הערב התעוררתי, והזיתי כך:

דמי חוזר, חוזר ממסעותיו. יקיצתו רעה, נכאבת. אינני יכולה לעצור את פעמי דמיונותי. רצים רצים בתוך ראשי. בתוך הערפל שמדביק את שמורותי. בתוך הצער הזה, בתוך האֵין־חשק הזה. לשכב ככה עטופה, קריאות העורבים בחלון מתמעטות. חוגותיהם אפסות. אינני רואה אותם כבר ואינני שומעת. וגם הנוצה המנוקרת מדלדלת מאחורי חלוני בלא קול. עכשיו מרפה ממני הפחד הפתאומי הזה, ונבואות הלב השחורות נמלטות להן. הצפייה אוכלת בי עכשיו. כרסומיה מנסרים בתוכי. יקיצתי בלולה בה, אני טועמת בה, על לשוני. הצפייה הפתאומית הזו. ונבואות הלב, כך אומרות:

היום אולי יבוא מכתב. היום מכתב יבוא. היום מכתב אליך משליחך. היום.

הכל מוזר יהיה לך היום, כמו שקראה בכף ידך המנחשת. מוזר הכל יבוא היום. מוזר.

היא אמרה:

הוא יכתוב לך בתי, הוא לא ישכח.

והיא אמרה:

אַת יודעת שהוא חי בתי, אַת יודעת. ואין כלום מוטבע ברקתו. רקתו תמימה. אני את רקתך תרה, אהובי. באצבעות הוזות.

והיא אמרה:

קחי לך זמן בתי, להיות אתו. קחי לך זמן בתי, לקרוא במכתביו. קחי לך אומץ בתי, לתת בו אמונה. הואל לא עזב אותך, הוא לא נתן אהבתו לאחרות. קנאתך תפלה, הלא תדעי. שווא מלחשים לך העורבים. לחשם לחש רע. נחושם נחש מר. הזהרי לך בתי משכמותם.

היקיצה המתקשה, המתייסרת. כמו להחלץ מתוך איזה בוץ עמוק. כמו להגיח מתוך איזו עיסה צמיגה. מי מתחרט? אמרי, מי מתחרט. על מה אַת מתחרטת? קחי לך זמן לחשוב. לטפי את קצה אזנך. לטפי באצבעך, כרכי עליה סלסלות שיער. נשקי את קווצותיך ואמרי, מי מתחרט בתי, מי.

צללים מרקדים על הקירות. בחלונות נופחת רוח. רוטטים רוטטים פסי האור הנשברים. שוב חמקו ממני יקירי. כאילו נרעדו, כאילו נפחדו. אל תושיטי יד אלינו, כמו התחננו. אבל אני רציתי. לא מצאתי כוח לוותר. שלחתי אליהם ידי, והיא ראתה את קצה מנוסתם. על הכסא מכתבך איננו. המנחשת אמרה, אך המכתב לא בא. והעופרת שברקתך מסתחררת מול עיני. שעות עוברות עוברות. אני מוסכת חום וכובד בדמי. להשכיח את כובדך, אהובי, לנהות אל שכמך. הבט, הנה ידי שלוחה אליך ופרושה. כחול הלח והלבן בבוקר ים. בחריצים האלה נתלמים חלומותי. היא ראתה הכל והיא יודעת. ידעונית זרה אבל נזקקת. ואתה אהובי, שליחי הרחוק, יודע לקרוא בקווקווים? הנה כפי רכה. הנה כולי רכה. אני מתרפה, כמו חיה עצלה בחומה. אני ננסכת אל גביעי געגועי. אתה לופת אותי בשני בזיכי. לפיתתך נכאבת, אבל הוסף. אל תגרע ידך, אל תמשכנה. אני אל כתפי אני תרה. זורקת עיני אל מאחורי ראשי. גידי צוארך מתמלאים בדם. גידיך המלאים מיטב חלומותי.

שוכבת אני וחולמת. אחרוני פעמיך מפעמים בתוכי, עם פעימות דמי. שוב אחרו פעמיך לבוא. שוב אחרו ללכת. תמיד שרויה בצפיה. תמיד כרויה אליך. תמיד פורשת כפי הלבנה. נחש אהובי, נחש. נשוך את כפי, אהובי, נעמה נשיכתך לי מנחוש קוסמים. כמו בקדחת מטיילים בגופי גרגרי טובך. מי מתחרט, אמור, מי. אני אינני מתחרטת. שוכבת אני וכומסת. אבל אינני מתחרטת. ידי נשלחת, כהוזה, אל הכסא. המכתב שכתבת היכן הוא. אם לא אקרא במכתבך עכשיו, לא אדע את פשר חלומי.

