רקע
אלישע פורת
בחנייה לפנות בוקר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לזכר סגן רפי (רייקוֹ) בןיעקב ז"ל

ביום חמישי עם צהריים ירדנו אל הנחל לשטוף מעל בשרנו את זוהמת השבוע האחרון. בתוך הנחל קרס כמו על ארבעותיו הגשר הישן. אבנים גדולות וקורות ברזל מכורסמות חלודה. מאחריו ניצב סכר הרוס שאמצעיתו נקרעה בזרימה הפרועה של שטפונות החורף הפתאומיים. רק בסיסיו נותרו דבוקים, ככרעים חסונות אל בטן ההר. מעט מתחת לגשר הפיל מימיו מפּל דק שלא היה נאה ממנו לרחיצה בכל ארץ ההרים מסביב. על הגשר, מעל לעמודים הגדולים, עברה הדרך הראשה אל הירדן. לפני המלחמה היתה כביש, אבל שרשרות־הטנקים רטשוה והפכו את תחתוניה למעלה, והותירו אחריהן מסילה דרוסה, טחונת־אבנים ומסלסלת אבק קמחי ודביק, הרודף את המכוניות העוברות כמו ענן עשן. בצד הפלג לפני המפּל, במקום שהדרכים מצטלבות ביניהן, נחה חלקת⁻מטע גדורה ובה עצי⁻תפוח מוריקים. פירות התפוחים כבר היו גדולים כאגרופי זאטוטים. והיו ירוקים וחמוצים וגדושי⁻בוסר. עד שהלשון הלוקקת והחך הטוחן הסתמרו למגעם. אלא שהיו תפוחי־הפקר, והגדרות היו פרוצות לכל חייל. ומצווה, ממש מצווה היתה לקטוף בהם, לנגוס בהם, ולירוק את העיסה החמוצה בבהלת־בחילה. ולהשליכם נשוכים ומקולקלים אל המים הזורמים. ואחר כך לעמוד על שפת־המים ולהשקיף על מירוצם הטהור. ועל התפוחים הצפים בהם כבועות ירקרקות. נישאים בזרמם בין שבלי־הקצף הרחק במורד אל עבר הגשר. ואחר כך עם נחש־הנחל המכסיף בינות לפרדסי־הלימונים והלאה, אל בין המקשאות. בדרך היורדת לירדן.

בשעה שהיינו זורקים בגדינו המטונפים אל השיחים ומטילים נעלינו הכבדות במדרון, ורצים לטבול במים, ערומים ומזיעים, היו חולפות על הגשר שיירות ארוכות של מכוניות ובהן חיילים עייפים.

“הם חוזרים מהגולן”, אומר יובל בעת שאנחנו נחפזים וקופצים אל המים.

על דבשות־החבילות המעורמות ועל גגות־האוטובוסים הרותחים בחום השמש שכבו חיילים עירומים עד מתניהם, והראו בידם על הנחל ועל המפּל, שנראו להם ודאי כחולים וזכּים כחלום־הזוּי. האבק שנטפל לשיירות אפף אותן כמו אֵד ולא הניח להן גם זמן רב לאחר שנעלמה המכונית האחרונה.

“אני רוצה לדעת מה שלום אחי”, אומר יובל בתוך המים.

“היה עם הטנקים?” אני שואל.

אנחנו מפקירים גופנו ללטופי־המים הזורמים, הרוחצים ושוטפים מעלינו את זוהמתו המאוסה של שבוע המלחמה האחרון.

“כן”, אומר יובל, “הוא טנקיסט. מאז יום שני לא שמעתי כלום”.

“מה תועיל הדאגה”, אני אומר.

יש איזה ריח מיוחד למים. אולי ריחם של הצמחים שהנחל שוטף שרשיהם בדרך מרוצתו. ואולי ריחן של הבהמות השותות ממנו, שם למעלה בהר, בין הכפרים, במקום שהוא נובע. ואולי ריחה הנעלם הוא, של הארץ הזאת, ארץ ההרים שמסביב. ארץ שומרון המוצצת את הלב.

