רקע
אלישע פורת
בקעת בית־דג'ן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

החום עלה מן הבוקר. יום סיווני חמום ומעיק מתרגש לבוא. עוד לפני ימים מועטים היתה ירקוּת אביבית מושלכת בהרים. עכשיו הצהיב הכל.

“יוצאים לסיור”, אמר דוד. “כמו אתמול. אני נוסע קדימה. אתם אחרי”.

זה יומיים שלושה שאנחנו משכימים כל בוקר, ובעוד צינת־הלילה הנעימה חומקת בגיאיות ונעלמת בפתחי מערות ובכוכי־סלע, אנו יוצאים בדרכי־עפר סלולות אבנים, מלאות מהמורות, להביא את בשורת הכיבוש אל הכפריים היושבים בעמקי כפריהם ואינם מגיעים אל העיר, בגלל שיתוק עורקי־הכבישים. גושים צבעוניים של אוטובוסים מכוסי־כתובות ערביות מסולסלות בשחור ואדום, היו מוטלות בתוך פצעי־המחצבות. חיים אומר שהם הוחנו כאן לבטחונם, כדי שלא יפגעו בהפצצה. עמוס אומר שהם הובאו לכאן על פי צוו ממשל־הכיבוש, שזה עתה נתכונן.

“בשורת־השחרור, בחורים” אומר דוד. “שחרור, לא כיבוש. שננו לעצמכם. יהיה לכם יותר קל”.

ערביים צעירים לבושים חולצות לבנות, רטובות מזיעה, ומכנסיים כהים, שחורים או חומים, היו מהלכים זוגות או קבוצות בין הכפרים ובתוך השבילים הנעלמים בגאיות. והגאיות מוליכים לבקעת־הירדן החמה, נושפת־האדים, שבבוקר אין אתה יכול לראותה בגלל השמש המתנפצת באדים העולים ממנה. ובצהריים כל האוויר מעליה מרטט כמחולל. ובערב היא רחוקה ומואפלת צל־הרים, המתרוממים מעליה כחומה אפלה וחוצצים בינה ובין השמש השוקעת.

“בית־דג’ן”, אומר דוד, “בית־פוּריך, סרטבּה”.

הוא גוהר על המפה המצופה בניילון שקוף ומבריק שאינו משמר את טביעת־האצבעות.

“בקעת בית־דג’ן לפנינו”, הוא פוסק ומניח את המפה בצדו, כחסרת ענין.

“שדות הלחם הרחבים”, אומר הילל, “בקעת בית־דגן. הרבה דגן. שבלים רבות. לחם, לחם לשובע”.

והשדות עלובים למראה. התבואה דלה. טלאים מעובדים וצבורי סלעים שאינם מצמיחים שעורה. אבל האדמה הנחשפת במחשופי התבואה היא שמנה ובחורף הבוץ פה כבד.

“שימו לב”, אומר דוד שהוא עכשיו המפקד, ועליו להביא את בשורת־השחרור אל הפריים. “אנחנו מתקרבים. כוננות. עירנות”.

הג’יפּים מקרטעים מדלגים וקופצים, נאנחים ונאנקים וממשיכים בדרכם כחיות עצמאיות שיש בהן נשמה. עצי חרוב פזורים פה ושם ככפות ירוקות בתוך הנוף המצהיב. ואי כה פורחים המגדלים הצבעוניים של ורד־הקציר, כמו נרות סגולים.

“עוד מלחמה אחת”, אומר הילל ונאנח. עמוס מתעורר מתנומת־שלווים.

“עשר שנים שקטות, אני חותם לך”.

הילל צוחק. קשה להבין מצחוקו אם הוא מאמין בדברים שאמר עמוס.

“המלחמה נגמרה”, חוזר עמוס בכעס מה. “הגבורים כבר עייפים. ורוצים הביתה”.

הילל צוחק ללא מלים. מבעד לגיא המפולש מתפרשת לפתע הבקעה הרחוקה. כמו אדמה מטוגנת בתוך מחבת ענקית שאדים מרטטים עולים ממנה. ואפשר להתיבש מצמא, רק למראה הזה.

“כבר נוסעים ליריחו”, אומר חיים ששתק עד עכשיו.

“גם לירושלים ולחברון”, מוסיף עמוס.

“מתקוטטים עם בחורי־הישיבה, ליד קבר רחל”.