הערב, רק בך הזיתי. ופחד הלילה עוד הוא לפני.

מאז נסיעתך שנתי רעה. וכך אני חולמת:

הפחד הפתאומי הזה. נבואות הלב הללו. חוגות עורבים שחורים בצמרות הברוש. החלומות המוּכּרים שבים ועולים:

תמיד תמיד הם מתחילים כספוג. חסרי צורה, מפרכסים. ראשיתם מואפלת, רכה, חולמנית. כמו טבולה באיזה ערפילים ענניים, צמירים. ואחר כך, תמיד מאחורי איזה רקע שכולו צפיה, נובטים געגועים. קשים, מופרכים, מטרפים. ושוב הכל נמחק, בתוך איזו מערבולת קשה. ושוב, כמו באיזה סדר:

הפחד הפתאומי הזה. ועכשיו הוא מַלאֶה יותר. חדירתו ללב אטית יותר. הוא מפעפע בתוך הדם. חומו עולה בתוך עורקי. מתנקז בתחתיות צוארי. ואז הלב מתנבח פתאום, באיזו עווית מפרכסת. נבואות הלב הללו שבות ומתדפקות על המבואות. ומבעד לתריסים, לתריסים המוגפים, קוראים עורבים ומצווחים.

גם אם לא אוכל לראות, אוכל בחלומי לשכב ולשער:

רוח קלה מרטיטה את הבדים הרכים בצמרות. הרוח ממעידה את העורבים. והם מפרכסים שם. נופלים למראה, פורשים פתאום כנף שחורה, מאזנים עצמם באיזו דבקות חשודה, ומתייצבים. תמיד מתייצבים לבסוף. ואחר כך, במשך שעה ארוכה ארוכה, מסתחררות חוגות שחורות. מן הצמרת הירוקה אל השמים הריקים, המואפלים. ושוב אל מעידות הרוח. ושוב סחרחר חלילה. זה בזנבו של זה. נוצות מנוקרות נושרות, טפרים חדים צובטים בבשר העץ והשרף בוקע ויורד. דביק כל כך, ומשמר את כל מראות הרוח.

עכשיו אני לוקחת לי רגע קטן בחלום, וחושבת:

אילו רק ניתן היה לעצור כאן את החלומות. לשאוג אל העורבים, שקט, עכשיו כילאו קריאותיכם. עכשיו החלומות נעצרים. עכשיו יש לנסות להבהיר את הרקיעים. לרדת מן המיטה, לצלוע כמו על קב, להינגף במשקופים, לצאת אל המרפסת. וכאן כמו להצמיח פתאום כנפי פתע, לנפנף בהן, לדאות אל צמרת הברוש. העורבים נסים עכשיו, נסים. ותמיד בסדר זה:

אישוניהם מתעצמים פתאום. ובא אז רגע ארוך כזה, של עין בעין. ועוד יותר: אישון בתוך אישון. אישוני העורבים שחורים. נבואות הלב שחורות, והפחד הפתאומי הזה, מחלחל מחלחל. אין מה לעשות, רק לדחוק אישון לתוך אישון. עד שהעורב מגמגם משהו, משיר נוצה נקורה, מועד ומחליק למטה, הולם בענפים הפנימיים, היבשים.

עכשיו אולי הרגע הבהיר של החלום. עכשיו אני מולכת בחלום כולו. עכשיו אני קוראת: הסתלקו. מן הברוש הגבוה שעליו אני ניצבת אני רואה המון סביב. מוטב שלא לשאול איך אני ניצבת. זהו ענין שאינו מתברר אף פעם. על רגלי? אולי ירשתי את טפריו של העורב? ומקורי, כבר כבר יגעגע את נבואות הלב השחורות? הוי לא. רק לא מן המקור הזה.

