יום סגריר. קופת-הצדקה מקשקשת והַשַמש קורא בקול צרוד, ממושך ומעורר-עצב את הקריאה “צדקה תציל ממות”. ארון-מתים שחור נשוא בעגלה שחורה, הרתומה לסוס רזה ודל. אחריו הולכים חברים אחדים מה“חברה הקדושה” ומלַוִים ארעיים מעטים; לכל אלה אין ענין לנפטר, כי כל חפצם רק לצאת ידי חובתם או לקים מצות “הלוית המת”. כקרובי המת נִכָּרים רק אשה בלה אחת, נער פרוע, אשר פניו דלים ובגדיו פרומים, ועלמה צעירה כבת שש עשרה שנה, לבושה קרעים ומעוטפה במטפחת-צמר עבה, בלה ופרומה. האשה מתיפחת, פורשת כפיה ומיללת, אך גם התבוננות מעטה דיה למען הכר, כי בִכְיָה הוא מלאכותי, רק בכדי לצאת ידי חובת מספד; דמעות הנער ובכיו נכרים גם הם כמכונתיים ומשוללי רגש פנימי. העלמה היא האחד, אשר פניה מפיקים יאוש מר ויגון נורא, אף כי איננה בוכָה עוד, רק אבריה מזדעזעים לרגעים ורטט עז מרעיד את כל גופה פעם בפעם, מדי התמלט אנחה עמוקה מקרב לבה…
העוברים הנפגשים את הלויה נעצרים רגע ושואלים: לויה של מי זו? אולם לשמע התשובה פני השואלים מפיקים אי-התעניינות מחלטה: “אַהַ, זלמנקא!” יוצאה קריאה מפיהם, והם אוחזים דרכם הלאה…
והתיחסות כזו אל הנפטר איננה עוד הכי-גרועה. יש אשר אחת הנשים הזקנות והחסידות שולחת מבט בוז לעבר העלמה, ההולכת אחרי הארון, ונהמת תלונה חרישית מתמלטת מפתחי-פיה, או יש אשר שני צעירים עליזים מביטים רגע אחרי הנערה הזאת ומתלחשים יחדו בשחוק-לעג.
אמנם, לויה נוגה ושוממה מאד לויה כזאת, אשר חוץ מאי-התענינות גמורה היא מעוררת רק רגשות בוז ותלונה או התלחשות חשודה ושחוק לעג!
הלויה עוברת על בית ירחמיאל “הקוֹלֶקטור”, והוא יוצא אחריה. ירא-אלהים הוא רבי ירחמיאל, מצות הלוית מתים חביבה לו, מבלי שים פדות בין עשור לעני, בין נקלה לנכבד; הוא מְלַוה את כל המתים עד קצה הרחוב ומשם הוא שב אל ביתו דרך רחוב אחר. דומם ושקוע במחשבות הוא הולך וראשו מוטה; רק אחרי עברו צעדים אחדים הוא מתעורר ושואל לשם הנפטר, ובשמעו את השם זלמנקא, הוא שב ונדם, מוריד את ראשו ושוקע במחשבותיו.
עיני רבי ירחמיאל מכוסות בשמורותיהן, פניו כמאֻבנים ואינם מפיקים כל רגש. – קשה אפוא מאד להכיר: הפעלה השמועה הזאת איזו פעולה על לבו, ההתעורר איזה רגש בסתר נפשו?… מי יודע, אולי על לבו איננו עולה גם הרעיון, כי הוא הסב בנפש האיש הזה המובל עתה לקברות, וכי הוא היה הסבה העקרית לכל התלאה, אשר מצאה את זלמנקא בחייו ואשר גרמה במותו?
בכל אפן, אם מאשים רבי ירחמיאל את עצמו או לא, אך זוכר הוא בודאי, כי היו ימים, אשר זלמנקא לא כֻנה בשם הזה, כי זלמן שטרנפלד היה שמו, והוא היה נכבד בין מכריו ומהולל בפי מיודעיו! אמנם כל זאת היתה לפני ימים רבים, וברבות הימים הכל נשכח. עתה יודעים בני העיר רק אחת, כי זלמנקא הוא שכור, שכור נתעב ונאלח, חדל-אישים, אשר אִבד הונו בידיו, הסב במות אשתו ולביתו גרם חרפה וקלון נורא, גם את כבוד בתו ותֻמתה מכר בסבאו –
מי ירחם על איש כזה בחייו, ומי ינוד לו במותו?!
