כרך ראשון
מאתמשה סמילנסקי
המורה החדשה
מאתמשה סמילנסקי
א
רוצה אתה לראותה? שאל שמואל ויבט מתוך פקפוק אל חברו, אל מרדכי.
– רוצה אני ורוצה… מי האיש, אשר לא ירצה לראות נערה יפה?
פני שמואל נהרו.
– הלא כן? נלך אל הבוסתן, היא ודאי תצא לטיל היום…
פני שמואל היו מלאים עליצות וקולו – רנה. הוא תפש בידי מרדכי, לחצן בחזקה ויבט אליו כשעיניו מלאות תודה.
– וגם אתה?… פנה שמואל אל חברו השני, אל אהרן.
– מילא…
– למה תשאל, שמואל? גם אהרן שלנו אינו אלא בשר ודם. אף כי דמיו קרים כדמי הדג…
אהרן העיף מבט של תוכחה קלה בחברו החביב ולא ענה כלום.
שלשת החברים עמדו בשעת שיחתם בראש הרחוב הגדול, החוצה את המושבה שרון לכל ארכה.
מרדכי בא זה עתה ממושבתו, מגבעה, ועוד אבק החול על נעליו הכבדות. שני חבריו, מצעירי שרון, כחו לו על אם הדרך, בין הכרמים. וכשראוהו ספרו לו תיכף על דבר המורה החדשה, אשר באה להיות מנהלת לביה"ס לבנות. זאת אומרת: סִפּר שמואל, ספר במהירות ומתוך התפעלות מרובה, כדרכו. אהרן לא ספר כלום, כי אם שתק ושמע, ועל פניו חלף כעין צל. מרדכי, הגדול שבשלשתם, הקשיב אל דברי חברו הצעיר ועל שפתיו רחף צחוק קל של חבה: הוא אהב את חברו.
– נו… נלך, – זרז שמואל את חבריו, ושלשתם עלו במעלה הרחוב אל לב המושבה.
– מתי באה המורה שלכם?
– ביום הראשון.
– וכבר הספקתם להתודע אליה?
– רק אנכי נתודעתי אליה, רק אנכי… אהרן אינו מכירה עוד, רק מרחוק ראה אותה… אנכי נפגשתי אתה במקרה… הן אחות לה פה… באתי אל ביתה לרגלי איזה ענין… ואפגשה…
– ‘במקרה’ – נכנס אהרֹן לתוך דברי חברו והצל שעל פניו נתעבה: – אל תאמין לו. אנחנו ראינוה שנינו כאחד, בשעה שבאה מיפו במרכבת הפקיד… אמנם יפה היא. אבל יש עוד נערות יפות כמותה. והוא, נפשו התעטפה בו כשהציץ בה… שוטה… ולמחרת הלך אל בית אחותה…, לרגלי איזה ענין'… בבקשה, שאל נא אותו: איזה ענין יש לו בבית אחותה? מימיו לא היה שם…
פני שמואל הסמיקו עיניו תעו…
– ואם הלך בכונה תחלה, כדי לראות נערה יפה, מה בכך? כלום זקן הוא? וכך דרכו של עלם, שהוא מתאוה להסתכל בעלמה יפה. אבל היפה היא באמת?
– יפה מאד! – נזדרז שמואל והשיב: – “יש עוד נערות יפות כמותה”… אל תשמע לו!.. אנכי לא ראיתי נערה יפה כמותה לא בשרון, לא בגבעה אף לא בבית־אל… הנה תראה אותה ותשפוט…
אזנו של מרדכי קלטה מתוך דברי שמואל המקוטעים והנמהרים הד של חרדת נפש. הוא העמיד את עיניו בו רגע, ושמואל נשתתק. וישתקו שלשתם. כעין גל עבר עלהם ויכסם, פתאם נתעורר מרדכי, כאלו נזכר באיזה דבר, ויפן אל אהרן וישאל:
– אחות לה פה, מי היא?
– הגברת קרלין, מי שהיתה לפנים העלמה ברשדסקי…
– אַ!… וזו היא אחותה הקטנה, שנלקחה לפַּריז? והרי היא הספיקה להעשות מורה, מנהלת… זריזה…
– כן, זאת היא!… קרא אהרון כמנצח ויבט בפני מרדכי, ומבטו כאלו אמר: עתה ידעת למה חרה לי על התפעלותו של זה?…
ופני שמואל העדינים, הלבנים, חורו ועיניו הקטנות והשחורות ננעצו במרדכי הגבוה ממנו משכמו ומעלה, וכולו הביע פחד וחרדה כאיש המחכה לגזר דינו.
– מרדכי, כלום אי אפשר שתמצא גם ביניהן נערה תמימה?… לו ראית, כמה פקוחות ותמימות הן עיניה…
– ודאי אפשר, יקירי… אפשר ואפשר… מדוע לא?
קולו של מרדכי לא היה אמנם צלול ובטוח כמו תמיד, אבל פניו של שמואל שוב נהרו…
– הביטה, – תפש פתאֹם שמואל במרדכי ויטהו אליו: – הנה היא… שם על גבי המעקה, בעליה השניה, בביתו של המורה…
מבטיהם של שלשת החברים נמשכו בבת אחת אל מעקה הבית בן שתי הקומות אשר לעבר הרחוב משמאל.
על גבי המעקה עמדה עלמה כבת שמונה־עשרה, דקת גו וזקופת קומה, פניה שחרחרים וארוכים קצת ונשקפים מתוך זר של שערות שחורות העשויות כצריח על גבי ראשה. עיניה השחורות הביטו נכחן כלפי הרחוב, אל עבר שלשת החברים. היא השיבה בתנועת ראש קלה על ברכתו של שמואל, צחוק קל רפרף על שפתותיה ויעלם. וישובו פניה להיות רצינים ומבטה דבק במרדכי וכאלו שאל: הזה הוא?…
– אמנם כן, נערה יפה, יפה מאד… עינים עמוקות לה כלַיל…
– הלא כן? – שוב נמלא קולו של שמואל רנה ופניו זרחו.
ופני אהרן עטפו צל.
ועל פני מרדכי חלפה עב של מחשבה תועה.
ב
השדרה הראשית בבוסתן היתה מלאה טילים. מרדכי וחבריו לא הספיקו להשיב ‘שלום’ לכל. עיני מרדכי לא שבעו מהביט אל הקהל הגדול. הוא אהב את הבריות וביותר את הצעירים, ועל כלם חברת עלמות. ומושבתו גבעה קטנה עדין ועומדת בראשית הוסדה. אנשיה מועטים, מספר בתי אבותיה מצער ועלמותיה – כאלו כאין. רַוק היה מרדכי, ואין בית לו ולא קרובים לו בגבעה, ובכל יום השבת היה בא לשרון לטיל בבוסתן, לראות בבני המושבה ובבנותיה ולשמוע חדשות…
מַכרים הרבה היו לו בשרון ויחשבוהו לשרוני למחצה. רבים היו עוינים אותו בגלל הדברים הקשים שהיה משמיע כנגד הפקידות וכנגד המדות הרעות, שדבקו באכרים מקבלי התמיכה. אבל אחרים אהבוהו ובדבריו הקשים כנגד הפקידות מצאו מעין גמול בעד כל העול שעשתה להם. וביותר אהבו וכבדו אותו הצעירים ויתברכו בו, ושני חבריו שמואל ואהרן היו נכונים לבא למענו באש ובמים. אהרן היה אכר רוק כמוהו, ושמואל – בן לאבות עשירים, אשר נאחזו במושבה רק לפני שנים אחדות. ושמואל עודנו נער כמעט, ונפשו הרכה והתמימה מלאה חם נער, והוא מתגאה, כי מרדכי הוא רעו וחברו, והוא מעריץ את מרדכי ומקשיב לכל דבריו בדחילא ורחימא. ומרדכי אהב מאד את שמואל חברו הצעיר, אהב נפש צעירה זו הספוגה עוד טל ילדות.
שלשת החברים נכנסו אל תוך שדרת הבוסתן כשהם הולכים שלובי יד. ורחבה וארוכה היא השדרה וחוצה את כל הבוסתן. שתי שורות תמרים וזנזילות נטועות משני עברי השדרה: תמר וזנזילה חליפות. הזנזילות גדולות ועבותות וצמרותיהן יפות: דמות שמשיות הפוכות למעלה להן. והתמרים עודם רכּים. מצבותיהן הקצרות עשויות שכבות שכבות זו על גב זו, כאלו מתוך ענוה ורעידה קלה גדלו. וכפות הענפים סוככות מלמעלה על המצבות. וזקופים הם התמרים וישרים, ודומים הם לילדות שרק אתמול בגרו, וזה עתה קפצו ברגליהן הדקות והגמושות מתוך שמלותיהן הקצרות ותהיינה היום לבחורות, ונחיריהן הדקים מתנפחים ורועדים רעידה קלה לריח הסוד הבוקע ועולה להן מתוך המחר…
מרדכי הרגיש בצביטה שצבט לו אהרן. הוא ידע את פִּרושה, ויכונן את מבטו לפניו. לקראתם יצאו מתוך אחת השדרות הצדדיות שלש נערות, עלמות־ילדות. שמלותיהן עודן מורמות מעל קרסוליהן, גויותיהן דקות כקנה ובלחייהן פּורחת כשות דקה כנצת האפרסק שנתבשל למחצה… אלו היו שלש חברות, ‘הסימפתיות’ של שלשת החברים, ומדי שבת בשבתו היו אלו ואלו נפגשים ‘במקרה’ בשדרת הבוסתן.
– שלום, עלמות! ברכן מרדכי בקול רם וכל שלש החברות הסמיקו כדממיות.
– שלום! ענתה בקול רך האחת, היותר ‘חצופה’ שבהן, ולחש ברכתן של השתים האחרות אבד באויר…
ושוב הלכו שתי החבורות אשה אשה לדרכה, כדי לשוב ולהפגש בחזירתן, וחוזר חלילה. באמצע השדרה הגדולה אין נוהגים לעמוד. לשם עמידה ויחוד יש שדרות מן הצד. הנה שדרות הרמונים, צמרות העצים דבקו זו בזו, סובכו יחד ונעשה כעין חופה למעלה, ופה הוא המקום לפגישות של לבבות דופקים, פה נפגשים, מזדמנים רק זוגות.
באמצע השדרה שבין עצי השקדים, לשמאלה של השדרה הגדולה, עמדו אכרים הרבה בחבורה ודברו בקול רם. הקולות והתנועות העידו על הדוברים כי עסוקים הם בשיחה חשובה: בעניני יקב וענבים. כל המשוחחים היו מבעלי ‘האופזיציה’ שבמושבה, כולם מכריו של מרדכי.
– הנה מרדכי הגבעתי! קרא אחד מן החבורה.
– גבעתי למה? הוא יותר שרוני משהוא גבעתי. – נשמע קול אשה, קול עגבני במקצת…
– בא הנה אלינו, לאן אתה ממהר יחד עם נעריך?…
– השבת נתונה לטיול ולהסתכלות בנערות יפות ולא לשיחות מתוך כובד ראש.
– ילך לו עם ‘נעריו’… אף הוא אינו אלא נער, – לוה את מרדכי קול האשה, שנשמעה בו נעימה של תרעומות.
ומרדכי שב להסתכלותו.
הנה משפחת אכרים גדולה: משפחות שנתחתנו ונתערבו זו בזו ונעשו אחת. שלשת האבות בראש, לבושים שבת, מדברים בנמוס וצועדים לאטם. עליהם שלש האמהות, לבושות אשה אשה לפי טעמה. ומאחריהם בנים וחתנים, בנות וכלות, בחורים ובחורות, ילדים וילדות… ממלכה קטנה לעצמה בתוך המושבה.
הנה זוג, – בחור ובחורה. נראה, שרק אתמול נתפרסם ‘סודם’. קרובים, כמעט דבוקים הם זה בזו, מבטו שלו טובל ושוקע בתוך עיניה היא, רגש אושר וגאון חופף עליהם. ואין עינם תופשת ביתר הטיילים שבשדרה: כל השדרה, כל העולם כלו שלהם הם…
הנה חבורת צעירים מדברים בקול, רועשים, צוהלים ומתאבקים בלכתם וזורקים מבטי אש בפני העלמות המסמיקות ונסוגות אל קצות השדרה…
והנה פקידים שנים עוברים ברחבת הנפש… אצבעות ידיהם תקועות בתוך כיסי אפודותיהם ודבורם הצרפתי הקל, הפזיז, ממלא את חלל האויר… אף אלו כל השדרה כלה שלהם היא ואין עינם תופשת ביתר הטיילים. אבל הטיילים, ואפילו מתוך בעלי ‘האופוזיציה’, רואים אותם ומברכים אותם ומסירים את כובעיהם. והם מרכינים את ראשיהם הרכנה כל שהיא ואינם מסתכלים בפני המברכים…
הנה חבורת פועלים. פועלי היקב הם. פניהם זעומים וצועדים הם במהירות, כאלו לעסקיהם ולעבודתם הם הולכים ולא לשם טיול באו. ומבטי איבה הם זורקים כלפי האכרים…
– הביטו!.. קרא פתאום שמואל ולא יסף, כאלו קפא באמצע הקריאה…
מעבר השני נכנסה אל השדרה מן הרחוב חבורה גדולה של פקידים, ובראשה הפקיד הראשי בעצמו, איש כבן ארבעים, זקנו מגולח ושפמו שחור וארוך וכולו פני חיט לו. ובלכתו בראש החבורה עיניו מורדות למטה, כדי שלא להסתכל בפני אכר. לימינו המורה החדשה, עיניה עמוקות ומתוכן נשקפות התעוררות קלה וסקרנות. אחריהם בשורה הרופא והגברת אשת הפקיד, אשה שמנה שפני כובסת לה, והיא לבושה עפ"י הנוסחא האחרונה של הבולבר הפריזי. פני הרופא גסים, זעומים ובהם נקרשה השתיקה. ולאחרונה להקת פקידים שונים. האכרים הנפגשים על דרך החבורה נשארים עומדים משני עברי השדרה, קצתם משתחוים מתוך הכנעה גמורה וחנופה גלויה וקצתם – מתוך הכנעה למחצה ורמזים דקים של חנופה… גם שני חבריו של מרדכי הסירו את כובעיהם לסימן ברכה ורק מרדכי לא שעה אל החבורה, פניו נעשו קשים כאבן ומבטו דבק בפני המורה החדשה. דומה היה כאלו שאל: מי ומה את?..
ג
– מרדכי, התשאר הערב פה? – שאל שמואל כשעמדו שלשה החברים ברחוב המושבה וצללי ערב חופפים עליהם. כעין נעימה של בקשה רעדה בשאלתו של שמואל.
– פה? לא. איני יכול להשאר. מחר יום עבודה הוא לי, איני אוהב לאחר.
– רק הפעם, מרדכי, רק הפעם… הטיול בבוסתן לא עלה יפה… נלך הערב אל ביתה, רוצה אני כי תכירנה…
– להכירה?.. עוד חזון למועד, יקירי. כלום היא בורחת מכאן?..
– לא… ואולם ראה נא מה גדל החֹשך… אל תלך, פן יקרך אסון בדרך…
אסון! אל תירא, אקדחי אתי, חשכת ליל לא תבעיתני, אף לא פחד הבידואים…
– ואתה רוצה באמת להכירה? – שאל פתאם אהרן כמו מתוך תמהון ותרעומות.
– מדוע לא, חביבי? נערה יפה היא, ורוצה היא, לפי דברי שמואל, לדעת אותנו. אם כן מדוע לא נתודע אליה? אלה מאי, היא שיכת לכנופיתו של המנוול? אפשר לסלח לעונה זה בגלל עיניה, ואולי נוכל לגזלה מידי אותה הכנופיא. הלא זה נסיון מענין, האם לא כן, שמואל?
שמואל שתק. אלמלא חשכת הלילה, כי אז ראו חבריו, שפניו חורו. שתק גם אהרן. הטון הצוהל והחצוף למחצה של מרדכי לא מצא, כנראה, חן בעיני שניהם.
– נו, אנכי הולך, מרדכי, – הפסיק אהרן את השתיקה, וקולו היה קשה: – סוסי מחכים לארוחת הערב. אם תשאר כאן, הלא תבא אלי?
– לא, לא אשאר.
– אם כן, שלום!
– שלום.
אהרן לחץ את יד חברו ויפן ללכת.
– עמך הלא נתראה עוד היום, שמואל?
– הן.
אהרן נעלם.
אלך גם אני, שמואל, – אמר מרדכי.
– אלוך עד מעבר לכרמים.
– אתה תלוני? הלא תפחד לשוב אחר כך לבדך אל המושבה?
– לא, לא אפחד… האמנם ילד אני בעיניך?
שני החברים ירדו לכל אורך הרחוב ויעלמו מאחורי גדרי הצָבר.
שמואל שתק ויתאמץ לבלי לפגר מאחורי חברו, שפסע פסיעות גסות ובטוחות.
– מרדכי, אל נא תמהר פה בחול, לאט לך…
– חול? טוב, טוב. ואולם הגידה נא, שמואל, עד מתי תהיה מפונק כל כך? צריך אתה להעשות פשוט וגס קצת יותר, הן להיות אכר אתה רוצה.
– בא יבא הדבר, מרדכי. אבל עוד קשה לי, חלש אנכי. בחרף הזה אני זומר בעצמי. הספר לך אהרן?
– כן, הוא משבח את מעשי ידיך. עבוד, עבוד, יקירי, העבודה מוסיפה כח לאדם ומחדשת את חייו.
ושוב שתקו החברים רגעים אחדים.
– מרדכי, אלמלי ידעת עד כמה היא מתענינת בך…
– בי?
– כן, בך. כשאמרתי לה, שאתה הנך ידידי וחברי הביטה אלי כנפחדה. וכמה נתפלאה כשאמרתי לה, שאיש טוב אתה ולבך רך וכי אנכי אוהב אותך יותר משאני אוהב את אחי ואחיותי. היא חשבה אותך לשד בצורת אדם… ‘אוהבים’ הפקידים אותך…
– שד? חה, חה, חה! בשביל כך היא מתענינת בי. השדים מענינים את הנשים תמיד.
– מרדכי, אל נא תדבר בטון כזה…
שמואל שוב נעלב וישתוק.
– נו, נו… הרגע אל תכעס עלי. אמנם השד מפזז בקרבי היום…
– מרדכי… היא טובה כל כך. שאלתיה, אם רוצה היא להכירך. “אני”?! השיבה תמהה וכאלו נפחדת, “האם ירצה הוא להכיר אותי?” ובאותו רגע היתה יפה כל כך… הלא יפה היא, מרדכי, האם לא כן?
– יפה מאד!..
– הרי?.. ואהרן מתעקש ואומר: אינה יפה כלל ביותר… אנכי אמרתי לה, כי אם אבקשך ודאי תבוא אל ביתה, ותשמח…
– שמחה?..
– נערה הגונה היא, מרדכי. לו ידעת אותה… אין היא דומה כלל אליהן… אנכי תכנתי את רוחה, אף כי רק שלש פעמים הייתי אצלה…
– שלש פעמים במשך השבוע הראשון? המ… ‘רק’ זה שלך מיותר הוא1 לגמרי…
עמדה לו לשמואל חשכת הלילה לבל ירגיש בו מרדכי כי הסמיק ויחרד כולו…
– היא בקשתני לבוא… היא נעשתה כה קרובה אלי מן הרגע הראשון… בפעם השניה מצאתי אצלה את סגן הפקיד… הוא הביט אלי באי־רצון, והיא האירה אלי את פניה עוד יותר ועל דבריו הוא ענתה בלי חפץ…
– האמנם? דבר זה מענין. ואולם אם אוכל לפגוש בביתה אחד מאותה החבריא, לא אלך אליה.
– אנכי הגדתי לה – ותצחק… כמה יפה הוא צחוקה, מרדכי… היא אמרה: “כל הפקידים יברחו מביתי אם יבקרני חברך”… לא, אנכי אגיד לה מראש אימתי תבוא, ואז לא יבוא עוד כל פקיד אל ביתה… יש אשר אחשוב, מרדכי, כי רק על פי טעות נמצאת היא ביניהם…
ושוב עברו רגעי שתיקה אחדים.
– מרדכי…
– מה יש, שמואל!…
– הלא אתה אינך חושב, כי האהבה לוכדת אותי?…
– אנכי? לא, יקירי; אנכי איני חושב כלום.
– ידיד וחבר טוב אתה באמת… אהרן מקניטני ומקנטרני כל השבוע…
אהרן?… אהרן שלנו איש טוב הוא מאד, טוב משנינו… הוא דואג לך, הוא חושש לך לבל תבוא ברעה.
– אמנם טוב הוא… אבל לבי יכעס בקרבי עליו. עוד היום בבקר דבר אלי קשות על כי באתי אל ביתה זה שלש פעמים… הוא התרה בי, כי אתה תכעס עלי… הלא אינך כועס עלי, מרדכי?
– אנכי? חלילה? מי נתן לי את הרשות לכעוס עליך? הלא איש אתה, היודע את אשר לפניו.
– ואהרן יחשבני לילד… מרדכי, האמנם יש בה סכּנה, כדברי אהרן?
– סכנה?… איני יודע… תכירנה ובחנת בעצמך… מי יודע?…
שתי שורות הצבר נסגרו מאחרי החברים, ולעיניהם נפתח השדה הרחב העטוף אפלה.
– שמואל, שוב נא אל המושבה, הרחקת ללכת. אנכי אעמוד כאן ואחכה עד אשר תקרב אל המושבה… אל תפחד…
שמואל לחץ בחזקה את ידי חברו, נפל על צוארו וישק לו…
– הלא תבוא ביום השבת הבאה?
– אבוא!
ויפן שמואל וישב אל המושבה בצעדים מהירים. פעמים הפנה את ראשו לראות, אם חברו עדין עומד ומחכּה.
– נער… ילד כמעט… מסכן!… הוא נלכד בפח… מי יודע מה טמון בתוך עיניה השחורות… עמוקות הן מאד, – הרהר מרדכי ויפן וילך, ופסיעותיו רחבות ובטוחות.
– ולא קשה הדבר להלכד ברשת עיניה!…
ד
מרדכי לא שמר את הבטחתו. ערב שבת התקדרו השמים עבים וכל יום מחרתו לא חדל הגשם. רק במוצאי שבת טהרו השמים ויזהירו הכוכבים מתוך עמק התכלת וכאלו רמז רמזו לבני האדם לאמר: הכונו, מחר יום עבודה הוא… וכך היה גם בשבת השניה והשלישית. אמנם לשעבר, היה מרדכי בא לשרון גם בשבת גשומה, היה עוטף ‘עַבַּיָּתו’ ופוסע את פסיעותיו הגסות והבטוחות על אפם ועל חמתם של השמים הזועפים. אבל בשבתות האחרונות נשאר מרדכי יושב תחתיו בגבעה. לא השמים עכבוהו אלא איזה דבר בלתי מובן גם לו. איזה כח נעלם עצרו ובטל את רצונו שמשך אותו לשרון. גם בשבת הרביעית לא הלך מרדכי לשרון, אף כי הגשם חדל מאז הבקר והשמים הזכים הצהילו את פניהם לכל: לערב הוזמנה אספה כללית במושבה. אמנם לא רגיל היה מרדכי לבכר אספה כללית במושבה על טיול לשרון, אבל הפעם היתה עמו רוח אחרת…
וכששב מרדכי בשעה מאוחרת בלילה מן האספה ראה והנה אור מאיר מתוך חלון חדרו.
– מה זה? מעשה לסטים או מעשה שדים?
וכשנכנס לחדרו מצא בו לא גזלן ולא שד כי אם את אהרן חברו החביב.
– הנה שבת סוף סוף, – פתח אהרן בשמחה גלויה: – זה יותר משתי שעות אני יושב ומחכה לך. מכיר טובה אני לבעלת הבית, כי נתנה לי להכנס לחדרך…
– ולמה לא באת אל האספה? בחפץ לב הייתי עוזבה והולך עמך.
– אמרתי, שמא חשובה היא האספה ביותר, כי על כן לא באת בשבת זו לשרון…
– כועס אתה על אשר לא באתי זה ארבע שבתות לשרון?
– איני כועס, אבל הכל מתפלאים, וכבר ישאלוני: היכן אבד מרדכי שלכם?…
– הלא ידעת: ירדו גשמים… וגם… לא היה רצון ללכת…
– וגם על מכתבו של שמואל לא ענית…
– כן… קבלתי את מכתבו המלא מליצות, אבל אני לא הייתי נוטה להשתפכות הנפש… ודאי כועס שמואל עלי?
– אין לו עכשיו פנאי לכעוס… מטפל הוא כל היום ב’מורה' שלו…
– ושופך לפניך את לבו בשעת טיול בלילה?…
– זה שבועים לא טילנו יחדיו בלילה…
– האומנם? מדוע? וכי עברה קטטה ביניכם?
– לא… מדי ערב בערב הוא מטיל עם ה’מורה' עד שעה מאוחרה, ובבקר כשאנו נפגשים בדרך אל הכרמים הוא מתחטא ומבטיח לבוא בערב ואינו בא… פניו נעשים חורים מיום אל יום…
– תקפה אותו האהבה לחלוטין?
– עד לטירוף הדעת… לבי יפחד בקרבי… בשביל כך באתי אליך היום…
– אלי?… וכי מה אני כאן?
– מרדכי, מה היה לך? האתה הוא? שמואל בסכנה, צריך להצילו…
– בסכנה? הא מנין לך?
– מרדכי, וכי שכחת מי היא?…
על פני מרדכי חלף צל קל. רגעים אחדים שתק. שתק גם אהרן.
– אהרן, האומנם אתה חושב כי קרה גם לה מה שקרה לכל הנערות שנלקחו לפריז?…
– אין לי כל יסוד לחשוב אחרת. אלמלא כך לא היו ממנים אותה למנהלת ולא היו נותנים לגיסה נחלת כרם ובית… אילו ראית את עמידתו של הפקיד בפניה – כעבדא קמיה מריה…
– אין היא עושה רושם כזה שעושות כל אותן ה’מורות'… אף לא סימן של פריצות… נערה שעינים כאלה לה… אי אפשר שהיא תהנה מיפיה הנאה כזו…
– אמנם כן, אין היא עושה רושם כזה… פעם אחת הייתי בביתה… שמואל משכני…
– ההיית בביתה? נו, מה ראית? – נזדרז מרדכי ושאל ועיניו הבריקו.
– נדמה לי, שזו אינה דומה לאותן האחרות; אינה הומיה, אינה מתיפה… ענוה היא ושקטה… שמואל דומה במעמדה לנער קטן…
– ובכל זאת אתה חושב?
– אני בטוח… הן ידעתיה היטב בהיותה עוד ילדה כמעט, לפני הלקחה לפריז… לא, מרדכי, אין אני טועה, הדגיש אהרון את דבריו בבטחה גמורה.
– נורא, – וכסאו של מרדכי חרק קצת…
רגעים אחדים שתקו שני החברים גם יחד. פתאם נזדקף מרדכי כלו אל מול חברו ועיניו להטו.
– אהרן, אתה חושב שאי אפשר לאהוב נערה כזו?
עיני אהרן הגדולות, האפורות, הטובות מלאו תמהון.
– בדעת?
– כן, בדעת?
– לא, מרדכי, אי אפשר… למה תשאל?
מרדכי עמד על מקומו ולא הסיר את מבטו החודר מעל חברו.
– נפלא הדבר, אהרן, – קולו של מרדכי היה עמוק, כאלו יצא מתוך לבו: – זה עשר שנים אנו קרובים איש לרעהו. הלא כן?… על הכל דברנו והתוכחנו לא אחת ושתים. דומה, לא נשאר עוד דבר אשר לא דברנו עליו… ובדבר גדול שכזה לא נגענו אף פעם…
– מרדכי, הבין לא אוכל… מה יש כאן לדבר? הן הדבר ברור כל כך… לא אתה, לא אנכי אף לא שמואל לא יכלנו לאהוב נערה, לו ידענו כי הוטמאה.
אהרן דבר מתוך התעוררות גדולה וכאלו גם מתוך כעס עצור. זו היתה הפעם הראשונה שדברי מרדכי חברו החביב נעשו לו מוזרים ומכעיסים.
– אהרן, אנכי הייתי יכול לאהוב נערה כזו, – קולו של מרדכי היה נמוך, אבל צלול ותקיף.
אהרן קפץ ממקומו ויתפוס ביד חברו.
– מרדכי, אל תהתל! הדבר חשוב יותר מדי. מה היה לך?… האתה הוא?… שמואל שלנו בסכנה…
– אהרן, איני מהתל כלל וכלל… הגידה נא לי בטובך, במה ‘הוטמאה’ נערה זו אם, למשל, איש בליעל הוליכה שולל בעודנה ילדה למחצה?
– מרדכי! הן יודעות להיכן מובילים אותן… מטומאתו ‘הוא’ נטמאות גם הן… מה אתה סח?…
– ואם הילדות הללו אינן יודעות להיכן מובילים אותן, האומנם גם אז טמאות הן בעיניך?… ואנחנו, אהרן, מדוע טמאים איננו גם אנו? כמה פעמים כבר נטמאנו אני ואתה ובכונה… כלום יעלה על דעתך, שאתה, אדם שנטמא לא אחת ולא שתים, אסור לו להרהר בנערה, שעוד טל הקדושה והתמימות עליה?…
– מרדכי, אין המשל דומה לנמשל…
– לא, חביבי, דומה. לא חשבת מעולם בשאלה זו. גם אנכי, מודה אני על האמת, לא חשבתי. ואולם במשך השבועות האחרונים חשבתי, חשבתי הרבה… נוכחתי, יקירי, שאנחנו כולנו, אני ואתה ועוד רבים כמונו חזירים הננו… לא, יקירי, אין הדבר ‘ברור’ כלל כמו שחשבת אתה… דבר אחד ברור לי היום: אלמלי אהבתי אנכי נערה כזו, כי אז לא היה עברה מפחידני… מי שאיננו טמא אין מטמאים אותו…
אהרן לא ענה דבר; הוא שתק כשראשו מורד למטה.
נשתתק גם מרדכי. פניו החורים היו כבושים בקרקע גם הם. לבסוף הפסיק מרדכי את השתיקה ושאל:
– אהרן, שמואל אינו חושד בה כלל?
– חלילה! פעם אחת רמזתי לו רמז קל, וינעץ בי מבט של שנאה. לו יכל, כי אז היה קורע אותי כדג…
– רע הדבר…
זהו מה שאמרתי לך: שמואל עומד בסכנה… אתה היית יכול להשפיע עליו בעוד מועד. מפניך יכנע…
– אנכי? חלילה לי; בשום אופן לא! יעשה ככל אשר יצוה עליו לבו.
כשנפרדו שני החברים זה מזה, כבר אדמו פני המזרח.
ה
בשבת שלאחר זו נתכון מרדכי ללכת שרונה והנה נפתחה דלת חדרו ושמואל התפרץ אל תוכו. פניו היו חורים, עיניו נוצצו ודמעה רפרפה בין ריסיו.
– שמואל! האיך באת? האמנם רגלי…
– רגלי… עיניך הרואות!… הנה חפצתי לבוא ובאתי!… מרדכי, למה עזבתנו?…
– נו, שב ותנוח. הלא עיפת. התשתה תה? עוד מעט ואכין…
שמואל ישב על הדרגש ומרדכי סגר את הדלת ויעל אש במכונה, כדי להכין תה. שמואל הביט מתוך סקרנות מרובה אל אשר מסביב לו: אל הספרים הרבים אשר על המדף הארוך כאורך הכותל, אל המעדרים והסלים אשר בפנת החדר, משש בידו את הדרגש הקשה ששמש מטה למרדכי…
– אתה מסתכל בנכסי דניידי שלי, שמואל?..
פני שמואל אדמו.
פתאם קפץ שמואל ממקומו ויפול על צוארי מרדכי וילחץ בראשו אל שכמו.
– מרדכי…
– מה לך, שמואל?..
– ברכני!..
פני מרדכי חורו רגע אחד. ושמואל נלחץ אליו עוד יותר כילד קטן ועלוב, ובתוכו חלחלו דמעות עצורות.
מרדכי הפך את פניו כלפי חברו וילטפו בידיו על פניו ועל ראשו.
– הרגע, יקירי, הרגע… הלא מאושר אתה?…
– מאושר!…
וירם שמואל את פניו הרטובים מדמעה ויהי מראהו כמראה ילד שפייסוהו וידברו על לבו.
מרדכי לחץ את יד חברו ויברכהו מעומק לבו.
– מרדכי, הן אתה לא תדינני לכף חובה?
– אני? למה?
– על כי אוהב אני אותה…
שמואל רעד כלו ועיניו מלאו פחד ותקוה.
– וכי אפשר לדון לכף חובה את האדם על הרגש היותר מרום וקדוש אשר ניתן לו?
– אנכי ידעתי כי אתה תבין לי… אהרן היה מטיל עלי אימה: מרדכי לא יסלח לך לעולם. ואנכי כה יראתי את הדבר הזה. לאבד אותך היה קשה לי. אבל לאבד אותה לא יכלתי, בשום אופן לא יכלתי…
וילחץ שמואל עוד יותר אל מרדכי ויכבוש את פניו.
– האמנם לא תכעס עלי, – שאל מתוך בכי: – כי אוהב אני אחת מבנות הפקידות, כי אוהב אני עלמה שאינה יודעת עברית והיא מורה לצרפתית, כי בגדתי באידיאלינו?…
– לא אכעס. האהבה מכפרת על הכל ומיפה את הכל. אשריך, שמואל, כי אוהב אתה ונמסרת כולך לאהבתך… נקיה ותמה היא נפשך…
פני שמואל אורו. האושר פרח בעיניו, ומבטו כאלו נעשה בין רגע בטוח. הוא נזדקף והתחיל מטייל בחדר אנה ואנה, מדבר, שר, ושפתיו לא נחו אף רגע.
– מרדכי, יודע אתה? היא אוהבת אותך. היא אוהבת אותך יותר מאשר תאהב אותי… חי נפשי! תמיד היא מדברת בך… אני מקנא בך, מרדכי, חי נפשי! לו ידעת האיך משיחים הפקידים בך – מתוך חרוק שנים. והיא מכבדת אותך דוקא משום שהפקידים שונאים אותך, חי נפשי! כמה פעמים שאלתני: “מה יאמר מרדכי חברך, אם יודע לו כי אהבתני? ומה תעשה אם יצוה עליך לעזבני, הלא תשמע לו? הן לא תוכל לבלי להשמע לו. ואם תוכל – אנכי לא אהבך!” כך אמרה, חי נפשי! כבר רבתי עמה פעם אחת. “את מרדכי את אוהבת ולא אותי!” כך אמרתי לה, ותצחק בקול גדול: “הן טרם ראיתיו כראוי אפילו פעם אחת!” אז ידעתי כי צדקה ממני. בקשתיה כי תסלח לי.. אז הייתי כל כך מאושר, כל כך מאושר… ובכל זאת היא אוהבת אותך, חי נפשי! שמע נא על מה היא חולמת: היא תעזוב את בית־הספר… אנכי אמרתי לה, כי עון גדול הוא הדבר בעיניך ללמד לילדים צרפתית בטרם ידעו עברית. מתחילה לא הבינה את דברי. אחר כך בארתי לה את הכל והבינה.. “כך אומר מרדכי חברך?” שאלתני. “כן, עניתי לה, – הוא שונא את כל המדברים צרפתית במושבות…” “ודאי צדק” הסכימה גם היא. היא רוצה, כי נבנה לנו בית קטן בכרם. להשאר במושבה אינה רוצה. אין היא רוצה לפגוש את הפקידים, אף לא את האכרים… רוצה היא להשאר רק עמי, רק עמי… ורק אורח אחד הוא יבוא אלינו אל ביתנו הקטן אשר בכרם… נחש נא, מי הוא האורח הזה??… אתה, חי נפשי! ושנינו נשרת אותך ומפיך נלמד האיך לחיות, מה, לעשות… אתה תלמדנו להיות טובים, ישרים ולבלי להכנע מלפני הרשעים… מרדכי, היא אוהבת אותך.
ויפול שמואל על צוארי מרדכי ויחבקהו וישקהו, ויבק ויצחק…
“כמה אושר עשו להם במשך ימים מועטים” –, נקרה במחו של מרדכי מחשבה נעימה למחצה וטורדת למחצה – – –
ו
בשבת הלך מרדכי שרונה. היה אחד מימי החרף המלאים תכלת וזהר, עונג ומנוחה שררו מסביב. הטבע עצמו שבת את שבתו. השמש והשמים אמרו שירה ופרחי גבעות מלאו גיל. השדות עטפו דשא ירוק, רענן. לא לחנם שתו מי גשמים לרויה. על ראשי ההרים, הרי יהודה הנשקפים מן המזרח, עמדה חופה של תכלת… מרדכי הזין את עיניו מן ההוד וההדר אשר נגלו לפניו, ויוטב לבו בקרבו ותזוח עליו דעתו. נכסֹף נכסף באותו רגע לשרון. וכשנראו לו מעל הגבעות ראשי גגיה האדומים נתמלא רגש חם, חם, ויושט את ידו אל המושבה החביבה לו, כאלו בקש לחבקה.
בדרך בין כרמי שרון פגשו את מרדכי חבריו השנים. שמואל ראהו מרחוק וירץ לקראתו. בפני אהרן הרחבים והטובים זרח צחוק קל של חבה. שמואל היה לבוש כביום חג; רק בימים הראשונים אחרי בואו מחו"ל היה לבוש ככה. גם אהרן היה לבוש בגדי שבת. רק מרדכי לבדו היה לבוש חול: חולצה ומנעלים גדולים. מבטו של שמואל רפרף בזהירות ובחשאי על פני מרדכי ויבחנהו מכף רגלו ועד קדקדו. עין מרדכי תפשה את המבט הזה, שרפרף ונעלם ויבט מתוך צחוק קל אל אהרן.
– מרדכי, אנחנו הולכים היום שלשתנו אל העלמה ברשדסקי… היא הזמינה אותנו לשתות תה בביתה.
– אל העלמה ברשדסקי?!… במנעלים הללו?… אולי לא נאה לבוא אל ביתה בלבוש כזה?
שמואל נתאדם כלו כאדם שנתפס בעברה. ואהרן צחק צחוק גדול. גם לבו הרך היה טוב עליו היום וישמח בשמחת חברו, אלא שידע את הדאגה הכמוסה בלבו של שמואל: מאז הבקר דאג פן יבוא מרדכי נעול מנעליו כדרכו.
– אין דבר… לך נאה, מרדכי… הלוא אתה בא מן הדרך… היא תשמח לקראתך… אתמול שוב עברה אותי רוח קנאה בעבורך… כל היום מלא פיה שמך: “האם בוא יבוא חברך מחר?… אולי חדל לבוא לשרון בגללי?… היסכים לבוא אלי, אל ביתי?…” היא אוהבת אותך, מרדכי, חי נפשי!
– ומה עשית, לו באמת גזלתיה מאתך שמואל? מה?
מעיני שמואל נוצצה דמעה וכל פניו עוו.
– ואולם אל תפחד: איני מתעתד לגזלה ממך!…
כשדפק שמואל על דלתה של העלמה ברשדסקי פתחה היא עצמה את הדלת לרוחה. שלשת החברים נשארו עומדים על עמדם תמהים: היא היתה לבושה כלה לבן ומתוך הלובן המזהיר הבריקו עוד יותר עיניה השחורות העמוקות כלָיל. מבטה עמד וינח על פני מרדכי.
– הזה הוא האדון…
– בבקשה, גברתי, בלי שום ‘אדון’: שמי פשוט מרדכי…
היא לחצה בתמימות רבה את ידו הרחבה ותבט ישר אל עיניו הגדולות, שהביטו אליה ברצון. היא היתה שוקטה כולה. אבל מבעד לשקט זה נראה היה שהיא מכסה בעמל רב על חרדה שבלב. היא נתנה את ידה לאהרן ולשמואל ותאמר:
– למה נעמוד במסדרון פה, נבואה…
הדלת המובילה אל החדר השני היתה פתוחה ורק יריעה כבדה היתה נטויה עליה. בתנועת יד מהירה וקלה הטתה בעלת הבית את היריעה הצדה ולעיני האורחים נגלה חדר יפה ומסודר בטוב טעם. על הרצפה היה פרוש מרבד רך… מרדכי נשאר עומד על המפתן ואת עיניו הוריד.
– האם תרשני הגברת ככה… במנעלי?
פניה אדמו. פתאום אחזה בידו ותמשכהו אחריה אל החדר.
– אל יעליבני… אני שמחה כל כך לראותו בביתי…
מן הנגיעה הקלה שנגעה בידו נבוך מרדכי ולבו התחיל מרטט.
"מה היה לי? – " שאל את עצמו ולא מצא תשובה.
– תשים נא הגברת את האשם בראש אותו הבחור היפה…" הספיק מרדכי להתגבר על עצמו ולכבוש את רטט לבו: – אלמלי הקדים ואמר לי, הייתי משפר את עצמי גם אני קצת… עדין אינני פרא אדם לגמרי…
– אדרבה, הוא היה מעליבני אלמלי שנה את לבושו בגללי… יחשבני נא לאחת ממכרותיו… האם יוכל לעשות את בקשתי?… ובלי ‘גברת’ אף הוא…
– בחפץ לב, וגם לי יש בקשה: להתיר לי לקרא לה רק בשמה העברי.
– שמי חוה, – הגידה מתוך התפעלות ובעיניה הבריק ברק.
– אם כן, מן היום והלאה: חוה. עכשו חברים אנחנו.
מרדכי הושיט לה את ידו וילחץ את ידה הקטנה. היא נשאה את עיניה אליו ותודה גלויה נשקפה בהן.
שמואל היה מאושר. גם פני אהרן צהלו.
בעלת הבית הצעירה הושיבה את אורחיה על הסָפה הרכה והתחילה מכינה את התה. באותה שעה היתה דומה לפרפר שטוף־אור הנשא ממקום למקום. ולרגעים היתה הופכת את פניה המאירים כלפי מרדכי ואהרן אשר עינו בהאלבום אשר על שולחנה. משני הצדדים נשמעים דבורים קלים ופזיזים ולרגעים צולל קול צחוקה העליז. שמואל נגרר אחריה לכל עבר ופנה טבול אושר מעל פניו אינה סרה בת צחוק אוילית במקצת. הוא מבקש לעזור לה בעבודתה ומקלקל. היא מכה אותו על ידיו, גוערת בו גערה של חבה. והוא מתחטא כילד, צוחק ומביט אל מרדכי ואהרן וסבר האושר נחרת בכל יצוריו.
מרדכי הניח את ספר־התמונות מידו ויבט אחרי מכרתו החדשה ויתענג עליה. עוד לא ראה נערה יפה כמוה. ולא יפיה בלבד לבב אותו, כי אם הבינה היתרה שהיתה טבועה על פניה וביחוד בקצות שפתיה ועל מצחה. וכשראה את שמואל נגרר אחריה, נראה לו עכשו כל כך קטן, כמעט נער. בקש מרדכי בפני חוה סמני אהבה, מעין אותם הסמנים שבקעו ועלו מתוך פני שמואל, ולא מצא. הרי סמני חבה ורצון, אבל סמני אהבה אינם. אפשר היא יודעת להסתיר את רגשותיה…
“נערה נחמדה… כמה מאושר הוא שמואל!…”
ופתאום ננעצה במחו מחשבה אחרת: “נפש רכה ותמימה כזו… מי יודע, מה צפון להם בעתידם?”
– מרדכי, למה יסתכל כל כך בי?…
– אני מתענג על יפיה…
היא הסמיקה כולה…
– סבורה הייתי, כי הוא עסוק רק בענינים העומדים ברומו של עולם…
– כלום אין היופי מן הענינים העומדים ברומו של עולם…
נזדעזעה היריעה אשר על גבי הפתח ואל החדר באה השפחה ומיחם רותח בידה.
– הרי הדבר העומד ברומו של עולם! – קרא אהרן חובב התה.
ויפרוץ צחוקה הצלול של בעלת הבית ותמהר למלא את הכוסות.
ז
עברו ימי החורף. נשמעו פעמי קיץ הולכים וקרבים. בימים האחרונים לא היה מרדכי בא לשרון לעתים קבועות כבתחילה. יש אשר יעברו שבועות אחדים, ורגלו לא תדרוך על אדמת שרון, ויש אשר יבוא שרונה יום יום. ובשרון נתחבב עליו ביותר ביתה של המורה החדשה. הוא בא לשרון לרגלי איזה ענין נחוץ ובבואו הוא סר אל העלמה ברשדסקי לנוח מעט, נכנס בשיחה עמה ונשאר יושב בביתה עד שעה מאוחרת בלילה. ובצאתו והנה אותו הענין שבשלו בא נראה לו פתאום בלתי נחוץ כלל, והוא שב לגבעה. שיחותיו הארוכות עם המורה הספיקו לו עונג מיוחד ויהי רעב להן. ולא ידע בעצמו, למה יחסר את נפשו כמו בכונה מטובה זו ובשל מה יפסיק את בקוריו לשבועות שלמים. גם העלמה ברשדסקי היתה פוגשת אותו לאחר כל הפסקה ארוכה במבט מלא תמהון. אבל שאול לא תשאלהו דבר.
שמואל ארס לו את העלמה ברשדסקי ברצון הוריו, לחנם פחד שמואל, שמא יתנגדו הוריו לדבר. נתקימה הנבואה שנבא לו מרדכי, כי אכר שרוני, ואפילו מן, ‘האופוזיציה’, ישמח להיות קרוב אל הפקידות. ‘קיר הברזל’, שיצר לו שמואל בדמיונו, נפל תחתיו תיכף בגלות שמואל להוריו את לבו. ועוד בו ביום קבלו הורי שמואל בביתם את כלת בנם בחבה ובכבוד גדול. בני המושבה קנאו באושר, אשר עלה בגורלה של משפחת שמואל, והקנאה גדלה מאד כשנודע, שמפַּריז בא צו לתת לעלמה ברשדסקי את הבית הגדול, אשר היא גרה בו, וגם עשרת אלפים פרַנק מזומנים.
ובבית שמואל גרמה הנדוניא הגדולה הזאת כמעט למהפכה שלמה. כשהודיעה העלמה ברשדסקי לשמואל את ‘רצון פריז’ שמח כילד, וימהר לאביו ולאמו לבשר להם את הבשורה ומה רבה היתה מבוכתו כששב אחר־כך אל בית אהובתו וימצא אותה עצובת־רוח ודמעות תלויות בעיניה.
– איני רוצה במתנת פריז, שנואה היא עלי, אנכי לא אקח מתנה זו, – פלטו שפתותיה במהירות ומתוך צער גלוי.
ופתאם הבין שמואל כי אמנם צדקה חוה. כלום לא יוכלו הם עצמם לסדר את חייהם בלי מתנת חנם? למה להם לקבל מתנות מאת הפקידות, ששניהם מבזים אותה?
ותשמח חוה לדברי שמואל אלה ותשק לו, ועיניה מלאו תודה. ושכור אושר היה שמואל כשיצא מבית כלתו והוא נושא בשורה חדשה בפיו לאבותיו – כי החליטו הוא וחוה לבלי לקבל מתנת הפקידות הבזויה. גם אביו ודאי ישמח לדבר הזה, שהרי גם הוא על שונאי הפקידות נמנה. ושוב נהפך ששונו לצער: אבותיו שמעו את בשורתו החדשה בפנים נזעמים, ואמו אמר לו מתוך כעס: “אל תהיה ילד שוטה! ‘מציאה’ גדולה היא כלתך כשאין לה נדוניא”!… ויתכוץ לב שמואל בקרבו מכאב והרגיש, כי טינא אל אמו ממלאה אותו.
למחרת בא מרדכי לשרון, וכשנכנס לבית חוה מצא אותה ואת שמואל יושבים מדוכאים ועצובי רוח. “האמנם כבר התחיל הדבר?” נצנצה מחשבה רעה במחו. פני שמואל אורו כשראה את מרדכי, וימהר אליו וישפוך לפניו את כל צרת לבו. וחוה הרימה גם היא את עיניה אל מרדכי. והנה הן נוצצות ומלאות שקט מרי. ויחרד מרדכי. העינים הנוצצות הללו ספרו לו איזה דבר נורא, ספרו בלי אומר ודברים. ואולם כעבר רגעים אחדים התאושש מרדכי, ותהי עצתו לידידיו, כי אמנם לא יקחו את מתנת הפקידות הבזויה, אבל מאבות שמואל יעלימו את הדבר לעת־עתה.
שמואל שמח שמחה גדולה על עצתו הטובה של מרדכי, ורוחו העצובה לא היתה לו עוד. ופני חוה נשארו קשים ומבט עיניה היה מלא שקט מרי כשהיה. ויעזוב מרדכי את ידידיו, ורוחו חובלה בקרבו.
ח
עבר הפסח, והתחילו ימי החום. מרובה היתה העבודה שעבד מרדכי בכרמו: בחורף הרכיבו את הגפנים והמלחמה עם ה’חזירים' היתה קשה. ויתחכמו מרדכי ועבד־אללה פועלו לשמש: יוצאים היו לעבודתם עם קוי האור הראשונים, עובדים עד לשעה העשירית, ונחים מן העשירית עד השלישית – מרדכי בחדרו ועבד־אללה תחת העץ.
ובאחד הימים, בשעת צהרים, כששכב מרדכי פרקדן על רצפת האבנים שבחדרו, דומה בתלבשתו לאדם הראשון של קודם החטא, ויישן שנה עמוקה ונעימה שלאחר עבודה קשה, הקיץ פתאם, כי דפקו על דלתו.
– מי שם?
– אני.
– “בעלת הבית? מה החרדה אשר חרדה עלי?”
בלי רצון קם מרדכי מעל הרצפה הקרה, שהיתה חביבה עליו מאד בשעה זו, נגש בעצלתים אל הדלת וכמתלונן שאל:
– מה יש?
– מרדכי, איזו עלמה כבודה… באה במרכּבה… שואלת לך… בודאי משרון…
“עלמה כבודה? במרכבה? איזה שד הביא אותה אלי?…”
התחיל מרדכי לובש את בגדיו, ופתאם נצנצה מחשבה בלבו: “כלתו של שמואל… חוה, בלי ספק היא!… יש דבר בגו!…”
ויזדרז מרדכי וירכוס את כפתורי חולצתו, ויסדר סדור כל שהוא את הכלים שבחדרו וימהר ויצא.
מסביב למרכבה כבר עמדו ‘כמנין’ ילדים מילדי בה"ס. ‘בית־הספר’ – אהל של קרשים – היה קרוב לאותה שכונה, ולב החבריה נמשך אחרי המרכּבה שרק לעתים רחוקות מאֹד היו רואים כמותה בימים ההם. גם ה’מורה' עצמו, אדם שפל קומה וקפוטה יורדת לו עד לקרסוליו וירמולקה חבושה לו לראשו, עמד על מפתן בית־הספר ויעין עיון גדול במרכבה.
– חוה!…
העלמה ברשדסקי פנתה אל הקול הקורא אליה ותמהר ותצא מתוך המרכבה.
– שלום!…
– מהיכן? כיצד? היכן שמואל?
– ירשני נא קודם כל להכנס הביתה… השמש מכני…
– ודאי, ודאי… סליחה… בואי, בואי נא…
הוא פתח לפניה ברוחה את הדלת ויכנסו אל הטרקלין. הטרקלין היה ריק. בעלת הבית ושתי בנותיה היו בחדר הסמוך.
– שבי נא, שבי… איפה אושיב אורחה שכזו?
– תודה. אל נא יטרח, אני יושבת כּבר.
בתנועת יד זריזה הורידה את מגבעתה, הסירה את צעיפה מעל פניה, תקנה את שערותיה, שפרצו ויצאו מתוך גבולן, ותשב על אחד הספסלים. צחוק קל רחף על שפתיה, ומבטה נח על מרדכי, שעמד למולה נבוך מאד.
– הנה כן, אני יושבת בחדרו. חדר יפה… מדוע לא ישב?…
– לגדולה כזו עוד לא עליתי, חוה; זהו הטרקלין של בעלת־הבית.
חוה קפצה מעל מקומה.
– לא, מרדכי, אני רוצה להכנס דוקא אל חדרו הוא. היכן הוא חדרו?
– חדרי… חדרי, – גמגם מרדכי מתוך מבוכה.
– אין דבר, אין דבר… היכן הוא חדרו?
חדרו של מרדכי היה לשמאל הטרקלין. הוא פתחו ויאמר: הכנסי!…
– מדוע לא הכניסני מתחילה אל חדרו? פה טוב ונעים כל כך. באמת נעים.
מבטה רפרף על פני הספרים וגם על פני המעדרים אשר בפנת החדר.
– תסלח לי… חדרי משמש להרבה דברים. משקי עדיין בחתוליו הוא…
– לסלח? מאושרה אני כי אוכל לשבת פה בחדרו. לפני שבועות מועטים לא יכולתי גם להגות בדבר הזה… הוא שאלני… היכן הוא שמואל? רוצה הוא שנחוג את חתונתנו דוקא בל"ג בעמר. “חביב הוא היום הזה על מרדכי”, – וטעם זה מספיק לו. עלה ירושלימה כדי להדפיס את הכרטיסים… אני באה עכשו משרון, בכונה באתי…
סבר פניה וקולה העידו שסערה גדולה סוערת בתוך לבה, העידו עליה שהיא משתדלת להסתיר את הסערה.
– חוה!…
מבטו של מרדכי היה מלא חבה ומעל פניו גם הוא נשקפה התעוררות גדולה. רגע אחד נפגשו מבטיהם, ושניהם כאלו נבוכו פתאם.
– שבי, חוה… מדוע לא תשבי?…
– אני יושבת…
רגע תעה מבטה בחדר ושוב נח על מרדכי.
– מרדכי, יחידים אנחנו פה בחדר, איש לא ישמע לדברינו?
קולה רעד.
– יחידים, חוה…
– אם כן ישמע נא את אשר אני רוצה לספר לו… הישמע?…
– חוה!…
– אם כן הסכת ושמע. ישב נא קרוב אלי… יתן לי את ידו… כך… מותר?…
ט
חוה כלתה את דבריה.
פניה להטו. את מבטה הקודח לא הסירה מאת מרדכי, וידיה לחצו את ידיו, ומרדכי נעץ גם הוא את עיניו בה. דומה היה, שהוא מסתכל מלא עיניו אל תוך נפשה והוא רואה שם דברים חדשים, אשר לא ראו עיניו מעולם.
– הוא לא יקח את ידו ממנה גם עכשו?
– חוה! אחיך אני לכל צרה שתבוא עליך…
קולו היה חזק. ידיה הקטנות שוב לחצו את ידו. עיניה היו מלאות תודה מרובה, מרובה.
– לבי הגיד לי. רגשי לא רמני. ידעתי כי פה אמצא את האיש אשר בקשתי. לא לחנם האמנתי בו למן הרגע הראשון אשר ראיתיו. ליל נדודים היה לי הלילה, לאחר שהלך שמואל ירושלימה. כל הלילה לא ישנתי, לא מצאתי עצה. ובבקר אורו עיני. אמרתי לעצמי: אלך למרדכי, הוא יעזור לי. אנכי אמרתי אל לבי: אחת משתי אלה יעשה מרדכי: או כי יגרשני מחדרו, ויצוה על שמואל כי יגרשני גם הוא מעל פניו, ואז יבוא הקץ. או כי יעודדני ויתן לי את העוז כי אוכל לספר בפי לשמואל את הכל, את הכל. הוא לא גרשני. הן לא יגרשני?
– חוה, שוב?!…
– יסלח לי… לא ידע, כמה סבלתי… הוא הראשון אשר לא דחני… גם אמי עזבתני לאחר שהגדתי לה… הלכה לירושלים… ואחותי… התחילה מרחיקה את ילדותיה מעלי… ושתיהן הלא דחף דחפוני אל תוך זרועותיו הוא. מה ידעתי אני? ילדה הייתי. אנכי מאנתי לעזוב את שרון. והן, אמי ואחותי, הפצירו בי לאמר; מאושרת תהי, הפקידות תדאג לך כל חייך, הכל יקנאו בך, רבות בנות מבקשות אושר כזה ואפילו בנות האכרים, ואת לא אב לך ולא נחלה ואחוזה לאמך… הלא אמת דברו. לאחר כך כבר ידעתי: האכרים היו מבקשים ממנו כי יקח את בנותיהן פריזה וגם במושבתך גבעה יש אכרים אשר בקשו… אפשר לא ידעו האבות בברור, להיכן הם שולחים את בנותיהן. אבל חשוד לא חשדו? הן מתלחשים היו במושבות. ואולי ידעו גם ידיעה גמורה. עכשו איני מאמינה עוד בשום אדם. רק לשמואל אני מאמינה וגם לו אני מאמינה. לו אני מאמינה עוד יותר… לא, לא זאת. לבי בוטח בו יותר. לשמואל לא יכולתי לספר, ולו ספרתי… יכלתי. עכשו אוכל לספר גם לשמואל… מחר אספר לשמואל… מסכן! מתנה טובה אני מכינה לו… מחר כעת הזאת ידע.. מרדכי. היבטיחני לבוא מחר לשרון?
– אבוא, חוה, אבוא!…
– יבוא וישב על יד שמואל וינחמהו. צריך יהיה מסכן זה לתנחומין. הלואי לא יקרנו אסון!.. אותי לא יתן עוד לגשת אליו… הוא לא יסלח לי, אני יודעת…
– טועה היא, שמואל אוהב אותה כל כך… הוא כה אוהב אותה… ומה חטאתה? היא לא חטאה… היא אינה צריכה לסליחה… אחרים חטאו… האמנם רק על ראשה היא יחול החטא שחטאה כל הסביבה שלנו?
חוה בלעה כל דבור ודבור שיצא מפי מרדכי.
– לא, מרדכי, איני רשאית לרמות את עצמי. אני יודעת את שמואל. הוא לא ישא לי. הוא לא יבין… הוא… איני יודעת לבחור מלים… נער הוא יותר מדי… תמים… פשוט… שלם… רסיס טל בוקר לא יעמוד בפני הקרן הזעומה הראשונה, לא יעמוד… ייבש…
– חוה, שמואל לא יעזבה…
– יעזבני. ולא זהו העקר. מי יודע אם לא יקרנו אסון?!
– חוה…
– מה יש, מרדכי?…
– תרשני נא לשאול אותה שאלה אחת… שאלה אינטימית…
– ישאל. על הכל יכול הוא לשאול.
– היא אוהבת את שמואל?
חוה נתכוצה כולה. דומה היה, כאלו מכה גדולה ירדה על ראשה ותדכא אותה. מבט עיניה נמלא כאב אנוש וכאלו בקש רחמים.
– מרדכי, כלום יכולה אני לאהוב? כלום אהבה מותרת לי? לו ידע כמה מאוסה הייתי בעיני עצמי כל הימים. קשה היה לי להמצא בחברת בני אדם. החבה מצד חברותי בבית הספר נפלה עלי למשא. לרגעים היתה מחשבה נוראה מבהילה אותי: מה היו עושות בי לו ידעו? היה רק אדם אחד, אשר בחברתו לא היתה אובדת לי ישותי. אשר בחברתו לא בזיתי לעצמי, כי את כל הבוז הטמון בקרבי הייתי שופך עליו. כמה קשה וכמה אכזרית הייתי בנוגע אליו הוא! רגלי היו רוחצות בדמו. והוא, השליט, פקיד הפקידים, היה יושב לפני נדכא ונענה, וראשו כפוף ומורד למטה. ידעתי שהוא מצטער, ידעתי שלבו טוב אלי – לבו טוב לכל אדם – ודוקא דבר זה היה מרגיזני ביותר: אל יעיז להשתתף בצערי. אל יעיז להיות טוב אלי! ויש אשר הייתי יושבת על ידו, שוקטה, דוממה. הוא היה רואה בשתיקתי סמן של מחילה. ואז היה מדבר הרבה, מתוך דמעות היה מדבר, ומתוקים היו דבריו כממתקים הנתנים לילד. ויספר לי על הנערות האחרות אשר סלחו לחולשתו זו, ויספר לי על הנערות אשר כאָב אהבוהו. כי דאג להן לעשות אותן מאושרות בחיים: נִשאו למנהלים, לפקידים, והן מקבלות את מתנותיו ברצון ומבקשות עוד. ובדברו היה מוציא מכיסו איזה תכשיט. ואז התנפלתי עליו כמטורפת: הלאה, נבזה! והוא נרתע, חוזר וטומן את תכשיטו בכיסו, וככלב מוכה הוא מתכוץ ויוצא מחדרי. ורק מראהו הזה היה משקיט ומשביח לרגע את סערת לבבי… שנים עברו… שבתי לשרון. פגשתי את שמואל. אלי, אלי! מהיכן אקח מלים לתאר את אשר הרגשתי אז? גשם אורה נתך עלי, גל אורה גדול שטפני והרימני מקרקע תהומי, הרימני וישאני מעלה, מעלה… שמואל התמים, טהור, כל נפשו כל כך פתוחה ושלמה. מן הרגע הראשון ראיתי את אשר בלבו עלי. וראיָתי זו כאלו רחצה, טהרה, קדשה אותי… בבקר, בבקר נדמה לי כאלו זה עתה נולדתי, כאלו רוחצתי מזוהמתי. בהיותי קרובה לשמואל לא בזיתי את עצמי, מוסר כליותי כאלו נשתתק, נאלם. אף פעם לא שאלתי את לבי: מדוע אני מרמה אותו? אהבתו אלי החזירה לי דמות האדם. לא יכלתי להכניס ספקות אל לבי. ופחות מכל נועזתי לשאל את עצמי: אם אוהבת אני אותו? אנכי רק אחת ידעתי: שמואל מעלה אותי מתוך שאולי, מתוך תהומי. בימים הראשונים היה מתעורר בי רצון להגיד לו, אבל לא יכולתי. ידעתי, כי אם אגיד לו, יבוא הקץ. אמנם חטאתי. בקשתי להציל את עצמי והבאתי סכנה עליו… הוא לא יעמד בנסיון…
– חוה, אל תפחידי את עצמך.
–…האם אוהבת אני את שמואל? כלום חשבתי מחשבות על זה? ידעתי כי צריכה אני לאהבו. אמנם ברגע הראשון, כשגלה לי את לבו, פלח חץ את לבי: האם אוהבת את אותו? נבהלתי למחשבתי זו, בו ברגע חנקתיה בתוך לבי. אני אוהבת… כלום יכולה אני לאהוב?… ושוב היו רגעים, שחפצתי לספר לו הכל. אבל עיניו היו מלאות געגועי אושר, תום ורוך, ולא יכלתי לחלל את קדושתו – ושתקתי. הסכמתי לאהבו מתוך שתיקה. מה מאושר היה באותו ערב ומה יפה היה אשרו. ובאשרו אושרתי גם אני. ומני אז שטפני הגל וישכיחני את הכל. ימים טובים באו לי. נודעתי לאהרן ואחרי כן גם אליו. בפני אהרן ראיתי את הפחד שהוא מפחד לגורל שמואל. לבי התחולל בי. אבל בפניו הוא ראיתי, כי לבו טוב אלי מן הרגע הראשון. את שמו ידעתי זה כבר. מתוך חרוק שנים היו מדברים בו. וחרוק שנים זה עשתה אותו לגדול, לנורא בעיני. מרחוק הייתי מברכת את השם זה וגם יראתי אותו. חושבת הייתי: הנה יבוא הוא ועמו חבריו, גדולים וטובים, ודנו דין נורא ואיום את כל הרשעים השפלים ההם, ודנו אותי בתוכם. ואתפלל ליום זה כי יבא ויראתי אותו כי יבא. והנה ראיתי אותו האיש הנורא. הנה הוא בא אל ביתי. ויבוא כידיד. הבטתי אליו ואנה לבו מלא רוך. והוא טוב אלי. ויהי לי לחבר… אלי! כמה גדלתי באותם הימים. וכלום אפשר היה לי לבלי לגרש את המחשבה האיומה אשר נקרה לפעמים במוחי: אסור לך לרמותם, ספרי להם! באה הבשורה מפאריז. תיכף ראיתי את עצמי שוב מלאה סחי וזוהמא: קול מר צעק אלי מתוך לבי: “ואת טמאה, חושבת כי נצלת”… לו היה אז, ‘אותו האיש’ במעמדי, כי אז הרגתיו… הן כבר אמרתי פעם אחת לעשות בו כלה. רק בדרך נס נצל מידי. הדבר היה בשבוע האחרון לבחינותי. הוא ישב זמן רב בחדרי ואני – גל של שתיקה עברני. הוא חשב את השעה הזאת לשעת הכושר ויבשרני: הפקידות רוצה להשיאני לסגן הפקיד בשרון, העתיד להיות פקיד, ומוהר רב הזמינה לי. הפניתי את פני אל השולחן, חטפתי מעליו את כלי הכתיבה הכבדים והשלכתי אותם בפניו. ואולם מתוך תנועה אינסטינקטיבית הספיק לשים את ידו על פניו. ידו נפצעה קשה והוא נצל…
…בעומק לבי קויתי כי שמואל יבז למתנה הפריזית. חפצתי, כי יכעס, כי ירקע ברגליו, כי יצוני לבלי לקבל את המתנה. תקותי רמתני. פניו אורו משמחה וימהר אל אבותיו לבשר גם להם את הבשורה הטובה. אנכי נשארתי יושבת תחתי מלאה בושה וכלימה. לבי פרכס ופרפר בקרבי מכאב ומבלי משים חשבתי: מרדכי היה עושה אחרת. החלטתי לבלי לקבל את המתנה ולהגיד לשמואל את הכל. את החלטתי הראשונה קימתי ולא בלי יסורים… הלא יזכור… אבל את החלטתי השניה לא יכולתי לקים, לא מצאתי בי די עוז. מנוחתי אבדה, שבו יסורי הנפש. בלילה, בלילה החלטתי לספר לשמואל, ובבקר. בבקר כשהיה בא אלי, לא קמה בי רוח… כשנתפטרתי ממשמרתי, אחרי הפסח ודבר לא היה לי עוד עם הפקידות, רָוח לי מעט, אבל שמואל התחיל לדבר על־דבר חתונתנו ודבריו אלו שוב נחתו כשפודין בלבי. אני חיבת להקדים ולספר לו. איני רשאית לרמותו. עד היום לא יכולתי… עתה אוכל. הלא אוכל, מרדכי?…
מרדכי לא הסיר את מבטו הקודח מעליה. הוא ידע ברגע כי צדקה ממנו. שמואל לא יוכל לסלוח לה ואולי גם יאבד באסונו. ועוד אחת ידע: חוה אינה אוהבת את שמואל אהבת אשה. אינה יכולה לאהוב אותו. קטן הוא יותר מדי בעיניה. ומחשבה חדשה צבתה את כל חושיו בו: למה לא פגשתיה אנכי הראשונה?… מקרה אכזרי…
– תוכלי, חוה, תוכלי!..
י
מרדכי עמד ליד הבית ולא הסיר את מבטו מעל פניה העגומים של חוה, שעלתה אל המרכבה. המרכבה נעלמה כבר ומרדכי עמד עוד במקומו והביט אחריה, אל המקום אשר שם נעלמה. ופתאום הרגיש כי יחד עם המרכבה נעלם ממנו דבר, שכל לבו היה מלא אותו לפני שעה קלה. נדמה לו, כאלו כל ישותו נתרוקנה פתאום…
– צריך לעבוד! – זרז מרדכי את עצמו, לקח את כלי עבודתו ויצא החוצה. ברחוב עמדה כנופיא של נשים והתלחשו. כשעבר מרדכי עליהן נפסק הלחש באמצע. אחת מן הכנופיא, אשה זקנה, שידיה הצומקות סרגו פוזמק, הפכה את ראשה ותזרוק אליו מבט זעם. וידע מרדכי כי בו ובעלמה הזרה אשר נתיחדה אתו בחדר התלחשו הנשים. צחוק מר עבר על שפתיו, וימהר וילך לכרמו.
וכשבא לכרמו נדמה לו כאלו גם הגפנים שנרכבו זורקות עליו מבטי זעם, כאלו גם הן מתלחשות ומספרות זו עם זו: ה’חזירים' אוכלים אותנו בכל פה, והוא – במה הוא עוסק!
הגפן הראשונה, אשר אליה נגש מרדכי, אמנם נמצאה בצרה גדולה: ה’חזירים' שות שתו עליה מכל צד ויכרסמוה בכל פה. וימהר מרדכי ויפתח את הגומא אשר מסביב לה, ויכרות בסכינו את ה’חזירים' מעל בשר העץ וישליכם החוצה, ואת הזמורה הקטנה והצנומה הוציא לחופשי. ראו יתר הגפנים כי זקפה חברתן את קומתה ותתנועענה ותרמוזנה אשה לרעותה: הנה הוא בא להצילנו, הנה הוא!
ומרדכי עבד במהירות ועבר מגפן לגפן. מאחריו כבר התנשאה שורה שלמה של גפנים משוחררות וזקופות קומה ומסביבן חללי ה’חזירים'. ואולם דעתו של מרדכי לא נתקררה עד שהגיע לסוף השורה. אז עמד להנפש ולהחליף רוח.
ועבד אללה, הפועל הערבי, הספיק כבר אחרי הצהרים לעבור שלש שורות, וכבר הגיעה לו שעת מנוחה. הוא ישב על הקרקע, רגליו כפופות תחתיו והוא מעשן סיגַרה מתוך הרחבה יתרה. יושב עבד אללה ומתבונן אל מרדכי, מביט בפניו ומתפלא. הוא בא אל הכרם ולא ברכו בשלום כדרכו והתחיל תיכף בעבודה מתוך זריזות משונה ובלי כל הכנה כלל. ולא עוד אלא שעינו החדה של עבד אללה ראתה מרחוק, והנה אחדות מן הזמורות לא קשר מרדכי אל המשענות כראוי. מה היה לו לחוג’ה שלו? ופתאום תקף את עבד אללה תמהון: החוג’ה עמד על הגפן האחרונה שבשורה, ידו תפשה אותה במהירות ועקרה יחד עם ה’חזירים' מן הקרקע, ואל המשענה קשר את אחד מן ה’חזירים' העליונים… וכי זהו החוג’ה שלו הדיקן?! ועדיין זוכר עבד אללה כי בשל מעשה שכזה, שעשה הוא לפני ימים מועטים, רתחו כל דמיו של מרדכי בקרבו ולא שלט ברוחו… בעליו הטוב, הרגיל לשוחח עמו כעם חבר גמור, סטרו אז על פניו! אמנם לאחר זה מתביש היה מרדכי להביט אליו ובקש לפַיסו. אבל הוא, עבד אללה, לא שכח את הדבר ולא סלח לו. מתיקות נקמה מלאה ברגע זה את כל עמקי נפשו. הוא קם וירם את הגפן המתה, ובפנותו אל מרדכי, שעמד שקוע במחשבותיו, שאל מתוך תמימות ערומה:
– חוג’ה, כלום אין זו ‘תרכיבה’?
מרדכי רעד כולו.
– תרכיבה? מי זה עקרה?
– ידי ה’מאלים' (בעלים) עקרוה, – השיב עבד אללה בנחת.
– אנכי?!
– הנה, יראה נא.
מבטו התועה על מרדכי נתקל ב’חזיר' החצוף הצוחק אליו מתוך השורה כשהוא קשור אל המשענה. פניו מלאו דם ומתוך רוגז וצער השליך מידו את המזמרה ואת המעדר.
– לבי רע עלי היום, עבד אללה.
– מדוע, חוג’ה?
רוצה אתה לשמוע? נשב ואספר לך.
– והעבודה, חוג’ה?
– השד יקחנה, את העבודה שלך! איני יכול לעבוד היום. הגידה נא עבד אללה, מה יהיה משפט האיש אשר ימשוך ברשתו נערה־ילדה, נערה תמימה בת חמש־עשרה, ילדה נקיה אשר לא ידעה חטא, יבטיח לה, כי עתיד מזהיר מחכה לה ולבני ביתה, ויקחנה אתו לפריז…
– כלד איל פרַנג'?
– כן…
– אנש ה בני התופת הם!
– שמע נא אבד אללה. האיש לקח את הנערה, הילדה אתו, הלביש אותה בגדי נער, כי אמר לה: אסור לנערה לנסוע אתו יחד באניה, ויושיבה בתא אשר לו… מפתו אכלה ומיינו שתתה, בעל כרחה שתתה מיינו, והיא, הילדה התמימה, האמינה בו, כאב כבדתו ואהבה אותו, כי יתומה היא, אין לה אב ואח… ובלילה אחד, עבד אללה, שמע נא, ובלילה אחד טמא אותה, השקה אותה לשכרה וטמאה… בקשה האומללה להפיל את עצמה המימה, אל תוך גלי הים, ויסגור עליה את תאו. מה יהיה משפט האיש הזה, עבד אללה?
– חטא נורא חָטא האיש, חוג’ה, חטאת ערוה בו.
– ידעתי, עבד אללה, ידעתי. אבל מה יהיה משפט האיש?
– המשפט? אחת דתה למות, חוג’ה.
– היא? משוגע! היא מה חטאה?!
– טמאה היא. למות היא צריכה, פן תהי לאיש ותטמא גם אותו…
– אבל הוא, הוא, המנוול?
– אם יש גואלים לה ושפכו את דמו.
– ואם גואלים אין לה, מה יהיה משפטו מאללה?
– משפטו? אין משפט לגבר. אולי ברצונה עשתה?..
– אם אין משפט אללה לגברים טמאים, עבד אללה, טמא הוא משפט־אללה עצמו!..
– חוג’ה, אל תחטא בשפתיך. ישמרך אללה מעון.
– עבד אללה!
– מה יש, חוג’ה?
– ואם יאהב גבר אותה הילדה ולקחה לו לאשה וינקום את נקמתה ממחלל כבודה?
– שמור אללה! גבר לא יעשה ככה. ואם יעשה, ירק תירק בפניו – מנוּול הוא!..
יא
למחרת אותו היום הקדים מרדכי לגמור את עבודתו וילך שרונה. רוחו חובלה בקרבו: לבו נבא לו דבר רע. בצעדים מהירים עבר את דרך החול ועם צללי הערב הראשונים נכנס לבין ‘הצַבור’ אשר על גבול כרמי שרון. מכריו הישנים האקליפטוסים הגבוהים אשר בצדי הדרך, שהיו פוגשים אותו תמיד מתוך לחש עליז, הניעו היום את צמרותיהם כאבלים ולחש מר לחשו באזניו…
הוא הרים את עיניו והנה חוה לנגדו.
– חוה, מה לך פה? מה קרה?
– מרדכי, אנכי מחכה לך זה כבר…
פני חוה היו חורים ובעיניה השחורות קדחה אש. מרדכי לא הוסיף עוד לשאול דבר. נפשו התעטפה עליו.
– מרדכי, אנכי לא יכולתי לחכות עד בואך… כששב שמואל מירושלים, פניו מלאים אורה והכרטיסים בידו, כפאני שד להגיד לו, לספר לו הכל תיכף, לא יכולתי עוד למשול ברוחי אף רגע…
– היכן שמואל?!
– בביתו…
– מה קרה, חוה?…
– את אשר יגרתי… הוא לא מחל לי… מפיו נזרק גדוּף נורא, בעיניו הבריק להט איום, והוא נס מפני…
– חוה, הוא ישוב אליך, יתחנן אליך כי תסלחי לו. בלעדיך לא יחיה…
– מרדכי, לא לכך אני צריכה. עכשו דרכי נכונה לפני. אבל… אבל הוא לא יעמוד בנסיון… לו ראית את הלהט שהבריק בעיניו…
מרדכי לחץ לחיצה קצרה וחזקה את ידה הקטנה והחרדה, וירץ אל בית שמואל, ודבריו בפיו: אלכה ואראה את שמואל ואשוב אליך…
במסדרון הבית ישבו הורי שמואל ופניהם חשכו. אחות שמואל הקטנה עמדה בפתח הבית מדוכאה גם היא.
כשנכנס מרדכי הפנתה אם שמואל את פניה אליו. נדמה לו למרדכי שהיא מביטה אליו מבט של תרעומת. כאלו הוא אשם בדבר. ואולם האחות הקטנה הצהילה את פניה למרדכי, כאלו בטחה בו, שהוא ישיב את אחיה למנוחתו.
– היכן שמואל? – שאל מרדכי.
– עכשו הוא ישן בחדרו, – השיבה האחות: – אין אנו יודעים מה היה לו. הוא שב מירושלים ופניו חורים כפני מת ועיניו מזרות אימה. לו ראית, מרדכי, את עיניו! אבא אמר שהוא נשתגע. הוא צעק, חרף וגדף את הכל, גם את חוה… עכשו הוא ישן, נשתתק מעט… לנו אין הוא נותן להכנס לחדרו. רק אהרן יושב שם.
מרדכי פתח ביד רועדת את חדרו של שמואל. הוא שכב על מטתו בעינים סגורות. מרדכי נגש אליו ויבט בפניו הקודרים. הוא רמז לאהרן ויצאו שניהם מן החדר.
– אהרן, אנכי אלך לרגע לחוה להגיד לה כי רָוח לו מעט והוא ישן. תיכף אשוב.
– אף אנכי אצא אל המסדרון להחליף רוח…
– מה היה לו, מרדכי? – שאלו בבת אחת הזקנים והאחות.
– כמדומה שהוקל לו, הוא יקום ויחי.
פתאום עלה רשרוש תנועה מחדרו של שמואל. הדוברים נדחקו כולם אל הדלת. באותו רגע נשמע קול יריה.
– שמואל! קראה האם ופרצה אל תוך החדר והכל אחריה.
ליד מטתו על הקרקע שכב שמואל מת ופניו מגואלים דם. האם כרעה ותתעלף והבית נתמלא אנשים…
יב
חוה עמדה בפתח ביתה כשנגש אליה מרדכי וראשו מורד לו על חזהו.
– מרדכי, מה קרה? אמור!
הוא שתק. רק עיניו הדומעות ננעצו בה.
נדמה למרדכי שרגלי חוה מעדו וישלח את ידו לתמכה. ואולם בעוד רגע עמדה הכן במקומה. רק פניה חורו עוד יותר.
– מרדכי, רוצה אני לראותו בפעם האחרונה… התלך אתי לשם?
– הבית מלא אנשים…
– איני רוצה לראות איש.
היא חשבה רגע ותניע בידה ותאמר: לא, לא אלך.
עברו רגעים אחדים של דומיה קשה.
– מרדכי, מתי תהיה הלויה?
– מחר בבוקר.
– ושוב שתקה רגעים אחדים.
– מרדכי, בקשה לי אליך.
– בקשי.
– לך נא והשיגה בשבילי מרכבה ליפו. אני יוצאה מזה עוד הלילה. איני יכולה לראות עוד פני איש פה…
– לאָן תלכי, חוה?…
– לאן? מי לי פה ומה לי פה!
– חוה, באי עמי לגבעה. אנכי אשמרך כאישון עיני, אנכי אגין עליך…
עיני מרדכי בערו כגחלים. חוה הביטה אליו ותסוג אחור…
– לא, מרדכי, אני הולכת פריזה…
האש שקעה בעיני מרדכי. רגליו מעדו ובעמל רב התגבר על עצמו לבל יפול.
– פריזה? מה תעשי שם? אין רצונך להשאר בארץ ישראל?
– לא, מרדכי. כאן בארץ ישראל אין מקום לי. עכשו אני יודעת היכן הוא מקומי ומהו עתידי.
– חוה!…
– מרדכי, אל תוסף דבר אלי עוד, רחמני…
ולאחר שעה יצאה מרכבה מביתה של העלמה ברשדסקי, עברה את המושבה ותעמוד.
– חוה, אנכי אלוך עד יפו.
– לא, מרדכי, אתה תלוה אותו.
– עוד אספיק לשוב עד הבקר…
– לא, איני רוצה. פה נפרד.
מרדכי יצא מתוך המרכבה.
– שלום, מרדכי, – ורעידת נימא טמירה אבדה בדומית לילה.
– שלום, חוה. להתראות…
– להתראות? לא!
המרכבה נִתקה ממקומה ובעוד רגע בלע אותה החושך.
רגעים אחדים עמד מרדכי במקומו. אחר התאושש ויאמר:
– גם אנכי, איני יכול לראות עוד פני איש פה. אליך לי.
ויפסע פסיעות גסות כדרכו בדרך העולה לגבעה. פתאם עמד והפנה את פניו כלפי שרון. צללי הבתים סובכו יחדו. עין מרדכי הכירה למרחוק את בית הפקידות, ומאליה נקפצה ידו.
וישלח את אגרופו ויאיים על בית־הפקידות ועל כל בתי המושבה. וילך לו…
-
“היא” במקור המודפס, צ“ל: הוא – הערת פב”י. ↩
חַוַּגַּ'ה נַזַּר: לא מעשה ולא בדותא
מאתמשה סמילנסקי
מוקדש לזכרון איש־הלב
א.ל. לוינסקי.
א
אותה שעה ליל שבת היה. ישבתי בחדרי אצל שלחני. יושב וקורא בספר חדש. הקריאה לקחה את לבי מאד ושקעתי בה כולי. דאגות העבודה לא הטרידוני: הלא מחר שבת, יום שכולו מנוחה. פתאום החרידני צלצול הפעמון, צלצול מבשר חרדה, חרדת פתאום. מה זאת? האם גנבים הקדימו לבוא בתחילת הלילה, או התנפלות פתאומית?
קפצתי ממקומי וארוץ אל הדלת. ובו ברגע עצמו נפתחה דלתי ברעש לעומתי ואל חדרי פרץ שכני. פניו היו חורים.
– השמעת? מתנפלים על המושבה. יריות מעבר להר…
תפשתי את קנה־הרובה התלוי על קיר ואת אשפת הכדורים וארוץ החוצה. מחדר בעל־הבית הפתוח הגיע לאזני קול רשרוש של בגדים. הצצתי לשם ומבטי נתקל בעיני שכני החרד, המסתתר בין השמלות אשר בפנת החדר.
“ארנבת!…”
ברחוב, על הגבעה, ליד הפעמון, התאספו רבים מבני המושבה: אנשים, נשים וטף. הצעירים – מקצתם מזוינים, ובפני כולם חרדה ופחד.
– מה יש? מה קרה?..
– מעבר להר החול, בדרך יפו, נשמעו יריות… ואף קול צעקה…
– נו… למה נעמוד פה? נתחלק לשני מחנות: המחנה האחד ישאר במושבה, והמחנה השני יעלה אל ההר… מי ומי ההולכים?
– “אני”! “אני”! “כולנו!” – נשמעו קולות בודדים מכל עבר, וכעשרה איש, כולם צעירים, מי במקל, מי בקנה־רובה ומי בידים בלתי־מזוינות, ירדו מעל גבעת הפעמון אל עבר פני הדרך. מאחורינו נשמעה המולת האנשים, שנשארו עומדים ליד הפעמון, עומדים ומתוכחים ביניהם.
– מאיזה צד נשמעו הצעקות?
– מצד הדרך.
– קול קורא לעזרה?
– קול בהלה – דומה. קול של ערבים הוא.
– ערבים? תמיה!…
אז החשנו צעדינו. הלב דופק, דופק בחזקה; הדמיון עובד עבודתו. מוזר הרגש שאתה מרגיש ברגעים כעין אלה… אין זה רגש של פחד, אלא מן הרגשה של יתמות ובדידות בתוך הסביבה הרחבה והגדולה הזאת הגדולה עוד יותר בלילה. ונדמה לך שכולה אויבת לך, נוטרת שנאה לך על אשר תקעת אהלך בתוכה… ואיזה רגש של גבורה מתעורר בך, רגש אדם המרגיש את עצמו יחיד כנגד רבים. ומיני כחות נעלמים וכמוסים מתעוררים ודורשים את תפקידם. ואתה מתפרץ, מתפרץ והולך לעומת הסכנה הנשקפת לך.
– חברים, הביטו!…
– כולנו עמדנו. כבר הגענו עד רגלי הר־החול. והנה מן ההר ירדה לקראתנו בצעדים מדודים איזו בריה ענקית.
– מי זה?
שאלתי ערבית ולחצתי בידי את קנה־הרובה. עמדה גם “הבריה” כחמשים צעד ממנו ומעלה:
– מי אתה?
קול מדבר רוסית… שמע מינה עברי.
– עברי!…
קראו בחדוה קול אחד כל חברי, ובעוד רגע סבבנו כולנו מכל העברים את האיש הזר, נעצנו בו את עינינו.
– עברים?… מן המושבה?…
דבר שוב האיש רוסית. מתוך קולו נשמעה נעימה של ספק.קולו היה קול עב היוצא מעומק הלב. מבטאו הרוסי – נקי, טפּוסי.
– עברים אנחנו, עברים! – ענו אף חברי רוסית. – מה קול הצעקה וקול היריות אשר שמענו?
– נבלים!… שנים התנפלו עלי מאחורי, בקשו לקחת ממני את מלתחתי… כאלו מתוך האדמה צמחו, שדים ארורים!… אחזתי את האחד בידי, לחצתיו, התחיל מילל כשועל, והשני כונן את אקדמו ויור אחת ושתים. נבל שכמותו, בקש להפחידני… אחזתי גם בו.
– ולא הכוך?
– ינסו נא!… הנה הם מוטלים שניהם בחול, כפותים…
– לא ברחו?
– כשהם כפותים? ינסו נא!…
כולנו מלאנו שחוק פינו. איזה דבר טוב וחם התעורר בלבנו למראה זה האיש הענק, העומד לקראתנו ומספר בדברים פשוטים על מעשי גבורתו. חזרנו כולנו אתו יחד אל החול, אשר בראש ההר. את שני הערבים מצאנו במקומם, כשהם מפרכסים בחול ופיהם מלא קללה. חברי הרכינו ראשיהם אל פני הערבים.
– איבראהים!… חי נפשי.
– ואחיו הצעיר מחמד!
צעקו הצעירים בקול אחד. איבראהים היה אחד משומרי כרמינו.
– גֵ’ידַה אִיל חַוַגַ’ה בחיַתּ נֵבּיא מֻסה!…
התפתל איבראהים כנחש, פניו גחכו מתוך חנופה. הוא היה איש בא בימים. ואחיו הצעיר – פניו חורים וקשים כאבן ועיניו בוערות ומזרות זעם כעיני חיה רעה.
– ואתה הנך מנוול, בחַיַתּ נֵביך מחמד! – קרא בזעם אחד מחברי. – שומר כרמינו אתה, אוכל לחמנו, ועודך פושט אל אחינו בדרך?! – ויך ברגלו את הערבי.
– אל תגע בו! הרי הוא כפות, – קרא הזר בקול נזיפה ויאחז בכתפו של חברו. פני הערבי הביעו רגש הערצה.
– גֵ’ידַה, בחַיתּי גֵ’ידַה!…
– מה הוא אומר?
– מהלל את גבורתך.
צחוק קל עבר על שפתיו העבות של הזר. פתאם גחן, הסיר את הרצועות אשר קשרו בחזקה את ידיהם ואת רגליהם של הערבים. הערבי הצעיר קפץ ממקומו, הביט מסביב בפחד ובחשד, כשועל שנפל בפח, וישא את רגליו וימלט על נפשו.
– כמה יפה היא ריצתו!
התפלא הזר ויבט אחרי הערבי הבורח, עד שנתעלם מן העין.
והזקן ישב על החול ויקפל את רגליו מתחתיו. עיניו המלאות ערמומיות, חצין צוחקות וחצין נפחדות, בדקו בפני כולנו, כאלו חקר ודרש, מה יהיה גורלו מעכשיו.
– איך לא תבוש לא תכלם, איבראהים?… שאלתיו בתרעומות.
– רק צחוק עשיתי לי, חוג’ה, בחַיַתִּי, רק צחוק… והוא חשבנו לגנבים…
– יודע אנכי את צחוקך זה!
– אמרתי בלבי: הרי זה חַשים, הבה אפחידהו!… אולם הוא ג’ידה!
הערבי הביט אל הזר בעינים מלאות התפעלות. ואף אנכי הבטתי אליו ולא יכולתי לגרוע את עיני ממנו. זה היה בחור צעיר לימים כבן שמונה־עשרה או עשרים. עוד עקבות הילדות על פניו, עוד לא יבש טל השחרות מעל לחייו. פניו חלקים וזכים כפני אשה: בלא סימן שער, בלא חתימת זקן ושפם. עור פניו היה מוצק, כאלו עשוי עשת. ורענן היה, כאלו רטוב מטל־ליל. וכל גופו הגדול הדומה לתמר והגמיש כלו אומר כח, גבורה, הוד של בחרות. ואור הירח עוד הוסיף חן מיוחד ונסך קסם רב על הבחור־הענק הזה. עיניו השחורות היו נוצצות ברגע ההוא ופניו טובלים בצחוק קל, צחוק נעים ורך.
– היפה היהודי הזה? מה?
שאלו חברי את איברַאהים בקול, שנשמעו בו מעין נצחון ונקמה בבת־אחת.
– יפה!…
והערבי הושיט את ידו לזר וישאלהו:
– מה שמך, חוג’ה?
לקח הלז את ידו ויפתח את שפתיו בצחוק קל. שתי שורות של שנים־ספירים הלבינו מתוכן.
– מה הוא סח?
– שואל הוא לשמך.
– שמי: לַזַר.
– חוג’ה נַזַר? טוב! נכרות ברית שלום בינינו. שב פה אצלי…
תרגמנו ללזר את חפץ הערבי. צחוק קל ונעים האיר שוב את פני הזר ושוב נתגלו שניו הלבנות. אז ישב על הקרקע ליד הערבי ויבקש לחקות אותו ויקפל אף הוא את רגליו מתחתיו. כולנו ישבנו מסביב.
– לא תוסיף עוד לפשוט בדרך? האין זאת?
הערבי בחנו בעיניו והבין כונתו.
– לא!…
ובכל זאת נקח אותו אל המושבה ויקבל שם את ענשו. – העיר אחד מן החבורה.
– לא, הניחו לו! הוא לא יוסיף עוד לגנוב…
לך לך! – הרשיתי לערבי. – אבל הזהר נא לבל תפול שוב בידי חוג’ה נזר.
הערבי נפרד מאיש ריבו מתוך חבה יתירה ויעָלם בשדה.
ואנחנו עוד ישבנו על החול ונשאל את אורחנו לדרכו ולחפצו: רק שלשום בא ליפו, אתמול לָן במושבה הראשונה והיום בא אלינו. רוצה הוא לעבוד במושבתנו. כולנו הבטנו אליו בחבה. כולנו אהבנוהו למן הרגע הראשון. ואף הוא הביט אלינו מתוך רָצון.
– היפה מושבתכם?
– יפה מאד!
– האמצא בה עבודה?
– תמצא!
– מה טוב!
– נו, אל המושבה, חַוַגַ’ה נַזַר! בני המושבה ידאגו לנו.
קמנו ושבנו אל המושבה ושיר התקוה בפינו. גם חוג’ה נזר עזר לנו וקולו היה עמוק ויפה. ליד המושבה פגש אותנו כל הקהל. עוד מרחוק שמעתי את קול שכני, כשהוא מתפלסף ומשמיע דעתו בקול של מומחה לדבר:
– צריכים היו להתחלק לשני מחנות ולסובב את ההר משני העברים…
נפגשו עיניו בעיני – ונשתתק. פניו הסמיקו.
ב
חוג’ה נזר שכר לו דירה בבית אשר ישבתי בו גם אני. לפי מעמד דירתו וסדר חייו נכר היה שיש לו די־אמצעים להחיות את נפשו. מיום הראשון לביאו התחיל לעסוק בעבודה: ימי החורף היו, עונת העבודה בעצם תקפה. בכל בוקר ובוקר ראיתיו, כשהוא עובר דרך החצר ליד חלוני והולך אל הפעמון, במקום שם מתאספים הפועלים. המעדר והסל על שכמו. מביט הייתי אליו ומתענג על מבנה גופו היפה והחזק כארז. עברו שבועות אחדים ולא אנה המקרה לידי להכנס בדברים עם אורחנו מאָז אשר נפגשנו בערב הראשון. אנכי הייתי עסוק מאד בעבודתי; הכשרתי קרקע לנטיעת כרם חדש וברשותי עבדה חבורה של פועלים. כל היום, מצאת השמש ועד בואה, הייתי בשדה ובערב טרוד בהכנות לעבודת המחר. וביום השבת הלכתי למושבות הקרובות לטייל שם. שמעתי מספרים, כי הצעיר החדש מצטיין גם בעבודתו כמו בגבורתו. ביום הראשון לעבודתו שלט במעדר כרגיל וכמנוסה. וביום השני בקשו הערבים, חבריו ל“בחר”, להוגיע את ה“יהודי”. אז הסיר מעליו את חולצתו, הפשיל את שרוֻליו עד לבית־שחיו וימשיך את “נירו” במהירות ובחריצות, עד כי הערבים אשר מאחריו נשארו ממנו והלאה, ואלה אשר מלפניו כרעו נפלו תחת עבודתם. באחרונה השליכו את מעדריהם וקפצו מן ה“בחר” חוצה. מני אז העמידהו בעליו בראש ה“בחר” ויוסף על שכרו ויתברך בו. כל השכנים קנאו בבעליו בגלל פועל זה. ובין הערבים יצא שמו לתהלה. שם “חוג’ה נזר” נתפרסם וידברו בו הערבים ביראת הכבוד.
מדי הפגשו אתי ברחוב או בחצר, היה מתעכב רגע, מברכני לשלום בשפתו הרוסית הטפּוסית – הוא לא ידע לבטא אף מלה יהודית אחת – ועל פניו הטובים, הצעירים והרעננים, רחף צחוק קל של רצון. אנכי ברכתיו תמיד בחבה יתרה, ואף על פניו הייתי מכיר אותה שעה הבעה של חבה וכמעט של הערצה, ולא ידעתי על מה זה ובשביל מה. פעמים אחדות השגחתי בו, כשהוא עובר ליד חלוני, ונדמה לי, שרוצה הוא להכנסת אלי ואינו מחליט בנפשו. ואחפּוץ מאד לבוא אתו בדברים, להתקרב אליו מעט, אבל דחיתי את הדבר מיום ליום.
באחת השבתות נתך מטר סוחף ולא יכולתי ללכת אל המושבות הקרובות, כדרכי תמיד, ואשאר בחדרי, כי גם לצאת אל המושבה לא יכולתי מחמת גשמים. כשעה לפני הצהרים שמעתי קול דפיקה בדלתי, דפיקה קלה וחלשה, כזו של איש, המפקפק ואינו מחליט בנפשו: לדפוק או לחדול?
– יבוא!
הדלת נפתחה ועל הסף נראו פני חוג’ה נזר.
– המותר להכנס אליו?
– במטותא ממך!
שמחתי עליו ברגע הזה באמת. הוא הכיר בשמחתי. פניו האירו מתוך רצון.
– חפצתי זה כבר להכנס אליו. אבל חושש הייתי שמא אפריעהו…
לחצתי את ידו הרחבה ואושיבהו על הכסא השני ממולי ואביט אליו בחבה. לבי נתמלא רגש טוב, רגש של שמחה. מה טוב ומה נעים להביט אל הפנים האלו המלאים חיים, המלאים נוער ויופי ועלומים רעננים. כשֶשָתק, היו פניו המאורכים קשים וכמעט אכזריים, אבל כשדבר, וביחוד כשצחק, נשתפך על פניו מלא חפנים מטוב לבו.
– באיזה מקומות גדֵלים ענקים כאלה, חביבי?
הצחוק הקל, שרחף על שפתיו, התרחב, התפשט על כל פניו.
– על גדות הוָלגה; מסַמַרה אנכי.
– היפה הוא נהר הולגה שלכם?
פניו האירו באור רב של אושר. לשונו, אשר דברה בכבדות, כאלו הותרה מאסוריה. בלשון קלה, שוטפת ונמלצת התחיל לספר לי על יפי הולגה: מה רחב הנהר, מה בהירים וכבירים מימיו – נהר־ים!… יש אשר לא תתפוס העין את עבר החוף השני. ישבתי ואשמע את דבריו, המלאים התפעלות, והתענגתי על רגשות לבו הטובים והיפים, הנשמעים מתוך דבריו. ופתאום עלתה על לבי מחשבה: מה עושה כאן זה, המדבר על הולגה, כאוהב המדבר על אהובת־לבו? זה, אשר לשונו הרוסית ומבטאו הטפוסי בהדגשת ה“ס” מלאים רוח העם הרוסי וריח השדות הרחבים והיערות העבותים אשר לו?….
הוא ראה שאני מסתכל בו.
– למה יסתכל בי ככה?…
– האגיד לו את כל אשר עם לבבי?
– יגיד, בי ידידי!
– מה הביאהו לכאן?…
הוא התאדם, כולו פניו זעפו ונעשו קשים ואכזרים, כמו שהיו קודם לכן, בשעת שתיקתו.
– החושד הוא בי, שאינני יהודי?…
– חא, חא, חא! בזה איני מטיל שום ספק… אבל כלום אין יהודים בעולם שאין להם כלום מן היהדות?
פניו התקדרו ואור עיניו החשיך.
– הצדק אתו. גם אני יש לי מעט מאד מן היהדות.
נשתתק שעה קלה. אחר־כך פתח ואמר:
– אבל אוהב אני את ארצנו…
– מי ספר לו על ארצנו? אבותיו?
– אבותי? לא! בא!… אבי מתבולל הוא… ואמי… – הוא הפסיק פתאום דבורו ונעץ בי את שתי עיניו הגדולות, השחורות, עיני ילד תמים, וכאילו שאלני: המותר לספר לך הכל?… ואחרי פקפוק קל החליט ואמר:
– אמי לא היתה יהודית… מתה בעודני ילד…
ושוב הפסיק דבורו ונשתתק. שתקתי גם אנכי. בחדר נשמע רק קול דפיקת לבבותינו. איזה גל גדול של רגשות עמוקים עבר את לבי ברגע ההוא. ידעתי והרגשתי: בשעה זו מתגלה לנגד עיני אחת מתעלומותיה הנפלאות של נפש האדם. זה האיש הזר, היושב לקראתי, נעשה לי פתאום קרוב קורבת־נפש ובכליון עינים חכיתי להמשך דבריו.
ושוב הפנה אלי את פניו, ושוב הביטו בי שתי עיניו, עיני הילד התמים, הביטו ושאלו: האוסיף לדבר?… מבטי אמץ את לבו ויוסיף:
– ידעתי תמיד, שיהודי אנכי… אבי לא הסתיר ממני את הדבר. אבל לא ידעתי מאומה מעברו של עמנו. ומה שידעתי היה מעורפל ומטושטש ביותר. לא ידעתי מאומה מן היהדות ואף את הבּיבּליה לא ידעתי. רק לפני שנתים, בהיותי בן שמונה־עשרה, נזדמנה לידי הבּיבּליה בפעם הראשונה. קראתי בה, והקריאה לקחה את כל לבי. קראתי וארגיש, כי איזה דבר כביר קם והתעורר בתוך לבי. וארגיש בלבי פתאום אהבה אל הכרמל, אל הירדן… כאלו קרוב אני אליהם… ורוח של גאוה התעורר בי ואתגאה, כי לנו הם, לי ולעמי. ואוהב את הירדן יותר מן הוָלגה. כמה יפה היא מלה זו: י־ר־ד־ן!… כמה נאה צלצולה! ואז ספרתי לאבי. אבי צחק לי. ויחר לי עד מות: לצחוק מה זו עושה?… ואריב עמו בחזקה ולא יכולתי דברו לשלום. ואחליט בלבי: אראה את הארץ, ארץ אבותי! ואת החלטתי זאת קיימתי. אבי התקומם נגד רצוני בכל תוקף, אבל לא יכול לי. השמעתי לו: לא אכנס אל האוניברסיטה עד אם אראה תחלה את הארץ. ורק באניה ספרו לי האופיצרים על התנועה הציונית, על המושבות. וחפצתי לראות קודם את המושבות.
שוב נשתתק ויבט עלי בעיניו הטובות. אחרי רגע הוסיף:
– אהבתי את הארץ עוד יותר אחרי אשר ראיתיה. לא אעזוב עוד את הארץ ולא אלך מזה! רוצה אני להשאר פה כל ימי ולהיות יהודי כמוכם, ככולכם. וכבר כתבתי לאבי…
קמתי ממקומי כולי נרגש. לחצתי בכל כחי את ידו הרחבה של חברי החדש.
– תודה לך, חביבי. בעד התגלות לבך. נהיה ידידים!
פניו נתמלאו אורה ואושר. וילחץ בחזקה את ידי אף הוא.
– אוי!… אל נא באפך, חביבי!
צעקתי מכאב. פניו הרחבים נבוכו ואָדמו.
– לא חפצתי…
– אין דבר, לא אמות!
הבטתי אליו ואתפלא לגובה־קומתו. משכמו ומעלה היה גבוה ממני, גבוה הרבה. וארגיש את עצמי כה חלש לעומתו, כנער בפני גדול ממנו.
– המותר לי להכנס אליו לפעמים?
– אנכי אשמח לו בכל פעם!
הביט אלי מתוך רצון ותודה אין סוף.
ג
באותו יום, לפנות ערב נשמעה שוב אותה הדפיקה הרפה בדלתי, ואדע: חוג’ה נזר הוא זה.
– יבוא!
נכנס. נראה הוא כאשם. עיניו הטובות מביטות בי מבט מתחטא.
– האם לא אפריעהו?
– חלילה, חביבי! ישב נא.
ישב. העמיד בי את שתי עיניו השחורות, העמוקות והטובות. רגעים אחדים שתק.
– ידידי… פתח בדבור ותיכף נשתתק ונתאדם כולו.
– מה יש?
– חפצתי לשאלו… עוד מאז הבקר… האמת הדבר? היודע הוא לכתוב בשפה הביבלית המקורית?
שאל והוריד את עיניו מתוך מבוכה.
– עברית? כן, כותב אני.
הרים שוב את עיניו אלי. מבוכתו עברה. מתוך עיניו הציץ רגש של הפתעה ושל יראת־הכבוד גם יחד. ומה יפה היה מבטו ברגע הזה: מבט טהור ותמים כולו טובל בטל ילדות.
– ידידי… האם בלשון הביבלית כותבים כמו בכל לשון?
ספרתי לו על ספרותנו, על הספרות החדשה ועל התפתחותה בימים האחרונים.
עיניו היו פקוחות לרוחה, והביעו חליפות: התפעלות, התעוררות, שמחה ואמונה. אמונה עמוקה וקדושה. פיו פעור למחצה, כאלו בקש לבלוע את הדברים אשר שמע, ופניו מלאים רוך ועדינות כפני אשה.
– גם שירים?
– כן, גם שירים.
– יַקריא נא לי אחד מהם!
– אלהים לא חנני בכשרון משורר, איני יודע לתרגם שירים.
– לא! יקריא נא בשפה המקורית, הביבלית.
– האם תבין?
– לא, רוצה אני רק לשמוע את הצלצול.
קראתי לו מ“מתי מדבר”. הפסקתי באמצע. הרימותי את מבטי אליו. אז נרתע פתאם ונתעורר.
– מדוע פסק? כה יפה…
הוספתי לקרוא.
– ידידי… האם תוכל השפה הביבלית להיות ככל השפות? האם אפשר גם לדבר בה?
– כן, אפשר גם לדבר בה. פה בארצנו ישנם רבים המדברים עברית. בהרבה בתי־ספר מלמדים גם דברי־מדע בעברית.
– האמנם?!
הוא קפץ ממקומו ויאחז בידי. על פניו רחפה הבעה של אושר ושל התפעלות.
– וגם ידידי יודע לדבר?
– אף אני מדבר עברית.
– ידבר מעט!
לא ידעתי את נפשי. רגע התעורר בי החפץ לצחוק לתמימותו ולהתפעלותו של זה האיש־הילד, אבל צחוקי נדחה מפני רגש חזק ממנו, רגש של הערצה. איזו קדושה טהורה חופפת על הפנים אשר הביטו בי. אז דברתי דברים אחדים בעברית. לא הרפני עוד: צריך הייתי לבאר לו את דברי ולתרגם לו כל מה ומלה לחוד. ויש שחזר על איזו מלה, שצלצולה מצא חן בעיניו ביותר. ומה מגוחך היה צלצול המלים העבריות בפיו! עברית במבטא הַסַמַאַרָי, שאות סמ"ך מודגשת בו ביותר. לא התאפקתי וצחקתי בקול למבטאו, והוא נעלב, נתאדם ובא במבוכה. אבל כרגע הבליג על מבוכתו ושוב חזר לבטא אחרי מלה במלה.
– ידידי, האוכל לדבר אף אני?
– תוכל! אם תרצה – תוכל!
– והמבטא שלי?
– המבטא? אמנם מבטאך קשה מעט.
– ידידי, רוצה אני להיות יהודי!
– הנך יהודי, חביבי! נשמה יהודית יפה, חמה לך…
מבט מלא תודה היה גמולי. אבל באותו המבט עצמו היתה גם תערובת של פקפוק: האמנם?…
בערב ההוא הרבה חברי החדש לשבת אצלי. ובערב ההוא נתקרבו נפשותינו זו לזו ונהיה חברים, ומני אז והלאה התחיל לבא אל חדרי מדי יום ביומו. בערב, בערב כתום העבודה, הייתי שומע את קול צעדיו מאחורי דלתי, קול צעדי ענק כבדים וזהירים כאחד. ואחרי הצעדים – קול דפיקה רפה בדלת. ובכל ערב וערב היינו יושבים שנינו ומדברים. אני מספר לו, והוא שומע מתוך פה פעור ועינים פקוחות ופנים מלאים עיון והתפעלות. ובכל ערב למד מפי לדבר איזו דברים בעברית. ולא על נקלה עלה לו למודו. מובטחני, שידו לא עיפה כל־כך מן המעדר, כמו שעיפה לשונו מן הדבור “הביבלי”… טפות, טפות גדולות של זיעה היו יורדות מעל מצחו ומעל פניו. ופניו המכוסים הזהירו באותה שעה זוהר של אושר רב, שאין דוגמתו.
– אנכי אדע לדבר בִּיבּ… עברית!
כמה מרץ, כמה בטחון היה בקולו! וברגע הזה האמנתי, כי אמנם ידע האיש הזה לדבר “ביבלית”. בטחון כעין זה מפרק הרים ומשבר סלעים. ואמנם: לא היו ימים מועטים וחברי התחיל פונה אלי בעברית. ואת חטאי וחטאי חברי אני מזכיר היום: קנאה גדולה קנא זה הַסַמִַרָאִי לדבור העברי יותר מכולנו. וכמה סבל בעד דבורו! מבטאו הסמראי היה לא־אחת בעוכריו, וחברי היו ממלאים צחוק פיהם, סונטים בו ובשפתו המשונה ועושים אותו ללעג. והוא עמד בפניהם כסלע מוצק ולא שם לבו לצחוקם וללעגם. רק פניו היו נעשים קשים ונזעמים.
חברי החדש התקרב אלי יותר ויותר. בכל אשר הלכתי הלך עמי ובכל אשר עמדתי עמד לידי, ויהי מקנא לכבודי ומגין בכל עוז על עניני. ויש אשר מסירותו זו גרמה לי מעין אי־נעימות… הלכתי עמו ברחוב, והוא שומר על צלי, נדמיתי בעיני עצמי כתינוק וכחלש לעומת קומתו הענקית. ואולם שמח הייתי תמיד לקבלו בחדרי. משנכנס אצלי – נכנסה עמו לחדרי רוח קדושה וטהרה כטוהר לבו של הילד־הענק הזה…
ד
עברו שנתים. חוג’ה נזר התאזרח במושבתנו. בימים הראשונים הרבה אביו להפציר בו, כי ישוב לביתו. אבל הבן עמד על דעתו בכל תוקף: אהבתי את הארץ! לבסוף נתרצה גם אביו בעל־כרחו ויבטיח לשלוח לו מכסת כסף לקנות נחלה במושבה. כמה מאושר היה חוג’ה נזר ביום ההוא! עם מכתב ההסכמה של אביו התפרץ אל חדרי. מבלי לדפוק גם בדלתי:
– הוא מסכים!…
מה רבה היתה שמחתו! שמחה כזאת לא ראיתי מימי. הוא רקד כאיל ולרגעים אחז גם בי לחבקני. וכמעט אשר נחנקתי בין זרועותיו. ובאחרונה פרצו דמעות מעיניו. דמעות־ילד על פני זה הגבר־הענק! והפנים מלאו קדושה…
– ידידי, בן הארץ אהיה לעולם!
עיניו השחורות והעמוקות התיזו ניצוצות, ניצוצות של אורה. וכמה יפה היה ברגעים הללו. כמה יפה היתה שמחתו.
אמנם גם לפני קבלו הסכמת אביו היתה החלטתו גמורה:
– אם אבי לא יעזור לי להתאזרח בארץ, ידי תעזורנה לי, אמר לי פעם. ואנכי האמנתי לו, ידעתי, כי ידיו תוכלנה לעזור לו. חרוץ היה מאין כמוהו ואוהב עבודה. בשנה הראשונה למד את כל העבודות על בורין, ובחורף השני נתפרסם למומחה בעבודות היותר קשות, רבים בקשו את עבודתו ויהי מקבל במושבתנו ובמושבות הקרובות עבודת זמירה והרכבה בקבלנות והרויח הרבה. וכמה אהב את העבודה, את הכרמים ואת השדה ואת יפי הטבע! בימי העבודה היה כולו מזהיר מתוך אושר. עליזותו היתה בוקעת ועולה מתוך פניו הגלויים, מתוך דבורו, מתוך הלוכו ומתוך כל תנועותיו.
חוג’ה נזר נעשה חביב המושבה. הכל אהבוהו. בכל מקרה של סכנה היו עיני כל נשואות אליו. אכר כי חלה – וראו כל בני המושבה את חוג’ה נזר דוהר על סוסו אל המושבה הגדולה הקרובה או אל העיר להביא רופא. הוא היה הראשון לצאת לקראת רועי הערבים, הפושטים בלילות על הכרמים, הראשון – לצלצול־החרדה של הפעמון. וכמה גבורה וכמה מסירות־נפש היה מראה בכל פעם!
וגם הערבים אהבוהו על גבורתו, על למדו במהרה לדבר ערבית צחה. על ידעו לרכוב על סוס דוהר כאחד מהם. ולא אחת ולא שתים יצא להתחרות עם בחורי הערבים במרוץ־הסוסים. ברכבו היה לבוש כאחד מהם: עַבַּיַה, כַּפִיַה ועַגַל, ומזוין היה כמוהם מכף רגלו ועד ראשו. שם “חוג’ה נזר” היה תמיד לתהלה בפי הערבים. שבחו היותר גדול בפיהם היה:
– כמוהו כמונו… אִבִּן עַרַבּ!
חבה יתירה היתה נודעת לו מן הערבים על שמכניס אורחים הוא ומקבל אותם בסבר פנים יפות. הוא למד את מנהגי הערבים לכל פרטיהם ולא היה איש במושבה, אשר ידע לקבל פני אורח ערבי כמוהו ולהכין בשבילו “הכנסת אורחים” בטעם המזרח. שיך כי יבוא אל המושבה – וישאל למעונו של חוג’ה נזר. בדוי נודד ממרחקים כי יעבור וידע אף הוא את שם היהודי המכניס אורחים וידרוש לשכנו. ולא אחת ולא שתים קנה חברי גדי־עזים ויזבח, “זבח” בשביל אורחיו הרחוקים. ויש אשר גם אנשי ריב באו אליו מן הכפרים הקרובים לפשר ביניהם.
גם בנות ערב אהבוהו. ובימי הקיץ, כשהיה שומר כרמים, היתה מתגנבת אליו בלילה איזו בדויה שחורת־עינים מן האהלים אשר בסביבה ועיניה בוערות אז כאש ולבה נפעם… ויש כי אשמע באמצע הלילה את צפירתו בוקעת את האויר ומחרידה את דממתו. וכשתגיע צפירתו עד סוכתי אשר בכרמי – ואדע את סודה ואקנא באשרו…
וידידותנו הלכה הלך וגדל מיום ליום.
בחוץ, בעבודה, בכרמים. ברכיבה בקש את “חיי השעה” ובחדרי בקש את “חיי העולם”. אתי היה מדבר רק עברית. ורק מבטאו המוזר עמד לו לשטן. בביתי היה קורא ועמדי היה מדבר על ספרותנו. הוא למד לקרוא עברית וירבה לקרוא בספרותנו. אבל יותר מן העבודה, מן הרכיבה ומן הדבור העברי אהב את הארץ.
בה היה הוגה תמיד ומדבר עליה מתוך אהבה ומתוך התרגשות יתירה. כשדבר על הארץ, נדמה לי, שנפשו מפרכסת בו ויוצאת מתוך געגועים. נראה היה, כי אין מלה בפיו, כי נוגע הוא בארץ כנוגע בדבר שבקדושה, מתוך זהירות יתירה ומתוך חבה יתירה. ככה נוגע היהודי האדוק ב“ספר התורה”. ככה תחרד אם רחמניה על בנה יחידה, עולל־טפוחה. והנקודה היותר קדושה בארץ־ישראל היתה בשבילו – הירדן. בכל פעם כשהיה מבטא את השם “ירדן” – נדמה לי, כאלו “שם המפורש” יוצא מפיו. וצלצול מיוחד היה ל“ירדן” בפיו. כמה רוך היה מכניס זה הגבר־הענק, שכל דבריו היו כבדים וקשים, לתוך השם הזה, החביב לו ולנפשו! נדמה, שכל העדינות, אשר נצברה ימים ושנים בנפשו העמוקה, הולכת עכשו ונשפכת אל מקום אחד, אל נקודה אחת – אל הירדן. – ובגלל הירדן הזה אבד לי הרבה מערכי ומחני בעיניו. בעת ההיא ואנכי לא ראיתי עוד את הירדן בעיני. ידעתי אז את הארץ רק בגבולות עזו וחברון מעבר מזה ועכו ונצרת מעבר מזה. עוד לא הספיקה לי השעה לראות את כל הארץ.
בעת ההיא. באחת השבתות היה מעשה, ואנו יוצאים לטייל בסביבה הגדולה אשר למושבתנו. מעל הגבעות נשקפו לעינינו הרי יהודה מעבר האחד והים הגדול מעבר השני. דברנו על הארץ. בפעם המאה ואחת ספרתי לו על הר גריזים ועל שכם, על הכרמל ועל התבור ועל עמק יזרעאל. הוא הקשיב אלי כדרכו בפה פּעור ובלב חרד כשעיניו נוצצות מתוך התפעלות, נוצצות ותועות לרגעים בתוך המרחק אשר לפנינו.
– ידידי, מה מראה פני המים אשר לירדן?
– את הירדן לא ראיתי עוד…
עמד. נעץ בי את שתי עיניו השחורות ונרתע צעד לאחוריו.
– לא ראית? את הירדן לא ראית?!…
ומה שלא הגידה לשונו הביע לי קולו: אם אתה לא ראית – מי ראה? אם את זה לא ראית – מה ראית?…
– את הירדן לא ראית?…
נעימה של יאוש רעדה בקולו ואף מעין בטול היה בה ויחד עם זה גם מעין רחמנות…
רגעים אחדים שתק. כאלו דבקה לשונו לחכו. פניו קדרו.
ימים אחדים אחרי שיחה זו נראה לי, כאלו חברי מתרחק ממני וכאלו מתבייש הוא להביט בפני, בפני איש, שנגלה קלונו…
ופעם אחת, בערב, כשעברנו שנינו ברחוב, עוברים ושותקים, נתעורר פתאם חברי והציץ עלי:
– ידידי!
– מה יש?
– רוצה אני לראות את הירדן. איני יכול עוד לחכות…
קולו הנמוך היה עמוק וצלול ומלא געגועים גדולים, כבירים: חברי התאוה זה כבר ללכת ולראות את הארץ, אבל לא רצה ללכת בלעדי, ואנכי לא יכולתי לעזוב את עבודתי וללכת עמו.
– באחרית הקיץ, כתום העבודה נלך. שנינו נלך.
ידו הרחבה חבקה את ידי ותלחצנה כמו בצבת.
ה
אורח בא למושבתנו מן הגליל, אחד המורים. הפצרנו בו לספר לנו על הגליל. בחדרו הקטן, באכסניה, התאספו כל צעירי המושבה, עד כי מלא מפה לפה. הכל עמדו צפופים ודחוקים ושתו בצמא את דברי המספר. בקשתי בתוך הנאספים את חוג’ה נזר. הוא עמד קרוב אל המספר ושתי עיניו היו נעוצות בו, כאלו בקשו לחדור אל תוך־תוכו ולדלות את כל אשר ראה זה בארץ. ראיתי את המספר, איך הרים פעם ושתים את עיניו אל הבחור־הענק, המביט אליו, וכאלו נבוך מפני מבטו. ופני חברי הצעיר היו מלאים ענין רב ורגש של חבה עזה אל המספר עלה מתוך כל רשמי פניו. ויותר ממה שהקשבתי אל דברי האורח, הבטתי אל פני חברי ואקרא מעל פניו. פתאום קדרו פני חברי, נסתלק רגש החבה מעליהם, ונדמה לי, שכולו נשתנה ברגע אחד ויהי לאיש אחר. מה זה? מה היה לו?
–…הירדן בגליל אינו אלא רצועה דקה… בסוף ימי הקיץ ייבשו מימיו… ויש מקומות אשר תעבור בהם אז ברגל…
– שקר הדבר!
הכל הפנו את פניהם התמהים אל עבר הקול הקורא. זה היה קולו של חוג’ה נזר. פניו היו אותה שעה קודרים וקשים. ונדמה היה, שעוד מעט יתרחש בחדר הקטן איזה דבר נורא…
פני המספר הסמיקו כדם.
– הא כיצד? הלא ראיתי את הירדן. ראיתיו לא אחת ולא שתים!
רגע קשה של שתיקה, לבי נתמלא חלחלה. הבטתי בחרדה אל חברי. פניו חורו וכאב רב הביעו.
– האם עבר את הירדן לכל ארכו?
קולו היה קר וקשה. מימי לא שמעתי את חוג’ה נזר מדבר ככה!