“אוח, הצבועים הללו. רק הרגישו בריח הדם וכבר הם שם”. אומר הילל. מרירות דקיקה נשמעת בקולו.

“כל הכבישים כבר פתוחים. גם בלילות. רק הדרך הביתה עדיין סגורה”. אומר עמוס מהורהר, ונושא עיניו אל בתי הכפר המתבהרים עכשיו ומתקרבים.

“רגע, עוצרים!” אומר דוד. מניף ידיו למעלה, עוצר בג’יפּ ויורד אל הדרך. שני צעירים בחולצות לבנות ומכנסים כהים מתנצלים. באנגלית, כמובן. הם הולכים לטייל “לכוון ההוא!” ופורשים ידיים לעבר הבקעה. “אסור?”

“לא”, אומר דוד, “לא אסור”.

השניים נראים כנרגעים. זיעתם הנספגת בבד, רוצעת את חולצותיהם ברצועות כהות. פניהם שחומות אבל חוורון מונח בהן, מתחת לשחימות.

“יש לכם תעודות?” שואל דוד.

“תלמידים”, הם אומרים כמעט בקול אחד. “אנחנו תלמידים”.

“איפה תלמידים?” שואל דוד.

“בקולג'!” הם עונים בגאווה קטועה. עכשיו הולכים, כי הלמודים נגמרו.

“נפסקו!” צועק חיים מהג’יפּ.

חיוך עלוב במקום תשובה.

“טוב. אתם יכולים ללכת”. אומר דוד לאטו, כמהרהר. אין לו הוראות מה לעשות באזרחים. כל הכפרים מלאים באזרחים. את אלפי החיילים מאתמול, כמו בלעה האדמה.

“אפשר לתת בהם סימנים”, אמר המג"ד אמש, בתדריך. “נעליהם צבאיות, תספורתם קצרה. הילוכם זקוף”. אבל עכשיו, בשדה, מתחת לשמש החמה בבקעת ביד־דגן אפשר לתת סימנים רק בצמאון.

“מה אתה שולח אותם?” שואל חיים, “אולי הם חיילים שבורחים מעבר לירדן אולי הם מרגלים”.

“אולי”, אומר דוד.

“צריך לקשור להם את העיניים, ולהוביל אותם לחטיבה. שם כבר יטפלו בהם”. מוסיף חיים.

“אולי”, אומר דוד, ולאטו מושך רגליו אל הג’יפּ. אין הוראות בענין האזרחים, וכל השבילים שורצים אזרחים. לך תקשור עיניים לכל ההמונים האלה.

אבל חיים אינו מרפה. “ראיתם את הסמל השמן הזה מהחטיבה? ראיתם איך הוא חוקר את השבויים שלכם? מסכן, באמת”.

“הוא מסכן?” מתפלא עמוס. “הם מסכנים”.

“לא”, אומר חיים, “אתה לא מבין. הוא עובד קשה. עם החגורות הללו הוא מזיע גם בערב”.

הילל צוחק. "השמנים מזיעים תמיד.

עכשיו נכנסים הג’יפּים למבואות הכפר. צל הבתים המושלך אל החצרות והפתחים עמוק וקריר. ריח חריף של תאנים וגללים מונח בין הבתים כמו אויר אחר. ילדים כבר רצים לפני הג’יפּים ברחוב הצר והמצחין.

מחנים את הג’יפּים ברחבה הקטנה שבמרכז הכפר. קופצים על הגגות, מציבים מקלעים פה ושם. הקסדות נשארות למטה, לרתוח בשמש.

“כמו קופים”. אומר הילל ורוצה לחייך. אבל נשימתו קשה לאחר הטפוס. מלמטה מגיעים קולות. דוד מזמין את המוכתר אליו. ומייד יוצאים רצים להביאו.

“ג’ארוֹת כאלה יש בשכם”, אומר חיים, “בככר המרכזית. אני אביא הביתה כמה כאלה”.

“תביא את עצמך הביתה”, אומר עמוס, “ואל תתחיל לחשבּז את הגדה”. חיים נפגע. “אני אקנה בכסף”, הוא אומר. “בלי טובות. לא צריך מהם טובות!” הוא מגביר קולו במכוון ומסתכל סביבו במבט מאיים. פני ילד תהויים מציצים דרך החלון וחיים מכוון מולו את הרובה. הילד נבהל ומסלק את פרצופו פתאום.