“אני לא יודע למה”, אומר יובל שוב, “אבל אני מודאג”.

מכיוון שאינני יודע מה לומר אני שותק. למעלה על הכביש מתחדשת מרוצת־השיירות. החיילים שעל גגות האוטובוסים מניפים דגלי־שלל צבעוניים וצורחים בקולות שמחה. איננו שומעים את המלים. הרוח בולעת אותן. ורעש השיירות ושאון הנחל מחרישים אותן מרחוק. אפשר לראות מכאן איך מתחשק להם לקפוץ מתוך הררי־האבק ולצלול אל תוך חלקת המים הירקרקה. ולחרבן בקול גדול על מסדרי־הסיום הארוכים והמיגעים. ועל הקיץ הלוהט שדרכו הם נוסעים עכשיו.

“אלה חוזרים מהגולן”, אומר יובל, “אולי גם אחי ביניהם”.

“בוא, נצא לכביש”, אני מציע, “אולי תפגוש את אחיך”.

יובל שותק.

אני מצליל פני במים וזוכר פתאום את הלילה הארוך. ישבנו במכוניות ונסענו בתוך העמק. בין הזיתים הכבדים, ליד המדלעות הזעירות וגני⁻הירק הרכים. קודם, שעה קצרה לפני השקיעה ראינו כמה פגרים של טנקים שרופים תקועים כגושים כהים בשדה התבואה הבשלה. מן ההרים עלה עשן כבד ונסע לאטו עם רוח הערב.

“אינני יודע מה עם אחי”, אומר לי יובל. הוא ישב לידי ולא חדל מהביט בטנקים המשחירים. עד שירד החושך והם נבלעו בו.

“כדאי שייזהר”, אני אומר פתאום ולוחץ כתפו בכפי. והוא נושא אלי עינים מופתעות.

“אתה חושב?” שואל אותי יובל.

“כדאי שייזהר”, אני חוזר ולוחץ באצבעותי העייפות את כתפו. בחוץ על ההרים יש אפילה גמורה. רק האורות הקטנים של פנסי המכוניות המרוחים בוץ מרקדים ריקוד גחליליות מוזר. במעלה הכביש בתוך פרצה חצובה בסלע, בוערת משאית. סרחון נורא של גומי נחרך עולה ממנה. האש בוערת יפה. נותנת אור גדול ואדום. וכל מכונית בשיירה הארוכה שלנו עוצרת רגע לידה.

“שייזהר”, הוא לוחש כאילו אל האש, “אתה צודק. שייזהר”.

ואחר כך בחניה, לפנות בוקר, בשדה על שפת־הוואדי ישבנו אל המדורות. ארגזי תחמושת מנופצים בערו בלהבה יפה. והחיילים סיפרו ביניהם בקול עייף. אחדים נרדמו בישיבה, והתכופפו אל מול האש כמו בטקס תפילה עתיק. חייל אחד סיפר והאחרים הקשיבו לקולו המהלך בתוך הלילה.

“לפנות⁻ערב נסענו אל בית⁻החולים. מאחורינו דהרו הטנדרים שהפכו לאמבולנסים. דחוסים בפצועים נאנקים. מהם שלא יוציאו גם את הלילה הזה”.

זכרתי פתאום את קרונות־הסוסים העמוסים בגוויות. הלא ראיתי אותם פעם באיזה סרט רחוק על מלחמה רחוקה שהשתוללה באיזו ארץ רחוקה.

“האח שקיבל אותנו פרץ כמשתולל”, ממשיך החייל לספר, “בצעקות פרועות ובצווחות פרא. בחלוק לבן מטונף, ורטוב מזיעה. את ההרוגים, לא לבלבל. הצריח כמשוגע. לא לבלבל את ההרוגים עם הפצועים. מה אתם עושים? מבולבלים. כן, ככה זעק. קראנו לקצין־רפואה שעמד שם”, ממשיך החייל, “והוא בא, ונזף באח המשתולל. וההוא נרגע פתאום. והסתלק מן החצר”.