פתאום מן הנקודה הגבוהה הזו אני יכולה להשקיף על הכל. אני מפשילה את מלבושי, אני מחוללת על חוד צמרתו של הברוש. אינני מועדת כמו העורבים. אני מסתובבת, העולם רץ מסביבי, כולי תלויה. אצבע קטנה שלי מחברת אותי אל מה שלמטה. אני נמשכת לעוף. אני נטרפת לדאות. על כתפי אני תרה. מתי מתי יאחזו בי ידיו של אהובי. מי אתם עורבים? הביטו אלי, גם אני מתאזנת על בוהן קטנה ולבנה. אלי, אלי הביטו. גם אני ניצבת. גם אני מתיצבת. הרקיעים הכחולים אינם מבלבלים את עיני. הכוכבים למעלה, אני יודעת. ולמטה, רק בבואות של כוכבים. לא אֶסק אל האדמה. לא אבלבל באופקים. לא עכשיו. לא אפצח מוחי אל האדמה הקשה. אהובי הרחוק, אהובי המתוק. על כתפי אני תרה. טביעות צפורניך טובעות בבשרי הלבן. עיני עורבים שחורות חגות סביבי. בי אינן נוגעות. אנין יכולות. אני מבוצרת. חומת זכוכית שקופה עטויה עלי עד אלי, לרגלי, מתנפצות. אבל בי לא. אהובי, אני זורקת אליך את אדרת הזכוכית. לבש אותה עכשיו, בכל מקום שאתה נמצא. אתה תהיה מבוצר. ואני נבצרת. מקורי העורבים מנקרים בלבושי. עוד מעט תשבר הזכוכית. והרסיסים ישטפו למטה, אל תוך הברוש. עלה גם אתה על איזה עץ, הראה פניך. אפשר לראות עכשיו לכל מקום שהעין רוצה. אני אראה אותך מכאן. איזו שקיפות איומה עכשיו. מתי תשוב משליחותך, אהובי? הרי לא בשלי נסעת? הרי לא מאתי ברחת?

על כתפי אני תרה. אחרו פעמיך. אני לא יכולה עוד להמשיך. כבר זמן בחלומות לרדת.

גם הירידה לא תבוא בפתאום. יש זמן בחלומות לצנוח. היא תבוא כך:

אני עוד אצעק אחת או שתים אל אהובי. שליחותך, לא בגללי. נסיעתך, לא כדי לברוח. ושובך יהיה אלי. רק אלי תשוב. ענה, ענה, אינני שומעת. איש לא ישיב לקריאותי, אני יודעת. אפרוש כפי ואצנח. האופקים יתחלפו לי פתאום. אנחת אל הכוכבים. רע רע, אני חושבת, שכחתי לנסוק. קצוצת אצבעות אצנח אצנח. עורי החלק לא יקרע בענפים, לא ישרט. שום איש לא יוכל לשמוע אותי צועקת. והעורבים יעופפו אתי, מולי, סביבי ובתוכי. ויקראו לתוך גופי קריאות מפחידות. בגללך, בגללך. לא ישוב אליך אהובך. משליחותו, לא ישוב. לא ישוב בכלל. וכבר איננו חי. לא חי ישוב. הכדור ברקתו, באצבעותיו שילח. בעצמו טרף. נטרף נטרף. במקוריהם ינקרו ינקרו בי. לא ישוב אליך אהובך. והפחד הזה יזנק אלי פתאומי כזה, נולד תמיד מנבואות הלב. חוגות העורבים אל תוך גופי. לא ישוב לא יעלה. בתוך רקתו, טבוע. איש לא יוכל לחלצו. איש לא יוכל לחלץ מתוכו. זה הסוף, אל אן אַת מתעופפת? עכשיו עצרי. הקיפי את עצמך. תורי את כתפיך. את אחורי צוארך. ראי לך היכן הוא מסתתר.

ואני, במעופי המהיר אל האדמה, אקח לי זמן להעיף מאחורי ראשי. אני את כתפי אני תרה. שוב ועוד. אינני מרפה. הרוח שורקת באזני מנגינות רעות ואני אינני יכולה. מישהו מקשיב בתוכי, מתוך סקרנות רעה. מישהו מתעקש בתוכי להתאכזר אלי, בכוונה, בכוח. מישהו שובר פרקי נשמתי לאט לאט. מישהו סוחט אותי ואני אל אהובי אני נמשכת. לא בשלי שליחותך? לא בשלי טירופך הרחוק? לא בשלי מנוסתך הזאת? גיחות הפחד פתאומיות כל כך. נבואות הלב הארורות. העורבים השחורים מקרקרים שליחותם במרומי הברוש. כמו באיזו קדחת אני מטלטלת שערותי. על לובן הסדינים סחרחורת אפלה. את עיני אני עוצמת. את גופי אני אוטמת. לא לראות לא לשמוע לא לחוש. ולא להרטיט. אני הודקת את בשרי: להתאפק ולא להרטיט. גם אם תגבר הרוח. גם אם תחרוש בחודי צינותיה על עורי. כמו באיזו קדחת אני זורקת עצמי למיטה, ושומעת עצמי קוראת. שום איש לא יוכל לשמוע. שום איש לא יוכל להגביה צוארו אלי. שום איש לא יראה אותי טווה עצמי, מסתחררת, צונחת, טובעת. הקדחת מטיילת בעצמותי. הקדחת מסיתה את אהובי. זנח את שליחותך. הנח את אהוביך. למה תבגוד, הרוחק הוא איום. אני צועקת אליו. אני מתחרטת על הכל. החרטה אוכלת בי, מכרסמת בתוכי. לא צריך, אינני מבקשת ממך. לא, אני מתחננת לפניך, על ברכי אם תרצה, אני מתחרטת. אתה אל תתחרט. אתה השאר רחוק. אתה בזה אל תערב ידך. תן לי את ידך ואנשקנה.