– לא…
– אַ – הא!…
כמה עלבון נשמע ב“אַהא” זה למספר, וכמה נקמה בעד עלבונו הוא, עלבון הירדן!
פני המספר חורו ונבוכו עוד יותר. מתוך גמגום גמר את דבריו וכולנו יצאנו מן החדר כמתגנבים. מלאים רגש של עקת־נפש. שבתי אל חדרי. לימיני הלך חברי. שנינו שתקנו שתיקה קשה. עברנו ליד ביתנו, אבל לא נכנסנו לתוכו ונלך הלאה. יצאנו אל השדה.
– ידידי…
– מה יש?
– האמנם?
– עודך חושב בירדן?
– כלום אפשר הדבר, ידידי? “רצועה דקה… ברגל עוברים בה…” הלא שקר, ידידי, האין זאת?
– הגזים כנראה… אבל, באמת, הירדן אינו נהר רחב־ידים. יש בו מקומות, שאינם נראים אלא כרצועה דקה…
– ידידי, אי־אפשר! והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי הקציר… ויעמדו המים, קמו נד אחד… וכל העם עוברים בחרבה…
– אולי בימים הקדמונים היה הירדן גדול יותר. הלא יקרה כי הנהרות ייבשו. ואפשר שגם מתחלה רק דמיונו של העם עשהו לגדול…
– חברי לא ענני דבר. שתק שתיקה קשה. ידעתי, כי לבו סוער, ויצר לי בגללו.
– לא, אי־אפשר! – התעורר פתאום. – בשעת מלחמה היו כובשים את מעברות הירדן. ומזה ראיה, כי מחוץ להמעברות היה הירדן עמוק ביותר, ומחנות הצבא לא יכלו לעבור בו ברגל.
שתקתי. בקשתי עצות בנפשי, איך לנחמו.
– אבל יפה הוא הירדן, חביבי, הכל מהללים את יפיו. מהיר, זורם. קופץ מסלע אל סלע. יפה תחילתו לרגלי החרמון, מן המעינות אשר במערות יצא. ויפה סופו, בהשפכו לים המות. חביבי, כלום היופי רק במרחב?…
הוא שתק. לא ענני. ורק כעבור רגעים אחדים אמר בקול נמוך.
– הולגה… יש שהעין לא תתפוס את חופה השני. ים…
לבי נתכוץ. גדולה, גדולה ביותר היתה תפיסתו של חברי. ולפיכך יאושו עתה מר שבעתים.
– אבל הלא יש, בלי ספק, מקומות שהירדן שם רחב, רחב…
הוא הרים אלי את פניו ואת עיניו המלאות תחנונים. כלום יכולתי להשיב לו: לאו?…
– בודאי יש, חביבי!
– הלא כן?!
נעימה של תקוה רעדה בקולו.
– ידידי, הלא נלך אל הירדן?
– נלך.
– מן הצפון אל הדרום נלך – נעברנו מראשיתו ועד אחריתו!
– עד אחריתו…
– וככל אשר נוסיף ללכת, ילך הוא הלוך ורחב, הלוך ורחב?
– הלוך ורחב…
– לא נפסח על שום מקום; נראה את כולו, את כולו?
– את כולו…
– ונבוא עד המקום אשר שם הוא רחב ביותר. ממלא כל גדותיו, ומימיו מכים גלים, גלים. מקום שם מימיו מכסים את פני כל הארץ…
שתקתי.
– הלוא נבקש, ידידי, מקום כזה?
– נבקש…
– וגם נמצא?
שתקתי.
– נמצא! “בימי הקיץ ייבשו מימיו…” ידידי, כלום אפשר שמי הירדן ייבשו? הלא הגזים?
– מי הירדן לא ייבשו לעולם, מעולם הם עומדים ועד עולם יעמדו. הלא כן?
– כן…
כלום יכולתי להשיב לו אחרת? –
ו
היום המקוּוה בא. לאחרי הבציר יצאנו אני וחברי הצעיר גלילה. בימים האחרונים, לפני הנסיעה, היה ידידי נרגש ביותר. לא חדל אף רגע מדבר עליה ומלהכון לה. פניו השחורים והשזופים משמש חורו מעט. ולאחרונה, ביום בהיר אחד, רכבנו על סוסינו ונשים לדרך פעמינו.
– ידידי, הלא אל הירדן אנו הולכים?
– כן, אל הירדן!
הוא הביט אלי מבט מלא אושר. ככה מביט האוהב, ומסתכל בפני אהובתו.
ובדרך היתה הנהגתו מוזרה. לא הביט לצדדים, לא הסתכל במחזות היפים אשר נגלו לימיננו ולשמאלנו, רק הישיר מבטו לפניו והביט אל האופק הרחוק המכוסה ערפל, כאלו בקש להרים מעליו את המסכה ולחדור אל תוך־תוכו, לדעת את סודו ולמצוא את קסמו.
– ידידי, מתי נראה את הירדן?
– עוד הדרך רבה לפנינו. מחר נעשה בזכרון, מחרתים בחיפו, ובסוף השבוע נבוא ונגיע עד הירדן.
– שבוע ימים נעשה דרכנו?!
כמה געגועים נשמעו מתוך שאלתו זו, כמה כליון הנפש, תוחלת ממושכה!
בזכרון־יעקב, אחרי הצהרים, היה הדבר. נגש אלי חברי ועיניו מלאות תפלה ותחנונים.
– ידידי.
– מה יש?
– נלך מזה ישר אל הירדן.
– ואת חיפו ואת הכרמל לא תראה?
– בחזירתנו… רוצה אני לראות את הירדן קודם. בי ידידי!
– איזו הדרך נלך?
– שומרי המושבה ספרו לי, כי יש דרך קצרה: מבין להרים עד עמק־יזרעל1. כי נעבור את כל העמק לארכו וירדנו ובאנו אל הירדן.
עזבנו את זכרון־יעקב בלוית ערבי, הרוכב על חמורו לפנינו להורות לנו את הדרך הקצרה, אשר נלך בה.
יצאנו מתוך ההרים. הרי אפרים נסוגו מאחרינו והפכו את מהלכם עתה ונראו מימיננו. ומשמאלנו נתגלו שורות הרי נפתלי. קרני השמש האחרונות נפלו על ראשי הכרמל והציתו להבה בהם. ויציתו להבה גם בגג האדום של בית־הנזירים. המתנוסס על פסגת ההר התלול – האחרון בשורת הכרמל מזרחה. עמדנו בתוך מעבר צר, משמאלנו הלך המעבר וירד עד הגיעו לעמק עכו, שכבר נתמלא צללי־ערב, ומימיננו נפרד ועבר לעמק יזרעאל, לזה העמק הגדול, המסתתר מעינינו ואובד מתחת להרים, המכוסים יער. והלב נתמלא מין רגש של עצב, מיני געגועים קשים הכבידו על הנשמה. רגש של יתמות תקפני במקום הזה.
הערבי, אשר הלך לפנינו, עמד ויציע לנו ללון הלילה באחד הכפרים הקרובים ולצאת עם צאת השמש לדרכנו.
– נלין פה הלילה. – הצעתי אף אני לחברי. – פה יודעים הערבים לספר אגדות יפות על הכרמל ועל העמק. ומחר, כאור הבוקר, נצא ונבוא אל התבור בעוד יום.
– ידידי, אל נא נתעכב בדרכנו. גם את התבור נראה בחזירתנו.
שכח ידידי את מחשבתנו הראשונה לרדת לאורך הירדן עד ים־המלח ולשוב ליהודה דרך יריחו.
אבל כלום יכולתי לבלי להסכים לתחנוניו, שנגעו עד הנפש? גם הערבי הסכים לבקשת חברי ובתוך כך נעץ בו מבט חוקר, כרוצה לעמוד על אָפיו. ופתאום פתח הערבי את פיו והתחיל בשיר־עגבים:
– בְּנַתְּ טַבַריַה שְלַבִּיַתְּ…
צחק חברי מטוב לב ויך את הערבי הכאה של חבה על שכמו. אז בקש הערבי הוספה בעד הסכמתו ללכת בלילה ול“סכן” את חמורו, וחברי מלא את בקשתו ביד רחבה.
ונסע ונלך כל הלילה.
לילה נפלא היה זה, ליל שמורים. לילה בתוך לב העמק. הלילה ההוא לא היה ליל לבנה, אבל גם לא ליל אפל היה. במקום הלבנה האירו לנו הכוכבים הרחוקים, המהבהבים מעל לראשינו במרחק רקיע השמים. ואף השמים עצמם, השמים הכחולים והשקופים כתהום הים השקט, הפיקו מתוכם איזה נוגה. ואף־על־פי־כן היה החושך מרובה מן האור.
רק למחצה האירו הכוכבים את הדרך לפנינו, לפני שתי הנשמות הערטילאות, התועות בין משעולי העמק הרבים, תועים ומבקשים למצא את הדרך המובילה אל הירדן… החושך נלחם בנוגה השמים ובאור הכהה של הכוכבים, בקש לבלוע גם אותם וגם אותנו, ויש שנדמה לי, כי האופל סוגר עלינו מלפנינו ומבקש להטרידנו מן העולם. וכאלו לחש זועם נשמע לנו מתוך החשכה: “מה לכם פה ומי לכם פה, נודדים עלובים? מה שהיה לכם כבר מת ולא ישוב עוד לחיות… העמק הזה לא לכם הוא”… ויש אשר חשבנו, כי האופל בלענו וכי אבדנו דרך. אבל ככל אשר הוספנו ללכת כן נסוג האופל לאחוריו, נסוג ונמס וצורתו המבהילה לא היתה לו עוד. והנוגה אשר ירד עלינו ממרומים גלה והאיר לעינינו את המשעולים הצרים, הזוחלים כנחשים על פני הקרקע, זוחלים ומוליכים אל הירדן.
חברי היה נרגש כל אותו הלילה ופיו לא חדל מדבר אף רגע. ויזכור ימים ראשונים, ויזכור רגשות נשכחים, רגשות הילדות, הבחרות ויספר לי דברים רבים, ובספרו כאילו התודה לפני וכל מה שהיה בלבו כמוס ממני עד אז, גלה לפני בלילה ההוא.
ועל הערבי עבר פתאום רוח של חוצפה. התחיל מספר לנו מספורי הליל. ספורים מלאים ריח של דם, ריח של חופש פראי, של נקמת חיתו־טרף. ריח זה בקע ועלה אלינו גם מתוך כל הסביבה הרחבה הזאת, המכוסה ערפל, ומתוך ההרים הרחוקים, הנסתרים מעינינו, אשר רק את צלליהם ראינו.
ויזכור הערבי את הרפתקאות נעוריו. אדם הרג באפו. רוח קנאה עברה עליו בשביל נערה אחת. בדויה היתה. וחמש־עשרה שנה עבד בעכו עבודת פרך… ועיני הערבי נוצצות בתוך חשכת הליל כשתי גחלים בוערות, וככל אשר יוסיף לספר, מתלהבים פניו ועיניו יותר ויותר. ופחד מעיק על לבי: זה הליל וזה הערבי ואלה ספורי־הדם שלו… ואראה את חברי והנה איננו גורע עין מעל הערבי ומעל שני הרובים, התקועים בחגורתו.
ליד ועד אחד, אשר נתגלה פתאם לעינינו, עמדה אתונו של הערבי ויעמדו גם סוסינו מאחריה.
– מה לך, כי עמדת? קרא חברי בקול ויקפוץ מעל סוסו לארץ ויעמוד כנד לפני הערבי.
– תעינו. אבדנו דרך…
ובדברו ירד הערבי מאתונו וישכב על הדרך בפִשוט ידים ורגלים, ואת אזנו הטה לקרקע. נפשי חרדה בי: מי יודע, לאָן הובילנו המנוול הזה? האם לא למקום, שאורבים לנו ולסוסינו?… ירדתי גם אני מסוסי והשתטחנו גם אני וחברי על הקרקע ונבקש למצוא את המשך המשעול הצר בתוך הועד. עינינו התרגלו אל החשכה, ואז ראינו את המשעול, כשהוא מתפתל ועולה מעבר השני לועד. ובעודנו עושים כה וכה, והנה נשמע לאָזנינו קול צפירתו של הערבי אחת ושתים, ומעבר לועד, מתוך החשכה, ענה לעומתו קול צפירה כצפירתו…
– אִבן אִיל ג’הינים!… קרא חברי וקרב אל הערבי, הרימהו מעל הקרקע ויטלטלהו טלטלה עזה ויעמידהו על רגליו. – רכב על חמורך וסע הלאה, ואם לאו – נפשך תהא כפרתך!
הערבי הרגיש, כנראה, בכחו של חברי והבין, כי לא תהיה תפארתו בפעם הזאת, וכרגע כבתה אש החוצפה בעיניו וקולו נעשה רך ומתוק מדבש.
– זהו חברי, חוג’ה. מרביץ הוא את צאנו בעמק הזה, ונהירין לו שבילים אלו מאד. ולכן קראתי לו לשאל בעצתו.
– אין אנו זקוקים לעצות!
מתוך החושך, מעבר לועד, הבליטה לעינינו תמונת ערבי, עוטף כולו עביה על פניו ועל ראשו. אחזנו את סוסינו ברסניהם, הורדנום בזהירות למטה ונעלה במשעול למעלה. ואז עלינו שוב על סוסינו. חברו של הערבי, אשר עמד מעבר לועד, הביט אלינו בעינים מבריקות, הנשקפות מבין לקפיה, המכסה את פניו ואת חטמו. הוא לא ברכנו לשלום ואנחנו לא פנינו אליו. אזני לקחה מתוך החשכה כעין קול נחרה של סוסה.
לא הסרנו עוד את עינינו מעל הערבי, ההולך לפנינו, עד שהאדים המזרח. וכשהאיר לנו הבוקר, עמדו רגלינו על ראש הר טבריה. לרגלינו רבץ ים כנרת.
ז
– ידידי, הירדן?…
רגש מוזר הביעו פניו אותה שעה, רגש של שמחה מהול בספק.
– לא, חביבי, זוהי הכנרת.
– שלנו?…
– כן! הלא הירדן חוצה בה.
– כמה יפה!…
ואמנם, יפה היתה הכנרת. מראש ההר נראתה לנו לכל ארכה ורחבה. ושקטה היתה, שלות־בקר כסתה את כולה, עוד לא התנערה מתרדמת הלילה. וצללים גדולים רחפו עליה, והנה יצאה השמש מתחת להרי גולן, העומדים כשומרים על הכנרת, ותחצה אותה לשתים: חציה אשר למערב הכסיף כמראה הכסף ולבש כולו זוהר, וחציה אשר למזרח נשאר בצל ההרים, והצל נעשה זועם וקודר, כאילו היטב חרה לו על אשר גזלה השמש את ממשלתו מידו. ויהי מראהו שחור.
– ידידי, כמה יפה!…
והשמש התרוממה עוד יותר ועמדה ממעל להרי גולן. ויפשוט האור את ממשלתו על פני כלל הכנרת והצל נסוג אחורנית, אל בין ההרים. ומתוך בקעת מגדל ועמק גינוסר בא הרוח, רוח הים, וינשב על פניה ויעירה לחיים. ותתחלחל הכנרת ותתנער, ותשלח את גליה הקטנים אל כל עברי החופים, ויהיו פניה כקשקשי דג ענקי, והקשקשים נוצצים לעומת השמש כזהב.
ותתרומם השמש עוד יותר מעל הכנרת ותטול את זהרה ממנה. רק ממקום אחד עוד נשקפו פני השמש, ומן המקום ההוא יצא שביל של אש לאורך כל המים. את השלטון בכנרת לקחו להם השמים. השמים שלטו במים. ויהיו המים כחולים, כחולים ועמוקים, ונדמה לך, כאלו שמים של מעלה ושמים של מטה משמשים אלו לעומת אלו.
– ידידי, יפה!… יפה מן הוולגה!…
ועל פני תכלת המים הוטלו פתאם כתמים לבנים. מן המערב, מתחת לרגלי ההר, נראו הכתמים הלבנים, וילכו הלוך וקרב אלינו.
– ידידי, מה אלה?
– סירות.
– סירות־מפרש?
– כן.
ומפרשי הסירות התנפחו בנשוב בהם הרוח ויפרשו את כנפיהם, ותהיינה הסירות כצפרים ענקיות ותפרחנה ותחלקנה, והן קלות על פני המים.
– ידידי, הלא נעבור את הכנרת בסירה?
– נעבור! ונרד מן ההר…
יצאנו מתוך גלי הזוהר של הכנרת והגענו עד העיר טבריה, מקום אשפה וצחנה.
– ידידי, מה נורא המקום הזה! מה מנוּולים האנשים הללו! הגם אלה יהודים הם? אחינו?…
פני חברי, אשר האירו קודם מרוב אושר, קדרו עתה והשחירו. וביחוד גדלה עקת־לבו, כשנכנסנו תחת הקורה הנמוכה של האכסניא ולפנינו עמד בעל האכסניא לבוש חַלַט מזוהם, ושתי פאותיו הארוכות והמסולסלות, שלא רוחצו ולא נסרקו זה עִדן ועִדנים, תלויות לו משני עברי פניו.
– ידידי, נלך מזה אל הכנרת…
אנכי הייתי הולך בחשק לבב אל הכנרת, אבל עיף הייתי ורעב מאד. ומלבד זאת לא יכולתי להלבין את פני בעל האכסניא.
– נאכל דבר מה וננוח ואחר נלך.
קשה היה לחברי לחכות. במבט של אי־רצון הביט אלי, כשישבתי לאכול מדגי הכנרת, אשר נתנה לנו בעלת הבית, ואף כי הדגים טובים היו, לא נגע בהם חברי ולא טעם מהם כלום. וכששכבתי על הספה לנוח קצת אחרי הסעודה, הביט אלי מתוך איבה ממש…
לבסוף חזרנו אל חוף הכנרת. ורוח אחרת היתה עם חברי. שוב מזהירים פניו מתוך אושר. עד מהרה מצא לו “בחרי” כנפשו: ערבי צעיר, אשר עיניו קודחות אש ומבנה גופו – שיש. ויכו איש על כף רעהו ויגמרו אומר לעבור את הכנרת לרחבה. ישבנו שנינו בסירה הרחבה, ומלבדנו ומלבד הבחרי ישבו עוד שני מלחים. המלחים דחפו את סירתנו אל המים וירימו את המפרש. רוח קלה נשבה בקלעים, ויתנפח המפרש, ויחרקו החבלים, ויתמתחו כמיתר. הסירה נטתה על צדה ותנשא עם הרוח על פני חלקת המים אל עבר פני הכנרת מזרחה.
פני חברי הוארו. בתוך עיניו השחורות והעמוקות הבריק ברק של התעוררות. הוא נשם במלא ריאתו ויכונן את מבטו אל המרחק, אל עבר פני הכנרת, המכוסה ערפל.
אהבתי מעודי לשוט בסירה, אבל הפעם נראה לי, כי ממהרים אנו יותר מדי, כי סירתנו נטויה יותר מדי הצדה.
– הרפּו מעט את המפרש.
בקשתי את המלח, אשר ישב ליד התורן.
– אל נא, ידידי!
חברי הביט אלי בתחנונים, כאלו בקשתי לחלל את קדשו לעיניו.
הסירה עפה. טבריה, בתיה וחומותיה כבר נהפכו והיו לנקודות קטנות, המפוזרות לרגלי ההר, ואף ההר עצמו הלך הלוך וקטן.
והרי הגולן הקודרים יוצאים מתוך חתולי ערפלם, ערפל התכלת, אשר הם טובלים בו, יוצאים וקרבים אלינו. לשמאלנו עוברים ונסוגים אחורנית עמק גינוסר, בקעת מגדל העטופה ירק, תַפְחה וראשי אילנותיה הגבוהים, הר כנען השולט על צפת. ולימיננו נראה מתוך הערפל שבמרחק עמק הירדן. בתוך העמק עובר הירדן, עושה את דרכו דרומה ונושא את מימיו אל ים המות. ואולם הירדן עצמו אינו נראה עדיִּן לעין.
הַבַחַרִיים מתחילים בשיר. ושיריהם ארוגים ספורי אגדה על “בַחַר טַבַריָה”, על המלחים החרוצים כבני התופת, ועל בנות הבַדֻוִים מעבר לנהר, אשר עיניהן – אש ונשיקותיהן – להבה… פניו של חברי מתמתחים כמיתר הכנור. אינו מאבד אף מלה אחת משירת המלחים. והוא לומד שירה מפיהם ושר עמהם יחד ושואל אותם לכנרת.
– האם תזעם לפעמים, האם תסער?…
– בודאי!… כשתזעף יגדל זעפה מזעף ים יפו, קשה כשאול כעסה. אוי לו לַבַחַרִי, אשר לא למד לדעת את נפש הכנרת ואת צחוקה השובב. אחת דתו להיות מזון לדגיה הרעבתנים…
וכדי לאשר את דברי המספרים נשב הרוח וילך הלוך וחזק מרגע לרגע. שולי סירתנו התחילו טובלים במים, והגלים הקלים גדלו והתחילו מכים בקצף לבן על פני הכנרת.
– הכנרת מתחילה להשתובב… אמר הַבַחַרִי ובת־צחוק רחבה התפשטה על פניו.
אנכי לא שמחתי כלל לשובבותה של הכנרת… לבי נתמלא פחד. וחברי, כאלו צמחו לו כנפים בבת־אחת, קפץ ממקומו, ישב ליד המפרש ויחזקהו עוד יותר. הרוח הכה בסירתנו ביתר תוקף ונראה היה, שעוד מעט יהפוך אותה על פניה. הסירה נטתה כולה על צדה ושוליה הגיעו עד המים. אנכי צעקתי מפחד ואף שני המלחים פניהם נעשו חורים. המלח היושב ליד המפרש בקש להוציא את חבלו מידי חברי ולדחפו ממקומו. אבל זה אחזו בזרועו מתוך חבה גלויה… הערבי נתן את עיניו בחברי מתוך תמהון ולא הוסיף עוד לעשות דבר. ופני הבחרי הראשי נתמלאו רצון ויבט במבט של חבה והתפעלות אל חברי: מצא מין את מינו…
חוג’ה נזר היה מאושר. את פניו הפך כלפי הרוח, המכה בו בכח, עיניו נוצצו מתוך התרגשות וחזהו התרומם, התרומם…
– מה טוב, ידידי!
קולו לא הגיע לאזני מהמית הרוח ומרעש הגלים, אבל את תנועת שפתיו ראיתי ואבין דבריו.
אז פתח את פיו בשיר. קולו החזק והעבה כאלו בקש להתחרות עם המית הרוח ועם רעש הגלים:
Смѣло, братья, вѣтромъ полный парусъ нашъ направлю я…
והערבים עונים לקראתו בעליצות:
– יא – א – א!… ומוחאים כף מתוך התפעלות.
סירתנו החליקה בין הגלים ותעבור בשלום את לב הכנרת, ונבוא אל סלעי ההרים הקודרים.
עד הערב עשינו על החוף, כי רק עם בא השמש שקטה הכנרת. ועם צללי הלילה הראשונים ישבנו שוב בסירה והחלקנו על פני המים השוקטים. דממה כסתנו. ורק משק המשוט מפריע את הדממה הרבה.
– לו צחקה בנו הכנרת בחרף, כי אז אבדנו. אין גבול לתהומה…
אבל חברי לא שעה עוד לבחרי. מרחף היה בעולמות רחוקים, תפוש במחשבה עמוקה, עמוקה ככנרת. ומבטו היה רחוק, רחוק מכל אשר לפנינו ועיניו בקשו בתוך הערפל אשר בקצה השמים פשר איזה סוד. נראה, געגועים קשים תקפוהו.
באכסניא, בטרם עלינו על משכבנו לישון, פנה אלי ויאמר:
– ידידי, מחר אל הירדן?…
ונמוך היה קולו. קול מלחשים, שהכאב נשמע מתוכו. מה מנבא לו לבו?…
ח
אור וחושך עוד שמשו בערבוביה, כשיצאנו בבקר השכם מטבריה ועשינו דרכנו אל הירדן. שעטות פרסות סוסינו הפריעו את הדממה, דממת העיר הישנה עם שחר. עברנו בודדים בדרך צרה, המלאה חתחתים; מימיננו סלעי ההרים הזעומים, ומשמאלנו – ים־הכנרת. ומי הכנרת עדיין נרדמים… על דרכנו, משני עבריה, פזורות אבנים שחורות גדולות, ונראה כאלו חרוכות־אש הן. מי שרפן? מי פזרן פה על פני הדרך השוממה?
כבר הגענו עד קצה הכנרת. אבל את הירדן עוד לא ראינו; נחבא הוא במקום הזה בתוך חופיו הגבוהים, והאילנות והדשאים, הצומחים על חופיו, מכסים עליו. אך קול המיתו כבר הגיע לאזנינו, נשמעו רחשי גליו המהירים. פניו החורים של חברי נפנו אלי ובלי אומר ודברים שאָלוני עיניו: האם זה קול המיתו? ובלי אומר ודברים ענהו מבטי: הן.
נדחו צללי החשך מפני האור. מתחת להרים אשר מעבר לירדן יצאה השמש ומבין לסבכים אשר לשמאל דרכנו הזהיר לנגד עינינו פלג מים, אשר יצא מאחד המחבואים ושוב נתעלם. זה היה פלג הירדן, אחד מנפתוליו המשונים: הלא דרך נחש דרכו, דרך עקלתון. הבטתי אל חברי. רק את עבר פניו ראיתי, את עיניו לא ראיתי: נטויות היו אל עבר פני הירדן. פניו היו חורים, ולא העזתי להציץ לתוך עיניו… פתאם לחץ את סוסו, כאילו נשכו עקרב, וידהר אל עבר פני הירדן.
– הזהר, אבנים… שיחים…
חברי לא שמע לי.
כשהגעתי אליו, כבר עמד סוסו ליד הנהר. בעמל רב הורדתי את סוסי במורד התלול של החוף ולא יכולתי להבין, איך דבר סוסו במקום הזה. פני חברי היו נטויים כלפי דרום, אל עבר ירידת המים. והמים עשו את דרכם בחפזון, רצו, קפצו מאבן לאבן, לא נחו ולא שקטו, כאילו יד ענקים דחפתם, דחפתם ולא הרפתה מהם אף רגע. ובהירים היו המים ומכוסים רשת של גלים קטנים, ולרשת מראה קשקשת. ואולם המים מעטים היו והנהר נהר לא־רחב, פלג מים…
חברי לא הגיד דבר, רק חורת מות כסתה את פניו ועיניו מלאות מבט של כאב עמוק. ושוב לחץ את סוסו ויעבור הלאה, הלאה… ואנכי נגרר אחריו והולך בעקבותיו. ליד מי הירדן הלכנו, אל אשר פנה פנינו, אל אשר סבב סבבנו, ולא אחת התל בנו: יש אשר דחפנו אל החוף התלול; סלע מזה ומים מזה. ונעבור בתוך המים.
חברי הלך דרומה. את פניו לא ראיתי אף פעם. לא עמד אף רגע, לא פנה אלי ולא דבר דבר. ידעתי, כי רגעים קשים נמנו לו. ידעתי, כי נפשו ונשמתו נתונות בצבת. ידעתי כי הוא מבקש את אשר לא ימצא לעולם. וידעתי, כי נפשו לא תדע עוד מנוחה…
פתאם עמד סוסו, והוא הסב אלי את פניו ואת ידו הרים למעלה.
– ידידי, הביטה וראה!
על פניו החורים רחף כעין צחוק. בתוך עיניו העמוקות, אשר כאילו כבה אורן נצנץ זיק קל.
כשהגעתי אליו ראיתי: הירדן השובב שנה פתאם את מהלכו ויאחז את דרכו שמאלה. מרחוק נדמה כאלו נפסק הירדן במקום הזה. אבל כשמצאה עיננו את מקום סתרו, ראינו אותו והנה התרחב פתאם, גדל כפלים. גליו הכו בכח ומראיהם היה אפור. נדמה, שהפלג הקטן נעשה פתאם לנהר, ומכאן ואילך ילך ויתרחב, ילך ויתגבר, עד כי תמלא כל הארץ כבודו. לא פללנו, כי ממקום זה והלאה שוב ישקוט הירדן ושוב יהיה פלג מים כשהיה.
חברי ירד מעל סוסו, השליך את רסנו ויעמוד ויבט על המים. ירדתי אף אני מסוסי ואשב ליד החוף. – פתאום התעורר חברי, בתנועה מהירה השליך מעליו את בגדיו ויעמוד ערום כביום הולדו.
– האנסה לעבור בו ברגל?
איזה כאב נעכר, נשמע בקולו. וגם כעין צחוק קל נשמע בו, צחוק של נקמה. למי? אולי לאותו המורה העלוב? בצעדי און צעד חברי אל תוך המים. והירדן היה עמוק במקום הזה, ועוד טרם הגיע חברי עד חצי הנהר, והמים עלו עד צוארו. ויסב את פניו אלי. והפנים מוארים, צחוק אושר מרחף עליהם. ויפרוש את כפיו ויך על פני המים ויתחיל שוחה. בעוד רגעי מספר עמד בכל גובה קומתו מעבר הנהר ויבט אלי.
– שלום לך מעבר לירדן!
קולו הבריא והרענן צלצל מעבר לנהר והד ענה לעומתו מבין ההרים, מתוך בקעת הירמוק.
מעבר לנהר, במקום סבובו, התנשא החוף על פני המים ויעמוד עליהם כנד. והמים הכו לרגליו בכח ובשצף קצף. ויעלה חברי על החוף ויעמוד מלמעלה ויעביר את מבטו על כל הסביבה ויקפוץ מלוא־קומתו אל תוך המים…
– אוי!… צעקתי מפחד ואקפוץ ממקומי. אבל ברגע הזה שב חברי ונראה על פני המים וינער את שערות ראשו, ויתפזרו רסיסי המים לכל עבר ויזהירו לעיני השמש כספירים, ופניו נוהרים בצחוק אושר.
– פה המים עמוקים, ידידי! והזרם אשר מתחת חזק מאד. אפשר לטבוע על־נקלה…
כמה שמחה ועליצות־נפש נשמעו לי מתוך דבריו אלה! ושוב ירד ונעלם מתחת למים ויתמהמה עד־בוש. עד כי נפשי התחילה מפחדת בי… ושוב עלה ופניו צוחקים ורסיסי מים, רסיסים־ספירים, נזרקים מעל ראשו.
– קרקע הנהר מכוסה עשבים קשים. אם תֵאָחַזְנָה רגליך בהם, לא על נקלה תוציאן משם!
– דַי לך, חביבי! צא מן הנהר.
– רק עוד פעם אחת, ידיד!
ושוב עלה על החוף התָלול אשר מעבר לנהר, ויקפוץ אל תוך המים, המַכִּים בעוז – ויעָלם ולא נגלה עוד… עברו רגעים אחדים, רגעים קשים – ואיננו… ואצעק. קולי מת בסביבה הרחבה. ורק הד חלש הגיע לאזני מן ההרים. מהרתי לפשוט את בגדי ואכנס אל המים. מששתי בידי, קראתי לעזרה, צעקתי – וכלום לא עלה בידי. לשחות לא ידעתי. המים הגיעו עד צוארי. שבתי אל החוף. רצתי כמשוגע אנה ואנה. רצתי אל הסוסים, הרועים באחו, כאלו בקשתי מהם עצה, ושוב שבתי אל החוף. חברי אבד; אין קול ואין קשב… ופתאום – הה, אלי! – גופו הגדול צף אל פני המים מעבר הנהר מזה. צעקתי כמשוגע וארוץ אליו. הגוף נאחז בין הסבכים אשר במקום ההוא ועמד. נכנסתי במים ואמרתי למשכו משם ולא יכולתי. אחזתי בשערותיו, טלטלתי את ראשו, צעקתי – ואין קול… פני חברי מוסבים למעלה, עיניו עמדו בחוריהן וכאילו קפאה בהן קריאה של נצחון: אפשר לטבוע!… דעתי כמעט שנטרפה עלי ברגעים ההם. מה לי לעשות? עליתי למרום החוף הבטתי אנה ואנה – ואין איש. צעקתי, וקולי שב ובא אלי מבין ההרים. לבשתי בגדי, קפצתי על סוסי, הכיתי בו ומהרתי אל העיר.
ט
כשחזרתי אל מקום האסון עם רופא העיר ועם כנופיא של “חברה קדישא” מצאתי את חברי במקומו כשהיה, ורק סוסו ובגדיו לא היו עוד… עמדתי מרחוק; לא יכולתי לגשת אליו. כל גופו נפח. הרופא הביט בו רגע ופנה הצדה…
בני ה“חברה קדישא” ירדו מן הפרדות בהמולה ויקיפו את גוף הטובע כעדת עורבים שחורים. פתאום שמעתי קול צוחה. בני החברה מהרו והתרחקו מן המת וירוצו אלי ופניהם מביעים כעס והתמרמרות. כנפי קפוטותיהם התבדרו באויר וציציותיהם התלבטו בין רגליהם.
– ערל!… צעקו בקול אחד ויתנפלו עלי כחיות טרף.
– רשע, אפיקורס, מה עוללת לנו? למה התלת בנו? הלא הוא ערל!
– יהודי כמוני וכמוכם, משוגעים! יהודי – אני אומר לכם.
– יהודי שלא נמול?
לבי נקפני: לא נמול? אפשר הדבר…
– ואף אם לא נמול, יהודי טוב היה מכולכם יחד!
– רשע, למה עכרתנו? למה הבאת אותנו הנה לראות ערל זה?… אוי, ה“קולוניות”!… הלואי ותחרבנה כולן יום אחד!…
מה היה עלי לעשות? נזכרתי, כי בכיסי מונחת תעודתו, הוצאתיה ואפן אליהם:
– הרי תעודתו. יהודי הוא. – אם רוצים אתם ואפנה אל הקונסול, וידעתם כי יהודי הוא…
שם הקונסול עשה רושם. ויפנו הצדה ויתחילו מתיעצים ביניהם, מריבים וצועקים. לאחרונה נגש אלי הגדול שבחבורה ויודיעני:
– אם תתן חמשים לירה, “נטמינהו” בבית־העלמין ליד הגדר…
– הלאה נבלים! קראתי ואוחז באקדחי.
– הלאה מזה! אינכם כדאים לטפל בו.
ברגע הזה נתקל מבטי בגוף חברי – ואצעק. הגוף זז ממקומו והתנודד, והזרם אחז בו וימשכהו למטה.
– אוי!… אוי!… צעקו גם בני־החבורה בפחד ובבהלה.
ואנכי נשארתי עומד כנטוע במקומי. פתאם נצנץ בי רגש של נקמה אל האנשים האלה, העומדים מסביבי.
– אתם לא חפצתם לקחו, והנה לקח אותו זה שראוי לו ביותר… הירדן לקח אותו!
בני החבורה נסוגו אחור וימהרו אל פרדותיהם. ורק את קול המולתם עוד שמעתי:
– משומדים!…
והזרם נשא את גוף חברי הלאה, הלאה. והגוף התנודד על פני הגלים וירד מטה, מטה…
– הירדן לקחו!…
והד קולי שב מן ההרים ויענה לעומתי:
– הירדן לקחו!…
-
כך במקור. הערת פב"י ↩
ר' יעקב חסידו של הרצל
מאתמשה סמילנסקי
מקדש לנכדתו לאסתר
א
מתחלה היה ידוע בשמו: “ר' יעק’לה הורנסטַפּוֹלֶר” – הורנסטפולי על שם מה?
על שם עירו של הרבי.
הוא נולד באחת העירות הנדחות אשר בערבות וָואהלין הרחבות. בה גדל וחי עד שהגיע לשנות החמשים. אבל על שם עירתו זו לא נקרא, כי העירה הנדחת מה היא לו ומַה הוא לָה? בה עסק במסחר היי"ש, בה עלה וירד, ירד ועלה, בה נשא אשה והוליד בנים ובנות, בה השיא את בניו ובנותיו והקים בתים חדשים בישראל. בכל הדברים הטפלים הללו עסק בעירתו. אבל העיקר היה שם – בהורנסטפול. בחדרו, בחצרו, בבית־תפלתו של ה’רבי'.
שם חי ר' יעק’לה. שלש פעמים בשנה היה עולה: לימים האחרונים של פסח, לימים הנוראים, ולנר ראשון של חנוכה. מילא, עליה לאחרון של פסח ולימים הנוראים הכל מודים בה. אבל עליה לנר ראשון של חנוכה מה טעמה? זה היה סודו של ר' יע’קלה. לא הועילו לא קושיות ופירכות של חסידים ולא תרעֻמות של בני־הבית: את הנר הראשון של חנוכה היה ר' יעק’לה מדליק בהורנסטפול.
איש טוב ורך הלבב היה ר' יעק’לה, ובשעה שישב ‘שם’ היה לבו פתוח. לא אחת ולא שתים קרה לו, כי מלא יצא להורנסטפול וריקם שב משם. ‘הוא’ ז"ל היה תמיד נצרך גדול, נצרכים היו גם בניו ונכדיו וסתם ידידים, יורדים. וכי מעטים הם קשי־היום המצויים בהורנסטפול? יש אשר בוש ר' יעק’לה להביט בפני אשתו ובניו בשובו הביתה. אלה הצאן מה חטאו? אבל הוא ידע לכבוש מחשבות זרות ולעמוד על דעתו. ויש אשר כעס ונתעקש. אותה שעה אם אמר הן או לאו לא יכלו כל הרוחות שבעולם להזיזו ממקומו. פעמים היו הדברים מגיעים עד ל’כסא' ויש אשר ‘הוא’ דבר דברים כבושים באזניו…
ודוקא בשבועות ובשמחת־תורה היה יושב בביתו בעירתו. כל ה’עולם' כולו הולך להורנסטפול והוא יושב בביתו. בשבועות היה עושה סעודת־חלב לעניים. בימי ירידה הוציא את פרוטתו האחרונה לסעודת־מצוה זו. אם דחוקה היתה לו השעה ביותר נזהר שלא להביט בפני אשתו, ואת מנהגו לא בטל. בשעת הסעודה היה ר' יעק’לה שמח וטוב לב ממש כמו בהורנסטפול, משמש את אורחיו, שותה ומספר ומבדח את הלבבות. ובשמחת־תורה היה רוקד בקלויז ההורנסטפולי אשר בעירתו ובידו ספר־תורה, הספר אשר כתב והביאו מתנה לקלויז. בשאר ימות השנה אין העירה יודעת את ר' יעק’לה החָסיד. היא יודעת רק את ר' יעק’לה הסוחר ביי"ש. את החסיד ידעה הורנסטפול. אמרו עליו, שאת נעליו הוא חולץ שם ומתהלך בפוזמקאות על גבי השולחנות לשמש את האורחים, היושבים לפניו שיחיה. איש לא ידע לשמש כמותו. וכשרקד ר' יעק’לה לפני הרבי הגיע לגדלות, לעלית נשמה: כל ‘העולם’ היה מטפס ועולה על השולחנות והחלונות לראות ב’קוזקו' של ר' יעק’לה.
ר' יעק’לה דר בעירתו וחי בהורנסטפול ועל שמה נקרא ‘ר’ יעק’לה הורנסטפולֶר'.
*
באחרית ימיו זכה לשֵם חדש: ‘הרחובותי’.
את עשרים שנותיו האחרונות עשה ברחובות. בה, ברחובות, ראיתיו ראשונה, ידעתיו, אהבתיו ונעשינו ‘חברים’.
ב
בעירה הנדחת. בין ערבות וואהלין הרחבות, העגומות והשוממות, יש עדין זקנים, שיושבים בקלויז ההורנסטפולי בין מנחה למעריב, בשעה שלא יום ולא לילה, ומספרים בלחש, והנשמות הערטילאות מבית־העלמין הקרוב מתדפקות חרש על חלונות הקלויז ומקשיבות לספורי הלחש. הזקנים מספרים על ר' יעק’לה הורנסטפולר:
“… רעיון של שטות נכנס בו… הציץ ונפגע, רחמנא לצלן”…
מעשה שהיה כַך היה.
בימי הפרעות של שנות השמונים למאה שעברה נבוכה עירתו של ר' יעק’לה. הזקנים והזקנות יצאו למדוד את הקברים, ור' יעק’לה מהר להורנסטפול, ובפני כל הקהל שבקלויז הגדול קם וצָוח: רבי, הושיעה!
ו’הוא' שתק. כבש את פניו בקרקע ושתק.
וכששב ר' יעק’לה לעירתו הנבוכה, למקום שם חכו לו בכליון עינים – כבש אף הוא את פניו בקרקע, כבש ושתק.
ימים קשים באו לקלויז ההורנסטפולי. חסידים באים להתפלל ופניהם עצובים. נכנסים בשתיקה ויוצאים בשתיקה. אך בין מנחה למעריב לא ישָׁמע קול עליז, אלא לחש־עגום. ויש שגם הלחש יפָסק פתאום. אֵבל כבד ממלא את כל פנות הבית.
הימים הקשים עברו. החסידים שבו איש־איש לעסקיו ולדאגותיו. טעם הפרעות פג. רק ר' יעק’לה לא שב עוד לקדמותו. לא חי עוד בהורנסטפול כבימים ראשונים. בלחישה, מפה לאזן, התחילו מספרים: ר' יעק’לה כותב ספר על ה’קץ'.
אל העירה הנדחת התחילו מגיעות שמועות משונות, שכמותן לא שמעו אבותינו ואבות־אבותינו מעולם. לשמען משכו חסידים בכתפיהם והניעו יד: שמע־מינה לא ישרו הדברים בעיניהם. ור' יעק’לה הקשיב לשמועות הזרות רב קשב. התחילו מספרים על צעירים, שיצאו לתרבות־רעה, שׁטוּדֵינטים, שקמו ועשו אגודה אחת על מנת לעלות לארץ־ישראל. אותם הצעירים קראו לעצמם ‘ביל"ו’, לאמר: בית יעקב לכו ונלכה.
– דוחקים את הקץ…
– קופצים בראש לפני המנגנים…
– מה שחלמתי הלילה ובכל לילה יחול על ראש שונאי ישראל! הם יבנו! ראיתם מימיכם בית־יעקב? אפיקורסים, משומדים!…
ר' יעק’לה שמע ושתק. הכל תמהו: למה הוא שותק?
ופעם אחת נכנס אל הקלויז בחפזון, עמד על־יד ה’ארון' וקרא; ואני אומר לכם: הצדק עמהם!
– עם מי?
– עם הצעירים.
– ה' עמך, ר' יעק’לה, איזו צעירים?
– ‘ביל"ו!’…
כל החבורה נבהלה. לולא ר' יעק’לה המדַבר אליהם, היו דנים אותו ברותחים. הנשמע כדבר הזה? פה, במקום הקדוש, מלמדים זכות על האפיקורסים, הקופצים בראש!…
– ומחר אנכי הולך ‘אליו’ – אמר ר' יעק’לה ויצא בצעדים מהירים מן הבית.
ואמנם: למחרת אותו היום – לא חג ולא מועד – עמד ר' יעק’לה ועלה להורנסטפול. כל העירה חכתה בחרדה לשמוע את הדבר אשר יביא בפיו מ’שם'.
ושם רקה מעשה נורא, שלא היה כמותו מעולם. ר' יעק’לה בא אל בית ה’רבי‘, נכנס אל חדר האורחים, לא פנה לאיש, לא ברך את הגבאים, לא כתב פתקא, אלא פרץ ישר אל ‘חדרו’. הכל תמהו וחרדו: מה האסון אשר קרה לר’ יעק’לה? “שרפה… בת מקשה ללדת”…
נדחקו אל הדלת והטו אזן לשמוע. מתחלה לא נשמע כלום, בלתי אם קול מלחשים. והנה נשמעו קריאות גדולות, כמעט צעקות, ולסוף גם דבורים ברורים, צלולים, שנתקעו באזני השומעים כמסמרות עד היום הזה.
“…ובכן אינך ‘רבי’… דם עמך ישראל על ראשך ירד”…
בקול גדול נאמרו הדברים הנוראים הללו, והקול קולו של ר' יעק’לה. ופתאום נפתחה הדלת ברעש ור' יעק’לה קפץ מן החדר ופניו להבים. ופני הרבי חורים כמות. כשפגה החרדה מלב החסידים רדפו אחרי ר' יעק’לה בקשו לקרוע אותו כדג, ולא מצאוהו: שב לביתו.
וכשנגש ר' יעק’לה לחצרו בעירתו, קפץ מעגלתו, לא נכנס לביתו, אלא רץ תיכף אל הקלויז. השעה היתה שעת מנחה. חסידים עמדו כנופיות־כנופיות מוכנים לתפלה.
– רבותי, שמעו את אשר אני מגיד לכם כיום הזה, – הרעים ר' יעק’לה באזניהם: – הגלוח, העולה לארץ־ישראל, טוב בעיני מן ה’רבי', היושב בטומאת הגלות בשעת הרת עולם זו!…
קפצו עליו החסידים. מוכה, פצוע, כל עוד נשמתו בו שב לביתו.
*
– לא ארכו הימים. ר' יעק’לה שם קץ לעסקיו.
“תל־עולם שם את נכסיו, בחצי־חנם מכרם” – כך מסימים הזקנים את ספורם על ר' יעק’לה. ור' יעק’לה עלה אל הארץ.
ג
אנכי ראיתיו ראשונה לפני עשרים ושתים שנה, ואוהב אותו.
אהבתי את הזקן קצר־הקומה ודל־הבשר עם החריצים העמוקים במצחו הגבוה, עם הזקן הדק והלבן, העוטר את פניו הכחושים, עם עיניו הכחולות והתמימות כעיני הילד. כל ימיו היה לבוש כבימי עמדו לפני הרבי: קפוטה ארוכה עד לכפות רגליו, מכנסי־בד וירמולקה על ראשו מתחת לכובעו. ובחדרו הקטן גל־ספרים, ספרי חסידים, ספרי קבלה, ובארגזו – ספרו בכתב־יד.
הוא אהב את המושבה, את בתיה ואת כרמיה. כי נבנה בית חדש, כי נוטע כרם חדש והיו לו למאורעות, אשר רשם בספרו.
– ילדים, – היה קורא אלינו הצעירים: – אינכם מרגישים כמה גדולים מעשיכם. כל אילן שאתם נוטעים, כל בית שאתם בונים מקרבים את הקץ…
וכשהיה שומע על קניה חדשה התיזו עיניו ניצוצות אושר. כובעו היה מופשל לערפו ושתי כנפות קפוטתו היו נפרשות למזרח ולמערב. עוד מעט וירקד. ר' יעק’לה ההורנסטפולי היה מתעורר בו.
הוא אהב אותנו, את הצעירים. מתוך חבה גלויה היה מביט אלינו. תמיד היה משוחח עמנו. ויש אשר יבקש להחזירנו למוטב, יגש לאחד הצעירים, יחליק לו על סנטרו הגלוח ויאמר בתרעומת של חבה:
– אדרבה, אמר נא לי, זה למה לך? כלום יזיק לך הזקן? פנים של יהודים כלום אינם יפים שבעתים? אלא מאי? רוצה אתה דוקא להפסיד את חלקך לעולם־הבא? משומד, לשוא אתה טורח. בעל־כרחך חלקך מוכן ומזומן לך. כל אילן שנטעת כפרה הוא לעונותיך. ‘הם’, ירבו בגיהנום. לא יעמדו להם ביום דין לא הזקן והפאות, לא הטלית והציציות. ולא כל התרי"ג מצוות. יכנס הרוח באבי־אבות־אבותיהם! יושבים הם בהורנסטפול ועוסקים במצוות! יבואו לכאן ויעסקו במצוות!…
תמיד היה רב את ריב הצעירים. סַנֵיגוריתו על הצעירים היתה נגמרת תמיד בקטגוריה קשה על חבריו האדוקים, שנשארו יושבים עם הרבי בגלות.
– הללו, הנערים, יודעים ומבינים, והם – הם אינם יודעים ואינם מבינים כלום – כך היה מסַים.
מתוך כעס וחמת־תמרורים היו הדברים נאמרים. נראה היה שקשה לו להוציאם מפיו, שנפשו נעשית חדודים־חדודים בשעת אמירה ולהתאפק לא יוכל, כי גדול כאבו.
ר' אלתר, חסיד כמוהו, היה מבקש להשתיקו:
– רב לך, ר' יעקב. מסתמא מן השמים מעכבים. מסתמא יודעים הם. גדולים הם ממנו.
– גדולים! היכן היא גדולתם? – היה נרתח ר' יעק’לה: – עוונותיהם גדולים. סנטר גלוח אחד ברחובות שקול כנגד כל גדוליך, השקועים בטומאת הגלות!…
ר' אלתר היה אוטם את אזנו: ר' יעק’לה מטוח דברים כלפי הקדושה. כנופיא נאספת מסביב לו. הזקנים מתרגזים, מתקצפים, והצעירים עומדים כנגד להגן על ר' יעק’לה שלהם.
לי היה מושך חסד ביותר. עלי השליך את יהבו, כי אתקן את כתב־ידו.
– אין אתה צריך אלא לתקן את ה’לשון' זהו אסוני. אבל הרעיונות! אם ‘הם’ יקראו את ספרי יחזרו, כולם יחזרו בתשובה. בראיות ברורות כשמש, מן התורה ומדברי חז"ל הוכחתי להם את צדקתנו. ברור כשמש!…
נכדה היתה לו לר' יעקב. היא דברה עברית במבטא הספרדי.
ויאהב הזקן את נכדתו. מפָרֵך היה את לשונו לדבר עמה ‘לשון־קודש’. והיא, השובבה, צחקה לשגיאות לשונו, לשון־עלגים.
והיה הזקן מסתכל בנכדתו, מרוה את אזנו צחוקה וניצוצות אושר נתזים מעיניו התמימות.
– אדרבה, – היה אומר מתוך התפעלות; – כלום אינה שקולה זו כנגד מאה רבנים, היושבים בטומאת הגלות?!…
ד
ר' יעקב אהב את המושבה, את הצעירים ואת נכדתו. אבל יותר מכולם אהב – את הרצל.
למן היום הראשון, אשר שמע את שמו, דבק לבו בו לאהבה אותו, להעריצו, להקדישו. הכל מתנגדים עדין בארץ־ישראל להרצל, יראים את ה’פוליטיקה' שלו, שמא תזיק ב’חלונות הגבוהים‘, בסטמבול, ור’ יעקב התחיל כבר מדבר עליו גדולות ונצורות. התחיל מפשפש בחשבונותיו אשר חשב על הקץ ומבקש סמוכים וסימנים להרצל. ומדי ערב בערב, בשובי מכרמי לביתי, ראיתי מרחוק את ר' יעקב מתהלך על־יד פתח ביתו הקטן, ידיו מקופלות לאחוריו, היַרְמולקה מופשלה למעלה ופניו זורחים.
“הסמוכים והסימנים להרצל עולים יפה” – הרהרתי בלבי.
ואמנם מצאתי את חידתו, באחד הערבים חכה לי על פרשת־דרכים.
– הדבר ברור כשמש!…
– איזה דבר, ר' יעקב?
– הוא נוצר לגדולות. גדולות שאין לשערן מראש!…
– מי, ר' יעקב?
הוא נעץ בי מבט זועם, שפירושו היה: וכי במי עסקינן אם לא בו?…
אנכי אמנם ידעתי את לבו, אבל חפצתי לנסותו בדברי.
– הרצל!…
הן העסקנים שלנו חוששים, שמה יקלקל בסטמבול?
– טפשים, קטני־המח! הוא אינו יכול לקלקל! אינו יכול! כל אות מדבריו, כל תג ממעשיו מצטרפים לחשבון גדול… לגדולות נוצר! כלום לא אמרתי לך: בשנות ‘נ’ יהיה אות גדול. זה הוא האות. ובשנות ‘ס’ יהיה האות השני: הקדוש־ברוך־הוא יקום נקמת דמינו. כלום סובר אתה באמת, שדמינו אשר נשפכו מים הם המוגרים ארצה? חס ושלום? העם הצפוני, העם הגדול, גוג־מגוג, יקום וישפוך את ממשלתו על כל הארץ, והכה והכניע את גאון העקובים מדמינו. ובשנות ‘ע’ יהיה האות השלישי. ומן האות השלישי עד הקץ – רק פסיעה אחת… לכשנזכה, לכשנזכה!…
– העם הצפוני מי הוא, ר' יעקב? אין בעולם עם גדול צפוני, אשר לא נדעהו.
– אתה אינך יודע? הוא יודע! יש, ואם אין – היה יהיה. ברור כשמש.
ומאותו יום ואילך, כיון ש’ברור היה הדבר כשמש‘, התחיל ר’ יעקב נלחם את מלחמת הרצל. בחריצות גדולה ובמסירת־נפש עשה את מלחמתו: ברחוב, בבית־הכנסת, בקרב הצעירים, בקרב הזקנים. לכל מקום שנכנס נשמע רק דבור אחד: הרצל… הוא היה מספר על הרצל כאילו ידעהו מתמול שלשום, כאילו נגלו לפניו כל מצפוניו, כאלו נגלו לו כל מחשבות לבו והרהוריו הנסתרים. וכמה גדל אשרו כשהתחילו באות ידיעות על נצחונותיו של הרצל, על בקוריו בבתי־מלכים, על קרבתו למלך גרמניה. עיני ר' יעקב היו בוערות כגחלים. מי שלא ראה אותו באותה שעה לא ראה אדם מאושר מימיו.
– הוא הדבר אשר אמרתי לכם: לגדולות נוצר, לפני מלכים יתיצב, כלום זכה יהודי מימיו לעמוד לפני מלכים ולהתהלך עמהם כאחד מהם?
ומבט של מנצח מאושר היה נח על המסובים. אם העיז איש מן המסובים לחלוק ולאמר, שגם לפני הרצל נמצאו יהודים אשר התיצבו לפני מלכים, וכי הרצל אינו מתהלך עם מלכים ‘כאחד מהם’, היה ר' יעקב שם את כפת־ידו על פיו ומשתיקו:
– רשע, אל תחטא. בנפשך הדבר.
כששמע שבקונגרס נקבצו ובאו יהודים מכל קצוי־ארץ לטכס עצה ולבקש דרך, והרצל ישב בראש והכל נשמעו לדבריו, בכה מרוב התרגשות.
– למה הדבר דומה? – לחש לי באזני; – לשעת הגאולה. אז יקום הבעש"ט מקברו וכל החסידים מכל הסוגים יעשו שלום ביניהם ויעמדו כולם לפניו – מחנה כבד ועצום.
באחד הערבים שוב חכה לי ר' יעקב על פרשת־דרכים. הכרת פניו ענתה בו, כי בתוכו הכל תוסס ורותח.
– חכיתי לך… כלומר… חפצתי לבקשך… לא יכבד ממך?
– דבר נא, ר' יעקב, דברים ברורים. מה רצונך?
– לתַקֵן… רק את ה’לשון' במקצת… לא לנגוע, חלילה, ברעיונות.
ובדברו הוציא מכיסו בזהירות יתרה גליון גדול כתוב מכל עבריו וראש הגליון קפול לאחוריו.
– מכתב הוא זה… מכתב נחוץ מאד.
– למי המכתב?
רגע עמד כנבוך.
– לא תגלה לאיש? סוד גדול הוא זה… – אסור לגלות…
– לא אגלה, ר’ יעקב. חלילה לי.
– להרצל.
בעמל רב עלה בידי להבין את דברי הגליון הגדול, וככל שהוסיף מחברו לבאר ולפרש לי את רעיונותיו הכביד עלי את מובנם. תקנתי מה שתקנתי מבלי לרדת לסוף דעתו של המחבר.
– צריך להודיע לו, כי לו הנצחון, כי את כל אויביו ומתנגדיו יכריע… נצחונו ברור כשמש. צריך הוא לדעת. יחזק ויאמץ…
את הגליון הגדול העתיק ר' יעקב שוב אל הנקי, הוסיף שגיאות חדשות על הישנות, הוסיף הערות בכל שולי הגליון, עד שלא השאיר בו מקום פנוי: וישלח את המכתב. ובערב בא אלי ר' יעקב נבהל ובפניו כבושה דאגה גדולה: את העיקר שכח להעיר. מי יתן ויכול להחזיר את המכתב…
מבלעדינו לא ידע איש את דבר המכתב. כמוס היה הסוד אתנו עד אשר יבוא האות. ימים רבים חכה ר' יעקב לאות. יותר נכון: נדמה לו, כי חכה ימים רבים. עוד טרם עבר שבוע ימים ור' יעקב התחיל בא גם הוא אל בית ציר־הפוסטה במושבתנו ונוטה אוזן לשמוע את קריאת האדריסות מעל המעטפות, וכולו רב קשב.
– ר' יעקב, – לחשתי לו על אזנו בשובנו פעם אחת מן הפוסטה: – כלום אפשר? הן המכתב עוד טרם הגיע להתם.
הוא לא ענני דבר. רק מבט עיניו התמימות, העגומות העיד על מה שבלבו, לאמר:
– לך נקל לחכות…
והאות בא.
אותו ערב היתה מושבתנו כמרקחה.
ר' יעקב עמד בחוץ על־יד פתח ביתו כשהוא לבוש תחתונים בלבד. את קפוטתו כבר פשט מעליו, בהכינו את עצמו לשֵינה. בידים רועדות אחז גליון, הכתוב אותיות רומאיות עגולות, ומתחת למכתב כתב ידו ממש: “בברכת־ציון הרצל”. ‘הרצל’ היה כתוב אותיות עבריות…
את ר' יעקב הקיפה מחצית בני המושבה.
– הרואים אתם? ומה אמרתי לכם? – קפח את כל הקהל בשאלות, כאלו נמצא איש, אשר נבא לו מקודם רעה, כי לא יקבל תשובה, ועכשיו הוא נוקם את נקמתו ברבים בנביא השקר הזה.
נמצא איש היודע לקרוא גרמנית. הרצל הביע תודה לר' יעקב על מכתבו אליו. הזקן רעד כולו… בעמל רב כבש, כנראה, את סערת לבו בקרבו שלא יבכה, ועיניו התיזו ניצוצות־ספירים.
כל אותו הלילה לא ישן ר' יעקב. מובטחני, שבחדרו הקטן, בהיותו יחידי ואין איש אתו, חבק את המכתב והרוה אותו דמעות. בוכה היה על גלות השכינה, על גלות ישראל.
למחר עבר ר' יעקב את כל המושבה. מבית אל בית, והמכתב בידו:
– הרואים אתם? חתימת ידו ממש!…
והכל נוגעים במכתב, מסתכלים בחתימה, ור' יעקב עומד וחרד על הגליון שבידו…
ואולם יש שהרבה אושר, אושר אין־קץ צפון לאדם, והוא אינו מרגיש בו. אושר כזה היה צפון גם לר' יעקב.
ה
הוא היה אחד מן האחרונים אשר נודע לו, כי עתיד הרצל לבוא אל הארץ, כי מחר בבוקר יהיה ברחובות. שמועה זו לא עשתה עליו אותו הרושם אשר לו יחלנו. לא שמח, כי אם נבהל. נדמה לי, שבעיניו היה כתוב אותה שעה: “ידעתי כי בוא יבוא, אבל האם כל־כך מהרה?” וימהר יסָגר בחדרו. כנראה, בקש בצרופי חשבונותיו סמך לדבר, אשר הפליא ואשר הבהיל אותו. עד לאחר חצות הלילה ראיתי אור בוקע מתוך חלון חדרו. ובצאתו עם עלות השחר החוצה ראיתי את דמותו הקטנה, הכפופה, כשהיא מזוינת שק הטלית והתפילין, יורדת מן הגבעה וממהרת לבית־הכנסת.
אותו בוקר היה לו וכוח חריף בבית־הכנסת.
– היום אין אומרים תחנון, – פסק ר' יעקב בקול, שנשמעו בו החלטה וצווי.
– כיצד? – התפלאו המתפללים.
– כיצד? – נתרעם ר’ יעקב: – כלום אטמו אזניכם משמוע? הרצל יבוא היום. חג לנו היום!…
לא נשמעו לו המתנגדים קרי־הלב. ואף ר' אלתר החסיד נטה הפעם אחריהם. ר' יעקב כעס, התמרמר, וכשהתחילו אומרים תחנון יצא אל הפרוזדור.
אחרי התפילה התחיל וכוח חדש. ראשי המושבה וזקניה אמרו לקדם את פני האורח ב’לחם ומלח‘. ר’ יעקב דרש בכל תוקף להוציא את ה’ספרים' מן הארון.
– כלום מלך הוא או גדול בתורה? – שאל אחד מקרי־הלב.
– מי גדול לנו ממנו? במקום מלך הוא לנו!… ‘גדול בתורה…’ כל גדולי התורה לא נבראו אלא לשמשו.
הפעם נצח ר’ יעקב: הוציאו ספר־תורה לקראת הרצל.
נתן האות הראשון להכון לפגישה. ר' יעקב מהר לביתו ויצא משם לבוש ‘זופיצה’ של אטלס – פליטת הורנסטפול, חגור אבנט חדש, ירמולקה חדשה וכובע־שבת חבושים לראשו, וכולו אור זורח.
– יום־טוב עליכם, יהודים, יום־טוב! ברך את הקהל העומד בחוץ. אז ידעו והרגישו הכל, אפילו המתנגדים קרי־הלב, כי יום טוב היום.
מרכבתו של הרצל נגשה אל המושבה. אנחנו הרוכבים קמנו בשתי שורות והמרכבה עברה בתוכנו. ראיתי את ר' יעקב והנה הוא מפלס לו בכח נתיב בתוך הקהל הגדול אל המרכבה, עומד על בהונות רגליו ומבקש להזין עיניו ‘בו’, אחר־כך נשאר נטוע במקומו ושתי עיניו התמימות והטובות תלויות בפני הרצל. את סבר פני ר' יעקב אותה שעה אי־אפשר לשכוח עד העולם: זה היה סבר פני אדם, שבגורלו עלה האושר הנפלא לראות עם הערב שמשו את האיש, אשר לו חכה, אליו התפלל כל ימי חייו. ככה יביט האדם בקלסתר פנים, אשר כל ימיו ראה אותו בחלום ופתאום יגלה לו לעין השמש. כשראשי המושבה, אשר קדמו את הרצל בברכה, סרו הצדה, נגש אליו ר' יעקב, הושיט לו את ידו הרועדת ובקול רם, כאדם המברך על התורה או המקדש על הכוס, קרא:
– ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה!…
זיק החשמל, חרדת־קודש עברה את כל הקהל, קדוש היה הרגע ההוא, קדוש יהיה עד העולם.
מכאן ואילך לא עזב עוד ר' יעקב את הרצל אף לרגע. אחריו הלך. על ידו עמד, עיניו טובלות באור פניו ולבו סופג כל מלה ומלה שנמלטת מפיו. וכי מה בכך שהרצל מדבר גרמנית, לשון שאינה מובנה לו כלל? ידבר בכל לשון שרצה, – הוא, ר’ יעקב, שומע ומבין. כלום המלים מביעות מה שבלב? הקול הוא המדבר, הוא המביע את הכל, – ואת קולו של הרצל הבין ר' יעקב. הוא הבין להרצל יותר מכל היודעים גרמנית. יותר ממה שהבין חש, הרגיש.
על גבעת המושבה פגשו את הרצל ספרדים רוכלים. נפלו לרגליו ונשקו את עקבותיו בחול: ככה יעָשה למשיח בן יוסף… קפץ ר' יעקב אליהם וזרועותיו פתוחות לחבקם. רגעים אחדים עמדו ונדברו מתוך סערת־לב. הוא מדבר ב’לשון־הקודש' שלו והם עונים לו ב’עברית' שלהם. איש את רעהו אינם מבינים: אבל איש את רעהו הם מרגישים.
ובערב. אחרי צאת הרצל מן המושבה, כשעמדנו כולנו כנופיות, כנופיות וספרנו על מה שבלבנו. נטפל ר' יעקב לכל הכנופיות, פעם לימין ופעם לשמאל. ה’זופיצה' של אטלס עליו והאור הזורח שורה על פניו. אבל שותק הוא, אינו מדבר דבר. וכששמע מפי הרוכבים, שפגשו את הרצל בשדה, כי עמדו על גבול המושבה נזלו עיניו דמעות, התעורר פתאום וקרא:
– השומעים אתם?
כאלו ידע מראש, שעתיד הרצל לבכות.
וטפות גדולות, כבדות פרצו מתוך עיני הזקן, הלבוש מלבושי יום־טוב, ושטפו כזרם על לחייו הקמוטות ועל שערות זקנו הלבנות כלבנת כסף.
ו
סופג, סופג הלב את האושר – והנה האסון.
הרושם שעשתה על כולנו ‘בשורת אוגנדה’ היה שונה מזה שעשתה על ר' יעקב. אנחנו נרעשנו, ימים אחדים לא ידענו את נפשנו. היתה לנו מלחמה פנימית קשה, מלחמת הרגש והמחשבה. לר' יעקב היתה הבשורה כמכת־לחי. הוא נתכַּוֵץ כלו, שח ונכפף עוד יותר. מעיניו נשקפו פחד ותפלה. ככה יביט הילד אל אביו שתופסו פתאום ומשקהו מרה על כרחו. הוא לא ידע לחשוב, הוא ידע רק להרגיש. הוא נשתתק ונאלם. אֵבל קשה עטפו, כמתאבל על המת.
כשהתחילו הוכוחים, המחלוקת והפרוד, עמד ר' יעקב מן הצד: לא נשתתף בוכוחים ולא נטה אחרי אחד הצדדים. האוגנדיים בקשו למשכהו אחריהם, בסמכם על ‘הרצליותו’ הגדולה, ודחה אותם.
– דמו בראשכם!…
אף אלינו, ציוני ציון לא נטפל:
– נערים אתם, אינכם מבינים… אינכם מבינים ולא כלום… צריכים רחמים, רחמים גדולים!
כצל התהלך ר' יעקב כל הימים.
פעם אחת משכני אחריו אל חדרו.
– בבקשה… רק הפעם…
ושוב הוציא מכיסו גליון גדול כתוב פנים ואחור ויתחבו אל תוך ידי. כרוז היה זה, כרוז אל הרביים: והכרוז מלא קללות וחרמות. הוא קלל את הרבנים והרביים ובקש לעורר רחמיהם, כי ירחמו את הרצל, יחוסו על נפשו ולא יורידוהו בדמי־ימיו שאולה. השבע השביע אותם, כי יקומו כולם שכם אחד, יעירו ויעוררו את העם למען יתן את ידיו להרצל לגאל את הארץ. ואם לאו הרי הם, הרבנים והרביים חייבים בנפשו ובנפש עמם… אם לא עכשיו, מי יודע אחרי מתי עוד?…
האויר בתוך החדר הקטן, מתחת לתקרה הנמוכה, היה חם, מחניק. דברי הזקן ושברי רעיונותיו הסבוכים נסכו עלי רוח עועים. הזקן רץ בחדרו אנה ואנה כחיה הסגורה בכלוב.
– אינכם מבינים. אינכם מבינים ולא כלום. הסכנה גדולה… גדולה עד לאין שעור… הוא בסכנה, אנחנו בסכנה, הכל בסכנה… בא עד משבר וכח אין ללידה… צריכים רחמים… צריך לקרוע שמים… צריך, שיגיע הקול עד לכסא הכבוד… אין איש… אדם אין… ‘הם’ שהכח בידם, מחרישים. אזנים להם ולא ישמעו, עינים להם ולא יראו… ואתם הנכם ילדים… אינכם יכולים… צריך להצילו… הוא נשבה… הסטרא־אחרא פושטת את ידיה לחנקו ואין מציל… נשמתו מפרכסת, מפרכסת ומבקשת רחמים, והם יושבים בהורנסטפול ושותקים…
בעמל רב נפטרתי מן הזקן ויצאתי החוצה לשאף רוח.
הזקן עמד בפתח חדרו. הירח החור והעגום כמוהו שפך על פניו הכחושים אור נוגה.
– תתקן?
– אתקן.
– אשלח להם… ידעו!… החרב מונחת על הצואר.
זה היה קולו של אדם המנסה את כחו האחרון…
ז
הידיעה על מות הרצל עשתה עלינו אותו הרושם, שעשתה על ר' יעקב בשורת אוגנדה. וכשאנו כולנו מתמוגגים בדמעות, קובלים מתוך יאוש מר, שתק ר' יעקב שתיקה איומה. ולא אמר כלום. דומה היה, כאלו אמר לנו:
– אתם רק היום נודע לכם הדבר; אנכי יודע אותו זה כבר. אנכי מתאבל עליו זה ימים רבים.
ויש אשר יתעורר פתאום, יכעס, יצעק ויכה באגרופו על השלחן:
– הם הרגוהו, הם שלחו יד בנפשו התמימה… שחיטת סכין שחטוהו…
וכשעמדו המספידים להספיד את הרצל, עמד ר' יעקב בתוך הקהל הרב ושתק. איומה היתה שתיקתו, קשה מכל הדמעות שבעולם. עיניו שאלו את כולנו:
– למה אנו מדברים, למה אנו מספידים? מדוע איננו שותקים?…
ח
שנים אחדות אחרי מות הרצל התהלך ר' יעקב בתוכנו ברחובות, אזנו נטויה לשמוע את קול צעדי הגאולה ועיניו מבקשות את סימני הקץ… לכל סימן של נצחון נמלאה נפשו חג, וכל סימן של מפלה היה מבטל תכלית הבטול. כזה וכזה בר היה ויהיה עוד והקץ בוא יבוא! כל הימים התהלך בתוכנו, מסתכל ושומע, ובלילות כתב ומחק, כתב ומחק. כתב את ספרו על הקץ. ואין גבול ואין תכלית לספרו. ולא היה צריך עוד לעזרתי. נכדתו גדלה והיא תקנה את השגיאות. היא תקנה והוא העתיק והוסיף שגיאות חדשות על הישנות. ‘הלשון’ מה היא לו? העיקר – הרעיונות.
*
בסוף שנת תרס"ט השיב ר' יעקב את נשמתו הטהורה לשוכן מרומים. אנכי לא זכיתי לראותו בשעת מיתתו. אבל יודע אני: הוא מת מות צדיקים, במנוחה שלמה. כל חייו היו סערה אחת ארוכה; מיתתו ודאי היתה קצרה ומלאה מנוחה. לאותו רגע חכה ר' יעקב והכין את עצמו זה כבר. עתה יעמוד, עתה יתיצב לפני כסא־הכבוד, יתפוס בשערות זקנו ופאותיו כשהוא עומד לפני רבון העולם ויצעק צעקה גדולה ומרה: עמך ישראל צריכים רחמים!
כלום לא ירחם הרחום והחנון?…
זמירה
מאתמשה סמילנסקי
א
את זמירה אהבו כל הבחורים במושבתנו, החל מבני גילה, בני חמש־עשרה, וכלה בגדולים, ואף – בנשואים. רק אנכי וחברי יהושע לא אהבנו את זמירה. שנינו היינו בני שבע־עשרה, שנינו באנו לפני שנתים מחוץ־לארץ, ושנינו עבדנו שנה אחת במושבה שביהודה וזו השנה השנה – “בבַחַר” אשר לפקידות, בפסגה הגלילית. ולא עוד אלא שגם ראה לא ראינו את זמירה. ורק שומעים היינו את הבחורים מתלחשים כל היום: זמירה, זמירה… ולא השגחנו בזה… בגן של המושבה לא טילנו, אל הנשפים של האכרים לא הלכנו ואף לא אל החתונות. וגם אל בית־הספר, אשר בו למדה זמירה במחלקה האחרונה, לא באנו. מה לנו ולזמירה זו, אשר הבחורים קלי־הדעת מתלחשים עליה, כי נלך לבקש אותה? אנחנו עמוסים היינו כמה וכמה חובות, חובות רבי הערך ביותר. כלום לא לטובתו ולהצלתו של כל העם, הנדח והנדכא בגלותו, עמלנו? כלום לא דאגת כל הלאום כולו היתה עלינו – דאגת תחיתו? וכלום לא בכית השכינה, השרויה בצער, היתה מנסרת באזנינו כל הימים, עד אשר עקרתנו מתוך תחום מולדתנו והרחיקה אותנו מבית אבותינו והביאתנו אל ה“בחר” ונתנה מעדרים בידינו? ואיך נשים לב לאיזו זמירה?…
אמנם צריך אני להודות בלחישה ולמסור מפה לאוזן: במושבה שביהודה, אשר שם עבדנו קודם, היתה נערה אחת. ולאותה נערה שתי עינים גדולות, גדולות וכחולות. ואותן העינים הכחולות, כשהן מביטות אליך, נדמה לך, כאילו שואלות הן מעמך דבר וכאילו משתוממות הן לאיזה דבר שבך. וכשאתה מפנה את מבטך מהן, לבך נוקפך: מה שואלות מעמך העינים הללו ועל מה הן משתוממות?… ובאותה הנערה שביהודה הגיתי גם בגליל ואת עיניה הכחולות ראיתי גם בחלום. ועל כן הייתי מתיחס במנוחת־נפש גמורה אל דברי־הלחש, שהתלחשו הבחורים בזמירה, וגם אל זמירה עצמה.
ועוד דבר עלי להגיד – אם ודוי הוא זה, יהא ודוי גמור: – רק כדי לשבר את האוזן הייתי אומר בפני הבחורים, שלא ראינו את זמירה ואין אנו מבקשים לראותה. בנוגע אלי, לא היה בזה אף קורטוב של אמת. אנכי ראיתי את זמירה, – ופעמים אחדות ראיתיה. ופעם אחת – אני בוש בושת גנב להודות על זה – עמדתי שעה ארוכה מאחורי הגדר של בית־הספר, עומד ומצפה לצלצול הפעמון של צהרים בכונה תחילה לראות את זמירה… ואותו יום יום־גשם היה, יום שאני בטל ממלאכתי – וארטב עד עור בשרי.
כי מה היה עלי לעשות – ולחש הבחורים על זמירה עמד כל היום באזני, והימים הם ימי־הנוער, והעינים הכחולות אשר ביהודה רחוקות הן?…
אבל בעד חברי, בעד יהושע, ערב אנכי, כי לא ראה את זמירה אף פעם ולא בקש לראותה. והדבר היחיד והמיוחד, שהיה מונע אותו מלראותה, היו מחשבותיו הגדולות, שאחריהן הלך לבו כל הימים. אילו ראיתם רק פעם אחת את פניו החורים והשפויים של חברי יהושע ואת עיניו הכחולות והעמוקות, החולמות תמיד, המלאות יגון־עולמים; אילו ראיתם אותו יושב בערב, בין השמשות, בזוית חדרנו הקטן, ומבטו העמוק נעוץ במרחק, ועל מצחו הלבן מרחפת השכינה, ופניו החורים מביעים געגועים עזים אל אותה השכינה ואל היופי שבה ואל האור שבה; ואילו שמעתם אותו פעם אחת, כשהוא מספר בערבים, מספר בלחש על העול הנורא, שעשה עמנו רבונו של עולם, בהגלותו אותנו מארצנו, ועל העלבון הגדול שעלבנו, בהרחיקו אותנו מעל אדמתנו – אילו ראיתם אותו, אילו שמעתם את דבריו רק פעם אחת, אף אתם כמוני הייתם ערבים בעדו, כי הוא לא ראה את זמירה וגם לא בקש לראותה.
הוא לא ראה אותה עד… את זה אספר להלן.
ב
הידעתם את ארצנו בימות החורף, בתקופת שבט או אדר, בימים אלה, שכולה טובלת ורוחצת בגשמים וכולה מלאה טחבו של האויר הקריר; בימים אלו, שכולה עוטפת ירק חי ורענן, פרחי־חמד לאין מספר ושושנות לאין קץ: בימים אלו, שהכל צומח בה, פורח, חי וגדל מיום ליום; בימים אלו, שמן הבוקר ועד הערב רכה השמש ומעונגה ונאה, וקרניה חודרות אליכם בכונה לרפא את גופכם ונשמתכם והאנשים כאילו נעשים פתוחים לפני השמש, ונמשכים הם אליה ומתרפקים עליה ומתפנקים לפניה; ומזיוה אתם מקבלים זיוכם, ומאורה אתם מקבלים אורכם; וסר מעליכם צל של דאגה וסר מעליכם צל של יסורים; וקל לכם, וטוב לכם, ונעים לכם, ותקוות ושאיפות נולדות בלבכם, אשר לא ידעתם מעודכם…
הידעתם את ארצנו בימים האלה?
אנחנו – אנכי וחברי יהושע – ידענוה ואהבנוה. כמה גדולה היתה אהבתנו לארץ! ובימים האלה גדלה גם האהבה אשר אהבנו איש את רעהו. איך לא נאהב – וכל העולם כולו מלא אהבה וחנינה וחסד?
ובימים ההם, כשהיה נשמע מן המושבה קול צלצול הפעמון לפנות ערב, הקורא לחופש – מה נעים היה אז קול צלצולו! אנחנו לא היינו ממהרים ככל הפועלים אל המושבה. לא, נוטים היינו הצדה. היינו הולכים ושותקים עד אשר באנו לגבעה אחת. אותה הגבעה פונה אל העמק, המשתרע עד הים. ועל אותה הגבעה היו שני גלי אבנים גדולים. ועל אחד הגלים היינו יושבים שנינו. יושבים וצופים. לנגד עינינו מתגלה הים. רחב הוא, רחב ושקט, שקוף וכחול, כעיני הנערה אשר ביהודה. וכחולים ושקופים אף השמים מלמעלה, השקטים והטהורים. אף עב קלה אינה מפריעה את שקט טהרתם. והשמש כבר ירדה מטה, מטה. עוד מעט ותגע בים ובו תטבול ותטבע. ובטרם אשר תטבע, היא שולחת את ברכתה האחרונה להארץ. והקרנים, העושות שליחותה ונושאות את ברכתה בכנפיהן, בוקעות להן שביל של זהר בלב הים ועד החוף יגיעו.
על גל האבנים היינו יושבים שנינו, יושבים ומסתכלים בים, עד אשר תשקע השמש ותאסוף את קרניה האחרונות, עד אשר ישתפכו השמים והים ויתאחדו לגוף אחד מזהיר, – עד שיכסו עלינו צללי הערב. כל אותה השעה היינו יושבים ושותקים – כדי שלא להפריע את קדושת היופי, החופפת עלינו. כל חושינו היו מצטמצמים ונעשים חוש אחד – חוש הראיה. וכשצללי חושך היו מכסים עלינו ויחד עם קרן האור האחרונה גוע ומת גם הקול האחרון מן הקולות המתהלכים בארץ, ודממת מות עטפה את כל הסביבה, היה מגיע ונשמע לאזנינו קול המיתו השקטה של הים. ואל לחש זה של הים היינו מחכים בלב עורג – לחש זה, שאלפי לשונות של קסם נשמעות מתוכו.
לראות את הים של ארצנו עם שקיעת החמה, לשמוע את לחש המיתו עם צללי החושך הראשונים. – הידעתם עונג גדול מזה? אנחנו – אנכי וחברי יהושע – לא ידענו עונג גדול מזה.
ג
ויהי היום, ואנו יושבים שנינו, כדרכנו כל הימים, על גל האבנים, אשר על ראש הגבעה, ומסתכלים בים, בעודנו מלא זוהר, זוהר קרניה האחרונות של השמש. פתאם עלה באזנינו קול המולה. המולת אבנים קטנות, המתגלגלות ונופלות מן הגבעה למטה. ואחרי רעש האבנים – קול רעש של רגלים ממהרות לרוץ. ועוד קול אחד שמענו – קול צחוק, צחוק נערה, המצלצל כפעמוני כסף.
שנינו הפכנו בבת־אחת את פנינו לעבר הצחוק. לנגד עינינו עמדה נערה כבת שש־עשרה. עוד שמלתה קצרה ואינה מגיע עד קרסוליה. דקה היא וזקופה. מגבעת־תבן רחבה מכסה את ראשה, ומתחת למגבעת מתפרצים תלתלים שחורים, שחורים כעורב. הפנים סגלגלים, שחרחרים ועולם מלא של חן שפוך עליהם. ושתי עינים גדולות ושחורות ונוצצות מביטות אלינו מתוך סקרנות גלויה. ככה מביטים בני־אדם אל בריה משונה שאינה מן הישוב, המפחידה אותם ומושכת את לבם כאחד. נדמה לי, שעל שפתי הנערה קפא הצחוק, אשר זה עתה שמענו את צלצולו.
ככה עברו עלינו רגעים אחדים: אנחנו יושבים ומסתכלים בה, והיא עומדת ומסתכלת בנו. פתאם – ואותו הצחוק אשר קפא נגלה שוב על שפתיה. ושוב החריש את אזנינו צלצול של פעמוני כסף. ומתוך העינים השחורות והנוצצות נתְּזו ניצוצות, ניצוצות־אש, ונזרקו רסיסים, רסיסי צחוק. ושוב – המולת אבנים, המתגלגלות ונופלות. הנערה הפכה את פניה ורצה אל פני המושבה, רצה וצוחקת, והד הרים עונה לעומתה.
עיני חברי הביטו אלי מתוך שאלה. בלי דברים שאלוני עיניו: מי היא?
– זמירה.
– היא?
כן. זאת היתה היא. מן הרגע הראשון הכרתיה.
ד
לא יאומן כי יסופר. וגם אנכי לא האמנתי למשמע אזני. לא האמנתי כי פי חברי יהושע הוא המדבר אלי:
– אם רצונך בכך, נלך מחר אל החתונה. הלא החתן בקשנו מאד. כדאי לנו לראות פעם אחת חתונה במושבה.
ובשמעי דברים אלו מפי חברי, דפק בי לבי. כי צריך אני להודות על האמת: אנכי, כשאני לעצמי, משכני לבי זה כבר גם אל גן הטיול, גם אל הנשפים – וגם אל החתונות. מה לי לשקר? אהבתי צעירים וצעירות. אהבתי לבוא בין צעירים וצעירות ולראות את פניהן הנלהבים של אלה האחרונות. גם להתלבש יפה אהבתי. אבל לא העזתי לגלות את הרהורי לבי בפני חברי. חברי זה לבו לא הלך כלל אחרי הבלי־העולם ואחרי חיי־השעה; הוא היה שקוע כולו רק בענינים של חיי־עולם. ואנכי מה כבדתי ומה הערצתי את חברי. אדיר חפצי היה, כי חברי יחשוב גם אותי לאדם מיושב כמוהו.
וכשהיו חברינו ל“בחר” מציעים לנו ללכת עמהם לאיזה נשף־חשק היה לבי נוקפני: למה לא אלך גם אני? אבל בעודני מהרהר הרהורים אלו, שמעתי את קול חברי:
– אין לבנו הולך אחרי הבלי נשפיכם…
ובתוך “לבנו” זו הלא נכלל גם לבי העלוב, ואיך יכולתי לבלי העמיד פנים רצינים כפני חברי ולא לבטל בִטול גמור את הצעת חברינו כמוהו?
והימים ההם היו טובים מאלה. אז לא שטמו עוד הפועלים את האכרים והאכרים את הפועלים. אז חיו כלם בשלום ובנחת. הפועלים היו לוקחים להם מבנותיהם של האכרים לנשים ויהיו לאכרים גם הם. וגם תמיכה חדשית היו מקבלים כחותניהם ויחיו בנעימים. ולא עבר אז חדש ימים בלא חתונה. ואחרי החתונה היה הזוג החדש עורך נשף־לקרואים. ואל הנשפים ואל החתונות נקראנו גם אנחנו, הפועלים.
כן. הימים ההם היו טובים מאלה; אבל אנחנו, אנכי וחברי יהושע, לא הלכנו אל הנשפים.
ובערב כזה, ערב של נשף, היה חברי יהושע רואה, כנראה, בצערי ומתכון למלא לי את אשר החסרתי את נפשי בגללו. בערב כזה היינו יוצאים מאחרי המושבה ויושבים שעה ארוכה באיזה מקום נסתר בין הכרמים. יושבים גלמודים בתוך הסביבה המלאה ערבוביה של אור וחושך. וגם כשחשך עלינו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא לא שבנו אל המושבה, המלאה אור, המלאה קול נגינה של כנור, קול זה, המגיע לאזני ומעורר בלבי געגועים עזים ועריגה נעלמה. ואז מתחיל חברי לספר; בקול נמוך ונעים, היוצא מן הלב, הוא מספר. על הרהורי לבו, על מחשבותיו הוא מספר. וכמה ידע חברי לספר; מה נהדרים היו ספוריו! על התקוות הבאות ספר, על תחית האומה חלם, על תחית הארץ, על התנערותה משוממותה לחיים חדשים. וזכרונות מימי עבָרו ספר, מימי החדר, מימי הישיבה. אנכי לא ידעתי בימי ילדותי לא “חדר” ולא “ישיבה”. נתחנכתי בתוך ספֵירה אחרת. אבל כמו חיים ראיתי לנגד עיני את חדרו ואת בית־ישיבתו של חברי. את חבריו, את מלמדיו ואת ראש־הישיבה, אשר אהב כל־כך. וכשחברי מספר אני שוכח עולם ומלואו, שומע בלב דופק, כולי התרכזות, כולי הקשבה… ומה לי אז לחתונה, מה לי ולפני צעירות נלהבים, מה לי ולכנור? את כל הנשפים ואת כל הצעירות אני שוכח אז. ואת כל עולמי אני מסיח מלבי. טובים לי ספּורי חברי ממאות צעירות ומאלפי כנורות. וקולו הולך וזורם לאט־לאט, כמעין מים שקט. ויש שאין אני שומע את דבריו ורק את קול דבריו אנכי שומע, והיה קולו באזני כמנגינה נעימה ונפלאה. ואז מתעוררים גם בלבי זכרונות, זכרונות ילדותי. זוכר אנכי את אמי הטובה, אשר אהבתני כל־כך, את הכפר, אשר בו גודלתי, את השדות הרחבים, הרחבים לאין קץ, את הנחל הזוחל ומְפַכֶה מאחורי ביתנו, שם במורד הכפר, שאת המיתו הייתי שומע בלילות, ואת קרקור הצפרדעים…
והלב מתמלא געגועים. אין אלו אותם הגעגועים, שעורר בי קודם לכן הכנור המנגן. וחברי מוסיף לספר. עד חצות הלילה היה מספר…
ה
את הצעת חברי קבלתי, כמובן בנפש שמחה. וביום השני בבקר, כשהגיע לנו בחדרנו קול צלצול הפעמון, הקורא לעבודה, אמרתי ברגש של לב שוקט:
– היום לא נלך לעבודה.
– למה? – שאלני חברי בתמיה.
– הלא נלך היום אל החתונה?
– אל החתונה הלך, אבל יום של עבודה אין לבטל.
– כן, אין לבטל.
הסכמתי לחברי כאילו כפאני שד. ונקח את מעדרינו ונצא השדה. אבל בלבי לא הסכמתי לחברי. והיטב חרה לי. על מנוחת נפשו חרה לי. מנין לו מנוחת־נפש זו?
עד הצהרים עבדתי בזריזות יתירה. גם חברי התפלא עלי. מתוך כעס עבדתי. כעסתי בחברי. והוא הוסיף לעבוד במנוחה ובתנועות מתונות, כדרכו כל הימים. בצהרים הבטתי אליו מתוך צפיה: אולי יציע לבטל חצי יום? אבל הוא לא הציע ואנכי לא חפצתי להתחיל בדבר. ואחרי הצהרים נעשתה עבודתי קשה עלי ביותר. אם מפני שעיפתי מזריזותי היתרה קודם לכן, ואם מפני ש“החתונה” כבר משמשה ובאה ונדמה לי, ששומע אני את קול הכנור. מפגר הייתי בנירי, ודבר זה לא קרה לי אף פּעם אחת מיום היותי לפועל. לשוא התאמצתי וזרזתי את עצמי. ותהי רק זאת נחמתי: גם פני חברי היו עיפים ואף בפניו הכרתי סִמנים של אי־סבלנות… ואביט בתרעומות אל הפועל העומד מאחורי ומדביר את נירו בנירי וכאלו אמרתי לו: כלום אינך רואה, בן־אדם, שאין נפשנו, נפשי ונפש חברי יהושע, היום אל ה“בַחַר”?
ושעות העבודה נמשכות בלי קץ ובלי גבול. אין השמש זזה כלל ממקומה!
דין־דין־דין! נשמע סוף־סוף צלצולו של פעמון־הערב. דבר בעתו היה לי צלצול זה. וגם בפני חברי נראו סִמנים של רצון, ומתוך הנאה יתרה השליך את מעדרו מידו ויצא מן ה“בחר”. באנו אל מעוננו, רחצנו, אכלנו.
– הנלך?
– עוד נספיק. השעה עדין מוקדמת.
ושוב חרה לי. למה יעשה חברי את עצמו, כאלו נפשו שוקטת? הלא הוא הראשון, אשר הציע ללכת אל החתונה, הלא מתוך קולו אני שומע נעימה דקה של צפיה וחרדה? ולמה ירמני? הגם חברי יהושע יודע לעשות שקר בנפשו?
– הלא צריכים אנו ללבוש מלבושים אחרים? האין זאת? – שאל חברי מתוך גמגום.
– בודאי צריכים אנחנו. הלא חתונה היא זו. לא נאה לנו לבוא בבגדי חול.
שנינו נזדרזנו ושוב רחצנו. מצאנו בתוך ארגזינו בגדי יום־טוב, אשר הבאנו עוד מן הגולה, לבשנו ונלך אל החתונה.
ו
את מועד החופה ואת כל הקדושה של החתונה אחרנו. כשבאנו, כבר התחיל החלק של חול. בבית אבי הכלה ישבו נכבדי האורחים ועסקו באכילה ובשתיה. ובחצר, באהל של קרשים העשוי לדבר, עסקו הצעירים ברִקוד. הבטתי בכעס על חברי: אלו בטלנו רק חצי יום של עבודה… אבל קול הכנור נשמע לי מתוך האוהל – ואשכח כרגע את כעסי ולבי נמשך אחרי הנעשה שם. בעוד רגע נבלענו בין המון הצעירים אשר באוהל.
מראשית בואי אל האוהל התחילו עיני תועות על־פני הנאספים, תועות ומבקשות. הרגשתי, כי גם עיני חברי מבקשות. ידעתי את אשר הוא מבקש. בקשנו – ומצאנו. עיני שנינו ננעצו בבת־אחת בפני זמירה. זמירה עמדה באמצע האוהל בתוך חבורה של בחורים. כל בני החבורה, ואף היא בתוכם, דברו בהתלהבות יתרה. את קול דבריהם לא שמענו, אבל פניהם העידו, כי השיחה מעוררת את לבותיהם. פני הבחורים הביעו התעוררות יתרה ועיניהם נוצצות. בתוך עיניהם של אחדים ראיתי אש זרה, אשר היתה לי כצנינים. מימי לא ראיתי אש זו. היא צחקה לרגעים. רגע פרץ הצחוק מפיה וימלא את כל האהל, ורגע נשתתק. לבושה היתה שמלה לבנה, ארוכה מזו, אשר לבשה בראותנו אותה על הגבעה, ולבנת שמלתה הוסיפה לוית חן לפניה השחרחורים. צבע פניה החום נתכסה אודם קל. נחירי חטמה הדקים רעדו לפעמים רעידה קלה. פיה היה קטן. וכשצחקה – נתגלו שתי שורות של שִנַּים־ספירים, ספירים קטנים ומלוטשים. והעינים גדולות, שחורות. איזה שחור של אופל, של תהום עמוקה הציץ מן העינים האלה. ומלאות היו להבה, שלהבת אש, כשלהבת המדורה בליל־אופל. ולובן העינים היה כחול, כעין תכלת הרקיע. ריסי עיניה ארוכים, ויש שהם יורדים ומכסים על העינים, וגדל אז קסמן שבעתים. תלתלי ראשה התפזרו ונפלו על צוארה, על שכמה. תלתלים קצרים ועבים וכאילו מסולסלים בידי אדם. מהם צנחו כמתגנבים ונפלו על צוארה מלפנים וכסו על לבנת חזה. מודה אני ומתודה: אותה שעה לא ראיתי לנגד עיני אלא את זמירה בלבד, ואשכח את העולם ומלואו, ואשכח גם את העינים הכחולות של הנערה אשר ביהודה… את הכל שכחתי. וכששמעתי את קול חברי המדבר אלי, נדמה לי, כאלו קולו מגיע לאזני מעולם זר ורחוק.
– מה יפה היא זמירה!
פניתי אליו ואדע כרגע, כי גם חברי יהושע לא ראה עכשיו בעולמו אלא את הנערה אשר לפנינו. פתאום נראתה בידה של זמירה מטפחת לבנה, והיא מקופלת וקמוטה באצבעותיה, וכל הבחורים פושטים את ידיהם אליה, אל המטפחת שבידה. זמירה מטַפַּחת על הידים השלוחות אליה, מטפחת וצוחקת. מטפחת ומדברת איזה דברים, הנבלעים בתוך קולותיהם של הבחורים. גם אני, גם חברי לא הבינונו את פשר הדבר אשר ראינו. שמעתי את קול חברי, הבא אלי כאלו מרחוק:
– מה זאת?
קולו היה מלא התעוררות נפשית עמוקה. נראה היה, כאלו לבו התחמץ בקרבו.
לסוף נשתתקו הקולות בתוך החבורה. הבחורים נבדלו מעל זמירה ונסוגו אחור, והיא נשארה לבדה באמצע האוהל. ואז נראתה לנו בכל מלוא־קומתה. גבוהה, דקה, זקופה וכולה מלאה גמישות מיוחדה. שמלתה הצחורה והדקה דבקה אל גופה. ונדמה, כאלו היא ושמלתה היו לבשר אחד. נבלט חזה הצעיר, אשר התרומם לאט, לאט. זמירה הרימה את ידה, ומתוך המטפחת, המקופלת בידה, נראה ארבעה קצוות. וארבע ידים של ארבעה צעירים נמשכו אל הקצוות. ועיניהם של ארבעת הצעירים מלאות אש זרה, והאש אוכלת את זמירה.
– נבָלה! – לחש חברי יהושע.
ובאותו הרגע עצמו נשמע קול מחיאת־כפים. אחד מן הארבעה אחז בידו בימנית את מטפחתה של זמירה בקצה האחד. הוא היה איש כבן שלושים, בעל שפם ארוך וסנטר גלוח ועינים קטנות ונוצצות, שנראות היו כאלו הן טובלות בשמן… זה היה סופר בלשכת הפקידות, בר־נש המדבר צרפתית במבטא פאריזי. כבר פגשתיו פעם ושתים.
ז
הדבר נתברר לנו. פשר המחזה, אשר ראינו, כך היה: הצעירים התעתדו לצאת במחול ידוע, החביב ביותר על יושבי המקום. למנהלי המחול מתמנה זוג אחד, בחור ובתולה. ממילא מובן, כי בת הזוג היתה זמירה: יפה היתה מכל הנערות ומומחית לאותו מחול. כלום חסרים היו אלא בן זוג – וכאן התנגשו האראלים עם המצוקים. ארבעה בחורים נגשו אליה בבת־אחת. ולא נתקררה דעתם עד שעמדו לגורל.
הזוגות הסתדרו והמחול התחיל. על עצם המחול לא עמדתי: סבוך היה יותר מדי, פעם יצאו המרקדים בעִגול, פעם בשורות, פעם נתפזרו לכל העברים ופעם נשתזרו כולם זה בזה ונתאחדו ויהיו לגוף אחד. ושוב עִגול, ושוב שורות, וכך חוזר חלילה, בלי קץ ובלי גבול. ועל כל המרקדים נשמע קולו המפקד של המרקד הראשי, קול מנצח בסגנון פאַריזי מדויק. אבל יותר מכולם לקחה את לבי המרקדת הראשית. ואולי מטעם זה לא עמדתי על עצם המחול, כי רק את פניה ראיתי.
פעמים היו פניה חִוְרִים, ופעמים הוצתה אש בהם ויהיו אדומים. עיניה בערו כל אותה השעה כשני לפידים ולא סרו אף רגע מן הגברים המרקדים; כל תנועה בלתי נאה של המרקד גרמה לה יסורי־נפש ושרטה שרטת של צער בפניה. ובני לויתה – לפי סדר המחול היו כל המרקדים מלוים אותה בזה אחר זה – ידיהם נמשכו אליה בתשוקה גלויה. ידיו של כל מרקד חדש חבקוה. ויש מהם אשר הצטינו ביותר ועל כפיהם נשאוה בעשותם אתה את סבובם. ביחוד הצטינו עוזרי הפקידות, שצלצול דבורם הצרפתי מלא את כל חלל האוהל.
לבי נתכוץ ונתמלא כאב. עוד לא ידעתי כאב כזה מתמול שלשום.
– נְבָלה כזאת! הלא עודנה ילדה… אמר שוב חברי. והפעם השמיע את זאת כמעט בקול רם. אבל לאשרנו נבלע קולו בתוך קולות ההלולא והחנגא, שמלאו את האוהל.
– נלך! – אמר חברי, קם במהירות, כאלו נעקר ממקומו בעל־כרחו. ושם פניו אל הדלת.
גם אנכי קמתי והלכתי אחריו בלי רצון. ובלכתי, הפכתי עוד פעם את ראשי לראות, ופתאום לא האמנתי למראה עיני, כי רואה אני את זה בהקיץ ולא בחלום: זמירה עמדה יחידה במקומה. איזו עלמה אחרת סבבה עם בן־לויתה בין שאר הזוגות, עיניה של זמירה נעוצות בנו ומבטה מלא סקרנות ועיון רב. וכשהרגישה במבטי, נתמלאו עיניה רסיסי צחוק, צחוק פוחז, עליז. דומה היה לאותו הצחוק, אשר ראיתי בעיניה אז, על הגבעה.
עמדנו במבוא האוהל. נכנסו החתן והכלה, שעד עכשיו ישבו עם האורחים בבית. החתן אחז בנו בכל תוקף והחזירנו אל האוהל. סדר המחולות נגמר.
ח
נשארנו בין המחותנים עד אחרי חצות הלילה. החתן קרבנו ביותר. אכלנו עמהם את סעודת הערב. הציגו אותנו לפני אחדים מן ה“צרפתים”, אשר עקמו את פניהם בהודע להם, כי איננו מדברים צרפתית. גם אל זמירה התודענו. ברגע הראשון הביטה אלינו בעינים פקוחות לרוחה ומלאות ענין. וברגע השני נדמה לי, כי שוב בוקע ועולה מעיניה אותו הצחוק הפוחז, אשר כבר ראיתיו פעמים, אלא שהיא מתאמצת לעצור בעדו.
כשהושיט לה חברי יהושע את ידו, נדמה לי, כי ידו רעדה קצת בשעת מעשה. פניו היו חורים ביותר, כשנעץ בה את שתי עיניו החולמות. זמירה לא גרעה עיניה ממנו והביטה ישר לתוך עיניו.
אחרי הסעודה שוב התחילו המחולות. זמירה הציעה להפוך את הסדר: מעכשיו תזמנה הבתולות את הבחורים לרקוד. הצעתה נתקבלה במחיאות־כפים. ואת אשר לא פללתי בא לי: כשישבנו אני וחברי ליד החתן ועסקנו בדברי הישוב, פרצה אלינו זמירה. עמדה כנגד חברי יהושע, השתחותה השתחויה מלאה חן וענוה ואמרה אליו בקול נעים:
– הנני מתכבדת להזמין את אדוני לקאדריל!
פני חברי הסמיקו. ויקם במבוכה ממקומו. מפי פרץ צחוק: חברי היה עם־הארץ גמור בהלכות מחולות.
– איני יודע…
נבוכה גם זמירה. אבל רק רגע אחד עמדה במבוכה. ברגע השני פנתה אלי ואמרה:
– ואדוני?
השתחויתי לה:
– הנני…
כמה תודה רחש לבי אותה שעה לאחותי, אשר עוד בבית אבותי למדתני את הקאדריל כהלכתו! כמה עינים מלאות קנאה וכעס הביטו אז אלי: אנכי, הזר במושבה, עמדתי עם זמירה בשדרה הראשונה! לעומתנו עמד אותו הסופר של הלשכה, הגלוח ובעל השפם המסולסל.
– מדוע אין חברו יודע לרקוד? – שאלתני בת־לויתי.
– לא למד.
– וכבודו יודע וַלס?
– לא!
העמידה בי מבט של תמיה ואמרה מתוך כובד־ראש:
– ילמד וַלס. נעים מאד לרקד וַלס.
הקאדריל שלנו התחיל. מומחה גדול ביותר לא הייתי במלאכתי אשר לפני. בעיני ראיתי את הצחוק של בטול ואת לעג הבוז, אשר רחפו על פני הצרפתי שכנגדי. אבל אין בכך כלום. קרבתה של זמירה אלי כפרה על כל זה. וזמירה כאלו השתדלה בחריצותה היתרה לכסות על כל פשעי במחול. וגם איזו הברה נזרקה מפיה כלפי הצרפתי, והבנתי, כי הברה זו לא לזכותו נאמרה, לפי שפניו נתכסו ענן ועיניו זרקו מבטי זעם עלי.
שוב עמדנו בשורה.
– מדוע אין הוא וחברו באים לטַיל בגן?
– אין רצונו של חברי בכך.
– מדוע?
– מה תועלת בטיול? חברי אינו עוסק אלא בדברים המלאים תועלת.
שתיקה.
– הנשקפת אל הים?
– כן.
– מסתכלים אנו בים ובשקיעת החמה.
– ולמה אתם שותקים? כל זמן שותקים אתם… ופתאם פרץ צחוק מפיה. פרץ והתפורר והתגלגל לכל פנות החדר.
כל המרקדים הפנו את פניהם אלינו. הרגשתי, כי פני הסמיקו.
– אדוני, תורו הגיע! – קרא אלי הצרפתי.
– למה צחקה?
– הדבר מעורר צחוק. שני בני־אדם יושבים ושותקים…
– למה מעורר הוא צחוק?
– על פני הגבעה יפה לרוץ, לרקוד, להתאבק… טוב לרדת מטה ולטפס ולעלות בסלעים, להשליך אבנים אל התהום ולשמוע את קול נפילתם. לא יפה לשבת ולשתוק…
שוב רקדנו וכשעמדנו, שאלה אותי:
– מדוע שניכם מתרחקים מנערות?
פני הסמיקה ושתקתי.
– טפשים.
העמדתי אליה מבט של תמהון.
– יותר טוב לטַיל בחברת נערה מאשר תשבו תמיד בודדים.
כתום המחולות שבנו הביתה.
– אתה רקדת עם זמירה?
– כן.
ולא ידעתי, למה נתכון חברי בשאלתו. הלא ראני רוקד עם זמירה?
– הטוב לרקוד עם זמירה?
– טוב.
ופתאם פרץ צחוק מפי שנינו. שנינו צחקנו לשאלתו ולתשובתי התמימות. צחקנו בתוך הרחוב הישן, הדומם.
– במה דברתם?
מסרתי לו את דבריה. חברי שמע בתשומת לב.
– נערה מוזרה, מושחתה היא בודאי.
ט
כעבור שבועים התחלנו להיות סמוכים על שלחנו של אבי זמירה. הלא פלא הוא זה? המתחיל בדבר היה דוקא חברי יהושע!
צריך אנכי להקדים ולהודיע, כי שנינו, אף־על־פי שנחשבנו לחרוצים בין פועלה פסגה, לא היינו פועלים מבטן ומלידה. בני אבות אמידים היינו שנינו, ואבותינו שלחו לנו למחיתנו כסף מדי חודש בחדשו. אבל עד היום, אשר בו התחלנו לאכול על שלחנו של אבי זמירה, לא נגענו בכסף הזה. חשכנו את כספנו, כדי לקנות בשותפות – כך החלטנו – נחלת שדה באחרית הימים, כשנזקן ולא נוכל עוד לעבוד… אמנם אנכי, כשאני לעצמי, הצעתי לא אחת ולא שתים לקחת לנו ארוחת יום מאת אחד האכרים, כי – מה לי לשקר? – הלחם היבש ודגי־סרדיניה כבר היו לי לזרא, אבל חברי דחני בכל פעם בשתי ידים:
– חלילה לנו! מה נעשה כי נזקן?
ועל־כרחי צריך הייתי להודות, כי הצדק אתו. והנה בבוקר נאה אחד פנה אלי חברי יהושע, כשעיניו הביטו לצדדין, שלא כדרכו, ואמר:
– אולי נקח לנו אכל אצל נ…? קצה נפשי בדגי סרדיניה…
אנכי הסכמתי לו בעליצות נפש. ואיך לא אסכים, אם אותו נ… אינו אלא אביה של זמירה? ותמה הייתי על חברי, שלא קרא לו “אבי־זמירה”, כמו שקראו לו כל בני המושבה. ועוד כמה וכמה תמיהות הייתי תמה על חברי: מזמן החתונה ואילך לא עבר עלי אפילו יום אחד מבלי שאזכיר את שם זמירה, והוא – אפילו פעם אחת לא הזכיר את שמה!
ובכן סמוכים היינו על שלחנו של אבי זמירה. אביה של זמירה היה יהודי רומיני, ככל בני המושבה. אבל הוא לא בא אל המושבה מרומיניה, כי אם מצפת, אשר שם התישב עם אבותיו בימי נעוריו, ושם לקח אשה מבנות הספרדים ושם הוליד בנות ובנים. זמירה היתה הבכירה. אל המושבה בא עוד בראשית התיסדותה, אבל לאכר לא היה, ויהי מחזיק בית־אכסניה ואל שלחנו אכלו הרַוקים שבמושבה, בשנים האחרונות, כשרבו הפקידים במושבה וזמירה גדלה ויפתה, התחילו גם עוזרי הפקידים אוכלים אצלו, ומצבו הוטב.
אכילתנו בין עוזרי הפקידות בלעה את כל משכרתנו ואף את החצי מכספנו, ששלחו לנו אבותינו. אבל כדאי היה הדבר: את זמירה ראינו בכל יום.
אמנם נחת־רוח יתרה לא היתה לנו בבית הזה. אותם ה“צרפתים”, אשר עכרו את רוחנו בשעת החתונה, לא נתנו לנו מנוחה גם עכשיו. הם חזרו אחרי זמירה ולא עזבוה לנפשה אף רגע. זמירה נפטרה מבית־הספר עוד לפני שנה. וכיום היתה בת שבע־עשרה שנה. ותהי עוזרת בעבודת הבית, משרתת לפני האורחים ומנהלת את חשבונות אביה. והאורחים הצרפתים היו מרשים לעצמם קלות־ראש וחרות יתרה בדבריהם ובדרכיהם עם זמירה… אנכי הייתי מתרגז ביותר ומרגיש, שפני מאדימים וידי מתקמצת לאגרוף, וחברי יהושע פניו נעשים חורים ועיניו החולמות מתמלאות צער. וזמירה יש אשר היא עושה את עצמה כאלו אינה שומעת את דבריהם ואינה מרגישה את תנועותיהם הגסות, דומה, כאלו אין זו רואה אותם כלל. ויש אשר תצחק את צחוקה המתפורר לאלפי רסיסים וממלא את כל הבית. ובצחקה את צחוקה זה, הייתי מוחל את כל עונות הצרפתים שלה והייתי מוכן ומזומן לסבול כפל כפלים, לו רק אראה פניה, לו רק אשמע את קול צחוקה. לא כן חברי יהושע, שצחוקה היה גורם לו יסורי־הנפש, ויש אשר היה כועס עליה ועל הצרפתים גם יחד ופניו החורים רועדים אז מכעס. ואתפלא מאד: אנכי לא ידעתי, כי חברי יהושע מסוגל גם לכעוס.
י
לא היו ימים מועטים עד שהתרועענו אל זמירה ונעשינו חברים לה. זמירה התחילה מתקרבת אלינו ומבכרת אותנו באופן גלוי על פני ה“צרפתים”. ואלה האחרונים הביטו עלינו בעיני זעם, כעל בני־אדם הבאים להשיג את גבולם. הם התחילו גם לריב עם זמירה בגללנו. והיא היתה פוגשת אותנו בכל יום בפנים מאירים ובבת־צחוק של רצון על שפתיה, וכשהלכנו, היתה מברכת אותנו בתנועת־ראש נעמה ומלאָה חן.
ואת חברי יהושע בכרה על פני. אנכי ידעתי והרגשתי את זאת. מתחילה חרה לי, היטב חרה לי. ויש גם שכעסתי על חברי יהושע. אבל לאט־לרט התרגלתי אל מחשבתי המרה והשלמתי עם רוע מזלי. וגם אמתלא מצאתי בלבי להצדיק את חברי: אני הרי היתה לי פת בסלי, – העינים הכחולות אשר ביהודה… אמנם, למראית עין, היתה זמירה קרובה יותר אלי. אתי הרבתה לדבר ולהתלחש, לי ספרה גם את סודותיה ועמי טילה לפעמים. אנכי הייתי מלוה אותה בלילות אל החנויות. ועוזר לה, ואנכי – יסלח נא לי חברי יהושע! – נשקתי פעם את ידה… ליל חשך היה, ואנכי לויתי אותה אל החנות אשר בקץ הרחוב, ובדרך נתקלה פתאם ידי בידה, וידה חמה היתה. ואקח את ידה ואקריב אותה אל שפתי ואשקנה. והיא לא התנגדה לזה ולא אמרה כלום.
ובכל זאת ידעתי, כי אין לבה הולך אחרי; כל מעינה בחברי, ואני – רק לכסות־עינים הייתי לה. כשדברה אתי, היתה מדברת רק על חברי ולא עלי והיתה חוקרת ודורשת רק אודותיו ולא אודותי, ואדע, כי בגללו היא מתקרבת אלי, ואשוך את בשרי בשני.
וחברי יהושע לא דבר עוד אף פעם אחת עם זמירה ביחידות ולא טיל עמה. ואף פעם אחת לא לוה אותה אל החנויות. זמירה גם בקש לא בקשה ממנו, כי ילונה. לא העיזה. הוא לא הרבה לדבר עמה גם בפני אחרים. ובכל זאת נכרת היתה השפעתו עליה. כאשר דבר או כאשר ספר, הקשיבה לדבריו רב קשב. ונפלא הדבר: הוא לא הוכיח אותה אף פעם אחת על קלות־דעתה. ובכל זאת ידעה בעצמה והרגישה, מה הם הדברים והמעשים, שאינם לרצון לו. ומטעם זה נעשתה זהירה ביותר. וגם האורחים הרגישו בדבר. מבלי שהגידה זמירה להם כלום. ויהיו גם הם זהירים ביותר בדבריהם ובהליכותיהם עמה. לבסוף התחיל יהושע מביא לזמירה ספורים לקריאה. היא קראה צרפתית ועברית. את הספורים שנתן לה חברי, קראה בעיון רב. עד אז לא היתה עוסקת בקריאת ספרים כלל וכלל. זמירה ידעה גם לשיר. קול יפה ומתוק היה לה, סָפּרַנוֹ נעים ורענן. חברי יהושע אהב מאד לשמוע את קולה בשוררה. כששרה, היה עושה שלא כדרכו ומאַחֵר לשבת בבית אבותיה אחרי סעודת הערב. בהקשיבו לה פּרח אודם קל בפניו החורים ואור חם וטוב האיר את עיניו החולמות. אבל מעולם לא בקש אותה לשיר. ושום דבר לא בקש ממנה. וכשהיתה משרתת לפניו בזמן הסעודה, נראה היה, כי דבר זה גורם לו יסורי־נפש. ואת זמירה הייתי רואה לפעמים, כשהיא עומדת בקרן־זוית שבחדר ועיניה מכוונות אל חברי יהושע. ופתאום היו פניה נעשים חורים ביותר ויגון נשקף מעיניה.
ולבי היה מתמלא חלחלה.
יא
פעם הלכתי עם זמירה לטיל. היה ליל־אופל. ליל מוצאי־שבת. ביום ההוא אחרנו לשבת בביתו של אבי־זמירה יותר מבשאר הימים, וזמירה היתה כל אותו היום חורת ובפניה נראו סִמני התרגשות והתעוררות. אחרי ארוחת־הערב נכנס חברי יהושע בשיחה עם בעל־הבית. וזה לא נתנו ללכת. זמירה יצאה מן החדר ונתעלמה מן העין. הישיבה בבית נעשתה קשה עלי. אז קמתי ויצאתי החוצה. לשוב אל חדרנו לא חפצתי, ולפיכך טילתי ארוכות וקצרות ברחובה של המושבה. פתאום התבלטה לנגד עיני איזו תמונה מן החושך ונגשה אלי. נפתעתי: זאת היתה זמירה.
– הוא מטַיל יחידי?
– כן.
– האוכל ללכת עמו?
– ברצון!
הלכנו. הולכים ושותקים. עברנו את כל אורך הרחוב עד קץ המושבה. יצאנו אל הדרך, העוברת בין הכרמים. זמירה התרפקה מעט עלי, ולבי דפק ביותר. הרגשתי את נשימתה החמה, אשר בלבלה את מוחי. הרגשתי את חמימות גופה הצעיר, וראשי נעשה סחרחר. חבקתי את זרועה ולחצתיה אלי. זמירה לא התנגדה לו. הוספנו ללכת. לקחתי את כפת ידה. חמה היתה, כאלו אשר עצורה בה. נשקתיה אחת ושתים. שפתי בערו כאש. וזמירה לא התנגדה לנשיקותי.
– למה יתרחק חברו יהושע מן הנערות?
קולה היה לוחש. צינה חלפה בגופי. הרפּיתי את ידה.
– הא כיצד?
– מִיָמָיו לא הלך לטיל עם נערה. רק על ספרים ועל ענינים חשובים ידבר תמיד… מדוע?
– טבעו הוא בכך, בכובד ראש. עסוק הוא כל הימים בענינים חשובים.
– האם אנשים כמותו אינם אוהבים נערות?
זאת הפעם הראשונה, אשר הרגשתי בקולה העליז, הקול והפּוחז של שמירה נעימה של כְאֵב. החרשתי.
– למה יחריש?
– אנכי חושב, כי גם אנשים כמותו מסוגלים לאהוב. כל איש מסוגל לאהבה.
קולי רעד מעט. לא יכולתי לשלוט בעצמי.
– האומנם?…
שתקנו. אנכי חבקתי את זרועה, כמו קודם לכן, אבל אל לבי לא אמצתיה.
– למה חדלתם מבוא אל הגבעה אחרי העבודה.
ושוב היה קולה קול מלחשים. “באיזו גבעה היא מדברת? – חשבתי בתמיה. – אַהאַ, אותה הגבעה, הנשקפת אֶל הים”… אמנם כן, מאז אשר נעשינו קרובים לזמירה, חדלנו מלכת אל הגבעה. חברי יהושע לא הלך וגם אנכי לא הלכתי אחריו. אחרי העבודה היינו חוזרים אל חדרנו, שוכבים איש־איש על דרגשו, שוכבים ושותקים וכל אחד שקוע במחשבותיו. וחדרנו היה מלא ערבוביה של אור וחושך. על מה חשבנו? אנכי חשבתי בזמירה. וחברי יהושע במי חשב?…
– חדלנו…
– ואָז הייתם יושבים שם יום יום.
עמדתי. הבטתי בפניה בתמיה.
– מנין היא יודעת זאת?
– רואה הייתי אתכם בכל ערב.
– הא כיצד?
– אתם ישבתם על גל האבנים, הפּונה לצפון, ואנכי עמדתי מאחורי גל האבנים, הפונה לדרום.
– איך זה… עמדה?
– פשוט. הייתי באה כחצי שעה לפני צלצול הפעמון, עומדת ומחכה לבואכם.
– למה?
– חפצתי לראות את פני חברו יהושע.
– למה?
שאלתי שוב שאלת תם. וכרגע הרהרתי חרטה בדבר. אבל שאלתי כבר נאמרה וקולי היה מלא כאב עז. זמירה הרימה את ראשה אלי. שתי עיניה השחורות התנוצצו כגחלים בוערות.
– אהבתי את יהושע.
יב
ממחרת הלילה ההוא, כשהעירני חברי לעבודה, אמרתי לו, כי חש אני בראשי. ולא קמתי. וכששב חברי בערב מן השדה, מצאני, כשאני עומד בחדר עם שתי מלתחותי, הקשורות בחבלים, ולפני הבית עומד הדיליז’נס, ההולך ליפו.
– מה זאת? – שאלני חברי בבהלה.
– אנכי.. ליפו אני הולך… קבלתי… מכתב קבלתי, שמחר יבואו אנשים, בני מקומנו…
אנכי לא הבטתי אל חברי בדַבְרי וקולי רעד מעט.
– מכתב? כלום נתקבלה הפוסטה היום? ואת מלתחותיך למה קשרת? האם תאמר להשאר ביפו?…
– אשאר… רוצה אני לעבוד מעט במושבות שביהודה.
– ביהודה?…
חברי נעץ בי את שתי עיניו החודרות, ואני כבשתי את פני בקרקע.
– מילא… לך לשלום! אבל הלא תכתב לי?
– אכתוב!
הבטתי אליו בחבה ובמסירות לב.
– וכשתמאס עליך יהודה, תשוב אלי לפסגה?
– אשוב…
נשקנו איש לרעהו ויצאנו החוצה.
– מזמירה ומאביה לקחת ברכת הפרידה?
– כן…
מזמירה נפרדתי עוד בצהרים. היא נבהלה, כששמעה מפי על דבר נסיעתי הפתאומית. עיניה השחורות הביטו אלי כאלו מתוך פחד.
– מדוע לפתע־פתאם?
– כך…
ואביה הניע אחרי בראשו:
– קלי־דעת הם הצעירים!
יג
לפסגה לא שבתי עוד. וגם חברי יהושע עזב באותה שנה את פסגה. עברו חדשים אחדים. את הבטחתי לחברי יהושע לא קימתי. לא כתבתי לו. פעמים אחדות לקחתי את עטי בידי – ואולם כתוב לא כתבתי לו מאומה. וגם חברי לא כתב לי. והנה ביום בהיר אחד – בראשית החרף היה הדבר – קבלתי מכתב מיהושע. ובראותי את כתב־ידו הישר והמאורך קצת, אשר כה אהבתי, נתמלא לבי רגשות גיל, וגם חרדה מלאתי. חברי יהושע כתב לי, כי עזב את פסגה ובא לעבד בעמקיה. חרדתי ממקומי: בעמקיה גברה הקדחת והפילה כמה חללים, וכל אכריה עזבוה בסוף הקיץ. לא חברי מסכן את חייו! כלום לא שמע בפסגה מהנעשה בעמקיה?
