בערכם של “איכרי” ריימונט הפריזו ומפריזים הרבה מאוד. על פני ארבעה כרכים, כרכים עבים, משתטחים החיים היום־יומיים בליפצי הכפר. בקושי גדול, – אני מוכרח להודות, – קראתים בשעתם עד הסוף, חוץ מהפרק האחרון של הספר השלישי, מות האיכר, הפרק־המעוף היחידי בכל הספר, הרי הכל משעמם כאן מאוד, – אמרו מה שתאמרו. הנך קורא וקורא וקורא – ו“מרחב־יה אין להלך הנפש”! כפר פולני – רשעוּת וארס וּפַּן יֶזוּס – ודמיונך מתרפק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי־נעלה כאן.

מה, מה יכול להביאנו כאן לידי התפעלות? שירת הטבע החוזרת ונשנית לבלי שיעור ולבלי קצב, עד לבלי ראוֹת ולבלי זכוֹר כלום? הרנדיווּאים שבין אַנטק ויאגנה מאחורי הגורן? (אגב, יאגנה זו, הגיבורה הראשית שבספר, הריהי אשה אַבסטרקטית כמעט, אשה כחולת־עינים סתם, בלי שום שרטוטים אינדיבידוּאַליים). או בטיראדות של אותו ה“פילוסוף” הכפרי על פן יזוס, שנולד, לצערו, בבית־לחם, בין “היהודים המכוערים”, ולא בליפצי, בין הפולנים הנהדרים?

יש בהם, במשוררים הפולנים, איזו קטנוּת־מוחין המשותפת לכולם, קטנות־מוחין ספציפית, לאומית, שעוכרת את כל יצירותיהם, זה הפתוס הנשגב על דברים של מה בכך, זה ההוּמוֹר הפוֹלני, הטיפשי במחילה, ועל הכל – זו המשטמה ההמונית וסילוף אמת במזיד ביחס ליהודי!

זה היה בדרך כלל סיפור־אידיליה טוב, אילו היה ספר אחד. אבל ארבעה ספרים? ארבעה ספרים עבים? ברם, בחוגים ידועים יש התבטלות בפני הכמות. “אפּוֹס!” – אומרים לזה בדחילו ורחימו – “אפּוֹס!”…

אין ספק, שריימונט קרוב יותר מחבריו: ז’רוֹמסקי, פּשיבישבסקי וכו' אל המשורר העולמי; אבל גם הוא עוד אינו אידנטי עמו. כי אף הוא אינו נקי מהפתוֹס הקלוקל, מסנטימנטליוּת וחוסר אפקים רחוקים, – כל אותן התכונות, אגב, שהפייטנים הפולנים הנחילון לאידישיסטים הורשאיים שלנו, תלמידיהם, – בניגוד לסופרינו ה“ליטאיים”, חניכי הספרות הרוסית. שתי אַסכוֹלוֹת, שתי השפעות. הפסיכיקה של הסופר מוּתנית הרבה במה שהוא קרא באַקראי בגיל הנוער הראשון שלו, בגיל שש־עשרה – שבע־עשרה. והבדל גדול הוא, אם קרא אז “מלחמה ושלום” או “באש ובחרב”…

הפולנים – משוררים קטנים!