סיפור הידידות המופלאה בין גלגמש המלך וידידו אנכידו, איך יוצאים השניים למסע הרפתקאות, הורגים את ח’ומבבה שומר יער הארזים ואת פר־השמים בעל הכנפיים, ואיך אחרי מותו של אנכידו יוצא גלגמש, המלך, לחפש לו חיי נצח.

למיכאל

 

מי ומי ב“עלילות גלגמש”    🔗

אַשׁוּרְבַּנִיפַּל מלך אשור אשר בספרייתו נמצאה הנוסחה השלמה ביותר של “עלילות גלגמש”.

קַרְדִי־נֵרְגַל הסופר אשר קרא את הסיפור באוזני המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל

* * *

גִלְגַמֶשׁ גיבור הסיפור, מלך העיר אֶרֶךְ אשר יצא לחפש חיי נצח

אֶנְכִּידוּ איש הפרא אשר בראה האלה בשדה כדי להציל את אנשי ארך מאכזריותו של גלגמש. רעו וידידו של גלגמש

נִינְסוּן אלה חשובה, אמו של גלגמש

לוּגַלְבַּנְדַה מלך ארך, אביו של גלגמש.

אַנוּ אלוהי השמים, אשר ציווה לברוא את אנכידו.

אֶנְלִיל ראש אספת האלים, אשר השמיד את בני האדם במבול.

אֵאַה אל מי התהום המתוקים, אוהב האדם, אשר הציל את אוּתְנַפִישְׁתִים מן המבול.

ארוּרוּ האלה־האֵם בוראת אנכִּידוּ. נקראת גם מַמִי.

שִַמְחַ’ת הכוהנת אשר פיתתה את אֶנְכִּידוּ והביאה אותו לארך.

ח’וּמְבַּבַּה המפלצת השומרת על יער הארזים; גלגמש ואנכידו הרגו אותה.

שַׁמַשׁ אל השמש אשר ליווה את גלגמש ואנכידו במסע אל ח’וּמְבַּבָּה.

סִין אל הירח.

אִשְׁתַר אלת האהבה והמלחמה, הציעה נישואים לגלגמש והוא סירב לה.

סִידוּרִי המוזגת היושבת בגן האבנים היקרות, ניסתה להשפיע על גלגמש ולהניא אותו מלצאת למסע אל אוּתְנַפִּישְׁתִים.

אוּרְשַׁנַבִּי המלח של אוּתְנַפִּישְׁתִים, העביר את גלגמש את ים־המוות.

אוּתְנַפִּישְׁתִים האיש אשר ניצל מן המבול וזכה בחיי נצח.

 

מה מצא הסופר קַרְדִי־נֵרְגַל בתיבת הנחושת?    🔗

פתיחה    🔗

לפני אלפי שנים חי בממלכת אשוּר העתיקה סופר אחד ושמו קַרְדִי־נֵרְגַל.

קרדי־נרגל, וכמוהו הסופרים חבריו, שעבדו בספרייתו של המלך אַשוּרְבָּנִיפַּל, החזיק בידו חֶרֶט מחודד עשוי מִסוּף, וכתב על גבי לוחות חומר קטנים סימנים שדמו ליתדות. בימי חג התאספו כל אצילי העיר אל ארמון המלך, בעיר הבירה נינווה. ושם, מעל במה גבוהה קראו באוזניהם שחקנים ושחקניות שירים וסיפורים מימי קדם.

שמו של גלגמש, מלך קדמון אחד, חזר והופיע בסיפורים רבים. אך לרוע המזל נשברו קצותיהם של רבים מן הלוחות, שעליהם נכתבו עלילותיו. במשך אלפי שנים ניסו סופרים להשלים את הקטעים החסרים כיד הדמיון הטובה עליהם, וכך עשו גם סופרי המלך אשורבניפל.

לילה אחד נגלתה לקרדי־נרגל בחלום אשה יפהפייה. בשמאלה החזיקה שרביט זהב, ובימינה החזיקה ברצועה קשורה לצווארו של אריה. האשה הציבה את רגלה על גב האריה, נופפה בשרביט הזהב, ומכתפיה זרחו קרני אור מבהיקות. וכך אמרה לו: “צא מביתך בסתר, עלה במדרגות אל חומת העיר נינווה מצד צפון, לך לאורך החומה עשרים צעד, ספור ארבע לְבנים מקצה המעקה, הוצא ממקומן שש שורות של לְבֵנים, ואז תראינה עיניך…!” כאן התעורר הסופר מחלומו בבהלה, מפני שהאריה שהחזיקה האשה ברצועה, השמיע שאגה מפחידה. אז ידע קרדי־נרגל, כי האלה אִשְׁתַר, אלת השמים, המלחמה והאהבה נגלתה לו בחלום.

באותו בוקר לא הלך קרדי־נרגל אל ארמון המלך. כל היום שכב במיטתו, ושינן בקול את הדברים שאמרה לו האלה בחלום. כאשר שמעה אותו אשתו ממלמל משפטים חסרי שחר נבהלה כל־כך עד שאמרה לו: “אולי נזמין את הכוהן, שיגרש את השֵד שנכנס בך.” קרדי־נרגל כעס, וביקש מן האשה שתניח לו לנפשו.

עם רדת החשיכה קם בזהירות, התעטף בגלימתו ויצא אל הרחוב.

כשעלה במדרגות השער הצפוני הפנה את ראשו מדי פעם לאחור, כדי לוודא שאיש לא ראה אותו בדרכו אל החומה. הוא אפילו לא ניסה לנחש מה מְצפה לו בקיר החומה, רק הוסיף לשנן בראשו את הוראותיה של האלה אשתר.

כשהגיע אל ראש החומה השתרעה לפניו העיר בכל יופיה. הירח נתלה כמו נזם זהב בראש מגדל המקדש, וצלו נפל על שבע המדרגות הענקיות שהקיפוהו. קרדי־נרגל הרגיש כאילו הוא מטפס ועולה בהן לשמים.

הוא צעד עשרים צעד, סָפַר ארבע לבנים מקצה המעקה, וניסה לשלוף את הלבנה הרביעית. אך הלבנים היו כה צמודות זו לזו עד שלא יכול היה להכניס אצבע ביניהן. קרדי־נרגל לא התייאש. הוא הוציא את חֶרֶט הסוּף מנרתיק העור שחגר על מותניו, וגירד את החומר שהצטבר בין הלבנים. אמנם חבל היה לו להשתמש בחרט אשר בחידודו השקיע עמל רב, אבל האריה השואג שהופיע בחלומו כאילו רדף אחריו, וחיוכה המסתורי של אשתר לא נתן לו מנוח. לבסוף הצליח לשלוף את הלבנה ממקומה.

שש שורות של לבנים הוציא קרדי־נרגל בזו אחר זו. ואז שלח ידו אל החלל שנפער, ואצבעותיו נתקלו בידית מעוגלת קשה. הוא משך בה בכוח, והנה תיבת נחושת לפניו, ולה ידית עשויה אָרָד.

מי יודע, אולי יש בתיבה מטמון זהב, אמר בלבו.

קרדי־נרגל לא מיהר לפתוח את התיבה. הוא עצם את עיניו וכבר תכנן תוכניות: איך יקנה בית חדש ומרוּוח, ילבש גלימת צמר לבנה, ואף יעניק לאשתו צמידי זהב ועגילי ספירים. וכמובן שיקריב קורבנות במקדש לאלה אשתר כאות תודה על החסד שעשתה איתו. לבסוף גברה הסקרנות על הציפייה המתוקה, וקרדי־נרגל ניסה בכל כוחו להרים את מכסה התיבה, אבל תיבת הנחושת העתיקה לא נשמעה לו. בינתיים האירו השמים במזרח, והוא מיהר להחזיר את התיבה למקומה, ולכסות עליה בלבנים.

בלילה, בחצות, שב קרדי־נרגל והתגנב ממיטתו ומיהר אל תיבת הנחושת. הוא הביא איתו סכין חדה, וגירד את האבקה הירוקה שהצטברה בין המכסה לתיבה.

בראשונה השמיע המכסה קולות חריקה, ולבסוף נע ממקומו. קרדי־נרגל עצם את עיניו, ובלב דופק הרים את המכסה. והנה שוֹד ושֶבֶר! לא זהב ואפילו לא כסף ראו עיניו, כי אם שנים־עשר לוחות חומר כתובים. נכון, לוחות יפים מאוד, ואפילו לאור הנר אשר הדליק נראה הכתב כמו כנפיים מנומרות של ציפור מופלאה. מה אקנה בלוחות החומר, אמר בלבו קרדי־נרגל, ועיניו זלגו דמעות.

קרדי־נרגל הוציא מן התיבה לוח אחד, החזיר אותה למקומה, והתגנב לביתו בלב מר. הוא הניח את הלוח ליד מיטתו וציפה בכליון־עיניים לאור הבוקר. עם שחר יצא לחצר, ישב מתחת לעץ התמר, וניסה לקרוא את הכתוב בלוח.

כבר עם קריאת השורות הראשונות, שבהן נזכר שמו של המלך גלגמש, הבין קרדי־נרגל, כי אמנם מטבעות כסף לא מצא בתיבה, אבל ייתכן מאוד שערכו של הסיפור אשר נכתב על הלוחות שווה זהב.

באותו בוקר חזר לעבודתו בספריית המלך, אך כל מחשבותיו היו נתונות לסיפור המופלא על המלך גלגמש, אשר את הלוח הראשון שלו קרא עם שחר.

בפתיחה של הלוח הזה הפנה הסופר את הקורא בו אל תיבת נחושת המונחת ביסוד חומת העיר אֶרֶךְ. הוא ציווה עליו להוציא את הלוחות מתוך התיבה, ולקרוא בהם את עלילות גלגמש, המלך הגיבור, אשר יצא לחפֵשׂ חיי נצח. הסופר הילל את גלגמש, אשר בנה את החומה הבצורה ואת מקדשי האלים שאיש לא בנה כמותם. ולבסוף ביקש מן הקורא לטייל על החומה ולהתבונן בנפלאותיה של אֶרֶךְ: בגנים ובמטעים המקיפים את העיר, בשדות התבואה והשעורה, ובבארות שמהן כָּרוּ חומר לעשיית לבנים.

שישה לילות רצופים יצא קרדי־נרגל בחצות אל חומת העיר, הוציא את הלוחות וקרא בהם עם שחר. כאשר סיים את הקריאה ידע בביטחון, כי ערכו של סיפור “עלילות גלגמש” בשלמותו רב יותר מכסף וזהב. ואז כתב מכתב למלך אשורבניפל על גבי לוח חומר בכתב יתדות: “אדוני, המלך הגדול, הגיבור, מלך אשור, מלך ארבע כנפות הארץ! דבר סתר לי אל המלך.” קרדי־נרגל חתם את המכתב ב“עבדך הנאמן”, והתחנן בפני ראש סופרי המלך למסור את המכתב למלך.

עברו ימים אחדים וקרדי־נרגל נקרא אל הארמון.

מעולם לא ביקר בארמון. הוא המתין למשרת, שהיה אמור להוביל אותו לאחד החדרים הפנימיים, ועיניו שוטטו על פני קירות האולם. התבליטים על גבי הקירות, שתיארו את מסעות הציד ומסעות המלחמה האכזריים של אשורבניפל, הפילו עליו פחד. לרגע קל התחרט קרדי־נרגל על בקשתו להיפגש עם המלך. הוא ידע כי המלך נוטה חסד לסופרים, וכי הוא עצמו יודע להשתמש בחרט ובלוח. אך מה יהיה אם הלוחות אשר מצא בחומה אינם אמיתיים? מה יהיה אם יפסוק המלך, כי מדובר בזיוף? והאם ייתקבל על דעתו, שהסופר שכתב את “עלילות גלגמש” הסתיר את התיבה בחומת העיר ארך. ועכשיו אחרי מאות ואולי אלפי שנים נמצאה תיבה זהה בחומת העיר נינווה?

לבסוף הגיע אחד ממשרתי הארמון והכניס אותו אל חדר שבו ישב המלך אשורבניפל על כיסא מצופה זהב ומשובץ באבני ספיר. הוא כרע ברך ובעיניים מושפלות סיפר איך מצא בחומת העיר את התיבה ובה סיפור “עלילות גלגמש”.

המלך שלח את משרתיו להביא את התיבה. ואז קרא קרדי־נרגל במשך אחד־עשר יום את “עלילות גלגמש” באוזני המלך – לוח אחד בכל יום. בדיוק כפי שנכתב – בשורות קצרות, כמו שכותבים שיר¹.

 

מה קרא קרדי־נרגל על המלך גלגמש בלוח הראשון?    🔗

גלגמש מלך אכזר    🔗

היה היה בעיר אֶרֶךְ מלך ושמו לוּגַלְבַּנְדַה. הוא נשא לאשה את האלה נִינְסוּן, אחת האלות החשובות של העיר. וכך נולד להם בן אשר שני־שלישים ממנו אל ושליש אחד ממנו אדם. המלך קרא לבנו בשם גלגמש.

כאשר גדל הילד והיה לנער הפליא את כל רואיו בגובה קומתו ובאיברי גופו העצומים. אורך שוֹקֵי רגליו היה שלוש אַמות. אורך ירכיו – שש אמות. כאשר פרש זרועותיו לצדדים – הגיע המרחק בין שתי כפות ידיו לחמש־עשרה אמה. כל אחת מפסיעותיו היתה בת שש אמות, ואורך הזרת בכף ידו – חצי אמה. אבל לא רק ענק היה גלגמש, אלא גם יפה־תואר. זקן סמיך כיסה את לחייו, ושערותיו הארוכות שפעו כמו שיבולים בשדה.

במות אביו, לוּגַלְבַּנְדַה, מָלַךְ גלגמש במקומו על העיר אֶרֶךְ. בראשית ימי מלכותו נלחם גלגמש באויבי עירו, וניצח את כולם. אחר־כך בנה סביב העיר חומת לְבֵנים רחבה, גבוהה וחזקה. הוא בנה מקדש לאמו נִינְסוּן, והקים מגדלים גבוהים מתנשאים לשמים. הוא סלל דרכים וריצף כיכרות, פיתח את המסחר עם ארצות רחוקות, ואוניותיו הפליגו בנהרות הפרת והחידקל, והביאו אל העיר נחושת וברזל, זהב, כסף ואבנים יקרות.

אבל בגופו הענק של גלגמש שכנה רוח סוערת. לאחר ששקטה העיר אֶרֶךְ, וחדלו המלחמות – לא מצא גלגמש מנוח לנפשו. המלך הדגול והנבון הפך למלך אכזר. הוא חשק בנערות היפות, וגזל אותן בכוח מבעליהן ללילה אחד, ליל חתונתן. ובכיכרות העיר הרְבוּעוֹת קיים מדי יום ביומו תחרויות והיאבקויות. שליחיו סבבו ברחובות העיר, וציוו על כל הגברים הצעירים להתאסף בכיכר המרכזית. גלגמש הזמין כל בחור גיבור וחזק להיאבק איתו, וכיוון שהיה ענק ניצח תמיד בקרב. יריביו שכבו לרגליו מוּכִּים ומעולפים, וגלגמש דרך על חזם בכף רגלו הענקית.

משחק אחד אהב גלגמש במיוחד. נגר מומחה הכין למענו מַחְבֵּט ארוך וכדור עשויים מעץ, ומשרתיו חפרו בכיכר בורות עגולים כהיקפו של כדור העץ. גלגמש רכב על כתפי אחד הבחורים כאילו היה סוס, וחבט במחבט העץ בכדור אל עֵבר הבור העגול. מדי פעם, כאשר התמוטט הבחור ששימש לו כסוס, היה מחליף אותו באחר. בכל פעם שהצליח לקלוע אל הבור השמיע גלגמש שאגות שמחה, ומיד הכתה להקת מנגנים בתופי נחושת ענקיים. המשחק נמשך שעות ארוכות, ושמש הקיץ היוקדת הכתה על ראשי הצעירים.

מסביב לכיכר עמדו האמהות, האחיות והכלות של הגברים הצעירים, ועיניהן זלגו דמעות. בכל פעם שאחד מן הגברים הצעירים התמוטט, מיהרה אחת הנשים להשקותו מים, להשיב את נפשו, ולגרור אותו מזירת המשחק. לפעמים מתו הצעירים בזרועות הנשים.

ערב אחד, כאשר עזב גלגמש את הכיכר ופנה אל ארמונו, לא יכלו עוד האמהות, האחיות והכלות לשאת את סבל אהוביהן. הן כרעו על ברכיהן, דמעות זלגו על לחייהן, ונשאו תפילה אל האלות הגדולות ואל האלים חורצי־גורל־האדם: “אנא, אלים שבשמים, תבואנה דמעותינו לפניכם. גלגמש המלך אמנם אמיץ, דגול ונבון הוא, אבל אכזר. הלוא אתם המלכתם אותו למלך כדי שישמור עלינו כמו רועה השומר על העדר שלו. והנה לא רועה רחום גלגמש. הוא גוזל את בנותינו הצעירות מידי חתניהן, ומענה את בנינו במשחקים אכזריים, ואינו נותן להם מנוח.”

דמעות הנשים נגעו אל לבם של האלים, והם פנו אל אַנוּ, אֵל השמים, אבי כל האלים: “אתה בראת את גלגמש הענק, ונתת לו כוח רב. ועתה, כמו ראם נוגח מתרוצץ גלגמש באֶרֶךְ, ומפיל אימה על צעירי העיר. והלוא מלך העיר הוא, ועל־פי פקודת האלים מוטל עליו לדאוג לבני עירו ולשמור עליהם כמו רועה השומר על העדר שלו. והנה לא רועה רחום הוא גלגמש המלך; אמנם אמיץ, דגול ונבון הוא, אבל אכזר.”

לבו של אַנוּ, אל השמים, אבי האלים, נמלא רחמים. הוא ישב וחשב וחשב איך יציל את בני העיר אֶרֶךְ מידי גלגמש המלך שנהפך לאיש אכזר. לבסוף הזמין אליו את האלה אַרוּרוּ, היא האלה שבראה את האדם הראשון מן העפר אשר בשדה, וציווה עליה: “אתְ אַרוּרוּ, בראי יצור אדם שישווה לגלגמש בכוחו, בגבורתו וברוחו הסוערת, והוא יהיה בן תחרות לגלגמש. השניים ייאבקו זה בזה, וכך ייתן גלגמש מנוח לאנשי ארך.”

האלה אַרוּרוּ שמעה בקול אַנוּ, אל השמים. בחצות הלילה, כאשר דממה שררה בכל, ובני־האדם וגם בעלי־החיים נמו את שנתם, יצאה אַרוּרוּ אל השדה. היא אספה בכפות ידיה גושי עפר מן האדמה, בראה יצור אדם, הכניסה בו רוח חיים, קראה לו בשם “אֶנְכִּידוּ”, והשאירה אותו בשדה, בו רעה עדר צבאים.

עם שחר מצאו הצבִיוֹת את אנכידו, ואמצו אותו לבן. ובאמת נראה אנכידו כמעט כמו חיית השדה: כל גופו מכוסה שיער, וראשו מלא תלתלים כשער אשה, ושופע כמו שיבולים בשדה. בערבות העשב הרחבות גדל אנכידו עם עדר הצבאים, אכל עשב כמו הצבאים, ובלילות כאשר קרבו אל אגמי המים לשתות, כרע גם אנכידו על ברכיו והרווה את צמאונו.

ערב אחד יצא צייד אל השדה כדרכו לעסוק במלאכת הציִד. הוא חפר בורות וכיסה אותם מלמעלה בענפי עצים כדי להסוותם מעיני החיות, וגם פרשׂ במקומות נסתרים רשתות ששימשו כמלכודות. בבוקר, כאשר הגיע אל השדה לאסוף את שללו, גילה, כי מישהו מילא את הבורות בענפי עצי ארז ותאשור כדי שהחיות לא תיפולנה אל תוכם, וקרע את הרשתות כדי שהחיות לא תילכדנה בהן.

בידיים ריקות ובלב כבד חזר הצייד אל ביתו, וחידת היצור הפלאי שחיבל במלאכת הציִד לא נתנה לו מנוח. לעת ערב שב הצייד ופרש את הרשתות, חפר את הבורות, הסתתר בין ענפי עץ גבוה, וחיכה בסבלנות.

בחצות הלילה לאור הירח המלא נגלה לעיניו יצור מוזר, שגופו מכוסה שיער, וראשו מלא תלתלים, דומה מאוד לחיה, אבל הולך על שתי רגליים, ולכן גם דומה מאוד לאדם. היצור הזה קרע בידיו החזקות את הרשתות אשר פרש, וחטב בידיו החזקות ענפי עצים במהירות ובזריזות ללא גרזן, ומילא בהם את הבורות אשר חפר. לאחר שהשלים את המשימה קרא בקול: “לוּ לַה, לוּ לַה, לוּ לַה,” ומיד שעט לקראתו עדר הצבאים מתוך היער. היצור הפראי דהר בראש, ובעקבותיו העדר עד שהגיעו אל אגם המים, והרוו את צמאונם.

הצייד שב לביתו ואמר בלבו: כנראה חלום חלמתי, או אולי מעשה כשפים ראו עיני. שלושה לילות הסתתר הצייד בין ענפי עץ גבוה, ובכל לילה חזר ונגלה לו היצור המוזר, שקרע את הרשתות ומילא את הבורות בענפי עצים.

שב הצייד אל ביתו, וכל־כך היה מבוהל מן המראה אשר ראה עד שלא יכול היה להוציא הגה מפיו. כשראו בני הבית כי הצייד חוזר זה היום השלישי בידיים ריקות מבלי שהצליח לצוד אפילו צבייה אחת, או אפילו עופר אחד, ואינו מוציא הגה מפיו, התמלאו דאגה.

שאל אביו של הצייד: “בני, מדוע תשתוק כמו אבן, ומדוע כה עייפים פניך, כפני איש אשר שב מארץ רחוקה?” סיפר הצייד לאביו: “איש אחד ראיתי, כמוהו לא ראיתי מימי, הכי חזק בארץ, כוח רב לו, כמו שֶבֶר כוכב שנפל מן השמים רב כוחו, אוכל עשב עם עדר הצבאים, שותה מים עם חיות השדה – האיש הזה מילא בענפי עצים את כל הבורות אשר חפרתי, קרע את הרשתות אשר פרשתי, הציל מידי את חית השדה. לא אוכל עוד, אבי, להביא ציִד אל ביתנו.”

האב הקשיב לדברי בנו, חשב וחשב ויעץ לו עצה: “בני, בעיר אֶרֶךְ יושב המלך גלגמש, אין בארץ איש חזק כמוהו, הכי חזק בארץ, כוח רב לו, כמו שֶבֶר כוכב שנפל מן השמים רב כוחו. לך אל גלגמש וספר לו כמה גדול כוחו של יצור הפרא. הוא ייתן לך אשה יפהפייה, אחת מכוהנות המקדש ושמה שׁמְחָ’ת. אתה תביא את האשה לשדה, וכאשר יראה היצור הפראי, אשר לא ראה אשה מימיו, את שמח’ת, יאהב אותה כל כך עד שיחדל לדאוג לעדר הצבאים. אחר־כך, כאשר ירצה לשוב ולהנהיג את העדר ולהגן עליו, יברחו מפניו הצבאים מפני שידבק בו ריח האדם.”