חברי ידע, והוא כתב לי, כי דוקא בשעה כזו צריכים אנו הצעירים, אשר באנו לארץ־ישראל לבקש את אלהינו, ללכת לעמקיה.
“כלום תעזֵב מושבה עבריה מאין יושב בה? אנחנו הצעירים צריכים לשמור עליה. ואם נפול חללים – מה בכך! הלא בעד אידיאלנו נמות! ולמה לנו לחשוב על־דבר המות בשעה שיש לפנינו תעודה גדולה וקדושה כזאת, המלאה הוד של חיים ויופי של מלחמה?…”
ככה כתב לי חברי והציע לי, כי אבוא גם אנכי לעמקיה לעבוד עמו שכם אחד. מקוה הוא, כי לא מעטים יהיו הצעירים, אשר ידעו את חובתם לעמקיה, יבואו ויאחזו את דגלם בידם!
“וזמירה?… חלפה מחשבה במחי. – האמנם הסכימה כי ילך לעמקיה לסכן את חייו? ואולי לא הגידה לו את דבר אהבתה? ואפשר הגידה לו, ורק הוא לא יאהבנה ויעזבנה?”
במכתבו של חברי לא נזכר שמה של זמירה. לעמקיה לא הלכתי, ולא משום שיראתי מפני הקדחת. מקדחת לא נקיתי אז גם ביהודה. אבל – קרובה היתה עמקיה לפסגה ביותר.
יד
עברה עוד שנה אחת. ופתאם עבר עלי איזה רוח וימשכני לעמקיה. זמירה?… לא. זכרונה התחיל להשכח מעט־מעט מלבי. בזמן האחרון התרועעתי שוב עם הנערה, אשר עיני־תכלת לה. אמנם לעינים הללו כבר אבד קסמן הראשון. כהות היו ביותר מול זוהר עיניה של זמירה. אבל, בכל זאת עדין היה כחן גדול להשביח מעט־מעט את סערת לבבי. בשעות החופש טילתי עם הנערה בשדות ובכרמים. יש אשר יבשנו תחת עץ מצל וקראנו בספר. באחת: מצאתי לי חבר חדש ולבי שקט. אבל מה הדבר, אשר משכני לעמקיה? יהושע. פתאום נתעורר בי חפץ עז, אשר לא יכלתי להתגבר עליו, לראות את חברי אשר אהבתי… חפצתי לראות את פניו החורים ולהסתכל בעיניו הטובות, החולמות, ולשמוע מעט מדבריו, מחלומותיו, מתקוותיו… ואת דבר זמירה לא זכרתי לו עוד. וכלום כעסתי עליו קודם? רק רגש של כאב הרגשתי אז, וכאבי זה לא נתנני להשאר בחברתם של יהושע ושל זמירה. עכשיו כבר פג הכאב, ואנכי נכספתי פתאם, נכספתי בכל לבי לראות את יהושע.
כשאמרתי לחברתי, כי הולך אני לעמקיה, העמידה בי את שתי עיניה הכחולות מתוך השתוממות רבה:
– לעמקיה? הלא שם קדחת!…
– רק לימים אחדים. רוצה אני לראות את חברי. הלא תזכרי את יהושע?
– כן. יפה היה…
גם זו! אלי, מה היופי שמצאו הנערות בחברי, ביהושע?
טו
חברי יהושע נשתנה לרוע. פניו נעשו רזים מאד ואיזה צבע מוזר היה להם: ספק ירוק ספק כתום, ועיניו נעשו עמוקות ומזרות אש.
הוא שמח לקראתי מאד. הרגשתי בו, כי גם הוא נכסף אלי, כמו שנכספתי אנכי אליו.
– יהושע, מה היה לך? למה פניך כה רעים?
– רעים?… אין בכך כלום. בריא אכני, חי־נפשי, בריא!
הבטתי אל חברי כמסופק. “בריאותו” היתה חשודה בעיני. והוא התחיל מספר לי נפלאות על עמקיה, כמה שמֵנה אדמתה ומה רב הטוב הצפון בעתידותיה.
– לעתיד לבוא תהא עמקיה עיר־הנמל העברית הראשונה. יש לעמקיה נמל יפה. וגם אוירה טוב. חי נפשי, אויר טוב!… בחורף כגן־עדן המקום הזה. ורק בקיץ קשה האויר מעט. אבל גם זה יעבֹר. בקיץ האחרון מתו רק חמשה אנשים…
– רק?… וכמה מספר כל האנשים במושבה!
– בקיץ היינו מעטים. אבל עכשיו יש כחמשים נפש.
שתקתי. ושוב מספר לי חברי בהתפעלות על עמקיה ועתידותיה. ועל־דבר זמירה לא הגיד דבר. הלכנו לראות את אדמת המושבה, עלינו גבעות וירדנו עמקים. באנו אל הים ושוב עלינו על הגבעות. המושבה החדשה היתה יפה באמת. רחבה מאד – רחבות הים מזה ורחבות ההרים מזה, ועמק השרון באמצע.
– היפה? – שואלני חברי ועיניו נוצצות מתוך אושר אין־קץ.
– יפה! – הסכמתי לו בפי, ובלבי חשבתי: “יודע אנכי דבר היפה גם מזה”…
ועל דבר אותו היופי אין חברי מספר לי. הוא לא ספר. ואנכי לא שאלתיו.
טז
בערב קראני חברי החוצה.
– נלך. אראה לך מקום אחד. גם פה יש גבעה.
– מול היום?
– לא, מול ההרים.
הלכנו. ליל־אפל היה. חברי לקחני בזרועי. הרגשתי, כי ידו רועדת. עברנו דרך גבעות, עולים ויורדים, עולים ויורדים.
– פה, הרואה אתה?
הוא הניע בידו באויר, כרומז על כל הסביבה. הסתכלתי, לא ראיתי מאומה. החושך כסני. ורק מלפנינו הבהבו לפידי־אש זעיר־פה, זעיר שם.
– רק את לפידי האש אנכי רואה פה לפנינו.
– לא לפנינו הם. המדורות הללו בהרים הן. בהרי אפרים. ראה, כמה קסם שפוך על כל הסביבה הזאת. הבה נשב.
ישבנו. ובאמת הרגשתי את עצמי בתוך ספירה מלאה קסם. אלה מדורות האש, המהבהבות בלב ההרים ונראות כאלו לפנינו הן. זה החושך, המכסה את העמק הרחב, המשתרע לרגלינו. והמית הים, זו ההמיה השקטה, העגומה, העולה מתוך החושך.
– אוהב אנכי לשבת פּה כשבתנו אז יחד על הגבעה בפסגה. הזוכר אתה?
– זוכר אני.
– פה אנכי יושב בערבים, צופה על ההרים ועל הים. בליל־סהר נראים ההרים והים בבהירות רבה.
– לבדך אתה יושב?
– לבדי.
קולו היה מלא עצב חרישי; צער וכאב־הנפש וגעגועים קשים היו נשמעים מתוכו. שתקנו רגעים אחדים. פתאום הפנה את פניו אלי ויאמר:
– רק פעמַים ישבתי פה עם זמירה.
נשימתו נפסקה. נראה, כי הוציא מפיו דבר, אשר העיק על לבו כאבן כבדה. מודה אני: ברגע הראשון נתבלבלתי. השם זמירה העיר מהומה בלבי. אבל ברגע השני כבר שאלתיו במנוחה:
– הבאה זמירה לכאן לעתים קרובות?
– לא. רק לעתים רחוקות. אביה מספיק לחם למושבה. אצלנו אין אופה. ולפיכך יש אשר תבוא גם היא עמו, כי היא מנהלת את חשבונותיו.
– ואתה הנך הולך לפסגה?
– כן. כשאין גשמים, אני הולך בכל יום שבת.
הדרך מעמקיה לפסגה לא היתה קצרה. מהלך שלש שעות. שוב שתקנו. ופתאום – וחברי יהושע הֵשַח את ראשו אלי, נפל על ברכי ויחבקני בזרועותיו בכל עוז, ואת דממת הליל החריד קול בכי תמרורים. נדהמתי ולא ידעתי את נפשי.
– יהושע, יקירי, מה לך?
חברי נדחק אלי עוד יותר והתחיל מדבר אלי בהפסקות מתוך בכיו.
– יקירי… אנכי יודע הכל… זמירה ספרה לי… יודע אני את אשר דברה עמך בערב האחרון לפני נסיעתך. זמירה שלי היא…
חבקתי את חברי, נשקתי לו, לפפתי את פניו, החלקתי את שערותיו. לחשתי על אזנו דברים טובים, דברים רכים. ולא ידעתי בעצמי, מנין באו הדברים הרכים אל פּי. ופניו היו קרובים אל פני. ועיניו הביטו אלי במבט של תודה אין־קץ, של אושר אין־קץ.
– האם לא תכעס עוד עלי?
– אני? מעולם לא כעסתי עליך!
– האמנם?
וחברי חבקני שוב. בכל כחו חבקני.
– לו ידעת, כמה אוהב אני אותה! לו ידעת, איזו נפש יפה לה!…
– ידעתי, יקירי, מאושר אתה…
– יש לי יסורים הרבה בשבילה. רוצה היא עתה דוקא לבוא לעמקיה. “אתה תשב במקום־סכנה, ואנכי לא…?” כך היא מדברת אלי בכל שבת. ואנכי איני רוצה. איני יכל להסכים לזה. איני יכול לסַכֵּן את חייה. בשום אופן לא אסכים. נחכה עוד שנה, עד שיוטב האויר. הלא האויר יוטב?…
שתקנו.
– יהושע…
– מה יש?
– מתי… מתי ידעת, כי… מתי הגדת לה?… עוד לפני לכתך לעמקיה?
– כן. ימים אחדים אחרי נסיעתך. כמה טובים היו לנו הימים ההם בקיץ ההוא! רק נסיעתך העיבה את שמחתי. ואחרי כן – בא האסון בעמקיה…
חברי שתק רגע והוסיף:
– היא הגידה לי. היא היתה המתחילה. אנכי לא הייתי מַרשה לעצמי לעולם להגיד לה את אשר בלבבי.
“ובכל זאת הלכתָ לעמקיה?” – חפצתי לשאל את חברי. ואולם הוא קדמני בתשובתי, כאלו שנינו לדבר אחד נתכַּוַנו:
– לעמקיה צריך הייתי ללכת.
לא יכולתי להסיר את עיני מעל פניו אשר הזהירו. ברגע ההוא הוארו פניו כאלו באור הגנוז אשר בנפשו. ומבטו היה רך, מבט של חבה אין־קץ אל כל אשר מסביב במרחב הגדול. פתאום הוארה כל הסביבה כולה. בתוך ההרים פרצה להבה.
– ראה, תבערה בהרים! – קראתי בפחד.
– לא. זהו הירח העולה. כך הוא עולה פה תמיד.
ואמנם בעוד רגע כבתה התבערה ונאספה אִשה, ומאחורי ההרים יצא הירח. כדור גדול של אש אדומה יצא על פני השמים, ועל כל פני הסביבה, בהרים ובעמקים, הושלכו צללים גדולים, צללים ענקיים.
– הבט מאחריך! – לחש חברי על אזני. הפכתי את פּני. לעיני נצנצה שכבה רחבה, חלקה ונוצצת, וכאלו רשת של ספּירים שטוחה עליה. זה היה הים.
יז
לפני נסיעתי מעמקיה אמר לי חברי יהושע:
– הלא תלך לפסגה לראות את זמירה?
– אלך.
אבל בדרכי לפסגה פגשתי עגלה הולכת ליפו, ואחזור. לא הלכתי לראות את זמירה. ורק מרחוק הבטתי אל ההר הגבוה, אשר זמירה שם.
יח
וגם את חברי יהושע לא ראיתי יותר.
בקיץ, לאחרי אותו החרף, אשר אז ראיתי את יהושע, גברה המחלה בעמקיה. אנכי חרדתי לשלום חברי וכתבתי לו, כי יעזוב את המושבה עד אשר יעברו ימי הקיץ. ואולם הוא לא ענני דבר. מפּי אחרים שמעתי, כי ידיו מלאות עבודה: ביום הוא עובד בשדה, ובלילה הופך את מטות החולים. בסוף הקיץ הגיעני מכתב: יהושע חלה מחלת הקדחת הירוקה ומצבו מסוכן; מהרתי ליפו. ביפו שמעתי, יהושע מת. נסעתי לעמקיה.
לעמקיה באתי אחרי ההלויה. כשנכנסה עגלתי אל המושבה, פגשתי בעגלה ההולכת לפסגה, בין הנוסעים ישבה דמות אשה עוטפת צניף על פניה ועל ראשה עַביה דקה. לבי דפק בי. נדמה לי, כי הגרתי את גזרת גופה…
– מי זאת? – שאלתי את הצעיר, אשר ישב אתי בעגלה, והוא אחד מצעירי עמקיה.
– בת האופה מפסגה
– “זמירה?”
הבטתי אחרי העגלה, שהלכה ונסתרה מעיני. ובן־לויתי, שאהב, כנראה, להרבות שיחה, הוסיף:
– נערה ריקה והומיה… ובכל זאת חזר אחריה יהושע, זה האיש המיושב… נפלאים דרכי בני־אדם! מי יודע, אולי היא, היא אשר קצרה את ימיו…
נעצתי בו שתי עיני. בן־לויתי נשתתק והביט אלי בתמהון וכאלו מתוך פחד.
– “נערה ריקה והומיה” – אתה אומר – הפנה בעל־העגלה, אף הוא בן־עמקיה, את פניו אל הצעיר המדבר. – ואנכי אדם פשוט הנני, אבל הבה אומר לך, שאין במושבתנו נערה כמותה… מה היה לה יהושע? הרי איש מת היה, גם בחייו היה קרוא מת.. ואיך טפלה היא בו? אפילו אם אינה מטפּלת כך בבנה! שבוע ימים, לילה ויום, שמרה עליו. אף רגע לא נתנה תנומה לעיניה ולא נתנה לשום איש להחליפה על־יד מטת החולה אפילו שעה אחת, עד הרגע האחרון!… הרָאית אותה? צל אדם בן־מינן… לא, אין זו נערה ריקה – אני אומר לך!…
יט
עברו עשר שנים. ואני נוסע בעגלה מעמקיה לפסגה. אל תחשבו, כי באתי לעמקיה להשתטח על קבר חברי יהושע ואל תעלו מחשבה על לבכם, כי הלכתי לפסגה לבקש את עקבותיה של זמירה… לא, הימים ההם, ימי הנוער, כבר עברו לבלי שוב עוד. יש אשר עשר שנה כשנות־נצח הן בחיי אדם. הלכתי באשר הלכתי.
ובכן, ישבתי בעגלה ההולכת מעמקיה לפסגה. בעגלה ישבו זולתי עוד שני ספרדים מיושבי עמקיה, האחד פועל והשני סוחר, נפח מפסגה ואיזו אשה, אשר לא השגחתי בה ביותר, ורק ראיתי כי פניה צנומים מאד. את עיניה לא ראיתי. פונות היו בשעת הנסיעה כלפי ההרים אשר מימיננו. הנפח ספר בהתפארות רבה על דבר החיל אשר הוא עושה ביקב של הנדיב וכי לא קשה כלל “להשיג” שמה כלים שונים. ואחד הספרדים, זה שהיה פּועל, התאונן על הציונים, שהם נותנים וחוזרים ונותנים רק לאשכנזים, ולהם, להספרדים, אינם נותנים כלום…
השיחות הללו המרו את רוחי מאד ולא יכולתי גם להתענג על מראה ההרים, אשר לפני. ירדנו מעל הגבעה המכוסה יער אל עמק יפה רחב־ידים, המשתקע בין ההרים, וההרים חומה לו מסביב, משלשת עבריו, והזירקה העליזה, החיה תמיד, בוקעת לה דרך בתוך העמק אל הים, המסתתר מתחת להרי החול.
בתוך העמק עסקה חבורה של פּועלים בחפירת תעלות.
– מה החפירות שחופרים בזה? – שאלתי את בני לויתי:
– הלא זו האדמה אשר קנו זה עתה בשביל פסגה – ענתני האשה. ובדברה, נדמה לי, שכבר שמעתי פעם את הקול זה. הבטתי אליה. ובפעם הזאת הביטו גם עיניה אלי. ושוב נדמה לי, כי כבר ראיתי פּעם את העינים הללו. תוהה הייתי ושאלתי את עצמי: מי היא?
– אדוני לא הכירני? ואנכי הכרתיו כרגע. עוד אתמול אמרו לי בעמקיה, כי כבודו בא מיפו. חפצתי ללכת אליו, אבל לא העזתי…
הבטתי אל האשה המדברת אלי בעינים פּקוחות לרוחה. ותמהון לבבי גדל: מי זאת?
– הלא אדוני עבד עם חברו יהושע לפני שתים־עשרה שנה בפסגה?…
השם “יהושע” בפי האשה המוזרה הזאת הגיד לי, מי היא זו, היושבת לפני. אבל לא האמנתי, לא חפצתי ולא יכולתי להאמין, כי היא היא זאת!
– זמירה?…
– כן, אדוני.
זאת היתה זמירה. הפנים הצנומים, העצמות בולטות ועל המצח סמני קמטים. והעינים – את עיניה הכרתי. עוד נשאר בהן זכר לאותו הניצוץ שבעבר. וברגע הזה, אשר הבטתי לתוך עיניה, נתמלאו הללו דמעות…
לקחתי את ידה. לחצתיה. והיד היתה קטנה כמקדם, אבל אינה רכה עוד כמקדם ועורה קמוט מעט.
– זמירה?
– כן, אדוני.
ישבנו מחרישים זה לעומת זו והבטנו איש אל פני רעותו. ושוב נתעוררה שאלה בלבי ולא העזתי לשאלה.
– אדוני זוכר את יהושע?
– לא שכחתיו.
– אנכי לא אשכחנו לעולם…
כמה נפלא היה קולה, בדברה את זה! ולו גם לא דברה כלום, לו שתקה – כי אז היו פניה ועיניה מגידים לי ברור, כי היא לא שכחה את זה, אשר אנכי כבר שכחתיו למחצה.
– מה עשתה בעמקיה?
– הלכתי אל קברו. אתמול מלאו עשר שנים… הזוכר אדוני? אנכי ראיתיו אז, כשבא בעגלה מיפו, אבל לא יכולתי לדבר עמו.
העגלה קרבה עד ההר ונרד. הלכנו שנינו לבדנו. זמן מה הלכנו ושתקנו. הרבה דברים חפצתי לשאל את זמירה, ולא יכולתי, והשאלה היותר קשה היתה תלויה בלשוני ולא יכולתי להשמיעה. חפצתי לדעת, אם היתה לאיש.
– היכן אבותיה עכשיו?
– הלכו לאמריקה.
– לאמריקה?
– כן. אחרי שבאו שנויים במושבה, כלתה פרנסה.
– והיא לא הלכה?
– אנכי?!…
הביטה זמירה אלי מבט מלא תמהון, לאמר: קברו פה, ואנכי אלך לשם?!…
שאלתי נפתרה מאליה: זמירה לא היתה לאיש.
– ואבותיה הסכימו?
– לא שאלתי להסכמתם.
– במה פרנסתה?
– יש לי חנות קטנה של מכּולת בחיפו.
שתקנו רגעים אחדים. וקשה היתה שתיקתנו.
– זמירה…
– מה יש, אדוני?
– חפצתי לשאול אותה איזה דבר.
– ישאל.
– אז… אז, בהלוך יהושע לעמקיה…
– נו?…
– היא ידעה והסכימה?
הביטה זמירה אלי בתמהון.
– כן, ידעתי והסכמתי.
– כלום לא ידעה, שסכנה צפויה לחייו.
– הוא צריך היה ללכת שמה.
מעולם לא שמעתי מפּיה דברים מתוך הכרה עמוקה כזו. ועת רבה הבטתי בעינים פקוחות לרוחה אל האשה הזאת, אשר הלכה לידי, ותמהון גדול מלא את לבי: הזאת זמירה?… ולא יכולתי להסיר את עיני ממנה.
“כן, הוא צריך היה ללכת שמה. ולולא הלך, לא היה הוא, ולולא היה הוא, כי אז אולי לא אהבתו זמירה ולא היתה זוכרת אותו עד היום”…
אנחנו עמדנו לפני שערי המושבה.
אבנר
מאתמשה סמילנסקי
פרק ראשון
א
כל הימים בקש אבנר לראות דרוזי1 ולא ראה. את הדרוז, אשר בהרי הלבנון, בקש לראות. הדרוז, בני העמק, הבאים אל המושבה למכור תפוחי אדמה הגדֵלים גם בקיץ על מעינותיהם, אינם נחשבים בעיניו. אלה רק אל הלחם ואל הכסף ישאו את נפשם, ואת גיל המלחמה ומֶתק הנקמה לא ידעו. אלה אינם מפילים אימה אפילו על אמא. ואבא לא ימָנע גם מהעליב אותם לפעמים באופן גס מאד, כשהשעה צריכה לכך.
איָּם איפוא אותם הדרוזים האמתיים, אשר המות צחוק להם, והחץ – שעשועים? אותם לא ראה אבנר מימיו. והריהו כבר בר־מצוה ובשנה הבאה יעזוב את בית־הספר ויצא עם אביו לחרוש את חלקת אדמתם, אשר בשדה. ומה נכסף לראות את הדרוז!… הוא שמע עליהם שמועות כל כך מפליאות. אבא וכל הגברים בני מושבתו, חרמוניה, מספרים עליהם בחיל ורעדה. אומרים, כי אין כמוהם לגבורה בכל הארץ, כי חציהם קולעים אל השַׂעֲרָה ולא יחטיאו, כי קשה כשאול חמתם, אין רחמים לפניהם בקרב ונקמתם בוערת כאש ולא תכבה לנצח. נשי המושבה כשהן שומעות את הגברים מדברים על הדרוז, תאטמנה את אזניהן, פניהן תחורנה ותתחנינה לפני בעליהן: לא להזכיר את הגזלנים. ואבנר חֵמה בלבו על אלו הנשים: על מה החרדה הזאת? מי יתן והיו הגברים מספרים בדרוז כל הלילה, עד אור הבקר. הוא לא ייעף משמוע. אבל הגברים שוב אינם מספרים, וחֵמה לו לאבנר על הנשים.
את הדרוז לא יראה אבנר, ואולם שמוע ישמע אותם אבנר מדי שנה בשנה. בלילות החרף, בלילות הארוכים והחשכים, יש אשר תשמענה פתאום מעבר למושבה יריות תכופות. החצים יעופו, ישרקו, יחצו את האויר ממעל לביתם ונפלו בין הגבעות אל הסלעים. אבנר יקיץ בחרדה, יקפוץ מעל מטתו לרוץ החוצה. והנה גערת אביו תעכבהו: שכב, הדרוז מתגרים!… ואמא מתקפלת מתחת לשמיכה ותבך מר… לבו של אבנר מתמלא רגשות אשר לא ידע חקרם… ויש אשר יהרהר: למה לא יצאו בני המושבה לענות לדרוז מלחמה בשער, כמו שנלחם יואב בן צרויָה באָבל־בית־מעכה הקרובה להם!… ואינו מוצא פתרון להרהוריו. ועוד על דבר חרה לו: למה סגר אביו את הדלתות ולא יתנהו לראות את דרוז ההרים? ואחרי לילות־זועה אלה יבאו אל המושבה פקידי הרשות ופקידי המושבות ומתיעצים עם בני המושבה ושלחו לדרוז אשר בלבנון כסף… מיום אשר נבנתה חרמוניה על תלה רָבים בה הדרוז על אודות האדמה, והחרמונים משלמים להם כופר שנתי. אחרי התשלומים תשתתקנה היריות. אבא שב לעבודתו. אמא אינה חרדה בלילות. ורק מאבנר תֻדד מנוחתו עוד ימים רבים. הרבה לילות יתהפך על משכבו ויהרהר: מדוע לא יתקעו בני חרמוניה בשופר ולא יזעקו את כל היהודים מכל המושבות ולא יצאו להלחם עם הדרוז?..
ויש אשר אבנר יתגנב לצאת מן המושבה ועלה על אחת הגבעות הנשאות אשר מאחוריה, ונשא את עיניו צפונה. הנה שמה בתוך הערפל הכחול ראשיהם החדים והגבוהים של הרי הלבנון… שמה, שמה רוכבים הם על סוסיהם האבירים ומושכים את חציהם, חצי מות… ויש אשר יתעהו מבטו לחזות במרחקים להקת רוכבים באים… לבו מתרחב ודופק מפחד ומתקוה… אבל אלה אינם רוכבים… רק צללי ההרים הם… ואבנר לא ראה עוד עד היום את הדרוז אשר בלבנון.
ב
אבנר עמד לבחינה, גמר את חוק למודיו ויצא חפשי לבית אביו. ועוד באותו יום אמר לו אביו:
– קץ לחופש, עכשו לעבודה!
אמא הביטה אליו בעינים מלאות דמע. ולא ידע אבנר על מה זה ולמה תתעצב?… לבו מלא רגשות גיל ואושר: הריהו כבר כאחד הגדולים, מחר יצא לעבודה.
שתי מחרשות היו לאבא. בעול האחת משך סוסם הלבן ובשניה – זוג שורים אדומים. את הסוס היה נוהג אבא בשוט ואת השורים – מֵיטֻוַלִי2 במלמד הבקר. ויתן אבא את הסוס ואת השוט לידי אבנר ולו לקח את השורים ומלמד הבקר. והמיטולי חזר לביתו. ויהי האב ובנו חורשים מדי יום ביומו מצאת השמש ועד בואה. אבנר הסתגל עד מהרה לעבודה ויאהבנה. רוחו היה טוב עליו. פניו שזפו, לחייו עבו ותאותו לאכילה גדלה כפלים. אבל על הדרוז לא חדל לחשוב. וכשהיה רואה מרחוק, בלכתו עם אבא אל השדה או בשובם הביתה, רוכבים מהירים מרחוק היה מתעורר ושואל בפחד ותקוה:
– דרוז?… מן ההרים?
אבא ענה לו בצחוק של מנוחה:
– האם כאלה הם הדרוז?…
אבנר מהרהר בלבו: ומה הם פני הדרוז?… אבל את פי אבא אינו מעיז לשאול; אין אבא אוהב להרבות בשיחה.
ויהי בסוף ימי חריש החורף, כששבו האב ובנו עיפים מן השדה וינהגו את סוסם ובקרם והשמש כבר שקעה במערב להרי נפתלי, ויראו פתאום על פני הדרך שלשה רוכבים מזוינים באים לקראתם…
אבא… דרוז?…
אבא לא ענה דבר. פניו החִורים כשיד ענו בו, שאבנר כִּוֵן הפעם אל האמת. לב אבנר התחיל דופק בחזקה ועיניו התרחבו ודבקו אל שלשת הרוכבים, המתקרבים לאטם אליהם. הרוכבים עמדו ויחסמו את הדרך. אבנר לא גרע מהם את עיניו, ומבטיהם הנזעמים והמלאים אש של שנאה עמדו עליו. ולא אמרו דבר. התבוננו רגע לאב ולבנו וידפקו בסוסיהם ויעלמו.
אנחה של הקלה נמלטה מפתחי פיו של אבא ויאמר בלחש:
– מעשה נס… הן אנחנו רק שנים הננו…
וימהר לעשות את דרכו. ולבו של אבנר נעשה קשה עליו ולא הבין: מה הוא הנס?… לעומת עיניו עוד עמדו תמונות הדרוז: עַבַיוֹתיהם שחורות וארוכות, מכנסיהם אדומים ורחבים, טרבושיהם3 נמוכים, רחבים ואדומים, ולַפות4 לבנות עטרום. לכל אחד חרבו על ירכו ורובה על שכמו…
לא הרחיקו האב ובנו אפילו מאה צעדים וקול שעטת־סוסים נשמע להם מאחוריהם. פני האב חורו ואבנר הפנה את פניו לאחוריו: איש רוכב על סוס דלק אחריהם…
– מי הוא זה?…
אבא לא ענה דבר, ידיו ורגליו רעדו.
הרוכב השיגם ויעמוד לעומתם. אבנר הכירו: זה היה אחד משלשת הדרוז. הצעיר שבהם. אבא נפל מלא קומתו ארצה וידו אחזה ברגלו של אבנר, משכהו אליו וילחש ברעדה:
– שכב…
לב אבנר נעשה מר עליו. איזה כאב נעכר מלא את נפשו וחרפה כסתה את פניו… בלבו התקומם דבר־מה אשר הרתיח את כל דמו ויתחיל רועד מכעס. רגש של שנאה עזה כמות תקפתו וכאלו מעצמה התרוממה ידו והשוט הארוך צלף על פני הרוכב אחת ושתים…
– אַ… אַ?! צעק הדרוזי כחיה טורפת וקול יריה חזקה החרידה את האויר ותחריש את אזני אבנר ועיניו חשכו…
– אויה לי! – נשמעה צעקתו המרה של אביו, צעקת שבר. אבנר התעורר ועיניו הֻארו וירא: מרגלו של אבא זנק קלוח דק של דם…
– אבא!… – קרא אבנר בקול פחדים ובאותו הרגע עצמו כסה את ראשו ואת פניו איזה דבר שחור ורחב, יד חזקה כברזל אחזה בערפו ותרימהו למעלה. ראשו נעשה סחרחר ונדמה לו שהוא עף באויר… ובעוד רגע לא ידע דבר מכל אשר אתו ורק קול שעטת הסוס עלה אליו כמו ממרחקים ויך בלי הרף על מחו…
ג
אבנר פתח את עיניו. חשך כסהו מכל עבר. היכן הוא? מה קרָהו? מדוע כואב לו ככה כל גופו? מכף רגלו ועד ראשו אין בו מתום. האם חלה? ידיו ורגליו כאלו הושמו בסד; בקש להניע יד, רגל ולא יכל… חרדה אחזתו; מה זאת?… ופתאום זחה עליו דעתו ויזכור את כל מה שקרה לו… וידע: הוא מוטל לבדו בשדה, וידיו ורגליו קשורות הן… קור עבר ויסמר את כל בשרו וטפות זעה קרה פרצו על מצחו… מתי קשרוהו והוא לא הרגיש בכך?… מה הם חושבים לעשות בו? למה לא הרגוהו בפעם אחת, למה הם מענים אותו, למה עזבוהו פה לנפשו? אולי השליכוהו להיות מאכל לחיות השדה?… הוא הרגיש כי דבר מה רוחש בבשרו, כי דבר מה אוחז בצוארו כאלו להחניקו… ומה היה לאבא? האספו אותו מן הדרך אל המושבה? היודעת אמא מכל מה שקרה לו? לו ידעה את אשר עוללו לו. מה תעשה? הלא תצא מדעתה מצער ומיגון… ופתאום הרגיש כי דמעות חמות וצורבות זוחלות על פניו, זוחלות ויורדות למטה, הוא בוכה? הדמעות פרצו מעיניו כמעין, פרצו ושטפו בלי הפוגות.
אבנר בָּכה, עד כי עיף מבכי ויעצם את עיניו וישאר שוכב זמן רב כמתעלף. הוא הרגיש, כי כחותיו הולכים ומעטים וכי נפשו כלתה למות. ומחשבת המות לא העיקה עליו. שויון־נפש גמור תקף אותו ויאמר נואש לחייו ויפקר את עצמו: – יהיה מה שיהיה… חשך היה מלמעלה ומסביב ודממת תהו ויהי בעיני עצמו כנתון בקבר…
מה יעשו אביו ואמו לאחר מותו? מה יהיה עם אמא האמללה?
ושוב נעשה לבו חם ודמעות שבו להחניקו ורצון עז התעורר בו לשוב ולראות את אביו ואת אמו עוד פעם אחת…
ואולי אין זה אלא חלום רע?… חולפת מחשבת־תקוה במחו ומחיה את נפשו. והוא רוצה למשש בידו את עיניו ואינו יכול… מה טוב היה אילו5 היו כל המקרים הנוראים רק בעותי חלום.
אבל עיניו פקוחות… הוא עֵר… דמי עורקיו כאלו עומדים מלכת… – מה יהיה, מה יהיה? עיניו מתחילות להתרגל אל החשך והן מבחינות סלעים, סבכים… אזניו צדות איזה רחש נעלם מקרוב ומרחוק. ופתאום קול יללה של תנים, קול יבבה רועדה בא ממרחקים… כל כחותיו מתעוררים בו, הוא מתרומם בבהלה ויושב. עיניו גדלו וכאלו הן אומרות לקפוץ החוצה.
– אלי הצילני! – פרצה צוחה מרה מפי אבנר ותחריד את הדממה מסביב. ונפשו נתמלאה על כל גדותיה תפלה חמה ליושב מרום. הלא השמים כה קרובים אליו. ה' ישמע קולו ויצילהו.
– אלהים, הושיעני… לעולם לא אשכח את שמך!…
ונדמה לו לאבנר שתפלתו נשמעה במרום ותשועתו לא תאחר לבוא… ועיניו מתמלאות שוב דמעות חמות וצורבות והן יורדות בלי הפוגות על פניו ונופלות על צוארו וזוחלות על בשרו…
עד כלות כחו בכה ויפול שוב אחורנית. עיניו נסגרו.
… הס, קול רחש צעדים… צעדים הולכים ומתקרבים אליו… אבנר הקיץ בחרדה ויפקח את עיניו:
איש אשר שיבה זרקה בו, עמד עליו ויבט אליו; ופני האיש עבים ונזעמים, אבל במבטו זיק של חמלה. השמע אלהים את תפלתו? השלח לו מלאך גואל ומושיע?…
ויפול אחורנית.
הבקר האיר על פני הארץ.
ד
האיש אשר עמד אצל אבנר היה אחד משלשת הדרוז, הגדול שבהם. כששמע מפי חברו את כל אשר עולל לנער העברי, וכי השליכהו קשור ידים ורגלים בשדה, התחמץ בו לבו על מעשה הרשע ויתעבר בחברו הצעיר וימהר להצלת האומלל, ויברך את אללה בלבו על אשר הביאהו בעוד זמן. ויהי כי ראה את הנער מתעלף ויקצץ בחרבו את החבלים אשר קשרוהו וירם בימינו את ראשו ובשמאלו זרק על פניו מים מבקבוק החרס אשר בידו. אבנר פקח את עיניו ויבט כמתעתע.
– שתה!… צוה עליו הדרוזי במפגיע ויתן את הבקבוק אל פיו. אבנר שתה בתשוקה רבה ורוחו שבה אליו. אנחה עמוקה פרצה מבין פתחי פיו. לבו נעשה רך ודמעות פרצו מעיניו.
– אל תבכה. אין עושים לך רע, קום.
קולו של הדרוזי היה עז וקשה, אבל לא הפחיד את אבנר, כי אם עורר בו רגש של אמונה. ויתעודד ויקם ממקומו.
– בא!…
אבנר הלך אחריו. הוא הרגיש כאב עצום מדי לכתו, אבל הבליג על כאבו וילך. כשירדו מעט הצדה, בין הסלעים והשיחים, הגיעו לשביל צר וסלול. מתחת לענפי חרוב גבוה עמדה סוסתו של הדרוזי. זה קפץ ויעל עליה ויתן את עיניו באבנר, כאלו בקש לנסות את כחו.
– עלה!
אבנר קפץ קפיצה מהירה וישב לו מאחוריו על האֻכף. על פי הדרוזי עבר צל קל של רצון ויעלם. פניו הנזעמים היו לו כמו קודם.
*
בחצי היום באו אבנר והדרוזי אל עמק מוסב מכל עבריו שרשרת הרים גבוהים אשר ראשיהם הגיעו לשחקים. וירדו מעל הסוסה וישלחוה אל העשב הרענן, אשר שגשג ויעל עד ברכיה. הדרוזי אסף מן הקוצים אשר מסביב, עשה מדורה, חמם את הפתות אשר בצקלונו ויתנהו על העבַיה הפרושה ויניח גם גבינה ומלח.
– מה שמך, נער?
– אבנר.
– ואני – חַמְדָן. אכול.
אבנר בלע את הפתה ואת הגבינה בעודן בכפו. מיום אתמול לא בא אוכל אל פיו. על פני חמדן רחף שוב צל של רצון ויתחמק ויעלם בין שפמו וזקנו.
לאחר האכילה חבש חמדן את הסוסה ויעל עם אבנר עליה ויצאו לדרכם. אבנר הביט מסביבו וישאל את נפשו: היש פה מוצא מן ההרים? נדמה לו שההרים סגרו עליהם לעולם. ויחכה בכליון עינים לדעת את הדרך. ופתאום עצר חמדן את סוסתו ותעמוד.
– שמע, אל תפחד ואל תכעס. אנכי אקשור את עיניך.
– את עיני?… למה?…
– חוק לנו אל יראה זר את מוצאי ההרים.
לבו של אבנר נתכוץ: למה מתעללים בו? ויחרד כלו כשעטף חמדן את ראשו ואת פניו בקפיה שחורה. חשך כסה שוב את עולמו. ראשו נעשה סחרחר. אֵבל קשה לחץ את לבו, ופתאם ידע את אשר היה לו, ודמעות חמות נאספו בעיניו. הסוסה התחילה לעלות במעלות ההרים. ונדמה לו לאבנר, שהיא מטפסת ועולה השמימה. ובכל רגע חשב, שעוד מעט ונפל לתהום אין סוף… והדרך נמשכה ללא סוף, ולאבנר נדמה כי לא תכלה לעולם. פעמים אחדות נפגשו ברוכבים אשר באו לקראתם ויעמדו ויתלחשו עם חמדן לחש חרש. רוח קריר התחיל מנשב בחזקה, כל עצמות אבנר רעדו מקור וידע כי הגיעו אל פסגת ההרים וכי היום נטה לערוב. הסוסה עמדה.
– באנו.
לאן באו? לאן הובילו אותו?…
חמדן קפץ מעל הסוסה ויורד גם את אבנר ויסר את הקפיה מעל פניו. היה ליל. בשמים נוצצו כוכבים, וכוכבים נוצצו מסביב. ולא ידע אבנר היכן כאן שמים והיכן כאן האורות אשר על פני האדמה…
– הלילה תלין בזה ומחר אביאך אל השיך.
מי הוא השיך? מה יעשה בו ולמה יביאוהו אליו?…
חמדן ואבנר נכנסו דרך דלת נמוכה אל צריף אבנים נמוך וצר.
ה
ויהי ממחרת בבוקר עם צאת השמש, ויבֵא חמדן את אבנר אל השיך. בחוץ, מעבר לצריפים, תחת צל תאנה, ישב, על מרבד גדול ורחב, איש זקן, אשר זקנו הלבן ירד לו על פי מדותיו, ויבט מבט רך אל פני הנער אשר עמד לפניו. חבורת הדרוז אשר ישבו מסביב קמו על רגליהם ויעמדו.
– אל ירע לבבך על המעשה שנעשה לך. רק משגה הוא. פחז כמים עבדי עבד־אַללה. שערה משערות ראשך לא תפול ארצה. ובשלום תשוב אל ביתך.
– ומדוע קשרו את עיני?…
הדברים נמלטו מפי אבנר שלא במתכון, צל עבר על פני השיך ובין המסובים קם לחש חרש.
– חוק הוא לדרוז. אין לדרוז לגלות את מצפוניו.
קול השיך היה קשה ומבטו מבט זעם.
– יבא הנה עבד־אללה!
כעבור רגעי מספר נכנס הדרוזי אשר התנפל על אבנר ואביו. לבו של אבנר רעד מכעס. ועבד־אללה עמד כנכלם וראשו מורד למטה, פני השיך היו נזעמים.
– האמת בפי השמועה המחפירה, אשר הגיעה לאזני ותבַיֵּש את זקנתי: כי אחד הדרוז החוסים בצלי התעלל במסכן השוכב על הקרקע וילחם בנער המזוין רק בשוט?
– אמת הדבר. יד הכעס היתה בי. לבלבלני.
– ספר ואשמע.
עבד־אללה ספר את כל פרשת המעשה, לא החסיר דבר.
– מה יודע עבדי חמדן?
– אם לבו של השיך טוב אלי ושתקתי.
– דבר.
עבדך שמע מפי עבד־אללה את אשר עולל לנער. ואומר: אלך ואביאהו אל השיך פן תאכלנו חיה רעה.
ויפן השיך אל אבנר:
– האם לא כחש עבד־אללה דבר תחת לשונו?
ויקפוץ עבד־אללה ממקומו ויחרוק שן כחיה רעה ויעמיד מבט של כעס ותמרורים בשיך ויאמר:
– יהודי?…
השיך לא פנה אליו, מנוחתו לא סרה מעל פניו ויחכה לתשובת אבנר.
– כנים דבריו.
וישתוק השיך רגע ויפן אל עבד־אללה ויאמר:
– יען אשר לא כחשת את האמת תחת לשונך והיתה לך סוסתך, אשר אתה רוכב עליה, והיה לך גם רובך וחרבך. ומי אשר יגע בך – דמו בראשו. אבל בהרים לא יכירך מקומך, רד אל העמק.
– אל נא באפך, שֵׁיכי! טוב לי המות בהרים מן החיים בעמק. האם בשל היהודי חדלתי מהיות עבדך?
– עבדי יורדים להלחם: האחד מול שנים, חרב מול חרבות.
– צוֵני, שֵיכִי ואצא ואכה האחד את כל היַהוד לפי חרבי!…
– דום! צעק אבנר בכל כחו ויקפוץ מול עבד־אללה. זה שלף חרבו. פני השיך חורו מכעס.
הוציאוהו מעל פני!…
ויוציאו את עבד־אללה. ואל חמדן לא הביט השיך. ויצא חפוי ראש ואבנר נגרר אחריו.
ו
השיך לא קים את הבטחתו לאבנר: לשלחו בשלום אל אבותיו. אתא ערב וגם אתא בקר, והגאולה טרם באה. פעמים בא אליו חמדן ויבא לו אוכל ובשורת הגאולה אין בפיו. וכששאלהו אבנר מתי ישלחוהו הביתה, שתק ולא ענה דבר ופניו הזועפים התקדרו עוד יותר. ולא הוסיף לשאלהו, כי ידע ששאלתו מצערת אותו, והוא אהבו. ובלילה נדדה שנת אבנר, ויתהפך לרגעים על משכבו הקשה, אשר על רצפת האבנים של הצריף ולא יכל לישון. מחזות קשים הבהילוהו, מחשבות מרגיזות החרידוהו. יש אשר חשב, כי השיך רמה אותו ויבטיחהו על שקר ואין בלבו להחזירו אל אביו. ופתאום הבהילתו מחשבה רעה, פן מת אביו בפצעיו האנושים, הלא דמו פרץ כקלוח… ויתרומם בבהלה מעל משכבו וישב ויבט מבט תועה מסביב. האור הכהה של פתיל השמן הבוער השליך צללים עבים על הכתלים הנמוכים ועל הרצפה.
והצללים הוסיפו פחד על פחד נפשו…
– אבי!… – צרח אבנר צריחה מרה ובכית יללה פרצה מפיו ותמלא את כל חללו של הצריף העגום. הוא נפל על משכבו, תחב את ראשו בשק התבן, אשר למראשותיו, ויבך מר. שעה ארוכה בכה עד אשר עיף וישכב פרקדן על משכבו בלי אונים, עיניו הפקוחות עמדו בנקודה אחת שבתקרה ולא נעו. אבל דמיונו לא עיף ויוסף לתאר לו מחזות מבהילים: עיניו רואות את אביו מֻכה, פצוע וזָב דם מפרפר בין החיים ובין המות, עיניו רואות את אמו והיא רצה ברחובות המושבה ושערותיה פרועות, עיניה מבריקות והיא צועקת שיחזירו לה את בנה.
ופתאום זכר אבנר איזה דבר אשר צלצל באזניו כקול הבא ממרחקים…
“מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ!”
מי אמר כזאת?… הלא דוד המלך… המלך אשר אבנר אהבו כנפשו… מדוע לא יקרא גם הוא ממעמקי הצריף לאלהיו? הלא אז, בהר נענה לו. הלא במקומות האלה עשה ה' נסים ונפלאות עם אבותיו ויצילם מיד לוחציהם ויבטיח להם להשיב את בניהם לגבולם. ה' יעשה נס גם עמו, יצילהו מידי הדרוז וישיבהו לבית אבותיו… וישפוך אבנר את תפלתו החמה לה', כי יראהו את ידו הגדולה, כי יצילהו למען אביו ואמו וידור נדר בלבו: כשיביאהו אלהים בשלום אל ביתו והקדיש את כל חייו לעמו ולארצו!… ותשקט רוחו. נדודיו פסקו. ובבקר כשבא אליו חמדן מצאהו ישן שנה מתוקה.
ולא הפריעהו, ויברכהו ויצא.
ז
הימים עברו, חלפו ובשורת הגאולה לא באה לאבנר. האבל הקשה אשר לחצו ביום הראשון לא הוסיף עוד להכביד עליו. תפלתו חזקה את לבו ותאמץ את תקותו. לבו היה נכון ובטוח, כי יום גאולתו לא יאחר לבא. עם צאת השמש היה יוצא מן הצריף, מטפס ועולה על אחד ההרים, יושב ומסתכל בהדר הלבנון ומתענג על מראהו המרהיב עין. וירא ברועי הדרוז המוציאים מן המחִלות את עדרי הצאן והבקר אל השדה. ולצאנם אין מספר, ובקרם שמנים ועליזים וגעיתם ממלאת את כל ההרים. וירא את צעירי הדרוז היוצאים, רוכבים על סוסיהם האבירים וחמושים הם מכף רגל ועד ראש, והסוסים צוהלים והרוכבים עונים בגבורה לקראת ההרים. והוא מהרהר בימי קדם, בימים אשר אבותיו ישבו לבטח על אדמתם, אשר שם למטה בעמק ובהרים, ואין מחריד את מנוחתם, ולהם צאן ובקר לאלפים ולרבבות… ומלכים להם משלהם וגבורים המדברים משפטים עם אויביהם בשער… ויזכור בדוד הרועה, המתגרה בענק הפלשתי ומכריעהו… בגדעון, אשר יצא לבדו בלילה, הוא ונערו, לרגל את מחנה האויב… ולבו של אבנר נמלא רחשי גאון על הגבורות והנפלאות אשר עשו אבותיו ויקל לו וייטב לו… באחד הימים נכנס אל צריפו של אבנר משרת השיך וניר ודיו ועט בידו.
– אלה למה הם? שאל אבנר בדאגה. ויודיעהו המשרת, כי השיך שם על אנשי מושבתו כופר נפשו, ועליו לכתֹב, כי ימהרו לשלם הכסף, בכדי שישוב לביתו.
ויבהל אבנר:
– כופר?… למה? מה חטאתי?… ובני מושבתי עניים הם…
– כופר נפש עבד־אללה, אשר נדח בשבילך מקהל הדרוז! – אמר הדרוזי בכעס ויבט מבט של עברה אל אבנר.
– איה חמדן?…
– במה קנית את לבו… הוא מאן לשמוע בקול השיך ולהביא לך הניר ויגער בו השיך ויכעס.
ויכבד לבו של אבנר וידע, כי גם לחמדן יֵרע בשבילו, ובכל זאת התאושש ויאמר:
– לך ואמרת אל השיך, כי לא אכתב לאחי. עניים הם ואין ידם משיגה לשלם.
– אם כן והיית עבד לנו כל ימיך. כה דברי השיך.
רגע חשב אבנר בלבו ויחליט ויאמר:
– תן לי את הניר.
ויכתב לאבותיו כי שלום לו ויבקשם שלא לתת את כופר נפשו, כי ה' יחלצהו מצרה.
ויתן את הניר למשרת השיך.
ח
בבקר אחד יצא אבנר מצריפו ללכת להתבודד בהר, כדרכו בכל יום. ויעבור בין הצריפים אשר דבקו כקני צפרים אל סלעי ההר ורבים מהם נחצבו בתוך עצם הסלעים. וירא כי עיני הדרוז מביטות אליו לא כתמול שלשום, וישמע את לחשם מאחוריו, לחש חרש. ויכהו לבו: על מה ולמה?
ויצא מבין הצריפים ויטפס על ראש ההר, אל המקום אשר אהב, וישב. השמש התרוממה מעל להרים ותגרש את ענני הבקר ותפזרם ותשליכם מטה אל העמק. לרגלי אבנר, בצלעותיו של ההר, תעו בין הסלעים עדרי צאן ובקר. והרועים הקטנים השומרים עליהם רבצו בין הסלעים ויכו באצבעותיהם על חליליהם. ויבט אליהם אבנר ויקנא בהם. וגעגועים חזקים תקפוהו, געגועים אל העמק, אל מושבתו, אל הסוס ואל הבקר ואל השדה… והעננים אשר נמלטו אל העמק חלפו גם הם ויתגלו הנחלים היורדים מן ההרים ומתפתלים כנחשים ועוברים בעמק ונבלעים במרחק ומראיהם לעיני השמש ככסף נוצץ… ויתגל החרמון השליט על העמק, ויבט על הלבנון כענק המתגרה בחברו… ולבו של אבנר רחב למראה חרמונו: גם ראשו לבן ומתנשא לשחקים…
רחש צעדים העיר את אבנר מדמיונו. הוא הכיר את צעדי חמדן. ולבו נתמלא דאגה: אין דרכו לבא אל ההר… מה היום מיומים?… ופניו של חמדן היו זועפים וקודרים. וישב על הסלע אצל הנער וישתק.
– חמדן, לא הלכת היום אל העדר…
– לא.
– למה?
חמדן שתק רגע ואחר אמר:
– אינם רוצים, כי תטיל בהרים. פן תְּרַגֵל.
אבנר לא ענה. הוא ידע שהעליבוהו קשה ולבו נתכוֵץ. ובהביטו אל חמדן ידע, כי גם לו רע בגללו ומצוקת נפשו גדלה.
וישב אבנר כל הימים בצריף ולא יצא עוד אל ההר. חמדן הרבה לשבת אצלו. ישב בדממה על הקרקע ופניו נזעמים. ורק לפעמים הרגיש אבנר את מבטו, מבט חבה, עליו. וידע כי חמדן אהבו, ואף הוא אהוב אהב אותו מאד.
ט
פעם בבקר נכנס חמדן אל אבנר ופניו היו זועפים וקודרים יותר מבשאר הימים.
– חמדן, בשורה רעה בפיך?
– לא. היום אתה הולך לשוב לביתך.
אבנר נבהל. לבו נבא לו, כי דבר רע הוצק בבשורה הטובה הזו.
– והכופר?
– השיך מחל.
– ופתאום נתעורר בלבו של אבנר חשד קשה.
– חמדן, העוד אבי חי?
– התחת אלהים אנכי, כי תשאלני? – ענה חמדן בחמה ולא הרים את עיניו מן הרצפה.
ולבו של אבנר קשה כאבן. התחילו להתכונן אל הדרך. חמדן בקש את אבנר, כי יאכל לפני לכתו, אבל האכל עמד בגרונו.
– לא אוכל… נאכל בדרך…
ויצאו החוצה. לפני פתח הצריף עמדו שתי סוסות חבושות.
– למי הסוסה השניה?…
– לך.
– חמדן!… – קרא אבנר בעליצות ויפול על צוארו.
אך כשיצאו שני הרוכבים מאחורי הצריפים נגש אליהם דרוזי מזוין, בידו אחת עצר בסוסתו של אבנר ובידו השניה השליך על פניו קפיה שחורה ויעטפהו ויקפץ ויעל על סוסתו וידפוק בה.
– חמדן?!… קרא אבנר כאלו בקש על נפשו.
חמדן לא ענה דבר.
*
כשנגלו לעיני אבנר מעל ראש האחרון שבהרי הלבנון העמק בכל רחבו והחרמון במרום שיאו, לא ידע את נפשו. רגש אל גיל ורגש של עצב התרוצצו בקרבו יחד. פעם בקש לשיר ולחבק את כל העמק ופעם בקש לבכות, לבכות. איזו חזות קשה לחצה את לבו ותענה את נפשו, איזה קול נעלם לחש לו על אזנו, כי רעה נגד פניו וכי תפלתו אשר שפך לאלהיו ממעמקי6 הצריף נשמעה רק למחצה.
ומה נדכאים כה פני חמדן ולמה מהר הצבוע – ככה קרא בלבו לשיך – לשלחו חפשי לנפשו?…
אבנר וחמדן ירדו מעל סוסותיהם ארצה.
– הנה ארצך – אמר חמדן ויבט ברצון אל אבנר. ורגש אושר תקף את הנער ויבט בתודה ובחבה אל חמדן. אך פתאום נעשה שוב עצב ויאמר ברוח נכאה.
– אבל אתם נלחמים בנו על הארץ הזאת… אתם אומרים, כי לכם היא…
– לא. – לכם הארץ הזאת. שונאים אתכם עליה – לכם היא. אבותיכם ואתם שופכים את דמכם עליה – זרים לא יעמדו על הדם.
עיני אבנר נוצצו מדמעות גיל ואושר. נדמה לו, שקול אלהים מדבר מפי חמדן.
– אבנר, אל תחוסו על הדם – אל תבכו להולכים… בדמכם תגאל ארצכם.
אבנר נפל על צואר חמדן וינשק את פניו העבים והגסים ויבך.
חמדן התעורר כמו ממחשבת פתאום ויאמר:
– אבנר! השלך מעליך את מעילך. פשוט את כתנתך.
ומדי דברו השליך מעליו את לבושו ואת כתנתו ויעמד לפני אבנר ערום כביום הולדו. אבנר לא פקפק ויעש כמוהו.
– אבנר, ערומים אנו. ככה ילדונו אמותינו. הא לך כתנתי – לבשנה. תן לי כתנתך – אלבשנה. אחים אנחנו מבטן ומלידה. דמי – דמך. דמך – דמי.
אבנר לבש את הכתנת העבה והגדולה של הדרוזי. חמדן משך על בשרו בעמל רב את כתנתו של אבנר, עד כי נתפקעה. וילבשו את בגדיהם.
– אחי, נפרד. לך לארצך. ואנכי אשוב לארצי.
לא, אל תעליבני, אחי! אל בית אבי אביאך, אל אמי אוליכך לא ארפך. וברכוך על חסדיך עמדי.
לא, אל תפצור בי. נדרתי: לא תדרוך כף רגלי בעמק הזה. רק אם יצעקו דמיך אלי, אבוא, פה על ההר הזה נבוא להתראות שנה בשנה.
חמדן שתק רגע ויוסף:
– הסוסה, שאתה רוכב עליה, בת סוסתי היא ובנים אין לי – לך תהיה, ירושתך היא.
ואת הרובה הזה קחהו לך. הזָהר. מות בו. אף פעם לא יריתי בו שלא להמית.
ויפלו האחד על צואר רעהו וישקו זה לזה ויפרדו וילכו איש לדרכו, איש לביתו ולארצו.
פרק שני
א
ימי מהומה ומבוכה באו לחרמוניה. ביום ההוא לפנות ערב, כשנשמעה במושבה היריה ממרחק, ידעו הכל שזו היא יריה דרוזית, כי הרובים אשר להם כלם מַרְטִינִים7. וירגישו ביריה ריח של דם. ויקם רעש ושאון במושבה. הנשים זעקו את ילדיהן והגברים תפשו את כלי זינם המעטים ויצאו אל השער. בראות אמו של אבנר, אשר שמעה את היריה ותרא את הבהלה, כי בעלה ובנה עוד טרם8 שבו מן השדה, ויפול עליה לבה ותרץ אל השער כל עוד נשמתה בה. הראשונים אשר באו אל השער עוד ראו את הרוכב הדרוזי, הדוהר לעומת ההרים. וכשראו את הסוס ואת השורים של אבי־אבנר מתהלכים לנפשם בדרך, וידעו כי פגע הדרוזי באב ובבנו ולא נשארה בהם כל נשמה. וירוצו כלם אל עבר הדרך, ואמו של אבנר בראשם, כשהיא צועקת ומיללת ותולשת את שערות ראשה. ובבואם וימצאו את אבי־אבנר מתבוסס בדמו על המסלה ובנו אין עמו…
– אבנר, בני אבנר, אַיֶכָּה?! – צעקה האשה כמטורפת ותפול מלא קומתה ארצה ליד בעלה ותתעלף. בעמל רב הביאו החרמונים את הבעל ואשתו אל המושבה. וישלחו רץ אל המושבה הסמוכה הגדולה להבהיל את הרופא.
וכששב רוחו של אבי־אבנר אליו ספר את כל אשר קרה לו ולבנו. הוא ראה איך לקח הדרוזי את אבנר עמו וימלט… האם היתה כמתעתעה. פעם בקשה לרוצץ את ראשה אל הקיר, ופעם נפלה לרגלי האכרים ותתחנן להציל את בנה.
והחרמונים היו אובדי עצות. מי הוא האיש אשר ישליך את נפשו מנגד לרדוף אחרי הדרוז בלילה אל ההרים והם לא ידעו את שביליהם, וכלי זין מתוקנים אין להם, וסוסיהם כבדי לכת. ועוד הם נמלכים בדעתם מה לעשות, וחשך כסה את כל הארץ ואימה נחה על המושבה הקטנה. מי יודע, אם לא יתנפלו הדרוז בלילה על המושבה? ואיך יעמדו על נפשם והם המעטים, והאויבים רבים ומרי נפש ומזוינים9…
אבי אבנר נאנק דם במטתו. כאבו גדל מאד. והתעלפות קשה תקפתו לרגעים. בחצי הליל באו חילים מעיר המחוז והאכרים נרגעו מעט, וכאור הבקר בא הרופא של המושבה הגדולה וגם חבורת רוכבים מזוינים של צעירי המושבה. ורוח חדשה לבשה את חרמוניה הקטנה, ויצאו הם ושכניהם והחילים אל העמק ואל ההר להתחקות על עקבותיו של אבנר.
הרופא אמר, כי הפצע של אבי־אבנר מסֻכּן מאד, – החץ נגע בעצם. ויצו להוביל אותו אל בית החולים אשר בעיר. ויובילו את הפצוע ואת אשתו העירה. וחרמוניה נבוכה ואבלה מאד.
ב
הרוכבים, אשר יצאו לבקש את אבנר, שבו במפח נפש. עקבות הדרוז הגיעו עד להרי הלבנון, ואל ההרים לא העיזו לבא. לא הם ולא החילים המעטים אשר לרשות.
עוד אלה מספרים ובשורה רעה הגיעה מן עיר: הרופאים חתכו את רגלו של אבי־אבנר, כי דלקת אחזה בעצם וסכנת מות מרחפת עליו. ויתהלכו החרמונים מְדֻכָּאים ורצוצים. והנה עוד בשורה: שיך הדרוז שלח על־ידי רץ להודיע, כי אבנר שבוי בידו ולא ישלחהו לנפשו עד אשר המושבה תשלם כופר נפשו… בתחלה שמחו החרמונים שעוד אבנר חי, ואחד מהם רץ לאבותיו לבשרם את הבשורה הטובה, אבל אחרי כן שבו היסורים לתקפם: מאין יקחו הכופר וכסף הגורן כבר אזל מכיסם, והמלוים אשר בעיר קפצו מהם את ידם זה כבר…
וירבצו היסורים כאבן מעמסה על לבות החרמונים וידכאום עד עפר. וישלחו שליחים אל כל המושבות, כי יעמדו להם בשעת צרה להלותם את הכסף לצורך פדיון־השבוי. והם הריקו את הפרוטות האחרונות שבכיסיהם. ואיש, איש פקד את בקרו לבחור מהם למכירה. ובעוד הם עושים כה וכה ובשורה רעה מן הראשונות בעתתם: אבי־אבנר מת במכאוביו הקשים.
ויקומו כל בני המושבה כאיש אחד, וילכו העירה לתת את הכבוד האחרון לאחיהם המנוח. ובעודם בחצי הדרך ראו מרחוק עגלה באה לקראתם. ובעגלה ישבה אשה פרועת שער וקמוטת פנים ועיניה השחורות זרקו נצוצי אש זרה. ולא הכירוה החרמונים – הזאת היא אם־אבנר?…
וישובו כלם חפויי ראש אל המושבה, ואבל כבד פרש את כנפיו השחורות על כל הסביבה הקרובה והרחוקה. ויתאבלו העמק וההר יחד עם החרמונים על מות אחיהם.
ג
ככל אשר הקריב אבנר אל חרמוניה גדל לחץ לבו. רק ימים מעטים עברו מן היום הנורא ההוא, אשר הפריד אותו מעל אדמתו ומעל מושבתו, ובכל זאת נדמה לו, כי עברו כבר ימים ושנים. הנה בתי המושבה הקטנים מרחוק… לבו פועם בחזקה… אבל הבתים נראו לו כאבלים. איזו עצבות מרחפת על כל הסביבה. ולבו מתכוֵץ. על מה ולמה? הנה אחיו החרמוניים שמה על פני השדה, ולבו מתמלא רגשות אהבה אין קץ לאנשים האלה. תמיד היה רחוק מהם, ועכשיו… הוא היה מושיט את ידיו ומחבקם כלם יחד. מה אהובים הם לו!… ושוב מערב את שמחתו איזה רגש זר. מה ינבא לו לבבו?
פתאום עצר בסוסתו. עיניו דבקו במקום אחד על פני הדרך. פניו נתכרכמו, לבו התקומם והתחיל נושם בכבדות. אש הוצתה בדמו… הוא קפץ מעל הסוסה ויפל מלא קומתו ארצה על פני הדרך. פה, במקום הזה נשפך דם אביו…
והאכרים אשר עמדו בשדה עזבו איש איש את כלי עבודתו ויהפכו את פניהם אל הרוכב, הבא אליהם מן ההרים. ויביטו אליו בפחד ובתמהון: מי הוא זה הבא שוב אליהם? וכשראוהו נופל על פני האדמה, ויהי הדבר כחידה בעיניהם. ופתאום קרא האחד בפחד ובחדוה:
– הלא זה אבנר הבא אלינו?
– אבנר, אבנר!… צעקו כלם קול אחד וירוצו אל עבר פני הדרך.
– רוצו אל אמו… בשרוה!
ואבנר מהר ויעל על סוסתו ויעף כחץ מקשת אל שערי המושבה ולא פנה אל האנשים הקוראים לקראתו בשמחה. בשער המושבה עמד. לפניו נצבה אמו. ויקפוץ ארצה ויפול על צוארה. היא עמדה כבול עץ…
– אמי, היכן אבא?…
האֵם לא ענתה דבר ואבנר לא הוסיף לשאול. הוא צנח על פני הקרקע, חבק בידיו את רגליה ויכבש בהן את ראשו.
ד
עברה שנה מן היום אשר שב אבנר משביו. למן היום הראשון אחרי קומו מישיבת האבל התמכר לעבודתו בשדה ובחצר. ובשנה ההיא לא היתה בכל המושבה גורן כגרנו. עטיני פרותיו היו מלאים חלב. בכבשותיו לא היתה משכלה. סוסו רחב ושמן ומדי שובו בערב מן השדה נשמעה צהלתו מסוף המושבה ועד סופה. ולסוסתו לא דמתה אף אחת מסוסות העמק. וכל אנשי העמק וההר קנאו בו. הבדוים מעבר לירדן באו להתחרות עמו במרוץ וינצחם. וישקלו על ידו מלא חפנים זהב מחירה, והוא צחק להם: בעד כל הון לא ימכרנה! ועוד דבר היה לו אשר אהב וישמרו כאישון עיניו: רובהו. הרובה אשר נתן לו חמדן במתנה. בלילה, בלילה יוציאהו מארגזו, ינקהו ויצחצחהו, יסתכל בו בחבה ויצפנהו.
אבל רוחו היתה מדוכאה. אף פעם לא נשמעה קול שירתו לא בשדה, בלכתו אחרי המחרשה, ולא בדרך, בשבתו על עגלתו המלאה אלֻמות שעורה וחטה, וכל מכיריו נדו לו: דמי אביו צועקים אליו מתוך האדמה. ואבנר לא ידע את הדבר המציק לו. תולעת מצצה יומם ולילה את דמו. רגש קשה ונעלם הכביד עליו וידכא עד עפר את נפשו. רוח של שממון קשה תקפהו וימלא את נפשו. אמו בקשה לנחמהו, אך הוא לא קבל תנחומיה. חבריו אשר אהבוהו ואשר התגאו בו, מיום אשר היתה לו ההתנגשות עם הדרוזי, חפצו לעודד את רוחו, ולא עלתה להם.
פעם חמדו להם חבריו לצון ויאמרו:
– אבנר מתגעגע אל ההרים, אל הדרוז…
ויבט אבנר אליהם במבט של כאב נעכר. ויבהלו ויחדלו ממנו, כי ידעו שנפשו חולה בו.
פעם נעלם אבנר ימים אחדים ולא נודע מקומו. לאמו אמר, כי ילך אל הבידוים, מעבר לנהר, בעסקי הצאן. אבל חבריו ארבו לו ויראו, כי שם פעמיו אל ההרים ולא ידעו את חידתו. ורק החרוב הרם והמצל, העומד בצלע ההר אשר על גבול הלבנון, ידע את סודו. כל הלילה ישבו שני האחים מתחתיו. אבנר היה עצוב ונכה רוח. בקש חמדן לגרש את הרוח הרעה אשר בעתתו וינחמהו על מות אביו. אבל אבנר לא ענהו דבר, ורק בכֹה בכה בין זרועותיו. אבנר חפץ להביע את צערו לאחיו למען ירוח לו, ולא יכל… ויתעצב חמדן אל לבו ויחשוב: דם אביו צועק לו…
ה
העבודה בשדה, בחצר ובעדר כבדה מאבנר לבדו, ויבקש לו עוזר, ובימים ההם באו אל המושבה צעירים אחדים מן הגולה לבקש להם עבודה. וירא אבנר ביניהם עלם אחד ולו עינים כחולות וחולמות כעיני הנערה וימָשך לבו אחריו ויושט לו את ידו וישאלהו:
– מה שמך?…
– זבולון.
– התלך לעבוד עמדי?
– אלך.
ומן הרגע הזה דבקו נפשות אבנר וזבולון ויאהבו איש את רעהו. וגם אמו של אבנר שמחה על הפועל החדש בראותה, כי נפש בנה חיתה בגללו, ותאהבהו כבן. ואבנר שמר על חברו כעל אישון עינו. יחדיו אכלו, ישנו, עבדו ולא נפרדו זה מזה אף רגע. ותמיד מצאו דברים בפיהם. וישפכו את שיחם והגיגם איש בחיק רעהו. אבנר התעודד, עצבונו סר מעליו מעט. בימים שלא רבתה עליהם העבודה היו יוצאים לטיל בשדות הקרובים והרחוקים, וילכו בעמק, ויטפסו על ההר. נפשו של זבולון היתה מלאה שירה ואהבה אין קץ להארץ, ארץ האבות, אשר נגלתה לו ביפיה, ויאצל מרוח שירתו גם על אבנר ויהיו מספרים תמיד על הארץ ועל חמדותיה. מפי זבולון שמע אבנר דברים חדשים אשר לא פלל להם בראשונה. הוא ספר לו על הפורעניות הגדולות המתרגשות ובאות על עמו בגולה, על אכזריות נוגשיהם ועל העלבון הקשה שהם מעליבים אותו, בהבדילם אותו לרעה מכל אדם. חֻקה אחת להם וחקה אחרת לכל האנשים בלעדם. אבנר שמע ויתמרמר וידו היתה מתכוצת לאגרוף. ועוד ספר לו זבולון על הצעירים החדשים אשר קמו מתוך הגולה ולבותיהם מלאות שנאה ונקמה למעליביהם ורוצציהם. וכי נפשותם גחלים תלהטנה מאהבה ומגעגועים לארצם העתיקה, ולהשליך את נפשותיהם מנגד הם נכונים בעד כבוד עמם, ושאיפת קדש אחת להם – להקים את הריסות ארצנו, ושבה ופרחה, ושב ופרח בה העם וחי בה חיים חדשים, חיים שאין בהם חרפת צר ועלבון אויב…
אבנר שומע ונפשו מתעוררת כמו מתרדמה כבדה, ולבו מתמלא רגשות קדש: הן לא לחנם נשפכו דמי אביו, ולא לחנם סבלו את אשר סבלו. טוב המות בארץ המולדת מחיי קלון ועבדות בנכר…
ויתמכר אבנר בכל נפשו לחברו ויגל לפניו את כל סתרי לבבו. וגם את סודו הכמוס, את סוד חמדן, אשר לא גלה לשום איש, גלה לו, ויקחו דברי אבנר שבי את לב זבולון ובהתפעלות שמע את כל הדברים שספר לו על שבתו בין הדרוז בהרי הלבנון.
וכשהלך אבנר אל ההרים לראות את חמדן, לקח עמו גם את חברו, את זבולון, אחרי אשר הפציר בו בחזקה להראות לו את ההרים ואת חמדן. אך ראה חמדן את האיש הזר אשר בא עם אבנר, ויתכרכמו פניו ורוחו הטובה לא היתה עליו. אבנר הציג לפניו בעליצות נפש את חברו, והוא רק נהם דבר מה מבין שפתיו וידום. וכל אותו הליל שתק חמדן שתיקה קשה. ויחר לאבנר עד מאד, על אשר הכעיס את אחיו ויבקש לפיסו בדברים טובים ורכים, ויתרפק עליו באהבה, אך לא עלה הדבר בידו. ולפני עלות השחר, כשנפרדו האחים, לחש חמדן בתרעומת:
– חללת את שבועתך…
ועוד בטרם אשר הספיק אבנר לענות דבר, דחק חמדן את סוסתו ויעלם בין ההרים.
לתקופת השנה, כשבא אבנר אל ההרים, חכה עד בוש, וחמדן לא בא.
ובלב כבד שב אבנר הביתה.
ו
ביום שבת אחד ישבו אבנר וזבולון על הגבעה אשר מסביב למושבה, ויתענגו בלי אומר ודברים על מראה הטבע. ולא יכלו לגרוע עין מן החרמון, מן הלבנון ומן העמק. בעיניו השחורות של אבנר שכנה מחשבה עמוקה מהולה בצער.
ועיניו התכולות של זבולון תעו במרחק מן ההרים וחלמו את חלומן הנצחי.
פתאום התעורר ויפן אל חברו ויאמר:
– אבנר…
אבנר נשא אליו את עיניו.
– המחרשה, הגורן ועדר הכבשים – אמר זבולון, – אתה מוצא בהם ספוק לנפשך?
אבנר הביט אל חברו מבט תָּמֵהַ: מעולם לא שאל את עצמו שאלה כזאת, ובכל זאת נדמה לו באותו הרגע, כי שאלה זו מנקרת זה כבר במוחו וכאלו גנובה היא מאתו…
– לא, זבולון,,,
– גם אנכי, אבנר.
שני החברים נשתתקו וישבו שקועים בהרהוריהם.
– אבנר… אנכי חושב זה כבר… אבנר, אתה שומע לי?…
– כן, זבולון…
– אנכי חושב: מדוע אין חלק לנו בלילה?… החשבת בזה, אבנר? רק הימים לנו והלילות להם, רק להם… בלילות כלנו ישנים. בכל המושבות הכל ישנים… ערים רק הם…
– צדקת, זבולון – לחש אבנר: – אנחנו מפקידים בידיהם את עצמנו ואת כל אשר לנו.
– אנחנו לא נדע את יפי הלילה וקסמיו – אמר זבולון: לא נדע את סכנתו ונצחונו… אנחנו ישנים… דמנו נרדם… אין בטחון בשֵׁנה. ישֵׁנים תמיד רק החלשים… עיני אבנר נפקחו לרוחה. הוא הביט אל חברו מבט של התפעלות: הרי אלו היו מחשבותיו ורגשותיו כל הימים והוא לא ידע להביע אותם בדברים…
– זבולון, מה צדקת!
– אבנר… אבנר, זה כבר חפצתי להציע לך דבר מה, ולא החלטתי… נעזוב את המחרשה ואת העדר… והיינו לשומרי המושבות בלילות… את העבודה בשדה תמסור לפועל חרוץ… אבנר, כל האכרים יעבדו ביום ואנחנו נשמור עליהם בלילות… בידינו יפקידו אחינו את עצמם, את רכושם, את כל אשר להם, ולא בידי זר… עיני10 אבנר הבריקו ברק של שמחה ואושר. ככה ישמח האיש אשר מצא פתאום את הבטוי הנכון למחשבה אשר העיקה זה כבר על מוחו והטרידה את מנוחתו. הוא לא הסיר אף רגע את מבטו המלא התרגשות מעל חברו…
– אבנר, בלילה, בלילה כשכל אחינו יהיו נמים את11 שנתם, אנחנו נהיה ערים… האהבת את הליל?… עת כל צל של אילן כמו קושר עליך קשר… כל אבן וכל שיח אורבים לך… והסביבה מלאה חשד ומאות עינים מצפות אליך ומאות אזנים שומעות לך ודממת מות מעיקה עליך… האהבת? ואנחנו נרכב על סוסינו, רובינו בידינו, שוחקים לכל פחד וחרדה. כמה יפה הלילה!
– זבולון – קרא אבנר ויקפוץ ממקומו – תן לי את ידך!
זבולון קפץ אף הוא ויושט את ידו לחברו.
– זבולון, נשבע נא היום שבועת אחים: אחים נהיה לחיים ולמות!
– נשבע, אבנר!
– זבולון, יהי החרמון עד בינינו: שומרים־אחים נהיה מן היום הזה והלאה… רק המות יפריד בינינו, רק המות יפיל את כלי־זיננו מידינו!…
– אמן!…
שני החברים נשקו זה לזה.
– זבולון, הזוכר אתה את דברי חמדן, אשר ספרתי לך?…
– על הדם?…
– כן…
– דבריו צדקו… אבל לא רק בדם – כי אם גם בזעת העובד. בשני אלה תגאל הארץ. ובמקום שזעת העובד ודם הלוחם מתערבים, מי יעמד בפניהם?…
ז
אבנר וזבולון ישבו בשערי ירדניה עם שקיעת החמה, וישמעו את זרמו הלוחש של הירדן. זבולון ספר דבר מה באזני חברו וזה שמע בתשומת לב מיוחדה.
– בטוח אתה, שהראש שלהם דרוזי?…
– כל ‘הלשונות’ מעידות על זה, חקרתי ודרשתי הרבה…
– ואי מכם לא ראה אותו?
– לא. חבורתו מסודרה היטב, אין איש מהם יוצא ביום ואין איש יודע את מחבואם…
– האם הלכתם מסביב להרי גלבוע?
– הלכנו.
– לא יאומן שדרוזי יבוא הנה. הם אינם עוזבים את הריהם, ומי שעוזב, הולך מזרחה.
– הוא מתכון ביחוד אלינו, אל מושבותינו. אינו נוגע בכפרים. ואולי בא בכונה לשם זה?…
– הלא בחרמוניה השלמנו עם הדרוז, ומאז אין איש מהם נוגע בנו לרעה. נפלא הדבר…
– כן נפלא…
– ואתם חוששים להתנפלות מזוינת על גדעוניה?…
– כן. חוצפתם נעשית מיום ליום יותר גדולה. הם משתמשים בהתרגזותם של פלחי12 ההרים על דבר האדמה, שלקחה מהם גדעוניה ומגרים אותם בנו. אויבים לנו עתה מימין ומשמאל. אתמול גזלו פלחי ההרים בקר מן העדר בעצם היום, ורק אחרי תגרה חזקה הוצאנום מידם.
– מעשים כאלה וכאלה קרו בכל המושבות בימים הראשונים לשמירתנו… השכחת את הגנבות בירדניה, בתבוריה, במשמר ובמצפה?… עד אשר נפל פחדנו עליהם…
– כן… אבל לו ראית את חוצפתם ועזותם…. ולו שמעת את דבריהם… רק יד נוקם ונוטר בדבר.
עוד הם מדברים ועינו החדה של אבנר בחנה על פני האופק עמוד של אבק ההולך ומתנשא על פני הדרך.
– זבולון, רוכב אני רואה בדרך הבאה מגדעוניה…
זבולון התעורר וישא את עיניו כלפי מערב־דרום.
– אמנם כן… הרוכב דוהר… לבי מנבא לי שבשורה רעה בפיו… כי כן נדברנו אתמול בעת המועצה: אם יהיה סמן רע, יודיעו לנו.
שניהם קמו ויכנסו אל החצר הקרובה אשר בקצה המושבה. ובעוד רגעי מספר יצאו רוכבים על סוסיהם ורוביהם בידיהם. הרוכב אשר ראוהו מרחוק, התקרב אליהם ויעצור את סוסתו המכֻסה כלה קצף לבן…
– שלום לכם, גבורי החיל!
– שלום, שלום לקרוב ולרחוק!
– ולנו אין שלום…
– מה הבשורה אשר בפיך?
– בעצם היום התנפלו קבוצת רוכבים על הפועלים אשר בשדות גדעוניה ויגרשום מן השדה…
– ואתם?…
– עד אשר באו מן המושבה נמלטו הרוכבים אל ההרים…
– ולא דלקתם אחריהם?
– דלקנו ולא השגנו איש…
אבנר שם מבט של נזיפה ברוכב וזה הוריד את עיניו למטה.
– ואתמול שמעו אחדים מן הפועלים מפי עוברי דרך, כי באחד הלילות הקרובים יתנפלו על גדעוניה ויעשו בה כלה…
– “כלה יעשו בה… נו, נו!” עוד נראה איך יפול דבר – קרא אבנר בהתרגשות ויפן אל זבולון:
– זבולון, אנכי הולך הלילה לגדעוניה… ואתה לך למצפה ושמרת הלילה בשבע עינים את הגורן… עוד כל התבואה בגורן…
– לא, אבנר, כי עמך אלך!
– חלילה לך! מצפה צריכה הלילה לשמירה מעולה… ואנכי – סוסתי ורובי עמדי! ומדי דברו העיף מבט של חבה על סוסתו וידפוק בה. היא נעקרה ממקומה, קפצה ובעוד רגע נעלמה בתוך העמוד של אבק אשר התרומם על הדרך. זבולון עמד רגעים אחדים תפוש במחשבותיו, אחרי כן הניע בראשו, כאלו מתוך הסכמה למחשבה שנולדה במחו ויט את סוסו הצדה לעֵבר פני מצפה.
הרוכב מגדעוניה מהר בעקבות אבנר.
ח
חשך כסה את שדות גדעוניה, אשר לרגלי הרי הגלבע, כשהגיעו אבנר ובן לויתו אל הגבול. צורות ההרים התבלטו מתוך החשך ונדמה שאיזה צללים־רוחות לוחשים על אזני הרוכבים השנים לחש של חשד, כאלו בקשו לגלות להם טפח מהסודות ההולכים ומתרקמים באפלה. ואבנר ידע: צלעות ההרים, הרי גלבע המקוללים, מקום מוכן לפורעניות הם מאז ומקדם. מרחוק נראו לאבנר אורות המושבה הנוצצים במנוחה, וידע: כל דבר אסון לא קרה לה. ויקל לו. פתאום עצר את סוסתו ויתן אות לחברו לעשות כמוהו, אזנו החדה הבחינה בתוך דממת הליל איזו תנועה קלה. וגם סוסתו זקפה את אזניה הקטנות ותניע לאט, לאט בראשיהן החדים. אבנר השח את ראשו על צוארה של הסוסה ויחגור את כל כח ראיתו להבחין דבר במרחב. עינו לא ראתה כל דבר, אבל אזנו תפסה ברור: שאון קל של פרסות סוסים על אדמת הטְרָשִׁים13 אשר לרגלי ההרים.
“יוצאים ממחבואם”… לחש אבנר לנפשו.
הוא ירד לאטו מעל סוסתו וישתטח מלא קומתו ארצה. שוב שלח את מבטו כלפי ההרים. העין לא תפסה כל דבר, אבל האזן לא חדלה משמע.
ויתרומם ויגש אל חברו ויאמר לו בלחש:
– להקת רוכבים אנכי שומע לרגלי ההרים. סִמן רע הוא. לא דרך המלך שמה ולא מרעה. והרוכבים פניהם לצד גדעוניה. שמע את אשר אנכי אומר לך: לך את המושבה. וזאת תעשו: כל גבר חרבו על ירכו ורובהו על שכמו. את כל האורות תכבו, – ואמרו ישנים אתם. ויצאתם מאחורי הבתים וחכיתם דום ורק אם יתקרבו אליכם כמטחוי החֵץ, ויריתם כלכם פעם אחת. תתכונו אל רגלי הסוסים ולרגלי הרוכבים. הזהרו מן הנפש, ואל תתרחקו מן הבתים, פן שמו אורב לנו מן הצד השני, והיה כי תתרחקו ויהיו לכם אויביכם מפנים ומאחור.
– ואתה?…
– אנכי אשאר בזה, אתחקה על עקבותיהם. ואם אראה כי טרם התכוננתם ועצרתי בהם בזה עד כי תתכוננו.
– לבדך!…
– אַל דברים! אל המושבה. וכי תשמעו יריות פה, אל תמושו ממקומכם כל עוד לא תהיו נכונים. בקרנות הבתים תאחזו ואל תצאו. אתם תראו אותם והם לא יראוכם.
ומדי דברו הוציא שקים מן השקים שעל סוסתו, ויקשר בהם את רגלי סוסתו של חברו לבל ישמע קול שעטתה.
החשך בלע את הרוכב. אבנר נשם נשימה עמוקה, כמו רָוח לו. הוא העביר בידו על חלקת צוארה של סוסתו, כאלו זרזה לעמוד לימינו בעת צרה והיא העמידה בו את עיניה הגדולות והעגולות המלאות מסירות אין קץ. את רגליה אין אבנר צריך לקשור בשקים: היא יודעת את הלכות הליל. כחתול תתגנב ללכת ושעטתה לא תשמע. אבנר אהבה על זה כפלים.
לבו של אבנר פחד ורחב. הוא ידע שהפעם מתרחש מסביבו דבר אשר יעמידהו בנסיון. היעמוד?… עינו בחנה בחשכה, במרחק של ערך מאה צעדים, עץ. וירכב ויט לאט את סוסתו כלפי העץ. ויעמוד מאחוריו ופניו אל ההרים.
“אם יהרגו את הסוסה – אתבצר על העץ”.
מחשבתו נפסקה. השעטות נעשו ברורות יותר ועינו כבר התחילה להבחין במרחק את צללי הרוכבים…
“האמנם?… לא חשבתי, שהם כה קרובים…”
אבנר וסוסתו הפסיקו את נשימתם. הוא השח את ראשו ויבט. כן. אלה הם צללי הרוכבים, ההולכים ומתקרבים. ידו הסירה את הרובה מעל שכמו ויבחינהו רגע בעיניו ויכוננהו מול הרוכבים…
הרוכבים הגיעו עד לעומת העץ. מבטו של אבנר פנה כלפי המושבה. האורות נוצצו כבתחלה.
“טרם התכוננו…”
לחצה דאגה את מחו.
“לעצרם”… צוה עליו איזה קול מפנים נפשו. ויתן אות ליושבי המושבה כי יתכוננו.
– אוּ – אוּ! צעקו הרוכבים בהפתעה ויעמדו.
– לנו או ל’יהוד'?…14
– הטו הצדה, או כי יפגע בכם חצי!
עוד טרם גמר אבנר את דבריו וחץ שרק, חצה את האויר ויתקע בין ענפי העץ15, ובו ברגע עף חצו של אבנר ויפגע ברגליה של אחת הסוסות ותהמה מכאב ותתרומם ותפיל את רוכבה ארצה…
– רובהו של חַמְדָן! בוגד!… קרא פתאום קול של הפתעה מבין הרוכבים ויקפוץ למול אבנר.
“היכן שמעתי את הקול הזה”?…
וידפוק אבנר בסוסתו ויצא לקראת אויבו. שני הרוכבים התנגשו זה בזה.
זוג עינים שחורות ומלאות שנאה ובוז נתקעו בפני אבנר.
– אַ!… אתה!…
חרבו השלופה של הרוכב התנוססה על ראש אבנר…
– עבד־אללה!… – מחצה מחשבת־חץ את מח אבנר. אש הוצתה בדמו, ויור ישר אל לב הרוכב. אש הבריקה ותאר את פני הרוכב שֶעֻווּ. הוא לא הוציא אף קול צעקה מפיו ויפול מלא קומתו, כמשא כבד, מעל סוסתו ארצה. הרוכבים צעקו צעקה של בהלה ויתנפלו על אבנר. ובאותו רגע נשמעו יריות תכופות מעבר ההרים וקריאות:
– הננו!,,,
אלה היו זבולון וחבריו.
ט
לסוף שבוע ימים בא רוכב אל ירדניה ודברים בפיו אל אבנר מאת חמדן:
– אל תירא. ומנקמת משפחתו של עבד־אַללה אל תֵּחת; אחיך וגואל דמך חי.
-
שבט היושב בהרי הלבנון ולרגלי החרמון. ↩
-
שבט היושב בסביבת צור וצידון ועל הרי נפתלי. ↩
-
כובע. ↩
-
מעין מטפחת. ↩
-
במקור “אולי” – הערת פב"י. ↩
-
במקור “ממעקי” – הערת פב"י. ↩
-
מַרְטין – רובה צבא. ↩
-
במקור “תרם” – הערת פב"י. ↩
-
במקור “ומזויונים” – הערת פב"י. ↩
-
במקור “עינו” – הערת פב"י. ↩
-
במקור “עת” – הערת פב"י. ↩
-
עובדי האדמה. ↩
-
אדמת סלעים. ↩
-
ליהודים. ↩
-
במקור “העף” – הערת פב"י. ↩
יהודה
מאתמשה סמילנסקי
א
צללי הערב ירדו בבת אחת על פני כל הארץ. יהודה ישב לחוף הים תפוש במחשבותיו ולא הרגיש במעבר המהיר שבין היום והליל. וכשהתעורר ממחשבותיו תקפוהו הצללים מכל עבר. מראה הים, אשר היה לפני רגעי מספר כחול, הפך שחור. גם החול הכתום אשר לרגליו נעשה שחרחר. איזו חרדה פתאומית תקפה את לבו, והוא לא ידע פתרונה. הוא אמר לצחוק לו לעצמו על חרדה זו, ולא יכל. הצחוק כאלו נתאבן על שפתיו.
– אין דבר!… – אמר בקול רם. וצלצול קולו עלה כה יתום ועגום בתוך הסביבה הריקה והשוממה, שהבהיל עוד יותר את לבו.
– מה זה היה לי?… – שאל שוב בקול רם, אף כי ידע היטב את סבת חרדתו: הן הוא היה עכשיו יחיד על חוף הים, במרחק של שעה וחצי מן המושבה. והדרך שוממה ומלאה חול ובצות. ובין לגבעות החול – אהלי הבידוים, השומרים עֶברה למושבה על אשר תפשו את האדמה שהם חרשוה וזרעוה קודם. ובבצות רובצים חזירי־בר – לפי דברי הבידוים – והבצות עמוקות הן ורק שבילים צרים עוברים ביניהן.
– איזה שד מתגרה בי היום?… זה צחוק!…
ושוב צלצל קולו כה יתום ועגום בתוך הסביבה הריקה. וצחוקו, אשר בא אחרי קול הדברים, היה עלוב וחסר־בטחון.
בקפיצה אחת נגש אל סוסו, הקשור אל אחד הסבכים הבודדים אשר על החול, התיר את קשורו, שם רגלו הימנית ברכֻבה ובקפיצה מהירה עלה עליו.
– יאללה!
חרדת הרוכב לא נגעה בסוסו. הוא היה שקט מאד. ובצעדים מדודים יצא לדרכו. ומנוחתו של הסוס השפיעה גם על יהודה: הוא הרגיש את עצומו יותר בטוח, על שפתיו הופיע בטוי של רצון, ויִפֶן אל עבר פני הים, כאלו בקש לברכו לפני לכתו ולהודות לו על השעות הטובות, אשר התיחד עמו לפנות ערב. הים השתרע עטוּף עלטה. ומתוך העלטה התבלט לבֶן הגלים, אשר השתברו אל סלעי החוף. ועלטה זו וקצף זה של הגלים, כאלו רעמו פניהם אל הרוכב, כאלו כעסו עליו על עמדו בשעת ערב גלמוד על שפת הים ומפריע את בדידותו הקודרה. לחשו של הים היה מלא איזה רגש חשוד.
ושוב תקפה החרדה את לבו. לאט, לאט הפנה את פניו מעל הים, כאלו פחד להפנות לו את ערפו בפעם אחת, וידחוק ברגליו את סוסו. זה התפעל לתנועתו הבלתי רגילה של בעליו, אשר יחס של רוך וחבה היה ביניהם כל הימים, ויעש ברגליו איזו תנועה משונה, כאלו אמר לבעוט במי שהוא, ויקפוץ קפיצות כבדות אחדות בתוך החול הרופף, ויחזור שוב להלוכו השקט. הקפיצות המשונות של הסוס טלטלו את כל גופו של יהודה. חרדת נפשו גדלה ביתר שאת. הוא בקש לזרז ולאמץ את עצמו, אבל קולו מת על שפתיו עוד בטרם יצא לחללו של עולם, כל דהרת סוסו העירה בו רעד קל מבלי אשר יכיר בזה. בתנועה אינסטינקטיבית משך לאחורו את רסן הסוס, כאלו אמר לעצרו כי יעמד ולא ישמיע את שעטות פרסותיו הרחבות והכבדות.
ושוב השתומם הסוס לתנועתו של בעליו ולא נכנע לרצונו: פשט את ראשו לפניו, משך את הרסן מידי רוכבו וימשיך את צעדיו השקטים, הרחבים והבטוחים.
פתאום עמד הסוס. עמד והרים את ראשו מתוך שאלה ותמהון. אזניו הקטנות נזדקפו, סמרו. מה היה לו?… גם יהודה הרים את ראשו ומבטו חדר אל תוך מרחב האין־סוף אשר מסביב. היכן הוא? עלטה כבדה כסתה את פני כל הארץ. הוא אִמץ את כל כחותיו והסתכל ולא ראה דבר. רק את ראשו ואת אזניו של הסוס ראה, ולפניהם תהום העלטה. על פני השמים רחפו עבים קלים ושחורים, המבשרים את קרבת בֹא היורה הראשון, ויכסו את הכוכבים ויבלעו את אורם אל קרבם. יהודה לא ראה דבר, אבל הרגיש, כי ממנו והלאה מתחיל מורד. הוא הרגיש, שעומד הנהו במקום תלול ומלפניו משתרע עמק. ונדמה לו, שאזנו תופשת מתוך אותו העמק איזה קול המיה דקה, איזה לחש חדש… מה זה?… ויזכור וידע: הלא אלו הן הבצות… פה מתחילות הבצות הרחבות, המבדילות בינו ובין המושבה. איך ימצא בחשכת הליל את השבילים הצרים העוברים בתוכן? ופתאום הרגיש איזה דבר קר, אשר נגע אל לבו פנימה, חדר אל תוכו וימלא את כל נפשו. רעד קל עבר בכל גופו. ויזכור כי בעודנו נער שמע בכפרו מפי אכר זקן אחד: כשחשכת הליל תתקף אותך לפתע פתאום וסגרת את עיניך היטב, היטב והואר לך.
ויסגור את עיניו וילחץ את השמורות בחזקה. ויתחלחל: עיניו ראו את אמו. היא עומדת סמוכה אל האח. ידיה מאחוריה על גבה. ועיניה מסתכלות ישר בו. ועיניה כה עגומות וכמו מתפללות בלא מלים…
ויפקח את עיניו בבהלה. מה היה לו? הלא אמו כה רחוקה, רחוקה! מעבר לימים. מה החזון המוזר הזה אשר הבעיתו?… זעה קרה עמדה על מצחו. ומסביב שלטה העלטה כמו קודם. וסוסו עמד כמסומר אל מקומו. ראשו מורם למעלה וראשי אזניו הזקופות מתנועעים לאט, והנה נדמה ליהודה שהוא רואה מרחוק בתוך החשך ניצוצי אש.
– בודאי אלה הם אורות המושבה – לחשו שפתיו לחש חרש. ויקל לו מעט. הנה פה מעבר מזה גבעות החול, ושם מעבר ההוא המושבה, ובאמצע – הבצות… רק יעברו ועמדו רגליו על אדמת המושבה.
הוא דחק דחיקה קלה את סוסו. זה חרד כלו. חרדת רוכבו עברה גם אליו. ובלי חשק, כאלו כפאו שד, נתק ממקומו; רגליו דרכו בכבדות. יש אשר נכשל, יש אשר נסוג לאחור ויאחז את דרכו הצדה: פעם ימינה ופעם שמאלה. יהודה ידע: הוא יורד מגבעות החול ומתקרב אל הבצה. ובחוסר הבטחון של צעדי סוסו הכיר, כי אבד דרכו וסוסו תועה בלי דרך. וישתומם לו לעצמו: פחדו סר מלבו ומקומו ירש אומץ הרוח אשר יבא בשעת סכנה. הוא ידע ברור את מצבו: סכנת מות מרחפת על פניו להטבע בבצות, להיות טרף לשני החזירים או לההרג בידי הבידוים. והמחשבה הברורה הזאת לא הפחידתו הפעם. להיפך: מנוחת נפשו שבה אליו ואיזו רוח של גבורה לבשתו. לבו נתמלא. כל חושיו התעוררו. הוא הרגיש את עצמו חפשי על סוסו, חפשי בכל תנועותיו. ואיזה חשק נתעורר בו: להתגרות במי שהוא, להלחם.
אז עמד על מקומו, כאלו נתכון כלפי אויבו הסמוי מן העין וישאף מלא ריאתו מאויר הליל הקריר.
רגלי הסוס יצאו מתוך החול ויעמדו על אדמה קשה. הוא נגש אל הבצות. ריחן הלח והטרי עלה באפו. הוא שמע בחוש את רחש הסוף, ויש אשר נראה לו, כי הוא רואה אותו. הוא שמע את רחש הרמשים ומרחוק הגיע לאזנו קרקור הצפרדעים.
יהודה עצר שוב את סוסו. הוא העביר את מבטו לכל הצדדים, וישח את ראשו לארך צוארו של הסוס ויתאמץ לחדור אל תוך החשך. הוא בקש להתרכז ולמצא את נקודת עמידתו, אבל לשוא היה כל עמלו. פעם נדמה לו שהמושבה לפניו, פעם – שהיא לימינו ופעם – לשמאלו, עד כי נבוך כליל במחשבותיו, אבל אומץ לבו לא אבד. הוא היה שקט ולבו נכון בקרבו. ויזכור את האורות אשר ראה מגבעות החול ויחליט:
שמאלה!…
הסוס נכנס לבין הבצות. הריח הלח גבר. ריח של מים עומדים, של עשבים נרקבים, האויר נעשה יותר קריר וטחוב. הסוס צעד לאטו. הוא הלך בשביל צר מאד ולא סלול, אבל יהודה התנחם. אולי יביאהו שביל זה אל השביל הגדול. רגלי הסוס טבעו לפעמים קרובות בבוץ, לפעמים נכשלו באיזה חריץ. ולפעמים עמד הסוס כאלו מתוך החלטה גמורה לא ללכת קדימה. ובעמל רב היה יהודה מכריחו לזוז ממקומו.
פתאום זקף הסוס את אזניו מתוך בהלה וירתע לאחוריו ויעמד. ובאותו הרגע עצמו הבריק לנגד עיני יהודה ברק של מבט־אש ואיזה דבר גדול ושחור קפץ בבהלה ממולו של הסוס אל תוך הסוף, ויעלם.
עיני יהודה חשכו עוד יותר. לבו כאלו התרוקן, ואחר שב והתחיל פועם בחזקה. אבל הרגשתו זו לא נמשכה אלא רגע קט. מנוחתו שבה אליו וימשוך בכל כחו את סוסו ויטהו הצדה ימינה. ובאותו רגע קפץ שוב דבר־מה שחור וגדול דרך אותו המקום, שעמד שם קודם הסוס ויעלם בסוף…
– “מה אלה?… חזירים?… ואולי איזו חיה אחרת?…”
יהודה דפק בחזקה בסוסו. זה עשה בעל־כרחו שנים־שלשה צעדים ויעמוד. וידפוק בו שוב, ואולם הסוס התעקש ולא מש ממקומו. ויכעס יהודה על סוסו העלוב ויכהו בכל כחו בשוט אשר בידו. זה נזדעזע כלו, צעד קדימה ונרתע לאחורו בכל כחו.
– לעזאזל… יאללה!
ושוב הכה את סוסו בכל כחו. הסוס נדחק לפניו, כאלו עמד לפני קיר לא־נראה ושתי רגליו טבעו בבוץ עד לברכים. יהודה נבהל, צעק וימשוך את סוסו לאחורו בכל כחו. זה התאזר בכל מאמצי כחו, נרתע ויקפוץ הצדה ושוב שקעו רגליו בבוץ… עוד פעם נרתע ויקפוץ ויעמוד במקומו הראשון. הסוס ורוכבו רעדו שניהם, כאלו אחזתם קדחת, וינשמו בכבדות.
העננים השחורים התפזרו והכוכבים יצאו ממחבואם ויפיצו אור כהה על כל הסביבה. לעיני יהודה נראה האור הכהה של הכוכבים כאור שבעת הימים. עיניו התרגלו אל חשכת הליל ויבחינו את אשר לפניו. אבל האור לא הוסיף שמחה אל לבו. הוא נוכח שתעה ימינה מדרכו הנכונה ונכנס אל לב הבצה הגדולה. מסביבו, מכל עבר, השתרע שחור הבצה, ולא ראה לא את ראשיתה ולא את אחריתה. הוא ישב על סוסו הרועד והנושם רָמוֹת, ולא ידע לאן להטותו: ימינה או שמאלה, קדימה או אחורנית. מכל מקום היתה צפויה לו סכנה: להטבע וסוסו עמו. הוא ידע שבמקום הזה עמוקה הבצה מאד. מאין תבוא עזרתו? המושבה רחוקה, ואם יקרא לעזרה, לא ישמעו לו. וגם לקרא בקול פחד: פן ישמעו יושבי האהלים והתנפלו עליו… ללון הלילה בזה?… ומי יערוב שלא תתקפהו שנה ולא יפול מעל הסוס? ומי יערוב לו בעד חזירי־הבר?…
“מה יעשו הורי כשתבא אליהם הבשורה הרעה על מיתתי המשונה?…” – מחצה מחשבה את מוחו, וירגיש, כי עיניו נתמלאו דמעות חמות… ולבו הקשה נעשה פתאום רך, כאלו רק עכשיו נתגלה לו כל מורא מצבו. נלאה הלב לשאת את כובד המשא של יסוריו… רגש של חמלה עמוק תקפתו: חמלה לאבותיו, חמלה לו לעצמו… הלא עודנו כה צעיר לימים, בן שבע־עשרה… למה הגיע לו ככה?… והוא כה קוה, כה האמין…
ויתעורר יהודה ממחשבות־הבהלה ויזדעזע כלו, וימשוך שוב את רסן סוסו וידחוק בו. הסוס לא נע ולא זע ממקומו. ויזכור יהודה את אשר קרהו לפני רגע ויחדל; ידיו שוב רפו…
– אבדתי…
המלה האחת הזו נמלטה כאלו מאליה מפיו, וכשהגיעה לאזנו נדמה לו שאין זה קולו… והקול היה כה עגום ורווי איזו תוגה חרישית עמוקה… ופתאום עמדה לפניו תמונה אחת כמו חיה:
על חוף הים עומד אביו ופניו נטוים אליו והם מלאים געגועים אין קץ, ובתוך עיניו האפורות עומדת דמעה… וטובות הן עיניו ורכות שלא כדרכן… ויבהל ממראה עיניו.
“מה זה היה לי?… החולם אנכי חלומות בהקיץ?”…
ושוב תמונה חיה לנגד עיניו:
באולם האכילה, ליד השלחן, יושבת אמו. החדר מלא דמדומי ערב. על השלחן לפני אמא כוס תה. הכוס מלאה. התה כבר הצטנן, ואמא יושבת סמוכה בשלחן, ידה האחת תומכת בלחיה והשניה מקשת לאט, לאט בכף הקטנה. ועיניה השחורות עומדות בנקודה אחת בקיר ואינן זזות ממקומן. בעינים עומדת דמעה. והפנים עגומים, עגומים… ופתאום נפלה הדמעה מן העין, נפלה ועמדה על השלחן… ולאחריה באה ונופלת עוד דמעה… ועוד דמעה…
– יהודה שלנו עובד בודאי, עכשיו, בשדה…
הרי זה קול אמו…
יהודה חרד כלו ויתעורר. לבו נתכוץ ואיזה דבר חם נגע בו. וירגיש כי דבר מה לח צורב את לחיו…
“מה זה?… דמעות?”…
ולבו נעשה רך כדונג. והדמעות נוזלות, נוזלות בלי הפוגה. מאין באו כל הדמעות הללו ומדוע כה חמות הן?…
“לו ידעו אבא ואמא היכן אנכי ברגע הזה…”
ונדמה לו ששערותיו סומרות.
– האמנם אמות פה בבצה זו?…
קול עצמו זרזו וכל חלומותיו עפו, התפזרו ואינם. המציאות הנוראה נצבה לנגד עיניו בכל איומה…
נדמה לו, שנֵצח שלם כבר עבר עליו מרגע דרכו בתוך הבצות. וברגע הזה הבריק רעיון בלבו: הוא נזכר שוב במה ששמע פעם אחת. בעודנו נער בכפר, מפי אכר אחד: בחורף, כשתתעה מן הדרך בסופת שלג – והסרת את הרסן מעל סוסך ונתת לו לבקש את הדרך וללכת כחפצו… יהודה נמלך רגע והחלטה גמלה בלבו: בתנועה מהירה הסיר את הרסן ואת המתג מפי הסוס… זה הניע בראשו אחת ושתים כתמֵה לשנוי שבא במצבו שלא בזמנו, ולאחרי כן הושיט את צוארו, זקף את ראשו ויריח באויר: אחר הוריד את ראשו עד לקרקע, משש בשפתיו באדמה הלחה, נחר בנחיריו ויָרַח בה… וירתע לאחורו צעדים אחדים ויעמוד. רגעים אחדים עמד בלי נֹע. ושוב הוריד את הראש עד לקרקע, הריח בה ויתלוש בראשי שניו דשאים אחדים ויכַרסמם במנוחה… עברו עוד רגעים אחדים, רגעים קשים. יהודה התחיל מפקפק בעצתו והספק אוכל את לבו. ופתאום הרים הסוס את ראשו כמתוך החלטה גמורה, הסב את כל גופו וישב בצעדים קטנים, אבל בטוחים, אחורנית בדרך אשר בה.
“הוא חוזר אל הים…” נבהל יהודה, ויושט את ידו לעצור בסוסו, אבל ידו נפלה מאליה. “ילך באשר ילך… כאשר אבדתי, אבדתי”.
והסוס הוסיף ללכת בבטחה. צעדיו נעשו יותר ויותר רחבים. הוא הלך, כשראשו מורד למטה עד לקרקע. יש אשר יעמוד רגע, ינחר בנחיריו, יריח ושוב ילך קדימה או יפנה הצדה. ויש אשר יעמוד ותלש מן העשב אשר בדרכו ולעס והלך הלאה. והרגעים נמשכו ויהיו בעיני יהודה כשעות ארוכות. הוא ידע, שהסוס לא חזר אל הים, אלא בוקע לו דרך באמצע הבצות. יש אשר רעדה תאחזתו את כלו. נדמה לו כי משני עבריו רובצת תהום, וכי צעד בלתי נכון אחד של סוסו יפיל אותו ואת רוכבו אל התופת. ואיזה רצון עז של חיים נתעורר בו, איזה רצון לא לנפול, להנצל ולשוב בשלום אל מושבתו… החיים נראו לו כה יפים, שם רחוק, רחוק במושבה, כה מלאים קסם ואור…
הוא נלחץ יותר ויותר אל סוסו. בטיחותו בו הלכה וגדלה. ויביט אליו מתוך חבה ויראה, מתוך תקוה ופחד…
ופתאום עמד הסוס, הרים את ראשו וכאלו שאף אויר לרוחה ויצעד צעדים מהירים ובטוחים הלאה…
– יבשה!… חלפה מחשבת־חץ במחו של יהודה. ואמנם, הריח הלח והטחוב הלך ונמוג. ומבטו התחיל מבחין באדמה קשה מסביבו. איזה משא כבד נפל מעליו וישאף במלא ריאתו, כאלו רוח לו מלחץ נורא אשר העיק על לבו…
“האמנם נצלתי?…”
ובאותו הרגע עמד הסוס, זקף את אזניו כמתוך פחד, וצהלה של שמחה פרצה מפיו. ומתוך החשך צהל לקראתו עוד סוס. ושלש צורות של רוכבים התבלטו מתוך העלטה.
– יהודה?!…
– דוד!…
זה היה חברו של יהודה, והשומרים שיצאו לבקשו.
ב
יהודה הקיץ משנתו מתוך פחד ויפתח את עיניו לרוחה: מה קרא לו?… באהל עמד חשך, עמדה דממה, ורק מן המטה השניה הגיעה לאזנו נחרתו השקטה של דוד. אך מה הוא הדבר, הלוחץ כל־כך את ראשו?… הוא התרומם לאטו וישב. ראשו היה סחרחר. וכל אבריו כאלו נמלאו איזו כבדות. מה זה?… ופתאום נזכר ויוקל לו: הרי סכנת מות רחפה על ראשו, הוא תעה בבצות… עיף הנהו מן היסורים והטלטול… וישכב שוב ויתכסה בשמיכתו הקלה.
צמרמורת עברה דרך כל גופו. וירעד כלו. שניו התחילו נוקשות זו בזו…
“איזו רוח של שטות נכנסה בי… עכשיו, כשעברה הסכנה, הנני רועד מפחד… כמה עיפתי…”
יהודה התכוץ כלו תחת שמיכתו, התכסה ויעצם את עיניו בחזקה, כאלו בקש ליַּשֵן את עצמו בעל־כרחו. אבל כרגע פקח את עיניו בבהלה: שני חזירי־בר מקלחים רפש וטיט מכף רגלם ועד ראשם עם עיני זעם נוצצות קפצו לקראתו לבלעהו חיים…
“השד יודע מה זה!” – גמגם ולא ידע את נפשו.
הוא התהפך על צדו השני. איזה גל של חום עלה כמו מבהונות רגליו, ויעבור עליו על כלו וימלאהו על כל קרביו ועד לראשו הגיע. החום הכה עליו בחזקה, והלחץ, אשר לחץ את ראשו גדל כפלים…
“האם אישן הלילה, או לא?…” – רגן יהודה על עצמו ויתמלא התרגזות. על עצמו התרגז ועל עצביו, אשר לא עמדו בנסיון. ושוב עצם את עיניו, בהאמינו כי שלום לו, ורק איזה כח מן החוץ מתגרה בו. אך כרגע פקחן שנית, פקחן בפחד גדול מן הראשון. ויתרומם בהחלטה גמורה וישב…
– דוד… – לחשו שפתיו כמו מאליהן, אבל כרגע עצר בו בעצמו.
“הילד אנכי, כי אעירהו לשמור עלי?…”
ושוב שכב על מקומו ויתמודד לכל אורך המטה. ידיו ורגליו, מן הבהונות ועד ראשיהן, היו שבורות, קצוצות, באין מתום… ושוב עברה צמרמרת גדולה מן הראשונה, ותתקף את כלו ותכוץ את כלו; ועוד כלו רועד מקור והנה בא גם גל של חום וישטפהו ויבלעהו. ועל ראשו הכה דבר־מה כמו בפטיש, הכה, הכה, בלי הרף. כל פניו נעשו נלהבים ועיניו כאלו גדלו, לשונו דבקה לחכו – והיא כה יבשה – חרוכה…
“מה זה היה לי?… החליתי?…”
ואיזו הרגשה קשה התגנבה אל תוך לבו ואיזה קור פנימי מלא את נפשו. ועוד הפעם התהפך על צדו ויתכוץ ויתכסה היטב, היטב.
“לא… אין זו מחלה… רק עיפות… עיפות… לישון, לישון!…”
והקור והחום הוסיפו לתקוף אותו חליפות. ויש שתקפוהו יחד, והוא לא ידע, המן הקור או מן החום קשה לו כל־כך. יש אשר כבד עליו הלחץ והכאב עד אשר אמר לצעוק ולקרא לעזרה. ופתאום יש אשר יוקל לו ואיזה חום נעים ממלא את כל קרבו… אבל הפטיש שעל גבי רקותיו אינו מפסיק להכות…
ושוב חוזר הכאב…
ושוב נסה יהודה ליַשֵן את עצמו, להכריח את עצמו לישן, ולא יכול. הוא התפלל בעומק לבו לשֵינה, שתבוא לגאול אותו מידי יסוריו – והיא לא באה. ועל אפו ועל חמתו היתה מחשבתו עֵרה. מחשבות וזכרונות באו עליו, תקפוהו ולא פסקו אף רגע. ויש אשר מחשבה אחת נתקעה במוחו כמסמר ולא יכל להחלץ ממנה…
– יהודה, התבשר!… אביך ואמך באו לידי הסכמה: מוטב להם שתלך לפלשתינא ‘שלך’ מאשר תכנס לאסכולות ‘שלהם’…
יהודה משתאה לו לעצמו: מי הוא זה אשר דבר עכשיו באזניו את הדברים האלה?… הלא אלה הם דברי הגזבר אשר לאביו. שבשרהו לפני שנתים?…
ותמונת־זכרון שוטפת ובולעת את יהודה:
הוא רץ כחץ מקשת מבית־החרשת, אשר שמה נתבשר הבשורה, אל הבית…
ולבו מלא חבה על כל גדותיו לאבותיו, חבה והתרגשות…
נפעם עמד על מפתן האולם: אבא יושב על כסאו; על פניו הכבושין בעתון מאפילה קדרות כבדה. אמא יושבת סמוכה לשלחן וכלה רטובה מדמעות וכאלו נמסה מבכי… וכשראתה אותו הביטה אליו במבט של כאב ויאוש, כאלו תחבו ברגע זה חרב חדה אל לבה… וקול בכי מר פרץ מפיה…
יהודה נרתע כלו ממשכבו. נדמה לו, שקול הצריחה של אמו נוקבת את אזניו. הוא התרומם וישב על מטתו. הוא היה כלו חם. ויחד עם החום עברו לרגעים גלי קור דרך כל גופו.
“אולי התקררתי?…” – חלפה מחשבה דרך מוחו. אבל הוא לא חפץ להשלים עמה:
“עיפתי… פשוט עיפתי מהתעוררות…”
וישכב, ויתקפל כלו, ויתכסה בהחלטה גמורה: לישון, לישון, לישון…
ושוב עמדה תמונה לנגד עיניו:
המרכבה עומדת רתומה לפני פתחי הבית. אבא מתהלך בחוץ מעבר למרכבה בצעדים רחבים ומהירים, כאלו הוא נחפז מאד לדבר־מה. מסביב למרכבה התאספו כל השכנים ונושאי המשרה של אבא. כלם עומדים דומם. ובפתח הדלת מבחוץ עומדת אמא. כלה נתכוצה, קָטנה ותהי כילדה. ופתאום נפלה על צוארו ודבקה כלה בו ונשיקה חמה, חמה ורטובה ומלוחה מדמעות, נחתמה על פיו…
– בני…
ותצנח בלי אונים ותפול על המפתן…
“אלי, מדוע איני יכל לישון?… תן לי שינה!…”
… המרכבה נחפזה, נחפזת. כבר נעלם ביתם. נעלם הכפר. נעלמה ארֻבת בית־החרשת הגבוה. משני העברים עפים ונסוגים לאחור השדות. הרגעים כה קשים, קשים ונמשכים בלי סוף… ואביו יושב על ידו ושותק שתיקה קשה. על פניו זוחלת דמעה גדולה, גדולה ונופלת אל תוך זקנו ומסתבכת בין שערותיו… מרחוק כבר נראתה על פני השדה הרחב התחנה הקטנה… פתאום הסב אליו אבא את פניו, הביט בו ויאמר:
– יהודה… יודע אתה, מה עשית לאמא?…
ודמעות מחניקות את קולו…
דרך הסדקים התחילו חודרים אל האהל קוי־אור. יהודה הביט בתמיה ובפחד אל הקוים האלה: העבר הליל… האתא בקר?… ואיזה דבר הפחידו. הוא אמר להתהפך על צדו ולא יכל. כלו נעשה כבד כאבן. וכלו בוער באש, ועיניו פעם תחשכנה ופעם יבריקו לפניהן ניצוצין, ניצוצין… אנחה קשה פרצה מפיו וחשך כבד כסה את כלו…
ג
לאזנו של דוד הגיע מתוך שֵינה האנחה הממושכה והקשה של יהודה. הוא הקיץ בפחד ויתרומם וישב על דרגשו ויסב את פניו אליו. זה שכב פרקדן, פניו למעלה אל התקרה, עיניו הפקוחות תועות ופניו פני להבים.
– יהודה!… – קרא דוד בבהלה, קפץ ממקומו ויגש אל מטתו של חברו. יהודה הפנה אליו את פניו ויבט בו מבט מוזר כאלו לא הכירו, ויוציא מפיו איזה גמגום.
“קדחת…” – וצִננה את לבו של דוד מחשבה ברורה. ויזכר את אשר היו אומרים לו שכניהם בני פסגה:
– הבצות שבעמקיה אינן מבטיחות כל טוב. הקדחת תעשה בכם שַמות…
“הצדקו בני פסגה?… האמנם בא הדבר?…”
מחשבות הבהלה הללו לא נמשכו אלא רגע. ויתעודד. דוד ידע מה לעשות במקרים של קדחת, וידע את אשר לפניו. מיד לקח קערה גדולה מלאה מים, שם בה שתי מגבות, הרטיבן היטב־היטב, סחטן, הניען רגע באויר למען תתקררנה, את האחת שם על מצחו הבוער של חברו ואת השניה שם על הדלת הפתוחה.
יהודה נזדעזע כלו כשנגעה התחבשת בראשו ויהָפך על צדו. דוד אחז בו וידו כאלו נצרבה מחום גופו…
“רופא?…” – חשב דוד ויזכור, כי הרופא שבפסגה הסמוכה הבטיח לבוא אל מושבתם החדשה בכל מקרה קשה. ויצא דוד מעבר לפתח האהל, אשר עמד רחוק ונבדל מכל יתר האהלים וישרוק פעמים שריקה של קריאה לעזרה. ובעוד רגעי־מספר באו אל האהל צעירים אחדים ופניהם מלאים פחד וחרדה:
– מה קרה?
ולא הוסיפו לשאול. הם הביטו אל יהודה ופניו הבוערים כאש הגידו להם את דבר החרדה ויעמדו על מקומותיהם כמאובנים.
– קדחת?…
– כנראה… קדחת קשה מאד…
– האמנם?…
– חברים – פנה דוד אל הצעירים: האחד מכם יחבוש את הסוס וימהר לפסגה… והשני ילך לבקש בין האהלים מודד של חֹם…
לאחר רגעים אחדים עמדו כל גרי המושבה החדשה מסביב לאהלם של שני החברים. השמועה על קדחתו הקשה של יהודה עברה בין האהלים המעטים וכל המתנחלים באו נבהלים וחרדים.
כלם פחדו מפני הנבואות הרעות שנבאו לבצות אשר במושבתן וכלם חכו בלב מלא פחד וחרדה אל הסמנים הראשונים. והנה בא האות… יהודה, הצעיר שבכל החבורה, והחביב על כלם, היה הראשון… נמצא גם מודד חֹם ודוד לחש בקול חרד לעומדים עליו:
– ארבעים וחצי…
עברו שעות קשות של צפיה לרופא. כל הקהל עמד מסביב לאהל, שותקים וכלם מְדֻכָּאִים. אין אחד מביט אל פני השני ואין חבר לוחש דבר מה באזני רעהו. אלה עומדים ואלה יושבים ואלה מתהלכים ופניהם קודרים. כלם שכחו את כל עניניהם ורק מחשבה קשה אחת עמדה במוחות כלם: האמנם… האמנם באה הרעה אשר יגֹרו? בצאתם מן האהל היו פונים אליהם כל העומדים בחוץ בשאלה של דומיה וגם אלה ענו בדומיה…
לחולה לא הוקל. הוא התהפך מרגע לרגע על משכבו. התהפך בעמל רב כאלו דבר מה לחץ אותו, ומפיו היו נמלטות לעתים קרובות הברות מקֻטעות. הברות של צעקה, של פחד, של בקשה ושל תרעומה…
התחבשות לא הורידו את החם. כל פניו של יהודה היו אדומים, כאלו הוצתה בהם אש להבה. דוד פחד לבחון עוד הפעם את גודל החום, נדמה לו שהחום הולך וגדול…
לאחר שעות אחדות של צפיה בא הרץ מפסגה ובשורה רעה בפיו: הרופא הלך לחיפו וישוב רק לפנות ערב. והרוקח נתן לו סמי־מרפא בשביל החולה.
– מבלי אשר ראהו? – נשמעה תרעומה מתוך הקהל. ופני דוד נעשו רצינים וקשים יותר משהיו.
– אולי ללכת ליפו?… – נשמע עוד הפעם קול מתוך הקהל.
– יפו? מיפו ישובו רק מחר בערב… והרופא מפסגה יבא בלילה…
– אנסה… – החליט דוד ויעשה כפקודת הרוקח מפסגה.
הרפואות עשו את פעֻולתן. לפנות ערב ירד החום. בינתו של החולה, שהיתה נסתרה כל היום, שבה אליו. ואף מנוחתו שבה. האהל נתמלא אנשים וכלם הביטו אליו במבטים של שמחה ואושר. אחת מבנות המתנחלים הביאה מעט חלב מבושל. יהודה שתה גמיעות אחדות לשמחת כל המסובין.
עם בוא השמש הוקל ליהודה עוד יותר. החם ירד לגמרי. פניו היו חורים, חורים. ועל חורת הפנים רחפה אֲרֶשֶת קלה של רצון של נחת־רוח. הוא התחיל מדבר ושואל. חברו הגדול ממנו גזר עליו לשתוק ועל אזהרותיו היה עונה לו במבט של חבה.
– זאת לא היתה קדחת?… – שאל יהודה בקול חלש וחרד ויבט בפחד ובתקוה אל כל חבריו.
