי, אך הלא זה הוא הדרך אשר יובילני אליה, ולמה אפחד? וילך לו הלאה בדרך, וכפעם בפעם נשא את עיניו ויבט מסביב לראות אם אין אורב לו מאנשי עתליהו, ויהי נכון בכל רגע להמלט אל בין הסלעים או בין העצים הרבים אשר משני עברי הדרך.

זמן רב הלך ולא פגש איש בדרכו. ואחרי כן נטה לו ימינה וירד במורד ויבוא עד נחל קטן אשר קנים רבים צמחו על גדותיו מזה ומזה, ועצים גבוהים שתו עליו צלם בענפיהם הארוכים והעבותים, ויש אשר הורידו הענפים הרעננים את ראשיהם, ויהי מראיהם כמראה הקשת מעל פני המים הזכים כבדולח. למראה המים זכר הנער כי צמא הוא מאד, ויקטף לו עלה גדול ורחב מאחד הענפים, ויצנפהו ככוס וימלאהו מים וישת לרויה.

אז ישב לו בין העצים לנוח מעט, ויבט בעונג אל מֵי הנחל הנוזלים בהמולה נעימה על פני אבני החצץ הרבות אשר על שפתו, וצפרים ממראות שונים עפו הנה והנה על ענפי העצים ותצפצפנה בקול עליז לוקח לבבות, ורוח נעים מפיץ ריח פרחיו נשב על פניו בדממה, ותחי רוח אלמון בקרבו, וישכח רגע את כל התלאה אשר מצאתהו ויהי מלא עונג ושמחה ותקוה אין קץ.

עודנו יושב ומתענג למראה עיניו ולמשמע אזניו, והנה קול המולה עלה באזניו, ויבהל מאד, ויפן כה וכה וירא והנה מבעד לשיחים אשר ממולו כדמות ארבע רגלים נשאות במרום והרגלים רגלי אדם, והן הולכות רצוא ושוב אחרי שני ראשי אדם, ולכל אשר ילכו הראשים תלכנה גם הרגלים אחריהם, אך יש אשר נעלמו הראשים מעיניו אל אחורי השיחים הירקרקים ותרָאינה הרגלים לבדן, ויש אשר נראו הראשים ותעלמנה הרגלים, והראשים מגולים והרגלים נעולות בסנדלים, ופתאום והנה קול תרועה כקול חצוצרה עלה באזניו וכרגע נעלמו הראשים, רק הרגלים נראו בהנשאן אנה ואנה, רגע תרחקנה ורגע תקרבנה, רגע תרומנה ורגע תרדנה. ככה עשו פעמים רבות ותתנועענה הנה והנה בתנועות מוזרות אשר התאימו אמנם לקול תרועת החצוצרה.

הנער נבעת מאד למראה עיניו, כי לא ידע מה הוא? בראשונה נדמה לו מלאכי שאול ושדי-שחת עלו אליו מן האדמה לבעתהו, אך כעבר רגע אמץ את לבבו ויקרב אל השיחים לדעת מה זה? ומה מאד התפלא לראות כי שני אנשים לפניו, ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, והם הולכים על ידיהם הלוך וסוב, הלוך ורקוד, הלוך ודלג מהר מהר, ובמרחק צעדים אחדים מהם ישבו שני אנשים, האחד פורט על פי נבל והשני מכה בתוף. והמרקדים צעירים לימים בחורים בריאים וחזקים, שפתותיהם מלאות ופניהם אדומים, עיניהם שחורות כעורב, ושערותיהם תלתלים מסולסלים, ידיהם ורגליהם צנומות וארוכות והם ערומים עד מתניהם, וממתניהם ולמטה עוטים מכנסי משי ממראה תכלת, ואזור עור עליהם. אך שני המנגנים היו אנשים באים בימים, דלי-בשר ורעי-המראה מאד.

לב אלמון נרגע מעט בראותו כי אך אנשים, אף כי משונים מאד, עומדים לפניו. אך פחדו לא סר ממנו כלה, כי מי יודע מי ומה הם האנשים המוזרים האלה?

והמרקדים ראו את אלמון וימהרו אליו בקפיצות מוזרות ויגיעו עדיו. ויהפכו על רגליהם ויעמדו הכן לפניו ויצחקו צחוק פרוע, ושני המנגנים עמדו מנגן ויגשו אליו גם המה. אלמון נבהל מפניהם ויצעד צעדים אחדים אחורנית, ופניו חורו כסיד, אך המה הוסיפו עדו לצחק כמו לעגו לו על פחדו.

אז פנה אלמון לנוס מפניהם, אך אחד המרקדים קפץ שנית על ידיו, וירדף אחריו וישיגנו, ויאחזהו בין אגליו הנשואות למרום וילחצנו בהן כמו במלקחי ברזל.

כראות המרקד השני כי נבהל הנער מאד קרא אל רעהו: “הרף ממנו כרגע”! — ואחר פנה אל אלמון ויאמר באהבה: הרגע נא ילד נעים, ואַל נא תפחד ככה, כי אך לצחק בך אומר רעי, ולא להרע לך.