מאז נסיעתך שנתי רעה. והחלומות בלילות אותי מבעתים.

לפעמים דמותך דבקה אלי. כמו צער בחלום. ואז אני רואה:

בבית המנחשת, הערב כבר ירד. בחוץ על ההרים משתחווים ברושים. אני אצלה בפנים, בתוך החדר. היא בעיני תוקעת מבטה. כמו ילדה ידי נמשכת אל מצחי. לשמור שם בין עיני שלא תירק בי אש. אחר כך היא יושבת, דבריה מתרככים; שבי, נשמי עמוק, פתחי את החלון. אני רק לעזור רוצה. ומרחוק אני רואה למי שרע לו. לי רע מאד פתאום. הרוחק המדהים. אליך. פרפוריך. חוגות עורבים, השחור בצמרות. אני יושבת. התנור לוהט. והיא אלי זורמת. תני את ידך, הפשירי קשיותה. אני נאנחת. מפשירה. נכנעת. זורמת גם אני. אליה או אולי. גם לך כואב. גם לי, גם לי. תני את ידך, הראיני כפתך. אני מראה, פורשת. מותחת את ידי אל מול האש. טיפות זיעה נוסעות על תעלות מצחה. על כל גופי היא מרפרפת בידה. מקפת, מגששת. כמו פרפרים רצות ידיה מסביבי. ידה אל מול הלב. כואב? הלב כואב? הפחד הפתאומי הזה. זנוקיו הפראיים. מלותיך שאזלו. כן כואב. אני כולי נכאבת. פתאום אני בוכה. אליה, בלי בושה. אשה זרה, מול להט התנור. בחוץ על ההרים משתחווים ברושים. הוא לא יחזור, אני קוראת. אני יודעת, הוא הלך. הוא לא יבריא. הוא לא יחלים מן הקדחת. אלי הוא לא יחזור. הוא לא יוכל. אני רואה, בחלומות, הוא בין בגדיו מסתיר. בלילה, בסופה, הגג נוצץ. איני שולטת בלשוני. הכל נבלל. ודמעותי גם הן, לא מוסיפות. הוא לא יוכל, אני לוחשת, הכל כל כך כבד. אלי הוא לא ישא את זה. הוא יתמוטט בדרך. בינינו אין שקרים.

שתקי, שתקי עכשיו. ידיה על ערפי מותחות מותחות.

עכשיו כבר די, אמרה אחרי שעה. מחר תבואי שוב. אני לך אשב ואחכה. פתאום משכה ידי. בואי אלווה אותך. בחוץ כבר קר. הלכה אתי, נושמת בכבדות. על גב ההר ברושים משתחווים. לבוא או לא, עולות בי מחשבות. הרוח מיללת באזני. המחשבות אצות. נוסעות. אני עכשיו יודעת. אל בית המנחשת אולי אשוב מחר. אני צריכה את חום ידיה. והיא את געגועי. אמרה שלום, לטפה את עפעפי. ומעילה ברוח נרעד בקצוותיו. אבל לשוב לא שבתי. אתה ומכתביך. ועד מתי תנבור בתוך ראשי?

הבוקר נפלתי לתוך תרדמה קשה. ובחלום ראיתי:

ירק פרדסים כהה. כוכבי פריחה לבנבנים. ריחות זהב מאופפים. אתה בלבוש אביב קליל מתוק. גופך יפה, מתוח. ראשך נטוי, משוח. הלילה בא, ההדרים פורחים. סופת אביב אפילה פורצת אל תוך האפלה. דרדור הרעמים מתנפל משמים. וארצה הגשם בא. אופל באופל מתקשר. חשרות כבדות חמות. וחשרתי שלי אליך מתפרצת. אתה תצחק: הידעונים אומרים. ההיא, המנחשת. מה היא סיפרה לך שם, מתחת מדרגות. אתה תצחק: פתיה, קווי היד לאן הם מוליכים. לאבדון. היא וכל קלפיה הטרופים. אבל אני לצחוק אינני יכולה. אני, בתוך לבי, אני בוכה. אני לאור ברק חופז אני רואה. אותך. והרובה ביד. לא, אחרת: הרובה מסותר מתחת לבגדיך. אתה מסתיר אותו. אמור, ממי אתה מסתיר. אני רואה ברור: הרובה גנוב עמך. בלילה לנת עם שומר הלילה. בצריף, בחשכה. הוא לא ידע אף פעם לאן הלך רובהו. הוא לא ידע אף פעם מי קרע את רקתך. הרקה, עכשיו אני יודעת. כדור עופרת טבע בה ונכנס. שעת לילה מוקדמת הוממת. אתה כולך במלבושים יפים. חגיגיים כל כך, צרובי קנאה. עורבי הנחושים נחים נחים. הצמרות ריקות הלילה. רק אני שם מעופפת, ממעידה רגלי. אני אליך צופיה. אני אל כתפי אני תרה. אני אל עצמי מאותתת. מתחתי, רבוץ באפלה, מתנוצץ מגשם חם, בית אריזה ישן. חורק ברוח. עזובות דלתיו. על עמודי העץ שלו, הנרקבים, טפסו הפטריות. בחול המבולל באפר מתהוללים החרדונים. רחוק כל כך מיהרת לעזוב. עמוק כל כך ביכרת להכאיב.