– מי יודע… – גמגם דוד מתוך מבוכה ויוסף: לא…
– לא… פשוט התקררות… כלום תעבור הקדחת כל כך מהרה ובלי רופא?… איני רוצה להיות הראשון לקדחת!…
קולו החלש של יהודה נעשה עמוק ומלא תפלה נמרצה. ואיזו רוח רעה יצאה ותאחז את כל המסובים באהל. הם לא ידעו מדוע, אבל לבותיהם נתמלאו איזו חזות קשה, קשה. ושתיקה תקפה פתאום את כלם. דממת־מות עמדה בחדר. יהודה העביר את מבטו על פני כלם ועל פניו הוא עבר צל של פחד.
ד
באהלם של החברים היה חצי־אור וחצי־צל. המנורה הקטנה עמדה בפנת השלחן מכֻסה גליון עב של ניר. יהודה שכב במטתו, פניו חורים מאד ועיניו השחורות והנוצצות נעוצות בפנה אחת שעל התקרה. דוד ישב על־יד השלחן, ראשו שקוע בתוך הספר אשר לפניו, אבל התוגה החרישית אשר שכנה על מצחו והמבטים של דאגה, אשר התגנבו לפעמים קרובות אל עבר חברו, העידו, שאין הקריאה מעסיקה אותו הפעם.
הרופא מפסגה אשר בא בבקר בדק בדיקה ממושכה את החולה והעיר את אזני דוד שהקדחת אשר חלה בה חברו יש בה סמנים של קדחת אופית למקומות של הבצות וכי עליו להיות זהיר וזהיר, ואולי יצטרך גם לעזוב את המושבה.
“נפתחה הרעה…”
המחשבה המטרידה הזאת לא עזבה אף רגע את מוחו של דוד.
“מה יהיה… מה יהיה?…” שאל לרגעים את נפשו ודפי הספר והדברים הכתובים בהם היו כה רחוקים, רחוקים ממנו…
ומחשבות וזכרונות העסיקו גם את מוחו של יהודה בלי הרף.
יש שהיו כה קלים ונעימים. ויש שהיו מטרידים ולבו נעשה פתאום כה קשה, כה קשה ויהי מפנה את כל פניו לחברו כאלו בקש ממנו עזרה בצר לו.
… כאלו רק אתמול היה הדבר, וכבר עברה שנה שלמה. הוא עמד אז באולם הגדול של ‘הועד הפועל’ ויחכה יחד עם כל הקהל הגדול והצפוף לבא ראש־הועד. דבר לא היה לו אליו. אבל בכל יום השלישי, בבאו משרון ליפו, לראות את הבאים באניה מארץ מולדתו, היה הולך אל בית ‘ועד־הפועל’ והיה עומד שעות רצופות בין הקהל הצפוף ומחכה לבא הראש, כי אהב לראות את קומתו הגבוהה משכם כל העם ומעלה, את פניו האצילים. ויאהב לשמע את דבריו על העם…
יחד עם ראש הועד נכנס הפעם אל האולם איש צעיר, אשר לא ראהו מתמול־שלשום, ואשר פניו הרציניים משכו את לבו אליהם כרגע, וראש הועד דבר עמו כאיש אל רעהו… וכשנכנסו אל האולם נפרד ממנו הראש בחבה יתרה ויאמר:
– אם כן, הולך אתה לעמקיה?…
הצעיר נענה לו בראשו ופניו מוארים איזה אור פנימי.
– עלה והצלח!…
ולבו של יהודה נתמלא רגשות חבה וכבוד לאיש הצעיר אשר לא ידעהו. וכשנדחק כל הקהל לצאת מן האולם והאיש הצעיר עבר על־ידו נתעורר בו דבר־מה אשר לא ידע חקרו ויפן אל האיש אשר לא ידעהו:
– אדוני הולך לעבוד בעמקיה?…
זה הביט אליו לכתחלה במבט של תמיה אבל כרגע הוארו פניו ויאמר בצחוק קל ונעים על שפתיו:
– כן…
– ואנכי עובד בשרון…
ויושיטו איש את ידו לחברו בחבה, כאלו היו מכירים מתמול שלשום.
– לשם מה אתה עובד בשרון?…
השאלה הפתיעה קצת את יהודה: כיצד?… הרי בא לעבוד בארץ־ישראל… ודוד – זה היה שמו של האיש הצעיר – ספר לו, כי קנה חלקת שדה במושבה החדשה עמקיה… כי האנשים הצעירים אינם צריכים ללכת אל המושבות הישנות… הם צריכים להיות בין בוני המושבות החדשות… במקום שיש סכנה, במקום שיש חרוף הנפש – שם מקומך… וגם בעמקיה לא ישב לעולם… אחרי אשר תִּבָּנֶה ותפרח יבואו אבותיו להתישב על הנחלה, והוא… – רגע קטן כאלו פקפק דוד ויחליט ויאמר בחצי לחש: – אחרי כן אלך לעבר הירדן בין הבידוים, לעבוד שמה ולרכוש את הארץ בשביל הישוב העברי…
איזו רעננות נפשית פעפעה בדברי חברו החדש. הדבורים כאלו האירו לו את אשר דמדם בלבו זה כמה. וכשנשתתק דוד רגע קרא כמעט בצעקה:
–וגם אנכי הולך עמך!…
החבר החדש לחץ את ידו בתודה ובמסירות ויבט אליו מבט של רצון וחבה. ולבו של יהודה דפק, דפק בחזקה…
ובאותו המעמד נכנסו החברים לחנות של מכיר ויהודה עמד לכתב מכתב לאבותיו, כי יקנו לו חלקת נחלה בעמקיה…
– וגם על עבר־הירדן לכתוב להם?…
דוד נרתע לאחורו:
– חלילה!… זה הוא הסוד הכמוס שלנו…
יהודה הרגיש כי חברו צדק ממנו ואדמימות חמה נשתפכה על כל פניו…
– דוד!… פנה יהודה אל חברו בקול רך ומלא חבה.
– מה לך, יהודה?…
דוד התעורר ממחשבותיו הקשות, הזניח מידו את ספרו, ויגש קרוב אל מטתו של יהודה ויאחז בחבה רבה את ידו, כאלו היה זה בנו והוא אביו העומד עליו…
– דוד… הזוכר אתה את ה’סוד הכמוס'?…
ופניהם של שני החברים גם יחד הוארו פתאום באור של אושר.
– ימים טובים היו לנו אז, יהודה… לא כן? אבל הימים הטובים האלה עוד ישובו… וגם אל עבר הירדן נלך!…
ופתאום רעד יהודה כלו, כאלו הכוהו פתאום מכה מאחוריו, מכה בלתי צפויה. הוא הליט את פניו בידו הרחבה של חברו וקול בכי עצור פרץ מפיו.
דוד נבהל. אבל התאושש כרגע וישח את ראשו אל פניו של חברו וילחש לו בקול רוֵה אהבה:
– למה, יהודה?… למה… עוד מעט ותקום ממטתך ותשוב לאיתנך ושבנו אל עבודתנו… יהודה הזדעזע כלו מן הבכי אשר התפרץ פתאום מתוך לבו כנגד רצונו… דוד נשתתק ורק הַחֲלֵק החליק בידו הרכה את שערותיו של חברו וכאלו בקש להכניס בתוך תנועתו זו את כל חום נפשו…
– דוד… כה קשה לי, כה קשה… לבי מנבא לי קשות…
– אל נא תשטה את עצמך, יהודה. חלש אתה, ולכן קשה עליך לבך. תתחזק, תקום ממשכבך ויוקל לך והוקל עליך גם לבך.
יהודה הרים בתנועה חטופה את ראשו ויבט ישר בפני חברו.
– דוד, אל נא תכחד ממני את האמת: מה מחלתי?…
על פניו של דוד עבר צל קל של מבוכה. אבל כרגע מצא את עצמו ויאמר:
– הצטננות… הצטננת בלילה, בבצה…
– ואין זאת קדחת בִּצית?…
פניו של יהודה היו חרדים, חרדים וחורים.
– לא, יקירי… רק הצטננות…
– דוד… איני רוצה למות בקדחת… איני רוצה… אם למות – אמות בחרב הבידוים… בשדה… בתוך העבודה… בתוך התנגשות… אבל לא מתוך קדחת במטה… דוד, איני רוצה…
ושוב הליט את פניו בידו הרחבה של חברו וכל גופו רעד וחרד מתוך הבכיות אשר זעזעו את כלו…
ה
לאחרי חצות הליל הקיץ יהודה משנתו ויבט הנה והנה ולבו נתמלא איזו חלחלה. לבו הגיד לו איזה דבר רע. המנורה אשר על השלחן הוסיפה להפיץ אור כהה כבתחלת הערב ומטתו של דוד היתה ריקה.
“העוד לא שכב דוד?…”
ופתאום נזכר: הרי כבר לאחר חצות הליל…
“קרה איזה דבר אסון…” – פלחה מחשבה את מחו. ויקפוץ מעל מטתו ויעמוד. ובאותו רגע נדמה לו כי ברכיו שחות תחתיו… ראשו סחרחר והומה וכלו כאלו ריק הוא… בעמל רב החזיק מעמד.
“הככה נחלשתי?…”
ובעוד לַחשו על שפתיו נשמעו לו קול צעדים מהירים מתקרבים אל האהל ובפתח הבית הלבינו פניו החורים והחרדים של דוד…
־ יהודה!… אל אלהים, מה אתה עושה, בנפשך הוא!…
– איפה היית?… לאן אתה נחפז?…
– אין דבר… שמעתי צעקות וקול דברים מלמטה, מעבר לאהלים אשר בעמק… אקח את הרובה ואלך לראות מה שם…
– וגם אנכי הולך עמך!…
דוד פתח את פיו, אך בו ברגע נשמע מעבר לגבעה השניה, במקום שם היו רב האהלים, קול תקיעה של שופר… וקול השופר, אשר התפרץ אל האהל מתוך החשך, היה רוה איזו עצבות חרישית קורעת את הלב, איזו חרדה הומיה הנוקבת עד תהום הנפש…
– התנפלות!… – קרא יהודה וברגע הזה נדמה לו שכל כחותיו שבו אליו. במהירות הברק לבש את בגדיו, וברכיו עוד לא שַחו תחתיו.
שני החברים קפצו מן האהל כשרוביהם על שכמיהם, פתחו את מנעולי הסוסים ודהרו אל מול הגבעה השניה.
ומעבר לגבעה נשמעו יריות זו אחר זו וחץ־אש פלח בשריקה את האויר מעל לראשיהם ויפול רחוק, רחוק מהם… איומה היתה שריקתו המבשרת רעה בתוך האפלה וליהודה נדמה שריח של דם לאותו החץ…
– נלחמים!… – קרא יהודה: – נמהר!…
ושני החברים לחצו עוד יותר את סוסיהם.
במורד הגבעה נראתה להם תנועה רבה. אנשים רצו וקולות של צעקה, איומים, גערה – נשמעו מכל צד…
– מה קרה?… מה היה?… – שאלו שני החברים בבת אחת כשנעצרו על־ידי הקהל.
– גנבים לקחו שלשה סוסים וכשנתקל בהם השומר ירו בו ויברחו על הסוסים בדרך למטה… ירו במַרְטִין…
– אחרי!… כל עוד אשר לא עברו את הגשר, – צעק יהודה מתוך איזה כח נעלם שהתגבר בו כמעין נובע וידפוק בסוסו ויעלם בתוך החשכה. דוד ועוד צעירים אחדים יצאו אחריו.
… עוד טרם יגיעו שלשת הגנבים עד הגשר השיגם יהודה ויעבר אותם ויעמד ליד הגשר ופניו אליהם…
– לא תעברו!… השיבו את הסוסים!… – קרא יהודה ויכונן את רובהו נגדם… ובאותו הרגע עצמו עף חץ ויפגע בזרועו השמאלית מן הכתף ולמטה…
כאב אנוש דקר את כלו וכאלו הוצתה בו אש, נדמה לו שידו נופלת וראשו נעשה סחרחר… אך כרגע התאושש ובגבורה נפלאה הכה ברובהו אשר בידו הימנית על ראשי הסוסים אשר התפרצו אליו אל המעבר הצר של הגשר… הסוסים קפצו לאחוריהם וקללה נמרצה פרצה מפי אחד הרוכבים ושוב כונן את הרובה נגד יהודה, אבל בזה הרגע התנפלו עליו דוד וחבריו… אחד הערבים קפץ מן הסוס ונמלט בתוך הנחל ושנים נתפשו ביד…
– מה לך, יהודה, פצעוך?… – קרא דוד בחרדה, כשראה את יהודה כורע על סוסו…
יהודה נפל בידי חבריו, אשר מהרו אליו, מתעלף ומתבוסס בדמו.
ו
רק בבקר בא הרופא מפסגה וימצא שאין סכנה בפצע, אבל הוא פחד פן תשוב הקדחת לתקף את יהודה אחרי אבוד הדם וההתעוררות החזקה.
– ומה לעשות?… – שאל דוד את הרופא כשקולו רועד: הרופא הוריד את עיניו ארצה ולא ענה דבר. ולבסוף אמר:
– תיכף כשתתקפהו הקדחת תמהרו ותביאוהו אלי…
– להביאהו כשהוא אחוז חום?…
– כן… שנוי האויר ישפיע לטוב… לו לקולי שמעתם הייתם מוציאים אותו תיכף מן המושבה… אסור לו… בנפשו הוא…
דוד עמד כנדהם.
– איך אוכל ואגיד לו דבר כזה?… דברי יהרגוהו…
– כן… זה נכון… במצבו הנוכחי אי אפשר לצערו… צריך לחכות עד שירפא הפצע…
– ואם… – התחיל דוד ונשתתק, כאלו פחד לגמור.
וגם הרופא נתבלבל קצת וימהר וילך לדרכו.
*
אהלם של שני החברים היה מלא אנשים, כל אחד בקש לשַמש את גבור היום. כל אחד בקש להביע את רחשי התודה והחבה. יהודה שכב על המטה כשהוא מוסב כרים מכל עבר וידו השמאלית חבושה כֻלה בבד לבן. ריח חריף של ‘רפואות’ מלא את כל החדר. את פניו החורים של יהודה האירה אֲרֶשֶת של נחת־רוח ורק לעתים רחוקות התעותו מתוך הכאב אשר תקפהו. ועיניו, כשהיו נפגשות בעיני חברו דוד, היו מתמלאות דמעות של אושר ושמחה. דוד לא גרע מחברו כל הזמן את מבטו המלא חבה, אבל על מצחו שכבה עצבת ולא יכל לגרשה למרות כל רצונו. מאז הבקר, מאז דברו עם הרופא לא היו מחשבותיו מרנינות. ובמשך כל היום היה לבו מלא פחד ותקוה. בלב סוער מדאגה חכָּה לשעת הצהרים: אולי תתחיל?… עבר חצי היום בשלום, לבו נעשה קל וטוב לזמן מה, אך ככל אשר הלך והתקרב הערב שוב גדלה סערתו: מה יתן הערב?… ומה יהיה בחצות הליל? ומה יהיה בבקר?…
יהודה לא הרגיש בחרדתו של חברו. רק רגש אחד מלֵא את כל קרבו, רגש של ספוק־הנפש. כל העולם יקר הפעם בעיניו. ויקרה מכל העולם היתה לו מושבתו. שבעתים יקרה לו הפעם.
– מה נעשה לגנבים השנים אשר נתפסו? נזכר פתאום יהודה בפנותו אל המסובים.
– נמסרו לרשות…
צל קל עבר על פניו של יהודה. כנראה שאיזו מחשבה מטרידה מעסיקתו.
– אנכי הייתי סולח להם…
– כיצד?… – התפלאו כל השומעים.
יהודה שתק רגע קט ולאחרי כן אמר בכבד ראש:
– אפשר שאני טועה… אבל ככה אנכי חושב: כשהם מתנפלים יש להלחם אתם… וכשהם בידינו – לשחררם…
– למה?!…
יהודה נבוך רגע קל ויגמור בקול נמוך:
– אנכי חושב שכך היה טוב…
שתיקה של מבוכה קלה אחזה את כל המסובים ודעתו של יהודה נראתה למגוזמה בעיני הכל, אבל הם לא חפצו להרעימו. וגם יהודה נשתתק. אך אֲרשת פניו הקלה והטובה לא היתה לו עוד.
דוד אשר לא שבע רצון מרעש המסובים ואשר פחד לכל התעוררות של החולה, רמז לחבריו שיתרחקו. וכשיצאו כלם לאט לאט מן האהל נגש קרוב, קרוב אל יהודה, הביט אליו בחבה רבה ויקח בידו את ידו הימנית – הבריאה.
– דוד, הגם אתה צוחק למחשבתי?
– לא, יהודה… צדקת מאד: רחמים וצדק יקרבום אלינו יותר מעונש ודין…
אבל…
– מה, ‘אֲבל?…’
פניו של יהודה היו מלאים התעוררות.
– אל תתעורר, יקירי, הלא כה חלש אתה… המציאות, יקירי, מכריחה אותנו להתנהג לא לפי רצוננו.
– ואין לשנותה?…
– יש ויש… צריך להיות חזק ובריא. צריך להלחם…
עיניו של יהודה נתמלאו פתאום דמעות.
– צריך להיות חזק ובריא, ואנכי חולה…
– אל תצטער, יהודה. הרי זה רק מקרה. מקרה אחרי מקרה. תשוב לאיתנך והיית גבור כמו שהיית. הלא כגבור נלחמת היום!
יהודה משך אליו בחזקה את ידו של חברו ויאמר בקול רועד:
– אל נא תכחד את האמת ממני: מה אמר הרופא? אתה כה עצוב ומדֻכא… דוד התבלבל רגע קט.
– הרופא אמר כי תרפא מהר מפצעך…
– לא אמות בו?…
– חלילה…
– ואנכי חפצתי למות בו…
– יהודה, מה אתה שח, למה המחשבות הנוגות…
– אנכי אינני רוצה למות. אנכי רוצה לחיות. אבל… טוב לי למות בפצעי מאשר… בקדחת…
דוד לא מצא דברים בפיו. ורק החליק בחבה ורֹך את ידו של חברו הרועדת בתוך ידו.
ז
השמש כבר נטתה לערֹב כשירדה עגלת יהודה ודוד מגבעת עמקיה הנשאה ותט ללכת בדרך לפסגה. בעגלה, על גבי כרים וכסתות, שכב יהודה פרקדן ולמרגלותיו ישב דוד ופניו עצובים ומדֻכאים.
עוד מן הבקר, כשהקיץ דוד משנתו מצא את יהודה מוטל במטתו והוא נדהם ומבטו תועה ופניו נלהבים. פני דוד התעותו מכאב ואיזה דבר קשה הכה על לבו ועל מחו ‘הנה זה בא…’ עד הצהרים טפלו הוא וחבריו בחולה וישתדלו להוריד את החום בכל האמצעים למען יוכלו להובילהו פסגתה. ורק אחרי הצהרים הוקל לו כמעט והחֹם התחיל יורד. ויחליטו דוד וחבריו להביאהו תיכף אל הרופא פסגתה. וגם יהודה הסכים לכך.
כל החברים היו כאבלים, כשהוציאו את יהודה בנשאם אותו על ידיהם מאהלו. דוד נזהר שלא להפגש במבטו של חברו. ויהודה היה אלם ולא הוציא הגה מפיו. פניו נעשו חורים כשׂיד כשירד החם, ועיניו שוטטו חליפות על האהל, על חבריו ועל המרחב אשר מסביב.
– לכו לשלום ושובו בשלום! – ברכו כל החברים בקול את יהודה ואת דוד. שניהם לא ענו דבר. ורק פני יהודה נַעֲוו כל־שהוא ודמעה נתלתה בריסי עיניו.
העגלה התנהל לאטה. איזה אֵבל קשה היה פרוש על הכל. וכשהגיעה עד לגבול האדמה של עמקיה ודוד הסב את פניו אחורנית ומבטו התגנב חרש אל יהודה, נרתע בפחד לאחוריו: עיניו של יהודה, השואלות והמתחננות הביטו אליו…
השמש נסתתרה, והעצב והדממה גדלו. מן ההרים התחילו יורדים הצללים ומתפשטים בעמק, מן הים התחילה מנשבת רוח קרירה. דוד דפק מעט בסוסיו, כי ימהרו לעשות את דרכם ופתאום, כשהגיעו ליד הנחל, נעצרו כאלו מעצמם ודוד נבהל לראות כי הגשר שבור.
– הגשר שבור… – קרא דוד בפחד ויקם מעל מושבו, וגם יהודה הרים קצת את ראשו ויבט מעל העגלה אל עברי הגשר. ליד הנחל, במרחק צעדים אחדים מן הגשר, ישבו על הקרקע שלשה ערבים עטופֵי עבַּיות.
– אימתי נשבר הגשר?… – פנה אליהם דוד בשאלה.
– רק היום, חַוַג’ה. אורחה של עגלות עברו מחיפה ועם האחרונה נשבר הגשר. הרבה עמלו עד אשר הוציאוה.
צל שחור עבר על פני דוד. לבו נלחץ כמו בצבת. “מה לעשות?…”
באותו הרגע הסיר אחד הערבים את עביתו מעל ראשו ויפן אל דוד.
– חַוַג’ה, הרוצה אתה לבוא פסגתה?
– כן!…
– אם תתן לי שתי מג’ידיות ואביא את עגלתך לפסגה עוד בערב הזה.
– כיצד?…
– בדרך החול… יודע אנכי מקום אחד, אשר בו יחצו הסוסים את הנחל…
דוד הביט במבט של חשד אל הערבי, המדבר בו, ואל חבריו. חשודים מאד היו בעיניו.
– הנלך?… פנה דוד אל יהודה.
– נלך!… – אמר יהודה בהחלט גמור.
– טוב, לך לפנינו ותראה לנו את הדרך.
– את הדרך אראך, חַוַג’ה, אבל את שתי המג’ידיות הואיל לשקול על ידי פה, עכשיו.
ושוב פקפק דוד רגע קט ויחליט ויוציא את כיסו וישקול על יד הערבי שתי מטבעות־כסף גדולות.
בקפיצה אחת קפץ הערבי אל תוך העגלה, ישב על הקרש ליד דוד ויקח את מושכות הסוסים בידיו וַיַּטֵם שמאלה אל תוך החול.
העגלה נמשכה בכבדות. הדרך היתה קשה מאד. האופנים טבעו בחול עד מחציתם. הסוסים משכו מתוך שארית כחותיהם, החשך כסה כבר את פני הארץ. היושבים בעגלה לא ראו לא מאחוריהם ולא מלפניהם שום דבר, כי אם את החול הלבן־כתום. חול וחול. וגם הנחל נעלם מעיניהם.
פתאום עמדה העגלה. הסוסים נצבו עומדים לפני גבעת חול נשאה, אשר חסמה בעדם את הדרך. הסוסים היו רטובים וינשמו בכבדות. הערבי ירד לאטו מן העגלה, ישב על הקרקע ליד הסוסים, הניח את רובהו על ברכיו, הוציא את קופסת הטבק שלו והתחיל עושה במתינות רבה את מקטרתו.
– למה עמדנו?… – שאלו דוד ויהודה בקול אחד, בקול של רגז ופחד.
– מן אַללה, חַוַגִּ’תּ, תעיתי. אבדתי דרך.
– איך זה? הלא הבטחתנו… ומה נעשה כעת? – שאל דוד בהתרגשות ובכעס ויקפוץ מעל העגלה.
– נלין פה הלילה. כאור הבקר נמצא את הדרך בעזרת אללה.
הערבי דבר במנוחה שלמה ויצת אש במקטרתו. לדוד אבדה סבלנותו.
– למה רמיתנו?… למה הבאת אותנו ללון פה בחול?… האינך רואה כי איש חולה בעגלתי?… האין אלהים בלבך? קום ונסענו תכף!…
הערבי שתק רגע ויעשן את מקטרתו. ולבסוף אמר:
– אל תכעס, חו’גה, הכל מידי אללה. מסתמא היה רצונו בכך. ומה כחי אנכי, כי אפיר את עצת אללה?
– אנכי אראה לו למנֻול הזה!… קרא דוד בקול של התעוררות עזה ויגש אל הערבי ויאחז בערפו בכח:
– קום, נסע, נמצא את הדרך. פה לא נלון בשום אפן.
הערבי נשא את עיניו לדוד, מדדו מלמעלה למטה, התבונן אליו כאלו בחנו ויאמר שוב במנוחה שלמה:
– חַוַג’ה, אם רוצה אתה, כי אסכן את נפשי לבקש פה את הדרך ושקלת על ידי עוד שתי מג’ידות.
דוד רעד מכעס, אבל שלט ברוחו ויאמר:
– כשנבוא לפסגה בשלום, אתן לך שתי מג’ידות.
– לא, כי פה תתן.
באותו הרגע התנשא יהודה לאט, לאט ממשכבו בעגלה וישב.
– מה חפצו, דוד?
– עוד שתי מג’ידות, ותכף ומיד על ידו.
– תן לו.
קולו של יהודה היה מחלט ובטוח.
– חושש אנכי פן…
– תן לו.
דוד לא פקפק עוד ויוציא שתי מטבעות כסף ויתנן ליד הערבי.
– שמע נא, יַ־שיך, מה שמך? – פנה פתאום יהודה אל הערבי.
זה הביט אליו בתמיה ואמר בקול רך:
– עבדך, עבד אללה, שמי מחמד.
–מחמד, תן נא לי את רובך אשר בידך.
ושוב הביט בו הערבי בתמיה, הצטחק צחוק קל ויאמר:
– חַוַג’ה את הרובה נתן בידי אללה. ושום בן־אדם לא יוציאהו מידי ועוד אנכי חי.
תשובתו של הערבי לא בלבלה את מחשבתו של יהודה, הוא פנה אל דוד ויבקשהו, כי יתן לו את אקדחו. ויקח את האקדח ויכוננהו ישר מול פני הערבי ויאמר: – שמע־נא, מחמד. יהיה לך אשר לך, אבל ראה: גם בידי נתן אללה אקדח ומָות בו, שבעה חצים לו. והיה כי יעשה רובך רק תנועה חשודה אחת ונחתו בך כל שבעת החצים.
– חי נפשי, אם לא לשון של לצון בחר לו החַוַג’ה. מה אני ומה חלקי כי אזכה לכל שבעת חציך בבת־אחת?
ושתי שורות שניו הלבנות של הערבי נוצצו בתוך חשכת הליל.
– מחמד, מהר והביאני בדרך פסגתה, איש חולה אנכי והיה כי יקרני אסון בדרך והיה דמי בראשך!
פניו של הערבי נעשו רצינים. הוא התבונן שוב אל פני המדבר בו ויתרומם בתנועה מהירה מעל מקומו ויושט את ידו ליהודה:
– תן לי את ידך.
– הנֶה.
הערבי אחז את ידו של יהודה, ויאמר:
– לא יהיה שמי מחמד, אם לא אביאך לפני חצות הליל פסגתה.
ובעוד דבריו בפיו אחז במושכות הסוסים ויטם בפעם אחת הצדה ימינה.
ובעוד רגעי מספר נראה הנחל לעיני החברים.
– הנה באנו אל הנחל!… – קראו יהודה ודוד משתוממים למראה.
– כן חוג’ה…
ושתי שורות שניו הלבנות שוב הסתמנו בתוך החשך. ויעצור בסוסים ויעמדו. הוא ודוד אשר הלכו לצדי העגלה ישבו בה.
– הזהרו…
וידפוק בסוסים בחזקה. וירדו מטה, ויחצו את המים…
דִי… דִי… יאללה!… – זרז הערבי את הסוסים ובעוד רגע עמדה העגלה מעבר לנחל על אדמה שחורה וקשה, הסוסים נשמו בכבדות ובקול רם.
– אִיל חַמְד לאללה..1 – קרא הערבי בשמחה, קפץ שוב מן העגלה וישב על הקרקע ויוציא את מקטרתו.
גם יהודה ודוד הרגישו כאלו נפל נטל משא מעליהם. אבל בראותם את מנהיגם יושב שוב על הקרקע נפל לבם:
– מחמד, יאללה!…
– אל תהי רוחך קצרה, חַוַג’ה. ינוחו הסוסים. עבודה קשה עשו הפעם. מפה הדרך טובה. נבא עד מהרה.
וכשכבתה מקטרתו קפץ שוב אל התוך העגלה ויצלף על גבי הסוסים. לא ארכה הנסיעה אף רבע שעה והעגלה עמדה בדרך הסלולה.
– הרי זאת היא הדרך לפסגה… – אמר דוד בשמחה גלויה, – הנה שמה ההרים משמאל…
וגם יהודה הכיר את הדרך ולבו נעשה קל עליו.
– ראה, יהודה, – פנה אליו דוד: – פחד הליל הפיג את קדחתך. הנך כבר בריא. עוד הדברים בפי דוד וצל עבר על פני יהודה. וגם דוד ידע, כי נכשל בלשונו ונגע בפצעו של חברו. וישתוק. שתיקה קשה עטפה שוב את העגלה.
אבל תשומת לבו של יהודה שוב התעוררה. הוא ישב מאחורי הערבי וירגיש בו כי אין מנוחה בקרבו. מאז עמדה העגלה בדרך הסלולה, היה מביט לרגעים, לצדדים כאלו בקש דבר מה. דוד, אשר ישב על יד הערבי וישגיח בסוס ובדרך, לא הרגיש בדבר ולא הוריד עוד יהודה את מבטו מעל הערבי. פתאום עצר זה האחרון בסוסים וישרוק שריקה נמוכה וממֻשכה, וכרגע התרוממו מעל הדרך שני צללים של שני אנשים. דוד הרגיש בדבר ויאחז בכל כחו ברובה של הערבי ויהודה כונן אליו את האקדח ויאמר בקול מלא התעוררות:
אמיתך אם תמוש מן המקום הזה…
הערבי לא ענה דבר ויפן אל שני הערבים ויאמר להם דבר־מה במבטא מוזר ובקול של החלט גמור. הערבים ענוהו כמו מתוך אי־רצון והוא חזר שוב על דבריו ויצלף על הסוסים והעגלה נתקה במהירות ממקומה.
– פחז כמים. אתה, חַוַג’ה, את אקדחך הטרחת ללא צרך. מחמד אינו מֵפיר את דברתו. ואתה אל תגע בקנה־הרובה שלי… גמר הערבי באי־רצון גלוי וימשך בכח את הרובה מידי דוד ויצלף שוב על גבי הסוסים.
כשעלתה העגלה בהר לפני פסגה עצר מחמד שוב בסוסים וירד ויאמר אל החברים.
– לכו לשלום. אל המושבה לא אבא. אמרו לשומר, אשר במושבתכם, כי מחמד־אל־מסרי לוה אתכם בדרככם.
מחמד־אל־מסרי היה ראש הבריונים אשר בכל ההרים ובעמק מסביב.
ח
דוד עמד ברחוב סמוך לגדר אשר מסביב לבית המלון. עיניו עמדו בנקודה אחת, אשר על השלט של החנות אשר ממולו. הוא הביט זה מזמן בנקודה הזאת על גבי השלט. מחו עבד מין עבודה קשה שלא יכל לה, שחזקה ממנו. מה העבודה הזאת? כלום קשה כל כך לקרא את שתי המלים הללו, הכתובות על השלט באותיות רומיות גדולות: Général Dépôt?
ושפתיו של דוד לוחשות: דיפו ג’נירל… ולמרות זאת אין העבודה, שמחו עסוק בה, מרפה ממנו, איזה כח נעלם מכריחו לקרא ושוב לקרא ולחזר על שתי המלים הללו. והוא נכנע לכח הזה, ועיניו עומדות שוב על גבי האותיות הרומאיות ומפעם לפעם נעשתה העבודה יותר קשה עליו, יותר מטרידה. האותיות הבולטות כל־כך נעשות כאלו מטושטשות וכאלו הן נשפכות…
– דֵי… דֵי… דֵי…
והאותיות המתות כאלו מכות על ראשו של דוד, מכות כפטיש ולוחצות את מחו, לוחצות כאלו בצבת. ואין הוא יכל בשום אפן להשתחרר מן הלחץ…
– דוד… דוד…
הוא נעור פתאום ויבט בעינים מבוהלות אל המדברים בו. וכאלו לא הכירם. לפניו עמדה חבורה מצעירי עמקיה ופני כלם שחורים מצער. עיניו תעו מפנים לפנים וכאלו שאלם: מי אתם?
– דוד… נִסַע…
– לאן…
– לעמקיה…
פתאום התחיל דוד רועד כלו כאלו אחזתו קדחת. בינתו שכאלו היתה נסתרה שבה אליו: הלא אלה הם חבריו, הלא לעמקיה הם קוראים אותו…
ויהודה?…
איזה קול מוזר פרץ מפיו. אנחה ולא אנחה צעקה ולא צעקה ויתנודד כלו ולולא חבריו שהחזיקו בו היה נופל לאחוריו
*
… דוד לא לוה בבקר את יהודה לבית הקברות. שבעה ימים ושבעה לילות עמד כאלו קשור בנרתיקים אל מטתו ולא נתן מנוח לנפשו ולא נתן תנומה לעיניו. בעל כרחו היו חבריו מושכים אותו מן המטה ומלעיטים אותו מעט אוכל. ואתמול בחצי הלילה התעורר פתאום יהודה מתוך תרדמתו הקשה ויפקח את עיניו היפות והשחורות למול דוד ויאמר בקול חלש, חלש:
– היכן הרופא?
ולב דוד נתמלא זיק של תקוה. זה שלשה ימים שיהודה לא הוציא מלה מפיו. כחץ מן הקשת עף והביא את הרופא אל החולה. וזה עוד שכב בעינים פקוחות ומחכות ומביט כלפי הדלת.
– רופא… הנני הולך למות…
– נצלת, יקירי הרי הוקל לך… כבר ירד החם…
– רופא… הנני מת מן הפצע או מקדחת?…
ובתוך עיניו של יהודה נצנץ איזה ניצוץ זר אשר הבהיל את הרופא ואת דוד…
– רק מן הפצע מחלתך, יקירי… אבל לא תמות…
רגע בחנו עיני יהודה את פני הרופא. ופני הרופא היו רצינים ומלאים רגש של קדושה. ויסב יהודה את עיניו ממנו ויבקש וימצא את דוד. והבעה של רצון נשפכה על פניו שהתחילו מצהיבים.. ויעצם את עיניו.
עד אור הבקר עמדו דוד והרופא ליד מטתו של יהודה ולא נסוגו ממנה. ועם אור הבקר יצאה נשמתו…
*
… העגלה העמקתית יצאה לאטה מפסגה. משני עברי הרחוב עמדו אנשים ונשים וטף ויביטו מבט של צער ושל השתתפות אל היושבים בעגלה. בעיני רבים עמדו דמעות. אך אין איש דובר דבר ומשמיע קול. רק שקשוק אופני העגלה הגלמודה זעזע את האויר. ודוד הזדעזע לרגעים כאלו היו האופנים מכים על רקותיו. פתאום הרים את עיניו ועיניו חרדו למראה. לימינו התנשאה גדר גבוהה של אבנים ומבפנים הגדר השחירה חורשה של ארזים.
העגלה עמדה כאלו מאליה.
כל החברים קפצו מן העגלה ויכנסו דרך השער אשר בתוך הגדר.
השמש נטתה לערוב. קרניה האחרונות נפלו על הים השקט הרחב אשר התפשט עד בלי קץ, לרגלי ההרים, מעבר לבית־העולם. ויהיו פני הים כפני ראי נוצץ. רוח צפונית קלה נשבה מעבר להרים, מעבר לכרמל, וַתְּעַלְעֵל בענפי הארזים הזקופים, אשר על ראש החברים. והענפים התלחשו לחש חרש, חרש. החברים עמדו לפני גל קטן של אדמה תחוחה. בארבע פנות הגל היו תקועים ארבעה ענפים רעננים של אקליפטוס.
שעה ארֻכה עמדה העדה הקטנה ועיני כל דבקות בגל. ואיזה חוטים יצאו מתוך גל זה וקשרו את לב כלם זה לזה ויקשרו את כלם אליו.
וכל ההוד וכל הטהר של אותם הימים קשורים עד היום בגל הקטן הזה.
-
תודה לאל. ↩
אַהֲבָתִי הָרִאשוֹנָה
מאתמשה סמילנסקי
א
זה היה לפני עשרים שנה. אנכי ושני חברי עבדנו אז במושבה הגדולה שרון. אנכי כבר הייתי “זקן ורגיל' בעבודתי: הן עברה עלי שנה מאז אשר אחזתי בפעם הראשונה במעדר, ובמשך שלשת החדשים האחרונים שלטה ידי גם כמזמרה ואמצא לי עבודה אצל אחר האכרים. שני חברי היו עוד “טירונים”: רק לפני שלשה חדשים באו אל המושבה מן האניה ויעבדו ב”בַחַר” אשר לפקידות. ובכל זאת לא השפיע הבדל ,“מעמדות” זה על יחסנו ההדדי. אמנם, אנכי התגאיתי מעט בלבי על חברי, אבל כלנו אהבנו זה את זה והיינו כאחים מבטן ומלידה. שלשתנו היינו עוד צעירים מאד. הגדול שבחבורה היה שלמה והוא בן שמונה־עשרה; הקטן— יעקב והוא בן שש־עשרה. אנכי התבישתי קצת מפני שבע־עשרה השנים שלי, אבל סמני השפם, שהתחיל צומח לי, נתנו הרבהנחת ללבי. ובהם התגאיתי לא פחות ממה שהייתי מתגאה במזמרה, אשר אותה הייתי מניח בלילות מתחת לכרי, לבלי “יקלקלוה” חברי, שאהבו להתבונן בה יותר מדיי.
שלשתנו ישבנו בחדר אחד. חדר זה וגם רהיטיו, צריך להגיד את האמת, לא הצטרך ביופי מיוחד. רצפת האבנים היתה מלאה נקבים וסדקים, ובהם היו נקוים המים, הנשפכים על הקרקע בבקר כשהיינו מתרחצים, ונשארים עומדים עד שחום השמש היה מיַבשם. החשובים שברהיטינו היו שלשה דרגשי־עץ. ולכל אחד היה טון מיוחד בזמירתו בלילות, כשהיינו עולים על משכבנו. לי היה רק שמיכה. לשלמה רק כר. וליעקב רק שמיכה. על כן היו “עושים שותפות” בלילות הקרים וישֵנים על דרגש אחד, פעם על זה ופעם על זה, כדי שיהיה מנהג ה“שויון” שלם. ולמרות כל זה היינו כלנו מאושרים בחלקנו. כל הימים רנָה השמחה בלבותינו, לרבות גם בלילות. ועל הדבר האחרון הזה חרה בנו אף הפקידים אשר במושבה: שירינו בלילות הפריעו את שנתם. שלמה ידע שיר צבאי אחד, ויהי שר אותו בהתלהבות מרובה. התלהבותו זו היתה דבֵקה גם בנו. וצעקותינו היו ממלאות את כל חללה של המושבה הנרדמת. ועוד על דבר אחד לא אהבו אותנו הפקידים. ביום השבת, כשהיינו מטילים בין כל הקהל, בגן המושבה, לא הקדמנו להם שלום כדרך שהיו נוהגים כל בניהמושבה מנער ועד זקן, ולא הסרנו את כובעינו, וגם האכרים היו מביטים אלינו במבט של חשד: בשל השירים בלילות ובשל ה,“פריצות” היתרה. אבל מבטם הזועם של הפקידים ומבטי החשד של האכרים היו לנו לרצון. ונהיה שמחים וטובי לב כל הימים. ובכל זאת יש אשר היה הלב מתחיל הומה פתאום ומתגעגע, מבלי דעת על מה ולמה.
ב
מה היה הדבר אשר חסר לנו?… מתחלה לא ידענו בעצמנו. בשעות העבודה לא חסרנו כל דבר. הפעמון של בקר היה מעירנו יחד עם זריחת קרני השמש הראשונות בחדרנו. וסדר היום כבר היה קבוע: מקץ רבע שעה על שלמה ועל יעקב
להיות ב“אֻרוה” הגדולה של הפקידות לקבל את המעדרים, ואם לא יבאו בזמן הקבוע ימצאו דלת נעולה. וגם אדוֹני היה עושה העויה של אי־רצון, כשהייתי מאחר לפעמים לבוא לעבודתי. ולכן היינו עושים את הכנותינו במהירות נפלאה: היינו מתלבשים כרגע, מתרחצים למחצה אוכלים למחצה וממהרים בנשימה אחת איש לדרכו ואיש לעברו. חצי היום הראשון היה עובר עלינו מהרה. ורק ברגעים האחרונים לפני צלצול הפעמון של צהרים נעשו הרגעים ממֻשכים ביותר, הנפש עיֵפה מצפיה, הקיבה מצטמקת ודורשת את תפקידה והמזמרה נעשית כבדה… ואת חטאי אנכי מזכיר היום: פעם אחת מצאני הצלצול כשאנכי עומד באמצע זמור הגפן: עוד רגע וגמרתיה… ועזבתיה וארוץ אל המושבה דבר אשר לא יעשה לעולם פועל אמתי. ימים אחדים התבישתי אחר כך להביט בפני בעל־הכרם אשר זמר לא רחוק ממני וראני בקלקלתי… חצי היום השני היה תמיד קשה מאד. המזמרה כבדה. הגוף כפוף והידים צבות. אבל השעה האחרונה טובה היא. היום יורד, החום מתמעט, הרוח הצוננה משיבה את נפשך והשמש הנוטה לערוב מביאה לך את בשורת ה“פעמון” של ערב… ולבך טוב עליך. בשעות עבודה לא חסרנו, כאמור, כלום. אבל בשעות המנוחה יש אשר יתקפנו פתאום איזה רגש קשה של יתמות, של בדידות; אנו מרגישים, פתאום את עצמנו כה גלמודים… והנפש עגומה וכואבת… יש אשר נשב שלושתנו מחוץ למושבה, על החול, ועוסקים בשיחה חיה עליזה. ופתאום נשתתק כלנו. איזה צל שחור יעבור עלינו ולקח את הדברים מפינו והניח דבר קשה על ליבותנו. יש אשר נטַיל ברחובות המושבה לאחר חצות הליל. פינו מלא שירה ולבותינו מתרוננים. ופתאום ונפסקה השירה, יתרוקן הלב ועגמה הנשמה. אז מתגנבים אנו לשוב כמתבישים אל חדרנו, נופלים בשתיקה על הדרגשים ואין אנו פושטים את מלבושנו. ועוד זמן רב נשמע איש את קול נשימתו של חברו. מה היא הרוח העוברת עלינו לפתע פתאום? מה הדבר המציק לנו, מה חסרים אנו? אך הנה בא דבר בחיינו, אשר מלא לימים רבים את ליבותינו ושוב לא היה השיממון הקודם, ובהעלותי את זכרון החיי זה הרגשתי גם היום איזה עצב חם וטהור — אותו העצב אשר ידע אותו האיש רק בהיותו עוד צעיר מאד וליבו חם וליבו טהור.
ג
זה היה ביפו. אנכי ישבתי בחנותו של ידידי. חנותו זו שמשה כעין מרכז לצעירי המושבות הבאים ליפו. מבין לשקים הגבוהים, המלאים אורז וקטניות, ישבתי ואתבונן אל הבאים ואל היוצאים ואל העוברים ברחוב. יום של פוסטה היה, וביום כזה היה רגיל כל אחד מאיתנו ללכת, בהגיע תורו, ליפו לקבל את מכתבינו. איני יודע איזו מחשבה עברה עלי פתאום ותבלעיני עג כי שכחתי את החנות ואת הרחוב ואת כל אשר מסביבי. ופתאום הגיע לאזני קול כמו מעולם אחר, רול כה ערב, כה נפשי ויעוררני! — אולי יודע, אדוני היכן אפשר להשיג מורה לערבית?… הבטתי אל הדלת לעומת הקול, ומבטי נפל על עלמה דקה וזקופה, אשר דברה אל ידידי החנוני. את תשובתו של זה לא שמעתי.. עיני העלמה שטפוני. עוד לא ראיתי עינים כאלו לא בהקיץ ולא בחלום. כֻלה היתה בתוך עיניה השחורות כליל והתמימות כטוהר הקר ואיזה חלום עמוק ורחוק רחף בהן. רגע קל עמדו העינים האלו גם עלי ונדמה לי, כי פרח צחוק קל, בלתי נראה, בזוית שפתותיה ונעלם. אנכי ידעתי, כי במושבותינו יש מורה מומחה לערבית, ספרדי מדמשק שהובא על ידי הפקידות אבל לא קם בי הרוח לפצות פה ולהגיד דבר מה. האפשרות לדבר בפניה מלאה את ליבי חלחלה וארגיש, כי פני אדמו כתולע. היא הפכה את פניה ותצא מן החנות. בהסתובבה נפל מבטי על צמתה השחורה והעבה אשר ירדה, נפלה מראשה על שכמה עד למתניה. — מי היא זו?… — שאלתי את ידידי בלחש. ושוב הרגשתי בהתאדם פני. — “חולמת” חדשה!… כלום אינך רואה לפי פניה?… רגזני היה ידידי, אף כי איש טוב מאין כמותו ואף כי הוא עצמו נמנה במחילתו, על “החולמים”. — לפני שבוע ימים באה הנה עם בעלה… — בעלה?… הפסקתי את דברי ידידי ונאלמתי מתוך בושה וכלימה… — ולמה נזעקתה ככה?… כן, היא ובעלה. הוא שליח של איזו חברה מדעית, שבאה לחקור את הארץ. ונוספו גם הם על “חולמי החלומות”… באותו יום שבתי אל המושבה. היו ימי עבודה. ואני הייתי עסוק מן הבקר ועד הערב, אך אף רגע לא שכחתי את מראה הפלא אשר נגלה לעיני.
ד
בבקר לא עבות אחד עמדתי בכרם וזמרתי. הכרם היה על גבעה נשאה, למול הרי יהודה. והבקר היה אחד מבקרי החרף הנפלאים, שיפיָם מעביר אותך על דעתך. בבקר כזה הייתי שוכח את כל הויתי והייתי שקוע כלי באיזה עולם קסמים, עולם שכולו רפרוף — אור של כנפים, זמזום של שירה, ערפל של תכלת. בבקר כזה הייתי עובד כפלים והעבודה היתה נראת לי כה קלה, כה מלאת ענין ותוכן. וגם באותו הבקר היתה רוחי מלאה מיפי הטבע אשר סבבוני, וגופי דבוק אל המזמרה, ואשכח את כל העולם. ופתאום הגיע לאזני רשרוש קל של שמלת אשה, אשר רכשה בן העשבים ליד הדרך. התעוררתי ואבט — ותמת בי נפשי. היא. היא עמדה ליד הדרך, העוברת אצל הכרם. על פניה הסגלגלים רחף צחוק קל מלא חן ולא רֹך. בידיה היתה אגודה גדולה של פרחי שדה. ועניה העמוקות והטובות הביטו אלי וכאליו בחבה. — אנכי ראיתיו, כמדומה לי בחנותו של. נ. ביפו… לא כן?… הרגשתי איך פני התאדמו עד לעקרי שערותי. — כן… אנחנו… אנכי ובעלי, באנו אתמול בלילה אל המושבה… בעלי מצאה לו פה מורה לערבית. יצאתי למצא מעון בשבילנו. ואראה פה את פרחי השדה ואמשך אחריהם… מה יפה פה… אנכי עמדתי במקומי כמסֻמר ואבלע כל מלה היוצאת מפיה כפרי־בכורים. — מה שם?… כמראה התכלת?… — הלא אלה הם הרי יהודה!… שמה בין ההרים התהלכו המכבים… הדברים פרצו מפי כמו מאליהם ואנכי… לו היה בור לפני הייתי נקבר בו חיים: איך העזתי לדבר כה הרבה בפניה?… ועל פניה רחף צחוק קל ותבט עלי בחביביות רבה. — אנכי הפסקתיו מעבודתו… יסלח לי הרני הולכת… — אנכי אלך עמה!… אנכי יודע מעון אחד, טוב מאד… השתוממתי בעצמי מנין לי החוצפה לדבר כה הרבה?… — לא חלילה … לא אטריחהו… אל יפסיק את עבודתו… כבר הציעו לנו מעון אחד ואנכי הולכת לראותו… אם טוב הדבר בעיניו, יכנס אלינו… הלא בטח יש לו חברים?… — יש!… — יבואו עם חבריו… היא הניעה לי בראשה בנעימות אין קץ ותלך לה. ועוד זמן רב עמדתי על מקומי ואבט אחריה ולא גרעתי עין מן הדרך עד שנעלמה. תשוקת העבודה סרה ממני. בעמל רב גמרתי את יומי.
ה
למחרת בערב נדחקנו שלושתנו בבת אחת אל מעונם. שניהם ישבו בחדר הראשון אל השלחן ושתן תֵּה, לרול רעש בואנו התעוררו וישימו בנו את מבטם. — אַ!… זה מכירי!… הלא ספרתי לך… ואלה חבריו?… מה יפה עשיתם… היא קמה ממקומה ותגש אלינו ותושט לכל אחד מאיתנו את ידה הקטנה. אנחנו לחצנו את ידה בחמימות יתרה מבלי לדַבר דבר ורק נשימתנו הקשה נשמעת בחדר, הוספנו לעמוד בכנופיה. גם הוא הסב את פניו אלינו מבלי לקום ממקומו. — צעירי המושבה?… נעים מאד… נעים מאד… מבטי נדבק אליו פנים שחורות. שערות תלתלים. זקן מרֻבע,שחור. עינים שחורות וקשות. מבטן ירד עלינו מלמעלה למטה. ועל פניו רחפה הבעה של הנאה והכרה עצמית. לא אהבתיו. הבטתי אליה ונדמה לי שהיא נעלבה קצת מזה שהוא נשאר יושב על מקומו, ומבטה מבט של תחנונים, רחף עליו רגע קט. ושוב נפנה אלינו: — נא לשבת רבותי… הנה הכסאות… נשתה תֵּה… זה בעלי… הלא ספרתי לך: את האיש הצעיר הזה ראיתי בחנות ביפו… רק את ראשו ראיתי מבין לשקים… לא כן?… ואחר כך נפגשנו בכרם… — כן, כן — הפסיק הוא את דבריה כמו באי־רצון — אתם עובדים פה, רבותי?… — כן — ענה שלמה בעדנו ונשב כלנו איש איש על קצה הכסא. — העבודה קשה?… שאלה היא בקולה הרך ומבטה החם עמד געל שלמה. וכמה קנאתי בו ברגע הזה על אשר הוא היה ראש המדברים. — לא, גברתי…
“איזה כח יש לשלמה!…” — כל היום כפוף הגו?… — כן, אבל העבודה נעימה ומלבבת… “היודעת היא כי רק אנכי זומר במזמרה ושלמה לא?…” חשבתי בליבי מתוך קנאה, אבל בכל זאת הגיתי בלבי תודה לשלמה על אשר ידע לנהל את השיחה, ורוחי חזקה בי מעט. — מאושרים אתם, אנשים צעירים, ברכת אלהים היא לעבוד בסביבה כזו! קולו היה קול בַריטֹון נמוך, קשה לא נעים. — חי נפשי בסביבה כזו היתי עובד גם אנכי!… כה אמר ויפן אליה. ופניו השחורים צחקו מעט מתוך הנאה מרובה. ואשנא את צחוקו, ואשנא את הבעת פניו, אשר כאילו אמרה לנו: היכלתם לקוות לחסד כזה?… והאי הביטה אליו בהבעת של תודה, של תפילה ושל מסירות אין קץ. ויחר לי עד מות
ו
רגעים אחדים לאחר צאתנו ממעון מכירינו החדשים הלכנו דוממים ותפושים במחשבות. לבסוף לא יכולתי להתאפק" — מלאך!… — אמר יעקב בהתפעלות וידָחק כלו אלי. — כן אשה מענינת היא — אמר שלמה ברצינות ויתרחק קצת מעלינו, כמתכון להבדיל בין הרצינות וקקלות הראש. — ואותו שנאתי!… — קראתי אנכי. ועמדתי לקול קראתי. עמדתי בפחד. גם חברי עמדו. יעקב הביט אלי נפעם, משתומם. שלמה — בכעס. — מה אתה סח?… אך העזת?… אנחנו צריכים לחשב עצמנו למאושרים, כי זכינו להפגש עם אדם כזה. זה הוא חכם וחוקר. כל מלה שלו — פנינה. — ואנכי שנאתי אותו ואת חוכמתו ואת פניניו, אותה אהבתי. ושוב נבהלתי מאמרי פי. נשתתקתי. פני אדמו. וגם חברי באו במבוכה כאלו נתפסו בחטא, אבל שלמה התאושש כרגע: — כן. אותה אפשר לאהוב. וקולו היה קר ורציני לגמרי.
ז
הם נשארו יושבים בקביעות במושבתנו. הוא למד בשקידה רבה ערבית ויעורר את רגש התפעלותו של המורה הספרדי. במשך שבועות אחדים כבר ידע לקרא בעזרת מילון. ותכף התחיל מקבל עיתונים מבירות וממצרים, ובעזרת המורה קרא בהם. וגם ספרים הביאו לו. פעם בשבוע היה נוסע ליפו ופעם לירושלים ויהי מביא עמו רשימות שונות ויחקור וידרוש בהן. אנחנו לא ידענו, מה העבודה השאת לו. שלמה בקש אמנם למצוא את חידתו וירבה לשער השערות מהשערות שונות. אותי לא העסיק כלל. אנכי שנאתיו מן הערב הראשון, והרגש השה עוד גדל בבקורנו השני. על צד האמת לא היה זה בקורנו השני. אנחנו היינו מבקרים את ביתם ערב, ערב. אבל זאת היתה הפעם השניה — אחרי בקורנו הראשון — אשר ראינוהו ואשר זכינו כי יכנס אתנו בשיחה. בכל יתר הערבים היה יושב סגור בחדרו ואנחנו שוחחנו רק עמה. אליה התקרבנו מן הערב הראשון. עמה היינו מדברים בהתגלות לב גמורה. וגם אנכי לא הרגשתי עוד כל כבלים על לשוני. מה שנוגע אלי הייתי שמח מאד על שהוא נשאר סגור בחדרו, אבל מבטו של שלמה היה שורה כל הזמן בסקרנות מרובה על הדלת הנעולה. ואף היא היתה מעמידה לפעמים את מבטה על דלת חדרו ואחר־כך עלינו — מבט של בקשת סליחה. באותו הערב ישבנו עמה מסביב לשלחן התֵה ונדבר בחצי לחש — תמיד היתה מדברת בחצי לחש, שלא להפריעו. — והנה נפתחו דלתי חדרו לרוחה והוא יצא אלינו במהלך רשלני למחצה ואף פניו היו עיפים, אבל מלאים רצון: אין זאת כי נהנה מעבודתו ומעצמו. הוא הנניע כנגדנו בראשו לאות של שלום וישב על הכסא החב המיועד לו אשר בראש השלחן. והיא ממהרה ותמלא לו כוס תֵה. ותשב לעומתו ותבט בו ופניה זרחו באור של אושר. אותי תקף איזה רגש רע. — ואתם מוסיפים לעבוד כל הימים, רבותי? — כן … — זה טוב מאד. העבודה — ראשית כל דבר, אבל… התרשוני, רבותי, לשאלכם דבר־מה? בפניו היה סֵבר של אירוניה כמעט בלתי נכרת. ופניה חורו מעט. עיניה הביטו אליו כשואלות. לבי נקפני ולא ידעתי על מה. ופני של שלמה הביעו אושר והכנעה בבת אחת וכאלו אמרו: שאל, אדוננו עפר אנחנו תחת כפות רגליך!
— אתם מרשים?…כן?… מה הדבר, אשר הביאכם, רבותי, אל הארץ? איש מן המסובים לא פלל, לשאלה זו. פני כלם הביעו התוממות. ואותי התחיל פתאום דוחף, מרגיז איזה דבר. — הלא ארץ־ישראל היא זאת!… — התמלטה כמעט צעקה מפי. הכל הפנו את פניהם אלי. — כן, חמדי… — התחיל הוא שוב בקול שקט וממֻשך — זאת היא ההתגלות הראשונה של הרגש, אבל אין הרגש כשהור לעצמו מספיק. היש לרגשותיכם בסיס הגיוני, היש לשאיפותיכם מצע מדעי? אנכי לא הבנתי היטב את דבריו ולא ירדתי לסוף כונתו. וגם יעקב לא הבין כמוני. ורק שלמה הבין, כנראה, ןכל פניו הביעו רצון לאין סוף ומבטו, מבט של ניצחון, עבר, רחף רגע קט עלינו ושוב שהה עליו ויהי למבט של הכנעה. ראאיתי את פניה ונדמה לי שתפשתי בהם הבעה קלה של כאב־נפש, של אי רצון. — כן, רבותי… — כל מלה ומלה שלו היתה מדודה ושקולה: מלה בסלע — זה שנים אחדות מקדישים אנו ממיטב רגשותינו — על הרגשות איני חס, אמנם — לעבודה זו, ואין איש שם על לב להטריח את עצמו ולתת לעבודה זו מצע מדעי… — מה זאת?… ושוב הָפנו כל הפנים אלי. על פניו היתה הבעה גלויה של רוגז. ואף מבטו של שלמה, אשר הֻשלך אלי באלכסון, היה מלאה קריאה למלחמה. — איני יודע אם תבין לי, איש צעיר… — ההבעה של רוגז היתה להבעה של התול מעֻשה — כל תנועה צריכה להיות מבוססה: מה היא האפשרות המציאותית, באיזה אמצעים יש להוציאה אל הפועל?… שום תנועה בריאה אינה יכולה להבנות רק על רגש לבד… צריך להמציא לה בסיס מדעי… — ואם לא ימָצא? ואפחד בעצמי מפני המלים אשר התפרצו מפי. פניו חורו מכעס ואחרי כן נעשו רעים וקשים. ויתרומם לאט, לאט ממקומו ויאמר: — חם אתה יותר מדי, איש צעיר… “ואם לא יימצא?” הקשת לשאול. אם לא ימצא… את התשובה על שאלתך זו אשיב בסוף השנה. לא קודם. וברגע נשמע קולה, קול חלש, חלש: — ולדידי… דוקא הרגשה בלתי אמצעית זו — העיקר… פני נעשו רכים וטובים. ויגש אליה ויקח באצבעותיו את קצה סנטרה ויבט אל פניה בחביבות. ויאמר: — סַנְטִימינְטלית אַת, כמו שהיית תמיד… וכמו שאהבתיך!… את חטאי אני מזכיר היום: רגש רע מאד התעורר באותו הרגע בלבי לאיש אשר צחוק לו באלוהים שלי כצחוק האדם בצעצוע יפה. ולו יכלתי הייתי מככהו נפש…
ח
בימים לא ראינוה ולא ידענו במה היא עוסקת ואם היא עוסקת בדבר מה. פעם אחת נדמה לי בבקר שחלה אנכי ולא הלכתי לעבודתי. וכשגדל עלי שממון הבדידות בחדרי נזכרתי, כי אוכל ללכת לראותה גם ביום. ואשכח את מחלתי. ובעוד רגעי מספר דפקתי על דלתי ביתה. — יבוא!… זה היה קולה. ופתאום נתבלבלתי. ולא ידעתי את נפשי: הטוב הדבר, אשר אנכי עושה? למה אנכי בא אליה בעם היום… לבדי, בלי חברי… ואולי אפריענה?… פתחתי את הדלת בידים רועדות ונדחקתי אל תוך החדר. היא ישבה לפני שלחן האכילה. אתותה שעה היתה לשלחן צורה אחרת: מחברות שונות היו מפוזרות עליו בלי סדר והיא ישבה כפופה על המחברת האחת והעתיקה ממנה אל השניה ופניה זרחו מעונג. “מעתקת את כתבי היד של בעלה…” עברה מחשבה במחי ולבי נעשה כבד עלי. היא הרימה לאט, לאט את ראשה ופניה הביעו הפתעה וכמו צל של אי־רצון עבר עליהם: — ביום?… בטלת יום של עבודה?… מוטב היה לי למות ברגע זה מאשר לשמוע את הדברים האלה מפיה. ופני נעשו, כנראה, חורים מאד, כי פתאום ראיתיה ופניה רכו ותקם במהירות ממקומה ותגש אלי. כן… מעט… ואשב על הכסא ליד הקיר. היא נגשה אלי ותבט בפני מבט מלאה השתתפות ורחמים וקולה קול לחש היה באזני כמוסיקה רחוקה ומלאה קסם: — מה לו?… מדוע לא הלך לשאול את פי הרופא?… אין דבר. רק כאב ראש… היא לא חזרה עוד אל השלחן ותשב אצלי על הכסא השני והתחלנו מספרים בינינו בלחש. ואשכח את העולם ומלאו וראיתי רק אותה ואשמע רק את קולה. ולא הרגשתי בעבור הזמן עד אשר צלצל פתאום הפעמון של הצהרים ויעוררני כמו מחלום מתוק. והיא נפחדה לקקול הצלצול, ותקפוץ ממקומה, ותרץ אל השלחן. ובאותו הרגע עצמו נשמע קולו מן החדר השני: — הגמרת כבר להעתיק את החוברת?… — לא… עוד לא גמרתי… תסלח לי… קול מדֻכא ומתחטא… ומן החדר השני נשמע תנועה של אי־רצון, נשמעו צעדים מהירים והדלת נפתחה ברעש: — איך זאת?… הלא ידעת כי החוברת צריכה לי בחצי היום?… קול רגזני קול של גערה למחצה. ליבי מת בקרבי ופניה נעשו חורים. ופתאום ראני: — ומי זה פה עמך?… אַ! … ככה אתם עובדים, אנשים צעירים, מפריעים את האחרים… כך! — הוא חולה… הוא סגר את הדלת ברעש מאחוריו…
* * * * *
יותר לא בטלתי יום של עבודה. וימים אחדים לא מצאתי עז בנפשי לבור אל ביתה.
ט
לחברי לא אמרתי דבר מכל אשר קרני: פחדתי פן אהיה לצחוק בעיני שלמה. ועוד יותר: פן ישמח בלבו לאדי. ובערב, כששלמה ויעקב התכונו ללכת ואנכי נשארתי שוכב על דרגשי, הביטו אלי בתמיה: — האם לא תלך?… — לא… חש אנכי בראשי… — שלמה יצא תכף מן החדר. יעקב פקפק כרגע ויצא גם הוא אחריו. כשנסגרה הדלת מאחוריהם, כבשתי את ראשי עמוק, עמוק בתוך הכר.. וכששבו חברי עשיתי את עצמי כישן ואשים את אזני כאפרקסת: אולי אשמע דבר מה עליה. אבל חברי לא הזכירוה, כאלו להכעיסני. שלמה דבר בכבד ראש על איזה ענין חָמוּר ויעקב שמע לו, כנראה בתשומת לב מיוחדה. ובאותו הליל לא ישנתי כמעט עד אור הבקר. גם בערב השני לא הלכתי עמהם. וככה גם בערב השלישי. שלמה התחיל מביט אלי בחשד, ויעקב — בצער. אבל הם לא שאלוני דבר, ואנכי לא הגדתי להם. ובערב השלישי לא עשיתי עוד את עצמי כישן. ישבתי כל הזמן כעל גחלים וחכיתי להם בכליון עינים. וכשבאו הבטתי אליהם מבט מלא צפיה: האמנם אין בפיהם כל דבר בשבילי?… האמנם לא שאלה לי?… והם, חברי האכזרים, שתקו ולא הגידו דבר. — צריך לשון, עיפתי… אמר שלמה בכבד ראש והתחיל פושט את בגדיו. “והם הלכו לשון ואנכי לא אשמע גם את שמה.” לא יכלתי למשול עוד ברוחי: — איך בליתם הערב?… הרגשתי את הרעד אשר בקולי. — היה ערב מענין מאד. שיחתנו היתה מלאה ענין רב. “למה לי שיחתו?… מה עשתה היא?… האמנם לא שאלה לי אף פעם?… — הם לא דברו בי?… עשיתי שקר בנפשי ואמרתי: “הם”… שלמה הביט מבט מלא ענין לצד יעקב ויאמר כלאחר יד: — לא… הוא לא דבר בכך מטוב ועד רע… ומתוך “הלאו” שלו נשמע לי ה”הן". ואדע כי הוא דיבר בי סרה. — היא שאלה לך… בכל ערב היא שואלת לשלומך… אמר יעקב ויבט בי מבטמלא רצון. לולא בושתי הייתי נופל על צוארו, ומחבק אותו ומנשק לו מנשיקות פי. וליבי נעשה עלי טוב וחם ולא היה גבול וקץ לאושרי.
*
למחרת בערב הלכתי גם אנכי עם חברי אליה.
י
הם נשארו יושבים במושבה שנה שלמה. עכשיו, כשהנני נזכר בימים ההם, איני מאמין בעצמי כי באמת ישבו אצלנו שנה שלמה… שלש מאות וששים יום…והרי כל אותפ הימים חלפו, עברו עלינו כיום אחד!… שנה — יום. ואת כל היום הארוך ההוא מלאה היא. בבקר, כשהיצונו כלנו משנתנו היתה מחשבתנו הראשונה: בערב נלך אליה. אמנם, איש מאתנו לא גלה את מחשבתו לחברו, אבל כלנו ידענו איש את מחשבתו הכמוסה לחברו, מבטינו העידו בנו. וכל היום היינו על המחשבה הזו. ומחשבה זו היא שנטלה את עָקצו של להט השמש ובשֶלה לא הרגשנו את העיֵפות לאחר העבודה — כאלו לא היתה! רק התרחצנו, אכלו וננקם כאיש אחד: אליה… אמנם שלמה היה עושה את עצמו כאלו היא אינה נוגעת לו כלל וכל העיקר בו. אבל ראשית כל, הרי עינים גם לו ואלו העינים גלו את סוד לבו. ושנית… הרי אותו ראינו רק לזמנים רחוקים, ובזמן האחרון התרחק מעלינו לגמרי ויהי יושב כל הערבים סגור ומסוגר בחדרו, ובכל זאת היה שלמה ממהר כמונו אל ביתה. בביתה היינו יושבים עד חצי הליל. בעִגול היינו יושבים מסביבה. לרוב ישבנו בחוץ ודמדומי ליל היו מכסים עלינו. ורק בערבים של גשם, רוח וקור היינו מוכרחים לשבת בבית, ואז קללתי בליבי את הגשם ואת הרוח. נפשי היתה נחנקת בי בחוץ ומה גם בבית. ולולא קולה הרך שהיה נשמע לנו לאחר חצות הליל: “רבותי, לכו לישון: מחר יום של עבודה”… לולא קולה זה היינו יושבים אצלה עד אור הבקר. ולקולה לא לכלנו שלא להשמע. ולו היתה אומרת לנו באותו קול הנמוך והרך " רבותי, לכו, קפצו אל הבאר העמוקה של המושבה"… מובטחני, שכלנו היינו הולכים וקופצים אל הבאר בלי שום פקפוק, במה עסקנו כל אותם ערבים, במה דברנו?… איני זוכר. ואולי לא ידעתי גם אז. כלום לא הייתי צריך באותם הימים לדבר מה בלעעדיה? היא, ישבה בתוכנו. מטפחתה הרכה על שכמה תמיד. ומאחורי המטפחת זוחלת ויורדת למטה צמתה המלאה. עיניה השחורות, הטובות והעמוקות, כעומק התהום, מביטות אלינו אל כלנו, בחבה, באמונה ובהשתתפות. ןמה לנו עוד? ומי לנו עוד? איזה חום נפשי עמוק היה נובע מתוך עיניה וממלא את כל בתי נפשנו ונותן לנו אושר, מנוחה, אמונה וכח לעשות הכל, הכל. וכה קל היה לנו, וכה טוב היה לנו במחסה המבט החם הזה. וכה חביבים היינו, ברגעים האלה, כלנו איש על רעהו. ואם היתה מספרת לנו דבר מה או דנה באיזה ענין, היינו שומעים לה בכלות־נפש. מה ספרה? במה דנה? אייני זוכר אף דבר. מובטחני, כי לו שמענו רק את קולה, בלי דברים, היינו מקשיבים לה באותה ההקשבה העמוקה שהקשבנו את דבריה. כי קולה הוא שדבר אלינו יותר מכל הדברים, ואולי בשביל זה איני זוכר את הדברים ואת הקול הזוכר אנוכי היטב, כאלו שמעתיו רק אתמול, ואזכרנו עד עולם. — התלכו לטיל מעט. רבותי?… — ועוד שבריה בפיה ואנחנו כלנו עומדים מוכנים ומזומנים ללכת. אנו יוצאים כלנו מן המושבה, הולכים בין הכרמים, עולים על הגבעות, יורדים אל העמקים, הולכים, הולכים ואין רגלנו יודעת עיפות. רק בלילות היינו הולכים. ויש שתעמוד על אחת הגבעות הרמות ונשאה את עיניה לעומת הצללים של הרי יהודה ועמד עליהם מבטה זמן רב בלי אומר ודברים. אור הירח הכהה נופל על פניה החורים ושפך עלייהם מלא חפנים קסם וחן. ואנחנו מביטים אליה כאל אלהים. איך היא אומרת לנו דבר ברגעים האלה, ורק עיניה הרחוקות, החולמות והכואבות מספרות על המהפכה הגדולה אשר בלבה פעם, כשעמדה ככה על הגבעה, פנתה פתאום אלי ותאמר: — שמה התהלכו המכבים… הלא ככה אמרת לי?… ועל פניה רחף צחוק קל, קל של רצון ושל רגש טוב. ואנכי… היש בעולם אושר כאושר הזה שמלא אז את לבי?… ופעם אחת — זה היה כבר בימים האחרונים — אמרה לנו: — אנכי אהבתי את הארץ הזאת, את שמיה ואת הריה… זרה באתי אליהם וקרובה נעשתי להם… נדמה לי שהם לקחו ממני דבר־מה, אשר לא יחזור עוד לי לעולם… קולה היה נמוך ומלא צער עמוקץ וארגיש כי לבי הולך ונקרע לגזרים. — והוא אינ מוצא… ופצאום נבהלה מדברי עצמה והפסיקה בעצם דבריה. — נלך, נשוב הביתה… בחוץ טוב, טוב יותר מדי… ונלך כולנו אחריה. שותקים הלענו ולבבותנו דואבים. מה היה לה.
יא
בביתם של מכירינו הלך ונהיה איזה דבר נעלם וקשה. אותו לא היינו רואים במשך שבועות שלמים. וכשראינוהו היו פני נרגזים מאד ויעש את עצמו כאלו אינו רואה אותנו כלל. והדבר הגיע לידי כך, שגם שלמה התחיל מתרעם עליו בלבו. והיא — פניה נעשו משבוע לשבוע יותר חורים, יותר נוגים, וצער עמוק כים מלא את כך רחב מבטה. לבי היה שותת דם מדי ראותי אותה. מה היה לה? מה הוא הדבר המתרחש ביניהם? כל הימים חשבתי בזה, אך לא העזתי לשאול אותה. יש אשר איזה רגש נעלם של שמחה היה מתעורר בי למחשבה הזאת: הלא אנכי שנאתיו מן הרגע הראשון, הלא קנאתי בו כל הימים על האושר שהיא נותנת לו ועל המסירות שהיא מסורה לו. אבל זה היה רק רגש־רגע עובר, הייתי גוער בי בעצמי בנזיפה ושוב הייתי רק מצטער בצערה. פעם אחת נגשנו אל ביתם, ועוד טרם הספקנו לדפוק על הדלת, הגיעה לאזנינו קול של דברים. הוא דבר בהתמרמרות, והיא בכתה, התחנתה… ברחנו על נפשנו. מה הוא הדבר המתרחש בביתם? מקץ ימים אחדים באנו אליהם בערב, בשעה מאוחרה, שלא כדרכנו. היא ישבה על יד השלחן חורת, חורת ומבטה היה מלאה חרדה. כשראתנו חרדה עוד יותר ונדמה לי, כי בקורנו הפעם היה לה לא לרצון. לבי נקפני. יגון כרבד תקף אותי. ובאותו הרגע נפתחו דלתי החדר השני לרוחה והוא הופיע לנגדנו. הוא חכה לנו, כנראה. הוא היה לבוש בגדים שחורים מכף רגלו ועד ראשו, כאלו התכון לנסוע העירה או לקבל איזה אורים נכבדים. איזו חגיגיות מוזרה היתה בכל עמידתו. הוא ברכנו ברַכּות יתרה וידרוש לשלומנו ולשלום עבודתנו ויאר את פניו גם אלי. ויהי הדבר לפלא בעיני כלנו. — הידעתם, רבותי, כי בקרוב נפרד? פניה נעשו חורים משהיו. ואנכי שמעתי את דפיקות לבי. ונדמה לי שלבי אומר לקפוץ החוצה.
— איך?… שאל שלמה בחרדה ויבט בתמיה אל פני שניהם. — אנחנו — הוא הדגיש ביותר את המלה הזאת — החלטנו לעזוב את הארץ בשבוע הבא. לא גרעתי עין ממנה. דמעה נתלתה באישון עיניה ומבטה היה רחוק, רחוק מאד. — לחלוטין?… — כן לחלוטין. קולו נעשה קשה ויבש ביותר. — אנכי נוכחתי, רבותי כי התקוה הלאומנית, אשר שמתם בארץ הזאת, בדמיון יסודה. אין לה שום אחיזה במציאות. ותנועה החסרה בסיס שכלי אינה יכלה לקחת את ליבי. היא שמה פתאום את מבטה בוץ מבטה היה כה יבש, כה קר. אף פעם לא ראיתיה מביטה ככה. ורגע נדמה לי, כי בתוך מבטה נצנץ גם ניצוץ כל שהוא של… איני יודע איך לכנותו: שנאה, בוז וכל זה נתהוה במשך דק אחד. ושוב צנח מבטה מעליו והתרחק הלאה, הלאה מעבר לכלנו, מעבר לבית ואולי מעבר לכל העולם כלו… הוא הרגיש, כנראה, במבטה ויזדעזע הזדעזעות קלה, אבל התאושש כרגע ומנוחתו הרגילה לא עזבתהו. — כן הדבר, רבותי הארץ, אשר אתם באים לרשתה, ארץ מיושבת היא. מאחר לכתליכם עומדת תנועה ערבית לאומית כבירה. והיא תומכת את יתדותיה גם בארץ הזאת כבכל הארצות שהערבים יושבים בהן. אתם לא תעמדו בפניהם. הממשלה לא תתמוך בכם. פחד הערבים על פניה. שוא גם עזרתכם באירופא: הנצרות שומרת את עברה לכם. אלה הם המניעים החיצוניים, ולא מעטים מהם המניעים הפנימים. הארץ אינה ארץ של תעשיה ולא תהי כזאת. הארץ תשאר רק ארץ של עבודת האדמה, ובמקצע הזה הנכם חסרי כשרון וחסרי נסיון לגמרי לא תצליחו במעשיכם. קפיטַל לאומי אין לכם. שפה לאומית — שפה חיה אין לכם. וגאולה לאומית בלי ארץ ובלי שפהה לא תִּתָּכֵן. ולזאת… — קולו נפסק ונחלש ושוב נתחזק — ולזאת אנכי אומר: תקות התחיה אבדה לנו. כל מי שמביט בעינים פקוחות על מצבנו, רואה שבסופו של עם ישראל להתבולל ולמות בין הגוים… אחרנו את המועד… — ולדידי, אם למות.. מוטב למות בארץ־האבות, מוטב למות בהלחמנו על נפשנו, על קיומנו ועל תחיתנו — נשמע פתאום קולה בתוך הדממה הקשה, שעמדה בחדר, לאחר שגמר הוא את דבריו. ונראה לנו שהקול הזה בא מאיזה מרחק רב. כלנו נרתענו ממקומותינו ונבט בחרדה אליה. נדמה לנו שמשק כנפי המות עבר בחדר. — למה?… לאיזו תועלת?… — את שפת התועלת איני מבינה… אם תועלת אין כאן, יופי יש כאן… ושמה… במות ההוא, שאתה מנבא לנו, רק כיעור… רק זועה… הוא הזדעדע כלו, כאלו הכוהו על פניו, ובוך מבטו נצנץ ניצוץ של שנאה וכעס.
יב
כשבאנו למחרת, לפנות ערב, אל מעונם מצאנו את החלנות ואת התריסים סגורים. מה זאת?… אף פעם לא עזבה עוד את המושבה ולא לותה את בעלה בנסיעותיו אל הערים: היא שנאתן. רצנו בבהלה אל בעל־הבית: — היכן הם השכנים?… — השכנים?… אֵ — הֶ!… אולי הם מפליגים כבר באניתם… — כיצד?… — זעקתי שלא בקולי בעל הבית הביט אלי משתומם. — כיצד?… עוד עם אור הבקר נסעו מזה… כל הלילה עסקו בחבישת החפצים. היא התחננה אליו שיתננה ללכת אליכם להפרד, והוא לא נתנה… איש קשה… וכמה בכתה כשנפרדה מעלי, כאלו היתה קרובתי. דבריו הגיעו לאשני כאלו ממרחק רב. עיני תעו על הדלת ועל החלונות מתוך איזו תקוה סתומה, כי עוד מעט יפתחו ועל המפתן תופיע היא וצחוקה העָרֵב על שפתותיה… — בא!… — הגיע לאזני קולו של שלמה, וקולו היה הפעם כה רך. ובִן רגע התחבב עלי כבימים הראשונים. והטינא, שהיתה בלבי עליו בימים האחרונים, כלא היתה. שלשתנו שבנו אל חדרנו חפויי ראש. חדרנו נדמה לי כה זר, כה רחוק, כאלו ראיתיו בפעם הראשונה. ריקניות מבהילה עמדה בכל פנותיו ושעמום מדכא.
יג
למחרת בערב ששבתי מעבודתי ואשב לנוח בחצר, יצאה אלי בעלת הבית מחדרה ובתנועה רשלנית הושיטה לי מכתב. — את המכתב הזה ביא היום רץ מיפו ויאמר למסור לך. קפצתי ממקומי כאלו נשכני עקרב. — איזה מכתב?… ממי?… למה לא הביאוהו תיכף אלי, אל הכרם?… — ראו נא את הבהלה!.. עסקיך הגדולים?… לא תאחר.. ותפן לה ותלך, ואנכי פתחתי את המכתב ידים רועדות: … אנכי החלטתי לא לעזוב את הארץ. איני יכולה הכל אבד לי. הכל חפצתי לראותך ולהגיד לך דבר־מה. בא נא ליפו תיכף ומיד. אם לא תבוא עד הצהרים, אולי תאחר. איזה דבר שחור עטפאני פתאום ויכס את אור עיני — מה לך?! — שמעתי כאלו מתוך חלום את קול צעקתו של שלמה ואשמע את ריצת רגליהם של שני חברי אשר מהרו אלי. — חכה נא!… מה היה לך?… מה המכתב הזה אשר בידך?… לא אמרתי דבר ואושיט להם את המכתב ובמחי יד עמדה ההחלטה: ללכת תיכף ליפו. — גם אנו הולכים עמך!… — אמרו שלמה ויעקב כאחד, כשגמרו לקרא את המכתב. ובעוד רגעי מספר יצאנו שלשתנו לדרכנו.
יד
כשבאנו ליפו, חשך עלינו היום. לאן ללכת?… זכרתי את האכסניה, שהיה הוא מתאחסן בה, ונלך ישר שמה. כשנכנסנו אל האולם הגדול חרדתי כלי. רח חריף של סמי־מרפא עלה באפי ובבית היתה איזו מהומה ומבוכה. לא קמה רוח בי לשאול עליה. הלב נבא איזה דבר נורא. שלמה הביט בפני ויפן ויגש אל אחד המשרתים. — האדון. X מתאחסן פה?… קולו רעד מעט. המשרת שם בו מבט של רגז ויאמר: — האדון הפליג היום לפנות ערב באניה. שמעתי את קול דפיקות ליבי וארא את פני חברי אשר חורו. — ו … הגברת?…. נדמה לי שאין זה קולו של חברי. המשרת נבוך, פקפק רגע ויאמר: — הגברת נקברה לפני שעה. רק עכשיו שבנו מן הלויה.
*
למחרת באתי עוד הפעם אל האכסניה. — האם לא השאירה איזה מכתב?… המשרת פגשני ברגש של רחמים וצער על פניו: — לא היא התהלכה ברחוב כל הזמן לפני הצהרים ותחכה. גם ממני בקשה: “אם ישאלו לי — להודיעני תיכף”. ולאחרי הצהרים נכנסה אל החדר לנוח. וכשבא האדון לאחרי הצהרים מְצָאָה מתה במטתה. אין זאת כי שתתה סם־מות חריף מאד, אשר פעל כרגע. קרא לרופאים. לשוא. והוא מהר תיכף וירד באניה… איש קשה… מי יודע מה עבר ביניהם… אפשר שחכתה לך… האם קרוב אתה לה?…
טו
— מן היום ההוא עברו עשרים שנה. עוד היום אתפלל לזכרונה בלבי. חברי אינם עוד פה. עקבות יעקב אבדו. הוא הלך לאמריקה ונעלם ממני. שלמה חזר לרוסיה. לפעמים רחוקות יכתב אלי. ופעם בפעם יזכור בה.
וקברה בבית־העולם ביפו, מקום קדוש הוא לי עד היום הזה.
כרך שני
מאתמשה סמילנסקי
תולדות אהבה אחת: ספור בשני חלקים
מאתמשה סמילנסקי
חלק ראשון
א
מאימתי התחילה אהבתי?…
בימים האחרונים, לפני פרידתנו, כשהיינו יושבים צמודים בלילות החשך על מרפסת ביתה או על הגבעה היפה, הפתוחה אל הים וידה הקרה בתוך ידי, אז הייתי אומר לה: “מיום אשר הכרתיך, בפעם הראשונה… לפני עשרים שנה…” היא צחקה לי:
– כלום אפשר לאהוב ילדה בת־חמש? זה פרי דמיונו, אדוני…
– דמיוני… אפשר!… בכל אופן הגרעין הראשון נפל אז אל לבי. ואם עשה צמח רק לאחרי הרבה שנים – חיי, סביבתי גרמו… ואולי גילך הצעיר: הרי אני הייתי גדול ממך בארבע־עשרה שנה…
– הדמיון… היסוד היותר שליט באהבה… ואולי האהבה כֻלה אינה אלא דמיון…
– הפילוסופיה המרה שלך!… דבריך על האהבה היו לי תמיד כמים קרים, הבאים לקרר את נפשי הלוהטת, ואולי בכונה היית מדברת ככה? הכונה לקררני… הלא הכונה אכלה גם את חייך, אם כן הדבר – לשוא עמלת! עד אשר לא אהפך כלי לגל של אפר לא תשקע האש הבוערת בי. דמיון? ולו היה כך! אז הדמיון – החיים כלם! אז הדמיון – אמונתי.
– כלום יש להאמין במה שאינו נצחי?…
– אינו נצחי?… ולו היה כך, כלום אין נצחיות מנולת? וכלום אין רגע של הוד נצחי? ולרגע כזה התפללתי. רגע אחד של אושר ולשטן כל חיי.
… כן, זה היה לפני עשרים שנה. היה חרף. החרף של ארצנו, אשר אז השמים מראיהם תכלת כמראה עיניה, טהורים כטהרת נפשה ועמוקים בתהום נשמתה, והשמש חמה ומרפאה, האויר מלא עדן, אור של צבעים, השדות מכודים בר ודשא, הגבעות – פרחים אין קץ והעצים לובשים ירק. וביום אחד של שקט כזה נכנסתי אל בית אביה, פריד בית־הספר אשר בפסגה. הבית עמד בהר המושבה. דרך חלונותיו הפתוחים נראה מרחוק הים הלוחך את עפר עמק אפרים והוסיף מהודו, הוד מנוחתו, על יפי היום. נראה לי שאנכי שומע מרחוק את נהימתו הקלה, נהימה של געגועים נצחיים, געגועים מלאים יגון עולמי. וגליו הקטנים, מתגלגלים במנוחה מתוך לב הים, הולכים אל חופו וחוזרים… אל הבית נכנסתי בלי רצון. את הפקידים לא אהבתי מיום אשר דרכה רגלי על אדמת הקדש, ואביה מנהג פקיד היה נוהג. לי היתה מנעורי נטיה לבית־ספר. וזה מכבר, מאז באתי לעבוד בפסגה, נכספתי לבקר את בית־הספר ובלי רשות הפקיד לא נתנת היכולת להכנס אליו. ופקיד בית־הספר היה מקבל רק בביתו. נשכתי את בשרי ואכנס. בעל־הבית קבלני בסבר פעים יפות, בקשני לשבת ויכנס אתי בשיחה. גם אשתו, אשה צעירה, נכנסה אל החדר ותבט אלי ברצון. מה היתה הסבה? אולי בשביל שמפורסם הייתי ליודע־ספר ובכיסי תעודת בגרות ואולי נודעי להם, כי בן לאבות עשירים אנכי? אבל עלי היו קשים דבריהם. “איני קל הדעת וברשתם לא אפול!…” ובדבר אביה אלי הבטתי דרך החלון אל הים הרחוק… על פני האב הנבון רחף צחוק קל. פתאום הרגשתי כי מאחורי נמצא מי־שהוא. פניתי ואראה: על מפתן הדלת, הפונה אל החדר השני, עמדה ילדה וזר של תלתלים שחורים על ראשה, ומצח לבן וגבוה לה. פניה הרעננים שטופים אור מבהיק ושתי עינים של תכלת לה. ועיניה מביטות חליפות אלי ואל אביה, מביטות בתמהון ובשאלה.
– זאת בתי, שפרה.
אמר לי האב ועל פניו רחף צחוק קל של שמחה ואושר.
“ילדה יפה כזו להם?…” היטב חרה לי הדבר. “לו היתה בת אכר…” אנכי אהבתי את הילדות. בכל אחד מן הילדים, אשר פגשתי, ראיתי את אחד מיוצרי התחיה בעתיד. וביותר אהבתי את הילדים היפים. טבע, יופי – היו אלילי. וארגיש מן המבט הראשון נטיה אל הילדה החדשה. אבל נטית נפשי בטלה בפני רעיוני. “בת פקידים… כמוהם כמוה…” ושוב הבטתי אל החלון; אל הים ואל השמים. אמנם הפעם לא עשיתי זאת בשויון נפש גמור… יותר ממה שחפצתי להביט אל תכלת הים משכתני התכלת של עיני הילדה. וכשהיה הרשיון בידי ואקום לצאת מן הבית הבטתי מסביב וגם אל החדר הפתוח השני השקפתי… אבל את אשר בקשה נפשי לא ראיתי.
זאת היתה פגישתנו הראשונה.
לאחרי כן הייתי נלחם איזה שבועות עם יצרי: לבי משכני אל בית אביה, אבל מֹחי דחני מעליו, ואוסיף להתנכר לו גם ברחוב. הבדל חברותי הבדילנו. אנכי הייתי ‘דימוקרט’… ובכל חום הנער שלי שנאתי את ה’אריסטוקרטים', ועל אלה מניתי את כל מי שביתו מרווח, בגדיו נאים וכליו יפים… אנכי חלמתי על בגדי־ארג, על בית קטן וכלי עץ פשוטים, ככל אשר ראיתי בכפרי ארץ־מולדתי… ואיך יכלתי להרשות לעצמי לבוא אל בית אביה?… עברו שבועות אחדים אחרי פגישתנו הראשונה. פעם אחת באתי אל בית־הספר. במחלקה למתחילים נתקלתי בפתח בחבורה: פה עמדו המורה למתחילים, הפקיד ואשתו ובתוכם אף היא. ועיניה פקוחות בפחד ובשאלה.
תתרצי להשאר פה עמנו?… שאלה המורה בקול רך וכמו בתחנונים.
– לאו…
קולה היה מלא מרץ ועיניה הבריקו ברגע הזה כעיני זאבה קטנה, אביה צחק ופני אמה היו מלאים צער.
– מדוע, בתי, הנה כל הילדות לומדות…
– לאו!…
– לכי עמה, אתן מפריעות… צוה הפקיד על אשתו ויבט אלי. ואולי בשבילי, בשביל לפיֵס את דעתי צוה כזאת… ולא ידע, כי דעתי נוחה דוקא מהילדה…
הן יצאו ומן המסדרון הגיעני קול צחוקה – צלצול של פעמון כסף.
זאת היתה פגישתנו השניה.
ב
עברו שתי שנים. קשות היו שתי השנים ולא מעטים היו הסימנים שהשאירו בי. הייתי בין הראשונים בעמקיה, שם עמלתי, שם אבדתי את מיטב תקותי, את אביב אמונתי ושם השליך היאוש המר את טִפת ארסו הראשונה אל נשמתי. שם נולד בלבי בפעם הראשונה הספק, הספק באדם.
עד אז היתה אמונתי באדם כה טהורה, כה קדושה, כה מקיפה את כל ישותי! אנכי לא הייתי בעמקיה אכר, נחלת שדה לא היתה לי, הייתי רק פועל. אבל בימים ההם לא היה הבדל בעמקיה בין צעיר פועל לבין צעיר אכר. משפחה אחת קטנה היינו כלנו, וכפועל כאכר היינו קרובים באופן אחד לגורל מושבתנו החדשה. ובאופן אחד סבלנו כלנו מן העול ומן הרשעות שנהגו בה בני־אדם. ואף הקדחת לא הבדילה בין אכר לפועל… רק עם האחרונים עזבתי את המושבה ועוד תקותי חזקה לשוב אליה בהתחלף העתים. אנכי לא הלכתי אחרי רוב חברי אשר נמלטו ליהודה, אנכי שבתי אל מושבתי הראשונה, אל פסגה. שבתי חצי־מת, חולה ברוח וחולה בגוף. שבתי אל עבודתי בכרמים. העבודה אשר אהבתי, העבודה שנתנה לי את שנתי הארצי־ישראלית הראשונה, השנה היותר טובה, היותר יפה שלי. ולא רק ארס של יאוש הבאתי עמי הפעם, כי־אם גם ארס של קדחת־ירוקה. כעבור איזה ימים אחרי שובי לפסגה חליתי ואפרפר כמה שבועות בין החיים ובין המות. פרפרתי במטתי בבית־החולים של הנדיב אשר במושבה. לאשרי עבד אז במושבה רופא יקר נפש. הוא כבר התמחה למחלת הקדחת הירוקה. ואף מסירותו הרבה לחולים עמדה לו להשיבם אל החיים מעל עברי פי פחת. ולא רק את גופי רפא כי אם גם את נשמתי. כשקמתי מחליי לא הייתי עוד אותו הבחור, המלא כֹח עלומים ואביב החיים כמו שהייתי לפני שלש שנים, כשבאתי לפסגה וטל הילדות שורה עלי ועל נשמתי. זָקנתי למרות זה שהייתי רק בן עשרים ואחת. כפשע היה ביני ובין היאוש השחור שאכל כבר רבים מחברי. ואז נראה לי כמו בחזיון אשיותו היפה, המקסימה של הרופא. דבריו הטובים, החמים היו מרפא לנשמתי ושקוי לגויתי. הוא העיר בי שוב את היפה והטוב שהיו בי; והחזיר לי את האמונה באנשים…
בצאתי מבית־החולים היה חורף, ימי־העבודה בכרמים, ואשוב אל עבודתי… ככה עברו שנתים מעת אשר ראיתיה. ואת האמת אגיד: אנכי גם זכוֹר לא זכרתיה כל אותם הימים. במשך כל אותם הימים הרעים האלה לא עלה אף פעם זכרונה על לבי. שמעתי, כי אביה מת, כי הנדיב הקציב תמיכה לאמה לכל ימי חייה, ויתן לה לצמיתות את הבית הגדול אשר ישבו בו וגם סכום גדול – נדוניה לילדה, לה… אבל השמועה הזו העירה בי רק השתוממות לטוב לבו של הנדיב ואת זכרון הילדה בעלת העינים הכחולות לא העלתה מתהום נפשי… אין זאת כי הסביבה השחורה לא התאימה לעינים הכחולות המלאות אורה… וגם בשובי לפסגה לא פגשתיה ולא בקשתי לפגשה. אנכי מצאתי לי בזמן הראשון ‘ענין’ חדש. למול הבית אשר בו שכרתי לי חדר למעון, ישב נפח ולו בת־זקונים כבת חמש־עשרה. לה היו פנים שחרחרים ונאים ושתי עינים שחורות כליל ומבריקות כאש ואיזה ניצוץ להן, לא ניצוץ של נערה־ילדה… את הניצוץ הזה הבעירו בעיניה הבחורים הגדולים מעוזרי הפקידות, שהרבו לרקוד עמה בכל הילולא וחינגא, ואותם הבחורים היו מביטים אליה בשעת הרקודים לא כאל ילדה. ואנכי הייתי מקלל בלבי את הבחורים ההם על שפמם הארֹך ועל הלשון הצרפתית אשר בפיהם… אנכי הייתי מבקש ב’גנבה' את מבט עיניה של הנערה… ויש שהייתי יושב אצל חלוני שעות ארוכות ומסתכל אל עבר חלון ביתו של הנפח… ובעלת העינים השחורות עם הניצוץ של אש באישוניה היתה יושבת אף היא על יד חלון בית אביה…
ולא נזכרתי בעינים הכחולות עד ששוב נראו בסביבתי. פעם ישבתי ואכלתי ארוחת הצהרים בחדר־האכל של בעלת־הבית שלי – אשה כבת שלשים, אם לשתי ילדות קטנות, אשר כלכלתן בעמל כפיה. היא היתה אחת משרידי בנות ישראל שהשתיקה והענוה סיג לחייהן. שתיקת מות היתה שוררת בבית בשעה שישבתי לאכול. אנכי בושתי מפני בעלת־הבית ובעלת־הבית עם שתי ילדותיה בושו מפני… ובכן ישבתי ואכלתי את ארוחת הצהרים, שקוע ראשי ורובי בקערה אשר לפני. פתאום נפתחה הדלת ועל סף הבית עמד מי־שהוא. הרגשתי בזה והרימותי מעט את ראשי. הנה היא. כרגע הכרתיה. קומתה גדלה מעט. פניה חורו קצת. תלתלי הראש לא היו לה. מדוע?… המספרים השחיתום. ואם רשמי פניה שונו לא לטובה. או אולי גם מתחלה לא היו כה יפים כמו שדמינתי?… רק המצח נשאר גבוה, צח ויפה. גם העינים נשארו גדולות, כחולות כשמים ועמוקות כים, ותוספנה להביט אלי מתוך שאלה ותמהון… כן, הכרתיה. אבל נפלא הדבר! באותו הרגע הרגשתי אליה כעין רגש של טינא. מה היתה הסבה? העינים השחורות עם הניצוץ של אש… לא, ואלף פעמים לא. דוקא אותו הניצוץ שלל מאותן העינים השחורות את היכולת להתחרות בעינים הכחולות. כי בעת שאותו הניצוץ הורידני אל הארץ, הרימוני העינים הכחולות אל השמים. הניצוץ העיר ועורר את הגבר שבי, והעינים הכחולות הממו את נשמתי והשיבוני אל הילדות. הניצוץ הצית בי אש של תאוה, ועינים הכחולות נתנו לי פיוט, שירה, אצילות של רוח ונפש… וכל ימי חיי עד היום הזה נשארתי ביחס לאשה אדם בעל שתי נשמות. ברור לי עכשיו כשמש, כי רק אשה אחת שלטה בי כל ימי חיי. ולמרות זאת היה חי בי תמיד הגבר והוא בקש את תפקידו אף מצאו, אצל נשים אחרות… ואף פעם לא החלישו ‘הנשים’ את שלטונה של ‘האשה’. גבול היה אצלי תמיד בין האשה ובין הנשים: האחת שלטה בנשמתי והאחרות בגופי. ואף מוסר כליות לא הרגשתי בְּתִּתִּי את חילי לנשים. שקטה היתה נשמתי ואדע: אותה איני מרמה. לא אדע אם זה חזון נפרץ אצל כל הגברים או זה חזיוני אני. אולי יחיד אני בזה, משום שידעתי כי האשה האחת אינה שלי… אבל מדוע לא שמחתי אז לקראתה, אחרי שלא ראיתיה שנתיים, ועוד רגש של טינא הרגשתי אליה?… “לא אהבתיה”… ידעתי כי ככה תאמרו. אבל זה1 אמת רק במקצת. אין כל ספק, כי טרם אהבתיה אז כמו שאהבתיה אחרי כן, לאחרי שנים, בימים שהייתי רואה אותה בכל יום, ובכל יום מחדש. אבל גרעין של אהבה היה כבר אז בלבי ומן אותו הגרעין צמח לאחרונה העץ אשר כסה בצלו כל חיי… אבל מה הסבה? אפשר שעוד הפעם אשמה דימוקרטיותי. החיים הקשים בעמקיה מצד האחד והמותרות הפראית של הפקידות בפסגה מצד השני חזקו עוד יותר את שנאתי לאריסטוקרטים, שנאתי את כל אלה שחייהם הזכירו לי מותרות. ואתרחק מהם ברגש של בוז. התרועעתי רק עם האכרים העניים, אף כי גם ה’מיוחסים' שבמושבה היו מאירים לי פנים בידעם כי ‘משכיל’ אני ועשיר. נלחמתי בגלוי נגד כל סימנים של מותרות ובחיי הפרטיים הגעתי לקיצוניות: רק לבוש בד לבשתי בחול ובשבת, ועל דרגש קשה ישנתי. ורגשי זה הוא שהתקומם גם נגדה, בת האריסטוקרטים. ידעתי כי אמה נחשבת לחוג הפקידים ורק עמהם שיח ושיג לה. ידעתי ששתי הנשים יושבות בבית גדול שבו יכולות לגור שתי משפחות של אכרים, ובבית כלים נאים מאד… והיא בעצמה… כלום לא הופיעה אז על סף החדר, שהיה מלא עניות נוראה, לבושה שמלה יפה עשויה בטוב טעם… וכלום לא היתה שמלתה זו ‘חטא’ בעיני?… ואפשר שאשמה גם אותה היד, אשר הסירה את התלתלים מעל ראשה… אנכי לא נזכרתי בה, אמנם במשך שתי השנים האחרונות, אבל כלום לא הצטלמה שם בעמקי הלב תמונה מרהבת עין של ילדה־מלאך עם תלתלי־עורב ועיני שמים… וכלום לא התנשאה לנגד עיני אותה התמונה מתוך עומק הנשיה ברגע שראיתיה עומדת על סף הבית… ופתאום… ואותה תמונה נמצאה לקויה… התלתלים גזו ואינם…
היא הוסיפה לעמוד על הסף, כאלו פחדה לעזוב את מקומה ומבט שתי עיניה הנפחדות לא ירד מעלי. קמתי, ברכתי בגמגום קל את בעלת־הבית ואצא. עברתי דרך הפתח ולא השגחתי בה… לא ראיתיה… בטלתיה… נקמתי בבית המיוחסים!… לפעמים קרובות היתה באה אל בעלת־הבית שלי. רגילה היתה אצל ילדותיה. לא עלה כלל על דעתי להתבונן איזו נפש יקרה המלאה אהבה לכל שכניה בקרבה, עד כי לא ידעה להבדיל כלום בין הילדות העשירות והיותר עניות שבמושבה. אני הוספתי להתיחס אליה מתוך קרירות יתרה, בִּטול גמור וסימנים של איבה כיחס דמוקרט אמתי לחטר מגזע האריסטוקרטים. לאחר שנים ספרה לי כי גם פועלים אחרים היו מביטים אליה בשנאה ובבוז… מסכנה! אמנם היא לא היתה מתעצבת הרבה לרגלי היחס הזה של הדימוקרטים. לא הרגישה בהם… כי מה לה ולהם, אם מקור של חדוה נצחית היה נובע מלבה?… הייתי רואה אותה לעתים קרובות, צוחקת ברחוב עם הילדות או לוקטת פרחים בשדה. הייתי רואה את רִקודה – רקוד עגל, את ריצתה – ריצת סיָח. הייתי שומע את צחוקה – צלצול פעמון־כסף. יש אשר עברתי על פניה, בעברי בחפזון ברחוב, ואז עלה לי לרגע ברק עיניה – ברק ים־התכלת שטוף קרני השמש ביום צח ושקט… נהורסיסי גיל, רסיסי אושר נשפכים מתוכן אל כל עבר. ויש שראיתיה בשדה, באחד מימי החרף, ימי הפרחים… היא מקושטת כולה פרחים רבי־גונים, פרחים־פלאים… איפה היא מוצאת אותם? ויש שמרחוק היתה דומה לפרח־חי, פרח ענק בין פרחי השדה הקטנים, המשתחוים לעפר רגליה. בתוך קווצת ראשה, על צוארה, בגדיה פרחים, פרחים, ואף בנעליה נעוצים פרחים… הויש שהרגישה בי ועמדה מצחוק, עמדה ושתי עיניה פקוחות לרוחה ומביטות אלי בשאלה וכאלו בפחד…
ואנכי, הדימוקרט העלוב, פניתי לה עורף ובזדון התרחקתי מעליה… והלא אנכי בקשתי פרח כזה, והלא אנכי התפללתי בלבי לפרח כזה! דמיוני טפח בסתר זה כבר את דמות הנערה אשר תהי לי כוכב חיי. ובדימיוני הייתי מתאר לי ‘אותה’ כילדה קטנה דוקא… על דבר נערה גדולה לא חשבתי מימי. ועוד זאת, את הנערות הגדולות שנאתי. ‘היא’ תהיה ילדה. זאת ידעתי ברור. אנכי אחנך אותה, היא תגדל תחת השפעתי היא תהי חלק ממחשבתי, מרגשי. זו היתה מחשבת הנער שלי. ומחשבתי זו עמדה, בלי ספק, אז בבית־אביה על הילדה בעלת העינים של תכלת. אבל למה פסקה אותה המחשבה כשראיתיה אחרי כן וכשמחשבתי על אודות ‘נערה’ נעשתה עוד יותר תבענית?… לאלהים, אלהי השבלונים, פתרונים!… וככה עברה עלי עוד שנה.
ג
בחיי נתהותה מהפכה! העבודה נמאסה פתאום עלי; אבד חנה, סר טעמה. עוד אתמול מצאתי בה רעיון, ראיתי בה תעודה והיום קמה עליה איזו יד נעלמה ותוציא ממנה את רעיונה, את תעודתה ותציגנה לפני ככלי ריק. ולבי נתרוקן: למה אנכי עובד? מה נותנת עבודתי? בימים הראשונים לבואי פסגתה עבדתי, כי עבודתי באה כפתיחה לחיי העתידים בעמקיה! צריך אני ללמוד את העבודה. בעמקיה עבדתי שתי שנים. ובמשך שנתים הללו לא עלתה אף פעם המחשבה על לבי: עבודתי למה היא באה? ידעתי את תעודתה: מושבה חדשה אנו מיסדים! ובשובי שנית לפסגה, בצאתי בפעם הראשונה לכרמים לעבודתי, הרגשתי את עצמי כאלו נפשי טוהרה ונמלאה רעננות וקדושה… כשני חדשים התהפכתי על מטתי סגור בחדרי ופתאום: מרחב שדות וכרמים, שמי אֵל והרים בכל אשר תתן עיניך!… העבודה היתה לי כחדשה. לכל תור של עבודה חדשה חכיתי בכליון עינים, כאלו אותה עבודה עתידה היתה לגלות לי סודות חדשים, סודות־נצח… העבודה לא היתה קשה עלי. בריא הייתי, עצמותי רחבות ועורקי חזקים. חיי היו טובים. על עבודתי לא חייתי. שכר עבודתי לא היה מספיק לי אף למזון של סעודה אחת. מבית אבי שלחו לי כסף מדי חדש בחדשו. ואבותי היו באים עלי עוד בעקיפין: למה אינני דורש יותר כסף, שמא מחסר אנכי את עצמי מטוב… הם, המסכנים, האמינו לי, כי לומד אנכי תורת ‘האגרונומיה’… לו ידעו כי בנם אינו אלא פועל פשוט במעדר ובמזמרה, ששכר יומו רבע מג’ידי!… ופתאום – מה זה היה לי? אותה העבודה פנה זיוה, פנה קדושתה. הוספתי אמנם לעבוד, לא פגרתי אפילו יום אחד, כדרכי מקודם, אבל לא עוד מעונג עבדתי, כי אם עבודת חובה. וזה היה קשה עלי. למה אבדה עבודתי את ערכה? אפשר משום שנגלה לי פתאום סוד חיי המושבה והפקידות ואדע כי כל אלה אינם אלא קבוץ של אנשים הסמוכים על שלחן אחרים. ואדע, כי האכרות לאכרים והפקידות לפקידים אינם אלא אמתלה נאה לקבלת הכסף ולפזורו… נבין כך ובין כך: עבודתי נמאסה עלי וחיי נתמלאו שעמום. ולולא הרופא אשר כאלו עמד וחכה למשבר הנפשי, העתיד לבוא עלי, והכין לי תרופה מראש, אלמלא הוא מי יודע לידי־מה היה מביאני שעמומי?… הרופא דבר על לבי זה כבר, כי טוב אשר אהיה מורה מהיותי פועל. אנכי הרגשתי כל הימים נטיה להוראה. את הילדים אהבתי בכל עת, בית הספר היה לי תמיד קרן־זוית נעימה, מקום שנמלטתי ברגעים קשים ומצאתי תנחומים ומרגוע. ובמדה שנוכחתי יותר ויותר באפיסת ערכם של חיי המושבה הנוכחים ידעתי לערוך יותר את תפקידו של בית־הספר, של החנוך. דור הגלות הזה לא יביא את הגאולה. מלחכי־פנכא אלו לא יביאו גאולה לא לעצמם ולא לעמם. ואם הדור הקם אחריהם לא יהיה טוב מאבותיו – תקותנו מה תהא עליה? המחשבות הללו נקרו במחי זה כבר. הרופא שפך עליהן אור חדש, ולאט, לאט נבראה על חרבותיהם של אדיאלַי הישנים האידיאל הנעלה! לחנך דור חדש. מה גדולה התעודה! אבל כלום ראוי אנכי להיות מורה ומחנך? והרופא לא הרפה ממני: לך לירושלם, תשתלם בידיעת השפה, תלמד מן המורים המומחים אשר שם, תעבוד שנה או שנתים בפסגה, ואחר תלך להשתלם באירופה והיית מנהל בית־ספרנו בעתיד… והתעודה אשר התוה לי הרופא לקחה סוף סוך את לבי. עזבתי את פסגה והלכתי ירושלימה. שנה אחת עשיתי בירושלם. ותשב לי עדנת נעורי… שוב התחלתי לשאוף, לקוות בחרדה, בגעגועים… את הרושם היותר כביר עשה עלי הבית העברי – לא, לא הבית, כי אם הדבר החדש, אשר מצאתי באותו הבית: הדבור העברי… השפה העברית שבה להיות מדוברת לכל צרכי היום, לכל צרכי הנפש… הדבר האחד הזה הרימני למעלה, למעלה וישם בין הכוכבים מקומי… התחלתי מדבר עברית… והחיל אשר עשיתי מלא את לבי זרם של רגשות חדשים, זרם של כחות רעננים. ומה רב היה האֹשר לשמוע את תהלת דבורי מפי הראשון לדבור העברי!… לפני שנים בצאתי בפעם הראשונה מבית אבותי לעלות אל ארץ־אבותי, נולדתי לאידיאל הראשון שלי: לארצי… והפעם, בירושלים2… נולדתי לאידיאל השני שלי: לשפתי… ארצי, שפתי… כמה גאון, כמה עוז, כמה מרץ נתנו המושגים האלה לנפשי!…אֵלי!… אֵיזה רגעי אֹשר נמנו לי אז… רגלי מתהלכות כל הימים בתוך הסביבה הקדושה… ועומדות במקום שעמדו מלכי יהודה. עיני רואות את הגבעות אשר מעליהן נשאו הנביאים את משאם, ובולע אני אותו האויר, ששאפו החשמונאים, הקנאים… וידי ממששות ממש את האבנים הקדושות: אבני הכותל המערבי, אבני קבר רחל… יחיד הייתי מתהלך בין כל המקומות הקדושים, המדברים אל לבי באלפי לשונות, יחיד עם רגשי הגדול, עם מחשבתי הממלאה את כל ישותי… למוד לא למדתי הרבה, לא מצאתי מפי מי ללמוד. רק מורה אחד עשה עלי רושם כביר, עברי מזרחי בעל השכלה ובעל נפש, ואליו הייתי בא, לפעמים, עם רגש של קדושה בלבי. לבסוף נעשתה ישיבתי בירושלים קשה עלי. ריחם של החיים הצבוריים הירושלמיים והיפויים בא אל אפי ויהי לי לזרא. הרגשתי כי הכל מתחקים אחרי לדעת: למי אני?… הצבוריות המקומית היתה שדה של מלחמה והתחרות בין ‘צדדים’ שונים… ידעתי, כי יחס של חבה אלי מצד אחד, גורם לי יחס של התנכרות ולפעמים אפילו של איבה מצד שני… לבי כאב. כל הדברים נראו מחוסרי תמימות והתמכרות אמתית, וכל המעשים שנעשו – רבי־שאון ומשוללי אור צנוע. פסגתי השקטה על שמריה, הרחוקה מכל צבוריות, התחילה מושכת אותי אליה בחזקה. ולסוף השנה שבתי אל פסגתי… ואפול אל זרועותיו הפתוחות של הרופא ונשקתיו נשיקת בן לאביו; לבי רחש לו אהבה רבה. הרופא הובילני אל הפקיד הראשי, אל אלתין הזקן בעצמו. זאת הפעם הראשונה אשר עמדתי בחדרו של הפקיד הזועם פנים אל פנים, ואף אחזתי את קצות שתי אצבעותיו אשר הושיט לי. שיבה זרקה בו. פניו היו יפים וטבועים בעדינות מזרחית. ברגעים אשר דבר עם הרופא היו פניו כמעט רכים ונעימים. ורק ברגעים אשר הביט אלי, היו מפיקים קשי וקרירות זרה. הפקיד התרצה להצעתו של הרופא לספחני אל בית־הספר בתור מורה לעברית. ועל־דבר התנאים וסדרי־הלמוד היה עלי להתפשר עם הפקיד של בית־הספר.
– אבל, אל תשפיע עליהם, על הקטנים, ‘אידיאלים’ יותר מדי… בני אדם מחויבים לכבד את המיטיבים עמהם… – לוני ‘מוסרו’ של הפקיד…
עם מנהל בית־הספר התפשרתי על נקלה. על המקח לא עמדתי אנכי ועל אופני הלמוד לא עמד הוא. איש זקן וחולני היה וישמח כי מצא עוזר חדש. ואף לתנאי – ‘עברית בעברית’ הסכים…
– הבלים… הבלי ילדות… אבל לא אפריעך, עשה כחפצך… בגלל הרופא!
ואהיה למורה בפסגה – מורה לעברית. ואף את דברי־הימים ואת החשבון מסר לי המנהל בחפץ לבב, אף כי נמנו בתכנית על למודיו הוא.