שמע הצייד בקול אביו ויצא אל העיר אֶרֶךְ, אל גלגמש המלך. הוא סיפר למלך על היצור המוזר, וגם הוסיף כי בא אליו בעצת אביו כדי שיצילנו מידיו של האיש הכי חזק בארץ.

כאשר שמע גלגמש את סיפורו של הצייד התמלא כעס: “‘הכי חזק בארץ’, אמרת?! אין איש בארץ דומה לי בגבורתו.”

גלגמש התמלא סקרנות רבה לפגוש פנים אל פנים את יצור הפרא, אשר הצייד כינה אותו האיש ‘הכי חזק בארץ’. נתן גלגמש לצייד את שמח’ת הכוהנת כדי שתפתה ביופיה את יצור הפרא.

שלושה ימים הלכו הצייד ושמח’ת עד אשר הגיעו אל השדה. הצייד פרש את הרשתות, חפר בורות וכיסה אותם מלמעלה בענפי עצים כדי להסוותם מעיני החיות. אחר־כך הסתתרו הצייד ושמח’ת בענפי עץ גבוה וחיכו בסבלנות.

חיכו לילה אחד, חיכו לילה שני, ואז בחצות הלילה לאור הירח המלא נגלה לעיניהם יצור מוזר, שגופו מכוסה שיער, וראשו מלא תלתלים, דומה מאוד לחיה, אבל הולך על שתי רגליים, ולכן גם דומה מאוד לאדם. היצור הזה קרע בידיו החזקות את הרשתות אשר פרש הצייד, וחטב בידיו החזקות ענפי עצים במהירות ובזריזות ללא גרזן, ומילא בהם את הבורות אשר חפר. לאחר שהשלים את המשימה קרא בקול: “לוּ לַה, לוּ לַה, לוּ לַה”, ומיד שעט לקראתו עדר הצבאים מתוך היער. היצור הפראי דהר בראש, ובעקבותיו העדר עד שהגיעו אל אגם המים, והרוו את צמאונם.

בלילה השלישי התגנבה שמח’ת חֶרש אל אגם המים. אור הירח זרח על יופיה. הביט בה אנכידו שלא ראה אשה מימיו, ולבו נמלא אהבה גדולה. הושיטה לו האשה את ידה, הוליכה אותו אל קרחת קטנה ביער, פשטה את שמלותיה, פרשה אותן על הארץ ושכבה על המצע. שישה ימים ושבעה לילות אהב אנכידו את שמח’ת, וביום השמיני קם וחזר אל עדר הצבאים. הריחו הצבאים את ריחו של אנכידו, והנה לא עוד ריח חיה לו, כי אם ריח אדם. נבהלו מפניו ונמלטו על נפשם. אנכידו רדף אחרי העדר, והתחנן בקריאות ‘לוּ לַה, לוּ לַה,’ אבל הצבאים מיהרו להימלט, ואנכידו גילה לפתע כי כוחותיו אינם כמו שהיו, וכי אינו יכול עוד להשיג את העדר במרוצתו.

חזר אנכידו בעצב אל שמח’ת, שהמתינה לו בקרחת היער, וישב לרגליה. מי אני? חשב אנכידו בלבו. אינני חיה, אבל האם אדם אני? ואז דיברה אליו שמח’ת, ולמרבה הפלא הוא הבין כל מלה היוצאת מפיה, וגם השיב לה בלשונה. אז גילה אנכידו כי אדם הוא, בעל חוכמה ודעת, ולא אחת מחיות השדה.

פשטה שמח’ת את הגלימה שלבשה על שמלתה, והלבישה בה את אנכידו, שהיה קודם לכן עירום כחיית השדה. אחר־כך החזיקה בידו, וכמו שמובילים תינוק הובילה אותו אל מלוּנת הרועים, אל המקום שבו רעו עדרי הצאן.

כאשר ראו הרועים את האיש המופלא נאספו סביבו, הושיבו אותו בפתח המלוּנה, הגישו לו לחם לאכול ושיכר לשתות. אבל אנכידו שנולד בשדה, אכל עשב כמו הצבאים, ושתה מים כמו הצבאים, לא ידע לאכול לחם ולא ידע לשתות שיכר. אמרה לו שמח’ת: “אכול לחם, אנכידו, כראוי לבן־אדם, שתה שיכר כראוי לבן־אנוש.”

אכל אנכידו מן הלחם, וטעמו ערב לחִכּו מאוד, לכן אכל עוד ועוד עד אשר שׂבע. אחר כך טעם מן השיכר, וטעמו ערב לחכו מאוד, לכן שתה שבעה גביעים, ושמחה גדולה מילאה את לבו. אחרי שאכל ושתה, רחץ את שערו ואת גופו, סַךְ אותם בשמן שהביאה לו שמח’ת, ולבש בגדים שהביאו לו הרועים.

מעתה נהיה אנכידו אדם ממש, גבר ככל הגברים.

הרועים נתנו לאנכידו במתנה חרב וחנית, והוא הפך להיות שומר העדרים. מעתה ישנו הרועים את שנתם בתוך המלוּנה, ואנכידו נלחם והרג את האריות והזאבים אשר ניסו להתקרב אל העדר. לפעמים לא המתין אנכידו עד רדת החשיכה, עד אשר נשמעו בקרבת הסככה שהקיפה את העדר יללות זאבים ושאגות אריה; הוא התגרה בחיות הפרא ויצא לתקוף אותן במעבה היער. מעתה ישנו הרועים לא על גבי האדמה, כי אם ריפדו את משכבם בפרוות החיות אשר צד אנכידו בחרבו.

שבועות אחדים ישבו אנכידו ושמח’ת עם הרועים, ויום אחד אמרה לו שמח’ת: “חכם אתה, אנכידו, אדם אתה, וחוכמת האדם רבה כחוכמת האל. אני אקח אותך אל העיר אֶרֶךְ, אל ארמון גלגמש, המלך, אל האיש הכי חזק בארץ, המושל בבני עמו ביד קשה. כשם שהגנת על עדר הצבאים מפני הצייד, וכשם שאתה מגן על העדרים מפני האריה והזאב, כך תגן על בני העיר אֶרֶךְ מפני מלכם.”

אנכידו רצה מאוד להציל את בני אֶרֶךְ מידו הקשה של גלגמש. אבל בראש ובראשונה התעוררה בו סקרנות עצומה לפגוש את האיש, שתואר בפי שמח’ת כ’איש הכי חזק בארץ'. ואנכידו האמין בסתר לבו כי הוא עצמו האיש הכי חזק בארץ.

ביקש אנכידו משמח’ת: “אנא, שמח’ת קחי אותי לאֶרֶךְ, אל גלגמש, המלך, אל האיש הכי חזק בארץ, המושל בבני עמו ביד קשה. אני אתגרה בגלגמש, ואכריז ברחובות אֶרֶךְ, כי אני, אשר בשדה נולדתי, אני האיש הכי חזק בארץ!”

שמח’ת בחוכמתה הרגישה מיד, כי בעיניו של אנכידו נדלקה אש הסקרנות, וכדי ללבּוֹתה תיארה בפניו את העיר המופלאה ואת המלך גלגמש. היא סיפרה לו, כי בארך נערכות מדי יום ביומו תחרויות והיאבקויות; כי מדי יום ביומו נערכות בארך חגיגות, ובהן בחורים ובחורות יוצאים במחול לקול זמרה ונגינה בכינור ובתוף. ובעיקר – היא הבטיחה להציגו בפני גלגמש, ושוב תיארה באוזניו את גלגמש: “האיש הכי יפה מכל הגברים, הכי חזק מכל הגברים, חזק הרבה יותר ממך, ואהוב על האלים הגדולים.”

אש של כעס נדלקה בעיניו של אנכידו. איך העזה שמח’ת לטעון, כי גלגמש חזק ממנו? והלא הוא, אנכידו, הוא הגבר הכי חזק בארץ!

שמח’ת, שגם הפעם היטיבה לנחש את מחשבותיו של אנכידו, ביקשה לעורר בלבו לא רק סקרנות, ולא רק כעס, כי אם גם אהבה לגלגמש. היא גילתה לו, כי גלגמש חלם חלומות שבישרו את בואו של אנכידו לארך.

וכך סיפרה שמח’ת לאנכידו:

“לילה אחד חלם גלגמש חלום, ובבוקר סיפר את החלום לאמו החכמה, נִינְסוּן: ‘אמי, חלום ראיתי בלילה. ובחלומי האירו מעל ראשי כל כוכבי השמים. לפתע נפל על הארץ שֶבֶר כוכב גדול וכבד כמו אבן ענקית. ניסיתי להרים אותו ולא יכולתי. אז התאספו סביבו כל בחורי ארך, השתחוו לפניו ונשקו לו. שבר הכוכב היה חלק ונעים למגע, ואני אהבתי אותו כמו שאוהבים אשה. במאמץ רב הרמתי אותו, והשלכתי אותו לרגלייך, ואת ציווית עליו להיאבק איתי ולהתחרות בי’.”

“אמו של גלגמש, האלה נינסון, האלה הכי חכמה בארץ פתרה לגלגמש את החלום ואמרה: ‘שבר הכוכב שנפל מן השמים – הלוא הוא מְבשר כי יבוא אליך ידיד חזק, הכי חזק בארץ, והוא יציל תמיד את חברו. כוחו של הידיד רב מאוד, כמו שבר הכוכב שנפל מן השמים חזק כוחו. על־פי מצוותי הוא ייאבק איתך, הוא יתחרה בך, ואתה תאהב את הידיד אשר יבוא אליך, והוא תמיד יעמוד לימינך ויצילך’.”

“למחרת שוב חלם גלגמש חלום, ובבוקר סיפר את החלום לאמו החכמה, נינסון: ‘אמי, חלום שני ראיתי. ובחלומי הושלך גרזן בכיכר העיר ארך. כל בחורי ארך התאספו סביבו, ואני הרמתי את הגרזן, והשלכתי אותו לרגלייך. להב הגרזן היה חד ונעים למגע, ואני אהבתי אותו כמו שאוהבים אשה. ואת ציווית עליו להיאבק איתי, ולהתחרות בי’.”

“אמו של גלגמש, האלה נינסון, האלה הכי חכמה בארץ, פתרה לגלגמש את החלום השני ואמרה: ‘הגרזן אשר ראית בחלום – אדם הוא. יבוא אליך ידיד חזק, הכי חזק בארץ, והוא יציל תמיד את חברו. כוחו של הידיד רב מאוד, כמו שבר כוכב שנפל מן השמים חזק כוחו. על־פי מצוותי הוא יתגושש איתך, הוא יתחרה בך, ואתה תאהב את הידיד אשר יבוא אליך, והוא תמיד יעמוד לימינך ויצילך’.”

"כאשר שמע גלגמש את הפתרונות אשר פתרה לו אמו שמח מאוד ואמר: מעתה והלאה לא אהיה עוד לבדי, האלים שלחו לי חבר כלבבי.' "

לאחר ששמע אנכידו את חלומותיו של גלגמש מפי שמח’ת התמלא שמחה גדולה. כי למד לדעת, שגלגמש מצפה לבואו, וכי ימצא לו חבר וידיד בעיר ארך, ולא יוסיף עוד להתגעגע אל עדר הצבאים.

* * *

הסופר קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח הראשון, והמלך אשורבניפל אמר: “עכשיו אני סקרן לדעת איך הצליחו האלים בעזרת אנכידו להציל את אזרחי ארך מידו האכזרית של גלגמש? נמתין בסבלנות ללוח השני.”

אחד ממשרתי המלך ליווה את קרדי־נרגל הסופר אל השער, ונתן בידו מטבע זהב אחד. אולי בכל זאת מצאתי אוצר, אמר קרדי־נרגל בלבו, וחישב ומצא כי עד שיסיים לקרוא את “עלילות גלגמש” יהיה בידיו סכום נאה של שנים־עשר מטבעות זהב כמספר הלוחות שעליהם נכתב הסיפור.

 

מה קרא קרדי־נרגל על גלגמש בלוח השני?    🔗

גלגמש מוצא לו ידיד, ומחליט להרוג את המפלצת    🔗

אנכידו ושמח’ת נפרדו לשלום מן הרועים ויצאו לדרך. אנכידו הלך לפנים ושמח’ת צעדה אחריו. לפתע חלף על פניהם איש צעיר, ואנכידו שבילה את רוב שנותיו בחברת בעלי־החיים שמח לפגוש בבני אדם, וגילה סקרנות רבה למעשיהם.

אמר אנכידו לשמח’ת: “קראי לאיש, אשאל מה שמו, ולאן מועדות פניו?” עשתה שמח’ת כבקשתו.

“אדוני, מה שמך, לאן אתה הולך, מדוע אתה כה ממהר, ומדוע אתה נראה כה מודאג?” שאל אנכידו.

מראהו החסון של אנכידו עורר באיש יראת כבוד: “שמי כּוּזוּלוּם, ואל העיר אֶרֶךְ אני ממהר ללכת. הלילה ייערך בעיר טקס חתונה מפואר. האיש הממונה על הסעודה ציווה עלי לשרת בחתונה כמלצר.”

הוסיף אנכידו לשאול: “אם לחתונה אתה הולך, מדוע אם כן אתה נראה כה מודאג?”

סיפר להם כּוּזוּלוּם: “בלילה, כאשר הכל יהיה מוכן לטקס בבית הכלה, השולחנות עמוסים כל טוב, וכלי הזמר מנגנים, אז יופיע גלגמש בפתח הבית, ויגזול את הכלה מבית חתנה ללילה אחד. רק אם יימָצא גבר אשר ייאבק בו וינצח אותו, אז יניח גלגמש לכלה. אבל מי האיש אשר יעז לצאת נגדו!?”

אך שמע אנכידו את דברי האיש נדלקה בעיניו אש הכעס. הוא שכח את החלומות אשר סיפרה לו שמח’ת, ואת האהבה אשר עוררו בלבו אל גלגמש, ורק תשוקה אחת מילאה את לבו: להתחרות בגלגמש ולנצח אותו בהיאבקות.

הלכו שמח’ת ואנכידו בקצב צעדיו המהירים של האיש. אחרי שלושה ימים הגיעו אל העיר אֶרֶךְ. שמח’ת הובילה את אנכידו ברחובות העיר. אנכידו נדהם למראה המקדשים והמגדלים שצריחיהם כמעט נגעו בשמים, למראה המוני האנשים שהתהלכו ברחובות, נושאים על ראשם סלי עפר, מעמיסים על גבם לבני חומר, מטעינים חביות שמן ויין על גבי חמורים; נשים ועל פניהן רעלה נשאו כדי מים על ראשן, מרכבות מפוארות רתומות לסוסים התגלגלו על מרצפת הרחוב, רוכלים הכריזו על סחורתם, חבורות של כוהנים לבושי לבן עברו על פניו בנגינה ובזמרה, והרעש החריש אוזניים.

ובעוד אנכידו ניצב נבוך, התאספו סביבו האנשים וגם הם נדהמו למראהו לא פחות ממה שנדהם הוא למראה נפלאות העיר.

אחד אמר: “האיש דומה מאוד לגלגמש, אבל נמוך ממנו.”

שני אמר: “חזק כמו גלגמש, אבל לא גבוה כמוהו.”

שלישי אמר: “שמעתי כי נולד בשדה, וכי הצבִיוֹת גידלו אותו.”

רביעי אמר: “שמעתי כי אכל עשב עם הצבאים.”

חמישי אמר: “שמעתי כי הצבִיוֹת היניקו אותו חלב.”

שישי אמר: “האלים שמעו לתפילתנו, האיש יצילנו מידי גלגמש.”

שביעי אמר: “והלוא טקס החתונה יתקיים היום; אולי הגיבור הזה יוכל להתחרות בגלגמש ולנצח אותו.”

ההמון הרב שנאסף סביב אנכידו משך אותו לנוע קדימה, עד אשר הגיע אל בית מפואר, שעמד בכיכר העיר. היה זה בית הכלה, שבו היה אמור להתקיים טקס החתונה. ראה אנכידו את גלגמש הולך וקרב אל שער הבית. הוא לא נבהל מגובה קומתו ומאיברי גופו האדירים. הוא הזדרז, רץ, הקדים את גלגמש, וחסם ברגלו את הכניסה לשער. בפתח הבית נאבקו גלגמש ואנכידו בקרב־ביניים. שני הגיבורים ניצבו זה מול זה, רגלם האחת כפופת ברך, וכף רגלם השנייה נעוצה בקרקע. הקרב התנהל תוך כדי שימוש בידיים בלבד. על־פי חוקי ההיאבקות – המתחרה אשר יפיל את חברו לארץ הוא אשר ינצח בקרב.

המאבק בין שני הגיבורים זעזע את צירי השער, וכותלי הבית רעדו. מסביב נאסף המון רב בדממה מוחלטת. איש לא העז להשמיע קול. הפעם נאבק גלגמש עם מתחרה שווה לו בכוחו, והמאבק היה צמוד. פעם נדמה היה, כי גלגמש מצליח לנצח את אנכידו ולהפילו על הארץ, ופעם נדמה היה, כי אנכידו מצליח לגבור על גלגמש. המאבק נמשך שעה ארוכה, ואיש מהם לא הצליח להפיל את חברו. לבסוף הזדקף גלגמש, וזה היה האות להפסקת הקרב. שני הגיבורים עמדו זה מול זה, שווים כמעט ביופיים ובגופם האיתן.

עכשיו התפנה סוף סוף גלגמש להתבונן באיש אשר נאבק בו. הוא ראה לפניו גיבור אשר מראהו מוזר, לא כאחד מבני העיר: גופו ענק, שער ראשו מגודל כשער אשה, ושריריו האדירים מתוחים כמיתר הקשת, אך פניו מאירות ועיניו מבקשות ידידות.

ובעוד גלגמש עומד מולו, ומתבונן בו בשתיקה, אמר לו אנכידו: “גלגמש! אמך היא האלה נִינְסוּן, היא ילדה וגידלה אותך, בן אלה אתה! אחד ויחיד אתה בארץ! אין עוד גיבור כמוך! אֶנְלִיל, האל הגדול מכל האלים, מינה אותך להיות מלך על כל הארץ, ואין עוד מלך כמוך. אני, עבדך, מארץ רחוקה באתי, בשדה נולדתי. אֵם לא היניקה אותי, אב לא גידל אותי, אכלתי עשב עם הצבִיוֹת, שתיתי מים עם העדר, דרך רחוקה הלכתי עד אשר ראיתי פניך. אם טוב הדבר בעיניך אהיה אני לך חבר.”

שני הגיבורים נפלו איש על צווארי רעהו, נשקו איש לאחיו, ונשבעו להיות חברים נאמנים לנצח.

כל אותה עת עמדה שמח’ת בתוך ההמון ועל פניה חיוך רחב. אנכידו לא ידע, כי בשליחותו של גלגמש הלכה עם הצייד והביאה אותו אל העיר ארך; היא שמרה את הסוד בלבה. עכשיו, כאשר פנו שני החברים ללכת אל האלה נִינְסוּן, אמו של גלגמש, הלכה שמח’ת בעקבותיהם כמו צל.

גלגמש הציג את ידידו החדש, אנכידו, בפני אמו נינסון, שישבה במקדש המפואר אשר בנה למענה. הוא סיפר לה את תולדותיו של אנכידו, וגם סיפר לה כי כרת עמו ברית ידידות, וכי נשבעו להיות חברים נאמנים לנצח. נינסון שמחה מאוד ובלבה חשבה: יד האלים בדבר. במצוות האלים בראה האלה אַרוּרוּ את אנכידו, המשתווה לגלגמש בכוחו, בגבורתו וברוחו הסוערת. גלגמש ימצא בו בן תחרות ומעתה ייתן מנוח לאנשי אֶרֶךְ.

אנכידו נשא לאשה את שמח’ת, וגלגמש הושיב אותם בארמונו. מעתה פתח אנכידו בחיים חדשים.

בימים הראשונים היה אנכידו נלהב מאוד. הוא ושמח’ת, לקחו חלק בחגיגות שנמשכו עד אור הבוקר. בחגיגות אלה נשפך השיכר כמים והאורחים זללו וסבאו: כבשים שמנות סבבו על שפודים, על השולחנות היו ערוכים פירות משבעה מינים, עוגיות מסולת ודבש ועוגיות תמרים, גבינות למיניהן, חמאה ושמנת. תזמורות של כלי הקשה: תופים, מצילתיים ומנענעים, תזמורות של כלי מיתר: כינורות ונבלים, השמיעו מוסיקה סוערת, רקדניות חוללו לקול המוסיקה, וזמרים השמיעו שירים מסולסלים. יושבי העיר מצאו להם סיבות לחגיגות; בכל ערב חגגו לכבודו של אל אחר: פעם לכבוד נַנַה אל הירח, ופעם לכבוד שַׁמַשׁ אל השמש.

עברו שבועות אחדים ואנכידו, שבילה את כל חייו בשדה, התחיל להשתעמם. וכיוון שבילה את הלילות בחגיגות ואת הימים בבטלה, נחלשו זרועותיו, שרירי רגליו המתוחים רָפוּ, וכוחו אבד. הגרוע מכל קרה בחודש השלישי לשבתו עם גלגמש.

ערב אחד, באחת מן החגיגות, נערכו היאבקויות חופשיות כדי לשעשע בהן את האורחים. אנכידו התנדב להתחרות באחד מבחורי העיר, והפסיד בקרב. קריאות הפתעה ובוז מילאו את הכיכר.

בבוקר, מצא אותו גלגמש בוכה ונאנח. לבו של גלגמש נמלא רחמים. הוא שילב את ידיו בידי אנכידו ושאל: “חברי, מדוע נמלאו עיניך דמעות, ולמה תיאנח מרה?”

“חברי, צעקה חונקת את גרוני! זרועותי נחלשו, שרירי רגלי המתוחים כמיתר הקשת ־ רָפוּ, וכוחי אבד,” השיב אנכידו לגלגמש.

בלילה ההוא נדדה שנת גלגמש, ועם בוקר הבריק במוחו רעיון. כדי להשיב לאנכידו את כוחו ולעודד את רוחו המדוכאה, עליהם לצאת למסע הרפתקאות ולבצע מעשה של גבורה. חשב גלגמש וחשב, ולבסוף שאג בשמחה: “ח’וּמְבַּבַּה!”

ח’ומבבה התמנה על־ידי אנליל, מלך האלים, לשמור על הארזים האדירים ביער הלבנון מפני בני האדם, אשר כרתו אותם ללא רחמים כדי לבנות להם ארמונות. הרעיון להילחם בח’וּמבַּבַּה עלה בדעתו של גלגמש גם בעבר, אבל עכשיו נראה לו, כי הגיעה השעה להוציאו אל הפועל בעזרתו של אנכידו.

אך הבריק הרעיון במוחו, בא גלגמש אל אנכידו והציע לו: “אנכידו, חברי, הבה נצא למסע, נהרוג את ח’וּמבַּבָּה, שומר היער ונכרות את ארזיו.”

