רקע
גרשום שופמן
פטר אלטנברג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הקדמה ל“כתבים נבחרים” שלו בתרגומי, הוצאת “שטיבל” ניו־יורק, תרפ"א

“כתבים נבחרים” אלו לוּקטוּ מתוך כל ספרי פּטר אַלטנבּרג לשמותיהם האָפיינים: “כפי שעיני רואות”, “מה שהיום מגיש לי”, “החיים בעצמם” וכו'. בשמות הללו ובכיוצא בהם הגדיר אַלטנבּרג את דבריו הקטנים הגדרה מובהקת, לפי שבאמת אין אלה אלא רשימות אינטימיות מחיי יום־יום שלו, מעין מכתבים פרטיים או קטעים מיומן. כתבי אַלטנבּרג הנם איפוא מין רשימות אַבטוֹביוֹגרפיוֹת של משורר, שחוץ מאלה לא כתב כלום; משורר שלא שר.

ואף־על־פי־כן, אין בכינוי “משורר”, שהוא נוהג לכנות את עצמו תכופות, משום דיסוֹננס כלשהו. מרגישים אנו יחד עמו, שיש לו הזכות הגמורה לכך. אדרבא, “מליכה עצמית” זו עוד משלימה את אָפיוֹ התינוקי של זה האיש, שמהך גיסא פיקח־הוּמוֹריסטן, הסוקר את כל עקיפי סביבתו במפולש, ומאידך – כילד לטוהר ולתום.

היושר האוֹרגני אשר לו, יושר־איתנים, הוא־הוא ודאי שלא נתנהו ליצור “יצירות” במובן הרגיל: את הערמומיות שבהללו, לא סבל העירום הנפשי שלו. על־כן טיפל רק בחומר החי, בדברים כהוייתם, לא הרכיב, לא הגזים, לא הערים, לא שיקר. ו“החיים הפעוטים” הללו, מסוננים דרך הנפש הגדולה, מושכים את הלב יותר מיצירות “אמנותיות” של אחרים. כאן מפרפרים לפנינו חיי יום־יום, חיי לילה־לילה של משורר גדול, של אדם גדול.

למרות הארוֹטיקה הדקה מן הדקה, ה“חולנית”, שמטפלת על פי רוב בילדות בנות שלוש־עשרה, או אפילו בבנות תשע, לא היה לקקן־החיים, קוטף ורופס ברגליו “ואחרי – המבוּל!”, אלא היפוכו הגמור: בנאי, דואג לאחרית, מתקן, רופא. הארוֹטיקה שלו היתה בעיקר אבהית, טהורה, וסימני “החולניות” מובלעים בה באופן בלתי־פוגם ואפילו מהנה קצת – רופא גדול כי יחלה…

הלוּם היופי הגופני, הטיף כל ימיו, השכם והערב, לשלמוּת גופנית; בה ראה את הכל. מכאן כל הציווּיים הצעקניים, הקיצוניים, הקפּריסיים בנוגע לחלונות פתוחים בשעת שינה, למאכלים נוחים להתעכל, לסנדלי־עץ וכו'. יותר מאחרים השיג את ערכו של החומר העכור, ויותר מאחרים הבין עד היכן זקוקים לו לזה כל “נשגב ונאצל”. “קיבה נקיה קודמת למטרלינק!”

והעיקר: הוא עומד במחיצתם של אותם הסופרים המעטים, שיחסנו אליהם הוא יחס של אהבה. מיסורים ארוטיים, שמבריחים את כל חייו, מימי ילדותו ועד השעה האחרונה של ששים שנותיו, יונקת שירתו הוידויית, מעקימת־חוטם של איזו נערה קטנה או גדולה – אהבה לדורות זו שאנו הקוראים, הקרובים לו קרבת־רוח, אוהבים אותו, תנחמנו נא בקברו!

באדן, אוקטובר 1920.


המלצות קוראים
תגיות