א.

לפני שאני נוטל אותה בזרועותי, אני אומר תפילה קצרה. בעצם, אינני מתפלל. אני מודה לה. מבלי שתשמע. אני מודה לה שאוכל לאהוב אותה הלילה. ואתמול עוד הייתי רחוק, מעבר להרים שנתכסו בחשיכה ונעלמו. מעבר לכבישים שנמלטו הרחק מכאן. וגם הדברים המעציבים שקרו, העיקו עלי מאד. אבל עכשיו, הן הארץ גדולה, ומחוץ לחלונות פרוש מידבר של אהבה שהצללים לבדם רשאים להכנס בו. הדרכים האפורות שאבק החיזרה מותז עליהן כמו קרישי־בזלת, רחקו מאד. ואני כבר שכחתי כמה צונן היה אבק החיזרה שדבק לכפותי. כששכבתי שם, מתחת לכביש, מתנשם ונוהק, מתנשף ונואֵק ובולע אוויר כמוכה־צמאון. אחרי שנשאנו את האלונקה אל הצל האטום שנשפך מן המכונית. ואחרי שגררנו את גופתו שעה ארוכה בין הגבעות. קול הגרירה נשמע חזק באוזני, וצורם, ואני חשבתי שהוא הולך מסוף הלילה ועד סופו. לפני שאני נוטל את גופה בידי, אני מוחה אותן על הסדין הצונן והחלק, להפיל את גרגרי הבזלת שאולי דבקו בהן. אני רוצה לגעת בה בידים רכות וחלקות שלא תחוש אפילו בקמטי־העור הזעירים. קול הבגדים המושלכים אל הרצפה נשמע כבד ומעלה־הדים, וכמעט שאני שומע שוב את ההדים המתגלגלים מן הכביש אל הגבעות הריקות והעוינות. אחר כך כשקול הרעמים מתחיל להתגלגל בתוך אזני אני נושך את בשר⁻הכרים הצונן עד שלסתי מתכווצת מכאב. ואז אני מרפה מן הכר. והשאון הרע אוזל מתוך אזני, ואני שומע את הלחישות שהיא לוחשת באזני.

“עורי חלק?” היא שואלת.

“כן”, אני אומר ולוטף את חלקת־עורה. “עורך חלק וגם נעים”.

“אני יודעת”, היא מלחשת, “רק רציתי שתגיד”.

“אמרתי”, אני מלחש באזניה, “הנה אמרתי”.

היא אינה משיבה. ונושקת לי מתחת לצוארי. אחרי כך היא מטילה על פני את שערה ואני שומע את קול הרוח ההולכת בין הגבעות. ואני חש את מגע עלי־האלונים המדגדגים בפני. והיא קושרת שערה מתחת לסנטרי כאילו היא מתכוונת לחנקני בחבלים.

“ושערי חלק?” היא שואלת.

“כן”, אני אומר ולוטף שערה, “שערך חם וחי. אבל”

“מה, מה אבל?” היא נורא רוצה לדעת.

אינני עונה. כאילו סתמתי בענין זה ולא אפרש. אבל היא מפצירה בי שוב ושוב.

“מה, מה אבל?”

“אבל פלומתך הרכה”, אני לוחש, “שבין שדייך, רכה יותר”.

היא צוחקת מגופה. צחוק חם. וכּוֹרכת עצמה סביבי.

“בעד המלים שאמרת”, היא נצמדת, “בעד המלים שאמרת, הנה מה שמגיע לך”.

וקולה נחנק בתוך פי. ואנו מסתחררים על הכרים, כמו על הדשא הרך. ואחר כך נופלים ונופלים, והתקרה מעלינו, ומעליה השמים. ומעליהם, גבוה, כאילו צופה בנו מישהו. מסתכל ומסתיר פניו בין הכוכבים.

ולפתע אני נעור בבהלה, כאילו קולות ירייה נשמעים פה סמוך. ואחר כך אני שוכב ער ומקשיב לקולות הלילה המהלכים מאחורי החלונות. עכשיו אני שומע את העטלפים מהמים בתוך הצמרות. קול יריקותיהם על הגג מהדהד כקול ירייה. אני צוחק לנפשי ונשקט. אחר כך אני נוטל אותה שוב בידי, מטבע את פני בפניה ומצליב גופי לעומתה. אני רוצה לחוש אותה בכל נקודה זעירה שעל רחבי עורי. והיא מצטנפת מתוך שנתה, ומשמיעה קולות אנחה נשברים, ונענית לי בגוף חם ומתדבק. ושוב אנו מסתחררים ונופלים, ואני רואה את עיניו מביטות בנו מבעד לסדקים שבין הכוכבים. הווילון מרקד קצת ובאה רוח לילה קלה, שנושאת אתה ריחות חיים לתוך החדר. כשהווילון שב ונצמד אל החלון, חולף בו צל עובר, ואני נרעד מתוך חומי. כאילו עיניו עוקבות אחרינו מבעד לחלון, וכאילו צילו הוא החומק אל בין השיחים.

כשנשמעות שוב יריות־העטלפים על הגג, הן מהדהדות באוויר הלילה השוקט כמו קול היריות שהפילוהו. וקול החרצנים המדרדרים אל המרזב, הולך בעצמותי כמו קולות הגרירה שנגרר גופו, בין השיחים הדוקרים, על שפת־הכביש, בתוך אבק החיזרה הצונן.

ואחר כך פלחו את החשיכה קרני פנסיו של האמבולנס. וקולות מאומצים ומהוסים רחשו מאחורי דלתו. וכשהפליג בחשיכה אל בית־החולים הרחוק, חשבתי על אנחותיה הנשברות שהיא נאנחת בשנתה, ועל קצות אצבעותיה המפלסות שבילים נסתרים במדבר גופי. ועל המקום הקט והנחבא בשפולי צוארה, שהעורק פועם בו כמו חי.

“בוא בוא”, היא אומרת ומושכת בי אליה. ואני מסיר עיני מהווילון ומהשיחים ומהשמים הסדוקים שעיניו מציצות מתוכם. ואוזני שומעות רק את קולות־התפנוּקים העולים ממנה. וקול הגרירה שוקע באפלה. ואני מנגב ידי בסדין המלוהט מתחת לגווה, ומוחה ממנו את אבק החיזרה הדבוק. וקולות הכלבים שהלילה נושא, וריח האלונים החריף, והצמאון הנורא הזה לשוב משם, את הכל אני שוכח. את הכל אני זורה לרוח הלילה, כשאני יורד לתוכה וגווע לאט בין רגליה.

ב.

בשעת אחר־הצהרים המזרה חום רע הביאוהו לקבורה.

הזעתי כולי, זיעה חמוצה ושנואה שריחה הולך למרחוק. נכון שבאתי מרחוק. אבל לא למענו באתי. אלא כדי לראות אותה, קטנה וחבוקה בידי זרים, המוליכים אותה כנגד רצונה בדרך הארוכה והרעה, שמצדיה אינה נושבת עכשיו כל רוח טובה. וגם את רגליה החמות שאהבתי אתמול לא יכולתי לראות מרחוק. חשבתי שתלך בודדה וגאה כמו כלבה עזובה שריחות ייחומה נשטפו ממנה. והכלבים כבר אינם מפנים אליה את חטמם הלח והמשתוקק. אבל היא הלכה שבויה ומהודקת בזרועותיהם. כאילו רצתה ליפול על האדמה ולדבוק בה. והם לחצו את זרועותיה היטב. ואימצו את אחיזתם, ולא הרפו לאורך כל הדרך. ככה הלכו יחד כמו גוש אדם, ולפניהם הולכים החיילים ונכשלים באבנים הקטנות. וסדר שורתם מתפרע מחדש כל רגע. אולי רצתה ללוותו. אך הם הכריחוה. כקדושה בשחורים. להראות לכל האנשים הרבים שנאספו לכבודו האחרון. איך השאיר אשה חמה וחיה. ואיך הולכת היא אחריו. ואם לא תשמוטנה הידים הזרות אחיזתן, היא תפול אחריו לתוך הבור. והם יכסו גם אותה ברגבי העפר הגדולים והקשים, החצוּבים מן האדמה הרעה הזו.

“נכון שאתה לא חושב שאני כזאת”.

“נכון”.

“לא באת אלי בשביל זה”.

“לא”.

“אז למה באת?” היא שואלת פתאום.

בתחילה לא עניתי. חשבתי שהיא לועגת לי. התחינה הזו, ובקשת האשור. שאני אחתום עלייך, אשה טובה שכמותך? אשה ישרה שכמותך? הלא האלוהים עדי שהתמסרת לי מאהבה בלבד.

“למה, למה באת?”

“חשבתי שקראת לי”, אני עונה שקט. כמו כלבה הקוראת אל הכלבים. בכוח ריחה ההולך למרחקים. ובכוח רירה הזב, ובכוח קשקושי זנבה המסעירים.

“לא קראתי אליך”, היא אומרת, “אתה רחרחת אחרי”.

ושוב עולים קולות הכלבים מן הלילה, ונישאים עם הרוח הזוֹרה אותם על דרך החיזרה, שהאבק מונח עליה צונן. ומחר בבוקר אפשר יהיה לראות את טביעות־רגליהם של רמשׂי־הלילה השחורים.

“אתה אתה”, היא משננת במרירות. כאילו אני הרסתי את כל חייה. אבל אינני מקשיב. אני רק חושב לי את מחשבותי הרעות, לעצמי בשקט. והיא יכולה להתפוצץ משנאה.

“אַת יודעת”, אני אומר לבסוף, “אַת הרי יודעת. ועכשיו אין מה לבכות. כבר מאוחר”.

“אתה אתה”, נשפכת המרירות ממנה וממלאת את החדר. נוחתת על המיטה ובין הכסאות. הלילה כבר נחרב, ועד הבוקר נקרצף את החלאה.

לפעמים אני סבלני ועוקב. ואולי גם נהנה מן הארס המזוהם הַניגר ממנה בלילות חרבים, כמו הלילה הזה. ולפעמים אני מתעצבן פתאום, ואני זוקף אוזני לקולות שבחוץ, ונרעד כולי מיריות העטלפים שעל הגג, ובתוך המרזבים.

החיילים באמת יורים עכשיו אל העצים ואל השמים שמעליהם. ואני מבקש על צפורים תמימות שלא יפגעו בהם הכדורים במעופם. ושגם התפילה הקטנה שאומר עכשיו איש אחד על קברו, שגם היא תגיע לתעודתה. כמו הצפורים התמימות, וכמו הכדורים שעשו שליחותם, פה למטה. ומה שיקרה להם שם, למעלה, כבר לא חשוב. עלה אחד שנתלש מהעץ לקול היריות נושר מעלי ונופל למרגלותי. ראשו מתפלש בחול ורגליו מפרפרות באוויר. כמו שפרפרו שם, מתחת לכביש ובין השיחים. וכמו שמפרפר העורק החם והיפה שבשפולי צוארה. במקום שמתחיל התלם החמוד שבין שדיה.

הידים הקשות שמוחצות את גופה, משפילות את גווה ומרכינות אותה בכוח, רכינה עמוקה. מעל לקבר הטרי. מפתח חולצתה מתרחב והחוורון שנשקף אלי ממנו מרעיד את נשמתי. וצמרמורת ארוכה מחלחלת בי, עד עקבי. אחר כך מחזירים אותה מלוויה אל השורה, ומסיגים אותה אט אט, צעד אחר צעד אחורנית עד שהם חוזרים לגוש שממנו נפרדו. ושוב הם מגבירים לחיצתם על זרועותיה הרכות, המוטלות ביניהם כמו יונים מתות.

“הו, כמה שאתה שעיר”, היא משמיעה קריאת אפתעה כשהיא בולשת את מערומי בזרועותיה הרכות, המטיילות על גופי כמו יונים קסומות.

“אבל בטנך”, אני אומר, “רכה וחלקה”.

כמו ילדה שגילתה משהו חדש היא חוקרת אותי על מעטה שערי. כאילו אינני עירום. אלא לבוש בבגד אחרון, שעוד לא הסירה. ואחר כך כשאנו נופלים והשמים מעלינו, נסדקת התקרה ועיניו גולשות אלינו על חוטי המנורה המשתלשלים כמו שבטים רפויים. ומבעד לחלון הפתוח מציצים אלינו כוכבים אפורים כצבען האפור של עיניו.

“אתה אוהב נכון”, היא מלחשת ומלחשת. והבל פיה החם ממלא את אזני כמו שמן רך וחמים. וכשהיא מתרוממת מעלי ומתרחקת, אני רואה את עיניה מתפזרות. כמו עכשיו בשעה שהיא מתרחקת אחורנית והזרועות הקשות מוליכות אותה במעלה, בקצב איטי אבל שווה. וראשה מתנועע, כאילו חלצו את השרירים מצוארה.

ג.

ופתאום אני ניגש אליה וקורע מעליה את ידיהם הלופתניות. ואני כמעט כורע לפניה על ברכי, בתוך החול, על חוּדי האבנים הפזורות. ואני מלחש אליה לחש גדול שגם אוזניהם יתמלאו ממנו:

“בואי משוגעת, לאן אַת הולכת?”

ואני מניח מצחי על המקום שבו תדרוך כף רגלה ברגע הבא. אם לא תפול גם היא מולי, ותכרע על ברכיה ותלטף את שערי. ותצנן בכפתה את רקותי הלוהטות. ותביט בעיני אישון מול אישון. ותגיד לי בקול חרישי, שאם הם ירצו לשמעו יצטרכו לאמץ היטב את אוזניהם:

“טפשון, מה אתה נבהל?”

ואחר כך תקים אותי מן העפר, ידה בתוך ידי.

“בוא, אל תבהל”, היא אומרת אלי עכשיו בקול רם שכל הקהל שומע ומחשה. והיא מובילה אותי אחריה כמו אפרוח, בלא כוח בלא מאומה.

“תלכי תלכי”, הם צועקים עכשיו וכל הקהל שומע ומשתאה.

“אבל מה זה?” היא קוראת בקול איום, ומטילה חופן חול בין עיניהם הנפוחות.

“תלכי גם אַת אחריו, זונה”, הם צועקים בפראות וכל הקהל שומע ושותק. גם אני שומע. וגם אני שותק. כאילו בכלל אינני שם. כאילו אני יושב לי למעלה על ענפי האילן. מסתכל במחזה מרחוק, וכוס־הלימונדה הצוננת בין שפתי. והיא בוכה פתאום בכי קשה, עד שאני נסלד למראה. פניה החמודים מתעוותים ומתכערים. והיא דומה עכשיו דמיון מרושע לפניהם המשתוללים. אינני יודע לאן אשא פני. אני בז לעצמי שנקלעתי למין טירוף מכוער כזה. אני רוצה למהר ולברוח. אבל אינני יכול. הם חוסמים את דרכי בחזקה. ואני מוכרח לשמוע הכל. והקהל אינו מתפזר, רק נושא אלינו עיניו בדומיה, כמו נבהל מן החזיון. אני רוצה לחטפה בזרועותיה ולברוח אתה הרחק מכאן. ולמחות בעלי העצים הרעננים את טפות־הארס המצחינות שניתזו על פניה, כשעמדה מול פרצופם המתהולל. וכשאני מתקרב אליה פתאום הם נרתעים ואני חוטף את ידה. ואנו חוצים את הקהל הנפלג למעננו ועושה לנו שביל. וקול מלמול מתחזק הולך אחרינו. וככל שאנו מרחיקים הוא מתחזק. ולפתע אנו נבהלים ממנו ונושאים רגלינו בריצה. ורגלינו מתבלבלות, ואנו נכשלים ונופלים זה על זו. וקמים ורצים ונופלים, וכורעים על ברכינו הפצועות ומשתטחים פתאום. והרעם הבא מאחורינו מרעים והולך. ואני רואה את ידם המושטה מנפנפת אחרינו כמו אחרי כלבים חולים. וקול קריאתם מהמה באוזני.

“אין לי כוח”, היא בוכה ונצמדת אלי ופניה נעווים מבכי. “אין לי כוח, די”.

“נברח, נברח”, אני אומר לה.

נברח נברח אני חוזר לעצמי, כמעט בקצב הריצה. ולשוני חורגת מתוך פי והרוק מצטבר בפנות־שפתי. ואני מסתכל עליה, על הכלבה המיוּחמת הזאת שרחרחתי אחריה לילות ארוכים. ואני רואה את הריר זב משפתיה ונוזל על בגדיה. ואינני יכול יותר. ואני מצטעק בקול גדול שכל הקהל הרץ אחרינו ישמע.

“כלבה שכמוך”, ועוד אני מוסיף בלי נשימה:

“חבל שלא נקברת יחד אתו”. והיא בוכה ונופלת ואני ממשיך לרוץ ולצעוק אל השדות הפתוחים.

“כלבה שכמותך, הכל בגללך”.

עד שאופסת נשימתי ואני צונח בחול כמוה. ורגלי מפרפרות מחוץ לגופי כמו שפרפרו רגליו. והאבק דבק לבגדי כמו אבק החיזרה הצונן. וכבר אני שומע את קול הגרירה. וקולות מהוסים ומתוחים מטרטרים מעלי. ואני רואה את שני התלמים העמוקים שחורצות נעלי בחול בשעה שהחייילים גוררים אותי. ואף אחד משניהם אינו דומה לתלם החמוד המפריד בין שני שדיה.

ד.

ואחר כך, אחרי שהעמיסו את גופו והסיעוהו לבית⁻החולים הרחוק, דיברו החיילים ביניהם בקול נמוך. ואחד מהם אמר לי שהוא הזכיר אותי, אתמול, בשיחתם.

“מה זה, הייתם קרובים?”

“לא”.

“הוא דיבר עליך כמו קרוב”.

“לא. מה פתאום, שום קרבה”.

אבל החייל ממשיך לשאול. לא חשוב לו אם היינו קרובים. אבל מוזר בעיניו שאני מכחיש בחריפות כזו דברים שנאמרו רק אתמול.

“אולי גיסים”, מציע מישהו בהיתול, החודר כמו צמרמורת לעצמותי.

הם צוחקים כאילו שמעו בדיחה גסה.

“הי הי אתם מכירים את הבדיחה: אל תהיה גיסי ואל תרבץ על אחותי, הי הי”.

וצחוקם הגס והאכזרי דוקר את הלילה למרחוק. הדברים שאמר החייל הדהימוני קצת. ואני יושב ושותק. מכנס עשתונותי ומעכל את הפגיעה. איזו נקמה טפשית. אחים לאהבת אשה אחת. איך ירד החייל לכוונתו המרושעה? איך צעק פתאום,

“גיסים, מה?”

“לא”, אני צועק בפניהם, “זהו שקר אחד גדול”.

הם חדלים להתבדח ופונים אלי בתמהון.

“מה אתה משתטה פתאום? מה קרה?”

“שום גיסים”, אני קם וצווח, “עלילת שווא. עלילת דם מכוערת. ויש לי גם עדים”.

הם אינם מבינים לפשר שגעוני החדש, ליד המדורה. והשתאותם עוד גוברת כשאני קם ומצווח:

“יש לי עדים. ואפשר אפילו לשאול אותה, את הכלבה המיוחמת בעצמה”.

ואני מתחיל לרוץ אחרי המכונית שנשאה אותו, והסתלקה מזמן, ואני מיידה בה אבנים שלקטתי משפת־הכביש. ואבק החיזרה האפור והצונן נדבק אל כפותי. ואני עוצר בעצמי, ותוהה על האפר הזה שידי טבולות בו. ואחר כך אני מוחה את האבק מכפותי, וחוזר מושפל אל המדורה.

“חזרת, משוגע?” שואלים החיילים וקצת דאגה מחלחלת בקולם.

“הי הי אל תקח הכל ללב”, מפזם אחד במיוחד בשבילי ומתבונן לתוך עיני, כדי להוציא ממני חיוך מפויס.

“יש לי עדים”, אני ממלמל, “ואני עוד אראה לכלבה הזאת”.

ואני מצטרף אליהם, ויושב אתם בעשן המדורות. עד הבוקר.

ה.

באמצע הלילה הלבן הייתי יוצא לשוטט בדשאים הלחים. הטל הכבד הרטיב את קרסולי והעביר בהם צמרמורת ענוגה. הדשא היה נמעך תחת עקבי, ופסים כהים היו נמשכים בדוק הכסף הטלול. הייתי נושם עמוקות ומאזין לצלילי הלילה. ידיה המטרפות הלאוני מאד, וראשה העיק על שכמי. ובתוך גופי שכן איזה פחד קטן ומציק, כאילו הוא עוקב אחרינו. כאילו הוא מציץ לתוך החלונות. ועציץ שהפיל הרעיש פתאום ממרפסת רחוקה. חתול עובר היה מוליך צללים גדולים. ולרגע נלפת לבי, כאילו הוא עובר לפני. קודם חשבתי שהיא מחכה לו, שהיתה רוצה שיפתיענו. שהיתה שמחה אילו שבר פתאום חלון וקיר, וקם ועשה בי מעשה. ככה חשתי. אבל לא רציתי לומר לה. אם היתה חכמה אותו רגע, ידעה שידעתי. אבל מיד נרתעתי מהמון מחשבותי. כמה רכה היתה בזרועותי. כמה פחודה היתה. ומונחת לפני כאילו אני לבדי מציל את לבה בעולם שהרע לה. כמעט ונכעסתי על עצמי שאני מעלה הרהורים רעים כאלה. שאין להם שום אחיזה בגופה הרך ונשימותיה החמות. אבל מחשבותי מפליגות הרחק. עכשיו, בלילה, כשהצל מסביב מלחש, ובין ענפי התות מרחשים עטלפים שבאו מרחוק.

“גיסים, מה?”

מצטהל קולו של החייל כצחוקו הרע של הצבוע. המדורה בוערת באש מואדמת. וגם פני הירח מאדימים כשהוא עולה כלוא ברשת חוטי־החשמל, החוצה את שמי הלילה. ושולי הגגות הלחים מרוב טל מנצנצים באיזה אור זר. ומרחוק עולים קולות של משאות נפרקים. וברזל הנופל על ברזל. וקולות אנשים מהוסים ומאומצים מעמיסים מישהו בכובד נשימה, אל בין דלתות המכונית. וקול הגרירה היבש על אבק הדרך הולך בעצמותי, ומנסר עד להרים הרחוקים. וכשאני חוזר אליה וסוגר אחרי את הדלת, אני נהמם מריחה הטוב, ומעקבות גופותינו החרוטים בין קפלי הסדינים.

למחרת בבוקר רציתי לסור אליה כדי להקל קצת מכאבה. לא היתה בחדרה, ואנשים ששאלתי אמרו לי שראוה הולכת בדרך אל בית⁻הקברות. הלכתי אחריה מתחת לשדרה, וצריחת השלדגים מלווה את צעדי בתרועות אֵבל פרועות. פתאום נחת שלדג כחול ויפהפה על גופי. נאחז בצפרניו בבגדי, והתלבט על חזי כמוּכּה־יין. צריחותיו לא חדלו גם בשעה שלקחתי אותו בידי והנחתיו בצד הדרך. כשהתרחקתי ממנו נשתתק לבסוף, ואז שמעתי אותה מזמרת שיר קטן לנפשה. תחילה חשבתי שאני טועה ולא קולה הוא המזמר שלוות לנפשה. אבל כשקרבתי הבחנתי בקולה, וראיתיה רוכנת בין המצבות. מתקינה עציצים שנתמוטטו, מיישרת קמטי שיחים, ומעבירה יד דקה למחות קורים אפוֹרים מצחור האבנים. תוך כך היתה מזמרת לנפשה שיר קטן ולא עצוב, והיתה נראית מרחוק כמשיחה עם לבה. דברים שלא יכולתי לשמעם. עצרתי במקומי והתבוננתי בה מרחוק. ותאוותי המוזרה גואה בי ונובטת לאט לאט. כמו העשבים החוורים בצל המצבות. מהמקום שבו עמדתי ראיתי אותה כולה, וכמו הייתי איתה ולצדה. אבל היא לא ידעה שאני קרוב אליה, ושום דבר לא הצר את נשמתה. אחר כך הלכה אל הגל הטרי שגובב אתמול ועמדה לידו. השיר שזמרה לנפשה חדל פתאום והיא לקחה ענף דקיק בידה ומעכה אותו בין אצבעותיה. רציתי לרוץ אחריה וליטול אותה בזרועותי, ולשעוט לקול צוויחות־השלדגים הפרועות בין עצי השדרה הרחק מכאן. ולשמוע כל הלילה את השירים הקטנים שהיא שרה לנפשה מתוך גופה השוקט. אבל לא זזתי ממקומי. ונתכעסתי על עצמי שרציתי לגשת. בשקט שזרם בינינו ראיתי את גופה הקטן מכוסה בשמלתה, ותאוותי גאתה בי פתאום. כל כך קטנה עמדה שם, וכל כך נחשקת, עד שחלצי כאבו עלי כשנשאתי עיני לקראתה.

א.

הבשורה המדהימה פשטה במאהל כמו ארס נחשים. בכל מקום שהוטלה בו טיפה תססה הארץ. אנשים נתכנסו זה עם זה בחבורות תופחות. לא היה אפשר לעצרה, ולא היה אפשר לאתרה. בכל מקום נכרה מוקד חדש. רצים נעלמים הוליכו את הקולות. במהירות, באכזריות, בלי ויתורים. המבשר הביא את ארסו בכל אחד. ולא הוציא גם אחד נקי תחתיו. מאהל לאהל, מחניון לחניון. בלחישה, בדיבור חרישי, ובקריאה רמה. איש לא רצה להאמין. אך המבשר סרב לחייך. לא היה מנוס מן האמת ולא היה מפלט מן המהלומה. כל הסגולות להשיב אחור את הרעה, לא הועילו.

אשרי מבשרי הרעה. הם אינם נפגעים מרעתם. אדרבא, דבר מביך, הרעה שהם נושאים אתם כאילו מחסנת אותם מפני עצמה. בחיוך קל ינחיתו על ראשך את המכה. בשפה זרה, כאילו מן החוץ. כאילו איזו הנאה אפלה ומסותרת, חבויה בששון שליחותם. לא, הם כבר יודעים. מזמן, מלפני שעות. החידוש המהמם בשבילם הוא כבר נפוג. עכשיו יש לפניהם רק מטרה אחת ומשלהבת. להודיע, לבשר, להריץ את הקולות:

“שמעת, דבר מחריד קרה”.

“שמעת, המפקד נפגע”.

“כן עכשיו, לפני דקות. כרגע הגיעה הבשורה. אחד הפצועים מילט עצמו בדרך נס. לפני שהתמוטט באוהל המרפאה, עוד הספיק לבשר את הבשורה”.

“כן, הגדוד כולו יצא מיד לחיפושים. לא נשארו עקבות, זו הצרה. והפצוע, מסומם עכשיו במורפיום, להשתיק את ייסוריו הקשים. גם הוא מבולבל מאד, אבד את הכוונים. וגם אינו זוכר פרטים אחרונים. ודוקא הם, כמה נורא, הפרטים החשובים. הפרטים שבכוחם להציל”.

“לא, איש לא הצליח להוציא מפיו מה בדיוק קרה. ועוד יותר גרוע: גם הרופא לא חלץ ממנו איפה זה קרה. בדיוק, כן, חשוב מאד לציין, בדיוק נמרץ. אחרת אפשר לחפש אחריו כל היום וכל הלילה. אחרת, זה כמו לרוץ אחרי הרוח. וגם אולי לא נמצא. והשעות האלה, הדקות האלה, כמה נורא, הן זהו הזמן החשוב בחייו”.

“עוד הבוקר ראיתיו, שופע בטחון כרגיל. מפקד שנולד לפקד. גם לולא היכרת, היית רואה בו מייד שמגזע המפקדים האמיתי הוא, מאלה שנולדו להוביל”.

“עכשיו אין זמן, סלחו לי, מוכרחים למהר. כולם יוצאים, כולם. לא יישאר גם אחד שלא ייצא. את כל אבני המדבר נהפוך. בכל השיחים ננבור, את כל גלי החול נמיש, כמו הרוח. עכשיו סלחו לי, מוכרחים למהר. אני מוכרח לרוץ. מדבר ארור אני אומר לכם, מדבר דמים. שמעו לי, לא תהיה לנו פה נחת. רק צרות. ועוד נשלם בדם, תראו, בהרבה דם. עכשיו די, רוצו גם אתם. כל איש נחוץ, כל כלי רכב”.

בקצה החרוט המחודד, עצרנו פתאום. תהומות עמוקים נפערו לפנינו. הרחק בצפון, מבין אבכי האבק הכהים, משתרטטים רכסי הרים מרומזים. ארץ ישראל מתחילה שם. בינה ובינינו איזו ציה מדברית מצוהבת. בפסגת⁻החרוט, כמו עוד להגביר חדידותו, מונח קבר⁻שייך כפתי ומסויד לבן. קטן ומוזר בתוך מדבּר האבנים והחול שסביב. הנהג עוצר ברכב ממש על שפת⁻המצוק. את כל גלי האתר אנו קולטים מכאן. את כל גלי היאוש המתעופפים באויר. איזו הרגשה מוזרה בתוכנו אומרת שאת גלי התקווה לא נקלוט מכאן. וכבר שלפנו ומתחנו את האנטנות לכל אורכן.

לכל רוחות השמים מסביב התמרו עמודי אבק. בכל דרך, בכל נקיק, בכל חריץ נעו כלי הרכב המחפשים בשקדנות של חפושיות. מבעד למכשיר הקשר ולדברים הקצרים והקשים שהוחלפו בו, אפשר היה לחוש במסכת הקורים הדקה של החרדה. מרגע לרגע גברה החרדה. בה במדה שגברה הוודאות, גברה החרדה. העוד נמצאנו חי? ואם חי, איך נמצאנו? איש לא פלט את המלים הללו, אך הן דקרו את האוזנים באילמותן. כבר שעות ארוכות מאז הוטלה הבשורה המדהימה אל לב המאהל. והיום חם ומפעפע רותחים. גם חיות המדבר, הכוח והשועל, גם הם נסתרים בצל סלעים ובנבכי מערות. איך ישכב אדם בציון הלוהט הזה, וחי? ואם אינו חי, בשם אלוהים, יש למהר ולמצאו. איך יינתן לו ככה, להיות מונח מול שמש הצהרים הקשה? טרף לעופות הדורסים, הלוטשים צפרניהם לגוויתו?

“לחפש”, קורא הסגן לתוך המכשיר, “לחפש ולא לחדול”.

הוא קם, שולף משקפת גדולה, וסורק את המדבר סביב. הלוך וחזור, סבוב וסרוק.

“תן את המפּה”, הוא זורק לאחוריו. והמ“ם⁻מ”ם מוסר לו אותה מבלי שיתיק עיניו מן המשקפת.

איזה בדואים תמהוניים, לקבור את הקדוש במרומי ההר. כל כך קרוב לאלוהים. ואיזו התגרות יש בכפּה המסוידת עד ברק, מול השמים המסמאים. איזה מין קדוש היה השייך הבדואי הזה? איש זקן או נער? ומנין קנה לו אהבה כזו, הערצת⁻פראים אוילית כזו. אלוהים, כמה מפחיד לשכון פה, על חוד החרוט. לבדו מול לילות המדבר הארוכים. לבדו ברוחות המדבר הנוראות. השטיחים המונחים על הרצפה צבעוניים וממורטים. קרני־עיזים מיובשות תלויות כמו נוֹבלוֹת על הקירות, ומסמרי ברזל ענקיים בולטים מן הכותל. הבדואים כאילו תולים בהם את תשורותיהם לקדוש:

אוכפים צבעוניים, מתגי־פליז משופשפים וענבלי ברונזה מקועקעים.

איש מאתנו אינו נכנס בפתח. איש אינו נוטש את משמרתו. והאזניים נמשכות אל רחשי מכשיר הקשר, כאילו השייך הקדוש מדבר אתנו, מארץ האובות.

לפתע, מתרעד המכשיר:

“מצאנו את המפקד”, זורמות מלים מחשמלות מן הרמקול.

תדהמה אילמת משתררת על חוד החרוט. איש ואיש מבינים זאת כדרכם. הפירושים מיותרים. הכל ברור, ואין כבר שום תקווה בני, שום תקווה.

פרץ של שאלות ותשובות, ופקודות קצרות בקול נרגש מתנחשל בתוך המכשיר. הקולות מתוחים, ספוגים באיזו נימה של רגעים גדולים, שאולי לא יחזרו שוב. המ“ם־מ”ם מפליט אנחה ארוכה. ניגש אל הסגן, ואומר אליו בקול חרישי:

“עכשיו אתה, אתה המפקד. לפקודתך”.

באוזנים מהמות צעקות גדולות: זוהי שעתך, הסגן. שעתך הגדולה באמת. פה, על ההר, בצל הכפּה המבהיקה בצחותה, פה קודשת. לא תוכל, לא תוכל להתחמק. דמי המפקד זועקים אליך מן החול. קום, רש. אנשיך מחכים למוצא פיך. קום, פקוד. הגדוד מונח לפניך בסיני, במדבר, רחוק מארץ ישראל, רחוק מן הים. ומלבדך אין להם איש פה. אם לא אתה תקום להם עכשיו, יקום עליהם המדבר. והחולות, החולות העצומים שאין להם קצה, יעלו עליהם לבלעם.

הסגן משפיל עיניו. חוזר ותוקע את המשקפת לנרתיקה. אצבעותיו כמו מתקשות קצת לפתל את הרצועות ולתחבן אל תוך הנרתיק. הוא מסיר את משקפי האבק ומעבה את זגוגיתן באדי פיו. ומוחה אותן לאט לאט בכנף חולצתו. “נהג סע”.

הוא פוקד פתאום, קופץ על הרכב, הופך פניו ושב על עקבותיו.

קבר השייך נשאר מאחור, תלוי על חוד החרוט. שלוח כמו אצבע מכף יד ענקית. ישר מול השמים. לאט לאט הוא מתרחק וקטן, וצבעו הלבן, העז, נמזג בצבעי ההר הצהובים. עד שהוא נבלע בו לגמרי. רק כתם זעיר של בוֹהק מעיד על קיומו. כתם זעיר, שמרחוק אפשר לדמותו לאבן קטנה המוטלת במדרון.

“אתה המפקד, אתה המפקד”. מזמרר המנוע. הגלגלים דופקים והומים:

“קום רש, קום רש”. וידיו של הסגן מתהדקות אל שפופרת המכשיר כשהוא לוחץ על הכפתור, ומשדר דברו לאנשיו.

המ“ם־מ”ם מגולל את המפּה ומטיל אותה אל אחד הסדקים. הכל נעשה מיותר. אחרנו הכל בני, ולא נשיב כבר שום דבר לקדמותו.

“כולם לחזור”, משדר הסגן אל גדודו החרד לקולו. “חכו להוראות”.

ענני האבק עוצרים וסבים על מקומם. ושבים ומתפרשים בטורים רחבים עד אין סוף. המדבר נמלא בעמודי אבק מסתחררים, הרצים בעקבות כלי־הרכב. עוד מעט וכל העמודים הקטנים יתכנסו לעמוד אחד גדול וכהה, שיעמוד מעל למאהל שעה ארוכה ארוכה. אז יכנע לרוחות, יתפזר, ויצנח ארצה. ומליוני גרגריו ישובו לשכב בחול. עד מחר.

לאיטם לאיטם שבים כלי⁻הרכב אל המאהל. אין קולות שמחה של חיילים שכלו יומם. אין צווחות הנהגים העייפים. אין קריאות המפקדים ואין קללותיהם של החיילים הפשוטים. ליד מכשירי הקשר הבודדים שנשארו במאהל מצטופף כל הגדוד. המכשירים מועטים והצפיפות מרובה. באוהל הקשר הגדול, צר המקום. ומישהו מציב איזה ארגז ומפשיל את היריעות, להרחיב, שכולם יוכלו להתכנס ולשמוע אל הקולות. מתוך המכשיר מצפצפות מלות הסיום של המעשה. כבר אין אלו מלים מתוך תפקידי המשחקים. זהו כבר המעמד האחרון. אולי זה שאחרי האחרון. המעשה כבר נעשה. אבל איש אינו מאמין שנעשה. אין הלב מאמין למשמע האוזן. והדברים עוד אינם מוחשים. ויש איזו ציפייה נוראה באויר. ציפייה המנסרת בשקט הדרוך שלפני המכשיר. הרי תמיד יתכן שמישהו טעה. הרי תמיד יתכן שלא אליו התכוונו. מישהו טעה בשם, זה ברור. זה מוכרח, פשוט לא יתכן אחרת.