“טינופות”, אומר חיים, “אחרים כבר משתחררים. חוזרים הביתה”.

המוכתר מגיע בבהלה. איש זקן למראה. מחפש את הקצין. בתוך צל הבית הוא נבלע ונכנס אל החדר. דוד דורש ממנו את כל הנשק. לכאן, לערימה אחת ומיד. הזקן נראה מבולבל קצת. דוד מביא לו את בשורת־השחרור. כוחותינו לכדו את ההר. מטוסינו שולטים באוויר. המלך החייכן, בעל השפם הגזוז לא דאג לכם היטב. לכן תביא את כל הנשק שבכפר שלך. לכאן, ומיד!

על הגג, ממול לרחבה, מחפש הילל מחסה מהשמש הרודפת ונדבק אל שולי הגג. מתחת לענפי עץ התות, בתוך שלולית־צל קרירה. “תותים טובים”, אומר הילל, “טעימים”.

על הרחבה, בצל התאנים, מציבים נערים דקים לבושי־ארוכים שולחן רחב. מכסים במפה ומביאים מים וכּיבושים, פירות וחמוצים. רחבת־הבטון מחוספסת ומאחוריה יש מדריגה. מעבר למדריגה גנת־ירקות קטנה בתוך רבוע של אדמה כהה. דחליל מרופט פורש ידי־עץ, כמו הצלוב. צילו אפס אל בין רגליו.

“תשבו תשבו אורחים כבודים”, אומר המוכתר למטה. האנגלית שלו פשוטה, עובדת־אדמה. דוד בא אחריו ואתו כמה מלווים.

“שימו עיין, אתם על הגגות!” צועק דוד, “לא להרדם שם!”

הילל צוחק ומכרסם תותים אדומים.

“תשאירו משהו גם לנו”, אומר חיים בקול רם.

“נזמין אתכם לסבוב שני”, צועק מישהו מהאנשים של דוד. מלמעלה רואים איך מצטופפים הראשים סביב לשולחן.

עכשיו כבר ברור שהמוכתר מנסה להרויח זמן. במלחמה כבר הפסיד, לפחות ינסה לזכות בזמן. אולי אנחנו כאן רק במקרה. אולי מחר נסע מפה. אולי הג’יפּים המהבילים מרוב חום הם רק רוחות רעות שיעלמו מן הככר ומן הכפר עם צאת היום. לכן אין מה למהר. הזמן עשוי להיות הטוב שבידידים.

“תנו להם גם בשר”, הוא גוער לפתע, בתקיפות של מודח, ומאיץ בנערים. עם הנערים מתרוצץ גם איש זקן ומשתדל להניח הכל במקומו. המוכתר צועק עליו:

“תביא גם גבינה וגם פיתות!” הזקן מחייך כאילו נפחד מעט ורץ.

עמוס טופח על כרסו. “שתהיה לי בריא, עמוסקה”, הוא אומר. “ארוחת־מלכים. כמה טוב להיות כובש”.

חיים מתרגז. “לא צריך את הארוחות שלהם. רעל הם שמים לך”. האוויר חם ודביק ועלי־האילנות אינם נעים. הילל מפסיק לאכול תותים.

“הכפר הזה, בית־דג’ן”, הוא אומר אלי, “הייתי מוכרח להיות בו פעם”.

אני תוהה אליו. “מה פתאום, החוֹר הזה, בית־דג’ן?”

“כן”, אומר הילל ומוחה את שרידי התות מסנטרו, “דווקא בית דג’ן. זה חוק כזה. הכרחיות כזו”.

הילל מפסיק. אולי הוא מחכה שאשאל למה דווקא בית־דג’ן.

“תראה את הדחליל”, הוא אומר פתאום. אני מסתכל למטה.

“ילדים יחפים וחוחיות צהובות מקפצות בין רסיסי־הממטרות, וערוגות רעננות”, אומר הילל.

רחוק מעבר להרים האלה, שם בשפלת־החוף שהבל הים מכסה אותה. רחוק מהמלחה שכבר נגמרה לפני כמה ימים. אבל היא עוד פה, על הגג, ברחבה, בעיניו של הזקן המתרוצץ להניח רצון החיילים.

