רקע
יצחק פרנהוף
* הָרִיב
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת „המצפה”. – בדפוס ש. ל. דיטשר, ־ פודגורזה; תרס״ח

שם היו דנות זו עם זו, מי מהן התקיפה בעולם.

“מי ישוה לי בגבורתי” – קראה ההתמדה – “אני מחליפה את הנמנעות לאפשרות. אני לוחם נגד כח העת וכל נסיון לא ישלוט בי להטותני מחפצי העז”.

“ואף אם כן הוא” – ענתה האמת בהטעמה – “בכל זאת אני עולה עליך. גדולה אני ממך. שמי יכון לעד. כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותי… וימי כימי הנצח…”

“אבל מלפני את מכרחת לסגת אחור”. הֵעִיר השקר ויגחך.

“רק לך נדמה, כי כך הוא”.

“באמונתי נשבעתי” השיב השקר בצחוק.

“התפארו ככל חפצכם. כבשת העולם אני היא” אמרה האהבה.

עוד אחרים נכנסו בדברים, התקוטטו בחזקה. המדון קבל התעוררות ורגשנות, היה הולך ומתרכז מתפשט ומתבצר.

“הסו בנותי – קרא הקב”ה, אל נא תהי מריבה בינותיכן. אנכי נתתי לכל אחת מכן כח מיוחד, שׁיפעל בפני עצמו ולא יהיה תלוי בדעת אחרים. ואין מדה אחת נוגעת בחברתה, ואין כאן מקום להתוכחות ולמריבה. וכדי למנוע להבא את הפלפול העקום הזה, בריאה חדשה אברא, שתתעלה בכחה על כלכן"…

ברגע הזה נוצר העצם הענקי – המשפט הקדום…


המלצות קוראים
תגיות