רקע
שמואל גילר
האפנדי אלג’יבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: עתמול חוברת 248

שלושה נכנסו לפרדס

בית זוהדי אבו אלג’יבן ומתכנניו היהודים

תמונה 1.png בית זוהדי אבו אלג’יבן, תמונה מ-1932 ואיור האדריכל ריכרד קאופמן, מרץ 1931(אצ"מ)


על גבעה החולשת על כביש 412 בין בית דגן לראשון לציון, עומדת מצבת אבן. בכותרת לוח הנצחה ששובץ בה נכתב “פשיטה ופיצוץ בית אבו ג’בן / בפיקודו של צ’יץ”. ב-26 בפברואר 1948 פוצצו לוחמי “גבעתי” את ביתו של האפנדי זוהדי אבו אלג’יבן שניצב כאן ואת בית הבאר הסמוך. שבועיים קודם לפעולה עלה על מוקשים אוטובוס יהודי, שנסע מראשון לציון על “דרך הביטחון” למקווה ישראל, ו-28 מנוסעיו נפצעו. עקבות המפגעים הובילו לבית זה — וגורלו נחרץ.

תמונה 2.png מצבת האבן.


כיום נותרו מבית האחוזה המפואר שעמד כאן שרידים מהחצר בלבד. בפינה הדרומית ניצבת בריכת אבן משושה תחת עץ פיקוס עבות, ועל המדרון הצפוני נותרו שרידי בריכה מחופה אריחי חרסינה וכן תעלה ומפל מים בין שיחי קוצים. ביתו וגנו של אבו אלג’יבן היה מהמפוארים שנבנו בארץ בתקופתו, וכפי שהתגלה במפתיע — תוכננו בידי שלושה מטובי האדריכלים היהודים דאז.

תמונה 3.png חזית הבית המקורית — בית אחוזה ערבי (אצ"מ).


תמונה 4.png בית אבו אלג’יבן, 1932:גינה מדורגת, מפלוני מים ווילה בסגנון הבין־לאומי (אצ"מ).


 

האפנדי וגנו

זוהדי אפנדי אבו אלג’יבן היה בן למשפחה מיוחסת ועשירה ביפו. הוא היה בעל רכוש ופרדסים באזור יפו ובית דג’ן, והחזיק במשרדים גם באלכסנדריה ובפורט סעיד. דודו סעיד שימש אימאם מסגד מחמודיה ביפו, ובן משפחה נוסף היה חבר במועצת עיריית יפו. בתחילת שנות ה-30 הוא החל לבנות את בית אחוזתו, על הגבעה שהתנשאה מעל פרדסו סמוך לבית דג’ן. הבית תוכנן עם חלל מרכזי וחזית קשתות, בסגנון בתי האחוזה של שכניו האפנדים (כמה מהם שרדו עד ימינו, דוגמת בית עבדול רחמן אל־תאג’י בוואדי חנין — נס ציונה). אולם כשהסתיימה בניית שלד הבניין שינה אלג’יבן את דעתו, והחליט לשנות את הבית לסגנון הבין־לאומי — שהחל להופיע בערים היהודיות. הוא שכר את שירותיהם של האדריכל הנודע ריכרד קאופמן, המהנדס יצחק רפופורט ואדריכל הנוף יחיאל סגל. הם שינו את תכנית הבית והחזיתות, והוציאו תחת ידם את אחד הבתים היפים בארץ. סביבו ניטע גן גדול ומפואר עם בריכות מים ומפלים, ערוגות פרחים, סככות צל ועשרות עצי דקל שנטעו על מדרונות הגבעה. דרך עפר כבושה הובילה מהכביש הראשי אל רחבת החניה שבחזית הכניסה.

ריכרד קאופמן, יליד גרמניה, היה מהאדריכלים הבולטים והמשפיעים ביותר בארץ מראשית שנות ה-20. הוא פתח את משרדו בירושלים ותכנן יותר ממאה יישובים יהודיים ועשרות שכונות ובניינים ברחבי הארץ. בשנת 1930 הצטרף אליו המהנדס יצחק רפופורט כשותף זוטר. רפופורט סיים את לימודיו בצרפת ועבד זמן קצר במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. הוא פתח משרד עצמאי בשנת 1931, והצלחתו הובילה אותו לתכנון כמה מבתי האצולה הערבית ביפו ובהם בית ד"ר פואד דג’אני, בית החולים דג’אני (לימים, צהלון) ובית עבדול רחים (כיום, מעונו של שגריר צרפת). את הגן סביב הבית תכנן אדריכל הנוף יחיאל סגל, מהראשונים שפעלו בארץ.

