“יהודיה פתיה” – כמה פעמים שמעה את הכנוי הזה מפי אישה בעשרים השנים, אשר אחרי חתונתם! מה שונים האופנים, אשר נאמרו בהם הדברים האלה! היו מקרים, אשר התמלטו מפי אישה בקצפו ופניו היו אז חורים ועיניו – מפיצות זיקות; במקרים אחרים לא היה קוצף כלל והדברים נאמרו בשחוק-רצון קל; היו גם מקרים, אשר אישה נלחץ אל הקיר בהתוכחם יחדו וטענותיו הסתתמו מפי הוכחותיה, ואז, באין מוצא אחר, היה עונה: אף יהודיה פתיה את!…
יהודיה פתיה… האמנם פתיה היא כל כך באמת? – מתחמץ לבה לפעמים – האמנם איננה מבינה כל דבר כהוגן? לא, לא! היא מבינה דברים רבים, אף כי מוחה איננו תופס לפעמים את כל האפנים ברגע הראשון, ורק במשך זמן ידוע הם מתבררים ומתלַבנים לה מעט מעט… בכל אפן הן מקרים מצויים הם, כי משפטה המתון מתאַמת בפעל יותר ממשפטים אחרים; ברוב המקרים משפטה נשאר כמוס אתה, כי איננה מוצאה און בנפשה להשמיעו, אך סוף המעשה מוכיח, כי אמנם צדקה היא… כן הוא הדבר, ובכל זאת בעיני אישה אך יהודיה פתיה היא, אשר טענותיה אינן ראויות גם לשים אליהן לב ולפלסן, אולי צדקו!
האם רק אישה לבדו נוהג כן? הלא רב הגברים מתיחסים אל הנשים באפן זה – האמנם כלם טועים? מי יודע, אולי באמת אין הגברים יכלים לסמך יותר מדאי על דעת הנשים? ובאמת, במה נחשבה האשה הפשוטה והבלתי-מלומדה לעמת האיש, אשר התירה מחכימתו ומאירה את שכלו? הנה “הספרים הקדושים” מחֻכמים בודאי ממנו, האנשים הפשוטים, והם הלא נותנים יתרון לאיש על האשה. הנה “רבותינו הקדושים” קבעו גם ברכה מיוחדה לאיש: “שלא עשני אשה”, ואם הם מחיבים את האיש תודה לה' על שלא עשהו אשה, הלא נכון הדבר כנכון היום…
כן הדבר, על אישה אין לה זכות להתרעם, כי גבר הוא, אך על בתה?… בתה אמנם איננה משמיעה את הכנוי הזה מפורש, אך פעם בפעם, מדי הער אמה אותה על דבר שלא כרצונה, עיינה וחזות פניה מביעות ברור: יהודיה פתיה… בתה אמנם נאורה, קוראה בספרים ובאה בחברת אריסטוקרטים, אף גם אביה איננו מכנהּ בשם “יהודיה פתיה”; אולם גם היא הן היתה לפנים בנעוריה כבתה עתה, גם היא נחשבה לעמת אמה כנאורה וגם אליה לא התיחס אביה בבוז, ובכל זאת… מי אפוא יערב את בתה, כי לא תזכה גם היא לכנוי כזה בבית אישה?!
בתה – יהודיה פתיה?… בבית אישה?… בבית זה?…
אבל זה ואישה, מה רב ההבדל ביניהם ומה שונים נמוסיהם והליכותיהם! שונים הם גם אפני ההשתדכות הזאת ותנאיה: היא נשאה לאישה כמנהג הדור הישן, באמצעות שדכן ועל פי החלטת הוריה; לא כן בתה, האוחזת בנמוס החדש, בוחרת על דעת עצמה, על פי האהבה…
מה טיבה של האהבה הזאת?… היא יודעת כי נמוס הדור החדש הוא, ושומעת יום יום ספורים שונים על דבר מקרי אהבה; אולם בכל אלה איננה יכולה לברר לעצמה את הענין הזה ואיננה מבינה את מהותו בעצם. חידה היא בעיניה גם זאת, מדוע נפרצה האהבה רק בימים האלה ובדור הישן אף לא נודעה?… אמנם בדור הזה רבות הן ההמצאות החדשות, אשר המציאו בני האדם להרחבת-דעתם; אבל גם בכל אלה היא רואה רק את פעולתן, ואת מהותן איננה משיגה בשכלה; האין גם האהבה כאת מאלה?… לא, לא!… בכל המצאה חדשה יש תקון טוב לאדם, תועלת זו או אחרת, ואיזו תועלת יש באהבה? האם לא טובים היו השדוכים, אשר נגמרו לפנים באמצעות השדכנים ועל דעת ההורים, מהשדוכים הנגמרים עתה ברצון הבנים ובאמצעות האהבה? כמה ריבות וקטטות נהיים בין האבות והבנים, כמה תקלות יוצאות וכמה שדוכים “מעוקלים” נגמרים בשבילה האהבה!