אבל המכשיר האכזרי פולט דברים ברורים ורעים: שמות של צמתים, ונקודות ציוּן שבהם תעבור תהלוכת האבל החפוזה. וסדרי מסדר־האבל שיערך עוד מעט, עוד לפני שתשקע השמש. מעבר לרכסים הזרים של ארץ המדבר הענקית, שהנה הנה היא מתחילה להקנות בדם. הודעת התיקון איננה נשמעת. שום קשר אינו מבקש: חזור, תיקון. הדברים נשארים כך, לא מתוקנים. ואיש כבר לא יתקן בני, מה שקולקל. באוהל המרפאה המהומה גדולה. רציפות המעשים הקטנים משכיחה קצת את הכאבים הגדולים. החובשים טורחים בארגזיהם ובתרמיליהם. חולקים פקודות מבוהלות.

“הדוקטור עוד לא חזר”. כנראה שהוא שם, במקום שלבו של כל הגדוד נמצא עכשיו, ליד גופת המפקד. ואף על פי שההליקופטר כבר המריא, וכבר הוא בדרכו אל הארץ הישנה שבצפון, יודעים כולם שרק הפצועים הפליגו בו. ואלה, חרף מכאוביהם הקשים, אינם חשובים עכשיו.

“הדוקטור לא חזר”, צועקים החובשים אל החיילים השואלים, כמוכי־עצבנות. “אולי יחזור בערב, אחרי הכל”.

באוהל המטבח שובתות מכונות הבישול, ודממה מוזרה מוטלת בין הסירים והארגזים וערימות הירקות. הטבחים אינם, גם הם יושבים מול אחד המכשירים ועוקבים באזניהם אחרי מהלך החפושים. גם הם כבר יודעים. אבל אינם ממהרים לחזור. האוכל לא יברח, ואי אפשר ללעוג לחיים הגדולים המתגלים עכשיו באיזה קילוף עלוב של תפוחי אדמה. הרי ישנם רגעים כאלה, שחותכים את הזמן לחלקים. וכמו ארובות נמשכות מהם לתוך החיים. כמעט במפולש. ועכשיו כאילו בא מין רגע שכזה. אפשר לשבת מול מכשיר־הקשר, לשמוע את קול הדברים המתרחשים, ולראות באור בהיר בהיר מה יבוא עלינו בימים הבאים. ובעד מה נוסיף לשלם. את ארץ ישראל נמשיך לקנות בדם. ושטר־הפרעונות, כמה נורא, הוא שטר של קורבנות. ורגש הגדולה, שאוחז בטבחים בחושם את מות גדולים, פושט מהם ומנגע את כל היושבים סביבם.

“שימו לב, כל חיילי הגדוד”, בוקע פתאום קולו החזק של הסגן מתוך המכשיר. וכל האזניים נדרכות לשמוע מה, מה יבוא עכשיו.

“החיפושים נגמרו. אני חוזר: החיפושים נגמרו. המפקד נהרג. אני חוזר, המפקד נפל. בעוד חצי־שעה יערך מסדר גדודי על מגרש החניה הגדול. בעוד חצי שעה בדיוק. אתם חופשים עכשיו. כבוד לזכרו”.

ראית פעם בחייך רבי⁻סמלים ממררים בבכי? רבי־סמלים ותיקים, קשוחים, ששרתו בצבא כבר עשרים שנה ומעלה?

היית צריך להיות באותו מעמד. ולראות במו עיניך. איך רבי־הסמלים מררו בבכי עז. איך השתדלו להסוות את פניהם ומשכו על עיניהם משקפי־שמש גדולים שהסתירו מחצית פניהם. אבל את בכיים לא הצליחו להסתיר. ומה שהחשיכו המשקפים גילו כתפיהם ותנודות שפתיהם ופרקי אצבעותיהם המשתוללים. בין בכי לבכי ערכו את השורות ויישרו את הטורים, וכמעט שלחשו את פקודותיהם. אלא שהאנשים שמעו כל הגה. מעצמם הסתדרו, מעצמם הזדקפו, ומאליהם התישרו והתמתחו. מלים רבות לא היו נחוצות והצעקות היו מיותרות. הגדוד נערך בשני טורים ארוכים ארוכים. ובתווך נותרה דרך צרה. בדרך הזו מלאת החול והאבק, יחלוק הגדוד כבוד אחרון למפקדו.

“הוא היה כמו חץ שלא נורה”, אומרים ידידיו.

“וראשו נקטם. באיבו נקטם”, כמו שאומרים אוהביו. “הרבה קודם זמנו”.

מרחוק מתקרב כבר ענן האבק. המכוניות קרבות. הגדוד מתמתח, המפקדים קוראים את פקודותיהם, והאנשים בשמץ סקרנות מותחים ראשים וצוארים כדי להיטיב לראות את מפקדם. המכוניות מאיטות מהלכן. על המכונית האמצעית ניצבים כמה חיילים מתוחים, מדוגלי נשקם. הברזנט שמוט ואין לראות מה שבתוכו. אבל הגדוד יודע, והגדוד מרגיש, מי מסתיר פניו ממנו, מאחורי מסך הברזנט המשתלשל. והגדוד ניצב, והגדוד בוכה. ואין גם קול שיפריע את הדממה העמוקה שמסביב. כבר ערב מתקרב, ורוחות המדבר הקשות כבר נחות מזעפן. המכוניות עוצרות. הסגן מטפס בצעד גמיש על מכסה⁻המנוע, ומצדיע ממושכות אל מפקדו שאינו יכול גם לראותו. מכאן, מן הנקודה הגבוהה הזו, שממנה יכול הוא להשקיף על גדודו ולראותו עד החייל האחרון, מכאן הוא נושא את מספדו.

“חיילים”, הוא פותח, “חיילי הגדוד, מכה קשה הוּכּינו”.

האוהלים מתכהים קצת באור הנחלש, ודגל הכחול⁻לבן נח מטלטולי רוחו. המדבר הענק כמו חונק את נשמת החיילים. צר עליהם כמו באיזה מצור נעלם. ומפקדם המוטל לפניהם על המכונית הרבועה, כמו מוטל על איזה מזבח קדמון. באין כוהנים להניף, ובאין משמשים להזות, קם הסגן, ומול האופקים הרחוקים הנקרעים ברכסי־הרים קשים ומצולעים, הוא ממשיך וקורא.

ב.

כתום מסדר האבל נקראתי פתאום אל המ“ם־מ”ם.

“קח מה שאתה צריך”, אמר לי, “וקפוץ על הג’יפּ. אבל מהר. אנחנו כבר זזים”.

רצתי אל האוהלים הקטנים, כמעט בלי נשימה. איזה רעד מוזר סרק את עורי, מכפותי עד צוארי. איזה מסע מוזר מצפה לי. איזה מסע נכבד, איזו שליחות נעלמה. איזו הרגשה מתקתקת, שלא היה בינה ובין רגש הצער על אבדן המפקד שום דבר, חלחלה בי ענוגות. גלמית, חסרת־צורה, אך מנוחשת. לא ידעתי אז ולא יכולתי גם לדעת, למה מצפה נשמתי במין חלחלת ציפייה מעודנת כזו. פרצתי לתוך אוהלי, חפנתי על זרועותי קצת שמיכות ואיזה מלבוש חם, ועוד כמה חפצים קטנים.

“אני נוסע”, אמרתי לחברים שהביטו בי תמהים, “אני נוסע עם שיירת־הליווי”.

“שיירת־לוויה”, קראו אלי מאחורי גבי, כשכבר התחלתי להתרחק.

אולי, חשבתי לי, אולי. כבוד לזכרו, אמר הסגן בתום דבריו וירד מעל מכסה־המנוע הגבוה, שממנו חלש על כל הגדוד.

נסיעת־לילה מטורפת בעלטה הכבדה ממדבר סיני אדיר־המרחבים, דרך עזה ובנותיה, ואחר כך, אלוהים, דרך כל ארץ ישראל הלילית והשחורה. אשקלון ובנותיה, תל אביב ובנותיה, ועוד הלאה משם, דרך הפרדסים הרעננים, הברושים הכהים, צמתות לאין סוף וקהל עצום של אנשים, שלא יחשדו אפילו, לא שום חשד קטן שבקטנים, איזו מין שיירה לילית אנחנו. את מי אנו מובילים בדרך מכובדת שכזו. ואיזה סוד נורא מונח מאחורי פנסינו המאותתים. יכולתי לתאר לעצמי באיזה אבק־הנאה משונה, את המ“ם־מ”ם צופר קטועות אבל עזות וממצמץ בחוזק בפנסים. וכורה לנו דרך ומפנה לנו מעבר בתוך נהר האדם והמכוניות הזורם בכבישים יומם ולילה. הצפירה הקטועה ואור הפנסים המהבהב יכפתו אנשים לרגע למקומם. הם ימישו צוארם לאחור וילחשו עם שכניהם:

“פצוע בוודאי, מסיני מה?”

כבוד לזכרו, אמר הסגן וירד בקפיצה מעל למזבח.

אנחנו נזרום בשקט הכבוש, בחרישיות כבודה. נוסיף ונחתור בתוך הלילה, דרך כל הארץ, עד שנגיע. מימין ומשמאל ירוצו עמודי החשמל והשלטים. התמרורים ינצנצו לרגע בבוֹהק מלאכותי. המחלפים והמסעפים יפתחו דרכי לילה חשוכות אל תוך המרחבים. ואיזו כמיהה מוצצת תצבוט את הלב. אַח, להניח הכל. כאן, כמו שהוא, וללכת בשבילים הנידחים האלה לשדות העזובים. אל הואדיות הנעלמים בין דרכי עפר רחוקות שמתיקותן מאיימת לפוצץ את הלב. הגשרים הגדולים והגשרונים ומעבירי⁻המים, שבהם קופצת הנשמה לרגע, ינהירו אל תוך הלב נחלי געגועים נוראים. ודמעות של רוח, צורבניות, יעלו בעינים, בזויות המשקפים. וסמרמורת דקה, אבל מוחשת, תעבור בגוף, כמו גלי חום או רעד. וארץ ישראל הלילית, ארץ ישראל האהובה, כמו תפרוץ לתוך הנשמה:

ברוח העזה, בריחות הצמחים הטלולים, בצנת הפתע של הנחלים. במשבי חום פתאומיים ברכסים. בילל צבוע וצריחת תנשמת. אני אפוצץ לך את הלב, בתי, אלחש לה כל הדרך. גם אם תשכחי אותי, גם אם תעזביני. אני אפוצץ לך את הלב בתי, לרסיסים.

החושך ירד עלינו במבואות עזה. השיירה הקטנה חתכה בתוך החושך כמו עמוד אש קטן. ג’יפּ זעיר מלפנים, וקומנדקר מאחור. ובתווך נישאת גופת המפקד. אי פעם ראיתי איך הובילו האבירים את מתיהם, אלה שנפלו בקרב. משמר רכוב מלפנים ומשמר רכוב מאחור. ובתווך סוס ואל אוכפו קשור, שמוט גוף, הלוחם שנפל. ומאחור, במרחק, נמשך לו סוס חפשי, חבוש אוכף ושמוט מושכות. סוס יתום. בתוך נהמת־המנועים ושקשוק־הגלגלים וניסור־הרוח, אני משיט ראשי לאחורי. אני מביט היטב בקומנדקר המכוסה, הרץ באמצע השיירה. רק הנהג יושב בו. והכסא שלימינו, מושב המפקד, ריק. המכונית טסה כמיותמת. השיירה חוצה את חשכת עזה כמיותמת. כל הארץ מסביב, על פרדסיה, גדרות האבן, משוכות השטה, ריחות הצאן וצלליות הגמלים פרושה כיתומה. כל העולם כולו, מחותל בחשכה, נוהה אל כוכביו, נדמה לי אותו הרגע כבית יתומים אחד גדול. כבוד לזכרו, אמר הסגן, היום התייתם הגדוד. ומי יפקח עינינו מחר, ויראנו עולם אחר? ומי יפקח עיני המת שאיתנו?

בלילה קר יהיה, אמרו לי במאהל. ערמתי שמיכות ומעילים והתכסיתי. הרוח פרעה את השמיכות והתפתלה ביניהן. היה קר ולא קר כאחד. כמו שחשבתי קודם, לפני המסע. יהיה עצוב ולא עצוב כאחד. נסיתי להיכנס לתוך המעיל, נגד הרוח. זה היה קשה מדי. המעיל דבק לגופי כמו פסת ניר דקה. לפעמים היו נוחתים על רכבנו משבי רוח פראיים כל כך, עד שזגוגית המשקפיים דבקה לשמורותי. עזה ובנותיה מוטלות בלילן כמו כפותות. לא צליל, לא פלח אור. כמו עקודות בחרצובותיהן. אני נאחז בצלילי המלה הארוכה הזו, נדמה לי שהרוח משריקה אותה באזני. וחרצובות הנפש בני, מה הן? ועזה בני, איזו עיר זו? וארץ ישראל בני, איך לאהבה?

חנייה אחת חנינו באותו המסע, אחת ויחידה. וגם עליה היכני לבי. אלמלא עייפותם של הנהגים לא היה המ“ם־מ”ם נעתר להפצרות, ולא היה מתיר את המנוחה. ראיתי בעיניו שגם רוחו לא היתה שלימה.

אבל הנהגים הוכרעו ללא תנאים. בידי המרחקים העצומים, בידי הלילה, ובידי העייפות הקשה. לא היתה אפשרות אחרת. חייבים היינו לנוח. בעיירה קטנה ושכוחה, בצד הדרך, עצרנו. בחצרו של בית־קפה לילי זעיר, המתיז סביבו מעגל קטן של אור. מסביב נחה העיירה, שקועה בשנה כבדה. בתים קטנים חצרות פתוחות ופתחי־ביבים. הכל ישנו. בפחי האשפּה חיטטו חתולים שדופים. וחרקים מסוממים נתדפקו על המנורות המלובנות.

האיש המנומנם קפץ לקראתנו חגור בסינורו המזוהם. ללא חולצה, במכנסיים קרועים. המ“ם־מ”ם עצר, ירד וכיוון את השיירה הקטנה שלנו. הוא צעק אל הנהגים, לפנות את הכביש. ולהחנות את רכבם צמוד צמוד אל הקירות. מאחורי הקיר פרשה זרועות ריחניות תאנה זקנה. ומשהתרגלתי לחושך, ראיתי על קווי־הרקיע הבהיר שושנות דקלים. וכפותיהם כמו פרושות אל לב הלילה. הנהגים ירדו, צעדו כמתמוטטים, חלצו עצמות ונפלו אל תוך הכסאות הקטנים כהלומים. ירדתי גם אני, גם אני צעדתי עקומות. נעשה חם פתאום, והטלתי את השמיכות הצדה. לא בגלל הסקרנות, רק כך סתם, עברתי ליד המכונית המכוסה. ראיתי שמישהו דאג לפרטים הקטנים. הברזנט כיסה הכל, ונקשר היטב אל הטבעות והווים. לא נותרו סדקים בשום צד. החבלים נהדקו היטב בתוך לולאותיהם. המכונית היתה כמעט חדשה, וצבע המתכת עוד לא התקלף. אבל מספורי החיילים ידעתי מה המראה בפנים. ידעתי על האלונקה, ועל רשת ההסוואה החדשה המרפדת אותה. ועל רצועות הגומי שנקשרו אל כל פנות הרכב, כדי שהמטען לא יזוח. ועל הכל, מלמעלה, היתה פרושה שמיכה צבאית חדשה, אפורה, שידיים אוהבות מתחוה. איש מאנשי השיירה שלנו לא ניגש לראות מקרוב. “המ”ם־מ"ם קפץ ונזכר פתאום, והציב זקיף ליד המכונית. החלפתי אותו, שיילך לאכול ולשתות. אני לא יכולתי. נשענתי אל המנוע. חשתי בחומו, ואיזו אוושה חרישית עלתה מחלקיו הפנימיים, השובתים. מן הברזנט לא נשמע צליל. הדממה הזאת, אחרי שריקת הרוח היתה מוזרה קצת. עד ששלחתי ידי ומששתי את אזני, מתוך בלבול. כך נצבתי והנהגים אכלו ושתו והחליפו כמה מלים. כולם מהרו, היה לא נוח. היתה איזו מתיחות של חפזון.

פתאום, מן הרחוב, ללא אזהרה מוקדמת, פרצה ובאה חבורת צעירים. מאחרי־בנשף, צבעוניים, יהירים ואולי שתויים קצת. ראו את המכונית החונה, ומיד התקרבו. בחבורה באו, וכמו בכנופיה שתו עלי. אחד כנגד עשרה. משמשו בכלי הנהגים, חטטו בחפצים, ומשכו בהגיים. טלטלו מנופים, בעטו בגלגלים, גחכו, קראו קריאות רמות והפריצו צחוקים רעים. תיכף היו סביבי. כרעו ושלבו ידים כאומרים להפוך את המכונית. אבל לא הפכו. רק התגרו. לא הספקתי להתעשת, לא הספקתי להגיב, וכבר פרצו אל הברזנט המתוח.

“הי חייל, מה אתה מסתיר פה?”

“אל תגעו”, צרחתי חדות, “אל תגעו”.

“היי מה יש לך, חייל?”

נדחקתי אליהם, דחפתי בזרועות ובכתפיים. אולי לזאת חיכו. מיד התחממו, שלחו בי יד ורגל, להכאיב. כאילו מתוך צחוק, בחביבות כזו, במין תוכחה של בעלי נמוסים טובים.

“היי חייל, מה אתה נדחק? מה זה, סחורה מוברחת?”

משהו עלה אל גרוני. התרגשתי פתאום, לא יכולתי לדבר. ועיני התלחלחו. איזה עלבון מיוחד עלה מן הקריאות האלה.

“סתלקו מפה, טנופות, הורידו את הידים”.

פרצה איזו קטטה קצרה. הם הפילוני, בעטו בבטני. ומעלי, בעודי שוכב, ללא בושה פרצו אל הברזנט. שלפו אולר וקרעו בו קריעה גדולה וארוכה. מתוך משחק הצטופפו, מתוך משחק נגחו זה את זה, להדחק אל תוך הברזנט. כמעט עשרה ראשים נדחפו בבת אחת מבעד לקרע. ואז קרה דבר מוזר. צחוקם נקטע באחת. נפלה ביניהם דממה גדולה, והם שלפו ראשיהם אחד אחד. מישהו מהם תמך בי. והעמידני על רגלי. אחר ביקש סליחה בקול שקט מאד. והשאר פשוט ברחו אל צל הסימטאות.

אחרי דקה כבר עמדו אצלי החברים, ושאלו מה היה הרעש. לא יכולתי לדבר. המכה בבטני דאבה. הם ראו את הקרע, ואז בא המ“ם־מ”ם. הוא שאל ואני עניתי. אבל היה כבר מאוחר, והדרך לפנינו עוד ארוכה מאד.

“אח, נעזוב אותם הפעם”, אמר המ“ם־מ”ם לבסוף.

חזרו אל הקפה והביאו גליל קטן של נייר דבק. בעל הקפה בעצמו עזר לאחות את הקרעים. ועל הברזנט המתוח, החדש, ניכרו היטב הצלבים והפסים של נייר הדבק השחור. הנהג עמד וכמו התפלל בקול רם:

“שלא יעוף לי הברזנט בדרך, רק שלא יעוף”.

אחרי חצות הגענו לבית החולים. הבנין הענק התנשא לתוך הלילה, וכמו עפעף בהמוני חלוניו המוארים. מגרש החניה היה מרוקן כולו, למעט אמבולנסים זועמים שהיו באים בפתאומיות, מצווחים נוראות, פולטים את משאם הדווי, וחוזרים לשעטתם בקול הצמיגים היונקים את הכביש.

השיירה הקטנה שלנו, שבכל מקום אחר ודאי היתה מעוררת רגשה לא מועטה, לא הביאה אפילו סקרן אחד. במבוא, מאחורי קיר לבנים ששימש כמקלט לשעת חרום, חיכה לנו איזה סמל עייף מהרבנות הצבאית. הסמל העייף נעור בפתאומיות כאילו נמנם, שעוּן אל קיר חדר המיון.

“אה זה אתם, חיכינו לכם כל הערב. הטלפון הגיע כבר בחמש. הקצין שלי עמד אתי עד עכשיו. רק לפני רבע שעה הלך. אם יהיו בעיות, אמר, נקרא לו. כן, אני יודע. כן, הוא השאיר אצלי את מספר הטלפון שלו. כן”.

המ“ם־מ”ם בהה בו באטיות נוראה. הרים את משקפי האבק מעל לעיניו, והם נמתחו על שערותיו. עיניו היו דמועות, ולאור המנורות של חדר המיון נראו דלוקות ומלאות אבק.

“אתה מוסמך גם לחתום על הניירות?” שאל את הסמל.

“כן אני מוסמך”, אמר הסמל. “בוא נתחיל, כבר מאוחר”.

“רגע אחד”, אומר המ“ם־מ”ם. “אתה יודע מאיפה אנחנו באים?”

“כן”, אומר הסמל. “שמעתי בטלפון”.

“לא שמעת טוב”, אומר המ“ם־מ”ם. “מסיני, אתה קולט, מסיני”.

“בסדר”, מוותר הסמל. “הרי גם אתה רוצה לגמור מה שיותר מוקדם”.

“רגע אחד”, אומר המ“ם־מ”ם. ופונה הצדה, שלא יראהו הסמל בכניעתו. הוא נסוב אל השיירה ומפנה את הנהגים אל שולי הכביש. הוא מדביק אותם אל המדרכה. כל הנהגים ישנים, רכונים אל ההגה. והוא עובר אצלם אחד אחד ומעיר אותם ואומר להם בסבלנות רבה:

“קום נהג, סע אחורה וקצת ימינה”.

משמר הכבוד האחורי שקוע בשינה עמוקה. הישנים שוכבים מעוותים בכל מיני זוויות. ראש בתוך רגל ורגל בתוך ראש. המ“ם־מ”ם אינו חס עליהם.

“קומו כולכם”, הוא אומר, “רדו למטה. אתם יכולים לישון על המדרכה, עד שנגמור”.

מן המכונית יורדות צלליות עטופות בשמיכות ומשתרעות על המדרכה. כאילו קמו מתוך שינה אחת ועברו לשינה אחרת. אמבולנס מגיע ביללה נוקבת. מקרה אסון או מה. איזו תאונת דרכים כנראה. אף אחד אינו מרים ראשו. מקרוב, נדמה כאילו מאחורי חומת האבן של החצר, מהמהם לו הים. אבל העייפות כל כך מעיקה, שאפילו את ריחו אי אפשר לחוש. איזה פלא, הים הצעיר הספורטיבי. הים הבריא. פה, בחצר הזו, מול פתח חדר המיון, לאחר חצות, אין פלא גדול יותר מפלא הים המונח לו שלוות כמה פסיעות מכאן.

“נצטרך עזרה”, אומר הסמל. “איפה הבחורים שלך?”

“ואיפה הבחורים שלך? זו עבודה שלכם, לא?”

“אל תתרגז”, אומר הסמל, “לא יצא מכך כלום. בוא, תקרא לעזרה ונעביר את הגופה לחדר המיון”.

המ“ם־מ”ם נכנע. אין טעם למאבק הזה. אחרי המדבר אחרי הלילה הארוך אחרי כל מה שקרה. הוא ניגש אל הישנים, בועט בהם קלות, ואומר:

“בוא אתה ובוא אתה. קומו, התירו את האלונקה”.

והם קמים באנחות, וכאילו גם מפליטים גדוף. מפשילים את הברזנט אל הגג, ומתירים את קישורי האלונקה.

“לאט, בזהירות”, אומר המ“ם־מ”ם. והוא ניגש ופותח את הדלת האחורית.

“יאללה רבי, שים גם אתה כתף”, אומר אחד החיילים.

והסמל המזוקן מתקרב ואומר:

“שה חברה, שה. בלי צעקות”.

והם מרימים את האלונקה, מתלבטים ברגליהם, נאנחים והולכים אל חדר המיון. ואיזה לץ מביניהם מתגרה בהם ואינו שוכח לקצוב להם בקול עמום:

פנים–חוץ; פנים–חוץ; פנים".

אחרי שעה ארוכה חזר המ“ם־מ”ם.

“לקום חברה, לקום. נוסעים”.

הלך ובעט, וטלטל והעיר את כל אנשי השיירה.

“זזים זזים. מספיק לישון”.

כבר הרבה אחרי חצות. כבר לפנות בוקר כמעט. רוח חרישית מעבר לגדר מביאה את ריחות הים המלוחים. למה, למה לנסוע. למה לא להשאר כאן. אחרי המסע המטורף הזה. הרי צריך להתרחץ, להשטף צריך. הרי משהו נדבק גם לעור. איך אפשר ככה סתם, למסור את הגופה, לקבל קבלה, לעלות על הרכב, להתניע ולנסוע שוב דרך כל הארץ השחורה והמנומנמת. הרי לא יתכן שלא דבק משהו לגוף. הרי גם לפי דינים קדומים חובה להטהר. הרי בשיירה הקטנה שלנו, שחצתה את המדבר עד לפתח הרקיע הזה, העומד פה בעשר קומותיו המעונות, על שפת הים המלקלק, הרי לא חיים הובלנו. הרי מוכרחים להשטף, מוכרחים. הבגדים כאילו מתחילים לבעור על העור. הגוף כולו כאילו מתחיל להתגרד. מהר, מהר, להתפשט, לטבול, להטהר. אחרת עוד תאחז בנו איזו צרעת מוזרה. צרעת טומאה שתדבק לגוף ולא נוכל לקרצפה אחר כך שנים על שנים. אח, לזרוק את הכל ולרדת לים. במים החמימים שלו אפשר להרדם קצת, ולטבוע. נישן על החוף. כהרוגים. ומחר נמשיך. מה בוער לכל השדים, מה בוער. האם נחזיר את נשמתו אם נמהר. את מי נציל חברה, את מי?

“היי”, צועק חייל פתאום, “מה בוער? למה שלא נישאר על שפת הים ונחזור מחר? למי איכפת עלינו בכלל, למי?”

“סתום”, מהמהם המ“ם־מ”ם. “חוזרים וזהו”.

הים אובד באפלה. מלקלק חשאית כפות רגליו של בית החולים העצום. לא תהיה רחצה לילית משגעת. ולא יהיה טיהור חצות. ולא תפרח הלילה צרעת מוזרה, שתאחז בעור המיוזע. לא כלום. חזרה לסיני. המדבר הרע שואב אותנו אליו, גם מן המרחק העצום הזה, בלילה, מבעד לכל הארץ. ואיש לא יקום לתחיה בני, אף לא אחד.

“היי מה עשיתם עם האלונקה?”

“זרקנו על הקומנדקר”.

“ומה נעשה עם כתמי הדם והלכלוך?”

“זה בסדר”, צועק מישהו, “נעצור בתחנת דלק ונעשה שם נקוי יסודי”. ואחר כך מיללת רק הרוח. ויללות האמבולנסים שוקעות באפלה. וריח הים המתרחק מתפוגג כולו. ההגה בידי הנהגים, השינה לישנים, והמוות בני, רק למתים.

ככה זהו, סוף פסוק. לא עוד, רק הקבלה המעוכה המקופלת בכיס חולצתו של המ“ם־מ”ם. ועוד איזה פתקים ומסמכים שהסמל העייף מורשה לחתום עליהם. גם אם הקצין שלו הסתלק. גם אם אבדה סבלנותו והלך לביתו, בעוד אנו שטים וחותרים באפלה.

“שמעתי בטלפון”, אמר. כמה נלעג.

“לא שמעת טוב”, אמר המ“ם־מ”ם. באיזו רחמנות אמר. אגרוף בשנים היה צריך לתקוע לטינופת הזה.

“גם אתה ממהר, לא? גם לכם כדאי לגמור כבר, לא?”

איזו חלאה, אלוהים, איזו חלאה. ולמה כל הרוע הזה.

חכה, מה אתה נרגש. זה רק הצד הרשמי. חכה, עוד תראה איך המשפחה נופלת על הארץ. מה זה, המ“ם־מ”ם לוחש לעצמו. מחמת העייפות אולי השתבש קצת. כבוד לזכרו, אמר הסגן, והגדוד המיותם נשא עיניו אל השמים המחשיכים. אבל סדר השיירה אינו משתבש. הג’יפּ הזעיר בראש, ולפניו קרני פנסיו המגששות ולוחכות את פני הכביש. ומאחור המכונית הריקה, שנשאה את הגופה. ועכשיו היא רצה כמו סוס שמשאו נשמט.

ועוד מאחור, בקצה השיירה, המכונית האחרונה. משמר הכבוד האחורי. שעכשיו אינו כבר משמר ואינו כבוד אלא גוש מעוות ומעורבב של אנשים ישנים. שמיכות מכורבלות, ובליל של חגור משלך. השיירה נוסעת והכבישים רצים, והרוח שורקת באזנים ומטלטלת קרעי ברזנט ורצועות שאינן מהודקות. והמ“ם־מ”ם ליד ההגה, כמו השתבש קצת. כאילו משוחח עם עצמו.

כמו עורך עם עצמו איזה מסע ליחושים.

חכה, עוד תראה איך המשפחה נופלת על הארץ.

חכה, עוד תראה.

חכה.

לזכר סגן רפי (רייקוֹ) בן⁻יעקב ז"ל

ביום חמישי עם צהריים ירדנו אל הנחל לשטוף מעל בשרנו את זוהמת השבוע האחרון. בתוך הנחל קרס כמו על ארבעותיו הגשר הישן. אבנים גדולות וקורות ברזל מכורסמות חלודה. מאחריו ניצב סכר הרוס שאמצעיתו נקרעה בזרימה הפרועה של שטפונות החורף הפתאומיים. רק בסיסיו נותרו דבוקים, ככרעים חסונות אל בטן ההר. מעט מתחת לגשר הפיל מימיו מפּל דק שלא היה נאה ממנו לרחיצה בכל ארץ ההרים מסביב. על הגשר, מעל לעמודים הגדולים, עברה הדרך הראשה אל הירדן. לפני המלחמה היתה כביש, אבל שרשרות־הטנקים רטשוה והפכו את תחתוניה למעלה, והותירו אחריהן מסילה דרוסה, טחונת־אבנים ומסלסלת אבק קמחי ודביק, הרודף את המכוניות העוברות כמו ענן עשן. בצד הפלג לפני המפּל, במקום שהדרכים מצטלבות ביניהן, נחה חלקת⁻מטע גדורה ובה עצי⁻תפוח מוריקים. פירות התפוחים כבר היו גדולים כאגרופי זאטוטים. והיו ירוקים וחמוצים וגדושי⁻בוסר. עד שהלשון הלוקקת והחך הטוחן הסתמרו למגעם. אלא שהיו תפוחי־הפקר, והגדרות היו פרוצות לכל חייל. ומצווה, ממש מצווה היתה לקטוף בהם, לנגוס בהם, ולירוק את העיסה החמוצה בבהלת־בחילה. ולהשליכם נשוכים ומקולקלים אל המים הזורמים. ואחר כך לעמוד על שפת־המים ולהשקיף על מירוצם הטהור. ועל התפוחים הצפים בהם כבועות ירקרקות. נישאים בזרמם בין שבלי־הקצף הרחק במורד אל עבר הגשר. ואחר כך עם נחש־הנחל המכסיף בינות לפרדסי־הלימונים והלאה, אל בין המקשאות. בדרך היורדת לירדן.

בשעה שהיינו זורקים בגדינו המטונפים אל השיחים ומטילים נעלינו הכבדות במדרון, ורצים לטבול במים, ערומים ומזיעים, היו חולפות על הגשר שיירות ארוכות של מכוניות ובהן חיילים עייפים.

“הם חוזרים מהגולן”, אומר יובל בעת שאנחנו נחפזים וקופצים אל המים.

על דבשות־החבילות המעורמות ועל גגות־האוטובוסים הרותחים בחום השמש שכבו חיילים עירומים עד מתניהם, והראו בידם על הנחל ועל המפּל, שנראו להם ודאי כחולים וזכּים כחלום־הזוּי. האבק שנטפל לשיירות אפף אותן כמו אֵד ולא הניח להן גם זמן רב לאחר שנעלמה המכונית האחרונה.

“אני רוצה לדעת מה שלום אחי”, אומר יובל בתוך המים.

“היה עם הטנקים?” אני שואל.

אנחנו מפקירים גופנו ללטופי־המים הזורמים, הרוחצים ושוטפים מעלינו את זוהמתו המאוסה של שבוע המלחמה האחרון.

“כן”, אומר יובל, “הוא טנקיסט. מאז יום שני לא שמעתי כלום”.

“מה תועיל הדאגה”, אני אומר.

יש איזה ריח מיוחד למים. אולי ריחם של הצמחים שהנחל שוטף שרשיהם בדרך מרוצתו. ואולי ריחן של הבהמות השותות ממנו, שם למעלה בהר, בין הכפרים, במקום שהוא נובע. ואולי ריחה הנעלם הוא, של הארץ הזאת, ארץ ההרים שמסביב. ארץ שומרון המוצצת את הלב.

“אני לא יודע למה”, אומר יובל שוב, “אבל אני מודאג”.

מכיוון שאינני יודע מה לומר אני שותק. למעלה על הכביש מתחדשת מרוצת־השיירות. החיילים שעל גגות האוטובוסים מניפים דגלי־שלל צבעוניים וצורחים בקולות שמחה. איננו שומעים את המלים. הרוח בולעת אותן. ורעש השיירות ושאון הנחל מחרישים אותן מרחוק. אפשר לראות מכאן איך מתחשק להם לקפוץ מתוך הררי־האבק ולצלול אל תוך חלקת המים הירקרקה. ולחרבן בקול גדול על מסדרי־הסיום הארוכים והמיגעים. ועל הקיץ הלוהט שדרכו הם נוסעים עכשיו.

“אלה חוזרים מהגולן”, אומר יובל, “אולי גם אחי ביניהם”.

“בוא, נצא לכביש”, אני מציע, “אולי תפגוש את אחיך”.

יובל שותק.

אני מצליל פני במים וזוכר פתאום את הלילה הארוך. ישבנו במכוניות ונסענו בתוך העמק. בין הזיתים הכבדים, ליד המדלעות הזעירות וגני⁻הירק הרכים. קודם, שעה קצרה לפני השקיעה ראינו כמה פגרים של טנקים שרופים תקועים כגושים כהים בשדה התבואה הבשלה. מן ההרים עלה עשן כבד ונסע לאטו עם רוח הערב.

“אינני יודע מה עם אחי”, אומר לי יובל. הוא ישב לידי ולא חדל מהביט בטנקים המשחירים. עד שירד החושך והם נבלעו בו.

“כדאי שייזהר”, אני אומר פתאום ולוחץ כתפו בכפי. והוא נושא אלי עינים מופתעות.

“אתה חושב?” שואל אותי יובל.

“כדאי שייזהר”, אני חוזר ולוחץ באצבעותי העייפות את כתפו. בחוץ על ההרים יש אפילה גמורה. רק האורות הקטנים של פנסי המכוניות המרוחים בוץ מרקדים ריקוד גחליליות מוזר. במעלה הכביש בתוך פרצה חצובה בסלע, בוערת משאית. סרחון נורא של גומי נחרך עולה ממנה. האש בוערת יפה. נותנת אור גדול ואדום. וכל מכונית בשיירה הארוכה שלנו עוצרת רגע לידה.

“שייזהר”, הוא לוחש כאילו אל האש, “אתה צודק. שייזהר”.

ואחר כך בחניה, לפנות בוקר, בשדה על שפת־הוואדי ישבנו אל המדורות. ארגזי תחמושת מנופצים בערו בלהבה יפה. והחיילים סיפרו ביניהם בקול עייף. אחדים נרדמו בישיבה, והתכופפו אל מול האש כמו בטקס תפילה עתיק. חייל אחד סיפר והאחרים הקשיבו לקולו המהלך בתוך הלילה.

“לפנות⁻ערב נסענו אל בית⁻החולים. מאחורינו דהרו הטנדרים שהפכו לאמבולנסים. דחוסים בפצועים נאנקים. מהם שלא יוציאו גם את הלילה הזה”.

זכרתי פתאום את קרונות־הסוסים העמוסים בגוויות. הלא ראיתי אותם פעם באיזה סרט רחוק על מלחמה רחוקה שהשתוללה באיזו ארץ רחוקה.