שמע אנכידו את השם ‘ח’וּמבַּבַּה’ ופחד נורא נפל עליו.

“אתה לא ראית את ח’וּמבַּבַּה מעולם,” אמר לו, “אבל אני, בנדודי עם העדרים בשדה וביער, ראיתי גם ראיתי את המפלצת. מוזר מאוד מראהו, הוא גם אדם וגם חיה וגם דומה לעץ אדיר. על ראשו הוא חובש קובע עטור בשבע קרניים מפחידות וזוהרות כמו שבעה ברקים מתפתלים בשמים ביום סערה. אך ישלח אחת מהן ויפגע באיש, ימות האיש מיד. ולקרניים תכונה פלאית; אם יסיר אותן מעל ראשו תוכלנה להיעלם בסבך היער כמו נחשים. אם ישמיע קול שאגה תשטוף סערת מבול את האיש. אם ינשוף מרוח פיו תשרוף אותו אש לוהטת. ח’וּמבַּבָּה – נשימתו מוות! והיער, ממלכת שלטונו של ח’וּמבַּבַּה, עצום, משתרע על פני שישים פרסאות. עד היום לא הצליח שום אדם להיכנס אל היער ולכרות את ארזיו. למה תרצה לצאת למסע המסוכן אשר איש לא ישוב ממנו חי?!”

תיאוריו של אנכידו לא הפחידו את גלגמש, להיפך, תשוקתו להרוג את ח’וּמבַּבַּה הלכה וגברה: “תאמר מה שתאמר, אני אלך אל היער ואהרוג את ח’וּמבַּבָּה. יחד בכוחות משותפים נוכל לנצח אותו.”

אנכידו הוסיף לתאר את כוחו של ח’וּמבַּבַּה כדי להפחיד את גלגמש: “לא לבדו שומר ח’וּמבַּבַּה על היער. שני אלים הממונים על הסערות ועל הגשמים מתלווים אליו, והם ישלחו ברקים בכל מי שיעז להתקרב אל היער, ישרפו את האיש ויהפכו את גופו לאפר. וזכור ואל תשכח, כי האל אנליל, מלך האלים, מינה את ח’ומבבה לשמור על הארזים מפני בני־האדם.”

גלגמש ענה לאנכידו בלעג: “רק האלים חיים לנצח בשמים, אבל בני־האדם סופם למות. מה שנשאר אחרי מוֹת האדם הם המעשים הגדולים אשר עשה בחייו, ואשר בזכותם יהללו את שמו לנצח. ואתה – לאן נעלמה גבורתך אשר בה התפארת?! אתה הגיבור – האומנם תפחד מפני המוות? ואני האמנתי כי תעודד אותי לצאת למסע. הלוא אתה נולדת וגדלת בשדה, ומכיר היטב את כל תחבולותיו של ח’ומבבה; אתה נלחמת באריות וניצחת; אין גם אחד בבחורי ארך שישווה לך בגבורתו ובאומץ־לבו. תאמר אשר תאמר – אני אלך ליער הלבנון ואכרות את ארזיו. גם אם אמות בקרב הזה, אעשה לי שֵׁם שלא יישכח לעולם, וגם אחרי מותי ישירו לי שירי הלל: ‘גלגמש כנגד ח’ומבבה הנורא יצא למלחמה’, כך ישירו.”

אנכידו זכר את ברית הידידות אשר כרתו ביניהם, ונענה להפצרותיו של גלגמש. על־פי מצוותו של גלגמש, יצקו חרשי הברזל כלי מלחמה אדירים: קרדומים וגרזינים כדי לכרות בהם את הארזים, שמשקל כל אחד מהם שלוש כיכרות, וחרבות אשר משקל הלהב של כל אחת מהן שתי כיכרות. על קת החרב יצקו כפתורי זהב, כדי שלא תחליק ידו של האוחז בחרב, וגם את נדן החרב יצקו מזהב.

שני החברים חגרו על גופם את כלי הנשק, והמשקל אשר נשא כל אחד משניהם הגיע לעשר כיכרות, משקל אדיר. אחר־כך פנו ללכת אל שער העיר אֶַרְֶךְ, שנסגר בשבעה מנעולים. אנשי העיר נאספו אל השער, וברחובות העיר גדלה השמחה לקראת יציאתם של החברים למסע אל יער הארזים.

פרקו החברים את נשקם מעליהם, וגלגמש ישב על כיסא המלכות שהציבו לו בשער העיר, וכך אמר לבני ארך: “אני יוצא היום אל ח’וּמבַּבַּה האיום, אני גלגמש אראה אותו במו עיני, את ח’ומבבה אשר כל הארץ מדברת עליו, אך איש לא ראה אותו מימיו. אני אלכוד את ח’ומבבה ביער הארזים, וכך יתפרסם שמי בארץ, וכולם יהללו את שמו של גלגמש, מלך העיר אֶרֶךְ. אני אביא אל ארך את עץ ‘הארז האדיר’, שנודע לתהילה מכל ארזי היער, וכך אעשה לי שם אשר לא יישכח לעולם.”

הזקנים, חברי מועצת העיר ארך, שהתאספו אל שער העיר, ניסו להשפיע על גלגמש ולהניא אותו מלצאת למסע: “צעיר אתה, גלגמש, ולבך מפתה אותך לצאת למסע הרפתקאות. והלוא אינך יודע דבר וחצי דבר על ח’וּמבַּבַּה, המפלצת השומרת על יער הארזים. אבל אנחנו שמענו על ח’ומבבה מפי אבותינו ואבות אבותינו. איש לא יוכל לעמוד בפני כלי נשקו הפלאיים. איש לא יוכל לנצח את ח’ומבבה ביער שבו הוא יושב, ובו נמצא ביתו!”

אנכידו נענע בראשו לאות הסכמה עם דברי הזקנים, אבל גלגמש שמע את דברי היועצים, הביט בחברו שפניו חוורו, פרץ בצחוק ואמר: “האומנם שוב נפל עליך פחד ח’ומבבה?! האומנם לא תלך איתי אל יער הארזים?!”

ואל מועצת הזקנים פנה: “תאמרו מה שתאמרו – אני אלך ליער הארזים, אכרות את ארזי הלבנון, אביא את ‘הארז האדיר’, ואז יהללו את שמי לעולם!”

כאשר ראו הזקנים כי גלגמש נחוש בדעתו לצאת למסע המסוכן, בירכו אותו ברכת הדרך: “ישמור אלוהיך את נפשך, יוליך אותך בדרך בשלום, וישיב אותך בשלום אל נמל העיר אֶרֶךְ!”

כרע גלגמש ברך, נשא כפיים לשַׁמַשׁ, אֵל השמש, אשר הופקד לשמור על ביטחונם של הולכי דרך היוצאים למסעות, והתפלל אליו: “מי ייתן ויתקיימו בי דברי הברכה שבירכו אותי הזקנים! שַׁמַשׁ– לפניך אכרע ברך ואליך אתפלל! מי ייתן ותשיב אותי בשלום אל נמל העיר אֶרֶךְ! אנא, פרושׂ עלי צל כנפיך הרחבות!”

לאחר התפילה לשַׁמַשׁ, פנו החברים לכוהן, וביקשו ממנו לנחש את עתידם. הכוהן שפך ספל שמן אל תוך קערת נחושת גדולה מלאה במים, וניחש את העתיד על־פי צורתם של כתמי השמן שצפו על פני המים. פני הכוהן קדרו, וגלגמש זירז אותו לאמר בלי פחד את אשר ראה בכתמי השמן. “שני חברים יצאו לדרך, האחד ישלם בחייו!” אמר הכוהן.

דברי הנבואה היו קשים, וגלגמש נקרע בין רצונו העז לצאת למסע לבין החשש מפני הנבואה הקשה אשר יצאה מפי הכוהן.

כרע גלגמש ברך, דמעות זלגו על לחייו, והוא נשא תפילה אל אֶנְלִיל, מלך האלים: “אלי! יוצא אני לדרך אשר לא הלכתי בה מעולם, דרך אשר לא ידעתי את שביליה. אנא, השיבני בשלום אל ביתי. אם אשוב לראות את פניך בשמחת לב – אבנה לך מקדש אשר עין לא ראתה כמוהו, וארומם את כיסא מלכותך על כל כיסאות האלים!”

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח השני, והמלך אמר לכל יועציו, שהקשיבו עמו לסיפור: “עכשיו אני וגם אתם, כולנו סקרנים לדעת אם באמת התקיימה הנבואה הקשה של הכוהן, שהתבונן בכתמי השמן וניבא את העתיד? אבל כדי לקבל תשובה יהיה עלינו להתאזר בסבלנות עד הלוח הבא.”

במצוות המלך ליווה אחד ממשרתיו את הסופר אל השער, ונתן בידו שני מטבעות זהב. אמר קרדי־נרגל בלבו: באמת מצאתי אוצר, וחישב, כי עד אשר יסיים לקרוא את שנים־עשר הלוחות יהיו בידיו עשרים ושלושה מטבעות זהב.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח השלישי?    🔗

שני החברים יוצאים לדרך    🔗

ראו זקני העיר כי דעתו של גלגמש נחושה, וכי הוא מתכוון לצאת למסע גם לאחר שהכוהן ניבא רעות, יעצו לו עצות לדרך, וגם שבו ובירכו אותו ברכה אחרונה: “אל תסמוך, גלגמש, על הכוח בלבד, היזהר, פקח עיניך, ושמור על נפשך. אנכידו מכיר את הדרך, יודע את כל שבילי היער ומנוסה בכל תחבולותיו של ח’וּמבַּבָּה; לכן יילך אנכידו לפניך. ינקום האל שַׁמַשׁ את נקמתך בח’ומבבה, ייתן לך כל מה שתבקש, ויפלס לך את הדרך במישור ובהר! מי ייתן וחלומותיך יביאו לך בשורת שמחה! מי ייתן ואביך, לוּגַלְבַּנְדַה, יעמוד לימינך ביום נקמתך! לפנות ערב, כאשר תתכונן לחניית לילה – תחפור באר, ותמלא את החֵמֵת שלך במים צוננים, תשתה מהם, וגם תנסוך לאל שַׁמַשׁ השומר עליך בדרכך. אנכידו חברך, הוא ישמור עליך מכל רע!”

אחר־כך פנו הזקנים אל אנכידו ואמרו: “כולנו במועצה החלטנו להפקיד בידך את המלך! מי ייתן ותחזיר אלינו את גלגמש, המלך, בשלום!”

אנכידו קיבל על עצמו את התפקיד שהטילו עליו הזקנים: להיות שומר לגלגמש, להוביל אותו אל יער הארזים ולהשיב אותו משם בשלום.

שילח גלגמש את הזקנים לביתם והכריז: “אני, גלגמש, אלך אל ח’וּמבַּבַּה האיום! אראה במו עיני את ח’ומבבה, אשר כל הארץ מדברת עליו, אך איש לא ראה אותו מימיו. יילכו נא איתי רק הצעירים, אנשי החַיִל; ואתם, הזקנים, שובו לבתיכם, והסירו דאגה מלבכם! אעשה כל מה שציוויתם עלי, ואני מבטיח כי אשוב אל ארך בשמחת לב!”

לפני שיצאו את שער העיר ביקש גלגמש להיפרד מאמו נִינְסוּן ולקבל ממנה את ברכת הדרך. שני החברים אחזו איש ביד רעהו והלכו אל מקדש האֶגַלְַמַח', “הארמון הגדול”, משכנה של האלה נינסון בעיר אֶרֶךְ.

נכנס גלגמש אל חדר האורחים המפואר, שבו נהגה נינסון לקבל את פני מבקריה, נשק לה על לחייה וישב לרגליה על כרית גדולה, רקומה בחוטי זהב.

“נינסון, אמי!” אמר גלגמש לאמו, “יוצא אני לדרך רחוקה, דרך אשר מעולם לא הלכתי בה, אל היער שבו יושב ח’וּמבַּבָּה. יוצא אני לקרב אשר מעולם לא נלחמתי בו – אל הר הארזים אני יוצא, להרוג את ח’ומבבה האיום, להשמיד את כל הרע אשר מתחת לשמים, את כל אשר ישנא האל שַׁמַשׁ. כאשר אשוב בשלום יהללו כולם את שמו של גלגמש, בנך, מלך העיר אָרֶךְ. אני אביא אל ארך את ‘הארז האדיר’, הארז אשר נודע לתהילה מכל ארזי היער, וכך אעשה לי שֵם אשר לא יישכח לעולם. אתְ, אמי, נינסון, האשה הכי חכמה בארץ, התפללי לאל שַׁמַשׁ למעני. וכאשר אהרוג את ח’ומבבה ואכרות את ארזי הלבנון – אעשה שלום בארץ, ואקים לכבודך מצבת זיכרון.”

שמעה נינסון את דברי בנה גלגמש בעצב. היא ביקשה משני החברים להמתין לה בחדר האורחים, והיא עצמה נכנסה אל אחד החדרים הפנימיים, רחצה את גופה במקווה של מים והשתמשה בסבון שהוכן למענה מעשבים ריחניים, לבשה את שמלת מלכותה, ענדה לצווארה את המשׂכית העשוי זהב טהור, חגרה על מותניה אזור, ולבסוף חבשה את כתר המלכות. מתוך ספל משובץ באבני ספיר הזתה על רצפת החדר מים טהורים, שנשאבו ישר מן המעיין.

אחר־כך טיפסה במדרגות פנימיות שהובילו אל היציע, אשר הקיף את גג המקדש סביב־סביב, ערכה מנחה על גבי מזבח שהוכן לכך: חמאה, תמרים, גבינה ופירות, והדליקה אש בתוך מַחְתָה, כלי מיוחד שהכיל עשבים ריחניים.

נשאה נינסון כפיים לאל שַׁמַשׁ והתפללה: “למה נתת לבני, לגלגמש, לב אשר לא יידע מנוח?! ועתה, בשמך, האל שַׁמַשׁ, אולי במצוותך, יוצא בני לדרך רחוקה, דרך אשר מעולם לא הלך בה, אל יער הארזים אשר בו יושב ח’וּמבַּבַּה האיום. בני, אהוב נפשי, יוצא להשמיד את כל הרע אשר מתחת לשמים, את כל אשר תשנא אתה, האל שַׁמַשׁ. אנא, שמור עליו לאור היום, כאשר תעבור במסילתך בשמים. ובלילה – תפקיד את השמירה על בני בידי סין, אל הירח, אביךָ, ובידי הכוכבים בשמים”.

אז שבה נינסון אל חדר האורחים, שבו המתינו לה שני החברים.

היא פנתה אל אנכידו ואמרה: “אנכידו החזק! אמנם אני לא ילדתי אותך, ולא בני אתה, אבל היום הזה אני מאמצת אותך לי לבן. מן היום הזה תצטרף אל משפחת אנשי הארמון והמקדש, שעליהם מוטל לשמור על שלומו של המלך ולהגן עליו. בידך אני מפקידה היום את בני, את גלגמש!”

כדי להוכיח כי אימצה את אנכידו לבן, הורידה נינסון מעל צווארה את משכית הזהב ותלתה אותו על צווארו.

אנכידו הנרגש הבטיח לנינסון: “אני אשמור על גלגמש. אלך איתו אל כל אשר יבקש ללכת לבו חסר המנוח. אם תימשך הדרך חודש – אלך איתו, אם תימשך הדרך שנה – אלך איתו. אני מבטיח להשיב את גלגמש, בנך, בשלום לארך!”

לאחר שנפרדו לשלום מנינסון, שבו אל שער העיר. אנכידו ניסה בפעם האחרונה להניא את גלגמש מלצאת למסע כנגד ח’וּמבַּבַּה, והתחנן לפניו: “אנא, חברי, שוב הביתה! הדרך אל יער הארזים תביא רעה על ראשינו.” אך גלגמש, נחוש בדעתו, פנה בקריאה אל הצעירים שנאספו בשער העיר: “חמישים איש ילוו אותנו בדרכנו. כל מי שבית לו – ישוב לביתו! כל מי שאֵם לו – ישוב אל אמו! כל מי שאשה לו – ישוב אל אשתו! איתי ילכו רק גברים שאין להם בית, אין להם אם ואין להם אשה.”

חמישים גיבורים התנדבו לצאת למסע. גלגמש פנה לצאת דרך שער העיר. חרשי הברזל חגרו את הנשק על מותניהם של החברים, הוסיפו עליהם קשת ואשפת חצים, ואנשי החַיִל יצאו לדרך. מאחוריהם שמעו החברים את ההמון הרב שנאסף על־יד השער מריע להם: “צאו לשלום! שובו בשלום!”

מרגע זה הלך אנכידו בראש כדי להורות את הדרך לפני המחנה.

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח השלישי, והמלך אמר לכל יועציו אשר הצטרפו אליו: “עכשיו כולנו סקרנים לדעת האם ישמור אנכידו על המלך, האם ישיב אותו בשלום אל העיר? האם ישמור האל שַׁמַשׁ על שני החברים בדרכם אל ח’ומבבה?”

במצוות המלך ליווה גם הפעם אחד ממשרתי המלך את קרדי־נרגל אל השער, ונתן לו שלוש מטבעות זהב. קרדי־נרגל שחשש מן העין הרעה של השֵד פּזוּזוּ, יצור איום ונורא ומסוכן לבני אדם, מיהר למשש את הקמיע התלוי על צווארו שנועד להגן עליו מפני השד, אבל לא יכול היה להתאפק וחישב בלחש: “עד עכשיו קיבלתי שישה מטבעות זהב. אם יוסיף המלך בטובו וייתן לי שלושה מטבעות על כל אחד מן הלוחות הנותרים שאקרא באוזניו יהיו לי בסך־הכל שלושים ושלושה מטבעות זהב.”

קרדי־נרגל החליט, כי מחר יקריב קורבן לאלו האישי, ויודה לו על החסד הרב שעשה אתו.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח הרביעי?    🔗

הדרך אל יער הארזים    🔗

שני החברים ואיתם חמישים גיבורים יצאו לדרך. אחרי שהלכו מרחק של עשרים פרסה, נחו לשעה קלה ואכלו את ארוחת הצהריים. אחר כך הוסיפו ללכת עוד שלושים פרסה והקימו מחנה ללינת הלילה. התפילות לאל שַׁמַשׁ הועילו; האל עשה לשני החברים נס, והם עברו ביום אחד חמישים פרסה, מרחק שבדרך־כלל עוברים אותו בחודש וחצי.

בסופו של היום הראשון הגיעו להר אחד. חפרו באר לרגלי ההר, עלו אל ראש ההר ובנו מזבח לאל שַׁמַשׁ, העלו לו מנחה, ניסכו לו מים והגישו לו לחם. אז כרע גלגמש ברך בראש ההר והתפלל לאל שַׁמַשׁ: “אנא, הראה לי חלום בשנתי! אנא, בשר לי בשורה טובה בחלומי!”

אנכידו בנה לגלגמש סוכה מענפי העצים אשר צמחו על ההר. בחוד החנית שבידו צייר סביב הסוכה מעגל, שנועד לשמור על גלגמש מפני שֵדים ורוחות רעים ומזיקים, והוא עצמו כמו אֵיל־הרים רבץ בפתח הסוכה. גלגמש ישב בתוך הסוכה, השעין את סנטרו על ברכיו, וכיוון שהיה עייף מן הדרך נרדם מיד.

בחצות הלילה התעורר גלגמש בבהלה וקרא: “חברי, לא קראת לי, למה אני ער? לא נגעת בי, למה אני כה מבוהל? אף אחד מן האלים לא עבר כאן, מדוע סמרו שערות גופי מפחד? אנכידו, חברי, חלום ראיתי, והחלום מפחיד מאוד: שנינו עמדנו לרגלי ההר. פתאום נפל ההר על ראשינו, ומחץ אותנו כאילו היינו זבובי־בִּיצָה זעירים. אתה, אנכידו, אשר נולדת בשדה, ודאי תדע לפתור את החלום הנורא.”

אנכידו הרגיע את גלגמש, ופתר לו את החלום לטובה: “חלום חשוב מאוד חלמת, וזה פתרונו: ההר אשר ראית בחלום – הלוא הוא ח’וּמבַּבָּה. אתה ואני נתפוס את ח’ומבבה, נהרוג אותו, נשליך את גווייתו בשדה הקרב, ועם שחר תתקיים ברכתו המבשרת טוב של האל שַׁמַשׁ.”

גם ביום השני התרחש להם הנס של “קפיצת הדרך”, והם הגיעו בסופו של היום לפסגת הר שני. גלגמש נרדם בסוכה שבנה למענו אנכידו, ובחצות הלילה התעורר בבהלה וקרא: “חברי, לא קראת לי, למה אני ער? לא נגעת בי, למה אני כה מבוהל? אף אחד מן האלים לא עבר כאן, מדוע סמרו שערות גופי מפחד? אנכידו, חברי, חלום שני ראיתי, והחלום מפחיד מאוד: נאבקתי עם ראם מדבר. הראם השמיע שאגה אשר ביקעה את הארץ לשניים, חפר ברגליו באדמה והֵרים עמוד אבק שהגיע עד לשמים. כפפתי את גופי, והתכוונתי להילחם בו. אבל הראם תפס את זרועותי בזנבו, והשכיב אותי על הארץ. פתאום הופיע עלם אחד, משך אותי מתחת לראם, נגע במצחי והשקה אותי מים צוננים.”

גם הפעם הרגיע אנכידו את גלגמש ופתר לו את חלומו לטובה: “חברי, הראם אשר ראית לא ח’וּמבַּבַּה הוא – מראהו של ח’ומבבה כה משונה עד אשר אין אדם ואין בעל־חיים אשר ידמה לו. הראם אשר ראית – האל שַׁמַשׁ הוא, אשר יתמוך בנו ויציל אותנו בעת צרה. והעלם אשר השקה אותך מים צוננים – הלוא הוא לוּגַלְבַּנְדַה, אביך, שיבוא לעזרתנו.”

ביום השלישי שוב התרחש להם הנס של “קפיצת הדרך”, והם הגיעו בסופו של היום לפסגת הר שלישי. גלגמש נרדם בסוכה שבנה למענו אנכידו, ובחצות הלילה התעורר בבהלה וקרא: “חברי, לא קראת לי, למה אני ער? לא נגעת בי, למה אני כה מבוהל? אף אחד מן האלים לא עבר כאן, מדוע סמרו שערות גופי מפחד? אנכידו, חברי, חלום שלישי ראיתי, והחלום מפחיד מאוד: רעם נורא התגלגל בשמים, והאדמה השיבה לו בהד אדיר. אחר־כך השתררה דממה וחושך כיסה את הכל. לפתע הבריק ברק, התלקחה אש, ומן השמים ירד גשם של מוות. לבסוף כבתה האש וכל מה שנפל לתוכה נהפך לאֵפר. אתה, אנכידו, אשר נולדת בשדה, ודאי תדע לפתור את החלום הנורא הזה.”