ד
אנכי ידעתי, כי היא הנה תלמידת בית־הספר. אבל אל הידיעה לכשלעצמה לא שמתי לב. הרגשתי בה רק כשראיתיה. כשבאתי, בפעם הראשונה, אל הכתה הגדולה ולבי פועם בי וחרד מעט, ראיתיה. היא ועוד נער אחד ישבו על הספסל הראשון מול הקתדרה. היא גדלה הרבה. רק בת עשר היתה אז, אבל בפניה ובכל מראה כבר התראו הקוים הראשונים, הדקים והמלאים עדנה, של נערה. הנערות מתפתחות אצלנו כה מהר! ושוב היו לה התלתלים שלה… ועוד יפו ממה שהיו אז בפעם הראשונה, לפני חמש שנים. כעטרה היו לראשה, וזר – לפניה הטובים, העגולים והרעננים. יפה היתה עתה הרבה ממה שהיתה לפני שנה. עדנת הפנים הוסיפה לה הרבה חן. והעינים… העינים נשארו אותן הילדותיות כשהיו וגם עתה פקוחות הן לרוחה ותבטנה אלי מתוך תמהון ושאלה. אני הרגשתי כעין אור שופע עלי מתוכן, ונפשי3 חרדה חרדת־גיל, ואיזה שטף רענן עברני כלי. ופה עלה לי הנסיון הראשון. הרגשתי בזה. פתחתי לפניהם את המבוא לדברי ימי ישראל, הלמוד אשר שמתי לי לעיקר, ומן הדברים הראשונים ידעתי, כי העירותי בתלמידי תשוקה ללמוד זה. ועד הרגע האחרון, עד אשר נשמע קול צלצול הפעמון, היו שורות של זוגות עינים נעוצות בי ושורות אחדות של פיות פתוחים מעט, הבולעים כל מלה שלי… ונדמה לי, כי שומע אני את דפיקות לבותיהם, ולעומתם דפק אף לבי. ויותר מאשר בכל תלמידי הרגשתי בתלמידתי שישבה בספסל הראשון פניה מול פני ועיניה פקוחות עוד יותר משהיו. ופעמים אחדות, במשך השיחה, נוצצה דמעה, דמעת־ספיר, בתוך ים־התכלת של העינים… בעזבי את הכתה ידעתי, כי השארתי בה מעט מזה, הנקרא שאר הרוח. ועוד זאת ידעתי: שעורי הראשון קשר אלי הרבה לבבות קטנים. וימים טובים באו לי, ימי אושר. אל בית־הספר הייתי הולך בלב מלא שמחה ורגשי המְתנה, רגשי־חג. שעות ארוכות הייתי מכין את עצמי אל שעורי מתוך קדחת בלתי פוסקת של צפיה. והשעות אשר בליתי בבית־הספר היו עוברות עלי כרגעים. אז הייתי שוכח את כל עולמי. את כל עצמיותי; אנכי ראיתי לפני רק את הפנים הקטנים המלאים התעוררות וכל העולם הגדול נצטמצם בתוך כתלי בית־ספרי. וביחוד שחקה לי השעה בכתה הגדולה. את שעתי זו בקשתי להמשיך עד בלי סוף, וברגע שצלצל הפעמון ונקרע פתאום החוט שקשר אותי אל הלבבות הקטנים, ויצר לי, ויחר לי עד מות. וגם על פניהם ראיתי בטוי של צער. אנכי עסקתי ביחוד בשיחות. שעות שלמות שוחחתי עמהם וספרתי להם. הלִמוד לא היה לי עיקר בזמן הראשון. אנכי בקשתי לעמוד על הריונה של המחשבה, שהתחילה מתרקמת במחותיהם של הקטנים, ולהקשיב את דפיקת ההרגשות הראשונים בלבותיהם. ומה מאושר הייתי לראות את הנצנים הרכים של המחשבה הצעירה, המתגלה ומתפתחת מיום ליום! לשון שיחותינו, כשהיא לעצמה, היתה פועלת פעולה מיוחדה. תלמידי שמעו בפעם הראשונה את הדבור העברי. ונפלא הדבר: הם הבינוני מן ההתחלה הראשונה. התוכן הקל והמלא ענין הועיל לנו, והחפץ העז אשר השקעתי בשיחתי, החפץ כי יבינו. ומן היום הראשון התחילו לשונותיהם הרכות להתרגל בדבוּר החדש. ובאיזו התמדה, ובאיזו חריצות השתדלו! במסירות נפש ממש, מסירות שאינה יודעת כל מעצור, כל יגיעה. יש שתלמידי הקטנים נראו לי לנלחמים על קדוש השם. וכל הימים היתה השכינה שרויה ביניהם… ולא רק בבית־הספר – ברחוב, בבית ובכל מקום היו הקטנים מתיגעים ועמלים לדבר בלשון אבותיהם הקדמונים. וכמה גיל, כמה אושר הביא לנו לכלנו כל נצחון חדש. כמה שמחנו לכל מלה חדשה שנתחדשה לנו: הם למדו ממני, אנכי למדתי מהם וכלנו למדנו מהד דברינו הבא אלינו מן ההרים, עדי הצלצול של לשוננו העתיקה והיפה בימי קדם… ולא עברו אף חדשים אחדים, ושיחותינו העבריות היו זורמות כזרמי מים חיים… נשמתי נחת על עבודתי. יש שהייתי בא אל הרופא, נופל על צוארו, מנשק לו מתוך אושר. ואף הוא היחה מאושר באשרי, ובכל מקום בואו מלאה לשונו תהלת בית־ספרנו. ואף הוא, בן הארבעים, התחיל מגרס שניו ומדבר עברית… אנכי נתתי לבית־הספר את מיטב כחותי. ואהבתיו. ובעיקר אהבתי את תלמידתי; ההיה בזה משום יפיה, יפי ילדה רכה ורבת־חן, שפניה היו מאירים לי מתוך כל התלמידים ומעלים ודולים מקרבי את כל הטוב והנשגב שבנשמתי, ואם משום מין רגש סתום, שהיא היא הסופגת את כל דברי ומלבבי הם שלוחים רק אליה, מאחר שהיא יותר מכל מצפה להם, חרדה לקראתם? ואולם הייתי מאושר לעמוד על הקתדרה ולספר… ולראות איך פניה הילדותיים מלאים התעוררות וענין רב, עיניה הפקוחות לרוחה העידו תמיד על העבודה הנעשית בפנים הנפש. פעם הבריקו העינים משמחה, פעם התמלאו עצב וחרדה, פחד, תקוה, יאוש… וכמה רגש היה בתוך שאלותיה הילדותיות! שאלותיה לא רבו, אבל תמיד הגידו דבר־מה, תבעו דבר־מה… גם ‘תפיסה’ יפה היתה לה, התפיסה היותר יפה שבין כל תלמידי. מן הרגע הראשון תפסה את מחשבתי, את רעיוני. עוד רב תלמידי יושבים כאובדי עצות למצא את חידתי ופתרון דברי והיא – כבר מרקדת על מצחה הלבן והגבוה, כבר מצטלמת בתוך עיניה הכחולות ההכרה המאושרה של הבנת הענין… לא לחנם היה המלמד הירושלמי, המלמד ‘דת’ בבית־הספר, לדרישת הפקיד הראשי, מטיח כלפי מעלה על מה שנולדה ילדה ולא ‘נער’, כי אז היתה ל’עלוי‘… אבל במדה שתפיסתה היתה מצוינת, בה במדה גבר גם פזור־נפשה. מה שרכשו להם חבריה מתוך שקידה, היו מונח במחם כבקופסה והיא שכחה את אשר ידעה לפני חדש… מחר לא היה לה צרך במה שנתחדש לה אתמול. הקו, שהוסיף הדבר החדש לנפשה, נשאר קים אולי לנצח והדבר עצמו נתרוקן בשבילה, נתישן, כי איזה צרך לה בו?… ואולי בשביל כך התיחסה באדישות גמורה אל הבחינות. ויש שחרה לי הדבר מאד, בידעי כי לה הבכורה והבחינות נתנו את ההצטינות הראשונה לאחר. ונדמה לי שאין הדבר נוגע לה כלל. מי יודע?… אולי נגע הדבר גם אל לבה, אולי בכתה בלילה על מטתה ולבה הקטן היה מתכוץ, אבל היא כסתה את הדבר… כי לכסות מי גבור כמוה?… ועוד דבר אחד חרה לי: דבר ה’חשבון’. אנכי למדתי חשבון בכתתה. ואנכי כה אהבתי מעודי את החשבון, פתרון ‘שאלה’ מסובכה היה גורם לי תענוג אין קץ. והיא… אין החשבון נוגע לה כלל. לי גרם הדבר צער מרובה, – אנכי חפצתי שתצטין בכל, ועמלתי הרבה להדריכה ב’דרך האמת' ולא עלה לי. ופעם, זוכר אני, לא משלתי ברוחי ובתתה לי את מחברתה המלאה שאלות לא נפתרות, השלכתיה בחמה אל הקרקע. פניה נעשו חורים, עיניה נמלאו דמעה, וכלה הביעה עלבון דומם… לעולם לא אסלח לי את הדבר!… ככה עברו לי בבית־הספר שלש שנים של אושר. גם מחוץ לחברת התלמידים לא צערני בית־הספר. אמנם ה’גברת', המורה לצרפתית, הטרידתני, הרגיזה את מנוחתי, אבל על נקלה עלה לי לבטל את השפעתה: תלמידי שנאוה. כל יתר המורים הסכימו לי ברצון ושלא ברצון ואף המנהל הזקן היה נשמע לי…
ה
מן הרגע אשר ראיתיה על ספסל בית־הספר ידעתי כי מצאתי את הילדה אשר בקשתי, אשר חפצתי לגדלנה, לחנכה ברוחי בשבילי… אמנם, בימים הראשונים, גערתי בנזיפה בי בעצמי: אתה מורה והיא תלמידתך. כלום אפשר, כלום מותר לך לחשוב בה ככה?… אולם ‘אסור… מותר…’ האינם סוף, סוף יסודות קלושים, בשעה שאין עין צופיה… בשעה שהם נפגשים בסתר הלב עם מאויו של אותו הלב עצמו?… כן, באותו היום עמדה מחשבת־הנער שלי עליה. אמנם לא הייתי עוד ‘נער’ במובנה הרגיל של מלה זו, – כבר הייתי ‘איש’ וסבל של עשרים וארבע שנים על שכמי, ועול של בית ספר על רוחי, אבל בלב הייתי אותו נער כקודם, הנער ‘החולם’ על נערה־ילדה… הסבות הראשונות אשר הרחיקוני ממנה סרו… ‘הדימוקרטיות’ שלי כבר לקתה במקצת. הבגדים היפים והכלים הנאים לא היו דוחים אותי כך מבעליהם… בירושלם התרגלתי שוב אליהם. ומה נבהלתי בהרגישי בי באיזו פנה נסתרה מן העין גם נטיה אל המלבוש היפה ואף אל הכלים הנאים… ויש שהייתי נזכר בי מלפני זמן בפסגה, והייתי בעיני עצמי לחצי־פרא. בירושלם נשתניתי הרבה, כבר גדלתי ומחשבתי לא עמדה עוד רק על הדברים אשר מסביב, כי אם התחילה תועה במרחקים. ומן אותו היום, מרגע צאתי, ביום הראשון מבית־הספר, התחילה מטרידתני מחשבה: למודי משך אחריו את הילדה, האם אוכל למשכנה אחרי אף אני?…
ואצלה התחילה מאותו היום השניות ביחוסה אלי: אמונה שלמה, מסירות נפש לתורתי, והתרחקות ומעין שנאה קלה אלי. האם היה זה גמולי בעד התיחסותי הראשונה אליה?… אפשר… שלש שנים בקש הנער אשר בי את הנערה שהתחילה להולד בה, והנערה התחמקה, עברה מעלי. מה היה בלבבי אליה במשך אותן שלש השנים? האמנם אהבתיה כבר? לא! זה היה רגש אחר, שהמלה ‘אהבה’ אינה הולמתו. אלה היו דמדומי הרגש, שעת התרקמותו הנעלמה מהכרתי. מעין הקדמה אליו. מעין המתנה סתומה וצפיה, חרדה לדבר, שהוא מאפיל עליו בעצמו, מסתתר ואורב… וזאת היתה כבר התקופה השניה ברגשותי אליה, כי תקופתה הראשונה התחילה עוד לפני חמש שנים. את התקופה הראשונה הפסקתי אני ואת התקופה השניה הפסיקה היא. בבית־הספר היתה כלה שלי, כל העת היה מבטה שוהה עלי, נצמד בי, בכל רגע נפגשו עינינו ולאט, לאט כאלו הוסרה כל מחיצה בינינו ותהי חלק מרוחי, ממחשבתי. ובחוץ, בחברת המכירים נשארה זרה לי. כמו בכונה התרחקה מעלי, ויש אשר נדמה לי, כי טינא בלבבה עלי. האמנם יכלה ילדה בת עשר בתחלה ובת שלש־עשרה אחר־כן להכניס ביחסה אלי כונה מיוחדת? האמנם היתה טינא בלבה עלי? כן, כך היה. רגשי לא רמני. אנכי בקשתי להיות קרוב אליה בכל מקום והיא התחמקה מעלי. אנכי הפצרתי לדעת את נפשה בכל עת, והיא כסתה עליה מעיני. כמה פעמים הייתי רואה אותה מרחוק מצחקת ברחוב: קופצת, מטפסת, רועשת. וכשהייתי נגש: נאלמה, דומיה עמדה ופניה נתכסו איזה כסוי זר וקשה. כמה פעמים באתי אל אחד מבתי מכירינו או גם אל בית אמה, ומן החוץ שמעתי את צלצול צחוקה הטהור, את רקודה, את המיתה; הרגשתי את גלי החיים הרעננים, היוצאים מלבה ומשתפכים במלא הבית. וכשנכנסתי הביתה, היתה משתתקת ועל פניה מין בטוי קשה, כמעט של איבה. וכאלו שאלוני: מה לך פה? מקומך שם, בבית־הספר… אחרים היו אומרים: כמה בישנית, שתקנית היא שפרה בפני המורה! אבל אנכי, המורה, ידעתי כי לאו דוקא בישנותה גרמה לכך. איזו סבה אחרת, נעלמת גרמה לכך… הכל היו פוגשים אותי בזרועות פתוחות, כל הדלתות היו פתוחות לפני לרוחה. ידעתי אף הרגשתי, כי חביב אני על הבריות ומקובל בחברה, את כל הפנים ראיתי מוארים אלי ואף את פני הפקיד הראשי: בעתונים התחילו מהללים אותו על בית־הספר המתוקן שבמושבתו… ורק היא התנכרה לי. והלא רק בשבילה באתי ויצאתי בין ‘האריסטוקרטיה’ של המושבה. ואת אשר בקשתי לא מצאתי. אל בית אמה באתי לעתים קרובות. מי שלא היה מימיו גלמוד בארץ־ישראל, אחד בין קהל של אנשים זרים, לא יוכל להבין במלואו את הרגש הקשה התוקף לפעמים את האנשים הצעירים החיים בארץ־ישראל בלי משפחה. כמה צמאים הם לפעמים, ליחס חם, שהיה מזכיר־להם לפחות איזו סביבה של משפחה. ואף אני הייתי אחד בין קהל גדול של אנשים זרים. כמה שישתדלו האנשים הזרים להיות טובים, קרובים, הנך מרגיש סוף סוף שזרים הם לך, שחוב הם ממלאים ביחס אליך. ורק בית אמה היה לי הבית הזר הראשון, אשר מצאתי בו פנה חמה, אשר הזכירה לי את אחת מפנות בית אמא. אמה התיחסה אלי יחס חם ונלבב ואהיה מכיר תודה לה. זה היה יחס כה פשוט, טבעי, גלוי וכה מלא רצון של אמת לעשות לי טוב. האדם הקרוב לי ביותר במושבה היה הרופא, אבל גם ביתו, בית רוק, היה ריק וקר כביתי אני. ולאט, לאט נעשה לי בית אמה הבית היותר קרוב במושבה. האמת נתנה להאמר: כח המושך הראשון, אשר משכני אל הבית הזה היתה היא. אבל היא הן דחתה אותי. ולולא אמה אשר קרבתני כאם הייתי חדל מבוא אל הבית הזה. כן, כמו אם היתה לי אמה, כי איזו אשה שרק בנות לה איננה שואפת לבן?… אנכי עוד לא התיאשתי למצאה אף מחוץ לגבול בית־הספר. בקשתי להשתמש באמצעי בית־הספר. בבואי על בית הוריה ובמצאי אותה עמלה על ה’שאלות‘, חפצתי לעזור לה; כשהיינו מטילים כל ה’גדולים’ ברחוב או בשדה, וגם היא בתוכנו, בקשתי למשכה אחרי על־ידי שיחות היסטוריות אשר כה אהבה אותן. ואף זה לא עלה לי. עד מהרה הרגשתי כי כרכורי אלה אינם נעימים לה – ואחדל. פעם אחת, זוכר אני, הלכנו לטיל חבורה גדולה אל ההרים וגם היא בתוכנו. פתאום חפצתי שתהיה אצלי, שתלך על ידי, כי אראה את יופי ההרים כשהם מצטלמים בעיני הילדה… והיא התחמקה מעלי. אנחנו למדנו אז בבית־הספר דברי ימי העמים, ולמוד זה העסיק אותה ביותר. ידעתי הרבה אגדות וספורי־מעשיות מחיי העמים הקדמונים ואספר לתלמידי, והשעורים האלה היו כל־כך חביבים עליה. ובכן… באותו יום דברנו בבית־הספר על סרדנפל מלך אשור. ובלכתנו לטיל ובבקשי עצות בנפשי איך למשכה אלי, נזכרתי ‘בסרדנפל’ של בירון… ואספר לה את תוכן הדרמה היפה אשר התאימה להבנתה, תקותי לא רימתני. ספורי משך את לבבה ולא עזבתני עוד, אבל יחד עם זה הרגשתי באופן מוחשי, כי יסורים אנכי גורם לה. עיניה שאלוני בתרעומה: למה פה?… צר היה לי עד כאב נפש, ואחדל… הה, כמה יסורים גרמה לי אז הילדה הנחמדה, הרעה!… כן, סבלתי הרבה. ואמה הראתה לי יותר ויותר סִמנים של חבה. זה היה ברור: בלב האם כבר פעם הרעיון… אמא מסכנה, בעוד ילדתה בת שתים־עשרה, היא חולמת כבר על חייה העתידיים… פעם אחת, זוכר אני, עמדנו ברחוב, לפנות ערב: אני, אמה ואשת הפקיד. דברנו. על־מה מדברות ‘גבירות’ עם בחור צעיר? כמובן על שדוכים. לאמר, הן דברו ואני שמעתי וצחקתי להן, אשת הפקיד דברה אלי בשבחה של עצמה מעלמות המושבה.
– אנכי איני אוהב עלמות גדולות, גברתי!
– צדקת, לוריה… אתה תחכה לשפרה שלי, כן תחכה?… חכה־נא!…
כה אמרה אמה בדרך צחוק, אבל הדברים יצאו מפיה אחרים, צלצלו ברצינות… שלא במתכון…
– אנכי אחכה… ואם היא לא תרצה בי?… – אמרתי גם אני בכובד ראש, שלא התאים כלל אל מהלך השיחה הקלה.
הגבירו צחקו…
– כן… היא עודנה כה קטנה… שפרה שלי!…
– שפרה, מה היתה הסבה להתנכרותך אלי?…
כמה פעמים הוגעתי את מוחי על השאלה הזאת. בקשתי פתרונים ואף מצאתי הרבה. ואולם את הפתרון האחד לא מצאתי… או אולי הרכבת כל הפתרונים הם הפתרון האחד? “הדבר פשוט: נטיה לא היתה לה אלי”. נטיה? כלום נטיה בקשתי מאת הילדה? בקשתי שלא תדחני מעליה… והיא דחתה. על מה ולמה עשתה כזאת?… “אולי היתה לה נטיה לאיזה נער מחבריה ואתה נמצאת מפריע?…” ילדה בת שתים־עשרה, – כלום אפשר? אמנם בחברת נערים הרגישה את עצמה יפה, עיניה היו נוצצות, חיות ומתיזות ניצוצות, ניצוצות… אבל נטיה… למי היתה לה נטיה?… “מדה כנגד מדה בעד התנכרותך אליה בשנים הקודמות…” ושוב… נטיה ונקמה מצד ילדה בת שתים־עשרה, כלום אפשר?… הפעם אחת, לאחר שנים, לאחר שהכל היה גלוי וידוע בינינו לבין עצמנו, שאלתיה פשר התיחסותה אז אלי? ותענני.
– כעסתי… לא ידעתי למה… מחוץ לבית־הספר היה אדוני מרגיזני… יש שחשבתי כי שונאת אני אותו… למה היה אדוני מבישני בפני רבים? מספר בעצלותי, כי איני שוקדת על למודי? אנכי חכיתי למלה אחת חמה, והמלה הזאת לא נאמרה…
האמנם לא הרגישה אז את האש העצורה מתחת לקליפת מוסרי?… אמת הדבר, בחברה, בפניה הייתי מדבר משום־מה דוקא על חסרונותיה. חשבתי כי זה נחוץ, מועיל לה, ללמודיה. ואולי לא חשבתי כלל, והדבר נעשה, כהרבה דברים בשעת אהבה, שלא בכונה ברורה… ואולי ידעה, כי יוצא אני לפעמים בלילות עם שכנתי, בת הנפח, בכרמים? ועיניה השחורות מרתיחות בי את דמי – ומושכות אותי בכבלי קסם אל האשה… אפשר שהתקרבותי הקלה הזאת לא נעלמה מעיניה. עיני האשה כה חודרות הן, ועיניה אולי כבר התחילו לראות אז… יותר מדי חשבתיה לילדה. ואולי היה זה בעוכרי. לא ידעתי, ואם ידעתי שכחתי, כי הילדות בארץ־ישראל מתפתחות כה מהרה. מי יודע, אולי נתעוררו כבר אז בה רגשי האשה ואנכי לא השגחתי בה וחטאתי לה… ומי יודע?… אולי כבר אהבה אותי אז?… ואהבת הילדה אל המורה שלה התבטאה דוקא בצורה כזו?…
אכן הרבה דברים סתומים מאז הולכים ומתבררים לי עכשיו, אך מה יתן ומה יוסיף לי האור הנשפך עתה על חרבות אשרי?…
ו
ככה עברו עלי שלש שנים. מקץ שלש השנים אבדתי אף השפעתי החנוכית עליה. היא גמרה את חוק למודיה ותצא עם הכתה הגדולה מבית הספר. וככה נתק החוט היחידי אשר קשרנו עוד. ואת האמת אנכי צריך להגיד: מאותו יום התרוקן בשבילי בית־הספר למחצה… עיני נפתחו פתאום ואראה את כל חסרונותיו. את מגרעות חברי ואת מגרעות עבודתי אנכי. שוב לא היתה שכינתי שורה בבית־הספר, שוב לא הלכתי אליו כהולך לקראת חג. מלאתי את חובתי כמקודם, אבל רוח־הקדש היתה חסרה. והיא התרחקה ממני יותר ויותר, פניה נעשו כמו זרים לי. ואז קרה המקרה אשר פתח עלי את רעתי, אשר גזר את גזר דיני הקשה. שיחה אחת, אשר שמעתיה במקרה – ואוּלי?… מי יודע!… לא במקרה הרחיקתני מעליה לגמרי. ישבתי בחדר־עבודתו של הפקיד ואכתב הרצאה אחת לבקשתו. שקוע הייתי בעבודתי, פתאום הגיעה לאזני שיחת אשת הפקיד עם אחת מעלמות המושבה, שישבו בחדר הסמוך. שיחתן לא העסיקתני. פתאום הגיע שמה מפורש לאזני פעם ופעמים. הן מדברות בה, לבי הכני פתאום, הלב המסכן הרגיש בסכנה, ומבלי אשר השתדלתי הגיעה השיחה לאזני. ואמנם גם המדברות לא התאמצו שלא ישָמעו דבריהן.
– הילדות מתפתחות פה באופן מוקדם מאד…
– לשפרה התחיל אורח־נשים בהיותה בת אחת־עשרה…
איזה דבר קר, קר נגע עד לבי…
– שפרה איננה תמימה כלל, כמו שעיניה מגידות. היא יודעת לעשות שקר בנפשה. ילדה כמותה!…
– אכן יודעת היא כבר לרדוף אחרי בחורים כנערה גדולה…
– כן, אינה ילדה כלל…
– אתמול חרה לי מאד, ילדה כזו מחזיקה את עצמה לעלמה, אמה הטפשה חולמת בשביל בתה על לוריה… והיא הילדה ממאנת… כאלו עומד לוריה לבקש את ידה… לא ימצא יותר כדאית ממנה!… אתמול, בשבתן בביתן, אמרה לאמה: “למה שומר לוריה את צעדי?… אינו עוד מורה לי… איני סובלת אותו… לעולם לא אסכים להיות כלתו:”… השמעתם מימיכם? ילדה בת ארבע־עשרה!…
… חרש, חרש יצאתי מחדרי. יצאתי מן הבית ואלך השדה… לאחר שנים ידעתי, כמה כונה רעה, כמה שקר וצרות־עין של נשים היתה באותה שיחה, אבל אז היו הדברים אשר שמעתי כאורים ותומים בעיני: לא יכולתי לחשוד במדברות, שהן יודעות את מציאותי פה, ואיך יכולתי לחשוב אחרת ולבי עדין תמים, אף כי הייתי כבר בן עשרים ושמונה? אז האמנתי… ושעות ארוכות הייתי תועה בשדה ולבי ריק. פתאום, בין רגע התרוקן לבי וריקניותו כה הכבידה עלי, כה הכאיבה לי. לא בכיתי, לא התאוננתי על גורלי, ואף לבי לא התחמץ. רק ידעתי כי הוכיתי מכה גדולה ונוראה והרגשתי כי עיני יבשות ובוערות. בערב שבתי אל המושבה. אל בית הספר לא באתי ביום ההוא. באתי אל חדרי, נפלתי על מטתי פרקדן. כשחדרו קרני השמש הראשונות עוד היו עיני פקוחות לרוחה ומבטי היבש והבוער היה מצומצם כאתמול באיזו נקודה שחורה אחת שבתקרה… בצהרים קמתי ואלך אל בית־הספר. כשעברתי ממעוני דרך בית הוריה פחדתי להביט אליו… שבועים לא יצאתי אף פעם לטיל ברחוב. אל בית הוריה לא באתי עוד, השתדלתי לבלי להפגש עמה, לא יכולתי ראות פניה. קשה היה לי לראות את זו שאתמול חשבתיה לילדה והיום ידעתי, כי אשה היא, וכי האשה שבה אינה סובלת אותי, סולדת בי. ואף את אמה קשה היה היה לי לראות. פגשתיה באחד הימים ברחוב, פניה היו כה דואבים ובקול עצב אמרה אלי:
– אתה כבר שכחת אותנו?
קולה צלצל באזני כקול תקוה נשברה ולבי עלי דוי.
– עסוק אנכי בביתי…
– אין להזניח. ידידי, ידידים ישנים…
מה קשה היה לי לשמוע את דבריה! מה יכלתי להגיד לה? אמה המסכנה הן לא חשדה בדבר. הייתי כאלם, לא יכלתי להגיד לפתוח לפניה את פי. מי יודע? לו יכלתי להגיד אז את כל לבי, אולי היה משתנה הדבר לגמרי. אבל מאומה לא הגדתי לה, יותר מדי היה פצוע רגש הגאוה אשר בי, החרשתי. הלכתי וראשי מורד ארצה. הרגשתי מאחורי את מבטה, מבט איש פצוע. ולא יכלתי לבוא יותר אל ביתה. לא יכולתי, אף כי נכמרו רחמי על אמה ויסוריה היו קשים אף לי. יותר משנה לא דרכה רגלי על מפתן ביתה ויותר משנה השתדלתי לבלי להפגש עמה. והשתדלותי עלתה לי בדמים מרובים. ימים רעים באו עלי גם בתוך כתלי בית־הספר, באה מורה חדשה לצרפתית, גברת שרכשה לה השפעה רבה על ראש הפקידים בפריז… היא בקשה להשיב לשפה הצרפתית את כבודה הראשון. אלי האירה מתחלה את פניה ביתר שאת, אך אני פניתי לה ערף והיא נהפכה לאויבתי בנפש, אף הפקיד הראשי התחיל מביט אלי לא כתמול שלשום. ואף מנהל בית־הספר הזקן התנער מתרדמתו לקחת את מושכות ההנהלה בידו. השפעתי הלכה ונתמעטה מיום אל יום, שנה קשה היתה לי, אחת השנים היותר קשות בחיי. ואחל לבקש לי איזה ענין חדש למלא את ריקנותו של לבי.
ז
בית הספר לבדו לא יכול להעסיקני. חשבתי על־דבר ערבי־קריאה בשביל התלמידים שיצאו מבית־הספר, אבל המחשבה הזאת נכשלה במעצור… “… לפני מי אקרא?… הלא שפרה לא תהי בין השומעים?…” ובעודני חושב כה וכה, באו אלי פעם שנים ממי שהיו תלמידי להציע לפני, כי אבוא אליהם אל הנשף אשר ערכו לכבוד ‘החברה’ אשר יסדו להשתלמות־עצמם… הלכתי בחשק. ה’נשף' היה ערוך בבית־הספרים הקטן שלנו. אנכי יסדתיו ותלמידי הגדולים עסקו בהנהלתו. לבי דפק בחזקה כשנכנסתי ביום ההוא אל בית הספרים: אנכי ידעתי כי אפגש עמה פנים אל פנים. לבי לא רמני. היא עמדה אצל ארון הספרים שלובת־זרוע עם אחת מחברותיה. היא גדלה הרבה. היתה כמעט לעלמה, אף כי זה עתה מלאו לה חמש־עשרה שנה. נעשתה גבוהה, זקופה, שמלתה התחילה להארך. ראשה היה נטוי כלשהוא לצד חברתה, ונדמה לי שהיא עומדת ומסתכלת בבאים. בתוך מבטה היה מעין לעג קל… האמנם היה ככה? למי לעגה!… אולי לי ולטפשותי?… פניה היו מלאים ורעננים. זרם של חיים, של עליצות נֹער. התפרץ מתחת לעור לחייה. שערותיה נפלו תלתלים, תלתלים על שכמה, נפלו בשרירות מלאה חן. וכלה היתה כפרח השדה, הפותח את פיו עם אור הבקר לקרן השמש הראשונה… נגשתי ישר אליה, הושטתי לה את ידי. שנה שלמה לא החזקתי את ידה! שתי עיניה הכחולות, הגדולות היו נעוצות בי, לא היה בהן עוד אף שמץ של לעג, רק צל קל של תמהון היה בהן וצל של שאלה: “כלום אפשר להיות כה אכזרי?”… הרגעים הראשונים היו קשים עלי, אבל הם חלפו מהר. בעוד חצי שעה ישבתי שוב עם בני ‘כתתי הגדולה’ ושוב ספרתי להם כבימים הטובים הראשונים, ושוב שמעו לי בעינים ובפיות פתוחים ושוב הרגשתי קרוב אלי לבבות דופקים. וטוב היה לי, והם היו לי כמקודם. הרבה היה לי לדבר עמהם, לספר להם. הרי זה כשנה שלא דברתי עמהם בהתגלות־לב מלאה. הרי זה כשנה ויותר שלא היו כה קרובות אלי שתי העינים הכחולות, שרק הן היו נותנות תמיד חמימות ונפשיות ושאר־רוח לדברי. כך היה בבית־הספר, כך היה בערבי הקריאה, וכן היה בכל אספה. רק כשראיתי באולם את שתי העינים, המביטות אלי צמאות, מאמינות ומבינות, רק אז הייתי מרגיש, כי נשמה יתרה לי, כי זרם של דברים פורץ אל פי, כי נחשול של מחשבות שוטפני ורגשות יפים ממלאים את כל נפשי. איזו כוחות שפונים, לא שערתים, היו מתעוֹררים מעצמם, ומחשבות חדשות היו צפות ועולות מאיזו תהום נעלמה… ובשעה שלא ראיתי אותה, בשעה שידעתי, כי היא לא תשמע לי היה מת רצוני, וברוחי באה חולשה, שויון־נפש: “לפני מי אדבר?”… אבל בערב ההוא היה לי לפני מי לדבר! היא היתה כה קרובה אלי, עיניה פקוחות בסקרנות רעבה… כאלו בקשה למלא את אשר חסרתי ממנה שנה שלמה. הוי, האכזריות הטפשית שלי!… למה מנעתי ממנה אשר התפללה אליו ככה? אפילו אם מאסה בגבר אשר בי, כלום הייתי צריך לחסרה אף את המורה? והעיקר – למה חסרתי ממני, מעצמי את האושר הגדול שהיה בחיי: ללמדה, לטפח בה את האדם ביגונו וביפיו, אשר הלך ונתגלה בעצם טהרו? ומה היה מלבד זה בחיי? ושוב נתמלא עולמי הרוחני, ערבי הקריאה מלאוהו. הקראתי לפני תלמידי בעברית ממיטב הספרות הרוסית, אשר אהבתי. את פיסרב, שילגונוב, מיכאלובסקי… את טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגניב… מן הספרות העברית החדשה קראתי לפניהם את אחד העם. ומן הספרות הצרפתית בחרתי להם כי יקראו בעצמם ותרגמתי להם מן הספרות הגרמנית. הרבה מאד קראנו במשך הימים ההם. רעב של קריאה אחזנו כלנו; הייתי מלא רצון. הקריאות גזלו ממנו הרבה זמן, אבל עוד הרבה מזה נתנו לי עונג. בכל רגע אמרתי לנפשי: כל זה בשביל שפרה, כל זה בכדי להוסיף לה גרגיר של מחשבה, גרעין של רגש, טפה של שירה. ומראש ידעתי את הרושם שיעשו הדברים עליה. הרושם היה מצטלם בתוך עיניה. היא לא התחמקה עוד מעלי, לא התנכרה לי עוד. את הנערה שבה לא בקשתי, כבר נואשתי ממנה, ואת התלמידה הטובה, המקשיבה, המבינה נתנה לי כחפצי. שוב נעשיתי אורח קבוע בבית הוריה, אמה קבלתני כאלו רק אתמול הייתי בפעם האחרונה בביתה, אמה הטובה!… ואף בבית דברנו, התוכחנו על הקריאות. הן מלאו את כל עולמנו. עודני זוכר כל קריאה וקריאה. זוכר אני את הרושם הכביר שעשתה עליה ההרצאה הקלה של פיסרב על שטת דַרְוין… מן המסַפרים עשה עליה את הרושם היותר כביר דוסטויבסקי… אולי בשביל שאנכי כה אהבתיו!… הנני רואה גם עכשיו את עיניה הגדולות בשעת הקריאה, והן מלאות פעם דמעה, פעם התפעלות עצומה, פעם התמרמרות גדולה ופעם כאב נפשי… נוקב ותהומי אותו הכאב שמעוררים בנו רק חזיונות דוסטויבסקי…
בלבי היתה תמיד תקוה יפה אחת: אנכי, הרוק הגלמוד – הלא כזה אשאר כל ימי – אקים לי מתוך תלמידַי רעים טובים כאחים. תמיד הייתי רעב לרֵעות אינטימית, לרע אשר כאח יהיה לי… אשר לבי יהיה פתוח לפניו כל הימים כספר… ובדמיוני שמחתי ביותר אל הידידה העתידה לי, אל האחות אשר אמצא בה. ידידה בעלת נפש כה יפה, כה עדינה, כה קרובה אלי קרבות רוח, כמעט חלק מרוחי… כמעט חלק מנפשי. והיא תהי מסורה לי מסירות נפש לצמיתות. ובה, בנפשה הזכה, יצטלמו כמו בראי מלוטש מיטב שאיפותי, מיטב מאויי…
אבל ימי אשרי לא נמשכו הרבה, היא לא יכלה להשאר בשבילי רק ידידה… וזה התחיל אצלי פתאום. היה ערב, אחד הערבים הרבים שלנו. תלמידי ישבו בחדרי, מסביב לשלחני. היא לימיני… ערב שבת היה. חדרי היה מלא אורה יתרה ואף בלבי היה אור. נשמתי היתרה צחקה בי, אנכי ספרתי לפניהם מרשמי זכרונותי: איני זוכר עכשיו, מה ספרתי אז. אבל זוכר אני, כי השכינה היתה שורה עלי, וזוכר אני, כי פניה היו חמים יותר מבכל פעם ועיניה כמעט בוערות. איני זוכר עכשיו בדיוק, איך היה הדבר. איזו חוברת נפלה מידי ארצה. בעת ובעונה אחת השתחוינו אף שנינו להרים את החוברת. ופתאום נגעה ידי בידה, נגעה ונכותה… חמה היתה ידה הקטנה ומלאה איזו אש מיוחדת, האש המעוררת, המגרה… זיק חשמלי עבר מאותה הנגיעה הקלה דרך כלי, דרך מֹחי, לבי, נפשי… אנכי כאלו נרתעתי לאחורי. רגע קל חשכו עיני, אחר הבטתי אל עיניה ונדמה לי, כי בתוך האישון הכחול בצבץ ועלה איזה זיק אפורי… בפעם הראשונה ראיתי אז את הזיק האפורי הזה, אשר היה מרתיח בכל פעם את דמי… איני יודע, אם אז רק נגלה ניצוצה זה בפעם הראשונה או כי אנכי ראיתיו ראשונה… אז ידעתי, אז הבנתי: לפני לא ישבה עוד נערה־תלמידה. לפני ישבה נערה־אשה. אנכי אהבתי אותה האשה. כן, אהבתי! הרגשתי זאת בכל אברי נפשי, לא יכולתי לרמות עוד את עצמי אף רגע. העלמה בת חמש־עשרה שנה, שישבה אצלי לימיני, שלטה בי כאשה. ואז ידעתי, כי כל עמלי לשמור לי את הנערה הזו כידידה, כאחות אבד כענן בקר. פור התפוררה כל התאמצותי במבט ראשון של עיניה… “והאשה הזו מואסת בך, אינה סובלת את הגבר אשר בך”… לחצה את נפשי מחשבה ככובד אבן. איני זוכר, איך גמרתי אז את שיחתי. הייתי חצי ער, חצי חולם, חצי חי, חצי מת ואפחד להביט בפניה. וימים אחדים אחרי הערב ההוא פחדתי לבוא עמה בדברים: "אולי תעיד בי הכרת פני!… אולי אהיה לצחוק בעיניה”… ובאיזה עמל עלה בידי לבלום את רגשותי, לבלי עבור גבול המורה, הידיד, האח… מה אעשה? איך אנצל, איך אמצא את מנוחתי? הייתי כחולה. אבד לו4 תאבון האכילה, ובלילות ענוני נדודי שנה, פני הושחתו, בריאותי התרופפה. כל מכירי חרדו לשלומי. וגם עיניה היו שואלות אותי: “מה לאדוני?”… היכולתי להגיד לה? הלא לזרא אני לה! אלי, אלי!… לו מצאתי עוז בנפשי להגיד לה אז את לבי… ומי יודע? אולי היה הכל משתנה אז בחיינו…
בעצת הרופא הלכתי מעט אל הגליל העליון. בחשק שמעתי לעצתו. נמלטתי על נפשי: אולי ארפא, אולי יוקל לי?… אבל הגליל לא רפאני. לא השכיח אותה. ועוד יותר… זו לי הפעם השלישית, אשר עברתי את הגליל, ורק בפעם הראשונה ראיתי בנפש שוקטה, בפעם השניה תבע ממני הגליל איזה דבר ולא ידעתי מה… הפעם ידעתי: הגליל תבע אותה ממני… תבע בכל פה. יפיו תבע את מלואו, – את יפי האדם ואשרו, את זו, העולה ביפיה על החיים, אף על הטבע ואף על הגליל עצמו… כשעברתי בין הסלעים אשר לחוף הים וממעל ראשי פרש הנשר את כנפיו לשחקים; כשירדתי מהרי אפרים ולעיני נתגלה עמק־יזרעאל בכל גאון יפיו; כשעמדתי על ראש התבור וסביבתו שפכה עלי המון קסמים וכלי הייתי שבוי בידו, כשהעפלתי לעלות על פסגת הגירמן ועולמו של הקדוש ברוך הוא נתגלה לעיני בכל גאונו; ראשו הלבן של ‘הסבא’, עבר הירדן… וכל הארץ הדום לרגלי; כשנפלתי בזרועות הירדן והכנרת ואהיה שטוף זכרונות קדומים וכלי וטובל בשירה הנצחית… שמעתי בכל פעם קול קורא אלי: מדוע אין היא עמך פה?… אין הטבע מגלה את עצמו למי שחוטא לעצמו… אינך רואה אף את החצי השני מיפיו… מפתחותיו בידיה… בלעדיה לא תרד על תהום סודו… לא! הגליל לא השכיחה מלבי, לא רפאני, אש אהבתי אכלתני כל הימים. שבתי מן הגליל. בעינים כלות קויתי לשובי הביתה, אליה. וכשראיתי מרחוק את מושבתנו קראתי כמטורף: פה שפרה!… ובפסגה מצאתי מהפכה! הרופא – נפלה תגרה בינו ובין פקיד המושבה ויתפטר ויקבל התמנות צבורית ביהודה. את מנהל בית־הספר הזקן פטרו ממשמרתו ולמנהלת היתה המורה לצרפתית. התפטרתי ממשמרתי, ובעוד ימים אחרים הלכתי לחוץ־לארץ בתקוה להשתלם ולאסור את מלחמתי מחדש. ולא רק אחרי ההשתלמות רדפתי. מפניה ברחתי… חפצתי להפסיק את ‘מחלתי’ בחזקת־היד, להרפא… אותי לוו אז אל החוף לחיפה אנשים רבים ממכירי ומתלמידי הגדולים. היתה גם היא. הכל עוד הביטו אליה כעל ילדה, כעל אחת מתלמידותי ועל לב איש לא עלה, כי מכל קהל מלוי קרובה לי ‘ילדה’ זו ביותר; אמנם דברתי רק עם ‘הגדולים’ אבל לבבי, כל חושי היו רק בה, ‘בקטנה’. וכשישבתי בספינה הקלה להפליג אל האניה הבטתי אל עיניה ואראה בהן דמעה אחת גדולה, עגולה ונוצצת… וכמה צער היה באותן העינים!… נפשי חרדה בי… ואז בא בלבי בפעם הראשונה הספק: ‘האמנם?’… ובאמת: היא, הילדה־הצפור, הילדה־הפרח, העליזה הרקדנית – ודמעה של צער… מנין??… אבל – הלא היא מאסה בי… רק על מורה הנוסע היא מצטערת…
ח
רק כשהתרחקתי מן הארץ, הרגשתי בכל כבד העלבון אשר העליבוני. הנערה, הריקה מהשכלה וכשרון, היא מנהלת בית־הספר, ואנכי הושלכתי החוצה יחד עם עמלי, תקותי ושאיפותי. יאוש מר תקפני ונדמה לי כי הענין אשר הקדשתי לו את חיי אינו אלא ‘צחוק’, צחוק מעליב, מעליב. ויאושי זה השכיחני מעט את צער אהבתי אליה. וגם בבית אבותי לא מצאתי נחת… הכל נעשה לי בו זר, וסביבתי אשר חונכתי בה היתה רחוקה ממני ובלתי מובנת. ואף אנכי הייתי זר להם. הרגשתי כאלו תקעוני פה בעל כרחי, כפרח נעקר ממקומו… ואבותי התחילו מטרידים אותי בשאלותיהם: איזו תכלית?… בני גילי כבר גמרו את למודם, מהם רופאים ומהם עורכי־דין… וכבר נשאו נשים עם הרבה נדוניא ויכוננו להם מצב בחיים… רק אנכי לבדי נשארתי מחוץ למחנה.
– מה עוללת לנו בפלשתינא שלך!… ומה עוללת לך?…
עד מהרה צר לי המקום בבית אבותי; האויר נעשה קשה, מחניק. לא יכולתי לראות ביסוריהם של זקני וקצרה ידי לעזור להם. בצאתי מפסגה, מלאה את לבי מחשבה אחת: להשתלם באירופא, לשוב לארץ ישראל ומזוין בידיעות ונסיון להשתער על אויבי ולכבוש שוב את בית־ספרי בפסגה! רעיון זה עמד לי בימי מבוכה אלה. לצאת מבית אבותי הייתי מוכרח, לשוב לארץ־ישראל לא יכולתי לפי־שעה, – נשארה לפני רק הדרך לאירופא המערבית… גם אבותי הסכימו לכך. “להשתלם בחוץ־לארץ”… הרעיון הזה יפה היה גם בעיניהם ויעורר שנית את רגש גאות ההורים על בנם ועתידותיו. “מי יודע?… אולי יעלה שם לגדולה?! המוח שלו… וכי קל הדבר בעיניך!”… לחש אבי באזני אמי בבקר השכם, כשהם יושבים ומסיחים בחדר־המטות שלהם… ולבי עלי דוי; זקנים מסכנים!…
נשקתי לאבותי היקרים ואצא עוד הפעם לנוע… באירופא לא למדתי. הספר הראשון אשר לקחתיו בידי דחני מעליו… לא!… ללמוד, להשתלם לא יכולתי. מצב נפשי לא התאים לכך. נפשי בקשה איזה דבר יותר ממשי, יותר מוחשי או במלים יותר ברורות: גופי בקש. לא אעשה שקר בנפשי: גופי היה רעב ‘לחיים’… ואת החיים בקשתי… ואמצאם. למה אאפיל על אותה הפנה הנסתרה שבחיי הגבר, שהכל נמנעים מגלותה כלה?… בעודני נער התעורר בי הגבר. בהיותי בן שתים־עשרה הרגשתי כבר כליון־בשרים אל האשה. רגש זה היה מעורפל, אבל חזק. דמיוני היה עסוק באשה. אבל רחוק היה דמיוני מן המציאות, כרחוק דמיון נער מן החיים. למרות געגועי הטבעיים החזקים הייתי תמים ונשארתי תמים עד לשנים מאוחרות מאד. בהיותי כבר איש, לא ידעתי מה שידוע לנערים קטנים רבים… איזו בישנות טבעית עמוקה, שהיתה חזקה בי מכל רגשותי, שמרה עלי כל הימים ולא נתנתני לגשת אל האשה כגבר. דמיוני הנלהב היה עסוק באשה, דמות האשה הלהיבתו ולמעשה נשארתי תם…
ואולם עכשיו תבעו הרגשות הבלומים בחזקה את חופשתם… ופה, באירופא למדתי את האשה. למדתי לדעתה, אפשר כדרך שלא למדו אחרים במשך כל ימי חייהם. מחסור לא ידעתי וכחות עלומי עוד היו חדשים עמדי. אבל לא רק את גופה של האשה למדתי לדעת, הכרתי אף את נשמתה. הרבה למדתי מאותן הנערות הרבות והשונות, אשר הכרתי במשך השנה ההיא ושרבות מהן נתנו לי הכל, הכל מה שאשה אוהבת יכולה לתת לגבר אהובה. ואף מן הנערות שעמדו כבר מעבר לגבול, למדתי הרבה. וראו פלא: השנה עשתני לחסידה ולמעריצה של האשה לכל חיי!… חיים אשר כחיי היו דוחים על הרוב את הגבר מן האשה. משניאים אותה עליו, מקילים אותה בעיניו… ואצלי היה ההפך: רחמתי את האשה בכל עומק רגשי ואף כבדתיה. כבדתי את כל כחות הנפש הטמירים בה. אין האשה גדולה אלא באהבתה! ואמנם יודעת האשה לאהוב! רק בה מתגלה הרגש הזה בכל עמקו, בכל הוד שירתו ובכל כחות הקדומים שבאדם…
במשך הימים האלה לא נזכרתי בזו, אשר מפניה ברחתי מפסגה. ולא אזכור איזו הדרך נזכרתי פתאום בה, נזכרתי בלב קל ובצחוק שוקט על שפתי… נזכרתי ואמרתי אל נפשי: “הבה אכתוב לה מכתב”… “מה אתה עושה? לשכחנה חפצת, ואתה באת לזכרנה!”… “אין סכנה!… הרי נצלתי… שווי המשקל של נפשי לא יופרע עוד… אין היא שולטת עוד בי… אכתוב לה, הרי תלמידתי היא, למה אהיה לה כזר?”… כתבתי לה את מכתבי הראשון ונכון היה לבי ובטוח, כי רק מרצון של ידיד אני עושה כדבר הזה. אבל המכתב הראשון אליה אחרי אשר הורדתיו בארגז־המכתבים נטה איזה קו חדש ביני לבינה. קשרני שוב אל זו שמעבר לים. געגועי שבו והתעוררו מיום אל יום. חכיתי בכליון עינים לתשובה ממנה ולא באה… אכתוב לה שנית. ידעתי שלא תענני עליו מהרה. מי ידע את טבעה כמוני? ורק דבר אחד שחי בלבבה ושבו היו תלוים כל חיי, כל אשרי אותו לא ידעתי!… ואולם לבי השתוקק משום־מה למכתבה. “מענין לדעת עד כמה הגיעה התפתחותה עכשיו”… ככה הצדקתי את תשוקתי למכתבה… ימים רבים חיכיתי לשוא ולא קבלתי מכתב ממנה. אבל מכירי כתבו לי עליה ובמכתבו של אחד, מי שהיה גם כן כרוך אחריה, אחד מתלמידי, מצאתי רמזים, כי נפשה הולכת שבי אחרי בן הפקיד הצעיר שלמד בפריז ויבוא לעשות את ימי חופשתו אצל אבותיו… “מה טוב, מה טוב!… עתה אהיה חפשי לגמרי, עתה לא אפחד עוד כל רע”… “טוב?”… האמנם שמחתי לבשורה אשר בשרוני מפסגה?… ומה הוא הנקור הנעלם שבלב והמוח?… “אין דבר… יעבור… אתרגל!”… אבל לא התרגלתי. מיום ליום הוספתי לחכות למכתבה. מכתבה לא בא ואנכי נעשיתי נרגז. מנוחתי עזבה אותי יותר ויותר. בקשתי להפיג את רגזי ולא יכולתי. עשיתי את עצמי שמח, צוהל, בקשתי להטביע את אעצמי ואת יתושי המנקר במוחי בתוך תחום ‘החיים’…
מה היה לי?… מה היה לי?… עוד חדש ימים חיכיתי. ולסוף הגיע מכתבה, בשעה שלא חכיתי לו עוד. מכתב מאת שפרה!… הרגשתי בו במכתב הזה כי שלה הוא, בידים רועדות פתחתיו… סגרתי את עצמי בחדרי: איש אל יפריעני!…
"אדוני היקר, יושבת אני על יד חלון ביתנו במושבתנו הנחמדה, מביטה החוצה אל הכרמים הירוקים, המכסים את ההרים ואת העמקים, משקיפה למעל אל השמים הזכים והטהורים ולמטה אל הארץ הנפלאה, העשירה, ואני נזכרת בו בזמן הרבה דברים. אני נזכרת בימים שעברו, בהיותי עוד קטנה, ושובבותי גדלה ועצלותי עוברת כל גבול. ולפני עובר אדון לוריה הנכבד, אשר עינו השגיחה בי תמיד; הנה עיניו המיסרות מביטות אלי בתוכחה, מזכירות לי איזה חוב… ואנכי כמה הושפעתי אז מאדוני, הושפעתי והושפעתי!… ולבי היה נוקף ומתחרט כל הימים על כל העול אשר עשיתי והייתי מבטיחה לעצמי: לשוב ולהיות טובה, ובכל זאת לא יכולתי להיות טובה כמו שחפצתי… ואני חושבת עכשיו על כל השנוים שהתהוו מאז. הה! אדוני היקר עזב את המושבה, עזבה אחרי עבדו בה כה הרבה למען בית־ספרנו ובתתו את כל יכלתו לפתח אותנו ולעשותנו לצעירים ולצעירות טובים. למה הולכים ועוזבים אותנו האנשים היותר טובים? איזו ארץ היא ארצנו, אם לעת עתה היא מקיאה מקרבה את מיטב עובדיה? אם הם מוכרחים לעזבה בלב שבור?!
וברגעים האלה אני מרגישה, כי חטאתי, כאחת הנערות השפלות התנהגתי: לא עניתי לו כל הזמן על מכתבו היקר, שנתן לי שמחה ותקוה לאיזה זמן. האוכל ללמד זכות על עצמי? לא, אני באה בבושת פנים ובראש כפוף ובעינים מורדות לבקש את סליחתו… אמנם יש מעט במה להצטדק, היו לי עתים שלא יכלתי לכתוב, לבי היה עלי קשה ומר. ואף טבעי הרע גרם למניעת מכתבי; להאיש שאני מכבדתו בכל לבי ואוהבת אותו באמת, להאיש הזה אני לא מעיזה לכתוב. לי נדמה, כי אפגע בכבודו היקר, כי לחוצפה יתרה יחשב לי לבוא אתו בכתובים, כאלו הייתי דומה לו… הלא אדוני יסלח לי! חן־חן לו בעד מכתבו החדש אלי אשר שמחני מאד ואשר בכל זאת הוציא גם דמעות מעיני… אני לומדת עכשיו פיזיקה"…
איזה רגש עמוק היה מסתתר במלים הפשוטות והרגילות האלה. היה בהן גם מִחנה של הילדות התמימה וגם מחנו של איזה דבר חדש, שהיה מפעפע עוד במסתרים, ושוב ידעתי, שלא נצלתי. מה אעשה?… לאן אפנה?… ומדוע אינה מזכירה אף מלה אחת אודותו?…
ובאותו ערב, בין השמשות, כשבאה אלי נערה דקה בעלת עינים גדולות וכחולות וחולמות, נערה מבנות מרום הארץ שסכנה את חייה ממש ואת כבוד בית אבותיה בלכתה אלי בערבים אל חדרי, פגשתיה במבט קר וזר… ובעיניה החולמות עמד פתאום רגש של פחד ותרתע לאחוריה… נערה מסכנה! רחמתיה. קראתי לה: ‘שפרה’! זה היה הכנוי של חבה היותר חביב לה, היא ידעה ששם זה יקר וקדוש הוא לי ולעולם לא שאלתני מי היא ‘שפרה’ זו… ותהום ותסער, ותפול על צוארי… נערה דקה זו בעלת העינים החולמות תאותנית5 היתה וסערנית, ושוב נתעורר בי איזה רגש רע אליה… דחיתיה מעלי בגסות… היא נסוגה אחור… מבטה היה מבט של מי ששחטוהו למחצה… ותצא מן החדר ברגלים כושלות… ורק מעבר לדלתי פרץ מפיה עוד פעם אחת קול בכי עצור… וחדל.
למחרתו יצאתי לטריעסט ובעוד יומים ישבתי באניה ההולכת לחיפה…
ט
למה אנכי נוסע לפסגה? מה לי שם ומי לי שם? בית־ספר אין לי ומה אעשה בה?
בעניני החנוך במושבות צריך לבוא שנוי. אותו המהלך ‘האידיאליסטי’ אשר בחרנו בו עד כה לא יצלח. צריך הוא למזיגה של מעשיות, מה היה סוף תלמידי אשר הקימותי בפסגה?… האחד נסע ללמוד, השני השתגע מרוב יגיעה רוחנית, השלישי, הרביעי והחמישי נהיו לסוחרים במצרים… אחדים נסעו לאמריקה… אצל המחרשה במושבה נשאר רק אחד… וזה האחד נעשה כה גס… שכח את כל תורתו. לשם מה עמלתי? הלא לפסגה הקדשתי את כחותי ולא לכל אותן הערים והארצות אשר לקחו את תלמידי ממנה?… ומה עשיתי להקל עליהם את קיומם במושבתם, לקשרם אליה? אנכי חשבתי כי אכרוּת יש להם, הרי בשביל כך בני אכרים הם, ורק השכלה הם חסרים ורק אידיאלים לאומיים הם צריכים, ואת אלה נתתי להם… ומה העלתי בכל אלה? אלה שיצאו את הארץ תורתי היתה להם מעבר לאלים זרים ועבודות זרות, ואלה שנשארו בארץ שכחוה: לא מצאו בה צורך חיוני. ובשבתי בחוץ־לארץ ובחשבי על תוצאות עבודתי החנוכית באתי לידי מסקנא: קודם כל צריך לתת להם לבני האכרים אכרוּת, לחבב אותה עליהם ולפתחה בידם, כי יוכלו לחיות עליה חיים מרוחים, ורק יחד עמה צריך לתת להם גם השכלה וגם אידיאלים לאומיים, ואז רק אז יהיה חנוכם לאומי ויכשירם אל החיים בארץ. צריך אנכי, איפוא, לשוב אל הארץ, לבדק ולבחן את מחשבותי במקום המעשה, ואשוב עוד הפעם לאירופא להשתלם בהיות מטרה ברורה וקבועה לפני… אחר אשוב לפסגה ואתחיל הכל מחדש. צריך אנכי לשוב לפסגה לזמן מה…
“שוטה, רמאי!… עד מתי תהיה משטה בעצמך?… וכי בשביל עניני החנוך אתה הולך עכשיו לפסגה, ולא בשביל שפרה?… אי לך, נער, נער… בן שלשים!…”6
בשעה מאוחרת בערב באתי לפסגה. בעלת־הבית שלי ספקה כפיה מרוב שמחה והשתוממות, אשה טובה, היא דאגה לי דאגת אם לבנה. חדרי היה מוכן בשבילי, כאלו יצאתיו רק היום: ארון הספרים שלי עם ספרי, שלחני העגול באמצע החדר, מטתי עשויה בהשתדלות מרובה ונקיון, נקיון בכל פנות החדר… בעלת הבית הטובה שלי! בכל אותו הערב לא יצאתי החוצה, ישבתי עמה, עם האשה הטובה ונדבר על כל החדשות אשר קרו במושבה ובביתה, מסכנה… בתה הבכורה היתה לאיש ותלך עם בעלה לאמריקה. במושבה התמעטו החיים, ופרנסתה לקויה; אין אצלה דירים טובים ואוכלים אין על שלחנה… בתה הצעירה, תלמידתי, משתכרת מתפירה. כששבתי אל חדרי תקפני איזה רגש קשה, לא ידעתי שחרו, הרגשתי שצפוי לי נסיון… פנות חדרי הקטן הפילו עלי פחד: מה יקרני פה! מה צפון לי הפעם בפסגה? קצרה היתה שנתי באותו ליל. אבל רגש מוסרי היה שקט, – הוא נחל נצחון: עבר עלי הערב הראשון, ולא הלכתי לראות את שפרה… ‘גבורה’; האף אין זאת? ופתאום עלתה מחשבה על לבי: כמה שנותיה עכשיו?… שש־עשרה… שש־עשרה וחצי כמעט שבע־עשרה… אצלנו מתפתחות הנערות כה מהר…
בבקר ראיתיה על הככר לפני בית הפקידות, כששחקה בצחוק הקרוקיט עם תלמידי הכתה הראשונה… אף היא אהבה תמיד את הילדים… פתאום הרימה את ראשה ומבטה נפל עלי… עוד הייתי רחוק ממנה… מבטה התרחב, התרחב, נתמלא תמהון, פתאום פרץ מפיה קול וקריאה של שמחה, היא קפצה ממקומה, רצה אלי… ובתוך העינים הגדולות נוצצה דמעה גדולה, דמעה של גיל… היא גדלה מעט במשך השנה, אך בשמלותיה היתה נכרת כבר ה’עלמה'… ועל פני העלמה נוסף איזה קו חדש, קו דק, דק כל־שהוא, אך עמוק… ובתוך עומק העינים היה נשקף איזה צל דק… מי השרה את הצל הזה? הוא? בן הפקיד הצעיר?… מיתר דק הקבור בעומק הלב, רעד… וידעתי: לא יחדל עוד לרעוד לנצח… הדמעה האחת לפני שנה צעקה אלי: הנצל!… והדמעה השניה אמרה אלי עכשיו: אבדת… ופתאום נצנץ רעיון־ברק במוחי, נצנץ לרגע ויבלבל את כל ישותי: “אפשר מי שהוליד את דמעת־הגיל השרה גם אותו הצל”… ואולם ברגע משנהו חשבתי אחרת. אותו הברק כבה במהירות הברק, ושוב: בן־הפקיד הצעיר והיחוסים שביניהם… והיא אחזתני בידי ולא הרפתני:
– מאתמול במושבה ולא בא אלינו?… בושה!… אמא כה תכעס…
משכתני אל ביתם. אמה לא כעסה עלי. היא קבלתני בחבה יתרה, אבל מן הרגע בהראשון הרגשתי, שאין היא מביטה אלי כתמול, שלשום… נדחיתי ממקומי הראשון. אותו לקח מי־שהוא אחר… מי? אותו בן־הפקיד?… גם מבטה האלכסוני, מבט של אי־רצון שנפל עלינו, בראותה את בתה אוחזת בידי, העיד על זה… בפעם הראשׁונה הרגשתי בבית אמה איזה רגש של יתמות… והיא כאלו הרגישה בבדידותי ומבטי עיניה היו מלאים כל כך רוך וחום…
– התלמידה שמחה למורה שלה… – אמרה אמה מתוך צחוק קל על שפתותיה – לו ידעת, אדוני, כמה התגעגעה לך!…
– אדמימות בהירה כסתה רגע את פניה.
ביאתי הפתאומית אל המושבה העירה ביושביה השערות מהשערות שונות. יש אמרו כי באתי עם הרשאה חשאית מאת הנדיב לבקר את כל בתי־הספר אשר במושבות ולתקנם. ויש אמרו כי חובבי־ציון מלאו את ידי להיות בא־כחם בכל עניני החנוך בארץ… ויש שהגיעה לאזני גירסא: באתי לבקש את ידה של שפרה… מי הוציא עלי את השמועה הזאת? לא אותו התלמיד שכתב לי על־דבר בן־הפקיד ושעיניו הקטנות והחדות הביטו אלי עכשיו בחשד?… מה שנאתיו… ולפנים כה אהבתיו.
בבן הפקיד דברו רבים. וגם בעלת־הבית שלי לחשה לי מתוך פנים שנתאדמו ממבוכה, כי אושר גדול צפוי לשפרה… בן הפקיד נתן את עיניו בה. למה נתאדמה הפתיה? מבוכתה למה היא באה? מה לי ולאשרה של שפרה ולאיזה בן של פקיד, אשר לא ידעתיו ולא ראיתיו מתמול שלשם?… יהיו מאושרים כחפצם!… ובכל זאת חפצתי אף אני ‘המערבי הקולטורי’ לדעת יותר מיחסו של אותו בן הפקיד אליה, ומיחסה היא אליו. יש שהתעורר בי רצון עז לשאול את פיה… אבל לבי לא נתנני להכנס בשיחה מסוכנה זו. בקשתי להודע דרך אגב, אבל שום דבר ברור לא התחור לי. מה היו רגשותי אז? הרבה פעמים בקשתי לבחנם, לנתחם ולהגיע עד סופם… ולא עלה בידי, אלה היו רגשות מורכבים ומסובכים מאד. היה בהן מעין קנאה, מעין שמחה – כן, שמחה!… למה?… – וצער… צער עמוק כים… ולבבי היה רע עלי מאד. הלכתי לבקר את בית־הספר ויביטו המורים אלי בפחד ובחשד ובצרות־עין, כאלו באתי להסיג את גבולם… עניני בית־הספר היו יגעים מאד. את כל עמלי נשא הרוח… ואני לא יכולתי להועיל. כל היום הלכתי בטל, והבטלה הציקתני. השעה הטובה האחת היתה זו, שבליתי בבית הוריה, בהיותי קרוב אליה. אבל כלום יכלתי לשבת שם כל היום?… שמחתי מאד למכתב שהגיעני מידיד נעורי אשר בגבעה. הוא בקשני לבוא אליו. אנחנו היינו חברים עוד מראשית בואנו אל הארץ, עבדנו יחד בעמקיה. חברי התחיל כותב וקנה לו שם סופר. הייתי בגבעה. המושבה עם צעיריה הרבים והטובים נתנו לי הרבה רגעים טובים. רעי הציע לפני לקבל משרת מורה ומנהל בבית־הספר של מושבתם, העומדת ברשות עצמה ואין עליה מאפוטרופסות הפקידות, אבל דחיתי את הצעתו. אנכי חלמתי על חנוך חדש לגמרי, ולזה היה עלי עוד להכשיר את עצמי. גם רעי הסכים למחשבותי החדשות בעניני החנוך. ועוד הפעם שבתי לפסגה… למה?… כלום יכלתי לשבת בארץ־ישראל ולא להיות בפסגה?… ובערב אחד הפתיעני דבר חדש, הפתיעני וירעישני עד תהום לבי. יצאתי מבית הוריה אחרי שבתי שם כל הערב. פתאום קמה גם היא. על פניה היה בטוי של החלטה.
– אדוני, ילך לטיל עמי מעט?
– ברצון!
– שפרה… בשעה מאוחרת כזו?…
– אמא, עם המורה מותר!…
יצאנו. מבטה החרד של אמה לוה אותנו. עברנו לאורך הרחוב, יצאנו אל הדרך בין הכרמים. זמן רב שתקה. הרגשתי, כי לבה מלא ואיזה משא מעיק עליו. מה היה לה! מה העיק פתאום על לבבה עד לבלי נשוא? חכיתי לדבריה וכאלו יראתי מפניהם…
– אדוני, בקשה לי אליו ורק הוא יוכל למלאותה…
קולה היה חרד, חרד…
– מה, שפרה?…
– אדוני, חיי נעשו לי קשים, קשים מאד… מה צפוי לי?… חיים של בטלה, של צפיה לחתן… האם לחיים כאלה, הכינני אדוני?… אמא חושבת אותי לעלמה ומבקשת לי חתנים… אדוני, הלא הבין לי?…
– הבנתי, שפרה!…
– אדוני היה הראשון והאחד אש העיר מחשבה בלבי, אדוני העיר בי את הרצון לבקש איזו תעודה בחיים…
– באיזו תעודה את בוחרת, שפרה…
– איני יודעת עוד בברור… אבל זאת אדע: צריכה אני לבקש… רוצה אנכי, אדוני לנסע לאירופא… ללמוד, להשתלם… למצוא את תעודתי… נדמה לי שיש לי נטיה להוראה, אדוני…
שנינו שתקנו רגעים אחדים. זה היה כל־כך לא צפוי. לא האמנתי. כי שפרה תלמידתי הקטנה היא המדברת אלי. מנין לה?…
– הלא אדוני יעזרני? אדוני ישפיע על אמא… היא תשמע לו… היא כה מכבדת ומעריצה אותו!…
לבי נפל עלי, רגע שמחתי: עודנה חפשית! שקר ענו בה ובאותו בן־הפקיד… התחיל מתרקם במוחי חלום חדש: היא תלך לאירופא, שמה נפגש… אך רגע שני התעצבתי: ילדה גלמודה, תמה באירופא… מי ידאג לה, ואולי יקרה אסון?…
– למה שותק אדוני?…
מבטה הביט אלי בחרדה וכאלו התחנן וכאלו שאל: הגם אתה לא תעזרני, הגם אתה רואה בי רק עלמה, המחכה לחתנה־גואלה?…
– שפרה, למה דוקא אירופא?… כלום אי אפשר למצא תעודה פה?…
– כיצד? הלא צריכה אני להשתלם?…
– כן, שפרה, צריך להשתלם…
– הלא כן, אדוני? הלא אדוני מסכים לי?… הלא יעזרני? כן?!
– אעזור לך, שפרה… עד כמה שידי תגיע…
ידה הקטנה החמה, לחצה את ידי לחיצה עזה, עיניה הביטו אלי מבט מלא תודה. לבי נתכוץ… לו יכלתי לקרעו, לגלותו לפניה! אנכי בקשתי עצות בנפשי איך להשתדל בשבילה, אבל בעוד אנכי מבקש ועזרתה באה ממקום אחר… לא היתה זקוקה עוד להשתדלותי…
בערב אחד כשבאתי אל בעלת־הבית שלי בשרתני, כי בן הפקיד בא היום לחיפה. הוא7 מוכתר תואר ד"ר אינג’יניר…
תקופה חדשה התחילה…
י
אלתין הצעיר היה צעיר באמת. פניו היו כפני בן עשרים ושנותיו עשרים וחמש. הוא היה יפה מאד. גבוה, זקוף, מהיר וכל תנועותיו מלאות חן. עיניו השחורות והמבריקות הקֵרו חיים, ששון, עוז ורצון. פנים לבנים, צחים ורעננים כפני עלמה, עיניו הביעו גם פקחות, שכל טבעי טמיר. מפותח לא היה. לא קרא כלום. ומה שנפלא מזה: אחרי הרבה שנים של חיים בפריז נשארה בו הרבה תמימות מזו אשר הביא אתו הנער הספרדי מעירתו המזרחית הקטנה. בראותי אותו בפעם הראשונה – בבית הוריה פגשתיו – נמשכתי אחריו, הוא משכני ביפיו, בטבעיותו ובזרם החיים הנובע ממנו. נדמה לי שרואה אנכי לפני קטע של טבע, קטע של סלע, של הר… אותם ‘הקטעים’ אשר כה אהבתי. לא הורדתי ממנו את עיני. הוא היה רך מאד, מנומס וכלו אומר חן… שתיהן, היא ואמה לא גרעו את מבטיהן מעליו. הוא שמח לקראתי. ושמחתו היתה כה מלאה כה טבעית.
– המורה לוריה?… הנני שמח מאד!… ידע כבודו: אנכי מקנא בו מעט… הלא שפרה אוהבת אותו!… תמיד היא הוגה רק בו ומדברת רק בו… בשנה העברה החרישה את אזני: “לוריה, לוריה…” כבר חפצתי לראותו… אבל יכון בעוד מועד למלחמת־שנים: גם אני אוהב מעט את שפרה! הוא צחק בקול גדול. היא האדימה ככרום. וצחוקו כאלו אמר אלי: “להתחרותך איני חושש!”8 ובעומק לבי הודתי לו אז: לא לי להתחרות בו… אמנם היא היתה קרובה אלי ורק אלי כבכל הימים, אבל הרגשתי: מבטה שנח לפעמים על האיש הצעיר אינו תמים עוד כל־כך. ומבטו עליה, מבט נשר מלא עוז, מלא תאוה בוערת, איזו יונה תעמוד בפניו?…
ובאותו ערב סגרתי את עצמי בחדרי ואתגנב להביט אל הראי הקטן שלי… אלי הביטו פנים עם סִמנים עמוקים של צער, עם סִמנים של קמטים במצח ועם איזה לובן קל בראש… ובלבי הרגשתי דקירה, דקירה עמוקה…
באותו ערב לא הלכתי אל ביתן לשבת עד לאחרי חצות כמנהגי בימים האחרונים. נשארתי יושב עם בעלת־הבית הטובה שלי, לשמחתה הרבה, והיא ספרה לי על בתה ועל חייה באמריקה ועל מכתביה… ואף בתה הצעירה ישבה עמנו, מתבישת ושותקת. אנכי שמעתי לשיחתה ולבי רחוק ממנה ומדבריה.
אלתין הצעיר נעשה בן ביתן. מדי בואי אליהן מצאתיו. גם כשלא באתי הרגשתי, כי הוא יושב אצלה, מספר בקולו העליז ספורים ואניקדוטות מחיי פריז והן שתיהן יושבות ושומעות לו בעינים ובפיות פתוחים. ואין פלא; החיים בפסגה כה משועממים, חסרון אנשים כה מורגש, עד שכל אדם חדש היה מעורר בבואו סערה קטנה, ואף כי צעיר כזה, החדש במינו עם מקור של חיים שאינו פוסק, עם יכולת ל’ענין‘, להעיר את הלבבות… ההתקרבות שבינו ובינה הלכה וגדלה. הוא השפיע עליה משפעת החיים אשר לו והיא בקשה להשפיע עליו מ’עבריותה’… בקשה ללמדהו עברית… עבריותה לא דבקה בו, אבל היא נשתנתה מיום ליום; גלים חדשים שטפוה ואיזה גיל התחיל מפעפע בכל תנועותיה; קולה נעשה יותר חזק וצחוקה יותר מצלצל… ואותו הניצוץ, שראיתיו לעתים רחוקות כל כך, התחיל משתפך וממלא את כל עיניה הכחולות… ובלבי הטפש התעוררה רוח הקנאה… אלי, אלי, כמה סבלתי אז!… היא היתה טובה אלי ככל הימים ואולי עוד יותר… נתנה לב ביותר לכל רצון קל שלי… אבל דוקא זה הרגיזני… מוטב כי תגרשני מביתה!… “האמנם קסֹם קסַם לה?… שאלתי את נפשי בחרדה, ואתה מה היית סבור?… אתה תקח את לבבה?… אתה עם רגש הספק הנצחי שהרסך, שהכך לרסיסים… אתה הרצוץ, השבור?… היא אשה… דמה דם נוער ודם נוער, דם רותח, היא מבקשת… ואתה הן רק כצל עברת על פניה… אתה ידעת להיות חי רק ‘שם’… כלום אתה תעמוד בפניו? אתה עם קמטי הצער ועם המבט המפקפק, התועה, והוא עם המבט העליז, הבהיר, עם הכוח ועם הרצון? הוא נגש ישר אליה בלי ספקות, בלי פקפוקים – והוא יקחנה!…”
קודר התהלכתי תחת כובד יסורי. בימים הראשונים עוד הייתי מבליג על כאבי. הייתי בא אל ביתה, בליתי את זמני עמהם, עם כלם. אבל מיום ליום הרגשתי יותר ויותר, כי כחותי כלים, כי לא אעצור כח לשאת את סבלי. תמיד ראיתיה בקרבתו ופניה מלאים התעוררות, ועיניה נוצצות וצחוקה חי וצוהל, התחלתי להוקיר את רגלי מביתה. בימים הראשונים הביטה אלי בתוכחה וכאלו בהתחטאות, ואחר כך לא נתנה עוד לב אלי… ואחרי ערב אחד חדלתי כמעט לגמרי מבוא אליהן… פעם נגשתי אל מעקה ביתן. מצאתי אותה, את אמה, את אלתין ועוד איזה צעירים ממכירינו, היא לא פנתה אלי. זאת היתה הפעם הראשונה מיום שהכרתיה, שלא הפסיקה את שיחתה בבואי ולא הרגישה בי כאלו לא ראתה אותי… כל מעינה היה בשיחתה עם אלתין, ואחר כך קרה מקרה אשר הרעישני עד תהום נפשי. פניתי אליה באיזו שאלה והיא ענתני באי־רצון גלוי, ונדמה לי, – כי גם את שמי החליפה או הוציאה אותו מפיה מגומגם…
נעשה לי קשה לעבור על מפתן ביתה. קשה היה לפגשה עמו ברחוב. הייתי נרתע לאחורי… איזה שוט היה מכה באכזריות על פני… ויש אשר ישבתי בפנת חדרי נדכא ונענה וכאבי נעכר בלבי. ואנכי הוספתי לחטט, לנקר בתוך פצעי להגדיל את כאבי, להרגיז את עצמי עד התהום… כל היום נקרה מחשבה קשה ומרה במוחי: “אבדה לך שפרה לנצח”… ולא הרפתה ממני… ככה ישבתי שעות רצופות ארוכות, ישבתי כפוף כאגמון עם מחשבה כבדה כאבן עם רגש צורב כאש… בלי רצון ישבתי, בלי חפץ לעשות דבר מה, לקרא, לכתוב… רק אנכי וצערי, רק אנכי ועלבוני… נעשיתי כעסן ורגזן. לא יכלתי לדבר עם איש לשלום, כמעט פחדתי לבוא בין אנשים… אז הייתי מפליג הרחק, הרחק אל השדה, שוכב על הקרקע ומביט במשך שעות רצופות אל נקודה אחת בשמים… ועיני היו יבשות ובוערות. הגיע הדבר לידי כך, שלא יכלתי להביט בפניה, שלא יכלתי לדבר לשלום עמה. יש שהיה מתעורר בי רצון עז להרגיזה, להכעיסה, להכלימה… יש שדברתי אליה קשות, יש שלא פניתי אל קריאתה, יש שהייתי נפגש עמה ברחוב ועושה את עצמי כאלו לא ראיתיה… ובכל פעם ידעתי, עד כמה גסותי מצערת, מכאבת אותה… ראיתי כאב בעיניה, תרעומת במבטה… היתה נרתעת לאחוריה בפחד, כאלו הרימותי עליה את ידי להכותה. ויש שהייתי מוכשר גם להכותה… אחרי כן הייתי חוזר אל חדרי מלא בושה וכלימה, מלא חרטה מרה, מלא יסורים של גיהנום… ואיך לא שמתי קץ לחיים האלה באותם הימים?… פתאום כאלו הקיצותי מתרדמה קשה ואשאל את נפשי: “מה אני עושה כאן? מה הבטלה הזאת, המעבירה אותי על דעתי? לעבודה, לעבודה!…”
אז נסעתי שנית לאירופא. הפעם על מנת ללמוד, לעבוד…
ויחידי יצאתי הפעם מן המושבה ויחידי עליתי על האניה, איש לו לוני…
כבורח מן המערכה…
יא
עברו שלש שנים, שלש שנים ארוכות… הפעם קברתי את עצמי בתוך העבודה. עבדתי יומם ולילה. זה כבר אשר לא עסקתי בעבודה חשובה. זה כבר אשר לא הוגעתי את מחי. וגם ידי היו עסוקות בעבודה. בבית־הספר העליון לידיעת הטבע ולעבודת האדמה, אשר למדתי בו, הרבו לעבוד למעשה. העבודה הזאת השביעתני הרבה רצון ונחת. שוב זכרתי ימים ראשונים… עד מהרה נחשבתי למומחה בכל עניני העבודה. העבודות המורכבות ביותר היו נמסרות לי, הסטודנטים קנאו בי ואף הפרופסורים התפלאו על עבודתי שעשיתיה כרגיל ומנוסה. העבודה החייתני, והיא גם הועילה להשתיק את היתוש המנקר במחי, היא נתנה מנוחה לנפשי, שלש שנים רצופות עבדתי ואף יום אחד לא נחתי. בית־הספר היה נמצא בפרור, הרחק משאון כרכים, שם גרתי אף אנכי, חייתי חיים של נזיר. אל העיר הייתי בא רק שתי שעות ביום לשמוע באוניברסיטה שעורים בפדגוגיה. בשעות הפנאי עסקתי במשק־הבית של ההנהלה המרוחה, אשר לבית־הספר, עסקתי מתוך חשק כעוסק בתוך שלו… בחדשי החפש עברתי בארץ הקטנה והיפה לארכה ולרחבה: מעיר לעיר ומכפר לכפר. למדתי לדעת את הארץ, את יושביה, את הכפרים ואת בתי־הספר אשר מצאתי בהם הרבה רע, אבל עוד יותר מזה טוב, טוב מעשי, חיוני. ואלמד הרבה, ואוהב את ארץ שויץ הקטנה. על ארץ־ישראל, על פסגה ועל יושביה חשבתי רק מעט וככל מה שרבו הימים הלכו ונתמעטו מחשבותי עליהם. במשך השנה הראשונה הודיעוני מפסגה על כל החדשות הנעשות בה. ידעתי, שהיא נארשה לאלתין הצעיר, כי אלתין הזקן נתעלה לגדולה ויהי ראש לכל הפקידים ויתישב בבירות, וכי בנו היה לפקיד בפסגה… בסוף השנה ידעתי כי היא נִשאה לאלתין, כי היתה אשת הפקיד בפסגה!… וגם אמה היתה לאיש, לאחד מסוחרי חיפה ותעזוב את המושבה. ליום חתונתה קבלתי הודעה… ואז כתבתי לה מכתב… ומכתבי היה קר… ואחרי אשר שלחתיו הכני לבי: למה כתבתי ככה? ותשובתה מהרה לבוא רכה חמה, חמה היתה…
“אדוני היקר, נפסק החוט… ולאדוני היה קשה להתחיל מחדש! לוא ידע כמה העציבו והעליבו אותי דבריו אלה! מדוע לא יגיד במלים יותר פשוטות, כי שכחני, כי מיום צאתו את ארצנו לא עלה זכרי על לבו ואין אני מעסיקה עוד אותו אפילו במקצת ורק מחובה כתב אלי מה שכתב ובעמל עלה בידו לחבר את החוט שנפסק?… כך קראתי, הבינותי מבין השורות… אולי שגותי, אדוני היקר, אבל מיום שעזב אדוני את מושבתנו (ועתה יצאה מכאן אף אמי), הנני רואה את עצמי, לפעמים, כֹה בודדה, ויש שעולות מחשבות משונות על לבבי, המביאות אותי לעתים קרובות עד לידי בכי, ומה נורא היה לי לוּא שכחני, אדוני, כי איפה אמצא לי איש במקומו, אשר בו אוכל לבטוח כמו שבטחתי מילדותי באדוני! מה מאד חפצתי, כי אדוני, אשר במשך כל חיי היה הראשון והיחיד אשר אליו חשתי אמון, אשר את השפעתו קבלתי בבטחון, יהיה קרוב אלי בלבבו גם כן יותר מאשר אל כל פלונית ואלמונית. האם הרביתי לבקש, אדוני? אבל מה רע יהיה אם אבד לי האיש, אשר בו יכולתי להאמין ואשר בידו יכולתי להפקיד את רוחי בלב בטוח”…
מה זה?… מה מתחולל בלב האשר בת השמונה־עשרה? ועל אודותיו אף לא מלה אחת! לאחרי חתונתה היא בודדה, היא בוכה לעתים קרובות… מה פשר דבר?… ועל אותו המכתב הטוב, החם לא עניתי לה אף מלה, כלום אין זו רשעות, אכזריות? אבל מה יכולתי לכתוב? כלום יכולתי לכתוב כאשר עם נפשי אל אשת הפקיד אלתין? כלום מותר הייתי להוסיף על החרדה שבתוך נפשה, אשר את הדה שמעתי מתוך מכתבה? החלטתי להפסיק את החוט. לא עניתי. שתקתי עם כאב נעכר בלבי ומכתבה היה המכתב האחרון מפסגה. חדלתי לכתוב למכירי, אף הם חדלו לכתוב אלי. שתי שנים עברו עלי ללא ידיעה מכל הנעשה בפסגה. ושכבה דקה של שכחה ירדה על ה’עבר' הפסגתי שלי… ופתאום, לסוף שלש השנים, קבלתי מכתב קטן מאמה ובו כתוב לאמר: “שפרה שלנו חולה זה יותר מחצי שנה. אלהים יודע מנין באה לה הרעה. אם מחלת־נשים זו או אולי קדחת… מן השמים ענשוני. כל הימים היא נדכאה ועצובת רוח. הרופאים יעצוה לצאת לאיזה זמן את הארץ. בעלה הלך עמה לאירופא, אבל הנסיעה לא פעלה עליה לטוב. הוא יצטרך לשוב לפסגה. חדשות ושנוים נמרצים בעולמנו – והיא נשארה לאיזה זמן בסנטוריום אשר בפריז. אם לא שכחת את ידידותנו הישנה ואם טובה שפרה בעיניך לך נא לבקרה, היא תשמח לך מאד. כל השנים לא חדלה מדבר בך ומספר על אודותיך. בקרנה נא וכתוב לי משלומה. אם אדע, כי ראית אותה והיה לי כאלו ראיתיה בעצמי. ידעתי, שהיא נחשבת לך כבת ואף היא חשבה אותך לה לאב”…
אלי!… שפרה חולה!… הנערה הנחמדה, מקור החיים והגיל והנוער – נדכאה ועצובת רוח… מנין? איך? מדוע? למה אכזריות כזו? ופתאום הרגשתי, כי כל אותן שלש השנים הארוכות עברו בשבילי כיום אחד ולא השכיחו דבר מלבי… רק אתמול נפרדתי מעליה וכמו אתמול היא יקרה לי וכמו אתמול מפרפרת כל נפשי בי לזכרה… האם אלך לפריז?… אלך, בלי ספק!… שפרה כה קרובה אלי, ואנכי לא אלך לראותה?… “טוב לך שלא תלך… יש סכנה בהליכה זו”… ואולם שפרה חולה, צריכה לעזרתי, קוראת לי – ואנכי לא אלך?! ואלך. עוד באותו יום לפנות ערב יצאתי במסע המהיר לפריז.
יב
בלב חרד נגשתי אל החצר הגדולה9 והיפה עם גן העצים העבותים, אשר ליד הסנטוריום, באחד הרחובות שבפרורי פריז. הביאוני לחדר ה’אחות' מנהלת הבית.
– אדוני קרובה של הגברת אלתין?
– לא, ידיד־ביתה…
האחות הביטה אלי בשתי עיניה השחורות והיפות, ונדמה לי, כי צל של צחוק ערום ונפתל עבר בתוך אישוני עיניה.
– מה שלום החולה?
– חולה?… הגברת אלתין אינה חולה… היא רק נרגזה מאד… לוּ ראה, אדוני, כמה הוטבו פניה אצלנו… יפה־פיה!
ושוב נדמה לי, כי הבריק צחוק ערום ונסתר בתוך אישוניה, ואיזה רגש רע תקפני אל האשה הזוּ.
– מסכנה היא… אומללה!…
– אומללה?… לא, היא היתה מאושרת כל ימיה.
– מאושרת איננה בכל אופן!… יש איזה דבר בחייה… אולי אהבה נכזבה.
– גברתי, הלא הגברת אלתין אשה לבעל!…
צחוק עליז, צחוק פוחז, מלא את כל הבית. הגברת הביטה אלי כהבט אל אדם תמים שאינו מן הישוב. התאדמתי, בושתי מקריאתי התמימה.
– היא אשה לבעל!… כן, ידענו… אבל חולת־אהבה היא… ככה דעתו של הפרופיסור וככה אף דעתי אני… יש לי נסיון בענינים אלו, אדוני… ואם ידיד־ביתה הוא, אדוני, עליו לדעת!…
– איני יודע כלום!
– כלום?!…
התחלתי מתרגז. מה האשה ההומיה הזו רוצה? בין איזה אנשים נמצאת שפרה?…
– אדוני, הפרופיסור מחכה לו, הוא יודע שיבוא. הגברת אלתין ספרה לו כי יבוא. היא שמחה מאד לבוא אדוני…
– הגברת אלתין ספרה?… היא לא ידעה מבואי.
– ידעה. אמה כתבה לה. היא קראה לפני את המכתב. מה גדולה אהבת אמה אליה!… היא ספרה לי על בוא אדוני בהתפעלות… הפרופיסור חושד באדוני, אולי הוא נושא חלומותיה?…
– הפרופיסור והגברת טועים, הגברת אלתין אוהבת את בעלה ואין לה כל דמיונות…
– את זה עב־הבשר?… רק לא אותו!…
ושוב צחוק פוחז, צחוק עליז… חרה לי.
– גברתי, רוצה אני לראות את הגברת אלתין!
קולי היה יבש מאד, עד כי האחות ראתה את עצמה עלובה ותבט אלי במבט של רוגז.
– האדון רוסי… לא כן?…
– כן, גברתי, מתי אוכל לראות את הגברת אלתין?
– ואת הפרופיסור אינו רוצה לראות?… עוד מעט יבוא…
– אין לי ענין אל הפרופיסור.
האחות צלצלה ותצו על המשרתת לשאול את הגברת אלתין, אם תוכל לקבל את האדון… לוריה?…
– כן!
המשרתת יצאה ואנכי, כדי לפיס את האחות, התחלתי לדבר לה בשבח הגן אשר בחצר… היא היתה טובה, לא שמרה טינא בלבה ושוב היו פניה מוארים וקול צחוקה מצלצל בחדר… ואנכי לבי מלא חרדה. עוד מעט אלך אל שפרה. איך אמצאנה? איך תקבלני?…
– האדון יוכל להכנס! – הפסיקה המשׁרתת את שיחתי על הגן. השתחויתי לאחות ואצא אחרי המשרתת. באתי אל חדר מרוח, מלא אור. הדלת נסגרה מאחורי. בפנת החדר עמדה מטה רחבה ועל המטה שכבה מלובשה… שפרה?… האמנם?… ברגע בראשון לא הכרתיה. פניה נעשו מלאים מאד כמו שלא ראיתים עוד אף פעם… אבל מצחה מקומט כל שהוא ועיניה סגורות למחצה. פניה היו מלאים אי־רצון…
– שלום לך שפרה!… מה היה לך? כלום חלית?
– יפה המצב אשר מצאני בו, אדוני?… אבדתי…
– למה תדברי הבלים! מדוע אבדת? בריאה את, בריאה, שפרה אינה צריכה להיות חולה…
ישבתי קרוב, קרוב אליה. ידי האחת לחצה את ידה הקרה ובידי השניה החלקתי את מצחה הרחב, הלבן… כילדה היתה בעיני, כילדה עזובה, יחידה, גלמודה… מצחה היה קר ומקומט. הלאה הקמטים, הלאה! מה לכם ולמצח היקר לי הזה?… החלקתי, החלקתי את מצחה… את כל כחות נפשי, את כל חומי, את כל אהבתי ורכותי אני מביע בתנועת ידי זאת… ולדבר לא אוכל, לא אוכל עד אשר יאירו פניה… נפשי אחוזה בצבת… והמצח משתעבד לרצוני: הוא נעשה שוב חלק… ואף העינים משתעבדות לרצוני – הן נפתחות לאט, לאט… ובעוד רגעי מספר הן פקוחות לגמרי… סר מהן האי־רצון… שוב נוצץ בהן זיק של חיים, שוב כחולות הן, כחולות הן ועמוקות… וטובות הן ומלאות אמונה, תודה, תֹם ומסירות… ואף מן הפנים סר הצל. שוב שפרה שלי… שוב שפרה, כמו שידעתיה עד הרגע הנורא, שראיתיה זה עתה…
– אדוני טוב… רק אדוני טוב… רק אדוני אוהב אותי באמת…
לבי כאלו בקש לקפוץ החוצה, להעקר ממקומו…
– אל תדברי ככה, שפרה… הלא בעלך ואמך כה אוהבים אותך!…
– כן… אוהבים… ידעתי!… אנכי רעה, אנכי רעה באמת…
– את גלמודה פה, שפרה, לכן רע לבך עליך… למה לא כתבת לי?… אמך כתבה ואת לא…
– אנכי לא העזתי לכתוב לאדוני… כשיצא מהמושבה היה כה נרגז… נדמה לי, שאדוני כועס עלי ולבי הכני… מכתבו אלי היה כה יבש… ועל מכתבי האחרון לא ענני… זוכר אדוני?…
– סלחי לי שפרה, לבי היה מר עלי…
– לסלח?… אני?!… אנכי לא כעסתי על אדוני, לעולם לא אכעס עליו. מי דאג לי כאדוני? הלואי, שלא יכעס הוא עלי…
בעומק עיניה נצנצה דמעה אחת…
– בחדש הראשון ישב האדון אלתין פה עמדי… אחרי כן מוכרח היה לנסע… אביו קרא לו על־ידי תלגרמות הרבה פעמים. איזו חרדה בהפקידות… שנוים גדולים עתידים לבוא… הנדיב אומר למסור את המושבות לחברה חדשה… פה בעיר יושבת דודתו של האדון אלתין. היא באה אלי לפעמים… איני סובלת אותה… אשה גסה… מתרעמת על רבוי ההוצאות… היא מרגיזתני… כמה יכולים האנשים להיות גסים!…
היא התרגזה שוב… נדמה לי, כי המלים ‘האדון אלתין’ יוצאות מתוך פיה יבשות ביותר בלי לחלוחית של חמימות… אנכי הרגעתיה, התחלתי מספר לה על שויץ ושואל אותה על פסגה. זכרנו ימים שעברו, פניה נעשו טובים, שקטים בלי סמן של התרגזות. וגם צחוק קל, קל וטוב הופיע עליהם… נשמעה דפיקה על הדלת. פניה נשתנו לרע.
– בודאי הפרופיסור… איני סובלת אותו… דבריו וחקירותיו נעשו לי למשא…
– מותר?… נשמע קול הנערה המשרתת.
– בואי!… – פניה שוב הוארו. באה הנערה ותביא את ארוחת הבוקר.
– האח!… פני הגברת כה טובים ומאירים!… הגברת שמחה לאורח, כן?…
– כן, עלמה, שמחה מאד. זה ידיד־ביתנו… הלא אמרתי לך!… האדון זוכרני בעודני ילדה בת חמש…
עיניה זרקו אלי מבט של גיל, של אושר. שפרה הקטנה, שפרה התלמידה שלי עמדה שוב לנגד עיני. היא ישבה לאכול.
– עלמה, הפרופיסור עוד לא בא?
– הפרופיסור לא יבוא היום, גברתי… הודיע זה עתה בתיליפון10.
– מה טוב!…
היא צחקה מטוב לב, שוב הצחוק העליז, צלצול הפעמון של כסף…
– עלמה, יכולה אני לטיל היום בגן?
– הגברת רוצה לטיל?… אשאל את האחות…
– שאלי נא… – המשרתת יצאה.
– את רוצה לטיל, שפרה?
– כן, אראך את הגן שלנו…
האחות המנהלת נתנה את הסכמתה. אנכי יצאתי מן החדר לחכות לה עד שתעשה את בגדיה. עוד הפעם עמדתי בפרוזדור כמו לפני רגעים. אבל הפעם נהפך מצב־נפשי מן הקצה אל הקצה. לו יכולתי הייתי יוצא במחול. לולא בושתי הייתי צועק מגיל… “שפרה היקרה שלי, שפרה היקרה!…” היא יצאה לבושה בטעם יפה ועל פניה רחף צחוק של רצון.
– מה יפה הגברת היום ומה נאה לבושה!… צהלה לקראתה המשרתת. היא הביטה אליה מבט של תודה, ירדנו אל החצר, באנו אל הגן, טילנו בין השדרות…
– רוצה אני לרדת אל הסינה? הגן משתרע עד לחוף הנהר… מה טוב שמה…
– כלום מותר לך ללכת הרבה, שפרה?
– מותר, מותר!…
הלכנו אל חוף הנהר, ישבנו על הספסל הנוגע ברגליו במים… ישבנו ודברנו. אנכי ספרתי לה מחיי, מלמודי, ממחשבותי… היא ספרה לי מפסגה, ממכירינו… ורק על חייה היא לא ספרה לי… רגעים טובים ונעימים בלינו על חוף הנהר… רק בצהרים שבנו. היא שבה אל הבית ואנכי נפרדתי מעליה. היא לחצה את ידי באהבה יתרה.
– להתראות מחר?
– להתראות!…
בצאתי שאלתני ‘האחות’ המנהלת:
– איך מצא האדון את הגברת?
– היא תהיה בריאה!
– גם אנכי חושבת ככה.
ועוד הפעם הרגשתי במבטה הערום והנפתל עלי… “מה חושדת הצרפתית?…”
– מה אוסיף לשבת פה?… איני רוצה… בריאה אני והנני שבה לפסגה!… – הודיעתני ביום השני כשבאתי אליה.
דודתה שמחה מאד על החלטתה והתחילה מכינה הכל לנסיעתה. זאת היתה גברת מבנות העשירים, לבושה משי ועדיים וחמשים שנות חייה עוד לא הכחידו כליל את רשמי יפיה. מהירה היתה ומלאה תנועה. אלי, אל ‘מי שהיה מורה’ בפסגה הביטה, כמובן, מלמעלה למטה.
אנכי נשארתי לשבת בפריז עד נסעה. בעוד יומים נסענו שנינו במרכבה מבית הסנטוריום לבית דודתה.
– לולא אדוני, לא הייתי יכולה לצאת מן המקום הזה… לא היה לי כל רצון לצאת… אדוני נתן לי כח… ואנכי חשדתי בו, כי כבר שכחני, כי שנאני… אנכי הייתי כה רעה אליו בימים האחרונים בפסגה… מה קשה היה לי עכשיו לנסוע אל דודה זו! לו יכולתי לנסוע עמו… האשה הזאת הרבתה עוד לדכא את רוחי… כל היום היא מתיפחת על הכסף… כאלו לא הלך לאבדון דבר חשוב מזה…
נרגזתי, הבטתי אליה בחרדה. פניה היו עצובים עצובים.
– שפרה, למה רע עליך לבך… הלא כל חייך לפניך הנם ועתידך כה מזהיר…
– עתידי?… לא, אדוני! אל נדבר בזה… אהיה שמחה! רוצה אני לשַמח את אדוני…
היא בקשה את העגלון לסובב ברחובות היפים של העיר… “מה לה? מה טמון בלבה? ומה קרה לה”… אבל לא העזתי לשאול, הבטנו אל חוצות פריז ההומיה משני עברי מרכבתנו.
– הנה הפרופיסור!… הנהו עובר שמה… ראנו… משגיח בנו!… כמה שנאתיו… כל יום אתמול חקרני על אודותיו!… מי הוא אדוני ואם קרוב הוא לביתנו?… שוטה!…
בבית דודתה שוב נעשו פניה רעים ועצובים. האשה הגסה לא ידעה לכלכל את נפשה הרכה. רק עמדי היה טוב לה.
– רק בחברת האדון הרוסי היא שמחה… אותנו את כלנו היא שונאת…
דברי האשה היו מלאים רעל וכונה רעה. לבי חרד בי. והיא הביטה אליה במבט מוזר, מבט של נקמה… בעוד ימים אחדים נסעה, דודתה נסעה עמה עד למרסיל. חפצתי ללוותה אבל הדודה התנגדה לזה בכל עוז, והיא שתקה, ורק להב טמיר הבריק לרגע בעיניה… בבית־הנתיבות עמדה כל העת על ידי. היא נלחצה אלי, כאלו בקשה להדבק בי ולא להפרד מעלי.
– מה קשה לי לנסע עם ה’דודה…'
– אקח כרטיס־נסיעה ואסע גם אני עמכן…
– לא. איני רוצה… – רגעים אחדים שתקה.
– אדוני ישוב אלינו לפסגה?…
– אם אשוב?… מאד חפצתי לשוב!…
ובאמת: ברגע הזה התעורר בי רצון עז לשוב אל הפסגה שלי. אל בית־הספר שלי… ידעתי מספוריה, מה רבה העזובה בו.
– כן, יבוא, יבוא אלינו!
… כבר ישבה במרכבה בתא של המחלקה הראשונה. הדודה ישבה לנוח והיא עמדה ליד החלון ותבט אלי… פניה היו כה עצובים… כואבים… מבטה דבוק בי… כאלו נפרדה מעלי פרידת עולמים…
– להתראות, שפרה, בפסגה!…
– להתראות, אדוני!…
בקולה רעדו דמעות. המסע התחיל זז ממקומו… פניה מתרחקים, מתרחקים… נעשים קטנים… נעלמים… אינם…
“איננה!…” לבי רעד בחזקה… “הגברת אלתין אוהבת אותך!…”
– הא, הא, הא!…
קול צחוקי צלצל כה זר. המסובים פנו אל האיש הבודד, הצוחק בינו לבין עצמו… גברת אחת הביטה אלי ברחמים… ואיזה אדון – בפחד…
יג
לפני נסעי מפריז היתה לי עוד פגישה לא צפויה, אשר הזכירתני עוד הפעם את אושר קרבתה הקצר. ישבתי באומניבוס לנסע אל תחנת מסלת־הברזל. פתאם קפצה לקראתי עלמה אחת בקול קריאה של חדוה.
– האדון מפלשתינא!…
זאת היתה משרתת הסנטוריום. לא הכרתיה תחלה. במלבושיה נדמתה לי באחת מבנות פריז האליגנטיות.
– הגברת אלתין נסעה?!
– נסעה, עלמה…
שתי עיניה הכחולות והטובות הביטו אלי בהשתתפות גלויה.
– האדון אוהב את הגברת אלתין?
– כן, עלמה…
– אמנם ראויה היא לכך. היא כה טובה, כה רכה, כה אמולה11… לא ראיתי כמוה!…
קרובה היתה לי, ברגעים הללו, העלמה הזאת שלא ידעתיה מתמול שלשום.
– גם היא אוהבת את אדוני! אנכי יודעת… מדוע לא נסע עמדה, מדוע עזבה לבדה?… וכי כך עושים לאשה אהובה, אדוני?…
ברגע הזה עמד האומניבוס. היא קפצה אל הרחוב ותשלח לי נשיקה־אוירית…
– בשביל הגברת אלתין!…
צרפתית טובה, מה אהבתיה ברגעים הללו!… מדוע אין לבי כה שלו, פתוח?… אולי אוהבת אותי הגברת אלתין באמת? אולי היתה נטיתה אז לבן הפקיד הצעיר רק רגש זמני? ואולי נמשכה אחריו מפני שלא הגדתי לה את לבי אנכי? אולי עוד יכולתי להשיבה אלי פה, בפריז? לקחתה וללכת מזה? לברוח אל קצוי ארץ… מדוע לא גליתי לפניה את לבי פה? במה היא קשורה ‘אליו’, במה היא ‘שלו’? ילדים אין להם ואולי אף אהבה אין בלבבה אליו?…
– אדון, אדון!… הנה התחנה!… עליו לרדת!… האומניבוס היה ריק מאדם… קמתי בחפזון ואצא החוצה…
… שבתי אל עירתי. כה קטנה היתה, זעירה אחרי פריז… שבתי אל חדרי, אשר כה אהבתיו ואשר כה נקשרתי אליו… ונדמה לי פתאום שנתרוקן כלו… ואף הגן כאלו נהפך לשממה וכל הנחלה – זרה, זרה…
– מה לך? האם חלית? מדוע פניך כה רעים?… – שאלוני חברי, מכירי. – “אולי חולה אנכי באמת? ראשי כה כבד עלי, לבי כה ריק”… למחרתו עוד הורע לי. הלכתי אל רופא ממכירי. הוא בחנני זמן רב, בדק אותי ויניע בראשו…
– אתה זקוק למנוחה… בריאותך התרופפה מאד… טוב לך לשאול עצה מפי פרופיסור מומחה… עצתי לך…
אל פרופיסור מומחה לא פניתי. בעוד יומים הביאוני אל בית־החולים של ה’צלב האדום'. הביאוני עם דלקת המוח, או דלקת קרום המוח… השד יודע מה… ארבעה עשר יום נשארתי מוטל בתוך איזה תהום של נשיה קשה ורק ביום החמשה־עשר פתחתי את עיני ואראה לפני את עיניה הטובות של האחות הרחמניה, אשר שמרה עלי… כשבקשתי להגיד לה איזה דבר רמזה לי באצבע: ‘אסור לדבר!’… גם שפתי נעו, אבל קול לא השמיעו… ‘מה היה לי?’… ועל פניה רחף צחוק קל של אושר ובאצבע הכתה על הכפתור אשר ממעל למטתי… בעוד רגעים אחדים בא הרופא העומד על המשמר, ברך אותי בתנועת שפתיו ואף הוא הזהירני על השתיקה ויבדקני… ושוב הניע בראשו לאות רצון ויאמר בקול שקט, שקט: מאושר אתה, אדוני, נצלת מסכנה… לאחר היום ההוא נשארתי עוד שלשה שבועות בבית־החולים: שבועים במטה, ושבוע ימים טילתי בחדרי, במסדרון ובגן… והימים האחרונים היו ימים טובים לי. גלים שקטים וחזקים התרוממו בי פתאום, באו כמו ממרחקים, ממרחקים… איזה רגש עמוק, עמוק של גיל, של שמחה היה מתפרץ מלבי ומטביעני בתוכו… רוב הימים הייתי שוכב והוגה… הוגה בה… פניה עמדו ישר לנגדי מעבר למטתי ויביטו אלי… וכה טובים, טובים היו פניה… רכים, מלאים נעימות ומסירות אין קץ… מה מאושר הייתי, לו עמדה לפני בהקיץ ולא רק בחזיון… למה נסעה?… מדוע לא עמדה אצלי לכלכל את מחלתי?… אנשים זרים טפלו בי והיא, הנפש האחת הקרובה לי, היתה כה רחוקה, רחוקה… ואולם דמותה הטהורה חפפה על ראשי… ונהיה לבדנו כל היום בחדר הגדול, המרוח, המלא אורה… ואת כל לבי, את כל נפשי שפכתי לפניה… יחד השתעשענו בזכרונות יפים וטובים, יחד חלמנו, הגינו בעתיד הרחוק, היפה… ואז… נשקתיה בפעם הראשונה בחיי… פעם לפנות ערב הייה הדבר, בין השמשות. עצמתי את עיני… והנה פניה כה קרובים, קרובים אלי… משכתיה אלי, חבקתיה ואנשקה על עיניה… איזה בטוי של כאב נחרת בפניה, כמו אז בחלון הרכבת… זו היתה הפעם הראשונה אשר הרשיתי לעצמי לנשקה בחזיוני… עד אז הייתי רק מתפלל לפניה בעמדי מרחוק, מרחוק…
– היא כה טובה אלי… פניה היו כה מוארים… אולי היא אוהבת אותי?… אכתוב לה, היא תבוא אלי ולא נפרד עוד לעולם!…
– שוטה, שוטה!… אתה ובעלה… מי ישלוט יותר בלב של אשה?…
– מדוע לא הזכירה אף פעם את שמו?… למה היא עצובת רוח, מלאה יאוש?
– אסטניסית היא ולא דברה בו בפני… כלום לא ידעת שאתה אוהב אותה? הנשים מרגישות בזה עד מהרה…
– לא, היא אינה יודעת!… היא כה תמימה… וגם הפרופיסור חשד בה…
– לך בקש את אהבתה מתוך עדותו של הפרופיסור!… ואולי הרה היא… והריונה גרם לעצבותה… יש נשים שדרכן בכך…
השלכתי מעלי את שמיכתי. חם נעשה לי עד למחנק. איזה דבר מוצץ את לבי, דמי נשפך! למה אין ה’אחות' מחישה לי עזרה?… וכל אותו ערב הייתי נסער ונרגז… ‘ואחותי’ המסכנה מה סבלה!… פעם בקשתיה לפתֹח את החלון ופעם לסגור… הכר נעשה קשה תחתי… ריח החלב עלה רע באפי… היא כמעט בכתה מצער… למחרת שאלתני.
– האדון סבל אתמול לפנות ערב… לא כן?…
– כן, אחותי…
– אולי ירצה לכתוב מכתב ל… ביתו, אנכי אכתב לו… בודאי דואגים לו…
– אין דבר אחותי, אנכי כותב לאבותי רק פעם בחדש. כשאקום ממטתי אכתוב להם…
– ואשה אין לאדון?…
– אשה?… לא, אחותי…
– מי זו שפרה… אהובתו?…
– שפרה?! מנין יודעת אחותי את השם ‘שפרה’?…
– מתוך חוֹם היה האדון צועק לפעמים את השם ש־פ־ר־ה… הבנתי שזה שם של אשה…
– אַ! זו אחותי…
– אחותו?!… ואנכי חשבתי ששזו אשתו… כך אוהבים אחות?
לבי דפק בי, דפק… אחותי הרחמניה, גם את מצאת את חידתי. ובאותו היום נעשתה לי אחותי יותר קרובה וחביבה. חפצתי שתספר לי מה שמעה עוד מפי בימי מחלתי… יותר לא שמעה, יותר לא ספרה לי כלום…
“מדוע היו פניה כה כואבים בחלון הרכבת?”… “בת היא לך… היא לא זכרה את אביה… אב מצאה בך”… “אבל אנכי אוהב אותה לא רק כבת!”… אמת להוָתך, לאסונך!"… “אבל מדוע אנכי רואה את פניה כל היום והם טובים אלי?”… “דמיון, דמיון שוא”… “אתמול נשקתי לה והיא לא דחתה אותי… מאושר אני בדמיוני”… “מסכן… דמיונך יעבור כטל בוקר… יגדל יאושך עוד יותר”… “מה לי יום מחר, היום טוב לי. מאושר אני!”… ואמנם מאושר הייתי אז… כל קרבי כאלו חגגו איזה חג של נצחון… “אהבתיה, אהבתיה, אהבתיה”… לחשו שפתי כל היום. ואהבתי היתה כה יפה, כה קלה, בהירה כטל בקר, קדושה כקדושת השמים… לבי היה טוב עלי… ואז חפצתי כי כל היקום ימלא אושר אין קץ… נשמתי נמשכה אל רחבי היופי שבטבע, כאלו נתגלו זה עתה ראשונה לפני… כלי הייתי מלא שירה… שירה עמוקה, שקטה, יפה, אשר הכתה גלים, גלים קטנים, זכים ומלאו את נפשי… כשהותר לי לרדת מעל מטתי, לשבת אל השולחן, לקרוא ואף לכתוב… התעורר בי פתאום חפץ עז, לכתוב, לכתוב, לכתוב… להוציא מעט החוצה ממה שמתרחש בלבי!… דבר של שירה חפצתי לכתֹב… לא הנחות והשערות בשאלות החנוך!… שעה קלה כתבתי… וארגיש כי אֵל חדש מדבר בי, אל של שירה, אל־שפרה… כתבתי ציור קטן… כתבתי, קראתי ושבעתי רצון… הרגשתי שיש בי איזו רעננות… וגל של אושר חדש, אושר גדול מלא את לבי… שפרה!…את, את נתת לי את אשרי החדש!… בלב כואב עזבתי את בית החולים, צר היה לי לעזבו! כמה ימים טובים נמנו לי בו! בו נשקתי בפעם הראשונה את שפרה, בו כתבתי את ציורי הראשון… ועד היום הזה עולה אלי מתוך ציורי זה ריח של נשיקה ראשונה…
שבתי אל בית־הספר. בעוד חדש ימים חָלות בחינות. השקעתי את עצמי, ראשי ורובי בעבודה. וכשהקיצותי מעבודתי, עיף ורצוץ ותעודת בית־הספר בידי הרגשתי בי שוב ריקניות… ועכשו?… נפשי התכוצה בי. הקיצותי מתוך איזה חלום נעים וארגיש את כל מרירותה של המציאות הריקה… אבל עוד חבר טוב יש לי בעולם!… שם הרופא מצילי ומושיעי הראשון התחיל להשכח מלבי. זה ימים ושנים אשר לא כתבתי אליו, אשר לא שמעתי עליו דבר. ופתאום – מכתב ממנו, מכתב מפריז… ובמכתב כתוב לאמר, כי רק אתמול בא מארץ־ישראל כי היה לפני נסיעתו בפסגה… כי ישאר בפריז שנה אחת להתמחה במקצע של מחלות העינים, רוצה הוא לשוב לאומנותו: העבודה הצבורית נמאסה עליו… והעיקר – הנדיב מסר את הנהגת המושבות בידי יק"א… רוב הפקידים נתחלפו… בין המעטים שנשארו נשאר גם פקיד פסגה… והפקידות הראשית החדשה מציעה לי לקבל עלי את משרת מנהל בית־הספר בפסגה ורשות נתונה לי להנהיג בו תקונים כרצוני… ובסוף המכתב: “האדון וגברת אלתין מברכים אותך בשלום… הם שמחים מאד בתקותם, כי תקבל עליך את ההתמנות החדשה. שפרה הוגה כל הימים כמקודם ב’מורה' שלה ומחכה לבואך בכליון עינים”12.
למחרתו הייתי בפריז. נשקתי לחברי היקר והטוב. הלכתי אתו אל הפקיד הראשי החדש. הוא קבלני עם בטוי מחוקה על פניו… ובעוד שבוע ימים הייתי באניה ההולכת לחיפה… ופתאום תקפוני געגועים חזקים… מרחב הים נראה צר לי…
חלק שני
א
טובה היתה עלי הדרך מחיפה לפסגה: ראיתי את עצמי כנולד מחדש. כל עצמותי עלזו כמו לקראת חג. נראה לי, כי הכל שמח לי, כל היקום קבלני בזרועות פתוחות. השמש, שמש שבראשית החרף, שמשנו החמה, הטובה פרשה עלי את כנפיה, הכניסתני תחת חפתה ותקרא לי בפנים צוהלות: התחמם אצלי, התחמם, הרפא, מסכני… וכה חם היה תחת חסותה וכה טוב היה תחת חסותה… ואף, הים הגדול, המגלגל לימיני במנוחה את גליו הגדולים, העמוקים והכחולים, מגלגלם אל החוף… אף הוא מברכני בהמיתו השקטה… אף זה הסוער, השואן רוצה לתת מנוחה לנפשי… וההרים, הרי אפרים, כגבעות קטנות נראו לי היום וכה ענוים הם וכה רכים ומכוסים צעיף קל של תכלת. ומעל הרי אפרים צופה הכרמל ושולח אלי את ברכתו: ברוך יהיה בואך!… והככר הגדולה לרגלי ההרים מלאה אנשים, כנמלים כסוה: חורשים, משדדים, זורעים… והנה בתים לבנים על ראש אחד ההרים וגגות אדומים לאותם הבתים… פסגה!… פסגתי!…
אנכי חפצתי להפתיע את בעלת הבית הטובה שלי ולא הודעתיה מבואי… אבל היא הקדימה להפתיעני… כשנכנסה עגלתנו אל ראש הרחוב, ראיתיה מרחוק עומדת בשער החצר, מביטה אל עבר בוא העגלות מחיפה ופניה מלאים התעוררות של צפיה… בעלת־הבית הטובה שלי, מי גלה לה את סודי?… והנה צחוק קל של שמחה משתפך על כל פניה… ראתני!… ומי זה הילד הקטן על זרועותיה? האם היתה לאיש?… וגם ילדה בן?… ועוד טרם ירדתי מן העגלה קדמתני בברכה ובקול קריאה של חדוה: הנה האדון המורה בא!… ותרם את הילד למעלה כאלו התכונה להראות לו את מורהו בעתיד.
– מאין לך, גברתי, הפעוט הזה?
– נכדי, אדוני המורה… נער!… יפה… הלא כן?…
ו’הנער' היפה הביט אלי בעינים מלאות פחד ובפה פתוח למחצה כמתכון לבכות…
– נכדה?… באה בתה מאמריקה?
– לא… זה של הצעירה!…
– כבר?… אשת־חיל!
וברגע זה הופיעה ‘אשת החיל’ בעצמה כשפניה אדומים ממבוכה ובמטה מורד לקרקע, כדרכה לפנים, בבית הספר.
– שלום לאדוני המורה…
– שלום לגברת תלמידתי!…
נתאדמה עוד יותר. בעלת־הבית מביטה אליה במהבט של אושר וצוחקת לברכתי. חטפה ‘האם’ את בנה, ברחה הביתה…
– את המיחם, את המיחם!… קוראת אחריה ‘האם הזקנה’.
– מי הוא בעלה?…
– מפועלי היקב. איש טוב. מתגאה באשתו, כי תלמידת אדוני היא… אוהבה כנפשו!… מה ישמח לקראת אדוני!…
הבית מנֻקה ומיופה כבערב החג. ובשעת שתית התה מגלה לי בעלת הבית עוד דבר אחד בלחישה:
– שפרה… הגברת אשת הפקיד – מתקנת היא את דבריה – הגידה לי, שאדוני יבוא היום, היא כה שמחה לבואו:
“עתה ישוב יפרח בית־הספר שלנו”… היא ‘מאושרה’ בקרוב תלד בן…
– כן?… הא, הא, הא!… מנין לך, גברתי שדוקא בן?…
הביטה אלי בתמהון… נעלבה בעד ידידתה החביבה על שחשדתי בה, כי לא תלד בן…
– בודאי בן!… היא כה טובה…
ואנכי רוצה שוב לצחוק… לצחוק בלי סוף… איזה שד של צחוק מתגרה בי… למה? ושם בבית־החולים הבהילה אותי רק ההשערה על הריונה… לאלהים פתרוני תעלומותיה של הנפש!…
– עוד היום אלך אל הגברת אשת הפקיד!…
– כן, כן, היא כה מחכה לו… אבל אל תקרא לה ככה! היא כועסת!… היא טובה, טובה כמו שהיתה… לא נשתנתה… היא מבקשת אותי ואת בתי לבוא אל ביתה… לא הלכנו אף פעם… הוא מטיל אימה עלינו, על כל המושבה…
– ואנכי לא אירא מפניו!…
מהיכן לי הקול, שחציו עזות וחציו צחוק ולצון?… למי אני מתלוצץ?
– בודאי!…
בקולה של בעלת הבית הורגש עלבון. היא נעלבה מן המחשבה, שהאדון המורה ‘שלה’ יוכל לפחוד אף הוא…
בעוד שעה קלה עליתי במדרגות אל הבית הגדול של הפקידות… באולם הגדול מצאתי את הפקד ואשתו… שתו תֵּה.
– אדוני!…
הקול קול שפרה, שפרה התלמידה הקטנה שלי. בקולה עבר שטף של גיל מתפרץ מאיליו ואף קצת פחד… קפצה ממקומה, רצה לקראתי… הפנים נשתנו במשך הימים המעטים מאז ראיתים בפריז: איזו מנוחה שפוכה עליהם. ואף מתוך העינים משתקפת מנוחה… האם זו היא ההבעה של מי שעתידה להיות אם?… והוא פניו ועיניו צועקים בקול: רואה אתה את אשרי? עוד מעט אהיה אב ל’בן'!… הוא נשתנה הרבה במשך הזמן, אין זה עוד הצעיר המהיר, הרענן, הגמיש, המלא חיים במעין מפכים… הוא נעשה עב־בשר, פניו שמנו, אבדה לו מהירותו וכלו אומר חשיבות: פקידה של פסגה אני!… איז רגש של עלבון תקפני – עלבון בעד שפרה… הזהו בחירה של שפרה?… הוא מביט אלי ברצון… ובעוד רגע ישבתי בין הזוג ליד השלחן, היא מביטה אלי במבט של רגש שקט, הוא בשמחה. ואנכי מסתכל אל עיניה, ריסי עיניה הארוכים רעדו כל שהוא. ועיניה גדולות, כחולות ועמוקות כמו שהיו, אלא איזו הבעה חדשה מצאתי בהן. מה הזכירתני הבעה זו? זכרתי. זה היה לפני הרבה שנים. אז באתי לטבריה ואראה בפעם הראשונה את הכנרת. היא קסמתני. ימים אחדים ישבתי בטבריה ובכל בקר הייתי יוצא את פני העיר, עולה על ההר ומסתכל אל הכנרת. ימי החרף היו. ואראה את הכנרת בזעפה ואראה בנוחה מזעפה, בהיותה בהירה ושוקטת כמות ובהיותה שובבה ומתהוללה כילד. אהבתיה בזעפה ורחמתיה בנוחה מזעפה. אהבתיה כשהיא מפרפרת מתוך מצוקת הסער, מכה בעוזה אל הסלעים העורגים עליה, מכה ונופלת שבורה רסיסים, רסיסים, ריחמתיה כשהיתה שוכבת כפותה לרגלי הסלעים, שקטה ושלוה ונכנעה… ואדע, כי מתחת לשכבה העליונה של שקט מתחולל סער, סער אסור בנחשתים. ושם מתחת לשכבה של מנוחה, של מות קבורים כחות כבירים, כחות מתגעשים… ואביט אל עיניה ואמצא דבר משותף בין הבעתן וובין הבעת הכנרת… האם קבור סער גם בתהום נפשה היא?… היפרוץ גם סערה חוצה, הישבור את מנוחת המות הפרושה עליה?…
והפקיד מצהיל את קולו אלי:
– איך הקדים לבוא?… אניחנו חשבנו, כי יבוא עם חשכה… והיא, ‘התלמידה שלו’, אינה נותנת לי מנוחה כל היום… חשבה ומצאה על־פי הטלגרמה של הרופא, כי האניה תבוא היום… הכריחתני לשוב הביתה בשעה מוקדמת… חשבנו לפגשו בדרך… האם אינו רואה, איך היא מצטערת על שהקדים לבוא?…
צחק בקול גדול, היא מביטה אלי כמתחטאת… לבי נעשה טוב עלי… לא הרגשתי איך חלפו, עברו שעות אחדות. קמתי.
– אדוני הולך כבר?! – קולה מלא תמהון ותרעומת.
– עיף אנכי, גבר… גברתי!…
– אל יעיז! גם הוא?… שפרה אנכי!…
– כן, כן!… אשתי נשארה בשבילו גם להבא ‘שפרה’… הא, הא, הא!…
– יזכור נא אדוני!…
– מתי אוכל לדבר עם האדון הפקיד על עניני בית־הספר?
פני הפקיד נעשו רצינים ופניה היא חרדו מעט.
– מחר בשעה התשיעית בבקר, בחדר הפקידות… ואל ביתנו יבוא בכל יום ויום… אשתי כה שמחה לו… גלמודה היא במושבה… את פקידי אינה אוהבת, עקשנית… ובני המושבה… הלא כלם אנשים כה גסים!…
על פניה עבר צל קל. ופני הפקיד נעשו שוב חביבים.