המרקד הראשון הרפה ממנו ויעמד גם הוא על רגליו ויאמר: אל תירא נער, כי רק להשתעשע בך חפצתי.

— אבל ירא אנכי — אמר אלמון בצחוק ובלב בטוח — אולי מלאכי שאול אתם.

ויצחקו המרקדים לדבריו, ואחד מהם ענה ויאמר: אך בני אדם אנו ולא מלאכים. האם לא ראית מעודך משחקים כמוני? אכן עודך נער צעיר מאד.

— מעיר לעיר, ומבית לבית אנחנו הולכים — אמר השני — ומשחקים ומשמחים את לב הרואים, והם נותנים לנו נדבתם בטוב לבבם.

— הלבדך אתה פה? — שאל המנגן בנבל את הנער בפנים נזעמים.

— לבדי אני פה — ענהו במנוחה.

— אם כן הלא חפשי אתה לנפשך — קראו שני המנגנים יחד — הספח אפוא אלינו, והלכת אתנו אל כל אשר נלך, והיית כאחד ממנו, ושמחת בחייך מאד, ועיניך תחזינה את העולם אשר לא ידעת מתמול שלשום.

צחוק קל מלא חן עבר על שפתי אלמון בשמעו את דברי המנגן, ולבו כמו נמשך מעט אחריהם, אך הוא משל ברוחו ויען ויאמר: אמנם חייכם טובים ונעימים, אבל לבי לא ילך אחריהם, כי עלי לעשות אחרת מאשר להתהולל בשמחה כל הימים.

— ואנה אתה הולך כעת? — שאלהו המנגן, והוא מתפלא מאד לדברי הנער.

— חברונה!

— האם אביך ואמך מחכים לך שם?

— אהה, אדוני! — קרא הנער בעצב, — אבותי מתו עלי זה ימים רבים, ובכל זאת עלי ללכת שמה כרגע ולא אוכל להתמהמה פה.

— אל נא בני, אַל נא תמהר ככה — קרא המנגן ויאר פנים אליו, הן הדרך רחוקה ממך מאד, ויגע תיגע עד בואך שערי חברון. בוא אפוא אתנו כעת ואכלת אתנו ארוחת הבוקר, ואני ידעתי כי תולע אדוננו ישמח בך מאד.

אלמון מאן בראשונה ללכת עמהם כי לא האמין בדברים הטובים אשר דברו אליו האנשים המוזרים האלה, אך רעב היה ויגע מאד וכאשר הפצירו בו נעתר להם וילך אתם.

שני המרקדים הולכים מימינו ומשמאלו, והמנגנים הולכים לפניו הלוך ונגן, כה עברו דרך יער קטן, ובצאתם את היער ראה אלמון ממולו על פני חלקה גדולה וישרה נטויים שני אהלים, ואנשים רבים מתהלכים להם הנה והנה, ושתי נשים עומדות לפני מדורה אחת גדולה ושופתות עליה סיר גדול, ושני גמלים ואתונות מספר רועים לפני האהלים, וידע אלמון כי להקה גדולה של משחקים חונה במקום הזה.

הם הולכים וקרבים אל האהלים, אך המנגן מהר לפניהם ויבוא עד אחד האהלים ויעמד, ואיש יצא לקראתו מן האהל, ויתלחשו יחד רגעים אחדים, וכרגע נשאו שניהם את עיניהם ויביטו אל אלמון ההולך וקרב אליהם במבטים חודרים כליות ולב.

ושם האיש תולע, והוא ראש המחנה.

ותולע איש בא בימים, יפה-תאר ורם-קומה, ובגשת אלמון אליו קבלהו האהבה, וחיוך נעים רחף על שפתיו. ראה אלמון את האיש היפה הזה, וכמו אבן מעמסה נגולה מעל לוח לבו וישכח רגע את כל הפחד אשר פחד לפני רגעים אחדים.

שני המרקדים עזבו את אלמון שם, וימהרו אל האהל השני, וכעבר רגע יצאו לבושים בגדים ארוכים וחגורות עור במתניהם ככל יתר האנשים אשר במחנה. תולע נתן צו וימהרו אליו ששה מנגנים בכלי שיר שונים וינגנו וישירו יחד במקהלה.

תולע ישב על מצע רך על הארץ, ויתענג למשמע אזניו, ואחר לקח נבל בידו ויפרט עליו וישר שירי מלחמות, אשר שרו גבורי ישראל בהכריעם את אויביהם.

כאשר כלה תולע לשיר קמו המנגנים וישוטטו בשדה, אלה הסיעו את האהלים ממקומם, ואלה צררו את החפצים ואלה השקו את הבהמות, ותולע פנה אל אלמון ויאמר לו: הידעת גם אתה בני, לשיר או לנגן?