שוב הרגיע אנכידו את גלגמש ופתר לו את חלומו לטובה: “הרעם הנורא אשר שמעת – הלוא הוא קול שאגתו של ח’וּמבַּבַּה. הברק אשר הבריק לפתע – הלוא הן קרני האימה הזוהרות שלו. כל מה שהיה לאֵפר, כל מה שנפל אל תוך האש – סימן הוא כי נאסור את ח’ומבבה ונהרוג אותו.”

גם ביום הרביעי וגם ביום החמישי עברו שני החברים מרחק עצום, וגם בלילה הרביעי ובלילה החמישי חלם גלגמש חלומות מפחידים מאוד, אבל אנכידו פתר אותם לטובה. ואף־על־פי־כן לא יכול היה גלגמש למצוא מנוח לנפשו; החלומות הפחידו אותו מאוד. הוא כרע על ברכיו, דמעות זלגו על לחייו, והתפלל לאל שַׁמַשׁ: “זכור נא, אלי, כל מה שהבטחת לי בעיר אֶרֶךְ לפני שיצאנו למסע הזה, בוא לעזרתי והצילני!”

אז נשמע קולו הרועם של האל שַׁמַשׁ מן השמים: “גלגמש! מהר וצא מיד להילחם בח’וּמבַּבַּה. אם יֵיצא מביתו ויֵירד אל היער, לא תצליח לעולם לתפוס אותו. מהר והילחם בו לפני שילבש לראשו את קרני האימה הזוהרות.”

בינתיים השמיע ח’ומבבה קול שאגה מתוך ביתו אשר ביער. השאגה היתה מפחידה כל כך, עד שכל עצי הארז רעדו. כאשר שמע אנכידו את קול השאגה ביקש לשוב על עקבותיו. הוא הכיר היטב את מראהו של ח’ומבבה, וידע כי בכוחן של קרני האימה הזוהרות שעל ראשו להרוג כל יצור ממרחקים. אבל גלגמש לא נבהל. גם שאגתו הנוראה של ח’ומבבה לא הפחידה אותו. הוא ניסה לפתות את אנכידו במשלים ובדברי חוכמה, ולשכנע אותו לצאת לקרב כנגד ח’ומבבה: “טובים השניים מן האחד! איש אחד לא יצליח לעבור על פני דרך חלקלקה, אבל שניים יחד יעברו אותה בשלום! חֶבֶל שנארג משלושה חוטים לא יינתק בקלות! אם יתנפלו שני גורים על אביהם החזק יצליחו להפילו! וכך אם אני אעזור לך, ואתה תעזור לי – לא יוכל ח’ומבבה לנצח אותנו.”

אבל אנכידו שהכיר היטב את ח’וּמבַּבַּה לא השתכנע. השאגה שהחרידה את עצי הארז הפחידה אותו, והוא נשבע שלא יילחם בח’ומבבה: “אם ארד אל לב יער הארזים, ואבקיע דרך בין העצים – מי יתן ותתייבשנה שתי ידי!”

גם הפעם עודד גלגמש את אנכידו: “מדוע חברי נעמוד חסרי־אונים, עכשיו, אחרי שהצלחנו לעבור את כל ההרים הגבוהים בשלום?! הלוא עוד מעט נכרות את ‘הארז האדיר’, ונביא אותו אל העיר אֶרֶךְ. מדוע נפל עליך פחד?! אתה – אשר מאז לידתך נלחמת בחיות הפרא בשדה?! שנינו יחד נרים קול שאגה כנגד ח’ומבבה, פעם אחת, פעמיים, שלוש, נשאג שאגה נוראה כשאגתו. ישוב הכוח אל ידיך! תיעלם החולשה מברכיך! יתמלא לבך תשוקה לקרב! בוז למוות, ואז תמצא חיים! אתה הלוא נשבעת לעמוד לימיני! אתה האיש שכל תחבולותיו של ח’ומבבה ידועות לך! האיש ההולך לפנים, ההולך ראשון, הוא ישמור על חברו, וכאשר ייצאו השניים לקרב יעשו להם שֵם אשר כולם יהלולוהו עד עולם!”

אנכידו לא יכול היה לעמוד בפני דבריו אלה של גלגמש, מפני שחברו הזכיר לו, כי נשבע לזקני העיר אֶרֶךְ לשמור על ידידו ולהשיבו בשלום, מפני שנשבע לאמו נִינְסוּן לשמור על בנה ולהשיבו בשלום, ובעיקר מפני שנשבע לגלגמש שבועת חבֵרוּת עד עולם.

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח הרביעי. המתח בחבורת המאזינים הגיע לשיאו. אחד משרי המלך שאל בהתרגשות: “האם יצליח גלגמש להרוג את ח’ומבבה הנורא שומר היער?” המלך שקרא את סוף הסיפור בלוחות שנמצאו בספרייתו השיב לו בעצב: “הצליח, הצליח! אבל איזה מחיר שילם במחיר ההצלחה!”

גם הפעם נתן משרתו של המלך מתנה לקרדי־נרגל, ולמרבה הפלא ארבעה מטבעות זהב שם בכף ידו. עכשיו הבין קרדי־נרגל כי סיפור עלילותיו של גלגמש יביא לו מטמון, וכי המלך יוסיף לתת לו בכל פעם מטבעות כמספר הלוח אשר קרא באוזניו. קרדי־נרגל לא יכול עוד לחשֵב בעל־פה מה יהיה גובה הסכום שיעניק לו המלך עד אשר יסיים לקרוא את הסיפור, והחליט כי למחרת, השכם בבוקר, ינסה לחשֵב את גודלו של המטמון.

 

מַה קרא קרדי־נרגל בלוח החמישי?    🔗

גלגמש ואנכידו הורגים את שומר היער    🔗

אנכידו הלך לפנים, ואחריו גלגמש וחמישים הבחורים אשר נשאו את המשא. לאחר הליכה לא ארוכה נגלה לפניהם יער הלבנון בכל יופיו. היער השתרע על מורדות ההר והיה סבוך מאוד. עצי ארז ותאשור עבותים צמחו פרא, וגובהם נישא עד לעננים. העצים הדיפו ריח חריף ומְשַׁכֵּר, ובצל העצים נשמע ציוץ של אלפי ציפורים. בתוך הסבך אפשר היה להבחין בשביל שבו התהלך ח’ומבבה שומר היער, ושהוביל, כנראה, אל ביתו. תעלת מים עמוקה הקיפה את היער והגנה עליו, ומעבר לתעלה התרוממה סוללת עפר.

אנכידו גייס את כל חוכמתו אשר רכש כאשר חי בשדה עם עדר הצבאים כדי לגבור על המכשולים. הוא ציווה על הבחורים לכרות ענפי שיחים שצמחו בקצה היער, ומילא בהם את תעלת המים. לאחר שחצו את התעלה והגיעו אל הסוללה, קלע מענפי שְׂרָכים למיניהם סולם חבלים, תקע קצה אחד של הסולם ביתדות לרגלי הסוללה, והשליך את הסולם אל ראש הסוללה. אנכידו טיפס על הסולם ואחריו גלגמש ונושאי המשא.

כאשר הגיעו לצד השני של הסוללה שלפו שני החברים את החניתות והגרזינים, מרחו עליהם רעל, הוציאו את החרבות מן הנדנים והניפו אותן כלפי מעלה.

אנכידו הכיר את היער מתוך שיטוטיו עם עדרי הצבאים, ולכן לא בחר בדרך הסלולה שבה נהג ח’וּמבַּבַּה להתהלך, אלא בשבילים נסתרים. הוא הלך בראש, פילס להם דרך, וציווה עליהם להתגנב אחד אחד לתוך היער. כך הצליח אנכידו להפתיע את ח’ומבבה בטרם לבש על ראשו את קרני האימה.

אך שמע ח’ומבבה את קול צעדיהם ההולכים וקרבים אל ביתו אשר בלב היער, ומיד שאג בקול נורא וקרא: “שום אדם לא הצליח להיכנס אל תוך יער הארזים! מי הוא האיש המעז להתקרב אל ביתי, מי הוא האיש המעז לכרות את ארזי?! האל אֶנְליל, מלך האלים מינה אותי לשמור על היער מפני בני האדם. כמה יפים הם ארזי היער שלי, ובצִלם מצאה לה מקלט כל ציפור שמים וכל חיית השדה. האיש אשר יעז להפר את מצוות האל אנליל – האל ינקום בו את נקמת היער. צאו מיד מגבולות ממלכתי! ואם לא תשמעו לקול אזהרתי, אשלח בכם את קרני האימה הזוהרות שלי, והן תהרוגנה אתכם כהרף עין.”

ח’וּמבַּבַּה לא ידע שֶהאֵל שַׁמַשׁ גילה לשני החברים, כי שומר היער לא הספיק ללבוש על ראשו את הקרניים הזוהרות.

שני החברים לא שמו לב לאזהרותיו של ח’ומבבה, ואנכידו קרא אליו: “שניים טובים מן האחד! איש אחד לא יצליח לעבור על פני דרך חלקלקה, אבל שניים יחד יעברו אותה בשלום! חֶבֶל שנארג משלושה חוטים לא יינתק בקלות! אם יתנפלו שני גורים על אביהם החזק יצליחו להפילו! וכך אני אעזור לגלגמש, וגלגמש יעזור לי ־ אתה לא תוכל לנצח אותנו.”

גלגמש ואנכידו הלכו והתקרבו אל ביתו של ח’ומבבה, אבל בינתיים שמעו רק את קול שאגתו ולא ראו את פניו.

כאשר שמע ח’וּמבַּבַּה את פתגמי החוכמה של אנכידו התמלא כעס רב, ופנה בדבריו בראשונה אל גלגמש: “איש טיפש ונבל אתה גלגמש, מדוע באת אלי?!”

ואל אנכידו פנה ואמר: “הסתלק מאדמתי! הלוא מן העפר אשר בשדה נבראת, ולכן איש בזוי אתה שאין לו אב ואם. הלוא בן דגים אתה, בן קרפדה וצב אתה, אשר לא ינק מעולם חלב אם. אני מכיר אותך מן הימים הרחוקים ההם, ויכולתי כבר אז להרוג אותך, כאשר התרוצצת בגבולות ממלכתי. אבל אני לא הרגתי אותך, ולא מילאתי בך את בטני. חשבתי בלבי, כי מפני שנולדת בשדה, ומילדותך הכרת את היער, תדע לכבד את יפי הארזים שלי. ועכשיו, מדוע הבאת איתך את גלגמש אל היער? מדוע נהפכת לי לאויב? עכשיו אהרוג את גלגמש, אערוף את צווארו, ואתן את בשרו מאכל לציפורי הטרף, לדַיָה, לנשר ולעיט!”

בעוד ח’וּמבַּבַּה משמיע את דבריו בשאגה הוסיפו החברים ללכת, ולפתע נגלה להם ביתו של ח’ומבבה, שהיה בנוי מסבך עצי ארזים, ועליו השתרגו שְׂרכים ומטפסים למיניהם. בפתח הבית עמד ח’ומבבה.

המראה שנגלה לעיני גלגמש היה נורא: ח’ומבבה בעל הגוף הענק מילא את כל הפתח. שיער ארוך כיסה את ראשו והסתלסל אל אחורי אוזניו הגדולות, פיו מילא כמעט את כל רוחב פניו, ומעל שפתו העליונה צמח שפם עבה, שהתעגל על סנטרו. כאשר פער את פיו נראו שיניו החדות והגדולות שדמו לשיני כריש. הענק לא לבש בגד על גופו, ושריריו התכווצו והתנפחו, כאילו עמדו להתפוצץ בכל רגע. כפות ידיו וכפות רגליו נראו כטלפיים של אריה. כאשר דיבר נשבה מפיו רוח לוהטת כאש, ושני החברים נסוגו לאחור. עכשו הבין גלגמש מדוע אמר לו אנכידו, כי נשימתו של ח’ומבבה – מוות!

גלגמש המבוהל אמר לאנכידו: “הצדק היה איתך, לא פני אדם פניו. לא אוכל לנצח את ח’ומבבה. הבה נימלט מכאן מיד ונציל את נפשנו.”

ואולם אנכידו שניסה לאורך כל הדרך להשפיע על גלגמש שלא ייצא למסע, סירב הפעם לשמוע בקולו. הוא ידע כי אם יימלטו על נפשם, ירדוף אחריהם ח’ומבבה, ישיגם, ויהרוג אותם. הוא ידע שעכשיו מאוחר מדי לסגת, וכי עליהם להילחם עם ח’ומבבה פנים אל פנים.

בלעג קל חזר אנכידו על דברי ההתפארות ששמע מפי גלגמש: “מדוע זה חברי נעמוד חסרי־אונים, עכשיו, אחרי שהצלחנו לעבור את כל ההרים הגבוהים בשלום?! הלוא עוד מעט נכרות את ‘הארז האדיר’ ונביא אותו אל העיר ארך. מדוע נפל עליך פחד?!”

הפעם השתמש אנכידו בפתגמי חוכמה כדי לעודד את גלגמש, ובעיקר כדי לרמוז לו שעכשו מאוחר מדי לסגת: “אחר אשר ליבּה הנַפָּח את האש בכּוּר הנחושת לא תכבה הלהבה – היא תעלה עד לגובה השמים! שלוף את כלי הנשק, ואל תיסוג לאחור, כי כפות האריה של ח’ומבבה ישיגו אותך.”

בינתיים, שמע ח’ומבבה את דברי אנכידו, יצא מפתח ביתו, ושֶטֶף קללות נמרצות זרם מפיו כמו אש לוהטת. צעדיו של ח’ומבבה זעזעו את הארץ, האדמה רעדה תחת רגליו, ושֶבֶר עמוק נבקע בה מאחוריו. קולות רעם אדירים התגלגלו בשמים, שהפכו שחורים באמצע היום, כאילו ירד הלילה, וערפל כבד כיסה את היער. עם כל צעד של ח’ומבבה הרגישו שני החברים, כי שעת מותם הולכת וקרבה.

ואולם אנכידו לא נסוג לאחור, הוא צעד כנגד ח’ומבבה וגלגמש אחריו. המרחק ביניהם הלך וקטן. ואז לפתע התרחש הנס: האל שַׁמַשׁ, ידידם ומגינם של החברים שלח מן השמים שלוש־עשרה רוחות סערה נוראות בעלות כנפי נשר אדירות וראשי נחש: רוח־דרום, רוח־צפון, רוח־מזרח, רוח־מערב, רוח־זַעַף, רוח־זִלְעפות, רוח־פרא, רוח־רעה, רוח־הרים, סער־קֶטֶב, רוח־צינה, רוח־סער, וסופת־חול. הרוחות התנפלו על ח’ומבבה, כיסו את פניו בכנפיהן האדירות, הקיפו את גופו, והענק לא יכול לנוע לפנים ולא יכול לסגת לאחור. ואז שלפו גלגמש ואנכידו את החרבות מנדניהן.

ח’ומבבה, שהרגיש כמו חיה שניצודה ברשת, פנה אל גלגמש בדברי חנופה וניסה להציל את נפשו ממוות: “גלגמש, הלוא בן אצילים אתה מלידתך – אמך היא האלה נִינְסוּן, ואביך הוא המלך לוּגַלְבַּנְדה. הלוא מלך אֶרֶךְ אתה, הלוא מלך חכם ואדיר אתה, ואני עבדך הנאמן. עבד חי יביא תועלת רבה למלכו, אבל איזו תועלת יביא עבד מת למלכו?! רחם עלי גלגמש, ואהיה לך עבד נאמן. אני אוסיף לשמור למענך על יער הארזים מפני כל בני האדם, ואכרות רק למענך עצי הדס, ארז ותאשור, כדי שתוכל לבנות מהם ארמונות מפוארים בעיר אֶרֶךְ.”

כאשר שמע גלגמש את דברי התחנונים של ח’ומבַּבַּה השיב אל מותניו את החרב שנופף בה אל מול פני ח’ומבבה. אבל אנכידו חשש כי האל אֶנְלִיל, אשר מינה אותו לשמור על היער, יתערב בקרב, ויעמוד לצדו של ח’ומבבה; ולכן זירז את גלגמש: “אל תשמע לתחנוניו, ואל תאמין להבטחותיו. הרוג את ח’ומבבה, כתוש אותו, טְחַן אותו ופזר את עפרו על פני כל הארץ!”

עכשיו פנה ח’ומבבה והפיל את תחנוניו לפני אנכידו: “הלוא אני מכיר אותך מאז נבראת מן העפר אשר בשדה. כמה חבל שלא הרגתי אותך בימים ההם, כאשר התרוצצת בגבולות ממלכתי. כמה חבל שלא טרפתי אותך ומילאתי בך את בטני. כמה חבל שלא ערפתי את צווארך, ולא נתתי את בשרך מאכל לציפורי הטרף, לדּיָה, לנשר ולעַיִט. ועתה השב לי טובה תחת טובה! חיי נתונים בידיך! אתה תוכל לקרוא לי דרור! בקש את גלגמש וירחם על נפשי!”

אנכידו לא שמע לתחנוני ח’ומבבה וקרא אל גלגמש: “חברי, הרוג את ח’ומבבה שומר יער הארזים – כתוש אותו, טחן אותו ופזר את עפרו על פני כל הארץ. אם לא תמהר להרוג את ח’ומבבה ישמע אֶנליל, מלך האלים, ויתמלא זעם.” אנכידו שידע, כי גלגמש יצא למסע הזה כדי לעשות לעצמו שֵם עולם, וכדי לזכות בתהילה לנֶצח, הוסיף ואמר: “אחר אשר תהרוג את ח’ומבבה, תבנה מצבת זיכרון, ותצווה לחקוק עליה: ‘גלגמש, המלך, עשה מלחמה עם ח’וּמבַּבָּה!’ כך יהללו בני־האדם את שמך עד קץ כל הימים.”

גלגמש ניסה לדחות את הריגתו של ח’ומבבה, ואמר לאנכידו: “הבה נתפוס בתחילה את קרניו הזוהרות של ח’ומבבה. זכור את תכונתם הפלאית של הקרניים! אם לא נתפוס אותן, הן תימלטנה, ותמצאנה להן מחבוא ביער הסבוך, ולא נוכל עוד להשמידן.”

אנכידו ענה לגלגמש בדברי משל וחידה: “חברי, אם תתפוס את הציפור, מה יעשו הגוזלים בלעדיה?! קודם כל נהרוג את ח’ומבבה, ואת הקרניים הזוהרות נתפוס אחר־כך. כי בלעדיו לא תוכלנה הקרניים לפגוע בנו.”

כאשר ראה ח’ומבבה כי נגזר גורלו, קילל את שני החברים, וכך שאג בקולו הרועם: “האל אַנְלִיל, גוזר הגורלות, אשר מינה אותי להיות שומר היער, ינקום את נקמתי, ויביא עליכם מוות פתאום! לא יהיו לכם בנים ובנות! לא יהיה לגלגמש יורש אשר יישב על כיסא מלכותו! ואנכידו, שבגד ביער ובשדה מקום הולדתו, ימות בעיר הגדולה! לא במלחמה ימות כאיש גיבור ואמיץ־לב – שֵד המחלה יתפוס אותו, במחלה ימות! כאשר עשיתם לי כך יעשה לכם אֶנְלִיל!”

אנכידו זירז את גלגמש להתנפל על ח’ומבבה: “אם לא תהרוג את ח’ומבבה מיד, תרדוף אותנו הקללה אשר יצאה מפיו ותשיג אותנו.”

ח’ומבבה, אשר הרוחות הנוראות הקיפו את גופו, לא יכול לצעוד לפנים ולצאת לקראת החברים לקרב, וגם לא יכול לסגת לאחור ולברוח. הוא כרע על ברכיו, כופף את ראשו, והתחנן בקול יבבה. גלגמש שלף את החנית מחגורתו והיכה אותו בעורפו. אנכידו התנפל על חזהו, קרע מתוכו את ריאותיו, ואחר־כך ניגש אליו מאחור ובחרבו כרת את ראשו ועקר את שיניו.

דמו של ח’ומבבה נספג באדמה. הרוחות הנוראות חדלו, וגשם שוטף התחיל לרדת על ההרים. מרחוק נשמעה יללה דקה: ‘הארז האדיר’, אשר אותו התכוונו שני החברים לכרות ולהביא לעיר אֶרֶךְ, בכה על מותו של ח’וּמבַּבַּה. ‘הארז האדיר’ ידע, כי עם מותו של ח’ומבבה, שומר היער, יתפרצו בני האדם אל היער, ויכרתו אותו ואת חבריו הארזים, כדי לבנות לעצמם ארמונות מפוארים.

גלגמש ואנכידו נכנסו אל סבך היער, ומצאו את שבע קרני האימה הזוהרות של ח’וּמבַּבַּה. עם מותו של ח’ומבבה איבדו הקרניים את כוחן הפלאי ולא יכלו לפגוע בבני־אדם. שני החברים קיצצו אותן כמו שמקצצים ענפי עצים, והבחורים שיצאו איתם למסע ערמו אותן וקשרו אותן בחבלים. אחר כך לקח גלגמש שלל את הרשת הענקית של ח’ומבבה, שבה השתמש כדי ללכוד את כל מי שהעז להיכנס אל היער, וגם את החנית הכבדה שלו.

עכשיו התקדמו החברים ללא פחד אל לב היער, אל המקדש אשר בו שכנו האלים הגדולים. גלגמש בחניתו ובגרזינו כרת את הארזים, אנכידו עקר את שורשיהם, והבחורים אשר הלכו איתם העמיסו את המשא על גבם. ואז לאחר שגב ההר הפך כמעט קירח – התגלה לעיניהם ‘הארז האדיר’, שבצלו בנו האלים את מקדשם, הארז האחד והיחיד במינו בהר הלבנון כולו, שצמרתו הגיעה עד לשמים.

כשהתקרבו אל הארז פרחו מעליו להקות של ציפורים, שכיסו את אור השמש. גלגמש ואנכידו הניפו את גרזינהם, והיכו שוב ושוב את גזעו הרחב של העץ. ואז השמיע העץ קול צעקה, וצנח על הארץ. לקול נפילתו הזדעזע ההר כמעט כמו לקול שאגתו של ח’וּמבַּבָּה. גלגמש הוסיף להכות בקליפה האחרונה, שעדיין חיברה את העץ אל גזעו, ואנכידו צהל משמחה: “חברי, כרתנו את הארז הגבוה שצמרתו הגיעה עד לשמים. מן הארז הזה אעשה דלת גדולה מאוד: גובה הדלת יהיה שבעים ושתיים אַמָה, ורוחבה יהיה עשרים וארבע אמה, ועובי הדלת יהיה אמה אחת. ואותה נעמיד בשער המקדש של מלך האלים, אֶנְלִיל, השוכן בלב העיר ניפּוּר. אנליל ישמח בדלת, ויברך אותנו על מעשינו.”

כדי שיוכלו להעביר את ‘הארז האדיר’ אל העיר, בנו החברים דוברה מן העצים שכרתו ביער בעזרתם של הבחורים שליוו אותם במסע. כולם יחד משכו את ‘הארז האדיר’ אל הדוברה, קשרו אותו בחבלים, והשיטו את הדוברה בנהר. אנכידו כיוון את הדוברה בעזרת משוט־הדיפה שעשה לו מאחד העצים, וגלגמש בפנים צוהלות החזיק בידו את ראשו הכרות של ח’וּמבַּבַּה.

