רקע
אלישע פורת
אבטיחי קקון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מוואדי־קובני למינַת אבּוּ־זבּוּרה, בלילות ירח בהירים, כסופים, אורחות גמלים נוסעות. מדנדנים זוגים על צוארי־גמלים. ערימות ענק של אבטיחים מתנדנדות על הדבשות. מוואדי־קוֹבּני עד שפת־הים, באבו־זבורה. על החול הרך, הלבן, נערמים מגדלים מגדלים של אבטיחים. ולחיים הפונה אל הירח, בורקת ומנצנצת באור מוזר. ובמפרץ הקטן, ליד מזח העץ הרעוע, עוגנות הספינות: קטנות ושחורות. ספּנים שחומים, חובשי כומתות קטנות, עומסים את האבטיחים על גביהם בסלי־ענק וממלאים בהם את בטן הספינות. ספינות מלאות ניתקות פתאום מן המזח, ויוצאות אל הים הפתוח, השקט. משוטיהן הגדולים מעלים נתזי־קצף לבנים, וקולות החיכוך של המשוטים גוברים על המיית הים. ראשי הספינות קוראים בקול גדול, חולקים פקודות, ומן החוף עולה חרחור גמלים הנברכים וקמים.

מאבו־זבורה הקטנה, הנחבאת בין גבעות הכורכר, מפליגות הספינות דרומה. למצרים, לערי־הנילוּס, לעזה. ספינות הולכות וספינות באות, נקשרות בחבלים אל המזח החורק, ונטענות שוב. הספּנים עולים מהן, ממתחים עצמותיהם, מבקעים לעצמם אבטיח. ואחר כך מעלים מדורות קטנות, וקורסים לצדן בדממה. בעשן־המדורות עולים ארגזים ישנים, פליטת הים, משוטים שבורים שלא יצלחו עוד, ועשבי־ים מיובשים. לפעמים מאספים נהגי־השיירות את צפיעי־הגמלים ומטילים אותם יבשים, אל בין העשנים.

בין הנחל ובין הים מתרחבת רצועת החול. אפס כוחו של הנחל, דוללים מימיו. בלילות הקיץ הלבנים מבריקים המים בקצה־מהלכם, כמו בתוך אגם. וערדועי אין־קץ של צפרדעים עולים מסובך גדותיו. האורחות מתקבצות ובאות לחנוֹת כאן, על רצועת־החול. נהי חמור עגום נשא מול הירח ומן הגבעות עונות מקהלות תנים. וכך לילה לילה, עד הבוקר. העמסה ופריקה, כתוף ונשיאה, טעינה ועגינה, והפלגות קטנות בלי סוף. סירה ניתקת וסירה נקשרת ומערימות הענק כמו לא נגרע דבר.

לפנות בוקר משתנה הרוח הקלילה. תמרות עשן המדורות פונות מזרחה, אל היבשה. מוליכי־השיירות קמים מרבצם החמים בתוך החול. הגמלים נאנחים ומתנשאים בכבדות. מחרחרים, מתנשכים זה עם זה, חושפים שיני־ענק מצהיבות. סליהם ריקים ודבשותיהם פנויות ונמוכות. החמורים הקטנים נערכים בראש־האורחה. מצפים בסבלנות לדרבוני המחמרים.

הסירה האחרונה ניתקת מן המזח. המזח נרעד, ומתרוקן. רצועת־החול מלבינה, נחשפת. שיורי אבטיחים מבוקעים מוורידים על החול. עם האור העולה מתרוקן החוף. אדים קלים מרפרפים מעל לנחל. הצפרדעים משתתקות, גם התנים בורחים אל מאורות־היום שלהם. אבו־זבורה ניטשת מכל אוכלוסי־הלילה שלה. רק המזח נשאר, טובל במי־ברכיים, מנצנץ אל מול השמש בגבישי־המלח המלבינים ששקעו בין סדקיו. אבו־זבורה נעזבת, המפרץ מכחיל, וקול המיית גלים קטנים הנשברים אל החוף קרב ובא. אי־שם במערב, במרחקי הים נעורה רוח, והגלים מתחילים להדחק מפניה, לברוח אל החוף.

