רקע
משה סמילנסקי
אַהֲבָתִי הָרִאשוֹנָה

 

א    🔗

זה היה לפני עשרים שנה. אנכי ושני חברי עבדנו אז במושבה הגדולה שרון. אנכי כבר הייתי “זקן ורגיל' בעבודתי: הן עברה עלי שנה מאז אשר אחזתי בפעם הראשונה במעדר, ובמשך שלשת החדשים האחרונים שלטה ידי גם כמזמרה ואמצא לי עבודה אצל אחר האכרים. שני חברי היו עוד “טירונים”: רק לפני שלשה חדשים באו אל המושבה מן האניה ויעבדו ב”בַחַר” אשר לפקידות. ובכל זאת לא השפיע הבדל ,“מעמדות” זה על יחסנו ההדדי. אמנם, אנכי התגאיתי מעט בלבי על חברי, אבל כלנו אהבנו זה את זה והיינו כאחים מבטן ומלידה. שלשתנו היינו עוד צעירים מאד. הגדול שבחבורה היה שלמה והוא בן שמונה־עשרה; הקטן— יעקב והוא בן שש־עשרה. אנכי התבישתי קצת מפני שבע־עשרה השנים שלי, אבל סמני השפם, שהתחיל צומח לי, נתנו הרבהנחת ללבי. ובהם התגאיתי לא פחות ממה שהייתי מתגאה במזמרה, אשר אותה הייתי מניח בלילות מתחת לכרי, לבלי “יקלקלוה” חברי, שאהבו להתבונן בה יותר מדיי.

שלשתנו ישבנו בחדר אחד. חדר זה וגם רהיטיו, צריך להגיד את האמת, לא הצטרך ביופי מיוחד. רצפת האבנים היתה מלאה נקבים וסדקים, ובהם היו נקוים המים, הנשפכים על הקרקע בבקר כשהיינו מתרחצים, ונשארים עומדים עד שחום השמש היה מיַבשם. החשובים שברהיטינו היו שלשה דרגשי־עץ. ולכל אחד היה טון מיוחד בזמירתו בלילות, כשהיינו עולים על משכבנו. לי היה רק שמיכה. לשלמה רק כר. וליעקב רק שמיכה. על כן היו “עושים שותפות” בלילות הקרים וישֵנים על דרגש אחד, פעם על זה ופעם על זה, כדי שיהיה מנהג ה“שויון” שלם. ולמרות כל זה היינו כלנו מאושרים בחלקנו. כל הימים רנָה השמחה בלבותינו, לרבות גם בלילות. ועל הדבר האחרון הזה חרה בנו אף הפקידים אשר במושבה: שירינו בלילות הפריעו את שנתם. שלמה ידע שיר צבאי אחד, ויהי שר אותו בהתלהבות מרובה. התלהבותו זו היתה דבֵקה גם בנו. וצעקותינו היו ממלאות את כל חללה של המושבה הנרדמת. ועוד על דבר אחד לא אהבו אותנו הפקידים. ביום השבת, כשהיינו מטילים בין כל הקהל, בגן המושבה, לא הקדמנו להם שלום כדרך שהיו נוהגים כל בניהמושבה מנער ועד זקן, ולא הסרנו את כובעינו, וגם האכרים היו מביטים אלינו במבט של חשד: בשל השירים בלילות ובשל ה,“פריצות” היתרה. אבל מבטם הזועם של הפקידים ומבטי החשד של האכרים היו לנו לרצון. ונהיה שמחים וטובי לב כל הימים. ובכל זאת יש אשר היה הלב מתחיל הומה פתאום ומתגעגע, מבלי דעת על מה ולמה.


 

ב    🔗

מה היה הדבר אשר חסר לנו?… מתחלה לא ידענו בעצמנו. בשעות העבודה לא חסרנו כל דבר. הפעמון של בקר היה מעירנו יחד עם זריחת קרני השמש הראשונות בחדרנו. וסדר היום כבר היה קבוע: מקץ רבע שעה על שלמה ועל יעקב


להיות ב“אֻרוה” הגדולה של הפקידות לקבל את המעדרים, ואם לא יבאו בזמן הקבוע ימצאו דלת נעולה. וגם אדוֹני היה עושה העויה של אי־רצון, כשהייתי מאחר לפעמים לבוא לעבודתי. ולכן היינו עושים את הכנותינו במהירות נפלאה: היינו מתלבשים כרגע, מתרחצים למחצה אוכלים למחצה וממהרים בנשימה אחת איש לדרכו ואיש לעברו. חצי היום הראשון היה עובר עלינו מהרה. ורק ברגעים האחרונים לפני צלצול הפעמון של צהרים נעשו הרגעים ממֻשכים ביותר, הנפש עיֵפה מצפיה, הקיבה מצטמקת ודורשת את תפקידה והמזמרה נעשית כבדה… ואת חטאי אנכי מזכיר היום: פעם אחת מצאני הצלצול כשאנכי עומד באמצע זמור הגפן: עוד רגע וגמרתיה… ועזבתיה וארוץ אל המושבה דבר אשר לא יעשה לעולם פועל אמתי. ימים אחדים התבישתי אחר כך להביט בפני בעל־הכרם אשר זמר לא רחוק ממני וראני בקלקלתי… חצי היום השני היה תמיד קשה מאד. המזמרה כבדה. הגוף כפוף והידים צבות. אבל השעה האחרונה טובה היא. היום יורד, החום מתמעט, הרוח הצוננה משיבה את נפשך והשמש הנוטה לערוב מביאה לך את בשורת ה“פעמון” של ערב… ולבך טוב עליך. בשעות עבודה לא חסרנו, כאמור, כלום. אבל בשעות המנוחה יש אשר יתקפנו פתאום איזה רגש קשה של יתמות, של בדידות; אנו מרגישים, פתאום את עצמנו כה גלמודים… והנפש עגומה וכואבת… יש אשר נשב שלושתנו מחוץ למושבה, על החול, ועוסקים בשיחה חיה עליזה. ופתאום נשתתק כלנו. איזה צל שחור יעבור עלינו ולקח את הדברים מפינו והניח דבר קשה על ליבותנו. יש אשר נטַיל ברחובות המושבה לאחר חצות הליל. פינו מלא שירה ולבותינו מתרוננים. ופתאום ונפסקה השירה, יתרוקן הלב ועגמה הנשמה. אז מתגנבים אנו לשוב כמתבישים אל חדרנו, נופלים בשתיקה על הדרגשים ואין אנו פושטים את מלבושנו. ועוד זמן רב נשמע איש את קול נשימתו של חברו. מה היא הרוח העוברת עלינו לפתע פתאום? מה הדבר המציק לנו, מה חסרים אנו? אך הנה בא דבר בחיינו, אשר מלא לימים רבים את ליבותינו ושוב לא היה השיממון הקודם, ובהעלותי את זכרון החיי זה הרגשתי גם היום איזה עצב חם וטהור — אותו העצב אשר ידע אותו האיש רק בהיותו עוד צעיר מאד וליבו חם וליבו טהור.


