אני מאמין באמונה שלמה כי עוד גנוזה לה לספרות העברית פריחה אנושית גדולה בעתיד, שתתגשם על ידי יהודים חדשים בריאי־מוח ותמימי־נפש, מושרשים בנוף ולא תועי־רוח, אבל כאלה שיהדותם אינה קודמת לאנושיותם ואינה בולעת אותה אל תוכה כבלוע הפרות הרזות את השמנות. אבל לפי שעה… לפי שעה לעה המלה העברית ונשמעת כניב־חלמות, המשתמע לשני פנים, של איש שחלשה דעתו מחמת מחלה.
מי שמשקיף מתוך הרחבת־האופק על הספרות העברית בארץ־ישראל מאז מלחמת העולם הראשונה אינו יכול, כמדומני, שלא לראות את מהלכה כעקומה אחת שתחילתה אחרי העשור השני של המאה: עקומה המתרוממת בתנופה במובן הכמותי על מנת להגיע ביתר מהירות לירידה שלמה במובן האיכותי: גרעון המהות מתוך תגבורת התופעה; הדרך אל החדלון שצורתה – שגשוג. זהו הקו שעל פיו הולכת ספרותנו בארץ־ישראל בעשורי־השנים האחרונים. דומה כאילו גדוד בני־הסופרים בציון נטל עליו את התפקיד העגום להשלים, אחרי העדנה שהיתה לה לספרותנו בסוף המאה שעברה, את מעגל הבלייה, שאחריה גונז לנו הטבע תמיד התחדשות חוזרת חלילה.
בשנים האחרונות מופיעים בארץ־ישראל ספרים למאות, כמעט ספר ליום. מובן שבערמת הדגן השדוף הזה יש גם גרעינים מלאים, המושכים את תשומת הלב כבר בכוח הניגוד בלבד, ויש שנשמעת אפילו בת־קול המנהמת ומתנה את מכתנו האנושה והסמויה מן העין: אזלת יצירה של אמת. אמנם עבודת הכינוס הגדולה, הספרותית והמדעית, הנעשית כעת בארץ, ברכה רבה בה: אבל עבודה זו נעשית כמו מן הצד, ופניה לא ייראו בלתי אם בעתיד, ולפי שעה מושטת לקהל הקוראים רק אותה בלטריסטיקה מפוקפקת, שאנו מוצצים אותה כפקועות־שדה “לצבות בטן”. האוירה אשר בה ירטה הדרך לספרות העברית בארץ ישראל בעוית־פתאום, היא עצמה תופעה פסיכית (והפסיכיקה הצבורית הריהי, סוף סוף, הקרקע של יצירת היחיד!) שלילית כל־כך, שאין להתפלא על פרי־הבאושים שהיא מבשילה לעינינו.
אוירה זו, שהשתררה כיום הזה בשוק הספרות שבארץ־ישראל (רגלם של הנאמנים האחדים כמעט שכלתה מן השוק הזה!) הופכת את הכמות להיותה רק ההיפך מן האיכות. באוירה קטלנית זו אין פרחים, כי אם פרחי־נייר, אין מעינות־מים, כי אם צנורות מיכניים, שזה דרכם להיסתם, אין שמים כי אם קשתות־ספון פוליטיות החותכות זו את זו. מחנק. בית־חולים, מלא פורענות ונפתולי־חולי מזה ושיגרה עם אדישות מזה.
השלמנו זה כבר עם הרעיון כי אחרי שילוש־האבות מנדלי, אחד־העם וביאליק, אחרוני בעלי־הערכין שלנו, שכובד הראש שלהם הוא כובד־ראש של אבות, של הורים, הנוו את משכן ספרותנו ילדיהם המשחקים בלבד. אבות ספרותנו החדשים היו יוצרים־מבקרים; חיילים רגילים. הם פסעו פסיעה על גבי קרקע הישן והצעידו את ספרותנו; ואילו בניהם רצו לעוף לחללו של עולם זר, אך נשארו מדדים כלומר – משחקים. לא משחקים מתוך קלות־ראש חלילה: להיפך, מתוך טראגיות; כולנו – נפשנו מרה לנו. “אדדה כל שנותי על מר נפשי”, אבל כך דרך הטבע, שהבנים דומים על פי רוב יותר לסביהם מאשר לאבותיהם, ואף אנחנו רוחנו דומה יותר לרוחם של משוררי ההשכלה ה“שילריים”, המשחקים, מאשר לרוחם של אחד־העם וביאליק המייסרים והמוכיחים. אבותינו אלה הנחילו לנו רכוש של ערכין שעוצבו בכובד־ראש נורא־הוד, ואנו משחקים בערכין אלה להנאתנו, ומשפרים את “ביתנו” הלאומי, בלי להרחיבו. ודאי שאין כונתי למעט את דמותם של “הבנים”, שמקומם יכירם בכל ספרות (של זמננו), אבל מי בעל חוש ולא יחוש ביצורתם את יסוד המשחק שעליו הושתתה?