**
זלמן שטֶרנפֶלד היה בן לאחד מחשובי “בעלי הבתים” בעיר. אביו היה עמיל למיני סחורה שונים, הנשלחים מהערים הקטנות לעיר-הפלך N., וימצא שכר טוב בעמלו, כי רבים היו הפונים אליו עקב ישרו ואמונתו, גם עקב היותו בטבעו נוח לבריות ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות. זלמן נחל את כל מדות אביו הטובות: בילדותו היה רצוי למלמדיו ורֹב חבריו, בבחרותו היה אהוב לחובשי בית-המדרש, אשר למד שם, ואחר, כאשר היה לאיש ויעזר על יד אביו במשלח ידו, היה נכבד בעיני כל הסוחרים בעלי-בריתם. בימים ההם לקח לו אשה והצלחתו עמדו לו, כי רעיתו היתה אחת הנשים המצוינות, אשר חזיונן איננו נפרץ יותר מדי: אשה חרוצה בלי נטיה לרעש ושאון, חכמת-לב בלי פטפטנות יתרה ושאיפה להתהדר; אהבתה לו גם היא היתה נאמנה ועזה, אך מתונה ושוקטה. הוא נחל אחרי מות אביו יחד עם ביתו גם את משלח ידו, וזרם חייו שטף הלאה במנוחה ושלוה.
ימים רבים עברו בלי מקרים מיוחדים, ומי יודע אם לא עברו באפן כזה כל ימי חייו לולא קרה מקרה, אשר היה בראשיתו קל-ערך מאד, אך באחריתו היו לו תוצאות גדולות ונכבדות.
בהיות זלמן שטרנפלד עומד בברית-מסחר עם סוחרים רבים מערי-המצער, היה ממלא להם לעתים דרישות אחרות, שלא היו נוגעות כלל למשלח-ידו. ככה היה סר לעתים קרובות גם אל רבי ירחמיאל הקולקטור לקחת ממנו שטרות-גורל שונים בפקודת בעלי-בריתו. שטרות רבים ושונים עברו על ידו באפן הזה, אך על חשבון עצמו לא לקח מעודו, כי היה בטבעו בלתי-רודף אחרי העֹשר, והתקוה לזכות הון רב בגורל לא משכה את לבו. כמה פעמים הרבה עליו רבי ירחמיאל דברים ויפתהו לנסות מזלו, אך הוא לא אבה. רבי ירחמיאל נסה לפעל מעבר אחר ויוכיח מצד האמונה, כי כל איש ירא-אלהים מחויב לקנות לעתים שטר-גורל: “הן אנחנו מצפים תמיד לעזרת אבינו שבשמים, אך אולת וחטאה היא לקות, כי ישדד הבורא למעננו את מערכות הטבע, כי יעשה ארֻבות בשמים להריק עלינו שפעת עשר; לא כן בשעה שיש שטר-גורל בידנו, אז יכולים אנו לקוות לחסדי ד' בדרך הטבע”… אולם גם התוכחה ההגיונית הזאת לא פעלה את הפעולה הרצויה וזלמן החזיק בדעתו, כי איננו חפץ לנסות את ד' והוא מבקש רק ברכה והצלחה במשלח ידו.
לו היה איש אחר במקום רבי ירחמיאל, כי עתה כבר חדל מזלמן ולא השחית עוד דבריו על אזן לא-שומעת; אך רבי ירחמיאל היה קולקטור רגיל ומנוסה, וידע כי רק ההתחלה קשה, וכמעט ינסה זלמן פעם אחת לקנות והיה לו ל“קונה” תמידי. הוא לא הרפה מזלמן, וסוף סוף השיג חפצו. במשך שבועות אחדים הצליחו עסקי זלמן מאד וההצלחה עשתו לוַתרן: הוא קנה “שמינית” אחת, רק למען עשות נחת-רוח לרבי ירחמיאל, ובנפשו החליט כי לא יקנה עוד.