– כן!… אנכי אבוא בכל יום. הלא גבר… שפרה גם חברתי היא ולא רק מי שהיתה תלמידתי…
מבטה היה מלא רצון ותודה. בלב טוב וברוח שקטה יצאתי אותו ערב מבית הפקיד. “היא אוהבת אותי כחברה, כאחות ולכן כה גלוי יחסה אלי וכה עמוקה אמונתה בי… ואותו היא אוהבת כאשה… הוא עתיד להיות ‘אב’ לבנה…”
ב
שנה טובה באה לי, שנה של מנוחה, של עבודה פוריה ושל איזה ספוק שלם בי בעצמי ובכל אשר מסביב לי. השנה היותר טובה בחיי. הפקיד התיחס אלי כחבר לדעה, כאיש המשתתף בעבודתי, אף כי עניני החנוך לא נגעו הרבה אל נפשו… ‘בנו’ עוד לא נולד ואלה, בני ה’גסים' – האם הרבה הם חסרים?… אבל הוא עשה בשביל ‘החבר’ של אשתו… חפש גמור נתן לי בעבודתי ואם בנידן ה’בודג’יט' היה מתעקש לפנים ואף, מתרגש על רבוי ההוצאות – הוא היה מפורסם בין הפקידים ל’ממעיט בהוצאות' – אבל סוף־סוף היה מאשר את כל הצעותי וממלא את דרישותי. עוזרי הרגישו ביחס הפקיד אלי ויכנעו לרצוני ולא חתרו יתירות תחתי, ואף עוזרים חדשים כנפשי מצאתי לי ואשלח אחדים מן הראשונים. צעד אחרי צעד הוצאתי לפועל את התקונים, אשר חלמתי עליהם… את העוזרים היותר טובים מצאתי בתלמידי… הלבבות הקטנים, הלבבות הצעירים כמה ערים הם לכל דבר, שנשמת חיים ומחשבה רעננה עולה ממנו! עוד בחדשי החרף היתה לי כברת שדה על יד בית־הספר, אשר עבדתי יחד עם תלמידי, עסקנו בזרע ירקות, משתלות של עצים ובגדול עופות ודבורים… בלוית האגרונום החדש של הפקידות, איש משכיל ומומחה, היינו מבקרים לעתים תכופות בכרמים ובשדות… עבודה זו קנתה את לב תלמידי ויתמכרו לה בכל נפשם… ושוב התחילו לי השיחות בבית־הספר ובהקריאות בבית־הספרים ובבית… שוב השקעתי את עצמי ראשי ורובי בעבודתי, ועוד ‘עוזר’ טוב מצאתי לי, היא לקחה חלק בכל עבודותינו, וכמה חֹם ומסירות והבנה השקיעה בעבודתנו! לעתים קרובות ערכנו עם התלמידים ‘נשפים’: פעמים רק לעצמנו ופעמים בשביל כל בני המושבה: בקשנו לפזר מעט את השעמום שבחיי הסביבה. רוח החיים בנשפים הללו היתה היא. מלאה מין התפעלות, חביבה, עליזה היתה עוסקת בהכנות אל הנשפים וכמה טוב־טעם ויופי הכניסה בהם!… ואף שאר עניני בית־הספר היו קרובים אליה. בכל השאלות הקשות והמסובכות הייתי מתיעץ עמה ומוצא בה יועץ נאמן, מבין ומרגיש. כמה היתה שמחה לכל תקון אשר עלה בידי וכמה היתה מתעצבת על תקנה, שעמלתי בה ושלא עלתה לי. ולי היה ‘חבר’ טוב, טוב! במשך כל חיי לא היה לי איש, אשר אתו דברתי בהתגלות־לב כזו כמו שדברתי עמה. גלוי ופתוח הייתי תמיד לפניה. בפניה לא יכלתי להתהדר ולא יכולתי לעשות שקר בנפשי. יותר משהייתי גלוי לפני עצמי הייתי גלוי לפניה. האש אשר אחזה בי בפריז כאלו שקעה. הגיתי בה במנוחה, בלי התרגזות העצבים, בלי רעידת המֹח. היא היתה לי ל’חבר' נאמן. את מחשבתי הראשונה הייתי מגלה לה ואת כל שיחי והגיגי הייתי שופך לפניה. למי היה חבר כחברי זה? באיזו שמחה היתה מקשיבה ליצירותי הראשונות, אשר קראתי באזניה. עיניה היו נוצצות מאושר, היא חפצה להוכיחני כי בעל כשרון הנני, היתה מזרזת אותי שלא להתרשל ולכתוב, היא הפצירה בי, כי אפרסם את דברי: בטוחה היתה, כי כל מערכת תקבל את דברי ברצון. את רצונה זה לא עשיתי. אף פעם לא שלחתי את דברי למערכת. אבל כתֹב כתבתי הרבה… היא היתה הקורא שלי והמבקר שלי… אחר־כך הרגשתי אמנם, כי כשרון לי, כי אלהים מדבר מלבי… אבל לגלות את דברי ברבים לא חפצתי… שמרתי עליהם בקנאה יתרה, שמרתים רק בשבילה… סוף־סוף היה לי דבר שיכלתי להקדיש רק לה… סוף־סוף היה דבר, שהיא יכלה לזכות בו רק אצלי… ואמצא בזה ספוק נפשי. וכה התרגלתי לשמע את דעתה, את הערותיה עד שבכתבי היתה רק מחשבה אחת לנגדי: מה תאמר שפרה? הימצא זה חן בעיני שפרה?… והיא אמנם הביאה ברכה רבת לעבודתי… ואם ידעתי לסוף, כי כתבתי דברים יפים, ידעתי עוד גם זאת: מידי שפרה לי כל אלה!… ובאיזה עונג ובעליצות נפש היינו קוראים יחד את פרי רוחם של הכשרונות החדשים והרעננים, אשר קמו אד בספרותנו הצעירה… ימים טובים היו אז לספרותנו, ימים של אביב, של פריחה… אנחנו חשבנו את אלה לנצנים הראשונים, דמינו לשמוע את פעמיה החרדים של התחיה. שני אנשים היינו ונפש אחת לנו ומחשבה אחת, ושאיפה אחת מתמיד כאלו מלאנו זה את זה… שנה טובה היתה לנו אז… שנה של רֵעות חמה וטובה… מדוע לא יכולנו להשאר במצב כזה לנצח, נצח?… והלא היו ימים, אשר האמנתי בעומק נפשי, כי ככה אוכל להיות לה לעולם… אמנם יש אשר גם ספק היה מתעורר בלבי, ספק של תקוה אלמת, נסתרה: “אולי תאהבני?” ובעוד רגע: “משוגע!… חברה היא לך ורק חברה… אל תבקש יותר…” “כלום אפשרית ידידות כזו, קרבה כזו בין גבר ואשה?…” “בינך ובינה אפשר… הלא תלמידתך היא ולא אשה…” אבל פקפוקים אלה היו בני רגע. הייתי מבריחם בלי רחמים, אף כי משק כנפיהם לא חדל והיה מגיע אלי כמו ממרחקים… ובאמצע אותה השנה נולדה לה בת… נולדה ‘ילדתה’… נבואתם של בעלת־הבית שלי ושל בעלה לא נתקיימה: בת ולא בן!… ימים מעטים היו פני הפקיד זועפים, כאלו רמהו מי שהוא… אחר התרצה ויאהב את הילדה13… והיא… על פניה היה שרוי זוהר של אושר… ואף אנכי הייתי מאושר. מדוע ולמה?… לא ידעתי בעצמי… לא עלה אז אף שמץ רעיון על לבי, כי הבריה הזו היא שגוזלת ממני את תקות אשרי לנצח והיא תעשה לאי־אפשר מה שהיה אפשר, אפשר מאד לפני היותה… לאחר זמן חשבתי ומצאתי, כי אז, בפריז עוד לא היתה בתקופה ההריון… ולא זה גרם לה את התרגזות העצבים… מי יודע, מה היתה סבת התרגזותה אז?… אז, אז בפריז עוד היה הכל אפשר… מי יודע בשביל מה ובשביל מי נשארה אז בפריז… אחרי כן ידעתי, כי את בעלה לא אהבה מאז היתה אשתו… רק לפני החתונה אהבה אותו זמן מה…
… ואז, כשנולדה ילדתה שמחתי, שמחתי באשרה. כלום היה בשבילי דבר יותר גדול, יותר קדוש מאשרה היא? לחיות בשבילה, להיות עֵד לאשרה – מה נשאר לי עוד בחיים מלבד אלה?…
ג
עברה, חלפה השנה הראשונה.. הימים הטובים חולפים, עוברים כה מהר! התחילה השנה השניה… בתחלת החרף היה נשף במושבתנו, נשף ‘לגדולים’: נאומים, שירים רקודים, פוסטה מעופפת וכו‘… השאור שבעיסת הנשפים היתה תמיד הפוסטה המעופפת, במכתבים בני־בלי־שם הסתמנו כל החיים ‘הנסתרים’ של המושבה. אלי היתה הפוסטה מביאה בכל פעם דברים הנוגעים אל עניני בית־הספר: דברים מעולם ה’חכוכים’ של המורים ומעולם התלמידים. מכתבים ש’בינו' ל’בינה', הנוסח היסודי של מכתבי הפוסטה המעופפת, לא באו אלי. רוב הכותבים היו ממי שהיו תלמידי והם לא הרשו לעצמם קלות־ראש כזו ביחוסם אלי. ואת האמת עלי להגיד: יש שהייתי צמא דוקא למכתבים כאלה… וכשהייתי רואה מִישֶׁהוּ מקבל מכתב, פותחהו באצבעות רועדות ובשעת קריאתו מוארים פניו בצחוק קל של אושר, או להפך, דועך איזה ברק עליהם כרגע – הייתי מקנא בו… חי נפשי!… באותו ערב היתה הפוסטה שובבה מאד ומלאה ‘ענין’. הרבה פנים היו מלאים התעוררות, ואחדים – אף כעס תמרורים. ביחוד הצטינה איזו כותבת נעלמה שהסתירה עצמה תחת שם בדוי: בת־חוה. אֵם שפרה אשר באה אליה מחיפה עם בעלה ועם נער חמד בן שנתים קבלה אף היא מכתב מלא בטויים המוניים ורמזים גסים. פניה היא מלאים התעוררות כשהראתה לי את מכתבה… על החתום אותה בת־חוה…
– איזו גסות!… אמרה לי בכעס גלוי.
– אין לשום לב לדברים כאלה…
עוד הדברים בפי והנה האדון אלתין נגש אלי – זו הפעם הראשונה אשר בא אל נשף ‘המוני’ – ופיו מלא צחוק…
– יקרא נא אדוני, את המכתב אשר קבלתי!… איזו בת־חוה מגלה לי את סודות אשתי… חא, חא, חא!…
ביד רועדת אחזתי את המכתב הכתוב צרפתית: “יסלח לי אדוני, אהבתיו מאד ולא חפצתי לצערו, אבל איני יכולה לא להגיד לו מה אמולה אשתו: לאהוב כשהיא אשה לבעל…”
אף אמה צחקה בקול גדול… ועל לבי הכה איזה דבר: “מי היא זו הכותבת?…” והנה הגיע מכתב אף אלי כתוב עברית ועל החתום שוב בת־חוה: "ראיתי כי אֵלַתין הראה לו את המכתב אשר כתבתי… יסלח לי… ויסלח אף לגברת אלתין… אדוני כה הרבה לעשות בשבילה מראשית ימי ילדותה ויהי לה כֹכב חייה היחידי… מה פלא אם, אהבתה תקיפה מרצונה?… ואם אהבתה באה לאחר חתונתה, אומללה היא, אבל לא אשמה…
– יראה נא, יראה נא את מכתבו גם לנו!…
אמרו אמה ואלתין בקול אחד, בקול צחוק…
– הבלים!…
התאמצתי להרגיע את קולי הרועד, קמתי להתהלך מעט…
– דברים גסים בודאי… – שמעתי את קול לחשה של אמה.
הייתי נסער מאד. אחדים מן הדברים הזכירו לי את מבטאיה במכתביה אלי… האמנם שפרה?… הפתיע אותי רעיון שטות וכל נפשי התחלחלה בי… מבטי בקש אותה. ראיתיה: היא היתה עסוקה בעבודת המזנון… פניה חורים ועיפים, “לא!… לא היא!…” איך יכלה מחשבת־שטות כזו לעלות על דעתי?… רוחי שקטה מעט ואשוב אל אמה ואל אלתין אשר עסקו, כנראה, בשיחה רצינית ולא השגיחו בי מתחילה… אמרתי לשוב אחורנית, אבל קול בעלה, קול צוהל וצחוק למחצה, קראני:
– יבוא מר אלינו, אדון לוריא!… הכבר נח רוחו, חא, חא, חא!… גם את המורה אין נושאים פנים בדין… הא, האף הא!…
“למה הוא צוחק?… צחוקו מרגיזני…” ישבתי. ברגע זה נגשה גם שפרה אלינו.
– ראי, בוגדה, את המכתב אשר קבלתי!…
בעלה הושיט לה את מכתבו בקול צחוק. צחקה אף אמה. נעצתי בה את עיני: מבטה חלף על פסת הניר, מבט שקט…
– ‘בת־חוה’ מהפכת הערב עולמות… זה מענין!…
פניה היו חורים, עיפים ושקטים כבתחלה. ובתנועה של שויון־נפש החזירה את המכתב ליד בעלה. עיניה היו עיפות. “אמת הדבר, היא אינה אוהבת אותו…”14 מחצה שוב מחשבה־חץ את מוחי.
– ואדוננו לוריא קבל מכתב מרעיש… עד עכשיו לא שב למנוחתו ואת המכתב לא הראה לנו!…
חא, חא, חא!…
על פניה עבר צל של אי־רצון, צחוק בעלה מרגיז גם אותה. מבטה פנה אלי:
– האמנם אדוני?…
– דברי ריק!…
בעלה הביט פתאום אל שעונו ויתרומם מעל מקומו בהחלטה:
– נלך, שפרה… ‘מענין’ אבל השעה מאוחרת…
שוב עבר צל של אי־רצון על פניה… בלי רצון פנתה ללכת אחרי בעלה… “אינה אוהבת אותו!…” הכתה שוב מחשבה־פטיש על מוחי… וכל הערב ההוא הייתי נסער מאד וכל הלילה נדדה שנתי: הספקות אכלו את לבי… למחרתו ידעתי אל נכון, מי היתה כותבת המכתבים. בעלת־הבית הטובה גלתה לי את ה’סוד': דבר לא היה נעלם ממנה… זו היתה העלמה, שאשת הפקיד הזקן שדכה לי לפנים ואשר את שיחתה עם אשת הפקיד על שפרה שמעתי אז… היא היתה לאיש בחיפה והיתה באה לעתים קרובות אל המושבה… “מרננים במושבה על הרֵעות שלי עם אשת הפקיד…” עברה מחשבה דרך מוחי ותקרר את לבי… ואף פניה של בעלת־הבית שלי, הפנים הכואבים והמלאים דאגה, ספרו לי על זה בלי אומר ודברים…
ושוב קמה סערה… קמה עלי ותשברני ותנפצני?.. והפעם לא יכולתי עוד לשוב אל מנוחתי… עוד הפעם ידעתי, כי אומלל אנכי וכי עולמי חשך בעדי, הפעם האלף ואחת ידעתי כי אוהב אנכי את שפרה וכי לא אנצל מאהבתי זו. עוד הפעם ידעתי, כי איני יכול להיות רק ידידה של שפרה, כי אין בי כח להתגבר על הרגש החזק המושכני אליה, וכי עד יומי האחרון ימשול בי רגש זה… ידעתי, כי די רק ניצוץ אחד, ואף ניצוץ מדומה כי יצא ממנה ונפל אל לבי והצית בי תבערה, תבערת נצח אשר לא תכבה עד היותי גל של אפר…
ד
התחיל לי החרף השני בפסגה. אותו חורף היה חרף ככל השנים. מאה ושמונים יום בו, אבל לי ארכו הימים ההם כנצח. כל יום ויום נמשך לי כנצח. כל יום ויום נמשך לי בלי קץ, יום יום ומכאוביו ויסוריו… מלחמה נוראה קמה בלבי, כלהבה אחזה כי, ותאכל אותי… ולא היה עוד דרך להמלט… כצל הלכתי… וכצל הייתי בעיני עצמי… אך נלחם נלחמתי בי. ואיך לא אלחם בי בעצמי ואיך לא אשרוף את עצמי על גחלי? אנכי, איש בן שלשים וחמש, כמעט זקן, אשר חובות לו ותעודה קדושה ואחריות גדולה עליו בחייו… אנכי אוהב כנער, כנער מֻכה שגעון, אשה אשר לה בעל, אשר לה ילדה סמל־החן… ואיני יכול לשחרר את עצמי אף רגע אחד מרגשי זה, אשר תקפני וישעבדני אליו שעבוד מכלים, כאלו אין לי בחיים שום דברים שבקדושה… אשר… כן!… אשר יעשה את מעשי־פשע לו דרשה ממנו כזאת אהבתו… ואיני מרחם את עצמי, ואיני מרחם את האשה המסכנה ואיני מרחם את ילדתה אשר אהבתיה!… איני מרחם, איני יכול לרחם!… ואותי מי רחם?… האם לב אבן לבי?… איני יכול לסבול יותר!… וכלום לא התאמצתי לכבוש את יצרי?… כל ימי עמלתי בכבושו!… וכלום לא בקשתי לחנק את רגש אהבתי אליה בעודו באבו?… כל ימי השתדלתי לעקור אותו אל הילדה בת החמש, כי בת אריסטוקרטים היא, השתדלתי להמיתו אל ילדה בת עשר, כי תלמידתי היא… לאשה קשת־הרוח בפריז כי אשת־איש היא… ולאשה־האם, כי אם היא!… השתדלתי… עד כי מרב השתדלות שברתי את כל ישותי… חרס עלה בידי!… זיק אחד הושלך שוב אל לבי ויצת בי אש, שאין בכחי לכבותה, להשקיעה…
העמסתי עלי הרבה עבודה, בכדי לשכח עצמי, הרביתי לעבוד בבית־הספר ובגן, הרביתי לכתב… שעה אחת של בטלה לא השארתי לי… ועבודתי הרבה לא הצילתני… בלילות על משכבי עמדה היא לנגד עיני. עיניה הכחולות, העמוקות הביטו אלי מבט של צער ותקרענה את נשמתי לגזרים… וביום?… מבין לעצים, מבין לספרים, מבין לשורות תלמידי צפו אלי רק אותן שתי העינים ותמשכנה אותי בחבלי קסם… לאן משכוני?… מה יכולתי לעשות ולא עשיתי?… כלום לא יסרתי את עצמי יומם ולילה, כלום לא עשיתי את עצמי בעיני לחוטא ולפושע, כבד עון, וכלום לא השתדלתי להבזות את עצמי בעיני עצמי… הכל, הכל עשיתי ולא יכולתי לנצח את לבי השובב, את הלב השבור למחצה… וחצי־שבור, וחצי־הרוס לא חפץ הלב למות…
התחלתי להוקר את רגלי מביתה. רק לפעמים רחוקות הרשיתי לעצמי לבוא אליה, לשבת אצלה ולטיל עמה… זה כבר פגשני מבטה הכואב, המלא תוכחה גלויה, ובלי אומר ובלי מלים מיסרני מבטה וכאילו מדבר אלי: מי לי פה מלבדך?… ואף בעלה העירני אחת ושתים:
– למה מוקיר אדון לוריא את רגליו מביתנו? האם היינו עליו למשא?…
כחוטא הייתי יושב לפניה. ידעתי, שחוטא אני לה: היא ראתה בי את ידידה, חברה ואנכי הייתי תאב לאשה אשר בה, רעב כמוכה שגעון־הרעב… אנכי בקשתי את הניצוץ ממראה האפר בעיניה, אנכי חלמתי על נגיעה של ידה… והיא לא חשדה בי! היא לא ידעה מה הן המחשבות המתרוצצות במוחי בשבתי אצלה, בלכתי לימינה… אלי! מדוע לא אבדתי אז את עצמי לדעת? ידעתי, כי מחשבותי מטמאות את הקדושה שבה ולא יכולתי לנצח את עצמי, לא היה בי כח!… ‘מטמאות’… אלי! כלום היו לי מחשבות יותר קדושות מאותן המטמאות?… ואם היתה לי ‘קדושה’ בחיים־המחשבות הטמאות ההן הן קדושתי!…
חיי נעשו עלי למשא. לבי היה מר וקשה עלי כל היום. לא יכלתי לדבר עם איש לשלום. נרגז הייתי כל הימים. ואדע, כי הולך ואובד לי אף כשרון סבלנותי ביחוסי לתלמידי. התלמידים אשר כה אהבוני! ויש אשר ראיתי את הקטנים ועיניהם מביטות אלי מתוך כאב ותרעומה. ויש אשר קללתי את יומי ואבקש לעזוב את משרתי: “אינך רשאי להיות מורה!” אמרתי לנפשי. גם בעלת־הבית סבלה מהתרגזותי. אף לבה הטוב, המלא אהבה אלי, רך ומסירות־נפש לא יכל לרכך את התרגזותי. ויש אשר ראיתי דמע של צער בעיניה, בשעה שהייתי מתרגז ומתקצף על לא־דבר. ולבי היה מכני: “גם את האשה הטובה הזאת אתה מצער!” מדוע לא שמתי באותו החרף קץ לחיי? מה עצרני? כלום הייתי אז קשור לאיזה דבר? מאומה לא היה לי בלעדי העינים הכחולות… אבל הן אותן לא יכולתי לעזוב…
ובחרף ההוא שבה פעם עמי מחיפה לפסגה. זוכר אני את היום ההוא. זה היה באמצע החרף. אני עברתי בעגלתי המלאה חבילות, חבילות של ספרים ותמונות אשר נתקבלו בשביל בית־הספר, דרך הרחוב הגרמני לשוב לפסגה. ידעתי, כי היא נמצאת בחיפה, ובלכתי בבקר מן המושבה אל העיר חלמתי כל הדרך על אודותיה. חשבתי: “אולי תאבה לשוב עמי אל המושבה?”… המחשבה הנעימה הזאת המתיקה לי קצת את מרירותה של מחשבה אחרת, אשר העסיקה את מחי: אנכי הוצאתי הרבה כסף לקנית ספרים ומכשירי למוד חדשים שונים, כסף התקציב שלי כבר כלה. צריך הייתי לבקש ‘קרדיט’ מיוחד מאת הפקיד בעלה וכבר ראיתי את מבטו הקשה־למחצה, המרחם־למחצה ואת קולו הרגזני: “עד מתי תשטה את עצמך ותפזר הון לריק? למה כל זה לבני־העניים הבלתי־מהוגנים?”…
כן, כל הדרך חשבתי בה ולפני בואי אל העיר החלטתי פתאום: שלא לבוא אל בית מלונה ולא לראותה. אחת מאותן הגזרות האכזריות, שהייתי גוזר עלי, לפעמים, כאלו בכונה להרגיז את פצעי לבבי. ובתוך אותו הגירוד של הפצעים, אשר גרם לי כאב פיזי ממש, הרגשתי גם איזו מתיקות דקה הדוקרת כמחט בבשר החי…
ופתאום ראיתיה עומדת ליד מלונו של הגרמני עם פניה העצובים והמלאים חן. לבושה, שמלת המשי השחורה, אשר דין ודברים בינה ובין בעלה עליה כל הימים: הוא אוהב שמלות צחורות ומרובות צבעים. עיניה תועות ברחוב ומבקשות איזה דבר… הן עמדו עלי, עיניה הגדולות, הכחולות, העמוקות אשר את כל עולמי ראיתי בהן ואשר את כל עולמי הייתי נותן ברצון בעדן. רגע קל נתמלאו העינים זיק של שמחה וברגע השני זיק של תרעומת: “היית בחיפה ולא ראיתני”… וברגע השלישי כבר היו שקטות, תמימות וסגורות כמו תמיד ואינן מגידות כלום כמו תמיד…
– אדוני הולך לפסגה?
– כן.
– האוכל לנסוע עמו?… לא באה מרכבתי…
– עמי?… בעגלה שלי?…
– אין דבר… מאתמול לא ראיתי את הילדה… יקחני!
– ברצון.
היא רצה כילדה, עלתה במדרגות המלון ואנכי תקנתי את החבילות ואפנה מקום בשבילה על ידי. בעוד רגעים אחדים ישבה אצלי ונסענו. העגלה עברה במהירות דרך הכביש הגרוע ותתנודד לרגעים. קפיציה היו ישנים. על פניה רחף צחוק קל, אבל צחוק מעושה היה, צחוק מתוך כאב. בשנים האחרונות נחלשה מאד, לא סבלה כל קושי גופני. אן סר כחה מימי ילדותה מימי נעוריה? מה אהבתי לזכרה כשעודה נערה קטנה, עליזה, צוהלת וצוחקת כל היום. תמיד היתה מלאת אביב של חיים ואביבה היה כה מלא, כה יפה ורענן, וכה מהר, פתאום נבל!…
נסענו. באחד החריצים של הכביש נעה העגלה על צדה. היא צעקה מפחד ואני חבקתיה בימיני להחזיק בה. העגלה יצאה בשלום ותעש את דרכה הלאה. מבטה – מבט של תודה היה שכרי ולבי דפק דפיקה חמה. ידי נשארה מונחת עליה והיא לא נחלצה ממני. העגלה נעה שוב על צדה, והיא נלחצה אלי יותר, הרגשתי בה. הרגשתי את כל גופה כאלו חבקתיה. ידי אחזה בידה. חמה היתה, רעידה קלה רעדה בתוך ידי, עד מיתרי לבי נגעה הרעידה הקלה. אבל כל זה נמשך רק רגע קל אחד: ידה נשארה מונחת בתוך ידי, אבל קרה היתה וכאלו לא נשארה בה אף טפה אחת של דם, כמתה היתה, בלי תנועה, בלי רעידה קלה. העגלה ירדה מן הכביש. לפנינו השתרעה דרך חול רכה, ההולכת לחוף הים.
– האם כתב, אדוני, איזה דבר בימים האחרונים?
– כתבתי, אולי את הדבר היפה מכל מה שכתבתי עד כה…
–?…
הבנתי את שאלת עיניה בלי אומר ומלים.
– את הדבר הזה לא יקרא שום איש…
– מדוע?…
כמה כאב היה בשאלתה הקצרה הזו!… וטוב היה לי ברגע ההוא. האמנם מכאבה הוקל לי וירוח למצוקת לבי אני?…
– נושא הדבר קרוב יותר מדי אלי ואל האנשים הקרובים אלי… רק לאחר מותי יִקָרא…
רגעים אחדים שתקנו.
– ציור?…
– לא… תולדות אהבה אחת…
– אהבה?!
– כן.
– איך יקרא?
– “אהבתיך!…”
עיני הביטו ישר אל פניה, שתי עיניה הגדולות והכחולות הביטו אלי מתוך תמהון קל ושאלה. רגע אחד נדמה לי, כי בתוך עומק אישוניה הבריק ניצוץ של חרדה… אבל זה היה רק רגע, ואולי לא היה כלל, אולי רק חזון שוא חזיתי…
– שם מוזר…
ואד שקרתי לה. לא כתבתי אז מאומה, איזה שד דחני לבדות את הדבר מבלי תֵת דין וחשבון לעצמי. והתחרטתי קשה: היא ישבה כה מדוכאה… בשעה מאוחרת שבנו אל המושבה, וכשעמדו הסוסים עיפים מתחת להר הורדתיה בזהירות יתרה מן העגלה… כאלו היתה כלי יקר ונוח להשבר מכל תנועה לא־זהירה… והיא צחקה לי…
– אדוני, איני כלי של זכוכית!…
ועגום היה קול צחוקה… והד קולה כאלו בא אלי מן ההרים, העטופים אפלת הליל, ויחרד לבי… ואקחה בידה ואובילה עמי דרך משעולי הכרמים הצרים… והיא היתה כה קרובה אלי ואתפלל, כי תארך דרכי זו עד עולם… והיא נדחקה לרגעים מפחד החשך אשר כסנו… אלי!… מה מתוקה היתה לי ומה מתוקה היתה עלי דרכי ומדוע לא נמשכה עד עולם?… מדוע הפסיקוה פתאום אורות המושבה?…
האורות הארורים הללו!…
ה
ביום אחד לפנות ערב פגשני האדון אַלַתִּין ברחוב.
– אדוני, הנני מתחיל להתרעם עליו!…
– מדוע אדוני?…
– מדוע אינך מבקר את ביתנו כבתחילה? האמנם יתן ערך למכתבי ההבל של אותו הערב?…
– חלילה אדוני!… אנכי כה עסוק בעבודה…
– עד מתי יאמין, אדוני, כי אלה ‘השנוררים’ צריכים להשכלתו?… כסף תן להם ולא השכלה… חא, חא. חא!…
– אל ידבר, אדוני, ככה…
– יסלח לי!… אדוני ‘אידיאליסט’ כמו ה’רוסים'… אבל יבקר נא את ביתנו בכל יום… אנכי באמת איני צריך לחברה… עסוק גם אני… אלה ‘הרפורטים’ ואלה ‘השנוררים’ ובקשותיהם והרשות־העלוקה גוזלת את כל זמני… אבל שפרה כה בודדה… כשושנה בין החוחים… מי לה פה?… וזה מזיק לבריאותה… פניה הולכים ורעים מיום אל יום… רק אדוני יוכל להעסיקה ולענינה… היא קרובה לו בנפש… עודנה ‘רוסית’ אף היא, אם כי גדלה פה… יבקר נא אותה, אדוני, ילך עמה לטיל בכל יום, צריך לחזק מעט את בריאותה… צר לי להפרד מן הילדה. היא עוד כה קטנה, לולא זאת הייתי שולחה לזמן מה שנית לאירופא…
– לאירופא?! למה אדוני?… – קראתי בפחד… אבל הוא לא הרגיש בי…
– הילדה שלי נפלאה היא! לא כן?… פעוטה!… שפרה כבר מפטפטת עמה עברית… חא, חא, חא!… רק עברית!… תמימה… כל הרוסיות תמימות הן… לא כך?… ראה, בוא!… הוא מהר לדרכו.
אנכי הלבתי באותו ערב אליה. אלי, אלי!… מדוע פגשתי אז את בעלה, מדוע שלחני אליה, מדוע, מדוע?…
היה אחד הימים האחרונים בחדש. חשך כבד כסה את פני הארץ. עננים על גבי עננים רבצו על פני השמים. היא היתה לבדה בביתה, ישבה עטופה מטפחת בעלית הבית הרחבה, הפונה אל הרחוב, ופתוחה כלפי הים, ישבה דוממה ועטופת צללים.
– מדוע מעלים אדוני את פניו ממני?…
בקולה נשמע הד של תרעומת קלה, לבי חרד בי.
– סלח לי, גב… שפרה, אנכי כה עמוס עבודה…
מתוך החשך ראיתי את שתי עיניה, המביטות אלי בתמהון, בשאלה…
– אדוני כועס עלי?
– אנכי?!… כלום אוכל לכעוס עליך, שפרה?… מי לי בלעדיך?…
– ובכל זאת כועס אדוני… אל יכעס!… ילדתי תהי עבריה… תדבר רק עברית… השומע אדוני?…
– שפרה?!…
אנכי הבנתי את חרדת נפשה… תמימה!… היא חשבה כי מלמד אני חובה עליה על שילדתה תגדל באוירה של הלשון צרפתית… מה לי ולעברית!.. לי אני דואג… ולא לה… הושטתי לה את ידי. היא לחיצתה לחיצה חמה.
– אדוני מאמין לתלמידתו?
– שפרה, האם בך לא אאמין?… במי אאמין?!
– אדוני ישאר לי תמיד, תמיד ‘אדוני המורה’ האוהב אותי, המאמין לי?…
– תמיד, שפרה…
– קשה היה בשבילי לאבד את אמונתו, את רעותו של אדוני…
אנכי הבטתי אליה באהבה. לו יכלתי לפתח לפניה את סגור לבי! היא ראתה את מבטי ולא חרדה לסופו. כן, זה ברור: האשה שבה היתה בנוגע אלי מתה לגמרי. יותר מדי הייתי בשבילה כל הימים רק מורה, רק מורה…
– אדוני ילך לטיל מעט?…
– נלך, שפרה!…
יצאנו אל השדרה היורדת מביתם אל עבר הכרמים. זה כמה פעמים הלכנו לטיל בלילות, אבל אף פעם לא הלכנו שלובי־זרוע. תמיד היתה הולכת ורֶוח ידוע בינה וביני. ההיתה בזה כונה ידועה?… או אולי לא היתה כלל כונה והיה רק הרגל של תלמידה, שאינה מעיזה לעמוד קרובה ביותר אל המורה… ואז באותו הערב שאלתי את עצמי: למה היא מתרחקת מעלי, כאלו היא פוחדת? מפני או מפני עצמה?… למי אינה מאמינה – לי או לה?… ואיזה גל של רגשות חדשים, מעין רגשות גיל, מעין רגשות נצחון מוזר עברני פתאום… מדוע דוקא עכשיו?… החשך היה כבד. בעץ הראשון נכשלה.
– תני לי את ידך שפרה… החשך כה גדל… – קולי רעד מעט.
– לא, אדוני!… קול פחדים… וכאלו נרתעה מעט הצדה…
למה הפחד? אזני תפשה בקול קריאתה איזו חרדה נעלמה. לבי התחיל פועם… עוד פעם נכשלה… אחזתיה…
– בואי עמי!… איזה הבלים?!…
אחזתיה, משכתיה אלי. לא התנגדה עוד לי. ידה נשארה מונחת תחת זרועי. ורק ברגע הראשון רעדה רעד קל ולבי חרד. שלוב זרוע עם שפרה?… איזה עדן מיוחד מלא את כל נפשי… ופתאום הכני לבי ורגש קשה דכאני.
– למה נתעצב פתאום אדוני?… במה נזכר?… היא הבחינה במצב נפשי אף בחשך. כמה הכירתני לדעת!
– לא כלום, שפרה, לא כלום…
– יש דברים אשר אדוני מכסה ממני?…
– אנכי?… רק דבר אחד אני מכסה ממך שפרה…
– למה?… יגיד לי את כל לבו והוקל לו… כלום יש לו חבר טוב ממני?
– אין לי, שפרה, אין לי, את אחת לי… יבוא יום, והגדתי לך הכל, הכל אגיד לך…
– למה לא עכשיו?… – עיניה הכחולות והפקוחות לרוחה הביטו אלי מתוך תמהון קל וחרדה קלה…
– איני יכול עוד… אינת צריכה עוד לשמוע לי…
כלה חרדה ונעה. הרגשתי בזה ואתחרט קשה.
– מה לך שפרה?
– לי?!… לא כלום!…
שתקתי. רק את ידה מתחת לזרועי אמצתי אלי יותר. הוספנו ללכת. ידה צמודה אל לבי. פתאום הסבה את פניה אלי:
– אדוני אוהב?…
השאלה כאלו נעקרה מתוך לבה. הרגשתי בכמה עמל עלה לה להציע שאלה כזו למורה. כמה פעמים כבר דברנו מאז אשר היתה ‘לגדולה’ כגדולים, אבל אף פעם לא נגעו דברינו בענינים היותר אינטמיים…
– כן, שפרה… קולי היה נמוך, נמוך ונדמה לי שאין זה הקול שלי…
– אנכי ידעתי!… מאז שב אדוני מאירופא ידעתי… פעם הנהו כה עליז ופעם כה מדוכא… מדוע מדוכא אדוני?… האוהבים אינם מדוכאים…
קולה נעשה כה עליז, כה מצלצל, כה מלא התעוררות… התעוררות… אף פעם לא שמעתיו ככה… אנכי שתקתי.
– אדוני אינו מאושר באהבתו?…
– לא… לא מאושר…
שתקתי. שמעתי את נשימתה הכבדה, הכבדה.
– היא באירופא?…
– כן…
– מה חפצתי לראותה פעם!…
שוב נדמה לי, כי הקריאה כאלו נעקרה מתוך לבה.
– מדוע אין אדוני מאושר באהבתו?…
– איני יודע אם היא אוהבת אותי…
– אדוני לא שאל אותה?…
– היא אשת־איש…
– אַ… אַ!…
זו לא היתה קריאה… זו היתה אנקת צפור פצועה… התחלחלתי. פחדתי להביט בפניה. אף היא הסתירה את פניה. שעה ארוכה הלכנו מבלי דַבר דבר. פתאום התעוררה ותבט ישר אל פני.
– אדוני… באהבה כזו יש גם טובה… האהבה אינה נצחית… רגעית היא וכשתעבור תשאיר רק מכאוב, רק מקום ריק, רק חוב קשה… אהבה נצחית איננה… או רק אהבה זו שאיננה – נצחית היא…
“היא איננה אוהבת את בעלה!…” איזה רגש חם, חם השתפך בי וימלא את כל לבי… פתאום התעוררה:
– אדוני, השעה מאוחרת כבר… כן?… נשוב… אולי הקיצה הילדה… יבוא… נלך, נשוב…
נחפזה ללכת. נדמה לי שנפשה חרדה לדברים, אשר התפרצו מפיה. שבנו אל המושבה. כל הדרך שתקה. לפני הפרדה מעלי, לחצה בחמימות את ידי ועיניה הביטו אלי במבט של צער.
– מהיום לא ימעיט עוד אדוני לבקרני?…
– לא…
עוד זמן רב עמדתי ואשמע את צעדיה המהירים במדרגות ואת סגירת הדלת, את קולה וקול בעלה…
שבתי אל השדה לטיל. וכששבתי שוב אל המושבה האיר הבקר.
מני אז היינו מטילים לעתים קרובות. ובלילות החשך היינו מטילים שלובי־זרוע. מתחלה התנגדה לי ואחר הסכימה. לאחרי נגוד קל, קל היתה ידה נשארת מונחה תחת זרועי הרבה, הרבה רגעים ואף שעות.
וכמה הייתי עורג ומצפה אל אותם הלילות של חשק! הייתי מקלל בלבי את הלבנה ואת הלילות הבהירים… מה הם נותנים לבני אדם?… שבועות קשים היו עוברים עלי, שבועות של עבודה, של יסורים עד בוא הערב האחד של טיול עם שפרה, טיול ביחידות, בדממת שדה, תשלומים בעד כל… רק אז, באותם הערבים היתה נחה נפשי, רק אז הייתי משליך מעלי את נטל יסורי וקל היה לי ונוח היה לי… ואד דברתי עמה על כל הענינים הקרובים לנפשי. עונג מיוחד היה לי לדבר עמה ולספר לה מכל אשר אתי… ורק על דבר אחד לא שבנו לדבר עוד – על ענין שיחתנו בערב־הטיול הראשון…
טיולים, טיולים נחמדים! למה עברתם כה מהר, כה מהר?…
בי האשמה!… לא יכלתי יותר לשקר לעצמי ולא יכולתי יותר לרמות אותה… פקעה סבלנותי, נשברה מנוחת־השקר אשר כסתה על הדוּד הרותח בלבי… בין רגע וכל העמל אשר עמלתי בי כל הימים היה כלא היה… סלחי לי, סלחי לי כי לא יכלתי להשאר לך יותר רק חבר… לא סלע אנכי… ימים רבים שמרתי על תשוקתי, חומת ברזל בניתי עליה, אך כשהתפרצה לשעה, תקפה ממני, ושוב לא יכלתי לחזור בי… פור התפוררה ‘ידידותנו’ כבנין של קלפים ותקופתי היותר קשה והיותר טובה באה לי…
ו
עבר החרף ונכנס הקיץ. שבור ורצוץ יצאתי ממלחמת החרף… כלום יכלתי להמשיך את עבודתי אף בקיץ?… בראשית הקיץ, בחג של ל"ג בעומר, עלינו אני ותלמידי הגדולים ירושלמה. בשנה שעברה חגגנו את חג ‘הדליקה’ על ‘הקבר’ של רבי שמעון בר יוחאי במירון. הדליקה עשתה על תלמידי רושם נמרץ ועוד אז הבטחתים לעלות לשנה הבאה ירושלמה. כלם לא ראו אוד את בירתנו ואת ‘הכותל’ וכלם חפצו לראות את אבי הדבור העברי, לראות את הסופרים העברים – לראות את שארית מחמדי העבר וראשית גאון העתיד… עוד מימי הפסח התחילו התלמידים מכינים את עצמם אל ‘העליה’. בלב חרד ובעינים מלאות רגש של תודה התכוננו. עשינו את פרשת נסיעתנו: ליפו בעגלות, מיפו לירושלם – ברכבת במסלת־הברזל, ובחזרה דרך שכם רוכבים על סוסים: מהר מוריה דרך הר גריזים להרי אפרים… גם היא עזרה הרבה לנסיעתנו. ומי יודע אם היה מסכים הפקיד להוצאות המרובות לולא היא שהשפיעה עליו… עיניה היו מלאות ניצוצין של התעוררות כשהיינו מדברים על הנסיעה… וביום האחרון לפני הנסיעה, כשבאתי אל בית הפקידות לקחת את הכסף להוצאות הדרך, אמר לי פתאום האדון אַלַתין:
– אדוני לוריא, אשתי והילדה עם האומנת לא תהיינה עליך למשא, אם תסענה עמכם עד ירושלם?… הלא עודנה ‘ילדה’ כאחת מתלמידות בית־הספר… יומם ולילה היא חולמת על ‘עליה’ לירושלם… ולך אינה מעיזה להגיד פן תהיה למשא…
– אשתו?… ברצון, אדוני… אבל בחזרה, הלא נשוב רוכבים דרך שכם…
– בחזרה תלך ליפו לבדה ושם אפגשנה: עלי להיות בשרון בשבוע הבא…
ברצון הסכמתי ובלב דופק הלכתי אליה לבשרה את הבשורה… מה רבה היתה שמחתה! במעט רקדה מתוך רצון… כילדה קטנה היתה, אשר אבותיה הפתיעוה במתנה יפה.
בלב מלא שמחה עלינו ירושלמה. ביפו נלוו אלינו חבורה של צעירים ממושבות יהודה… לקחנו לנו מרכבה מיוחדה, בשביל ילדתה והאומנת עשינו מחיצה קטנה: לא חפצה להפרד מאתנו ולשבת במחלקה הראשונה… לוּ ידע הפקיד!… מרכבתנו נתמלאה דבור עליז, צחוק ושירה… שירה עברית… ותפרוץ שירתנו מן החלונות ותפול בין הרי יהודה ועמקיה… ומלאה היתה מרכבתנו רוח תקוה, תקות נגה, רעננה ורטובת טל…
– פַנְטַזִיַּת אִיל יַהוּד!… החליטו הערבים אשר נסעו במרכבות השכנות וישאלונו מי כאן בינינו ה’חתן' וה’כלה'.
היא היתה טובה, שמחה, ועליזה. זה ימים רבים לא ראיתיה במצב נפשי עֵר כזה… קפצה, שרה, שמחה כילדה… ואותי משכה בשרוֻלי להתאחד אל עגול הרקוד, שרקדו הצעירים באמצע המרכבה:
וכל הדרך לא פסקה מלדבר עם הצעירים בני יהודה ולשאול אותם על מושבותיהם ולספר להם מפסגתנו וסביבתה היפה… ולהתוכח עמהם על יופי הגליל ויהודה. בני יהודה הביטו בתמהון אל אשת הפקיד אַלַתין… ואף אנכי לא גרעתי ממנה עין: “מה היה לשפרה שלי?…”
וכשעיפנו לשיר ולרקוד דברנו על הספרות ועל האמנות, העתידה להברא בארץ ומרכזה יהיה בירושלם… ועיני תלמידי הנוצצות מהתפעלות ואף עיני ‘האם’ של הילדה… ספרות, אמנות… כמה קסם, כמה הוד היה בשבילנו בצלצול המלים האלו!… ועל האיש אשר הרים לראשונה את דגל תחיּתה של שפתנו דברנו, האיש אשר עליו חלמו תלמידי ויהי להם למופת… שמעו צעירי יהודה את דברינו ויצחקו לנו ויגַנו את שם האיש הגדול בעינינו… אבל מעולם לא האמנתי לאנשי יהודה: “יותר מדי הם עסוקים בפוליטיקה”… אנכי זכרתי את האיש אשר הפתיע את דמיוני בעודני ‘מתחיל’, אנכי זכרתי את האיש אשר מפיו שמעתי ראשונה את הדבור העברי… יותר לא ידעתי ויותר לא חפצתי לדעת… ואת רגשות־הערצה אלו נטעתי גם בלב תלמידי… ולא יכלו אנשי יהודה לחלל את הרגשות החגיגיים שלנו…
מבית־הנתיבות הלכתי ישר עם תלמידי אל ה’כתל', והיא עם ילדתה נסעו לבית־המלון. בשובנו מן הכתל הלכו תלמידי עם צעירי יהודה לטַיֵּל ברחובות העיר ואנחנו שנינו הלכנו אל “הבית העברי”. תלמידי ילכו לראותו מחר…
וריקים יצאנו מן ‘הבית העברי’… קשה היה לי להביט בפני ‘הגברת אשת הפקיד’… כמה שקרתי לה!… ונלך על פני העיר. והליל היה אחד מאותם לילות־הקסם, שרק ארצנו נתברכה בהם. מעל חומות העיר נשקפה הלבנה וכה תמימים היו פניה, כה ענוגים ועגומים, ומה נפלא היה הרוך באורה, היה בה אור כהה, אבל עמוק, עמוק עד התהום… ובתוך הרחובות הצרים נלחמו הצללים עם האורות מלחמה שקטה ומלאה איזה סוד נצחי, וצללינו אנו, שהי צללים גלמודים, היו ארוכים וגדולים ויפלו לכל רוחב הרחוב ועל כתלי הבתים עלו… ונבוא עד מגדל דוד… ונעמוד. כמה פעמים ראיתי את המגדל ובכל פעם אראנו מחדש… כי אעבור עליו ואחזני כח נעלם ויעמידני על מקומי: מכאן אל תמוש!… כמה הוד של זקנה בו וכמה קסם של גבורה… הייתי נשבע שבחציו התחתון לא נגעה יד איש מימי דוד… רואה אתה בעיניך על אותן אבני הענק, אשר מראיהן הפך שחור מרוב ימים, את עקבותיו של המלך־המשורר, המשורר־הגבור, הגבור־האוהב, האוהב־החוטא… את פיוט גאונו הלאומי אתה רואה, את שירת גבורתו אתה שומע, את רוח הקדומים אשר בו אתה מרגיש ומריח…
שנינו עמדנו מֻכי הוד נצחי. שנינו היינו שקועים במחשבותינו העמוקות. שנינו היינו בזרועות רגשותינו הכואבים. או אולי חלמנו שנינו בלי מחשבה ובלי רגש חלום אחד… עמדנו לפני המגדל אחוזי איזו יד תקיפה, יד נסתרה ולא סרנו ממקומנו במשך הרבה שעות. מבלי תֵת דין וחשבון לעצמי אחזתי בידה ולא הרפֵתי עוד ממנה. ידה נשארה מונחה אצלי במשך כל השעות הרבות אשר עמדנו לרגלי המגדל ולא התעוררה מצדה אף תנועה כל שהיא להוציאנה. וכמה מסירות וכמה אמונה בי היתה בידה זו שמסרה את עצמה לי בבטחון־תום, בבטחון־ילד!… ואחרי שעה ארוכה של שתיקה התחלתי לספר לה. בלחש חרישי ספרתי. הרבה ספרתי לה אז. ספרתי באותה התממימות ובאותה ההתלהבות הנפשית שהייתי מספר לה את ההסטוריה הישראלית בעודה ילדה, תלמידת בית־הספר, ואנכי מורה, ומשיחה לשיחה עברתי אל ענין האהבה… עוד לא דברתי עמה אף פעם בשאלה זו בהתגלות לב מלאה… היא שמעה לי כמו תמיד, בהקשבה רבה ומתוך התענינות נפשית עמוקה.
שתקתי. שתקה גם היא. ומתוך השתיקה נשמעה דפיקת לבי.
– אנכי, אדוני, איני מאמינה באהבה פתאומית… האהבה האמתית אינה רגש יורד ונִחת כחץ בלב… לא, אי־אפשר… ובכלל: איני מאמינה באהבה המצויה כל כך. אחרת היא האהבה, הצומחת ימים רבים בחשאי, הגדֵלה על קרקע של התקרבות אטית, נפשית, סמויה מן האור הגלוי, ועולה אחר כך בכל יפיה… באהבה כזו מאמינה גם אני…
קולה היה רפה, רפה ונימין של כאב נסתר רעדו בו… באהבה של מי דברה אז?… אני לא יכולתי אז לחשוד בה. אושר כזה היה גדול יותר מדי…
… ולאחר שעמדנו שעות ארוכות ליד המגדל שבנו אל המלון… ישבנו על יד המעקה, היוצא אל הרחוב. היא היתה עיפה מאד. לא עיפות גופנית כי אם איזו עיפות של נפש. עיניה היו עצומות למחצה ומלאות חלום. אני ישבתי קרוב אליה. ואקח את ידה. לא משכה אותה מידי, וקרה היתה לי טפה של דם. בקשתי לחממה ולא יכלתי. ואגיש את קצות אצבעותיה אל שפתי החמות, הבוערות… נשקתין, נשקתין בלי סוף… רק את ראשי האצבעות נשקתי… וידה היתה קרה כבתחלה ועיניה עצומות למחצה וערפל מכסה עליהן… כאלו לא ידעה מה נעשה עמה… רק פעם אחת פקחה פתאום את עיניה לרוחה, הביטה בי כאלו בתמהון ושוב נסגרו למחצה ושוב פשט עליהן ערפל דק…
מני אז הייתי נושק לפעמים קרובות את ראשי אצבעותיה כשהלכנו לטיל בלילות החשך שלובי־זרוע… ומני אז נעשה לבי שוב טוב עלי. ועבודתי נעשתה נעימה לי. המרירות, שהתחילה קודם לחלחל בקרבי, פגה, סרה מעלי. איזה שקט תקפני, מה שמחה בעלת־הבית הטובה שלי כי הייתי שוב בא מעבודתי שמח וטוב לב, יושב מול שלחנה ומשיח עמה שיחה קלה, מבדחת, הזורמת לה בהשקט ובבטחה. אף היא היתה שמחה ועליזה, סר העצב החשאי מעל פניה. אף ילדתה הלכה ותגדל ותהי נחמדה ומרהבת עין. עיניה השחורות הגדולות והעגולות, היו עיניו של אביה, אבל את ההבעה נתנה להן אמה… עולם של חן ויופי היה בהן… היא התחילה מפטפטת… פטפותיה הראשונים היו עבריים… ולכל צלצול עברי שיצא מפיה היתה היא מוחאת כף… ולה קראה הילדה שם הקטָנה בדורה עברית: “אִיפָה”… כך קראה לה… כלנו קבלנו את המצאתה בהתפעלות רבה… שמות ההקטנה של בעלה ברוח הלשון הצרפתית לא נתקבלו…אנכי בקשתי בלבי שם הקטנה של חבה בצורת עברית ולא מצאתי… זו הקטנה מצאה!… ומני אז היה קורא לה בעלה: איפה… ואף אנכי בלבי… רק בלבי… בגלוי לא העזתי. בעלה הביט אלי ברצון מרובה ולא אחת ושתים הודה לי על בקורי התכופים…
– שוב חיה היא ורעננה… חברתו התמידית משפיעה עליה הרבה טובה… תלמידתו היא עד היום… ואנכי לבי רחש רגש טוב לאיש הזה, האוהב כה את אשתו… ואחשוב בלבי, כי אוהב אני אותו…
ופתאום ביום אחד הפתיעה אותי הרגשה חדשה אליו, הרגשה אשר העבירתני כמעט על דעתי….
ז
פעם אחת לפנות ערב, מקץ שנה אחרי עליתנו לירושלם, ישבתי בבית בעלת־הבית שלי, בחדרה, וָאֵשְׁתְּ תֵּה. בעלת־הבית צחקה עם נכדה הקטן ובתה ישבה לקראתי כלה אדומה כדמומיה… בושה היא, כנראה, שהיא ‘תלמידתי’, יש לה בן ואנכי ‘המורה’ עודני ‘נער’… לבי היה טוב עלי ואדבר ברצון עם בעלת־הבית על עניני המושבה…
– הפקיד נסע היום לחיפה עם המוכתר, אין אדוני יודע לשֵם מה?…
– איני יודע, גברתי…
– אומרים, כי בעניני הבדואים, אשר תפסום בכרמים וישימום במאסר… מי יתן ולא ינקמו בנו חבריהם… חבריהם… עזי־נפש הם…
– הבלים!… אין מה לפחוד…
– שומרי המושבה מדברים…
באותו רגע הגיעה לאזנינו המולה של קולות… פני הנשים חורו ואף אנכי פחדתי… מהרנו כלנו החוצה והאם הצעירה אמצה אל לבה את פרי בטנה, כאלו פחדה, שבאו לקחתו ממנה… בחוץ נודע להו הדבר: זה עתה שב הפקיד מחיפה, מבין הסלעים אשר במורד ההרים ירו אל מרכבתו אחת ושתים, במרכבתו נעשו שני חורים… מהרנו כלנו אל חצרו של הפקיד, לבי היה מלא דאגה וחרדה… מן המושבה יצאו כעשרים רוכבים מזוינים מבחורי המושבה אל מקום המעשה לבקש את עקבות המתנפלים… החצר היתה מלאה אנשים, אשר שתו אל מרכבת הפקיד מכל עבר… ובאמת: בשני מקומות בתוך המרכבה היו סימנים של כדורים קטנים, אשר עשו רשת של חורים ועקבות שרפה מסביב לחורים… והעגלון מספר בקול גדול וחרד על המקרה אשר קרה להם לפני חצי שעה…
– אף פני איש לא ראינו, אף עקבות רגל… כאלו הסלעים בעצמם ירו בנו… תודות לאל, כל רע לא קרה לנו!…
ובאותה שעה פלחה פתאום מחשבה־חץ את מוחי: “לו קלעו הכדורים אל המטרה!…”
– מה? – צעקתי בקול פחדים ואביט מסביב כהלום־רעם, כאיש המבקש מנוס לו… הרבה עינים פנו אלי בשאלה של תמהון…
לו היה כלי־זין בידי ברגע זה הייתי מפוצץ את ראשי. ממעך את מֹחי. להרוג את המחשבה המבהילה…
“שפרה היתה יכולה להיות לך”… מחשבתי האיומה לא מתה… נעקרתי ממקומי, רצתי אל הבית מאחורי שמעתי קול מתלחשים… למה קשה עליָתי במדרגות?… כמה זמן אני עולה?… שעות ארוכות וקשות נמשכות לי, הנני מטפס על הרים, קופץ על בקעות, עובר דרך ימים ומדבריות וטפות זעה כבדות נופלות מעל מצחי, מעל שערותי… וכל זה רגע אחד…
– הכל עבר בשלום, אדוני… היה רגע נורא…
קולו של הפקיד שקט ומלא גיל, פניו מוארים משמחה ועיניו מביטות בחבה אלי… היא יושבת על הספה, פניה חורים, עיניה מלאות דמעות… ואצלו עומדת הילדה, פורשת אליו את כפיה הקטנות וקוראת בקול חבה:
– אבא!…
ישבתי בלי אונים על הכסא הראשון, הרגשתי, כי כחותי עזבוני פתאום.
– מדוע פניו כה חורים?… פחד?… הוי, רך הלבב!…
היא הביטה אלי במבט מלא תמיה למחצה והשתתפות למחצה…
למחרת באו חילי הרשות, הביאו כמה בדואים אסורים בחבלים, הביאום אל הפקיד, כי יכירם… על־פי ‘עצתם’ של השומרים ‘הכירו’ הפקיד והרכב שנים מראשי הבדואים וישלחום לחיפה… אנכי עמדתי בשעת מעשה ולבי נתחמץ בקרבי…
– אל יפחד, אדוני, אינם נקיים, לא כתם אחד של דם על ראשיהם… – בקש הפקיד להרגיעני… למחרתים נסע הפקיד שוב לחיפה ללכת בירותה אל הוַאלי עצמו. היא פחדה לשלומו ותפציר בו לקחת גם אותה עד חיפה…
– אל תפחדי, היום לא יקרנו כל אסון. חילים שומרים בדרך ו’ראשיהם' של הבדואים חבושים בחיפה…
אבל היא הפצירה בו והוא הסכים.
– איך תשובי מחיפה לבדך?…
– אין דבר… לא אתמהמה שם…
– נבקש את האדון לוריה, ילונו גם הוא?…
אנכי לא התנגדתי הרבה ואף כי מבטה הסכים לבקשת בעלה. בשמחה הלכתי עם הפקיד להשתתף עמו בסכנה…
ח
היה ערב קיץ נאה כששבנו שנינו מחיפה. המרכבה היתה סגורה ורק שני חלונותיה פתוחים לשני עבריה. אויר הים הטרי חדר אל מרכבתנו להשיב את נפשותינו אחרי חום היום. לבי היה טוב עלי, לידי במרכבה ישבה איפה כה קרובה אלי וכה יקרה לי… והלא אנכי מגינה עכשיו מפחד הבדואים… דברנו… ולרגעים הסתכלתי אל עיניה הפקוחות אלי לרוחה… כלום היה בחיי עונג גדול מזה?… שעות ארוכות הייתי יכול לשבת ולהביט אל תוך עומקן של עיניה ולמצא בהן בכל פעם יופי חדש, עולמות חדשים… ורגשי היה כה טהור, כה יפה – אף אבק של טומאה לא היה בו… ישבנו שנינו קרובים זה לזה ונדבר בחצי־לחש… היא היתה שקטה ומלאה בטחון… תמיד היתה אומרת, כי בחברתי היא מרגישה את עצמה בטוחה מאד, כמו תחת חסות אב…
– טַ־רַ־רְךְ!…
איזה דבר קשה התפוצץ פתאום באופני מרכבתנו…
– אוי!…
אלי!… מה היה לה?… מתוך תהום השקט שבעיניה, מתוך תהום התכלת קפצה, שטה למעלה הבעה פתאומית של תמהון, תמהון של פחד והעינים התרחבו, התרחבו, האישונים גדלו, גדלו וכאלו בקשו לקפוץ החוצה, קריאה של בהלה פרצה מפיה ותחרד כלה ותרעד כצפור פצועה ותדבק כלה בי…
– הרגעי איפַה, הרגעי… אין כל רע… שלום לנו…
הסוסים נבהלו וירוצו במהירות גדולה, המרכבה עפה כעל כנפים וקול קריאתו של הרכב, קול פחדים, העוצר בסוסים נשמע לנו… שוב נפקחו העינים לרוחה ותבטנה אלי מלאות תחנונים…
“כפשע היה בינה ובין המות!…” חרדתי למחשבתי…
– מה לו, אדוני?… השלום לו?…
קולה היה מלא חבה דאגה… ואלחץ כֻלי אליה, כאלו בקשתי בה מחסה ממחשבתי הרעה… ואת ידה הקטנה אחזתי בידי ואלחצנה אלי בכל כחי… והיד היתה חמה, חמה וחיה כמו שלא היתה אף פעם בידי… ולא הנחתי מידי את היד הקטנה והחמה… לא הנחתיה עוד… אמצתיה אל שפתי וכסיתיה בנשיקות, נשיקות חמות ובוערות… והיד הקטנה היתה חמה, חמה ובוערת אף היא… משכה אותה… לא הרפתיה! “לי היא!…” בכל כחותי אחזתי בה… כסתיה יותר ויותר בנשיקות, נשיקות לאין סוף… נשקתי את האצבעות הדקות, את העור השקוף, את העורקים הכחלחלים, הדקים העוברים לאורך ולרוחב היד…
– אדוני, מה לו?…
והקול מלא רעידת הנשמה…
המרכבה עמדה. הרכב נגש אלינו ופניו חורים וצוחקים מעט…
– נבלים!… לו ידע האדון הפקיד!…
שוב רצה המרכבה, היינו קרובים אל המושבה, אנכי ישבתי כשראשי כבוש בקרקע ולבי מלא כאב, ואיזה דבר חם, רותח, צרב את פני…
– אדוני!… מה לו?… הוא בוכה?…
כן… דמעות חמות, חמות ירדו מעיני על פני… היד הקטנה, הקטנה והחמה נגעה בידי,… ושוב אחזתי בה ושוב כסיתיה נשיקות…
ואולם הנה המושבה… בית הפקיד… הנה ילדת הפקיד…
– ילדתי!…
– אמא!…
שתיהן, האם והילדה, דבקו זו בזו, היו לגוף אחד…
בעלה נשאר בבירות שבועים ימים. אני הייתי הולך אליה בכל ערב וערב לאחר עבודתי. ושעות ארוכות לאחר חצות הליל ישבנו על המעקה הרחב, רק אנחנו שנינו ישבנו. היא היתה יושבת במצב של חצי־שכיבה במטולטלה שלה ואנכי יושב לידה… ושעות ארוכות דברנו… על מה לא דברנו אז?… לא היה ענין שלא נגענו בו… ולפעמים היתה שוכבת כשחציה נרדמת ואינה יודעת מה עמה… הלילות של אמצע החדש היו, הלילות הלבנים, והלילות הללו היו משפיעים עליה תמיד איזה קסם, היו מעבירים אותה לעולם אחר, עולם של רגשות נרדמים ועֵרים, מתים וחיים כאחד… היא שכבה וחלמה בהקיץ על איזו עולמות רחוקים, רחוקים מזה ורחוקים גם ממנו… ואז יש אשר ישבנו מחרישים במשך שעות רצופות… ואז הייתי לוקח את ידה בידי… וקרה היתה ידה תמיד, בלי טפה של דם… וכמתה היתה מוטלת בתוך ידי, מוטלת בלי כל תנועה של חיים… וגם כי שמתי את ראשי האצבעות הקרות על שפתי החמות ונשקתין נשיקות צורבות, לא התחממה היד, קרה היתה, בלי חיים, בלי תנועה… וכמה יקרה לי היד הקטנה והקרה, האצבעות הקרות והחצי־מתות… את כל עולמי הייתי נותן בעד האצבעות היקרות האלה… היכן הם אותם הנשפים, נשפי הדומיה הרבה והחלומות בלא שם ובלא דמות?… היכן הם? למה נגוזו, עפו כה מהר?…
בערב אחד אחרתי לבוא אליה. אספה היתה לי בבית־הספר ולא יכולתי לעזבה. בבואי אל ביתה כבר היה לאחר חצות הליל. הדלת במסדרון היתה פתוחה ואף הדלת אל המעקה… היא חכתה לי. מצאתיה על המעקה שוכבת על הכסא המטולטל שלה… שוכבת נרדמת… שמלתה הורמה מעט ורגלה האחת נשארה חשופה: הפוזמק הדק היה דבוק אל הרגל הקטנה, הדקה והזקופה…
ישבתי בזהירות יתרה על כסאי. מה היה לי פתאום?… איזה גל גדול הרימני מעלה, מעלה וישליכני מטה ויכסני על ראשי, ויטביעני… מה היה לי?… ידי נדבקה כמו מעצמה אל רגלה, לפפה אותה, לטפה ושוב דבקה בה…
הקיצה, ישבה, הביטה אלי כבתמהון קל.
– אדוני?… מה לו?…
מי זה שואלני? קול של מי זה כה רך, כה מנחם, כה מעודד, כה מלא השתתפות? של איפה? זה קולה?…
– אדוני שוב בוכה?…
מי בוכה? אני? האמנם בכיתי?… לא!… עיני יבשות, יבשות ובוערות… הליטותי את פני בכפי ורעד נורא עברני כֻלי…
– אדוני, יֵרגע…
קול נעים, קול מלא חרדת נפש, פרפור נשמה… עוד לא שמעתי קול כזה, מעולם לא שמעתי!…
להרגע?… לא, לא ארגע עוד… רק בה הייתי יכול למצא מרגוע, אבל היא אינה יכולה לתת לי את המרגוע… איפה!… מי יתנני להשאר כה אצלך לנצח, לנצח, לשמוע רק את קולך, לדעת כי קרובה את לי, כי יודעת אתְּ את האש האוכלת אותי, ואם גם אין לכבותה…
אך לא, לא. מי יתנך לי, לי… את כֻלך, את כלך, רק לי!…
ט 15
זה היה למחרתו. קבלתי מיפו מכתב משמח מאד. לפני זמן מה היה אצלי בפסגה חבר ישן אחד, אכר היה בגבעה ואף סופר. חברי זה קרא את כתבי ידי ויהללם ויקח אתו אחדים מציורי להראותם לסופר עברי מפורסם, אשר עשה אז בארצנו, סופר שנחשב למאור ספרותנו. ובאותו יום כתב לי בהתפעלות מרובה, שאותו הסופר קרא את אחד מציורי, וכמעט נתפעל ממנו; הבטיח גם לסייע בדבר כניסתי להיכל הספרות העברית… חברי השביעני למסור את ציורי לדפוס… היש אושר גדול מזה לסופר מתחיל, שאינו מאמין עוד בכשרונו? וכלום פלא הדבר, כי לבי דפק בי משמחה ואושר, וכלום פלא שמהרתי בערב אליה לבשרה את בשורתי? עם מי אחלק ששוני אם לא אתה?… מצאתיה יחידה על המעקה, מוטלת בכסא־המטולטל שלה… היא קפצה לקראתי…
– מה מוארים כה פניו, אדוני? משמחה?
– בואי אראה לך…
נכנסנו מן המעקה אל האולם הגדול הריק. בידים רועדות אחזה את המכתב… עינים מלאות אושר הביטו אלי; לחיצה חמה, חמה של ידה הקטנה היתה הטפה המתוקה האחרונה, שמלאה את כוס אשרי… אבל אותו הערב הביא לי הרבה יותר. שבנו אל המעקה העטוף כבר למחצה חשכת תחלתו של הליל. ישבנו שנינו על ספת־התבן, התחלנו משיחים… בתמימות, בהתעוררות דברנו… על הלשון העברית, על הספרות העברית ועל תחית העברית… איני זוכר עוד, מה דברנו אז… ואולי באותה שעה עצמה לא ידעתי, במה אנו מדברים… רק אחת ידעתי, כי קרוב, קרוב אלי, יושבת שפרה, כי עיני תכלתה מביטות אלי, בחבה, בשמחה וברצון רב… ולא הסרתי את מבטי מעל אותן העינים… מבטי שנינו נדבקו זה לזה וכל הזמן היו כאלו חבוקות, דבוקות… וידה הקטנה, הקטנה והחמה היתה מונחת כבר בתוך ידי… אימתי באה אלי?… ואנכי לוחצנה, לוחצנה, בכל הרוך והאהבה אשר בי, בכל החמימות אשר בנפשי, אשר בנשמתי… ואנחנו מוסיפים לדבר, לדבר… כמעין מים זורמים, זורמים דברינו בלי הפוגה… בלחש חרש הם זורמים, כמעין מים חיים היוצא מן הסלע… מה אנו מדברים, מה אנו מספרים זה לזה? ועיני דבוקות אל עיניה… ופתאום… ניצוץ אש, ניצוץ ממראה האפר נזרק אל תוך אישוני עיניה… זה כבר לפני שנים ראיתי את אותו הניצוץ ושוב לא ראיתיו… ואש יצאה מן הניצוץ והציתה להבה בלבי…
– איפה… איפה שלי…
ראשי נוטה לאט, לאט אליה… ראשה נמצא בשתי ידי… ופניה קרובים, קרובים מאד אל פני… ועיניה קרובות, קרובות על עיני… והניצוץ ממראה האפר עודנו בוער בהן… ושפתי צורבות את שפתיה, מתדבקות אליהן החמות, המתוקות – השפתים אשר אליהן ערגתי, צמאתי ימים רבים כל כך…
– אדוני!…
הנני שומע לחש קל, הנני מרגיש התנגדות קלה… אבל את הראש היקר לי איני מניח מידי… שפתי נדבקו אל שפתיה החמות, החמות הנעות תנועה קלה כלשהי מתחת לשפתי, נדבקו ואינן יכולות שוב להפרד…
– אהבתיך… אהבתיך… אהבתיך… – לוחשות שפתי לחש חרש, חרש וכאלו מכושף אני, מוכה קסם עז…
התעוררה, קמה, בכל קומתה התיצבה. הורם כמו מסך פתאום, ואיזה מבט זר נפל מעיניה, חלף, עבר עלי… נעלם נתחמק ולא תפשתיו…
– אדוני ילך לטיל מעט?…
קולה היה חרד, חרד… ירדנו מעל מדרגות ביתה ונלך. הלכנו, ירדנו למטה אל עבר פני הים. עוד חשכת הליל נחה בוטחה על העולם, עוד טרם הופיעה הלבנה. ברחוב אין איש. ממעטים ללכת ברחוב זה. הלכנו, יד ביד הלכנו. ימיני מחבקה את מתנה ושמאלי מלטפת את ימינה. והיא קרובה, קרובה כמעט צמודה אלי… אנו הולכים… ורואה אנכי את פניה כה קרובים אל פני… והפנים התכסו איזה דבר זר וגם חִורוֹנם היה זר… והניצוץ האפור בתוך אישון העינים איננו עוד… כבה… מת… והיד הקטנה נעשתה קרה, וקרות הן אף השפתים…
ורק בלבי בוערת אש ורק נשמתי – להבה… וכשאנו עומדים, מתדבקות שפתי אל שפתותיה הקרות, הקרות…
– אדוני… הרף נא ממני…
– איפה… איפה!…
כמה תחנונים היו בקולי!… כלום יכולתי להרפות ממנה?… כלום לא יחלתי לאותו הרגע הרבה, הרבה שנים ממושכות?!… עלינו על הגבעה שלנו, אשר עליה ישבנו כמה וכמה פעמים בעודני מורה והיא תלמידה קטנה, בעודי אוהב אותה ומפחד להודות לי לעצמי על אהבתי אליה… עלינו על ראש הגבעה. משם נפתחו לפנינו פתאום שערי השמים רחבים, רחבים… ומתוך אותם השערים הביט אלינו הים, האפיל עמק אפרים… ולרגלינו לרגלי ההרים, בעמק השתרגו פרדסים נחמדים מרהיבי עין… יד האלהים עם יד האדם נתאחדו פה יחד לשפר את ‘המקום’… וכל אלה טבולים בתוך צללי הליל… פתאום הרגשנו מאחורינו איזה דבר… הבטנו שנינו פעם אחת… מתחת להרים, מתוך העומק התנשא הכדור האדום המלא להבה של הלבנה… ודליקה נפלה בהרים… ומן הדליקה שבהרים נאחז גם הים… ושורה רחבה של להבי אש טובלת את עצמה בים…
– אלי!… – צעקה משמחה, מהתפעלות. ובתוך עיניה, המביטות אלי, ניצוצין, ניצוצין של גיל, של אושר… עיני שנינו נדבקו אל הפַנַרמה המרהיבה, אל הצבעים בני אלפי הגונים, אשר השליכה היד האלהית הענקית על כל היקום, ועמוקים היו הצבעים ההם ומלאים מחשבה, מלאים סוד ורמז… ואנכי הבטתי אל פנורמה מכופלת… אל הטבע ואל נפשה היא שנתגלתה לעיני ברגעים הללו בכל הוד יפיה… ולבדנו, שנינו היינו בעולם־פלאים זה…
פתאום עבר רעד דרך כל בשרי, רצון עז תקפני לחבקה ולאמצה אל לבי לנצח, לנצח… לחבק את הגוף הדק של האשה־העלמה אשר עמדי אצלי… היא קראה את מחשבתי, פתאום הפנתה אלי מלוא פניה הכואבים:
– אדוני, למה?…
מה זה? קול דמעות? היא בוכה?… כן… בכיה קלה, קלה ויתומה פרצה מפיה… והדמעות ירדו טפות, טפות על פניה…
– איפה… איפה… איפה שלי… מה לך?…
היא בכתה, בכתה בלי הפוגות… דחתני מעליה… לאחרונה שבה מנוחתה… הרימה אלי את פניה הרטובים… מבין העננים המכסים את הפנים זרחה אלי לרגע קטן שמש מאירה, שמש מבטה והוא מתחנן וכאלו מבקש סליחה… ישבה על אבן רחבה… ישבתי אצלה… הבטתי אל עיניה… לאן סר ניצוצן שלפני רגע?… עצובות ומלאות דכדוך־הנפש. אנכי לקחתי בידי את ראשה, כשאני מישיר את עיניה מול עיני, כי תבטנה ישר אלי… הן נכנעות לי, הן מביטות אלי, אבל אלמות הן, אינן מדברות, אינן אומרות כלום. וידה קרה, מצחה הלבן, הגבוה קר… החלקתי בידי את מצחה, החלקתי את שערותיה, תחבתי את אצבעותי לתוך קווצותיה וגליתי את כל מצחה הלבן, למען אוכל להביט ישר, ישר אל תוך תהום עיניה… חפצתי להעירה, להעיר את החיים בה… והיא אלמת, שותקת, אף עיניה אלמות… הנחתי את ראשה על לבי… נשאר מונח דבוק אלי בכל כך אמונה, בכל כך מסירות… ראש יקר, יקר לי! לו יכלתי להחזיקו כה על לבי כל חיי! כמה הייתי שומר, שומר עליו, כמה הייתי מגין עליו מכל צער, מכל עמל, מכל תלאה!… וכמה היו חיי מלאים לו היה הראש הזה נשאר על לבי תמיד, תמיד… הנני ממשש בשערותיהן, הנני מחליקם, מחליקן… כמה רוך בקשתי להכניס אל תוך אצבעותי: את כל נפשי הייתי רוצה להשקיע באותן התנועות של אצבעותי… וראשה מונח על לבי בכל כך אמונה, בכל כך מסירות… והעינים סגורות… הבבות16 התדבקו!…
– איפה, איפה שלי!…
הנני מושכה אלי… הנני מחבקה… יד מאושרה, את איפה חבקה!… בפעם הראשונה בחיי חבקתיה!… כמה פעמים, הה, אלי!… כמה פעמים, במשך הרבה שנים רצופות, נמשכה היד המסכנה אל החזה הדק, הרזה והעדין הזה… נמשכה ונפלה אחורנית ביאוש מר, בקצף אין אונים… ועתה מחבקת ידי את החזה הדק, הילדותי… החזה של האשה, של האם היה כחזה של נערה אשר זה אתמול התפתחה… וחזה נע, התרומם לרגעים מתחת לחולצתה הדקה, הדקה… סער התחולל בעומק נפשה הכסוי שכבה של מות… פניה חורים, חורים… שפתי מבקשות את שפתיה והן קרות; קרים הפנים, קר המצח הלבן וקר גם סנטרה הקטן, גם בבות עיניה הדקות… מאות נשיקותי אינן מספיקות לחממם… הקיצה, קמה… שוב נדמה לי כי נפל עלי מבט זר מתוך עיניה… נדמה לי, כי היא מתכוננת להגיד לי דבר מה, אבל לא הגידה לי מאומה ורק את לחשה שמעתי:
– נלך, נשוב, אדוני…
י
שעות אחדות שכבתי בביתי על מטתי ועיני בוערות ולבי הומה… מה היה לי?… איזה פטיש נעלם נתלה עלי, מכה על ראשי, על לבי, על נפשי, על נשמתי… הוא מכה “רשע, פושע מה עשית?…” ועוד הוא מכה: “חבר היה לך, אשר כמוהו לא היה לאיש ואתה בידיך הרגתיו…” ושוב הוא מכה: "רשע!… זו האשה־הילדה מתעבת עתה אותך בלבה, מתעבת את עזותך… את זו התמה, הצנועה, את האשה לבעלה, את האם לבתה חללת בידיך הטנמאות… איך תשא אליה את עיניך?… איך תעיז להביט בפניה?… אתה המורה שלה, אתה החבר שלה, שלחת את ידיך אל האשה שבה… הכלם!…
– אהבתי…
"אהבת?…17 למה לא שאלת, אם יכולה היא לאהוב אותך?!… ושוב הוא מכה בלי רחמים: “מסכן!… קדושה היתה לך – ותחללנה!…” ושוב הוא מתחיל: “כלום מותר לך לאהבה?… מה סובלת עכשיו האשה־תלמידתך אשר נפצת את אלילה, אשר שברת את מזבחה? ומי יודע?… אולי שברת את כל חייה בתנועת־יד אחת?… איך תשא את עיניה לבעלה? איך תשא את עיניה אל ילדתה? למה לא זכרת את הילדה בעלת העינים השחורות, את הכרוב הקטן, כששלחת את ידך אל אמה? המלה היפה הראשונה שהתחילה צוחקת על שפתיה היתה ‘אמא’… ואתה, עבד ליצרך, שלחת את ידך לשבר את חיי האם ואת חיי בתה… את ידיה הקטנות תפשוטנה לבקש את אמה – ואינננה: הלכה אחרי מעגבה! ואתה, האיש הדואג לצרכי הכלל, לצרכי הדור הבא, אתה רודף בצל אחרי אשה… את כל חובותיך שכחת ולרגליה אתה זוחל בשביל נשיקה אחת… רשע!… ושפרה לא תהי לך לעולם… רק את צלה תקח ואותה לא תקח!… רגע של התעלפות־המחשבה היתה לה, רגע של התעלפות הרצון – ואתה, הגס, השתמשת בהתעלפותה הרגעית לחלל את נפשה… מן היום והלאה לא תוסיף לראות את פניך, לא תתנך לעבור על מפתן ביתה… רשע מסכן, רשע מסכן!…”
כנשוך עקרב קפצתי מעל מטתי וארוץ החוצה… רצתי אל השדה, אל הכרמים… לאן אני רץ?… ברחתי ממחשבותי, מיסורי, מן הפטיש המכה על ראשי… והוא מוסף להכותני: “ברח, ברח מחרפתך, ברח בעוד זמן, עוד לא עברה השעה…” ברחתי. כבר האיר המזרח, כבר אדמו שולי השמים הרובצים על ההרים… ברחתי. כבר יצאה השמש, שפכה את חומה הלוהט על פני כל היקום, העשבים בשדה נחרכו והלבינו… ברחתי. כֻלי רטוב זיעה… שמש צהרים מכה על ראשי… לאן אני רץ?… כתנתי רטובה, דבוקה על בשרי… לעיני הופיעו בתים בשפוע של הר גבוה… עצי תמרים… תכלת הים… חול… לאן באתי? לחיפה?!… דרך משעולי ההרים… והוא עודנו מכה: ברח לך, ברח… עוד לא עבר המועד… אל תשוב לראות פניה, אל תשוב לראות את פני הילדה… איך תשא עיניך אליה, איך תשמע את שיח שפתותיה הדובבות אליך: “אַתיני… את לשון אמה למדה…” נכנסתי אל בית המרזח הגרמני:
– שכר!…
כן, שכר… הרבה שכר… אשתה, אשכח הכל… החדר מרוח ונקי, ופרחים בו וקרירות משיבת נפש וריח אילנות מן הגנה הקטנה… מסב אנכי על כסאי אל שלחני… כמה טובה הגבינה והלחם השחור!… מה טוב השכר…מה מתוק לחכי… הבקבוק הראשון ריק, פתוח השני… הלב נעשה קל… חדל האכזר מהכות על ראשי… ומן הקיר מבין לתמונת הקיסר הגרמני ותמונתו הזועמת של ביסמרק מביטות אלי ברצון ובחבה שתי עינים כחולות של גרמנית יפה, צעירה, רעננה… מי היא זו?… היכן ראיתיה?… תמונת מי?… פנים גדולים צחורים… שערות זהב… אלי!… שערות שחורות כעורב… עינים תכלת… איפה!… מנין היא פה?… תמונתה?… היא, עצמה!… באה לרכך את כאבי… מה טובים פניה… מה מלאים הם השתתפות עמוקה… שקר הוא!… היא אינה כועסת עלי, אינה בזה לי, לא תגרשני!… מה עצובה היא!… עלי היא מצטערת, את כאבי היא כואבת… איפה, איפה שלי, בואי אלי, בואי, איני יכול לחיות בלעדך!…
– אָ־הֻ־אָ!… חַוַּגַּ’ה הַמְמַלִים פה… מנין בא, אימתי?!…
הקיצותי, הרימותי בתמהון את ראשי… היכן אני? שלחן מלא בקבוקי־שכר ריקים, שיָרֵי לחם, גבינה… חדר גדול עם תמונות בַנַליות… על פתח הדלת עומד מחמד, אחד מרכבי הפקידות עם שוט בידו ולעומתי עומד הגרמני עם פנים מתועבים ומצטחקים… זכרתי את מקומי ואת אשר אתי… איזו תולעת מוצצת בעומק לבי ואיזה רגש של כלימה משבר את רוחי…
– אולי ישו’ב חַוַגַּ’ה אל המושבה?…. מרכבת הפקיד פה…
– אשוב, בודאי אשוב… תודה לך, מחמד…
– שלמתי לגרמני, יצמאתי מן הבית. ישבתי במרכבת הפקיד ואשוב לפסגה… לאן אשוב?…
– לא יירו בנו עוד הנבלים… היום שלחו לעכו שלשים איש אסורים בכבלים…
באתי אל ביתי, בעלת־הבית ישבה על פתח ביתה ועיניה מלאות חרדה… היא קפצה לקראתי…
– היכן היה אדוני?… בבית־הספר לא ידע איהו, ואף אני לא ידעתי… כה דאגנו!…
– הייתי נצרך להיות בחיפה…
נכנסתי אל חדרי, נפלתי על מטתי, לא אכלתי, לא שתיתי.
– חש אני בראשי… אין לי תיאבון… עניתי מחדרי על בקשת בעלת־הבית. עברו שעות ארוכות, שעות קשות… “מי זה בוכה?… כה חרש, כה מר…”
זה היה בכיי… בכיה יתומה בתוך החדר הריק והמת שלי…
למחרתו בצהרים כששבתי מבית־הספר אמרה לי בעלת־הבית שלי:
– הגברת אלתין שלחה לשאול לשלומו…
“איפה?… היא דרשה לי? היא אינה בזה לי? לא תגרשני?…”
לבי הכני, הכני… בעמל רב בלעתי את מאכלי, לא יכולתי לאכול…
– אדוני חולה?… – פני בעלת־הבית שלי היו עצובים ומלאים צער…
– לא!… בריא אני… אין דבר!… – הצהלתי את קולי להרגיע את לבה.
בערב הלכתי אליה, מצאתיה מוטלת על הכסא המטולטל שלה ועיניה חצי סגורות… הרגישה בי, קפצה ממקומה…
– אדוני?! מה לו?… היכן היה? מדוע לא בא אתמול?…מה קרה לו?… איזה אסון?…
ידיה הקטנות לוחצות את ימיני ובעיניה מבריק מבט של פחד, של דאגה. שעות ארוכות ישבנו על המעקה. דברנו בקול רפה, קול נמוך כאבלים. את ידה לא לקחתי. כאסורות היו ידי על ברכי. היא לא גרשתני!… ואנכי אהבתיה… מה אהבתיה… לו יכולתי לנפול לרגליה, לחבקן ולהתפלל להן ולשפוך את מרי שיחי… מה טוב היה לי אז!…
יא
בערב השני ידעתי, הה ידעתי… מה אני לה… באתי אליה בשעה מאוחרת. לפנות ערב באה טלגרמה מבעלה, כי למחרתו ישוב. ולבי דחני להגיד לה איזה דבר… איזה דבר חם, אשר אולי לא תהיה עוד השעה כשרה להגידו לה. מצאתיה כמו אתמול נשענת על הכסא המטולטל שלה חצי ערה, חצי נרדמת. היה חשך, הירח כבר מאחר לצאת. ישבתי קרוב אליה, את ידה אשר הושיטה לי לא הנחתי מידי, בידי האחת אחזתיה ובידי השניה עברתי על חלקת עורה הדק. קרה היתה היד, בלי טפה של דם. פתאום משכה את ידה ממני. משכתה בעוז, לבי הכני. ישבה ממולי ואת ראשה הרימה ותבט ישר אלי, ועיניה… לא הכרתין הפעם… מה הביעו? כעס? תרעומה?… אלי!…
– אדוני לועג לי?… – וקול בכי דק, חנוק פרץ בין פתחי שפתיה… ודברים קשים מתוך הבכי…
איזמל קר עבר את לבבי, וסם צפעוני התפשט בכל אברי… קרח… הלב כמו חדל מדפוק… הנשימה עמדה, הדם הלך ונגלד…
– שפרה?!…
מה לי?… עיני חשכו… הנה שפרה נעשתה נקודה אחת, נקודה קטנה… נעלמה אף הנקודה… איננה… ואין מעקה ואין בית… חשך… ראשי סחרחר, סחרחר… קול רעש עלה באזני… שאון גלים… היכן אני?…
ופתאום… נגיעה קלה, קלה על שערותי… יד מי געה בי? ורוך ועדן שפכו מאותה הנגיעה הקלה וימלאו את כל בתי נפשי… וגליד הקרח המעיק על הלב נמס… הלב שוב דופק… עיני נפקחו… פנים קטנים, פנים טובים ומלאים רחמים קרובים, קרובים אלי… מבט מלא חרטה, מלא יסורים וצער מביט אלי… הפני איפה אלה? המבט שלה?… וקול לחשה אני שומע:
– אדוני הרגע… הרגע נא…
ומן הקול המלא חבה, חמימות, ערבות הנפש הוקל לי וירוח ללבבי… קל וטוב… ואפול לברכיה ואליט את פני בשמלתה… ואבך בכי מר, בכי עצור… האיש בן שלשים ושבע בוכה כנער על ברכי תלמידתו… לבכות!… לבכות!… זה יותר מעשר שנים יבשות עיני, יבשות ובוערות… תהיינה פעם אחת רכות… אשפוך פעם אחת את מרי שיחי לפני זו, שבגללה נשברו על חיי לרסיסים, אולי יוקל לי, אולי תכבנה הדמעות את האש האוכלת אותי… את האש אשר שרפתני, לא השאירה בי מתוֹם ותשימני גל של אפר… כמה פעמים בקשתי, התפללתי, התחננתי למלאך הממונה על הדמעות, כי יתן דמעות לי, ים של דמעות, דמעות רותחות וצורבות… ותפלתי מתה באויר ואזני המלאך היו אטומות… כמה פעמים צעקתי לשמים וצעקתי מתה בתוך חללו של המרחב הריק והשמים היו קשים כאבן… לבכות חפצתי! אבכה וירוח לי! האם אבוש לבכות? יבושו הם, אשר החריבו את עולמי בחוקיהם האכזריים אשר חקקו, במנהגים הקשים אשר הנהיגו ויחנכוני בהם וישעבדוני אליהם, ויעכירו את יפי נעורי… ויעשוני קלוע כל הימים בין הספקות… אבכה הפעם לרגלי האשה, אשר בה צֻמצמה כל קדושת חיי… ואבך…
וכשהוקל לי וכשהרימותי את פני אליה ואראה את פניה הדואבים, ואספר לה את כל לבי… דברים קטועים… שברי רגש… שברי־מחשבה… היא הבינה לי, וככל מה שהוספתי לספר רחבו עיניה יותר ותפקחנה יותר… תהום של צער של ענוי הנפש הנפתח ונשפך אל תוכן… מה יפו, מה עמקו באותה שעה!… זה היה יופי חדש, אשר נולד עם ספורי ויגדל עמו… סימן גדול של שאלה ושל תמהון הביט אלי מתוך העינים… וכאלו שאל: רבונו של עולם, למה תתאכזר ככה עם בני האדם הקטנים והמסכנים הללו, הגדולים רק בצערם?… גמרתי לספר. החרשתי. החרישה גם היא. ומבט עיניה לא סר ממני. ופתאום: בתוך עומק עיניה רחף, שט הניצוץ של ברק ממראה האפר… האשה הקבורה במעמקים השפונים פרצה החוצה בעוז ותצת אש באישוניה… וקול לחש, לחש צורב כאש שמעתי…
– לו ידעתי לפני שנים אחדות!…
– מה היה יכול להיות?… – צעקתי ואקפוץ כנשוך עקרב… וצעקתי היתומה מתה בחלל האויר… האמנם… היא אוהבת אותי?… ואנכי אחזתיה בכל כחי ואמשכנה אלי לבין זרועותי, חבקתיה, דבקתיה כחותם על לבי… לרקוד עמה חפצתי, לשיר, לצעוק… חפצתי לעוף עמה על קצוי הארץ, למקום בודד אשר עין איש לא תשורנו שם, רק לבדנו נהיה בו, לבדנו, שנינו… ואיש לא יפריענו ואיש לא יהיה בתוכנו, רק אנו ואהבתנו… אבל ידה הקטנה, הקטנה והרפה דחפתני פתאום בהחלטה… והניצוץ כבה בעינים והאשה נעלמה ואיננה…
– ירפני, אדוני ירפני… עבר הזמן, עבר…
ושוב היא מוטלת בכסא חורת, אלמת, חצי מתה…
– איפה, מה אמרת לי, איפה?…
שתקה. מבטה היה רחוק, רחוק… לאן נעלם? אנה פנה?… אל העבר?… מת אף לבי. ושוב אנו יושבים נדכאים ונענים, – שוב ידה הקרה בתוך ידי, שוב כסיתיה נשיקות חמות, והיא מתה. ושוב בא גל חזק וכביר וירימני… קפצתי ממקומי, משכתיה אלי, על כרחה משכתיה ואדבקנה על לבי… שפתי בקשו את שפתיה המתחמקות ממני… מצאתין… שפתי דבקו בהן!… אלי!… שפתיה נעשו חמות, מתוקות והן רועדות מתחת לשפתי ותדבקנה אל שפתי… נשיקה?…
– איפה!…
שוב צמחו לי כנפים, שוב חפצתי עוף אל קצוי הארץ…
– ירפני… ילך לו, אדוני… ילך…
נפלה חצי מתה על כסאה…
– איפה, חניני, איפה, רחמיני…
– ירפה אדוני… עבר המועד…
עבר?… מתי?!… היה הרגע ואבדתיו?…
ובין רגע חולפים עוברים דרך מוחי כל חיי למן היום אשר הכרתיה. עשרים שנה היו לי כרגע אחד… מתי היה זה? מתי היה הרגע?… האם אז, כשראיתי את דמעת־הצער על חוף הים?… או בשעה שראיתי את דמעת־הגיל על הככר לפני בית־הפקידות או אז, בפריז, בבית־החולים… אולי באה לבקשני?… ואז בירושלם ליד המגדל דברה על אהבתה היא?…
“למה לך לדעת כל זאת?…”
למה?… מחשבה איומה אחת מנקרת את מוחי… מי יודע?… אולי אהבתני בשעה שהיינו חפשים גם שנינו, בשעה שלא היה עוד קיר ברזל מבדיל בינינו, קיר זה הקימונו שנינו לאסון חיינו… שערות ראשי סומרות, מוחי מתבלבל לאפשרותו של רעיון מבהיל זה… אולי רק מקרה שאין דוגמא לאכזריותו הכה את שנינו בבת אחת…
מה חשקתיה באותו הרגע… אלי!… חשקתיה כמשגע… סלחי לי, יחידה שלי!… חפצתי אותה את כלה, את כלה חפצתי… באיזו שמחה הייתי נותן אז את כל חיי בעד רגע אחד של אושר־מלא… ואף חשקי זה – יצחקו לי השאננים או לא יצחקו! – קדוש היה, טהור היה כשלג אשר על ראש החרמון, כזהר טל בקר על ראש הכרמל!…
יב
למחרתו אחר הצהרים, בעוד היום גדול באתי אליה.
– התלכי לטיל אתי מעט?
– אלך.
הלכנו. באנו אל חורשת האקליפטוס, אל העצים העבים אשר מאחורי המושבה.
– את הולכת לפעמים אל החורשה?
– ביום שנסע מזה אדוני, בפעם האחרונה, ישבתי שם כל היום… מני אז לא הלכתי.
– בואי עמי…
באנו אל תוך החורשה.
– איזה עץ היותר יפה מכל העצים הללו, שפרה?
– היותר יפה… למה אדוני שואל?… זה!…
– בואי… ראי מה רשום עליו?…
– רשום?…
בתוך קליפת העת בעומק בשרו היה רשום באותיות גדולות: שפרה… ובאו עמוק עמוק בבשר העץ… השחירו מרוב ימים… פניה הוארו, הבריקו.
– מתי, אדוני?
– ראי!… – הראתיה על העץ מעברו השני.
– בשנת תר… באמת, עוד אז?… לפני עשר שנים… אנכי לא העזתי לחשוב…
– אפה, אפה שלי!… – חבקתיה משכתיה אלי…
– ירפה אדוני… – נחלצה מתוך זרועותי…
– נלך אל הגנה אשר עשו תלמידי?…
– נלך…
היא אהבה את גנתנו. היא אהבה את חיי הנטיעים הרכים והרעננים, המתחילים להתערה. ואף אנכי אהבתים. בתוך העצים ידעתי עץ אחד היותר יפה בין העצים וזה כבר אשר קראתיו בשמה וזה כבר השגחתי עליו ביותר.
– איפה! יפה העץ הזה?
– יפה!…
הביטה אלי ברצון.
– את העץ הזה קראתי בשמך…
– איך?… – שתי עיניה הכחולות הביטו אלי בתמהון.
– ‘שפרה’… כך רשמתי בספרי…
– אל יעשה ככה, אדוני… – פניה התכסו צל.
– למה איפה…
– חבל… עץ נחמד כזה… יבול… ימות!… איזה קול איום של נבואה קשה עלה מתוך דבריה…
– לא, איפה, חלילה!… אשמרהו כאישון עיני… אשקהו, אנטרנו… הוא יפרח, יגדל, ישגשג… עץ אהבתי הוא!…
הצל על פניה נעשה עב, שחור… ופתאום… דמעה גדולה נצנצה ונשארה תלויה בבת העין…
– איפה, למה?…
– אל יקרא את העץ על שמי, אדוני… אין לי מזל… כל הנוגע בי יבול, יבול כמוני…
– איפה!…
פתאום עמדה, התישרה מלא קומתה, הביטה אלי מבט עמוק, עמוק ותקח את ידי בשתי ידיה הקטנות…
– אדוני יבטיחני!…
– מה, איפה?…
– כי ישכח את הכל, את הכל מה שהיה בינינו בימים האחרונים, כי ישכח את כל מה שספר לי אתמול… ישכח ויהיה לי שוב רק אדוני היקר, אדוני החביב, החבר היותר טוב שלי…
– איפה, איני יכול… לי את, לי תהיי…
– אנכי לא אהיה לאדוני לעולם! אנכי אֵם לילדתי ולנצח לא אבגוד בה… יבטיחני אדוני!…
– איני יכול, איפה… אין בי כח…
– יהיה אדוני חזק כמו שהיה תמיד… יחזק, יאמץ, ישכחני, יזכור רק את תלמידתו, את חברתו…
– לא אוכל…
היא משכה את ידיה מעלי ותלך… הלכתי אחריה… אובד הלכתי אחריה ובלבי תופת… שבנו לביתה. השמש התחילה נוטה לערוב. עוד מעט תבאנה העגלות מחיפה, ישוב האדון אלתין"… פתאום התעורר בי איזה רצון עז, חזק כעשת…
– איפה, עמדי!… – עמדה.
– איפה, תלכי אחרי?… תהי לי?
– לא!… לעולם לא!…
עזבתני. רצה במדרגות למעלה…
יג
למחרתו כשקמתי היה רגשי קשה עלי ועל מחי העיקה מחשבת־אבן: “הלילה היתה איפה שוכבת בזרועותיו של הפקיד”… חרדתי כֻלי. רגש קנאה קשה כשאול תקפני והנני מודה על האמת: ברגע ההוא שנאתי את שניהם ובזתי לשניהם לפקיד ולה גם יחד… ולו היו שניהם לנגדי ברגע ההוא הייתי מוכשר לשפוך דם… אבל רוח ‘גבורתי’ נשתה מהר… מחשבה חדשה קמה עלי: “היכן היתה גבורתך בעוד זמן?”… ומחשבתי החדשה הכלימתני, דכאתני ותעשני קל ונבזה בעיני.
– הפקיד אלתין לא שב גם אתמול אל ביתו… בשרתני בעלת־הבית, כשיצאתי אל התה.
– איך?… למה?…
– איני יודעת… רץ בא אמש בערב מחיפה ויביא מכתב לשפרה… הפקיד נתעכב…
חרטה אכלתני: למה חשדתי את שפרה במה שלא היה בה? אולי שכבה כמוני כל הלילה עם עינים פקוחות מלאות צער וכליון־הנפש… ובבית־הספר ישבתי כעל גחלים: למה התעכב הפקיד?… ובצהרים סרתי אליה. פניה צהלו אלי.
– אדוני?!… מדוע לא בא אתמול בלילה!… הייתי מבשרתו18 בשורה טובה… יראה, איש רע, מה הפסיד!…
ומדי דברה נתנה לי את מכתב בעלה, הוא הודיעה, כי שלח לפני זמן הצעה לפריז לקנות כברות ארץ רחבות במחוז טבריה וליסד עליהן מושבות חדשות. עכשיו נתאשרה הצעתו והוא מצֻוֶה ללכת ולתור את הנחלות… מחיפה הלך לדרכו, אשר יעשה בה כשבועים ימים ויבקש אותה לבוא בסוף השבוע לנצרת ומשם ישובו יחדיו… אגב תראה את עמק־יזרעאל, שהיא נכספת זה כבר לראותו…
אנכי קראתי את המכתב מהוא עמדה מעלי בעינים פקוחות לרוחה לראות את הרושם, אשר יעשה עלי המכתב. כן, המכתב הפתיעני, אבל לא במובן אשר חשבה היא… אנכי ידעתי, כי את ההצעה עשה פקיד החונה בקרבת נצרת… ואם קבל בעלה צו מפריז, אין זה אלא לבקר את מעשיו של הפקיד ההוא, שהיה חשוד בעיני הפקידות ב’אידיאליות' יתרה… למה שקר לה בעלה? מדה זו לא הכרתי בו. הדבר היה לסימן רע בעיני: הוא רוצה להתהדר בעיניה; אין זאת כי הרגיש בהתרחקותה ממנו… הוא רוצה לקנות שוב את לבה באמצעים חדשים…
– אדוני!… שורה חדשה של מושבות… על גבול עמק־יזרעאל, בקרבת התבור והירדן!…
פניה ועיניה היו מלאים עליצות. נדמה לי שהיא רוצה להתהדר בכונה לפני ב’מעשה' שעשה בעלה… שוב לקברני?…
– אדוני אינו שמח!… פי!… מה היה לו?… לא נאה לו ככה!…
– שפרה, קשה לי לשמוח…
– רק לא להתאונן!… שומע הוא?… יהיה מעכשיו ‘אדם הגון’… לא כך? הנה כמה דברים יפים עתידים להעשות בעולמנו… אסור להתעצב!…
ועם שירה קטועה בפיה סבבה על רגלה האחת כבימים הטובים הראשונים ותצא מן החדר… מה היה לה? האמנם שמחה היא וטובת לב או רוצה היא לסמא את עיני?… בעוד רגעים באה שוב אל האולם הגדול.
– אדוני, מתי יסגור את בית־הספר לחופש הסתיו?…
– מחר.
– מה טוב!… הלא ילד עמי מחרתים לנצרת? לא כן?… נגמר הדבר, מה?
“ללכת עמה אל הפקיד?…” התקשיתי במחשבתי.
– אדוני מפקפק?… אינו רוצה ללכת עמי אל עמק יזרעאל?… – עיניה נתמלאו עצב חרישי…
– אלך, שפרה, אלך… כלום יכלת לחשוב שלא אלך עמך?…
– “נער טוב”!… ידעתי שהוא שוחרי ככלות הכל, טוב לב… יקבל את שכרו: ינשק19 את ידי וילך אל בעלת־הבית שלו לאכול צהרים… הלא היא מחכה לו, המסכנה…
ידה הרכה הקטנה הוגשה אל שפתי… ותעלם…
“מה היה לה?… מנין העליזות הזו והקול הזר הזה לשפרה הצנועה?…”
… אנכי לויתיה עד נצרת. בנצרת לא חפצתי להשאר אף רגע. הרגשתי כי אין אני יכול לראות ‘אותו’ ברגע הזה. בצאתנו שנינו ממרכבת הפקיד הושטתי לה את ידי להפרד…
– שפרה… נפרד… אנכי הולך ברגע הזה אל הגליל העליון…
– למה אדוני?…
סנטרה רעד שפתיה עֻוו מעט ובתוך קולה חרדה דמעה.
– איני יכול, שפרה… איני יכול לראותך נוסעת ‘עמו’ זה… אלך ולא אראה…
החרישה רגע קל.
– אבל אדוני ישוב… לא יעזבני?… לא יקח ממני את חברי האחד?… יזכור: לו הכל: בית־ספר, שירה… לי רק הוא!
מבטה הביע בקשת רחמים.
– אשוב, שפרה…
– ילך!… יעבור בארץ לארכה ולרחבה… ירפא… וישוב אלי בריא, עליז ומלא מרץ… לא כך?… הארץ תרפאנו. הלא אדוני כה אוהב את ארצנו!…
יד
בגליל לא נרפאתי כברכתה. שני חדשים נדדתי מהר להר ומעמק לעמק ממושבה למושבה וממכיר למכיר ואת רפואתי לא מצאתי. לא הטבע ולא האנשים לא נתנוה לי. נשמתי הוסיפה להשרף על האש המתמיד, ואשוב לפסגה: הרי מורה אני ותלמידַי מחכים לי!… אבל לא להוראתי ולא לתלמידי שבתי ולא אליהם משכני לבי. למה אכחש? כל ערכם אבד בעיני, בימים ההם!… באתי לחיפה רצוץ נשמה ושבור גוף. פנתה אמה לקראתי ברחוב. שמחתי לה כבימים הטובים הראשונים, ואף היא שמחה לי…
– שפרה כאן בחיפה…
– פה?… היכן היא?… מה היא עושה בזה?…
– קודחת, מימיה לא קדחה, אל אלהים יודע, מה היה לה!… היא בבית־המלון, בראש הכרמל… הלא תלך אליה, אדוני?…
– אלך… בודאי!…
ואלך, ואחרי שעה קלה כבר עמדתי בראש הכרמל ליד בית המלון הגרמני.
– היכן כאן מעונה של הגברת אלתין?… – שאלתי את השוער.
– אדוני המולה, אדוני המולה!… הגיעה לאזני קריאה של חדוה ובהפנותי את פני לעומת הקול ראיתי את ילדתה הפעוטה רצה אלי ברגליה הקטנות, תלתליה הזהובים מתנועעים באויר ועיניה השחורות מבריקות ברק של אושר… מה יפה היתה!… גם אומנתה הלכה אחריה. רצתי אל הילדה. תפשתיה, הרכבתיה על שכמי והיא צחקה בקולה המצלצל ותחזק בצוארי…
– ילדתי, היכן אמא?…
– אמא… לֹאשה… אוי לֹאשה!…
פני הילדה נעשו רציניים כפני גדולה ותאחז בידיה את ראשה הקטן…
– הגברת קודחת, אדוני, ראשה כואב עליה היום… – אמרה האומנת – היא על המעקה העליון, הפונה אל הגן…
– האם אוכל ללכת אליה?
– בודאי, אדוני… היא אמרה היום, שאדוני צריך לשוב באלה הימים…
– גם את תלכי עמי, ילדתי?
– לא, אדוני, היא הולכת לטיל…
נשקתי לילדה ואלך אליה. המעקה היה מכוסה מכל עבריו ירק חי כאפריון. היא ישבה נשענה על ספה רחבה ופניה אל הגן…
– שפרה…
ראשה נפנה אלי בפחד. נבהלה.
– אדוני!…
אלי! מה חורו פניה…
קמה במהירות מספתה ותצעד לקראתי. פניה החורים התאדמו מעט ועל שפתיה רחף צחוק קל של שמחה.
– שפרתי, מה לך?
– אין דבר, אדוני… מעט קדחת… ופני אדוני מה רעים… אלי!… איך לא יבוש?…
עמדנו איש למול חברתו, ידינו שזורות זו בזה ואך מבטינו דבוקים, חבוקים. ישבנו. ידה נשארה בידי. כה קטנה, כה רכה, כה עלובה…
– שפרתי… איפה שלי!…
דמעה גדולה נפלה מעיניה, התגלגלה, ירדה על הלחי20 ותפול מטה ואחריה עוד אחת ועוד אחת…
– שפרתי!…
משכתיה אלי הושבתיה על ברכי, בקשתי את שפתיה…
– אדוני, אל נא יגע בי…
שפתיה נשמטו ממני, אבל היא נשארה יושבת על ברכי כילדה קטנה.
– שפרה, למה את דוחה אותי?… למה תתאכזרי אלי?…
– אנכי קויתי… חשבתי, כי אדוני ירפא בגליל.. לשוא כל העמל…
– לא ארפא עוד, שפרה, אבדתי, אבדתי… כל עמל לא יועיל לנו!
נטיתי בזהירות יתרה את ראשה אלי קרוב, קרוב. שערותיה נגעו בשערותי ואנשקה על מצחה, על עיניה, על פניה, על שפתיה. בפניה פרח אודם… והנשיקות נעשו מתוקות, מתוקות… והרגעים נמשכו לאין סוף… רגעי נצח… ישבנו בלי תנועה, בלי מלה, בלי קול ורק שפתותינו דבוקות, דבוקות… פתאום נפל מבטי על חזה… החולצה הדקה נפתחה ומבינה נשקף אלי אחד משדיה… קטון, עגול ולבן כלבנת הספיר ורענן כסמדר שטרם פתח… ואיזה דבר סוער, סואן, משבר, מפרק, שלא ידעתי כמותו כל חיי קם בקרבי וראשי נעשה עלי כגלגל ולבי הולם, פועם ומבקש לקפוץ החוצה…
– איפה!…
קולי רעד מחשק ועלה גס וזר ופראי ומבלי שנתתי חשבון לעצמי אחזה ידי את שדה ותדבק בו בחזקה…
פניה התאדמו כתולע, נתמלאו חמה, נרתעה לאחוריה… אבל ידי אחזו בה בחזקה… לא הרפיתיה… ובעוד רגע קל פסקה התנגדותה… וברגע השני הרגשתי את כל גופה החם כשהוא מפרפר בין זרועותי אחוז חשק כמוני… וחזה חשוף… ואדע, כי עוד רגע תהי שלי… אבל פתאום התעוררה בכח משונה, דחיתני בשתי ידיה, נחלצה מזרועותי, צנחה מעל ברכי ותשב על הספה בלי אונים כחצי מתעלפת… ושוב פרץ מעין של דמעות מעיניה..
… מן החצר הגיע אלינו קול צחוקה של ילדתה…
“ברח לך מזה בעוד מועד!” צעק אלי קול אדיר, קול חזק מלבי…
– ילך אדוני… ילך מפה…
קולה היה קול דק וחנוק, כעולה ממעקים רחוקים… ותרם את פניה אלי… מלאים היו התעוררות21 עצומה ועיניה הבריקו אש…
– איפה, שמעיני רק פעם… עוד רגע… תשמעיני…
– יגיד… מה בפיו!?…
– שפרה… איני יכול להשאר יותר בפסגה במצב כזה… אנכי משתגע… אין בי כח עוד… האמיני לי!… שפרה אחת משתי אלה: לכי עמדי באשר אלך, או נפרד לעולם…
עברה התעוררותה, שוב חורו פניה כשׂיד. רק רגע קל התלקחה מלחמה נוראה בלבה.
– ילך, אדוני. נפרד…
הלכתי.
טו
הלכתי להפרד מבית־הספר, מתלמידי, מבעלת־הבית שלי. וידעתי, כי ללבבות אלה אגרום יסורים קשים. אבל הפעם עמד לי ‘מזלי’. בעלת־הבית הלכה עם בתה לשרון, בעלה של זו מצא שם עבודה ביקב. תלמידי הגדולים היו כלם בשדה. היורה הקדים לבוא וימלא את כל הידים עבודה.
עמדתי לפני הפקיד. הוא קבלני בפנים נזעמים. מה היה לו?… הגדתי לו את רצוני להתפטר מבית־הספר.
– כן?… – קולו היה קול התול למחצה וקול שמחה של נצחון למחצה – זהו סוף כל ה’אידיאות'… ובית־הספר מה יהיה עליו?
מנין הקול הזה?… האמנם חושד הוא בי?… או אולי הגידה לו שפרה איזה דבר…
ועוד דבר הפליאני: הוא ידע, כי באתי מחיפה ולא שאלני לשלומה…
– אבי חולה… בסכנה… קראוני לבוא…
– אם כן, עוד ישוב אלינו?…
נדמה לי שהפעם הורגשה בקולו הפתעה לא נעימה.
– לא אדע אדוני, לא אשוב עוד… ואם לעצתי ישמע, יפקיד את בית־הספר בידי המורה נ… מצאתיו ראוי לכך…
– הפקידות תדע לכלכל את מעשיה…
בקרירות יתרה נפרדנו. הלכתי אל חדרי. התחלתי לסדר את חפצי. והנה מחשבה חדשה הפתיעתני:
“מה אעשה לכתבי־ידי?…”
“תתנם לשפרה – קרא לי קול אחד.”
–שרפם"… אמר לי קול שני.
ערכתי מדורה. שרפתי את כלם. במבט מאובן ובלב ריק עמדתי והבטתי איך לחחו לשונות האש את מה שהיו פעם מחשבות, רעיונות, הרגשות… מה שחי פעם ויתן חיים אל לבי…
… ולמחרתו שוב עמדתי לקראתה בחדרה על ראש הכרמל. עמדתי וידעתי, כי פני מאובנים ושחורים ואכולי אש. מבט עיניה היא היה כבוי.
– מתי אומר אדוני לנסע?…
קול חלש, חרד.
– היום.
שוב רעד סנטרה הקטן כאז, לפני לכתי בפעם האחרונה גלילה.
– אדוני… מי ישאר לי?… על מי תעזבני?…
נעצתי בה את שתי עיני עמוק, עמוק.
“אֵבל קשה כסה את פניה. נתאבנו כפני אני.”
רגעים קשים אחדים שתקנו.
– אדוני… היכן כתבי־ידו?…
– שרפתים… אתמול בלילה…
שוב רעדו הפנים. רעדה כלה.
– ולי לא השאיר אף אחד…
– אַת רוצה בכתב־יד שלי, שפרה?…
– כן, אדוני!…
מחשבה־חץ עברה דרך מֹחי.
– אַת זוכרת?… אז כשנסענו מחיפה…
– תולדות אהבה אחת?…
– כן, אז שקרתי לך. לא כתבתי עוד. אכתוב ואשלח לך מן הדרך…
– האם ישלח?…
– אשלח, שפרה!
שוב החרשנו.
– שפרה… נפרד… היי שלום!…
– שלום, אדוני…
ידינו השתרגו הפעם האחרונה. נשקנו זה לזו נשיקת הפרידה. כלה רעדה כעלה נדף. הלכתי.
מעבר לחצר עוד הבטתי ממרכבתי אל עבר־המעקה אשר ליד חדרה.
חדרה… פנים קטנים, עגומים, עגומים הביטו אלי… כֻלי צער ויגון… מרכבתי נסעה לאט, לאט והפנים נעשו קטנים יותר, יותר… נקודה אחת… נעלמו.
האם לנצח?…
-
כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“ירושלם” ו“ירושלים” במקור, לאורך כל הסיפור – הערת פב"י. ↩
-
“נפשו” במקור, צ“ל נפשי ^– הערת פב”י.^ ↩
-
“לו”במקור, צ“ל לי – הערת פב”י. ↩
-
"תאונית“ במקור, צ”ל תאותנית – הערת פב"י. ↩
-
במקור חסרה סגירת מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
“היא” במקור. צ“ל: הוא – הערת פב”י. ↩
-
חסר סגירת מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
“הגדול” במקור, צ“ל: הגדולה – הערת פב”י. ↩
-
כך במקור – הערת פב"י. ↩
-
“אמול” במקור כך מופיע במקורות התנ“כיים והספרותיים במובן: אומלל, חלש, מיוסר – הערת פב”י. ↩
-
במקור חסר סגירת מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
“הילד” במקור, צ“ל: הילדה – הערת פב”י. ↩
-
במקור חסרות מרכאות סוגרות – הערת פב"י. ↩
-
במקור יא, צ"ל ט – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
כך במקור – הערת פב"י. ↩
-
חסר במקור מרכאות סוגרות – הערת פב"י. ↩
-
“מבשרו” במקור, צ“ל מבשרתו – הערת פב”י. ↩
-
“ינשך” במקור, צ“ל ינשק – הערת פב”י. ↩
-
“הלח” במקור, צ“ל הלחי – הערת פב”י. ↩
-
“ התעורעות” במקור, צ“ל התעוררות – הערת פב”י. ↩
לאחר זמן
מאתמשה סמילנסקי
ציור
א
בן חמשים שנה היה ר' מרדכי כשעזב את ביתו, נפרד מעל אשתו ועלה לארץ ישראל לתור לו נחלה, אשר ינוח עליה לעת זקנתו. בנים לא היו לו. ביתו: בנו היחיד ובתו היחידה כבר היו נשואים ויבנו להם בתים לבדם. עסקיו היו טובים. חנותו, אשר עליה חי ויתפרנס כל ימיו ואשר ממנה עשה גם את הונו המעט, עוד גדלה בשנים האחרונות. אבל חייו היו לו למשא: הטרדות המסחריות התמידיות, הריב והמחלוקת עם החנונים השכנים, הפחד התמידי מפני הפרעות, – כל אלה גזלו את מנוחתו ומתוך עומק נפשו התנשאה איזו דרישה תקיפה: לנוח.
מעירתו הקטנה שבליטא ועד אודיסא עבר במסלת־הברזל. נדמה לו כי עודנו ממשיך את חייו הקודמים ונוסע אל העיר המרכזית לקנות סחורה. גם כל הנוסעים עמו היו מבני חבורתו הישנה ולא הרגיש כל שנוי. אבל משישב באניה וינתק מעל היבשה וירא את עצמו בין השמים ובין הים, בין קהל אנשים זרים, שרובם היו נכרים – היהודים: שני זקנים ושתי זקנות אשר הלכו אל הר הזיתים לא ענינוהו וגם דברו ז’רגון דרומי שהיה זר לאזנו – התחיל להרגיש איזו עגמת־נפש סתומה. מה זאת געגועים? על מה ועל מי? על חייו שכבר היו לו למעמסה, על ה’קונים' שרדפוהו מנוחה או על החנונים המתחרים בו, שהיה נכון להטביע את כלם ב’כף של מים'? ידידים לא היו לו כלל. מכיריו המועטים – היום היו ידידיו ומחר – ידידי שונאו ולמחרתים שבו עוד הפעם אליו…. וביתו? גם על ביתו איננו מתגעגע. את אשתו לא אהב מעולם, גם אחרי החתונה, בעודנה אשה צעירה, יפה ומלאה חיים, בישנית וכובשת את רגשותיה, לא אהבה. לבו נשאר תמיד שקט. הוא לקָחה לאשה, כי ככה רצו אבותיו וככה יעץ לו השדכן – ידיד ביתם הזקן. הוא חי עמה כל הימים בשלום וימחל לה גם על אפיה קצת ועל צרות־עינה בכל דבר שלא נגע אליה נגיעה ישרה, כי היתה בעלת־בית חרוצה, אֵם טובה ותשמר על בניה כעל אישון עיניה. וככה עברו חייהם המשותפים במשך שלשים שנה. אמנם בזמן האחרון, שאחרי שנִשאו בניו והבית נשאר ריק, הציקה לו מעט בטרחנותה התמידית, בהתמרמרותה הנצחית ובטענותיה המטרידות, אבל הוא הביט על כל זה מתוך קרירות ושויון־נפש: מסתמא נאה לו ככה, ומי יודע אם לא כל הנשים כמוה?… בכל אופן, על אשתו לא התגעגע, וגם לא על בניו. הוא אהבם, אבל תמיד התיחס אליהם בקרירות ואף פעם לא העירו בו איזה בו איזה רגש חם וחזק. גם בהיותו בביתו יש אשר עברו שנים והוא לא רָאם, עברו חודשים והוא לא כתב להם. ואלא מה הוא חסר ולמה עגמה נפשו?
והוא מבין פתאום: הבטלה היא שגרמה לכך. הלוא זה הוא לו היום הראשון שכולו מנוחה. הרי שלשים שנה היה עסוק במסחרו ולא נח אף פעם. במשך כל השבוע הריהו טרוד במכירה, בקניה, בהלואות, בגבית חובות, ביסורים של סחורה מקולקלה, בחוב שלא בא לגובינא, בשטר שהגיע זמן פרעונו… סדרה ארוכה של טרדות שאינן פוסקות…
וביום השבת וביומא דפגרא? ההיו לו אלה ימים של מנוחה? לאו! לא, ‘אדם מן השוק’ הוא –, ‘בן־הרב’ הוא. עד החתונה עסק בתורה ונחשב לאברך משי: רבים התברכו בו ויחשבוהו ראוי להוראה. סמיכה לא קבל, הוא מאן ברבנות. וגם אביו בקש לעשותו ל’סוחר' ולא לרב, שפרנסתו על הצבור. אבל בתור ‘בעל־הבית’, הנקרא אל התורה, ‘בן־הרב’, לא יכול להתנהג בשבת וביום־טוב מנהג של קלות־ראש. עוד ביום הששי, מן הבקר, התחיל להרגיש את כל כובד ה’חובות' שמטיל עליו מתחילה ה’ערב שבת' ואחרי־כן ה’שבת' בעצמה. היום של ‘מנוחה’ היה עובר עליו מתוך דאגה, המקיפה את כל מחשבותיו ורגשותיו: מה יאמרו הבריות? האם איננו מביש במנהגיו את אביו, ‘הרב’?… והוא הדין ביום־טוב: בימי־הפסח רב, ‘ימים הנוראים’.
והוא נגרר אחרי מחשבותיו וזכרונות חייו. הוא מתחיל לזכור את כל ההרפתקאות שעברו עליו… והוא נבהל מתוך כך: נדמה לו שהוא עובר על לאו של “לא תתורו אחרי לבבכם”… מעולם לא חשב על חייו, לא היה לו פנאי לחשוב… ומי יודע אם מותר הדבר ואם נאה כזאת לו, ל’בן הרב'?….
והיום היפה, השמש הבהירה, הים השקט, הרוח הקל הנושב במנוחה ונושא בכנפיו חיים, נעימות ומתיקות, והאניה המחליקה על פני הים המבריק – כל אלה מוסיפים עוד לזעזע את רוחו; מרגיזים הם אותו ומעוררים בו הרהורים שלא ידעם ולא פנה אליהם מעולם… ועל פני המכסה של האניה מתהלך ר' מרדכי לבדו, מתהלך מתוך איזו התרגשות והתרגזות קלה.
ו’ר' מרדכי היפה' – ככה היו קוראות לו בלחישה בינן לבין עצמן נשי עירתו – יפה כפלים ברגעים האלה: גבה הקומה, בעל כתפים רחבות, ‘קפוטתו’ השחורה והמגוהצה – נוהג היה ר' מרדכי גיהוץ בעצמו – יורדת עד לברכים, ראשו מכוסה ירמולקה קלה של משי, שפמיו וזקנו הרחב עודם כמעט שחורים לגמרי, רק זעיר שם, זעיר שם נוצצות שערות כסף־לבן ומוסיפות לו לוית חן. עיניו הגדולות והשחורות נוצצות כעיני צעיר ובתוכן שוכנת חכמה. פניו הלבנים העדינים כפני קצין קצת עצובים. מעל מצחו נשקפת מחשבה.
“מה יפה ז’יד זה!” – מספרת לחברתה ‘פריצה’, העומדת על המכסה העליון של המחלקה הראשונה ומתבוננת אל ההמון, אשר על המכסה התחתון. ויש אשר נפשו של ר' מרדכי מתעטפת בו והוא מוציא מתוך ילקוטו ספר־תהלים ישן, שהרבה שנים השתמש בו, יושב על גבי ערמה של הבלים מתחיל לקרא בנגון עצוב, בנעימה נוקבת עד תהום הנפש… ויש אשר אחדים מן המלחים, ברוצם למשלחתם, עוברים על יד ר' מרדכי, עומדים פתאום, כאלו איזו יד נעלמה אחזה בהם, עומדים ושומעים… והאחד מספר לחברו: “מה יפה נגונו של ז’יד זה!”
ובקריאת תהלים עסק ר' מרדכי גם כשעברה אניתו בין שני חופי הבוספור ואחד מן המחזות היותר יפים שבעולמו של הקב"ה נתגלה לפניו, והוא לא הרגיש בו… ורך נגונו נעשה כאלו יותר חזק וישתפך בכל הסביבה ועד מרום הבוספור הגיע…
– “יפה הוא הז’יד, אבל טפש ככל אחיו!….” – אומרת עוד הפעם הפריצה לחברתה, כשהן עומדות על המכסה ומתבוננות אל יפי ההרים הנהדרים ומבלי משים נופלים מבטן גם על היהודי היפה, הקורא בספרו, שם על המכסה התחתון.
ב
בקונסטנטינופול נתמלאה האניה נוסעים יהודים. כלם היו מבני דלת העם כמו שהעידו על זה פניהם, מטלטליהם ובגדיהם. ר' מרדכי נשתמט מן העדה הזאת: חוש ה’בעל הבית' שבו הרגיש בה מעין סכנה ל’כיסו' ועוד, שכלם היו ממדינות המזרח ודבריהם ונמוסיהם היו זרים לו ולרוחו. כל היום התהלך ר' מרדכי מרחוק ולא התערב בהם, אבל כשירד היום הוכרח לשוב למקומו ולמשכבו. שכניו החדשים היו זקן וזקנה ואשה צעירה אחת – ואולי בתולה, מי יודע? ר' מרדכי זרק בה מבט בדרך הלוכו ולא הוסיף. על ה’שלום עליכם' של הזקן ושל שאר היהודים שישבו בשכנותו של הזקן, ענה בקרירות. השמש החלה לשקע והנוסעים החדשים התאספו להתפלל תפלת מנחה בצבור, וגם ר' מרדכי נצטרף להם. וכשהגיעה שעת תפלת ערבית כבדוהו ב’ברכו‘. לבו של ר’ מרדכי נתרכך מעט, הקרירות העשויה עברה ובינו לבין שכניו התעורר איזה קשר פנימי. בעוד זמן־מה נודע לו, כי הם פליטי רומיניה, שנתגרשו עתה משם בחוזק־יד ורובם הגדול הלך לאמריקה ומעוטם שם פניו ל’פלשתינא'.