אלמון לא ידע כי זה משפט המנגנים יום יום ללמד ידיהם לנגן, ויחשב כי רק בגללו חרדו כל החרדה הזאת, ורק לנחמו מיגונו ולשמחו היטיבו לנגן. ויאמר לנגן ולשיר גם הוא, להשיב לאנשים הטובים כגמולם, ולא ידע את הרעה הנשקפת לו במעשהו זה. ויקח את הכנור בידו, וישא את קולו הנעים וינגן וישר יחד משירי דוד מלך ישראל, וכרגע מהרו אליו כל אנשי המחנה ויסובוהו מכל עברים, ויביטו אלה על אלה כמשתוממים, כי לא האמינו למשמע אזניהם.

— אכן מיטיב נגן ויודע שיר אתה, בני — קרא תולע כאשר כלה אלמון את שירו — ועל כן טוב טוב לך להלָוֹת אלינו. הלא אביך ואמך מתו עליך, ואתה יתום נעזב, ואתנו לא תחסר דבר, לחמנו תאכל ומימינו תשתה, וגם את כסף משכרתנו תחלק אתנו. החפץ אתה בזה?

— לא אדוני, כי עלי למהר חברונה.

תולע נסה לדבר על לבו דברים טובים ויתאמץ לפתותו, בתארו לפניו את החיים הטובים אשר יראה בחברתם. אך בראותו כי כל דבריו לא הטו את לב הנער, גמר בנפשו לספחו אל הלהקה בחזקה, אך את הדבר הזה הסתיר בלבו, ולנער אמר בצחוק:

— טוב, אפוא, סעד נא לבך אתנו, ואתה תעשה דרכך בחברתנו, כי גם אנחנו נוסעים מזה עוד מעט.

אלמון היה רעב מאד, ויודה לתולע על כל הטוב שהוא עושה לו, ויעש כדבריו.

עברו רגעים מספר ותולע ואלמון ישבו יחד לאכל. וארוחתם לחם, בשר, יין ופרות, ויאכל אלמון וישת, וישבע וייטב לבו. אז אמר לנפשו: אמנם נעימים הם חיי המשחקים האלה, חפשים הם לנפשם כצפור ביער, אוכלים ושותים ומיטיבים את לבם, ומה להם עוד? — אכן לולא נועדתי להיות מלך על עמי, כי אז בחרתי לי לחיות בחברת האנשים האלה.

כאשר כלו כל אנשי המחנה לאכל את ארוחתם, נתן תולע אות, והמסע החל.

שתי הנשים עלו ותרכבנה על גמל אחד, ותולע ראש המחנה עלה וירכב על גמל שני, והמנגנים עמסו את כל הכבודה על האתונות, וילכו אחריהן רגלי. גם שני המרקדים הלכו אתם.

ותולע הלך בראש המחנה לנחותם הדרך כול המחנה הלכו אחריו, וילכו הלוך ונסוע עד בואם אל דרך המלך. אלמון התבונן אל הדרך אשר הלכו בה, אם זאת היא הדרך ההולכת חברונה, ולא הכירה, ובכל זאת לא נפל רוחו בקרבו. כי אמר: הלא חברונה הם נוסעים, וכן הלך עם הלהקה עד עברם על פני גבעה גבוהה, ויעל אלמון על ראש הגבעה וישקף משם, והנה רוכסי-גבעות גבוהות לפניו, ומאחריו במרחק רב מאד בתים ומגדלים רבים, וידע כי בתי-חברון ומגדליה המה, אך תחת היותם קרובים אליו בראשונה, התרחקו ממנו כעת מרחק רב מאד.

ויפן אל תולע וישאלהו בתמהון לאמר: מה זאת? אנה אנחנו נוסעים? הלא אמרת כי נוסעים אתם חברונה, והנה הרחקתם מן העיר מאד.

— אתנו תלך! — ענה תולע קשות — ואם מאן תמאן, או כי צעק תצעק לעזרה, וידעת כי מרה תהיה אחריתך.

 

י: על יד השער    🔗

שבועות אחדים עברו למן היום אשר התנפלו השודדים על הלל ואנשיו, ויהי היום והלל נראה שנית לפני חומת ירושלים עיר מולדתו, והוא רוכב על גמל, וארבעה אנשים רוכבים על סוסים הולכים אחריו, ויעברו את גיא בן הנום ואת גן המלך, עד בואם אל מעין השלוח. שמה עמד הלל מעט, וישא את עיניו השמימה ויודה לה' חסדו על אשר הציל את נפשו ממות וישיבהו שלם ירושלימה, העיר אשר אהב.

הבוקר צח ונעים, וכל הטבע מסביב מלא הוד וחיים, העמקים עטופים ירקרק-דשא, ההרים אשר מרחוק תכלת, השמים גבוהים מאד ובהירים מאד, והשמש מאירה באור גדול. שם יורדות נשים לשאב מים וכדיהן על שכמן, רועים הולכים אחרי הצאן והבקר לרעות בשדה, ואורחות נוסעים נוהגים את גמליהם ואת חמוריהם הטעונים משא לעיפה. כל המראה הזה ומראה חומות העיר הבצורות, וגגות בתיה הלבנים ומגדליה הגבוהים מלאו את לב הלל עונג ושמחה עד אין קץ.