 

ג    🔗

זה היה ביפו. אנכי ישבתי בחנותו של ידידי. חנותו זו שמשה כעין מרכז לצעירי המושבות הבאים ליפו. מבין לשקים הגבוהים, המלאים אורז וקטניות, ישבתי ואתבונן אל הבאים ואל היוצאים ואל העוברים ברחוב. יום של פוסטה היה, וביום כזה היה רגיל כל אחד מאיתנו ללכת, בהגיע תורו, ליפו לקבל את מכתבינו. איני יודע איזו מחשבה עברה עלי פתאום ותבלעיני עג כי שכחתי את החנות ואת הרחוב ואת כל אשר מסביבי. ופתאום הגיע לאזני קול כמו מעולם אחר, רול כה ערב, כה נפשי ויעוררני! — אולי יודע, אדוני היכן אפשר להשיג מורה לערבית?… הבטתי אל הדלת לעומת הקול, ומבטי נפל על עלמה דקה וזקופה, אשר דברה אל ידידי החנוני. את תשובתו של זה לא שמעתי.. עיני העלמה שטפוני. עוד לא ראיתי עינים כאלו לא בהקיץ ולא בחלום. כֻלה היתה בתוך עיניה השחורות כליל והתמימות כטוהר הקר ואיזה חלום עמוק ורחוק רחף בהן. רגע קל עמדו העינים האלו גם עלי ונדמה לי, כי פרח צחוק קל, בלתי נראה, בזוית שפתותיה ונעלם. אנכי ידעתי, כי במושבותינו יש מורה מומחה לערבית, ספרדי מדמשק שהובא על ידי הפקידות אבל לא קם בי הרוח לפצות פה ולהגיד דבר מה. האפשרות לדבר בפניה מלאה את ליבי חלחלה וארגיש, כי פני אדמו כתולע. היא הפכה את פניה ותצא מן החנות. בהסתובבה נפל מבטי על צמתה השחורה והעבה אשר ירדה, נפלה מראשה על שכמה עד למתניה. — מי היא זו?… — שאלתי את ידידי בלחש. ושוב הרגשתי בהתאדם פני. — “חולמת” חדשה!… כלום אינך רואה לפי פניה?… רגזני היה ידידי, אף כי איש טוב מאין כמותו ואף כי הוא עצמו נמנה במחילתו, על “החולמים”. — לפני שבוע ימים באה הנה עם בעלה… — בעלה?… הפסקתי את דברי ידידי ונאלמתי מתוך בושה וכלימה… — ולמה נזעקתה ככה?… כן, היא ובעלה. הוא שליח של איזו חברה מדעית, שבאה לחקור את הארץ. ונוספו גם הם על “חולמי החלומות”… באותו יום שבתי אל המושבה. היו ימי עבודה. ואני הייתי עסוק מן הבקר ועד הערב, אך אף רגע לא שכחתי את מראה הפלא אשר נגלה לעיני.


 

ד    🔗

בבקר לא עבות אחד עמדתי בכרם וזמרתי. הכרם היה על גבעה נשאה, למול הרי יהודה. והבקר היה אחד מבקרי החרף הנפלאים, שיפיָם מעביר אותך על דעתך. בבקר כזה הייתי שוכח את כל הויתי והייתי שקוע כלי באיזה עולם קסמים, עולם שכולו רפרוף — אור של כנפים, זמזום של שירה, ערפל של תכלת. בבקר כזה הייתי עובד כפלים והעבודה היתה נראת לי כה קלה, כה מלאת ענין ותוכן. וגם באותו הבקר היתה רוחי מלאה מיפי הטבע אשר סבבוני, וגופי דבוק אל המזמרה, ואשכח את כל העולם. ופתאום הגיע לאזני רשרוש קל של שמלת אשה, אשר רכשה בן העשבים ליד הדרך. התעוררתי ואבט — ותמת בי נפשי. היא. היא עמדה ליד הדרך, העוברת אצל הכרם. על פניה הסגלגלים רחף צחוק קל מלא חן ולא רֹך. בידיה היתה אגודה גדולה של פרחי שדה. ועניה העמוקות והטובות הביטו אלי וכאליו בחבה. — אנכי ראיתיו, כמדומה לי בחנותו של. נ. ביפו… לא כן?… הרגשתי איך פני התאדמו עד לעקרי שערותי. — כן… אנחנו… אנכי ובעלי, באנו אתמול בלילה אל המושבה… בעלי מצאה לו פה מורה לערבית. יצאתי למצא מעון בשבילנו. ואראה פה את פרחי השדה ואמשך אחריהם… מה יפה פה… אנכי עמדתי במקומי כמסֻמר ואבלע כל מלה היוצאת מפיה כפרי־בכורים. — מה שם?… כמראה התכלת?… — הלא אלה הם הרי יהודה!… שמה בין ההרים התהלכו המכבים… הדברים פרצו מפי כמו מאליהם ואנכי… לו היה בור לפני הייתי נקבר בו חיים: איך העזתי לדבר כה הרבה בפניה?… ועל פניה רחף צחוק קל ותבט עלי בחביביות רבה. — אנכי הפסקתיו מעבודתו… יסלח לי הרני הולכת… — אנכי אלך עמה!… אנכי יודע מעון אחד, טוב מאד… השתוממתי בעצמי מנין לי החוצפה לדבר כה הרבה?… — לא חלילה … לא אטריחהו… אל יפסיק את עבודתו… כבר הציעו לנו מעון אחד ואנכי הולכת לראותו… אם טוב הדבר בעיניו, יכנס אלינו… הלא בטח יש לו חברים?… — יש!… — יבואו עם חבריו… היא הניעה לי בראשה בנעימות אין קץ ותלך לה. ועוד זמן רב עמדתי על מקומי ואבט אחריה ולא גרעתי עין מן הדרך עד שנעלמה. תשוקת העבודה סרה ממני. בעמל רב גמרתי את יומי.