אתה תצחק: חלומות סומים. הבלי פותה. רוחות של הזיה.

אתה תצחק: על דעתך העבירה אותך קנאתך. איזה סוף לי אַת בוררת? מה לי אַת מכינה? חיה רעה. ידיך בראשי. מושכות ולא מושכות. אבל כאב נותר. רופף, מגעגע. מי מתחרט אמור, מי. אל תאמר בשקט. צרח לתוך הלילה. הלא הסוף קרוב, קרוב. מי מתחרט עכשיו איני יודעת. אבל מי יתחרט מחר, יכולה אני לנחש. לא שנינו נשאר. לבוקר אור, אחרי סופת אביב. הגג המתנוצץ יטיף את טפותיו. מפולת לבנה תכרע לרגלי העצים. הרוח היתה פה, היתה. אבל הרחיקה כבר.

עורבי הנחושים מקרקרים בתוך לבי. אני נפחדת שוב. הפחד פתאומי כל כך. ואין מכתב ממך על הכסא. אתה שרוי בארץ רחוקה. אתה שקט אבל אני רועדת. אני זוכרת בעל פה את כל הבטחותיך. אתה אמרת, אל תדאגי אשה, אשוב במהרה. המרחק משביח את הגעגועים. אבל עכשיו אני מועדת. הצמרות רכות מדי. אינן נושאות את כובד מראותי. ברח עכשיו אהובי. קום ברח. כי החלום נמשך ואני איתו, אחריך מרדפת. ברח, כי לא תקום. אל תהיה כמו ילד. אל תדחף בגבך אל קיר בית האריזה. אני ראיתי. הוא מסותר בתוך בגדיך. אתה לקחת. אתה תירה.

עורבי הנחושים פורחים בבהלה. קול היריה פוקע באזני. רגלי מועדת ואני נופלת. אני רוצה לתור את כתפי ואינני יכולה. אני רוצה למוש את גידי צוארך המלאים. אבל היריה פקעה, והעורבים פרחו. ריקים נתלים גידים בצוארך. אני מושיטה את ידי. אתה חומק. אני חותרת אליך, אתה נמלט.

אתה תצחק: הידעונית הזו, חנקי אותה בשמי.

אני אבכה. אני כבר בוכיה.

אני נפחדת שוב. אני תמיד נפחדת. ושוב אתה נמלט בארץ רחוקה.

בןקר אחד, כמתוך תנומה, אזני שומעת:

אשה בהרים הולכת. קצות מעילה ברוח נרעדים. בפניה לא אוכל להבחין. אולי לי דומה, אולי לא. היא שרה לה ואני אחריה מדלגת. מה היא שרה לה שם, שאני מוכרחה לשמוע. קולה מושך אותי, צובט בתוך נפשי. מרחוק, אנחנו וודאי מצחיקות. האחת מהלכת, מאושרת, לא חשה בכלום. האחרת מאחוריה, מרודפת, מטולטלת ממה. רוחה לא שקטה. איזה רוע פראי בצעדיה. מרחוק, אם מביט בנו מי, מראנו מוזר. פתאום אני קרבה, פתאום אני שומעת:

מדוע תדחני, כסחבה תשליכני

ואני, אהבתיך כל כך יקירי

ואחר כך, כל היום, שרתי לי כך. כמו ששמעתי ממנה, מתוך תנומת הבוקר. אליך כתבתי, עליך חשבתי ופי, מעצמו משורר. לשוני מאליה אליך משננת. חרוזים תפלים, אני מרגישה. בצהריים לבדי, חרזתי לי על נייר:

הרחק שם ביער

נערה לה ונער

צחקתי פתאום. הסמיקו פני. מהרתי להשגיח מסביב. לא היה איש בחלונות. לא היה ממי להתבייש. שוב צחקתי. ואחר כך קפאתי מהורהות, מעל לחרוזי הנייר. עולים עולים בי שירי געגועיך. אני קופאת, ידי מובישה פתאום: אל תתנהמי אל הרעים ללכת. לא מהם תבוא לך נחמה. כי עורך עדין הוא, ולשונך נחרכת ובידם הרוע משתהה. כי לאחרים תלכי, ובהם כולך אַת, כי אליך הם מחלחלים.