ממינת אבו־זבורה לוואדי־קובני משתרכות אורחות הגמלים המרוקנות. לאורך הנחל, בין סבכי־הגדות, עוקפות בצות לחות מדלגות על תעלות. הנחל הדומם מתחיל לרחוש חיים. אנפות הלילה העייפות מתרוממות בצעקה, חגות מעל לגמלים, מתלהקות ופונות אל החורשות הרחוקות שבצפון.

השבילים, שבילי־החול, כבושים והדוקים. לפעמים הם כמו מרוצפים מכובד כפות הגמלים הגדולות. הגמלים צמאים, תוחבים צוארם הארוך בין שיחי־הנחל לתור אחרי חלקת מים טהורים. שאפשר ללוק ממנה. הסלים שמוטים על דבשותיהם. כמעט סורחים על החול. עם כל צעד נדמה שיפלו. אבל איזה קשרים נעלמים אוחזים בהם למעלה, מהדקים אותם מתחת לדבשת, והם אינם נופלים. וכך יום יום, בוקר בוקר, עד תום אונת האבטיחים.

במזרח, במקום שהנחל מתרחב ונלחץ אל הבצות, משחימים פני־האדמה הגלויים. כאן, במישורים האלה, הנפתחים פתאום בין גבעות־החול, כאן מתמתקים האבטיחים. כאן הם תופחים ומוריקים, ואחר כך מוורידים ומאדימים כדם. כאן משחירים חרצניהם. הוי ארץ קקון. הוי ארץ המתק.

אלה הם אבטיחי־קקון המתוקים ששמם יצא למרחוק. בשלהם משרכים הגמלים דרכי לילה אל החוף. בשלהם מתייגעים הספּנים השחומים בשיט־החופים הלילי. בשלהם משכימים סוחרי־מצרים אל הנמל, למוּש את סחורתם.

כשעולה השחר מאחורי חומת הרי שומרון יוצאות המשפחות אל השדות. הנערים והנערות פושטים במקשאות. אבטיחי־קקון צוננים מן הלילה. הנערים תוקעים בבשרם המאדים שינים חזקות. הצוף נוזל ויורד אל בגדיהם, אל פניהם, אל צוארם. יש מהם שעושים כלה באבטיחים המבותרים. מתוך משחק הם תוקעים פרצופם במחצית האבטיח כמו בתוך כיור. ומתמרחים על כל פניהם במי־המתק המסוכרים. יש מהם שנוטלים ידיהם נטילת שחרית בתוך אבטיח מבוקע. לשים את בשרו הצונן ומיידים חרצנים זה בזה. אחרים טורחים ומוצאים כדורי־אבטיחים קטנים, שלא יתפחו עוד, ומטווחים אותם בחבריהם. מתוך משחק הם מתרגזים, מתוך משחק הם מתחילים להתקוטט, להכרך זה בזה, להתפתל, להתפלש בעפר. מי שמפריד בין הנצים אינו צריך לטרוח הרבה. הוא מרוקן אל תוך פרצופם אבטיח מימי ועסיסי. עכשיו כבר אינם נערים. עכשיו הם כושים קטנים הנלחמים לקום. העפר דבק בפרצופם, בראשם, ובכל גופם. עיניהם מסתמאות לרגע, ממי־הדבש הנבללים בעפר. הנאבקים המוכים פורשים לצדדים, מבקשים בידיהם, כמו עוורים, אחרי אבטיח גדול, מבקעים אותו ברגליהם ושוטפים מפרצופם את הטיח.

אבטיחי־קקון, כדורי־הדבש, אשכולות־המתק ששמם יצא עד חופי מצרים, נקטפים ונאספים ונערמים בערימות קטנות, בלב המקשאות.

האדמה השחומה, נבקעת בקיץ ומסתדקת. בין הסדקים נתחבים נשלי־הנחשים השקופים. יש נערים שאינם חוששים, תוחבים אצבעות דקות לתוך הסדק, מגששים קצת, ומעלים בזהירות נשל שלם. ראש, חורי־עינים, גוף צר ומתפתל, וזנב ארוך וחד. לפעמים הם תוחבים לתוך הנשל שיירי־סמרטוטים, קרעי ניירות, סלסילות מעוכות. אחרי שעה כבר חי פוחלץ. נחש כרוך, ופיו פעור. רק את צבעו וברקו שנטלו אינם יכולים להחזיר. וגם את לשונו המהירה כבר לא ישיבו למקומה. השובבים שבהם נוטלים את הפוחלץ בחיקם, קרבים בחשאי אל נערה הקוטפת, מטילים את הנחש אל רגליה, וצורחים כמבוהלים:

“נחש אחות, נחש לרגליך”.