“אבא היה פה, לפני המון שנים”, אומר הילל שוב. “קנה שתילי בננות אצל ערבים. פה, בבקעת בית־דג’ן”.

אני מקשיב. למטה הומים קולות האוכלים. דוד מסבר את אזני המוכתר, המתעקש שלא להבין. בשורת־השחרור חוזרת שוב ושוב, באנגלית למתחילים.

“בערב הגיעו לשכם ורצו להמשיך עם המכונית מערבה”, ממשיל הילל לדבר לאט, כמו אל עלי־התות בעלי הבטן הרכה והשעירה.

“ההמון גילה אותם, החל לרגום אותם ואיים לרצחם נפש, עם הערבי שאתם. מוכר הבננות”, הילל הפסיק לרגע. הוא חופן בכפו מים מן הכד ושוטף את כתמי התות הכהים. “הם נלחצו אל בנין המשטרה ושם מצאו מחסה ללילה. השוטרים לא הוציאום אל אנשי שכם בלילה. והערבי היה אתם, על הספסלים הקשים בחדר, המואר כל הלילה. לפנות בוקר שככה חמת ההמון והם חמקו עם המכונית בחשאי. עם שתילי־הבננות עטופים בתוך שקים רטובים”.

יש איזו רוח קלה באוויר. העלים נעים קצת, אבל החוֹם אינו מרפה.

“תשלח ילד עם מים אל הגג!” צועק מישהו מאחד הגגות. אחרי רגע מופיע ילד במדרגות עם כד מים בידו. המים קרירים והכד מעלה אדי־צנה טובים.

“מה אתכם, שם למעלה?” צועק דוד. גם הוא מתחיל לכעוס. המוכתר עקשן ומרגיז. העסק לא יסתיים כל כך מוקדם. צריך להזדרז.

“אתה מבין?” שואל הילל, “אבא יכול היה להשאר פה בבקעת בית־דג’ן, בגלל שתילי בננות. אז, לפני המון שנים. אתה מבין?” הוא שואל עוד פעם.

אולי איני מבין. אולי לא בדיוק מה שהוא רוצה להגיד לי. אני חושב על “ההכרחיות הזוֹ”, שהילל הזכיר קודם. השמש משחקת על ראשו של הדחליל. מלמעלה הוא נראה כמו מחוג של שעון־שמש גדול. שהצל מרקד סביבו במקום הצפורים שברחו.

“אתה מבין”, חוזר הילל, “אני הייתי מוכרח להיות פעם בבית־דג’ן המחורבן הזה”. הוא אומר ומשתתק. כאילו אמר יותר מדי. אני חושב על אבא של הילל לפני המלחמה. איך בא לקנות בננות וכמעט נשחט על מדרכות שכם. ואולי היה דמו נספג באדמה הכבדה הזה, שמבעד למחשופי־התבואה היא נראית כהה כל כך. ובחורף ודאי תהיה לבוץ סמיך. החום מעיק עכשיו מאד. גג הבית דומה לרצפה מלוהטת, והילל שואל אותי אם דוד לא יגמור שם אף פעם.

“שתהיה לי בריא, עמוסקה”, מגיע קולו של עמוס מלמטה, מאצל שולחן הסעודה, בלווית פרצי־שיהוקים רעשניים.

“הארוחה הטובה ביותר מאז המלחמה”, מכריז חיים בקול רם וצורם.

“ממזרים, יודעים להכין אוכל”, הוא אומר כאילו כל הכפר מחכה למחמאה המרירה שלו.

עכשיו מביאים הנערים המתוחים והדקים מאכלים חדשים לשולחן, ומוזגים מי־בורות בכדים ובקנקנים. דוד מחליף את האנשים, ומוריד מן הגגות את האנשים הרעבים והמיובשים. במקומם הוא שולח אל כּבשן הצהריים המעובה את עמוס ואת חיים ועוד אחרים.

עכשיו, שהילל יורד במדריגות הדבוקות לצלע הבית, והמקלע המצחין משמן־רובים מורתח בידיו, מכה פתאום רוח קרירה על פניו. מעבירה כאילו איזה משרק נעלם בין עלי־התות ובענפי־התאנים.

כבר אחרי הצהריים. מאוחר. ועכשיו סוף סוף מתחילה לנשוב הרוח.


המלצות קוראים
תגיות