החיילים משוחחים ביניהם בקול שקט. מן המקום שבו אני יושב אני יכול לשמוע את קול המספר. אני עייף מאד ורוצה לישון. ואני יודע שהשחר כבר קרוב. אבל דבריו מגיעים אלי, וחודרים דרך אזני היגעות. ואני מקשיב בעל כרחי.

“בדרך חזרה הכתה בנו רוח קרירה. הזיעה התיבשה מתחת לקסדות והקרקפות הצטננו. היה כבר כמעט לילה כשחצינו את העיר. הג’יפּ היה עמוס לעייפה בממתקים ושקיות ותפוזים מקומטים. האנשים עמדו על שפת־הכביש והטילו בנו בחזקה חופנים מלאים. הסוכריות הקשות הכאיבו לפנינו כמו אבנים קטנות. צעקנו אליהם”, מספר החייל ורק קולו נשמע עכשיו בין התפצחויות האש במדורות, “צעקנו אליהם, שלא לנו הכבוד הזה. לא בשבילנו התהילה המתוקה הזו. הראינו להם את שיירת־האבמבולנסים המשתרכת מאחורינו. אבל הם לא הבינו. ולא ראו. והמשיכו לצעוק ולהריע”.

הלילה כבר כמעט נגמר. ריח־אורנים חריף ויבש נישא מהחורשות שבמדרון. יובל בא פתאום ומתישב לידי.

“הדברים שאמרת”, הוא פותח. אבל אינו ממשיך. הוא משתרע לידי. אני מתאמץ נואשות להרדם. יובל שוכב כישן. עכשיו שאני מוטל בתוך שק־השינה המצחין, אני מדמה לעצמי שאני שוכב בתוך שק־תכריכים לבן. ששמי ומספרי האישי חרוטים עליו באותיות הסגולות והמעוקלות של העפרון הכימי. החייילים אמרו שראו במסדרונות בית־החולים ערימות של שקי־ניילון לבנים. אני חושב על אחיו של יובל המונח בתוך השק, ושמו מצוייר באותיות כחולות על חלקת־הניילון הצחה. מה יש לו ליובל שאינו יכול להירגע. מדוע הוא בא לשכב כאן על ידי בשעה זו. אני מתהפך בתוך השק ונגעל מריחה של זיעת־החיילים, שאינה מתייבשת גם בשעה קרירה זו.

הבחורים שחזרו מבית־החולים סיפרו שראו את השקים הלבנים הנסגרים ונפתחים בקצותיהם. בפתח האחד נכנס הגוף ובפתח האחר יוצאת הנשמה. ואם שוכחים החייילים לפתוח את פתחי־הנשמות יכולים הם לכלוא את נשמתם של המוטלים בשק. והיא תתלבט ותפריע את מנוחתם האחרונה והארוכה כל כך.

אני חושב על הידים הגסות האוחזות בי עכשיו ומחליקות את גופי לתוך השק. אני נאנק מחוסר נוחות. אולי נרדמתי לכמה שניות. יובל שוכב לידי, על הארץ הזרועה אבנים קטנות. ופניו תקועות בשמים הזרועים כוכבים קטנים. עיניו סגורות והוא דומה כישן. אני רואה פתאום את אחיו המוטל ככה עכשיו ללא תנועה, על הארץ השחורה הזרועה כתמי־אפר כסופים. ופניו תקועות בשמים האפלים הזרועים פרחים לבנים, מקושרים בסרטים שחורים ופתלתולים. קול נגינה שקט עולה עכשיו מן המדורות הדועכות. אולי שומר מנומנם מפזם לנפשו שיר־ילדים שכוח, שחלומותיו העירוהו מתחתיות נשכחות. מכשירי־הקשר כבר מזמזמים בקולם המתכתי והיבש. ויובל נרתע פתאום במקום רבצו. מקפל ברכיו אל סנטרו ופולט אנחה כבדה. ופה, מקרוב כבר קוראים הקולות הקשים של רבי־הסמלים המזרזים את האנשים לקום. “לקום נבלות, לקום”.