אחר תפלת ערבית ערכו הנשים סעודה, שכל המסובים השתתפו בה. רק ר' מרדכי סרב מאכול עמהם ביחד. לאחר הסעודה הכינו הנשים ‘קהוה’ וישתו מתוך כוסות זעירות, מה שהפליא מאד את ר' מרדכי: מימיו לא ראה כזאת. גם לו הגישה האשה הצעירה כוס קטנה של נוזל שחור… מתחלה מאן לקבלה וגם לא ידע שתיה זו למה? אבל עוד הפעם נתקל מבטו מבלי משים בפני האשה והרגיש בעצמו שהוא נבוך, ומתוך איזו דחיפה פנימית הושיט את היד לקבל את הכוס… זאת הפעם האחרונה בחייו, אשר בא במשא ומתן מעין זה עם אשה זרה… ואשה זו היתה שונה מכל אשר ראה בחייו. הוא לא הסתכל, אמנם, בה אבל הרגיש בכך.
האניה יצאה אל לב ים. רוב הנוסעים כבר ישנו. פתאום התחולל סער. רוח חזק אחז באניה וישליכנה ויטלטלנה הנה והנה. זרמי מים קרים נזרקו אל המכסה. המלחים רצו במבוכה אנה ואנה. לרגעים נשמעו שריקות תכופות מעל עלית הקפיטן. חפצים שונים שעל האניה נזרקו ברעש אל ירכותיה. הנוסעים הקיצו. מתחלה נדהמו ולא ידעו את אשר עמם. נשמעו אנחות וקריאות של פחד. רבים קפצו, קמו ושוב נפלו. עוד מעט וכל האניה נתמלאה צעקות, קללות וגם בכיות… ר' מרדכי נבהל בראשונה והקיץ בצעקה של פחד. נדמה לו שהוא הולך לרדת תהומה ורעיון מבהיל חלף ומחץ את מוחו: ‘בלי ודוי’… אבל חיש אבדה לו היכולת לחשוב, ראשו נתמלא משא כבד וכל קרבו נהפך בו… קשים היו יסוריו.
והסער לעומת שבא פתאום עבר פתאום. הים החל להרגע. בהלת הנוסעים עברה, יסוריהם הוקלו. בראשונה התעוררה ממקומה האשה הצעירה והתחילה להרגיע את זקניה ולהשיב את רוחם. וגם בר' מרדכי פגע מבטה ואיזה צחוק קל עבר על שפתותיה: של רחמים או של התול?… ‘מסכן!’ – נמלט מתוך פיה והמלה הגיעה עד אזנו של ר' מרדכי ויתעורר מחצי התעלפותו, ויבט מסביב.
– רוצה כבודו בחתיכת לימון?…
הוא לא ענה כלום, אבל הרגיש פתאום, כי אמנם היה רוצה באיזה דבר חמוץ…
והיא לא חכתה לתשובתו. בעוד רגע חתכה לימון לנתחים ותתן לזקנים וגם לו הושיטה את ידה.
רטט קל עבר בכל גופו של ר' מרדכי, רטט אשר לא ידעו מימיו… איזה נגיעה חמה הרגיש בידו ומן אותו המקום שביד עבר החום דרך כל איבריו… ויסוריו שקטו פתאום, ראשו הוקל ועיניו אורו… כשפקח את עיניו ראה לפניו פנים עגולים ומאירים ושתי עינים שחורות ונוצצות, המביטות אליו מתוך חמלה ומתוך צחוק קל…
את חתיכת הלימון לקח מידה, אבל אל פניה לא הביט יותר.
והים שקט. מתחת להרים הירח ובעוד רגעים האיר את כל הסביבה ואת מכסה האניה אור כהה ומלא קסם. האניה התחילה עוד הפעם להחליק בשלוה והים השקט נוצץ לאור הירח, צוחק בינו לבין עצמו וכאלו שואל את בני האדם המוטלים בידו:
– ההיטב חרה לכם?
כל הנוסעים יושבים על משכבותם, כלם מרגישים נחת רוח מיוחדה, כלם מספרים מתוך חדוה על פחדם הפתאומי ועל סערת רוחם ‘בשעת הבהלה הראשונה’. האחד מפסיק את דברי חברו, האחד נכנס לתוך ספורו של חברו, האשה הצעירה עומדת בתָוֶך, מביטה אל כלם מתוך צחוק קל וכלם פונים אליה ומספרים לה. וגם ר' מרדכי מרגיש בעצמו כאלו נצל מסכנה גדולה, ולבו קל כמו שלא היה אף פעם בכל ימי חייו. ויש אשר עיניו נפגשות בפני האשה והוא מספר גם לה – והיא מאירה לו את פניה ביותר.
ואחרי שעה קלה שוב שוכבים כל הנוסעים סרוחים על משכבותיהם הוזים, נמים. נשימותיהם הכבדות נשמעות על פני כל המכסה. ומנוחה ושקט מסביב. ורק הגלים, הנתקלים בחוטמה של האניה ונחצים לשנים, משמיעים משק קל. ולפעמים תשמע שריקתו השקטה של הקפיטן ולעומתה תענה שריקת המלח אשר על זוית ה’חוטם'.
פתאום בתוך הדממה ייקץ ר' מרדכי, ייקץ מתוך חרדה עמוקה. טפות זעה קרה על מצחו. הוא מביט מסביב במבט תועה ושפתותיו לוחשות ‘קריאת שמע’ של ליל… מה לו? הרי כבר קרא ‘שמע’ לפני השֵׁנה?
ועוד הפעם שוכב ר' מרדכי על משכבו, ומתכסה ומתעטף יפה יפה ונשאר שוכב דומם רגעים אחדים… ושוב מתעורר, ושוב מתהפך על צדו ומתכסה…
ובבקר השכם, קודם שעלה השמש בעוד שלילה ויום משמשים ביחד, קם ר' מרדכי ממשכבו, רחץ את פניו ואת ידיו, ברך ברכת הבקר וישב על ערמת החבלים שלו, פתח את הספר – ושוב משתפך נגונו המתוק והעמוק… אלא שהפעם נשמעת מתוכו חרדת־נפש חדשה. וכל הים ורוכסי ההרים המתגלים משני עבריו מקשיבים לאותו הנגון וכאלו שואלים: מה החרדה?
ג
את כל היופי, שצבר אלוהים באוצרותיו, שפך באותו יום על מפרץ הים השקט והנעלם, אשר בראש המפרץ הדרדנלי ששם השליכה עוגן אניתו של ר' מרדכי בבקר אחרי ליל הסער. ההרים כסו משני העברים על מבואו ועל מוצאו ונדמה לאגם מים סגור ומסוגר. האניה כאלו נתפשה כאן שבי ולא תמלט עוד מזה. מבין ההרים התגנבה השמש ותעל למעלה, ומשם שפכה את אורה על פני המפרץ מתוך בת צחוק קלה ונעימה וכאלו התגרתה בו: הרי מצאתיך!… וההרים מכוסים ירק ועצים עבותים, ומבין העצים צפרים מזמרות, שופכות הן את לבן בתפלת הבקר ועל צלע אחד ההרים צבור של בתים רכובים זה על גבי זה. ובמורד ההר לרגלי הים חומה… ומן החומה פורשות אניות־שיט קטנות, רצות הן אל האניה ומתוכן נשמעים קולי קולות. בעוד רגע הן צרות מסביב לאניה ואנשים מלובשים מכניסים רחבים ומצנפות אדומות עולים אל המכסה ברעש ובהמולה והמכסה נהפך לשוק של פירות, מזונות ושל כלים מכלים שונים…
כל ‘העולם’ של האניה הרי הוא כבריאה חדשה. מעין הרגשת יום־טוב בַּכּל ומסביב. גם פניהם הקמוטים והקודרים של יהודי רומניה כמו האירו. עוזבים הם היהודים את משכבותיהם ואת ילקוטיהם ועומדים מסביב למעקה המכסה ומביטים אל המים, אל ההרים ואל השמים ומדברים ברמזים עם המלחים שבאניות־השיט. האשה הצעירה לבשה שמלת קיץ קלה ולבנה ועל ראשה שמה מטפחת קלה ותרץ ותרפרף ממקום למקום ותבא בדברים עם כל האנשים וקולה המצלצל נשמע פעם כאן ופעם שם… גם את ר' מרדכי – שהיה באותו בוקר סר וזעף – בקשה למשוך אל תוך החברה ולהכניסהו בדברים.
אבל ר' מרדכי עמד בזעפו. בבוקר לאחר התפלה אמר אל נפשו: “לא אוסיף לראות את פניה ולא אבוא עמה בדברים.” ובכל זאת כבר הביט אליה פעמַים. והיא היתה יפה מאד: פנים לבנים, מראה השלג מראם ואודם רך מרחף עליהם; עינים שחורות ומבריקות חבויות בצל עפעפים שחורים וגבות חלקות כקטיפה. ובת־צחוק צפה ועולה מבין השפתים ומשתפכת על כל הפנים…
והרוח הרעה אשר תקפה את ר' מרדכי מאז הבקר הלכה וגברה בו. מימיו לא הרגיש עצמו בכך. מעודו לא ידע מה זה להמשך אחרי ‘דבר רע’ למרות רצונו ורצון שכלו. כשהיה איזה דבר נחשב בעיניו לרע היה נדחק מעליו מבלי להלחם כלל עם יצרו. ובכלל לא ידע מאז היה לאיש את יסורי ‘היצר הרע’… בנערותו היו דברים כאלה… אבל אלה היו מעשי ילדות ואינם ‘באים בחשבון’ כלל? והנה עתה כשהגיע כמעט לגבול הזקנה, כשהוא עולה ל’ארץ־ישראל' נעשה פתאום לנער… היצר־הרע מתגרה בו, מהתל בו, מושכהו לדבר רע, לדבר־עבירה והוא, ‘בן־הרב’, קצר־אונים לנצחו ולגרשו פעם אחת מתוך לבו… ר' מרדכי אינו מוצא לו מקום היום. הוא אמר לשבת על ערמת החבלים ולעיין בספרו, כבימים הראשונים לנסיעתו, אבל הרהורי לבו בעתוהו ויגרשוהו ממקומו: הוא אינו רואה אלא ‘אותה’ בלבד ואינו שומע אלא את קולה… וילך אל קצה האניה, ויבקש לו פנה נסתרת, אשר יסתר בה ולא מצא… וידוד ממקום למקום ומחשבותיו ‘הזרות’ עמו.
ומה נפלא הדבר: הוא מתחיל לחשוב על אשתו, מה שלא קרה לו אף פעם בחייו. וכל חייה, מאז הכיר אותה, עוברים לנגד עיניו. הוא זוכר אותה כשעודנה נערה והוא ראה אותה בפעם הראשונה, ביום של ה’תנאים‘. והיא אז נערה זקופה, שחרחרת ומלאה חן, בריאה ומלאה חיים, אבל פניה קשים קצת. הוא זוכר אותה לאחר החתונה, כשהיתה מפנקת אותו כל כך, כשהיתה מבקשת להראות לו פנים צוחקות ולהמתיק עליו את עולמו. הוא התיחס אז אל כל זה בשויון־נפש גמור, כאל דבר רגיל ה’מגיע’ לו, שקבלה עליה על פי התנאים שהותנו מראש. והוא אותה אחרי כן, איך הלכה ונשתנתה לאט, לאט… אחרי כל לידה נעשו פניה חורים יותר, רזים. ועוד יותר היתה משתנה לרוע אחרי כל מיתה של ילד. והילדים הרבו למות, מששה נשארו רק שנים, צורתה כאלו נטשטשה משנה לשנה, והיא כלה נתמזמזה, נעשתה כלה חולין כל רגש של יום־טוב; איזה קומץ של יסורים וגדולים… והוא בכל הזמנים הללו – שמחתו לא היתה גדולה וצערו לא היה עמוק; כל הנעשה בביתו וכל חיי משפחתו היו לו כעין טפל לכל מה שנעשה בחנותו, במסחרו ובכל חייו שמחוץ לבית. והוא רואה את אשתו בשנים האחרונות: אחרי שחלתה הרבה פעמים, אחרי שהתאבלה הרבה פעמים נעשתה בלה, כמעט זקנה. וככל אשר נהרס גופה כן ולקתה גם נשמתה. ה’טענות' נעשו יותר ויותר שגורות על פיה ואחרי כן גם קללות ונאצות… ויש אשר היתה ממררת את חייו…
איזה רצון מתעורר בלבו של ר' מרדכי לזכור את אשתו בגנותה ולמרות רצונו יזכור אותה בשבחה: רואה הוא אותה והיא נדכאה ונענה, עיניה מביטות אליו מתוך יסורים קשים ומתוך בקשת רחמים וחמלה. יש אשר נדמה לו כי עיניה הכואבות, הדואבות אומרות לו: ראה מה שהגיע לי מתוך חיינו המשותפים…
ולבו של ר' מרדכי מתכוץ. עצב חרישי משתפך אל נשמתו ומוצץ אותה. ומה שמפליא את ר' מרדכי עוד יותר הוא זה, שזכרונות ימי חייו, חיי עצמו, מתנשאים מתוך איזה תהום שבנפשו ועולים למעלה… והזכרונות כה דלים, כה מעטים ומחוסרים ענין. ימי נערותו מרחפים לפניו כאיזה חלום רחוק, חלום שיש בו איזה דבר אלא איננו לתפשו. כל חייו, שלאחרי החתונה, אין בהם כלום. צופה הוא עתה בכל מאורעות חייו בבית ובחוץ, כאלו קרו לו כל אלו רק אתמול; זוכר הוא את לידת בניו וגדולם, מחלותיהם ומיתתם; את שתי ה’חופות' של בנו ובתו, שזכה להן; את כל מה שעבר עליו במסחרו, את המקרים של רוחים מרובים ושל הפסדות. הכל הוא זוכר כל־כך בפרוטרוט, וכל כך בבהירות; וכל המאורעות האלה, שבשעתם היה ערכם מרובה כל כך, נעשו עתה בעיניו למחוסרי כל ערך וחשיבות. ויש שמתוך לבו התעוררה איזו התמרמרות עזה כנגד כל אותה הקטנוּת שמלאה את כל חייו, ושבשבילה חי ושלא השאירה כלום בנפשו…
וכל החיים של ר' מרדכי עומדים עתה לנגד עיניו כאיזה דבר שאין חפץ בו ריקי־תוכן ונעדרי־טעם… ויש אשר מתוך מחשבותיו הקשות הוא מתעודד פתאום וזוכר כי כך לא נאה ליהודי שכמותו, ל’בן הרב' כך אסור!… אבל אותו הטעם, שבזמן מן הזמנים, היה כחו חזק ומכריע, נחלש עתה ואינו יכול לעכב. והוא שוב הולך ומשתקע במחשבותיו.
באותו יום לא הלך לאכול את ארוחת הצהרים. כשקנו הנשים דגים בשותפות נשתתף גם הוא עמהן. ובעין יפה, אבל כשנתבשלו הדגים ו’היא' באה אליו לקרא לו מאן ללכת ויסב את פניו מעליה…
היא עמדה רגע כנכלמת, כמתרעמת ותשב אל מקומה. והוא הרגישה פתאום מוסר־כליות קשה. ויש אשר חפץ לקרא לה וללכת אחריה, אלא שלא העיז, וישאר עומד על מקומו עם מחשבתו הקשה ועם צערו העמוק… והשמש הצוהלת, והים הצוחק וההרים הרוקדים מתוך רעננות עוד מוסיפים על צערו, ואינו יודע מדוע? …
ד
ביום החמישי לשבוע, ביום של ‘קריאה’ נראתה בבוקר השכם העיר אזמיר מעל מכסה האניה. וכשנצנצו קרני השמש הראשונות, נפלו על תמונתו של ר' מרדכי, כשהוא עומד עטוף בטליתו הגדולה על ראשו ועל פניו ומתפלל מתוך המית לב עמוקה, ובתוך קולו הרועד, המשמיע בדחילו ורחימו את ה’ברכות' מרטטות דמעות…
רגיל היה ר' מרדכי לצום ביום החמישי, בימים של פורעניות, בימים שעמד בנסיון קשה. חביב היה לו יום החמישי יותר מן השני, כי ביום הזה מתה עליו אמו, מתה מתוך צום… את אמו איננו זוכר, כי במותה היה עדין נער קטן; תמונתה מרחפת לפניו מתוך חלום. השכנות היו מספרות בה ומתוך ספוריהן ידע, כי אמללה היתה ומתוך ‘חטא’ מתה. בת חמש־עשרה נכנסה לחופה היא היתה מפורסמת בעיר בשמה ובשם הכנוי, אשר לה ‘רחל’ה הזמירה’, כי קולה היה כקול הזמיר ומן הבקר ועד הערב צלצל בבית אביה, הגביר שבעירה. רחל’ה היתה חביבה על כל חברותיה, ‘נשמה של מלאך’ לה. וכלן – כל חברותיה – התגאו בה ובשערותיה השחורות שהגיעו עד לברכיה. בספוריהן של השכנות נשמע עד עתה רגש של חבה, כשהן מספרות ברחל’ה. “ביום החופה – ככה מספרות הנשים – כשגזזו את שערותיה, בכתה רחל’ה ובכינה עמה כל הנערות. גם הרבה מן הגברים מחו דמעות מעל ריסי עיניהם”… אחרי החתונה גזר עליה בעלה ‘הרב’, שלא תוסיף להשמיע את קולה. ורחל’ה שמרה את הגזרה מתוך פחד וחלחלה. “פעם אחת – מוסיפות לספר הנשים – הדבר היה שש שנים לאחר החתונה – עמדה לברך על הנרות… ופתאום החלה לבכות, ותבך הרבה, ומתוך בכיתה נשתקעה במחשבותיה ומתוך מחשבותיה החלה מבלי להרגיש בזה, לשיר… מתחילה בקול נמוך, וכה עצוב, כה קורע את הלב… ולאחרונה התרומם קולה יותר ויותר עד שנשתפך בכל מלוא חללו של הבית… פתאום נפתחה הדלת וה’רב' בא ועמו עוד אורח… הם שבו מבית־הכנסת… רחל’ה הקיצה לקול דפיקת הדלת ותתעלף”…
“ויגזר הרב – גומרות הנשים – על אשתו לצום במשך חצי שנה בכל יום החמישי”… בחדש השני, אחרי הצום של חמישי, התעלפה הרבנית ולא שבה עוד לחיים… לבה התפוצץ…
ויצם גם היום ר' מרדכי. הוא הרגיש, כי ‘הצרה’ אשר באה עליו גדולה מכחו, מי יודע אם יוכל לעמוד בנסיון. הקשה הפעם אלהים לנסות אותו. וישתמש באמצעי זה – הצום הרגיל והחביב לו, שכמה פעמים בחייו השתמש בו וכאלו נעזר על ידו. קשים היו הענויים, אשר התענה בהם הפעם ר' מרדכי בצומו ובתפלתו. ומתוך הענויים הקשים נדמה לו, כי ‘אותו הדבר’ שהציק לו רפה וירוח לו.
ובכי מר וקשה בכה ר' מרדכי מתחת לטליתו, כשאין איש רואה אותו ושומע אותו. מתוך בכיתו זכר בכל פעם את אמו, זכותה תגין עליו… אף פעם לא זכר אותה ככה. רואה הוא אותה כמו חיה, כשהיא עומדת ומברכת על הנרות, כשהיא בוכה, כשהיא מתחילה לשיר מתוך בכי וכשהיא מתעלפת בהרגישה בבוא אביו ה’רב'.
– בודאי נוהג ר' מרדכי לצום בימי ה’קריאה' – אמרו השכנים, כשקראו לו אל סעודת הבקר והוא לא נענה להם.
הזקן, אביה של רבקה – כך שם האשה הצעירה־הביט אל ר' מרדכי מתוך מבט של קנאה: “אשרי מי שהגיע לידי כך!”
ורבקה הביטה תחלה מתוך תמהון ואחרי־כן גחכה קצת… למה גחכה?
כשהשליכה האניה עוגן והמלחים המתעסקים בעבודתם הכריחו את ר' מרדכי לעזוב את מקומו, הסיר את הטלית ואת התפלין, כרכן וישימן בילקוטו. פניו היו חורים ועיניו היו אדומות. ויבחר לו פנה רחוקה, וישב על השק אשר פרש לו; ידיו נשענו בברכיו ואת ראשו שם בין ידיו ומחשבה קשה ועמוקה העסיקה את מוחו. לו הביט אדם אל פניו ברגעים האלה, היה חושב, שמתאבל הנהו על מת. וכשהוא יושב ככה נדכּא ונענה ומלא צער ויגון נגעה בו פתאום יד איש ויתעורר. לפניו עמד אחד מבני לויתו, עומד ומדבר אליו איזה דברים בחצי־לחש כמתביש… ולא הבין ר' מרדכי את לחשו ויבקשהו לחזר על דבריו.
–… הם שלמו… רק עד אזמיר שלמו… כספם לא הספיק… ועתה מאיץ בהם הקפיטן לרדת או לשלם תיכף עד יפו… – הוסיף לגמגם האיש. ורק כשקם ר' מרדכי ממקומו וירא את היד הפשוטה ומעט־מטבעות־הכסף אשר בה, וכשהביט מרחוק אל חבורת בני לויתו, שעמדו כנכלמים לפני עוזר־הקפיטן והוא צועק ומדבר קשות אל שכניו הזקנים ורבקה כבשה את פניה בקרקע, – הבין אז את הכל ויתעורר איזה דבר חזק בלבו ויוציא במהירות את הכיס מצלחתו, פתחו באצבעות רועדות ובעוד רגע נראתה על כף היד הפשוטה מטבעת זהב גדולה…
עיניו של המבקש נפתחו בתמהון ומפיו התפרצו כמו מעצמם דברים חמים, – יברכך אלהים, ר' מרדכי.
ור' מרדכי עומד חִוֵר וחרד, מביט ורואה איך שב המדבר בו אל החבורה, איך כלם פנו, פעם אחת, אליו, איך חדל הפקיד מלצעוֹק וילך לו ואיך הרימה רבקה את ראשה ותבט אליו ועיניה גדולות ורחבות ואגלי דמע מתנוצצים בהן… וירעד לבו של ר' מרדכי. ופתאום רָוַח לו מאד, כאלו זה עתה נולד. כאלו סרו מעליו כל הדאגות והטרדות ושמים חדשים וארץ חדשה נגלו לפניו, ולב חדש ברא אלהים בתוכו… וישכח את ענותו וישכח גם את החטא שחטא שבמחשבה, ויתעורר בו רצון ללכת, לדבר, לספר ולעשות דבר מה. ויאמר ללכת אל החבורה… אבל נמלך פתאום וישב אל פנתו, וישב על השק ואת ספר התהלים לקח בידו וישקיע את עצמו בקריאתו הרגילה והחביבה עליו… אלא הפעם צלצלה בנגונו איזו נעימה חדשה, מעין חדוה… אל האניה באו אנשים מתוך העיר וביניהם אחד מבני ארצם של הגולים, איש צעיר, מגוהץ בעל שפם שחור ומסולסל, וזקן מגולח ועינים לו שחורות, צוחקות ומהירות. ועד מהרה נשמע קולו הצוהל בדברו עם בני ארצו. וגם יתר הבאים נתאחדו אליהם והחבורה השקטה נעשתה הומיה ורוגשת. מתוך קול הדברים והצחוֹק נשמע לפעמים גם צחוקה החי והמצלצל של רבקה. אחרי הצהרים, כשהחל הרעב להציק לר' מרדכי וגם חום השמש נגע בו ולבו נעשה חלש, קם ממקומו להתהלך מעט לרוח היום. ויהי כי עבר על יד החבורה השמחה נפגשו עיניו ברבקה, כשהיא עומדת ומדברת עם האיש הצעיר וכשהוא מתקרב אליה ולוחש על אזניה ועל פניה עובר צחוק קל… וירגיש פתאום ר' מרדכי כאלו עקצו איזה דבר… נפשו, שהיתה רק זה מלאה – נתרוקנה פתאום והריקניות בלעה את תוכו, את נשמתו…
רצה ר' מרדכי שרבקה תביט אליו ברגע הזה ויקרא בכונה לזקן, מבלי שהיה צריך לכך. הוא רצה שתשמע את קולו ותפנה אליו, אבל היא כאלו שכחה אותו ואת קיומו ולא פנתה אליו וכאלו לא הרגישה בו כלל…
וכאב עמוק מהול בכעס נשתפך אל קרבו ויפן הצדה, וילך אל עבר האניה השני ויעמד ויבט אל מראה העיר, אשר נגלתה לעיניו. היטב חרה לו. הוא בקש ברגע הזה לשכוח את רבקה, לגרש את פרצופה מתוך לבו ולא יכול…
בעוד שעה קלה הלך להתפלל תפלת מנחה ועוד הפעם בכה קולו.
ה
רחוב החוף שבאזמיר היה מואר באור פנסי־הגז ובאור המתפרץ חוצה מתוך חלונות ופתחים של חנויות ובתי מלון ומרזח. עגלות־הטרַם עוברות במהירות זו אחרי זו, מלאות אנשים, והעגלות מוארות ומקושטות. ונדמה לך שהן עורקי הרחוב, שבתוכם עובר הדם מן המרכז ומשתפך לכל אברי הגוף. מרכּבות קלות וגדולות רתומות לסוסים דוהרים חוצות גם הן את הרחוב ומעלות רעש על ידי קשקוש אופניהם על גבי מרצפת הרחוב. אנשים למאות ולאלפים זורמים ממקום למקום כשהם מדברים, רועשים, צוחקים… גם מתוך החלונות והדלתות הפתוחים ומותך העגלות והמרכבות פורצים אל הרחוב קולות של דברים, של צחוק, של שירה ונגינה… מי הנמל השקטים רוחצים את מרצפת הרחוב והאניה הגדולה, השקועה עד חציה במים, קשורה בחבלים אל יתדות הברזל התקועות בתוך אבני המרצפת. הד החיים שבתוך הרחוב משתפך אל האניה ומגרה את עצביהם של הנוסעים הבטלים. גם בתוך המים השקטים שמסביב לאניה רוגשים החיים. סירות קלות שטות, עוברות ומתגנבות כצללים מבין לאניות הענקיות ומתוכן נשמעים קול דברים של לחש, קול של צחוק עצור, מעורב לפעמים בצלצול נשיקה חמה….
והירח הנשקף מעל העיר בוש לגשת אל החיים הרוגשים ומרחוק הוא מפיץ אור כהה. ומעל ההרים אשר מסביב נופלים צללי העצים העבותים. והצללים גדולים וענקיים ומצפינים בתוכם איזה קסם, איזה סוד…
וכל העולם שמסביב מלא ריח מיוחד. ריח של געגועים כבירים, ריח של רגשות מיניים, של תאוה רעבתנית, שאינה יודעת שובע… והנוסע הבודד, היושב על מכסה האניה, בתוך החיים ורחוק מהם כאחד, מרגיש איזו מועקה בלבו, איזה סער המתחולל פנימה; רוצה הסער לפרוץ חוצה ואינו יכול. אבל לא בודד היה ברגעים האלה ר' מרדכי.
את התענית כבר גמר וישבע מן התבשיל, אשר הכינה בשבילו רבקה. רק היא ואבותיה הזקנים נשארו על האניה ללון. כל יתר בני לויתם ירדו אל העיר בעוד יום להשאר שמה עד למחרתים. ר' מרדכי פרש לו מרבד קטן על המכסה העליון, ישב ויבט אל העיר, מבלי שיכול למשוך את עינו מחיי הרחוב אשר נגלו לעיניו. רבקה גם היא ישבה על ידו. היא הביאה לו חמים לשתות. ר' מרדכי היה שכור קצת מריח הסביבה, אשר פרץ אליו מכל צד, פרץ וכאלו בקש להכניעו, לכבשו.
אל רבקה לא הביט. הוא גם לא בקשה לשבת אצלו, מעצמה ישבה. אבל הוא הרגיש בה, הרגיש בקרבתה, הרגיש בריח שערותיה וריח בשרה…
ונדמה לו שהיא מביטה אליו ומבטה חודר אל תוך פנימיות נפשו. ובתוכה, בתוך נפשו, קמה מהומה, מבוכה. והמבוכה שבנפש עוברת אל המוח ונעשה מבולבל. ומה שלא הרגיש אף פעם בחייו, הרגיש עתה: רגש חזק, רגש כל־יכול תקף אותו את כולו, מלא את כל תוכו; את מחשבתו, את לבו ואת ראשו וימשכנו בחזקה כמו בכח ברזל למקום אחד…
ופתאום והנה תמונת אביו ה’רב' עומדת לפניו. פנים נזעמים, מצח מלא קמטים, עינים מפיצות עברה וזעם. ככה היה רואה אותו בילדותו ובנערותו כשנכשל ב’חטא': יצא מבית־הכנסת בשעת התפלה החוצה, הסתכל דרך החלון אל הרחוב בשעת הלמוד או מה שרע מזה: נמצא בצחקו עם ‘החברה הלבנה’ מאחורי חצרו של ‘הרב’… הרב איננו מגיד לו כלום ברגעים האלה, אלא מביט אליו ומבטו קשה ממבט השר של גיהנום… ומפני אותו המבט הקשה הזה היה דמו נקרש בעורקיו… ככה הביט בו הרב גם אז, כשנועז למאן בכלה, שהציע לפניו. וככה היה מביט בו אביו גם לאחרי מותו, בכל פעם שנדמה לו, כי עשה שלא כהוגן, כי ביש את זכרו…
וקשים שבעתים היו פני הרב ברגע הזה. בתוך הסביבה של הרחוב האיזמירי בלילה, בין האורות הקוראים לחיים, לאהבה; בין הזוגות המתהלכים על החוף המסתכלים אל פני המים ואל האניה, נדחקים זה לזה ומתלחשים ומצטחקים והפנים של איש־הזעם מביטים אליו, מקרישים את הדם בלבו ומגלידים את נפשו ושומע הנהו את לחשם הקשה:
– אל תביש את שמי!
וכל הרחוב האיזמירי כאלו מסתלק ממנו ורבקה כאלו הולכת ונמסה… עוד מעט יתרומם, יברח וימלט אל ‘ספר־התהלים’ שלו…
אבל התמונה הזועמת עוברת ואת מקומה לוקחת תמונת מלאך נקי וטהור כטפת טל־בקר, והיא עומדת לבושה בגדי שבת. מטפחת משי לבנה על ראשה, לפניה שלשה נרות דולקים והיא מברכת עליהם ומתוך הברכה נובעת שירה, שירה מלאה געגועים אל החיים… והשירה כאלו מכונת אליו ומעוררת בו את הרצון לחיות וליהנות מן החיים.
– יפה הרחוב, האין זאת, ר' מרדכי?
והקול הרך והנעים בא לר' מרדכי כמו ממרחקים והוא מתעורר מעולם הדמיונות שלו ונופל לתוך המציאות הסובבת אותו, והוא מרגיש את קרבתה של רבקה, הוא מרגיש את נשימתה החמה, הוא מרגיש את מבט עיניה החם.
– כן, יפה…
וקולו נמוך ורועד. ברגע הזה כאלו חשכו עיניו ואינו רואה כלום. הכל נעלם ממנו ורק היא וקרבתה ממלאות את כל חללו של עולמו. איזה רצון עז וכביר מתגרה בו, דוחף אותו אליה, ויש אשר ידיו נפשטות מעצמן וחוזרות שוב אחורנית. לבו דופק בחזקה, נשימתו כבדה וכלו כאלו בוער באש של קדחת.
ועוד הפעם מנצנצים לנגד עיניו הפנים הנזעמים, אלא שהפעם הם רחוקים ממנו ורואה הוא אותם כמראה הצל מרחוק…
עוד הפעם הוא שומע את השירה, שירה של כלות־הנפש, שירת אהבה שלא נתמלאה ותאוה רצוצה, והשירה מגרשת את הצל מעל פניו ועקבותיו לא נודעו…
– ר' מרדכי! מדוע אין האדם נהנה מן החיים בעודנו חי והחיים כה טובים, כה נעימים?
– אסור…
– אסור?… ואם אסור – למה הם החיים?
– החיים בעולם הזה אינם אלא פרוזדור לחיי העולם הבא…
– ושם, בעולם הבא יש בני אדם והמון־לב, יש דם חי הזורם ושוטף בעורקים?…
– דם… לב… לאו… רק נשמות הצדיקים פורחות לפני הקב"ה באוירא דקדושה ונהנות מזיו השכינה…
– ולא יותר? לאו?
– לא…
– לא כדאי!
ר' מרדכי מרגיש את החום השופע ובא מתוכה אליו… כעין עלטה כבדה מעטפת אותו והוא מרגיש כאלו הוא נופל אל איזה תהום… נדמה לו שידה נוגעת בו והיא מושכת אותו, מושכת והוא נמשך אחריה, נמשך כלו… פתאום קפץ ממקומו ויברח אל המכסה התחתון…
ונדמה לו שהוא שומע מאחריו צחוק קל…
חבלו של משיח
מאתמשה סמילנסקי
(מסורת־אגדה)
א
לרגלי העצמון, מלך־ההרים אשר למנשה, הנושא את ראשו על פני כל ארץ־הגליל, לפתח קברו של ר' שמעון בן יוחאי, ישב השמש ר' יוסי, חוטר מגזע הבעש"ט, ושמר על נר־התמיד שעל הקבר הקדוש, שלא יכבה ולא יחזור, חלילה, העולם לתוהו ובוהו.
עני מדוכא ומרוד היה ר' יוסי כל ארבעים שנות חייו. את שמשותו קבל בירושה מאת אביו ז“ל. הוא וזוגתו ובתו היחידה וחתנו, דייג, שותף לאחד הדייגים הנכרים שבטבריה, אינם נזונים ממוצאי־שבת ועד ערב־שבת אלא בקב־חרובין. פניו מקומטים וכמושים כפני זקן. אבל לא מדאגת־פרנסה ולא מרדיפה אחר עושר נזדקן, אלא… אין מגלים דבר זה אלא לצנועים, ורק מפה לאוזן: בין מחשבי־קצין היה חלקו. מיום שעמד על דעתו נמשכה נפשו אחרי חשבונות־ה,קץ' והגה בהם להלכה. ומאז חזר מן הישיבה שבצפת אל בית אביו, במירון, וקבל עליו, לאחר פטירתו של אבא, את השמשות ליד הקבר הקדוש, שקע כלו בחשבונות ה,קץ' למעשה. שום אדם לא עמד על סודו זה. את לבו לא גלה לשום ילוד־אשה. רק לזוגתו הצנועה יגלה לפעמים אפס קצם של חשבונותיו. היא שומעת את דבריו ומנענעת לו בראשה להסכמה. מסכמת ונאנחת בשברון־לב. אבל לא ל,קץ' היא נאנחת. היא אינה פוסקת אף רגע מלצרף צירופי־חשבונות, פרוטה לפרוטה כדי לכבד את השבת. שכרו של בעלה – מַג’ידי לשבוע, וחלקו ב”חלוקה" מקופסת ר' מאיר בעל הנס – מַג’ידִי לחדש. החתן הדייג אינו מביא הביתה אלא דגים ליום השבת. דאגת הפרנסה ובפרט דאגת־השבת – עליה.
לא לעונג היו חשבונות־ה,קץ' ר' יוסי. ימים ושנים ישב עליהם, ואף עשה לילות כימים, וצרף צרופים. וזִוֵּג זווגים, ושחה בים־הגימטריאות. והרבה,קצים' מצא.,קצים' שנתבדאו רחמנא־לצלן. ועל ה,קץ' האחד עוד לא עמד. השטן מקטרג. יש אשר ימצא את הדרך הנכונה וזיו־הקודש יאיר את הנתיב מראשיתו ועד אחריתו. יש אשר ירגיש בכל ישותו, כי הדבר קרוב, קרוב מאד, וכמעט בידו ימששנו. עוד יום של דעה צלולה ושל מחשבה מיושבת, עוד יומַים וה,קץ' בידו… והנה ידיעה מחרידה: פרעות פרעו בישראל; גזרה של שמד נגזרה; עלילה העלילו, שיש בה מחלול־כבודם של ישראל ותורתו. ור' יוסי קורע קריעה, שם אפר על ראשו ושק על בשרו, ומתענה לפתח־הקבר, ומתאבל כעל מת. כל אסון של כלל־ישראל – אסונו. וכל עלבון – עלבונו. כי מה יש לו בעולמו, אם לא כבוד ישראל ותורתו? – ואז, מרוב צער ועגמת־נפש, דעתו מתבלבלת והוא שוכח את צירופי חשבונותיו ואת מסקנותיו, שנתבררו לו כשמש. כל החוטים המקשרים והמאגדים מופסקים. האור מסתלק, וחושך כבד מכביד על מוחו. וכשהוא נח מעבו ומרגזו הוא מתחיל שוב כבתחילה. מתחיל ועמל ויגע ומוצא. ועוד פעם אסון ותקלה. וחוזר חלילה… השטן מקטרג.
ברם עשרים ושתים השנים, ששמש את הקבר הקדוש, לא עברו לבטלה. מלאות היו עבודה. רק בימי שבת ויום־טוב אין לבו ונפשו אל חשבונותיו. כלו נתון לנשמה היתרה – לכבדה, ענגה ולהנות מזיוה. וגם בימי־הצום הרגילים ובמשך ארבעים יום של צום, שהוא מטיל על עצמו חובה שנה־שנה, אינו עוסק בעבודתו: אז מתאבל הוא על גלות־השכינה. מלבד הימים האלה כל ימיו ולילותיו מוקדשים לעבודת־הקודש. בוקר, בוקר, לאחר הטבילה והתפלה, ימסור את שמירת נר התמיד לנכדתו הבתולה, השומרת על הנר כעל אישון־עינה, והוא ילך לנדוד בסביבה. ועד לתפלת־המנחה לא ישוב הביתה. את ארוחתו פת־הקִבֵּר, ישים בתרמילו, את ידיו ירחץ במי־המעינות, ואת ברכת־המזון ישיר בין הסלעים, שהֵדם יענה תמיד לעומתו. ובכל הסביבה אין סלע, אשר לא יְדָעֹו, אין עשב אשר לא חֲקָרו; ואין מערה, אשר לא בא עד סופה. ואף את הדֶרוישים ואת החַג’ים הוא יודע. אותם ואת שיחם ואת הגיגם. שפתיו מדברות ערבית צחה, ומכולם – מן הסלע והעשב, מן המערה וההר ומן הדרוישים ועם־הארץ משך קוים דקים מן הדקים, ומהם ארג את חשבונות־הקץ. ומי יודע? – לולא שעת־מנחה שבאה ומפסיקתו ממחשבתו ומהגיגו ומפסקת ביחד עם זה גם את חוט־הקסם המקשר אותו עם הסביבה ועם עקבות הקדושים הרחוקים, שהיו עוברים כאן לפני אלפים בשנים. מי יודע? – אפשר שהיה בא ביום מן הימים עד ה,קץ‘… אבל חובתו מפסיקתו והוא חוזר אל המערה ואל הקבר ואל ביתו לרגלי ההר. חוט־הקסם פוסק ורק למחר יתחיל לטוותו מחדש. ובלילות ישב יחידי במערה. נר של חלב בידו האחת וה,זוהר’ בידו השניה. וגם ניר מקומט ועפרון קטנטן, שנתישן מרוב שמוש, לנגדו. והוא קורא ומחשב ורושם. ואין סוף למספרים. וגדולים חקרי־לב… והנה שעת חצות הגיעה. ושוב מפסיקתו החובה. ר' יוסי משתקע ב“תקון־חצות” ובכה יבכה בקול מר על גלות־השכינה ועל חרפת עם־ישראל. ושוכח הוא את כל עולמו. ישכח גם את חשבונותיו, ואחרי,תקון־חצות' יישן שנת־חובה, שֵנה חטופה, ועד מהרה יתעורר לעבודת הבורא, וכשיאור הבוקר ימצאהו במערה חוֵר כמת. ולבו ריק, ומוחו ריק, וכולו רצוץ ושבור כחרס הנשבר ונפשו מחשבת להתעלף. ולולא זוגתו הצנועה שמביאה לו בשעה זו כוס־חמין היה מתעלף באמת…
אבל, כאמור, לא לחנם עמל ויגע ר' יוסי עשרים ושתים משנות־חייו. הרבה דברים נתבררו לו. אפילו אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב וכל הקדושים אשר בארץ לא יזיזוהו מדעתו זיז כל שהוא. שלשה מספרים של שנת־הגאולה מצא. את האלפים, את המאות ואת היחידות. כל אלה בדוקים ומנוסים. ורק את העשרות לא מצא. ודא עקא. מה הן? – הנה הסוד!… והוא מרגיש בכל כחות נפשו, שהשעה קרובה, שאין שום אפשרות, כי תתעכב עוד הרבה… מה הם ימי־שנותינו? – שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה. והאות צריך לבוא בימיו. הנחה זו ברורה לו כשמש.
והיה מעשה וכמעט שעמד גם ע המספר הרביעי: על העשרות. אור גדול נגלה לו וכמעט שתפָסו בידו. ושוב מעשי־שטן… בשל הנערה נגלה לו האור ובשלה נגנז. ומעשה שהיה כך היה:
ב
באחד מערבי־השבתות עוד מתחילת הבוקר, טבל ר' יוסי שלש טבילות; התפלל, תקן את מנורת־התמיד וימלאנה שמן־זית זך; צוה על נכדתו שתשמור על הנר בשבע עינים; נטל את מקלו ואת תרמילו והלך בשדה לנדוד בין הסלעים. לפני מספר־ימים עמד על פרח־בר אחד שלקח את כל לבו. ריחו המשונה, מראהו המלא קסם וכל תבניתו הפלאית הגידו לו, שסוד הוצק בו בפרח זה. ברור לו, שלא ככל פרחי־השדה הפרח הלז. אליו שם ר' יוסי פעמיו. אך בטרם יגיע לסלע, אשר מתחתיתו צמח הפרח הנפלא, הרים את ראשו ויבט – ולא נותרה בו נשמה: ליד הפרח הנפלא כורעת נקבה על ברכיה. והיא ממששת באצבעותיה בפרח ובוחנתו בעיניה. עוד מעט וקריאות,השם' היתה מתפרצת מפיו מתוך בהלה. לא היה ספק בעיניו שהשטן בדמות אשה עומד לפניו וכונתו ברורה: לבלבל את דעתו של ר' יוסי, כדי שלא יעמוד על טיבו של הפרח. אבל טרם יוציא ר' יוסי הגה מפיו – והנקבה נצבה על עמדה ושמה בו שתי עינים. והעינים שחורות ותמימות כעיני ילדה ומלאות עצבות עד לאין־סוף. וזיק אש של קדושה מתנוצץ בתוך הבבות.
– שלום עליך, סבא! וכי אין אתה ר' יוסי השמש, השומר על הקבר הקדוש של ר' שמעון בן יוחאי? – והקול – קול רחש של תפלה זכה, טהור כטל־הבקר ומלא חמימות ונפשיות כתקון־חצות.
– עליך שלום, בתי. כן, אנכי הוא השמש. מה חפצך ומה בקשתך? הגידי!
ורק לאחר שפלט הפה את המלים הללו התבונן ר' יוסי בזו העומדת לפניו – ונפשו מתה בקרבו. מברכיה ולמטה יחפות רגליה. זרועותיה חשופות, ושערות ראשה מגולות ועשויות תלתלים, ונופלות על ערפה.
שוב גדל בלבו החשד ופניו הלבינו.
– מי את?! – שאל בקול קשה, זועם ורועד כאחד.
– פועלת אנכי. מן המושבה הקרובה אשר מאחורי ההר.
– ומה שמך?
– רוחמה.
– ומה מעשיך בזה?
– את האלהים אנכי מבקשת, את אלהי־הגאולה, אשר יקנא את קנאת־עמו והשיב לעולביו כגמולם.
ר' יוסי עמד נבוך ומשתומם למראה עיניו ולמשמע אזניו. אינו לקחה שמץ דבר מן ה,מושבות' אשר נבנו בארץ ואשר בניה עובדי אדמה הם והבנות תעבודנה שם כגברים בשדה. אבל ראה לא ראָה אותן ולבו לא הלך אחריהן, כי שמן הרע הרחיק את נפשו מהן: הרי מגמתן למרוד במלכותא דארעא ובמלכותא דשמיא – אל תפתח פה לשטן… והנה אחת מאלו עומדת עכשיו לפניו. אבל מה העצב הקדוש אשר בעיניה? ומה נר־התמיד אשר בבבותיהן? ומה החן השפוך על פניה השזופים משמש? ובשם אלהים היא מדברת וקנאת עמו אֲכָלתָה… מדרש־פליאה.
– למה יביט בי, סבא, ככה? כי שחורה אני? – השמש שזפתני. כי לבי שחור משחור־שני? – צרות עמי השחירוהו. סבא, מדוע כל הערים על תלן בנויות וירושלם שועלים ילכו בה?…
– בתי, עמא קדישא עוד לא נתמלאה סאת־עָנשו. עוד לא בא ה,קץ'.
–,סאת־ענשו'? – דמו הפקר, כבודו הפקר. תורתו הפקר. אין לו אתמול ואין לו מחר. אין טעם לחייו ומותו מות־קלון. במה תמָלא סאתו עוד?…
לבו של השמש נעשה רך כדונג ודמעות חמות שמו מחנק לגרונו. ופתאום הרים את ראשו ואמר בקול־עוז.
– אל תשתוחחי, בתי ואל נא תהמי! ה,קץ' אינו רחוק. אראנו – והוא קרוב, אשורנו – והוא עתה. בזמן קרוב. בדוק ומנוסה. ברור כשמש.
והזקן התחלחל מדברי עצמו. נרתע לאחוריו, וירעד כעלה נדף. זו הפעם הראשונה, שנמלט סודו מפיו, בפני מי? – בפני נערה יחפה ומגולה זו. הוי חרפה ובושה!
עתה נשתנו הדברים: הנערה עמדה כמוקסמת והקשיבה רב־קשב לדברי הזקן.
– האמנם אמת נכון הדבר, שמספרים עליך, סבא: כי מחשב קצין אתה?
ופתאום שחה הנערה לארץ וצחוק פרץ מפיה. ורסיסי־הצחוק התפזרו בכל הסביבה, נפלו בין הסלעים ובעמק בין הסבכים, והדם חזר ויפול על ראש השמש החִוֵר ועל ראש הנערה, אשר פסקה מצחוק ותעמוד אף היא חִוֶרת כשיד…
– לא, סבא, לא זה הדרך! אתה, התם והישר, מחשב קצין במערה זו. והם, החוטאים, טמאו את הארץ. את האלהים ואת הגאולה מכרו בעד בצע. ואין איש שם על לב. ואין איש, אשר ינקום את נקמת עלבונו של מקום. מחוץ תאכל השנאה ומפנים תשכל העבדות. לא, סבא, לא בתפלות תבנה הארץ. בזיעה ובדם תפדה. רואה אתה פרח־בר זה? – אם יפול גרעינו במקום שספג זיעה ודם יצמח ויגדל כמה עשרות שנים.
השמש נזדעזע כלו. כאלו הצליף דבר־מה על פניו. התעורר מתרדמתו, תרדמת הקסם והָאִבּוּן, שהפילו עליו דברי־החוצפה של הנערה, נזדקף וצעק:
– בתי! כמה?… כמה?… אוי, הגידי־נא לי, כמה?…
אבל הנערה לא שמעה את דבריו ולא פנתה אליו. מבטה תעה במרחקים, כאילו בקש עזרה מן הסלעים ומן העמקים. ומפיה נתמלטו מעמם דברים קשים ומרים:
– לא על זיעתו ולא על דמנו צמח פרח־בר זה. העם נמכר לעגל־הזהב… ועוד דבריה בפיה – נעלמה בין הסלעים. והשמש נפל על פניו ארצה ויתפלל ויתחנן:
– אלי, אל רחום!… גלה לי רק את הדבר האחד הזה: כמה שנים יחיה פרח־בר זה?
ותפלתו נפלה ותמת בין הסלעים. אין קול ואין קשב. נפשו התעטפה עליו…
לפני שקיעת־החמה חזר ר' יוסי אל המערה. והחלטה גמורה בלבו: במוצאי־שבת ישנס את מתניו וירד אל המושבה, מאחורי ההר, ובקש את הנערה ומצאָה, וחקר מפיה על הפרח.
אבל בצהרים שמע את חתנו מספר עם אשתו, שהדייגים הוציאו מן הכנרת במכמרות גוית־נערה.
– הנערה? עבריה? מה מראה? – צעק השמש בחרדה.
אבל באותו רגע עצמו הבהילהו קול הפחדים של נכדתו:
– סבא, סבא! נר התמיד עומד לכבוד… הנה, הנה!…
השמש כמעט פרחה נשמתו. הוא רץ אל המערה, אל נר־התמיד. שעמד לכבות חס־ושלום…
ג
במוצאי שבת־קודש אחר ההבדלה, יָרד ר' יוסי לטבריה ומשם למושבה הקטנה אשר מאחורי ההר, ויקח דברים עם הדייגים, שהוציאו את גופת הנערה מן הכנרת, עם חבריה במושבה וגם עם רב־העיר. ביום הראשון שב עם חשכה למירון שבור ורצוץ משֶהיה.
הדברים אשר שמע הולידו הרהורים קשים בלבו.
חבריה, ש,קרעו' כלם ומנו,שבעה' על חברתם, אמרו לו, שעוד לפני שני חדשים נפרדה מהם ותלך אל ההרים, ועד יום הששי, עד שהוציאוה ממי הכנרת. לא ידעו את מעשיה…
הדייגים ספרו, כי ביום הששי, כשעתים לפני הצהרים, ראו מרחוק נערה יורדת מן ההרים, ראשה נטוי למעלה ורגליה הולכות וצועדות לקראת הכנרת. הגיעה עד מימיה והוסיפה ללכת הלאה, הלאה… המים הגיעו עד צוארה, עברו ראשה –ואיננה… חיש, מהר רצו לעזרתה, פרשו מכמורת במקום ההוא – והוציאוה בלי כל רוח־חיים…
ורב־העיר ספר לו בחרדה ובלחישה מפה אוזן, כי בערב שבת נתעכבה שקיעת־החמה עד שחזרו הקברנים מבית־העולם… והקברנים מסרו לו לרב באלה ובשבועה, כי רגבי הקרקע שהושלכו אל הקבר, עמדו כקשת מסביב לקרשים ולא דחקו עליהם… ובעמל רב הכניסו את כל הקרקע בגל.
יָמִים קשים באו לו לר' יוסי, אשר כמוהם לא היו לו אלא לעתים רחוקות מאד.
השמש ידע פתאום דבר, אשר לא ידע מאז היותו לאיש. נערה זו, שטבעה במי־כנרת, נעשתה יקרה לו מבת, מאשת־חיק ומכל אשר לו… והלא במשך כל חייו לא מְשָכו שום דבר ולא נתקשר לשום עצם. היה מסור כולו לעבודה המוטלת עליו, כולו לקדושה… וזו – כחלק מן הקדושה עצמה היתה.
הוא התאבל עליה אבל כבד.
“וכי אבדה את עצמה לדעת?… למה?… ומה הם אותות־הכבוד, שהראו לה משמים?… וכי יש תקנה לנשמתה?… או גורלה כגורל כל הנשמות הערטילאיות – גלגולים קשים ונצחיים ללא מנוחה?…”
ובצר לו פנה לעזרתו של הקדוש. לא פעם ולא שתים עמדה לו בנסיונותיו הקשים סיעתו של הבעש"ט.
ויפקד את נר־התמיד בידי הנכדה. ויצו עליו גם לזוגתו. והוא לבש שק ואפר שם על ראשו. ויַרחק נדוד להתבודד בין ההרים. ויתאבל ויענה את נפשו בצום שלשה ימים ושלשה לילות. לחם לא אכל, מים לא שתה ותנומה לא נתן לעפעפיו. ויַפל תחינתו לפני הבעש"ט הקדוש להאיר את נפשו ולעמוד לה בדין לפני כסא־הכבוד לבקש רחמים וחנינה ותקון לנשמתה, שלא תעָנש בעונש הקשה, הצפוי לה… וגם לא חדל מלבקש על גלוי הסוד של הפרח, פרח־הבר הפלאי…
וכל אותם שלשת הימים עמדה סערה בין ההרים. רוחות־צפון פרצו ממחבואן, ויהמו וירעשו, ויעקרו עשבים וסבכים, ויסיעו אבנים ממקומן, וינועו יסודות־ההרים… זועפים וקודרים היו פני־העצמון. סלעיו החדים נתבלטו, נתחדדו, וראשו נשתרבב למעלה וכאילו הזהיר אזהרה אחרנה לעולם כולו… על מה הוא מזהירו?… מפני יודפת, הנשקפת מבין הרי־זבולון, חפו מאשר היו על הימים. אין זאת, כי אם קרעה הסערה את הקרום שנקרם עליה מרוב ימים, ויציגה ערומה לעין כל… והמערות הגדולות פתחו את לוען יותר ויותר, כאילו הסערה הרחיבתן… וקול־בכי, קול־נהי עולה כאוב מבין המית־הסער ועוטף את ההרים, ועוטף את העמקים, ומתגלגל לכל נקיק ולכל גיא, וממלא את חללו של העולם כולו… הֲקולות המעונים והמומתים על קדוש־השם התגנבו ויצאו עם הסערה מתוך המערות, שנסתתמו בהן?… ואור השמש חשך. והאבל הכבד, הרובץ על ראשה של גוש־חלב, כאילו נעשה כבד שבעתים ומראֶהָ שחור משחור, והיא העקובה מדם־חלליה… ורק הראש של התבור, הצופה בין לסלעי־המגור, עגול וירוק הוא כבכל הימים, וזוהר לו, ותקוה ובטחון, ורוחה של הגבורה מרחפת עליו, ומנחמת, ומעודדת ומבשרת גאולה…
ובלילה הרביעי נפלה תרדמה עזה על ר' יוסי. ובחלומו, בחזון־לילה, והנהו עומד בטרקלין מלא אור וקדושה, ולפניו, על כסא של זהב, יושב הבעש"ט הקדוש בכבודו ובעצמו ואומר לו:
– בני, מה החרדה, אשר חרדת אלי?
– רבי ומורי, שא־נא א פני עבדך. נפשי בשאלתי ונשמה יהודית בבקשתי: נפש־אדם כי תחטא ותאבד עצמה לדעת, יש לה רחמים בדין?
– אין.
– רק זאת הפעם שא־נא את פני עבדך: הרק הטומאה מעברת את האדם על דעתו או יש אשר יגרום לכך גם יתרון של קדושה, שאין ילוד־אשה יכול לעמוד בו?
– רק הטומאה, בני.
אנחה כבדה התפרצה מלבו של השמש הזקן והחרידה את ההיכל.
– מה לך בני, כי נאנחת?
– קדושי, על חרפת עמך ישראל אני מתאבל. הורד כבודו עד שאול תחתיה וחרפתו מעברת את בניו ובנותיו על דעתן…
– בני, האם לא לזו, אשר משוּהָ ממי הכנרת בערב שבת, ירמזון מליך?
זיק של תקוה האיר את חשכת־לבו של הזקן. ויתעורר ויאמר:
כן, קדושי. נפשי בשאלתי ותקון־נשמתה של זו בבקשתי… ידעתיה, והיא זכה ותמה…
הקדוש נאנח. יסודות־העולם רעדו.
– בני, מאחורי הפרגוד הוגד לי. גזרה היא…
– ומה דינה של נשמה ערטילאית זו?
דממת־מות עמדה בהיכל. השַמש כרע ברך והשח את ראשו תחת נטל אבלו הקשה.
והקדוש שרוי בצער.
קול דממה דקה נשמע:
– “בני, הגיעה השעה לגלות לך את ראשית ה,קץ'”…
השמש חרד כלו כחרד העלה הנדף. וירם את עיניו בתפלה אל הקדוש.
– בני גלה את הפרוכת מעל חלון־ההיכל וראֵה את הנעשה מאחורי הפרגוד…
בברכים כושלות הגיע השמש עד חלון־ההיכל והרים את קצה־הפרוכת: ליד עמוד של שיש עמד מרותק בכבלי־ברזל המשיח… ויד נעלמה, יד עלמה, מנתקת את כבלי־הברזל מעל ידיו ורגליו…
צעקה גדולה פרצה מפי ר' יוסי ויפול מלוא קומתו ארצה. העלמה, אשר עמדה לנתק את כבלי־המשיח, היתה זו שראה אותה על־יד פרח־הבר…
וייקץ והנה חלום. ותפעם רוחו. ויתפלל:
רבונו של עולם! היה רצון מלפניך לגלות לפני טפח – למה כסית טפחים? אימתי יהיה האות הזה? ־
אבל השמים היו קשים ואלמים.
שבור ורצוך, נדכא ונענה, חזר השמש לביתו. וישמור את הדבר בלבו.
ד
עברו שנים.
השמש ר' יוסי נזדקן מאד. בתו נתאלמנה. בעלה – סירתו נטרפה במי־כנרת ויטבע. הנכדה, השומרת על נר־התמיד, נשאה לאיש. והרי היא הרה כיום. ראשית־הריונה. העוני שבבית גדל. הפיות – תביעותיהם מרובות וההכנסה במקומה עומדת. בעלה של הנכדה דייג אף הוא. ואינו משתכר יותר מחותנו עליו השלום. אבל לא דאגת־הפרנסה ולא צער גידול־בנים הזקינו את ר' יוסי. הערפל, שכסה את חשבונותיו ביום ההוא, כשפגע בנערה, לא נתברר עד היום הזה. וימים קשים באו לו. ימי ספקות והרהורים. ויש אשר לבא לפומא לא גלי. יש שקיר־הברזל מתחיל להתמוטט והוא מתחיל להטיל ספק… ויש שדעת עומדת להטרף עליו. דם־ישראל הולך ונשפך כמים. כבודו היה למשל ושנינה. ודי בזיון וקצף. ועקבות־משיחא עדיין אינם נראים… יש אשר יתגבר כארי וינחם מן האבל הקשה, המעיק על לבו:
“אם לא עכשיו… לא ירחק עוד… אם אני לא אזכה – בני יזכו”…
ותוך כדי מחשבת־נחמה זו יקפוץ כאילו עֲקָצו עַקְרָב. והוא חוזר על חשבונותיו:
“האמנם לא בימיו?”…
יתוש מנקר במוחו, מטיל קרח בדמו ומעכב את דפיקות־לבו.
ועוד דאגה מסותרת אחת בלבו, דאגה, אשר לא יגלנה מפורש אפילו לעצמו. והיא כרקב בעצמותיו. האלהים מנע ממנו בן־זכר… זאת ועוד אחרת: קבלה בידיו מאביו ובידי אביו – מזקנו, כי בט' כסלו, ביום שנשתחרר הצדיק יסוד־עולם ר' שניאור זלמן מבית־הסוהר, עתיד להוָלד זה שיקדים לביאת־המשיח… ר' יוסי לא הלך בגדולות מימיו. אבל… מעשה־שטן: בכל פעם כשהיתה אשתו הרה. ואחר־כך – בתו, היתה מחשבתו עושה מעצמה, בלי רשות־בעלה, את חשבון־ההריון… ומרכז החשבון – י"ט כסלו. וכשר' יוסי תופס את עצמו במחשבתו זו יבָהל וירתע לאחוריו, וירוק במי־שהוא, ויגער בי־שהוא, וישם פעמיו בכבדות אל הקבר… אין ר' יוסי בן־מזל. ההריון הראשון של אשתו נגמר בנפל. השני הביא לו את בתו. ומני אז עמדה אשתו מלדת. לבן־זכר לא זכה. ההריון הראשון של בתו הביא לו את נכדתו. ונסגר גם רחמה, והנה עכשיו הרתה נכדתו… וכשלחשה לו זוגתו על הסימנים הראשונים של הריון־הנכדה נדר שלא יחשוב על זה כלל וכלל ולא יהרהר בזה בשום ענין ואופן. וכשהוא ופס את עצמו בהרהור קל ממין זה, היה מכה על לבו ורץ בכל מאמצי־כחו אל הקבר, כאילו בקש לאחוז בקרנותיו ולהנצל מרדיפותיו של מי שהוא…
אבל בפנה נסתרה של מעמקי־לבו, מתחת לגל של אפר, היה חי זיק של תקוה…
ה
י“ט בכסליו חל ביום השבת. ליל י”ט היה, איפוא, ליל התקדש השבת. נוהג היה ר' יוסי כל ימיו להוסיף בלילה זה נר משלו על קברו של הצדיק. ולאחר תפלת מעריב היה שותה,לחיים' וטועם מטעם הדג המלוח, שהיתה אשתו הצנועה מכינה לו בכונה באותו ערב. כי מימי־נעוריו אהב מאכל־תאוה זה. הפעם יצא ר' יוסי ידי חובתו בסעודת ליל־שבת, שאשתו היתה מכינה כל ימי־חייה,כיד המלך‘: לחם־סולת, בשר ודגים. ומן הבוקר של היום הששי היה ר’ יוסי במצב רוח של ב,גילופין‘. נגון עצוב ולוקח לב, מנגוני בְרַאצלַאב אשר אהב, נסתנן מבין שניו. גם בלכתו אל המקוָה וגם בהניחו את התפילין, גם בתקנו את נר־התמיד וגם בהכינו שִבְבֵי־עצים לאשתו, לכבוד־שבת, וגם בהתבוננו מתוך הנאה למלאכתה של אשתו, כיצד תקנה ומלחה את הדג הגדול, שהביא בעל־הנכדה מבעוד־יום מטבריה. דג להפליא. לא ראה ר’ יוסי כמותו מיום שעמד על דעתו. גדול ושמן וחי ומפרכס מתחת לסכין, כאילו עמד על נפשו. מי יודע, אם לא היה בו גלגול של נשמה ערטילאית…
בצהרים, כשעמד ונטל את ידיו קודם הסעודה, עברה עליו נכדתו וכרֵסה בין שניה, עסוקה בסדור הבית ליום־השבת, וגחכה לו גיחוך של חבה, כי אהוב אהֵבַתו מאד. ועל פניו של ר' יוסי עבר צל, של רצון או של צער? ־ קשה היה להבחין ברגע זה. וזוגתו, כשנזדמנה גם היא באותו רגע לחדר, השחה את ראשה עד לאזניו ותלחש לחש־חרש.
– עוד חדש ימים ללידה… ישמרנה אלהים מכל מרעין בישין…
– אֶ… אָ… מֶ… מָ! – גמגם הזקן בפיו, כאילו מבקש להגיד דבר־מה ולא יכול להוציא שיחת־חולין מפיו קודם שברך את ברכת,המוציא' ובצע וטעם מן הלחם.
מה שבקש הזקן להגיד, ואם בכלל בקש להגיד דבר־מה, נעלם מן המסובים. ורק אחת ברור היה לכולם, כי רוחו הטובה, שהיתה עליו מן הבוקר, נסתלקה לפתע־פתאום. ענן של דאגה רחף על מצחו וכסה את פניו.
'מה היה לו?… ובמה המריתי את רוחו?… ' – חשבה הזקנה בלבה ונשכה את בשר־שפתיה בשניה מתוך חרטה – ולא ידעה בעצמה על מה היא מתחרטת. ופת־החלה וחתיכת הצנון העשוי בשמן לכבוד ערב־שבת עמדו לה הפעם כעצם בגרון.
עוד השמש עסוק במלאכת־הקודש, ליד המערה ונר־התמיד, והשֶמש נטתה לערוב. קרניה הזהיבו את מי הכנרת, הנשקפת מבין להרים, מתוך האופק השקט שלה. השמים היו זכים כבדולח. ורק בקצה הצפון, מעל לחרמון, נראתה עב קטנה ככף־איש והשוער, החג' השחור, שהיה בא לשמור על נר־התמיד מערב שבת ועד מוצאיה עוד מימי שמשותו של אבא ז“ל, השקיף בעינו השמאלית – עינו הימנית נסתמאה מילדותו – כלפי הכנרת השלֵוה שלות־מות וכלפי הענן הקטן שעל ראש הסבא והניע בראשו לסימן של חשד. ר' יוסי לא השגיח בשוער, בכנרת ובעב הקטנה, בראשו ורובו היה שקוע בהכנות לקבלת שבת המלכה. הוא חזר וטבל במקוה שבמערה, לבש את ה,חלט' הלבן מלמטה ואת ה,קפוטה' של קטיפה, שבאה לו בירושה מאביו ז”ל, מלמעלה, ובמתניו חגר את האבנט של משי. הפוזמקאות היו לבנות כשלג, המסולים מגוהצים מבעוד יום בידי הנכדה, ועל ראשו חבוש ה,שטריימל' בעל שלש הקצוות. פניו נהרו ב,נהורא קדישה‘. את נר־התמיד שלפני הקבר תקן כהלכה. יצק בו שמן, שיספיק עד למוצאי־שבת ועד בכלל, ומסר את ההשגחה לידי החג’, השומר את משמרתו זו באמת ובאמונה ולא יצאה מעולם תקלה מתחת ידו.
ועוד ר' יוסי עושה כה וכה ועל סף־הבית נראתה הזקנה. פניה מלאים דאגה, מבוכה וצער ובידה רמזה לו, כי יגש אליה. ושפתותיה נעות, נעות, וקולה לא ישָמע. ר' יוסי לא השגיח בה – עד שהאיר השוער את תשומת־לבו. אז הביט אל אשתו ולא הבין, מה הרמז, שהיא רומזת לו, ומה הלחש האלם אשר על שפתותיה. וירָגן עליה בלבו על שהיא מטרידתו בשעה זו, ויגש ויאמר:
– מה החרדה, אשר חרדת עלי?…
– יוסי… יוסי… הטה אזן, יוסי… שמע… הנכדה… יוסי… הנכדה…
– מה לה?… מה לה לנכדה, הגידי?…
– ה־ס־ס… יוסי, היא כרעה ללדת… צירים וחבלים אחזוה… אוי לי… רוץ התפלל אל הקדוש…
ועל פניו של ר' יוסי הבהיק פתאום זיו של אור. הוא החזיק בזוגתו והעביר על פניה מבט של אושר.
– זקנתי, מה לך כי נבהלתְּ – נשא כפינו ונודה לרבונו של עולם על החסד הגדול…
– זקן, דעתך מתבלבלת עליך… היא מקשה ללדת… סכנה… אל אפתח פה לשטן… עוד חודש ימים…
– שתקי, פתיה… אַל תטיחי דברים כלפי עלה… מהו חודש ימים, מהי שנה ומהו דור? ־ כמר מדלי וכשחק מאזנים כלפי רצונו של הכל־יכול… זקנה, זקנתי… פתיה, קטיָתי… אור לי"ט כסליו… הנה זה בא היום המקווה… זקנה!… תני נרות!… אנכי גוזר עליך בגזרת בעל… הוציאי את כל הנרות!… שפכי את כל השמן, זקנה!… נדליק נרות, נדליק שמן… נעשה הדלקה גדולה, זקנה!… פצחי פיך ברנה… רקדי עמדי… הנה יום־הגאולה בא, בא!… הטי אזן, שמעי!… הנה קול שופרו של משיח… הנהו בוקע ועולה מבין להרים… יום נקם בא, יום־שלומים, יום־הישועה… זקנה. בקע אור־השחר… אור גדול יאיר לנו…
– וכי נטרפה דעתכם עליכם או יצאתם לתרבות רעה?… קול־השופר נשמע מצפת, שעת הדלקת־הנרות הגיעה… ואתם, הזקנים, מתעלסים באהבים…
קולו של השוער, החג' הזקן, העיר את ר' יוסי מחלום חזיונו ויחרד כולו. וגם הזקנה חרדה ותבט אליו מבט של חנינה ותפלה, כאילו היא מבקשת רחמים על נפשה, על נפשו, על נפשה של הכורעת ללדת ועל נפש העולם כולו…
– זקנה, ברכת־הנרות… כבוד־שבת קודם לכל… קנה, נרות!
הזקנה נחפזה ללכת ור' יוסי הדליק על הקבר נר מיוחד לכבוד־שבת ושב אל ביתו שמוע את ברכת הנרות של שבת. אבל רק הודלקו הנרות, רק מתה הברכה על שפתי הזקנה – והנה… הזקן נשאר עומד כמסומר על מקומו…
קול צוחה משונה עבר מסוף העולם ועד סופו. צחוק פרוע, צפצוף־רעל מלא חוצפה והעזה. הצלָפַת שוט אדיר באויר. קלס, לעג. רגְשַת־נצחון… ולעומת הקול ענו מכל עבר ופנה, מכל סלע ומערה, מאחורי כל אבן וסבך קולות מקולות משונים, אשר לא שמעתם אוזן־אנוש מאז היתה הארץ הדום מלרקיע. קול־צעקה פראית. קול־מחאה. קול־רוגז. מקטרג, משטין. קול רווי־גם, רווי־תאוה… ופני־השמים נתכסו עננים שחורים וכבדים, שהיו כמחיצה של ברזל בין הארץ ובין השמים. וסער התפרץ מצפון לחרמון בכח של אלפי רבבות מרכבות של אש. ויהום, וישאג, ויגמא ארץ ושמים. ויהפוך, ויטאטא וישמוד, ויחריב את כל אשר מצא על דרכו. עקר עצים, הפך בתים. העתיק הרים ממקומם. וסער גדול עמד בכנרת. נחשול על נחשול עלו ויבלעו את כל אשר על פני המים. והמים התפרצו מגבולם ויאמרו להשחית תבל ומלאוה… ריח של קטב, כליון ומות נדף מכל. סופו של עולם הגיע. כאלו גועו, מתו כל הברואים בפעם אחת. אין מי שיעמוד בפרץ. אין מי שיציל מן הכליון. הדרך לשמים נחסמה. ננעלו שערי־הרחמים. והתהום פערה פיה לבלי חוק…
רק שלשה דעתם לא נטרפה עליהם ונשארו עומדים על משמרתם.
השוער סמוי־העין סכך בגופו ובעַבַיָתו על נר־התמיד, שלא תגע בו הסערה לרעה.
הזקנה הדליקה את חמשת הנרות הגדולים שלה, נר לנשמתו של כל אחד מבני־הבית, ועוד נר קטן, ששי, לנשמה זו, העומדת לבוא לעולם. והנה נגעה הרוח בארבע פנות־הבית להפילהו על הזקנה, על הכורעת ללדת ועל הנרות… אבל הזקנה את מקומה לא הניחה. את סינורה של משי, הסינור של שבת, ירושת אמה עליה־השלום פרשה וסככה בו על הנרות. והסער לא יכול להם…
ור' יוסי – כנפות קפוטתו, פאותיו וזקנו נתבדרו ונתפשלו על־ידי הרוח. עיניו השחורות הבריקו כשני לפידי־אש. ופיו ל פסק מלזמר זמירות ותשבחות ליושב־מרום… על מקומו לא עמד. פעם ירוץ אל הקבר ויזרז את החג' הזקן ויאמץ את לבו. פעם ירוץ אל הבית ויביט אל זוגתו ויחזק את רוחה. ופעם יטה אוזן קשבת לשמוע את קול האנחה החרישית והדקה, החודרת מבין פתח־הבית ומפלסת לה נתיב בתוך הסערה. והוא מעודד את הכורעת ללדת ומתפלל לשלומה…
– זקן, זקן! ־ נוגע לאזניו של ר' יוסי קול־הלחש של החג' והוא רואה את ידו הרומזת לו וקוראת לו.
ויגש אליו.
– זקן! אין תקנה ואין תרופה כי אם לשכך את המתה…
– המתה של מי?…
השוער השח את ראשו קרוב, קרוב לאזניו של ר' יוסי וילחש לחש־חרש…
– של הכנרת…
– למה?… מה?!
– היא כועסת. על הדגים, שאתם נוטלים ממנה בכל ערבי־שבתות לכבד את פני המלכה. היא מקנאה.
– הבל יפצה פיך!…
– אל תכעס. אה – שמש וחכם. אנכי – שוער ומנוסה. מפי זקנים שמעתי. בששת ימי בראשית היתה היא, הכנרת, פלג־גופו של אַללא. וביום השביעי ירשה המטרוניתא שלכם את מקומה. ומני אז היא נושאת את צערה ואת קנאתה בחובה ובחשאי. בקש השטן נחמה, והיא, הפתיה, בעטה בו. רק פעם ביובל, פעם ביובל היא מתפרצת ומטיחה דברי־תוכחה כלפי מעלה… המעט שהכלימוה עוד מוסיפים לקחת מכבודה, מדגתה, לכבד את פני צרתה!… ואז… כאשר תפרוץ חמתה, אין לה תקנה אלא בבשרה של אחת מבנות־ישראל המכינות את הדגים… בזה ישוכך כעסה…
– עבודה זרה!… – צעק ר' יוסי וירוק בפיו אל מול החג'.
– לא עבודה זרה, זקן, אלא עבודתכם. השבת שלכם. והכנרת לכם היתה ואליכם תשוב. ולא תגָאל אלא בדמכם. הזכור תזכור את זו שמָשו הדיגים מ הכנרת במכמורת?… היא בקשה לתת לה את עצמה, כי תגָּאֵל, ולא זכתה. אחרת תזכה…
– שתוק!…
– לא אשתוק. אין לך תקנה, זקן, אלא להבטיח לה את בשרה של זו, העומדת להוָלד מנכדתך… ואם לא – אבדנו. הנר אשר על הקבר יכבה עוד מעט. הנרות אשר למול הזקנה יהפֵכו. הסינור כבר נקרע לגזרים. וכל העולם יהפך לתהו ובהו. הכחות שלמטה גברו על הכחות שלמעלה. הבטיחנה לה, זקן, ונצלנו כלנו בגללה…
– אשמדאי זקן, שים מחסום לפיך!… ידעתיך! הכרתיך! רק בעור של שוער התכסית כל ימיך. בא יומך, הנה הוא בא!… זה העומד להולד אור לי"ט כסליו בשורת־הגאולה בפיו. הנה אקרא בשמו של זה, שהנולד מבשר את בואו, ויסתתו כל טענותיך, ונהפכת לגל של אפר, וכל כחותיך, אשר אספת להפוך את הקערה על פיה, יהיו כאין וכאפס. הנני וקראתי בשמו:
– משיח!…
ועוד טרם תמות הקריאה על שפתי ר' יוסי – ומבפנים הבית התפרץ קול צפצוף דק… הנרות אשר למול הזקנה עמדו הכן. הרוח והסער והקולות המשונים כאילו לא היו. השוער, החג' הזקן, נטלטל ונתהפך באויר ונעלם כמוץ מפני רוח. ומנוחת־שבת הוטלה בכל פנות־העולם.
ר' יוסי הרים א ידיו למעלה ופיו נתמלא שירי הודיה ותשבחה.
– יוסי, יוסי, שבת טובה וסימן טוב!… נכדתנו ילדה בת למזל טוב!…
ר' יוסי נפל מלוא קומתו ארצה ויתעלף.
ו
ובלילה כשתרדמה עזה נפלה על ר' יוסי, בא אליו הבעש"ט בכבודו ובעצמו ואמר בזו הלשון:
– יוסי בני, אל תצטער. נכדת־הזקונים, שנולדה לך עם התקדש השבת – בזמנה ראשית החזון, אשר הראיתיך…
ויחרד הזקן חרדה גדולה וישאל:
– קדושי, ומה השם, אשר אקרא לה?…
– שא עיניך והבטת לפנת־החדר.
– הנני…
ר' יוסי נשא את עיניו לפנת־החדר – ונפשו מתה בקרבו. לעומתו עמדה היא. הרגלים יחפות מן הברכים ולמטה. הזרועות חשופות. השערות מגולות, עשויות תלתלים ויורדות ונופלות על שכמה; ובתוך השערות סבוכים וכרוכים שרשי העשבים אשר בבטן־הכנרת… והעינים גדולות שחורות, ומלאות הן ניצוץ של קדושה, ומתפללות הן תפלה זכה ואלמת…
– היא?… על שמה? שאל ר' יוסי בחלחלה.
– כן, יוסי בני, על שמה. אין נכדתך אלא גלגול־נשמתה של זו…
– סבא… והלא היא… וכי נשמתה קבלה תקון?
– אל תחקור במופלא ממך. גדולים חקרי־לב. ואת אשר שמעת מפי תעשה. מאחורי הפרגוד הוגד לי.
בשבת, בהתאסף מנין של מתפללים מצפת ומטבריה, ליד הקבר של ר' שמעון בן יוחאי, בשעת קריאת־התורה, קרא ר' יוסי לנכדתו שנולדה שֵם בישראל,רוחמה'. ובמוצאי־שבת בטרם יכבה נר ההבדלה, יצאה נשמתו בטהרה. וישכב בקברות אבותיו.
ולתקופת השנה מתה גם הזקנה, אשת ר' יוסי. והבת האלמנה, הנכדה ובעלה והילדה הקטנה יָצאו ממירון ויתישבו במושבה אשר מעבר להר. ובעל־הנכדה היה לעובד אדמה. בזיעתו הרטיב את אדמתו ואכל את לחמה. כי ככה נמצא כתוב מפורש, שחור על גבי לבן, בצואתו של ר' יוסי, אשר צוה לביתו אחריו…
נשים
מאתמשה סמילנסקי
נשים
מאתמשה סמילנסקי
חנה
מאתמשה סמילנסקי
ציור
א
אנכי הייתי אז בעצם ימי עלומי, כל העולם כלו היה בשבילי מלא גיל וששון, הכל צחק בי הכל צחק מסביבי. זרם של חיים, של רצון ושל תנועה זרם תמיד, בלי הפסק מכל פנימיותי. לבי ונפשי היו מלאים על כל גדותיהם אהבה לכל היקום. הכל נראה לי כה טוב, כה ישר וכה יפה. את הכל אהבתי: את האנשים ואת הטבע, את העיר ואת הכפר, את השדה ואת היער. והכל נתנו לי ספוק נפשי ועונג עד לאין קץ, ויותר מכל, אשר יצר הבורא בעולמי, אהבתי את הנערה. ואהבתי זו היתה כה יפה, כה זכה, וכה נקיה מכל דופי, כעלה הראשון של העץ המלבלב. כבר ידעתי אז את האשה, כמו שיודעים אותה כל הבחורים, בגיל של עשרים שנה כמוני אז, אבל ידיעתי זו לא פגמה בי את האהבה הנאצלה והטהורה אל הנערה. אהבתיה כסמל היופי של החיים, כפאר היקום.
*
היה אחד מימי החורף הנהדרים, שארץ הצפון מצוינת בהם. כל השדות הרחבים, המתפשטים לכל עבר בלי סוף ובלי גבול, היו מכוסים מכסה עב של לובן מבריק, מזהיר ומשובץ רבבות אלפים של זיקים. השמים הטהורים והנמוכים השתפכו לתוך הלובן של הקרקע ויהיו לגוף אחד, והקרנים העקומות של השמש הקרובה הכו על הפנים ועל העינים וילטפום לטיפה קלה, חמה ונעימה. אבל חסרי אונים הן הקרנים לעמד בפני הקור החזק, הצובט בלי הרף את הפנים, את הידים, את החוטם, את ריסי העינים וכל מקום, שמצא לא מכוסה ולא נסתר תחת אדרת השער. אנכי אהבתי את צביטות האויר הקר הזה, את כל כחות עלומי הנסתרים היו מעוררים בי. שאפתי את האויר הקר מלוא ריאתי, ואיזה רצון פראי היה מתעורר בי לצהל, לצעק ולקרוא בקול, ולעתים קרובות לא הייתי יכול לשלט בי וקולות בודדים היו מתפרצים כאלו מעצמם מפי. ואוֹהב לשמע את הֵדם הרחוק של קריאותי ההולך וחוזר אלי.
נסעתי בעגלת־צב מהירה, הרתומה לזוג סוסים אבירים. במהירות הבזק החליקה העגלה על גבי השלג החלק בדרך המלך הרחבה. על ידי ישבה אחותי הצעירה, כסויה ועטופה אדרת שער, כמוני. היא היתה נערה בראשית הפריחה.
הדרך היתה רחוקה. בבקר השכם יצאנו לדרכנו ורק עם פנות היום נבא למטרת נסיעתנו. בצהרים עמדנו לנוח באחד הכפרים, בבית מרזח, אשר על אם הדרך. אחותי היתה קפואה מן הקור ובעמל רב הורדתיה מן העגלה להובילה הביתה לחממה. היא הלכה נשענת בזרועי ולרגעים כפפו רגליה לנפל, ואף הדבר הזה עורר בלבותינו הצעירים, צחוק, אשר התפרץ לרגעים מפינו כזרם מים חיים. ומתוך צחוק ושאון והמולה התפרצנו אל הבית, אל תחת תקרתו הנמוכה של חדר גדול ומרווח. לפנינו עמדה בעלת הבית, אשה באה בימים, מסורבלת מטפחת גדולה ועבה על כתפיה, למרות החום הגדול והמחניק שעמד בחדר. מטפחת משי דקה היתה דבוקה אל ראשה, אל מצחה ואל אזניה. היא עמדה לפנינו בדחילו ורחימו ותבט אלינו מתוך מבוכה ותרעומות. “על הפריצות שלנו היא מתרעמת…”
המחשבה הזאת היתה, כנראה, משותפת לי ולאחותי ביחד, כי מבטינו נפגשו פתאום. ושוב פרץ זרם של צחוק מפינו. פני האשה נעוו קצת.
– בעלת־בית־נו, תה יש?… נא, רחמינו־נא, תה?… חם, חם עד מהרה… נקפאנו…
– יהודים?! – קראה האשה בקול מיואש למחצה ובקול פכוח מפחד למחצה. היא חשבתנו, כנראה, ל’אדונים', מבני הארץ, ותוסף: – מה רעש?… תה… מהיכא תיתי, יהיה תה… למה לא?… חנה!… קראה האשה בקול בלפי החדר השני ותוך כדי דבורה ישבה על הספה הישנה בפנת החדר ותתעטף עוד יותר בתוך מטפחתה העבה… ושוב הבטנו איש אל אחותו ושוב מלא זרם של צחוק את כל חללו של החדר.
– הנני, אמא!… נשמע קול מן החדר השני וארתע לאחור: כמה עָרֵב היה קול זה… מוסיקה!… ואבט אל אחותי ואף היא הביטה מתמיהה אלי. באותו רגע נפתחה דלת שניה פנימית ועל המפתן עמדה נערה… ואלינו הביטו שתי עינים שחורות וגדולות מלאות ניצוץ עמום ומביעות סקרנות ומבוכה כאחד… מה יפה היתה נערה זו!… פרח שנקטף זה עתה ממיטב הערוגות שבגן: גבוהה, דקה, זקופה וכאלו מחוטבה ביד חוטב, ראש קטן ומורם, הנמשך משהו לאחור על ידי הצמה העבה והשחורה הנופלת מטה, מטה. הפנים זכים זכים, ואדמומית קלילה פרחה בלחיים הצחורות. צל של צחוק קל, קל רחף על שפתיה האדמומיות. פיה הקטנטן פתוח משהו עד בכדי לגלות אפס קציהן של שתי שורות שנים קטנטנות ולבנות כשיש. ולבושה היתה כבימי הקיץ: בסנר לבן, חולצה לבנה ודקה…
אנחנו, אנכי ואחותי, עמדנו ונבט בה מלוא עינינו.
– חנה, הנה החתן והכלה רוצים תה… מהרי עשי…
ושוב מלא צחוקנו את כל פנות הבית. בעלת־הבית נעלבה והבת נבוכה ותתאדם כלה כשושנה אדומה.
– מנין לבעלת־הבית שאנו חתן וכלה?
– כלום עִוֶּרת אני?… רואים… אתם סוברים, שנשים זקנות דעתן נטרפה עליהן?
– תכף, אמא!…
נשמע שוב הקול ההרמוני, והנערה נעלמה מעבר לדלת, לעומת שבאה.
– מה יפה בתך!…
לא התאפקה אחותי ותגלה את לבה. פני האם הביעו רצון והנאה מעורבים טענה ותרעומות.
– יפה… מה בצע אצלנו ביופי?… לא כמו אצל אחרים… אין מזל… שכולה בכפר… לא עיר כאן…
בת שבע־עשרה!
היא גמרה מתוך אנחה עמוקה.
*
– אמא!… תה… סוכר…
הנימות ההרמוניות הרעידו שוב את האויר, הדלת נפתחה לרוחה וחנה נכנסה החדרה ובידיה מחם נוצץ, הומה ורותח. בתנועה מהירה העמידה את המחם על השלחן. אנו ישבנו מסביב לשלחן לאכול ולשתות, כי רעבנו מאד, והיא נסוגה אחורנית לאחת מפנות הבית, עמדה ותשם בנו את מבטה ולא הסירתו עוד. אני לא הבטתי אליה, לא העזתי; ידעתי שמבטי יבלבלנה, אבל הרגשתי את מבטה העובר וזוחל מפני אל פני אחותי וחוזר חלילה… היא חקרה ובחנה אותנו. רק פעם התגנבתי ואבט אליה מבט סתר: היא היתה כלה אדומה. לחייה בערו ממש כגחלים לוחשות ועיניה השחורות נוצצו. מבטי חפש בהן דבר־מה חדש, דבר־מה תוסס. לא ידעתי חקרו: אם קנאה זאת, אם רצון להתחקות לנו ואם איזה רצון טמיר, סתום שלא נתן להגלות. שפתיה האדומות היו פתוחות משהו, כפרח זה ההולך ונפתח יחד עם זריחת החמה, וכאלו בקשו טל של נשיקה. צדקה האם: אין מזל, אוצר כזה בתוך הכפר השומם. לבי נקפני, היא הרגישה במבטי, התחלחלה.
ותורד את עיניה. גם אחותי התבוננה, כנראה אליה. היא לחשה על אזני:
– מה היית נותן לה בעד נשיקה אחת?…
– חצי חיי!… עניתי אף אנכי בלחש, וארגיש שהנני מתאדם כלי. חנה הרגישה בלחשנו, התעוררה ובתנועה מהירה עברה את כל החדר ותעלם בתוך החדר השני.
– רוצה אנכי לראותה מקרוב… לשמע מה בפיה… אמרה אחותי, קפצה ממקומה ותלך אחריה. ומה קנאתי באחותי ברגע הזה!… ולמה אמרה לי בדבר הנשיקה!… מה עלתה על דעתה!…
הרגשתי בי, כי קדחת קלה אחזתני ואהיה כשכור ולא מיין.
*
השעון הגדול, עתיק הימים, התלוי על הקיר בין תמונת גינירל זקן מהצד האחד וה’רבי' מהצד השני, צלצל ויזכירני, כי שעת הנסיעה הגיעה. עוד לפנינו חצי הדרך. יצאתי אל החצר לזרז את העגלון ולבדק את החפצים, יצאתי בלי אדרת שער והקור תקפני מכל עבר. רצתי לשוב הביתה והתפרצתי במהירות אל תוך המסדרון האפל, וברגע הזה פרחה לפני חנה, מתוך האפלה, מעבר השני, ובידה האחת החזיקה שני גזרי עצים להסקה, איזה דבר חזק התעורר בי, תקפני ויכני על לבי ועל ראשי.
– האם לא קר לה ככה, רק בחולצה?…
היא התחלחלה ותבט בי.
– לא…
לחשו שפתיה לחש חרש ועיניה הביטו אלי בתחנונים ובבקשת סליחה, כאלו חטאה לי על העיזה לענותני. היא היתה כה קרובה אלי. חום גופה הרענן נשם, נשף על פני; שד שובב צחק בי ויגרני ואושיט את ידי, אחזתיה בזרועותיה ונשקתיה על שפתיה… שפתי נצרבו… פניה חורו כשיד, הדפתני בידה החפשית ותמָלט ותעָלם לתוך הבית.
*
– כמה מגיע, בעלת־הבית?…
– כמה מגיע?… כלום יודעת אנכי?… אתם, אדונים, אתם יודעים יותר ממנו…
שלמתי לה בעין יפה. זיק של רצון מיוחד נצנץ בתוך עיניה. ולבי אנכי נקפני: “בעד הנשיקה לבתה שלמתי לה”…
– תזכו להכנס לחופה בשעה טובה!
– למה בעלת הבית חושבת שאנו חתן וכלה?…
– למה? – נעלבה שוב האשה ותוסף: – אמנם בנות־כפר אנו, אבל גם עינינו לא טחו מראות.
– לא, גברתי שגתה… לא כלתי זאת, כי אם אחותי… כלה אין לי עוד. תברכני בעלת־הבית שיתן לח ה' כלה נאה כבתה…
היא התחלחלה.
– בתי?… לא!… אתם אנשים עשירים והיא בת עניים… רבונו של עולם ישלח לה את בן זוגה… חנה!… קראה האשה לבתה מתוך קול של דאגה. היא עמדה בפתח החדר ופניה חורים ועיניה מביטות אלינו ושפתיה נעות. ונדמה לי ששמעתי את קול שפתיה הנעות: ‘אחות’?…
ברכנו את האם ואת הבת. כשאמרתי את ברכתי לאחרונה התאדמתי – התאדמה אף היא. ישבנו בעגלתנו ונסע. כשסובבה העגלה בסוף הרחוב לצאת אל מרחב השדה, הפניתי את ראשי לאחורי: היא הוסיפה לעמד עוד בפתח הבית לבושת סנרה וחולצתה הלבנים ותבט אחרינו!…
ב
עברו הרבה שנים. אנכי עמדתי בסוף שנות הכה. אבל כחי נשת זה כבר, נשת ועבר כחלום ליל, יחד עם שנות העלומים ועם חלומות העלומים. מיטב החיים עם יפי אמונתם ועם יפי תקותם היו בעבר, בהוה היה טעם מר של יאוש ועיפות. והעתיד לא הבטיח עוד כל טוב.
רחוק הייתי מארץ הצפון עם ימי החורף הקרים שלה, עם הנסיעה המהירה בעגלת צב על חלקת השלג הלבן. רחוק הייתי מאותם החיים הטובים והקלים של ימי עלומי ומכל מה שהיה קשור בחיים ההם. גם אותו המקרה הקל, שקרה לי בימים ההם באכסניה שעל אֵם הדרך, ירד כבר לתהום הנשיה, ומה יעלנו משם?
אנכי הייתי מורה באחת המושבות העבריות, בארץ העבר והעתיד של עמנו. באתי אל הארץ בראשית ימי כחי. טעם החיים כבר פג אצלי אבל עוד כחותי עמדי, עוד חפץ המנוחה רחוק ממני ועוד היתה בי השאיפה לבקש דבר־מה בתוך הרוחות החולפים, הסוערים והמשתנים של החיים. עברו שנים אחדות, ושארית הכח, הרצון והשאיפה כלו עד מהרה בתוך התנאים הנוראים של מלחמת הקיום החדשה והקשה. וכחלוף שנות הכח כבר הגעתי לתקופה של ליאות, של עיפות, של חסר רצון ושאיפה ושל משיכה בעול החיים מתוך אונס.
*
באתי אל אחת המושבות לשאת במשרה חדשה. המושבה היתה גדולה והומיה, כאחת העירות. חייה עם המונם ושאונם היו רחוקים ממני. ידעתי את עבודתי, את מלוא חובי ואת מעוני. ומעוני היה בביתה של אשה עניה אחת, שבעלה היה גם אכר, גם פועל ועל כלם עני ואביון. פרנסת הבית היתה ברובה על עבודת בעלת הבית: על שלחנה אכלו אחדים מבחורי המושבה, אכרים צעירים ומשגיחים. אף אנכי אכלתי על שלחנה וגם קבעתי דירתי בחדר הפנוי אשר בביתה. אל ביתו הביאני מכיר אחד, אכר אלמן, שְׁאֵרוֹ הרחוק של בעל־הבית, וגם הוא אכל על שלחנה. בימים הראשונים לא השגחתי הרבה לא בבעלת־הבית ולא בבעלה. הייתי עסוק הרבה בסדור עניני במקום החדש, בבצוע חכוכים חדשים ובהתפשרות עם יסורי נפש חדשים. רק זאת ידעתי, כי בעלת הבית נראית צעירה יותר מדי לעומת מראה בניה ובעלה. ועוד זאת, כי חוט של חן מתוח על פניה – חן בלוית עצב חרישי ונכרים בהם עקבות יופי בלתי רגיל. זאת ועוד אחרת, כי בעלה היה בריה משֻׁנה: טפש, טרחן ו’לא יצלח' גמור.
“כמה משונה זוג זה?”… חלף במוחי הרהור קל, בבואי לביתם, בפםעם הראשונה – חלף במוחי ועבר – מה לי ולהם?
*
עברו שבועות אחדים מיום בואי אל מקומי החדש, באחד בימי השבת, אחרתי לבוא אל ארוחת הצהרים ואוֹכל לבדי, אחרי שסעודת האורחים כבר כלתה. בעלת־הבית ישבה ממולי על ארגז גדול, לבושה בגדי השבת שלה, אשר הוסיפו חן על חנה. היא היתה שקועה במחשבותיה. ואף אנכי הייתי שקוע במחשבותי. ומחשבותי נשאוני רחוק, רחוק מן המקום ומן המצב שנמצאתי בו עכשיו. כשאין לך כלום בהוה וכשאין תקות העתיד משחקת לך – בעל כרחך הנך מרחף בעולם עברך הרחוק, אשר על קברו עלו דשאים, עלו ויבשו.
התתעוררתי, הרגשתי מבט חודר, מבט נוקב, נעוץ בי. הרימותי את ראשי. ובאותו רגע סר מעלי מבטה של בעלת־הבית ופניה התכסו אודם קל של מבוכה. ופתאום הכה איזה דבר על לבי:
“היכן ראיתי את הפנים הללו או דומים להם?”
היא לקחה במהירות את הצלחת אשר לפני ותעמד אחרת במקומה. ושוב ישבה לה על הארגז הגדול שקועה במחשבותיה. אנכי לא חזרתי עוד למחשבות הראשונות, מחשבות העבר. מחשבה חדשה נתקעה במוחי: “את הפנים האלה ראיתי פעם… היכן ראיתים?” בקשתי לזכר ולא נזכרתי, השתדלתי להעלות על לבי את פני הנשים, אשר הכרתי בשנים האחרונות, אבל אף אחת מהן לא היתה דומה לזו שישבה למולי. “אשאלנה איפה ראיתיה?” אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לשאלה. “היא תתבלבל על לא דבר. לא ראיתיה. טעות היא. כל בנות ישראל, בעלות החן, דומות הן”. גרשתי מלבי את מחשבתי על אודותיה. אבל בעשותה את השלחן, אחרי הסעודה, שוב התבוננתי אליה ואראה מבוכה גלויה על פניה.
“אולי זכרה אף היא דבר־מה, אולי הכירתני?”… ושוב חפצתי לשאלה ושוב מנעני דבר־מה.
*
מאותו היום התחילה בעלת־הבית דואגת לי דאגה יתרה. גם קודם הרגשתי, כי היא מבכרת אותי על פני יתר האורחים, אבל מאותו יום הלכה דאגתה לי וטפולה בי הלך וגדול מיום אל יום. את חדרי הייתי מוצא תמיד נקי ומצוחצח שבעתים, לבני היו תמיד מכובסים, מתוקנים ומסודרים ביד חרוצה ודואגת, ומאכלי היה מן הטוב והנבחר. במה זכיתי? ויש אשר התבישתי בעומק נפשי על הדאגה היתרה ועל הטפול המרובה, אשר גרמתי לאשה מסכנה זו, העמוסה עבודה מאור הבקר ועד חשכת הליל. תמיד היתה עסוקה, תמיד מטופלת: בביתה, בבניה, בבעלה, באורחיה ובי. ואותה המחשבה, אשר התחילה מנקרת במוחי, באותה השבת, לא נתנה לי מנוחה: "האשה הזאת נפגשה לי פעם בדרך חיי – היכן וכיצד נפגשה לי?… לשאלה דבר לא העזתי. לא העזתי, למרות מה שיחסנו נעשה יותר ויותר קרוב ואהיה כבן־בית ממש. לא העזתי, כי למרות יחסנו הקרוב נשאר בינינו איזה מרחק, איזה יחס של בישנות, ואיזו זרות מיוחדה, איזו שניות: מצד אחד נעשינו יותר ויותר קרובים. אנכי הרגשתי אליה רגש של קורבה משפחתית, ואדע שגם היא מרגישה אלי יחס כזה, היינו מבינים איש את חברתו על פי הרמז הראשון, בלי אומר ובלי דברים. ומצד השני עוד עמדה בינינו המבוכה של הימים הראשונים, כאלו רק זה אתמול נפגשנו. עם יתר האורחים היתה מרבה שיחה ועמי לא נכנסה עוד אף פעם בשיחה ארוכה. ואף לבי אנכי לא נתנני להרבות שיחה עמה. רק חלופי הדברים היותר הכרחיים והיותר קצרים היו בינינו. וגם במשך חלופי הדברים הקצרים האלה היתה נבוכה ופניה כבושים בקרקע. ואף אנכי הייתי נבוך.
אנכי סבלתי מן היחס המוזר הזה. היא נעשתה לי מיום אל יום יותר קרובה ויחד עם זה חשבתי לעזב את ביתה ולבקש לי מעון חדש.
*
שוב היתה שבת, ושוב אכלתי לבדי את ארוחתי בשעה מאוחרה. והיא ישבה למולי על ארגזה הגדול. וביום ההוא נראו לי פניה כה ידועים ולא היה לי עוד ספק בדבר כי אמנם ראיתיה פעם. היכן? אימתי? לבי היה טוב עלי ביום ההוא, רוח גבורה יתרה לבשתני ואחליט לשאול את פיה על דבר ספקי, ולא בלי דפיקת לב פניתי אליה:
– כלום לא נפגשנו פעם?… אולי לפני הרבה שנים?…
היא התאדמה כלה כפרח אדום. קמטי פניה נעלמו וברגע ההוא הכרתיה. דבר־מה נעלם לחץ פתאום על זכרוני ואזכר מקרה אחד משכבר הימים… הלא זאת היא הנערה, אשר ראיתיה לפני עשרים שנה, בכפר, בפונדק…
היא הביטה אלי מבט מלא מבוכה, מלא חנינה, מלא בקשת סליחה.
– אנכי הכרתיו בשבת ההיא… עוד ביום הראשון לבואו נדמה לי שראיתיו… אנחנו נפגשנו בבית אמי לפני עשרים שנה… הוא נסע אז עם ב… עם אחותו…
בעיניה השחורות, אשר ניצוצן כהה מרֹב ימים, נתלו שתי דמעות גדולות ונוצצות כספירים…
“הזאת היא?… האמנם?… מי פלל לפגשה שוב, כאן… לא יאומן!…”
ומדי כך נזכרתי בכל פרטי היום הרחוק ההוא כאלו רק אתמול היה הדבר.
– הגברת… חנה?
פתאום נזכרתי גם בשמה כמו שבטאה אותו אמה אז… כמה פעמים שמעתי את שמה מפי אורחיה ובני הבית אבל ‘חנה’ זו לא אמרה לי ולא כלום, ועכשיו צלצל שמה באזני כמו ששמעתיו אז.
– כן, אנכי…
– לא יאומן!
על פניה עברו קוי אור.
– כן?… אז הייתי אחרת. זקנתי… גם הוא נזדקן… אז היה כה צעיר… גם אנכי לא חפצתי להאמין שזה הוא… אנכי זכרתיו תמיד…
נימה דקה, דקה של עצב חרישי, פנימי רעדה בתוך קולה.
“כן, זאת היא…”
רגעים ממושכים אחדים הבטנו איש אל פני רעהו מבלי יכולת להגיד דבר־מה… שנינו כאלו בקשנו אחד בפני השניה את סימני הפנים של הימים ההם…
ולבסוף תקפה היא את מבוכתה ותאמר:
– הרבה שנים…
– עולם מלא…
– העלמה ההיא היתה באמת אחותו?…
– כן, כן, אחותי!…
– וכלה… לא היתה לו?…
– היתה… גם כלה היתה לי, גם אשה היתה… עכשיו אין לי כלום!…
דאגה יתירה והבעה של צער כסו את פניה.
– למה?…
– לא הייתי ראוי לאושר…
ושוב שתיקה קשה של רגעים ממושכים אחדים.
– וזה… בעלה?
היא נבוכה ותורד את עיניה.
– כן…
– כיצד?
רגע קט שתקה שתיקה קשה. אחרי כן הרימה את עיניה ותבט ישר אלי. אף פעם לא הביטה ככה אלי, לא לפני זה ולא לאחר כך.
– טוב מזה לא חפצתי… בחורים רבים בקשוני… יפים וצעירים… לא חפצתי… ואמי בכתה כל הימים…
– מדוע לא חפצה?…
– מאותו היום ההוא חכיתי… הרבה זמן חכיתי… אחרי כן נואשתי… אבל לא חפצתי להחליפו באחר… לא חפצתי לשכח… וזה היה אלמן ומכוער… זה לא ישכיחני דבר…
קול חרש, חרש שמעתי, קול ספוג צער ויגון עולמים.
ג
שנים אחדות ישבתי בביתה, ואלו היו מיטב שנות חיי. שנות מנוחה נפשית ומרגוע רוחני. איזה מלאך טוב רחף עלי תמיד ויגן עלי מכל צרה ומצוקה, מכל יסורים ועגמת נפש. רוח שקטה ומרגיעה היתה נובעת תמיד מדבריה ומכל תנועותיה ומשיבה עלי שקט ומרגוע. איזה יופי נפשי עמוק ומקיף, יופי של קבלת יסורים מאהבה, של משיכת עול מרצון, של קִדוש דבר־מה קדוש ונעלה – היה תמיד טבוע על פניה. ומן היופי הנפשי הזה היה נובע עלי דבר מה מרכך, מעודד, משיב נפש ומלטף כיד אם אוהבת ורחמנית. יחס של חבה אחותית שרר כל הימים בינינו. יחס של דממה שקטה וקדושה. בלי סימנים כל שהם של רגש סוער.
שנים טובות נמנו לי. נחתי מנוחת הגוף והנפש. נחתי וכאלו הגעתי לחוף שקט ובטוח אחרי נסיעה ארוכה בים סוער. והשקט הנפשי הזה השפיע על עבודתי, על יחסי לתלמידי ועל יחסי לחברי. כל מכירי אשר ראו בי את התמורה תמהו לי, ואף אנכי עצמי הייתי תמה לנפשי ושואל: היכן מרירותי של הימים הקדומים, היכן יאושי והיכן הטעם המר שהרגשתי תמיד?
*
ויד שובבה, יד מקרה שברה את מנוחתי ואת אשרי, אשר מצאתי. שברה שלא מדעת ושלא בכונה רעה. פעם נסענו – אנכי ועוד שני מכירים מבני המושבה – מן העיר אל המושבה רוכבים על חמורים. האחד היה האכר האלמן אשר הכניסני לבית חנה והשני רוק צעיר. כל הדרך דברנו ושוחחנו שיחה קלה ועליזה, שאינה תופשת שום מקום ואינה אחוזה בשום דבר, כרגיל, לפעמים, בשעה שהלב קל והנפש־שקטה. ומשיחה לשיחה באנו לשאלת המין, ומדברים כלליים, סתמיים עברו חברי־מלוי, לבסוף, לדברים פרטיים. הרוק הצעיר התאונן על החיים החד־גוניים שבמושבה. בעולמנו הקטן חסרים תנאי החיים שבלעדם אין חיי הגבר – לפי דעתו – נקראים חיים.
– לא… במושבה קשה לארג איזה יחס אינטימי… אי אפשר… כל התקרבות שהיא אל האשה מטילה עליך אחריות…
מתחילה הסכים לו האכר האלמן ופתאום הקשה עליו:
– לאו דוקא… לא תמיד אי אפשר… יש גם מקרים טובים…
– הא כיצד?
– לא כי ולא בך הדברים אמורים… יש מוצלחים…
ופתאום הרגשתי כי הדברים מכונים אלי. דבר מה קשה הכה, הלם את ראשי.
– למי מכונים דבריך? שאל הרוק הצעיר בתמיה. וגם אנכי הבטתי אליו במבט של שאלה ודרישה. הוא הביט אלי מבט מהול תמהון וגם פחד וידפק בחמורו ויעבר הלאה. הבתים הראשונים של המושבה היו לפנינו.
*
סער התחולל בי.
–הרי דבריו התכונו אליה?… באיך העיז להעליבה… בואנכי לא סטרתיו על לחיו!…"
וגם אחר כך לא סטרתיו על לחיו. אנחנו היינו נפגשים בכל יום בשעת ארוחת הצהרים, אנכי שתקתי. ואף הוא לא הזכירני אפילו ברמז קל ואפילו במבט עינים את השיחה שהיתה בינינו, כאלו לא היתה כלל. אבל לי אבדה מנוחת נפשי ולא יכלתי עוד להרגע. תולעת מצצה את לבי. יתוש נקר במוחי. סער חרישי התחולל תמיד בנפש, שווי המשקל של נפשי הופר. קשה היה לי להביט ישר אל פניה, וקשה היה לי לדבר עמה אפילו דברים מעטים. והיא הרגישה בכך. מן הרגע הראשון הרגישה, ולפעמים קרובות הרגשתי בי את מבט עיניה החוקר, הדורש – מבט עינים מלא דאבה, מלא צער ותמהון נפש.
בסוף אותה השנה התפטרתי ממשרתי ואלך למושבה אחרת. כשהגדתי לה את דבר התפטרותי עבר צל של כאב־נפש על פניה. אבל היא לא נפתעה ולא התחלחלה, היא חכתה, כנראה, למעשה הזה. רגעי מספר שתקה שתיקה קשה ולבסוף הרימה את מבטה הכואב ותשאלני בקול נמוך, נמוך!
– מדוע?…
החרשתי, לא עניתיה דבר.
*
הייתי רואה אותה לעתים רחוקות. לפעמים נפגשנו במקרה ולפעמים בקרתיה בביתה, כשהייתי בא אל המושבה. היא נזדקנה מאד, פניה נתכסו קמטים, קמטים עמוקים, עיניה הביעו צער ועלבון קשה. כלה היתה שבורה, רצוצה ועיפה. כשנפגשנו היתה שיחתנו קטועה וטרופה. עוד שלט בנו איזה רגש של בישנות. ולפעמים רחוקות מאד יש אשר תפשתי במבט עיניה זיק כל שהוא של תרעומות.
רחל'ה
מאתמשה סמילנסקי
בתחנת ל. היה עלי לחכות שעה שלמה. מה לעשות במשך שעה זו? חפצתי לנוח. הייתי רצוץ הגוף מטלטולי הדרך הרחוקה ורצוץ הנפש מטלטולים אחרים, שמהם בקשתי מנוס ומפלט בתוך טלטולי הדרך. ואולי ללכת העירה ולראות את הגליריות המפורסמות, אשר עליהן שמעתי וקראתי כל כך הרבה? אבל איך אתהלך פה בעיר הזאת הזרה לי בלי מכיר ומודע?… ופתאום נזכרתי: הרי פה בעיר לומדת רחל’ה… ואיך שכחתי את הדבר?! הרי הבטחתי לאביה למצאה פה ולראותה. וגם אנכי כה נכספתי לראות את זו שידעתיה בעודנה ילדה קטנה, בעודנה מתפנקת על ברכַּי וצובטת את הסימנים הראשונים של שפמי. אנכי לא ראיתיה זה שבע או שמונה שנים, מזמן לכתה לחוץ־לארץ ללמוד והיא אז נערה־ילדה, בת חמש־עשרה, קופצת ורוקדת כל היום כעֵז… ימים טובים היו אז, ימי תקוות חדשות. אראנה ואזכור בימים ההם… ומתוך מחשבתי זאת הוקל לי, הונח לי מעצבי ומרגזי ובלב קל מסרתי את מזודתי לשמירה ואשא רגלי ואלך העירה.
*
טפסתי עד לקומה הרביעית. על דלת אחד החדרים היה מודבק כרטיס קטן: ‘רחל’. דפקתי. נשמע קול קפיצה, קול קריאה של שמחה וריצה של צעדים מהירים אל הדלת… לפני עמדה עלמה גבוהה, זקופה וגמישה. שתי צמות שחורות ועבותות נפלו עד למתנה הדק עד להפליא.
– האדון?… כֵן?!
– אנכי, רחל’ה!…
– ידעתי מראש!… זה שבוע ימים אנכי מחכה לו בקר, בקר… אבי כתב לי…
ידה הקטנה, המארכה והלבנה כשיש לחצה בכח ובחום את ידי. ועיניה השחורות והנוצצות כגחלים בוערות הביטו אלי מתוך תודה וחבה.
– אנכי כה חכיתי לו!… הייתי מכירו אפילו אם לא ידעתי על דבר בואו… אותם הפנים… חברו הטוב של אבי!…
– ואנכי לא הייתי מכירֵך… עלמה… קשה לי לדבר אליך בלשון נוכחת… ומה יפית!…
– האמנם?…
פניה אדמו ותאחז שוב בידי…
– בשבילו הנני אותה רחל’ה הקטנה גם עכשיו ואַל יעיז לדבר אלי אחרת מאשר היה רגיל!… אבל למה אנכי מחזיקו פה על סף הדלת?… הוי, טפשה!… יבוא, יבוא… אל חדר משכיתי…
היא משכתני בכח אחריה, עברנו דרך פרוזדור קטן ונכנס אל טרקלינה… הכתלים היו מכוסים תמונות וציורים שונים, מעשה ידי אמנים. החפצים שעל השלחן וכלי החדר העידו שאין מקפידים כאן ביותר על הסדר…
– אינני חרוצה ביותר… כן?… היגיד לאמי?… לא!… אַל יגיד. לו בא אלי בזמן אחר היה מוצא אצלי יותר סדר…
היא נשתתקה פתאום. עיני תפסו כעין צל שחור אשר עבר רגע על פניה הסגלגלים, הלבנים, המלאים חן מקסים; אולם הצל עבר חיש ונעלם…
– ישב… הנה פה ישב… על הכסא הזה… פה רך… ונוח… יספר לי על אודות אבי… אמי… ביתנו והמושבה… ואחרי כן נלך לטיל בעיר… בודאי ירצה לראות את הגַלירַיות… הלא כן? כֵן!… אנכי אובילנו, אביאנו לכל המקומות… אנכי אראה לו את הכל… את הכל!… ומדי דברה לא עמדה אף רגע. סדרה קצת על השלחן. העבירה ידה על שערות ראשה לפני המראה. העיפה מבט עין על איזה ציור שעל הכותל. ושוב התבוננה אלי…
– אדוני לא נזדקן… כמו שזכרתיו… ואבי… הנזדקן? כן… הוא כתב לי…
מסכן… זה שבע שנים וחצי… ואמי?…
ושוב עבר על פניה ועל מצחה הגבוה והלבן צל שחור של עצב אבל היא הניעה תנועה עזה בראשה, עד שטֻלטלו צמותיה באויר, התנערה מעצבונה ותאמר:
– לא עת דברי עצב עכשיו!… אורח כה יקר… הבה אכין לך טס קהוה כאשר אוהבים שם אצלנו, הוא ינוח מעט ואחר נלך לטיל בעיר… ילך?… כן!… טוב מאד!…
“מה החרדה אשר בנפשה?…” חשבתי. ואביט אליה מתוך דאגה.
*
הזאת היא רחל’ה?… לא האמנתי למראה עיני. הרגשתי את עצמי קצת נבוך וקצת נכלם ללכת על ידה ברחובות העיר ההומים. אנכי הזר, כבד התנועה וחסר הנימוס העירוני ולבוש בגדי הדרך שלי – על יד היפה־פיה הזאת, שכל תנועה מתנועותיה היתה מלאת הוד וחֵן וראשה הזקוף – ראש מלכה. כל הגברים שנפגשו לנו נעצו בה את מבטיהם. ויש שעמדו ויביטו במשך רגעים אחריה. והיא הוסיפה ללכת מהלכה המלכתי ולא הסבה אף פעם את ראשה ימינה או שמאלה… כאלו אין איש מסביבה.
– ככה תמיד… אין נותנים לעבור את הרחוב במנוחה… עם ארור הם הגברים שלכם…
דבר מה דקרני בעומק נפשי. הזאת היא רחל’ה שלנו, הנערה הקטנה והכחושה, המתבישת מפני כל איש ונחבאת אל הכלים… ואלה הם דבריה!…
היא עצרה קצת את צעדיה ותלחץ מעט יותר אלי.
– אדוני מתפלא עלי? האין זאת?… הוא זכר את רחל’ה הילדה הבישנית… ועכשיו מצא אשה… האין זאת?
אנכי סננתי בין שני דברים אחדים הנשמעים לשני פנים… עוד לא יצאתי מתוך מבוכתי, עוד לא מצאתי את עצמי.
נכנסנו אל אחד הגנים. עברנו בתוך שדרה מלאה צל. ושוב עצרה קצת את צעדיה ותבט ישר, ישר אל פני.
– אדוני עודנו מחזיק בהשקפותיו החפשיות על האהבה?…
דבר־מה הכני על לבי.
– מנין את יודעת את השקפותַי?…
– ידעתי. חבריו ספרו לי.
רגעי מספר שתקתי. עד שמצאתי את עצמי. לבי לא היה טוב עלי.
– כן, רחל’ה. כל ימי חשבתי את האהבה לרגש הכִי קדוש אשר חננו בו הטבע. וככה אחשוב גם עתה.
צל של רצון עבר על פניה. עיניה מלאו אורה.
–… ובלי יוצא מן הכלל?
– איני מבין את שאלתך?
– ואם נערה עבריה תאהב איש נכרי?…
עיניה הביטו ממני והלאה. ואף אני הסרתי עיני מנגדה. פחדתי. אבל הרגש הרגשתי, כי פניה לבשו פתאום הבעה קשה. היא חכתה לגזר דינה. רגעי מספר עמדה שתיקת מות בינינו. שמעתי את קול צעדי וצעדיה.
– את אוהבת איש נכרי?
– כן.
קולה המדֻכא והמעֻנה הגיעני כאלו מתחתית תהום. ושוב שתקנו שתיקה קשה. שוב שמעתי את קול צעדינו.
– איך היה הדבר?
– לפתע פתאום. זה היה בגליריה העירונית הגדולה. אנֹכי עמדתי לפני תמונה אחת. אחת התמונות היותר חביבות עלי. פתאום הרגשתי כי מבט חודר נתון בי. הסבתי את רֹאשי ומבטי שנינו נפגשו. הוע עמד בין קבוצה של פסלם ויבט ישר אלי. הורדתי את עיני. זו היתה לי הפעם הראשונה בחיי שהורדתי את עיני בפני מבט של גבר. וברגע ההוא הרגשתי, כי לא אוכל לעמוד בפניו ובפני רצונו. אהבתיו.
איזו הרגשה קשה דכאתני.
– וקודם לא נפגשתם אף פעם?…
– הרבה פעמים נפגשנו. באקדימיה. בגלֵריות. אבל עד הרגע ההוא נשארנו זרים בינינו.
– שוב מי הוא?
– פַּסָּל.
– לא… מאיזה לאום?…
– פולני…
דבר־מה דכאני לארץ.
– אנֹכי יודעת את מחשבתו ברגע הזה…
– מה?…
– בן העם, אשר רחץ פעמיו בדם עמנו…
– כֵן.
קולי היה קשה. צל שחור עבר על פניה. ויחר לי עד מות. היא עמדה. גם אנֹכי עמדתי. מבטינו נפגשו.
– הצריכה אנֹכי לשבור את חיי?…
– רחל’ה, יהודי שלא שבר את חייו – חזקה, שלֹא היה לו מה לשבור…
העוברים ושבים עצרו במהלכם ויביטו אלינו.
– נלך מזה… נלך ונשב על אחד הספסלים…
סרנו מן השדרה הראשית אל אחת השדרות הצדדיות ונשב על ספסל בין עצי מצל. רגעים אחדים ישבנו מבלי לדבר דבר. כל אחד מאתנו היה שקוע במחשבותיו הקשות.
–… אנכי יודעת את כל מחשבותיו ברגע הזה. ההורים… יודעת אנֹכי מה אני מעוללת להם… מי יודע?… אולי לא יעמוד אבי בנסיון… הלוא קנאתו לעמנו כֹה גדולה… אבל… אדוני היקר… איני יכולה לעשות אחרת… אין בי כֹח… רק שתי דרכים לפני: חיים או מות. ולבחור במות איני יכולה. הייתי רוצה, אבל איני יכולה. אוהבת אנֹכי את החיים…
שתקתי. מה אגיד לה? לי לעצמי לֹא מצאתי ברגע ההוא מה להגיד. רק אחד ידעתי: אסון נורא שומר את צעדינו וקָרבנו הראשון תהי רחל’ה. מִשֶּׁהוּ נורא ואיום אחז את נשמתי בצבת… ושוב פנתה אלי מתוך תנועה מהירה:
– בקשה לי אליו…
– אלי?… בקשה?… מה?…
– ישאר עוד הלילה ללון בעיר…
– אשאר, רחל’ה, אשאר!…
עוד בטרם אשר בקשתני החלטתי להשאר בעיר ימים אחדים.
*
לפנות ערב דפקתי שוב על דלתות חדרה. היא נגשה בצעדי חרש אל הדלת ותפתחנה. ובלי אומר ודברים ורק במבט עיניה המלאות עצב חרישי בקשתני להכנס.
אחזתי את ידה הקטנה והרכה ולחצתיה. ופתאום נפלה על צוארי וקול בכי חנוק, קשה ומר פרץ מפיה…
– כֹה קשה לי, כֹה קשה… אבן כבדה לוחצת את לבי… לוחצת בלי הרף… בלי הפסק!… לו יכֹלתי לעקרה… ולו גם בדמי!…
אנֹכי לא אמרתי לה דבר. רק העברתי ידי על שערות רֹאשׁה השחורות והארוכות, אשר נפלו ויתפזרו על שכמה. החלקתי באצבעותי את שערותיה מתוך כל הרֹך והחום שבלבי. מתוך כל עומק נפשי חפצתי להקל לה. והיא בכתה, בכתה בלי הרף.
