רקע
יצחק פרנהוף
הַיְלָדִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת „המצפה”. – בדפוס ש. ל. דיטשר, ־ פודגורזה; תרס״ח

חרף. בלילה מתהלך לו איש ברחוב העיר. ברבע שקט וריק מאדם. מנורות חשמליות מאירות את האפלולית. שקוע בהרהוריו הבעית אותו פתאם קול צרוד ועגום המקפיא את הדם. בהביטו שביבו הוא רואה שני ילדים מיללים וגונחים, ומחטטים באצבעותיהם בשלג. האיש נגש אליהם ושואלם על סבת נאקתם.

“לנו – לנו – אבדו – עשרים אגורות של אמנו”. –

“האם לא תוכלו למצא הכסף?”

“לא. – אנחנו – מחפשים זה שעות – אחדות–”.

“אם כן חדלו מלחפש. האבדה אינה גדולה כ”כ. בואו הנה."

הוא נגש אל הפנס הסמוך. הוציא נרתק מכיסו ומשם מטבע של עשרים אגורות.

והילדים עדיין הם בוכים ומיללים.

“הא לכם ותנו לאמכם. וגם את זאת. רוצו אל אופה־סקרוקין – שכר דמעותיכם”.

הוא תחב בכף הגדול שבהם עוד מטבע נחשת והלך לדרכו. וקול חריקת השלג מתחת למצעדי הילדים הממהרים ללכת הגיע לאזני האיש.

מה תגדל שמחתם – חשב בנפשו –, התולעים האמללות.

אחרי לילות אחדים הלך אותו האיש עוד הפעם ברבע אחר של העיר. עוד הפעם רבע שקט וריק מאדם. הוא אָץ לדרכו, והפתיע אותו איזה קול הסטרי־חולני, שאינו מוזר לו. מתמיה נשאר עומד על המדרכה. ראה זה! שני הילדים, אותם בעצמם משתרעים על האדמה, מנקרים וחופרים בפרש ובלכלוך העבטיט, הומים וצורחים בקול רועד מסמר את שער הראש.

“ובכן? – מה נהיתה?…”

"לנו – לנו – אבדו – עשרים אגורות של אמנו. –

* * *

האיש לא דבר מלה. בלבו פקע איזה מיתר והלך לו.


המלצות קוראים
תגיות