רקע
אלישע פורת
לאחר הגשם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עכשיו אני יושב אל השולחן ומצייר אותיות. נפשי משתעשעת משעמום. אין מלים בקצה עטי. אין גם לי מלים. ובלי מלים אין המשפטים נחרזים. והים, חרף כל הנחלים ההולכים אליו מכל קצות הארץ, איננו מלא. לכן אני יושב אל השולחן ומצייר אותיות. אני משחק בצורתן, מזנב להן זנבות חדים ומסלסל להן סלסולי כפל ושילוש. עושה מהעגולות מרובעות ואחרי כן הופכן, ועושה מן המרובעות עגולות. עכשיו אני שומע את קול הרעם מכה בחלון ושדרת הברושים מתחילה להשתולל ברוח החזקה. אני יודע שהגשם כבר אינו רחוק, אני חש את ריחו המרוחק, אני שומע את קולו העמום מתקרב, נחלש ומתחזק, נשא עם גלי הרוח הנשברים אל הברושים.

פתאום אני חושב על האנשים בבתיהם, על האנשים העומדים בדרכים עכשיו, ברוח השורקת ובגשם המצליף. ועל האנשים שאינם כבר. האנשים שבבתי־הקברות, עכשיו, בגשם, בתוך הצל הכבד של העצים הרטובים מאחורי גדרות־האבן שעולה בהן הטחב, ובסופי השבילים ליד הרחבות שמוטלים בהן נרות־תמיד חלודים מיום העצמאות האחרון. הדברים שאני חושב עליהם ממלאים אותי ואינני יכול עוד לשבת. לכן אני קם ולוחץ מצחי אל הזכוכית. בחוץ כבר ירד מסך אפור על העצים ועל הבתים, והמים המיותרים מתחילים לרוץ בתעלות. אחר כך מבריק ברק והרעם מתפוצץ ממש מעל ראשי ואני נפחד מאד פתאום, ואני מרגיש כאילו אני ניצב בטבור הסוּפה, כאילו אני מתגלגל בלב המערבולת של הרוח, כאילו אני החשמל הרץ לפני הסערה ומבקע את הארץ בבוהק חזיזיו ואחרי כן בנהם רעמיו. אני מתהלך הלוך ושוב עד קצה החדר, ממש עד הדלת, ושב חזרה אל החלון הפתוח לסוּפה. ואני חושב כמה הקירות דקים, וכמה הגג רופף, ואיך כל החיות המבוהלות מתפרעות מפחד בהילכדן בסוּפה. ואני חש ממש כמו חיה מבוהלת, ואינני יודע לאן לרוץ, איפה להיחבא, ואיך להימלט מכאן. ואז שוב, בסנוור לבן, מתפקע הברק עם הרעם על התקרה. ואני מתכווץ כולי. אבל עכשיו אני יודע שהסוּפה מתחילה להתרחק, ואני מזדקף מול התקרה וחוזר אל החלון לראות את המבול המסתער, לשמוע את קולו המיוחד, ולדעת שהרע כבר עבר ועכשיו צריך לצפות רק לטוב.

אפשר לשמוע מן החלון את המיית הים הרחוק, ובדממה שתבוא בלילה אפשר יהיה להבחין ממש בשאון־המשברים על החוף הרחוק. זועם – אבל חדגוני, תוקף – אבל תקוע במקומו. כמה מדהים, אני חושב פתאום, לקום למחרת הסוּפה ולראות את הים מעבר לחלון. אלמלא הייתי חולה הייתי קופץ עכשיו אל הגשם ומפקיר עצמי לסוּפה. או מסתגר בתוכי ונצמד אל שדרת־הברושים ותולה עיני־בהמה בגשם, מחכה עד שיחלוף, ובינתיים בוחן מקרוב את השינויים החלים בחול האדום, בבוא עליו המים. ואם יגבר הגשם אתחוב פני באדמה ואראה את זרעי הקיץ סופגים ותופחים ונובטים ועולים, ירקרקים וקטנים, אבל זהו כבר הדשא שיבוא אחר כך ואלה הפרחים שיפרחו. שאם יהיו יפים באמת, אקטוף אותם לאגודה ואניח אותם על קבר אבי. ושוב אני נזכר באבי ובמקום שהוא מונח שם, עכשיו, בגשם השוטף את העלים האחרונים שעל מצבתו.

בימי המחלה האחרונים נעשה אני דומה לאבי. לזולתי קשה להבחין בכך. כשאני מדבר אל אשתי או אל הילדים אני שומע את קול אבי מדבר מגרוני. אותן המלים, אותה הצרידות, אותו ההגוי. אני עוצר בתוך המהומה ואמר לנפשי: אני מדבר או אבי מדבר. ולא רק ענין הקולות והמלים כך. גם התנועות, תנועות הידיים המלטפות, העוויות והפרצוף. הפיהוקים, השיעול. מדהים, כמובן שזה לא אותו הדבר, אני מתפלמס עם עצמי. רק אני יודע איך היה נוהג אבא. אבל זוהי טעות. לא טעות ממש, כי הדמיון מדהים גם אותי. לפעמים, היד הלוטפת את תלתלי־בתי מכניסה אותי לדמדום מוזר. אני המלטף והמלוטף גם יחד. הלא ידי היא המלטפת את ראש בתי, ויחד עם זאת כאילו אני הוא השוכב בחיק אבי, כמו אז, לפני הרבה שנים, וכמו ידו הטובה נעה על ראשי ומקרינה חום נעים כזה, בטוח ומפייס.