מי יודע, אולי היה מקים זלמן את החלטתו, אך המקרה כמו התל בו: שטר-הגורל יצא בזכות “קרן”… רבי ירחמיאל מחא כף ויקרא בצהלה: “הנני רואה בחוש כי בר-מזל אתה! כמעט נסית וכבר זכית! ראשית הזכות מצער ואחריתה ישגא!”… כנהוג בין המשחקים בזכות “קרן” שלם זלמן את מנת-הקולקטור ויקבל שטר-גורל חדש.
ורבי ירחמיאל לא טעה בחשבונו: אחרי השטר השני נקנה שלישי ורביעי. זלמן הרגיש את טעם המשחק: מצד אחד תקוה משעשעת ומצד אחר אי-החפץ לותר על הכסף שכבר נבלע במשחק. התקוה מתחזקת במדה שמתרבה סכום הכסף האבוד ובה במדה מוסיפים המשחקים לסכן יותר.
זלמן כבר היה לקונה תמידי. במשך שנים אחדות היה כרב המתחילים משחק זהיר, קונה בחשבון ובמדה מועטה. כל חפצו היה רק לזכות את הכסף, אשר השקיע בגורלות חנם, ואז – כן החליט בנפשו – יחדל מהמשחק עד עולם; אולם חדש אחרי חדש עבר, שטר אחר שטר אבד וכל זכיה לא עלתה בגורלו. הוא כבר התחרט על החלו ופעמים רבות החליט לחדול מהמשחק, אולם התשוקה הזאת כבר השתרשה בלבו ולהתנזר ממנה ברצונו הטוב לא יכל עוד. רבי ירחמיאל מצדו היה מעודדהו, מחזק את לבו ומוכיח לו, כי הוא עצמו אשם באי-הצלחתו: מדוע לא ינסה מזלו במשחק הדנון – בשם משחק דנון קרא רבי ירחמיאל למשחק נלהב: “נסיון המזל” בשטרות-גורל ממינים ומספרים שונים, גם בחלקים ידועים משטרות רבים, והעקר – ב“משחק-לשעות”.
זלמן היה פוסח עוד על שתי הסעפים, אך ההוכחות התמידיות האלה נקבעו מעט מעט בלבו, והחפץ הכביר להשיב את נזקו, את הכסף הנשקע במשחק, המריצהו לנסות פעם אחת. אולם הפעם הראשונה הזאת לא היתה האחרונה: במדה שהוסיף לאבד, בה במדה חזקה תקותו לזכות ובה במדה גברה תשוקתו אל המשחק. “הן רבים זוכים, – חשב בלבו – היבצר מה' לתת פעם אחת את האֹשר הזה לי”…
ובאֹרח משחקו הוחלה תנופה חדשה. תחת הרובלים האחדים לחדש היו אובדים עתה עשרות עשרות. לבו היה סוער תמיד וכמעט יום יום היה מחכה לזכיה, עד שכלתה הטלת הגורלות מהמין האחד וכבר הוחלה הטלת המין השני. הקלסים הראשונים לא עִנינוהו עוד, רק הקלסים האחרונים, “הענקים” היו שעשועיו. בימי הטלת הגורלות של הקלסים האחרונים היה בא עד עשר פעמים ביום ובלילה לבית רבי ירחמיאל; שם היו רבים מהדומים לו יושבים וקוראים יחדו בעיון רב את רשימות-הזכיות הראשונות, או מחכים בקוצר-רוח וסערת-לב חזקה לדֶפֶשה מבשרת זכיה גדולה.
תשוקת המשחק כבר נהפכה לתאוה עזה ועצומה, תאוה גדולה ונוראה, הבולעת את כל חושי האדם ומבלעת את כל נפשו.