 

ה    🔗

למחרת בערב נדחקנו שלושתנו בבת אחת אל מעונם. שניהם ישבו בחדר הראשון אל השלחן ושתן תֵּה, לרול רעש בואנו התעוררו וישימו בנו את מבטם. — אַ!… זה מכירי!… הלא ספרתי לך… ואלה חבריו?… מה יפה עשיתם… היא קמה ממקומה ותגש אלינו ותושט לכל אחד מאיתנו את ידה הקטנה. אנחנו לחצנו את ידה בחמימות יתרה מבלי לדַבר דבר ורק נשימתנו הקשה נשמעת בחדר, הוספנו לעמוד בכנופיה. גם הוא הסב את פניו אלינו מבלי לקום ממקומו. — צעירי המושבה?… נעים מאד… נעים מאד… מבטי נדבק אליו פנים שחורות. שערות תלתלים. זקן מרֻבע,שחור. עינים שחורות וקשות. מבטן ירד עלינו מלמעלה למטה. ועל פניו רחפה הבעה של הנאה והכרה עצמית. לא אהבתיו. הבטתי אליה ונדמה לי שהיא נעלבה קצת מזה שהוא נשאר יושב על מקומו, ומבטה מבט של תחנונים, רחף עליו רגע קט. ושוב נפנה אלינו: — נא לשבת רבותי… הנה הכסאות… נשתה תֵּה… זה בעלי… הלא ספרתי לך: את האיש הצעיר הזה ראיתי בחנות ביפו… רק את ראשו ראיתי מבין לשקים… לא כן?… ואחר כך נפגשנו בכרם… — כן, כן — הפסיק הוא את דבריה כמו באי־רצון — אתם עובדים פה, רבותי?… — כן — ענה שלמה בעדנו ונשב כלנו איש איש על קצה הכסא. — העבודה קשה?… שאלה היא בקולה הרך ומבטה החם עמד געל שלמה. וכמה קנאתי בו ברגע הזה על אשר הוא היה ראש המדברים. — לא, גברתי…

“איזה כח יש לשלמה!…” — כל היום כפוף הגו?… — כן, אבל העבודה נעימה ומלבבת… “היודעת היא כי רק אנכי זומר במזמרה ושלמה לא?…” חשבתי בליבי מתוך קנאה, אבל בכל זאת הגיתי בלבי תודה לשלמה על אשר ידע לנהל את השיחה, ורוחי חזקה בי מעט. — מאושרים אתם, אנשים צעירים, ברכת אלהים היא לעבוד בסביבה כזו! קולו היה קול בַריטֹון נמוך, קשה לא נעים. — חי נפשי בסביבה כזו היתי עובד גם אנכי!… כה אמר ויפן אליה. ופניו השחורים צחקו מעט מתוך הנאה מרובה. ואשנא את צחוקו, ואשנא את הבעת פניו, אשר כאילו אמרה לנו: היכלתם לקוות לחסד כזה?… והאי הביטה אליו בהבעת של תודה, של תפילה ושל מסירות אין קץ. ויחר לי עד מות

 

ו    🔗

רגעים אחדים לאחר צאתנו ממעון מכירינו החדשים הלכנו דוממים ותפושים במחשבות. לבסוף לא יכולתי להתאפק" — מלאך!… — אמר יעקב בהתפעלות וידָחק כלו אלי. — כן אשה מענינת היא — אמר שלמה ברצינות ויתרחק קצת מעלינו, כמתכון להבדיל בין הרצינות וקקלות הראש. — ואותו שנאתי!… — קראתי אנכי. ועמדתי לקול קראתי. עמדתי בפחד. גם חברי עמדו. יעקב הביט אלי נפעם, משתומם. שלמה — בכעס. — מה אתה סח?… אך העזת?… אנחנו צריכים לחשב עצמנו למאושרים, כי זכינו להפגש עם אדם כזה. זה הוא חכם וחוקר. כל מלה שלו — פנינה. — ואנכי שנאתי אותו ואת חוכמתו ואת פניניו, אותה אהבתי. ושוב נבהלתי מאמרי פי. נשתתקתי. פני אדמו. וגם חברי באו במבוכה כאלו נתפסו בחטא, אבל שלמה התאושש כרגע: — כן. אותה אפשר לאהוב. וקולו היה קר ורציני לגמרי.