הקטנה, מרוב בהלה, כמו מתרוממת באויר. ואז בצרחות אימה, בחוסר־נשימה, היא פורחת ממקומה, שומטת את אבטיחיה, מרעידה כולה. וממהרת להחבא בין קפלי שמלת אמה. והנערים, שובבים שכמותם, כורעים סביב הפוחלץ על ברכיהם ומתפקעים מצחוק.

אבטיחי־קקון המתוקים מועברים מן הערימות הקטנות אל הגדולות. ומן הגדולות אל ערימות־הענק. לידן כבר טורחים מוליכי־האורחות. מכינים את השקים שנפרמו בלילה, תופרים שקים חדשים. החבלים והרצועות שמשמשים את הגמלים נבדקים לאור היום היטב. שלא יכזיבו בלילה. תן עובר, חתול־בצה תוסס, או נחש שורק בכוחם להפריע אורחה מסדרה. בשל חיה קטנה יכול חמור להבהל ולחמוק אל תוך הלילה. ואחריו כל האורחה כולה. ואז רע ומר יהיה למחפשים. הבצות מסביב טובעניות, התעלות עמוקות, והבורות מלאי־מים. ומורדות הוואדי משופעים מאד. אם הבהמות יינצלו השקים אולי יקרעו וישמטו. ודרדוֹרת האבטיחים הנשברים ומתרסקים תשמע עד למרחקי־הלילה.

מטען יקר מטען־המתק. הספּנים השחומים כבר יצאו בספינות. כבר הם חותרים אל המעגנה העזובה, להקשר במזח החורק, להתנדנד בגלים הקלים.

מטען שביר מטען־המתק. הסוחרים בערי מצרים כבר יצאו אל השווקים לאמוד את מחירם. הרחובות והרציפים כבר מתפנים מסחורתם. ללילה יעמדו ריקים. פירמידות של דבש יערמו בהם הלילה. ומכאן יוסעו אל כל ערי מצרים. בעגלות, ברכבות, בספינות־נהר.

מטען רצוי מטען־המתק. את כל מתקם של לילות קקון הוא שם בתוך אבטיחיו. תמציות של דבש ומי־טללים. לא מי גשמים מדוללים, דלוחים. לא מי בצה מוריקים, נאלחים. לא מי נהר מהירים, קלי דעת. אוצרות טללים נפתחים מעל שדמוֹת־קקון.

כשיורד היום במערב, והרי שומרון הכחולים מופזים בנצנוצי־כתם, שבות המשפחות אל בתיהן. המקשאות ננטשות, נעזבות ללילה ולתנים. ערימות ירוקות כמגדלים קטנים מלוא כל המקשה. בצלן כבר טורחים מוליכי־האורחות. הגמלים כבר נחו, כבר שתו. עכשיו הם מוברכים אחד אחרי אחד, האבטיחים נמלאים בשקיהם. האורחה מסתדרת, מתכוננת. המקשאות מתרוקנות במהירות. עשן הערב עולה מעל הכפרים. מבתי הכפר קקון מחלחלות כבר נביחות הכלבים. נחילי הצרעות אדומות הגוף נעלמו במחילות. האדמה רועדת ליד פתחי קניהן. עוד מעט חשכה, והאדמה תידום.

עכשיו באה השעה השקטה והטובה. ריח הצמחים מחריף והטללים כבר מגיחים מאויר הערב. עוד מעט, ממש עוד קצת, תשבר הדומיה הנפלאה הזו. החמרים יקומו פתע, יניפו שבטיהם על הבהמות והאויר יתפצח פתאום בשריקות וצעקות. כן, כבר יוצאות האורחות מערבה, אל החוף.

מטען יקר מטען המתק. אבטיחי־קקון נוסעים בלילה. מתנועעים על דבשות הגמלים. מתנודדים על כרבלות גלים. מוואדי־קובני לאבו־זבורה נוסעים האבטיחים בלילה. עד הים הם מגיעים. כל הלילה הם נוסעים. דבש נוסע בלילה. אשכולות המתק מתנועעים. על כרבלות הגלים אוצרות טללים נשאים. על החוף ננערים הגמלים.

מחרחרים, חושפים שיניים צהובות.


המלצות קוראים
תגיות