ואל התאוה הזאת נוספה עוד תאוה אחרת, רעה ומפסידה הרבה יותר מהראשונה, אף כי האחרונה היא רק תולדה מחויבת ממנה. סערות-הרוח החזקות והתכופות, התוחלת הממושכת בימי הטלת-הגורלות ומפח-הנפש בימים הבאים אחריהם – כל אלה שוללים בהכרח את תאות-האכל ומעוררים נטיה לכוס יין. כוס-היין משכחת את הדאגה, מרגיעה ומשובבת את הנפש הסוערת, אך היא גוררת גם כוס שניה ושלישית. השותה מתרגל ביין, ההרגל נעשה לטבע והשתיה – לצרך חברתי. המדה הראשונה, הקטנה, איננה מספקת עוד – וכתוצאה ישרה מזאת באה מדת השכרון…
זלמן היה לשכור!
וחברת המשחקים, אשר נמצא בתוכם תמיד, הועילה הרבה להותו. בתוך המשחקים רבים מאד הנואשים, אשר הכוס היא נחמתם האחת והיחידה, ביחוד – בשעות הצפיה הארֻכות, כשהם יושבים ומצפים לשמועה טובה. השכרון השפיע על זלמן להלהיב את דמיונו, להגדיל את תאות-המשחק ולשלל ממנו את היכלת לחשב ולפלס את מעשיו…
הוא לא התבונן כי מצבו הורע מאד, הודות לתאוה הכפולה הזאת: מצד אחד הרגיש הפסד הכסף אשר נבלע במשחק ושתיה, ומצד אחר נצערה פרנסתו. התמכרותו השלמה לתאותו הפריעתו ממשלח ידו, וסערות-הרוח המצויות, חליפות התקוה והיאוש תמיד, גם הכוס היתרה החלישו את עצביו ויעשוהו לרגזן ומהיר-חמה, והסוחרים בעלי-בריתו הקודמים נשמטו ממנו אחד אחד…
הוא ירד מטה מטה!
**
במשך ימים רבים לא ידעה אשת זלמן מכל הנעשה דבר, רק השתוממה על זאת כי פסקה הברכה במשלח-ידם ובאישה נראו זרות רבות. הסמנים הרעים האלה עוררוה להתחקות בזהירות על מכתם, ובמהרה נודע לה הכל, – אך כבר עבר המועד לתקן את המעֻות. היא נסתה לפעל על אישה בדברים והוכחות, אך מהנסיונות הראשונים כבר נוכחה כי עמל שוא הוא, ותחדל מזאת. נסיונה למלא מקום אישה במשלח ידם לא עלה יפה גם הוא, כי רב הסוחרים פנו כבר לעמילים אחרים ולא שבו עוד, גם המעטים שנשארו אמונים להם נצערו יום יום, כי חסרה לה הבקיאות הדרושה למשלח-יד כזה. ההכנסה מעטה מחדש לחדש וההוצאה גדלה, כי אישה הרבה לסכן במשחקו יותר ויותר. סוף סוף כשל גם כח-סבלה ולא יכלה עוד להתאפק מתוכחות מרות; אך כל אלה לא הועילו, להפך, עוד הרעו את מצב הדברים. תוצאותיהם הרעות של המשחק והשתיה: התרגשות-עצבים ורגזנות נפרזה, כבר נגלו בזלמן; ואם אמנם הבין כי תוכחות אשתו צודקות ונכונות, בכל זאת – יותר נכון, בגלל זאת – התרגז ויתגעש בשמעו אותן. למען המָלט מהן הוקיר רגליו מביתו, ויתמכר לתאותו עוד יותר.
הכסף המזומן כבר אפס, זלמן לוה ברבית למען ספק את תאותו; אשתו חָבתה גם היא הרבה לצרכי הבית. החובות הכפולים האלה, אשר נוספה עליהם גם הרבית, עלו במשך שנים מעטות לסכום הגון, וסוף הדבר היה כי בית זלמן ומטלטליו נמכרו בפומבי.