בשביל האהבה – ריבות, קטטות, תקלות, שדוכים “מעוקלים” – האין כל אלה עתידים להיות גם בביתה?… האמנם יחריש אישה ולא יתגעש בהוָּדע לו הדבר? היא יודעת היטב את רגזנותו של אישה, המסוגל להקים שאון על כל ענין נקלה שנעשה לא כרצונו – האפשר הוא, כי יוַתר על דעתו בענין נכבד כזה?… והאם לא יצדק באמת, כי ירעיש שמים וארץ?…
מה זה? הלא רק רואה-חשבון עני, המשתכר ארבעים רובל לחדש בעבודת חמש עשרה שעה ליום – האיש כמוהו חתן הגון לבתם?!…
חתן לבתם… פעם בפעם עולה הרעיון הזה על לבה והיא איננה יכולה לברר לעצמה בשום אפן: הנעים הוא לה אם לא?… יש אשר תארו הנחמד, מדברו הנעים והליכותיו המנומסות מלבבים אותה ומין רגש נפלא, איזו הרחבת-דעת ושובע-רצון ממלאים את נפשה למראה הזוג הנחמד, היושב אל השלחן שקוע בשיחה עליזה; בדמיונה מצטַיר ברגעים כאלה מחזה מלא קסם, מראה הזוג הנעים תחת החפה… אולם כל הקסם הזה חולף פתאם. “יהודיה פתיה” היא, שומעת את קול אישה המרעים ורואָה את פניו החִורים והמתעותים מקצף, – את עיניו המפיצות זיקות ואת ידיו הרועדות מסערת-רוח חזקה… יהודיה פתיה, מה מצאת ברואה-החשבון העני, אשר אין יודע מי היו אבותיו: רצענים, חיטים או עוד גרועים מאלה?… ה“גוי” גמור כזה, המגלח זקנו ומעשן בשבת, יהיה חתן לבתנו?…
אבל היא רוצה בו, אוהבת אותו!
היא רוצה, אוהבת – הבלים, תעתועי ילדות! הלא אם את, ולולא היית באותה שעה גם יהודיה פתיה, כי עתה ידעת מה לעשות, למען חשוך את בתך מקרבת הנקלה הזה, ידעת לקדם את פני הרעה במועד הנכון ולנתק את הקשר בטרם חזק כל כך –
יהודיה פתיה! יהודיה פתיה!
את אישה הם יראים, ובהיותו בביתו הם מתראים פנים רק לעתים רחוקות מאד, אך כמעט הוא נוסע, או השמחה שלמה והם עושים כל מה שלבם חפץ: מבלים את כל הערבים יחדו, יושבים ומשוחחים עד חצות לילות. למה ייראו מפניה והיא, יהודיה פתיה, רואה, שומעת הכל ומחרשת?… לפעמים אמנם היא מחלטת לשים פעם אחת קץ לכל זאת, לדבר גם קשות עם בתה אם ברַכות לא יצליח החפץ; אך היהודיה הפתיה איננה מוצאה די אונים בנפשה לקים החלטתה והיא מתנצלת בעיני עצמה באמתלא, כי דבריה לא יהיו נשמעים…
אבל מדוע לא יהיו דבריך נשמעים! הלא רק בשביל זאת, שיהודיה פתיה את, רכת-לב ופחדנית!
פעם אחת, אחרי פקפוקים רבים, שאלה את פי בתה: מה פשר כל אלה ולמה הם בקורי זה בביתם? אך בתה ענתה בשחוק קלה: האין רשות לכל איש לבקר בביתנו?… מדוע החרישה אז ולא הגידה לבתה מפורש, כי היא מבינה את כל ואיננה מאשרת, איננה מרשה את כל זאת?!…
יש אשר עולה על לבה לגלות לאישה את הדבר. היא רואה לעצמה חובה לעשות כזאת, היא שמֵחה להסיר מעליה את האחריות בעד כל מקרה שלא יבוא; אולם איזו יראה מסותרה מקצף אישה ורגזנותו, יראה אשר היא בושה להודות עליה גם בפני עצמה, גם איזו חמלה לבתה, אשר הפרידה מאהוב לבה תהיה קשה לה – שתי אלה מניאות אותה מעשות דבר והיא מוסיפה להתענות…
בתה וזה רואים את שתיקתה כהסכמה מצדה ואינם מסתירים עוד ממנה את התקרבותם הנפרזה. היא עולה על משכבה בשעה התשיעית או העשירית בערב והם נשארים לבדם בחדר הסמוך. למרות הרגלה לישן תכף, השנה נודדת מעיניה. היא עֵרה ושומעת את קולם בהתלחשם יחדו. היא מתרגזת על בתה, החוטאת על דעתה לחקי הצניעות, מתרעמת עליו, כי הוא משתמש לרעה בקלות-דעתה של העלמה הצעירה – באחת, רגשות שונים מתרוצצים בקרבה, והיא פורצת לקום מעל משכבה, לצאת אליהם ולהשמיעם דבר מר, מר מאד; אך למרות כל אלה היא נשארה על מקומה וכל הגה איננו יוצא מפיה…
ומה תהי אחרית כל זאת?… היא רואה מראש את התוצאות הרעות בעתיד ואיננה מכחדת כלל מנפשה, כי כל כּבד האשמה יחול על ראשה, אף אישה ישפך עליה כל חמתו; אבל…
יהודיה פתיה! יהודיה פתיה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.