רקע
גרשום שופמן
נשיא בית־הדין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

ראיתי נשיא בית־דין פולני בתפקידו, ראיתי נשיא בית־דין וינאי, והנה זכיתי לראות נשיא בית־דין ישראלי. משהו אחרת בכל זאת.

כאן, כאן מקום הצדק הטהור, צדק ללא רשע. תבונה וישרות וטוּב־לב. הנה הוא מתיר לקטיגור ולסניגור לפשוט את גלימותיהם השחורות מפני החום, אם כי על ידי כך נגרע הרבה מכבודם וממשקל טענותיהם.

הנאשם, מי שהיה “קאפּו” באחד ממחנות המות, בר־נש מנוּון, נראה בכלובו, לימין השוטר, כעכברוש במלכודת. העד שהכירו ברחוב ומסרו למשטרה, איש צעיר, אשר כרוב הניצולים השׂרידים, חתימת־דמע דקה מן הדקה מבלחת בעיניו, מגולל בעמידה את דברי עדותו הנוראים, ונשיא בית־הדין על דוכנו כותב מפיו כתלמיד מפי רבו. כיצד התעלל האיש בקרבנותיו, אחיו בני עמו, כאחד המרצחים הנאציים.

–…שני יהודים בלגיים נתלו באשמתו. הם עשו נסיון של בריחה והוא תפסם בכך והלשין עליהם…

כאן זקף הנשיא את ראשו, הציץ בפני העד והמשיך לכתוב כמהסס, כמאמין ואינו מאמין.

–…תלויים היו בחצר על העץ שליד שולחן־האוכל. מקומי בשעת הארוחה נזדמן לי דוקא תחתיהם…

– איך?.. ממעל לך ממש?.. תלויים?!..

– כן, כן!

ניענע בראשו נשיא בית־הדין אציל־התואר, כמי שדבר־מה רציני התחולל בינו לבין עצמו. אין זאת כי אם פתאום, בפעם הראשונה בימי כהונתו הנעלה, התפלץ מענין התליה בכלל, וכאילו ניתן עליון על כל בתי־הדין שבעולם, החליט: חסל עונש תליה! לתלות אסור, ויהי מי האיש!..

ברם… ברגע זה, ודאי, צף ועלה בדמיונו פרצוף־הזוועה, אשר כה נחקק בנפשנו ואשר ילוונו וירעיל את הויתנו עד סוף כל הדורות – והוא הסתייג ואמר אל לבו הרוחש דבר טוב:

– לאט לך.


המלצות קוראים
תגיות