הטרדות הרבות ודאבון-הלב הנורא הרסו מעט מעט את בריאות האשה האמללה. סמני-מחלה נגלו בה עוד ימים רבים לפני כן ופעם כפעם היתה נופלת למשכב, אך טרדותיה הרבות היו מכריחות אותה להתגבר על מחלתה. היא התחזקה בשארית כחה, אך כחה תם ביום, אשר מכר שליח בית-הדין את מטלטליהם: היא נפלה למשכב ולא ירדה עוד מהמטה אשר עלתה עליה…
במות האם נשארו חמשה יתומים חיים: שני בנים ושלש בנות. הבן הכבור, בן חמש עשרה שנה בימים ההם, היה נער נבון-לב ובעל כשרונות טובים, אך ארח-חנוכו המקולקל בלעהו, בלמודים התרפה, ואומנות לא חפץ ללמד; גם כאשר נִתן בעל-כרחו על יד בעל-מלאכה, הרבה להכעיס ולהרעים את אדוניו, עד כי גֹרש בחרפה. מאז היה הולך בטל, משוטט ברחובות ועושה כל מעשה מגונה; אחרי מות אמו עזב את העיר כלה ועקבותיו לא נודעו. הבן השני, נער כבן עשר שנים, היה נופל מאחיו הבכור רק בכשרונותיו, אך לא בפראותו, משובתו ופחזותו. הוא למד ב“תלמוד תורה” ויאכל על שלחן קרובי אבותיו, אך גם אלה גם מלמדיו כבר נואשו ממנו… רק הבכירה בבנות, רוזלה, נערה כבת שתים עשרה שנה, נבדלה לטובה מאחיה: עוד בחיי אמה היתה עזר לא מעט בבית, אחר היתה עליה כל כלכלת הבית, גם שתי אחיותיה הצעירות, ילדות בנות שבע שנים וארבע שנים. היא עבדה בבית אלמנה עושה-פפירוסים, ובשכרה הדל התפרנסה היא ואחיותיה. בימים הראשונים סבלה מחסור נורא, אך אחרי כן רָוַח לה מעט, כי דודתה אחות-אמה אשר בעיר הקרובה אספה את אחותה בת שבע-השנים אל ביתה, גם האחות הצעירה לא היתה עוד עליה למשא ימים רבים. הילדה הזאת נולדה בעצם הימים הרעים. היא היתה ילדה רפת-אונים וידועת-חלי וחיי הדחק והלחץ לא היו מסוגלים להחלימה ולהבריאה: כחה דל מיום ליום והמות פדה אותה מכל צרותיה.
רוזלה נשארה לבדה עם אביה, אשר כמעט לא היה ראוי עוד לתאר אדם. מהמשחק כבר חדל, כי לא היו לו אמצעים לזאת, אך מחברת המשחקים לא הרפה. על פי ההרגל של ימים רבים היה מתמיד לשבת בבית רבי ירחמיאל, ושם היה מוצא פעם בפעם כוס יין ולפעמים גם מתת כסף מאחד המשחקים במקרה זכיה… בעד הנאתו זאת היה משמש תמיד את המשחקים ורץ בשליחותם אנה ואנה. מעט מעט הסכינו גם אחרים להשתמש בו לשליחות בעד כוס-יין או אגורה. באחרית הימים היה ל“שכיר-העיר”, אשר לכל הנערים רשות להתגרות ולהסתולל בו, גם לעפר בעפר עליו, ותחת זאת רשות גם לו לבוא לכל משתה וסעודה לאכל ולשתות… זלמן שטרנפלד הקודם כבר נשכח, אף הוא עצמו כמו שכח כי היה לפנים אדם ולא שכיר.
המצב הזה נמשך ימים רבים, ומי יודע כמה ארך עוד, לולא קרה מקרה, אשר אמנם קרב את יום מות זלמנקא, אך תחת זאת עורר בקרבו לתחיה את רגשות-האדם, אשר נראה כאלו מתו כבר… אור הנר הדועך התלהב עד ארגיעה למען יסוף אחרי רגע לנצח!