ואחר כך, כמו באיזו רוח המלים עפות נעלמות. רק המנגינה נשארת בפי ובאזני. וגם הלילה הבא אינו משתיק את זרימתה.

כמתוך תנומה, בבוקר, אזני שוב מתפרעות. מאַין הן לוקחות להן את מה שהן שומעות? פעם אחרת היה בי חלום:

עומדת אני ואוהבת. הזמן לא יסע לאחור. אתה לבוש בגדי שליחותך היפים. אני מלטפת קמטיהם.

אתה תאמר: השליחות קצרה. אני מוכרח לנסוע. כה וכה עשתה לי הקדחת. מפליא שלא הרגשת. ומה עם חלומות הניחושים שלך?

אני את שרוול חולצתך ממוללת. דקים דקים אריגי הנפש. החוטים מתפזרים בין אצבעותי. בהמון דרכים הם נפזרים. אני שואפת ריח חולצתך. רחוקים רחוקים הריחות. מעבר לימים מגיעים הריחות. שערי הנפש שם, עולים מבושמי כפותיך. כשתסע, אמולל את סדיני. כל הלילה אשב במיטה. לבנה אשב, חוורת. הסדינים עלי. את ריח כפותיך אשאף ממרחקים. במכתביך אעמיק להינעץ. אולי מהם יעלו ריחות הנפש הרחוקים. כשתסע, לבדי, אמולל בלילות את בדידותי.

אתה תאמר: אַת יודעת, כה וכה הסתובבו הדברים. קדחתי, אַת יודעת. הרופאים אומרים לנסוע. אנחנו צעירים. השנים המבטיחות עוד לפנינו מונחות. אַת יודעת, להבריא אני צריך. למחוק מתוך גופי את סימני הקדחת. ואַת הרי לא תשתעממי. מכתבים כתבי, ואל תשוקת נפשך, הידעונית, לכי לכי, הזמן ירוץ, כמו רוח בחלום. מחר תתעוררי ואני כבר שב. בגדי מסעי היפים יתפוררו בידיך לחוטים דקים. שעות נשב ונמולל. לקצת שמחה אַת צריכה. קראי במכתבי.

הלילה כל כך שמחתי בחלומי:

רואה אני אותך, קרוב, חוזר מהשליחות. אתה מושיט ידך. האצבעות קמוצות.

אתה אלי בצחוק: נחשי. מה יש ביד.

אני אליך, נרגשת כמו ילדה: לי? מה? מתנה? הוי איזה יופי.

אתה אלי בנעימות: זוחל אך לא נושך. ויש זנב.

אני משסה צפרני באצבעותיך הקמוצות. המתנה הזו תוציא אותי משלוותי.

אתה אלי בכוח: לאט לאט אשה. אַת בידי עכשיו. לא תמלטי מהר. שמרי נקירותיך למחר.

אני נתלית על זרועך. אתה כל כך חזק. ואור עומד בתוך החלונות.

זוחל, אתה אומר אלי, אך אותך לא מנשך. נישוכי שפתיך מאחורי אזני. עורפי לפניך וחומך עולה בו, זוחל זוחל בערוציו. ידך פתאום נפתחת. על כפך מלבין הכסף.

אתה אלי במין שמחה: תראי, בשבילך הלטאה הזו.

אני נפעמת אליך: באמת, לטאה של כסף?

אתה אלי בצחוק: לטאות על ראשך. קרוקודיל ממש.

אני אליך: לטאה של כסף, לפרוף על החזה?

אתה אלי בצחוק: זה קרוקודיל יפה, אבל כבד לשמלתך. ואת חזך המפרפר הניחי. אותו אפרום אני. כל הלילה טיילו על גופי לטאות כסופות. כל הלילה במחטים חדות פרמתי ותפרתי. אל חולצותי, אל חזי, אל עורי. קמתי אל הירח וצחקתי: לטאה של כסף הביא לי אהובי.

בבוקר טאטאתי מן הרצפה קרוקודילים אפורים. מכל הסדקים פעפעו אלי. מתנת ידך. אבל כל שמחתי הלילה, בחלומי.

