רקע
יצחק פרנהוף
* הזוּג
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת „המצפה”. – בדפוס ש. ל. דיטשר, ־ פודגורזה; תרס״ח

פניה היו מלבבים, אֹדם ורדי השתּפך עליהם. גם מחונכה כראוי היתה, חביבה וטובה, עגבנית במקצת, אבל כל מהר לא היה לה. רבים שתו בחלקות לה, התהלכו עמה בקורבה, אבל מעטים חפצו לקחתה, ואת אלה המעטים דחתה היא מחמת שלא היה להם רכוש, כדי לכלכלה בכבוד לכל הפחות לא גרוע מאשר התרגלה בבית אביה, שהתנהג בפזרנות יותר מכפי אשר הרשו לו תנאי החיים משום שהאמין, שמחויב הוא להתאמץ לנהל את חייו חוץ מגבול יכלתו.

ויהי היום ויבא הוא ויבקש את ידה. היא לא אהבה אותו ולא שנאה אותו – ותהי לו לאשה. הוא מצא חפץ ביפיה ויספיק צרכיה ביד נדיבה.

היא היתה אשה כשרה נאמנה לבעלה. שום חשׁד לא יכול לצלול אותה. והוא בעל ישר, נאמן לאשתו, אשר כבד אותה יותר מגופו. מעולם לא נתהוה איזו קטטה ביניהם. אבל כל חייהם היוּ ערפליים. איזו עלטה מוזרה פרשה את צלה עליהם. בכל ימיהם היו זרים זה לזו, לא שייכים זל"ז כלל. בלב שניהם תהו ובהו כבהיכל חרב ושמם, בלי חמימות תּאוניִת, בלי התמכרות הנפשות והתבוללות הרוחות, בלי מבטים נלהבים וחבוקים לוהטים.

המה ידעו לתת חשבון לכל הקרירות, אבל כבשו אותה ויבקשו אמתלאות שונות, להכחיד האמת ויאמרו, כי מניעת פרי בטן הסבה את רגשותיהם אלה.

אבל פניהם תמיד מאירים ושמחים ובני אדם מתקנאים בהם ומבטאים ואומרים: “אך זה זווג מאושר”.


המלצות קוראים
תגיות