“בוא, נצא לכביש”, אני מציע, “אולי נפגוש את אחיך”.

המים טובים ויובל שוחה בהם ומתרחק לעבר הגשר. לפתע נשמע קול מנוע מוּכּר של ג’יפּ ממהר ובא. הוא ירד בדרך ההרוסה וענן אבק מתערבל ורודף אחריו. ואחר כך נשמע קול חריקה של בלימה חזקה. ואז ראינו את הג’יפּ בצד הדרך, במקום שהשביל היורד אל הנחל מתחבר אל הכביש. קצין מאובק, בעל פנים שלא גולחו ומשקפיים כהים הצומחים מעל לאפו ומסתירים את עיניו, מקפץ מהג’יפּ.

“מי זה כאן יובל?” נשמעת צעקתו בעוד הוא מדלג מעל לאבנים שבמורד.

“מי זה כאן יובל?” הוא חוזר ושואל במפגיע, בקוצר־רוח, כמודאג.

“שם, שם”, מכוון אותו מישהו מהחיילים ומראה באצבע מושטה לעבר המפּל.

“הוא מתרחץ שם”.

ובעוד הקצין מתחיל ללכת בין שיחי־הגדה הגבוהים ולאורך הגדר של מטע־התפוחים הפרוץ, צועק מישהו אל יובל.

“יובל, יובל, מחפשים אותך כאן”.

ועד שהקצין אַרך־הזיפים מגיע אל המפּל יוצא יובל מן המים, ומגשש ברגליו היחפות שנתרככו מן המים. נזהר מן האבנים החדות ושרשי־הצמחים הקשים והמכאיבים. עכשיו אני רואה איך פניו מחווירות כמו האבנים שהנחל זורם ביניהן. מרחוק, מן המקום שבו אני עומד וצופה, אני יכול להרגיש איך הדם אוזל מפניו במהירות. והשערות הכהות שעל לחייו ובשקעי־סנטרו, מתבלטות כמו צללים.

הוא רץ לעבר הקצין. אחר כך נעצר בעודו מתכופף פתאום, וצועק צעקה כאובה שאיני יכול להבינה. אולי קרא בשם אחיו. ואולי ניאֵץ את מי שהורג אחים קטנים בשדות־החטה הבשלה. בתוך הטנקים השרופים שגם האדמה סביבם נחרכה וכוסתה באפר שחור ופריך. שהרוח משחקת בו אחר הצהריים.

ואז אני רואה איך הוא חופן בגדיו בידיו ומאמץ אותם בחזקה אל חזהו, ודומם על מקומו. ומרחוק נראה כאילו הוא מקשיב אל הקצין. את עיניו איני יכול לראות מכאן, כיוון שהוא מרכין ראשו לתוך האדמה, שעליה מנטפות טפות־המים המחליקות מגופו הערום.

ואחר כך הקצין פונה לאחוריו ויובל ממהר אחריו. מתלבש בעת הליכתו, רגליו נכשלות באבנים החדות בשביל הקצר והתלול. עכשיו הם למעלה על הכביש. ואפשר לראות איך הם מטפסים על הג’יפּ, ואיך הקצין מתישב בתנופה ליד ההגה. ואיך הג’יפּ קופץ פתאום לפנים, ונהמת־מנועו גסה וקולנית. עכשיו הם נוסעים הרחק מעבר למחנה העזוב, חוצים את העיר הנטושה, וטסים הלאה, הרחק אל מעבר למחסומים. והרוח עוד נושאת את נהמת הג’יפּ זמן רב אחרי שהרחיק בין הגבעות. החיילים מתקבצים ליד ערימת הבגדים. כולם עירומים ומנטפים מים צוננים שריח הפלג הטהור עולה מהם. ליד הבגדים מונחים התפוחים הירוקים והחמוצים. איש אינו נוגע בהם.