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח החמישי. דממה השתררה באולם המסיבות של המלך. כמעט אפשר היה לשמוע ממרחק השנים שבהן נכתב הסיפור את יללת ‘הארז האדיר’ שכרתו שני החברים בהר הארזים. מראה פניו הצוהלות של גלגמש המחזיק בראשו הכרות של ח’ומבבה בישר רעות. המלך שתק הפעם ולא הוסיף דבר. קרדי־נרגל התגנב בשקט מן האולם ולקח בעיניים מושפלות את חמשת המטבעות שנתן בידו המשרת. מוזר, אמר בלבו, והלוא באמת היינו צריכים לשמוח בשמחתו של גלגמש, שהרג את ח’ומבבה הנורא, מדוע זה נפלה עצבות על כולנו.

בלילה ההוא נדדה שנתו של קרדי־נרגל. באותו יום דחה קרדי־נרגל את התוכניות לחשֵב את סכום הכסף שיגיע לידיו כשיסיים לקרוא את “עלילות גלגמש”.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח השישי?    🔗

גלגמש ואנכידו הורגים את פר־השמים    🔗

השמועה כי גלגמש חזר ממסעו עשתה לה כנפיים. כאשר עגנה הדוברה בנמל של ארך, ציפו לשני החברים ולבני־לווייתם אלפי אנשים, והריעו להם. גלגמש ואנכידו פילסו לעצמם דרך בתוך ההמון. גלגמש ערך ביקור קצר במקדשה של אמו, נִינְסוּן, ואחר־כך מיהר אל ארמונו. שני החברים נראו כמו פראי אדם. שערם גדל פרע, בגדיהם התבלו ונקרעו, ופניהם כוסו באבק. גלגמש מיהר אל חדר הרחצה. עבדים ושפחות הכינו למענו מרחץ חם, פשטו מעליו את הבגדים המלוכלכים, סרקו את שערו, הלבישו לו בגדים לבנים, ועליהם לבש גלגמש את אדרת מלכותו, חגר אזור למותניו, פיזר את שערותיו הארוכות, ושם כתר זהב על ראשו.

מעולם לא היה גלגמש כה יפה כמו בשובו ממסע הניצחון על ח’ומבבה.

כאשר נודע לאִשְׁתַר, אלת האהבה, השמים והמלחמה, כי גלגמש חזר ממסעו, ביקשה לערוך ביקור בארמונו. היא לבשה את בגדי מלכותה, חבשה על ראשה כתר מעוטר בקרניים, ושערה הארוך הסתלסל מתחתיו, ועל מצחה זָהַר כוכב קטן עשוי מזהב. היא ענדה לצווארה מחרוזת עשויה מאבני ספיר כחולות ומבהיקות, ותלתה על חזה ענק, ששני חרוזיו הגדולים דמו לשתי טיפות מים מוארכות. היא איפרה את עיניה באבקת כַּחַל, וענדה על ידה צמיד זהב. כאשר ראתה אשתר את המלך גלגמש בכל יופיו והדרו התאהבה בו.

אשרו, שהצליחה תמיד להשיג את כל מה שרצתה, לא המתינה לחיזוריו של גלגמש, והציעה לו נישואין: “אתה תהיה חתני ואני אהיה אשתך!” אמרה.

וכדי לפתותו לשאת אותה לאשה הבטיחה לו אשתר הבטחות שרק אלה יכולה לקיים: “אם תסכים להיות לי לבעל,” הבטיחה לו, “אתן פקודה – וירתמו למענך מרכבת זהב ואבני ספיר. הפרדים הרתומים למרכבה ימהרו לרוץ כאילו היו רוחות סערה. במרכבה הזו תבוא אל הבית אשר בו נחיה. אני אציע לך מיטה בחדר השינה, ואפזר על רצפת החדר ענפי ארז נותני ריח נעים. הלוא אני אלת האהבה, הלוא אני מביאה שפע לארץ, ואני היא האלה המעניקה למלך שנות מלכות. ולכן אם תישא אותי לאשה – מלכים, מושלים ונסיכים יכרעו ברך לפניך. מארצות ההרים ומארצות השפלה הרחוקות יביאו לך האנשים מתנות. העזים בעדרי הצאן שלך תלדנה שלישיות, והכבשים – תלדנה תאומים. חמוריך יהיו מהירים מאוד וישיגו את הפרדים. הסוסים אשר תרתום אל מרכבתך ירוצו כרוחות סערה, והשוורים הרתומים למחרשה ישאו בעול, יעמיקו לחרוש, והאדמה תיתן לך יבול בשפע!”

גלגמש שאהב יותר מכל להיות חופשי ולעשות ככל העולה על רוחו, לא התפתה להצעת הנישואין של אשתר. הוא ידע, כי סופם של כל אהוביה של אשתר היה רע ומר, ושפך עליה קללות ועלבונות: “מה אוכל לתת לך אם אשא אותך לאשה? האם אתן לך שמן למשוח בו את גופך, האם אתן לך בגדי פאר, האם אתן לך ארוחה מדי יום ביומו? הלוא המזון שאת אוכלת נאה רק לאלים! הלוא השיכר שאת שותה נאה רק למלכים! אם אשא אותך לאשה יבוא הקץ לחירותי! לא אשא אותך לאשה!”

אשתר חייכה חיוך מסתורי, שהגדיל את כעסו של גלגמש, והוא בקול רועם קילל אותה, וכינה אותה בכינויים גסים ומעליבים: “את דומה לתנור שאינו מחמם בימות הקור, לדלת פרוצה שאינה מגנה מפני הרוח, לארמון מתמוטט על ראש גיבוריו. את דומה לעכברה שמכרסמת את המַצָע שעליו היא ישנה, לזפת שמלכלכת את האיש שנושא אותה, לחֵמֶת מים שפוצעת את האיש שנושא אותה. את דומה ללבֵנה שממוטטת חומה של אבן, לאיל־ברזל שאי אפשר לבטוח בו, מפני שלא יבקיע את החומה בימי מצור. את דומה לנעל שעקרב צהוב מתחבא בה, ועוקץ את רגל בעליה.”

אחרי שכינה אותה בכינויים מעליבים, הזכיר גלגמש באוזניה את כל מאהביה, שגורלם היה רע ומר: “אהבת את תמוז, האל הצעיר, והיפה, ומה היה בסופו? אל ארץ המתים, אל השאול הורדת אותו. אהבת את ציפור השרקרק בעל הכנפיים המנומרות, ומה היה בסופו? היכית אותו, שברת את כנפיו, ועכשיו עומד הוא לבדו ביער ובוכה ‘הוי הכנפיים שלי, הוי הכנפיים שלי’. אהבת אריה אדיר כוח, ומה היה בסופו? חפרת בור ביער, והאריה נפל אל תוכו. אהבת סוס אשר היה נאמן לך בכל הקרבות שבהם השתתפת, ומה היה בסופו? היכית אותו במגלב, בדורבן ובשוט עד זוב דם, זירזת אותו למהר ולרוץ למענך, ובצמאונו הנורא הכרחת אותו לשתות את המים שרגליו הדוהרות הפכו אותם לבוץ. אהבת את אביר הרועים, אשר בכל יום הגיש לך ארוחות טעימות, ומה היה בסופו? הפכת אותו לזאב, והנערים אשר קנה בכספו, כדי שיעזרו לו לשמור על העדר, הם רודפים אחריו במקלות; והכלבים, שומרי העדר, נושכים את הישבן שלו. ואחרון אחרון ־ אהבת את אִישׁוּלַנוּ, שהיה הגנן בארמון אביך, והביא לך בכל יום סלים עמוסי תמרים. ומה היה בסופו? הפכת אותו לחולד, שחופר תעלות אפלות בגן ובהן הוא חי. ועכשיו אם תאהבי אותי, הלוא גורלי יהיה כגורל כל מאהבייך! לא, אינני רוצה לשאת אותך לאשה!”

כאשר שמעה אשתר את כל הקללות והעלבונות שהשמיע באוזניה גלגמש, התרגזה מאוד ועלתה לשמים, אל ארמון אביה, האל אַנוּ, אל השמים.

ישבה אשתר לפני אביה האל אַנוּ, ולפני אִמה, האלה אַנְתוּ והדמעות זלגו על לחייה: “אבי,” אמרה, “גלגמש העליב אותי, קילל אותי קללות נמרצות, וגם הזכיר את גורלם המר של כל אהובי.” ענה לה אביה: “הלוא את התגרית בגלגמש, ולכן הוא העליב וקילל אותך קללות נמרצות, וגם הזכיר את גורלם המר של כל אהובייך!”

“אנא, אבי, תן לי את פר־השמים, ארד איתו אל הארץ, והוא יהרוג את גלגמש ויעלה את ביתו באש,” בקשה אשתר.

פר־השמים היה מפלצת מסוכנת, שגופה גוף של פר, לראשו קרניים עבות, על סנטרו זקן ארוך, ומשני צדיו זוג כנפיים ככנפי נשר ענק, שבעזרתן יכול היה הפר לעוּף.

“אם לא תיתן לי את פר־השמים, ארד אל השְאוֹל, ארץ המתים, אנפץ את הדלתות של השאול, ואעלה משם את כל המתים, עד אשר מספר המתים על הארץ יהיה גדול יותר ממספר האנשים החיים,” איימה אשתר על אביה.

אַנוּ, שהכיר את רגזנותה של בתו, ניסה בתחבולות לדחות את בקשתה עד אשר ישקוט זעמה: “אם יירד פר־השמים אל הארץ,” אמר לה, “תבואנה על העיר ארך שנים רבות של רעב. לא רק בני־האדם ירעבו, גם אנחנו, האלים נרעב. הרי בני־האדם לא יוכלו להקריב לנו קורבנות אם יהיה רעב בארץ! אתן לך את הפר, רק לאחר שאאגור במשך שבע שנים שקי חיטה באסמים למען בני האדם, וערימות חציר למען העדרים.”

“אל דאגה, אבי,” הרגיעה אשתר את אביה, “כבר אגרתי שקי חיטה באסמים למען בני האדם, וגם ערימות חציר למען העדרים, ואפילו גרגרי דוּרָה למען האווזים.”

כשראה אנו שלא הצליח בתחבולותיו לדחות את תוכניותיה הנוראות של בתו, נכנע ונתן בידיה את האַפְסר של פר־השמים, והיא הורידה את הפר המעופף אל הארץ, והוליכה אותו אל העיר ארך, עיר מלכותו של גלגמש.

הפר פילס לעצמו דרך אל נהר הפְּרת, ורמס ברגליו הענקיות את הקנים והסוּף שגדלו על שפת הנהר. שבע פעמים גמע מים והנהר נעשה רדוד וכמעט יבש. אחר־כך נכנס בשער העיר והגיע אל הכיכר. הוא נשף נשיפה אחת, וחפר בזרם האוויר שיצא מאפו בור עמוק בלב הכיכר; מאה בחורים בני ארך שנאספו בכיכר נפלו לתוך הבור. הוא נשף נשיפה שנייה, ושוב חפר בזרם האוויר שיצא מאפו בור עמוק בלב הכיכר; הפעם היה הבור עמוק ורחב מן הראשון, ומאתיים בחורים נפלו לתוך הבור. כאשר נשף נשיפה שלישית – נפל אנכידו בעצמו לתוך הבור.

אבל אנכידו, שנולד בשדה והיטיב לטפס בהרים, טיפס על דופנות הבור, קפץ מתוכו, ואחז את הפר בקרניו. פר־השמים התיז רוק בפניו של אנכידו, וגם נופף בכפתור העבה שבקצה זנבו, והשליך עליו את צוֹאָתוֹ.

אנכידו נמלט מפני הפר, ויעץ לגלגמש איך להרוג אותו: “חברי, הלוא עשינו לנו שֵם בקרבות קשים, ולמה זה ניבהל עכשיו מפני פר־השמים?! בתחבולות נילחם בו. אני אתקרב אל הפר מאחור, אתפוס אותו בכפתור הבולט בקצה זנבו, ואתה תתקרב אליו מלפנים ותנעץ את חרבך בין קרניו.”

אנכידו התקרב אל הפר מאחור, תפס בכפתור הבולט בקצה זנבו, ואז התקרב אליו גלגמש ונעץ את חרבו בין קרניו.

אחרי שהרגו גלגמש ואנכידו את את פר־השמים ביתרו את גופתו, עקרו את לבו, והביאו אותו קורבן לאל השמש, שַׁמַשׁ.

כאשר ראתה אשתר כי גלגמש ואנכידו הרגו את פר־השמים עלתה על חומת ארך, רקעה ברגליה כמנהג הנשים האבלות, והשמיעה קללה: “אוי ואבוי לגלגמש אשר השפיל אותי, וגם הרג את פר־השמים!”

כאשר שמע אנכידו את קללתה, קרע את ‘שוק הימין’ של הפר, השליך אל פניה ואמר: “אילו לכדתי אותך, כי אז עשיתי גם לך כל מה שעשיתי לפר־השמים. קרבי אלי, אוציא את ריאותיו וכבדו של הפר, ואתלה אותם על זרועך.”

אספה אשתר את הכוהנות אשר שירתו במקדשה, וכולן יחד בכו, ונשאו קינה על מותו של פר־השמים.

אז הזמין גלגמש את צורפי הזהב לצפות את קרני הפר בזהב ובאבני ספיר, וכולם נדהמו למראה העובי של הקרניים. אחר־כך מילא גלגמש את הקרניים בשמן, וניסך את השמן לאביו, לוּגַלְבַּנְדה. ולבסוף תלה את הקרניים מעל מיטתו בחדר משכבו אשר בארמון.

לאחר שהרגו את הפר, יצאו גלגמש ואנכידו אל נהר הפרת, רחצו את ידיהם, ושבו אל העיר ארך רכובים על סוסיהם. כל אנשי ארך התאספו ברחובות העיר להתבונן ביופיים של שני החברים, שפניהם זרחו משמחה לאחר שהרגו את פר־השמים.

כאשר התקרבו אל הארמון קידמו את פניהם חבורות של נערות, שיצאו לקראתם במחולות, ושרו שירים לכבודם.

גלגמש פנה אל מקהלת הנערות ושאל: “מי הוא היפה מכל הבחורים, מי הוא המפואר מכל הגברים?!” והנערות השיבו בקול זמרה: “גלגמש הוא היפה מכל הבחורים, גלגמש הוא המפואר מכל הגברים!”

כדי להשלים את ניצחונו על אשתר השמיע גלגמש דברי לעג לאשתר: “אשתר, אשר עליה השלכנו בזעמנו את ‘שוק הימין’ של הפר, אשתר, הנסיכה, עכשיו היא לבדה! איש אינו משמח את לבה, איש אינו מנחם אותה בצערה!”

ולא ידע גלגמש כי הריגת פר־השמים תחרוץ סופית את גורלו של אנכידו למות.

באותו לילה ערך גלגמש משתה גדול בארמונו: השיכר נשפך כמים, הנערות רקדו, הזמרים והמנגנים שרו וניגנו, והבחורים שתו עד שהשתכרו, ושינה עמוקה נפלה עליהם.

בלילה ההוא חלם אנכידו חלום נורא. הוא התעורר וסיפר את החלום לחברו, לגלגמש.

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח השישי. שרי המלך הסקרנים רצו לשמוע את החלום הנורא שחלם אנכידו באותו לילה. “מוטב שנמתין למחר, ללוח השביעי,” הציע המלך, “החלום כה נורא, ואם נשמע אותו הלילה תנדוד השינה מעינינו.”

הפעם נתן משרת המלך לקרדי־נרגל כיס עשוי מבד ובו המטבעות. כשהגיע הביתה התיר בזהירות את השרוך שבו נקשר הצרור, שפך את תוכנו על השולחן, ושבעה מטבעות זהובים זרחו לעיניו כמו שבעה ירחים מלאים. מחר אקריב קורבן לסין, אל הירח, אמר קרדי־נרגל בלבו.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח השביעי?    🔗

איך מת אנכידו הגיבור    🔗

באותו יום היה מִספר מאזיניו של קרדי־נרגל גדול יותר מתמיד, והפעם לא קיבלו את פני המאזינים מקהלות של זמרים ומנגנים. שרי המלך לא ניהלו שיחות בענייני הממלכה; הם תפסו את מקומם על גבי הכריות המפוזרות על הרצפה, והמלך פנה אל קרדי־נרגל ואמר מלה אחת בלבד: “קְרָא!”

* * *

וזה החלום שסיפר אנכידו לגלגמש: “בחלומי ראיתי איך נאספו לאספה כל האלים הגדולים. אַנוּ, אל השמים, אמר לאֶנְלִיל, מלך האלים: ‘גלגמש ואנכידו מות ימותו, מפני שהרגו את ח’וּמבַּבַּה שומר יער הארזים וגם את פר־השמים.’ אבל אַנוּ, אל השמים, אמר: ‘רק אחד מן השניים מות ימות.’ ואז גזר אֶנְלִיל, מלך האלים, את הדין: ‘אנכידו מות ימות, וגלגמש לא ימות!’ האֵל שַׁמַשׁ שליווה אותנו לכל אורך המסע בדרך ליער הארזים, ואפילו בירך אותנו בדרכנו, יצא להגן עלינו ואמר לאלים: ‘הלוא אני ציוויתי עליהם להרוג את ח’ומבבה, שומר היער. מדוע זה ימות אנכידו אשר לא חטא?’ אבל האל אנליל התמלא כעס על האל שַׁמַשׁ וגער בו: ‘אני מיניתי את ח’ומבבה לשמור על יער הארזים, ואתה הפרת את חוקַי, הגנת עליהם, והיית להם כחבר לאורך המסע כולו.’”

אחרי שחלם את החלום הנורא חלה אנכידו מאוד.

שכב אנכידו במיטתו, ועיניו זלגו דמעות: “אחי, אחי האהוב, גלגמש, למה זה יגזלו אותי ממך, ויוליכו אותי למרחקים?! למה זה אשב בשְאוֹל, בארץ המתים, ולא אראה אותך, אחי האהוב, עד עולם!”

אנכידו הציע לגלגמש ללכת אל העיר נִיפּוּר, שבה עמד מקדשו של אֶנְלִיל, מלך האלים, ולבקש מן האל כי ירחם עליו ויחוס על חייו. וכך יצאו שניהם לדרך.

כאשר הגיעו אל מקדש אנליל, ועמדו בפני הדלת האדירה של המקדש, נזכר אנכידו בכל התלאות שעברו עליו ועל גלגמש במלחמתם בח’וּמבַּבַּה ובפר־השמים. אל מול הדלת של המקדש נראתה לו החלטתם של האלים לגזור עליו מוות תמוהה ושרירותית. הרי מ’הארז האדיר' עשו את הדלת האדירה, ונתנו אותה במתנה לאל אנליל. מדוע אם כן כועס עליו אנליל עד כדי כך שהחליט לגזור עליו מוות?!

אנכידו לא העז לבוא בטענות אל אנליל, מלך האלים, מפני שקיווה, כי אולי ירחם עליו ויחוס על חייו. ואולם לבו היה מלא כעס, ולכן קילל את כל מי שנראה לו אשם באסונו: הוא קילל את הדלת אשר עשה מעץ הארז האדיר', את הצייד אשר הביא את שמח’ת אל השדה, ובעיקר את שמח’ת שפיתתה אותו, ושבגללה ברחו מפניו ידידיו בעלי־החיים, ובגללה הגיע לעיר ארך, התוודע אל גלגמש, ויצא למסע אל יער הארזים.

“דלת, דלת, עשויה מעץ יער,” פנה אנכידו אל הדלת הענקית בפתח מקדש אנליל, “דלת שאין בה חוכמה! עברתי מרחק של עשרים פרסה כדי למצוא עץ שיתאים למידותייך, ורק אז הגעתי אל ‘הארז האדיר’ בלב היער. אין דלת דומה לך בכל הארץ! במו ידי עשיתי אותך, ובעצמי נשאתי אותך, והבאתי אותך אל העיר ניפור. לו ידעתי כי תשיבי לי רעה תחת טובה, כי אז קצצתי אותך בקרדומי! מעץ ‘הארז האדיר’ הניצב בלב היער, יכולתי לבנות דוברה ולהשיטה בנהר. אבל אני רציתי לפאר את שם אֶנליל, ולכן בניתי דלת מן הארז הגבוה. מי ייתן ויקלל אותך המלך אשר ימלוך אחרי! אֵל המגפה יכה במחלת הדֶבֶר את השוערים העומדים בפתחך! והמלך אשר ימלוך אחרי ימחוק את שמי אשר חקקתי עלייך, ויחרוט במקומו את שמו!”

אנכידו המתאבל קרע את בגדיו היפים והשליכם מעליו.

כאשר שמע גלגמש את דברי אנכידו, ירדו דמעות מעיניו. הוא הצטער מאוד על גזירת האלים, אבל הבין שאיש לא יוכל לשנות אותה, ולכן גער באנכידו: “האל נתן לך לב נבון ונאמן, ולמרות חוכמתך הרבה אתה מדבר דברי הבל ושטות. החלום אשר חלמת מפחיד ונורא, וממלא את לבי יגון וצער. אני אתפלל אל אנליל, מלך האלים, למענך. אבל האם אינך יודע, כי האדם לא יוכל להפר את עצת האלים, ואשר גזרו האלים על האדם הוא יתקיים! האל אינו יכול לשוב בו מן הגזירה אשר גזר. אל תתעצב, אנכידו, חברי. דבר אחד אוכל להבטיח לך: לאחר מותך אעשה פסל כולו מזהב טהור בדמותך, וכך יישָמר זכרך בלב בני האדם.”

כאשר זרח השמש, הרים אנכידו את ראשו אל השמים ובכה: “אתפלל אליך, שַׁמַשׂ, ואתלונן בפניך על גורלי המר. אתלונן על הצייד, האיש פורש הרשת, אשר הפילני בפח. הוא אשר את רשתותיו קרעתי ואת בורותיו סתמתי – בגללו באה עלי כל הרעה. הצייד – הוא אשר הביא את שמח’ת אל השדה, והיא, שמח’ת, פיתתה אותי לעזוב את עדרי הצבאים, ללכת אל העיר אֶרֶךְ, אל גלגמש. אנא, שָׁמַשׁ, קַלל את הצייד קללה נמרצת! צַווה ויהיה שלל הצַיִד שלו מועט! צַווה, ותתחמק החיה מתוך רשתו, ותיעלם כמו ענן!”

אחרי שקילל את הדלת ואת הצייד, קילל אנכידו את שמח’ת, האשה שאותה אהב: “לָךְ, שמח’ת, אגזור גורל אשר ירדוף אותך כל ימייך! לעולם לא תבני לך בית אשר תאהבי לגור בו! לעולם לא תאהבי איש אשר תחשקי בו! לא תשתי שיכר טעים משקה הכלות לפני חתונתן! שיכר זול תשתי בבית־מַרְזֵחַ. גברים שיכורים יטנפו את שמלתך היפה, וירמסו אותך ברגליהם כמו שרומסים הקֵדָרים חומר לעשיית כדים! אהוּב לבך יאהב נשים אחרות! לעולם לא ייתן לך גבר במתנה תכשיטי זהב וכסף! לא במיטתך תבלי את הלילה, כי אם על סף הבית, על אם הדרך, בחורבות בתים, בצל החומה, בשדות קוצים ודרדרים, אשר יקלפו את העור מכפות רגלייך. והלוא אני אהבתי אותך אהבה תמימה וזכה, ונשאתי אותך לי לאשה, ואת – באת לשדה לפתות אותי בתחבולות, ולא מאהבתך היית לי לאשה.”

