אילו הייתם רואים את ר' מוטיל “העובד” בחמישה עשר בשבט סמוך למנחה מאהיל בראשו ורובו על שולחן הקלויז, שפירות ארץ-ישראל פזורים עליו, מתוך הקפדה,שלא יחטפו מהם האברכים הנטפלים אליו בישיבה זו, הייתם יכולים לחשוב שהוא זולל וסובא, רחמנא-ליצלן. נוגע היה בתמרים ברפרוף, בזהירות, בדעה למפרע, ממש כמו שנוגע באיסור בר-מינן.
טועה היה השטן בשעה זו, וחשב שעלתה לו לפתות את עבד אלהים זה ולהכניס בלבו זיק של תאווה לעולם השפל.
אבל די היה לך לראות את החיוך ה“גלוי-וכבוש,” חיוב גאוותני, שתעה על הפנים הקפדניים של אותו האדם, וכבר הרגשת בו, שבטל הוא למפרע כל מין הנאה גשמית, שיכולה להגיע מפירות אלו לחושים הגסים.
מצטער הוא ר' מוטיל, שיש פלוגתא בין הפוסקים, אם יכול אדם מישראל לברך “שהחיינו” על פירות בראייה לבד.
“ניצוץ אחד, ניצוצו של ניצוץ אחד קדוש וזך טובע בבוץ של גשמיות, באכילה והנאת הגוף.”
ויודע ר' מוטיל, שזהו סודה של בריאת העולם: כביכול, שביה וגלות של רצון הבורא בתוך עולמו. והוא מתאנח על הדבר ונכנע.
קשה היה, לפי דעתו, ענין ההשתלשלות מן האין-סוף ברוך-הוא עד לאותו העולם העכור, אלמלא שנמצאה בינתיים ארץ-ישראל, שהיא סוף-סוף, מקודשת בעשר קדושות.
ולוקח הוא את הפירות בידו ומחלקם בכוונה ובדקדוק בין האברכים. מקפיד הוא גם על חלקו, שלא יהיה פחות ממה שנתן להם.
והוא נוטל את התמרה בידו ראשונה, מפני שהיא מנויה בפסוק האחרונה לשבעת המינים, ולפיכך היא חביבה עליו ביותר, ומברך עליה “שהחיינו,” ברכה ברגש, מתוך חדווה פנימית.
“צדיק כתמר יפרח,” הוא מהרהר בלבו, “דשנים ורעננים.”
ואין הוא מקפיד על מה שתמרה זו אינה כל-כך רעננה כפרי בן-יומו, וקמטים יש עליה כעל פני תלמיד-חכם נע ונד וכ“צדיק ורע לו.” כלום ראה מימיו תמרה בת-יומה, שידע להבדיל בינה ובין זו?
רואה הוא אמנם לפעמים פירות בני-יומם. בשבת נחמו, בליל יום-טוב שני של גלויות, או כשהוא לובש בגד ישן, שהפכוהו על קרחתו ותפרוהו לו מחדש, עד שיש בו ספק “שהחיינו,” ואז הוא מהדר אחר פרי חדש לברך עליו “שהחיינו” ולצרף אליו גם את הבגד. אבל איזה דמיון, איזה ערך יש לרעננותם של הללו ולרעננותה של תמרה בחמשה-עשר? הרי לך, למשל, דובדבניות ואדמדמניות שלהם. לכאורה הן נוצצות, רכות, מלאות עסיס, יש בכוחן להעמיד אדם הדיוט בנסיון בימים שאינם ראויים ל“שהחיינו;” אבל סוף-סוף הרי הם גידולי חוץ-לארץ, רמז לדם יש בהן. זהו בוודאי מזוהמתו של “חיויא קדמאה (*הנחש הקדמוני, כינוי בתורת הקבלה לנחש שהשיא את חוה לאכול מפרי עץ-הדעת והביא בכך את המות לעולם).” יש לחשוש בהם משום “ולא תתורו.”
אבל פירות ארץ-ישראל…
אין ר' מוטיל ירא כלל מחשוב עכשיו בהם ובטעמם הגשמי. מאמין הוא, שאין אדם מישראל עלול לחטוא בפירות ארץ-ישראל. אין לשטן עכשיו שליטה עליהם. דומים הם עליו באיזו בחינה לנשותיהם של צדיקים. כמה שהן מתקשטות, וכל מה שהוא מסתכל בהן – אין כלום. גירא בעיני דשטנא.
והוא פותח את לבבו “לדעת,” מגרה הוא בעצמו יצר התאווה בלי שום פחד.