“האח שקיבל אותנו פרץ כמשתולל”, ממשיך החייל לספר, “בצעקות פרועות ובצווחות פרא. בחלוק לבן מטונף, ורטוב מזיעה. את ההרוגים, לא לבלבל. הצריח כמשוגע. לא לבלבל את ההרוגים עם הפצועים. מה אתם עושים? מבולבלים. כן, ככה זעק. קראנו לקצין־רפואה שעמד שם”, ממשיך החייל, “והוא בא, ונזף באח המשתולל. וההוא נרגע פתאום. והסתלק מן החצר”.

החיילים משוחחים ביניהם בקול שקט. מן המקום שבו אני יושב אני יכול לשמוע את קול המספר. אני עייף מאד ורוצה לישון. ואני יודע שהשחר כבר קרוב. אבל דבריו מגיעים אלי, וחודרים דרך אזני היגעות. ואני מקשיב בעל כרחי.

“בדרך חזרה הכתה בנו רוח קרירה. הזיעה התיבשה מתחת לקסדות והקרקפות הצטננו. היה כבר כמעט לילה כשחצינו את העיר. הג’יפּ היה עמוס לעייפה בממתקים ושקיות ותפוזים מקומטים. האנשים עמדו על שפת־הכביש והטילו בנו בחזקה חופנים מלאים. הסוכריות הקשות הכאיבו לפנינו כמו אבנים קטנות. צעקנו אליהם”, מספר החייל ורק קולו נשמע עכשיו בין התפצחויות האש במדורות, “צעקנו אליהם, שלא לנו הכבוד הזה. לא בשבילנו התהילה המתוקה הזו. הראינו להם את שיירת־האבמבולנסים המשתרכת מאחורינו. אבל הם לא הבינו. ולא ראו. והמשיכו לצעוק ולהריע”.

הלילה כבר כמעט נגמר. ריח־אורנים חריף ויבש נישא מהחורשות שבמדרון. יובל בא פתאום ומתישב לידי.

“הדברים שאמרת”, הוא פותח. אבל אינו ממשיך. הוא משתרע לידי. אני מתאמץ נואשות להרדם. יובל שוכב כישן. עכשיו שאני מוטל בתוך שק־השינה המצחין, אני מדמה לעצמי שאני שוכב בתוך שק־תכריכים לבן. ששמי ומספרי האישי חרוטים עליו באותיות הסגולות והמעוקלות של העפרון הכימי. החייילים אמרו שראו במסדרונות בית־החולים ערימות של שקי־ניילון לבנים. אני חושב על אחיו של יובל המונח בתוך השק, ושמו מצוייר באותיות כחולות על חלקת־הניילון הצחה. מה יש לו ליובל שאינו יכול להירגע. מדוע הוא בא לשכב כאן על ידי בשעה זו. אני מתהפך בתוך השק ונגעל מריחה של זיעת־החיילים, שאינה מתייבשת גם בשעה קרירה זו.

הבחורים שחזרו מבית־החולים סיפרו שראו את השקים הלבנים הנסגרים ונפתחים בקצותיהם. בפתח האחד נכנס הגוף ובפתח האחר יוצאת הנשמה. ואם שוכחים החייילים לפתוח את פתחי־הנשמות יכולים הם לכלוא את נשמתם של המוטלים בשק. והיא תתלבט ותפריע את מנוחתם האחרונה והארוכה כל כך.

אני חושב על הידים הגסות האוחזות בי עכשיו ומחליקות את גופי לתוך השק. אני נאנק מחוסר נוחות. אולי נרדמתי לכמה שניות. יובל שוכב לידי, על הארץ הזרועה אבנים קטנות. ופניו תקועות בשמים הזרועים כוכבים קטנים. עיניו סגורות והוא דומה כישן. אני רואה פתאום את אחיו המוטל ככה עכשיו ללא תנועה, על הארץ השחורה הזרועה כתמי־אפר כסופים. ופניו תקועות בשמים האפלים הזרועים פרחים לבנים, מקושרים בסרטים שחורים ופתלתולים. קול נגינה שקט עולה עכשיו מן המדורות הדועכות. אולי שומר מנומנם מפזם לנפשו שיר־ילדים שכוח, שחלומותיו העירוהו מתחתיות נשכחות. מכשירי־הקשר כבר מזמזמים בקולם המתכתי והיבש. ויובל נרתע פתאום במקום רבצו. מקפל ברכיו אל סנטרו ופולט אנחה כבדה. ופה, מקרוב כבר קוראים הקולות הקשים של רבי־הסמלים המזרזים את האנשים לקום. “לקום נבלות, לקום”.

“בוא, נצא לכביש”, אני מציע, “אולי נפגוש את אחיך”.

המים טובים ויובל שוחה בהם ומתרחק לעבר הגשר. לפתע נשמע קול מנוע מוּכּר של ג’יפּ ממהר ובא. הוא ירד בדרך ההרוסה וענן אבק מתערבל ורודף אחריו. ואחר כך נשמע קול חריקה של בלימה חזקה. ואז ראינו את הג’יפּ בצד הדרך, במקום שהשביל היורד אל הנחל מתחבר אל הכביש. קצין מאובק, בעל פנים שלא גולחו ומשקפיים כהים הצומחים מעל לאפו ומסתירים את עיניו, מקפץ מהג’יפּ.

“מי זה כאן יובל?” נשמעת צעקתו בעוד הוא מדלג מעל לאבנים שבמורד.

“מי זה כאן יובל?” הוא חוזר ושואל במפגיע, בקוצר־רוח, כמודאג.

“שם, שם”, מכוון אותו מישהו מהחיילים ומראה באצבע מושטה לעבר המפּל.

“הוא מתרחץ שם”.

ובעוד הקצין מתחיל ללכת בין שיחי־הגדה הגבוהים ולאורך הגדר של מטע־התפוחים הפרוץ, צועק מישהו אל יובל.

“יובל, יובל, מחפשים אותך כאן”.

ועד שהקצין אַרך־הזיפים מגיע אל המפּל יוצא יובל מן המים, ומגשש ברגליו היחפות שנתרככו מן המים. נזהר מן האבנים החדות ושרשי־הצמחים הקשים והמכאיבים. עכשיו אני רואה איך פניו מחווירות כמו האבנים שהנחל זורם ביניהן. מרחוק, מן המקום שבו אני עומד וצופה, אני יכול להרגיש איך הדם אוזל מפניו במהירות. והשערות הכהות שעל לחייו ובשקעי־סנטרו, מתבלטות כמו צללים.

הוא רץ לעבר הקצין. אחר כך נעצר בעודו מתכופף פתאום, וצועק צעקה כאובה שאיני יכול להבינה. אולי קרא בשם אחיו. ואולי ניאֵץ את מי שהורג אחים קטנים בשדות־החטה הבשלה. בתוך הטנקים השרופים שגם האדמה סביבם נחרכה וכוסתה באפר שחור ופריך. שהרוח משחקת בו אחר הצהריים.

ואז אני רואה איך הוא חופן בגדיו בידיו ומאמץ אותם בחזקה אל חזהו, ודומם על מקומו. ומרחוק נראה כאילו הוא מקשיב אל הקצין. את עיניו איני יכול לראות מכאן, כיוון שהוא מרכין ראשו לתוך האדמה, שעליה מנטפות טפות־המים המחליקות מגופו הערום.

ואחר כך הקצין פונה לאחוריו ויובל ממהר אחריו. מתלבש בעת הליכתו, רגליו נכשלות באבנים החדות בשביל הקצר והתלול. עכשיו הם למעלה על הכביש. ואפשר לראות איך הם מטפסים על הג’יפּ, ואיך הקצין מתישב בתנופה ליד ההגה. ואיך הג’יפּ קופץ פתאום לפנים, ונהמת־מנועו גסה וקולנית. עכשיו הם נוסעים הרחק מעבר למחנה העזוב, חוצים את העיר הנטושה, וטסים הלאה, הרחק אל מעבר למחסומים. והרוח עוד נושאת את נהמת הג’יפּ זמן רב אחרי שהרחיק בין הגבעות. החיילים מתקבצים ליד ערימת הבגדים. כולם עירומים ומנטפים מים צוננים שריח הפלג הטהור עולה מהם. ליד הבגדים מונחים התפוחים הירוקים והחמוצים. איש אינו נוגע בהם.

“מה הוא רצה הקצין הזה?” שואל מישהו.

השאר שותקים. כולם כבר יודעים. הרוח נושאת את הבשורות הרעות.

“זה אחיו הלך”, אומר אחד החיילים לאטו.

הוא משהה את עינו מול הכביש. כאילו הוא רואה שם דמות רחוקה הנעלמת מאחורי העקול. פתאום מתלבשים כולם במהירות. התפוחים נשארים מוטלים בעשב, ושמש הצהרים חסרת־הרחמים צורבת בהם ומשחירה את קליפתם.

כמה חדשים לאחר המלחמה, ביום חלוקת האותות נפגשנו שוב. האולם היה מלא. האנשים הרבים שבאו אל הטקס היו לבושים בגדים טובים, וחולצותיהם הלבנות והנקיות הבהיקו מתחת למלבושי־הצמר העבים. זכרתי את בגדי הצבא שעליהם, ואת החגור המצחין מזיעת חיילים עתיקה. פניהם היפים מגולחים, ומאחורי צווארם נקרשה אז זיעה משחירה.

“שלום”, אמר לי והפתיעני בתקיעת־כף.

“שלום, מה שלומך?” אני בוהה אל פניו ובאיטיות צפים אל מול עיני שמו ופרצופו, וצהרי היום הכבשניים ההם. שם, ליד הגשר מעל למפּל. וזכר הג’יפּ עולה בי, הג’יפּ היורד באנחות־מנוע מחרידות מן הדרך שהטנקים קרעוה. ועכשיו אני מביט בעיניו.

“אני הרגשתי”, אומר יובל.

“מה זה משנה היום”, אני אומר לאט, כמרגיע.

“זה משנה, זה משנה”, אומר יובל וכאילו רוגז קל מנשב מדבריו.

בינתיים התרוקן האולם וכל המוזמנים יצאו החוצה, אל הדשא, לחטוף כיבוד ולשתות משהו. כמעט נותרנו לבדנו.

“זה העיק עלי מאד”, אומר יובל, “וחשבתי שתרצה לשוחח על זה”.

“לא”, אני אומר, “כבר שכחתי מה שהיה”.

“לא בזה הענין”, הוא אינו מרפה, “לא בזה הענין”.

“לא”. אני חוזר ואומר ישר לעיניו, “לא. כבר אינני זוכר. וזה גם לא חשוב”.

אנחנו שותקים עכשיו איש עם עצמו. יובל משחק באצבעותיו באוֹת שקיבל לפני שעה קלה. הוא ממולל אותו וממשש את האֶרג הגס, המתוח על חתיכת־הפח.

“הלא תבוא פעם אלינו להכיר את החבריא?” הוא פונה אלי בפנים נעימות, “הלא תבוא?”

וככה, בשיחה נעימה וחביבה כמו בין שני אנשים כמעט זרים, אנחנו יוצאים מן האולם שהנערים כבר החלו לנקותו. בחוץ על הדשא ישנה מהומה גדולה. ומלמעלה, מן השמים האפורים, מתחיל לטפטף גשם. ואחר כך אני רואה את יובל מתכופף ליד דלת מכוניתו הקטנה, ואוסף את רגליו אל סנטרו בשעה שהוא נדחק אל תוכה. ונהמת־המנוע שלה נשמעת מרחוק שקטה ולא נחפזת. אבל רגליו הנאספות אל סנטרו מעלות על זכרוני את הבוקר הרחוק ההוא. ואני מצפה לשמוע את קול אנחתו הכבדה, שהוא פולט מתוך שנתו החטופה. ואחר כך, בין התפצחויות האש במדורות הדועכות, אולי יעלה קול זמר עייף של שומר מנומנם השר לנפשו שיר ילדים נושן, שחלומותיו העירוהו מתחתיות נשכחות. ומקרוב מקרוב יקראו פתאום קולות הזירוז הקשים של רבי־הסמלים.

“לקום נבלות, לקום”.

החום עלה מן הבוקר. יום סיווני חמום ומעיק מתרגש לבוא. עוד לפני ימים מועטים היתה ירקוּת אביבית מושלכת בהרים. עכשיו הצהיב הכל.

“יוצאים לסיור”, אמר דוד. “כמו אתמול. אני נוסע קדימה. אתם אחרי”.

זה יומיים שלושה שאנחנו משכימים כל בוקר, ובעוד צינת־הלילה הנעימה חומקת בגיאיות ונעלמת בפתחי מערות ובכוכי־סלע, אנו יוצאים בדרכי־עפר סלולות אבנים, מלאות מהמורות, להביא את בשורת הכיבוש אל הכפריים היושבים בעמקי כפריהם ואינם מגיעים אל העיר, בגלל שיתוק עורקי־הכבישים. גושים צבעוניים של אוטובוסים מכוסי־כתובות ערביות מסולסלות בשחור ואדום, היו מוטלות בתוך פצעי־המחצבות. חיים אומר שהם הוחנו כאן לבטחונם, כדי שלא יפגעו בהפצצה. עמוס אומר שהם הובאו לכאן על פי צוו ממשל־הכיבוש, שזה עתה נתכונן.

“בשורת־השחרור, בחורים” אומר דוד. “שחרור, לא כיבוש. שננו לעצמכם. יהיה לכם יותר קל”.

ערביים צעירים לבושים חולצות לבנות, רטובות מזיעה, ומכנסיים כהים, שחורים או חומים, היו מהלכים זוגות או קבוצות בין הכפרים ובתוך השבילים הנעלמים בגאיות. והגאיות מוליכים לבקעת־הירדן החמה, נושפת־האדים, שבבוקר אין אתה יכול לראותה בגלל השמש המתנפצת באדים העולים ממנה. ובצהריים כל האוויר מעליה מרטט כמחולל. ובערב היא רחוקה ומואפלת צל־הרים, המתרוממים מעליה כחומה אפלה וחוצצים בינה ובין השמש השוקעת.

“בית־דג’ן”, אומר דוד, “בית־פוּריך, סרטבּה”.

הוא גוהר על המפה המצופה בניילון שקוף ומבריק שאינו משמר את טביעת־האצבעות.

“בקעת בית־דג’ן לפנינו”, הוא פוסק ומניח את המפה בצדו, כחסרת ענין.

“שדות הלחם הרחבים”, אומר הילל, “בקעת בית־דגן. הרבה דגן. שבלים רבות. לחם, לחם לשובע”.

והשדות עלובים למראה. התבואה דלה. טלאים מעובדים וצבורי סלעים שאינם מצמיחים שעורה. אבל האדמה הנחשפת במחשופי התבואה היא שמנה ובחורף הבוץ פה כבד.

“שימו לב”, אומר דוד שהוא עכשיו המפקד, ועליו להביא את בשורת־השחרור אל הפריים. “אנחנו מתקרבים. כוננות. עירנות”.

הג’יפּים מקרטעים מדלגים וקופצים, נאנחים ונאנקים וממשיכים בדרכם כחיות עצמאיות שיש בהן נשמה. עצי חרוב פזורים פה ושם ככפות ירוקות בתוך הנוף המצהיב. ואי כה פורחים המגדלים הצבעוניים של ורד־הקציר, כמו נרות סגולים.

“עוד מלחמה אחת”, אומר הילל ונאנח. עמוס מתעורר מתנומת־שלווים.

“עשר שנים שקטות, אני חותם לך”.

הילל צוחק. קשה להבין מצחוקו אם הוא מאמין בדברים שאמר עמוס.

“המלחמה נגמרה”, חוזר עמוס בכעס מה. “הגבורים כבר עייפים. ורוצים הביתה”.

הילל צוחק ללא מלים. מבעד לגיא המפולש מתפרשת לפתע הבקעה הרחוקה. כמו אדמה מטוגנת בתוך מחבת ענקית שאדים מרטטים עולים ממנה. ואפשר להתיבש מצמא, רק למראה הזה.

“כבר נוסעים ליריחו”, אומר חיים ששתק עד עכשיו.

“גם לירושלים ולחברון”, מוסיף עמוס.

“מתקוטטים עם בחורי־הישיבה, ליד קבר רחל”.

“אוח, הצבועים הללו. רק הרגישו בריח הדם וכבר הם שם”. אומר הילל. מרירות דקיקה נשמעת בקולו.

“כל הכבישים כבר פתוחים. גם בלילות. רק הדרך הביתה עדיין סגורה”. אומר עמוס מהורהר, ונושא עיניו אל בתי הכפר המתבהרים עכשיו ומתקרבים.

“רגע, עוצרים!” אומר דוד. מניף ידיו למעלה, עוצר בג’יפּ ויורד אל הדרך. שני צעירים בחולצות לבנות ומכנסים כהים מתנצלים. באנגלית, כמובן. הם הולכים לטייל “לכוון ההוא!” ופורשים ידיים לעבר הבקעה. “אסור?”

“לא”, אומר דוד, “לא אסור”.

השניים נראים כנרגעים. זיעתם הנספגת בבד, רוצעת את חולצותיהם ברצועות כהות. פניהם שחומות אבל חוורון מונח בהן, מתחת לשחימות.

“יש לכם תעודות?” שואל דוד.

“תלמידים”, הם אומרים כמעט בקול אחד. “אנחנו תלמידים”.

“איפה תלמידים?” שואל דוד.

“בקולג'!” הם עונים בגאווה קטועה. עכשיו הולכים, כי הלמודים נגמרו.

“נפסקו!” צועק חיים מהג’יפּ.

חיוך עלוב במקום תשובה.

“טוב. אתם יכולים ללכת”. אומר דוד לאטו, כמהרהר. אין לו הוראות מה לעשות באזרחים. כל הכפרים מלאים באזרחים. את אלפי החיילים מאתמול, כמו בלעה האדמה.

“אפשר לתת בהם סימנים”, אמר המג"ד אמש, בתדריך. “נעליהם צבאיות, תספורתם קצרה. הילוכם זקוף”. אבל עכשיו, בשדה, מתחת לשמש החמה בבקעת ביד־דגן אפשר לתת סימנים רק בצמאון.

“מה אתה שולח אותם?” שואל חיים, “אולי הם חיילים שבורחים מעבר לירדן אולי הם מרגלים”.

“אולי”, אומר דוד.

“צריך לקשור להם את העיניים, ולהוביל אותם לחטיבה. שם כבר יטפלו בהם”. מוסיף חיים.

“אולי”, אומר דוד, ולאטו מושך רגליו אל הג’יפּ. אין הוראות בענין האזרחים, וכל השבילים שורצים אזרחים. לך תקשור עיניים לכל ההמונים האלה.

אבל חיים אינו מרפה. “ראיתם את הסמל השמן הזה מהחטיבה? ראיתם איך הוא חוקר את השבויים שלכם? מסכן, באמת”.

“הוא מסכן?” מתפלא עמוס. “הם מסכנים”.

“לא”, אומר חיים, “אתה לא מבין. הוא עובד קשה. עם החגורות הללו הוא מזיע גם בערב”.

הילל צוחק. "השמנים מזיעים תמיד.

עכשיו נכנסים הג’יפּים למבואות הכפר. צל הבתים המושלך אל החצרות והפתחים עמוק וקריר. ריח חריף של תאנים וגללים מונח בין הבתים כמו אויר אחר. ילדים כבר רצים לפני הג’יפּים ברחוב הצר והמצחין.

מחנים את הג’יפּים ברחבה הקטנה שבמרכז הכפר. קופצים על הגגות, מציבים מקלעים פה ושם. הקסדות נשארות למטה, לרתוח בשמש.

“כמו קופים”. אומר הילל ורוצה לחייך. אבל נשימתו קשה לאחר הטפוס. מלמטה מגיעים קולות. דוד מזמין את המוכתר אליו. ומייד יוצאים רצים להביאו.

“ג’ארוֹת כאלה יש בשכם”, אומר חיים, “בככר המרכזית. אני אביא הביתה כמה כאלה”.

“תביא את עצמך הביתה”, אומר עמוס, “ואל תתחיל לחשבּז את הגדה”. חיים נפגע. “אני אקנה בכסף”, הוא אומר. “בלי טובות. לא צריך מהם טובות!” הוא מגביר קולו במכוון ומסתכל סביבו במבט מאיים. פני ילד תהויים מציצים דרך החלון וחיים מכוון מולו את הרובה. הילד נבהל ומסלק את פרצופו פתאום.

“טינופות”, אומר חיים, “אחרים כבר משתחררים. חוזרים הביתה”.

המוכתר מגיע בבהלה. איש זקן למראה. מחפש את הקצין. בתוך צל הבית הוא נבלע ונכנס אל החדר. דוד דורש ממנו את כל הנשק. לכאן, לערימה אחת ומיד. הזקן נראה מבולבל קצת. דוד מביא לו את בשורת־השחרור. כוחותינו לכדו את ההר. מטוסינו שולטים באוויר. המלך החייכן, בעל השפם הגזוז לא דאג לכם היטב. לכן תביא את כל הנשק שבכפר שלך. לכאן, ומיד!

על הגג, ממול לרחבה, מחפש הילל מחסה מהשמש הרודפת ונדבק אל שולי הגג. מתחת לענפי עץ התות, בתוך שלולית־צל קרירה. “תותים טובים”, אומר הילל, “טעימים”.

על הרחבה, בצל התאנים, מציבים נערים דקים לבושי־ארוכים שולחן רחב. מכסים במפה ומביאים מים וכּיבושים, פירות וחמוצים. רחבת־הבטון מחוספסת ומאחוריה יש מדריגה. מעבר למדריגה גנת־ירקות קטנה בתוך רבוע של אדמה כהה. דחליל מרופט פורש ידי־עץ, כמו הצלוב. צילו אפס אל בין רגליו.

“תשבו תשבו אורחים כבודים”, אומר המוכתר למטה. האנגלית שלו פשוטה, עובדת־אדמה. דוד בא אחריו ואתו כמה מלווים.

“שימו עיין, אתם על הגגות!” צועק דוד, “לא להרדם שם!”

הילל צוחק ומכרסם תותים אדומים.

“תשאירו משהו גם לנו”, אומר חיים בקול רם.

“נזמין אתכם לסבוב שני”, צועק מישהו מהאנשים של דוד. מלמעלה רואים איך מצטופפים הראשים סביב לשולחן.

עכשיו כבר ברור שהמוכתר מנסה להרויח זמן. במלחמה כבר הפסיד, לפחות ינסה לזכות בזמן. אולי אנחנו כאן רק במקרה. אולי מחר נסע מפה. אולי הג’יפּים המהבילים מרוב חום הם רק רוחות רעות שיעלמו מן הככר ומן הכפר עם צאת היום. לכן אין מה למהר. הזמן עשוי להיות הטוב שבידידים.

“תנו להם גם בשר”, הוא גוער לפתע, בתקיפות של מודח, ומאיץ בנערים. עם הנערים מתרוצץ גם איש זקן ומשתדל להניח הכל במקומו. המוכתר צועק עליו:

“תביא גם גבינה וגם פיתות!” הזקן מחייך כאילו נפחד מעט ורץ.

עמוס טופח על כרסו. “שתהיה לי בריא, עמוסקה”, הוא אומר. “ארוחת־מלכים. כמה טוב להיות כובש”.

חיים מתרגז. “לא צריך את הארוחות שלהם. רעל הם שמים לך”. האוויר חם ודביק ועלי־האילנות אינם נעים. הילל מפסיק לאכול תותים.

“הכפר הזה, בית־דג’ן”, הוא אומר אלי, “הייתי מוכרח להיות בו פעם”.

אני תוהה אליו. “מה פתאום, החוֹר הזה, בית־דג’ן?”

“כן”, אומר הילל ומוחה את שרידי התות מסנטרו, “דווקא בית דג’ן. זה חוק כזה. הכרחיות כזו”.

הילל מפסיק. אולי הוא מחכה שאשאל למה דווקא בית־דג’ן.

“תראה את הדחליל”, הוא אומר פתאום. אני מסתכל למטה.

“ילדים יחפים וחוחיות צהובות מקפצות בין רסיסי־הממטרות, וערוגות רעננות”, אומר הילל.

רחוק מעבר להרים האלה, שם בשפלת־החוף שהבל הים מכסה אותה. רחוק מהמלחה שכבר נגמרה לפני כמה ימים. אבל היא עוד פה, על הגג, ברחבה, בעיניו של הזקן המתרוצץ להניח רצון החיילים.

“אבא היה פה, לפני המון שנים”, אומר הילל שוב. “קנה שתילי בננות אצל ערבים. פה, בבקעת בית־דג’ן”.

אני מקשיב. למטה הומים קולות האוכלים. דוד מסבר את אזני המוכתר, המתעקש שלא להבין. בשורת־השחרור חוזרת שוב ושוב, באנגלית למתחילים.

“בערב הגיעו לשכם ורצו להמשיך עם המכונית מערבה”, ממשיל הילל לדבר לאט, כמו אל עלי־התות בעלי הבטן הרכה והשעירה.

“ההמון גילה אותם, החל לרגום אותם ואיים לרצחם נפש, עם הערבי שאתם. מוכר הבננות”, הילל הפסיק לרגע. הוא חופן בכפו מים מן הכד ושוטף את כתמי התות הכהים. “הם נלחצו אל בנין המשטרה ושם מצאו מחסה ללילה. השוטרים לא הוציאום אל אנשי שכם בלילה. והערבי היה אתם, על הספסלים הקשים בחדר, המואר כל הלילה. לפנות בוקר שככה חמת ההמון והם חמקו עם המכונית בחשאי. עם שתילי־הבננות עטופים בתוך שקים רטובים”.

יש איזו רוח קלה באוויר. העלים נעים קצת, אבל החוֹם אינו מרפה.

“תשלח ילד עם מים אל הגג!” צועק מישהו מאחד הגגות. אחרי רגע מופיע ילד במדרגות עם כד מים בידו. המים קרירים והכד מעלה אדי־צנה טובים.

“מה אתכם, שם למעלה?” צועק דוד. גם הוא מתחיל לכעוס. המוכתר עקשן ומרגיז. העסק לא יסתיים כל כך מוקדם. צריך להזדרז.

“אתה מבין?” שואל הילל, “אבא יכול היה להשאר פה בבקעת בית־דג’ן, בגלל שתילי בננות. אז, לפני המון שנים. אתה מבין?” הוא שואל עוד פעם.

אולי איני מבין. אולי לא בדיוק מה שהוא רוצה להגיד לי. אני חושב על “ההכרחיות הזוֹ”, שהילל הזכיר קודם. השמש משחקת על ראשו של הדחליל. מלמעלה הוא נראה כמו מחוג של שעון־שמש גדול. שהצל מרקד סביבו במקום הצפורים שברחו.

“אתה מבין”, חוזר הילל, “אני הייתי מוכרח להיות פעם בבית־דג’ן המחורבן הזה”. הוא אומר ומשתתק. כאילו אמר יותר מדי. אני חושב על אבא של הילל לפני המלחמה. איך בא לקנות בננות וכמעט נשחט על מדרכות שכם. ואולי היה דמו נספג באדמה הכבדה הזה, שמבעד למחשופי־התבואה היא נראית כהה כל כך. ובחורף ודאי תהיה לבוץ סמיך. החום מעיק עכשיו מאד. גג הבית דומה לרצפה מלוהטת, והילל שואל אותי אם דוד לא יגמור שם אף פעם.

“שתהיה לי בריא, עמוסקה”, מגיע קולו של עמוס מלמטה, מאצל שולחן הסעודה, בלווית פרצי־שיהוקים רעשניים.

“הארוחה הטובה ביותר מאז המלחמה”, מכריז חיים בקול רם וצורם.

“ממזרים, יודעים להכין אוכל”, הוא אומר כאילו כל הכפר מחכה למחמאה המרירה שלו.

עכשיו מביאים הנערים המתוחים והדקים מאכלים חדשים לשולחן, ומוזגים מי־בורות בכדים ובקנקנים. דוד מחליף את האנשים, ומוריד מן הגגות את האנשים הרעבים והמיובשים. במקומם הוא שולח אל כּבשן הצהריים המעובה את עמוס ואת חיים ועוד אחרים.

עכשיו, שהילל יורד במדריגות הדבוקות לצלע הבית, והמקלע המצחין משמן־רובים מורתח בידיו, מכה פתאום רוח קרירה על פניו. מעבירה כאילו איזה משרק נעלם בין עלי־התות ובענפי־התאנים.

כבר אחרי הצהריים. מאוחר. ועכשיו סוף סוף מתחילה לנשוב הרוח.

ליעל

בשנה הראשונה ללימודי, כשהייתי כבן שש או שבע, למדתי לקרוא עברית. למדתי במהירות עצומה, תוך כמה ימים צרפתי אותיות. אחרי שבוע שבועים הגיתי הברות. ובתום החודש הראשון כבר אמרתי מלים שקראתי אותן מן הנייר. בימים הראשונים הייתי אומרן בקול, מרוסקות קצת ומחולקות להברות. אחר כך הגיתי אותן בשפתי, בשקט. לבסוף בלחישה, בלשון, בשפתיים שאינן נעות. היום אני יודע לקרוא בתוכי. יש אומרים: בלב. שהעינים רואות והלב קורא. אני איני יודע. לא כל הדברים שאני קורא היום נכנסים אל הלב. מלים רבות אני קוראן באקראי, בלי כוונה, רק מתוך שהעינים רצות עליהן. כמו ריחות החודרים לאף בלי רצון. כמו צלילים מרגיזים, הבאים באזנים רק מתוך שאין עליהן מחסום.

הספרים הראשונים שקראתי, היו ספרי־ילדים. מנוקדים, מצוירים, באותיות ענקיות ושחורות. ריחם של הספרים היה מיוחד. עד היום אינני יודע מה קסם לי בריחם. ההיה זה ריח הדבק, או ריחה של כריכת הקרטון, או ריח הדפוס? וגם היום, כשאני נוטל לידי ספר חדש, מיד אני מקרבו אל חוטמי ושואף את ריחו המיוחד בחזקה. ריח הספר הטרי, שעלה מן הדפוס, הוא מן הריחות היותר אהובים עלי. זהו ריח שאינו מתיישן ואינו נמאס לעולם. כמו ריח הלחמניות הטריות בבוקר, או ריח האדמה, אדמת־הקיץ, הסופגת אל תוכה גשם ראשון.

אחרי הספרים התחלתי לקרוא מודעות, עטיפות של ממתקים, ניירות אריזה. שלטים ועתונים. הכל, כל משטח שנשא על גבו אותיות מרובעות אלו, שזה עתה הסגירו בידי את קסמן וסודותיהן. ביצר של בלש שאינו נלאה פענחתי כל כתובת, כל מלה, כל שירבוט. אחרי כמה חדשים קראתי מהר, מהר מאד. בלעתי את כל הספרים שהיו בגן. פעם פעמיים ושלוש. הגננת החלה מביאה בשבילי ספרים מספריית בית־הספר. בתחילה הספרים הקלים, המנוקדים, ולאט לאט גם את הקשים יותר, חסרי הניקוד. ספרים עבים יותר ורציניים יותר, שאת רובם לא הבנתי. הקריאה הפכה לי לרעב. לצמאון אדיר, לתאוות נפש.

פעם אחת ביקשתי מהגננת ספר, והיא אמרה לי:

“די, מספיק. אתה קורא יותר מדי”.

“אבל אני מוכרח לקרוא”, אמרתי לה.

“אסור לקרוא ספרים שלא מבינים”, אמרה.

“אבל אני נורא רוצה, אני משתגע לקרוא”, התעקשתי.

“אז תקרא עתונים”.

ככה התחלתי לקרוא עתונים.

אחרי שנים, כשהייתי נער, בלעתי ספרים בתיאבון כביר. המורה לא שבעה נחת מקריאתי המהירה. היא חששה שאיני מעכל את הדברים שאני קורא. ספרי הנעורים שקראו חברי, החלו לשעממני. הרגשתי שאני יוצא מתוך עולם אחד ועובר לעולם אחר. בעולם החדש היו ספרים חדשים. ספרים קודרים, אכזריים, קשים מאד להבנה. המורה לא השלימה עם זה:

“הספרים האלה אינם בשבילך”, היתה אומרת.

“אלה ספרים הרסניים ואתה עודך נער. חכה, בעוד שנים, כשתגבש את נפשך תוכל לקראם. אבל עכשיו עליך להזהר מהם. ולהתרחק מהם. מדוע שלא תקרא את רומן רולן? ראה כמה יפים סיפוריו של טולסטוי”.

אבל אני לא נכנעתי. הספרים האסורים משכו אותי כבחבלי קסם. מה יש בהם בספרים הנוראים ההם, שהמורה כל כך יראה מכוחם ההרסני? הספרנים לא נתנו לי את מבוקשי:

“זה לא בשבילך, ילד. אתה עוד קטן מדי בשביל זה”.

בלילות הייתי מתגנב לחדר־הספרייה אחוז התרגשות משונה, וסוחב מן המדפים את ספרי הנחשקים. לפעמים הייתי להוט כל כך, עד שהייתי פותח אותם, בסתר־החורשה, וקורא בהם בו בלילה, לאור הירח. הייתי מחביא אותם במטתי, בין המצעים, מתחת למזרון. חברי היו מטמינים תחת מזרנם תמונות־עירום ואנציקלופדיות של חיי־המין. אני החבאתי את קפקא וקמי, את ספריו המרגשים של דוסטויבסקי. המורה דיברה בכתה על ‘מהנדסי־הנפש’, ואני הזיתי בפרקי ‘אמריקה’. המורה קראה לפני הכתה מתוך ‘הטייס הקטע’, ואני עקבתי בהתרגשות אחרי תנועותיה המשונות של גרושנקה. בערבים, בשיחות הנרגשות, סחו הבנות על אהבתם הטהורה של פייר ונטשה, ואותי רדפה התנהגותם המזורה והמגרה של האחים קרמזוב.

ושוב, אחרי שנים, ערב גיוסי לצבא, הייתי נרעש מאיזה מקרה לא טהור שקרה לאחד מחברי. הוא הסתבך בעסקי רכוש. כלומר רכוש שאינו שלו. בתמימותי האמנתי בכוחן של המלים לשנות את האדם. כל ערב הטפתי לו מוסר. הוא ישב ושתק. ואני התחממתי והלכתי. לבסוף, מתוך רתחה, קמתי ונטלתי את ‘החטא וענשו’ מעל השולחן. זרקתי את הכרכים בפרצופו. אחד, שניים ושלושה.

“קרא”, צעקתי בחמתי, “קרא את זה ותתחיל להיות בן־אדם”.

תגובתו החריפה היתה מדהימה. הוא חטף סכין מטבח מן המדף, ופרץ אלי בריצה. התפתח מרדף קטן, אך סוער. חברים שהוחרדו בשל הרעש השלימו בינינו, בעל כורחנו. מאז אינני קורא את דוסטויבסקי. חדלתי להאמין בו. עובדה, הוא נכשל באותו אדם ולא החזירו למוטב.

אותה תקופה בערך התאהבתי באיזו נערה. אהבה נהדרת, בתולית. התראינו מעט מאד, אבל כתבנו המון. מכתבי־אהבה ופתקאות־אהבים. הערות מחכימות בשולי ספרים יפים, ופירושים אישיים לשירי־אהבה שקראנו. מתוך כתיבת המכתבים הגעתי פעם לכתיבת איזו רשימה קצרה. אינני זוכר היום באיזה ענין, אבל אני זוכר שמשפט רדף משפט, מלה נתלתה במלה, וכל ענין נחרז בחברו. איזה ערפל שקע בתוך עיני משעה שכתבתי. ומין המייה לחשה באזני. הזעתי, ונשימתי כאילו התקצרה קצת. נדמה לי שעבר עלי איזה ריגוש מוזר. עובדה, אבל כשסיימתי את כתיבת הרשימה, הרגשתי ריקנות משונה. איזו נחת, איזה שחרור ממאמץ וממתח. פשטתי רגלי לפנים, ונשמתי עמוקות. לאט לאט באה אל תוכי איזו קלילות. התחלתי לשרוק לעצמי איזו מנגינה עליזה, שהיתה מהלכת אז בצבור. ופתאום קמתי, יצאתי מן החדר, בצעדי ריצה כמעט סובבתי במדרכות בתוך הלילה. ושרתי לי בקול חזק. משום מה שמרתי בידי אותה רשימה. מכתבי־האהבה שכתבתי אז כלו ואינם. ואת שירי־האהבה, שהטלתי בהם אז מיני סימנים, כבר איש אינו קורא היום. הפתקים הקטנים והרבים, פתקי־האהבים, התעופפו ברוח, ואת אהובתי הראשונה, אהובת נעורי העדינה, כיסו גלי השנים האפורות. פעם, בדרך מקרה, פגשתי ידיד, משורר מתחיל. התפתחה בינינו שיחה ואחר כך גם יחסי ידידות קצרים. הוא הראה לי משיריו, ואני הראיתי לו אותה הרשימה הקטנה.