האל שַׁמַשׁ היושב בשמים שמע את דברי הקללה של אנכידו, התמלא כעס, וקרא אליו קול אזהרה מן השמים: “למה, אנכידו תקלל את שמח’ת?! הלוא שמח’ת הפכה אותך מאיש פרא לבן תרבות. היא לימדה אותך לאכול לחם כיאה לאלים, השקתה אותך שיכר כיאה למלכים, הלבישה אותך לבוש נסיכים, ונתנה לך את גלגמש היפה להיות לך ידיד. ועכשיו, הלוא גלגמש חברך, אשר כמו אח הוא לך, יצווה לעשות פסל בדמותך, יושיב את פסלך בארמונו, בחדר החגיגות הגדולות, וכל רוזני הארץ ינשקו את רגליך. אחרי מותך יצווה גלגמש על כל האנשים לבכות ולספוד לך. וגלגמש עצמו יתאבל עליך, יפשוט את בגדי מלכותו, יסיר את הכתר מעל ראשו, יפרע את שערות ראשו, ילבש פרווה של אריה וייצא לנדוד בשדה!”

כאשר שמע אנכידו את דבריו הנרגזים של האל שַׁמַשׁ, השלים עם גורלו והבין, כי האדם אינו יכול להתקומם כנגד הגזירה אשר גזרו עליו האלים. אנכידו כבש את כעסו, וכדי לפייס את האל שמש הכריז, כי הפה שלו, אשר קילל את שמח’ת, יברך אותה עכשיו. והברכה – האם באמת בירך אותה אנכידו?! האם בירך אותה, כי תבנה לעצמה בית, כי תינשא לאיש, כי תלד ילד? לא ולא! כך ‘בירך’, אנכידו את שמח’ת: “מושלים ונסיכים יאהבוך! כאשר יראה אותך גבר ממרחק של שלוש פרסאות מיד תגבר תשוקתו אלייך, והוא יכה על ירכו חסר סבלנות; וכאשר יקרב אלייך – ממרחק של שתי פרסאות יפרע את שער ראשו למענך בקוצר־רוח! אהובך, הקצין, יעניק לך אבני ספיר ותכשיטי זהב וכסף ועגילי סהרונים, והאלים יברכו את שדותיו, ימטירו לו גשם לרוב וימלאו את אסמיו בתבואה! במקדש של האלה אשתר תמלאי תפקיד של כוהנת, והאיש אשר יאהב אותך – יעזוב למענך את אשתו, אֵם שבעת ילדיו!”

כך התחכם אנכידו לאל שמש; הוא כאילו בירך את שמח’ת, אבל גם ברכתו לא היתה אמיתית.

בלב שבור חזרו גלגמש ואנכידו מן הביקור במקדשו של האל אנליל בניפור. עכשיו התברר להם מעל לכל ספק, כי חלומו המפחיד של אנכידו אכן ניבא את העתיד.

מחלתו של אנכידו הלכה והחמירה. בליל שובם מניפור, שוב חלם אנכידו חלום, וכך סיפר לחברו: “מן השמים ירד קול רעם אדיר, והארץ ענתה לשמים בהד עמום מבשר רעה. אני עמדתי בין השמים ובין הארץ, ואל מולי התעופף נשר־האַנְזוּ, ראשו שחור – ראש אריה, כרעיו – כרעי אריה, וטפריו – טפרי נשר. הנשר החזיק בציפורניו בשערות ראשי, ואני נאבקתי בו, אבל הוא ניתר בגמישות, היכה אותי בכנפיו כרוח סערה, דרך עלי כאילו היה ראם, ולָפַת את כל גופי. ‘גלגמש, הצילני!’ צרחתי בחלומי. אבל אתה לא באת לעזרתי. הנשר הוסיף להכותני, ולפתע נהפכתי ליונה, ושתי ידי כוסו בנוצות. הנשר החזיק בי והוביל אותי אל השְאוֹל, אל ארץ המתים, אל ‘בית העָפָר’, אל הבית אשר כל מי שבא אל תוכו לא יֵיצא משם, אל הדרך אשר כל מי שהלך בה לא ישוב ממנה, אל הבית אשר כל יושביו לא יראו אור, יאכלו עפר וטיט, לבושים כמו ציפורים אדרת נוצות, יושבים בחושך ואינם יכולים לראות, ואינם יכולים לשמוע, אל המקום אשר בו נערם העפר עד בריחי הדלת.”

“כאשר נכנסתי אל תוך ‘בית העפר’,” הוסיף אנכידו לתאר את השְאוֹל כפי שראה אותה בחלום: “הסתכלתי סביבי וראיתי ערימה גדולה של כתרי זהב. ראיתי את כל המלכים הגדולים אשר מלכו בארץ, ואת כל הכוהנים הגדולים אשר שֵירתו את האלים הגדולים, כולם ישבו עכשיו ב’בית העפר'. בראשם ישבה מלכת השאול, אֶרֶשְׁכְּגַל, ‘גבירת־הארץ־הגדולה’, ולרגליה כרעה סופרת השאול, בְֶּלֶת־צֶרִי, ‘גבירת המדבר’, שהחזיקה לוח־סופרים עשוי מחומר, וקראה מתוך הלוח באוזני מלכת השאול. כאשר ראתה אותי שאלה: ‘מי הביא את האיש הזה לכאן?’ חברי, החלום הנורא חותם את גזר־דיני. רק בקשה אחת אבקש ממך – זכור אותי אחרי מותי, זכור את כל הסכנות שעברנו יחדיו ואל תשכח אותי עד עולם.”

מן הלילה שבו חלם אנכידו את החלום הנורא לא ירד עוד מעל מיטתו.

יום אחד, יום שני שוכב אנכידו במיטתו, ומרגיש איך המוות יושב ואורב לו בחדר משכבו.

יום שלישי, ויום רביעי – המוות יושב ואורב לו בחדר משכבו.

יום חמישי, שישי ושביעי, שמיני, תשיעי ועשירי – המוות יושב ואורב לו בחדר משכבו. יום אחד־עשר ושנים־עשר – מחלתו של אנכידו הולכת וקשה.

אנכידו המוטל על מיטתו קרא אל גלגמש, ואמר לו בקול חלוש: “חברי, האלים קיללו אותי קללה נמרצת – לא כגיבור בשדה המלחמה אמות, אלא במיטתי. פחדתי מפני הקרב עם ח’ומבבה, בלא רצון יצאתי להילחם בו, ולכן אמות מבלי שעשיתי לי שֵם, מבלי שיהללו את שמי אחרי מותי. חברי – הנופל במלחמה יבורך, ואני, אהיה לחרפה במותי!”

ביום השנים־עשר אפסה כל תקווה. בלילה, בחצות, מת אנכידו, וגלגמש הכורע לצדו זעק זעקה גדולה ומרה.

* * *

כאשר סיים קרדי־נרגל לקרוא את הלוח השביעי זלגו דמעות מעיניו. הוא לא המתין לצרור כספו וחמק לביתו.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח השמיני?    🔗

גלגמש נושא קינה על חברו, אנכידו    🔗

עם שחר נאספו אצילי העיר אל הארמון. נינְסוּן, אמו של גלגמש הגיעה במרכבתה, אך גלגמש המתאבל לא נשא עיניו אל איש, ואפילו לאמו לא חלק כבוד כראוי. בלב מר נשא קינה על חברו המת:

אֲנִי, לְךָ, אֶנְכִּדוּ כְּמוֹ אִמְךָ, כְּמוֹ אָבִיךָ,

בְּבֵיתְךָ אֶבְכֶּה לְךָ מָרָה.

שִׁמְעוּ אֵלַי זִקְנֵי אֶרֶךְ, עֲלָמִים שִׁמְעוּ נָא אֵלַי,

אֲנִי עַל אֶנְכִּדוּ, חֲבֵרִי, אֶבְכֶּה,

כְּמו מְקוֹנֶנֶת אֲילֵּל בְּקוֹל גָדוֹל:

הַגַּרְזֶן אֲשֶׁר לְצִדִּי, מָעוֹז יָדִי,

הַחֲנִית בַּחֲגוֹרָתִי, הַמָּגֵן אֲשֶׁר לְפָנַי,

כְּסוּת חַגִּי, אֵזוֹר חֲמוּדוֹתַי –

בֵֶּן־שֵׁדִים רַע הִתְנַשֵּׂא וַיִּגְזְלֶם מִמֶּנִּי!

חֲבֵרִי, פֶּרֶד דּוֹהֵר, עָרוֹד בֶּן־הָרִים, נָמֵר בֶּן־מִדְבָּר,

אֶנְכִּדוּ, חֲבֵרִי, פֶּרֶד דּוֹהֵר, עָרוֹד בֶּן־הָרִים, נָמֵר בֶּן־מִדְבָּר,

אֲשֶׁר נוֹעַדְנוּ יַחְדָּו וְנַעֲלֶה בָּהָר,

לָכַדְנוּ וְהָרַגְנוּ אֶת פַּר־הַשָּׁמַיִם,

הִכְרַתְנוּ אֶת חֻ’מְבַּבָּה מֶלֶךְ יַעַר הָאֲרָזִים;

וְעַתָּה מַהִי הַשֵׁנָה אֲשֶׁר תָּפְסָה אוֹתְךְ,

קָדְרוּ פָּנֶיךָ וְלֹא תִּשְׁמָעֵנִי?!"

גלגמש לא זז ממיטתו של אנכידו. קשה היה לו להאמין שחברו לא יקום לעולם, לא יניע ראש, ולא ישיב על שאלתו. הוא נגע בלבו של אנכידו, ולא הרגיש בהלמות הלב. אז כיסה את פני חברו בסדין, כמו חתן המכסה בצעיף את פני הכלה ביום חופתה. הוא התרוצץ סביב חברו המת כמו נשר המרחף סביב גוזליו, כמו לביאה אשר גוּריה נלכדו במלכודת ציידים. גלגמש פסע הלוך ושוב לפני המיטה לרגליו של אנכידו, הוא פסע הלוך ושוב למראשותיו של אנכידו, ולבסוף מרט את שערות ראשו, פיזר את תלתליו הארוכים שהיו אסופים על עורפו, וקרע והשליך מעליו את בגדי מלכותו.

שבעה ימים ישב גלגמש בחדרו של אנכידו, ציפה לנס, ולא הרשה לקבור את גופת חברו. רק ביום השמיני, כשאפסה כל תקווה, הבטיח לחברו המת, כי יקים פסל ענק בדמותו, וכי כל רוזני הארץ וגם פשוטי העם ינשקו את כפות רגליו, וכל מי שיראה את דמותו יתמלא עצב על מותו בלא עת. וגם הבטיח לחברו המת, כי הוא עצמו יפזר את שער ראשו לאות אֵבל, ילבש עורות של אריות, יעזוב את עיר מלכותו, וייצא לנוד בשדה, הרחק ממקום יישוב.

גלגמש יצא אל חצר הארמון. האמנים שנאספו במצוותו של גלגמש מכל קצות הארץ הקימו פסל ענק בדמותו של אנכידו. הם שיבצו בפסל מאות אבנים יקרות וציפוהו נחושת, כסף וזהב. על הכַּן שעליו הוצב פסלו של אנכידו ציווה גלגמש להקים מצבת זיכרון, ולספר בה את כל עלילות חייו של חברו המת.

אחר־כך ערך גלגמש לחברו טקסי קבורה מפוארים, ושילח אותו לדרכו האחרונה בלוויית קורבנות ומתנות יקרי ערך, שנועדו לשמח את לבו בשְאוֹל, בארץ המתים. שורה ארוכה של כוהנים ליוותה את אנכידו אל קברו. הם נשאו בידיהם כדי שיכר מובחר, מגשים עמוסי עוגות מתוקות וגביעי זהב מקושטים באבני אודם וספיר מלאים בדבש ובחמאה. מנגנים ונשים מקוננות ליוו את התהלוכה. גלגמש ציווה לטמון בקברו של אנכידו את הנֵבֶל המופלא שהיה אהוב עליו, ושהיה מקושט בראש של פר. פני הפר צוּפּוּ בזהב טהור, וזקנו וחוד קרניו שובצו באבני ספיר כחולות.

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח השמיני, והמלך אשורבניפל אמר לשריו וליועציו: “אתם זוכרים את נבואת הכוהן: ‘שני חברים יצאו לדרך, האחד ישלם בחייו’. מי יוכל לדעת למה שילם אנכידו ולא גלגמש.”

המלך ביקש את אחד מיועציו להזמין למחר, השכם בבוקר, את הכוהן הרואה את העתיד בכבד של הבהמה, כדי להתייעץ איתו בעניינים חשובים.

אותו לילה לא היו מחשבותיו של קרדי־נרגל נתונות למטמון, למרות שמספר מטבעות הזהב הלך וגדל. קרדי־נרגל אמר בלבו: לא המטבעות חשובים, כי אם מה שאעשה בהם. הסיפור על מותו של אנכידו גזל את מנוחתו.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח התשיעי?    🔗

איך יצא גלגמש לחפש חיי נצח – המפגש עם אדם־עקרב    🔗

גלגמש נדד בשדה לבוש עור של חיה, שערו מגודל ופרוע, ומחשבה אחת מנקרת במוחו: אמנם שני שלישים ממני אל, ורק שליש ממני אדם, אבל האם לא אמות גם אני כמו אנכידו?!

הפחד מפני מותו העלה דמעות בעיניו, והוא התרוצץ בשדה כמו חיה, שתה מים מן הבורות וניזון משורשים ומבשר הציִד.

ואז נזכר גלגמש בסיפור ששמע יום אחד מפי אמו נינסוּן: לאחר המבול הגדול שהביאו האלים על הארץ, ובו נשמדו כל בני האדם, נשאר בחיים רק איש אחד בשם אוּתְנַפִּישְׁתִים, האיש ש’מצא חיים'. אותנפישתים ומשפחתו ניצלו בתוך ספינה ממי המבול, האלים העניקו לו חיי נצח והושיבו אותו באחד מן האיים השוכנים בקצה הים המקיף את הארץ. גלגמש החליט לצאת אל אי־האושר הזה, לבקש מאותנפישתים שיגלה לו את סוד חיי הנצח.

במשך ימים ולילות עבר גלגמש מרחקים עצומים באדמת המישור עד שהגיע אל מבואות ההרים. השמש היכתה בו ללא רחמים, ורוחות שרב ייבשו את עורו. הימים היו חמים כתנור והלילות – קרים כקרח. מים נמצאו לו בקושי בתוך גֵבים בסלעי ההרים, ומבשר הראמים אשר צד וייבש בנדודיו במישור, נותרו רק רצועות צנומות אחדות.

אבל מסוכנות מכל היו חיות הטרף, אשר את שאגותיהן ויללותיהן שמע גלגמש בעיקר בלילות. לילה אחד בטרם הספיק למצוא לו מסתור באחת המערות התגנב מאחורי גבו אריה רעב לטרף. לשמע השאגה פנה גלגמש לאחוריו, לָפַת את ראשו של האריה, ושיסע את מלתעותיו. בסכינו פשט את עור האריה, ולאחר שיבשה הפרווה היא שימשה לו כשמיכה בקור.

בלילה ההוא כרע גלגמש על ברכיו והתפלל לסין, אֵל הירח: “אנא, שמור עלי והצילני!”

כששכב לישון במערה אחת, נרדם וראה בחלומו את אנכידו, חברו, מתרוצץ שמח וטוב־לב עם הצביות אשר באו להרוות את צמאונן. לפתע הקיפה את העדר להקה של אריות. אנכידו התנפל עליהם ובמהירות, כאילו היה חץ שנורה מתוך קשת, שלף את הגרזן ואת החנית אשר בחגורתו, היכה את האריות והבריח אותם. גלגמש התעורר משנתו, ונתקף געגועים לחברו. הוא זכר איך פתר אנכידו את חלומותיו תמיד לטובה.

עם שחר יצא גלגמש מן המערה. אֵל השמש, שַׁמַשׁ הביט בו מן השמים, התמלא רחמים עליו, וניסה לפתותו לשוב הביתה: “גלגמש, לאן תנדוד?! לעולם לא תמצא את חיי הנצח אשר יצאת לחפש!”

אך גלגמש סירב לקבל את הגזירה: “האם תאמר,” שאל את האל שַׁמַשׁ, “כי לשווא היו כל נדודי? האם תאמר כי נגזר גורלי לשכב באדמה אשר עליה התהלכתי, ולישון בה שנת מוות עד עולם?! ואני – כמה משתוקק אני לראות את אור השמש תמיד, לעולם, ולא לשׂבּוֹע! האיש המת יראה רק חושך לפניו, מאחוריו, סביבו. האם יוכל האיש המת לראות ולוּ רק פעם את אור השמש?! הלוא רק האיש החי יהלל את השמש, והמת – לא יוכל לספר את תהילתו!”

גלגמש לא שמע לקולו של שַׁמַשׁ, והמשיך לחפש את הדרך אל אוּתְנַפִּישְׁתִים, האדם שזכה בחיי נצח.

יום אחד הגיע גלגמש אל הרי מַשׁוּ, ‘ההרים התאומים’. שתי פסגות ההרים הגבוהות היו זהות ממש, והגיעו עד השמים. מורדות ההרים, כפי שסיפרה לו אמו, מגיעים אל תחתיות הארץ, אל השְאוֹל, משכן המתים.

בבוקר ראה גלגמש את השמש זורח מבין שתי הפסגות, וידע כי הגיע אל צומת גורלי במסעו אל אוּתְנַפִּישְׁתִים. מפי אמו, נינסון, שמע, כי השמש שוקע וגם זורח מבין הרי מַשוּ, והם השער אל מנהרה ארוכה וחשוכה המוליכה אל הים המקיף את הארץ. מעבר לים הזה שוכן אי־האושר, שבו חי אוּתְנַפִּישְׁתִים חיי נצח.

על־פי מה שספרה לו אמו, שומרים את המעבר בין הרי מַשׁוּ זוּג יצורים מפלצתיים: אדם־עקרב ואשתו.

ובאמת כאשר התקרב אל הרי מֵשׁוּ ראה גלגמש שני יצורים מפחידים: למחצית גופם העליונה עד המותניים היתה דמות אדם, ולמחצית גופם התחתונה היתה דמות עקרב, ורגליהם – רגלי נשר. העוקץ העקרבי שהתרומם ממחצית גופם התחתונה היה מאיים. אדם־עקרב החזיק בידיו קשת, ובה חץ מתוח ומוכן לקרב. גלגמש ידע כי בכוח מבט עיניהם בלבד הם יכולים להמית אדם בִּן רגע. כל גופם, ובעיקר העוקץ העקרבי, הפיץ זוהר נורא על פני ההרים התאומים שעליהם הופקדו לשמור.

כאשר התקרב גלגמש אל אדם־עקרב ואל אשתו התמלא פחד, אבל התשוקה להגיע אל אוּתְנַפִּישְׁתִים, ולזכות בחיי נצח היתה כל כך גדולה עד שהתגבר על פחדו, כרע ברך והשתחווה לפני אדם־עקרב ואשתו.

אדם־עקרב, שהופתע מאומץ־לבו של גלגמש אמר לאשתו: “האיש אשר בא אלינו – אֵל הוא!”

אבל אשתו של אדם־עקרב חשה מיד בפחד המסתתר מאחורי מעשהו האמיץ של גלגמש, וענתה לבעלה: “רק שני שלישים ממנו – אֵל, ושליש ממנו – אדם!”

אדם־עקרב שאל את גלגמש: “מדוע זה יצאת לדרך הרחוקה והקשה, ולאן פניך מוּעדות?”

גלגמש סיפר לאדם־עקרב את קורות חייו: “אני הוא גלגמש המלך. אני הרגתי את פר־השמים ואת ח’וּמבּבָּה, שומר יער הארזים, והיכיתי אריות במבואות ההרים. ועכשיו, חברי, פרד דוהר, ערוד בן־הרים, נמר בן־מדבר, אנכידו חברי, אשר יחדיו לכדנו והרגנו את פר־השמים, יחדיו הרגנו את ח’ומבבה שומר יער הארזים, ובמבואות ההרים היכינו אריות, אנכידו, חברי, אשר אהבתי מאוד, אשר עמד איתי מול כל הסכנות – הלך בדרך כל בשר. שישה ימים ושבעה לילות בכיתי עליו, ולא נתתי להורידו לקבר, עד שאפסה כל תקווה. איך אוכל לשקוט, איך אוכל לנוח, למראה חברי אשר אהבתי שחזר אל העפר. האם לא כמו אנכידו אמות גם אני, אשכב באדמה אשר עליה התהלכתי ולא אקום לעולם?! מאז הלך ממני חברי חיי אינם חיים.”

“יצאתי לדרך הרחוקה, ובאתי עד אליך,” הסביר גלגמש את מטרת מסעו, “כדי להגיע אל אוּתְנַפִּישְׁתִים, ולבקש ממנו לגלות לי את סוד חיי הנצח.”

אדם־עקרב הזהיר את גלגמש: “איש לא הצליח להגיע אל אותנפישתים. שום אדם לא הצליח לעבור במנהרה החשוכה החצובה בלב ההר, שאורכה שתים־עשרה פרסה, מהלך של עשרים וארבע שעות. החשיכה במנהרה כבדה מאוד, וגם אתה לא תמצא בה את דרכך. לעולם לא תצליח להגיע אל אותנפישתים!”

גלגמש לא שמע לדברי אדם־עקרב, והתחנן לפניו: “בכפור ובשרב, באנחה ובבכי – הלוך אלך. אנא, פתח לי את שער ההר!”

אשתו של אדם־עקרב אף היא ביקשה רחמים על גלגמש: “בדרך רחוקה הלך האיש, השמש היכתה על ראשו, רוחות השרב ייבשו את עורו, באריות נלחם, עד אשר הגיע אל הר מַשוּ. והלוא שליש ממנו – אדם, רחם עליו, פתח לו את השער!”

אדם־עקרב לא עמד בפני צערו ועקשנותו של גלגמש, ופתח לו את שער המנהרה האפלה העוברת במעמקי ההרים.

גלגמש נכנס אל המנהרה. הוא עבר מהלך פרסה אחת בשתי שעות – והחשיכה סמיכה מאוד, ללא קרן אור אחת. הביט לפנים ולא ראה דבר, הביט לאחור ולא ראה דבר, רק חושך וחושך, ועל ראשו הרגיש את כל כובדם של הרי מִשוּ שגובהם מגיע עד השמים.

גלגמש עבר מהלך שתי פרסאות בארבע שעות – והחשיכה סמיכה מאוד, ללא קרן אור אחת. הביט לפנים ולא ראה דבר, הביט לאחור ולא ראה דבר, ועל ראשו הרגיש את כל כובדם של הרי משו שגובהם מגיע עד השמים.