היום, בשעות האור, חטפתני הזיה:

אתה פוקד אותי לפני נסיעתך האחרונה. פוקד ושר. נער, אילו היה לי, רך וענוג. ממך אוציא את הנער. לך אתן את הנער. לנו יהיה הנער, לי ולך. אילו היה לי, שחור תלתלים וענוג. ענגת בשרו צומרת את עורי. באור הלבן אתה פוקד אותי ולמחר תלך. אם לא אשוב, אתה לוחש לי וחותם אם לא אשוב, תקחי לך אבן לשימה על צווארי. אילו היה שחור התלתלים שלי מניח אבנים על מקום קברי. מתחת פקידתך אני נרעדת. אֵימות ננערות בתוך גופי. אני נפקדת לך ושרה. גם עצמותי עונות את שירתך. אם לא אשוב תקחי לך אבנים לפקוד את מקום מנוחתי. אַת והנער, באור הלבן, פקדו את נשמתי. שחור התלתלים שלי, בן פקודי, קח לך אבן קטנה לשים למראשותי. אביך נאנק שם, במחילותיו. לא ממך ביקשתי, שערו הענוג מדגדג בקצה אפי. פקוד אותי בכל גופך. פקוד אותי בכל נשמתך. נפקדת אני וחולמת. האור בבשרי מלובן. כמה לבנים פני הנער מתחת לכהיון תלתליו. נער אילו היה לי לנחמות תחתיך. על האבן נשב ואני אספּר לו. אימות רצות בתוך גופי. הוא ישאל ואני אומר לו. נער אילו היה לי, כך היה לוחש אביך בפקדו נחלת אהבתו. עכשיו עצור, האור שוקט בסמאונו, גופי אליך נצרב בצמאונו. פקדני אהובי, למען הנער. עכשיו אני אליך נישאת נישאת. שירתך מזדמרת בבשרי. נערי היפים, שחורי התלתלים רצים סביבנו, ריחות וורדים ניחוחם. נפקדת אני וחולמת, ניחוח זמרתך כשמן באברי. אילו לי היה הנער אליך הייתי מעלה אותו. על האבן עורכת, בניחוח וורדים מחליקה סביבו. ושרה לו משיריך. באור הלבן פקודה הייתי לך יותר מבכל הימים. על האבן הייתי עורכת. אימותיך מפלחות בי, כמו איבחות עוברות. ענגת בשרך צומרת את עורי. היום, בשעות האור, פולחת את לבי אבחת תחנוניך הרחוקים. מה אומר לנער כשישאל. מה אומר לנער על אביו.

בשעות האור בשעות ההזיה אני נחטפת. אני הוזה פתאום:

אתה הולך, אנחנו נפרדים. אתה לוחש אלי אני עוד מקווה. אתה בודה לך פתאום חיוך נכלם. אני רוצה לקרוא האור בחלונות. לא תתחרטי, אתה שואל. על מה. הילד, לבדך, אני רחוק עכשיו, בינינו הקדחת. אני אומרת עוד ילד עוד תקווה. אתה צוחק. אני פתאום נזכרת. לטאות של כסף עולות בצוארי.

ויש ימים בהם הכל אחרת. יש ימים שלא אני היא החולמת. בי החלום מוצא את מישחקו. שוכבת אני ונחלמת.

הזמן יעצור מסעו. אליך לבי מתהלך. אתה אלי במכתבים נוסעים. שכוּחים שכוּחים מכתביך. מוטלים על הכסא. אני כבדת ידים. באצבעות מרופות אני פותחת. הנייר נופל, לבך שוקע. והמלים שלך בינינו מוטלות. מי מתחרט אתה שואל. אני נבהלת. מתוך לבי אתה מלים מוציא. מי מתחרט אני שואלת. הרי הכל חלום. הילד הזיה הוא, עטוף בדמיונות. אבל החרטה ישנה, זוחלת. וכרסומיה מתיזים שבבים מתוך לבי. אתה לך שומר חרטותיך. אני שומרת את שלי. אתה שואל על מה אַת מתחרטת. אני יודעת ולבי נופל. לא לך החרטה, אמרה המנחשת. בקווקווי ידי הכל חרוץ נכון. אבל ענגת קולו עולה בשערי, ובתלמי עורי נוסעת לטאה.