הוא בא עד שער המים, וירא והנה על ככר אחד רחבת-ידים עומדים אנשים רבים, ולהקת משחקים מנגנת ושרה לפניהם. ויעמד מעט להתבונן אל המראה, והנה שני אנשים צעירים לימים קפצו ממקומם ויתהפכו כרגע, והנה ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, והם הולכים על ידיהם הלוך וסבוב במהירות רבה מאד, והאנשים היו ערומים עד מתניהם, ומכנסי משי דקים ומרוקמים בחוטי זהב כסו את בשרם ממתניהם ולמטה.

והמרקדים הפליאו את המון הרואים במחולותיהם ובמהירותם, וכאשר כלו את המחולות השתחוו לפני הנאספים בענוה ויפנו ללכת, והמון הרואים מחאו כף ויקראו “הידד” בקול תרועת שמחה.

רגעים אחדים עברו, ומקרב המשחקים קם נער אחד, והוא אדמוני ויפה עינים, ושערותיו תלתלים יורדות עד כתפיו, וגם הוא היה ערום עד מתניו, וממתניו ולמטה הוא עוטה כתנת משי אדומה ומרוקמה בחוטי זהב, ועליה חגורה יפה, והכתנת קצרה ויורדת עד ברכיו. הנער השתחוה לפני הנאספים, ויתן קולו בשיר, הוא שר ולהקת המנגנים נגנה אתו. וכאשר כלה לשיר את שירו יצא במחול, כל תנועותיו מלאו חן ונועם, אך פניו היפים היו עצובים מאד, עיני כל הנאספים הביטו אל הנער הנחמד הזה וישתאו לו מאד.

והלל ראה את הנער הנפלא הזה ולא יכול להסב את עיניו ממנו, וכאשר הוסיף להביט אל פניו היפים נדמה לו כי כבר ראהו אתמול שלשום.

כאשר כלה הנער את המחול הריעו כל הנאספים לעמתו וימחאו כף, אך הנער לא מהר לשוב למקומו כאשר עשו המרקדים אשר לפניו, כי הניע בידו לכל הנצבים עליו כי יחדלו להריע וישמעו לו. אחד המנגנים מהר אליו ויצוהו לשוב למקומו, אך הנער לא שעה אליו וירם קולו ויאמר:

שמעוני נא אנשי ירושלים וישמע אליכם אלהים!

לא מנגן ולא בן מנגן אנכי, וגם לצאת במחולות לא הסכנתי מעודי, אך זה לי ימים אחדים אשר נפלתי שבי בידי האנשים הרעים האלה, והם עושים בי כטוב בעיניהם. ראו, השבעתי אתכם בני ירושלים, כי לא תעזבוני בידי האנשים הנוראים האלה! קחוני והביאוני אל בית יהוידע הכהן הגדול והוא יגיד לכם כי אמת בפי.

כשמוע ראש הלהקה את דברי הנער, מהר אליו בקצף גדול ויהדף אותו בחזקה, אחר פנה אל הנאספים, ויאמר:

— אל תשימו לב, אדוני, אל הנער הזה ואל דבריו, כי רוח רעה מבעתתו תמיד לדבר דברים אשר אין להם שחר. בן אחד הרועים אשר בנגב הוא, וכנוח עליו הרוח הרעה יאמר כי בן-אצילים הוא!

— שקר אתה דובר! — קרא הנער באמץ לב.

והנאספים שמעו את דברי הנער אשר דבר באמץ לב ויגשו אליו, והמנגנים נבהלו מאד ופניהם חורו כשיד, כי יראו פן תגלה רעתם והיו בכל רע. פתאום קמה מהומה בין המון הרואים במרחק צעדים אחדים מן המקום אשר עמד שם הנער, וכל העם מקצה מהרו אל מקום המהומה לדעת מה זה, ויסבו עיניהם רגע מהנער, ותולע, ראש הלהקה, שמח על המקרה הזה, אשר הציל את נפשו מצרה, וירעם פניו לנער ויצוהו ללכת אחריו.

וזה דבר המהומה:

חיל אחד מאנשי עתליהו היה בתוך הבאים לראות את להקת המשחקים, והנה בא אחד העוברים וידחפהו בלי צדיה, ויקצף עליו איש החיל ויקללו קללה נמרצת, והאיש לא שמר את לשונו ויענהו גם הוא קשות. ותבער חמת החיל וירם את ידו ויך את איש ריבו. ואנשים אחדים מן הנצבים שם עמדו לימין המוכה ויתנפלו על מכהו. וישלף החיל את חרבו מתערה להכותם נפש. ותהי מריבה חזקה ביניהם.

ותולע ראה כי אין עוד כל פחד רעה נגד עיניו, ויסר גם הוא לראות את האנשים הנלחמים שם.