ברם, למה בוששו פעמי הנכדים לבוא? מדוע נראה והנה פניהם פני נמושות? ומנין הזולות הזאת, השורפת הכל בהבל פיה, שהחלה נודפת בזמן האחרון בשוק ספרותנו? מנין זו ההפקרות הרוחנית של עומדים מחוץ לגדר האמת התרבותית־היצירתית, שנתרבו כל כך בזמן האחרון בממלכת המלה העברית ושעיקר אמונתם היחיד הוא “אין דבר!”? למה חדלה המלה העברית, הברורה והרוחנית מעצם טבעה, להיות רוחנית דוקה כאן, בארץ־מכורותיה? למה רואים אנו והנה המלה העברית בארץ־ישראל נעשית כלי־שרת לתעתועיהם של נדחקים אל ההגה מבלי לדעת את לוח־המצפן ואת מפת־העולם? למה רגשו פתאום בינינו טפילי־רוח שאין להם משלהם ולא כלום וגנבים רוחניים, המערימים לקרוא בשוק: “תפסו את הגנב!” על מנת לסתום את פיהם של נקיי־הדעת, הנמנעים, למראה גניבת־הדעת הזאת, מלקרוא “הנה הגנב!” רק משום שגם הגנב צועק כך?
או שמא אין זה עדיין דור הנכדים כל־עיקר, אלא מין יצור־ביניים עקר, שאין לחשוש הרבה לתוצאותיו, מי יתן וכך היה!
להרבות1 המכשלה באה תיגרת יד המצב החיצוני לסייע לקלקלתה של האוירה המופקרת מבפנים: טבע התקופה שבה אנו עומדים מחייב שאין סופרים עברים יכולים להיות כלל־אנושיים בעניין הרוחני־הספרותי שלהם. “מעשי ידי2 טובעים בים ואתם אומרים שירה?” – טוענים החנפים, המנצלים את המצב בהצלחה. ונעתקות המלים מפיו של הרוצה להסיר את המסוה מעל פני החנפים: שהרי עצם הטענה שבפיהם נכונה היא – נכונה בתוקף המצב, שהחנפים נהנים ממנו כטפילים. ברם, למה זה שותק ציבור־הקוראים העברי? כלום אין הוא יודע עוד מאוס ברע ובחור בטוב? והרי עוד בתחילת המאה כאילו כבר למד מעט את3 דרכי הטעם והחל לתבוע בפה מדרגת־ערך ספרותית גבוהה יותר? כיצד זה בא איפוא ונהיה הדבר, כי לפתע פתאום שכח את כל משנתו ונעשה מרוצה כל־כך מכל כוזב ואכזב?
רזי לי: כדי להבין את שביעות־הרצון הגמורה של קהל מחזיקי עט־הסופר ושל קהל־הקוראים גם יחד לנוכח ירידת־הפלאים של הטעם ושל רמת־המושגים בספרות העברית בדורנו, ירידה שהולכת ומחישה את קצבה כאבן נופלת זו, עד שכבר הגיעה, כמדומה, לשיאה – כדי להבין את החזיון הזה של ההסתפקות־בעצמו שפשתה היום כנגע במחננו, את שלטון הבינוניות הזה, את ההכרזה בפה מלא על זכות קיומו של הפסיבדו־ספרותי ואת ההעדפה הגלויה של הזיבורית על העידית – כדי להבין למה ידה של עם־הארצות רוממה ושוליה מלאים את ההיכל, כלומר – גם את שתים־שלוש הבמות שלנו, המתאמרות בטעמן המנופה, כביכול – כדי להבין כל זאת צריך לזכור כי שדפון או יבול דל, אינו בעצם הדבר, אלא עונת־ברכה לטפילים שבשבולת או לקוצים שבכרם. מנקודת השקפתם של הקוצים, השנים, אדרבא, שנות ברכה הנן. התלהבותם ותרועת־נצחונם של הטפילים על כי שפר עליהם חלקם, על כי המצב עצמו – הגורל עצמו – מסייע להם, למטה־זעמו הנבחר, מהפנזת את השותקים (כלומר, את כל הקוראים ואת הנאמנים האחדים שבין הסופרים) במידה כזו, שהם נותנים לזרים לסחוף את שדהם, תחילה מתוך בת־צחוק של בוז, ואחר – מתוך רפיון־ידים, ולבסוף – מתוך יאוש.
אילו אפשר היה בכלל להאשים את מישהו על משהו, כי אז האשמתי לא את החנפים המריעים, אלא את השותקים. לשתוק ולא להתנגד לרע – זו אולי לא אשמה, אבל זה חטא, החוטא לא תמיד אשם, אבל הוא תמיד נענש. אף השותקים בספרותנו כבר באו על ענשם: הם נשכחים והולכים. את השותק שוכחים עד מהרה.
תר"ץ (1930)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.