**
הלויה הגיעה עד קצה הרחוב, ורבי ירחמיאל נפרד, כמנהגו, מעל הארון: הוא נטה הימינה והלויה – השמאלה. שם בקרן שני הרחובות נעצרה מפני הלויה מרכבת האדון בוריס גריגוריביטש גרוסמן, צעיר בעל שפם שחור וזקן מגלח, בן-עשרים נאור. רוחו לא היתה נוחה מהמעצור הזה בדרכו, בשעה שהוא נחפז לבית-מסחר אביו, אך הועל לא יכל, ומארך-עת ותאוה-לדעת בטלה פנה אל אחד העוברים בשאלה: מי הוא המת? אך באותו רגע נמשכו עיניו פתאום לעבר העלמה המזדעזעת, המלוָה את הארון; הוא הכירה למרות המטפחת העבה הכרוכה עליה ופניו אדמו וחורו במעוף-עין אחד. “נהג!” – קרא אל רכָבו בקול מוזר, וסערת-רוח עזה גברה דיה ברעידת קולו ורטט תוי-פניו.
כן, בוריס גריגוריביטש הכיר את בתו של זלמנקא; הוא הבין מי מובל עתה לקברות, ובזכרונו שבו לתחיה פרטים רבים אשר כבר הוסחו מדעתו.
לפני שנתים היה מבקר בבית שרה האלמנה העושה פפירוסים, כי עבדו בביתה נערות צעירות אחדות. שם ראה גם את רוזלה בפעם הראשונה. היא לא היתה יפה: פניה היו דלים וחורים יותר מדי, צבע עורה היה שחרחר-ירקרק ושפתי הדקות כחולות קצת. גם עניות לבושה נולָתה; אך צמות שערותיה השחורות כעורב ועיניה השחורות והשקועות, אשר עמוק עמוק בהן נשקפו דאבה, פחד ושאיפה-לדעת מעורבים יחדו – שתי אלה עוררו בקרבו רגש מוזר. אך-שנותיה ותמת-ילדותה גרו את תאותו עוד יותר והוא החליט לשלט בילדה הזאת, ויהי מה.
האלמנה, המשתדלת להקדים רצון “קוניה” מבני-העשירים, ספרה לו בחפץ-לב מי ובת מי היא הנערה הזאת, ואם גם לא מפורש השמיעה, אך רמזיה היו גלויים ומובנים דים, כי נכונה היא לסייע מצדה…
בת-בליעל: היא הלא ידעה היטב את כונתו, למה הראה אותות-חבה לרוזלה ולמה נתן לה עבודה, אשר תעבוד בביתה בערבים!… היא ידעה היטב, ורק מאהבת-הבצע עצמה את עיניה מהסכנה הצפויה לילדה הזאת!
והסכנה היתה גדולה וקרובה. הוא היה למבקר תמידי בבית רוזלה ובכונה היה מפריעה מעבודתה, למען הארך המלאכה ימים רבים והיתה לו תואנה לשבת אתה. על הרב לא היה זלמנקא בביתו, אך גם בעתים הרחוקות אשר היה, דים היו בקבוקי-ין אחדים לעשות מציאותו כלא-היה…
איש לא הפריעו מעשות כל מה שלבו חפץ, ובכל זאת לא בנקל השיג חפצו. לגער בו או לדבר עמו קשות – לא נועזה הנערה המדֻכאת הזאת, כי נחתה מפני עשרו וכבודו; אך מבט התחנונים והתוכחה האלמת, אשר נטתה אליו כמעט הרשה לעצמו איזו חרות, הסיר את כל עזותו. הוא היה נסוג אחור, אך תשוקתו היתה מתעוררת בקרבו ומתגברת עוד יותר עקב ההתנגדות הזאת… הוא החליט לפעל במתינות, לצעד אל מטרתו בצעדים מדודים, להרגילה מעט מעט. בהתמדה וארך-רוח מצוינים פעל את פעולתו: בחלקות, ממתקים ומתות כסף משך את לבה, ובהדרגה מתונה הרגילה לאותות-חבתו. במשך ערבים אחדים הסתפק בהנחת הקלה, כי לא שמטה את ידה מתוך ידו. כאשר הסכינה עם האחת, הרגילה אל השנית, אחר – אל השלישית. כל צעד וצעד עלה לו בעמל רב, אך כֹּבד הדבר לא עצרהו רק המריצהו עוד יותר…
כמה מן הזדון, אכזריות-הלב ושפלות-הנפש היו במעשה הזה, אך הוא השיג חפצו, ובמשך שנה אחת בצע מזמתו!…
הבלים! – קרא בעז ויתגבר על מוסר-לבו ויסח את דעתו בחזקה מהזכרון הבלתי-נעים. מרכבתו קרבה ברגע הזה אל בית-המסחר; שם חיי המעשה רועשים וענינים שונים דורשים פקודתו – העת לו עתה לשים לב לתעתועי ימים שכבר עברו?!