לאט, לאט פסק בכיה. ורק לרגעים רעד עוד כל גופה רעד פנימי. ישבנו על ספתה הרכה. היא תמכה את ראשה בזרועי. בקשתי עצות בנפשי להפיג קצת את צערה. ואתחיל לספר לה על המושבה, מכיריה, חברֵי ילדותה. נזכרתי במאורעות מימי ילדותה. ובאמת: דברי פעלו עליה פעולה עצומה. רוחה שבה אליה וצערה פג. קוי אור התגנבו ויבקיעו את ענן העצב, אשר כסה את פניה. היא הקשיבה לדברי רב קשב. ואף התחילה שואלת לדברים, אשר לא נגעתי בהם. ולבסוף התעוררה לגמרי, התחילה מדברת ונזכרת בעצמה זכרונות ימי עבר הרחוק… ותשאל ותחקור על המקומות החביבים עליה, שבסביבת מושבתנו, ועל עניני הישוב… וידעתי מדבריה ושאלותיה, כי קרובה היא עדין לכל ענינינו… היא שאלה ודברה מתוך חמימות יתרה, חבה והתלהבות… וכאלו שכחה את זמנה ואת מקומה. דבריה וזכרונותיה נשאוה הלאה, מעבר לימים… עד שעה מאוחרת ישבנו שנינו ככה וספרנו בתוך דמדומי החדר מבלי להרגיש בשעות החולפות ועוברות. שכחנו את העולם ומלואו. ולאחרונה הקיצה, התעוררה ותקפוץ ממקומה;
– עוד מעט והגיעה חצות הליל… ואנחנו יושבים בחושך… היא לחצה על הכפתור האיליקטרי. החדר נתמלא אורה.
– הלוא רעב אדוני?
– רעבתי!…
– נלך לסעוד את לבנו באחד מבתי־הַקפֶה.
– נלך!…
הלכנו. כל הדרך השתובבה כילדה קטנה. צחקה, קפצה, בקשה לזעזע קצת גם אותי. וגם בבית־הקפה היתה כל העת שמחה ועליזה, מלאה צחוק ותנועה. אנכי לא יכלתי להסיר את מבטי מעליה ואהיה מלא עֹנג ורצון. ורק כשקמנו ללכת נעשו פניה שוב רציניים ותבט אלי מבט של בקשת סליחה:
– חפצתי לבקשו…
– מה חפצת לבקשני?…
– לכתוב לו…
– למי?
– לאבי…
שוב הָשלכתי אל תהום הצער. עלטה עברה על פני ותכסם.
–היא מבקשת את עזרתי…"
– יסלח לי… יודעת אני כמה קשה לו הדבר… אבל כל תקותי רק בו, רק בו… מן הרגע שקבלתי את מכתב אבי על דבר בואו חכיתי לו מתוך כליון עינים ממש. מי יודיעהו?… אנכי לא אוכל… אמות ולא אכתוב לו… אבל אדוני יוכל לכתוב לו… ו… ל… לרַכֵך… הוא יודע… תמיד ידע להשפיע עליו…
אנכי שתקתי. לא יכלתי לענות לה דבר. רק אחת ידעתי: נפש רכה וענוגה עומדת לנפול ולהשָבר לעיני… ואנכי לא יכלתי להצילה. אסונה מוכרח לבא.
היא לא חכתה יותר לתשובתי. דומיה קשה עטפתה. היא עמדה אצלי חִורת, כאִלו לא נשארה אף טפת דם בפניה. ומבטה רחוק, רחוק ממני.
– רחל’ה… תמתיני עד מחר… היום לא אוכל לענותך דבר…
היא תפשה את ידי כמו בצבת:
– ידעתי, הוא טוב־לב. לו רק יכול היה להסכים לי!…
שתקתי.
*
הרבה לילות־נדודים נמנו לי בחיי. לא הייתי מעודי מפונק. אבל הליל ההוא היה אחד מהיותר איומים בחיי. הרהורים קשים ומחשבות מרות בעתוני כל הליל. ידעתי שצעדה זה של רחל’ה – מכת מות הוא לאביה. ואף זאת ידעתי: רחל’ה עומדת על עברי פי פחת. ומה כחי כי אעזור לה? אביה לא ימחול לי כל ימי חייו: “אתה עמדת על נפשה ולא הצלתיה…” ואף היא מחכה לעזרתי. היא מקוה שאקל מעליה את כובד משאה… ולאט, לאט נסוגו אחור יסורי האב מפני יסורי הבת. לא אדע מדוע, אבל למרות בגידתה היתה היא לי הנפש היותר יקרה ברגעים ההם… ואשכח את עלבון האב ואף את עלבון העם ואדע וארגיש רק את צערה. ידעתי: גדול צערה כים. קשו יסוריה כמות וחסרת־אונים היא להנצל. ואף אני חסר־אונים להצילה. גזרה היא מן השמים ואין לשנותה. יד קשה ונעלמה כתבה את גזר־דינה האכזרי ושום כח בעולם לא יבטלהו. ראיתי בחוש את צל המות המרחף על תמונתה הנהדרה של היפה־פיה…
וברגעים המעטים של תרדמה בעתוני חלומות רעים. וארא בחלומי והנה אנשים חזקים ומוצקים כברזל עומדים ונלחמים עם אנשים כחושים וחורים ועלובים ועומדים לבלעם חיים… ואיקץ מתוך פחד ובהלה וזיעה קרה כסתני. קמתי שבור ורצוץ כפלַים ממה שהייתי בבואי אל העיר הזאת. ובבקר החלטתי: אכתוב מכתב לאביה ואגיד לו את דבר אסונו, אכתוב ואבכה עמו על ההולכת… הרגשתי, כי חוב קדוש מוטל עלי לעשות את אשר החלטתי. מִשֶּהוּ פלאי לא הפסיק כל הזמן ללחוש:
“חסד של אמת אתה גומל עמה.”
*
כל היום ישבתי במעוני ואכתוב את המכתב לאביה. היא לא באה אלי ולא הפריעתני. לפנות ערב באתי אליה. היא פתחה לי את הדלת ביד רועדת, הביטה אלי מבט של חרדה, אשר הבכי נקרש בו, ועוד טרם אשר הספקתי להגיד לה דבר נפלה על צוארי ותתחיל בוכה כילדה. ככה היתה בוכה בחיקי, לפני הרבה, הרבה שנים, כשאבותיה היו מעליבים אותה והיא באה לבקש עזרה בחסותי…
– הוא נוסע היום?…
– כן… בעוד שתי שעות…
היא רעדה משהו ותכבוש את ראשה בקרקע.
– רחל’ה…
– מה יש?…
הבאתי לך את המכתב, אשר בקשת… אם רוצה אַת – קִראי… בדרך אשלחנו לתעודתו…
ואשים את המכתב על השלחן.
היא התעוררה כלה. אור של רצון הופיע על פניה. ותושט את ידה לקחת את המכתב. ופתאום חזרה מדעתה. ידה צנחה כאלו מאליה ופניה נתמלאו שוב כאב נפשי עמוק.
– אין צורך… לאו דוקא עכשיו… ישאר פֹה… אנֹכי אשלחנו… אחרי־כן… ופתאום נתרחקה מחשבתה מן המכתב וממני. עברו רגעי שתיקה קשים וממושכים. קמתי והושטתי לה את ידי.
– רחל’ה… עלי ללכת… היי לי ברוכה…
היא נזדעזעה בפחד ונתעוררה מעומק מחשבותיה. ותבט כאלו מתוך בהלה אלי ותתאמץ להבין את דברי…
– כבר?
היא אחזה בידי בכל כֹחה כאלו בקשה להאחז בו מבלי להפרד ממני לעולם. ופתאום אמרה בקול רועד:
– הוא דן אותי לכף חובה?…
שתקתי.
– ודעותיו על האהבה החפשית?…
– רחל’ה… אנחנו עומדים ונלחמים על קיומנו הלאומי… נלחמים מתוך התקוה האחרונה ומתוך התאמצות־כֹח האחרונה… וכל אבדה כֹה קשה לנו…
– אדוני יאמין לי… לעולם, לעולם אשאר גם עבריה…
– גם?…
הדבר פרץ מפתחי פי שלא במתכוין. ואתחרט קשה: פניה חורו כשיד. ושפתיה נעו, נעו. לולא החזקתי בה היתה נופלת מלוא קומתה ארצה.
היא ישבה על הספה ותעלים את פניה בתוך כפיה. נשקתי לה על שערות ראשה ואצא מן החדר.
*
כבר צלצל השעון בפעם השלישית כשראיתיה פתאום נדחקת אלי, בתוך הקהל הרב, ומנפנפת בממחטתה הקטנה… אבל ברגע הזה זזה הרכבת ממקומה… היא התחילה לרוץ ונתעכבה… פניה חורו… היא עמדה לקראתי מלאה צער ויגון ושפתיה נעו… האמרה דבר־מה?…
*
עברה שנה מיום אשר ראיתיה. במשך כל הזמן הזה נדדתי רחוק מעבר לאוקיונוס. בקשתי את המנוחה אשר נפשי ערגה אליה והיא התחמקה ממני. לאחרית השנה שבתי אל ביתי. פֹה מצאתי מכתב עבה ועל גבי המעטפה כתב ידה של רחל’ה. נזדעזעתי כֻלי וביד רועדת פתחתיו. בתוך המעטפה היה מכתבי, אשר כתבתי לפני שנה לאביה. ואל מכתבי היה רצוף דף ניר מבֻשם ועליו כתובה בידה של רחל’ה רק שורה אחת: “רחל’ה נשארה רק עבריה”, הדף המבֻשם נפל מידי.
*
ממחרת בא אלי אביה. והוא מדוכא ומעונה תחת עול יסוריו. הוא ספר לי: רחל’ה חלתה לפני זמן מה. ועתה גברה מחלתה והרופאים שלחוה להרי הקרח שבשויץ. אמה הלכה אליה.
– הלוא ראיתיה לפני שנה, מה קרה לה?…
שתקתי ופני שנינו כבושים בקרקע.
מורדת
מאתמשה סמילנסקי
ציור
א
בעיירה קטנה בתוך יער־אֲרָנים גדול יָשבו אבותיה. משפחה עשירה ומיוחסת. ראש־הבית היה לא האב, אלא הסבא, אבי־האֵם. זקן גבוה, חסון כאורן, בעל פנים נזעמים, עינים מפיצות אֵש ולב רַגש. לדבריו היו חרדים בתו וחתנו ולא היו מעיזים לעבור על מוצא־פיו. והיא היתה בת־יחידה.
כשראיתיה בפעם הראשונה, היתה כבת שש או שבע. ערֵמת תלתלים שחורים על ראשה הזקוף ושתי עינים אפורות ויורות אש לה כעיני־הסבא. ואת אש־עיניה כסו עפעפיה השחורים והארוכים. רק לעתים רחוקות היו עיניה רָבות ברקים וגִצִּים ושקטה היתה, קולה לא נשמע בבית. והיתה נחבאת אל הכלים. כמתגנבת היתה מתהלכת, על בהונות רגליה. מפני האנשים הזרים, באי־הבית היתה מתביישת. והסבא אֲהֵבה. וגם המגן העז של קְשִי־לֵב, שהיה מכסה תמיד על רגשותיו, לא היה יכול לכסות על רגשו הרך אל נכדתו הקטנה.
ועוד פעם ראיתיה, והיא אז כבת שתים־עשרה. דקה, זקופה, עם נטיה לגובה של אורן, כסבא. ילדה היא עדיין – ועל פניה כבר יש איזה דבר משֶל אִשה. וראשה מכוסה ערמת־תלתלים גדולה מבראשונה. וברקי עיניה האפורות מתעלמים בתוך הערפל של העפעפים השחורים והארוכים. והסבה אוהבה פי שנים. ביחד עם הנערים היתה הולכת אל ה’חדר'. והזקן היה מתגאה בכשרונותיה. וכשבאתי בקשני לנסותה, עד כמה ידיעותיה מגיעות. וכשילדה־נערה זו ישבה קרובה אלי, פתחה את התנ"ך הגדול של הסבא, פקחה את עפעפיה השחורים ושתי עיניה האפורות, הגדולות והמביעות שאלה הוסבו אלי, – דפק בי לבי ונימה נפשית דקה רעדה. היא ידעה על בָּרים את כל הספרים, שעברה עליהם ועם תשובותיה על שאלותי סרה הביישנות לאט־לאט מעל פניה ואודם קל של התעוררות כסתם – כאשה האדימה ולא כילדה. וריח מלא־קסם נדף ממנה ושִׁכְּרני. ואשאל את נפשי: האומנם רק ילדה בת שתים־עשרה היא זו?…
לאחר שעות־מספר, כשעזבתי את הבית, שוב בקשוה עינַי וגם מצאוה. ושוב היתה ילדה נכלמה. שוב התהלכה בצעדי־חרש וקולה לא נשמע. פניה שקטים וצעיף דק של ביישנות פרוש עליהם.
ב
עברו עוד חמש שנים. ימים גדולים הפרידו אותי מן הארץ שבה נולדתי, מיער־הארנים הגדול, שבתוכו הסתתרה העיירה הקטנה עם הסבא הזועם ועם נכדתו הילדה־האשה. אבל היַמים הגדולים האלה לא כִבו בלבי את אש־געגועי אל הארץ ההיא ואל אשר בה. ושוב נדדתי אליה לשבור את צמאון־געגועי. ואבא גם עד העיירה הקטנה אשר בתוך יער־הארנים הגדול. היער שבו צל־תמיד ורחש סודי בלתי־פוסק.
פני הזקן לא נשתנו. גבוה, חסון וזקוף כשהיה. ורק לבנתו רבתה, כלבנת האורן חשוּף־הקליפה. חתנו ובתו, שעדיין הם חוסים בצלו, זָקנו. והילדה הנכדה גדלה, גבהה ונזדקפה. תלתליה לא היו לה עוד: שתי צמות שחורות ועבות התפתלו כנחשים על ערפה. עפעפיה השחורים היו פקוחים לרוחה ושתי עיניה האפורות הביטו ישר אליך מתוך שאלה־חוקרת: מי אתה ולמי אתה?… הסבא אֲהֵבָה כקדם. והפעם היתה אהבתו חבויה מתחת לצעיף קל של דאגה, ששכנה על מצחו ועל פניו המקומטים. וגם אל פני האב והאם התבוננתי ואדע, כי יש דאגה בבית.
מה הדאגה?
– נכדתך גדלה, – אמרתי לזקן: – עוד מעט – כלה…
– ואת התנ"ך עדיין אַתְּ יודעת כמו אָז? – פניתי אליה – והפסקתי. דברי קלעו אל פצע. היא הביטה אלי מתוך תרעומת קשה: “גם אתה?” –. ופניהם של האב והאֵם נתמלאו דאגה. ועל מצחו הגבוה של הזקן עבר צל קל של צער וכעס עצור.
– אנו אין אנו עוד ילדה תמימה. אנו רוצות בגימנסיה ולא בתנ"ך, – אמר הזקן בלשון־רבים לשם התול, ובמט קשה צנח על פני נכדתו.
–וכי אי־אפשר ללמוד גם תנ"ך וגם בגימנסיה?… – אמרה בקול עז ובוטח – בשנה השבע־עשרה עוד מוקדם לחשוב על חתנים.
“אף כאן, בתוך יער־הארנים, באה התמורה? ומנין לה קול זה של הכרה עצמית ובטחון?”.
– אַל תדברי עזות! – קראה האֵם מתוך צער גלוי. והזקן התרומם מלוא קומתו הזקופה, נתן עיניו בי ואמר בהטעמה:
– ואנכי חושב, שנערה בת שבע־עשרה יכולה וצריכה לחשוב על חתן!…
– אגמור את הגימנסיה, – השיבה בבטחון: – עוד שלש שנים. ואז עוד אספיק. בת עשרים אינה בתולה זקנה – אז אעשה כדבריכם.
– ידעתיך; איני מאמין בך עוד, – אמר הזקן ופנה אלי: – כבר רמתני פעם. לפני שנתים באה פתאום ואמרה: “תנו לי להתכונן למחלקה החמישית של הגימנסיה ולא אוסיף”. הסכמתי. הלכה אל עיר־המחוז. למדה. עמדה בבחינות והצליחה ועכשיו: שוב גימנסיה.
הבטתי אל הנערה. מנין רצון זה וכח־ההחלטה? וכיצד באה לידי כך כאן, בין הארנים?… ואדע ברגע הזה, כי מוכן אני לעזור לה בכל. והיא הרגישה בזה כרגע. זיק של מחשבה חדשה נצנץ בעיניה.
– הבה, נשאל אותו… יהי הוא השופט בינינו, – פנתה בהחלט אל הזקן, – וככל אשר יגיד כן יקום.
ועוד לא הסכים לה הזקן – וכבר פנתה אלי בשאלה:
–מה קודם: ‘כלה’ או גמר־הלמודים בגימנסיה? היא ידעה את תשובתי מראש.
– ובאמת, הלא הצדק אִתה… – פניתי אל הזקן: – את החופה לא תאחר בשנת העשרים. לא כדאי להפסיק את למודיה באמצע.
פני־האבות נתעַוו מדאגה. והזקן התעורר מתוך החלטה גמורה ואמר:
– כדבריך כן יהיה. היא תסיים את למודי־הגימנסיה. ובזה – נגמר! ואם גם אז לא תשמע לקולי, – אז – אני או היא!
היא קרבה אליו, חבקתו ונשקה לו. ופניו הוארו רקע קט אור של אושר.
ובשהגיעה שעת־הפרידה לא מצאתי את הנכדה בבית. היא יצאה מן הבית לפני איזה זמן. פני האבות היו מלאים מבוכה על שיצאה בלא ברכת־שלום. ופניו של הזקן שוב היו נזעמים.
– התחילה משתמטת ויוצאת מרשות־אבות – מה לעשות? – נאנחה האם והביטה אלי במבט של בקשת־השתתפות.
– מורדת, – סִנֵן הזקן מבעד לשפתיו.
ופתאום פנה אלי ואמר:
– ואתה הולך לשוב לארץ־הטורקים שלך?
קולו המר והמלא התול הפליאני.
– איזו שאלה? בודאי!
– שטות אתה עושה, במחילה מכבודך. ההולכים למוּת – מקומם שם. אי זה מקום בשביל הרוצים בחיים.
–הרי זו ארץ־אבות… ירושלים!…
– הבל־הבלים. עם משיח – ירושלים כאן. בלא משיח – הבל גם שם. טורקים וקברים. צעירים אינם צריכים לקברים. צעירים צריכים לחיים. אבותיך זקנו – עסקיהם לפניך. בנֵה לך בית וקח לך אשה כאן.
ברכתי את הזקן ואת בניו והלכתי. לבי נקפני. ולא ידעתי על מה: אם על דברי־הזקן או על התחמקותה של נכדתו.
*
עגלתי עברה בדרך־המלך והגיעה עד סוף היער. ופתאום נראתה לי מבין העצים עלמה זקופת־קומה, שמנענעת לי מרחוק במטפחת לבנה.
“מי היא זו? האמנם היא?”…
כן. זו היתה היא. ברגלים מהירות רצה ישר אל עגלתי. עצרתי בעגלון. קפצתי ארצה והלכתי לקראתה. פניה היו נלהבים ועיניה נוצצות ניצוץ של התעוררות יתרה.
– הלכתי בכוונה לפניך. רציתי לראותך לבדך, קודם שתלך מזה. בפניהם לא יכולתי להגיד לך מה שבדעתי.
– מה הדבר? – לבי הלם.
– להם שקרתי. לך איני רוצה לשקר. אני עוזבת אותם. לא אשוב אליהם.
– מפני־מה?
– איני רוצה בחיים של אמא: בשול ולידה… לידה ובשול…
– ומה אַת רוצה?
– רוצה אני בחיים של מעשה, של פעולה, של עבודה לטובת אחרים.
“מנין לה מחשבות אלו ורצון זה?…”
ופתאום נצנצה מחשבה חדשה במוחי:
– רוצה אַת בחיים של פעולה? – בואי עמי ותמצאי חיים רחבי־הקף, עשירי־עתיד.
לא! כלום יש לכם הקף רחב? תמֵהה אני עליך, כיצד יכול אתה, כה צעיר וכה חזק, לרקוב שם, על גבי השמרים השקטים… אילו היית כאן…
רגע רעדה בקולה איזו נימה דקה שהחרידתני. אבל לבי לא היה באותו רגע לנימה זו. דבריה העליבוני.
– כיצד אַת, כמעט ילדה, מרשה לעצמך לדבר כך?! – לחיים של תחיה לאומית, אַת קוראת ‘רקבון’ ‘שמרים שקטים’?…
– תחיה לאומית! תריסר מושבות – וטורקים!… כאן לפניך – כל העולם. כאן חיים. כאן תנועה. כאן המון רב. ושם מדבר, התנוונות.
הושטתי לה את ידי להפרד ממנה. היא הביטה אלי נבוכה והאדימה. והושיטה לי את ידה.
– סלח לי… הכאבתי את לבך בדבָרַי.
– אין דבר. בכל אופן אני שמח – אני שמח, שאינך ככל בנות עיירותינו. הצליחי.
– כן? –
בעיניה נצנץ זיק של הכרת־תודה. נסעתי. ומרגיש הייתי, שעדיין היא עומדת על אֵם־הדרך ומבטת אחרי, הרגשתי בה ולא יכולתי להפנות את ראשי אליה ולסוף, כשפניתי לאחורי: ראיתי מרחוק נקודה לבנה אחת, שהלכה ונבלעה בתוך חללו של האויר.
לבי נתכַּוץ מתוך כאב. ולא ידעתי מה היה כאבי: חרטה, או תרעומה, או – כאב של אבדה גדולה…
ג
עברו הרבה שנים. זכרונה של אותה ארץ, שאהבתיה פעם והתגעגעתי אליה ולכל אשר בה, הלך ונמחה מלבי. כבר אהבתי את הארץ הישנה־חדשה, שהקדשתי לה את חיי, ובכל פעם שנתרחקתי ממנה התגעגעתי אליה ולכל אשר בה. אבל נפשי לא ידעה מנוחה. לעתים קרובות התרוצצה בי נשמתי. ובקשתי להמית את תולעת אי־מנוחתי על־ידי נדודים בארץ ומחוצה לה.
ושוב הלכתי אל הארץ ההיא. הפעם הלכתי בלי אהבה ובלי געגועים. הלכתי כדי לזכור נשכחות. נודדתי במקומות רחוקים מן הפנה שנולדתי בה, רחוקים גם מיער־הארנים עתיק־הימים ומאותה העיירה, שבה ישבו הסבא ונכדתו. לא נתכוונתי אף לבוא אל המקומות ההם. קרובי לא נשארו שם וזכר האנשים והמקומות, שהיה פעם כה חביב עלי, נמחה לאט, לאט מעל לוח־לבי. איני יודע, באילו דרכים הגיעה השמועה עד לאותה עיירה, שבאתי מעבר לימים, וכיצד נודע להם מקום־מושבי. עופות־השמים הוליכו את הקול. ופתאום, ביום בהיר אחד, קבלתי מכתב מן האָב ומן האֵם, שבו בקשו אותי לבוא לעיירתם בענין חשוב מאד. והוסיפו, שגם הזקן מבקשני לבוא. את שְׁמָהּ לא הזכירו.
“עוד הזקן חי… והיכן היא?… מה היה לה?” –
ומתוך תהום־הנפש התעורר דבר, שחשבתיו כמת זה כבר. התעוררו געגועים חזקים. ובלי חשוב הרבה שמתי את פעמי לאותו יער ולאותה העיירה.
וכשנכנסתי הביתה חרדו אבותיה לקראתי. הם זקנו מאד. האב כולו הפך לבן. וגם האֵם – מאחורי הפאה הנכרית שלה התפרצו החוצה שערות לבנות.
– הכרתיך מיד… אך זהו ידיד נאמן! פנית לבקשתנו… סוחרי־עצים מליטה עברו כאן ומפיהם שמענו עליך… לא רצינו לכתוב לך. חשבנו: טרוד אתה. והזקן אומר: כִּתבו. הוא יבוא. רווק אתה עדיין?
– כמו שעיניכם רואות: בגפי ובמקלי.
שניהם נענעו בראשם תנועה של שלילה והביטו אלי מבט השתוממות והשתתפות־בצער גם יחד.
לבי נקפני. רציתי לשאול עליה – ולא מצאתי און בנפשי…
מאחורי הדלת, מן החדר השני, נשמעו צעדי רגלים משרכות דרכן בקושי. פני האם חורו קצת. הציצה כלפי הדלת מתוך דאגה, השחה את ראשה אלי ואמרה:
– הוא, המסכן, נעשה חרש לגמרי… אַל תתן לו להרגיש בכך… אינו סובל…
דלת־החדר נפתחה. על המפתן הופיעה תמונה שנחרתה עמוק, עמוק בלבי: גבוה, חסון כאורן, כמו שהיה, – כמדומה לי, זקוף עוד יותר, וראשו נשא למקום כקודם. אבל חִוָרוֹן מבהיל כסה את פניו, והעינים כאילו קמו בחוריהן… וצעיף של אֵבל קשה, כאבל על מת, כסה את הפנים החורים הללו ואת העינים שקמו.
– אַהא!… סוף־סוף חזר מארץ־הקברים שלו, – קרא אלי בקול רם, שלא בקולו הרגיל.
מהרתי לקראתו והוא הושיט לי את ידו ולחץ את ידי בכל כחו.
– שֵב! הלא עיפת מן הדרך. אנכי אעמוד. הישיבה קשה עלי. זקנתי. עכשיו אלך גם אנכי עמך. לא נשאר לי כלום אלא למות. תקחני?… לזאת קראתיך הנה…
הוא נתן בי עינים חודרות, כאילו בקש למצוא בי דבר־מה או לכסות ממני דבר־מה, והוסיף:
– אשה ובנים יש לך?
– אָין.
– הוא הביט אל בתו, כאילו נחש, אם כִּון היטב לתשובתי?
– אין?! אילו ימים הגיעונו! אילו דורות! אילו אנשים חדשים! אנו – קשה היה לנו לשבת בלא אשה גם עד שמונה־עשרה.
הוא השתתק. עבר את החדר לכל ארכו. עמד ויתן עיניו בבתו: “‘כבר ספרתּ לו?’ – ומבטה שלה השיב: לא”. ואז נגש לאט, לאט עד לדלתי החדר השני – ונעלם בו כלעומת שבא.
ד
והאם ספרה לי תוך לחש למחצה:
"… הלא תזכור מה שהבטיחה אָז?… היא לא עמדה בדבורה. לאחר שגמרה את הבחינות האחרונות בגימנסיה חזרה הביתה. שמחנו עליה כעל משיח. הוא לא ידע מה לעשות לה. על כפים נְשָאה כילדה קטנה. אהֵבה מאוד. והיא שתקה כל הימים. עצובת־רוח היתה. ופתאום, ביום בהיר אחד, עמדה לפניו בראש כפוף ואמרה:
– ברכֵני לפני לכתי מכם…
הוא קפץ כנשוך־עקרב וצעק:
– לאָן תלכי?
– אל המרחב… צר לי המקום כאן…
– לא תעיזי! אַת הבטחת לי! לא תוכלי לשקר לי!
ואז הרימה אף היא ראש ודברה קשות…
– לא תוכל להכריחני!… לא תעיז!…
אליו דברה כך!…
פניו חָוְרו כמות. הוא רעד כולו. והיא עומדת לעומתו נטוית־גרון וזקופת־ראש ומציצה ישר אל פניו. אף עפעפיה לא רעדו… אני – מתה בי נפשי…
רגע קשה היה. נדמה לי, שהוא מרים את ידו…
צעקתי… הם הביטו בי תמהים – ופנו איש לעברו…
באותו ערב יצאה מן הבית ולא חזרה… לאחר מספר ימים נודע לנו שהיא בעיר המחוז. מורה…
נכדתו – מורה!… מחזרת על הפתחים לבקש שעורים… אמרנו לנסוע אחריה ולהחזירה הביתה בעל־כרחה. הוא מאֵן: “היא מאסה בנו – תלך לה”. אסור היה להזכיר את שמה. וכשהגיע ממנה מכתב לשלוח לה את תעודתה, צוה לשלוח לה, אבל לא לכתוב… היא הלכה לעיר־הפלך ונכנסה לאוניברסיטה.
–לאוניברסיטה? ואמצעים?
– אמצעים? כלום היתה צריכה לאמצעים? פעם אחת שקרתי לו. אמרתי: חולה אני, לעצתו של הרופא המפורסם שבעיר־הפלך אני זקוקה. הוא הסכים לי בשתיקה. ובלכתי נתן לי כסף פי עשרה ממה שהייתי צריכה. ידעתי לשם מה הוא נותן לי את הכסף… ואשמח. ואשמור את הדבר בלבי. וגם אני קמצתי בשבילה. אבל לשוא. מצאתיה יחפה למחצה, רעבה למחצה ופניה נהפכו לירקון… היא שמחה לקראתי כילדה קטנה. אבל את הכסף לא לקחה מידי. ודברים נוראים השמיעה לי אָז… “הכסף שלכם טרפה… דם וזעה של אנשים עמלים דבקו בו”… אילו דבורים!… וברגעים שאין היא מדברת כך, היא מחבקת אותי, מנשקת לי ומתפנקת.
שבתי הביתה במפח־נפש. וכשחזרתי לא שאלני הזקן דבר וחצי־דבר. רק הציץ בי – וכבשתי פני בקרקע. ולא הוסיף. ובסוף החודש כשבקר את החשבונות של הקופה ביחד עם בעלי, דק ומצא, שהחזרתי את הכסף… הוא קפץ ממקומו כנשוך־עקרב ורץ אלי… נכנס, יצא – ולא אמר כלום… ובאותו יום חלק את כל הכסף הזה לעניים…
היא פסקה את דבורה ושתקה שתיקה קשה. חשבתי שגמרה את ספורה ושאלתיה:
– ולא חזרה עוד אף פעם?…
היא התחלחלה, נתעוררה ממחשבותיה הקשות ונתנה עינה בי:
– חזרה… אבל לא אלינו…
היא החליפה רוח רגע והוסיפה:
– זה היה רק לפני שנה. הלוא שמעת על המהומות, שהיו במקומותינו. אף היער הזה היה כמרקחה. היער גדול, דרך שלשה פלכים הוא עובר. ובתי־החרושת לנסירת־עצים מרובים בו לאין מספר. ובכן גדלה התנועה בין המון הפועלים, העובדים בבתי־החרושת. ודברים הגיעו אלינו שאף היא כאן וחבֵרה היא לועד הראשי, שנהל כל תנועה זו ביער… לכתחלה לא האמנו. אבל אנשים נאמנים, עֵדי־ראיה, ראוה כאן; אף בין הפועלים שלנו בבית־החרושת שלנו… בקשנו עצות מה לעשות וממנו הסתרנו את הדבר. והמרידה פרצה גם בין פועלינו. הפועלים שבתו, בקשנו לפַטר את המשגיחים, להגדיל את שכרם ולתת להם חלק ברוָחים… היתה מהומה ומבוכה. בעלי היה אובד־עצות. אז נסע הוא עצמו על בית החרושת… בשנים האחרונות, מיום שעזבה אותנו היא ואזניו כבדו, פסק לצאת מן הבית. רק פעמַים ביום היה הולך לבית־הכנסת… הוא בא אל בית־החרושת, קרא לפועלים, דבר עמהם. והם כאילו התחילו מסכימים ומוותרים. הם פחדו מפניו וגם כבדוהו מאד: אף פעם לא נענש פועל על־ידו ולא נתקפח שכרו. אבל באו אחדים מחברי הועד הראשי וסכלו את עצתו. הזקן האמין בכחו והלך אל ישיבת־הועד שלהם. וכשבא אל ישיבתם והבחין במבטו את המסובים, נתקלו עיניו בה… היא הציצה ישר בפניו…
– אַת?! נגדי עם אויבי?!…
כך צעק – ונפל מלוא קומתו ארצה. כפשע היה בינו ובין המות. מת־למחצה הביאוהו הביתה. אמרנו נואש לחייו… למחר בבוקר קם והלך לבית־הכנסת, וכשחזר משם שלח פקודה: לסגור את בתי־החרושת, שלו ושל בעלי, לפטר את כל הפועלים ולמכור את כל המכונות בכל מחיר שהוא… אבל באותו לילה נשרף בית־החרושת שלו וכל החומר החי שבו… הפקידות של הועד מהרה למקום־המעשה עם פלוגה של קוזַקים. הכו, ענשו, חקרו ודרשו, תפסו עשרה מן הפועלים ושמום בבית־האסורים בעיר־המחוז… ובעוד ימים אחדים באה אף היא אל הקטיגור ואמרה:
– אף ידי היתה עם מבעירי־הבעירה, – ואסרו גם אותה…
– והיא אסורה עד היום?
– כן. זה חצי־שנה ויותר.
– ואין להצילה?
– יש ויש. היא העידה עדות־שקר בעצמה. כל הפועלים שנתפסו וכל העדים העידו בחקירה הראשונה והנוספת, שידה לא היתה באמצע. אחר הפגישה עם הזקן ביער חזרה מיד לעיר־הפלך… והקטיגור הוא ידידו של הזקן. הזקן הצילהו פעם, כשהקטיגור עדיין היה חוקר־דין, מעסק ביש. והיא צריכה רק לחזור מדבריה הראשונים, ואז יצוה הקטיגור לשחררה עד למשפט בערבון של כסף. ובמשפט יזכוּה. אין אף עֵד אחד, שיעיד לרעתה. ואם לאו – תברח אליך…
כאילו הלמה את ראשי…
– נוּ?
– אינה רוצה…
– כיצד?
– אינה רוצה לחזור מדבריה.
ה
מאחורי הדלת, מן החדר השני, חזרו ונשמעו צעדים של רגלים משרכות דרכן בקושי. עצרתי בנשימתי והפניתי מבטי כלפי הדלת הפתוחה. אבל הצעדים שבו כלעומת שבאו – ונעלמו.
– רוצה היה להכנס, – אמרה באנחה ובקול נמוך: – אבל מתבייש הוא בחֵרשוּתו…
ופתאום אמרה בקול יותר חזק:
– הוא רוצה לבקשך – לשם כך בקש לקרוא לך… לא נכון הדבר, שקרא לך על מנת לנסוע עמך… הוא לא יסע, לא יעזבנה… בשבילה קרא לך…
– בשבילה? לי?
– הוא מקוה, שאתה תשפיע עליה. או שתחזור מדבריה בפני הקטיגור, או שתברח עמך… את האפשרות לברוח יסדרו לה…
– את כל חיי מוכן אני לתת כדי להצילה. אבל אם אתם לא השפעתם עליה – אנכי מה?…
היא שתקה רגע ואמרה:
– יודע אתה מה שאמר בימים האחרונים?
– מה? – שאלתי ולבי דפק בי.
– רק איש אחד היה יכול להצילה בזמנה, ולא ידע כיצד…
–ומי הוא זה?
– אתה…
*
הוא עמד בכל הדרת־שיבתו על מפתן־החדר והתבונן בי ובבת־שיחתי, ואחר־כך יָצא לאמצע החדר ואמר כשהוא, מביט ישר אלי:
– שמעתָ את אשר עוללה לנו? – ואתה המלצת אז עליה. זוכר אתה?
שתקתי. אבל לא יכולתי לשחרר את מבטי ממבטו הקשה, שעמד עלי וכאילו העמידני לדין קשה.
– זהו סוף המרידה בהורים. ואתה? – עד היום בלי אשה ובנים. מה היו אומרים אבותיך, עליהם השלום, אילו ראוךָ בכך?…
הוא הסב אלי את מבטו. עבר לכל אורך־החדר, חזר ועמד למולי, נתן עיניו בי ואמר:
– תעשה את בקשתי?
זה לא היה קולו. בין רגע נשתנה. זה היה קול שבור ורָצוץ. קול ספוג צער ויסורים של עולם מלא.
– אעשה, אעשה! בכל לבי ונפשי אעשה!
– ידעתי. אתה לא הכזבת את תקותי. ואם בשורה טובה תהא בפיך – תבוא. אברכך לפני לכתי מעולם־התהו הזה. ואם, חלילה, רעה תהא הבשורה אַל תבוא. תלך לדרכך…
הוא הפסיק דבורו פתאום. דבר־מה נתקע בגרונו וכאילו נחנק בו… ובצעדים יותר מהירים מבראשונה חזר אל הדלת ונעלם בה. ובתו מהרה אחריו.
ו
מכתבו של הקטיגור, שהזקן הכין בשבילי למפרע, פתח לפני לרוָחה את שערי בית־הסוהר לאסירים מדיניים שבעיר־המחוז. ואף השוטר, שהביא אותה אל חדר־השיחות, נסתלק תכף ומיד.
– אתה!… הבנתי, שאין זה אחד משלנו…
היא הושיטה לי את ידה, אשר לחצתיה מתוך שתיקה אלמת. לא יכולתי להוציא הגה מפי.
– מה הביאך לכאן? מה שלומך? ומפני־מה אתה שותק? ולמה חָורו פניך? – לא חשבת למצאני בבגדים אלו? אין דבר! הכל חדש תחת השמש, מקרי ובלתי־צפוי…
היא לא פסקה מלדבר ואני הייתי כנדהם תחת שטף דבורה ותחת רושם־הופעתה. לא מצאתי את עצמי. הנה היא. גבוהה כסבא. אותם העינים. וכמעט אותה הבעת־הפנים. שני ארנים־אחים ביער.
– למה לא תפתח פיך? – דַבר! סַפר! – ראו־נא: נאלם! בתוככם אין רגילים ביסורים? ועוד אתם מתפארים, שדרך חדשה את סוללים… נוּ, הגידה סוף־סוף, מה שלומך?… יש אשה? בנים? פִנה חמה? לא? אה! גם במדבר שלכם נגעה רעה חדשה זו?
היא נשתתקה רגע והביטה אלי מבט עמוק וחודר. ואז הוסיפה – הפעם בקול חדש, קול אטום ורועד כל־שהוא:
– היית שם, אצלם?… מה עושה הזקן? חַי? בריא? – מסכן. אני מקרבת את קצו. בשמים עדי: לא בזדון ולא מרוע־לב עשיתי מה שעשיתי… הוא לא יבוא הנה? לא…
היא הפסיקה לרגע, נגשה קרוב אלי ואמרה בקול חזק?
– אם תשוב אליהם, תאמר לו: אותו אהבתי ואוהַב יותר מכל אשר אהבתי בחיי…
ושוב נשתתקה. שקעה בתהום של מחשבות. אחר־כך חזרה ונתעוררה ונתנה עיניה בי:
– למה באת?
קולה היה קר ומבטה זועם וחודר. מבטו של הסבא.
– להצילֵך…
– כיצד?
– אם תרצי…
– אה!… רצונו של הקטיגור… לא. לחנם הטרחת את עצמך… הם, היושבים עמי כאן, חברי הם. לא אעזבם. יחד בשלנו – יחד נאכל.
כצבת לחצה את לבי. אין מפלט לה. רגעים אחדים שתקנו שנינו שתיקה קשה.
ושוב האירו פניה והביטה אלי מבט טוב ורך.
– ואתה עדיין נודד אתה… סימן לא־טוב הוא נדידה זו שלךָ… אין מנוחה בנפשך… ואמונתך – הגידה את האמת – כלום אינה לקויה?…
דבריה הפתאומיים הביאוני במבוכה.
– מנוחה, אמנם, אין לי, אבל אמונתי אינה לקויה.
– האומנם? שלמה, מלאה וממלאת את כל הנפש?
תחת מבטה החודר השפלתי את עינַי.
ושוב קפצה מענין לענין:
– הודה על האמת: הזקן שלחך הנה להצילני? – מסכן. חכם ומנוסה הוא – והרבה תמימות בו. כל ימיו קוה, שאתה תהיה גואלי?
– זה מנין לך?
– הוא הגיד לי פעם.
– ואַת מה השיבות?
– אני? – צחקתי. אמרתי לו, שפעם רצתי אחריך אל היער… חה, חה, חה!…
בצחוקה היתה איזו נימה לא־כנַה.
– האמנם רצתְּ אז אחרַי?
– כמעט… אבל אתה לא ידעת כיצד לקרוא לי… חה, חה, חה!…
על פניה עבר אודם קל, שנִטַּשטש על־ידי הצחוק.
– ןעכשיו?
– עכשיו?! אתה מתלוצץ בי?
פניה נעשו פתאום רציניים מאד ומבטה – שוב חודר וזועם.
– שמעי־נא לי: אם נתן לכל חברַיך לברוח, תברחי מן הארץ הזו אלינו?
היא שתקה רגע. אחר־כך שלחה בי מבט־רציני למחצה וליצני־למחצה:
– הרימו שם דגל של מרד ואלך אחריך.
– מרד? מרד במי?
– בכל! בטורקים, בכל סדרי השקר והנצול, בכל הכעור והמאוס… בְּנו הכל מחדש!…
–אנו קומץ של אנשים… לא לנו המרידה… לנו היצירה האִטית…
פניה נעשו רציניים לגמרם ועמוקים כתהום:
שמע־נא לי. נחדל מדברֵי־שטות. אני לא אלך אחריך. המים שלכם לא־עמוקים, הם מים עומדים. וגם אתה אינך זה שהיית פעם: צעיר, חזק בעל כתפים רחבות ואמונה שלמה ומוצקה כברזל… אז היה בך קסם… עכשיו זקנת. על פניך קמטים. וגם בנפשך קמטים. רק אחת רוצה אני להגיד לך בשבילכם, קודם שנפרד, והפעם – לנצח: כל עוד לא יתלו הטורקים אחדים מכם, תשארו קומץ של אנשים, וליצירתכם לא יהיו לא מרחב ולא מעוף…
ועוד דבריה בפיה – צלצל הפעמון והשוטר הופיע בדלת.
*
אל הזקן לא שבתי. וכשבאתי על עיר־החוף לשוב לארצי הגיעתני השמועה, שהזקן שבק חיים לכל חי. הסער הפיל ארצה את האורן הזקן. ואחריו הגיע תורו של האורן הצעיר –––
הראשונה
מאתמשה סמילנסקי
בבית הורי היו אופים בכל ערב־פסח מצות בשבילנו ובשביל שכנינו המעטים שבכפרינו. הימים האלה היו מן הטובים ביותר עלי. מן הלמודים השתחררנו, כי החדר, אשר למדנו בו היה נהפך לבית־חרשת לאפית מצות ועליו נוסף חדר־המבשלים המקביל לו. ואת עצם אפית המצות אהבתי עד כלות הנפש. וצריך אנכי להודות על האמת: הצד היותר נעים והיותר מושך בכל סדר האפיה היו בשבילי – הנערות. אהבתין בשעת עבודתן, כשהן כלן בוערות כלהבה ועיניהן נוצצות. אהבתי את צחוקן הרענן והעליז הממלא את כל הבית, אהבתי את שאונן והמונן. אנכי לא עמדתי על סוף דעתה של אמי, כשהיתה גוערת בנערות הללו בנזיפה:
– באפית מצות אנו עסקינן והן צוחקות והומות כ… – אמא פוסקת באמצע המלה ונושכת את בשר שפתה והנערות מסמיקות, צובתות אשה את בשר חברתה, מתאפקות רגע קט וצחוקן פורץ שוב ביתר שאת…
וגם ר' יוסי, הסוכן הישיש שלנו, העומד ומשגיח על ה’כשרות' עינו צרה בנערות הצוחקות ולפעמים יביט אליהן במבט מלא רוגז וכעס. למה צחוקן ושאונן של הנערות מרעימים אותו?
עוד בשנה שעברה החלותי לתפוס מקום חשוב בסדר אפית המצות. עמדתי בראש השלחן הארוך, כשהנערות מגלגלות עליו את המצות, ומחלק להן, לנערות, את חתיכות הבצק. ידיהן של כל הנערות מושטות אלי ואנכי מחלק להן את חתיכות הבצק ביד רחבה ובלב דופק. תפקידי היה חשוב מאד. ככה היה אומר ר' יוסי בעצמו, והוא למדני כיצד לדיק ולהזהר שלא להחמיץ, חלילה, חתיכת בצק. והנערות, יש מהן שבשעת פשיטת ידיהן אחרי הבצק, הן נוגעות בי בעצמי, צובטות אותי צביטה קלה ומתגרות בי… ואנכי אינני מקפיד על כך. ולהיפך: הנערות מהנות אותי ואיזו הרגשה נעימה וחמה משתפכת בכל אברי גופי. והנערות לוחשות על אזני: "אַל תגיד לאמא… אנכי אינני חושב כלל וכלל להגיד לה.
טוב היה לי בזמן אפית המצות.
*
אנכי עמדתי בראש השלחן וידי אינן נחות אף רגע. סכיני החד אינו פוסק אף רגע לחתוך וידי הנערות החמות אינן פוסקות מלחטוף את חתיכות הבצק מידי. בחדר חם. האויר מלא ריח מיוחד, וריח הנערות כריח העצים הרעננים אשר בגן. לבי מלא חלחלה. פני בוערים. ולכל נגיעה חמה של נערה דופק לבי וכאילו מבקש להתפרץ החוצה.
–חתיכת בצק!… בצק!… מחרישים את אזני קולות הנערות ומכים על נימים נסתרות שבלב. מכים, מלטפים ומעדנים. בין הנערות היתה אחת שלא ראיתיה כי אם היום. היא באה יחד עם ר' יוסי ותעמוד בפינת השלחן. זאת היתה כנראה, נכדתו, יתומה מאמה, שבאה יחד עם אביה לחוג את חג הפסח בביתו. ר' יוסי ספר עליה בביתנו לפני ימים מספר. היא היתה כבת שש־עשרה. דקה, רעננה וגמישה. ונדמה לי שהיא יכולה להשבר. פניה לבנים, צחורים, דקים וסגלגלים. וכשפנתה אלי לבקש חתיכת בצק הביטו אלי שתי עינים גדולות ושחורות, מבעד לעפעפיהן הארוכים.
מתחלה עמדה שקטה ודומיה ותעסוק במסירות יתרה במלאכת הלישה והגלגול. קולה לא נשמע בין הנערות. וגם את הבצק בקשה בלחש… ההתבישה בפני הנערות או פחדה מפני אביה הזקן ואמי?… אבל לאט, לאט עברה דומיתה. לחייה הלבנות והחורות התחילו מתאדמות אודם קל. בעיניה השקטות התחיל מבצבץ זיק אֵש נוצץ. המטפחת הדקה והלבנה, שכסתה את שערותיה, נשמטה לאט, לאט למטה וקווצות תלתלים שחורים התגנבו מאחוריה ויתפזרו לכל עבר ויפלו על מצחה, על הלחיים ועל חלקת צוארה הלבן. קולה התחיל פועם ומצלצל יותר ויותר ואף צחוק התפרץ כפעם בפעם מפיה הקטן, מבין שפתיה האדומות ומגלה שתי שורות שנים־ספירים. וקול צחוקה מצלצל לכל רחבת החדר כפעמון הכסף… וכשהיא פונה עכשיו אלי לבקש חתיכת בצק מידי אין עיניה מסתתרות עוד למחצה מאחורי עפעפיה הארוכים, אלא מביטות ישר נוכחי וכאלו שואלות דבר־מה וכאילו תובעות דבר־מה.
באותו יום לא ראיתי בין כל הנערות אלא אותה. יש אשר פשטתי לה את חתיכת הבצק אשר בקשה ממני נערה אחרת ואעשה את עצמי לצחוק. והיא התחכמה לקחת ממני חתיכות בצק פי שנים מכל הנערות: המהרה כל כך לעבוד או השליכה חתיכות בצק מתחת השלחן?…
אחר הצהרים לא עמדה עוד בקצה פנתו של השלחן כמו בבקר. היא התקרבה אלי. ובכל פעם שפשטה את ידיה היו קצות אצבעותיה נוגעות בידי… וחמות היו אצבעותיה ורעד היה עובר בכל עצמותי מדי נגעה בי…
קולה התהלך בחדר ועלה על קולותיהן של כל הנערות וצחוקה מלא את כל חללו של עולמנו הקטן…
*
עם דמדומי ערב פסקה העבודה. נדמו קולות הנערות ותעלמנה אחת, אחת. היא יצאה יחד עם אביה הזקן. אנכי יצאתי אל החצר, נגשתי אל השער, הפונה החוצה ואעמוד נשען אליו. הייתי נדהם ומדוכא. לא חפצתי להכנס הביתה. איזו עיפות משונה וכליון־נפש הציקו לי. לא ידעתי את נפשי. החשׁך פרש את כנפיו על החצר. פתאום שמעתי קול צעדים מאחורַי. פניתי ואראה את ר' יוסי הולך בצעדים אטיים מביתינו. ועוד מי־שהוא הולך אחריו…
– האתה זה?… למה עמדת בשער?… כבר חשך היום… לך להתפלל ערבית – נזף בי ר' יוסי, מבלי שפסק מלכתו. ואנכי שמעתי ולא שמעתי… והתחלחלתי: נגיעה חמה, חמה נגעה בידי… יד בוערת לחצה בכֹח את ראשי אצבעותַי… לחצה מתוך איזה רמז… זאת היתה ידה של נכדת ר' יוסי, אשר עברה ברגע זה על פני, הבריקה לי בשתי עיניה השחורות ונעלמה אחרי אביה הזקן…
לחיצה של רמז זו מה פרושה?…
*
למחרתו הייתי כל היום כמבולבל, הבצק נפל כמה פעמים מידי ונתחמץ. אמי הזהירתני הזהרה קשה, כי תעמיד אחר במקומי. מבוכתי גדלה. הנערות צחקו למבוכתי ותגדל פי שנים. ונכדתו של ר' יוסי עמדה שוב בקצה השלחן, כביום אתמול בבקר, ושקטה היתה וחורת הפנים. ואלי לא הביטה. לבי נתמלא חלחלה ופחד. “למה זה ועל מה לחצה אתמול את אצבעותַי?”… ורק לפנות ערב התחילה שוב לדבר, לצחוק וצחוקה עלה על צחוק הנערות.
…ושוב עמדתי עם דמדומי ערב מאחורי שער חצרנו והתמהמתי עד חשׁך. ושוב הגיעו לאזנַי קול רחש של צעדים. ולבי חרד. הפעם היו אלה רק צעדים קלים ומהירים. ובעוד אני אומר לפנות לאחור, כסו שתי ידים חמות את עיני, לחצו את ראשי וקול לחש אל אזני:
– נחש נא, מי אני?…
ידעתי ידי מי אלה, אבל לא יכֹלתי להוציא הגה מפי. ועוד טרם מצאתי את עצמי צרב דבר־מה הם, בוער את שפתַי… והנערה נעלמה.
*
שבוע ימים היו אוֹפים מצות בבית הורַי. וגם בשנה ההיא אפו במשך שבוע. וכל הימים הייתי מחכה מדי ערב, עם דמדומי ליל, מאחורי חצר ביתנו. חכיתי בכליון עינים לרגע האחד, שאז הופיעה לפני נכדת ר' יוסי כברק ונעלמה בחשך הליל. וכל הימים הייתי כמבולבל. רזון שֻלח בפני. ומבטי אמי, מבטי צער, דאגה וחשד היו תועים על פני. ובאחד הימים אמרה אלי בקול בפני הנערות:
– למה אתה מאחֵר, ערב, ערב לבֹא הביתה?…
הרגשתי כי פני חורו והתאדמו. ונשימתי כבדה. הנערות הביטו זו לזו ואלי מתוך תמיה…
–חתיכת בצק!…
הוציאני מהמבוכה קולה השקט הנמוך של נכדת ר' יוסי והיא הביטה אלי בשתי עיניה השחורות והפקוחות לרוחה מבט חם.
*
ובערב, בטרם התרחקתי מחדר העבודה, אחזתני אמי ותמשכני אחריה הביתה:
– לך להתפלל תפלת מעריב… אתה היית לבר־מצוה, עליך לדיק בתפלה…
הלכתי להתפלל. וכֻלי הייתי מלא צער, מבוכה וכליון הנפש. ואף פעם לא התפללתי תפלה חמה כמו באותו ערב. ואף פעם לא צלצל קולי כֹה חם וכה מלבב. וארגיש כי בני הבית עומדים מאחורי דלתות חדרי ושומעים לקול תפִלתי… ולבי נתמלא אהבה על כל גדותיו, אהבה לכל האנשים… ובלילה הרטיבו דמעותי את כרי… ושאלה קשה אכלתני כעש: הבאה אל השער– החכתה לי?…
*
יומַים לפני הפסח אמרה אמי, בשעת ארוחת הצהרים, בפנותה אל אבי:
– אל ר' יוסי בא אל ה’סדר' חתן נכדתו, צריך לשלֹח לו יין לכבוד האורח. כף המרק, אשר בידי נִַשפך על מפת השלחן…
– מה שחלמתי רעות כל הלילות… על ראשיהם של שונאי ישראל… מה היה לנער הזה?… מה היה לי?… גם אנֹכי לא ידעתי. רק אחת ידעתי, איזה דבר רע, רע בשרתני אמי. מה הרע?…
*
בליל, אחרי בדיקת החמץ, אמרה אמי לי ולאחי הקטן:
– לכו לר' יוסי ותשגיחו בבדיקת החמץ בביתו ולמדתם מפיו פרק מהלכות פסח. אמי מדקדקת במצוות יותר מאבי, אבי היה איש השדה, איש המעשה, עסוק וטרוד כל היום ולא עמד על דקדוקי־העניות שבמצוות והמנהגים. חסידותו היתרה ואדיקותו של ר' יוסי היו לאמי לסמל היהדות הטובה, ואל ביתו היתה שולחת אותנו מזמן לזמן לספוג אל קרבנו מזיו יהדותו זו.
מעולם לא מהרתי לקים אחר פקודות אמא כמו בפעם הזֹאת. זרזתי את אחי ונלך שנינו את ביתו אל ר' יוסי.
בבית ר' יוסי רבתה התכונה. הוא התהלך לאטו לאורך החדרים, כשהוא מלֻבש בגדו הארוך, ואבנט רחב על בטנו. בידו האחת האחת כף־עץ גדולה ובידו השניה נוצה של אוז, כדי לגרף בה אל הכף את פרורי הלחם, אשר פזר לפני זה על החלונות. ומאחוריו צעד צעדי חרש אברך גבוה, כחוש המראה, לבוש בגד ארוך וקשור אבנט כר' יוסי ונֵר שעוה בידו להאיר לזקן…
“זהו החתן…” לחש קול נעלם על אזני. ועיני נדבקו אליו. הוא לא פנה אלינו, עסוק היה בתפקידו החשוב. לא יכולתי לדיק היטב בקלסר פניו. אבל אותו הקול נעלם הוסיף ללחוש על אזני: “כחוש, מכוער וטפש…”
ואחרי בדיקת החמץ, ואחרי שקשרו את כף העץ ונוצת האוז ויטמינון על הארון על מנת לשרפן למחרת באֵש, ישבו ר' יוסי והחתן מסֻבים אל השלחן והתחילו עוסקים בדברי תורה: בהלכות פסח… אלַי ואל אחי לא פנו ולא שמו לב. ואנֹכי לא דאגתי לזה הרבה. ראשי, עיני ולבי היו עסוקים במאן דהוא אחר… הנכדה היתה נכנסת ויוצאת, הלוך וחזור, אל החדר, אשר ישבנו בו, וידיה מלאות עבודה. פניה חורים ועיניה חבויות מתחת לעפעפים. פעם ופעמים תפשתי את מבטה אשר רחף, עבר עלי רגע קט. אל חתנה לא הביטה אף פעם. ואף הוא לא השגיח בה.
–קח נא, בבקשה את הנר הזה והאיר לי רגע במסדרון…
שמעתי פתאום את קולה של הנכדה הפונה אלי. רתת עבר בכל אברי ואביט מתוך פחד אל ר' יוסי ואל החתן. אבל הם לא חלו ולא הרגישו בנו. לקחתי את הנר ואצא אחריה. דלת המסדרון נסגרה מאחרינו. ופתאום פנתה אלי, נשבה באֵש הנר ויכְבה… ושתי ידים חמות חבקוני, לחצוני אל החזה ושפתים צורבות נשקו על פי…
*
ביום השני של החג באו אל ביתנו ר' יוסי, אשתו, נכדתו, אביה וחתנה לברכנו בחג. כל בני הבית והאורחים ישבו באולם מסביב לשלחן העגול וייטיבו את לבם מן ה’כּבּוּד' שהעניקה להם אמא ביד רחבה. ישבתי באחת הפנות ולֹא גרעתי את עיני מן הכלה. ולבי נוקפני. היא ישבה חורת, דוממה – סמל הצניעות. ולפעמים רחוקות העמידה את עיניה השחורות והתמימות עלי. והחתן… אנֹכי שנאתיו תכלית שנאה. אבל הייתי מוכרח להודות בלבי, שחוט של חן היה מתוח על פניו הכחושים. הוא ור' יוסי לא פסקו מלדון בהלכות החג ואמי שמעה לדבריהם בדחילו ורחימו. ויש אשר מבטה עמד על החָתן ויעבור ויעמוד עלי ואנֹכי קראתי בו: הלואי והיית גדול בתורה כמותו…
מדברי־תורה עברו לדברי־חול. ומתוכם נודעו לי שני דברים: האחד, כי לאחרי הפסח תהיה חתונת הנכדה. והשני… איני מבין איך נתגלגלו הדברים לידי כך: שהחתן מפחד עד מות מדגדוג…
ובאותו רגע החלטתי בלבי שתי החלטות: לדגדג את החתן עד מות ולקחת לי את הנכדה לכלה.
*
אנכי הייתי הגדול בין החברים אשר למדו עמדי. כלנו היינו ארבעה וגם אחי הקטן בתוכם. אמרתי בלבי לבקש את עזרתם של חברי בהוצאת החלטתי לפועל. כי איך אַַפִיל אנֹכי האחד את החתן, הגדול ממני פי שנים, ואיך אדגדגנו עד מות?… גליתי את לבי לחברי. לאמר: את כל לבי לא גליתי להם, ורק את האחת אמרתי להם: כי רוצה אנכי לדגדג את החתן עד מות. מה הסבה?… מה איכפת להם?… עצם הדבר לקח את לבם ויסכימו לי. וגם הבטחתי לאחד את כל כפתורי ואת הכפתורים, אשר נקח שלל מבגדי החתן אחרי אשר ימות… לשני – את העטים שלי. ואחי הלך אחרי בעינים עצומות. רק הבטחתיו לבקש את עגלוננו כי ירכיבהו על הסוס. הדבר נעשה ונגמר. שמרנו את הסוד ונחכה לעת מצוא. התהלכנו תמיד בחברותא להיות מוכנים לכל מקרה ונתחקה על עקבות החתן.
בינתים נודע לי עוד דבר. החתן ירא את הכלבים… וכך היה עושה! אם יתנפל עליו כלב ונפל ארצה על פניו ולחש לחש חרש – סגולה מפני הכלבים. האמת נתנה להאמר: הדבר הזה הקל עלי הוצאת מחשבתי לפועל והתחרטתי על העסק אשר עשיתי עם חברי. אנֹכי וכלב ביתנו היינו יכולים לו בלעדיהם. אבל את הנעשה אין להשיב ו’חרטה אינה מעשה־סוחר'…
באחד הערבים ישבנו אנֹכי וחברי מסביב לביתו של ר' יוסי ונחכה לחתן. ידעתי שהוא ישוב בקרוב לבדו הביתה. כלם התפללו ערבית אצלנו. אחרי ה’מעריב' רגילים אבא ור' יוסי לעסוק בעניני מסחר והחתן חוזר ללמודו. ככה היה הדבר נוהג בכל ימי חול־המועד.
אנחנו ישבנו במחתרת. וגם כלבנו הגדול שכב, רבץ אצלי מוטל שקט כמת. הכלב הפקח ידע שלא על לא דבר קראתיו פתאום עם חשכה אחרי ויחכה לאות. לבי דפק בחזקה. ישבנו דומם ואף לחש קל לא עמד בינינו.
… הוא בא. מרחוק ראיתי את צלו ואכירהו. הוא נגש אלינו.
– סִי… סִי… סִי…
רמזתי לכלבי מתוך לחש מלא חרדה… הכלב התרומם כארי מסבכו, הרים קול נביחה ויתנפל על החתן. זה צעק צעקה של בהלה ויתחיל לרוץ. הכלב השיגו. ואז נפל ארצה… וברגע הזה כבר ישבנו ארבעתנו עליו ונדגדגנו כל אחד על פי דרכו. הוא שכב פרקדן על הארץ. פניו חורים ומלאים פחד מות והעינים פקוחות לרוחה. מתחילה, כשהרגיש בנו, עבר על פניו צל של שמחה: נצילהו משני הכלב… אבל כשהתחלנו לדגדגו עבר על פניו איזה צֵל של תמיה, של שאלה… והוא לא נע ולא זז ממקומו… ופתאום נבהלתי. פניו נעשו כחולים ועיניו כאילו בקשו לקפוץ מחוריהן… נבהלתי, קפצתי ואברח… הכלב וחברַי רצו אחרי…
*
על־יד דלת ביתנו נפגשנו באמנו המביטה אל החוץ מתוך דאגה וחרדה.
– ראו את פניהם מה חורו… מה קרה לכם?… מי חבל בכם?… היכן הייתם? ותפלת המעריב?… התנפלה עלינו אמנו.
אנחנו שתקנו. חכינו לגזר דיננו. עוד מעט ויודע הדבר כי מֵת החתן ובאו לקחתנו… התפללנו מתוך חרדה. אכלנו מתוך רעד שנים. ועינינו כל הזמן אל הדלת… הנה תפָתח, הנה יתפרצו אלינו כל בני ביתם של ר' יוסי… אבל איש לֹא בא אלינו מכל הערב.
ובלילה צעקתי צעקות של בהלה מתוך השֵנה. אמי חרדה לי, באה אלי, מששה את ראשי ותלחש עלי לחישה סודית ותירק פעם כפעם הצידה, כלפי הדלת החיצונית… ובבֹקר לתפלת השחרית באו אל ביתנו כל הגברים של בית ר' יוסי… וגם הוא בתוכם – חור, כחוש ותמים כמו תמיד. כשראיתיו נפל עלי לבי מתוך פחד אבל יותר מזה גדל רגש אשרי ושמחתי: ‘הוא חי…’ פניו היו שקטים ורק אלי ואל אחי לא הביט…
*
לאחר הפסח נסעו כל בני בית ר' יוסי לחתונת הנכדה העירה. יותר לֹא הוספתי לראותה כל ימי חיי.
מן המחזור הראשון
מאתמשה סמילנסקי
ציור
פריז. השנה הראשונה ללמודיה בסורבונה. לה נמלאו שמונה־עשרה. לפני שנה גמרה את הגמנסיה ביפו עם המחזור הראשון, ותדא כמו על כנפי נשר אל מקור המדע. ללמוד, להתכונן להתכשר… דבר־מה נקר בלי הרף בנשמתה: התקופה הגדולה הנה, הנה באה…
ליל סתיו. היא חזרה מן האופירה. את המוסיקה אהבה לא פחות מן הלמודים. מאַת הפרנקים ששלחו לה מבית אבותיה, מן המושבה, הספיקו לצרכי חייה, לשכר למודיה ומהם קמצה מזמן לזמן גם לכרטיס־הכניסה לאופירה הפריזית, וגם לקנות כובע סיזוני… את הכובע הסיזוני הפריזי אהבה כנפשה.
התחיל מטפטף גשם, מטריה לא היתה לה. לא אהבתה מעודה. בסנטימים האחרונים קנתה במזנון לביבה מתוקה אחת – כה משכה את הלב!… – ולא נשאר לה כלום בשביל הנסיעה באומניבוס, ותלך ברגל. בבולוַר האיטלקי גבר הגשם. מהרה. כלה נרטבה. פתאום נשמעו מאחוריה פסיעות גסות ומהירות. אלו היו צעדי גבר. בעוד רגע השיגה בן־אדם שמטריה גדולה סוככת לראשו. זה היה אופיצר. הוא עבר על ידה, התבונן אליה מבט אלכסוני ויעצר פתאום.
– אולי רוצה העלמה להסתתר תחת המטריה?…
הקול היה גלוי ולבבי.
– כן.
הוא התקרב אליה, ותכּנס תחת מטריתו.
הלכו. הוא השהה קצת את צעדיו. רגעי מספר שתקו. ורק מבטו האלכסוני נפל מרגע לרגע עליה.
– כיצד הסכימה להכנס אל תחת מטריתי והיא לא הכירתני מתמול שלשום?
– הגשם הרטיבני.
הוא הצטחק צחוק קל. גם צחוקו טוב וגלוי. וצעיר צחוקו ורענן. ושתי עיניו הכחולות והטובות התבוננו בה.
– העלמה איננה פריזית?…
– לא.
– מאין?…
– מפלשתינה.
– ערביה?…
– לא. בת העם שמקרבו יצא האיש אשר עשיתם אותו לבוגד על לא עון בכפו.
– אַ!…
– נדמה לה, כי אודם כסה פניו. ושוב הלכו דוממים.
– מה עושה העלמה בפריז?…
– אני לומדת בסורבונה.
הוא עצר רגע קט במהלכו ויבט בפניה כאילו בקש לבחון אותה.
– העלמה כה צעירה!…
– כן.
ושוב הצטחק.
– מה לומדת העלמה?
– תורת הרפואה.
– אשה… למה?…
– במלחמת החרות העתידה ארפא את הפצועים.
– איזו מלחמה!…
– שלנו.
– האם!…
הוא נפסק באמצע דבורו.
– אין לנו ארץ־מולדת עכשו, אבל היתה לפנים. ונקחנה חזרה מידי התורכים.
– העלמה… אבל הלא אין לכם צבא… וגם סדר מדיני… אין לכם.
– הכל יהיה. גם סדר מדיני וגם צבא יהיה!…
ופתאום מדדה אותו מלמטה למעלה במבט שובב ותאמר:
– ואם אבקש אז מאת האדון, הילָוה על הצבא שלנו?…
שוב הצטחק צחוק צעיר ורענן.
– אלך!…
– תודה.
– ועד אז… עד שיהיה לכם צבא… התִלָוה העלמה אל מחננו, בלכתנו לקחת נקם בעד אלזס־לותרינגן?…
– אֶלָוה…
הסכמתה היתה מעמק לבה. תמיד שנאה את הגרמנים הגאים שביפו ובשרונה. והצרפתי הזה מצא חן בעיניה.
עמדו. ועל פי איזו דחיפה אינסטינקטיבית הושיטו את ידם איש לרעהו בעת ובעונה אחת ויוסיפו ללכת.
באחת מפנות הרחוב עמדה. פה עליה לפנות ימינה. הגשם פסק. מעל לראשיהם נראתה פסת שמים טהורים.
– שלום אדוני.
– אלונה עד ביתה.
– לא. אין גשם. אין לי צורך במטריותו.
היא נעלמה בתוך הסימטה.
*
עברו ימים מספר. פעם, אחרי גמר הלמודים בסורבונה, כשיצאה בתוך מאות התלמידים אל הרחוב ההומה, הרגישה פתאום במבט של עינים חודרות המלוה אותה. היא הרימה את ראשה. היא צחקה לו מטוב לב. ואף על פניו רחף צחוק קל של רצון.
– חוזר אנכי ממשרדי. עברתי ליד סורבונה, נזכרתי בעלמה. תרשני ללוותה?
– ברצון.
הלכו.
– האין לה חברים, כי הולכת היא לבדה!
– יש. אינם חביבים עלי ביותר. אוהבת אנכי את הבדידות.
צל של רצון עבר על פניו.
עברו את כל הרחוב ויפנו ימינה. בפנה היה רֵסטורַן. ריח ערב ומגרה עלה באפם.
– העלמה רעבה?… שאל פתאום, ויפסיק כאלו נפחד מדבר־מה. היא נזכרה שלא אכלה מאז הבקר.
– כן, רעבה אנכי.
– התכנס עמי לאכול?…
נכנסו. ישבו לאחד השלחנות הקטנים. הוא הזמין ארוחה. היא אכלה לתאבון. דברה וצחקה מעמק לבה לספוריו. מבט עיניו המופתע לא ירד מעליה כל הזמן. בסוף הארוחה לחש דבר מה על אזני המלצר ובעוד רגע הגיש זה זוג תפוחי־זהב גדולים ומאורכים. לבה התחיל דופק דפיקות חמות. אלה היו תפוחי הזהב של יפו. ריח מולדת נשב עליה, ריח פרדס… עיניה הביעו תודה.
– פרי ארץ־מולדת בעתיד… – אמר בצחוק קל על שפתיו.
– ובעבר!…
– ובעבר.
שניה נחתכו עמוק, עמוק בקלפת הזהב של הפרי הנחמד.
הוא צחק.
– עלמה… נוהגים להסיר את הקלפה… אולי חבל?…
*
עבר שבוע ימים. עוד פעם חכה לה בתוך הקהל הגדול, אשר ברחוב ליד סורבונה. היא הכירתו מרחוק עוד טרם הרגיש בה.
– השלום, אדוני?…
הוא נפתע, התחלחל ויפנה אליה.
– העלמה!… ואנכי מבקשה בין הקהל ולא מצאתיה. חשבתי, כי גם היום לא באה אל השעורים.
– גם!… האם בקשני אתמול!…
– אתמול ושלשום. העלמה לא באה. למה?…
– רוחי היה רע עלי. נכספתי לקול מנגינה. חולת מוסיקה הייתי!
– חולת מוסיקה?… כלום האופירה הפריזית סגורה?…
– פתוחה! אבל היום ראשון לחדש וכספי יבא רק בעשרה בו.
הוא נשתתק. צל של רצינות עבר על פניו. הוא נמלך, כנראה, בלבו ויאמר:
– התרשני להזמינה מחר אל האופירה… אל התא של משפחה מכירה אחת?
– מחר?… ומדוע לא היום?…
קולה היה מלא צער. היא רעדה מדי דברה במוסיקה. חלק מחייה היתה נותנת בעד אופירה, ודוקא היום, בערב זה. והוא צחק בקולו הרענן. ויבט אליה מלוא עיניו הכחולות והטובות.
– היום… יהי ככה!…
היא מחאה כף מרוב שמחה. לא היה גבול לעליצותה.
– אבל כיצד אמצא את אדוני?
הוא חשב רגע קט ויחליט:
– העלמה תבוא אל האופירה בשבע ושלשה רבעים. ליד הקופה הראשונה אחכה לה. טוב?…
– טוב מאד!…
*
אל האופירה באה בשעה מוקדמת, ותחכה עד אשר הגיע המחוג של השעון הגדול לשבע ושלשה רבעים. ואז הלכה ישר אל הקופה. הוא חכה לה. עיניו הביטו ישר אל עבר המבוא. הבעה של רצון נשתפכה על פניו. הוא צעד במהירות לקראתה ויושט לה את ידו. ורק ברגע הזה ראתה, כי לימינו עמדה אשה צעירה לימים, יפה עד להפליא, לבושה לפי המודה הפריזית האחרונה ותבט אליה במבט מלא סקרנות ועוד טרם הספיק הוא להגיד דבר, שאלה האשה:
– הזאת היא?…
– כן. הנה הסטודנטית העבריה וזאת – אשתי…
והאשה פרצה אל העלמה, תפסה את ידה הקטנטנה והרכה, וזו עמדה נבוכה, נפתעה וכאילו חלמה דבר־מה…
– ראוה, כמה נתבלבלה!… הגבּוֹרָה המתעתדת להלחם בתורכים!…
קול צחוקה של האשה, היה יפה וצלצל כפעמון כסף… פניה, עיניה וכל גופה צחקו עמדה…
– ועד אז תלַוֶך במלחמתך נגד הפרוסים!…
ושוב צחקה.
העלמה לא ידעה את נפשה. עמדה נבוכה ותבט אל האשה העליזה הזאת הצוחקת מטוב לבה. דבר־מה העיק עליה. הוא עמד רציני. פניו חורו כל שהוא. ויבט מבט טוב ורך אל שתיהן.
האשה ראתה את מבוכת הנערה ותפול על צוארה, חבקתה ונשקתה על פיה. וגם היא חבקה לה מתוך איזו דחיפה פנימית ותנשקנה.
– הנה חברות!…
קרא הוא בשמחה גלויה. והבעה של רצון אין סוף השתפכה על פניו.
– חברות… ומה שמה של העלמה?… עד היום אין הוא יודע שמה… הַא, חַא, חַא!… ושוב צלצל צחוקה, המלא איזו מנגינה נפשית עמוקה…
הגידה את שמה. וגם הוא הגיד, בפעם הראשונה, את שמו. ויושיטו את ידיהם איש לחברתו.
– והנה חברים!…
צחקה ומחאה כף. נשמע קול צלצול הפעמון.
– עוד מעט ואחרנו… והלא היא כה צמאה למנגינה… חולת־מוסיקה…
היא חבקה בידיה את שניהם ושלשתם עלו במדרגות למעלה…
היא נעשתה לאורחת קבועה בביתם. הבית נעשה לה לבית־הורים ממש. הם דאגו לה וימלאו את כל משאלותיה. בצר לה תבוא אליהם ובתוך זרועותיה המחבקות של רעותה החדשה שכחה את צערה. לא היה דבר בנפשה, אשר לא גלתה להם. ולא היה דבר בביתם ובחייהם אשר כסו ממנה. כשתי אחיות ואח היו.
*
פתאום נתהוה בו איזה שנוי נמרץ. הוא התחיל כאלו מתרחק מעליה. אמנם, בכל פעם אשר תבוא אל ביתם, יקבלנה בשמחה גלויה וברצון רב. אבל כרגע יקח העצב החרישי את מקום השמחה, ולא היה ביניהם עוד אותו היחס הגלוי כתמול שלשום. היטב חרה לה הדבר. ויש אשר שאלה את עצמה מתוך צער: מדוע?… נדמה לה שהוא כאלו מסתיר ומעלים ממנה דבר־מה. וצל של דאגה כמוסה מרחף על פניו. ולבה יתכוץ למראה הצל של דאגה על פניו: למה הוא דואג?…
והאשה… אף היא התחילה דואגת. יש אשר לפתע פתאום עובר צל של חרדה נפשית על פניה. חרדה מתוך איזה כאב פנימי… אבל בין רגע תתאושש, תחבק חליפות את בעלה ואת חברתה ושוב יתמלא הבית צלצול צחוקה הדומה לצלילי פעמון־כסף.
*
באחרית השנה מת האופיציר.
פעם, כשחזרה אשתו לביתם, מצאתו מוטל מת במטתו. חץ אקדחו מחץ את ריאתו. ובשנה ההיא עזבה העלמה את פריז ותשב אל בית אבותיה – אל המושבה. לא יכלה ללמוד יותר. איזה דבר שחור העיק תמיד על לבה. ובאויר כאילו היתה מרגישה משק כנפיה של נשמה עלובה וערטילאית המבקשת את תקונה.
– מה היא מבקשת? ולמה הוא מת?…
אלזה
מאתמשה סמילנסקי
א
זה היה בימים הטובים הראשונים, בעוד דם הנוער נוזל בעורקים והנפש שואפת להרפתקאות. בפעם הראשונה הלכתי לראות את תעלת סואץ. חשבתי לי אז לחטא להמצא במרחק של נסיעת לילה אחד מן המפעל העולמי הכביר הזה ולא לראותו. גמרתי איפוא לעבור את התעלה לארכה עד לסואץ ולחזור. ואולם לא כונתי היטב את השעה הנכונה והייתי אנוס לחכות בפורט־סעיד ימים מספר עד בוא האניה המבוקשה.
היתה שעת ערב. במרפסת הפתוחה של אחד מבתי הקפה הגדולים אשר לחוף הים ישבתי והתבוננתי בענין אל ההמון הרב, ההולך חלוף ושטוף ובא מן הרחובות הצדדיים אל הרחוב הגדול, ומשם אל הים וחזרה. פורט־סעיד אינה מתחבבת על עין האורח ואינה מושכת את הלב. אין בה כלום מן העומד ומן הקבוע. הכל בה עובר. הכל בה הולך וחולף אין זו עיר אלא אכסניה ענקית אחת, אשר מסדרונותיה – רחובותיה, חדריה – ארמונותיה ומשרתיה – כל יושביה. אין בה כלום משלה. לא עקבות של קולטורה עתיקה, לא מסורת עצמית, ולא שום סימנים של עבר. הכל בה הוה. מאתמול ועד היום. מעבר מזה מדבר, ומעבר מזה ים. ושוב מדבר, ושוב ים. נדמה, כי רוח מן הים או מן המדבר הביאה את העיר הזאת ממרחקים, וביום בהיר אחד תבוא רוח בלתי מצויה אחרת ולקחתה מזה. קיקיון דיונה.
ואולם למרות זה, ואולי דוקא משום זה, יש בה בעיר זו דבר־מה מושך. המחשבה להתישב כאן, לחיות פה – מבהילה. אבל הישיבה הארעית בה נותנת עונג מיוחד. יש לפעמים צורך נפשי, להשתחרר מכל עבר, מכל קולטורה, מכל מסורת וחוקים מקובלים. ואין אולי בכל כדור הארץ מקום מתאים לכך כבבל חדשה זו עם ערבוב כל הלשונות שבעולם, כל הנימוסים וכל הלאומים. ראי־נוע חי. כל העולם עובר בו חליפות; עובר וחולף ונעלם כהרף עין.
ישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים. המלצר היוני, שחור הפנים ושחור השפם, מזג לי כוס שניה ענקית מן השכר השחור והריחני אשר אהבתי. לבי היה טוב עלי וקל. ישבתי ואתבונן אל התמונות החולפות של ראי־נוע הענקי. הנה אניה איתנה, לויתן בריטי, באה ממרחקים, מאיזה עולמות רחוקים ונסתרים. גבוהה היא האניה ומתנשאה מעל פני הים. חמש או שש עליות לה. ורחבה היא וארוכה לאין סוף. לאט־לאט היא עוברת בין עשרות האניות הגמדיות. לאט־לאט היא מושכת את דרכה מתוך גדולה ומתוך הכרת ערכה. וכולה, בארובותיה, המעולפות עשן עבה ושחור, בעליותיה המרווחות והמרובות, המלאות המון רב של אנשים, העומדים צפופים ומביטים לעבר היבשה, בצלעותיה הענקיות, המחופות דבר־מה ישן נושן, ובדגלה הבריטי הענקי, המתעופף לאט־לאט במרחב האויר – בכל, בכל מלאה היא הדרת כבוד, רוממות גאון ושלטון עולמי… אניה זו דומה הרבה יותר לעיר מאשר ‘העיר’ שאליה היא מפליגה…
עודני מביט ומתבונן אל הענק, אשר השליך עוגן ואשר הוכתר המון סירות – נוסעים קלות ומגוהצות מעבר מזה, והמון סירות־פחמים שחורות, גדולות וכבדות מלאות אנשים שחורים מפיח, מעבר מזה – והרחוב נתמלא כבר גלים, גלי אדם. והם הולכים ושוטפים ומכסים את פני כל הרחוב ובולעים את כל אשר בו, עד כי לא נכר כי באו אל קרבם – ונבלעים בתוך הרחובות הצדדיים וגלים חדשים באים במקומם, וכל גל מביא אתו לאום חדש…
עוברים בני העליה: תירים בריטים: גברים ונשים. כלם גבוהים, כאלו יד אחת קצבה את מדתם. וכלם – פניהם רציניים, והולכים הם בשקט ובצעדי ענק דוממים ועיניהם לנוכח יביטו, ומסביב להם הכל נכנע, הכל הולך ושוטף הצדה ומפנה להם דרך. נדמה, שכל העולם לא נברא אלא בשביל הגאים החשובים הללו. אף ארשת פניהם מביעה מעין זה.
עבר הגל הבריטי ונבלע בתוך בתי־הברזל, ההוטלים, אשר בקצה הרחוב, וגל חדש ממלא את מקומו, גל הומה רועש ושואן. כל הרחוב מתמלא רעש, צחוק וצהלה. כל האויר רווי דבור צרפתי קל, פזיז ועליז. קבוצה גדולה של מאות אנשים. גברים – מהם זקנים וצעירים, ונשים – כלן צעירות. מהם לבושים בגדי דרך, ומהם כאילו מקושטים לחג. הם עוברים, וכל הרחוב נדחק אליהם ומתערב בהם והם נדחקים בכל ומתערבבים בכל. ויש שמתנגשים זה בזה. והרחוב מתמלא קולות צעקה, גערה ואיומים. ויש שהנשים מצפצפות בקול פחדים מעושה. הללו צרפתים הם. משרתים ומשרתות של בתי־המלון הגדולים במזרח הרחוק. עם גמר העונה של התירים הם חוזרים למולדתם. בהחל העונה הם באים ובכלותה הם שבים.
והנה שקט הרחוב לשעה קלה. שקט לאחרי הסערה. ושוב יתמלא קבוצות חדשות. הפעם הולך הזרם ופניו אל הים. הראשונים באו מן הים, והיבשה בלעתם; האחרונים – היבשה פלטתם והים בולעם. באים הם מן הרחובות הצדדייים ושוטפים דרך הרחוב הגדול ויורדים אל הים. אלה באו במסלות־הברזל מקהיר, ממצרים העליונה ומסודן.
ב
אל מרפסת בית הקפה נכנסה חבורה ‘שמֵחה’. שני יונים, לפי הכרת פניהם, אחד זקן ואחד צעיר. עיני שניהם מאזרות זיקי אש ושפמיהם זקופים בחוצפה כלפי מעלה. עמהם ארבע ‘נשים’. הנשים נכנסו מתוך צחוק והשתובבות והגברים מתוך רצינות יתרה. כלם ישבו לא רחוק ממני ליד שני שלחנות קטנים. הנשים לחוד והגברים לחוד. הגברים רמזו למלצר שיתן להם את מבוקשם. התבוננתי בנשים. שלש מהן היו ‘מזרחיות’, בעלות עינים שחורות מכוחלות מסביבן, פנים שמנים, לבנים, מסואבים ושחצנים, והאחת, הרביעית, היתה אחרת: בלונדינה בעלת שתי עינים כחולות וחולמות, עם ערמה של שערות זהבהבות על ראשה, וצעירה היתה מאד. גם היא צחקה והשתובבה מתוך קלות ראש יחד עם חברותיה, אבל גם מתוך צחוקה נשמעה איזו נעימה זרה ורחוקה – הד החלום אשר בעיניה.
המלצר הביא לשני היונים, בשתי כוסות דקות וגבוהות, משקה לבנבן, אראק מהול במים, ולארבע הנשים קפה שחור בספלים קטנטנים. שלוש המזרחיות חטפו את הספלים מידי המלצר ובעודם בכפן התחילו מלקקות מתוכם. והרביעית, הבלונדינה, לא הושיטה את היד ולא נגעה בספל, ועל פניה חלף צל שחור של התמרמרות. על פני המלצר נסתמנה איזו בת־צחוק. העמיד את הספל על השלחן למולה ופנה אל האורחים האחרים. שלוש המזרחיות רמזו אחת לשניה וכלן יחד לצד הבלונדינה, לחשו דבר־מה על אזני היונים, וצחוק אדיר פרץ מפיהן. היונים ישבו כפופים על כוסותיהם, מצצו מתוכן במנוחה שלמה ולא שעו לצחוק ה’חברות'. פני הרביעית חורו. שפתיה נעו קצת כשפתי תינוקת, האומרת לבכות. ולי נדמה, שבתוך שתי עיניה הכחולות נוצצות באמת דמעות.
– הלא הבטחתם לתת לי בכל פעם שכר?… –
פנתה פתאום בתרעומת ובקול־בוכים למחצה אל היונים השנים. דבּוּרה היה גרמני צח. היונים שתקו. הם הוסיפו למצוץ את האראק, והמזרחיות לקקו את הקפה.
– רוצה אני בשכר מיוניכיני… – השמיעה שוב הבלונדינה בקולה הקובל – כזה של האדון ההוא… היא רמזה באצבעה אלי, נעצה עיניה בכתובת שעל בקבוקי וקראה “München” – וחזרה וקראה בקול: ‘מיוּנכן’, והקול היה רווי געגועים; מעין געגועי מולדת. בלבי רעדה איזו נימה.
היונים לא פנו אליה ואל דבוריה. כאילו לא אליהם היו מכוונים. פניה אדמו מכעס והתמרמרות. פתאום התרוממה מתוך החלטה נמרצת, הביטה במבט מלא כעס ושאט נפש כלפי היונים השנים, פנתה להם עורף, ובצעדים מהירים נגשה אלי.
– האדון יתן כוס שכר?…
– בבקשה…
– לשבת?… ותרמוז על הכסא אשר ליד שלחני, ועיניה, עיני התכלת, נתנה בי בשהיה ארוכה. היא ישבה. רמזתי למלצר להביא כוס שכר. היא אחזה את הכוס בשתי ידיה, גחכה אלי גחוך קל של חן ותודה והפכתה אל פיה בבת אחת. אחר נתאדמה, נתמלאה התעוררות ועיניה נוצצו בניצוץ רך ולח. מזגו לה על פי פקודתי עוד כוס. הבעה של אושר נשתפכה על פניה.
–זה שני ימים אנו נוסעים מסוּדן…
– מה עשיתם בסודן?…
– עבדנו…
צחוק צעיר, צחוק רענן, פרץ מפיה. ואולם יחד עם זה נדמה היה לי, כי אודם של בושה כסה את פניה. דמעות־ספיר עמדו בעיניה. אז נטלה גם את כוס השכר השניה בשתי ידיה, הביטה אלי ותאמר:
– הלוא!
ישבתי והתבוננתי בה מתוך ענין רב. חפצתי לשאול לשמה, למולדתה, וכיצד התגלגלה ובאה עד הלום אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לדבר אליה. בינתים גמרו היונים לשתות, שלמו למלצר, ויתרוממו ממקומותיהם. גם המזרחיות עמדו מתוך שאון וצחוק וצהלה. ורק זו, היושבת למולי, לא זזה ממקומה. היא לא ראתה כלל בקום חבריה, או עשתה עצמה כלא רואה, ומבטה היה רחוק, רחוק. בת־צחוק קלה של חלום רחפה על פניה.
– אלזה!… קרא היוני הזקן. אבל היא לא פנתה אליו. – אלזה!… – קרא בשניה מתוך גערה וכעס עצור ועיניו רבו זיקי אש. אז התעוררה מתוך בהלה. צחוקה הקל נבלע ונעלם. עיניה הביטו כתועות, פעם אל חבריה ופעם אלי, כאלו בקשה לזכור דבר מה. לבסוף כאילו נזכרה, נזדעזעה והלכה בצעדים רועדים אחרי חבריה.
מצב רוחי הטוב לא היה עוד אתי. הלילה בא. לאורך הרחוב דלקו פנסי־החשמל. על פני הים נצנצו פה ושם המון אוֹרות־ליל. רוח צחה נשבה עלי מן הים. ובלבי נעורו רגשות מרגשות שונים. נפשי ירעה לי. הגיתי בנערה הבלונדינית…
ג
גם ביום השני לא הלכתי בדרך אשר חפצתי. באו אמנם אניות־לויתנים מאירוֹפה, המפליגות בדרך התעלה לארצות המזרח, אבל אלו אינן מדקדקות ב’דגי־רקק' כמוני. מבקשות הן נוסעים לשנחי, לנגסקי או לבומבי. והאניה ‘שלי’ עוד לא באה. עברתי את העיר לארכה ולרחבה. צעד קדימה – מדבר, צעד אחורנית – ים. ושוב ישבתי במרפסת הפתוחה של בית־הקפה וצפיתי ב’עולמות' הבאים והולכים. ה’בריטו' מאתמול הפליג בלילה. את מקומו לקח עכשיו ‘גרמני’. זה בא רק לפני רגעים מספר, עודנו מנשם בכבדות ופולט מים מתוכו והומה וגועש מבלי מצוא לו מנוחתו. גם הוא ענק ובנוי מחדש. הכל בו מבהיק, נוצץ, אבל ‘הדרת־שיבה’ אינה חופפת עליו כעל חברו מאתמול…
והרחוב הומה. הים פולט שוב אל היבשה מאות־מאות בני־אדם שונים ומשונים ללאומיהם ולמפלגותיהם, ללשונותיהם ולמנהגיהם, למראה פניהם ולברק עיניהם. ליד מרפסת בית־הקפה עוברת עתה חבורה גדולה של גרמנים, כלם גברים, כלם צהובים. פנים מגולחים נקיים, חלקים ושמנים. שפמים גדולים וזקופים. כלם מגוהצים, חדשים, כאילו קפצו זה עכשיו מתוך ‘התיבה’. הכל בהם חדש. מן הכובע ועד שרוך הנעלים. ועל פניהם הבעה של מנוחה, של רצון, של סיפוק רוח ושל מעשיות יתרה. אלה מוכרים־נוסעים הם, הבאים מארצות רחוקות. שם ‘כבשו’ שוקים חדשים לתוצרת מולדתם ולקחו ‘שבי’ סכומים ענקיים בשכר טרחתם. עכשיו חוזרים הם אל המולדת לבנות ‘בתים’, ואת אחיהם הצעירים ישלחו לכבוש עולמות חדשים.
חבורה אחת עוברת וחולפת ואחרת לוקחת את מקומה. גם אלה צהובים, מגולחים ובעלי שפם זקוף כראשונים, אבל אינם נקיים כמותם, ואין על לבושם אותו ההדר והגהוץ. על פניהם עקבות עבודה ועמל קשה. אלה בעלי־מלאכה הם, אשר קבצו על־יד במשך שנים בארצות הרחוקות סכומים מסויימים מתוך עבודה ויגיעה רבה. ועתה הולכים הם וחוזרים אל המולדת לנוח מעט ולבנות את בתיהם, בתי־עבודה ובתי־חרושת.
– יוהאן, הנה פה שותים שכר!…
הדברים האלה יצאו מפי גרמני גבה־הקומה ורחב־הכתפים, כשעלה במדרכות המעטות, המובילות אל מרפסת בית־הקפה. בצעדי און רחבים וחזקים עבר לאורך כל המרפסת עד לשלחן הקטן השני אשר ליד שלחני. התבונן רגע קט בי ובשכר שלפני, כאילו בקש לנסוֹת במבטו את שנינו:
– המותר לי לשבת כאן, אדוני?
– בבקשה!…
הוא ישב ליד השלחן הקטן, הסב את הבקבוק לצדו וקרא בקול מעל הכתובת:
– מיונכיני?
– מלצר!… מיונכיני… בבקבוקים סגורים… ששה!
התבוננתי בו. ששה בקבוּקים? ודאי צמאון של שנים רוצה הוא לרוות הפעם…
המלצר העמיד לפניו את ששת הבקבוקים הסגורים והחתומים. הגרמני נטל בידו את כל אחד מהם, התבונן בשכר, בדק את הכתובת והעמידם במקומם. פניו העידו, כי הבדיקה המדויקת הפיקה ממנו רצון. התחילה השתיה.
הוא הערה את הבקבוק האחד אל הכוס הענקית אשר לפניו, הרים את הכוס, בדק שוב את מראה השכר ויהפכנה בתנועה מהירה אל פיו.
– מיונכיני – נתן הוא את הסכמתו אחרי נגבו במפית קטנה את קצות שפמו. אז פנה אלי: – חמש שנים לא שתיתי שכר. אם לשתות שם – לא תאסוף כסף לעולם. עכשיו מותר.
ובדברו הריק את הבקבוק השני אל הכוס, הרימנה, בדקה שוב בעיניו ויהפכנה בהרף עין אל פיו.
– מיונכיני – היה כמאשר לעצמו את ה’עובדה' הגדולה, וינגב עוד הפעם את שפמיו.
– מיונכיני… וגם אני משם… ארץ הארצות – גרמניה, ועיר בערים – מיונכן… “גרמניה על הכל!” – נזדקר פתאום ממקומו – הוֹך!
והבקבוק השלישי נבלע בפיו ושוב נגב שפמיו.
– האדון יודע את גרמניה?
– יודע…
– הוֹך!…
– וגם את מיונכן ידעתי…
הוא נתר מקומו מלא התפעלות. כנראה לא תאר לו בלבו מציאות כזו. ושוב חזר אל מקומו ויהפוך את הבקבוק הרביעי אל הכוס.
– לחיי מיונכן!… ויריקנה אל פיו.
אף אנכי הרימותי יחד עמו את כוסי… לאשרו לא היה קץ.
– מיונכיני… הידע שם את בית־החרשת של מיללר ושותפיו?… חבל… מאז, מימי נעורי, עבדתי בבית החרשת הזה ועד היותי בן עשרים וחמש… אני מסגר… ואת בית־הקפה שם… – הוא נעצר פתאום בדבוּרו. אין זאת, כי חפץ לשאלני עוד למשהו או למישהו במיונכן וחזר בו ונשתתק. צל קל של דאגה עבר על פניו. ואחר חזרו והוארו, והוא הפך את הבקבוק החמישי אל הכוס וישתהו לאט־לאט מתוך גמיעות קטנות ומתוך גיחוך קל־קל על פניו, גיחוך של הנאה, המאיר לתוך איזו מחשבה נסתרת, שצחקה לו בזכרונו. פניו התאדמו, עיניו הכחולות מתחילו מתנוצצות, ידיו הרחבות והמיובלות, המונחות על השלחן, נתכסו טפות של זיעה, והבעה של רצון ושל אושר רחפה על מלוא רוחב פניו. עיניו הביטו ממעל לראשי אל הרחוב ואל הים, ומחשבה רחוקה ונעימה רחפה על מצחו הצר, המכוסה עד למחציתו שערות קצרות ורטובות מזיעה. ופתאום הצטחק במלוא פיו בצחוק של אושר ויט את ראשו אלי מתוך חצי לחש: אני חוזר עכשיו למיונכן… לאחר חמש שנים!…
ופתאום קפץ ממקומו, אחז את כובעו אשר על השלחן בשתי ידיו וזרקו מתוך טלטלה חזקה על פני הקרקע עד כי רעד השלחן: Sacramento! ואחר שבה אליו מנוחתו וישב על מקומו והתחיל מריק לאט־לאט לתוך הכוס את הבקבוק הששי. אבל לא שתה ממנו. על פניו רחף שוב צחוק האושר הקל. אז פתח את מעילו ואת אפודתו אשר מתחת למעילו, ומן הכיס הנסתר הוציא דבר־מה עטוף בניר. בזהירות רבה הוריד את מעטפת הניר ונתגלה קונטרס דק…
“קונטרס הבנק, שכספי שמור בו…”
הוא פתח את הקונטרס, עיין בו רגע קט, כאילו ראהו זה עתה מחדש, וצחוק האושר הקל אשר על פניו התרחב…
“הסכום מסוים ועומד…”
הוא הפך בדפי הקונטרס והוציא מתוכו עוד מעטפה קטנה ומתוך המעטפה העלה בשתי אצבעותיו תמונה. את זו הרחיק מעט מעל עיניו ויתבונן אליה מרחוק לאור השמש, שחדר אל המרפסת מתוך הרחוב. צחוק האושר התרחב עוד יותר על מלוא כל פניו…
“אשתו אשר עזבה בגרמניה… אהובתו…”
הוא החזיר את התמונה אל המעטפה הקטנה, את המעטפה אל הקונטרס, את הקונטרס על הניר ואת הניר אל הכיס הנסתר שבאפודתו. אז רכס את כפתורי האפודה ואת המעיל מעל לאפודתו ונטל את הכוס בידו.
– לחיי אלזה!…
…“אלזה?” היכן שמעתי את השם הזה? לבי התכוץ בי. ואולם כמו יסרתי את עצמי: איזו שטות! כלום אלזה אחת בעולם?… ואף־על־פי־כן לא פסקתי מלהרהר. ברם הגרמני כאילו הרגיש במבוכה אשר על פני ועשה לה ביאור על פי דרכו. אז השיב את הכוס המלאה אשר בידו לשלחן וישאלני: – הגם לאדוני אהובה במרחקים? פניו נתמלאו הבעה של השתתפות בצער, ופתאום קם, לקח את הכוס המלאה אשר עוד לא שתה ממנה ויעבור וישב על הכסא הרך ליד שלחני. ושוב פתח את מעילו ואת אפודתו והעלה מצלחתו בזהירות, כבתחילה, את הקונטרס ואת התמונה, העיף בה מבט מלא אושר, ויושיטנה לתוך ידי.
נבכותי. מתוך רעד נפשי פנימי לקחתי את התמונה בידי והתבוננתי בה. היא. ידי רעדה ונפשי התכוצה מתוך פחד ורעדה. הדמות היתה רחוקה, אבל היא היתה זאת, אין ספק. אותן העינים הכחולות והחולמות, אותן השערות הזהבהבות ואותם הפנים. אחזתי את התמונה בידי ולא העזתי להרים אליו את ראשי, ברם הוא באר שוב את מבוכתי על פי דרכו ויבקש לנחמני:
– גם הוא ימצא את המיועדת לו… זוגות־זוגות ברא אלהים את בני־האדם… זו המיועדה לנו מלמעלה, לא תוקח מאתנו פה, למטה…
דבריו התמימים עוד הגדילו את מבוכתי. החזרתי לו את התמונה ואשתדל לא להביט בפניו. הוא שם אז את התמונה על השלחן למול פניו, אחז בכוס, הרימה למעלה, נגע בקצה כוסו ויקרא:
– לחיי אלזה שלי ולחיי אלזה ‘שלו’!… והוריק את הכוס אל פיו. זאת היתה הטפה האחרונה, שמלאה את הסאה. הוא היה שכּור, לקח בידיו את התמונה, חבקה, נשקה וילחצנה אל לבו…
–אלזה… אלזכן… אלזכן… הנה באתי… הלא הבטחתיךְ… הנה שבתי! הלא אמרתי לךְ מראש… חמש השנים עברו כיום אתמול… בידי עשרת אלפים מרק זהב… – ואת המלים האחרונות אמר בלחש־סוד. – בית נבנה לנו, בית־מלאכה נקים, כחפצנו, כחלומנו… ושוב כסה את התמונה בנשיקות. זרם של דמעות פרץ מעיניו. והדמעות פכחו במקצת את שכרונו, הוא הביט אלי בעיניו הכחולות והבהירות כמתוך רצון לחקרני, אם לא אמר דבר־מה בלתי צנוע. ואולם מבטי החם והמלא השתתפות עודדהו.
הוא פתח בספורו. בן עניים היה, פועל פשוט, כעבור שנים היה מסגר בבית־החרשת. אף היא נערה עניה היתה, בת מלצר בבית קפה לפועלים. בעודם צעירים לימים כרתו ברית אהבה. אבל שניהם שנאו את העניות… הוא הרחיק עד שנחאי… למענה נדד, ליסד ‘בית־מלאכה’ אמר… והנה מת אביה, ואז התחיל היוני הזקן, שהיה מלצר בבית הקפה שלהם, ‘להציק לה’. כך כתבה לו. ומאד לא כתבה עוד, לא כתבה. עד היום…
תוגה אלמת נשתררה על פניו. הוא נעץ בי מבט ארוך וממושך, כתוהה לשאלת־חייו האיומה, שלא יהיה לה, אולי, פתרון עולמי, ועיניו שאלו כמו לאיזו חידת־חיים.
– מלצר! עוד שכר!…
ד
בו ברגע פרצה אל בית־הקפה חבורה גדולה של יונים ואיטלקים מתוך צחוק ושאון וצהלה. נפשי מתה בקרבי, בין החבורה היו ‘מכירי’ מאתמול: שני היונים, שלוש המזרחיות והיא. כלם התישבו בפנה רחוקה במרפסת הגדולה מסביב לשולחנות קטנים אחדים… שכני העיף עין עליהם מרחוק, פנה אלי ולחש אל אזני: הנה את אלו תעבתי כל הימים… כמפני האש נזהרתי מפניהן. הן היו יכולות לנצלני… לגזול את הפרוטות של אלזה ושלי…
ובדברו יצק אל כוסי בקבוק שכר משלו ואת השני אל כוסו. ועוד טרם גמרנו לשתות וכבר אחז בבקבוק חדש, יצק אל כוסו ויהפכנה אל פיו. הוא השתכר לגמרי. מתוך לחשו, בלשון מתנהלת בכבדות, סח לפני משהו. לא הבנתי דבר. הסביבה נעשתה קשה עלי. ראשי סחרחר. לבי פחד פן יכירו אחד את השני… צלצלתי למלצר, שלמתי לו ואקום ממקומי ללכת. ואולם בו ברגע השגיחה בי היא וקראה אלי ממקומה:
– תודה, אדון, בעד השכר…
וכשנגע קולה אל אזנו נזדעזע כלו… הסב את פניו האדומים אל החבורה ועיניו התועות בקשו דבר־מה מתוך חרדה, ולבסוף עמדו עיניו עליה… כהרף עין עמדו, ושוב התרחקו לבקש הלאה, ועוד הפעם חזרו וננעצו בה… פניו האדומים הלבינו… הוא הסב אותם אלי, הביט בי במבט של תמהון, של בהלה, של בקשת רחמים ושל תפלה… ופתאום התרומם במלוא קומתו, הזדקר, התנועע לנפול ונאחז בשלחן הקטן… וכשעמד כך בגבהו הכירתו אף היא… צעקת בהלה היסטרית הצליבה את אויר המרפסת ותחריש את כל האזנים… ממקומה נתרה ותתפרץ אליו… ואולם היוני הזקן זנק ככפיר אחריה. התנפל עליה ויאחז בה…
ואני נמלטתי אל הרחוב. בפסיעות גסות מהרתי אל בית־מלוני. נדמה היה לי כי חבורת שודדים דולקים אחרי…
*
למחרת באה אניתי. השכם בבקר עזבתי את מלוני. קשה היה לי להשאר בעיר עד הערב, עת צאת האניה לדרכה. וכשעברתי ברחוב ליד אותו בית־הקפה, נתקלתי במלצר, שעמד ליד המרפסת ברחוב. הוא חייך אלי כאל מכיר ישן:
– יפה עשה האדון שמהר ללכת אתמול… השוטה הגרמני בקש אותו, שיהיה לו לעד… – ובשטף־לשון התחיל מסיח לפני:
– ענין ביש!… זו אשר שתתה מן השכר שלך, היתה לפנים כלתו. והיוני הזקן – הלה מלצר היה בבית־קפה בעיר מולדתה, בגרמניה, והוא פתה אותה ללכת אחריו למצרים, הקרובה, לפי דבריו, לשנחאי, ששמה עבד חתנה… ופה – פה – – – חה חה חה!…
מבטי התוהה הוסיף, כנראה, און ללשונו של המלצר והוא המשיך לספר: – כשיצא האדון מבית־הקפה, רץ הלז, השוטה, התנפל על החבורה, הכה באגרופו על ימין ועל שמאל ויפילם כולם… היא צעקה, התעלפה ותפול ארצה… הוא רץ אליה… ואז התנפל עליו היוני מאחוריו ויתחוב סכין בבשרו… הוא נפל פצוע ומשַוֵע… לפני השוטרים ספרה את הדברים לאמתם… והיוני כחש… תעודה היתה בידו, שאשתו היא וגם תמונתה דבוקה אל התעודה… “הגרמני אומר לפתות אותה” – טען הוא… היא ירקה בפניו, צעקה כי שקר בפיו… אבל בידה לא היתה כל תעודה… והוא עצמו גמגם ולא יכול להוציא מלים נכונות מפיו… אז דרש שהוא, האדון, יהיה לו לעד…
– ואת תמונתה אשר אתו ואת מכתביה לא הראה?… – נזכרתי ושאלתי מפי המלצר.
– לא. הוא רק גמגם… אחר־כך באו חבריו ויקחוהו בעל כרחו אל האניה…
*
כשבאתי אל האניה בקשתי על פני הים את ה’גרמני' מיום אתמול. מקום עמדתו היה ריק. עם לילה עזבה האניה את מקומה לשוב לארצה ולמולדתה.
לעת ערב הפליגה אניתי לדרכה. באותו רגע עצמו הפליג גם ‘בריטי’ ענקי ויעבור ליד אניתי הקטנה. עמדתי ליד מעקה העליה העליונה ואתבונן אל הענק העובר על ידינו. ופתאום כמו נדהמתי למראה. ממש למולי, על אחת העליות של הענק, עמד היוני הזקן כשראשו עטוף מטפחת לבנה ועיניו מצטחקות אלי בצחוק מסואב של נצחון… זיינתי את כל כחות ראִיָתִי לבקש בסביבתו גם את חבורתו ולא מצאתיה… והוא כאילו הבין למחשבתי וירמוז באצבעו אל התא פנימה: הנה כל החבורה כולה שמה… כולה…
– לאן מפליגה אניה זו? שאלתי את אחד המלחים, שעבר על פני…
– דרכה: לונדון – שנחאי…
– ודרכו – למינכן" – הייתי כמדבר אל עצמי…
דינה'לה
מאתמשה סמילנסקי
אתה חזק מאד? שאלתני דינה־לה פנות ערב, ביום בואנו – אבי, אמי ואנכי – מן הכפר אל בית הוריה, העירה, בה ישב ה’רבי', לחוג את ימי החג. ומדי דברה בי מדדוני עיניה השחורות מכף רגלי ועד ראשי.
– חזק… עניתיה בקול רפה ולבי נפל עלי כאילו עמדתי למשפט.
– התוכל להלחם בנער הגדול ממך שתי שנים?…
– אוכל…
שוב מדדני מבטה ונראה לי שהיא מפקפקת.
– הוא חזק מאד. גבור. בן האלמנה שרה. כל הנערים נשמעים לו. והוא מוליכם בקיץ אל גנתנו לגנוב דובדבנים. הוא רוצה להכעיסני. הוא שונאי. קודם אהבני. אבי ואמו רבו בגלל יער. מלכתחילה היו שותפים וידידים ועכשיו הם שונאים.
את כל הדברים האלה הוציאה דינה’לה מפיה בשטף אחד, בקול רווי נימה של עצב. ומדי דברה נעשה לבי חם וזרם של כח שטפני. חפצתי לריב את ריבה. בקשתי לנקום את נקמתה.
– אנכי אראה לו כיצד גונבים דובדבנים. אנכי… אנכי יודע להרים בידי האחת אלומה מן הקרקע עד ראש העגלה… מן העגלה אל ראש האמיר…
ומדי התפארי על גבורתי, התאדמתי. הגזמתי קצת. ידעתי, אמנם, להרים אלומה עד לראש העגלה – אבל על ההרמה עד לראש האמיר עדיין רק חלמתי…
היא, בת העירה, לא ירדה אמנם, לסוף דברי, אבל דברי הפיקו את רצונה. שוב מדדני מבטה והפעם היו על פניה עקבות של נחת רוח. ולבי רחב בי ודפק.
*
למחרתו, ערב החג, הלכנו אל ה’קלויז' לתפלת המעריב. ‘החצר’ הומה1 מרוב אנשים, היוצאים ובאים, הממהרים ונחפזים. מכירים נפגשים ופושטים זה לזה את ידיהם ונכנסים לשיחות על עניני ה’חצר‘, על עניני מסחר ועל החדשות מן העולם הגדול. החצר גדולה ומרובעת. בראש ה’קלויז’ ומשני עבריה שתי שורות של בתים, בהם ישבו בני משפחת ה’רבי', בנים ובנות וחתנים וכלות, וכל החלונות פתוחים ומתוכם קולות, קריאות וצעקות… הרעש והקהל הרב הדהימוני, אבל לבי לא הלך אחריהם. אנכי בקשתי דבר־מה. אנכי נכספתי לראות את אויבה של דינה’לה, אשר כבר חשבתיו לאויבי, ולמדדו במבטי: האוכל לו?… פתאום הרגשתי בצביטתו הקלה של אחי דינה’לה. הבנתי לרמזו ואביט מלפני… אל החצר נכנסו מן הרחוב חבורה של נערים גדולים. הם הלכו ישר כלפי הקלויז. האחד, הגבוה שביניהם, משך את התענינותי: חזק, גבוה, גמיש עם צחוק קל של גאות לב ושל בוז לאחרים זולתו, המרחף על שפתיו. עיניו השחורות נוצצו בחוצפה ומגבעתו היתה נתונה, אף היא בחוצפה, על צד ראשו. ידעתיו והכרתיו בין רגע: זה הוא. ומן המבט הראשון נפל עלי לבי: “לא אוכל לו…” חבורת הנערים נתעכבה פתאום, עמדו וכולם יחד הביטו אלינו. גם הם, בקשו כנראה, לראותני. הוא עמד באמצע החבורה. את שתי ידיו שם בכיסי המכנסים. עיניו השחורות בחנוני. וצחוק ההיתול סר מעל פניו… אין זאת, כי גם מראה פני לא הבטיח לו כל טוב… מבטינו נפגשו רגע ויסורו כל אחד לעברו… הוא לחש דבר־מה באזני חבריו. ושוב התחיל צחוק ההיתול לצחק על שפתיו. וכולם הוא וחבריו, פנו הצדה וילכו…
– זהו… בנה של שרה האלמנה…
לחש אחי דינה’לה הקטן מתוך פחד. ורוחי אנכי לא היה עמי. דבר מה לחץ את לבי ולא ידעתי מה?…
*
– התוכל לו?… לחשה על אזני דינה’לה, בשובנו עם חשכה, אחרי תפלת המעריב, לבית אביה, דודי. היא חכתה לי בחוץ, על פתחי השער. קולה היה קול סוער ומלא צפיה. שתקתי. היא הביטה ישר נוכח עיני. אלי! מה הכאיבני מבטה זה. הובשתי את תקותה. דבר מה צבט את לבי. ופתאום הרגשתי זרם של כחות נסתרים, אשר שטפוני כלי על ראשי ועל נפשי.
– אוכל!… קראתי בקול עז. ואמנם ברגע הזה הרגשתי, כי יכול אוכל לבחור הזה, הגא והחצוף. אנכי אכהו. מי יתנהו לידי!
היא הביטה שוב אלי ומבטה, הפעם, היה טוב, חם ומעודד. וידה נגעה בידי. ודבר־מה כמו זיק של אש עבר דרך כל גופי…
– ידעתי, כי אתה גבור. אבי ספר לי. שלשום אמרתי לו, בעמדו עם חבריו מאחורי הגדר, ויחרפני. אמרתי לו: הנה יבוא בן דודי מן הכפר והכך ונקם את נקמתי. והוא צחק בקול גדול ויאמר: אנכי אשימנו על ברכי ואצליפהו… ואת דובדבניך גנב אגנוב!…
כל דמי רתח בי. פני אדמו מבשת ומכעס: איך העיז לבישני בפניה?…
נקמה, נקמה!…
– נראה, מי יצליף את מי?…
מבט עיניה היה תשלומי. ולא רק זאת: פניה קרבו אלי, נשימתה החמה צרבה את פני ושפתים דולקות נגיעה קלה בלחיי… דעתי התבלבלה עלי.
*
היה ערב. מוצאי החג. כל הרחובות היו מלאים נשים וילדים מטיילים לכבוד החג. גם הורי והורי דינה’לה ודינה’לה עצמה הלכו לטייל אל היער. רק אנכי ואחי דינה’לה הקטן לא הלכנו עמהם. נפרדנו מעל החבורה ונלך ל’חצר‘. דינה’לה הניעה לי בראש מתוך רצון. היא ידעה את סודי. בתוך ה’חצר’ נועדנו להתאסף, כל הנערים אשר רכשתי לי בימי החג. שמה נועץ כיצד לקשור את מלחמתנו בחבריא של בן האלמנה, חבריו היו, ‘החבריא הלבנה’, בניהם של בעלי־המלאכה, כולם בעלי זרוע. אלי התאספו בני ‘בעלי־בתים’, אשר נהו אחרי דינה’לה, נערים חלשים ברובם. אבל אנכי רכשתי לי אחדים מבני הכפרים אשר באו כמונו לחוג את חגם בעירה ובהם שמתי את תקותי. נערי העיר, אשר ידעו את בן האלמנה ואת חבריו,יעצונו להחבא בגנה של דינה’לה, לצבור שמה הרבה אבנים, והיה, כי יבואו החבריא להתעלס בה והתנפלנו עליהם והשלכנו בהם אבנים מאחורי הגדר והכנום. לבי לא הלך אחרי עצתם. חפצתי במלחמת תנופה, פנים אל פנים, באמצע הרחוב. חפצתי להכותו. הכפריים תמכוני וכל החבריא הוכרחו להסכים לי. עם דמדומי הערב יצאנו אל הרחוב. אנכי בראש, הכפריים אחרי והעירוניים במאסף. ראיתי את חברי ופניהם חורים וחרדים. ואולי היו חורים גם פני. אבל לבי היה מלא רגשות עוז. הרחובות התרוקנו. באילו בתים התחילו מדליקים נרות. מן החלונות הפתוחים של בתי התפלה נשפכה החוצה תפלת המעריב, ונימי החול שבה כבר גברו על נימי הקודש. ומתוך עומק נפשי שמעתי נימים חגיגיים, נימי תקוה… כבר עברנו רחובות אחדים ואת אויבינו לא מצאנו. הברחו על נפשם או הם מצפים לנו מתוך מחתרת? נקרה מחשבה־דאגה במוחי… לבסוף נכנסנו אל המקום המוכן לפורעניות. אל רחוב בעלי המלאכה. פה היה קן גבוריו של בן האלמנה. חברי הניאוני ויעצוני שלא להכנס אל המקום הזה. אבל אנכי לא פניתי לדבריהם. לפי פעם בי בחזקה. למולי עמד תמיד פרצוף פניה של דינה’לה המבקש נקמה. אנכי צריך להפגש בו ולהלחם בו דוקא היום ויהי מה. עוד הערב עלי לבשר לה את בשורת נצחוני… ואז… הלא אז שוב פעם תצרבני נשיקתה.
עברנו רק צעדים אחדים ורחש מוזר וחשוד הגיע לאזנינו. מצדי הרחוב. מתוך החצרות שמענו קול צעדים מהירים שמעתי את קול דפיקות לבותיהם של חברי. מן השורות האחרונות נשמעו לי צעדים, המתגנבים ונסוגים אחור… ידעתי את פשר הדבר: אחדים מתחרטים וחוזרים על עקב בואם… לא עצרתי בהם: “הירא ורך הלבב ילד וישוב אל ביתו”… בכפריים שלי בטחתי, הם לא יבגדו בי ולא יעזבוני… צעדתי הלאה צעדי און וחברי אחרי. והנה בראש הרחוב חבורה קטנה… אחרי כן גדלה… הם!… לבי דפק, דפק. שתי החבורות הלכו והתקרבו זו למול זו. ברחוב עמדה דממה מתה. רק קולות צעדי הרגלים נשמעו מכאן ומשם ואותם לוו דפיקות הלב. הוא הלך בראש. עינינו נפגשו. עיניו נוצצו מתוך דמדומי הליל כגחלי אש. ידיו היו טמונות בכיסי המכנסים. כל דמי רתח בי. הוא מתיחס אלי מתוך ביטול גמור. גם ידי נכנסו כאילו מעצמן במכנסים. נפגשנו. אנחנו הלכנו מצד שמאל של הרחוב והם מצד ימין. קול צחוק עצור נשמע מן המחנה השני, הצחוק הלך וגדל.
עמדתי. כל חברי עמדו.
– גונב דובדבנים!…
אנכי לא הכרתי את קולי. כה מוזר היה וכאילו הגיעני ממרחקים. שתי החבורות עמדו נפעמות ונרעשות.
– אתה?… הכפרי!… הנני…
זה היה קולו. אבל קולי לא היה כה בטוח וכה שקט כידיו אשר בכיסיו.
נימה של פחד וחרדה צלצלה לי מתוכו.
– העיז נא… עירוני מגוהץ… גנב!…
הוא העיז. כל חבורתו התנפלה עלינו בבת אחת. קולות של צעקה נשמעו ברחוב ואחרי הצעקה קול רגלים הממהרות לרוץ. חברי העירוניים חרדו ויברחו… חבריו רדפו אחריהם… וחברי הכפריים – אחרי חבריו… אנחנו נשארנו שנינו לבדנו. שוב נפגשו מבטינו קרוב, קרוב. ובעוד רגע נאחזנו איש בזרועות חברו. גופותינו נדבקו זה לזה. אחזתי בו וידעתי: ידי חזקות מידיו. לבי התחיל מתרונן. ובאותו רגע עצמו הרגשתי את רגלו המתלבטת בין רגלי…
“מתוך מחתרת… להפילני בערמה”… חלפה מחשבה־חץ דרך מחי. כל כחות התעוררו בי ובין רגע הפלתיו ארצה ולחצתיו תחתי…
– עזבני…
– התשוב לגנוב דובדבנים?…
– לא אשוב…
– התוסיף להרגיז את דינה’לה?
– האם כלתך היא?
רעיון כזה לא עלה עוד על לבי ובכל זאת אמרתי מבלי לפקפק אף רגע:
– כלתי!…
שנים חדות נתכו לתוך בשר זרועי…
– נבל!…
מבול של מהלומות נחתך על ראשו, על לבו, על רגליו, לכל מקום שמצאתי… הוא שכב דומם, נלחץ תחתי, בשרו בתוך שניו… הוא שכב כאילו מאובן מבלי לעשות כל תנועה של התנגדות ומבלי להוציא קול מפיו, כנידון למות…
*
עוד בלילה ההוא התפרצה אל בית דודי האלמנה שרה. פניה נלהבים ופיה מלא צעקות נמרצות ועיניה עיני כעס ומשטמה עמדו עלי…
– הגוי שלכם הכה את בני עד מות… הוא מוטל חולה במטתו…
אביה של דינה’לה התחמק מן הבית כשבאה האלמנה. ופני אבי היו חורים ויביט אלי מבט חודר חדרי לב…
– ה' ישלח את רפואתו לבנה… וזה לא יוסיף עוד… אשבר את ידיו ואת רגליו…
ידעתי את חמתו של אבי כי קשה ואדע כי יעשה כדברתו. ועוד ידעתי שלו הראיתי לו את סמני הנשיכה העמוקה בידי היה מתרכך כעסו… אבל מה לי אבי ומה לי כעסו ומה לי העונש הקשה הצפוי לי ממנו?… כל לבי היה מלא שירת גיל ונצחון ואבקש את מבטה של דינה’לה, לקבל את שכרי… היא עמדה כל הזמן בפינת החדר, חורת הפנים, ותשמע בתשומת לב לדברי האלמנה… ומה נדהמתי כשנפגשתי במבטה, אשר עמד עלי: זה היה מבט של כעס ושל טינא… מדוע?… ולבי נעשה מיד, מר עלי…
*
עברו הרבה שנים. את דינה’לה לא הוספתי לראות עוד. יד החיים אחזה בי, בעודני עוד נער למחצה, ותטלטלני טלטול גבר לעבר הימים. רק מזמן לזמן היו מכתבי המולדת מביאים לי את בשורתה. ופעם בשרוני, שדינה’לה היתה לאיש. ובעלה בן שרה האלמנה.
-
“הוחה” במקור המודפס, צ“ל: הומה – הערת פב”י. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.