רקע
ישורון קשת
טוב־הלב היהודי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

“ישראל רחמנים בני רחמנים” כתוב, ולא ישראל טובים. טוב־לבם של היהודים הוא יותר דבר שבהרגשה ארעית ושבמורשה, זה הרגל הגזע, מאשר קבע טבעי, המושרש בהכרה. טוב־לב זה נובע לעתים יותר מתוך ההרגשה, כי טוב להיות טוב, מאשר מתוך ההכרה כי אי־אפשר להיות ההיפך מזה. הטוב אינו ליהודי הכרח טבעי, שההכרה באה (לאחר מעשה, ככל הכרה) ונותנת לו סנקציה של עיקר – כי אם ברירה בלבד, הנתונה בידו, ברירה שהוא אוחז בה אמנם, על פי רוב, אבל רק מתוך סנטימנט, כדי לזכות בעיני עצמו, או מתוך זיקה דתית, לשם קיום מצוה. יתכן לומר שטוב־הלב היהודי יש בו משם רכרוכיות, ולא משום אומץ, משום “שב ואל תעשה”, ולא משום פעלתנות, משום פרישות, ולא משום רצון וכיוון־האופי: רכות־לב היא, שבעברית פירושה גם חולשה, כשם שמצד שני הדתיות מכונה בפי היהודי בשם יראה.

טוב־הלב היהודי הוא לעתים קרובות חולשה של הרגש שתוקפת את האדם: לא נכונות וחפץ שבאומץ לבוא לעזרת הזולת, אלא נכונות להתרשם על־נקלה ממצב הזולת – רחמנות, משהו הנובע מן הרחם, כלומר – מן החושים. לא תכונה רוחנית, אלא תכונה פסיכית. לפיכך אין בה מן היופי שבאצילות, אלא מן הענין שבתופעה.

ראיה לדבר: חוסר הרעות בין היהודים. הרעות היא פונקציה נאצלה מאד של הנפש, תפעול אקטיבי, אשר הבינונים והפושרים לא ידעוהו. הרעות, כמו האהבה, היא נתינה מתמדת, רצון־הקרבה יסודי, שלא על מנת לקבל פרס. ואילו בקרב היהודים ישנה, ביחסים שבן אדם לחברו, במקרה הטוב ביותר (כמו בחוגי הנוער היהודי השואף כיום, בהשפעת העולם הנכרי, להרגשת־חיים שיתופית) – שאיפה־מהכרה לרעות, ובשאר המקרים ברובם ככולם – סנטימנטליות מהולה בקורטוב של צביעות. כי אכן יש צביעות באופי היהודי – זאת אין להכחיש, למגינת לבנו.

ואך זאת תהי לנו לנחמה: הצביעות בישראל מצוייה רק ביחסים שבין אדם לחברו. ביחסו לעולם־המחשבה היהודי הוא רודף אמת ולוחם בעד הצדק, בעוד שדוקה המחשבה האירופית היא לרוב מותנית ועתים גם צבועה.


המלצות קוראים
תגיות