 

ז    🔗

הם נשארו יושבים בקביעות במושבתנו. הוא למד בשקידה רבה ערבית ויעורר את רגש התפעלותו של המורה הספרדי. במשך שבועות אחדים כבר ידע לקרא בעזרת מילון. ותכף התחיל מקבל עיתונים מבירות וממצרים, ובעזרת המורה קרא בהם. וגם ספרים הביאו לו. פעם בשבוע היה נוסע ליפו ופעם לירושלים ויהי מביא עמו רשימות שונות ויחקור וידרוש בהן. אנחנו לא ידענו, מה העבודה השאת לו. שלמה בקש אמנם למצוא את חידתו וירבה לשער השערות מהשערות שונות. אותי לא העסיק כלל. אנכי שנאתיו מן הערב הראשון, והרגש השה עוד גדל בבקורנו השני. על צד האמת לא היה זה בקורנו השני. אנחנו היינו מבקרים את ביתם ערב, ערב. אבל זאת היתה הפעם השניה — אחרי בקורנו הראשון — אשר ראינוהו ואשר זכינו כי יכנס אתנו בשיחה. בכל יתר הערבים היה יושב סגור בחדרו ואנחנו שוחחנו רק עמה. אליה התקרבנו מן הערב הראשון. עמה היינו מדברים בהתגלות לב גמורה. וגם אנכי לא הרגשתי עוד כל כבלים על לשוני. מה שנוגע אלי הייתי שמח מאד על שהוא נשאר סגור בחדרו, אבל מבטו של שלמה היה שורה כל הזמן בסקרנות מרובה על הדלת הנעולה. ואף היא היתה מעמידה לפעמים את מבטה על דלת חדרו ואחר־כך עלינו — מבט של בקשת סליחה. באותו הערב ישבנו עמה מסביב לשלחן התֵה ונדבר בחצי לחש — תמיד היתה מדברת בחצי לחש, שלא להפריעו. — והנה נפתחו דלתי חדרו לרוחה והוא יצא אלינו במהלך רשלני למחצה ואף פניו היו עיפים, אבל מלאים רצון: אין זאת כי נהנה מעבודתו ומעצמו. הוא הנניע כנגדנו בראשו לאות של שלום וישב על הכסא החב המיועד לו אשר בראש השלחן. והיא ממהרה ותמלא לו כוס תֵה. ותשב לעומתו ותבט בו ופניה זרחו באור של אושר. אותי תקף איזה רגש רע. — ואתם מוסיפים לעבוד כל הימים, רבותי? — כן … — זה טוב מאד. העבודה — ראשית כל דבר, אבל… התרשוני, רבותי, לשאלכם דבר־מה? בפניו היה סֵבר של אירוניה כמעט בלתי נכרת. ופניה חורו מעט. עיניה הביטו אליו כשואלות. לבי נקפני ולא ידעתי על מה. ופני של שלמה הביעו אושר והכנעה בבת אחת וכאלו אמרו: שאל, אדוננו עפר אנחנו תחת כפות רגליך!

— אתם מרשים?…כן?… מה הדבר, אשר הביאכם, רבותי, אל הארץ? איש מן המסובים לא פלל, לשאלה זו. פני כלם הביעו התוממות. ואותי התחיל פתאום דוחף, מרגיז איזה דבר. — הלא ארץ־ישראל היא זאת!… — התמלטה כמעט צעקה מפי. הכל הפנו את פניהם אלי. — כן, חמדי… — התחיל הוא שוב בקול שקט וממֻשך — זאת היא ההתגלות הראשונה של הרגש, אבל אין הרגש כשהור לעצמו מספיק. היש לרגשותיכם בסיס הגיוני, היש לשאיפותיכם מצע מדעי? אנכי לא הבנתי היטב את דבריו ולא ירדתי לסוף כונתו. וגם יעקב לא הבין כמוני. ורק שלמה הבין, כנראה, ןכל פניו הביעו רצון לאין סוף ומבטו, מבט של ניצחון, עבר, רחף רגע קט עלינו ושוב שהה עליו ויהי למבט של הכנעה. ראאיתי את פניה ונדמה לי שתפשתי בהם הבעה קלה של כאב־נפש, של אי רצון. — כן, רבותי… — כל מלה ומלה שלו היתה מדודה ושקולה: מלה בסלע — זה שנים אחדות מקדישים אנו ממיטב רגשותינו — על הרגשות איני חס, אמנם — לעבודה זו, ואין איש שם על לב להטריח את עצמו ולתת לעבודה זו מצע מדעי… — מה זאת?… ושוב הָפנו כל הפנים אלי. על פניו היתה הבעה גלויה של רוגז. ואף מבטו של שלמה, אשר הֻשלך אלי באלכסון, היה מלאה קריאה למלחמה. — איני יודע אם תבין לי, איש צעיר… — ההבעה של רוגז היתה להבעה של התול מעֻשה — כל תנועה צריכה להיות מבוססה: מה היא האפשרות המציאותית, באיזה אמצעים יש להוציאה אל הפועל?… שום תנועה בריאה אינה יכולה להבנות רק על רגש לבד… צריך להמציא לה בסיס מדעי… — ואם לא ימָצא? ואפחד בעצמי מפני המלים אשר התפרצו מפי. פניו חורו מכעס ואחרי כן נעשו רעים וקשים. ויתרומם לאט, לאט ממקומו ויאמר: — חם אתה יותר מדי, איש צעיר… “ואם לא יימצא?” הקשת לשאול. אם לא ימצא… את התשובה על שאלתך זו אשיב בסוף השנה. לא קודם. וברגע נשמע קולה, קול חלש, חלש: — ולדידי… דוקא הרגשה בלתי אמצעית זו — העיקר… פני נעשו רכים וטובים. ויגש אליה ויקח באצבעותיו את קצה סנטרה ויבט אל פניה בחביבות. ויאמר: — סַנְטִימינְטלית אַת, כמו שהיית תמיד… וכמו שאהבתיך!… את חטאי אני מזכיר היום: רגש רע מאד התעורר באותו הרגע בלבי לאיש אשר צחוק לו באלוהים שלי כצחוק האדם בצעצוע יפה. ולו יכלתי הייתי מככהו נפש…


 