“כן, מענין”, פלט מתוך הרהור, “תן. אקרא עוד פעם”.

למחרת נפגשנו שוב. שוחחנו על שירה, על ספרים, על נערות, לפתע שאל: “ואת גנסין, אורי ניסן גנסין, קראת?”

“לא”, אמרתי, “מי זה בכלל?”

כך התוודעתי לגנסין. לאורי ניסן המעונה. לאחר שגיליתי אותו, שקעתי בו. בתאוות נפש, באיזו שקיקה מוצצנית. קראתי את מכתביו, את תרגומיו, את סיפוריו הראשונים. ולבסוף גם את סיפוריו המיוחדים, האחרונים. הם הדהימוני. הרגשתי כאילו מתוכי מתפרצות המלים שכתב. אני זוכר שתקופה מסוימת חיקיתי אפילו את חתימתו המוזרה, היפה. הוא היה חותם בתחתית מכתביו “ממני, אוּריניסנך”.

ואני כמעט התעלפתי מן החמדה הזו. לנערתי כתבתי ללא בושה “ממני האוהב אותך, אלישעך”.

בלילות הטלולים היינו מטיילים על הכבישים, בין הפרדסים. ידה בתוך ידי, ושערה היה מדיף ריחות נפלאים. לבי היה מתחמץ בקרבי מעוצר תשוקה ומעוצר נעורים. ושפתי היו ממלמלות:

“…והבשר, אוֹי הבשר, אינו נותן מנוח…”

ממש כדברים שקראתי אצל גנסין. לפעמים תפסתי בלבי, ביד שמאל, וכמו הרגשתי אילו עויתות כאב. מרוב אהבה מיעטתי בשינה, ולבי התקפץ לו במקצבים משונים. הייתי משוכנע שכמו גנסין גם אני נגוּע באיזו מחלה חשוכת־מרפא. משום מה קבעתי שזו מחלת לב. בלילות קיץ טרופים הייתי מתהפך על משכבי, מתקשה להרדם. וכמו הייתי שומע מאחורי הקיר את אהובתי לואטת:

"והיה כי ישוב מנוּדוֹ ובא אל ארצי

אני אהיה שלווה…"

אחר כך, אחרי שנים, תמהתי מנין לו לגנסין פסוק נשי מובהק זה. מישהו אמר לי שאין זה פסוק משל גנסין. אלא תרגום שתרגם משירת אידיש של איזו משוררת. גם אם אין זה נכון הרי זה מתקבל על הדעת, אולי היה איש חולה, אבל אשה ודאי שלא היה.

מותו של גנסין בגיל צעיר היה לי כמו נבואה. כמו איזו הבטחה אפוקליפטית. הייתי משוכנע שלא אאריך ימים. כל כך הרביתי לחשוב על כך, עד שהתחלתי מאמין בזה. הייתי יושב עם אהובתי, מסתכל בעיניה, ושואל: “אם אמות, תזכרי אותי?”

היא היתה מצטחקת בבטול. שגעונותי רק הגדילו חיני בעיניה. ואני חזרתי ושאלתי:

“הגידי, באמת, תזכרי?”

“בטח”, היתה אומרת, “אותך אי אפשר לשכוח”.

הוי, כמה מתקו לי מליה השוקטות ורוחה הנעימה. בתמורה כתבתי לה מכתבי אהבה נהדרים, כתובים במשפטים ארוכים ארוכים. ללא סימני פיסוק. רק סימני קריאה מודגשים, מוקפים בסוגריים הייתי מפזר בהם, כדי להגביר בה תחושת אהבתי. הנה כך, למשל:

“…אהובת חיי אני מבקש לאהוב אותך תמיד תמיד עד שנזקין ועוד אחרי זה אפילו…”

אחר כך הייתי עובר שנית על הכתוב, ומטיל בו את סימני המיוחדים. הנה כך: “…אהובת חיי! אני מבקש לאהוב אותך!! תמיד תמיד עד שנזקין!!! ועוד אחרי זה אפילו!…”

היום כרכיו של גנסין מכוסים קורי עכביש על מדפי. כמעט ואינני נוגע בהם. אולי חושש אני מן היופי היתר שבהם. מתועפות החמדה שתשפענה אלי. היום כבר מכרסמות את לבי דאגות אחרות. וכמיהותיו המוצצניות של גנסין רחקו ממני מאד. לפני זמן לא רב נכנס לחדרי אחד מידידי. שוחחנו על ספרים, על החיים, על יוסף חיים ברנר שהופיע מחדש, כמו מאיזה גלגול מחילות. דבר מוזר, הוא אמר לי, כתביו של י.ח. ברנר ממלאים ארון שלם. וגנסין זה, כל יצירתו שלוש מחברות צנומות. אף על פי כן, אם תניח על כף המאזנים את ברנר מכאן ואת גנסין מכאן, כפו של גנסין תכריע. צחקתי מתוך איזה וויתור. בושה מכסה היום את פני, כשאני נזכר כמה קנאי הייתי לאהוב נעורי. לפני כמה ימים השלכתי לשריפה צרור של מחברות ישנות. כשאחזה בהן האש, בטרם נשרפו, עוד הספקתי לקרוא בין הדפים המשחימים:

"…מאורי ניסן המעונה עד יוסף חיים טרוף־הפחד

אחת הדרך המחורלת בין כרמי עמי…"

אני, בחוצפת אהבתי, סרסתי מקרא מפורש. כי לא לאורי ניסן כיוון המשורר, אלא לאורי קובנר. ודווקא ‘המגודף’ ולא ‘המעונה’. אך מה לעשות, האהבה מיפּה והדבקות משכחת. וככה הייתי הולך לי אז, ומזמרר לעצמי בקצב של ניגון ישן:

"מאורי ניסן המעונה

עד יוסף חיים טרוף הפחד…"

והלב, אוי הלב, היה מתכווץ אצלי מרוב מתיקות.

בעתונים החילותי קורא כשהייתי ילד רך. בולמוס הקריאה שלי משכני גם אל מקור חדש ובלתי נדלה זה של מלים, של אותיות, צרופי האותיות בעתונים הדהימוני. מלים ארוכות, קשות, מתגלגלות. אותיות צ“די וז”ין עם קוים מלוכסנים מעליהן. ו“וים כפולים ואל”פים מפוזרים למאותיהם בין השיטין, להמעיט טעויותיו של חוסר הנקוד. המון לועזית, שמות מקומות רחוקים המגרים את הדמיון, נשים ואנשים, חיות, תבל ומלואה. בקצרה: פוליטיקה. בכל מקום דשו בפוליטיקה. ליד השולחן, בחדר האוכל, בערבים על הדשאים ובחדר־ההורים. אורחים היו באים לשבתות אל אבא־אמא, והפוליטיקה היתה פורחת מעל שפתיהם מראשית הערב, עד אחרי חצות. היום אני יודע שהיו באמת ימים קשים. בעולם געשה מערבולת אדירים, והעם היהודי נשחק בה עד דק. גם אני, כילד רך שזה עתה למד לקרוא, הייתי עד לה. בדרך משונה, מוזרה במקצת, זוג זקנים היה אצלנו. ולהם בן יחיד, שבגללו עלו ארצה. מכרו שם הכל, נשארו נקיים, ובאו לשבת עם בנם. כשפרצה המלחמה התגייס הבן־יוחיד לצבא הבריטי. והזקנים נשארו לבדם. עברית לא ידעו, כמעט, רק קשקשו כמה מלים פשוטות. נסתתמו מקורות האידיש שלהם בזמן המלחמה. ועתון שאינו עברי לא הגיע לידיהם.

הזקנה סידרה לה גינה גדולה ויפה. גידלה בה פרחים נאים והמון דלעת. את הדלועים המיובשות היתה תולה בצרורות על קורת־הגג. וכשהיו רוחות נושבות, שקשקו הדלועים כמו איזה פעמון קדמון. את גרעיני הדלעת היתה מיבשת בשמש, על הדשא. קולה אותם על האש, מפזרת ומחלקת אותם לשקיות קטנות. ילדים שהיו עוברים לפי תומם ליד גינתה, היתה קוראת להם. תמורת עדור של מה בכך, גריפת־זבל קלה ונשיאת דליי המים אל גינתה, היתה מעניקה להם מתנתה ברוחב יד. הגרעינים הקלויים שנתנה בשקיות היו נפלאים. קלויים יבשים ומומלחים. היא היתה עומדת ומביטה איך אני מפצח ובולע. עיניה היו מתלחלחות, והיא היתה שואלת:

“טוב ילד, טוב מה?”

ומפליטה חרש אנחה ארוכה.

“אוי אוי קינדרלך, מתי תגמר כבר המלחמה?”

פעם קרא לי הזקן. נכנסתי לצריפם בלב רועד. עמדה שם מיטה ענקית, מקיר אל קיר. אל המיטה היו עולים במדרגות. כסתות משונות היו עליה ומצעים רקומים ומקושטים. נדהמתי למראה עיני. כלי־המיטה הנזיריים, החלקים, שראיתי עד אז היו אחרים לגמרי. על הקירות היו תלויות המון תמונות. לא ציורים, תמונות אנשים. יהודים בעלי זקן ויהודיות מכוסות צווארונים ענקיים הציצו עלי במבט מחמיר. בפמוטי־הברונזה תקועים נרות, ומפלי החלב מטפטפים ויורדים עד לשולחן. הזקן, בנעלי בית מכורסמות, שאל:

“ולקרוא ילד, אתה כבר יודע?”

“קצת”, גמגמתי, “מעט מאד”.

“אין דבר”, אמר הזקן והושיט לי עתון. “נו, נראה איך אתה קורא”.

התביישתי וסרבתי.

“קרא, נו”. הפציר בי הזקן. הוא משכני אל מיטת־הענקים שלו במעלה המדרגות, ושקע בה מולי. לאט לאט החילותי קורא. העתון היה קשה, ללא נקודות, והמון מלים לא הבנתי. והזקן אמר:

“אין דבר אין דבר, קרא”.

כשגמרתי קיבלתי פרס, חבילת סוכריות קטנה ושקית של גרעיני דלעת. מאז הייתי בא אל הזקנים מדי פעם. הזקן היה מעלני אל המיטה העצומה, תוקע בידי את העתון, מרכיב משקפי־קריאה משונות על חטמו ומקשיב. לפעמים היה צועק אל הזקנה שבחוץ, שתכנס ותשמע. היא היתה מפטפטת לה באידיש שלה, שוטפת ידיה ומיבשת אותן על סינרה ונכנסת. מאזינים נפלאים כמו זוג הזקנים לא היו לי מאז ועד היום. הם היו עוקבים אחרי קריאתי באיזה ריתוק־נפש. עיניהם היו רצות אחרי שפתי, אחרי אצבעותי, אחרי פיקת גרגרתי הקטנה. לפעמים היו נאנחים אנחה קשה, הזקן היה מסיר משקפיו, מוחה את זגוגיתן שנתלחלחה. והזקנה היתה עוטפת בשבילי סוכריות, בתוך פיסות ניר.

פעם אחת כשידעתי כבר לקרוא גם אותיות של כתב, בקשוני לקרוא לפניהם מכתב של בנם. ניסיתי, אבל לא יכולתי להמשיך. הכתב עוד היה קשה בשבילי, מסובך. האותיות היו קשורות ביניהן ומפותלות לבלי התר.

“נו, אין דבר”, אמר הזקן ותלש בשבילי את הבולים היפים מן המעטפה.

לפעמים היה מפסיק אותי באמצע קריאת העתון, נאנח ואומר לזקנה:

“נו, מה אני אומר לך? קמץ אל”ף – אָ…"

והזקנה היתה מתחילה לזמר לה איזה זמר קטן באידיש. מתנועעת לפי הקצב האיטי של השיר, עוצמת עיניה ומתירה לדמעותיה לגלוש באין מפריע לתוך סודרה.

מה כתבו אז בעתונים כבר אינני זוכר. אני זוכר רק את היום האחרון לקריאתי. הזקן היה נרגש מאד ודחק בי לקרוא. לא מעל מיטת־הענקים, כרגיל, אלא בעמידה, בפתח. מיד עם כניסתי. גם הזקנה היתה כבר, גם היא הקשיבה. קראתי בקול:

“המלחמה נגמרה. היטלר מת”.

הכותרת היתה שמנה מאד. כמעט לכל רוחב העמוד. יותר לא צריך הייתי לקרוא. שני הזקנים אחזו זה בזו, התחבקו לעיני מתוך איזו רעדה, ופרצו בבכי מר. הם לא ראו כשהינחתי את העתון בפתח, ולא ראו איך יצאתי לאט מן הצריף. בחוץ על הדשאים, שיחקו הילדים, חברי, בכדור. וצעקותיהם הפראיות הרקיעו עד לשמים.

בדרך הקריאה גם רכשתי לי חבר. אחרי שנים, בצבא, בתוך האוהל שכבתי וקראתי. מעטים הצליחו אז לקרוא בצבא ספרים. העתונים הקלים משכו יותר את הלב. אהבתי אז את שיריו המועטים של אברהם בן־יצחק. במחברת הדקה מצאתי אוצר בלום של יופי. הייתי אוטם עצמי לסביבה הגסה, והוזה בשירים. בין שיר לשיר ובין יופי ליופי הייתי משיט מבטי מסביב, משתאה, ונמלט במחשבתי הרחק מן המחנה. הרחק ממאהלי הצבא שהכבידו כה על רוחי. פעם קראתי את ‘ההרים שחוברו מסביב לעירי’. חייל אחד נדחק ועבר ליד מיטתי. עצר והתכופף כיד להיטיב לראות מה אני קורא. באיזה ספר אני כל כך שקוע. כשראה התרחבו עיניו. פניו נעשו רכים, טובים. והוא ישב על מיטתי. עשינו הכרה בינינו. כוח חזק מאתנו משך בנו להתקרב, להתידד. כך קניתי לי ידיד. ידיד נפש אמיתי. מראהו היה מראה איכר, ונפשו נפש משורר. בירושלים, בקוו העירוני, מתוך העמדות, היינו מטלפנים זה אל זה, כמו זוג נאהבים.

“שמע, אקרא לך משהו. משהו יפה”. היה מפתה אותי.

“אני מקשיב, אני מקשיב”.

ודרך הטלפון, בקוו העירוני היה קורא באזני דפים נהדרים מ’ימי צקלג'. עד שהיתה מתערבת המרכזנית בצרוּת מוחין צבאית: “מה זה, שיחה בתפקיד?”

“כן”, צעק ידידי, “בתפקיד נכבד מאד”.

הדבקתי את השפופרת לאזני. לא שבעתי משמוע את מליו היפות של ס. יזהר. איש לא קרא ככה באזני את ס. יזהר. אחר כך, אחרי שנים, כשקראתי בעצמי את הספר, קרה לי מקרה מוזר. עיני שלי היו רצות בין הדפים וקולו שלו היה קורא באזני. הייתי מניח את הספר מידי, וסוגר את עיני בחזקה. רוחות סתיו של ירושלים נישבו בעלי התאנים. ושיחי הצלפים הפורחים, זרחו כמו פנסים קטנים. בסיורי הלילה שערכנו היה מראה לי כוכבים רחוקים, צלליות של מגדלים ואת כל ההרים שסביב ירושלים.

“בחושך הכי גדול”, היה מתפאר לפני, “אני מזהה כל כפּה, כל גיא, כל שלוחה”.

כאילו נולד בירושלים, וכאילו לא ראה עיר אחרת מימיו. הייתי מזכיר לו את ראשית אהבתנו. את ההרים שחוברו מסביב לעירנו. והוא היה שותק ומחייך. בחופשות היינו מבלים יחד בשיטוטים. היינו הולכים ומדברים, הולכים ומשיחים. היה ברור לו שנועדנו למשהו בחיים. הוא האמין איזו אמונה חזקה שיש לו מה לומר, ואנשים יוכרחו לשמוע לו. את ארץ ישראל אהב עד לשגעון. תמיד צחק לפני על המומחים המכירים את הארץ לפי צמחיה, לפי סלעיה, לפי תולדותיה.

“אצלי זה בדם”, היה צוחק. “איפה שלא תתקע אותי: שתי משיכות אף, שתי לקיקות ומייד אני יודע איפה אני נמצא”.

פעם הלכנו באיזו שכונה חרדית, בערב שבת. בחזיתות הבתים כבר מלכה השבת ובמרפסות האחוריות, מול הגבול, שיחקו בקלפים כל הלילה. מראה האנשים היושבים בחבורות צפופות, בגופיות, ומתמכרים לקלפים, עורר בו איזו משטמה קשה.

“בשביל זה באנו ארצה?”

“בשביל זה אנחנו בצבא?”

“בשביל זה כדאי לשלם את המחיר?”

בלילה ההוא התבקע בו משהו. הוא סיפר לי דברים מתוכו שלא העז לדבר בהם עד אז. היה נרגש מאד, ואיזה רעד מיוחד זעזע את קולו. הוא סיפר לי על המכתב שכתב לנערתו. על התשובה שהשיב לה, בענין איזה פחדים שהזכירה.

“חוב הדם, אתה מבין? חוב הדם, בזה אני מאמין”.

הוא תפס בידי, בחולצתי, התקרב אלי מאד.

“הרי אי אפשר לחיות בארץ הזאת, בלי איזה חוב ענקי. חוב נורא, שתמורת קיומו נוכל להמשיך לחיות”.

כל כך מוזר נשמע קולו בשכונה החרדית, בירושלים, באותו ערב שבת. אילו דימיתי אותו אז למין נביא, הייתי מגוחך. אבל דבריו קרעו איזה קרע בנפשי. מאותו הלילה הסתכלתי בו אחרת. אפשר לומר שקינאתי בו קצת. חשבתי, שהוא כבר הפליג רחוק מאתנו, חבריו. אולי התחיל כבר לתפוש דברים עמוקים יותר, אמיתיים יותר, שאולי הם הם התחלת המהות שגם אני חיפשתי אותה אז. ובכל נפשי. חיפשתי בדבריו איזה טעם למעשים שעשינו, איזו הצדקה, כמעט והייתי אומר איזה פתח לאמונה אחרת, חדשה.

“ואתה”, שאל אותי, “אתה מרגיש עצמך חייב?”

“אולי”, עניתי, “איני יודע”.

ואחר כך היתה לי הרגשה רעה, שגם שעת־הכושר הזו, שאולי תהיה יחידה בחיי, הוחמצה. לא יכולתי לעסוק בעניני אמונות פרטיות בשיתוף עם איש אחר. זה היה בעיני מעשה גס, מתועב, כמעט כמו גילוי־עריות. אותו לילה החילונו להתרחק. כאילו התקרבנו עד לנקודה הקרובה ביותר, שאין בה סכנת התנגשות. ואחר כך המשכנו לנוע. כל אחד במסלולו, בהתרחקות בלתי נמנעת, בלתי סופית.

אחרי שנים, באיזה מחנה שנכבש מידי הלגיון, מזרחית לשכם, זכרתי אותו שוב. בעתונים שלאחר שבוע־המלחמה, פורסמו לראשונה שמות הנופלים. קראתי את שמו בגמגום, בצירוף הברות, כמו שקראתי פעם מלים ראשונות. הצטערתי אז שלמדתי בכלל לקרוא. בשכונה החרדית, בירושלים, מתחת לאותן המרפסות, נפל. לרגעים כאילו שמעתי את קולו לידי, חשתי את ידו הנרגשת מושכת בחולצתי.

“בשביל זה באנו ארצה? בשביל זה כדאי לשלם את המחיר?”

בהרים שחוברו מסביב לעירו התייתם משהו. ואני כאילו התבגרתי בכמה שנים. לפעמים, למרות המרמה שבדבר, אני כאילו ממשיך אתו את שיחתי. מאותה הנקודה שיראתי בה אז לחשוף את עצמי.

“כן”, אני עונה לו ממרחק השנים, “כן, אני חייב. גם אני מרגיש בחוב”.

“חוב הדם, שעליו דברנו?”

“כל חוב שתרצה”, אני זועק אליו מנהמת לבי. אשרי הזורעים שלא יקצורו, ואשרי ההולכים שלא יחזורו.

בשנה הראשונה לאחר המלחמה, כשהייתי קרוב למחצית חיי, למדתי לקרוא עברית מעל למצבות. למדתי במהירות עצומה. תוך כמה ימים צרפתי שמות, תאריכים. אחרי שבוע שבועיים יכולתי לצייר מפּה של גלי־עד. ובתום החודש הראשון כבר כיסיתי את כל הארץ באנדרטות. בפעמים הראשונות הייתי קורא את השמות בקול מרוסק קצת, מחולק להברות. אחר כך הגיתי אותם רק בשפתי, בשקט. היום אני יודע לקרוא אותם בתוכי. יש אומרים: בלב. אני איני יודע.

בחדרי, בעלית הגג אני שומר עתונים מצהיבים מן המלחמה. אלבומים, מזכרות, צלומים. לפעמים כשאיזה קול קורא בי אני מוציא את העתון ההוא, ורואה את הכותרת השמנה, המכסה חצי עמוד.

“ולקרוא, אתה עוד יודע?” שואל הזקן.

“קצת”, אני מגמגם, “מעט מאד”.

“נו, אין דבר”. אומר הזקן, קרא קרא".

ואני קורא:

“המלחמה נגמרה. הוא לא ישוב”.

ואז הוא מפסיק אותי באמצע הקריאה, נאנח, ואומר לזקנה:

“נו, מה אמרתי לך? קמץ אל”ף – א…"

כשנשתחררתי מן הצבא, לאחר המלחמה, לא קמתי ולא נסעתי ישר לביתי. דבר אחד דחק בי לעשותו קודם לכל הדברים האחרים. מהרתי לרחובות חיפה התחתית, לקנות זר פרחים לידידי משה שנפצע ופוּנה לבית־החולים שבעמק. בתוך הדליים, מסביב לחנות הקטנה וגם מחוצה לה, נחו זרי פרחים שונים ומשונים. בכל הצבעים שהעין מבקשת והלב חומד. חמדת־פרחים כזו מרתקת אותי בכל פעם מחדש. ואני עומד תוהה על שלימותם של הפרחים. כמה אדם טורח אדם וכמה אדם עמל עד שמוציא איזו צורה מתוקנת מתחת ידיו. וכאן הטבע, כמו בנשיפה קלה מפריח בועות יופי מושלמות. אני על משה דברתי, והרי באמת מוסה שמו. וכבר כמה ימים שהוא מונח שם, מופרד מחבריו. התמקחתי מעט עם המוכרנית, ולבסוף קניתי אצלה זר קטן של ורדים. זר מעורב ביקשתי, שיהיו בו מכל הצבעים. והיא גזמה פה ושם, ייפתה מעט, תהתה בי בעינים משונות.

“לעטוף?” שאלה.

“כן כן, כמובן”, אמרתי. אף על פי שלמען האמת בכלל לא היה חשוב בעיני אם הזר מעוטף יהיה, אם לא. מוסה שוכב בבית־החולים בעפולה, על גבעת־המורה, גבוה מעל לעמק. ואם יש בכוחו לפתוח חלון דרומי הוא יכול לדמות לראות את ג’נין, העיר הרעה, מוטלת בחיק ההרים הכחולים, עומדת ואינה עומדת. מעלה אד, מרטטת. האם באמת פותח הוא חלון דרומי לפעמים? הנה, כבר יש לי שאלה טובה לפתוח בה את הביקור שחששתי ממנו מאז יום אתמול. באמת זהו מצב משונה. מצד אחד ברור לי לחלוטין שצריך לבקרו בבית־החולים. ומהר ככל האפשר. ומצד שני, מדוע זה ברכי פקות, ואני מזיע כל כך, כשתמונתו עולה בעיני?

“עטיפה נאה?” שאלה המוכרנית, והתירה את קישורי הרהורי.

“כן כן”, עניתי חטופות, “תודה. תודה לך”.

שילמתי לה כמה שביקשה, ולא אמרתי לה מה שרציתי לומר. כי אילו הייתי אומר זר זה של ורדים מעורבים למוסה הוא, ששוכב בעפולה, בבית־החולים, במחלקה אחת שפונתה מכל חוליה ונתמלאה בפצועי המלחמה, היתה מורידה עיניה ממני ואומרת “זהו, אל תתמקח, מחיר אחרון”. כיוון שלא אמרתי כלום, הסתכלתי בעיניה, ישר, בלי נדנודים. “כן”, אמרו עיני, “זר זה למוסה ששוכב פצוע. אבל אַת, מה איכפת לך בכלל הפצועים האלה”. וכשהורידה את הזר על ברכיה, לאריזה, נזכרתי במה שסיפרו חברי, כשחזרו מעבר לקוו־הירוק, אחרי שהובילו את מי שהובילו, לאן שהובילו.

“אין חינם לחיילים”, צחקו. “ניצחתם – תשלמו”. אתה שומע מוסה. אם ניצחת תשלם. או אולי מוטב שלא תדע. ולא תשמע. ורק אם אעמוד נבוך מאד ליד מטתך ולא יהיה בפי כלום, אולי אזכיר זאת רק בחיוך. ורק מהצד המגוחך. מוכרי הקיוסקים ומוכרי־הפרחים מוסה, בכלל לא יודעים שהיתה מלחמה. והפרוטות חשובות להם כמו קודם. כל כך מהר יעבור הכל מוסה? גם אנחנו נשכח כל כך מהר? פתח את החלון הדרומי מוסה. הבט הנה שם, בתוך האדים, מי היא זו מרטטת לה? מי זו עולה מן החום? העיר הרעה, העיר המסוגרה, מתנכרת לחרפת־כניעתה.

מתוך פיזור נפש שלם ירדתי לתחנת־האוטובוסים. מתוך כהיון גמור עליתי על האוטובוס ופתחתי את החלון שלצידי. כשנפצע מוסה ונלקח מאתנו, לא ידענו שהכל יעבור בחפזון כזה. אבל שאלתי פעם ופעמיים מה שלומו, ואיך הוא, והכל. וכולם אמרו מחלים, מחלים, באמת יש לו מזל רציני. ישכב עוד כמה שבועות, אולי קצת יותר. ואחר כך הביתה. ורק צריך להאמין שלא יישאר לו מזה ענין קשה. ומישהו אמר מה זה להאמין? האמונה עוזרת? לקוות צריך. ומישהו התלהב וצעק, וכבר התפוצצה כל השיחה השקטה וכולם החלו להתוודות ווידויי־מלחמה חבריים כאלה. שמוטב לא לזוכרם למחר. אתה הרי יודע מוסה, דיבורים גלויים מדי, מחוסרי בושה. על המזל ועל הגורל ועל האדם ועל הכל. אם מישהו חטף, אמרו, סימן שהגיע לו. סימן שחטא ויש מי שרואה ואוסף את כל החטאים הקטנים עד שהם מצטברים למשקולת כבדה. ומי שניתנו בו הסימנים זקוק לרחמים. והוא, רק הרחמים יעזרו לו. אולי גם הם לא. זה יורד זה בא, אין שום דבר שיכול לעצור את זה. והמזל מתחיל לחייך רק אחר כך. אם הפגיעה לא היתה אנושה. אם המכה לא היתה ללא מרפא. ואתה מוסה, אנוש אצלך? והמכה אצלך, ללא מרפא? אֶמוֹר, מה.

הדברים רצים לפני עיני כמו שרצים הבתים וטחנות־הקמח וקרפיפי מסילת־הברזל של חיפה תחתית. ופני המדברים מתערבבים בראשי לפנים אחרות, חדשות. פנים שלא היכרתי מקודם. אני מביט על הפרחים שבידי, משתאה עליהם, מקרבם לאפי ונוכח שוב שאינם אלא כלי נאה. אבל ריח חי המתיר את הנפש, אין בהם.

להביא לך אותם עטופים מוסה, או כאלה מבולבלים, שורטים בעור, מחוספסי־גיזום. להביא אליך מה שאמרו החברים מוסה, או להשאיר את זה בחוץ. פתח את החלון הדרומי מוּסה, ותראה.

והרי אני ידוע שאינו יכול לטפס אל החלון. הרי שמעתי במפורש שהוא שוכב במטתו וכמעט אינו יכול לזוז. אתה רוצה שאפתח אותו בשבילך מוסה, שתראה את ההרים את בנין המשטרה את הכבישים. הנה הדגלים הלבנים, הדגלים הבוגדניים, מתנפנפים על הגגות על המרפסות על עמודי החשמל, על אנטנות הטלויזיות. הנה צריח המסגד מוסה, הנה הרמקולים הענקיים התלויים לו מצדיו כמו אשכולות מוזרים. אתה רואה את החלל הכהה הזה, בין חריצי האבן? שם כורע הצלף. כן, הפגזים חתכו את הצריח לגמרי מוסה, באמת, אני ראיתי. רק אתמול לפני השחרור חצינו את העיר הרעה. באמת מוסה, זו לא נקמה, אני יודע. אבל החברים אמרו שראו את הפגז מבקע את צריח־המסגד לחתיכות. כן, גם את הצלף ראו. מתעופף אל אחד הגגות. לא, לא היה מה לחפש. ואיש גם לא חיפש. לא מוסה, באמת לא, לשם מה?

בכביש שהאוטובוס רץ בו, רצות מכוניות מכל הסוגים. אזרחים וחיילים נוהרים לכאן ולכאן. רבים משתחררים כבר. אין בנו צורך, אומרים החברים. די, מה עוד אפשר לדרוש מאתנו. כבשנו להם, הרחבנו להם את הארץ, מילאנו להם את בתי־החולים. די, מספיק, שנלך כבר הביתה. עכשיו שישמרו הם, כל אלה שלא היו פה ולא הריחו את הריח המחורבן הזה. דגלים לבנים, מה מוסה, דגלים בוגדניים. איך הם עשו צחוק מאתנו, אתה זוכר?

מי זה שם שצעק שהעיר נכנעה, כן, נכנעה, אני בטוח. תכנסו תכנסו כבר, למה אתם מחכים? הם כבר זרקו את הרובים. לא זרקו, מה? ואת הדגלים פשוט התעצלו להחליף. עכשיו נדע שצריך להזהר גם מעיר כנועה. אולי יותר מעיר נטורה, חרוקת־שניים. היי שמע מוסה, עכשיו נזכרתי איך רחצנו את הג’יפּ אחרי שפינו אותך. למה רחצנו, אוויל שכמותך, הוא היה מלא דם. כן אתה יודע דמך טפטף בעד החורים וניתז על הגלגלים האחוריים ואלה רצו והדפיסו את חותמם בדם, בחיי, בדם על הכביש. עוד כמה ימים אחרי זה יכולת לראות: כל הכביש, מן המסגד ועד חצר המשטרה היה מודפס בצבע חלודי כזה. כן, זה היה יפה. אחרי כמה ימים ירד גשם פתאומי, גשם קיצי כזה מפתיע. קצר מאד אבל מספיק. הכל נמחק מן הכביש. לא נשאר כלום. כן, אתה כבר לא היית, ולא יכולת לראות. ואני, לא זה רציתי לספר לך. אתה רואה איך שאני מתבלבל מרוב התלהבות. היתה שם בככר מזרקה קטנה. כן, מזרקה בתוך בריכה. אתה עוד הספקת לראות, לא? אחרי שתבריא מוסה, אנחנו לוקחים אותך לטיול. טיול ענקי. אתה תבחר לך את המסלול. כל מסלול שתרצה מוסה, מי זה יוכל להגיד לך אל תלך. אם תרצה רק את המקומות הקדושים, תראה רק אותם. ואם תרצה את העיר המאוּררה הזו, תוכל. כן, רק אותה לבדה. תראה את המזרקה ואת הבריכה, וכשתעבור על פניה הצץ בחלון וראה אותנו בשפיפה, על הברכיים, נצמדים למדרכה. אל תשכח, הצלף המחורבן הזה ירה כמעט כל הזמן. כן, עם כובעי־הפלדה רחצנו. שטפנו ורחצנו. רחיצה כזו, טיהור כזה, הרכב הזה עוד לא ידע. כן, מה אתה מתפלא, בידים. סמרטוטים לא היו. ואחר כך טבלנו את הידים במי הבריכה. ודאי שהם האדימו. מדמך האדימו מוסה. אבל גם כך לא היו שקופים ומה זה משנה. איש לא עמד שם ולא חיפש את דגיגי־הזהב. היי שמע, אתה יודע באמת מה מצחיק אותי בכל הפרשה הזו? יובל מצחיק אותי. איך חזר ואמר כל הזמן: אבל מה זה, מה קרה פה? הלא הכדור הזה היה מכוון אלי. אני בטוח. מצחיק, לא? והוא לא נרגע הקצין הזה שלך. כן אני יודע שהוא מבקר פה הרבה. אל תגיד לו שסיפרתי לך. הוא יכחיש בטח, מבושה. ואולי גם אינו זוכר. הוא היה חיוור כל כך ומבולבל כל כך, ומשהו לא היה בסדר אתו. ואיך בערב, עוד לא נרגע, כנס אותנו שוב, סביב הג’יפּ והראה לנו שוב ושוב: הנה הצריח, רואים? והנה הג’יפּ, רואים? כאן ישבתי אני. כאן ישב מוסה, ליד המקלע. מכשיר הקשר היה פה, בצד. הצרור של הצלף התיז שבבי־אבן לפני, ממש לפני. נתז אחר נתז הלך והתקרב. ואני ממש חיכיתי לחבטה שתבוא. ופתאום, אינני ידוע איך, הכל עבר. האש מעלי, מוסה נאנח אנחה משונה כזו. פלט אויר במין נשיפה משונה כזו, ונפל על גבי. ואני מרגיש שהוא פצוע ואני מרגיש אותו תלוי עלי, מונח על נשמתי. ואני יודע שהכדור הזה היה מכוון ישר אלי. ומאז אני שואל איך הוא חטף אותו, תסבירו לי איך?

ואולי לא כך יהיה. ומן המבוכה לא אגאל במהרה. ואולי האשה תעמוד ליד מטתו. תטפל בו, תחליף את תחבושותיו. ואנחנו הלא איננו מכירים. והחיץ הזה אולי לא יפול כל כך מהר. ותשרה מין צנה כזו מסביב למיטה. ולא אוכל להגיד לו מוסה שמע, עזוב הכל, בוא הנה אל החלון הדרומי הזה, הבט, מה אתה רואה שם? רוח יבשה, בלולה בריח־אורנים תפעפע מבעד לחלון הפתוח ולרגע לא נחוש את ריחות בית־החולים. אני אעזור לו. לא, תודה, הוא יכול בעצמו. אולי שנינו, הנה ככה, מוסה, עכשיו אתה מגיע. כן, אתה יכול להשען עלי, בלי בעיות. כן, עם המרפקים. אתה לא כבד, בחיי. אתה חלוש כל כך. לא, אלא שהכל יהיה אחרת.

“את הפרחים לכאן”, תאמר האשה. תסיר מהם את העטיפה, תעיף בהם עין מומחית ותסלקם לאן שהוא. אולי אל אחת הצנצנות, אולי בכוס תשים.

“הרופאים לא מסכימים שיאריך בשיחות”, היא תאמר. ובלי התלהבות בבקשה. יש פה גם פצועים אחרים. גם בהם צריך להתחשב. עוד אינני יודעת מה יהיה. הם אומרים שזה עסק ארוך. עכשיו, אני מנחש, תשפיל עיניה. הרבה מזל אבל גם הרבה מאד סבלנות. וכבר היא מתחילה לבכות. מפנה ראשה אל החלון, שמוסה לא יראה. החלון סגור כמובן, וגם וילון עליו. שהשמש לא תפריע, היא אומרת. וכבר אני קם, ונפרד לשלום. ולפני לכתי אני זורק מבט בחלון הזה. הוילונות עליו, וזגוגיתו מואפלת. שאלמלא כן הייתי רואה בה את האשה הבוכה מלווה צעדי בדמעותיה.