ברגע זה נשא אלמון את עיניו, וירא את הלל היושב על הגמל ויכירהו, ויפן כה וכה וירא כי אין מביט אליו, וימהר וישח לארץ ויזחל בין רגלי האנשים, וכרגע עמד על יד הגמל אשר רכב עליו הלל, ויקפץ ויאחז בקצה הכר ויעל וישב על הגמל ממול רוכבו אשר נבהל רגע ויבט אליו בתמהון.

— הלא תכירני אדוני? קרא הנער באנחה — הלא אני הוא הנער אשר רחץ את רגליך בדרך חברון! אנא, חוסה נא והצילני, הסתירני נא מעין רואים ומהר הלאה לדרכך.

— כן, כן, זכור אזכרך בני! — קרא הלל בשמחה, ויחבקהו ויכסהו כרגע באדרתו הרחבה.

ויסע הלל הלאה אל מול שער המים. ואחרי עברם את השער הטה הלל את ראשו אל הנער וישאלהו:

— ואנה אתה חפץ ללכת בני?

— לבית יהוידע הכהן הגדול — ענהו הנער בקול דממה דקה מתחת לאדרתו.

                                                               *

ויהוידע הכהן הגודל מתהלך על גג ארמונו הלוך ושוב לרוח הבוקר, פניו היו עצובים, ורוחו סערה בקרבו מאד, הנה בא היום אשר אמר להציל את ירושלים עיר הקדש ואת כל עם יהודה מידי עתליהו המרשעת, אך איה יורש העצר הצעיר? — אהה! אבד — אבד ואיננו!

ימים אחדים אחרי שלוח יהוידע הכהן את אלמון בסתר מביתו, בטרם תשיגנו יד עתליהו המרשעת, חשב יהוידע מחשבות להחיש את היום אשר יביא הקץ לממשלה החטאה, היא ממשלת עתליהו. ולא ארכו הימים וישלח מלאכים אל כל ערי יהודה, אל ראשי המטות ואל כל הלויים לעריהם ואל שרי החילים הנאמנים לבית דוד, ויקרא להם להקהל יחד ליום הנועד במקדש ה' אשר בירושלים, לחוג חג משפחה. ויאמר בלבו: ביום ההוא אשיב אלי את יורש העצר מבית רעואל אשר שלחתיו שם, והצגתיו לעיני כל הנאספים, והמליכו אותו עליהם וקשרו יחד על עתליהו והרגוה בטרם תוכל לעמד על נפשה.

והנה בא היום, יום אחד לפני החג, יהוידע שלח מלאכים אל בית רעואל הרועה להביא את הנער ירושלימה, אך המלאכים שבו ובשורה רעה בפיהם: הנער איננו! ויספרו לו לאמר: אנשים בני בליעל גלו את אוזן עתליהו על דבר הנער ומקום מחבואו. הדבר נודע לרעואל וימהר להסתירהו בטרם יבואו אנשי עתליהו, אך הנער עזב את מקומו ויברח וימלט אל תוך יער גדול, ואנשי עתליהו רדפו אחריו ויחפשוהו בכל היער ולא מצאוהו, אך ממחרת היום ההוא כשוב הרודפים אל היער ראו והנה עצמות נער צעיר שם בין העצים, אין זאת כי אם עצמות אלמון הן, אשר היה לטרף לשני חיה רעה.

ויהי כשמוע יהוידע את הבשורה הרעה הזאת, ויבהל מאד, ובכל זאת לא אמר נואש, הוא קוה עוד כי המצא ימצא יורש העצר, כי האמנם יטוש ה' את עמו לנצח בידי המרשעת הזאת? — וישב וישלח שנית מלאכים ביתה רעואל, ויצום לשוב ולחפש אחריו אולי ימצאוהו.

אך גם הפעם הזאת שבו המלאכים ריקם, וכל תקותו נכזבה. ויהי יהוידע עצוב ונדכה מאד.

ובסערת רוחו התהלך אנה ואנה על גג ארמונו, ולפעמים עמד על יד המעקה ויבט אל החצר, במקום שם כרע הגמל תחתיו לפני שני חדשים להוליך את הנער למקום מחבואו, ונפשו מרה לו מאד. אבל אשם אנכי בנפש הנער הזה — חשב בלבבו — כי מדוע שלחתיו מביתי? מדוע לא עוררתי את העם ביום ההוא לקשר על עתליהו בטרם השיגה ידה להרע לנער?!

הוא שקוע בים מחשבות נוגות, והנה איש רוכב על גמל נראה אליו מרחוק, והאיש הולך וקרב אל ארמונו. הנה הוא עומד לפני החצר, הוא דופק בחזקה, והשוער פותח לפניו את השער.

יהוידע רואה כי האיש הזקן מאיץ בשומר ובמשרתי הארמון כי יתנו לו לבוא הארמונה, והמה עוצרים בעדו וכמו לועגים לו, ויתפלא מאד על הדבר הזה, וירד מהר מן הגג, וישלח את אחד הנערים לשאל פשר הדבר.

— מה חפצך, איש זקן? — שאל השוער את הלל בפתחו את השער לפניו, — ומדוע זה תדפק ככה בחזקה?