ואחר הטעימה הראשונה הוא מעביר את ידו על מצחו, ובא לידי גדלות-המוחין. טעם הפרי השפיע עליו מקדושת הארץ.
ומתחיל מספר בשבח הארץ, אף-על-פי שהוא לא היה מעולם באותה ארץ-האבות.
אבל מה בכך? כלום לא נהירין לו שבילי הארץ כאילו היה שם? כלום אינו יודע יותר ממי שהיה שם? כלום אינו יודע “בית-אל,” שעומדת תחת אמצע שיפועו של הסולם? ויריחו עיר התמרים, וצפת, וטבריה?
בקי הוא בארץ אפילו מתוך חלום.
ומשבח הארץ הוא מגיע לענין המרגלים, ומגלה בו רזין.
מתקשה הוא על הדבר: אנשים, שהכתוב מעיד עליהם ועל כשרותם, כיצד נכשלו בפירות כל-כך קדושים? פירות, שהקדוש-ברוך-הוא, כביכול, משגיח עליהם מראשית השנה ועד אחריתה?
ובא לידי מסקנה, שהמרגלים הללו היו גבוהים ונאצלים מכל אותו הענין הבהמי של אכילה ושתיה וצרכי הגוף, החומר שלהם הזדכך והגיע למדרגת רוחני. ולכשתרצה, זה היה עיקר עוונם, מפני שבעיקר הדבר “לא תהו בראה,” רצון הבורא הוא, שייהנו בני אדם מעולמו במותר להם, כדי שיכירוהו וידעו לשבח לפניו כדי שידעו לשאת קל-וחומר בעצמם; ומה אם ניצוץ אחד של נועם העליון שנשבה בפירות כך, אל-אחת-כמה-וכמה מקור הנועם והטוב שבאין-סוף ברוך-הוא.
משיחה לשיחה, ממדרגה למדרגה הוא עובר ועולה, עד שהוא קם בהתעוררות. מעשן את מקטרתו ומתחיל מטייל לאורך הקלויז.
מסלסל הוא בעצמו שהוא בן לאותה אומה, שבחר בה הקדוש-ברוך-הוא ונתן לה ארץ מקודשת ומופרשת בעשר קדושות.
הוא התכסה בעשן מקטרתו. שכח את האברכים ואת הכול, משיג הוא השגות. אפילו זמן מנחה שכח.
וזהו אחד ממנהגי ר' מוטיל הקבועים אצלו. כשהוא מסב בחבורת אברכים במתיבתא דפגרא, אינו מסב אלא סמוך למנחה. ירא הוא, שמא יימשך ויבוא חס-ושלום לידי הוללות, ולפיכך הוא מעמיד על עצמו זמן מנחה בחינת “שוטר.”
והוא מתלהב ופוסע ומשיג השגות.
האברכים הזכירו לו: “ר' מוטיל, זכה בחלקך.”
והוא מביט תמה: “איזה חלק?”
“חלקך בפירות. לא אכלת מהם כלום.”
“לא אכלתי?” תמה ר' מוטיל ומחייך על טעותו ושכחתו.
“אבל,” מסתכל הוא בעצמו, “כבר עברה השעה.”
חושש הוא, שמא עכשיו אין זה אלא תאווה בעלמא.
ומניע הוא עליהם ביד: “כבר הגיעה שעת מנחה.”
מתביישים האברכים מלהסתכל בפירות, ומכינים את עצמם לתפילת המנחה.
הנרות שעל העמוד דולקים בצינעא ובדרך-ארץ מפני חשכת הקודש של בין השמשות בקלויז, המאפילה על המתפללים מתוך התלהבות כבושה. דומה שקשה על אותם הנרות להסתכל בפניו של ר' מוטיל, העומד כפוף ועצום-עינים לפני התיבה ומנעים ברגש ומתוך עצבות תבענית: “דאמירן בעלמא ואמרו א–מן.”
דומיה דובבת נפלה על הציבור הקטן, שעמדו כפופי-ראש ורגל ישרה ולחשו שמונה-עשרה.
רק אלקנה אברך-המשי, חתן הגביר-דמתא, התעכב בפיטום הקטורת.
והולך הוא ופוסע ממזרח למערב, מצפון לדרום ומהרהר:
“לא תהו בראה. חפץ הקדוש-ברוך-הוא, שיכירו את טובו על ידי הניצוצים הקדושים.”
“אנא בכח גדול ימינך… תתיר צרורה…”
עומד הוא קרוב לשולחן, מושיט את ידו ומאסף את הניצוצים הקדושים של שיורי ר' מוטיל לתוך כיסונו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.