אני מביט אל השדות והמטעים הירוקים, משני צדי הכביש. האכרים כבר שבו מן המלחמה וכבר בערו את העשבים השוטים. והכל עדוי בירק כזה, משכיח. אילו היתה המלחמה מתמשכת עוד מעט אולי היו מתכסים המטעים בחוחים ודרדרים. והקמשונים היו פושטים בשדות. ובין הבתים אדומי־הגגות וירוקי־התריסים היו עולים השמיר והשית. וסוככיהם הצהובים, הגדולים, היו מסתירים מעיני הנוסעים את השבשבות המצועצעות שבראשי הגגות, את הארובות המשונות הביתיות, ואת התרנים המחלידים. במקומות הקדושים עוד לא ביקרת. כשתבריא, נתאסף כולנו, כל החבורה הישנה, ונטייל. נשיט אותך בארץ החדשה כמו נסיך. איך תתהלך בינינו מוסה, נסיך אמיתי. אפריון נהיה לך. כן, באמת, אם תרצה אפילו ריקשה. קבר־רחל מוסה, ממש כמו יצא מתוך הבול ההוא, של פלשתינה־א"י. ומערת המכפלה מתרוממת כמו מצוק, מאבן. והכותל מוסה, הכותל הזה. על הכותל קשה לי לדבר. וגם כל כך מעט הספקתי לראותו. אלפים נדחקים באבנים, זה בזה, בשמים ובארץ ובכל השנים שלא היו שם. ומי בראש, מוסה, אתה ידוע? לא, אל תנסה. לא תוכל לנחש. בראש מפזזים אברכי־הישיבות. תפארת הבחורים של ישראל. בארוכיהם השחורים, בעברית הנלעגת שלהם. הקדוֹישים ממערס־המכפיילה. יקירי קייבר־רחל. והכּוֹיסל, הכּוֹיסל אוי אוי. ראשונים, ראשונים. בכל מקום הם צפופים ודחוקים במרכז. מתנשקים ומשתטחים בעוויתות משונות. ומרקדים שלא לצורך כלל. ואנחנו מוסה, עומדים נדהמים בקהל הזה, ומבקשים בעינינו את פני הבחורים שלקחו את המקומות הקדושים האלה. ועוד לא התעשתו וכבר נחטפו מהם. בבהלה כזו, בחפזון מבחיל כזה. והכל מוסה, בריקודים בנישוקים בעצימת־עינים ובמסכות מעוותות של דביקות. ובפיזוזי־פיזוזים בנוסח עם־ישרוֹאֶל־חי, עם־ישרוֹאֶל־חי־וקיים.

עכשיו מוסה תן ואלחש לך משהו. כן, עכשיו כשהאשה הלכה לחפש משהו בחדר־האחיות או במסדרון. לא, אתה רק שכב לך. אני כבר אתקרב. תן את האוזן שמע, כל פעם שאני רואה אותם מתגודדים ככה עולה בי מנמוך, מתוך הבטן, איזו בחילה מוזרה, משניקה. אינני יודע באמת מה קורה לי. אני כאילו מאבד את השליטה בעצמי. שמע באמת, איזה רעד איזה זעזוע. אלימות? הוי לא, מה פתאום אלימות. אני ואלימות זה לא זווג. אבל כאן משהו אחר, כאן איזו אלימות מבפנים. מה הם מתגודדים כאן לכל הרוחות, הרי לא הם שפכו את הדם. מהו כרכור הזבובים הזה סביב נתח הפגר המונח? ההתנפלות שלהם על המקומות הקדושים, אני לא יודע, באמת מוסה, איך להגיד. גם חרון יבש בא לי וגם חוסר אונים לח כזה. הרי לא יתנו לי להרביץ בהם. הרי מישהו יצעק: יהודים השתגעתם? מכות, פה במערס־המכפיילה? כן, אני בטוח שאני מגזים. וזה גם עובר מהר. לפעמים בלי כלום. לפעמים אני פשוט מוכרח להתלבש על איזה בחורון־ישיבה ולתגר אתו מלחמה קטנה. גבורון שלי, איפה היית בימי הקרבות? גבורון שלי, אתה הלא היית בין העוזרים הפרטיים המקורבים של צור־ישראל, גואלנו. אצלו נתקדשת. בלשכתו ישבת גם נלחמת. וזה שאחרים היו פה, וגם נפצעו, מה יש מוסה, אל תכעס. אני רק משתמש בך קצת. אני כאילו אומר אז לעצמי הן רק מקרה הוא שמוסה דוקא נפצע. הרי יובל בעצמו תהה כל הלילה: אינני מבין, אינני מבין. הכדור הזה היה מכוון אלי. אתה זוכר? כבר סיפרתי לך את הענין ההוא. ואז אני אומר לו לעזאזל גבורון שלי, לך לכל הרוחות, הסתלק מפה, מהר. שלא נתחמם ולא נגיע למכות. אתה אולי מבין מוסה, מה שאני רוצה להגיד. זה לא יוצא לי ברור. הפה, הפה הכבד הזה. אני רוצה להגיד שהמקומות האלה הם לא שלהם. הם לא בעלי־הבית של ארץ ישראל. אתה מבין, הם הסתתרו להם איפה שהוא, בסדקים בחריצים, במאורות הידועות שלהם. וכשרק נגמרו היריות הם רצו וחטפו. אחרים חטפו שטיחים, עגילים, טלויזיות. הם חטפו את המקומות הקדושים.

די, הנה האשה חוזרת. תראה איך שהיא תיכף תרגיש ותרחיק אותי ממך. את הווילון היא סוגרת שהשמש לא תפריע לך. את החלון היא מגיפה שרוח דרומית, מהעיר המחורבנת ההיא, לא תגיע אליך. ואותך היא סוגרת מוסה, מפנינו. שלא תרגיש איך החיים נוזלים ממך.

היי שמע מוסה, היא לא תצליח. אתה תחיה. אתה תבריא. אל תחשוש, פתח את החלון. זהרורי שמש של אחר הצהרים מפזזים בראש המסגד הרחוק. בטח, משקמים אותו. משקמים את כולם. אתה כשנטייל, כבר לא תכיר. הפצעים מגלידים או מתכסים בטיח. את הטנקים המפויחים גוררים לסדנות. ואת המסגדים הערופים בונים מחדש. באבנים יפות, מסוּתתוֹת. אתה רואה מוסה, מתוך החלל הכהה שבין האבנים המחורצות, משם מבליחה האש. היזהר מוסה, התכופף. מישהו מוכרח להפנות את הג’יפּ הארור הזה אל הסמטה. לדחוק אותו אל בין האבנים. למצוא מחסה מחורבן. הרי האש מהצריח ישר אלינו. איך היא רצה, איך היא מקפצת, איך היא מזדהרת אדמומית כזו, בתוך חלל האבנים הכהה. היי שמע מוסה, אינך רואה? האש ישר אליך. היי שמע מוסה, תן לי אברכוֹן אחד או שנים, ואני משליך אותם תחתיך במושב הג’יפּ המוצף בדם. אני מטביע אותם במי־הבריכה הנאלחים. אני משפריץ עליהם מהמזרקה הזו. תן לי אותם מוסה, את תפארת־ישראל, שישטפו את הג’יפּ בכובעי־הפלדה. תן לי אותם, תן לי אותם מוסה, ואתן לך את חייך.

די, הנה האשה כבר חזרה. אני קם מאצלך, אני מתרחק מוסה מאוזניך ולא אלחש יותר. די, הנה האשה כבר מגרשת אותי מעל פניך. מה זה פניה כעוסות כל כך. הולכת היא ישר אל החלון. באיזה כוח היא אוטמת אותו. מה זה מוסה, פתחנו את החלון כשהתלחשנו? מוזר, לא הרגשתי שום דבר. זה רק אני פתחתי, או גם אתה הצצת מבעד לחלון הדרומי? היי שמע אמור, ראית משהו? איך זה, אני דיברתי ואתה החוצה, בצוואר שלוּח, אל עיסת־הריטוטים ההיא המתאָידת במרחק. מגדלי המסגדים, פעמונים עוברים, נערות שחורות יורדות למעיין, די, שכב, אל תתפתל. כבר לא תוכל להציץ עכשיו. היא סגרה, חיזקה את המנעול. היא לא תצליח מוסה, אתה תושיט צווארך לתוך החלון הפתוח ותשאף בחזקה את ריח האדמה היבשה. אתה תבריא, וגם תחיה. וכשתצא מכאן, אל ראש המסגד נעפיל. במדרגות הצרות, הלוליניות. נשפשף את הגב בקירות. נידחק אל תוך הצריח הצר ונשקיף משם על הרחובות המחורבנים ההם. הנה מרחוק בניין המשטרה הקודר. הנה הסמטה מוסה, ומכאן זורמת עכשיו הרוח.

האוטובוס מטפס עכשיו במעלה גבעת־המורה. מימין, בין האילנות הכהים, בניני בית־החולים. הוורדים מוטלים על ברכי כמו ילד שישן. הו הילד, מוסה תקע את תמונתו על שולחן התרופות. אני אעיר אותם בכניסה. אמחה מעל רעשיהם היפים את קוּרי הרוֹדם. מכאן כבר לא רחוק. התחנה, הפשפש, מדרכת־הבטון. עמדות הגנה נגד הפצצות מהאויר חפורות מסביב. המפולת כבר עשתה בהן שמות. האדמה הסדוקה מיישרת את כל ההדורים. הבורות מתמלאים מתוכם והזמן משכיח הכל. עכשיו אני לובש עוז, ומתאזר, ונכנס בפתח. ההתרגשות הארורה, כל פעם נטפלת מחדש. נטפלת ואינה מרפה. הקולות הריחות, החפזון האנחות. המנצחים משלמים, אמרו המוכרניות. ומוכרת הפרחים לא הבינה את מבטי. כולם קונים פרחים לחברים חולים. לאהובות, לפצועים. זרים מעורבים, גזומים מעט, מיופים מעט, שנקנו בשכר־המלחמה. די מוסה, הנה האשה כבר לידך. הנה היא מעליך. ואני הולך לי. את הפרחים על החלון השאירה. עוד אשוב, עוד אשוב. ואל תשכח מוסה, קדקדי המסגדים מנצנצים לפני השקיעה באור מוזר. עכשיו המסדרון, הריחות החריפים, המדרגות, המודיעין וטלפונים טלפונים. בחוץ מלקטים ילדים תרמילי־פגזים ריקים לאוספים בבתיהם. ומוסה נאסף מן הסמטה למעלה, אל הקומה שפונתה מכל חוליה. האמונה עוזרת? לקוות צריך. וודויי־המלחמה האויליים התפלים, שצצים עכשיו מן המדרכות, מן המדשאות. ואני כאילו פוסע מעליהם, מחליק ועובר על ראשיהם.

היי הבט, פה על שולחן התרופות. זה שלך הילד, מוסה. הילד הזה, אתה נושא אותו על לוח לבך. כן, כל הזמן. תמונתו בארנק ושמו בשפתיים. בלילות הדוויים אתה צועק את שמו אל האויר המעונה. למענו, למענו לצאת מפה, לקום מפה לחזור אליו. הילד הזה, וזו תמונתו בארנק. תפתח בעצמך, תראה, מה תגיד? ילד נבון. יפהפה אני אומר לך. כל הקווים היפים שלך בו. והכעורים נמחקו. אל תאמר בקול רם כל כך שהאשה לא תשמע. יהודי קטן, שאינו מבחין. כשהיה פה, כשהאשה סחבה אותו לכאן, הוא לא דיבר. אבל בעיניו, כן, הכל. הבין במבט אחד. על שם אביך קראת לו מוסה. כמה נחפזת. על שמך צריך היה להיקרא. לא הוא, לא לא, הוא תקוותי. החיים שאוזלים ממך, לאן הולכים. אליו מוסה, אליו. אתה לא תיגמר ככה. סימנך ישאר בו. יהודי קטן, שאינו יודע. גם אותו נקח אתנו לטיול. אני מבטיח מוסה, הוא יראה. את הצריח, את הסמטה, את העיר הארורה. כן, גם בלעדיך. אני אלמד אותו את מלות ההשבעה. אני אקרא אותן אחת אחת ולאט. והוא יחזור אחרי. הן אמרת שהוא מבין הכל. זו לא נקמה מוסה, אני יודע. אבל ככה אני אשביע אותו. יהודי קטן שחייב להבין. ואתה, אל תמחה מעל ראשו היפה את קורי הרודם. גם אם לא ישאל אני אגיד. הנה פה ילד, אביך רץ. פה המזרקה, ילד, ופה האדימו מי הבריכה. וכאן בחריצים האש האדומה, החזיזים אצים רצים. ומכאן אביך לא הבין. ומן המדרכה הזו, באלונקה, ילד, הוא כבר לא שאל. לבטח נחזור לשם מוסה. אתך נחזור ועם הילד. כן ילדי, זו הבריכה שאביך כה נכסף למימיה. וכבר אפשר לדבר אתך, היא אמרה. כן, היא הרשתה, אפילו ביקשה. עכשיו אפשר, היא לא תכעס. קודם, כשהוצאת את הארנק היא בכתה. לא ראית, היא התרחקה. הסתלקה לאיזו פינה. שים את התמונה פה, על השולחן. ככה, בין הכוסות. הוא לא יפול הילד, הוא יחזיק מעמד. שמע מוסה, הילד הזה. כן, בחופשה ליטפתי את הילד, ידי על ראשו, בשערותיו הרכות, ובלבי אמרתי לו. שמע קטן, זה לא יחזור. אם אלך, בלעדיך אלך. התמונות ההן, אתה זוכר, עם הילדים עם החבילות. בתחנות הרכבת בשיירות, ברציפים, בקרונות האטומים. שמע קטן, זה לא יחזור. אם לא אחזור, אתה תשאר. לפני שהיה הילד, אני ברצינות מוסה, לא, זה לא קשה מדי. אני ממשיך מוסה, לא מפסיק. אתה חלוש כל כך, אבל תשמע. זה היה רחוק, לא מכאן. הם הלכו עם הילדים בשיירות השחורות הארוכות. לילדים לא היו פנים. וזה הכל עבר ככה, מהצד. פתאום אני מביט, אני רואה ילד. אני חושב הילד שלי, הילד הזה. יש להם פנים פתאום. אולי אני עומד שם בתחנת־הרכבת הילד בזרועותי. אולי אני שם נדחף מאחור לעלות בקרון, להיחנק בו. שמע מוסה, זאת לא תמונה פתאום. לי זה קורה ולילד. כשנסענו וחדרנו אל העיר הארורה, חשבתי לי בג’יפּים ולא בקרונות הארוכים ההם. על המדרכות האלה ולא על הרציפים ההם. ובסמטה הדחוקה, מול צריח המסגד חשבתי לי עם חברי, ולא עם הילד הזה. כאן, על האדמה הזאת, אפילו ליד הבריכה הקטנה בככר, ולא שם בערפל הרטוב. שוב אני מתלהב. והכל יוצא מעורבל ככה, מעורבב. אתה שכב מוסה, ורק שים אוזן. היא ביקשה ממני לדבר אליך. כן היא, באמת. כשתבריא מוסה, נתאסף כולנו, כל החבורה הישנה ונצא לשוט בארץ. נשוטט בה ונתור את פניה חדשים. פני הילדים מוסה, כמה מוזר, היו להם פתאום פנים. לא סתם תמונות על הקירות, לא סתם ספורים משם. זה אני הייתי ובני בזרועותי. בחופשה, לזמן קצר, ישבתי ובחשתי בשערותיו. זה כבר היה אחרי הכל ואתה כבר היית פה. אני יושב ובוחש ובראשי באות תמונות. הלא גם הם היו בוחשים בשער הקטנים. מתחת לקסקטים המצחיקים. אתה מבין מוסה, שם זה היה ככה: הם על בניהם. ופה, אילו בני, אני הייתי משתגע. ידי קפאה בשערו. המסע ארך ארך. היינו שם ואחר כך חזרנו. ושוב אני מולו על הספּה, ידי יורדת על ערפו. וכאילו בסמטה מוסה, מתוך הג’יפּ, אני שומע איך אתה צועק. קח אותי, קח אותי אליך ותן לו את חיי.

די, כמה הארכתי. פניך יגעות. אתה נשען לאחוריך. היי שמע, החוורון הזה, מנין הוא לך. עכשיו כבר מאוחר. לא כדאי להתאמץ. אפילו אם אפתח את החלון כבר לא תראה. מחר, אולי מחר. לעזאזל גיבורון שלי, למה זה נדחפת לרוץ. העיר היתה נופלת, עוד שעה, עוד יום. ואז אתה, והילד בזרועותיך. והקיץ היה עובר ובחורף הילד היה גדל. עכשיו הדרך אל החורף כל כך ארוכה. ומה בינתיים.

שכב מוסה, השען אל הכרים. החוורון הזה מייפה את פניך. זוהר נוצק בהם, זוהר נופל עליהם. הוֹי הבט, הוורדים שהבאתי לך, מתחילים לזהור גם הם. ובחוץ כבר יורדת אפלה.

עכשיו תישן מוסה, תישן. אתה עייף מאד. ואני את הוורדים משאיר. והבטחה: עוד אשוב, עוד אשוב. השאר כאן, אל תסתלק. אנחנו מוכרחים עוד לעבור ברחובות העיר הארורה. אתה לא תסתלק לפני שתתן בה עין. ממך היא לא תוכל להינקות. ארר אותה מוסה, על לובן דגלי־הבוגדנות שלה, המתנפנפים כמו תחתונים על תרני הטלוויזיה. ארר אותה מוסה על – – –

הוא נרדם ואני קמתי מאצלו. האשה הודתה לי במבט ולא אמרה דבר. ושוב המסדרונות, המדרגות, ריחות־האֶתר. תצלום הילד נשאר תקוע בין הכוסות, ואני אמרתי בלבי שאביא גם את תצלומי ילדי. משכר־המלחמה הדל נשארו בידי כמה פרוטות ואני חיפשתי סביבי איזו מוכרת פרחים, לקנות זר לעצמי. ושוב המדשאות, מדרכות־הבטון, עצי האקליפטוס, הקזוארינות השורקות ברוח. ואחר כך הפשפש הקטן והתחנה.

ובערב אני על הכביש, במעבר וואדי־ערה, שועט דרומה. בתוך המכונית אנשים יושבים. מרחוק, בין צללי ההרים אני רואה את עפולה מונחת, מאירה. מעליה מול הכוכבים, אורותיו הדחוסים של בית־החולים. בקומה שפונתה מכל חוליה כבר מכבים את האורות. ומן החלון הקטן, הדרומי, שליד מיטתו של מוסה, אפשר לראות את כל הארץ רובצת מסביב. זה הכל עכשיו שלנו מוסה, אומרים האנשים במכונית. קום לך, פתח את החלון, וראה מי היא זו מרטטת לה שם.

כשהובילו את אבי לקבורה כעסו עלינו מן השמים. גשם סוחף ירד על קהל המלווים והרוח חבטה בכיסוי הארון. רעם הרעמים הסיח את דעתי מצערי, ועיני יבשו מתוכן. אמי אמרה שגם השמים בוכים עליו. גם בשמים, אמרה אמי, יודעים על מי לבכות. בשבועות הראשונים לאחר מות אבי היתה אמי כמו כפותה לאיזה כוח אחר. לאיזה כוח זר. והיא אמרה דברים מליבה, שלא אמרה במשך כל חייו. דברים מליבה הוציאה שלא ידעתי שהם שם, כל ימי חייו. השתאיתי מאד לאמי, כמעט ולא הכרתיה. מעולם לא שיערתי שיכלה להכיל דברים כאלה בתוכה. לא חשבתי על כך אף פעם. כשהוציאה אמי באבלה את דבריה מתוך לבה חשתי בושה משונה. בפניה וגם בפני אבי המת. כאילו דיברנו בו דברים שלא בפניו. כאילו הוא יושב בחדר הסמוך. ואינו יכול לשמוע. אמי היתה נושאת מדי פעם מבטיה אל הדלת, כאילו הוא עומד להיכנס בכל רגע, והדברים שאנו מדברים, צריכים להפסק. שיחתה היתה מקוטעת. מלאת הפסקות, וגם איזו ציפיה נאחזה בה. אולי תיפתח הדלת. אולי ישוב עכשיו ממסעו. הן כל כך הקדים ללכת. ומה זה נחפז כל כך להסתלק. כל כך צעיר הלך, אמרה אמי. כל כך הרבה עוד לא אמר. בתום ההלוויה חזרתי לביתי. קמתי ושיחקתי עם ילדי הקטנים, וידי רעדו כשאחזתי בדלת הארון. כמה ימים שמרתי טינה לארון הזה. כאילו ממנו באה אלי האדישות שבידי הרועדות. עד שיום אחד נכנסה אצלנו שכנה, לשאול דבר מה, ופתאום נגה עלי איזה אור אפל. הבינותי הכל, והצער הציפני. כל כך הציפני עד שניגשתי אל הארון והכיתי על דלתותיו באגרופי. ובכיתי עליהן בכי מר. ואשתי בחדר האחר אמרה לשכנה, אין דבר הניחי לו, הוא עוד לא בכה.

אבל אחי בכה מיד. עוד ביום הראשון, תיכף כשנכנס אצל אמי. שמעתי אותו הולך וזועק מתוך לבו. עד שהופיע מאחורי הכותל וכינס את אמי אל תוך זרועותיו הגדולות. כעסתי עליו, כמדומני, במקצת, שאינו שליט ברגשותיו. וגם ניגשתי אליו ולחצתי את ידיו. ואולי גם לחשתי משהו לתוך אוזניו. דמעותיו הביכוני. כל כך הביכוני, עד שהביאו אל לבי אי שקט. חדל, אמרתי אליו, די כבר, חדל. אבל הוא לא חדל. ואולי גם לא שמע. ושב וכינס את אמי אל תוכו.

“איזו מכה אמא, איזו מכה”.

מאז שוב לא התחבקנו ככה אחי ואני. עד אותו היום בתום המלחמה, אחי לחם ברמה, ולא שב להיות כמו שהיה מקודם. אף פעם לא נהיה כמו שהיינו קודם, אמר לי אחי, אחרי המלחמה. אבל גם אחרי מות אבי נהיינו אחרים. וגם הספקנו כבר להשתנות מאז. וגם הספקנו כבר לשכוח. ביקשתי את אחי בכל המחנות הפזורים שמצפון לירושלים. שאלתי עליו את כל נהגי הטנקים, את כל חיילי השריוניות. אם ראו, אם שמעו, אם יגידו לי היכן הוא. ולבסוף מצאתיו, מצפון לירושלים, בין הטנקים, החונים על הגבעות. חגור חגורה משונה, מגודל זקן שגיחך את פניו. ועל חזהו אותה שרשרת הכסף הדקה. תמיד כשהייתי רואה את צוארו החזק מוקף בשרשרת הכסף הדקה, הייתי חושב כמה קל לקרוע שרשרת דקה שכזו. אחרי המלחמה ראיתי כמה קל לפגוע בצואר.

התחבקנו בשתיקה, בכוח, ללא נשיקות. נהגנו פתאום בחופשיות מוזרה. נכנענו לכוח חזק מאתנו.

“מה שלומך, אח?”

“ואתה, אח?”

ואחר כך מיד, כמעט שנינו בקול אחד. כמה טוב שאבא לא עבר את כל זה. וכמה חבל שאבא לא זכה לכל זה. ופתאום ראינו שנינו, כי לא רק אנחנו לא נהיה מה שהיינו. גם הצער על אבא כבר לא יהיה מה שהיה.

“אמא כמעט השתגעה בגללך”, אמרתי לו.

“אני יודע”, חייך חיוך משונה. כאילו רצה להסתיר דמעות, או מה.

“זה אני אשם, שלא הודעתי”.

“כן, אבל עכשיו כבר הכל בסדר. היא נרגעה”.

“היה לה קשה, מה”.

“כן, אני מתאר לעצמי. בודאי היה קשה”.

הרופא, המנתח הראשי, קרא לנו אליו. אמי נפחדה מאד. פניה האפירו והיא נלחצה אלי באיזה כוח משונה. קולה אבד לה, ומה שרצתה להגיד לי לא נאמר. הלכנו אל חדרו של הרופא. תמכתי באמי, חיבקתי את כתפיה. הדרך היתה קצרה. רק כמה צעדים מספסל ההמתנה עד לחדר הניתוח. הרצפות החלקות הבהיקו ואצל הרופא כבר נתלקטו כמה אחיות. הן נלחצו אל הקיר, מנסות להתרחק.

“גברת”, גימגם המנתח, “גברת”. המלים הרגילות סרבו להפלט מפיו. פניו האפירו ממש כפני אמי, אך הוא לא הרטיט כל כך. אחר כך הוא דחק את המלים הקשות מפיו, כמו בחוזק יד. קשה היה לו עד מאד להכאיב לאמי.

“גברת”, הוא שאל באדיבות אפורה, “אתם רוצים לראות אותו?”

דודי פרץ בבכי. הוא ניגש אל המנתח כאינו מאמין.

“אבל דוקטור, מה זה, איך זה”.

המנתח לא השיב. רק הוריד עיניו העייפות אל הרצפה.

“אני מצטער”, אמר לבסוף, “עשינו כל מה שיכולנו. לפעמים אין בכוחנו יותר”.

דודי הצטרף אלינו. נלחצנו שלושתנו אחד לאחד, התחבקנו בחזקה. המנתח הלך לפנינו ופתח בשבילנו את הדלת. על עגלת הניתוחים שכב אבי, מכוסה בלבנים כולו. ורק פניו היו גלויות. ככה לא ראיתי את פני אבי כל חיי. אבל ככה אזכור אותן עד יומי האחרון.

כשחזרתי מן המלחמה נתלתה אמי על צוארי ובכתה מאד. בכיה הביכני מאד. רציתי להרגיעה ולא יכולתי. לא יכולתי להפסיק את בכיותיה ולא יכולתי לשמוע מה אמרה אלי. מן המלחמה חזרנו יהודים חזקים, יהודים צודקים. ועל צווארינו נתלות אמהות ובוכות. הן בוכות על מי ששב מן המלחמה, והן בוכות על מי שלא ישוב מן המלחמה. הן בוכות על מי שהיה להן לפני המלחמה, ועל מי שלא יישכח גם אחרי המלחמה. לבסוף נרגעה אמי ויכולתי לדבר. שאלתי על אחי, ועל מה שעבר עליו. ואמי בכתה מחדש. פתאום ראיתי כמה קשה היה לה כשהיינו שנינו במלחמה. אולי גם היא כבר לא תהיה מה שהיתה.

למחרת הלכנו להניח פרחים על קברו של אבי. כל הימים שלא היינו כאן נחתכו פתאום מן הלוח ונעלמו, כאילו לא עבר מאז אפילו יום אחד. וכאילו מתנהל כאן לוח אחד ובחוץ לוח אחר. בערב סיפרה לי אמי איך הרבתה לדאוג לאחי, איך אבד לה הקשר אתו. איך קמה והתרוצצה ממשרד למשרד לשאול עליו. איך חרדה פתאום חרדה לא מוסברת ורצה אל הטלפון. לשאול ושוב לשאול. עד שבא מי שבא וסיפר לה שראה את אחי, ברמה, בין גושי הבזלת. בעינים דלוקות, מפויח כולו, עייף ומוזר. אחי אמר לו שזה היה נורא. ושוב יהיה מה שהיה מקודם.

“לא למלחמות גידלנו אתכם”, אמרה אמי. “באמת, לא למלחמות”.

“זה הגורל המחורבן של העם היהודי”, אמרה אמי, “שרדף אותנו כל הזמן. עכשיו אני רואה שהוא ירדוף גם אתכם. גם אתם תסבלו ממנו. כמה חבל”.

ואנחנו ישבנו אצל אמי אחרי המלחמה. אכלנו ושתינו, ולפרקים היינו מעיפים מבט אל תמונת אבי הנשענת אל המדף. כל כך מעט שנים עברו, והנייר כבר מאבד את צבעו. זו דרך הדברים להישכח, ודרך הנייר להצהיב ודרך הלב להלפת פתאום באיזה כאב עצור. טוב ויפה אבא. נהיה גלויים, לא נסתיר ממך שום דבר. שכחנו כל מה שהיה לפני המלחמה. מחקנו הכל. עכשיו נתחיל מהתחלה. אבל מה? לאן? איך? עוד הפעם הכל יזרום ככה. ועוד הפעם הכלי יסע באפיקיו הישנים. ועוד מעט הכל יחזור להיות בדיוק כמו שהיה לפני המלחמה. לשם מה היתה המלחמה אם כן? לשם מה חלף הזמן, לשם מה נבקעו הימים?

מאותו היום שנפטר בו אבי הגיעה לעולם מין יתמות חדשה. אני כבר לא ילד הייתי כשנפטר אבי, וראיתי המון יתמויות מסתובבות בעולם. אבל כזו, כמו שבאה אלי כשהלך אבי, כזו עוד לא הכרתי. ומה עשתה לי המלחמה? דבר רע עשתה לי. לקחה והביאה עוד המון יתמויות חדשות לעולם. ואני את שלי הצטרכתי להצניע. וככה גם הרגשתי כשעמדתי עם אחי בין הטנקים מצפון לירושלים, והדי ההמונים המריעים מירושלים כמעט ונוגעים בנו.

“זה יהיה אחרת עכשיו”, אמר אחי.

“כן”, אמרתי, “גם הצער יהיה אחר, וגם הזכרון”.

אחי מתח את חגורתו על מתניו. נרתיק אקדוחו הכביד ומשך למטה, אל הארץ.

“אקדח חדש?” שאלתי.

“לא, אבל אצלי הוא חדש. מתנה מן הגדוד”.

“יפה יפה. היהודים החזקים כבר מחלקים מתנות”.

“זה בא כמו סופה גדולה”, אמר אחי. “והכל יהיה אחרת עכשיו”.

“כן”, אמרתי, “הכל, גם אבא”.

אחרי החיבוק הראשון התחבקנו שוב. מיששתי את אחי, תהיתי על צורתו, על נשקו, על המדים שעליו. השמענו קריאות התפעלות רמות מכל מיני דברים תפלים. התחלנו להתלהב פתאום, כמו ילדים קטנים. נפעמים מגבורת עצמנו. מהחוויות העצומות שעברנו ומשכרון המלחמה המתוק, שהוסיף לחלחל בעצמותינו.

“אבא לא היה מאמין לכל זה”, אמר אחי.

“אבא אהב יהודים צודקים, אבל גם יהודים חזקים”.

הפלגנו פתאום לעולם זכרונות הילדות. שורות הטנקים החונים, השמש השוקעת, הצללים המרחפים על בקעת־יריחו הרחוקה. הכל התרחש מהר מדי, מופלא מדי. לא הספקנו להעקר וכבר אנו מתכוונים לשוב. עוד יום יומים והכל ייגמר. נפשוט את המדים ונשוב לבתינו. יהודים חזקים, יהודים צודקים. ולא נהיה עוד מה שהיינו.

“אתה זוכר איך גידף אבא את החיילים הבריטים”.

“פשיסטים, רוצחים, פשיסטים”.

וכמה התרגש כשצעק. כמה האדימו פניו. כמה התנוצצו עיניו. אנשים כמוהו ליבם בוגד בהם מוקדם מדי. התחלנו לזכור את דבריו. הדברים היפים שאמר לנו, כשהיינו נערים.

“גם בטוריה וגם ברובה”.

“והיהודים האלה”, כך היה אומר, “איזה עם מוּכּה”.

אחי ואני לא הכרנו את אביו. סבא שלנו השקיף אלינו מתוך התמונות המצהיבות שבאלבום. אבי מיעט לדבר בו. על חייו לא אמר יותר ממשפט או שנים, ועל מותו אף לא מלה. פעם אחת, כשהלכתי עם אמי לבית־הקברות לשים צרור־פרחים על קברו של אבי, פתחה וסיפרה לי מה שהסתיר ממני תמיד. כשנודע לאבי שנפטר אביו לא היתה בו עוד רוח. שלושה ימים התהלך כסהרורי. בלילות לא ישן, ובימים לא אכל. הוא הסתובב בין הפרדסים ובסתר החורשות, ולא מצא מנוחה מנהמת לבו. בשביל ארץ ישראל עזב את אביו ובשביל ארץ ישראל לא היה ליד מטתו. איזה כוח רע יש ביהודים, שמסית בהם להכאיב לאבותיהם. כתום שלושה ימים חזר אבי מן השדות חוור ושותק. ושוב לא היה עוד מה שהיה מקודם. משהו מוזר יש באויר הצלול הזה, מצפון לירושלים, מול הגבעות אפורות־הזיתים. אני את אחי אני חובק אחרי שלחם ברמת־הגולן. את אבי אני זוכר והוא מזכיר לי את סבי. סבי זה שלא זכיתי לראות מימי.

עמדתי עם אחי, בתוך אויר הערב השקוף. מאחורינו על הכבישים שבין ירושלים לשכם רצו שיירות צבאיות בזרם מרעיש שאינו מתכוון לחדול. מאחורינו מתחילה להתרחק המלחמה החטופה, ולפנינו נפתחות שנים ארוכות של יתמות.

“מיום שחזרנו ארצה”, אמר לי אבי פעם, “מחקנו כל מה שיצרה הגלות. ואנו מתחילים הכל מחדש. לא חזרנו לארץ כדי לסחוב לכאן בחזרה את כל ארץ ישראל שבראנו בגלות. לכן נתחיל הכל מבראשית. אולי עכשיו”, אמר מתוך איזה הרהור סתום, “אולי עכשיו נוכשר לגלות אחרת, חדשה”.

פעם אחת, כשעלעל באיזה ספר חדש אמר לי:

“לא הבאתי אתי גם ספר אחד מספריו של אבא. כולם השארתי שם, בגלות פולין שנולדה מגלות אשכנז, שנולדה מגלות ספרד, שנולדה מגלות אחת, שנולדה מגלות קודמת. עכשיו נתחיל לרכוש ספרים חדשים בני, ספרי ארץ ישראל האמיתית”.

כשבאתי לירושלים אחרי המלחמה החטופה, היה לבו של אבי בתוכי. עיניו היו בתוך עיני. ראיתי את הבתים כאילו שנינו רואים. שמעתי את הקולות כאילו שנינו שומעים. ספגתי את הריחות, ההמולות, הצבעים המאובקים, כאילו אני מהלך עם אבי ושנינו סופגים את ירושלים. במקומות היפים עצרתי ושוחחתי עם אבי.

“הנה לכאן היינו הולכים, אבא”.

“כמה יפה מכאן ירושלים, אבא”.

“וכאן אבא בבית־העלמין העתיק הזה, אין שום שורש למשפחתנו?”

“וכאן אבא, בישיבות המחניקות האלה, לא למד אף אחד מזקנינו?”

במקום אחד צר, חצוב באבן, עצרתי. איש לא היה סביבי. כולם מהרו פנימה, פנימה. להרוס אל הקודש, לנשק את האבנים המוכתמות בדם. איש לא היה סביבי, לכן צעקתי.

הרי בשלך אני כאן, אבא. הרי למענך אני כאן, אבא. הרי לכבודך אני כאן, אבא.

“כן”, אמר אחי, “זה לא צודק כל כך. כאילו קצת שכחנו”.

“לא”, אמרתי, “לא שכחנו. המלחמה מילאה אותנו”.

“נכון”. אמר אחי. “וזה לא צודק”.

“זה לא ענין של צדק”, אמרתי. “הלב הוא קטן, ועכשיו הוא מלא במלחמה”.

“אתה עוד חושב שעוד נתפנה, ועוד נזכור?” שאל אחי.

“כן”, אמרתי, “אני בטוח”.

אחי מיעך את כומתתו ותיקן את חגורתו שנשמטה.

“אתה יודע”, אמר, “דבר מוזר. קצת קשה לי להסביר. קשה לי להבין. אני כאילו לא שכחתי לגמרי, אף שעה, אף רגע. זה רק נדחק הצדה, אבל לא שכחתי, כל הזמן”.

“כן”, אני אומר, “זה משונה. וגם אינני מאמין שאפשר לשכוח. זה רק שוקע קצת. אבל פתאום זה חוזר בחזקה, בחריפות, עד שאתה נצבט”.

“נכון”, אמר אחי. “אבא צובט את לבי בלילות”.

“כבר מאוחר”, אמרתי, “אני צריך לנסוע”.

“אל תיסע”, ביקש אחי. “הישאר קצת”.

“לא”, אמרתי, “אני לא יכול. כבר מחכים לי”.

“נתחבק שוב?”, לגלג אחי.

“כן כמובן”, שמחתי, “בוא, נתחבק”.

התחבקנו שוב בשתיקה. אבל בלא הכוח שבחיבוק הראשון. הימים שעברו וימי היתמות שלפנינו סבבו אותנו מכל העברים. ואבינו השקיף אלינו באהבה גדולה.

כשנפרדתי מאחי כבר השחירו הזיתים במדרונות ועצי־התאנים הפכו לגושי צל. התרחקתי ממנו והוא התרחק ממני, לתוך מעגלי הטנקים החונים. הילת אור גדולה ריצדה בשמים, מדרום, מכוון ירושלים. העם נהר לשם בזרם אדיר, הוֹמה, אין סופי.

“כמה חבל”, אמר אחי, “שאבא לא יראה את ירושלים. לא יעמוד מתחת לכותל. לא יהיה בחברון”.

