רקע
גרשום שופמן
הנשיקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מעולמות אחרים נמלט ובא, ממראות נוף אחרים. ובדרוך רגלו על האדמה הזאת, נזכר, כי היו אנשים, ובראשם אותו המשורר הגדול, אשר “חוננו ונשקו אבניה” – האם מסוגל לעשות כדבר הזה אף הוא?…

הנה הוא נוסע באבטובוס המסורג (הימים ימי ה“מאורעות” בעצם כבדם) אל אחד הקיבוצים ומביט אל השדות השחומים, הצחיחים – ונימה אינה זעה. גרמה לכך הרבה גם זו הרוח הרעה השורה בין הנוסעים הצפופים, זו ארשת־הפנים המשונה שלהם; כולם יושבים שבת אחים ואויבים גם יחד – כל אחד ירא לנפשו ומקוה בסתר־לבו להיות מוגן בגוף שכנו…

ורק בתוך חצר הקיבוץ היתה רוח אחרת.

באקראי התארחה כאן חבורה של תנועת־נוער מהעיר, נערים ונערות עליזים, קורנים, צוהלים, נלהבים. התרוצצו אילך ואילך בינות לצריפים ואהלי־הבד. בערב נערכה חגיגה, ונערה שחרחורת אחת, רכה בשנים, יפת עינים וקול, שרה בנעימה ענוגה, נוגעת במיתרי הלב, משירת רחל:

לא שרתי לך, ארצי,

ולא פיארתי שמך…

ולאחר שסיימה, הפצירו בה מסביב:

– עוד פעם, יעל, עוד פעם!

אחר־כך עלו אל מגדל הצופים ושהו ליד הזרקור. סילון האור הסתובב על פני מרחקי־מחשכים סביב־סביב, והברקה מיוחדת היתה לעיני יעל השחורות והעגמומיות.

הוא לן כאן, באחד האהלים, ובבוקר השכים עם כל בני החבורה אל המקלחת. ריצה, צהלה, צחוק. שני בחורים עסקו בבניית רפת ושתי בחורות עזרו על ידם. הקורות, הקרשים עם השרף הריחני הנוטף מהם, המסמרים החדשים – כל אלה, ברוחות הבוקר ובזהרוריו, הרנינו, העלו נשיבות מהילדות המתוקה והטעימו את המולדת, את המולדת.

תוך צפיפות, תוך שירה, נסע עם חבורת הנוער אחרי הצהרים חזרה העירה. לאשרו עלה בגורלו לשבת בקרון על מושב אחד עם יעל. עכשיו לא היסס לתפוס מקום סמוך לאשנב המסורג: מה טוב לסוך בגופו על גוף הנערה היקרה שלצדו!…

ושניהם נתידדו.

בעיר המשיכו את פגישותיהם, מהן נקבעות ומהן מקריות. אף בא אל ביתה. היא דיברה על עתידה, בהגיע תורה ללכת אל הקיבוץ. “רק זו הדרך!” דיברה בזלזול על החיים ה“בורגניים” בעיר, אף על פי שבעצמה בת בורגנים אמידים היתה (הוריה היו בעלי חנות גדולה למכשירי חשמל), ו“בורגנות” זו דוקא היא שהוסיףה לה לוית חן; ניכר בה חותם הקן הביתי המשובח: נקיונה, טיב תלבשתה, מעיל־החורף הטוב.

תומת־איתנים שפעה מכל מהותה, ולא קמה בו רוח לגעת בה (לא כמו עם אותן הנערות הקלות בכרכי אירופה!). כל ביישנותו ורפיונו מימים ראשונים, מימי נערותו, שבו אליו פתאום, ואצבעותיו, תקופות רטט, נגעו ולא נגעו בה, סלדו כמו מגוף מחושמל – היה בה, כביכול, מיסוד המקצוע אשר להוריה – בשבתו עמה בחדרה, או על ספסל לנוכח הים.

ופעם סיפרה לו בהתלהבות, כי הוזמנה לירושלים, לשיר ברדיו.

– לבי חרד לך, יעל. דרך זו מסוכנת עכשיו ביותר.

– איני יראה! יש לך רדיו בבית? אל נא תשכח לשמוע. אז, בקיבוץ, היה קולי צרוד קצת…

והוא ציית. כיוון את השעה ונצמד לתיבה המַגית. מאוד־מאוד נפעם בהישמע הקול המוּכר, הלבבי, עם צליל המתכת אשר לו:

לא שרתי לך, ארצי…

גל־אהבה הציף את לבו אל נערה קרובה־רחוקה זו, עם ההברקה המיוחדת אשר לעיניה השחורות והעגמומיות, אליה וגם אל… “ארצי”… בפעם הראשונה ספג את כל משמעותה־חמימותה של מלה זו, בהסתננה דרך הנפש הענוגה והוד קולה וגלי האויר הרחוקים. שוב לא היתה לו זו הברה סתם, מן השפה ולחוץ. צף ועלה אותו בוקר בקיבוץ, על זהרוריו ורוחותיו, חמרי־הבנין הריחניים, המסמרים החדשים… “ארצי, ארצי!”…

כשתשוב, יחרד לקראתה: “נפלא היה קולך!” – וישקנה. כן, הפעם ישקנה, ויהי מה!

כשתשוב… אבל היא לא שבה, לא שבה – –

הוא ביקר את המקום, על פרשת שבילים באמצע הדרך, בו נפלה חללה. פינה ארצית פשוטה מאוד: אדמה, שיחים, אבנים, שמים…

והוא כרע ונשק את האדמה הזאת, שקוּית דמה – בצמא, בדמע, בכלות־הנפש.


המלצות קוראים
תגיות