— אַל נא באַפך, ידידי — ענהו האיש הזקן בהבריכו את הגמל. — מהרה נא אל אדונך הכהן הגדול ואמר לו כי הלל מבקש לראותו.

— התשמעו? — קרא השוער בלעג אל שני רעיו אשר עמדו שם. — ובפנותו אל הלל שנית אמר לו: לכה לדרכך אדוני הסוחר, כי דברים יותר נכבדים לאדוני היום, ואין עתו פנויה לעסק במסחר.

אבל, — האיץ בו הזקן, — לך ואמר לאדונך כי דבר נחוץ לי אליו, דבר נחוץ רב יותר מכל הדברים אשר עליו לעסק בהם כיום הזה.

ובדברו קפץ ארצה ויורד מעל כר הגמל את משאו העטוף באדרתו.

— ומה לך שם? — שאל אחד המשרתים בהראותו על המשא אשר בידו. ויוסף בצחוק: כנראה כבשה נכת-רגלים הבאת בידך אל אדוננו למען ירפאנה, הלא כן?

— כן! — ענה הלל — כבשה אובדת הבאתי אתי להשיבה לבעליה.

— אך אויל ומשוגע האיש הזה — קרא אחד המשרתים, — ובפנותו אל רעיו קרא ואמר: גרשוהו מפה וסגרו את הדלת אחריו.

עודנו מדבר ואחד הנערים בא ויאמר:

אדוננו צוה להביא את האיש הזקן הזה לפניו, וכרגע!

 

י"א: יחי המלך!    🔗

והלל לקח את משאו בזרועותיו וילך לאטו אל הארמון, וכעבר רגעים אחדים עמד לפני יהוידע הכהן בחדר המועצה.

והכהן הגדול ישב על כסאו, כסא שן המצופה זהב, והוא לבוש בגדי חול כאחד האדם, כי את בגדי כהונתו לבש יהוידע רק בבואו אל הקודש, או בקבלו פני אורח נכבד.

הלל השתומם מאד למראה ההוד וההדר אשר בחדר, ויסב עיניו מסביב, ויתבונן אל המשרתים הרבים אשר עמדו לפני הכהן לשרתו.

— מה לך פה, זקן נכבד? — שאל הכהן את הלל, וצחוק קל רחף על שפתיו.

וישתחו הלל לפני הכהן, ויאמר: דבר סתר לי אליך, אדוני, ולא אוכל לדבר את דברי עד אשר תוציא את כל העומדים מלפניך.

הכהן הגדול הביט אל הלל כפוסח על שתי הסעיפים, ולאחרונה גמר בלבו לעשות כדבריו, כי מראה הזקן הטוב העיר בלבו אמונה ובטחה. ויאמר: טוב! לוּא יהי כדבריך.

• אַל נא תמהר ככה אדוני, להאמין לאיש הזר הזה — קרא אחד המשרתים, כי מי יודע אם לא מרגל הוא אשר נשלח אליך בערמה מאת עתליהו אויבתך להרגך?

אך יהוידע לא שם לבו לדבריו ויאמר: הוציאו כל איש מעלי!

ויהי כאשר נשארו לבדם בחדר, וימהר הלל וישם את משאו על הכסא אשר לפניו, ויהי בהסירו את אדרתו מעליו והנה נער אחד לבוש בגדי משחקים קפץ על רגליו לפני יהוידע ארצה.

— אלמון! יהואש!! — קרא יהוידע בקפצו ממקומו — האתה זה בני אלמון? הוי! מה גדלו מעשיך ה'!!

וכרגע נפל אל צוארי הנער ויחבקהו, וישקהו ויאמצהו אל לבו ומעיניו ירדו דמעות מרוב שמחה.

כאשר הרגיע רוחו הסוער מעט, פנה אל הלל ויחבק את ידו באהבה ויאמר לו: אכן הגדלת אדוני, לעשות עמי כיום הזה.

אז יספר הלל ליהוידע את כל אשר קרהו בדרך, ואת אשר הציל את הנער מידי המשחקים. אז קרא יהוידע ליהושבע אשתו וליהודית מינקת הנער, ותבאנה ותפלנה על הנער, ותחבקנה אותו ותשקנה לו ותבכינה עליו מרוב שמחה והתרגשות עד אשר לא היה בהן כח לבכות.

ויעוידע אמר אליהן: עתה קחנה את הנער אתכן ושמרתן אותו מעין רואים, וגם מאנשי הבית תשמרנה אותו עד עת פקדי אליכן להראותו.

                                                           *

והיום אשר חכה לו הכהן הגדול זה כמה, בא,

הבוקר אור, והשמש שפכה את אורה הגדול על המקדש הנהדר בקודש, ויזהירו המגדלים הבנויים כלם אבני שיש לבן, ומנוגה נגדם הבריקו כל הפתוחים, מקלעות הכרובים והתמורות, הספות והמזמרות, המזרקות וכל כלי בית ה' המצופים זהב סגור, וירהיבו את העין בהדר תפארתם.