ח    🔗

בימים לא ראינוה ולא ידענו במה היא עוסקת ואם היא עוסקת בדבר מה. פעם אחת נדמה לי בבקר שחלה אנכי ולא הלכתי לעבודתי. וכשגדל עלי שממון הבדידות בחדרי נזכרתי, כי אוכל ללכת לראותה גם ביום. ואשכח את מחלתי. ובעוד רגעי מספר דפקתי על דלתי ביתה. — יבוא!… זה היה קולה. ופתאום נתבלבלתי. ולא ידעתי את נפשי: הטוב הדבר, אשר אנכי עושה? למה אנכי בא אליה בעם היום… לבדי, בלי חברי… ואולי אפריענה?… פתחתי את הדלת בידים רועדות ונדחקתי אל תוך החדר. היא ישבה לפני שלחן האכילה. אתותה שעה היתה לשלחן צורה אחרת: מחברות שונות היו מפוזרות עליו בלי סדר והיא ישבה כפופה על המחברת האחת והעתיקה ממנה אל השניה ופניה זרחו מעונג. “מעתקת את כתבי היד של בעלה…” עברה מחשבה במחי ולבי נעשה כבד עלי. היא הרימה לאט, לאט את ראשה ופניה הביעו הפתעה וכמו צל של אי־רצון עבר עליהם: — ביום?… בטלת יום של עבודה?… מוטב היה לי למות ברגע זה מאשר לשמוע את הדברים האלה מפיה. ופני נעשו, כנראה, חורים מאד, כי פתאום ראיתיה ופניה רכו ותקם במהירות ממקומה ותגש אלי. כן… מעט… ואשב על הכסא ליד הקיר. היא נגשה אלי ותבט בפני מבט מלאה השתתפות ורחמים וקולה קול לחש היה באזני כמוסיקה רחוקה ומלאה קסם: — מה לו?… מדוע לא הלך לשאול את פי הרופא?… אין דבר. רק כאב ראש… היא לא חזרה עוד אל השלחן ותשב אצלי על הכסא השני והתחלנו מספרים בינינו בלחש. ואשכח את העולם ומלאו וראיתי רק אותה ואשמע רק את קולה. ולא הרגשתי בעבור הזמן עד אשר צלצל פתאום הפעמון של הצהרים ויעוררני כמו מחלום מתוק. והיא נפחדה לקקול הצלצול, ותקפוץ ממקומה, ותרץ אל השלחן. ובאותו הרגע עצמו נשמע קולו מן החדר השני: — הגמרת כבר להעתיק את החוברת?… — לא… עוד לא גמרתי… תסלח לי… קול מדֻכא ומתחטא… ומן החדר השני נשמע תנועה של אי־רצון, נשמעו צעדים מהירים והדלת נפתחה ברעש: — איך זאת?… הלא ידעת כי החוברת צריכה לי בחצי היום?… קול רגזני קול של גערה למחצה. ליבי מת בקרבי ופניה נעשו חורים. ופתאום ראני: — ומי זה פה עמך?… אַ! … ככה אתם עובדים, אנשים צעירים, מפריעים את האחרים… כך! — הוא חולה… הוא סגר את הדלת ברעש מאחוריו…

* * * * *


יותר לא בטלתי יום של עבודה. וימים אחדים לא מצאתי עז בנפשי לבור אל ביתה.


 

ט    🔗

לחברי לא אמרתי דבר מכל אשר קרני: פחדתי פן אהיה לצחוק בעיני שלמה. ועוד יותר: פן ישמח בלבו לאדי. ובערב, כששלמה ויעקב התכונו ללכת ואנכי נשארתי שוכב על דרגשי, הביטו אלי בתמיה: — האם לא תלך?… — לא… חש אנכי בראשי… — שלמה יצא תכף מן החדר. יעקב פקפק כרגע ויצא גם הוא אחריו. כשנסגרה הדלת מאחוריהם, כבשתי את ראשי עמוק, עמוק בתוך הכר.. וכששבו חברי עשיתי את עצמי כישן ואשים את אזני כאפרקסת: אולי אשמע דבר מה עליה. אבל חברי לא הזכירוה, כאלו להכעיסני. שלמה דבר בכבד ראש על איזה ענין חָמוּר ויעקב שמע לו, כנראה בתשומת לב מיוחדה. ובאותו הליל לא ישנתי כמעט עד אור הבקר. גם בערב השני לא הלכתי עמהם. וככה גם בערב השלישי. שלמה התחיל מביט אלי בחשד, ויעקב — בצער. אבל הם לא שאלוני דבר, ואנכי לא הגדתי להם. ובערב השלישי לא עשיתי עוד את עצמי כישן. ישבתי כל הזמן כעל גחלים וחכיתי להם בכליון עינים. וכשבאו הבטתי אליהם מבט מלא צפיה: האמנם אין בפיהם כל דבר בשבילי?… האמנם לא שאלה לי?… והם, חברי האכזרים, שתקו ולא הגידו דבר. — צריך לשון, עיפתי… אמר שלמה בכבד ראש והתחיל פושט את בגדיו. “והם הלכו לשון ואנכי לא אשמע גם את שמה.” לא יכלתי למשול עוד ברוחי: — איך בליתם הערב?… הרגשתי את הרעד אשר בקולי. — היה ערב מענין מאד. שיחתנו היתה מלאה ענין רב. “למה לי שיחתו?… מה עשתה היא?… האמנם לא שאלה לי אף פעם?… — הם לא דברו בי?… עשיתי שקר בנפשי ואמרתי: “הם”… שלמה הביט מבט מלא ענין לצד יעקב ויאמר כלאחר יד: — לא… הוא לא דבר בכך מטוב ועד רע… ומתוך “הלאו” שלו נשמע לי ה”הן". ואדע כי הוא דיבר בי סרה. — היא שאלה לך… בכל ערב היא שואלת לשלומך… אמר יעקב ויבט בי מבטמלא רצון. לולא בושתי הייתי נופל על צוארו, ומחבק אותו ומנשק לו מנשיקות פי. וליבי נעשה עלי טוב וחם ולא היה גבול וקץ לאושרי.