שוכבת אני מתחרטת. ידי היתה בך. יכולתי לעצור. אתה הלא תדע. לבכות, לשאול, אל בין רגליך להטיל עצמי. לא הקדחת, לא השליחות. אתה ממני לא תצא. אתה הרי יודע. אני רואה בחלומות. אתה הרי צוחק: אני שפחה לאשת נחושים. יכולתי, הדם בצפרני, הקרוקודילים ישולחו אל עקביך. אבל אתה צחקת. אמרת מתנות. אני אפתיע לך. אני אזכור אהבותיך, אני יודע תשוקתך. אני אביא, אני אמליך, אני אשא עמי את צערך. אני אשוב, תראי, אני אשוב. בינינו אין שקרים. ואַת הרי רואה: כה וכה עוללה לי הקדחת. בשעות האור, בשעות ההזיה, אני לך נפקדת. המתקת לי מליך, סובבת בנכלים. רכה הייתי ואתה שלוח. מתחת ללטאות הכסף לבי פירפר. אם לא אשוב תקחי לי אבנים. ואם תשוב כמו שאותך ראיתי. גלים גלים יגביהו אבני. אני לך מכל השדות מלקטת. אבני זכרון עגולות. גידיך הריקים תלויים בצוארי. פקיעת היריה הניסה העורבים. מתחת לעצים מפולות של צחור. וגשם חם אל בין עיני נוטף.

בשעות האור כמו היום, אני להזיות נחטפת.

בימים הקודחים האלה אני נדממת. החלומות באים והולכים בתוכי בתהלוכה רעה. אתמול נטפל אלי אחד, נכנס מתחת לעיני. ולא יצא משם במשך כל היום. אחרים פוגעים בי מעט. וממהרים ממני. דעיכתם משמיעה קולות. ואני חושבת: מנגינות רעות רעות. אל המנחשת נדרתי כבר. לא אשוב לביתה. ואת מכתביך, אם תשלח, כבר לא אקרא. בעצם איני יודעת. כבר אין בהם חדש. אולי תכתוב לי שוב שעוד אהבת. אולי תסיע אותי שוב לימים רחוקים. אבל אני אתך כבר אסע, לא אסע. אני זוכרת תמיד מה בא. בתהלוכות רעות שבות אלי מלים: מדוע תדחני כסחבה תשליכני. ואני, כל כך, הרי אתה זוכר. הרחק ביערות, אתה בין הנערות ואני מסמיקה פתאום מאיזו בושת אושר מהירה. אתה תשאל: שוב כתבת חרוזים תפלים. לא לא, אני פתאום סמוקה, חרזתי דמעותי. אתה תשאל: שוב דמעות. על מה. על בגידתך. על הקדחת, על השליחות הרחוקה. שירי געגועיך מובישים. מי מתחרט עכשיו, אמור. מי יתחרט מחר אני יודעת. הכל הכל שקוף במבטך. רקתך כבדה, בגדיך משוכים. מאחורי החגורה אני רואה נוצץ, נוצץ. שיקי געגועיך נשאים אצלי. חגים בתוך ראשי. אבל החרטה, למי.

אתמול מול המראה, נברתי בידי. בקווקווים הארורים חפרתי עוד ועוד. את עור ידי רציתי לקלף. ידים אחרות, אתה שומע, מעור אחר ובלי המנחשת. אמרי לי: איך רואים מרחוק בשוב האסונות? היא לא ענתה. היא נטתה אלי, לתמוך בי, היא ראתה. היא לא דיברה. האור היה שקט. ובאויר היה ניחוש עמוק.

אבל לשוב אליה לא. עד שאתה תשוב. ואז אני אתך אולי, לצחוק לה בפניה. אַת רואה, הוא כאן, הוא חי. הנהו על ידי. זה הוא, אַת הלא תזכרי. בלילה על ההר הרוח התפרעה. מול התנור לקחת את שתי ידי. ואַת ראית פתאום שלא ייטב. אני נדחיתי כסחבה מושלכת. ידיך מסביבי כמו פרפרים נגעו. עכשיו הוא כאן. הביטי, לפניך. לא מכתבים, לא נחש, לא בכיות. זה הוא חוזר. הרוחק מתקפל. אלה הם בגדיו, הביטי. אלה הם קמטיו. הלא תזכור, עמדתי ולטפתי קמטי בגדיך היפים. לאן אַת נושאת את עיניך? ממי הן נמלטות? זה הוא עומד כאן לא הרוח. אבל לאן אַת רצה? עמדי, לאן אַת מתפזרת?

חלומותי סומים, אני יודעת. וכל עצמי הבלי פוֹתה. רוחות של הזיה מסתופפות בתוך גופי. אני חיה רעה אני זוכרת. ומקנאת נורא, כמעט עד צמאון. אבל ידיך בראשי, חופנות ולא חופנות. וכאבן נותר, מתגעגע. עורבי הנחושים רצים אחרי לבי וקרקורם ננעץ ננעץ. אני נפחדת שוב. אני תמיד נפחדת. ושוב אתה נרעד בארץ רחוקה.