ויהוידע כלה להקריב את הקרבנות, ולהקטיר את הקטורת, ויצא אל העם לבוש תכלת וארגמן ותולעת-שני. על ראשו נשא את ציץ הזהב, נזר הקודש, ועל חזהו חושן המשפט מעשה חושב ממולא אבנים יקרות, והאורים והתומים, אשר עליהם חרות שם ה' אלהי ישראל, ויעמד בין העמודים הגבוהים לפני המון כל הקרואים, אשר מלאו את פני החצר הגדולה החיצונה.

לכלם נתן יהוידע בבואם חניתות ושלטים אשר למלך דוד באוצר בית ה', ורצים העמיד איש וכליו בידו מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית למזבח ולבית על המלך סביב.

ויהושבע אשת יהוידע ויהודית ויורש העצר אשר בגללו נעשתה כל התכונה הרבה הזאת ישבו בתוך ההיכל הגדול אשר על יד הדביר, וההיכל מלא אורה מנוגה ברק פתוחי-הזהב ואבני-החן אשר כסו את הקירות מסביב. גם קרקע הבית היה מצופה בפחי זהב, אך יותר מכלם התנוסס לתפארה הקיר המבדיל בין ההיכל ובין הדביר, הוא בית קודש הקדשים אשר לא יבוא שם איש זר, בלתי אם הכהן הגדול לבדו פעם בשנה, והקיר מצופה כלו זהב טהור, משובץ אבני חן, אבני שוהם, ומפואר בפתוחים נפלאים מעשה-חושב, ויריעות תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר עשויות מעשה-רקמה סגרו את הפתח אשר בקיר בתוֶך להבדיל בין ההיכל והדביר.

ובהיכל אין איש מבלעדי יהושבע ויהודית ויהואש. דומית קודש שוררת בהיכל, עיני כלם נטויות ארצה ומחכים בקצר רוח לעת אשר יחל הכהן הגדול לדבר אל העם.

ופתאם והנה קול אדיר וחזק נשמע באולם, הוא קול יהוידע בדברו אל העם:

"האזינו בני ירושלם ואדברה!

"לא להקריב קרבנות ולזבוח זבחים לפני ה' קראתי לכם, אחים, כיום הזה, כי אם לדבר על לבכם להסיר מעַליכם את עול עתליהו המרצחת היושבת על כסא ממלכת יהודה זה שש שנים! הלא ידעתם, אחים, עד כמה שונה מצב-ארצנו לרעה למן היום אשר ישבה האשה הרעה הזאת, על ידי תועבותיה וחטאתיה הרבות אשר החטיאה את יהודה. כל רחובות ירושלים מלאו במות לבעל, ועיר דוד, העיר אשר בה בחר ה' לשבת בה מלאה גלולים, ואולם הלא ידעתם אחי, את הדבר אשר דבר ה' לדוד לאמר: “ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם”.

פה עמד יהוידע רגע, ולבב כל העם היה מלא התרגשות ותקוה, ויתלחשו יחד. כי הישמע איש ישראל את שם דוד המלך ולבבו לא יתרגש? — או היזכר איש ירושלם את שם עתליהו המרשעת ולבו לא יתחמץ בקרבו על כל מעשיה ועל שערוריותיה?!

"הלא ידעתם אחי — הוסיף הכהן לדבר — את כל אשר עשתה עתליהו אחרי מות בנה לכל זרע המלוכה, ואולם, דעו לכם כי לא אבדה אותם כלה, כי עוד נשאר מהם ילד בן שנה אשר נמלט מבין ידיה המלאות דם, כי יהושבע אשתי, היא אחות המלך אחזיהו, גנבה אותו בסתר. וזה לנו שש שנים אשר הוא יושב אתנו. יומם ולילה שמרנו עליו עד בו יום ה' הגדול.

והנה היום הזה בא, כי כה אמר ה': למלוכת עתליהו קץ! בא הקץ עליה, ושלח אפו בה, ושפט אותה כדרכה!"

יהוידע כלה לדבר, ויפן וילך לו דרך שער ההיכל ויעלם רגע מעין הנאספים, וכל העם השתאו איש אל אחיו כי לא האמינו למשמע אזניהם, ויחשבו כי אך בחלום הם שומעים את אלה.

כעבר רגעים מספר שב יהוידע הכהן וידו אוחזת ביד נער יפה עינים וטוב ראי, הלבוש בגדי מלכות, ויציגהו על יד העמוד כמשפט. למראה הנער התפרץ קול תמהון מפי הנאספים. עיני כלם הביטו אליו כאל מלאך ממרום אשר הופיע אליהם לחלץ אותם ואת ארצם מצרה.

— הביטו אליו, אנשי יהודה! — קרא יהוידע בקול גדול — הביטו וראו את יהואש בן אחזיהו!

וכרגע לקח קרן מלאה שמן משחת קודש, ויצק על ראש הנער וימשחהו, וגם נזר זהב משובץ אבנים יקרות שם על ראשו, ויקרא בקול גדול ויאמר:

יחי המלך! יחי המלך!!