*


למחרת בערב הלכתי גם אנכי עם חברי אליה.

 

י    🔗

הם נשארו יושבים במושבה שנה שלמה. עכשיו, כשהנני נזכר בימים ההם, איני מאמין בעצמי כי באמת ישבו אצלנו שנה שלמה… שלש מאות וששים יום…והרי כל אותפ הימים חלפו, עברו עלינו כיום אחד!… שנה — יום. ואת כל היום הארוך ההוא מלאה היא. בבקר, כשהיצונו כלנו משנתנו היתה מחשבתנו הראשונה: בערב נלך אליה. אמנם, איש מאתנו לא גלה את מחשבתו לחברו, אבל כלנו ידענו איש את מחשבתו הכמוסה לחברו, מבטינו העידו בנו. וכל היום היינו על המחשבה הזו. ומחשבה זו היא שנטלה את עָקצו של להט השמש ובשֶלה לא הרגשנו את העיֵפות לאחר העבודה — כאלו לא היתה! רק התרחצנו, אכלו וננקם כאיש אחד: אליה… אמנם שלמה היה עושה את עצמו כאלו היא אינה נוגעת לו כלל וכל העיקר בו. אבל ראשית כל, הרי עינים גם לו ואלו העינים גלו את סוד לבו. ושנית… הרי אותו ראינו רק לזמנים רחוקים, ובזמן האחרון התרחק מעלינו לגמרי ויהי יושב כל הערבים סגור ומסוגר בחדרו, ובכל זאת היה שלמה ממהר כמונו אל ביתה. בביתה היינו יושבים עד חצי הליל. בעִגול היינו יושבים מסביבה. לרוב ישבנו בחוץ ודמדומי ליל היו מכסים עלינו. ורק בערבים של גשם, רוח וקור היינו מוכרחים לשבת בבית, ואז קללתי בליבי את הגשם ואת הרוח. נפשי היתה נחנקת בי בחוץ ומה גם בבית. ולולא קולה הרך שהיה נשמע לנו לאחר חצות הליל: “רבותי, לכו לישון: מחר יום של עבודה”… לולא קולה זה היינו יושבים אצלה עד אור הבקר. ולקולה לא לכלנו שלא להשמע. ולו היתה אומרת לנו באותו קול הנמוך והרך " רבותי, לכו, קפצו אל הבאר העמוקה של המושבה"… מובטחני, שכלנו היינו הולכים וקופצים אל הבאר בלי שום פקפוק, במה עסקנו כל אותם ערבים, במה דברנו?… איני זוכר. ואולי לא ידעתי גם אז. כלום לא הייתי צריך באותם הימים לדבר מה בלעעדיה? היא, ישבה בתוכנו. מטפחתה הרכה על שכמה תמיד. ומאחורי המטפחת זוחלת ויורדת למטה צמתה המלאה. עיניה השחורות, הטובות והעמוקות, כעומק התהום, מביטות אלינו אל כלנו, בחבה, באמונה ובהשתתפות. ןמה לנו עוד? ומי לנו עוד? איזה חום נפשי עמוק היה נובע מתוך עיניה וממלא את כל בתי נפשנו ונותן לנו אושר, מנוחה, אמונה וכח לעשות הכל, הכל. וכה קל היה לנו, וכה טוב היה לנו במחסה המבט החם הזה. וכה חביבים היינו, ברגעים האלה, כלנו איש על רעהו. ואם היתה מספרת לנו דבר מה או דנה באיזה ענין, היינו שומעים לה בכלות־נפש. מה ספרה? במה דנה? אייני זוכר אף דבר. מובטחני, כי לו שמענו רק את קולה, בלי דברים, היינו מקשיבים לה באותה ההקשבה העמוקה שהקשבנו את דבריה. כי קולה הוא שדבר אלינו יותר מכל הדברים, ואולי בשביל זה איני זוכר את הדברים ואת הקול הזוכר אנוכי היטב, כאלו שמעתיו רק אתמול, ואזכרנו עד עולם. — התלכו לטיל מעט. רבותי?… — ועוד שבריה בפיה ואנחנו כלנו עומדים מוכנים ומזומנים ללכת. אנו יוצאים כלנו מן המושבה, הולכים בין הכרמים, עולים על הגבעות, יורדים אל העמקים, הולכים, הולכים ואין רגלנו יודעת עיפות. רק בלילות היינו הולכים. ויש שתעמוד על אחת הגבעות הרמות ונשאה את עיניה לעומת הצללים של הרי יהודה ועמד עליהם מבטה זמן רב בלי אומר ודברים. אור הירח הכהה נופל על פניה החורים ושפך עלייהם מלא חפנים קסם וחן. ואנחנו מביטים אליה כאל אלהים. איך היא אומרת לנו דבר ברגעים האלה, ורק עיניה הרחוקות, החולמות והכואבות מספרות על המהפכה הגדולה אשר בלבה פעם, כשעמדה ככה על הגבעה, פנתה פתאום אלי ותאמר: — שמה התהלכו המכבים… הלא ככה אמרת לי?… ועל פניה רחף צחוק קל, קל של רצון ושל רגש טוב. ואנכי… היש בעולם אושר כאושר הזה שמלא אז את לבי?… ופעם אחת — זה היה כבר בימים האחרונים — אמרה לנו: — אנכי אהבתי את הארץ הזאת, את שמיה ואת הריה… זרה באתי אליהם וקרובה נעשתי להם… נדמה לי שהם לקחו ממני דבר־מה, אשר לא יחזור עוד לי לעולם… קולה היה נמוך ומלא צער עמוקץ וארגיש כי לבי הולך ונקרע לגזרים. — והוא אינ מוצא… ופצאום נבהלה מדברי עצמה והפסיקה בעצם דבריה. — נלך, נשוב הביתה… בחוץ טוב, טוב יותר מדי… ונלך כולנו אחריה. שותקים הלענו ולבבותנו דואבים. מה היה לה.