“כן”, אמרתי, “חבל מאד. שלא נוכל להריח יחד את האבנים. שלא נוכל למשש את החרסים, שלא נראה את ארץ ישראל כמו בוקעת מחדש”.

אחי נשען אל אחד הטנקים המוחשכים ונפנף לי בידו לשלום. עוד מעט והוא נסגר בתוך החושך שעט על ההרים, נשפך עליהם וכיסה אותם כולם.

גם הוא זכר. גם הוא אצר את הדברים בתוכו. ולא נתן להם לעלות אל לשונו. גם הוא הרגיש שמעכשיו יהיה הכל אחרת. גם הצער, גם הזכרון.

נפנפתי אליו לשלום מתוך המכונית. הוא לא ראה. הכל השחיר, ואני בתוך הלילה, על הכביש, הרגשתי איך לבו של אבי נכסף לירושלים. מאז שנפטר אבי לא הרביתי לחשוב עליו כמו באותו הלילה. אחרי שנפרדתי מאחי, וירושלים שרבצה מאחורי, שלחה את אצבעות הילתה המאירות עד קצווי האופל.

כשהובילו את אבי לקבורה בכו עליו מן השמים. הברקים הבריקו והרעמים הרעימו בראשי העצים. גשם חזק ירד לאורך כל הדרך. הרוח חדרה מבעד למטריות והרטיבה את בגדי המלווים ואת פניהם. ואמי אמרה: יהודי חזק ליווינו היום, יהודי צודק. הביטו, גם השמים בוכים עליו.

עכשיו אני יושב אל השולחן ומצייר אותיות. נפשי משתעשעת משעמום. אין מלים בקצה עטי. אין גם לי מלים. ובלי מלים אין המשפטים נחרזים. והים, חרף כל הנחלים ההולכים אליו מכל קצות הארץ, איננו מלא. לכן אני יושב אל השולחן ומצייר אותיות. אני משחק בצורתן, מזנב להן זנבות חדים ומסלסל להן סלסולי כפל ושילוש. עושה מהעגולות מרובעות ואחרי כן הופכן, ועושה מן המרובעות עגולות. עכשיו אני שומע את קול הרעם מכה בחלון ושדרת הברושים מתחילה להשתולל ברוח החזקה. אני יודע שהגשם כבר אינו רחוק, אני חש את ריחו המרוחק, אני שומע את קולו העמום מתקרב, נחלש ומתחזק, נשא עם גלי הרוח הנשברים אל הברושים.

פתאום אני חושב על האנשים בבתיהם, על האנשים העומדים בדרכים עכשיו, ברוח השורקת ובגשם המצליף. ועל האנשים שאינם כבר. האנשים שבבתי־הקברות, עכשיו, בגשם, בתוך הצל הכבד של העצים הרטובים מאחורי גדרות־האבן שעולה בהן הטחב, ובסופי השבילים ליד הרחבות שמוטלים בהן נרות־תמיד חלודים מיום העצמאות האחרון. הדברים שאני חושב עליהם ממלאים אותי ואינני יכול עוד לשבת. לכן אני קם ולוחץ מצחי אל הזכוכית. בחוץ כבר ירד מסך אפור על העצים ועל הבתים, והמים המיותרים מתחילים לרוץ בתעלות. אחר כך מבריק ברק והרעם מתפוצץ ממש מעל ראשי ואני נפחד מאד פתאום, ואני מרגיש כאילו אני ניצב בטבור הסוּפה, כאילו אני מתגלגל בלב המערבולת של הרוח, כאילו אני החשמל הרץ לפני הסערה ומבקע את הארץ בבוהק חזיזיו ואחרי כן בנהם רעמיו. אני מתהלך הלוך ושוב עד קצה החדר, ממש עד הדלת, ושב חזרה אל החלון הפתוח לסוּפה. ואני חושב כמה הקירות דקים, וכמה הגג רופף, ואיך כל החיות המבוהלות מתפרעות מפחד בהילכדן בסוּפה. ואני חש ממש כמו חיה מבוהלת, ואינני יודע לאן לרוץ, איפה להיחבא, ואיך להימלט מכאן. ואז שוב, בסנוור לבן, מתפקע הברק עם הרעם על התקרה. ואני מתכווץ כולי. אבל עכשיו אני יודע שהסוּפה מתחילה להתרחק, ואני מזדקף מול התקרה וחוזר אל החלון לראות את המבול המסתער, לשמוע את קולו המיוחד, ולדעת שהרע כבר עבר ועכשיו צריך לצפות רק לטוב.

אפשר לשמוע מן החלון את המיית הים הרחוק, ובדממה שתבוא בלילה אפשר יהיה להבחין ממש בשאון־המשברים על החוף הרחוק. זועם – אבל חדגוני, תוקף – אבל תקוע במקומו. כמה מדהים, אני חושב פתאום, לקום למחרת הסוּפה ולראות את הים מעבר לחלון. אלמלא הייתי חולה הייתי קופץ עכשיו אל הגשם ומפקיר עצמי לסוּפה. או מסתגר בתוכי ונצמד אל שדרת־הברושים ותולה עיני־בהמה בגשם, מחכה עד שיחלוף, ובינתיים בוחן מקרוב את השינויים החלים בחול האדום, בבוא עליו המים. ואם יגבר הגשם אתחוב פני באדמה ואראה את זרעי הקיץ סופגים ותופחים ונובטים ועולים, ירקרקים וקטנים, אבל זהו כבר הדשא שיבוא אחר כך ואלה הפרחים שיפרחו. שאם יהיו יפים באמת, אקטוף אותם לאגודה ואניח אותם על קבר אבי. ושוב אני נזכר באבי ובמקום שהוא מונח שם, עכשיו, בגשם השוטף את העלים האחרונים שעל מצבתו.

בימי המחלה האחרונים נעשה אני דומה לאבי. לזולתי קשה להבחין בכך. כשאני מדבר אל אשתי או אל הילדים אני שומע את קול אבי מדבר מגרוני. אותן המלים, אותה הצרידות, אותו ההגוי. אני עוצר בתוך המהומה ואמר לנפשי: אני מדבר או אבי מדבר. ולא רק ענין הקולות והמלים כך. גם התנועות, תנועות הידיים המלטפות, העוויות והפרצוף. הפיהוקים, השיעול. מדהים, כמובן שזה לא אותו הדבר, אני מתפלמס עם עצמי. רק אני יודע איך היה נוהג אבא. אבל זוהי טעות. לא טעות ממש, כי הדמיון מדהים גם אותי. לפעמים, היד הלוטפת את תלתלי־בתי מכניסה אותי לדמדום מוזר. אני המלטף והמלוטף גם יחד. הלא ידי היא המלטפת את ראש בתי, ויחד עם זאת כאילו אני הוא השוכב בחיק אבי, כמו אז, לפני הרבה שנים, וכמו ידו הטובה נעה על ראשי ומקרינה חום נעים כזה, בטוח ומפייס.

אני מחפש את עיני בתי, אני מבקש בהן את הזוהר המוּכּר, המכיר תודה, את הזוהר הקורן כאילו מעיני שלי אל עיני אבי. אני מצפה לשמוע את גרגור־ההנאה המתפנק העולה ממנה, כמו מחתול מתחנף, ואני זוכר כיצד עלה ממני הגרגור הזה, תחת כבדן המתוק של ידי אבי המלטפות.

אחר כך הכל חולף, ואני רואה שהיתה זו אחיזת־עיניים. מעין קפיאת הזמן ושובו לאחור. אבל זה חולף. ובתי זו בתי. ואני הוא אני החולה עכשיו אמנם, אבל עניני־חולין כבר טורדים את רוחי ואני כבר צופה אל הימים הארוכים שמעבר למחלה. ואבי הוא אבי. והוא לא יחזור ממקום מנוחתו, שם בצל האקליפטוסים הענקיים והמזקינים ההם. רק דמותו בתוכי חיה בדממה. ובימי מחלה כמו הימים האלה, היא מתפרצת החוצה ומביאה אותי לידי מחשבות מוזרות והרגשות משונות.

כאילו הזמן האכזרי אינו זורם רק מההתחלה אל הסוף, אלא לפעמים גם מהסוף להתחלה. והדברים שכבר באו וכבר בכיתי בגללם בכי גדול טרם באו ואולי גם לא יבואו, ומחר בבוקר, בשוך הסוּפה הנוראה הזו, תעלה שמש נפלאה ונקייה על הכל ואבא יטול את כפי בכפו ויקחני עמו לטיול רחוק, אל ים־הפרדסים שצבעו ירוק סמיך ופניני־כתם צוחקות אל הילדים הנפחדים המטיילים ביניהן. וידו הגדולה, ידו החזקה, תלחץ ידי ידידים ותניס אויבים. ואנו נלך הרחק ונחזור מאוחר כשהיום כבר כמעט עבר, והארץ הנפלאה שראינו בטיול תהיה כמו סוד גדול בין שנינו. ואיש לא יוכל לדעת ואיש לא יוכל לשער את מה שרק אבא ואני יודעים. בימי המחלה האחרונים אני מרגיש שאני נעשה דומה לאבי. אני יודע שחלק מן הדמיון הזה, אלה דברים שאינם דומים. אבל אני רוצה שכן יהיו דומים. אבל אז מחלחלת בי הרגשה רעה ועקשנית של הפיכת־הזמנים. לפעמים אני אומר מלה וחושב עליה מייד כאילו לא אני אמרתי, כאילו אבא אמר. ולפעמים, כשזרועי מתגלה מתחת לשרוול, אני מקרב אותה לעיני ובוחן אותה מקרוב, כאילו יד אבא היא ולא ידי. ואחר כך אני שומט אותה ברוע־לב, ואומר לעצמי שהכל שטויות ומה שקרה קרה. אולי לא היה מוכרח לקרות אבל קרה. ואני איש קטן מכדי לשנות את הדברים, ואין גם אל מי לבוא בטענות, כי אף אחד לא יוכל לתקן. וצריך להבין שזוהי דרכו האחת והעצובה של העולם.

אני מתרחק מן החלון ומותיר בו טביעת־נשימתי ולחץ מצחי. אני מסב עיני מן הסוּפה שבחוץ וחוזר ויושב אל השולחן. אני לוקח את העט ומתחיל לצייר על הנייר אותיות וסימנים שנראים לי כמו ברקים ורוח־גשמים, ועננים כבדים ואפורים. וכמה סימנים דומים לכתב הנוקשה והזוויתי שבו חרוּתוֹת אותיות שמו של אבא בלוח האבן.

עכשיו שהגשם חלף אני שומע את זרימתו בפחי־המרזב. בשמי־הערב האפורים והרכים צורחות האנפות זו לזו. אני יודע שהמים יורדים עכשיו מהמקומות הגבוהים אל הבורות והשקעים. עכשיו נוצרות השלוליות. הטיפות נושרות מן הצמרות ובדרכן הן מכופפות עלים ומתופפות בקול עמום על האדמה. עכשיו, לאחר הגשם, החשרה השחורה של העננים נוסעת מזרחה אל ההרים הכהים. ומשם הלאה. ואפשר לדמוֹת ששומעים את קול המון הגשם בהתרחקו. עכשיו מחלחלים המים בפרדסם למטה, אל בתי־השרשים. ובבתי־הקברות יורדים המים אל תוך הבורות. ודרך העפר הם מגיעים.

תפילותינו לא.

א

מסיבת הגן, לכבוד אשת הצייר, נערכה באחד מימי הקיץ הנעימים והרכים. מאלה הימים הלחים והמנושבים, הבאים לאחר חג השבועות. לאחר שסרה אימתם של החמסינים הקשים, ולאחר שענני לחות טובים מופיעים בשמים הכחולים בשעות הבוקר הנאות, ויותר בשעות הערב, סמוך לשקיעה. אז הם נצבעים בצבעים אפורים ורכים. וקרעיהם מטילים צל על פני השמש המאדימה. וכשאתה מטיל מבטך לשם, לאופק, אתה רואה כיצד הסתיו נולד בתוך תוכי הקיץ.

על הגבעה בחוץ שולחנות ערוכים. שולחנות נאים, מקושטים בפרחי הקיץ הנאוים. ורדים מאדימים בצנצנות, וסייפנים כתומים נושאים גבעוליהם מול הרקיע. הרבה התלבטו המסדרים, עד שסידרו את השולחנות כעומדם. בתחילה רצו לשים במה מוגבהת, ולמטה ממנה, אל כיוון הים, למתוח שורות שורות של שולחנות. וכך ישמע כל איש מן היושבים את דבריה של אשת הצייר, וגם יראנה. ויש בין המוזמנים למסיבת־הגן, שטענו שלראותה נאה מלשמעה. שאינם יודעים אם היא נאה דורשת. אבל שצורתה נאה, ומלבושיה נאים, וראשה הקטן נאה, ופניה נאים יותר מכולם, זאת ראו גם ראו.

אחר כך שינו המסדרים דעתם, ורצו לסדר כמין חצי גורן מעוגלת, שבפינתה יוצב שולחן הנשיאות ולידה יוצבו כסאות הכבוד: לאשת הצייר, למבקר הנכבד שמזומן היה לבוא ולשאת מדברותיו כתום הסעודה, ולעוד אחד או שנים מחברינו שמן הראוי יהיה להם, לכבוד המסיבה ולכבוד הקהל ובעיקר לכבוד אשת הצייר, לשאת דבריהם. איש כלשונו ואיש כיכולת שפתיו. גם תרומה קטנה לגדולה תחשב. ולא ישאו פני גדולים.

אבל לבסוף הסמיכו את השולחנות זה לזה, ועשו כעין מעגל סגור. ורק הגביהו את שולחן־הכבוד, שיעמוד מעל לשאר השולחנות. שיהיה רואה כל שולחן ושולחן, ושכל שולחן יראה אותו. וכמו השולחנות כך גם היושבים. האמת ניתנה להיאמר, שאולי עוד היו המסדרים נמלכים בדעתם, ונותנים לשולחנות צורה אחרת, חדשה. אבל הזמן כבר קצר, והמלאכה עוד עצומה. ואשת הצייר כבר הגיעה מן העיר הגדולה. ונדמה שהאבק בדרך כבר הולך, והקרואים קרבים לתפוס מקומותיהם.

אשת הצייר כבר היא מזמן אלמנתו. אבל כיוון שרגילים לראותם חיים יחד, וכיוון שלחשוב על מותו המצער של הצייר אהובנו זהו דבר שאין הלב סובלו, לכן מתעלמים חברינו מן הכאב ואינם קוראים לה אלמנה. אלא אשת הצייר, אהובתנו. כשהיו צעירים יותר היו מבקרים הרבה אצלנו. בשבתות, בחגים ובימים טובים. וגם בימים הרעים של מתיחות, כמו ימי המלחמה הרבים שעברו עלינו. היו נכנסים אצל כמה משפחות, ומעבירים את הלילות בשיחות נוקבות על פירוש המאורעות. ומהו שילד יום מחר. וכך הזקינו עם חברינו יחד. עד שקרה המקרה הנורא, והצייר, אהובנו, מת בדרך איומה. ואשת הצייר נשארה לבדה. אבל את בריתה אתנו, מן הימים הרחוקים והשכוחים ההם, לא שכחה. ואף חברינו לא שכחו לה חסד נעוריה, שנטתה להם בימי הטובה שראתה.

והצייר, אהובנו, מה זה היתה לו פתאום.

איך נהרג פתאום בדרך המלך הרחבה.

איך הגיח עליו גורלו. מן ההר. מן הצל. בתוך הלילה.

ברזל בברזל. ואחר כך ברזל בבשר.

והדם שהציף את שולי הכביש. ולאחר שיבש הפך כמו כתם כתום.

כצבע החלודה היבשה. כמו חותם הטחבית הכתומה באבני המדבר.

ובבוא הגשם, יאדים הכתום, ופרחי הדם ייפתחו.

ושולי האבן נרחצים ומטהרים. והטומאה, טומאת הדם המתייבש, נספגת באדמה וניגרת בתעלות.

החטאים נענשים. והצדיקים אף הם. אולי היה אהוב מדי. אולי היה נרצה מדי.

הלא הבל, לא הוא הרים ידו. למה שעה אל הבל, ואל קין לא שעה. עכשיו קין מתרוצץ בעולם.

משוטט ופוגע. באמצע הלילה. בדרך המלך הרחבה. והוא מטיל חותמו במצח היפים שהוא נוטל עמו.

והצייר, אהובנו, היה אהוב גם למעלה. וקרבנו נרצה. ועכשיו הוא שם. אולי עורך דברים כנגדו, יתברך. אבל לבטח אינו זועק. כי לא איש הזעקות היה. אלא איש האהבה. אולי הוא מחמיר עם עצמו, גם שם. כי על האדמה החמיר עם עצמו מאד. ואולי הוא מקפיד גם שם. מקפידן גדול היה: בכבודם של הקטנים. ובכבוד החלשים. ובכבוד המסכנים. ואולי אין יודעים שם, למעלה, את כבודו. שאם היו יודעים, לא היו מקילים ראש במיתתו. לא היו משלחים את קין הנקלה אליו. אלא זה שמעליו היה בא בעצמו. היה מטריח עצמו ונוטל את נשמתו אליו. בכבוד ובחיבה ובחומרה. והרי שפתיהם של אלה שהקפיד בכבודם, מזעזעות את הרקיע בצילצולן הנורא. כמו שצילצל הברזל כשפגע בברזל. כמו אבחת הברזל בבשר. מתוך הצללים, בלב הלילה, על דרך המלך הרחבה.

ועכשיו, שהיא מציגה במוזאון הגדול את תמונותיו האחרונות של בעלה המנוח, וגם צרפה אליהן, בשוליהן כמובן, כמה עבודות קטנות משלה. באמת עבודות זעירות ובלתי נחשבות. חשבו חברינו לנכון ולמתאִים לערוך לכבודה מסיבת־גן קייצית. הרחק משאון הכרך. בלב השדות. אם ניתן לומר כך. באותו מקום שאליו יצא לבו של אהובנו בלילו האחרון. וכך אנו מגיעים אל הגבעה המנושבת, שפרדסים נאים וברוֹשים כהים וזקופים עוטרים אותה כמסגרת נאה. ובין גושי־הירק מנצנצים לפעמים כתמים חומים ואדומים במקום שהאדמה האמיתית נחשפת. כמו פצע פעור. וברגביה הקרועים ובתלמיה השסועים היא כמו מזכּרת עווֹן למעוותיה. והשולחנות מלבינים על ראש הגבעה, ושולי המפות המשתלשלות מתנפנפים ברוח הקיץ הקלה. ורינת הצפּרים המזמרות מגיעה מן הפרדסים הסמוכים.

ומה חסר לנו, מה?

תזמורת קטנה וטורי דגלים מתנוססים ברוח. ולבו החי והרחום של אהובנו הצייר.

ב.

גם אנחנו בין הבאים. אשתי ואנוכי. ואמי, והילדים. גם אנו מוזמנים למסיבת הגן הקייצית. ולכן אנו באים. לא כל המוזמנים באים במשפחותיהם. יש מהם שבאים יחידים, זוגות או קבוצות קטנות.

הדרך אל הגבעה מלאה במוזמנים, ההולכים למסיבת הגן. המרחק אינו גדול באמת, ואפילו נעים להלך בחוצות השדה, בין הפרדסים הירוקים ולאורך שדרות־הברושים המטילות צל כבד. אלה הברושים שצמרתם שלוחה כמו אצבע כלפי שמי הקיץ הרכים. ועורבים שחורים ואפורים חונים על צמרתם, ומתנדנדים ברוח הקלה. אשתי אומרת שהברוש שלוּח כלפי מעלה כמו אצבע מאשימה. אבל בתי אינה מסכימה לדעתה. והיא אומרת שהברושים נדמים עליה כמו נרות. ולפעמים, לפנות ערב, כשהאפלולית יורדת על השדות, היא מחפשת את הלהבה הכתומה שתעלה בראש הברושים. ופעם אחת, כך היא אומרת בהתעוררות, הלכה לה בערב ופתאום נדלקו אמירי הברושים. והשדרות בערו ממש כמו נרות גדולים. היא עצרה מופתעת, כאילו אינה מאמינה למראה שעיניה רואות. וכל כך מופתעת היתה, שרק אחרי דקות הבחינה בירח הכתום התלוי מאחורי הברושים ומבעיר את האופק. וכל השמים ניצתים באש כתומה וזוהרת.

“הוי אבא”, אומרת בתי בהתרגשות, “כמה זה מפליא לראות פתאום חלום שמתגשם”.

ואמי גם היא מוסיפה. והיא אומרת שהברושים דומים עליה כמו נרות נשמה ירוקים.

“וטוב למת”, היא אומרת, “שברוש נאה צומח למראשותיו. עץ נאה”, היא אומרת

ונאנחת, “אילן של כבוד. אילן נשמות אמיתי”.

הדרך מלאה בחוגגים המהלכים לאטם אל הגבעה. כולם לבושים מלבושי חג נאים, ולובן חולצותיהם מבהיק למרחוק. אחדים נושאים בידם זרים קטנים של צפרנים ריחניות, להגישם כשלמי תודה לאשת הצייר האהובה. יש מהם שבשעת הילוכם מתפלמסים זה עם זה בקולות רמים מאד. והזרים הצבעוניים שבידיהם משרטטים מעגלים נרחבים בתוך האויר הרך. והרוח נושאת את קולותיהם הקטועים אל המרחקים הפתוחים.

אם נאה ההליכה לחברינו המוזמנים, הרי אינה נאה לאשת הצייר הכבודה שנעליה עדינות וגרביה נקיות ואיך תלך בדרך השדות שהאבק מסתחרר עליה עם הרוח. ובאמת נמצאה לה עזרה מידיד ותיק שלה שבביתו היא ובעלה המנוח היו מתארחים רבות, בשנים הטובות ההן. הידיד נטלה במכונית ובנסיעה אטית וחגיגית, נסיעה שאינה מעלה אבק, הביאה עד לגבעה. כל הדרך נסעו אחרי ההולכים ולא דחקו בהם. ולא צפרו אליהם צפירות של אתרעה. אלא להיפך: היא הוציאה חצי גופה הנאה מן החלון ונפנפה לשלום לכל מכריה שראתה בדרך. וגם לאחרים שלא היו ממקורביה האירה פנים, ואמרה שלום, שלום. ומשעברה על פניהם שאלה את ידידה, מי זה ומי זו, ובנו של מי זה, ובתו של מי זו, הנחמודת, השחרחורת שזה עתה עברנו על פניה. וידידה הנוהג במכונית כמו נוהג בקודש, אמר לה כל מה ששאלה, בנחת ובמאור פנים. ואפילו לא הניד ראשו לצדדין, כאשר פגעו בפניו פרחי צפורן אדומים, שהוטלו אל המכונית בידי מעריץ נלהב.

ועל הגבעה מתפזרים הכל בין השולחנות. יש ממהרים ויושבים אל השולחנות כחוששים שלא ימצאו מקום. ויש שאינם נחפזים כלל ומתאגדים באגודות ומשוחחים שיחות ומתבדחים. ויש דברנים שגם מוצאים להם קהל מאזין לרגע. ומייד מתנשאים על כנפי נאומם, ומפליגים לארצות הדמיון, ומפזרים ידיהם מול השמים הרכים. ומוליכים בהם הרים גדולים וכחולים. ומעתיקים אותם מן המקום ששם הם קבועים במרחק, בתוך האוויר והמרחקים.

עד שמגיעה המכונית, והאשה האהובה יוצאת מתוכה ומחליקה על בגדיה לפני שהיא נפנית אל מכריה הקרבים אליה עכשיו. בשקיקה נרגשת ובאהבת ידידים מתפרצת. ואז מסובבים אותה כל דורשי־טובתה וזוכרי־עלומיה הנשכחים ומושכים אותה כמעט בחוזק יד אל השולחן, שאליו הם מקרבים כסא רך ומוגבה במיוחד. שתוכל לראות את כולם במבט קצר. ולא יהיה בין היושבים אחד, שלא יראה אותה. מולכת מעל כסאה היא מחייכת חיוך נהדר. ומשיבה על מקומן קווצות נפלאות של שערות סוררות, שהקיפו את אזנה היפה, ואיימו גם להגיע אל פניה ואל פיה, הדורש עכשיו טובת כל סובביה.

והשעה שעת מתיחות. אולי, כך אומרים מסביב, תפרוץ מלחמה בקרוב. כל היום משוחחים האנשים ביניהם על המלחמה שתבוא. ואיך תבוא, ומתי תבוא. והילדים שומעים מן הגדולים, וחוזרים על דבריהם לפי דרכם. והם משיחים ביניהם בלילות על משכבם, ושואלים זה את זה באפילה, האם תבוא המלחמה ואיך. ומה יעשו כשתבוא. אשת הצייר שבאה מן העיר הגדולה בוודאי יודעת יותר ממה שיודעים חברינו. כאן, במקום הקטן והצר הזה. ומשום כך צריכה היא להשיב על שאלות קשות ששואלים אותה חברינו. מה אומרים בעיר? מתי תפרוץ המלחמה? ומה אומר על כך פלוני, שהוא איש גדול היום. ומקורב לצמרת. ופעם היה אחד מחברינו. פותח ‘צלחות’ בפרדסים, שוחר טוּריה מנעוריו. ומה אומר על כך זה וזה, ואחרים? הרי אם לא שם, בעיר הגדולה, בין חומות האבן הנסתרות, היכן נחתכים הדברים באמת? הרי אם לא שם במסתרי החדרים האפלים, ובסבך המדרגות והטלפונים, היכן מחליטים על בוא המלחמות?

הביטי, אומרים הם לאשת הצייר, השקיפי סביבך וראי, ראי את המרחבים הירוקים והפרושים, שאֵד הבוקר הקל עודו מרחף ממעל להם. הגידי, כאן יעשו מלחמות?

והיא מחייכת אליהם בתבונתה. ודאי שלא, ודאי שלא. כאילו סיפרו לה חברינו בדיחה נאה אבל מפחידה. בדרך הנסתרת, העוברת למרגלות הגבעה, חולפות מכוניות כל הזמן. שאון המנועים שלהן נבלע עם הרוח. אבל לרגעים, כשהרוח קופאת, או חדלה לגמרי, עולה שאונן ומחריש את קול ההמון החוגג. שאון המנועים הזה, המתאמץ, עולה ויורד כמו צפירות אזעקה של סירנות רחוקות, הבאות מעבר לאופקים. ואם יש בין החוגגים אחד, שלבו פנוי ואזניו ריקות, הוא שומע את קול הצפירות הקטועות, המהלכות אימים, ודוקרות את בשרו כמחטים רבות. ואלמלא היה היום בהיר, והשולחנות ערוכים, ואשת הצייר מקרינה חיוכיה, היתה הבהלה מכריעה אותו בשפולי גרונו.

עד שאלה מתווכחים אם המלחמה תבוא ואיך תבוא, הרי היא כבר כאן מסביב לגבעה בדרך החולית והנסתרת, שהמכוניות ממהרות לחלוף בה בשאגות מנוע מחרידות. ואותן השאגות שבות עם הרוח, ונשמעות כמו צפירות חדות ומורטות. עד שהן גוועות במרחקים. במישורים הירקרקים המכוסים אֵד קל, בדרך אל ההרים המרקדים באויר הצהריים.

ג.

פתאום בהפתעה גדולה שנופלת על הקהל כאילו היתה איזו צפּור גדולה נוחתת ירוייה על שולחן הנשיאות. או כאילו איזה מטוס ענק, מאלה המטוסים המחרישים את האזנים בצפירת־טיסתם השורקנית, היה מתמוטט על ראשי הקהל היושבים פה. בסדר ערוך וחגיגי, שנראה מלמעלה מגוחך כל כך. באותה ההפתעה ואולי בגדולה ממנה קמה אחת החברות היותר חשובות היושבות בתוכנו. והן מאבני התשתית שלנו. ממוסדי הארץ שלנו שאינם מזדעזעים עולמית. קמה והחלה צועקת בקול לא לה. קול גדול ורע, שאפילו שאון המטוסים לא היה בו כדי להחרישו. ועד שהקהל הבין את מליה הנפזרות בכוח כזה, באלימות קשה כל כך מול רוח הצהרים, נפלה תדהמה גדולה. וחברתנו שהתלקחה, הוסיפה חום, הוסיפה להבה. היא הטילה צנצנת ירוקה על מטען פרחיה הענוג אל הקרקע, אל החול בטבור השולחנות. ואחר כך יצאה ממקומה והחלה צועדת בידים מונפות וקוראת, וקולה הולך ומתגלגל כמו רעם הנשבר.

“שיירד מן הבמה וילך”, היא צועקת, “שילך לעזאזל”.

מקורביה ממהרים אליה להרגיעה, אבל היא דוחה אותם בחזקה וקוראת: “אם הוא לא ירד, אפצפץ את פרצופו בזכוכית הזו”.

מקורביה עטים אליה בשנית, נוטלים ידה ברכּוּת, משדלים אותה, מלחשים באזנה דברים טובים, אבל היא איננה נרגעת.

“או אני, או הוא”, היא שואגת חמסה אל מול שמש הצהרים. אל מול הרוח הרכה, המשייטת לה עדנדנות על גבעות החול שסביב.

“הוא אורח”, היא ממשיכה, “אורחנו, של כולנו. שלכם כמו שלי. שמעו את דבריו. איך יכולים אתם לשאתם? שיחזור בו? מלה קטנה. שיסתלק מכאן, חזיר מנטף רעל שכמוהו”.

ואין לה מרגוע ואין לה מנוח. והיא כמעט רצה. ומקורביה נתלים בה, ומושכים אותה אל הארץ החוֹלית המונחת כנועה ונלטפת מתחת לשמים הרכים.

“שלא אראה את פניו”, היא מקציפה רוקה. ופניה מחווירות וקמטי עורה ניכהים על צוארה.

“כן, כן, אליך אני מדברת”, והיא פורצת בריצה אל הבמה, ועוד רגע ותפגע בו בעיניו, בצפרניה ובשיניה, המתבלטות עכשיו חוצה לשפתיה, שהדם הסתלק מהן והן האפירו כמו צבע האפר.

ואז הוא מואיל וקם לאטו, כיאה למבקר נכבד שהוזמן מן העיר במיוחד למסיבת הגן הזאת. וכמי שאינו יודע מה ישיב, האם בו הכתוב מדבר, תמים שכמותו? מה עולל לה לאשה זו, שהטירוף מעוות את פניה? והקצף ניקווה בסדקי שפתיה ונוטף אל סנטרה הנכבד. ואז הוא מושך רגליו, ויורד מתוּן וכבוּד מן הבמה. לא כמי שסולק, אלא כמי שכלה שליחותו ומסר אגרתו למי שקיבל. ועכשיו הוא פטור.

“הטקס תם”, כמו אומרות ידיו השמוטות לצדי גופו כנעלבות, “והאורחים שולחו לבתיהם”.

ומאחורי גבם של המסובים הוא נעלם. ואין יודע מה עלתה לו בסופה של מסיבת הגן הקייצית שלנו. אולי טשטש פרצופו ומעך שערותיו, וישב בין הקהל כאלמוני. ואולי ירד בדרך היורדת מן הגבעה, זו הדרך הקרובה אבל הנסתרת, שהמכוניות חולפות בה בשאגת מנועים צווחנית. ואולי לא זו ולא אחרת. אולי שם ידיו למראשותיו, השתטח בצל הפרדסים, תקע גבעול של דוחן מתקתק בין שיניו. והרי הוא שוכב לו שם, על אדמת החול החמימה, מותח אבריו בפינוק נעים. מגלגל את גבעול הדוחן בין שיניו, ושורק לו בשפתיו שריקה קלה ונעימה מול השמים הצופים בו בחיוך.

וחברתנו הכבודה, משגרשה את האורח החשוב, השנוא עליה כמו נחש, והמקום על בימת הכבוד בסמוך לאשת הצייר החביבה התפנה, הפקירה עצמה למקורביה המזמזמים סביבה והתמסרה לידיהם הלוטפות, ללחשם המרגיע ולמתק שפתיהם המהלך עליה תנומה. והם נטלוה והשכיבוה והשקוה לחיות את נפשה. וישבו אתה עוד שעה קלה, עד שהתגברה ואמרה להם תודה. ונסמכה עליהם וקמה ושבה למקומה, כמי שהרגה דרקון במו ידיה הקטנות.

אלא שהאווירה נעשתה מתוחה. מתוחה מאד. לא נוח, והאנשים מוטרדים, והמסיבה עוד מעט ותתפוצץ. כמה מחברינו, החפצים בכל נפשם להציל את מסיבת הגן הקייצית, קמים ומציעים לעבור בכל העם הגדול הזה עם המוזמנים והאורחים, אל אולם התרבות החדש שלנו. שיש בו במה גדולה ומכובדת, וכסאות נוחים ומרופדים. ואפילו יציעם גבוהים ומשופעים, התלויים מעל לאולם כמו שמים אלכסוניים. אולם התרבות שלנו הוא בנין חדש, שזה אתמול נחנך. ובנייתו בעצם טרם הושלמה. עוד יש לעשות בו דברים רבים, אבל קטנים. גופו כבר מוכן, אבל תפרי בגדיו עוד לא עשויים. ואחד מחברינו שהוא גם אוהב ציור בכל נפשו, וגם מצייר לנפשו בלילות הארוכים, בסתר חדריו, קם ובא אל אשת הצייר. נוטלה בזרועו, ומושך בה שתתלהב מן הענין. כי באולם הזה, כך הוא מבטיח לה, נציג בקרוב את תערוכת התמונות המפוארת שלך, הוא אומר. ובעצם הוא מתכוון לציורי בעלה המנוח, המוצגים עכשיו במוזאון הראשי שבעיר.

“הנה הקירות”, הוא אומר לה, ומושך אותה אחריו.

“ואיזה אור פה, איזה אור”. הוא אומר ומסתכל בעיניה כדי שתתרצה. “ויש יציעים מעופפים, ודלתות נפערות אל אור השמש. ויש מסננת של סכך הירק של האילנות, והשיחים”.

ועד שאשת הצייר משיטה עיניה סביב, הוא כבר מושך אותה שתלך אל צריפו השכוח המונח בין הברושים הישישים. מרוחק ומובדל מן הכל. ושם, בתוך הצריף, הוא עובד על ציוריו לילות ארוכים. ואחר כך פניו חוורות כשהוא הולך כסומא במדרכות, ובעיניו עוד מתרוצצות מהומות ליל־אמש.

וככה עומד חברנו, ומשדל את אשת הצייר שתלך עמו אל צריפו העזוב, בלילה, אחרי שתתם מסיבת הגן, שהועתקה אל האולם. ואם יעלה הרצון מלפניה, תקשט את קירותיו הגבוהים והחשופים בתמונות הנפלאות שהשאיר לה בעלה המנוח. שכאילו ידע שידיה נאמנות. והיא לא תשקוט ולא תמצא מנוח לנפשה, עד שתעשה לשמו נפש מפוארת. ואם גם תתלה בקיר קטן ואחורי כמה תמונות זעירות משלה, לא לעוול יחשב לה הדבר. חתימת ידו של הצייר הגדול לא תוצל בחתימה הקטנה והנאה של ידה הרכה. שתצרף את שמה לשמו.

ועכשיו מעלה מי את האור באולם, והצללים נמלטים כרדופי־מה. ואחר כך נדמה כאילו הם מזדחלים במרזבים.

ואשת הצייר, אהובתנו, האם היתה עמו, בצריפו הקטן, בצל הברושים הישישים, כל הלילה? ואם היתה, מה הראה לה? האת ציוריו היפים שאיש מלבדו אינו מוצא בהם אותה האש הקטנה והיחודה שהוא מדליק בבדים, בצבעי לבו המטפטפים? או אולי הראה לה את שקיפותו הצוננת של הלילה. את השמים הגדולים המתחילים בפתח הצריף? או את הכוכבים התלויים בענפי הברושים, כמו פנסים שהרוח משטה בשלהבתם? או אולי הראה לה איים רחוקים הטבולים במימי הדרום החמימים והזכּים. שדגים מכושפים משייטים בהם שיוט פתלתול ונחשיי? אותם האיים הרחוקים, שאם אתה מטלטל בדוגית פריכה על קצף הגלים, ורואה פתאום את קיר האדמה הרחוק צומח מעליך כהר כּהה, אתה צועק מבלי לדעת. הצעקתה היתה זו, שנשברה ברוח ונרסקה לשבבים דקים ונתזה לחוצות הלילה הריקים? או צעקת תנים רעים, הקוטעים יבבתם כדי לחדור עמוק יותר אל לב הפוחדים?