וכל העם הריעו כלם יחד וימחאו כפים ויקראו בקול גדול לאמר: “יחי אדוננו המלך! אדוננו המלך יחיה לעולם!”

דמעות-גיל מלאו את עיני הנער, ובנשאו את ידו לאות כי יחרישו, קרא בקול צלצול ערב לאמר:

אהבתי אתכם, בני יהודה, ובכל לבבי ובכל נפשי אשא תפלה לאלהי מרום, כי יתן לי לב חכם לשפט את עמי בצדק ובמישור, להעלות את ירושלים עד מרום פסגת האושר"!.

אז נראתה תנועה גדולה במחנה. האנשים הקרובים אל המלך כרעו על ברכיהם ויברכו אותו בקול גדול, ואלה הרחוקים ממנו חבקו ונשקו איש את רעהו, ויריעו כלם בשמחה עד אשר רעשה הארץ לקולם.

עתליהו אשר לא ידעה דבר מכל אשר נעשה בחצר המקדש, נבהלה מאד לקול תרועת השמחה אשר עלה פתאום באזניה, ותמהר לבוא אל המקדש בלוית משרתיה השומרים לראשה, אך הרצים אשר עמדו עוד איש וכליו בידו על יד השערים לא נתנו למשרתיה לבוא אל החצר למרות פקודתה, ותבוא היא לבדה אל החצר פנימה. כל העומדים שם נסוגו אחור רגע מפניה, ותלך הלוך ובוא פנימה, עד בואה אל המקום אשר ראתה שם את המלך הצעיר בעמדו על יד העמוד, ואת השרים ואת החצוצרות ואת כל העם שמח ומריע ותוקע ומשורר, ותספק כפיה ותקרא: קשר! קשר!!!

אך העם לא פנה אליה ולא חדל מנגן ומהריע, ותפן כה וכה ותקרא בזעם לאמר: תפשו את הנער הזה והכוהו נפש, כי בן-מות הוא! — אך שומע לא היה לה מאת כל העם.

אז צוה יהוידע הכהן את שרי המאות פקידי החיל לאמר: הוציאו את הארורה הזאת מן המקום הקדוש הזה! — כי אמר הכהן: אל תומת בבית ה‘, וישימו לה ידים ותבוא דרך מבוא הסוסים בית המלך ותומת שם. וישלם לה ה’ כמעשיה וגמולה השיב לה.

אז צוה יהוידע לכל פקידי החיל להתנפל על אנשי-צבא עתליהו ולהפיצם לכל רוח. ויעשו הפקידים כאשר צֻוּו, ואחר הורידו את המלך מבית ה' אל בית-המלך וישב על כסא אבותיו. וכל אנשי עתליהו ראו כי לא יוכלו לעמד על נפשם, ויכנעו לפני המלך הצעיר ויבקשו ממנו לתת להם חנינה.

השמש עוד לא באה, ובית הבעל כבר נותץ, וצלמיו נופצו עד אשר דק. ומתן כהן הבעל נפל בחרב לפני מזבח הבעל. וכל העם ראו כי מלך מבית דוד עלה לשבת על כסא המלוכה, וימהרו ויעזבו את אלילי הכסף ואת צלמי הנכר אשר עבדום ואשר האמינו בהם וישובו אל ה' אלהי ישראל בכל לבבם ובכל נפשם.

והמלך הצעיר בקש את יהוידע הכהן יועצו וממליכו להעביר מן הארץ את כל הרעות אשר עשתה עתליהו בימי מלכותה, ולהשיב את השלום בירושלם ובכל יתר ערי ממלכתו.

ולא ארכו הימים וישלח יהואש המלך-הנער את אנשי חילו לתפש את תולע ראש להקת המשחקים, וישם אותו בבור, על כל הרעה אשר עשה לו.

גם אל עזובה המכשפה שלח יהואש להביאה לפניו ולהשיב לה את גמולה בראשה, אך המלאכים שבו מהר ויאמרו: באנו אל המערה אשר ישבה שם המכשפה, ונרא והנה היא שוכבת ארצה וכל עוד נפשה בה, ועל ידה מימינה נחש אשר צנף את גויתו ככדור, ומשמאלה דיה גדולה מכה בכנפיה לארץ.

גם את השודדים לא שכח יהואש, ויצו להכחיד את שמם מן הארץ. ויצו ויכרתו את ראש בן-אוני מעליו לעיני כל העם, ואת יתר המרצחים הרגו לפי חרב. רק את ציבא המנגן מושיעו ומצילו, עזב, ויהי לו ליועץ, ומאכלו ומשקהו נתנו לו מאת המלך כל ימי חייו. ותשקט הארץ ימים רבים.

ולהלל הסוחר, ולרעואל הרועה, ולמיכל אשתו הטובה, ולמישע בנם נתן יהואש מתנות רבות, כי זכר זכר להם את כל הטובה אשר עשו לו בימי עניו.

ובספר הזכרונות לדברי הימים ההמה כתוב לאמר:

“ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו כאשר הורהו יהוידע הכהן”!

תם