 

יא    🔗

בביתם של מכירינו הלך ונהיה איזה דבר נעלם וקשה. אותו לא היינו רואים במשך שבועות שלמים. וכשראינוהו היו פני נרגזים מאד ויעש את עצמו כאלו אינו רואה אותנו כלל. והדבר הגיע לידי כך, שגם שלמה התחיל מתרעם עליו בלבו. והיא — פניה נעשו משבוע לשבוע יותר חורים, יותר נוגים, וצער עמוק כים מלא את כך רחב מבטה. לבי היה שותת דם מדי ראותי אותה. מה היה לה? מה הוא הדבר המתרחש ביניהם? כל הימים חשבתי בזה, אך לא העזתי לשאול אותה. יש אשר איזה רגש נעלם של שמחה היה מתעורר בי למחשבה הזאת: הלא אנכי שנאתיו מן הרגע הראשון, הלא קנאתי בו כל הימים על האושר שהיא נותנת לו ועל המסירות שהיא מסורה לו. אבל זה היה רק רגש־רגע עובר, הייתי גוער בי בעצמי בנזיפה ושוב הייתי רק מצטער בצערה. פעם אחת נגשנו אל ביתם, ועוד טרם הספקנו לדפוק על הדלת, הגיעה לאזנינו קול של דברים. הוא דבר בהתמרמרות, והיא בכתה, התחנתה… ברחנו על נפשנו. מה הוא הדבר המתרחש בביתם? מקץ ימים אחדים באנו אליהם בערב, בשעה מאוחרה, שלא כדרכנו. היא ישבה על יד השלחן חורת, חורת ומבטה היה מלאה חרדה. כשראתנו חרדה עוד יותר ונדמה לי, כי בקורנו הפעם היה לה לא לרצון. לבי נקפני. יגון כרבד תקף אותי. ובאותו הרגע נפתחו דלתי החדר השני לרוחה והוא הופיע לנגדנו. הוא חכה לנו, כנראה. הוא היה לבוש בגדים שחורים מכף רגלו ועד ראשו, כאלו התכון לנסוע העירה או לקבל איזה אורים נכבדים. איזו חגיגיות מוזרה היתה בכל עמידתו. הוא ברכנו ברַכּות יתרה וידרוש לשלומנו ולשלום עבודתנו ויאר את פניו גם אלי. ויהי הדבר לפלא בעיני כלנו. — הידעתם, רבותי, כי בקרוב נפרד? פניה נעשו חורים משהיו. ואנכי שמעתי את דפיקות לבי. ונדמה לי שלבי אומר לקפוץ החוצה.

— איך?… שאל שלמה בחרדה ויבט בתמיה אל פני שניהם. — אנחנו — הוא הדגיש ביותר את המלה הזאת — החלטנו לעזוב את הארץ בשבוע הבא. לא גרעתי עין ממנה. דמעה נתלתה באישון עיניה ומבטה היה רחוק, רחוק מאד. — לחלוטין?… — כן לחלוטין. קולו נעשה קשה ויבש ביותר. — אנכי נוכחתי, רבותי כי התקוה הלאומנית, אשר שמתם בארץ הזאת, בדמיון יסודה. אין לה שום אחיזה במציאות. ותנועה החסרה בסיס שכלי אינה יכלה לקחת את ליבי. היא שמה פתאום את מבטה בוץ מבטה היה כה יבש, כה קר. אף פעם לא ראיתיה מביטה ככה. ורגע נדמה לי, כי בתוך מבטה נצנץ גם ניצוץ כל שהוא של… איני יודע איך לכנותו: שנאה, בוז וכל זה נתהוה במשך דק אחד. ושוב צנח מבטה מעליו והתרחק הלאה, הלאה מעבר לכלנו, מעבר לבית ואולי מעבר לכל העולם כלו… הוא הרגיש, כנראה, במבטה ויזדעזע הזדעזעות קלה, אבל התאושש כרגע ומנוחתו הרגילה לא עזבתהו. — כן הדבר, רבותי הארץ, אשר אתם באים לרשתה, ארץ מיושבת היא. מאחר לכתליכם עומדת תנועה ערבית לאומית כבירה. והיא תומכת את יתדותיה גם בארץ הזאת כבכל הארצות שהערבים יושבים בהן. אתם לא תעמדו בפניהם. הממשלה לא תתמוך בכם. פחד הערבים על פניה. שוא גם עזרתכם באירופא: הנצרות שומרת את עברה לכם. אלה הם המניעים החיצוניים, ולא מעטים מהם המניעים הפנימים. הארץ אינה ארץ של תעשיה ולא תהי כזאת. הארץ תשאר רק ארץ של עבודת האדמה, ובמקצע הזה הנכם חסרי כשרון וחסרי נסיון לגמרי לא תצליחו במעשיכם. קפיטַל לאומי אין לכם. שפה לאומית — שפה חיה אין לכם. וגאולה לאומית בלי ארץ ובלי שפהה לא תִּתָּכֵן. ולזאת… — קולו נפסק ונחלש ושוב נתחזק — ולזאת אנכי אומר: תקות התחיה אבדה לנו. כל מי שמביט בעינים פקוחות על מצבנו, רואה שבסופו של עם ישראל להתבולל ולמות בין הגוים… אחרנו את המועד… — ולדידי, אם למות.. מוטב למות בארץ־האבות, מוטב למות בהלחמנו על נפשנו, על קיומנו ועל תחיתנו — נשמע פתאום קולה בתוך הדממה הקשה, שעמדה בחדר, לאחר שגמר הוא את דבריו. ונראה לנו שהקול הזה בא מאיזה מרחק רב. כלנו נרתענו ממקומותינו ונבט בחרדה אליה. נדמה לנו שמשק כנפי המות עבר בחדר. — למה?… לאיזו תועלת?… — את שפת התועלת איני מבינה… אם תועלת אין כאן, יופי יש כאן… ושמה… במות ההוא, שאתה מנבא לנו, רק כיעור… רק זועה… הוא הזדעדע כלו, כאלו הכוהו על פניו, ובוך מבטו נצנץ ניצוץ של שנאה וכעס.