אני מחפש את עיני בתי, אני מבקש בהן את הזוהר המוּכּר, המכיר תודה, את הזוהר הקורן כאילו מעיני שלי אל עיני אבי. אני מצפה לשמוע את גרגור־ההנאה המתפנק העולה ממנה, כמו מחתול מתחנף, ואני זוכר כיצד עלה ממני הגרגור הזה, תחת כבדן המתוק של ידי אבי המלטפות.

אחר כך הכל חולף, ואני רואה שהיתה זו אחיזת־עיניים. מעין קפיאת הזמן ושובו לאחור. אבל זה חולף. ובתי זו בתי. ואני הוא אני החולה עכשיו אמנם, אבל עניני־חולין כבר טורדים את רוחי ואני כבר צופה אל הימים הארוכים שמעבר למחלה. ואבי הוא אבי. והוא לא יחזור ממקום מנוחתו, שם בצל האקליפטוסים הענקיים והמזקינים ההם. רק דמותו בתוכי חיה בדממה. ובימי מחלה כמו הימים האלה, היא מתפרצת החוצה ומביאה אותי לידי מחשבות מוזרות והרגשות משונות.

כאילו הזמן האכזרי אינו זורם רק מההתחלה אל הסוף, אלא לפעמים גם מהסוף להתחלה. והדברים שכבר באו וכבר בכיתי בגללם בכי גדול טרם באו ואולי גם לא יבואו, ומחר בבוקר, בשוך הסוּפה הנוראה הזו, תעלה שמש נפלאה ונקייה על הכל ואבא יטול את כפי בכפו ויקחני עמו לטיול רחוק, אל ים־הפרדסים שצבעו ירוק סמיך ופניני־כתם צוחקות אל הילדים הנפחדים המטיילים ביניהן. וידו הגדולה, ידו החזקה, תלחץ ידי ידידים ותניס אויבים. ואנו נלך הרחק ונחזור מאוחר כשהיום כבר כמעט עבר, והארץ הנפלאה שראינו בטיול תהיה כמו סוד גדול בין שנינו. ואיש לא יוכל לדעת ואיש לא יוכל לשער את מה שרק אבא ואני יודעים. בימי המחלה האחרונים אני מרגיש שאני נעשה דומה לאבי. אני יודע שחלק מן הדמיון הזה, אלה דברים שאינם דומים. אבל אני רוצה שכן יהיו דומים. אבל אז מחלחלת בי הרגשה רעה ועקשנית של הפיכת־הזמנים. לפעמים אני אומר מלה וחושב עליה מייד כאילו לא אני אמרתי, כאילו אבא אמר. ולפעמים, כשזרועי מתגלה מתחת לשרוול, אני מקרב אותה לעיני ובוחן אותה מקרוב, כאילו יד אבא היא ולא ידי. ואחר כך אני שומט אותה ברוע־לב, ואומר לעצמי שהכל שטויות ומה שקרה קרה. אולי לא היה מוכרח לקרות אבל קרה. ואני איש קטן מכדי לשנות את הדברים, ואין גם אל מי לבוא בטענות, כי אף אחד לא יוכל לתקן. וצריך להבין שזוהי דרכו האחת והעצובה של העולם.

אני מתרחק מן החלון ומותיר בו טביעת־נשימתי ולחץ מצחי. אני מסב עיני מן הסוּפה שבחוץ וחוזר ויושב אל השולחן. אני לוקח את העט ומתחיל לצייר על הנייר אותיות וסימנים שנראים לי כמו ברקים ורוח־גשמים, ועננים כבדים ואפורים. וכמה סימנים דומים לכתב הנוקשה והזוויתי שבו חרוּתוֹת אותיות שמו של אבא בלוח האבן.

עכשיו שהגשם חלף אני שומע את זרימתו בפחי־המרזב. בשמי־הערב האפורים והרכים צורחות האנפות זו לזו. אני יודע שהמים יורדים עכשיו מהמקומות הגבוהים אל הבורות והשקעים. עכשיו נוצרות השלוליות. הטיפות נושרות מן הצמרות ובדרכן הן מכופפות עלים ומתופפות בקול עמום על האדמה. עכשיו, לאחר הגשם, החשרה השחורה של העננים נוסעת מזרחה אל ההרים הכהים. ומשם הלאה. ואפשר לדמוֹת ששומעים את קול המון הגשם בהתרחקו. עכשיו מחלחלים המים בפרדסם למטה, אל בתי־השרשים. ובבתי־הקברות יורדים המים אל תוך הבורות. ודרך העפר הם מגיעים.

תפילותינו לא.


המלצות קוראים
תגיות