כך עבר גלגמש מהלך שלוש פרסאות, ועדיין החשיכה סמיכה מאוד, ללא קרן אור אחת. עבר מהלך ארבע פרסאות, עבר מהלך חמש פרסאות, שש ושבע ושמונה פרסאות, אבל עדיין לא ראה דבר לפניו ולאחוריו.

במהלך הפרסה התשיעית נשבה בפניו רוח צפונית קרירה, ועדיין לא ראה דבר.

במהלך הפרסה העשירית התקרב אל פתח המנהרה, ויכול היה לראות לפניו מרחק של פרסה אחת.

במהלך הפרסה האחת־עשרה הפציע השחר, ובמהלך הפרסה השתים־עשרה, אחרי שצעד עשרים וארבע שעות – ויהי אור!

עיניו של גלגמש הוכו בזוהר מסנוור, לא אור שמש אחת מן השמים – כי אם מאות שמשות פיזזו לעיניו, ואלפי קרניים ריקדו סביבו. לפניו השתרע גן פלאי שכולו אור וזוהַר. כל עצי הגן הצמיחו אבנים יקרות בדמות פירות, ואפילו הגזע, הענפים והעלים היו מזהב, מכסף ומנחושת. האור השתכר בהם, והִזריח אלפי שמשות מתוך עצי הגן. אבני אודֶם נתלו כמו אשכלות ענבים מן הגפן; אבני בַּהַט נתלו כסַנְסינים מן התמר; אבני שוֹהם נתלו כרימונים מעץ הרימון; אבני ספיר נתלו כתאנים מעץ התאנה; אבני לֶשֶׁם נתלו כתרמילים מעץ החרוב; ברושים התנשאו כחרוטים של אבני נֹפֶךְ; עצי דולב ותאשור פרשׂוּ עלי פִטְדָה; אלפי אבני תרשיש פרחו על עצי השיטה, ואבני אַחְלָמָה – על שיחי הצלף. אדמת הגן היתה מכוסה בדשאים ובעשבים עשויים מאיזמרגדים, אבני לֶשֶם, אבני שְׁבוֹ, יוֹשְׁפֶּה, ויהלום.

גלגמש התהלך בגן הקסום, והאבנים הטובות חרקו תחת מִדְרך רגליו. גלגמש לא ידע כי עין אשה מתבוננת בו; הוא לא ידע כי בגן־עדן מופלא זה גרה אשה יפהפייה.

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח התשיעי, והמלך אמר: “גלגמש לא לקח לעצמו אפילו אבן טובה אחת; רק תשוקה אחת בערה בלבו: להשיג חיי נצח. אולי האשה היפהפייה תצליח לפתות אותו, ולהשיב אותו לאֶרֶךְ.”

קרדי־נרגל הרגיש, כי מצב־הרוח הקודר, שליווה את הקריאה עד הקינה של גלגמש על אנכידו, פינה את מקומו לאווירה משועשעת.

בלכתו לביתו ובידו כיס המטבעות אמר קרדי־נרגל בלבו: איזה מזל שאני כולי אדם ורק אדם, ואין שום סיכוי שאצא למסע מטורף למצוא לי חיי נצח. אצטרך לחשוב היטב־היטב מה לעשות באוצר שנפל בידי.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח העשירי?    🔗

איך שבר גלגמש במו ידיו את משוֹטֵי האבן    🔗

בגן האבנים היקרות גרה סִידוּרִי המוזגת, בעלת הפונדק ששכן לחוף הים המקיף את הארץ. סידורי, שפניה היו מכוסים בצעיף, ישבה על כיסא גבוה, ובישלה שיכר בכדים עשויים מזהב, שהעניקו לה האלים.

כשראתה את גלגמש נבהלה מאוד מפני מראהו המשוּנה: הוא לבש עורות של חיות, ופניו, אשר הכפור ורוחות השרב חרשו בהם קמטים, נראו כפני אדם שעשה דרך ארוכה, ונשקף מהן עצב עמוק. סידורי הבחינה מיד, כי לא ככל האדם הוא היצור הקרב אליה.

אמרה סידורי בלבה: אולי רוצח הוא האיש, והוא מכוון את צעדיו אל ביתי כדי להרוג אותי?

נעלה סידורי את דלת ביתה ועלתה על הגג. גלגמש שמע את קולות המנעול והבריח, הֵרים מבטו לעבר הקולות, וראה את המוזגת על גג הבית.

“מדוע, מוזגת, נעלת בפני את הדלת ועלית על הגג? אם לא תכניסי אותי לביתך, אנפץ את הדלת ואשבור את המנעול!” איים עליה גלגמש.

אבל קולו הכעוס של גלגמש, אשר בהיותו מלך בעיר אֶרֶךְ התמלאו כל בקשותיו כהרף עין, התחלף מיד בקולו המתחנן של הֵלֵךְ נודד ועייף: “אנא, מוזגת, מדרך רחוקה באתי, במדבר שוטטתי, פתחי לי את הדלת לביתך!”

“ומי אתה אשר תשוטט במדבר?! ולמה יקדירו יגון ועצב את פניך?!” שאלה המוזגת מעל הגג.

“אני הוא גלגמש המלך! אני הרגתי את פר־השמים ואת ח’ומבבה, שומר יער הארזים, והיכיתי אריות במבואות ההרים!”

“אם באמת אתה הוא גלגמש המלך, ובאמת עשית את המעשים האלה, למה מראך כה משונה?” שאלה המוזגת, “למה חרשו הכפור ורוחות השרב קמטים בפניך? למה אתה נראה כאדם שעשה דרך ארוכה? למה נשקף מעיניך עצב עמוק? ולמה תשוטט במדבר כמו איש אשר רוח בלהות רודפת אחריו?”

גלגמש סיפר לסידורי על מות חברו, אנכידו, על פחד המוות אשר נפל עליו, ועל הדרך הארוכה אשר עשה עד שהגיע אליה. “האם לא כמו אנכידו אמות גם אני, ולא אקום לעולם,” אמר לה גלגמש, והתחנן: “אנא, הצילי אותי מן המוות אשר מפניו אני כה פוחד.”

המוזגת האמינה לגלגמש, ירדה מן הגג ופתחה לפניו את הדלת. היא השקתה אותו שיכר והאכילה אותו לחם, ואחר כך ניסתה בדברי חוכמה לשכנע אותו לחיות כאדם, בן תרבות, וליהנות מחייו.

וכך יעצה לו סידורי, המוזגת:

"גִלְגַמֶשׁ, אָנָה תָּנוּד?!

הַחַיִּים אֲשֶׁר תְּחַפֵּשׂ לֹא תִּמְצָא.

כַּאֲשֶׁר בָּרְאוּ הָאֵלִים אֶת הָאָדָם,

מָוֶת גָזְרוּ עַל הָאָדָם,

וְאֶת הַחַיִּים שָׁמְרוּ בְּיָדָם.

גִלְגַמֶשׁ, אַתָּה – לוּ תִּהְיֶה כְּרֵסְךָ מְלֵאָה,

אַתָּה יוֹם וָלַיְלָה תִּשְׂמַח,

יוֹם־יוֹם עֲשֵׂה שִׂמְחָה,

יוֹם וָלַיְלָה רְקֹד וּשְׂחַק.

לוּ יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ נְקִיִּים,

רֹאשְׁךָ לוּ יְהִי רָחוּץ, בְּמַיִם לוּ תִּטְבֹּל,

הַבֵּט בְּיֶלֶד הָאוֹחֵז בְּכַפְךָ,

רַעְיָה לוּ תִּשְׂמַח בְּחֵיקְךָ –

כָּזוֹ וְכָזֶה מִשְׁפַּט הָאָדָם!"

גלגמש התחנן לפני המוזגת: “איך אוכל לשמוח, לרקוד ולשׂחוק – והלוא לבי מלא צער על מותו של חברי?! הלוא אתְ, מוזגת, יושבת לחוף הים, ומכירה היטב את הדרך המובילה אל אוּתּנַפִּישְׁתִים, האיש אשר האלים העניקו לו חיי נצח. אנא, הראי לי את הדרך.”

המוזגת ניסתה בדברי היגיון לשכנע את גלגמש לוותר על הרעיון המטורף: “שום אדם לפניך לא הצליח לעבור את הים המפריד בין הארץ ובין האי שעליו יושב אותנפישתים. רק האל שָׁמַשׁ לבדו, הזורח בבוקר ושוקע בערב מצליח לעבור את הים.”

גלגמש היה נחוש בדעתו: “תני לי סימני דרך, לפיהם אלך. אם אצליח למצוא את הדרך על־פי הסימנים אשר תיתני לי – אעבור את הים; ואם לא אצליח – לא אשוב לעולם אל עירי, ואמשיך לנדוד בשדה.”

כשראתה המוזגת עד כמה עקשן גלגמש החליטה לספר לו את האמת: “בין הים הגדול ובין מקום מושבו של אוּתּנַפִּישְׁתִים, משתרעים מי־המוות, וחוסמים את המעבר אליו. כל מי שיגיע אל מי־המוות וייגע בהם – ימות מיד. ואתה, איך תתגונן מפני המים הנוראיים?” שאלה המוזגת.

גלגמש הביט בעיני סידורי, המוזגת, כמו תינוק חסר ישע המביט בעיני אמו. עכשיו התברר לו, כי המוות שמפניו הוא נמלט אורב לו בדרכו אל אוּתּנַפִּישְׁתִים.

רחמיה של סידורי נכמרו על גלגמש וכך יעצה לו: “בלב היער נמצא עכשיו אוּרְשַׁנַבִּי, המַלָח הנוהג בספינתו של אוּתְנַפִּישְׁתִים. הוא חוטב עצי אורן למען אדוניו. שני משוטים פלאיים עשויים מאבן משיטים אותו במי־המוות בכל פעם שהוא עובר את המים הנוראים בדרכו אל אותנפישתים. אם תצליח לשכנע את אוּרְשָׁנַבּי לקחת אותך איתו – תעבור את הים, ואם לא תצליח – שוב לביתך!”

גלגמש התמלא מיד רוח קרב. הוא נפרד לשלום מסידורי המוזגת, הניף את הגרזן בידו, שלף את החנית מחגורתו, התגנב אל היער שבו חטב אוּרְשַׁנַבּי עצי אורן, והשמיע קול שאגה. לפתע ראה גלגמש שני יצורים מוזרים: מצד אחד הם נראו כעשויים מאבן, ומצד שני התפתלו והתנועעו כמו נחשים, ודמו במראיהם לקרני האימה של ח’וּמִבַּבַּה. גלגמש הניף את החנית ושבר אותם.

אורשנבי שראה מרחוק את ברק החנית רץ לקראתו, וגלגמש היכה בראשו בגרזן, והלם בחזהו, ואת שברי שני היצורים המוזרים, שהיו באמת משוטי האבן הפלאיים, שבלעדיהם לא יוכל איש לעבור את מי־המוות, השליך גלגמש בזעמו אל הים הרחב.

רק אחרי שכילה את חמתו במשוטים וכעסו שכך, שב גלגמש על עקבותיו, וניגש אל אוּרְשָׁנִבִּי.

“אמור לי – מה שמך?” שאל אותו אורשנבי, והציג את עצמו לפניו: “אני אורשנבי, המלח, משרתו של אוּתּנַפִּישְׁתִים היושב במרחקים.”

גלגמש סיפר לאורשנבי כי הוא מלך אֶרֶךְ. הוא תיאר את כל מעשי גבורתו, סיפר על מות חברו, אנכידו, על פחד המוות אשר נפל עליו, ועל הדרך הארוכה אשר עשה עד שהגיע אליו, כדי שהוא, אורשנבי, יעביר אותו בספינתו במי־המוות אל אותנפישתים.

עכשיו כשהמטרה נראתה לו כל כך קרובה תבע גלגמש מאורשנבי בקול תקיף: “גלה לי את הדרך לאותנפישתים! תן לי סימני דרך, לפיהם אלך. אם אצליח למצוא את הדרך על־פי הסימנים אשר תיתן לי ־ אעבור את הים, ואם לא אצליח – לא אשוב לעולם אל עירי, ואמשיך לנדוד בשדה.”

נכמרו רחמיו של אורשנבי על גלגמש, והוא הציע לו לשוט איתו יחד בספינה אל אותנפישתים, אל האדם היחיד שהצליח לזכות בחיי נצח.

פניו של גלגמש אורו; מעולם לא היה כה קרוב להשגת המטרה. הים לפניו, ואורשנבי הסכים להשיט אותו בספינתו אל אותנפישתים.

אבל מיד גילה לו המלח את הסוד הנורא: “משוטי האבן הפלאיים הם שהעבירו אותי במי־המוות, בזכותם יכולתי לשוט במים המְמיתים מבלי לגעת בהם. ואתה, גלגמש, ברגע של כעס שברת במו ידיך את המשוטים הפלאיים, במו ידיך מנעת מעצמך את המעבר במי־המוות.”

עיניו של גלגמש זלגו דמעות. הוא היה כל כך קרוב וכל כך רחוק ממטרתו.

אורשנבי בא לעזרתו. הוא יעץ לגלגמש לרדת אל היער, לכרות מאה ועשרים עצים ולהכין מהם מאה ועשרים משוטים, באורך של שישים אמה כל אחד.

גלגמש ירד אל היער, הניף את הגרזן בידו, שלף את החנית מחגורתו, וכרת מאה ועשרים עצים כמצוותו.

אורשנבי המלח וגלגמש עלו בספינה, הפליגו בים, עברו בשלושה ימים מרחק שבדרך־כלל עושים אותו בחודש וחמישה־עשר יום, ואז הגיעה הספינה אל מי־המוות.

אורשנבי הזהיר את גלגמש שלא ייגע בידיו במים, מפני שימות מיד. הוא ציווה עליו להשתמש במשוטים שהכין מעצי היער כדי לדחוף את הספינה. כל משוט שימש לדחיפה אחת בלבד, ואחר־כך צלל לתוך מי המוות.

גלגמש השתמש בכל מאה ועשרים המשוטים, והספינה טרם הגיעה לחוף. אז פשט גלגמש את עור החיה שלבש, מתח אותו על פני תורן הספינה כמפרש, והרוח הובילה אותה אל החוף.

בינתיים ישב אוּתְנַפִּישְׁתִים על חוף האי שלו, צפה למרחקים, והמתין לספינתו. לפתע ראה את הספינה מתקרבת, אבל שני משוטי האבן הפלאיים שהשיטו את הספינה בדרך כלל במי־המוות נעלמו ואינם, על התורן מתוח מפרש, והנוהג בספינה אינו אורשנבי, כי אם איש זר ומוזר.

כאשר הגיעה הספינה אל החוף, ירדו אורשנבי וגלגמש בשלום. בחרדת קודש ניגש גלגמש אל אותנפישתים – הנה האיש אשר זכה בחיי נצח!

גלגמש הציג את עצמו בפניו: “אני הוא גלגמש המלך! אני הרגתי את פר־השמים ואת ח’וּמִבַּבָּה, שומר יער הארזים, והיכיתי אריות במבואות ההרים!”

“אם באמת אתה הוא גלגמש המלך, ובאמת עשית את המעשים האלה, למה מראך כה משונה?” שאל אותנפישתים, “למה חרשו הכפור ורוחות השרב קמטים בפניך? למה אתה נראה כאדם שעשה דרך ארוכה? למה נשקף מעיניך עצב עמוק? ולמה תשוטט במדבר כמו איש אשר רוח בלהות רודפת אחריו?”

גלגמש סיפר לאותנפישתים על מות חברו, אנכידו, על פחד המוות אשר נפל עליו: “האם לא כמו אנכידו אמות גם אני, ולא אקום לעולם?!” שאל גלגמש והוסיף: “ואז אמרתי בלבי, אמצא את אותנפישתים, האיש אשר זכה בחיי נצח, אולי יגלה לי איך אוכל לגבור על המוות.”

כדי לזכות באהדתו של אותנפישתים תיאר גלגמש את כל תלאותיו: “כדי להגיע אליך,” אמר לו, " נדדתי על פני כל הארצות, עברתי בחשיכה סמיכה את ההרים השומרים על הדרך אליך, הפלגתי בים הרחב, ואפילו את מי־המוות עברתי. ביליתי את הימים בדרכים, ובלילות נדדה שנתי. בדרכי אל סידורי המוזגת, הפכו בגדי לסחבות. הרגתי דוב, צבוע, אריה, נמר, ברדלס, אילה ויעל, אכלתי את בשרם, ומעורותיהם עשיתי לי בגד ללבוש. מאז יצאתי לדרך לא ידעתי יום אחד של שמחה. אני האומלל – הצער קורע את בשרי לגזרים."

צערו של גלגמש ותלאותיו לא הרשימו את אוּתְנַפִּישְׁתִים. הוא הטיף לו מוסר בפתגמי חוכמה וניסה לפקוח את עיניו: “אם יושיבו את האיש הטיפש באספת הזקנים האם יהפוך לחכם? האם שכחת, כי אמנם שני־שלישים ממך – אֵל, אבל שליש ממך – אדם?! עד מתי תוסיף להתעצב אל לבך ולענות את נפשך, כמו איש חסר דעת וחסר תבונה? עד מתי תוסיף לרדוף אחרי מה שלא ניתן לבני־אדם?! מה שנותר למלך גדול כמוך לעשות בחייו הוא להתפלל ולעבוד את האלים, ולדאוג לעסקי הממלכה. שוב לעירך אֶרֶךְ! מה תועיל אם תבלה ימיך בדרכים, ובלילות תידד שנתך? הלוא כל אלה יקצרו את שנות חייך! האדם דומה לקנה הצומח בבִיצה – בבוא השעה יקצור אותו הקוצר. נער יפה, נערה יפה – את כולם יקצור המוות. אין דבר נצחי בחיי האדם – לא בניית בית, לא חוזים מסחריים, לא קשרי משפחה, אפילו לא שנאה. האדם דומה לשַׁפִּירִית השטה בנהר שימיה קצרים.”

אוּתְנַפִּישְׁתִים השתמש באותן מלים ממש שהשמיע גלגמש לאנכידו, חברו, על ערש מותו:

"כַּאֲשֶׁר בָּרְאוּ הָאֵלִים אֶת הָאָדָם,

מָוֶת גָזְרוּ עַל הָאָדָם,

וְאֶת הַחַיִּים שָׁמְרוּ בְּיָדָם."

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח העשירי. המלך אַשׁוּרְבָּנִיפַּל הוסיף בנימה מהורהרת: “אני אשורבניפל מלך ארבע כנפות הארץ, מלך המלכים, עשיתי כעצת אוּתְנַפִּישְׁתִים. דאגתי לשלום הממלכה: כבשתי ארצות רחוקות, החרבתי אותן ופיזרתי מלח על אדמתן. בניתי את הארמון הצפוני, והרחבתי את מקדשי האלים, חגגתי את החגים והקרבתי קורבנות.”

“ולמרות מסעות המלחמה הקשים,” הוסיף המלך להתפאר, “הקדשתי את חיי לטיפוח הספרות והתרבות: למדתי לקרוא ולכתוב אַכָּדִית ושוּמֶרִית, בניתי ספרייה ענקית במקדשו של האל נַבּוּ, ושלחתי שליחים לכל רחבי הממלכה לאסוף כתבים עתיקים, כדי שיקראו בהם הדורות הבאים, וכדי לעשות לי שם עולם, להשכין שלום בנפשי ולחזק את יסודות מלכותי. אנא, האל נַבּוּ! כאשר יעמדו הלוחות האלה בספרייתך – זכור אותי לטובה וברכני!”

קרדי־נרגל בלכתו הביתה וצרור המטבעות בכיסו אמר בלבו: איזה מזל שאינני מלך. סופר אני, אדם פשוט אני. המלך פוחד מפני מותו לא פחות ואולי יותר מכל אדם אחר. ואולי משום כך יצא לכל־כך הרבה מסעות מלחמה. אני לא אשמע בקול אוּתְנַפִּישְׁתִים – אינני מלך. אני אנהג על פי עצתה של סידורי, המוזגת, והכסף ודאי יעזור.

 

מה קרא קרדי־נרגל בלוח האחד־עשר?    🔗

איך השמידו האלים את בני האדם במבול – גלגמש חוזר לארך    🔗

אותנפִישְׁתים הזמין את גלגמש להיכנס לביתו, האכיל אותו והשקה אותו. ואז סיפר לו גלגמש בגילוי לב, כי התכוון לצאת נגדו לקרב, מפני שחשב, כי האדם אשר האלים העניקו לו חיי נצח הוא ודאי ענק מטיל אימה, והיה בטוח שכדי להוציא מפיו את סוד חיי הנצח יהיה עליו להילחם בו ולהכניעו. אבל למרבה הפלא, הודה גלגמש, ברגע שראה אותו התברר לו, כי מראהו כמראה כל אדם. “הן כמוני – כמוך,” אמר לו גלגמש, ומשום כך לא בקְרב הוא מבקש לגלות את סודו. “ספר לי,” ביקש גלגמש מאותנפישתים, “איך העזת לבקש לעצמך חיי נצח כשעמדת באספת האלים?”

אותנפִישְׁתים הסכים לספר לגלגמש את סוד חיי הנצח, שבהם זכה מידי האלים:

“בימי קדם גרתי בעיר שוּרוּפַּךְ השוכנת על שפת נהר הפְרת. בעיר הזו ישבו כל האלים הגדולים של בָּבֶל. בימים ההם חי האדם חיים ארוכים מאוד, ולכן הלך ורב מספר בני האדם. צפיפות האנשים על הארץ הלכה וגדלה, והרעש וההמולה היו כה עצומים, עד שהאלים לא יכלו עוד לשאת את המוני האדם. ואז התאספו יום אחד כל האלים ובראשם אֶנְליל, ראש האספה, ונשבעו להביא מבול על הארץ ולהשמיד את כל בני האדם. האל אֶאַה, אל מי התהום המתוקים, שנטה תמיד חסד לבני האדם, ואני הייתי בן חסותו – גם הוא נשבע יחד עם כל האלים.”

“יום אחד כאשר שכבתי בסוּכּה על שפת הנהר, והתפללתי שיתגלה לי גורלי בחלום, שמעתי את קולו של אֶאַה מדבר אלי מבעד לכותלי הסוכה. ודאי תבין,” כך הסביר אותנפישתים לגלגמש, "כי אֶאַה לא יכול היה לצאת בגלוי כנגד ההחלטה שהחליטו האלים באספה, והצטרף לשבועת האלים בעל כורחו. אֶאַה לא דיבר אלי ישירות כדי לא להפר את שבועתו. לילה אחד כאשר שכבתי לישון בסוכה על שפת הנהר, שמעתי בחלום את קולו של אֶאַה בוקע אלי מבעד לכותל הסוכה. אאה נתן לי הוראות איך לבנות ספינה ולהציל את נפשי מפני המבול. וכך ציווה עלי:

'הֲרֹס בַּיִת, בְּנֶה סְפִינָה!

נְתֹש עֹשֶר, בַּקֵּש חַיִּים!