 

יב    🔗

כשבאנו למחרת, לפנות ערב, אל מעונם מצאנו את החלנות ואת התריסים סגורים. מה זאת?… אף פעם לא עזבה עוד את המושבה ולא לותה את בעלה בנסיעותיו אל הערים: היא שנאתן. רצנו בבהלה אל בעל־הבית: — היכן הם השכנים?… — השכנים?… אֵ — הֶ!… אולי הם מפליגים כבר באניתם… — כיצד?… — זעקתי שלא בקולי בעל הבית הביט אלי משתומם. — כיצד?… עוד עם אור הבקר נסעו מזה… כל הלילה עסקו בחבישת החפצים. היא התחננה אליו שיתננה ללכת אליכם להפרד, והוא לא נתנה… איש קשה… וכמה בכתה כשנפרדה מעלי, כאלו היתה קרובתי. דבריו הגיעו לאשני כאלו ממרחק רב. עיני תעו על הדלת ועל החלונות מתוך איזו תקוה סתומה, כי עוד מעט יפתחו ועל המפתן תופיע היא וצחוקה העָרֵב על שפתותיה… — בא!… — הגיע לאזני קולו של שלמה, וקולו היה הפעם כה רך. ובִן רגע התחבב עלי כבימים הראשונים. והטינא, שהיתה בלבי עליו בימים האחרונים, כלא היתה. שלשתנו שבנו אל חדרנו חפויי ראש. חדרנו נדמה לי כה זר, כה רחוק, כאלו ראיתיו בפעם הראשונה. ריקניות מבהילה עמדה בכל פנותיו ושעמום מדכא.

 

יג    🔗

למחרת בערב ששבתי מעבודתי ואשב לנוח בחצר, יצאה אלי בעלת הבית מחדרה ובתנועה רשלנית הושיטה לי מכתב. — את המכתב הזה ביא היום רץ מיפו ויאמר למסור לך. קפצתי ממקומי כאלו נשכני עקרב. — איזה מכתב?… ממי?… למה לא הביאוהו תיכף אלי, אל הכרם?… — ראו נא את הבהלה!.. עסקיך הגדולים?… לא תאחר.. ותפן לה ותלך, ואנכי פתחתי את המכתב ידים רועדות: … אנכי החלטתי לא לעזוב את הארץ. איני יכולה הכל אבד לי. הכל חפצתי לראותך ולהגיד לך דבר־מה. בא נא ליפו תיכף ומיד. אם לא תבוא עד הצהרים, אולי תאחר. איזה דבר שחור עטפאני פתאום ויכס את אור עיני — מה לך?! — שמעתי כאלו מתוך חלום את קול צעקתו של שלמה ואשמע את ריצת רגליהם של שני חברי אשר מהרו אלי. — חכה נא!… מה היה לך?… מה המכתב הזה אשר בידך?… לא אמרתי דבר ואושיט להם את המכתב ובמחי יד עמדה ההחלטה: ללכת תיכף ליפו. — גם אנו הולכים עמך!… — אמרו שלמה ויעקב כאחד, כשגמרו לקרא את המכתב. ובעוד רגעי מספר יצאנו שלשתנו לדרכנו.

 

יד    🔗

כשבאנו ליפו, חשך עלינו היום. לאן ללכת?… זכרתי את האכסניה, שהיה הוא מתאחסן בה, ונלך ישר שמה. כשנכנסנו אל האולם הגדול חרדתי כלי. רח חריף של סמי־מרפא עלה באפי ובבית היתה איזו מהומה ומבוכה. לא קמה רוח בי לשאול עליה. הלב נבא איזה דבר נורא. שלמה הביט בפני ויפן ויגש אל אחד המשרתים. — האדון. X מתאחסן פה?… קולו רעד מעט. המשרת שם בו מבט של רגז ויאמר: — האדון הפליג היום לפנות ערב באניה. שמעתי את קול דפיקות ליבי וארא את פני חברי אשר חורו. — ו … הגברת?…. נדמה לי שאין זה קולו של חברי. המשרת נבוך, פקפק רגע ויאמר: — הגברת נקברה לפני שעה. רק עכשיו שבנו מן הלויה.

*


למחרת באתי עוד הפעם אל האכסניה. — האם לא השאירה איזה מכתב?… המשרת פגשני ברגש של רחמים וצער על פניו: — לא היא התהלכה ברחוב כל הזמן לפני הצהרים ותחכה. גם ממני בקשה: “אם ישאלו לי — להודיעני תיכף”. ולאחרי הצהרים נכנסה אל החדר לנוח. וכשבא האדון לאחרי הצהרים מְצָאָה מתה במטתה. אין זאת כי שתתה סם־מות חריף מאד, אשר פעל כרגע. קרא לרופאים. לשוא. והוא מהר תיכף וירד באניה… איש קשה… מי יודע מה עבר ביניהם… אפשר שחכתה לך… האם קרוב אתה לה?…


 

טו    🔗

— מן היום ההוא עברו עשרים שנה. עוד היום אתפלל לזכרונה בלבי. חברי אינם עוד פה. עקבות יעקב אבדו. הוא הלך לאמריקה ונעלם ממני. שלמה חזר לרוסיה. לפעמים רחוקות יכתב אלי. ופעם בפעם יזכור בה.

וקברה בבית־העולם ביפו, מקום קדוש הוא לי עד היום הזה.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות