כשהובילו את אבי לקבורה כעסו עלינו מן השמים. גשם סוחף ירד על קהל המלווים והרוח חבטה בכיסוי הארון. רעם הרעמים הסיח את דעתי מצערי, ועיני יבשו מתוכן. אמי אמרה שגם השמים בוכים עליו. גם בשמים, אמרה אמי, יודעים על מי לבכות. בשבועות הראשונים לאחר מות אבי היתה אמי כמו כפותה לאיזה כוח אחר. לאיזה כוח זר. והיא אמרה דברים מליבה, שלא אמרה במשך כל חייו. דברים מליבה הוציאה שלא ידעתי שהם שם, כל ימי חייו. השתאיתי מאד לאמי, כמעט ולא הכרתיה. מעולם לא שיערתי שיכלה להכיל דברים כאלה בתוכה. לא חשבתי על כך אף פעם. כשהוציאה אמי באבלה את דבריה מתוך לבה חשתי בושה משונה. בפניה וגם בפני אבי המת. כאילו דיברנו בו דברים שלא בפניו. כאילו הוא יושב בחדר הסמוך. ואינו יכול לשמוע. אמי היתה נושאת מדי פעם מבטיה אל הדלת, כאילו הוא עומד להיכנס בכל רגע, והדברים שאנו מדברים, צריכים להפסק. שיחתה היתה מקוטעת. מלאת הפסקות, וגם איזו ציפיה נאחזה בה. אולי תיפתח הדלת. אולי ישוב עכשיו ממסעו. הן כל כך הקדים ללכת. ומה זה נחפז כל כך להסתלק. כל כך צעיר הלך, אמרה אמי. כל כך הרבה עוד לא אמר. בתום ההלוויה חזרתי לביתי. קמתי ושיחקתי עם ילדי הקטנים, וידי רעדו כשאחזתי בדלת הארון. כמה ימים שמרתי טינה לארון הזה. כאילו ממנו באה אלי האדישות שבידי הרועדות. עד שיום אחד נכנסה אצלנו שכנה, לשאול דבר מה, ופתאום נגה עלי איזה אור אפל. הבינותי הכל, והצער הציפני. כל כך הציפני עד שניגשתי אל הארון והכיתי על דלתותיו באגרופי. ובכיתי עליהן בכי מר. ואשתי בחדר האחר אמרה לשכנה, אין דבר הניחי לו, הוא עוד לא בכה.
אבל אחי בכה מיד. עוד ביום הראשון, תיכף כשנכנס אצל אמי. שמעתי אותו הולך וזועק מתוך לבו. עד שהופיע מאחורי הכותל וכינס את אמי אל תוך זרועותיו הגדולות. כעסתי עליו, כמדומני, במקצת, שאינו שליט ברגשותיו. וגם ניגשתי אליו ולחצתי את ידיו. ואולי גם לחשתי משהו לתוך אוזניו. דמעותיו הביכוני. כל כך הביכוני, עד שהביאו אל לבי אי שקט. חדל, אמרתי אליו, די כבר, חדל. אבל הוא לא חדל. ואולי גם לא שמע. ושב וכינס את אמי אל תוכו.
“איזו מכה אמא, איזו מכה”.
מאז שוב לא התחבקנו ככה אחי ואני. עד אותו היום בתום המלחמה, אחי לחם ברמה, ולא שב להיות כמו שהיה מקודם. אף פעם לא נהיה כמו שהיינו קודם, אמר לי אחי, אחרי המלחמה. אבל גם אחרי מות אבי נהיינו אחרים. וגם הספקנו כבר להשתנות מאז. וגם הספקנו כבר לשכוח. ביקשתי את אחי בכל המחנות הפזורים שמצפון לירושלים. שאלתי עליו את כל נהגי הטנקים, את כל חיילי השריוניות. אם ראו, אם שמעו, אם יגידו לי היכן הוא. ולבסוף מצאתיו, מצפון לירושלים, בין הטנקים, החונים על הגבעות. חגור חגורה משונה, מגודל זקן שגיחך את פניו. ועל חזהו אותה שרשרת הכסף הדקה. תמיד כשהייתי רואה את צוארו החזק מוקף בשרשרת הכסף הדקה, הייתי חושב כמה קל לקרוע שרשרת דקה שכזו. אחרי המלחמה ראיתי כמה קל לפגוע בצואר.
התחבקנו בשתיקה, בכוח, ללא נשיקות. נהגנו פתאום בחופשיות מוזרה. נכנענו לכוח חזק מאתנו.
“מה שלומך, אח?”
“ואתה, אח?”
ואחר כך מיד, כמעט שנינו בקול אחד. כמה טוב שאבא לא עבר את כל זה. וכמה חבל שאבא לא זכה לכל זה. ופתאום ראינו שנינו, כי לא רק אנחנו לא נהיה מה שהיינו. גם הצער על אבא כבר לא יהיה מה שהיה.
“אמא כמעט השתגעה בגללך”, אמרתי לו.
“אני יודע”, חייך חיוך משונה. כאילו רצה להסתיר דמעות, או מה.
“זה אני אשם, שלא הודעתי”.
“כן, אבל עכשיו כבר הכל בסדר. היא נרגעה”.
“היה לה קשה, מה”.
“כן, אני מתאר לעצמי. בודאי היה קשה”.
הרופא, המנתח הראשי, קרא לנו אליו. אמי נפחדה מאד. פניה האפירו והיא נלחצה אלי באיזה כוח משונה. קולה אבד לה, ומה שרצתה להגיד לי לא נאמר. הלכנו אל חדרו של הרופא. תמכתי באמי, חיבקתי את כתפיה. הדרך היתה קצרה. רק כמה צעדים מספסל ההמתנה עד לחדר הניתוח. הרצפות החלקות הבהיקו ואצל הרופא כבר נתלקטו כמה אחיות. הן נלחצו אל הקיר, מנסות להתרחק.
“גברת”, גימגם המנתח, “גברת”. המלים הרגילות סרבו להפלט מפיו. פניו האפירו ממש כפני אמי, אך הוא לא הרטיט כל כך. אחר כך הוא דחק את המלים הקשות מפיו, כמו בחוזק יד. קשה היה לו עד מאד להכאיב לאמי.
“גברת”, הוא שאל באדיבות אפורה, “אתם רוצים לראות אותו?”
דודי פרץ בבכי. הוא ניגש אל המנתח כאינו מאמין.
“אבל דוקטור, מה זה, איך זה”.
המנתח לא השיב. רק הוריד עיניו העייפות אל הרצפה.
“אני מצטער”, אמר לבסוף, “עשינו כל מה שיכולנו. לפעמים אין בכוחנו יותר”.
דודי הצטרף אלינו. נלחצנו שלושתנו אחד לאחד, התחבקנו בחזקה. המנתח הלך לפנינו ופתח בשבילנו את הדלת. על עגלת הניתוחים שכב אבי, מכוסה בלבנים כולו. ורק פניו היו גלויות. ככה לא ראיתי את פני אבי כל חיי. אבל ככה אזכור אותן עד יומי האחרון.
כשחזרתי מן המלחמה נתלתה אמי על צוארי ובכתה מאד. בכיה הביכני מאד. רציתי להרגיעה ולא יכולתי. לא יכולתי להפסיק את בכיותיה ולא יכולתי לשמוע מה אמרה אלי. מן המלחמה חזרנו יהודים חזקים, יהודים צודקים. ועל צווארינו נתלות אמהות ובוכות. הן בוכות על מי ששב מן המלחמה, והן בוכות על מי שלא ישוב מן המלחמה. הן בוכות על מי שהיה להן לפני המלחמה, ועל מי שלא יישכח גם אחרי המלחמה. לבסוף נרגעה אמי ויכולתי לדבר. שאלתי על אחי, ועל מה שעבר עליו. ואמי בכתה מחדש. פתאום ראיתי כמה קשה היה לה כשהיינו שנינו במלחמה. אולי גם היא כבר לא תהיה מה שהיתה.
למחרת הלכנו להניח פרחים על קברו של אבי. כל הימים שלא היינו כאן נחתכו פתאום מן הלוח ונעלמו, כאילו לא עבר מאז אפילו יום אחד. וכאילו מתנהל כאן לוח אחד ובחוץ לוח אחר. בערב סיפרה לי אמי איך הרבתה לדאוג לאחי, איך אבד לה הקשר אתו. איך קמה והתרוצצה ממשרד למשרד לשאול עליו. איך חרדה פתאום חרדה לא מוסברת ורצה אל הטלפון. לשאול ושוב לשאול. עד שבא מי שבא וסיפר לה שראה את אחי, ברמה, בין גושי הבזלת. בעינים דלוקות, מפויח כולו, עייף ומוזר. אחי אמר לו שזה היה נורא. ושוב יהיה מה שהיה מקודם.
“לא למלחמות גידלנו אתכם”, אמרה אמי. “באמת, לא למלחמות”.
“זה הגורל המחורבן של העם היהודי”, אמרה אמי, “שרדף אותנו כל הזמן. עכשיו אני רואה שהוא ירדוף גם אתכם. גם אתם תסבלו ממנו. כמה חבל”.
ואנחנו ישבנו אצל אמי אחרי המלחמה. אכלנו ושתינו, ולפרקים היינו מעיפים מבט אל תמונת אבי הנשענת אל המדף. כל כך מעט שנים עברו, והנייר כבר מאבד את צבעו. זו דרך הדברים להישכח, ודרך הנייר להצהיב ודרך הלב להלפת פתאום באיזה כאב עצור. טוב ויפה אבא. נהיה גלויים, לא נסתיר ממך שום דבר. שכחנו כל מה שהיה לפני המלחמה. מחקנו הכל. עכשיו נתחיל מהתחלה. אבל מה? לאן? איך? עוד הפעם הכל יזרום ככה. ועוד הפעם הכלי יסע באפיקיו הישנים. ועוד מעט הכל יחזור להיות בדיוק כמו שהיה לפני המלחמה. לשם מה היתה המלחמה אם כן? לשם מה חלף הזמן, לשם מה נבקעו הימים?
מאותו היום שנפטר בו אבי הגיעה לעולם מין יתמות חדשה. אני כבר לא ילד הייתי כשנפטר אבי, וראיתי המון יתמויות מסתובבות בעולם. אבל כזו, כמו שבאה אלי כשהלך אבי, כזו עוד לא הכרתי. ומה עשתה לי המלחמה? דבר רע עשתה לי. לקחה והביאה עוד המון יתמויות חדשות לעולם. ואני את שלי הצטרכתי להצניע. וככה גם הרגשתי כשעמדתי עם אחי בין הטנקים מצפון לירושלים, והדי ההמונים המריעים מירושלים כמעט ונוגעים בנו.
“זה יהיה אחרת עכשיו”, אמר אחי.
“כן”, אמרתי, “גם הצער יהיה אחר, וגם הזכרון”.
אחי מתח את חגורתו על מתניו. נרתיק אקדוחו הכביד ומשך למטה, אל הארץ.
“אקדח חדש?” שאלתי.
“לא, אבל אצלי הוא חדש. מתנה מן הגדוד”.
“יפה יפה. היהודים החזקים כבר מחלקים מתנות”.
“זה בא כמו סופה גדולה”, אמר אחי. “והכל יהיה אחרת עכשיו”.
“כן”, אמרתי, “הכל, גם אבא”.
אחרי החיבוק הראשון התחבקנו שוב. מיששתי את אחי, תהיתי על צורתו, על נשקו, על המדים שעליו. השמענו קריאות התפעלות רמות מכל מיני דברים תפלים. התחלנו להתלהב פתאום, כמו ילדים קטנים. נפעמים מגבורת עצמנו. מהחוויות העצומות שעברנו ומשכרון המלחמה המתוק, שהוסיף לחלחל בעצמותינו.
“אבא לא היה מאמין לכל זה”, אמר אחי.
“אבא אהב יהודים צודקים, אבל גם יהודים חזקים”.
הפלגנו פתאום לעולם זכרונות הילדות. שורות הטנקים החונים, השמש השוקעת, הצללים המרחפים על בקעת־יריחו הרחוקה. הכל התרחש מהר מדי, מופלא מדי. לא הספקנו להעקר וכבר אנו מתכוונים לשוב. עוד יום יומים והכל ייגמר. נפשוט את המדים ונשוב לבתינו. יהודים חזקים, יהודים צודקים. ולא נהיה עוד מה שהיינו.
“אתה זוכר איך גידף אבא את החיילים הבריטים”.
“פשיסטים, רוצחים, פשיסטים”.
וכמה התרגש כשצעק. כמה האדימו פניו. כמה התנוצצו עיניו. אנשים כמוהו ליבם בוגד בהם מוקדם מדי. התחלנו לזכור את דבריו. הדברים היפים שאמר לנו, כשהיינו נערים.
“גם בטוריה וגם ברובה”.
“והיהודים האלה”, כך היה אומר, “איזה עם מוּכּה”.
אחי ואני לא הכרנו את אביו. סבא שלנו השקיף אלינו מתוך התמונות המצהיבות שבאלבום. אבי מיעט לדבר בו. על חייו לא אמר יותר ממשפט או שנים, ועל מותו אף לא מלה. פעם אחת, כשהלכתי עם אמי לבית־הקברות לשים צרור־פרחים על קברו של אבי, פתחה וסיפרה לי מה שהסתיר ממני תמיד. כשנודע לאבי שנפטר אביו לא היתה בו עוד רוח. שלושה ימים התהלך כסהרורי. בלילות לא ישן, ובימים לא אכל. הוא הסתובב בין הפרדסים ובסתר החורשות, ולא מצא מנוחה מנהמת לבו. בשביל ארץ ישראל עזב את אביו ובשביל ארץ ישראל לא היה ליד מטתו. איזה כוח רע יש ביהודים, שמסית בהם להכאיב לאבותיהם. כתום שלושה ימים חזר אבי מן השדות חוור ושותק. ושוב לא היה עוד מה שהיה מקודם. משהו מוזר יש באויר הצלול הזה, מצפון לירושלים, מול הגבעות אפורות־הזיתים. אני את אחי אני חובק אחרי שלחם ברמת־הגולן. את אבי אני זוכר והוא מזכיר לי את סבי. סבי זה שלא זכיתי לראות מימי.
עמדתי עם אחי, בתוך אויר הערב השקוף. מאחורינו על הכבישים שבין ירושלים לשכם רצו שיירות צבאיות בזרם מרעיש שאינו מתכוון לחדול. מאחורינו מתחילה להתרחק המלחמה החטופה, ולפנינו נפתחות שנים ארוכות של יתמות.
“מיום שחזרנו ארצה”, אמר לי אבי פעם, “מחקנו כל מה שיצרה הגלות. ואנו מתחילים הכל מחדש. לא חזרנו לארץ כדי לסחוב לכאן בחזרה את כל ארץ ישראל שבראנו בגלות. לכן נתחיל הכל מבראשית. אולי עכשיו”, אמר מתוך איזה הרהור סתום, “אולי עכשיו נוכשר לגלות אחרת, חדשה”.
פעם אחת, כשעלעל באיזה ספר חדש אמר לי:
“לא הבאתי אתי גם ספר אחד מספריו של אבא. כולם השארתי שם, בגלות פולין שנולדה מגלות אשכנז, שנולדה מגלות ספרד, שנולדה מגלות אחת, שנולדה מגלות קודמת. עכשיו נתחיל לרכוש ספרים חדשים בני, ספרי ארץ ישראל האמיתית”.
כשבאתי לירושלים אחרי המלחמה החטופה, היה לבו של אבי בתוכי. עיניו היו בתוך עיני. ראיתי את הבתים כאילו שנינו רואים. שמעתי את הקולות כאילו שנינו שומעים. ספגתי את הריחות, ההמולות, הצבעים המאובקים, כאילו אני מהלך עם אבי ושנינו סופגים את ירושלים. במקומות היפים עצרתי ושוחחתי עם אבי.
“הנה לכאן היינו הולכים, אבא”.
“כמה יפה מכאן ירושלים, אבא”.
“וכאן אבא בבית־העלמין העתיק הזה, אין שום שורש למשפחתנו?”
“וכאן אבא, בישיבות המחניקות האלה, לא למד אף אחד מזקנינו?”