רְכוּשׁ מְאַס, נֶפֶשׁ חַיֵּה!

הַעֲלֵה זֶרַע נֶפֶשׁ כָּל־חַי אֶל לֶב הַסְפִינָה!' "

“‘הספינה אשר תבנה’, ציווה אותי אֶאַה, ‘תהיה ריבּועית, בצורת קוּבייה, ומלמעלה תכסה אותה בגג כמו תיבה.’”

"עניתי לאל אאה, כי אשמע בקולו ואעשה כמצוותו, אבל, שאלתי אותו, מה אומר לכל אנשי העיר ולמועצת הזקנים כאשר ירצו לדעת מדוע לפתע אני עוסק בבניית ספינה?! אאה יעץ לי להגיד לאנשי העיר, כי אנליל, האל הממונה על העיר שוּרוּפַּךָּ, שונא אותי, ולכן יש בכוונתי לעזוב את העיר ולרדת אל מאגר מי התהום שמתחת לארץ, אל ממלכת האל האוהב אותי, ממלכת האל אֶאַה. “שמעתי בקול האל אאה ועשיתי כדבריו. לבסוף אמרתי לאנשי העיר, ‘ואתם הישארו עם האל שלכם אנליל, הטוב והמיטיב, והוא ודאי יוריד עליכם גשם של דברים טובים, המון ציפורים ושלל דגים, ושפע תבואה. בבוקר – יוריד עליכם גשם של עוגיות, ובערב – יוריד עליכם גשם של חיטים.’”

“כך לעגתי להם על־פי עצתו של אאה, מבלי שיידעו דבר וחצי דבר על הצפוי להם. ולמען האמת, לו יכולתי אז לשעֵר את גודל האסון שיבוא על בני האדם, לא הייתי מְשלח בהם את חצי לעגי.”

“אנשי העיר האמינו למעשייה שסיפרתי להם.”

“עם בוקר נאספו אלי אנשי העיר, וכולם לקחו חלק בהכנת החומרים לבניית הספינה: הנגר והאיש שמלאכתו בקליעת קָנים נשאו את כלי עבודתם. הגברים עשו את העבודה הקשה, הצעירים שזרו חבלים, הילדים נשאו את הכוֹפֶר, שנועד לאטום את הספינה מבחוץ כדי שלא יחדרו אליה המים, והאנשים העניים, שלא היו בעלי מלאכה, סייעו בהגשת הכלים וחומרי העבודה.”

“ארבעה ימים נמשכו ההכנות לבניית הספינה, וביום החמישי לאחר שנאספו כל כלי העבודה והחומרים, בניתי את השלד של הספינה – את הרצפה והגג, שניהם ריבועים בעלי צלעות שוות – כל צלע בת מאה ועשרים אַמָה. בניתי לספינה שישה סיפונים, וכך חילקתי אותה לשבעה מדורים. חילקתי כל אחד מן המדורים לתשעה תאים, וכך קיבלתי בסך־הכל שישים ושלושה תאים. הכנתי משוטים, תקעתי יתדות בין לוחות העץ, ומשחתי אותם בשמן, כדי למנוע חדירת מים בחריצים שביניהם. אטמתי את הספינה מבפנים בכוֹפֶר, ומבחוץ – בזפת בכמויות אדירות, שאותן נשאו והובילו בעלי המלאכה בדְוָודים ענקיים.”

“לפנות ערב הסתיימה הבנייה. במשך כל ימי בניית הספינה שחטתי פרים וכבשים, והשקיתי את האנשים בשיכָר וביין שזרמו כמו מי נהר. בעלי המלאכה השתכרו ושמחו כאילו היה כל יום חג ראש השנה.”

“לאחר שהסתיים בניין הספינה, תקעו האנשים קורות עץ משני צדי הספינה, וגררו אותה אל החוף, עד אשר שני־שלישים ממנה שקעו במים. הטענתי את הספינה בכל רכושי, גם בכסף ובזהב, והעליתי אל תוך הספינה את כל בני משפחתי ואת כל קרובי, וגם מכל הבהמה וחיית השדה. כמו כן העליתי לספינה בעלי מלאכה מכל הסוגים.”

“ואז שמעתי את האל שַׁמָשׁ מכריז: ‘לעת בוקר ־ גשם של עוגיות, לעת ערב ־ גשם של חיטים,’ וידעתי כי הגיע המועד שנקבע לבוא המבול.”

“הבטתי אל השמים שהלכו והאפילו, ופחד נפל עלי. נתתי במתנה את ארמוני המפואר ואת כל רהיטיו למַלָח, שעליו הטלתי לאטום את פתח הספינה מבחוץ, ונכנסתי אל הספינה.”

“לפני שאטמתי את פתח הספינה מבפנים, ראיתי והנה עננה גדולה ושחורה עולה מקצה השמים. אַדַד, אל הסערה השמיע רעמים מחרישי אוזניים, ושני עוזריו הלכו לפניו והשמיעו קולות שאגה. האל אֶרַכַּל, שהיה ממונה על השְאול, מקום מושב המתים, עקר את העמודים שעליהם נשענה הארץ. אל המלחמה, נינוּרְתָה, פרץ את כל הסכרים שנבנו בנהרות. כל אלי השאול עלו ממנה נושאים בידיהם לפידים מפיצי חום, וזוהרם האיר את הארץ ששקעה בחשיכה סמיכה. אלי הסערה והגשם התנפלו על הארץ ושברו אותה לרסיסים כמו שמְשברים קערת חרס.”

“לאורך כל היום נמשכה הסערה האיומה, ואז ניתך מבול על הארץ. הגשם היה כה חזק עד שהאנשים לא ראו איש את פני אחיו. אפילו האלים נבהלו, נמלטו מתוך מקדשיהם, עלו לשמים אל ממלכתו של אַנוּ, אל השמים. האלה מַמִי, זו האלה שבראה את האדם הראשון בכתה מרה: 'איך יכולתי לקחת חלק באספת האלים, שבה נשבעו להביא מבול על הארץ ולהחריב את העולם?! איך יכולתי להביא רעה על ראשם של בני האדם אשר בראתי, שמתים עכשיו לנגד עיני כמו זבובים. כך קוננה האלה על בניה, וכל האלים בכו יחד איתה.”

“שישה ימים ושבעה לילות נמשכה הסערה הנוראה, הציפה את הארץ במבול, והעולם כולו נראה כמו שדה מלחמה. ביום השביעי שככה הרוח והמבול נִכְלָא.”

“הבטתי אל הים והנה השתררה דממה, וכל בני האדם מתו ושבו אל האדמה שממנה נברא האדם הראשון.”

“פתחתי את צוהר הספינה, ואור נפל על לחיי. כרעתי ברך, ישבתי ובכיתי. התבוננתי החוצה וראיתי, כי הספינה עומדת על פסגת הר נִיצִיר, ומוקפת רצועת יבשה צרה, ומסביב רק מים ומים. ההר הגבוה החזיק בספינה שישה ימים ועצר אותה שלא תיסחף במים הסוערים. ביום השביעי שלחתי יונה, התעופפה היונה, לא מצאה מנוח לכף רגלה, ושבה אלי. אחריה שלחתי סנונית, התעופפה הסנונית, לא מצאה מנוח לכף רגלה, ושבה אלי. לבסוף שלחתי עורב, ראה העורב כי יבשו המים, אכל, ניתֵר ופרח ולא שב עוד אלי.”

“הוצאתי את כל יושבי הספינה אל פסגת ההר, הקרבת קורבנות ומנחות לאלים, והקטרתי להם קטורת ריחנית של צמחי קָנֶה, ענפי ארז וברוש. הריחו האלים את הריח הטוב של הקטורת, וירדו אלי מן השמים. האלה מַמִי, בוראת האדם, אף היא ירדה איתם. על צווארה ענדה האלה ענק עשוי מאבני ספירים, שאותו קיבלה במתנה מן האל אַנוּ, אל השמים. החזיקה האלה בידיה את ענק הספירים, ונשבעה כי לעולם לא יבוא עוד מבול על הארץ.”

“האלה ממי כל־כך כעסה על האל אֶנְלִיל שהביא את המבול, וגרם להשמדתם של כל בני האדם, בניה, עד שאסרה עליו לאכול מן הקורבנות שהקרבתי לאלים.”

“כאשר ירד אֶגְלִיל מן השמים וראה את הספינה, התמלא כעס על האלים ושאל: ‘מי האל אשר הפר את השבועה, גילה את סודנו, והציל את האדם?! והלוא אני ציוויתי להשמיד את כל בני האדם, עד האחרון שבהם!’”

“נינוּרְתַה, אל הסערה טען באוזני אֶנְלִיל, כי רק אל אחד, האל אֶאַה, אוהב האדם, יכול להיות אחראי להצלת האנושות.”

“ואכן האל אֶאַה לא הסתיר מפני אֶנְלִיל, כי הוא אשר הציל את הספינה ויושביה. אך הוא בא אליו בטענות על עצם היוזמה להביא את המבול, ושאל בתימהון: ‘איך אתה, אנליל, החכם באלים, הגיבור, איך העלית בדעתך להשמיד את האנושות כולה?! נכון שבני־האדם התרבּוּ ללא גבול, ומילאו את הארץ ברעש והמולה, ולכן החלטת להשמידם. אבל מה הטעם להשמיד את כולם? מי ידאג לנו, האלים, מי יקריב לנו קורבנות ומנחות אם לא האדם?’”

“‘אני מציע,’ אמר אאה, ‘כי מעתה ואילך לא תטיל עונש קיבוצי על בני־האדם. אם יחטא אדם – תמית את החוטא. ואם תרצה לדלל את אוכלוסיית העולם, תשלח בבני־האדם חיות טורפות כמו אריה וזאב, ותביא עליהם רעב ומחלות.’”

“‘ובאשר לטענה שלך כי הפרתי את שבועת האלים ־ אתה טועה’, התחכם אֶאַה לאֶנְלִיל, ראש אספת האלים, ‘אני לא גיליתי לאוּתְנַפִּישְׁתִים את הסוד; אני הראיתי לו חלום, ומתוך החלום נודעה לאותנפישתים תוכניתך.’”

"ועכשיו,' שאל אֶאַה את אֶנְלִיל, אחרי ששמעת את דברי, מה אתה מתכוון לעשות עם אוּתְנַפִּישְׁתִים?!' "

"דבריו של האל אֵאַה השפיעו מאוד על אֶנְלִיל, ראש האלים. הוא עלה על הספינה, החזיק בידי ואחר־כך ביד אשתי, והעלה גם אותנו על סיפון הספינה. שנינו כרענו ברך לפניו, והוא עמד בינינו, נגע במצחנו, ובירך אותנו: ‘עד היום היה אוּתְנַפִּישְׁתִים – אדם, אך מהיום והלאה יחיו אותנפישתים ואשתו לנצח, כמונו – האלים!’ "

“לקחו אותנו האלים והושיבו אותנו מחוץ לעולם האדם, מעבר למי־המוות, במקום שממנו נובעים כל הנהרות. באי־האושר הזה אשר עליו עומדות רגליך, אני חי עם אשתי מאז המבול ובו אחיה לנצח.”

“ועכשיו,” שאל אוּתְנַפִּישְׁתִים את גלגמש בלעג, “מי יאסוף למענך את מועצת האלים כדי שיעניקו גם לך חיי נצח?!”

כדי להוכיח לגלגמש, כי אמנם שני שלישים ממנו אל, אבל שליש ממנו אדם, ולכן לא יוכל לזכות בחיי נצח, החליט אותנפישתים להעמיד את גלגמש בניסיון. הוא הציע לגלגמש: “אם אמנם אל אתה, נראה אם תוכל להחזיק מעמד ולא לישון במשך שישה ימים ושבעה לילות.”

גלגמש, שהיה עייף מאוד מתלאות הדרך – נרדם מיד, ושינה כבדה כמו ערפל נפלה עליו.

אז אמר אותנפישתים לאשתו: “הסתכלי בו, בעלם, שביקש לעצמו חיי נצח – תראי איך בְּן רגע נפלה עליו שינה כבדה כמו ערפל.”

אשתו של אותנפישתים ריחמה על גלגמש והתחננה לבעלה: “גע בו, הער אותו, ושלח אותו בשלום אל עירו ואל מולדתו.”

אבל אותנפישתים לא שמע בקול תחינותיה של אשתו. הוא רצה שגלגמש ישלים עם החלק האנושי שבו, ויבין כי האדם אינו יכול לחיות לנצח. לכן אמר לאשתו: “כאשר יתעורר גלגמש יסרב להכיר בחולשתו כבן אנוש; הוא יטען כי זה עתה נרדם, ואני מיד הערתי אותו.”

אותנפישתים ביקש מאשתו כי תאפה בכל יום פיתה אחת ותשים למראשותיו, וגם תסמן קו על גבי הקיר לכל יום שבילה גלגמש בשינה. אשתו של אותנפישתים עשתה כדבריו.

הפיתות נערמו למראשותיו של גלגמש. הפיתה הראשונה התייבשה, השנייה – נשחתה, השלישית – הרקיבה, הרביעית – הלבינה, החמישית – העלתה עובש, השישית שמרה על טריותה. רק לאחר שאפתה אשתו את הפיתה השביעית – נגע אותנפישתים בכתפו של גלגמש והעיר אותו. גלגמש התעורר בבהלה, ואמר: “זה עתה נרדמתי, ואתה מיד הערת אותי.”

ציווה עליו אותנפישתים להתבונן במספר הפיתות שנערמו למראשותיו. גלגמש עשה כדבריו, וגילה כי שבע פיתות אפתה אשתו של אותנפישתים, וכי חמש מהן, כיוון שאינן טריות, אינן ראויות למאכל, רק השישית והשביעית שמרו על טריותן. גלגמש הבין כי לא עמד בניסיון, וכי באמת ישן שישה ימים ושבעה לילות, ולכן לא אל הוא, כי אם אדם.

אז פרצה זעקה מפיו של גלגמש: “מה אעשה עכשיו, אוּתְנַפִּישְתִים, לאן אלך?! בחדר משכבי אורב לי ‘המוות’ כמו שודד. אל כל אשר אלך – הוא הולך בעקבותי!”

לשאלה הזו היתה לאותנפישתים רק תשובה אחת:“שוב אל עירך, אל אֶרֶךְ!”

אוּתְנַפִּישְתִים כעס על אוּרְשָׁנַבִּי המלח שהעביר את גלגמש במי־המוות והביא אותו אל אל אי־האושר, מקום מושבו. הוא הודיע לאורשנבי, כי לא יוכל עוד להוסיף לגור על החוף שבו גרה גם סידורי המוזגת. הוא ציווה את אורשנבי המלח לקחת את גלגמש, לרחוץ את שערו במים, להשליך את בגדי העור שלו לתוך מי הים, ולסוּךְ את גופו בשמן. כמו כן ציווה אותו להלביש את גלגמש בבגדים חדשים ולחבוש לראשו מצנפת חדשה. חיי נצח לא נתן אותנפישתים לגלגמש, אבל הבטיח לו, ואולי אפילו בשמץ של לעג בקולו, כי בגדיו לא יתבלו ויֵיראו כמו חדשים עד אשר יגיע בשלום אל עירו אֶרֶךְ.

ההבטחה הזו נראתה בעיני גלגמש חסרת כל שחר. וכי איזו חשיבות יש לבגדיו שייראו כחדשים בהגיעו לעיר אֶרֶךְ?! הלא זה עתה נודע לו הנורא מכל: כי לעולם לא יזכה בחיי נצח, ומות ימות ככל האדם.

אוּרְשָׁנִבִּי, המלח, עשה כדבריו של אותְנַפִּישְׁתִים, ועלה עם גלגמש אל הספינה.

בטרם הרחיקו להפליג, שוב נכמרו רחמיה של אשת אותנפישתים על גלגמש, והיא ביקשה מבעלה, שלא ישלח את גלגמש לביתו בידיים ריקות אחרי שעשה דרך כל כך קשה כדי להגיע אליו.

אותנפישתים שמע בקול אשתו, וציווה על גלגמש לשוב אל החוף.

אז גילה אותנפישתים לגלגמש סוד מופלא. הוא סיפר לו, כי ישנו צמח אחד הצומח בתוך מי התהום, וכולו מלא קוצים חדים. אם יצליח גלגמש להשיג את הצמח, גם אם קוציו ינקבו את כפות ידיו, יעניק לו הצמח את הכוח לחַדֵש את נעוריו ולהיות תמיד צעיר.

גלגמש שנואש מחיי נצח, היה מוכן עכשיו להסתפק בחידוש נעוריו. הוא חפר במעדרו נִקְבּה שהגיעה עד מי התהום, השליך פנימה את מעדרו, קשר לרגליו אבנים כבדות, וצלל אל קרקעית התהום. ובאמת שם נגלה לו הצמח המופלא. הוא שלח ידיו לקטוף את הצמח, וקוציו החדים ניקבו את כפות ידיו. אחר־כך ניתק במעדר את האבנים הכבדות מרגליו, ומי התהום הגועשים השליכו אותו אל החוף.

גלגמש הראה לאּוּרְשַׁנַבִי המלח את הצמח, וסיפר לו כי שמו של הצמח: ‘איש־זקן־יְחַדֵש־עלומיו’. הוא החליט כי כאשר ישוב לעירו ארך יאכיל בצמח הזה את אחד מזקני העיר, כדי לבחון אם באמת בכוחו לחדש את הנעורים, ולהפוך איש זקן לבחור צעיר. ואם אמנם יתברר כי אמת דיבר אותנפישתים, יאכל גם הוא מן הצמח וישוב לימי נעוריו.

איך הצליחו אורשנבי וגלגמש לשוב ולחצות את מי־המוות חידה היא ותהי לחידה. אולי צייד אותם אותנפישתים במשוטי פלא חלופיים. ואולי אורשנבי לבדו עבר את הים בספינה, ואת גלגמש השליכו אל החוף מי התהום הגועשים לאחר שקטף את הצמח הפלאי המחדש נעורים.

יהיה אשר יהיה פתרון החידה – אורשנבי וגלגמש יצאו לדרך לשוב אל העיר אֶרֶךְ.

גם הפעם כמו במסע של גלגמש ואנכידו אל ח’ומבבה, אל יער הארזים, נעשה להם נס, והם עברו ביום אחד חמישים פרסה, מרחק שבדרך־כלל עוברים אותו בחודש וחצי.

לאחר שהקימו את המחנה ללינת לילה ראה גלגמש באר אשר מימיה צוננים, וירד לרחוץ בה. את צמח הפלא המחדש נעורים הניח על שפת הבאר. לא הרחק משם שכן נחש בחורו. הנחש הריח את ריח הצמח, התגנב בחשאי וגנב אותו. גלגמש הבחין בנחש המתרחק במהירות. על האדמה מאחוריו נשאר העור הישן שהִשִׁיל הנחש מעליו.

ישב גלגמש על שפת הבריכה ובכה: “למען מי, למען מי, אוּרְשַׁנַבִּי, עמלתי, ירדתי אל מי התהום להעלות את הצמח, פצעתי את ידי, ומי התהום הגועשים השליכוני אל החוף?! לא עשיתי טובה לעצמי. לנחש, ל’מלך־זוחלי־עפר' – עשיתי טובה. לחינם יצאתי לדרך הקשה והארוכה. כמה חבל שעליתי אל ספינתך, ועשיתי את המסע במי־המוות. הכל היה לשווא. הבה נשוב אל עירי, אל אֶרֶךְ.”

גם ביום השני נעשה להם נס, והם עברו ביום אחד חמישים פרסה, מרחק שבדרך־כלל עוברים אותו בחודש וחצי.

ואולי לכך התכוון אותנפישתים כאשר בירך את גלגמש, כי בגדיו לא יתבלו בדרך ויהיו תמיד כחדשים – הוא העניק לו את מתנת ‘קפיצת הדרך’ – כיוון שעשה דרך של שלושה חודשים בשני ימים, לא התבלו בגדיו ונראו כחדשים. כך יכול היה גלגמש לשוב אל עירו אֶרֶךְ במהירות, וגם להיות לבוש כראוי למלך.

כשהגיעו אל העיר העלה גלגמש את אוּרְשַׁנַבִּי על חומת ארך הבצורה. הוא התפאר ביסודותיה החזקים ובלבניה שנשרפו באש. מעל החומה ראה אורשנבי את נפלאותיה של אֶרֶךְ: הוא ראה את הגנים והמטעים המקיפים את העיר, את שדות התבואה והשעורה, וגם את הבארות שמהן כּרוּ חומר לעשיית לבנים.

אורשנבי התבונן בגלגמש שעיניו זהרו מגאווה. הוא זכר את סערת רוחו כששבר את משוטי הקסם, את חרדתו כשעברו במי־המוות, את צערו כשגנב ממנו הנחש את הצמח המְחדש נעורים, וחשב בלבו: סוף סוף מצא המלך מנוח.

* * *

קרדי־נרגל סיים לקרוא את הלוח האחד־עשר. ואז שאל המלך אשוּרְבַּנִיפַּל: “האין זה סוף הסיפור? ואתה אמרת שמצאת בתיבה שנים־עשר לוחות?”

סיפר קרדי־נרגל למלך, כי הלוח השנים־עשר מכיל גרסה שונה לחלוטין על מותו של אנכידו, ולכן הוא מבקש לדחות את קריאתו בשבועות אחדים, ולספר אותו כסיפור לעצמו. המלך הסכים לבקשתו, ציווה להעביר את הלוחות לספרייתו, וגם הטיל על קרדי־נרגל להעתיק את הסיפור מחדש ולהעמידו בספרייה למשמרת.

קרדי־נרגל בלכתו הביתה הרגיש, כי צרור הכסף שבידו כבד מאוד, והבין כי המלך לא קיפח אותו, ושילם לו על הלוח האחד־עשר וגם על הלוח השנים־עשר אשר לא קרא באוזניו של המלך.

וכיוון שקרדי־נרגל לא קרא באוזני המלך את הלוח השנים־עשר, אדחה גם אני את סיפורו של הלוח הזה לזמן אחר.

 

אחרית דבר    🔗

גלגמש גיבור “עלילות גלגמש” היה דמות היסטורית, ומלך על העיר אֶרֶךְ ששכנה בארץ מסוֹפּוֹטַמְיָה הקדומה, בין נהרות הפְּרת והחידקל, היא עיראק של ימינו. במשך מאות שנים סיפרו את עלילות גבורתו של המלך בעל־פה, ורק כחמש מאות שנה לאחר תקופת מלכותו העלו אותן על הכתב, והוסיפו לחדש ולספר בהן לאורך אלפי שנים; בתחילה – בלשון השוּמֶרית, ואחר כך בלשון האכדית, השפה שבה דיברו וכתבו בני עמים שונים ברחבי המזרח העתיק.

הנוסח של “עלילות גלגמש” בספר זה מסופר בחלקו הגדול על־פי הלוחות שמצאו ארכיאולוגים לפני כמאה וחמישים שנה בעיר נינווה, השוכנת בצפון עיראק של ימינו, בספרייתו של המלך האשורי אשורבניפל שמלך כאלפיים שנה אחרי ימי מלכותו של גלגמש.