תעתועי ימים שכבר עברו! כן הדבר, לו כבר עברו הימים ההם ותעתועיהם חלפו. כמעט השיג חפצו, ספק תאותו, ורוזלה חדלה מענין אותו: כל המאורע הזה עבר לעולם הזכרונות.
אולם בשעה שבוריס גריגורוביטש כבר שכח את כל המאורע, התפשטה פתאם השמועה בעיר, כי בת זלמנקא השכור, אשר לא מלאו לה עוד ארבע עשרה שנה, כבר חללה תמתה… שם בוריס גריגורוביטש אמנם נזכר גם הוא, אך אותו כמעט לא האשימו: “הלא גבר הוא ולו הכל מֻתר”, “הסכל נותן והחכם לוקח” – משפטים כאלה נשמעו לא רק מפי הצעירים; כל כבד האשמה חל על רוזלה ואביה…
לזלמנקא נודע הדבר רק עתה. אז, כאשר בקר האדון גרוסמן בביתו, לא ידע ולא חשד מאומה; הוא לא היה מסוגל בכלל לדעת דבר במצב שכרונו… עתה קרה מקרה נפלא: שכרונו פג, הכרתו שבה אליו והוא הבין את האסון בכל מלואו… רוזלה היתה בתו האהובה בעודו ככל האדם, היא היתה גם אחרי כן נחמתו היחידה ומשענתו האחרונה; אסונה הנורא פעל עליו פעולה נמרצה ומעוררת.
רבים מחליטים, כי מהיום ההוא לא בא עוד כל משקה אל פיו. אחרים מוסיפים בשחוק-לעג, כי ביום ההוא בא אל בית בוריס גריגורוביטש וידרש ממנו דבר קטן – כי יקח את רוזלה לו לאשה כדת… איש לא ראה ולא שמע, כמובן, את הדברים האלה, בכל זאת מספרים, כי בוריס גריגורוביטש נבוך ונפעם מאד למראה האיש הפרוע הזה הבוכה מרה; מספרים גם זאת, כי אבות בוריס התערבו בדבר, ואחרי חרפם דים את השכור הנתעב והנאלח, אשר “בתו חטאה והוא מבקש תואנות ומתנפל על אנשים נקיים”, עשו בכל זאת “לפנים משורת הדין” ויתנו לו מאה רובל, למען יסע עם רוזלה לעיר אחרת וישב שם עד מלאות ימי הריונה.
נראה הדבר, כי השמועה הזאת נכונה: אבות בוריס נתנו וזלמנקא לקח באמת, כי אחרי ימים מעטים נסע עם בתו מהעיר וישב אחרי שבועות אחדים… בשובם היתה רוזלה דלה ורזה עוד יותר, אך סמני הריון לא נכרו בה עוד.
שיחת בני העיר שקטה מעט מעט ואיש לא זכר עוד את זלמנקא השכור, כי לא נראה עוד ברחובות ובבתי משתה. הוא לא שתה עוד, גם לא ירד מהמטה אשר עלה עליה. ירחים אחדים עברו באפן כזה – והיום זכרוהו עוד הפעם העוברים, אשר פגשו את הלויה…
**
רבי ירחמיאל הקולקטור הגיע עד פתח ביתו והוא נוטל עתה את ידיו בכונה רבה מספל המים, אשר הוכן לחפץ הזה על סף הבית, וזוכר במה נחשב האדם: עפר ואפר!
בוריס גריגורוביטש כבר בא אל לשכת מסחרו, ושם הוא מוכיח את אחד הפקידים על איזו שגגה בעסק.
ובקצה העיר קופת-הצדקה מקשקשת עוד וקול הקריאה “צדקה תציל ממות” נשמע בפעם האחרונה: הארון בא בשערי חצר-המות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.