אבל את חגורתה לא השאירה על מטתו. ואפילו כפתור קטן לא נשמט מבגדיה על הרצפה. ואם גם היתה אתו בלילה, מוסתרת מן הברושים הישישים שענפיהם דופקים ומציצים בחלונות, לא השאירה אחריה שום עקבות. ואולי גם ריחה, ריח הבושם החריף שהיתה מטילה באוויר, בעוברה בין המדרכות, כמשייטת על גלי ניחוח רכים, אולי גם הוא נמר. ובצנצנות עמדו פרחים מיובשים, מתים, הנושאים ראשיהם בגאווה. וידה לא השיגתם.

ד.

חגיגת הקיץ שהופקעה משמי הקיץ ומארץ הקיץ מתלהטת עכשיו בתוך האולם. אולם המסיבות החדש שלנו שחלונותיו צרים וארוכים. ואפשר לראות בעדם פאת שמים רכה. ועננות לבנות וקלות שטות וחוצות את צהרי האורך הצרים.

בתאים הרחוקים, על היציעים ובפינות החשוכות שסביב הדלתות, משוחחים על המלחמה הקרובה. מישהו פותח רדיו של כיס. לשמוע את החדשות המסעירות. המקפיאות את הדם לרגע. אולי קוראים את הסיסמאות. אולי כבר נלחמים עכשיו באיזה מקום רחוק, ושאון הצפירות אינו מגיע לתוך האולם הרצוף אהבת קהל שמנה אל אשת הצייר, אהובנו, שנפטר בדמי ימיו.

“מוות אכזרי מדי”, אומרים בקהל.

“בנסיבות רעות מדי”, מלחשים בפנות החשכות.

אבל אלה מתוכנו, שלא אבדו את תקוותם, העבירו קצת מאוצרות אהבתם שאינם נדלים, מן הצייר אל אשתו. שבעצם כבר היא מזמן אלמנתו. וכך היא גם קוראת לעצמה, כששואלים אותה. אבל חברינו אינם יכולים לקרוא לה כך. והם חשים עצמם כמעוולי רוע, בשעה שהם מנסים בעדינות רבה, לקרוא לה בשמה. וכיוון שאינם רוצים עוד להוסיף רע על הרע המצוי מסביב, הם מוותרים. ומוסיפים לקרוא לה בשמה הישן, אשת הצייר האהובה. שם שאין הולם ממנו בשבילה בכל העולם סביב.

כשהרדיו משתתק שיחת האנשים אינה משתתקת. מחשבי הקיצין ודוחקי הקץ ורואי השחורות ומבשרי־הפחדים אומרים קצת ממה ששמעו והרבה ממה שלבם אומר להם. ואלה הדוחים כל דבר, דוחים גם את הדברים האלה. ונביאי הזעם מתרבים. ונביאי החסד מתמעטים. וקולם נחבא אל לבם. ולבם נחבא אל גופם. וגופם כמעט נמס בתוך ים התוכחה והזעם הזורם מעברים. ומאיים להציפם, מעבר לראשם. ורחש המלמולים עובר באולם, כמו רוח בקמה. עד שהוא מגיע לאזני הישובים אל בימת הכבוד. מתחת למנורות התלויות כמו שמשות קטנות. וגם הם מחליפים ביניהם לחישות ורחישות, ולרגע מדמה כי הקהל לעצמו והבמה לעצמה. כל אחד קושב לעצמו. ואין אולם ואין יציע ואין קהל ואין בימה. אבל במהרה משלך הס מן הבימה, ופושט בקהל כמו מגיפה. איש מהסה את אחיו ואשה את אחותה. והאורות נרעדים ונרטטים, וכמו צלילי גונג מרוחק עולים מעבר למסכים. ומשהו כאילו נקרע. ומישהו כאילו רוצה לתת את לבו. לתת אותו למען האנשים האלה, היושבים בפנים ולבם חרד אל החוץ.

ואשת הצייר מקשיבה לקול לבה המתפעם בתוכה בקול מרעים. ובשעה שאוזניה נמלאות בקולות היוצאים מלבה, אין הקולות הבאים מן החוץ נכנסים לאוזניה. מן השורות המרחישות תחתיה, ומן החלונות הצרים והארוכים שעיניים גדולות כאילו נסתרות מאחוריהם. וכשהיא מתאמצת לקלוט אל מה שלבה מלחש לה, הרי היא כמו משתופפת אל המקום שבעלה שוכב שם, מרוסק כולו. והוא מלחש דברים אחרונים. או אולי רק רוח אפו המסתלקת מתנשבת כמו רוח קלה. ועוטפת את המלים במוך רכרוכי שקשה לאחוז את פשרו. ואפילו באזנים הנשפפות אליו ואפילו בברכים הנכפפות. ואפילו ביד הקטנה המסלקת קווּצת שיער נהדרת, היורדת דוקא עכשיו, כמסך עויין, על גבי האוזן המשתוקקת.

וכשנדם לבו נסגרו שפתיו.

והיא מתרוממת מעליו ומשיטה מבטה הזגוג למרחקים הנפתחים עכשיו לפניה. ומושכים בה אליהם. ואז היא רואה פתאום את העינים המקיפות אותה באהבה רבה כל כך. ושוטפות אותה בחיבה זורמת כל כך, עד שהיא מכסה בידיה על עיניה.

והיא מרכינה ראשה אל השולחן, ומשעינה עליו את נשמתה. כמו היה זה הצייר, אהובנו, ולוח לבו הרחב והחזק. וידיו החזקות והרחבות מלטפות את ערפה ודוחפות אותה לתוך חזהו. לתוך נשמתו החמה, המקיפה אותה כמו אדים של יין טוב. והם מתפשטים באבריה, כמו גלי עייפות טובה ולאוּת מנחמת. והגלים מדבירים אותה ארצה, אל הכביש הסומר הפעור תחתיה. וגופתו של הצייר, אהובנו, פושטת ידיה לקראתה.

שבים וחוזרים כבר ימי חג־הסוכות. אוקטובר מנושב מתרוצץ לו אחר הצהרים ומכה ומכה בגלי הרוחות הצפוניות והיבשות. העצים נפטרים כמו בצער־מה מעליהם הישנים ומרכינים ראשם באיזו רכות לאה בפני המשבים הצוננים של רוחות הצפון הנחפזות. ובבקרים נמסך איזה דוק של עצבת עננים על השמים, מראשי ההרים הכחולים, עד הגבעות הצהובות שעוטרות את שפת־הים. הבקרים ממושכים ממושכים עכשיו, ונשימת החורף הקרב כבר כבר חולפת בערפי. אפילי הפרחים פורחים עכשיו בגדות הנחלים הירוקים וגווי סומר סמירות דקות ועזות כשאפרוריות החורף המדכאה פולשת אל מחשבותי. כל החומות שאני מקים בפניהן נופלות אחת אחרי אחת. וכשאני מהלך, שחוח מה, בדרכי הערב המנושבות אני מרגיש עצמי פרוץ ומפולש לסתיו הרך הדואה לתוך השמיים, ולפחדים שהוא יביא אתו. כמו אשתקד, כמו לפני שנתיים, כמו תמיד. כבר חוזרים ושבים ימי חג־הסוכות ואוקטובר שנודף ממנו ריח גשמים אץ וחולף בשמי הבוקר המתארכים. והוא פולח את לבי באבחות דקות, דקות וחדות עד אימה. בסתיו ההוא אני נעשה לנע ונד. האדמה הסתווית טורדת אותי מעליה. בכל מקום שרגלי דורכות, על כל ספסל, תחת לכל אילן. באים ימים ארוכים ומפוחדים שלא די לי שאני נעשה נען ונדן, ששורשי מתקצצים מתחתי, אני גם מסתתר בכל מקום. כופף ראשי מתחת לרוחות וחושש, חושש.

אם תשאל אותי עכשיו מפני מי אני נפחד כל כך, מפני מי אני נסתר כל כך, ספק אם אוכל להשיבך דבר. רק אל תקרב אלי יותר מדי, שמא תאחז בי צמרמורת שלא אפטר ממנה כל הלילה. גם את עצמי אני חוזר ושואל, אפשר לומר בלי הרף, ממי אתה חושש, ממי אתה נבהל. ואף שאני נוהג להשאיר את עצמי ללא תשובה, באמת יודע אני ממי אני נבהל. אני נפחד מיורשיו. מאותם אלמונים, אולי בניו אולי אֶחיו שהשאיר אחריו כשנטלתי את נשמתו. לפרקים בא עלי בטחון מוזר שבניו הם אלה האלמונים, והם אורבים, אורבים לי מאחורי גזעי האילנות, בסבך שיחי הפטל, בין קורות הגגות. לחישתם הארוכה והמאיימת מזדמרת באזני, כשהיא נישאת עם רוחות הצפון הסתוויות. ריחות מוזרים נישאים בערבים. ריחות יבשים וכמהים כל כך. והכוסף הזה, שאינני יכול לפרשו, יונק ויונק מתוך לבי המצטמק. ואחר כך באות שעות ערפיליות שאינני מבחין כלל בין רודף לאוהב ואני מתפנה קצת ממועקותי המכבידות ואני נינוח לי, והזיעה הקרה שהפכה לבת־לויתי הנאמנה, עד שאין לי כבר מלבוש שפנוי מריחותיה הצובטים, גם היא מתיבשת, ולוּ לרגעים קצרים. וקילוחי דמי נרגעים, והיובש הנורא בשפתי שכבר העלה עליהן כמו שכבת קלף לבנבנה, גם הוא שוכך קצת. והרגעים חולפים להם רוגעים, רוגעים. ופתאום אני נלפת, משהו מזעזע אותי, אני מוכרח לצעוק, הרי אין אלה בניו שמרדפים אותי. איזה רעיון מבעית וחסר כל תבונה. ודאי שאלה הם אחיו. ונקמת־הדם הנאלחה זוחלת זוחלת בוורידי זחילה ממארת ועורי סומר למשביה, סמירות רעות ומדוקרות. בניו אינם אבל אחיו שהם רבים הם שמבקשים את נשמתי. דם תחת דם עין תחת עין הם קוראים. כל אצבע תגבה, כל שן, כל שערה. חרפה שכזו. אילו הייתי מעלה אז, באותה השעה הנלוזה, שאשלם בכל שיני בכל שערותי בכל צפורני, הייתי נחרד כבר אז מן הזוועה הזו, ונסוג מיד, מיד. ללא שום שיורי־חמדה, נסיגה מוחלטת שאין אחריה כלום. הייתי מרפה ממנו עוד לפני שבא לתוך ידי. ולא הייתי נוטל את נשמתו ממנו. לא, בעד שום הון שבעולם. שדמו המגעיל יהפוך לנוקם ומרדף, לא העליתי בדעתי אותה שעה. איזה בטחון זוהר עוור את ידי כששלחתי אותן בגופו. כמו בשמחה חדוּרת־חדווה, כמו באיזה אור לבן, עשיתי בדמו מה שעשיתי. ועכשיו שהוא רודפני כמו נחש, אני נס מפניו לתוך עצמי. וחרדת־עצמותי כמו מעלה איזה קול שקשוק נורא. אילו הייתי יודע אז שמפחד נקמתו אהפך לנע ונד, לברחן־תמיד, שבגללו אטוש את בית־אמי ואברח לבית־דודי וגם שם יאחזני הפחד, ואנוס גם מבית־דודי. ופחד דמו המרדף ימעכני ויכתשני לעפר ויעשה אותי לאלמוני בן בלי שם, לנוכרי עלוב. וגם בכך לא יאמר די, וכשיכלו המקומות שאני יכול לנוס שמה ייכנס כמו תולעת לתוכי ויענה את לבי בלילות בספיקות מציקים שהם גרועים ממחלות. והספיקות יענו אותי ככה עד שאיעף ואקוץ בחיי־אין־טעם אלה ואנוס אל החלומות. ושם, מנותק מגופי, ושבוי במלכות רוחי אבקש את נפשי למות. ושם, כמו מתוך מרכבת־אש, על גדת הירדן, בין שיחי הפטל, יופיע האיש המסתורי ויטיל עלי את אדרתו. ואני אשב פתאום על עפר הירדן, מעוטף באדרתו המוטלת והכל ילבין לפני. והימים ימתקו ימתקו לי. וריח המותק יעלה בנחירי. והאיש מן המרכבה ילחש באזני, אבל למה זה תירא כל כך בני, ולאן תנוס. שוב לך לך למקום שממנו באת, ושב שם במנוחת השקט ובשלוות נצח.

ריחות חריפים שנישאים עם רוחות־הצפון מעירים אותי מתנומתי, וחלומי המתוק מתרסק לרסיסים. הפחדים המענים שבים ואוחזים בגרגרתי, ואפרורית החורף המתקרבת פולשת לתוך דמי בסמרורי כאב. כל שארי דמו מרדפים אותי במקהלת נקם רועמת. בניו רעיו אֶחיו וכל יורשיו. ואני נס מפניהם מנוסה רבה. וכבר כבר באים ימי חג־הסוכות הרכים והאוויר משקיף ומזדכך, ואור היום מתרכך פתאום וחדוּת הצבעים מתגדלת. וצל העננים המוטלים רץ בשדות ואני נמלט מפניו אל ירדן־יריחו המכסיף במרחק, אל חורשי האשלים המכחילים שמאצלם תמריא מרכבת האש.

ובבוא ימי הגשם ימי הקור קמתי וברחתי מביתי. ואחר כך גם הייתי בורח מבית אמי. לא מצאתי מנוח לנפשי הרדופה: לא בביתי, מאחורי הקירות שכה הכרתי ואהבתי. ולא בבית־אמי שכל אבן שבו מעלה הדים על לבי. הסתיו מיהר לחלוף אותה שנה ויופיו היבש נטבע במי הגשמים הראשונים. קצרים היו אותם ימים מתוקים וצובטי־לב שבין חום אחרון לגשם ראשון. קצרים היו אותם ימים מלאי שמש ועננים שלפני הגשמים הראשונים. והימים המתוקים הנדירים, שבין רוגז שמים לרוגש הרוחות מהרו גם הם לחלוף. אני הייתי מוציא את ימי כאסיר בכלאו. קירות ביתי גדרו עלי מסביב. אבל בלילות חדלתי מבטוח בהם. כל כך הרבה פרצות מצאתי בהם. שקעים וסדקים ורווחים מגונים שנותרו בין האבנים. והרי ענין של מה בכך הוא להתפרץ בעדם. להעתיקן ולהרחיקן זו מזו ודרכן להבזיק באקדח או להשחיל להב סכין. בצאתי מן הבית הייתי הולך וגבי דבוק אל דלתותיו. ועיני בולשות ללא חשק בין הצללים. כל צפור מנתרת היתה מקפיצה את לבי ומעלה על מצחי פלגים של זיעה. שבע פעמים חשבתי לברוח מכאן ושבע פעמים השבתי אחור את מחשבותי הנחפזות. עייפתי מאד אז, וראיתי עד כמה הפחד מלאה. העלים היבשים של שיחי הגנה היו מרשרשים בקול חרישי ואני הייתי מזנק בבהלה כאילו לשמע צעדי רודפים. קפודים שחטטו בשלכת ושאר חיות קטנות ליליות היו מחסרים פעימות מלבי ונשמתי היתה קופאת בתוכי. קולות הפעמונים של צפורי הלילה פעמו בחלל החשוך ונדדו מסביב לביתי באיזה מעגל קולות מוזר. כשהייתי נעור פתאום משנתי ושומע את נהי הכוסות הייתי נחרד. קולות משונים כאלה לא שמעתי משום חיה. נשיפותיהן הארוכות של התנשמות חלפו בין הצמרות והחרידו מרבצם אשכולות עטלפים תלויים. הלילות הפכו לי לסיוט ובימים לא יכולתי לנוח. אמרתי אצא לי מביתי ואלך לבית אמי אולי יקל לי שם. אחכה ימים ושבועות עד שיונח לי ואז אשוב לביתי, כמו מחלים אחרי מחלה קשה. לא יום טוב היה לי היום שיצאתי מביתי ונדדתי לבית אמי. השנים שחלפו מאז יצאתי מבית אמי השכיחו מלבי פרטים רבים. וכשראיתי את הבית שוב נצבט לבי בחזקה. כמה הזקין הבית כמה בלו גדרותיו. זכרתי את הבית כמו חדש מהימים הרחוקים שהסתופפתי בו כילד. זכרתי כל סדק, כל מסמר, כל צדף שבקיר. התפללתי בלבי שאשוב ואמצא בו את השלווה הרחוקה שפקדה אותי בנווה־אמי. בלילות הקשים, קודם שעזבתי את ביתי וחזרתי לבית אמי, חלמתי על הבית הקטן שגגו אדום, וקיסוס ירוק וצפוף מכסה את קירותיו עד שאין רואים את הטיח. ומן הרצפה האפורה, רצפת המלט הגסה, נודף ריח של מים מעורבים בנפט, ואמי יושבת אצל מיטתי מעבירה ידיה בשערותי ושרה לי משיריה. כשעברתי לבית אמי כבר היו הגשמים בכל עוזם וימות החנוכה החלו מתקרבים. בימים הגשומים והכבדים ישבתי אל החלון וצפיתי בחצר. כך ישבתי מן הבוקר עד הלילה. ובלילות, מוקדם, הייתי מכבה את החשמל ועולה על מטתי בבגדי. לא נתתי אמון בדלתות ולא בבריחים ולא במסגרות החלונות. וגם לא במסך הגשם הכבד המשתפך בחוץ. רודפי האלמונים חדרו לכל פנה והרדיפוני בכל זווית. בכל שעה החרידוני ממנוחתי והדידו שינה מעיני העייפות. יכולתי לשמוע את קול שחוקם מתגלגל במרזבים, יכולתי לחוש בנשימתם הקרה הזורמת אלי מבעד לסדקים ומצחקת בוילונות. יכולתי לשמוע את קול צעדיהם החטופים מבצבצים באדמת־הגנה, נתקלים בגדרות, בגזעי העצים ובקוצי הוורדים הטרופים. יורשיו האומללים גרשוני לבסוף גם מבית אמי. לילה אחד שכבתי ער עד הבוקר. ולבוקר גמרתי בנפשי לצאת מכאן ולשים פני אל בית דודי.

כן, גם בחורף הארוך שבא אחר כך לא מצאתי רוגע לנפשי. והאביב שנחפז להדחק, לא הביא אתו טובות. והקיץ בא ואני המשכתי בנדודי. כן, נע ונד נעשיתי בשנה ההיא. הארץ בערה מתחת לכפות רגלי. ואני מרחוק כמהתי לראות את ירדן־יריחו המכסיף, את כוֹחַל־האשלים הכהה. את האיש הטוב ההוא מטיל עלי את אדרתו. את עקבות מרכבת־האש נחרצים בעשב הדרוס.

בערב החופה, סמוך לחג־השבועות, היתה תכונה גדולה. מרוב דאגות קטנות נשכחו השמחות הגדולות. איש נגשׂ באיש ואשה האיצה באשה.

הורי הכלה והורי החתן היו בהולים יותר מכולם. נפשם לא ידעה מנוח. שמא דבר זה אינו מסודר ושמא אורח זה לא בא על תיקנו. התרוצצו מכאן לשם, שואלים ובודקים לראות אם הכל עומד על מקומו. בעוד שעה קלה עומדים לנסוע אל הרב, אל החופה, וכל הנוכחים ציפו לזוג הצעיר שיופיע. אבל הכלה ירדנה והחתן דן לא נראו עדיין. האורחים המוזמנים דיברו ביניהם בקול נמוך. חלקם אמר שקועים באהבתם וחלקם אמר מתייראים להיראות בפני קהל. ועוד אחרים רמזו רמיזות דקות. אבל החתן והכלה לא היו ולא שמעו.

לבסוף הופיעו לבושים במלבושי־החופה החדשים, כולם מהרו אל המכונית וקול זירוז עלה, למהר למהר, כי השעה כבר מאוחרת. וכשהמכונית עמדה להפליג עצר בה החתן ומיהר לקפוץ ממנה כבורח מפני מה. כשירד תפס במצחו כמתחרט על מה. אבל לא מחרטה נשלחה ידו אל המצח, אלא משכחה. הוא שכח את הטבעת. טבעת הזהב, שמרגע בואה על אצבעה של ירדנה אין היא טבעת של זהב עוד, אלא חוק.

דן מיהר לחדרו כדי למצוא את הטבעת. ובמכונית חכתה לו כלתו וההורים וקהל הקרובים, כולם לבושים חג, מדברים דיבורים שמחים ועושים בידיהם תנועות שמחות. אבל באמת מה בלבו של כל אחד לא ידע.

כשעמד להכנס לביתו עברה דינה על פניו. ריחה המוּכּר היכה בנפשו. הוא עמד. קרא לה והיא עמדה. וכשעמדה דינה לפניו נתרוקן מוחו, והוא שתק כאילו שכח את שפת אמו. אחר כך ראה את ידיה ונתפלא שיש לה יד כל כך רכה. ודינה שתקה גם היא. אבל ידה אמרה שהיא שותקת מתוך בהלה. דן ריחם על דינה מפני בהלתה ודינה ריחמה על דן מפני צערו. אבל המלים לא באו.

ככה עמדו והשנים הטובות ההן מרקדות ביניהן. אין דרך לחזור ואין רצון ללכת. ככה תקועים בין זכרון למשאת נפש.

מהכביש בקעו תרועות עצבניות של מכונית צרודה. והצפירות קראו לחזור ודינה קראה לעמוד, ונפשו נקרעה בינתיים.

אחר כך נעשה מאוחר פתאום ודן חשב כשהיתה דינה רוצה בי לא רציתי אני בה. ועכשיו כשאני עומד לשאת את ירדנה רוצה אני בדינה. דברים שהשלכת בבחרותך צועקים אחריך בבגרותך.

דינה אמרה פתאום צריכה אני ללכת. חתכה את הזמן והלכה. ודן נזעק כרדוף לחפש את הטבעת הקטנה, שאבדה לו. הטבעת הקטנה הזו שיכולה לצוות על הנישואין, אבל על האהבה אינה יכולה לצוות. בתוך החדר גלויה כלבנה נחה הטבעת על השולחן. ודן התפלא על רשלנות טפשית זו שהכריחה אותו לחזור לחדר, ואת הכלה וכל הקרואים היא מכריחה לשבת, רכובים, קצרי־רוח ורגוזים. אבל כששלח ידו לאחוז בה חמקה מבין אצבעותיו והתגלגלה תחת לרהיטים. ומשם הפליגה לחשיכה שמעבר לדברים. והוא רץ ומבקש אחריה. וככל שהתקרב אליה הוא הרחיקה היא ממנו. וכשעייף מן הרדיפה ולא חשב שימצאנה עוד, הופיעה יד מולו והטבעת ענודה בה. ידה של דינה היתה זו. והאצבע אצבעה הקטנה היא, שעליה חלם פעמים רבות כל כך.

דן מצא את הטבעת אבל את דינה לא מצא. והוא רץ נבהל לשוב אל ירדנה המחכה, ואל החופה. מרוב בהילות נתקל באבנים ובעצים שבדרך וחשב בימים שאהבתי את דינה אהבתי גם את העצים והאבנים. והיום, שהיא אינה אוהבת אותי הם ניצבים על דרכי כמכשולים.

כשהגיע קצר־נשימה ומרטט מרוב התרגשות ובושה, לגלגו היושבים במכונית על החתן השכחן. המשילו לו משלים והזהירו אותו אזהרות. מי ששוכח טבעת־קידושין סופו ששוכח לשם מה נושא אשה. והמשיכו ואמרו לו עוד דברים חריפים ומפולפלים שתפלותם מרובה מפקחותם. אבל דן היה כלא שומע. בשעה שחזרו מן החופה דיברה ירדנה כמפחדת מפני מה. דברה ואמרה, שאלה והשיבה. הציפה אותו במלים רכות ונוזליות, עד שחש מחנק וביקש בלבו שהכל ייתם כבר והוא יהיה שוב לבדו עם דינה. ניצב נכחה בשתיקה מול שתיקה. כל המנוסות שאדם מבקש לנוס, וכל הבריחות שאדם מבקש לברוח אינן מתגשמות. וסופך שאתה נלכד, מפרפר קצת, ומשתתק – כצפור ירוייה.

רעש פטפוטה של ירדנה וקול המכונית ההולך נתמזגו לאיוושה אחת באזניו. ודן חשב יותר משאתה מחזר אחרי גורלך מחזר הוא אחריך.

וכשהמכונית דממה והאורחים פנו איש לעברו, עמד לילה ריק בחוץ ולב ריקן בפנים. ממרחקים חשוכים רמזו עולמות כמוסים. והכוכבים לחשו לחישות של כסף.

קום חתן, ושמח באשתך החדשה.

מוואדי־קובני למינַת אבּוּ־זבּוּרה, בלילות ירח בהירים, כסופים, אורחות גמלים נוסעות. מדנדנים זוגים על צוארי־גמלים. ערימות ענק של אבטיחים מתנדנדות על הדבשות. מוואדי־קוֹבּני עד שפת־הים, באבו־זבורה. על החול הרך, הלבן, נערמים מגדלים מגדלים של אבטיחים. ולחיים הפונה אל הירח, בורקת ומנצנצת באור מוזר. ובמפרץ הקטן, ליד מזח העץ הרעוע, עוגנות הספינות: קטנות ושחורות. ספּנים שחומים, חובשי כומתות קטנות, עומסים את האבטיחים על גביהם בסלי־ענק וממלאים בהם את בטן הספינות. ספינות מלאות ניתקות פתאום מן המזח, ויוצאות אל הים הפתוח, השקט. משוטיהן הגדולים מעלים נתזי־קצף לבנים, וקולות החיכוך של המשוטים גוברים על המיית הים. ראשי הספינות קוראים בקול גדול, חולקים פקודות, ומן החוף עולה חרחור גמלים הנברכים וקמים.

מאבו־זבורה הקטנה, הנחבאת בין גבעות הכורכר, מפליגות הספינות דרומה. למצרים, לערי־הנילוּס, לעזה. ספינות הולכות וספינות באות, נקשרות בחבלים אל המזח החורק, ונטענות שוב. הספּנים עולים מהן, ממתחים עצמותיהם, מבקעים לעצמם אבטיח. ואחר כך מעלים מדורות קטנות, וקורסים לצדן בדממה. בעשן־המדורות עולים ארגזים ישנים, פליטת הים, משוטים שבורים שלא יצלחו עוד, ועשבי־ים מיובשים. לפעמים מאספים נהגי־השיירות את צפיעי־הגמלים ומטילים אותם יבשים, אל בין העשנים.

בין הנחל ובין הים מתרחבת רצועת החול. אפס כוחו של הנחל, דוללים מימיו. בלילות הקיץ הלבנים מבריקים המים בקצה־מהלכם, כמו בתוך אגם. וערדועי אין־קץ של צפרדעים עולים מסובך גדותיו. האורחות מתקבצות ובאות לחנוֹת כאן, על רצועת־החול. נהי חמור עגום נשא מול הירח ומן הגבעות עונות מקהלות תנים. וכך לילה לילה, עד הבוקר. העמסה ופריקה, כתוף ונשיאה, טעינה ועגינה, והפלגות קטנות בלי סוף. סירה ניתקת וסירה נקשרת ומערימות הענק כמו לא נגרע דבר.

לפנות בוקר משתנה הרוח הקלילה. תמרות עשן המדורות פונות מזרחה, אל היבשה. מוליכי־השיירות קמים מרבצם החמים בתוך החול. הגמלים נאנחים ומתנשאים בכבדות. מחרחרים, מתנשכים זה עם זה, חושפים שיני־ענק מצהיבות. סליהם ריקים ודבשותיהם פנויות ונמוכות. החמורים הקטנים נערכים בראש־האורחה. מצפים בסבלנות לדרבוני המחמרים.

הסירה האחרונה ניתקת מן המזח. המזח נרעד, ומתרוקן. רצועת־החול מלבינה, נחשפת. שיורי אבטיחים מבוקעים מוורידים על החול. עם האור העולה מתרוקן החוף. אדים קלים מרפרפים מעל לנחל. הצפרדעים משתתקות, גם התנים בורחים אל מאורות־היום שלהם. אבו־זבורה ניטשת מכל אוכלוסי־הלילה שלה. רק המזח נשאר, טובל במי־ברכיים, מנצנץ אל מול השמש בגבישי־המלח המלבינים ששקעו בין סדקיו. אבו־זבורה נעזבת, המפרץ מכחיל, וקול המיית גלים קטנים הנשברים אל החוף קרב ובא. אי־שם במערב, במרחקי הים נעורה רוח, והגלים מתחילים להדחק מפניה, לברוח אל החוף.

ממינת אבו־זבורה לוואדי־קובני משתרכות אורחות הגמלים המרוקנות. לאורך הנחל, בין סבכי־הגדות, עוקפות בצות לחות מדלגות על תעלות. הנחל הדומם מתחיל לרחוש חיים. אנפות הלילה העייפות מתרוממות בצעקה, חגות מעל לגמלים, מתלהקות ופונות אל החורשות הרחוקות שבצפון.

השבילים, שבילי־החול, כבושים והדוקים. לפעמים הם כמו מרוצפים מכובד כפות הגמלים הגדולות. הגמלים צמאים, תוחבים צוארם הארוך בין שיחי־הנחל לתור אחרי חלקת מים טהורים. שאפשר ללוק ממנה. הסלים שמוטים על דבשותיהם. כמעט סורחים על החול. עם כל צעד נדמה שיפלו. אבל איזה קשרים נעלמים אוחזים בהם למעלה, מהדקים אותם מתחת לדבשת, והם אינם נופלים. וכך יום יום, בוקר בוקר, עד תום עונת האבטיחים.

במזרח, במקום שהנחל מתרחב ונלחץ אל הבצות, משחימים פני־האדמה הגלויים. כאן, במישורים האלה, הנפתחים פתאום בין גבעות־החול, כאן מתמתקים האבטיחים. כאן הם תופחים ומוריקים, ואחר כך מוורידים ומאדימים כדם. כאן משחירים חרצניהם. הוי ארץ קקון. הוי ארץ המתק.

אלה הם אבטיחי־קקון המתוקים ששמם יצא למרחוק. בשלהם משרכים הגמלים דרכי לילה אל החוף. בשלהם מתייגעים הספּנים השחומים בשיט־החופים הלילי. בשלהם משכימים סוחרי־מצרים אל הנמל, למוּש את סחורתם.

כשעולה השחר מאחורי חומת הרי שומרון יוצאות המשפחות אל השדות. הנערים והנערות פושטים במקשאות. אבטיחי־קקון צוננים מן הלילה. הנערים תוקעים בבשרם המאדים שינים חזקות. הצוף נוזל ויורד אל בגדיהם, אל פניהם, אל צוארם. יש מהם שעושים כלה באבטיחים המבותרים. מתוך משחק הם תוקעים פרצופם במחצית האבטיח כמו בתוך כיור. ומתמרחים על כל פניהם במי־המתק המסוכרים. יש מהם שנוטלים ידיהם נטילת שחרית בתוך אבטיח מבוקע. לשים את בשרו הצונן ומיידים חרצנים זה בזה. אחרים טורחים ומוצאים כדורי־אבטיחים קטנים, שלא יתפחו עוד, ומטווחים אותם בחבריהם. מתוך משחק הם מתרגזים, מתוך משחק הם מתחילים להתקוטט, להכרך זה בזה, להתפתל, להתפלש בעפר. מי שמפריד בין הנצים אינו צריך לטרוח הרבה. הוא מרוקן אל תוך פרצופם אבטיח מימי ועסיסי. עכשיו כבר אינם נערים. עכשיו הם כושים קטנים הנלחמים לקום. העפר דבק בפרצופם, בראשם, ובכל גופם. עיניהם מסתמאות לרגע, ממי־הדבש הנבללים בעפר. הנאבקים המוכים פורשים לצדדים, מבקשים בידיהם, כמו עוורים, אחרי אבטיח גדול, מבקעים אותו ברגליהם ושוטפים מפרצופם את הטיח.

אבטיחי־קקון, כדורי־הדבש, אשכולות־המתק ששמם יצא עד חופי מצרים, נקטפים ונאספים ונערמים בערימות קטנות, בלב המקשאות.

האדמה השחומה, נבקעת בקיץ ומסתדקת. בין הסדקים נתחבים נשלי־הנחשים השקופים. יש נערים שאינם חוששים, תוחבים אצבעות דקות לתוך הסדק, מגששים קצת, ומעלים בזהירות נשל שלם. ראש, חורי־עינים, גוף צר ומתפתל, וזנב ארוך וחד. לפעמים הם תוחבים לתוך הנשל שיירי־סמרטוטים, קרעי ניירות, סלסילות מעוכות. אחרי שעה כבר חי פוחלץ. נחש כרוך, ופיו פעור. רק את צבעו וברקו שנטלו אינם יכולים להחזיר. וגם את לשונו המהירה כבר לא ישיבו למקומה. השובבים שבהם נוטלים את הפוחלץ בחיקם, קרבים בחשאי אל נערה הקוטפת, מטילים את הנחש אל רגליה, וצורחים כמבוהלים:

“נחש אחות, נחש לרגליך”.

הקטנה, מרוב בהלה, כמו מתרוממת באויר. ואז בצרחות אימה, בחוסר־נשימה, היא פורחת ממקומה, שומטת את אבטיחיה, מרעידה כולה. וממהרת להחבא בין קפלי שמלת אמה. והנערים, שובבים שכמותם, כורעים סביב הפוחלץ על ברכיהם ומתפקעים מצחוק.

אבטיחי־קקון המתוקים מועברים מן הערימות הקטנות אל הגדולות. ומן הגדולות אל ערימות־הענק. לידן כבר טורחים מוליכי־האורחות. מכינים את השקים שנפרמו בלילה, תופרים שקים חדשים. החבלים והרצועות שמשמשים את הגמלים נבדקים לאור היום היטב. שלא יכזיבו בלילה. תן עובר, חתול־בצה תוסס, או נחש שורק בכוחם להפריע אורחה מסדרה. בשל חיה קטנה יכול חמור להבהל ולחמוק אל תוך הלילה. ואחריו כל האורחה כולה. ואז רע ומר יהיה למחפשים. הבצות מסביב טובעניות, התעלות עמוקות, והבורות מלאי־מים. ומורדות הוואדי משופעים מאד. אם הבהמות יינצלו השקים אולי יקרעו וישמטו. ודרדוֹרת האבטיחים הנשברים ומתרסקים תשמע עד למרחקי־הלילה.

מטען יקר מטען־המתק. הספּנים השחומים כבר יצאו בספינות. כבר הם חותרים אל המעגנה העזובה, להקשר במזח החורק, להתנדנד בגלים הקלים.

מטען שביר מטען־המתק. הסוחרים בערי מצרים כבר יצאו אל השווקים לאמוד את מחירם. הרחובות והרציפים כבר מתפנים מסחורתם. ללילה יעמדו ריקים. פירמידות של דבש יערמו בהם הלילה. ומכאן יוסעו אל כל ערי מצרים. בעגלות, ברכבות, בספינות־נהר.

מטען רצוי מטען־המתק. את כל מתקם של לילות קקון הוא שם בתוך אבטיחיו. תמציות של דבש ומי־טללים. לא מי גשמים מדוללים, דלוחים. לא מי בצה מוריקים, נאלחים. לא מי נהר מהירים, קלי דעת. אוצרות טללים נפתחים מעל שדמוֹת־קקון.

כשיורד היום במערב, והרי שומרון הכחולים מופזים בנצנוצי־כתם, שבות המשפחות אל בתיהן. המקשאות ננטשות, נעזבות ללילה ולתנים. ערימות ירוקות כמגדלים קטנים מלוא כל המקשה. בצלן כבר טורחים מוליכי־האורחות. הגמלים כבר נחו, כבר שתו. עכשיו הם מוברכים אחד אחרי אחד, האבטיחים נמלאים בשקיהם. האורחה מסתדרת, מתכוננת. המקשאות מתרוקנות במהירות. עשן הערב עולה מעל הכפרים. מבתי הכפר קקון מחלחלות כבר נביחות הכלבים. נחילי הצרעות אדומות הגוף נעלמו במחילות. האדמה רועדת ליד פתחי קניהן. עוד מעט חשכה, והאדמה תידום.

עכשיו באה השעה השקטה והטובה. ריח הצמחים מחריף והטללים כבר מגיחים מאויר הערב. עוד מעט, ממש עוד קצת, תשבר הדומיה הנפלאה הזו. החמרים יקומו פתע, יניפו שבטיהם על הבהמות והאויר יתפצח פתאום בשריקות וצעקות. כן, כבר יוצאות האורחות מערבה, אל החוף.