במקום אחד צר, חצוב באבן, עצרתי. איש לא היה סביבי. כולם מהרו פנימה, פנימה. להרוס אל הקודש, לנשק את האבנים המוכתמות בדם. איש לא היה סביבי, לכן צעקתי.
הרי בשלך אני כאן, אבא. הרי למענך אני כאן, אבא. הרי לכבודך אני כאן, אבא.
“כן”, אמר אחי, “זה לא צודק כל כך. כאילו קצת שכחנו”.
“לא”, אמרתי, “לא שכחנו. המלחמה מילאה אותנו”.
“נכון”. אמר אחי. “וזה לא צודק”.
“זה לא ענין של צדק”, אמרתי. “הלב הוא קטן, ועכשיו הוא מלא במלחמה”.
“אתה עוד חושב שעוד נתפנה, ועוד נזכור?” שאל אחי.
“כן”, אמרתי, “אני בטוח”.
אחי מיעך את כומתתו ותיקן את חגורתו שנשמטה.
“אתה יודע”, אמר, “דבר מוזר. קצת קשה לי להסביר. קשה לי להבין. אני כאילו לא שכחתי לגמרי, אף שעה, אף רגע. זה רק נדחק הצדה, אבל לא שכחתי, כל הזמן”.
“כן”, אני אומר, “זה משונה. וגם אינני מאמין שאפשר לשכוח. זה רק שוקע קצת. אבל פתאום זה חוזר בחזקה, בחריפות, עד שאתה נצבט”.
“נכון”, אמר אחי. “אבא צובט את לבי בלילות”.
“כבר מאוחר”, אמרתי, “אני צריך לנסוע”.
“אל תיסע”, ביקש אחי. “הישאר קצת”.
“לא”, אמרתי, “אני לא יכול. כבר מחכים לי”.
“נתחבק שוב?”, לגלג אחי.
“כן כמובן”, שמחתי, “בוא, נתחבק”.
התחבקנו שוב בשתיקה. אבל בלא הכוח שבחיבוק הראשון. הימים שעברו וימי היתמות שלפנינו סבבו אותנו מכל העברים. ואבינו השקיף אלינו באהבה גדולה.
כשנפרדתי מאחי כבר השחירו הזיתים במדרונות ועצי־התאנים הפכו לגושי צל. התרחקתי ממנו והוא התרחק ממני, לתוך מעגלי הטנקים החונים. הילת אור גדולה ריצדה בשמים, מדרום, מכוון ירושלים. העם נהר לשם בזרם אדיר, הוֹמה, אין סופי.
“כמה חבל”, אמר אחי, “שאבא לא יראה את ירושלים. לא יעמוד מתחת לכותל. לא יהיה בחברון”.
“כן”, אמרתי, “חבל מאד. שלא נוכל להריח יחד את האבנים. שלא נוכל למשש את החרסים, שלא נראה את ארץ ישראל כמו בוקעת מחדש”.
אחי נשען אל אחד הטנקים המוחשכים ונפנף לי בידו לשלום. עוד מעט והוא נסגר בתוך החושך שעט על ההרים, נשפך עליהם וכיסה אותם כולם.
גם הוא זכר. גם הוא אצר את הדברים בתוכו. ולא נתן להם לעלות אל לשונו. גם הוא הרגיש שמעכשיו יהיה הכל אחרת. גם הצער, גם הזכרון.
נפנפתי אליו לשלום מתוך המכונית. הוא לא ראה. הכל השחיר, ואני בתוך הלילה, על הכביש, הרגשתי איך לבו של אבי נכסף לירושלים. מאז שנפטר אבי לא הרביתי לחשוב עליו כמו באותו הלילה. אחרי שנפרדתי מאחי, וירושלים שרבצה מאחורי, שלחה את אצבעות הילתה המאירות עד קצווי האופל.
כשהובילו את אבי לקבורה בכו עליו מן השמים. הברקים הבריקו והרעמים הרעימו בראשי העצים. גשם חזק ירד לאורך כל הדרך. הרוח חדרה מבעד למטריות והרטיבה את בגדי המלווים ואת פניהם. ואמי אמרה: יהודי חזק ליווינו היום, יהודי צודק. הביטו, גם השמים בוכים עליו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.