“מה הוא רצה הקצין הזה?” שואל מישהו.

השאר שותקים. כולם כבר יודעים. הרוח נושאת את הבשורות הרעות.

“זה אחיו הלך”, אומר אחד החיילים לאטו.

הוא משהה את עינו מול הכביש. כאילו הוא רואה שם דמות רחוקה הנעלמת מאחורי העקול. פתאום מתלבשים כולם במהירות. התפוחים נשארים מוטלים בעשב, ושמש הצהרים חסרת־הרחמים צורבת בהם ומשחירה את קליפתם.

כמה חדשים לאחר המלחמה, ביום חלוקת האותות נפגשנו שוב. האולם היה מלא. האנשים הרבים שבאו אל הטקס היו לבושים בגדים טובים, וחולצותיהם הלבנות והנקיות הבהיקו מתחת למלבושי־הצמר העבים. זכרתי את בגדי הצבא שעליהם, ואת החגור המצחין מזיעת חיילים עתיקה. פניהם היפים מגולחים, ומאחורי צווארם נקרשה אז זיעה משחירה.

“שלום”, אמר לי והפתיעני בתקיעת־כף.

“שלום, מה שלומך?” אני בוהה אל פניו ובאיטיות צפים אל מול עיני שמו ופרצופו, וצהרי היום הכבשניים ההם. שם, ליד הגשר מעל למפּל. וזכר הג’יפּ עולה בי, הג’יפּ היורד באנחות־מנוע מחרידות מן הדרך שהטנקים קרעוה. ועכשיו אני מביט בעיניו.

“אני הרגשתי”, אומר יובל.

“מה זה משנה היום”, אני אומר לאט, כמרגיע.

“זה משנה, זה משנה”, אומר יובל וכאילו רוגז קל מנשב מדבריו.

בינתיים התרוקן האולם וכל המוזמנים יצאו החוצה, אל הדשא, לחטוף כיבוד ולשתות משהו. כמעט נותרנו לבדנו.

“זה העיק עלי מאד”, אומר יובל, “וחשבתי שתרצה לשוחח על זה”.

“לא”, אני אומר, “כבר שכחתי מה שהיה”.

“לא בזה הענין”, הוא אינו מרפה, “לא בזה הענין”.

“לא”. אני חוזר ואומר ישר לעיניו, “לא. כבר אינני זוכר. וזה גם לא חשוב”.

אנחנו שותקים עכשיו איש עם עצמו. יובל משחק באצבעותיו באוֹת שקיבל לפני שעה קלה. הוא ממולל אותו וממשש את האֶרג הגס, המתוח על חתיכת־הפח.

“הלא תבוא פעם אלינו להכיר את החבריא?” הוא פונה אלי בפנים נעימות, “הלא תבוא?”

וככה, בשיחה נעימה וחביבה כמו בין שני אנשים כמעט זרים, אנחנו יוצאים מן האולם שהנערים כבר החלו לנקותו. בחוץ על הדשא ישנה מהומה גדולה. ומלמעלה, מן השמים האפורים, מתחיל לטפטף גשם. ואחר כך אני רואה את יובל מתכופף ליד דלת מכוניתו הקטנה, ואוסף את רגליו אל סנטרו בשעה שהוא נדחק אל תוכה. ונהמת־המנוע שלה נשמעת מרחוק שקטה ולא נחפזת. אבל רגליו הנאספות אל סנטרו מעלות על זכרוני את הבוקר הרחוק ההוא. ואני מצפה לשמוע את קול אנחתו הכבדה, שהוא פולט מתוך שנתו החטופה. ואחר כך, בין התפצחויות האש במדורות הדועכות, אולי יעלה קול זמר עייף של שומר מנומנם השר לנפשו שיר ילדים נושן, שחלומותיו העירוהו מתחתיות נשכחות. ומקרוב מקרוב יקראו פתאום קולות הזירוז הקשים של רבי־הסמלים.

“לקום נבלות, לקום”.


המלצות קוראים
תגיות