מטען יקר מטען המתק. אבטיחי־קקון נוסעים בלילה. מתנועעים על דבשות הגמלים. מתנודדים על כרבלות גלים. מוואדי־קובני לאבו־זבורה נוסעים האבטיחים בלילה. עד הים הם מגיעים. כל הלילה הם נוסעים. דבש נוסע בלילה. אשכולות המתק מתנועעים. על כרבלות הגלים אוצרות טללים נשאים. על החוף ננערים הגמלים.

מחרחרים, חושפים שיניים צהובות.

הערב התעוררתי, והזיתי כך:

דמי חוזר, חוזר ממסעותיו. יקיצתו רעה, נכאבת. אינני יכולה לעצור את פעמי דמיונותי. רצים רצים בתוך ראשי. בתוך הערפל שמדביק את שמורותי. בתוך הצער הזה, בתוך האֵין־חשק הזה. לשכב ככה עטופה, קריאות העורבים בחלון מתמעטות. חוגותיהם אפסות. אינני רואה אותם כבר ואינני שומעת. וגם הנוצה המנוקרת מדלדלת מאחורי חלוני בלא קול. עכשיו מרפה ממני הפחד הפתאומי הזה, ונבואות הלב השחורות נמלטות להן. הצפייה אוכלת בי עכשיו. כרסומיה מנסרים בתוכי. יקיצתי בלולה בה, אני טועמת בה, על לשוני. הצפייה הפתאומית הזו. ונבואות הלב, כך אומרות:

היום אולי יבוא מכתב. היום מכתב יבוא. היום מכתב אליך משליחך. היום.

הכל מוזר יהיה לך היום, כמו שקראה בכף ידך המנחשת. מוזר הכל יבוא היום. מוזר.

היא אמרה:

הוא יכתוב לך בתי, הוא לא ישכח.

והיא אמרה:

אַת יודעת שהוא חי בתי, אַת יודעת. ואין כלום מוטבע ברקתו. רקתו תמימה. אני את רקתך תרה, אהובי. באצבעות הוזות.

והיא אמרה:

קחי לך זמן בתי, להיות אתו. קחי לך זמן בתי, לקרוא במכתביו. קחי לך אומץ בתי, לתת בו אמונה. הואל לא עזב אותך, הוא לא נתן אהבתו לאחרות. קנאתך תפלה, הלא תדעי. שווא מלחשים לך העורבים. לחשם לחש רע. נחושם נחש מר. הזהרי לך בתי משכמותם.

היקיצה המתקשה, המתייסרת. כמו להחלץ מתוך איזה בוץ עמוק. כמו להגיח מתוך איזו עיסה צמיגה. מי מתחרט? אמרי, מי מתחרט. על מה אַת מתחרטת? קחי לך זמן לחשוב. לטפי את קצה אזנך. לטפי באצבעך, כרכי עליה סלסלות שיער. נשקי את קווצותיך ואמרי, מי מתחרט בתי, מי.

צללים מרקדים על הקירות. בחלונות נופחת רוח. רוטטים רוטטים פסי האור הנשברים. שוב חמקו ממני יקירי. כאילו נרעדו, כאילו נפחדו. אל תושיטי יד אלינו, כמו התחננו. אבל אני רציתי. לא מצאתי כוח לוותר. שלחתי אליהם ידי, והיא ראתה את קצה מנוסתם. על הכסא מכתבך איננו. המנחשת אמרה, אך המכתב לא בא. והעופרת שברקתך מסתחררת מול עיני. שעות עוברות עוברות. אני מוסכת חום וכובד בדמי. להשכיח את כובדך, אהובי, לנהות אל שכמך. הבט, הנה ידי שלוחה אליך ופרושה. כחול הלח והלבן בבוקר ים. בחריצים האלה נתלמים חלומותי. היא ראתה הכל והיא יודעת. ידעונית זרה אבל נזקקת. ואתה אהובי, שליחי הרחוק, יודע לקרוא בקווקווים? הנה כפי רכה. הנה כולי רכה. אני מתרפה, כמו חיה עצלה בחומה. אני ננסכת אל גביעי געגועי. אתה לופת אותי בשני בזיכי. לפיתתך נכאבת, אבל הוסף. אל תגרע ידך, אל תמשכנה. אני אל כתפי אני תרה. זורקת עיני אל מאחורי ראשי. גידי צוארך מתמלאים בדם. גידיך המלאים מיטב חלומותי.

שוכבת אני וחולמת. אחרוני פעמיך מפעמים בתוכי, עם פעימות דמי. שוב אחרו פעמיך לבוא. שוב אחרו ללכת. תמיד שרויה בצפיה. תמיד כרויה אליך. תמיד פורשת כפי הלבנה. נחש אהובי, נחש. נשוך את כפי, אהובי, נעמה נשיכתך לי מנחוש קוסמים. כמו בקדחת מטיילים בגופי גרגרי טובך. מי מתחרט, אמור, מי. אני אינני מתחרטת. שוכבת אני וכומסת. אבל אינני מתחרטת. ידי נשלחת, כהוזה, אל הכסא. המכתב שכתבת היכן הוא. אם לא אקרא במכתבך עכשיו, לא אדע את פשר חלומי.

הערב, רק בך הזיתי. ופחד הלילה עוד הוא לפני.

מאז נסיעתך שנתי רעה. וכך אני חולמת:

הפחד הפתאומי הזה. נבואות הלב הללו. חוגות עורבים שחורים בצמרות הברוש. החלומות המוּכּרים שבים ועולים:

תמיד תמיד הם מתחילים כספוג. חסרי צורה, מפרכסים. ראשיתם מואפלת, רכה, חולמנית. כמו טבולה באיזה ערפילים ענניים, צמירים. ואחר כך, תמיד מאחורי איזה רקע שכולו צפיה, נובטים געגועים. קשים, מופרכים, מטרפים. ושוב הכל נמחק, בתוך איזו מערבולת קשה. ושוב, כמו באיזה סדר:

הפחד הפתאומי הזה. ועכשיו הוא מַלאֶה יותר. חדירתו ללב אטית יותר. הוא מפעפע בתוך הדם. חומו עולה בתוך עורקי. מתנקז בתחתיות צוארי. ואז הלב מתנבח פתאום, באיזו עווית מפרכסת. נבואות הלב הללו שבות ומתדפקות על המבואות. ומבעד לתריסים, לתריסים המוגפים, קוראים עורבים ומצווחים.

גם אם לא אוכל לראות, אוכל בחלומי לשכב ולשער:

רוח קלה מרטיטה את הבדים הרכים בצמרות. הרוח ממעידה את העורבים. והם מפרכסים שם. נופלים למראה, פורשים פתאום כנף שחורה, מאזנים עצמם באיזו דבקות חשודה, ומתייצבים. תמיד מתייצבים לבסוף. ואחר כך, במשך שעה ארוכה ארוכה, מסתחררות חוגות שחורות. מן הצמרת הירוקה אל השמים הריקים, המואפלים. ושוב אל מעידות הרוח. ושוב סחרחר חלילה. זה בזנבו של זה. נוצות מנוקרות נושרות, טפרים חדים צובטים בבשר העץ והשרף בוקע ויורד. דביק כל כך, ומשמר את כל מראות הרוח.

עכשיו אני לוקחת לי רגע קטן בחלום, וחושבת:

אילו רק ניתן היה לעצור כאן את החלומות. לשאוג אל העורבים, שקט, עכשיו כילאו קריאותיכם. עכשיו החלומות נעצרים. עכשיו יש לנסות להבהיר את הרקיעים. לרדת מן המיטה, לצלוע כמו על קב, להינגף במשקופים, לצאת אל המרפסת. וכאן כמו להצמיח פתאום כנפי פתע, לנפנף בהן, לדאות אל צמרת הברוש. העורבים נסים עכשיו, נסים. ותמיד בסדר זה:

אישוניהם מתעצמים פתאום. ובא אז רגע ארוך כזה, של עין בעין. ועוד יותר: אישון בתוך אישון. אישוני העורבים שחורים. נבואות הלב שחורות, והפחד הפתאומי הזה, מחלחל מחלחל. אין מה לעשות, רק לדחוק אישון לתוך אישון. עד שהעורב מגמגם משהו, משיר נוצה נקורה, מועד ומחליק למטה, הולם בענפים הפנימיים, היבשים.

עכשיו אולי הרגע הבהיר של החלום. עכשיו אני מולכת בחלום כולו. עכשיו אני קוראת: הסתלקו. מן הברוש הגבוה שעליו אני ניצבת אני רואה המון סביב. מוטב שלא לשאול איך אני ניצבת. זהו ענין שאינו מתברר אף פעם. על רגלי? אולי ירשתי את טפריו של העורב? ומקורי, כבר כבר יגעגע את נבואות הלב השחורות? הוי לא. רק לא מן המקור הזה.

פתאום מן הנקודה הגבוהה הזו אני יכולה להשקיף על הכל. אני מפשילה את מלבושי, אני מחוללת על חוד צמרתו של הברוש. אינני מועדת כמו העורבים. אני מסתובבת, העולם רץ מסביבי, כולי תלויה. אצבע קטנה שלי מחברת אותי אל מה שלמטה. אני נמשכת לעוף. אני נטרפת לדאות. על כתפי אני תרה. מתי מתי יאחזו בי ידיו של אהובי. מי אתם עורבים? הביטו אלי, גם אני מתאזנת על בוהן קטנה ולבנה. אלי, אלי הביטו. גם אני ניצבת. גם אני מתיצבת. הרקיעים הכחולים אינם מבלבלים את עיני. הכוכבים למעלה, אני יודעת. ולמטה, רק בבואות של כוכבים. לא אֶסק אל האדמה. לא אבלבל באופקים. לא עכשיו. לא אפצח מוחי אל האדמה הקשה. אהובי הרחוק, אהובי המתוק. על כתפי אני תרה. טביעות צפורניך טובעות בבשרי הלבן. עיני עורבים שחורות חגות סביבי. בי אינן נוגעות. אנין יכולות. אני מבוצרת. חומת זכוכית שקופה עטויה עלי עד אלי, לרגלי, מתנפצות. אבל בי לא. אהובי, אני זורקת אליך את אדרת הזכוכית. לבש אותה עכשיו, בכל מקום שאתה נמצא. אתה תהיה מבוצר. ואני נבצרת. מקורי העורבים מנקרים בלבושי. עוד מעט תשבר הזכוכית. והרסיסים ישטפו למטה, אל תוך הברוש. עלה גם אתה על איזה עץ, הראה פניך. אפשר לראות עכשיו לכל מקום שהעין רוצה. אני אראה אותך מכאן. איזו שקיפות איומה עכשיו. מתי תשוב משליחותך, אהובי? הרי לא בשלי נסעת? הרי לא מאתי ברחת?

על כתפי אני תרה. אחרו פעמיך. אני לא יכולה עוד להמשיך. כבר זמן בחלומות לרדת.

גם הירידה לא תבוא בפתאום. יש זמן בחלומות לצנוח. היא תבוא כך:

אני עוד אצעק אחת או שתים אל אהובי. שליחותך, לא בגללי. נסיעתך, לא כדי לברוח. ושובך יהיה אלי. רק אלי תשוב. ענה, ענה, אינני שומעת. איש לא ישיב לקריאותי, אני יודעת. אפרוש כפי ואצנח. האופקים יתחלפו לי פתאום. אנחת אל הכוכבים. רע רע, אני חושבת, שכחתי לנסוק. קצוצת אצבעות אצנח אצנח. עורי החלק לא יקרע בענפים, לא ישרט. שום איש לא יוכל לשמוע אותי צועקת. והעורבים יעופפו אתי, מולי, סביבי ובתוכי. ויקראו לתוך גופי קריאות מפחידות. בגללך, בגללך. לא ישוב אליך אהובך. משליחותו, לא ישוב. לא ישוב בכלל. וכבר איננו חי. לא חי ישוב. הכדור ברקתו, באצבעותיו שילח. בעצמו טרף. נטרף נטרף. במקוריהם ינקרו ינקרו בי. לא ישוב אליך אהובך. והפחד הזה יזנק אלי פתאומי כזה, נולד תמיד מנבואות הלב. חוגות העורבים אל תוך גופי. לא ישוב לא יעלה. בתוך רקתו, טבוע. איש לא יוכל לחלצו. איש לא יוכל לחלץ מתוכו. זה הסוף, אל אן אַת מתעופפת? עכשיו עצרי. הקיפי את עצמך. תורי את כתפיך. את אחורי צוארך. ראי לך היכן הוא מסתתר.

ואני, במעופי המהיר אל האדמה, אקח לי זמן להעיף מאחורי ראשי. אני את כתפי אני תרה. שוב ועוד. אינני מרפה. הרוח שורקת באזני מנגינות רעות ואני אינני יכולה. מישהו מקשיב בתוכי, מתוך סקרנות רעה. מישהו מתעקש בתוכי להתאכזר אלי, בכוונה, בכוח. מישהו שובר פרקי נשמתי לאט לאט. מישהו סוחט אותי ואני אל אהובי אני נמשכת. לא בשלי שליחותך? לא בשלי טירופך הרחוק? לא בשלי מנוסתך הזאת? גיחות הפחד פתאומיות כל כך. נבואות הלב הארורות. העורבים השחורים מקרקרים שליחותם במרומי הברוש. כמו באיזו קדחת אני מטלטלת שערותי. על לובן הסדינים סחרחורת אפלה. את עיני אני עוצמת. את גופי אני אוטמת. לא לראות לא לשמוע לא לחוש. ולא להרטיט. אני הודקת את בשרי: להתאפק ולא להרטיט. גם אם תגבר הרוח. גם אם תחרוש בחודי צינותיה על עורי. כמו באיזו קדחת אני זורקת עצמי למיטה, ושומעת עצמי קוראת. שום איש לא יוכל לשמוע. שום איש לא יוכל להגביה צוארו אלי. שום איש לא יראה אותי טווה עצמי, מסתחררת, צונחת, טובעת. הקדחת מטיילת בעצמותי. הקדחת מסיתה את אהובי. זנח את שליחותך. הנח את אהוביך. למה תבגוד, הרוחק הוא איום. אני צועקת אליו. אני מתחרטת על הכל. החרטה אוכלת בי, מכרסמת בתוכי. לא צריך, אינני מבקשת ממך. לא, אני מתחננת לפניך, על ברכי אם תרצה, אני מתחרטת. אתה אל תתחרט. אתה השאר רחוק. אתה בזה אל תערב ידך. תן לי את ידך ואנשקנה.

מאז נסיעתך שנתי רעה. והחלומות בלילות אותי מבעתים.

לפעמים דמותך דבקה אלי. כמו צער בחלום. ואז אני רואה:

בבית המנחשת, הערב כבר ירד. בחוץ על ההרים משתחווים ברושים. אני אצלה בפנים, בתוך החדר. היא בעיני תוקעת מבטה. כמו ילדה ידי נמשכת אל מצחי. לשמור שם בין עיני שלא תירק בי אש. אחר כך היא יושבת, דבריה מתרככים; שבי, נשמי עמוק, פתחי את החלון. אני רק לעזור רוצה. ומרחוק אני רואה למי שרע לו. לי רע מאד פתאום. הרוחק המדהים. אליך. פרפוריך. חוגות עורבים, השחור בצמרות. אני יושבת. התנור לוהט. והיא אלי זורמת. תני את ידך, הפשירי קשיותה. אני נאנחת. מפשירה. נכנעת. זורמת גם אני. אליה או אולי. גם לך כואב. גם לי, גם לי. תני את ידך, הראיני כפתך. אני מראה, פורשת. מותחת את ידי אל מול האש. טיפות זיעה נוסעות על תעלות מצחה. על כל גופי היא מרפרפת בידה. מקפת, מגששת. כמו פרפרים רצות ידיה מסביבי. ידה אל מול הלב. כואב? הלב כואב? הפחד הפתאומי הזה. זנוקיו הפראיים. מלותיך שאזלו. כן כואב. אני כולי נכאבת. פתאום אני בוכה. אליה, בלי בושה. אשה זרה, מול להט התנור. בחוץ על ההרים משתחווים ברושים. הוא לא יחזור, אני קוראת. אני יודעת, הוא הלך. הוא לא יבריא. הוא לא יחלים מן הקדחת. אלי הוא לא יחזור. הוא לא יוכל. אני רואה, בחלומות, הוא בין בגדיו מסתיר. בלילה, בסופה, הגג נוצץ. איני שולטת בלשוני. הכל נבלל. ודמעותי גם הן, לא מוסיפות. הוא לא יוכל, אני לוחשת, הכל כל כך כבד. אלי הוא לא ישא את זה. הוא יתמוטט בדרך. בינינו אין שקרים.

שתקי, שתקי עכשיו. ידיה על ערפי מותחות מותחות.

עכשיו כבר די, אמרה אחרי שעה. מחר תבואי שוב. אני לך אשב ואחכה. פתאום משכה ידי. בואי אלווה אותך. בחוץ כבר קר. הלכה אתי, נושמת בכבדות. על גב ההר ברושים משתחווים. לבוא או לא, עולות בי מחשבות. הרוח מיללת באזני. המחשבות אצות. נוסעות. אני עכשיו יודעת. אל בית המנחשת אולי אשוב מחר. אני צריכה את חום ידיה. והיא את געגועי. אמרה שלום, לטפה את עפעפי. ומעילה ברוח נרעד בקצוותיו. אבל לשוב לא שבתי. אתה ומכתביך. ועד מתי תנבור בתוך ראשי?

הבוקר נפלתי לתוך תרדמה קשה. ובחלום ראיתי:

ירק פרדסים כהה. כוכבי פריחה לבנבנים. ריחות זהב מאופפים. אתה בלבוש אביב קליל מתוק. גופך יפה, מתוח. ראשך נטוי, משוח. הלילה בא, ההדרים פורחים. סופת אביב אפילה פורצת אל תוך האפלה. דרדור הרעמים מתנפל משמים. וארצה הגשם בא. אופל באופל מתקשר. חשרות כבדות חמות. וחשרתי שלי אליך מתפרצת. אתה תצחק: הידעונים אומרים. ההיא, המנחשת. מה היא סיפרה לך שם, מתחת מדרגות. אתה תצחק: פתיה, קווי היד לאן הם מוליכים. לאבדון. היא וכל קלפיה הטרופים. אבל אני לצחוק אינני יכולה. אני, בתוך לבי, אני בוכה. אני לאור ברק חופז אני רואה. אותך. והרובה ביד. לא, אחרת: הרובה מסותר מתחת לבגדיך. אתה מסתיר אותו. אמור, ממי אתה מסתיר. אני רואה ברור: הרובה גנוב עמך. בלילה לנת עם שומר הלילה. בצריף, בחשכה. הוא לא ידע אף פעם לאן הלך רובהו. הוא לא ידע אף פעם מי קרע את רקתך. הרקה, עכשיו אני יודעת. כדור עופרת טבע בה ונכנס. שעת לילה מוקדמת הוממת. אתה כולך במלבושים יפים. חגיגיים כל כך, צרובי קנאה. עורבי הנחושים נחים נחים. הצמרות ריקות הלילה. רק אני שם מעופפת, ממעידה רגלי. אני אליך צופיה. אני אל כתפי אני תרה. אני אל עצמי מאותתת. מתחתי, רבוץ באפלה, מתנוצץ מגשם חם, בית אריזה ישן. חורק ברוח. עזובות דלתיו. על עמודי העץ שלו, הנרקבים, טפסו הפטריות. בחול המבולל באפר מתהוללים החרדונים. רחוק כל כך מיהרת לעזוב. עמוק כל כך ביכרת להכאיב.

אתה תצחק: חלומות סומים. הבלי פותה. רוחות של הזיה.

אתה תצחק: על דעתך העבירה אותך קנאתך. איזה סוף לי אַת בוררת? מה לי אַת מכינה? חיה רעה. ידיך בראשי. מושכות ולא מושכות. אבל כאב נותר. רופף, מגעגע. מי מתחרט אמור, מי. אל תאמר בשקט. צרח לתוך הלילה. הלא הסוף קרוב, קרוב. מי מתחרט עכשיו איני יודעת. אבל מי יתחרט מחר, יכולה אני לנחש. לא שנינו נשאר. לבוקר אור, אחרי סופת אביב. הגג המתנוצץ יטיף את טפותיו. מפולת לבנה תכרע לרגלי העצים. הרוח היתה פה, היתה. אבל הרחיקה כבר.

עורבי הנחושים מקרקרים בתוך לבי. אני נפחדת שוב. הפחד פתאומי כל כך. ואין מכתב ממך על הכסא. אתה שרוי בארץ רחוקה. אתה שקט אבל אני רועדת. אני זוכרת בעל פה את כל הבטחותיך. אתה אמרת, אל תדאגי אשה, אשוב במהרה. המרחק משביח את הגעגועים. אבל עכשיו אני מועדת. הצמרות רכות מדי. אינן נושאות את כובד מראותי. ברח עכשיו אהובי. קום ברח. כי החלום נמשך ואני איתו, אחריך מרדפת. ברח, כי לא תקום. אל תהיה כמו ילד. אל תדחף בגבך אל קיר בית האריזה. אני ראיתי. הוא מסותר בתוך בגדיך. אתה לקחת. אתה תירה.

עורבי הנחושים פורחים בבהלה. קול היריה פוקע באזני. רגלי מועדת ואני נופלת. אני רוצה לתור את כתפי ואינני יכולה. אני רוצה למוש את גידי צוארך המלאים. אבל היריה פקעה, והעורבים פרחו. ריקים נתלים גידים בצוארך. אני מושיטה את ידי. אתה חומק. אני חותרת אליך, אתה נמלט.

אתה תצחק: הידעונית הזו, חנקי אותה בשמי.

אני אבכה. אני כבר בוכיה.

אני נפחדת שוב. אני תמיד נפחדת. ושוב אתה נמלט בארץ רחוקה.

בןקר אחד, כמתוך תנומה, אזני שומעת:

אשה בהרים הולכת. קצות מעילה ברוח נרעדים. בפניה לא אוכל להבחין. אולי לי דומה, אולי לא. היא שרה לה ואני אחריה מדלגת. מה היא שרה לה שם, שאני מוכרחה לשמוע. קולה מושך אותי, צובט בתוך נפשי. מרחוק, אנחנו וודאי מצחיקות. האחת מהלכת, מאושרת, לא חשה בכלום. האחרת מאחוריה, מרודפת, מטולטלת ממה. רוחה לא שקטה. איזה רוע פראי בצעדיה. מרחוק, אם מביט בנו מי, מראנו מוזר. פתאום אני קרבה, פתאום אני שומעת:

מדוע תדחני, כסחבה תשליכני

ואני, אהבתיך כל כך יקירי

ואחר כך, כל היום, שרתי לי כך. כמו ששמעתי ממנה, מתוך תנומת הבוקר. אליך כתבתי, עליך חשבתי ופי, מעצמו משורר. לשוני מאליה אליך משננת. חרוזים תפלים, אני מרגישה. בצהריים לבדי, חרזתי לי על נייר:

הרחק שם ביער

נערה לה ונער

צחקתי פתאום. הסמיקו פני. מהרתי להשגיח מסביב. לא היה איש בחלונות. לא היה ממי להתבייש. שוב צחקתי. ואחר כך קפאתי מהורהות, מעל לחרוזי הנייר. עולים עולים בי שירי געגועיך. אני קופאת, ידי מובישה פתאום: אל תתנהמי אל הרעים ללכת. לא מהם תבוא לך נחמה. כי עורך עדין הוא, ולשונך נחרכת ובידם הרוע משתהה. כי לאחרים תלכי, ובהם כולך אַת, כי אליך הם מחלחלים.

ואחר כך, כמו באיזו רוח המלים עפות נעלמות. רק המנגינה נשארת בפי ובאזני. וגם הלילה הבא אינו משתיק את זרימתה.

כמתוך תנומה, בבוקר, אזני שוב מתפרעות. מאַין הן לוקחות להן את מה שהן שומעות? פעם אחרת היה בי חלום:

עומדת אני ואוהבת. הזמן לא יסע לאחור. אתה לבוש בגדי שליחותך היפים. אני מלטפת קמטיהם.

אתה תאמר: השליחות קצרה. אני מוכרח לנסוע. כה וכה עשתה לי הקדחת. מפליא שלא הרגשת. ומה עם חלומות הניחושים שלך?

אני את שרוול חולצתך ממוללת. דקים דקים אריגי הנפש. החוטים מתפזרים בין אצבעותי. בהמון דרכים הם נפזרים. אני שואפת ריח חולצתך. רחוקים רחוקים הריחות. מעבר לימים מגיעים הריחות. שערי הנפש שם, עולים מבושמי כפותיך. כשתסע, אמולל את סדיני. כל הלילה אשב במיטה. לבנה אשב, חוורת. הסדינים עלי. את ריח כפותיך אשאף ממרחקים. במכתביך אעמיק להינעץ. אולי מהם יעלו ריחות הנפש הרחוקים. כשתסע, לבדי, אמולל בלילות את בדידותי.

אתה תאמר: אַת יודעת, כה וכה הסתובבו הדברים. קדחתי, אַת יודעת. הרופאים אומרים לנסוע. אנחנו צעירים. השנים המבטיחות עוד לפנינו מונחות. אַת יודעת, להבריא אני צריך. למחוק מתוך גופי את סימני הקדחת. ואַת הרי לא תשתעממי. מכתבים כתבי, ואל תשוקת נפשך, הידעונית, לכי לכי, הזמן ירוץ, כמו רוח בחלום. מחר תתעוררי ואני כבר שב. בגדי מסעי היפים יתפוררו בידיך לחוטים דקים. שעות נשב ונמולל. לקצת שמחה אַת צריכה. קראי במכתבי.

הלילה כל כך שמחתי בחלומי:

רואה אני אותך, קרוב, חוזר מהשליחות. אתה מושיט ידך. האצבעות קמוצות.

אתה אלי בצחוק: נחשי. מה יש ביד.

אני אליך, נרגשת כמו ילדה: לי? מה? מתנה? הוי איזה יופי.

אתה אלי בנעימות: זוחל אך לא נושך. ויש זנב.

אני משסה צפרני באצבעותיך הקמוצות. המתנה הזו תוציא אותי משלוותי.

אתה אלי בכוח: לאט לאט אשה. אַת בידי עכשיו. לא תמלטי מהר. שמרי נקירותיך למחר.

אני נתלית על זרועך. אתה כל כך חזק. ואור עומד בתוך החלונות.

זוחל, אתה אומר אלי, אך אותך לא מנשך. נישוכי שפתיך מאחורי אזני. עורפי לפניך וחומך עולה בו, זוחל זוחל בערוציו. ידך פתאום נפתחת. על כפך מלבין הכסף.

אתה אלי במין שמחה: תראי, בשבילך הלטאה הזו.

אני נפעמת אליך: באמת, לטאה של כסף?

אתה אלי בצחוק: לטאות על ראשך. קרוקודיל ממש.

אני אליך: לטאה של כסף, לפרוף על החזה?

אתה אלי בצחוק: זה קרוקודיל יפה, אבל כבד לשמלתך. ואת חזך המפרפר הניחי. אותו אפרום אני. כל הלילה טיילו על גופי לטאות כסופות. כל הלילה במחטים חדות פרמתי ותפרתי. אל חולצותי, אל חזי, אל עורי. קמתי אל הירח וצחקתי: לטאה של כסף הביא לי אהובי.

בבוקר טאטאתי מן הרצפה קרוקודילים אפורים. מכל הסדקים פעפעו אלי. מתנת ידך. אבל כל שמחתי הלילה, בחלומי.

היום, בשעות האור, חטפתני הזיה:

אתה פוקד אותי לפני נסיעתך האחרונה. פוקד ושר. נער, אילו היה לי, רך וענוג. ממך אוציא את הנער. לך אתן את הנער. לנו יהיה הנער, לי ולך. אילו היה לי, שחור תלתלים וענוג. ענגת בשרו צומרת את עורי. באור הלבן אתה פוקד אותי ולמחר תלך. אם לא אשוב, אתה לוחש לי וחותם אם לא אשוב, תקחי לך אבן לשימה על צווארי. אילו היה שחור התלתלים שלי מניח אבנים על מקום קברי. מתחת פקידתך אני נרעדת. אֵימות ננערות בתוך גופי. אני נפקדת לך ושרה. גם עצמותי עונות את שירתך. אם לא אשוב תקחי לך אבנים לפקוד את מקום מנוחתי. אַת והנער, באור הלבן, פקדו את נשמתי. שחור התלתלים שלי, בן פקודי, קח לך אבן קטנה לשים למראשותי. אביך נאנק שם, במחילותיו. לא ממך ביקשתי, שערו הענוג מדגדג בקצה אפי. פקוד אותי בכל גופך. פקוד אותי בכל נשמתך. נפקדת אני וחולמת. האור בבשרי מלובן. כמה לבנים פני הנער מתחת לכהיון תלתליו. נער אילו היה לי לנחמות תחתיך. על האבן נשב ואני אספּר לו. אימות רצות בתוך גופי. הוא ישאל ואני אומר לו. נער אילו היה לי, כך היה לוחש אביך בפקדו נחלת אהבתו. עכשיו עצור, האור שוקט בסמאונו, גופי אליך נצרב בצמאונו. פקדני אהובי, למען הנער. עכשיו אני אליך נישאת נישאת. שירתך מזדמרת בבשרי. נערי היפים, שחורי התלתלים רצים סביבנו, ריחות וורדים ניחוחם. נפקדת אני וחולמת, ניחוח זמרתך כשמן באברי. אילו לי היה הנער אליך הייתי מעלה אותו. על האבן עורכת, בניחוח וורדים מחליקה סביבו. ושרה לו משיריך. באור הלבן פקודה הייתי לך יותר מבכל הימים. על האבן הייתי עורכת. אימותיך מפלחות בי, כמו איבחות עוברות. ענגת בשרך צומרת את עורי. היום, בשעות האור, פולחת את לבי אבחת תחנוניך הרחוקים. מה אומר לנער כשישאל. מה אומר לנער על אביו.

בשעות האור בשעות ההזיה אני נחטפת. אני הוזה פתאום:

אתה הולך, אנחנו נפרדים. אתה לוחש אלי אני עוד מקווה. אתה בודה לך פתאום חיוך נכלם. אני רוצה לקרוא האור בחלונות. לא תתחרטי, אתה שואל. על מה. הילד, לבדך, אני רחוק עכשיו, בינינו הקדחת. אני אומרת עוד ילד עוד תקווה. אתה צוחק. אני פתאום נזכרת. לטאות של כסף עולות בצוארי.

ויש ימים בהם הכל אחרת. יש ימים שלא אני היא החולמת. בי החלום מוצא את מישחקו. שוכבת אני ונחלמת.

הזמן יעצור מסעו. אליך לבי מתהלך. אתה אלי במכתבים נוסעים. שכוּחים שכוּחים מכתביך. מוטלים על הכסא. אני כבדת ידים. באצבעות מרופות אני פותחת. הנייר נופל, לבך שוקע. והמלים שלך בינינו מוטלות. מי מתחרט אתה שואל. אני נבהלת. מתוך לבי אתה מלים מוציא. מי מתחרט אני שואלת. הרי הכל חלום. הילד הזיה הוא, עטוף בדמיונות. אבל החרטה ישנה, זוחלת. וכרסומיה מתיזים שבבים מתוך לבי. אתה לך שומר חרטותיך. אני שומרת את שלי. אתה שואל על מה אַת מתחרטת. אני יודעת ולבי נופל. לא לך החרטה, אמרה המנחשת. בקווקווי ידי הכל חרוץ נכון. אבל ענגת קולו עולה בשערי, ובתלמי עורי נוסעת לטאה.

שוכבת אני מתחרטת. ידי היתה בך. יכולתי לעצור. אתה הלא תדע. לבכות, לשאול, אל בין רגליך להטיל עצמי. לא הקדחת, לא השליחות. אתה ממני לא תצא. אתה הרי יודע. אני רואה בחלומות. אתה הרי צוחק: אני שפחה לאשת נחושים. יכולתי, הדם בצפרני, הקרוקודילים ישולחו אל עקביך. אבל אתה צחקת. אמרת מתנות. אני אפתיע לך. אני אזכור אהבותיך, אני יודע תשוקתך. אני אביא, אני אמליך, אני אשא עמי את צערך. אני אשוב, תראי, אני אשוב. בינינו אין שקרים. ואַת הרי רואה: כה וכה עוללה לי הקדחת. בשעות האור, בשעות ההזיה, אני לך נפקדת. המתקת לי מליך, סובבת בנכלים. רכה הייתי ואתה שלוח. מתחת ללטאות הכסף לבי פירפר. אם לא אשוב תקחי לי אבנים. ואם תשוב כמו שאותך ראיתי. גלים גלים יגביהו אבני. אני לך מכל השדות מלקטת. אבני זכרון עגולות. גידיך הריקים תלויים בצוארי. פקיעת היריה הניסה העורבים. מתחת לעצים מפולות של צחור. וגשם חם אל בין עיני נוטף.

בשעות האור כמו היום, אני להזיות נחטפת.

בימים הקודחים האלה אני נדממת. החלומות באים והולכים בתוכי בתהלוכה רעה. אתמול נטפל אלי אחד, נכנס מתחת לעיני. ולא יצא משם במשך כל היום. אחרים פוגעים בי מעט. וממהרים ממני. דעיכתם משמיעה קולות. ואני חושבת: מנגינות רעות רעות. אל המנחשת נדרתי כבר. לא אשוב לביתה. ואת מכתביך, אם תשלח, כבר לא אקרא. בעצם איני יודעת. כבר אין בהם חדש. אולי תכתוב לי שוב שעוד אהבת. אולי תסיע אותי שוב לימים רחוקים. אבל אני אתך כבר אסע, לא אסע. אני זוכרת תמיד מה בא. בתהלוכות רעות שבות אלי מלים: מדוע תדחני כסחבה תשליכני. ואני, כל כך, הרי אתה זוכר. הרחק ביערות, אתה בין הנערות ואני מסמיקה פתאום מאיזו בושת אושר מהירה. אתה תשאל: שוב כתבת חרוזים תפלים. לא לא, אני פתאום סמוקה, חרזתי דמעותי. אתה תשאל: שוב דמעות. על מה. על בגידתך. על הקדחת, על השליחות הרחוקה. שירי געגועיך מובישים. מי מתחרט עכשיו, אמור. מי יתחרט מחר אני יודעת. הכל הכל שקוף במבטך. רקתך כבדה, בגדיך משוכים. מאחורי החגורה אני רואה נוצץ, נוצץ. שיקי געגועיך נשאים אצלי. חגים בתוך ראשי. אבל החרטה, למי.

אתמול מול המראה, נברתי בידי. בקווקווים הארורים חפרתי עוד ועוד. את עור ידי רציתי לקלף. ידים אחרות, אתה שומע, מעור אחר ובלי המנחשת. אמרי לי: איך רואים מרחוק בשוב האסונות? היא לא ענתה. היא נטתה אלי, לתמוך בי, היא ראתה. היא לא דיברה. האור היה שקט. ובאויר היה ניחוש עמוק.

אבל לשוב אליה לא. עד שאתה תשוב. ואז אני אתך אולי, לצחוק לה בפניה. אַת רואה, הוא כאן, הוא חי. הנהו על ידי. זה הוא, אַת הלא תזכרי. בלילה על ההר הרוח התפרעה. מול התנור לקחת את שתי ידי. ואַת ראית פתאום שלא ייטב. אני נדחיתי כסחבה מושלכת. ידיך מסביבי כמו פרפרים נגעו. עכשיו הוא כאן. הביטי, לפניך. לא מכתבים, לא נחש, לא בכיות. זה הוא חוזר. הרוחק מתקפל. אלה הם בגדיו, הביטי. אלה הם קמטיו. הלא תזכור, עמדתי ולטפתי קמטי בגדיך היפים. לאן אַת נושאת את עיניך? ממי הן נמלטות? זה הוא עומד כאן לא הרוח. אבל לאן אַת רצה? עמדי, לאן אַת מתפזרת?

חלומותי סומים, אני יודעת. וכל עצמי הבלי פוֹתה. רוחות של הזיה מסתופפות בתוך גופי. אני חיה רעה אני זוכרת. ומקנאת נורא, כמעט עד צמאון. אבל ידיך בראשי, חופנות ולא חופנות. וכאבן נותר, מתגעגע. עורבי הנחושים רצים אחרי לבי וקרקורם ננעץ ננעץ. אני נפחדת שוב. אני תמיד נפחדת. ושוב אתה נרעד בארץ רחוקה.