תכנון בית אלג’יבן, ששלדו כבר ניצב בשלמותו, חייב שינויים קונסטרוקטיביים מהותיים. תכניות הבית נשמרו באוסף קאופמן בארכיון הציוני המרכזי, והן נתגלו לא מכבר אגב מחקר זה. הן מתארות את מתווה הבית על שתי קומותיו בגרסתו הראשונה, ואת השינויים שנעשו בגרסתו האחרונה. כדי לשוות לבית מראה מודרני בסגנון הבין־לאומי נדרש היה להמיר את שבע קשתות החזית בארבעה עמודי בטון, ובכך אפשרו את פתיחת החזיתות אל הגן והנוף. בארכיון הציוני שמורות גם סקיצות שבחנו את אפשרויות התכנון ושינוי החזיתות, ותכניות מפורטות של כל חלקי הבית והריהוט.

קאופמן, שמשרדו היה בירושלים, שלח אל רפופורט — שפעל בתל אביב — הוראות מפורטות בשפה הגרמנית לגבי כל פרט בתכנון. ריהוט הבית בוצע בידי נגריית גורלסקי־קריניצי )אברהם קריניצי כבר שימש אז ראש מועצת רמת גן).

בין התכניות נמצאות גם סקיצת הגן הראשונית שהכין קאופמן, וכן העתק דהוי של התכנית שעיבד יחיאל סגל על פיה. נמצאת גם תכנית בנייה מפורטת של בריכת המפלים במדרון הצפוני של הגבעה. מקור המים לחצר היה בית הבאר של האחוזה, שניצב כמאה מטרים דרומית לו. המים נשאבו לבריכה משושה, בנויה אבן, סביבה ניצבו ערוגות פרחים מסוגננות ופינות ישיבה מוגבהות תחת סככות עץ. מן הבריכה יצאה תעלת מים לעבר בריכת המפלים שבמדרון הצפוני, ובדרכה הזינה בריכה נוספת שבמרכזה היו פסל או מזרקה. לאורכה של תעלת ההזנה היו סככות צל שעליהן השתרגה צמחייה, ובסופה נבנתה בריכה עגולה למחצה. מהבריכה נפלו המים אל תעלת מפלים מדורגת, ומשני צדדיה היו טראסות מגוננות. תעלת המפלים הסתיימה בבריכה תחתונה. הבריכות חופו באריחי קרמיקה כחולה, ושרידיהם נראים גם כיום.

אנשי גדוד 52 של “גבעתי” לא הצליחו לפוצץ את הבית במלואו, וחלקים ממנו נותרו עומדים. בצילום שנעשה זמן קצר לאחר הפיצוץ, נראים צ’יץ' ופקודיו ניצבים על חלקי הבית שקרס.

סוכן הש"י (שירות הידיעות) של “ההגנה” דיווח: “בית הבאר נהרס כליל. הבניין רק בחלקו. בתוך הבניין נותרו אנשים חיים”. מאחר שגם חלקי הבית שנותרו על עומדם יכולים היו לשמש כעמדה, הוחלט להשלים את פיצוצו כעבור עשרה ימים (8 במרץ). קצין החבלה של “ההגנה” במחוז תל אביב, המהנדס יצחק רפופורט, נקרא לסייע בהריסתו הסופית של הבית שתכנן במו ידיו.

זוהדי אבו אלג’יבן היה בעל פרדסים וקיים קשרים עם שכניו הפרדסנים היהודים, שהיו מאוגדים בוועד משותף. אנשיו של חסן סלמה בחרו את ביתו לעמדה ולבסיס יציאה לפעולות, אך אבו אלג’יבן עצמו לא השתייך למחנה הקיצוניים. סיפור חייו מסמל את הטרגדיה שעברה על האצולה הפלסטינית בעשור האחרון למנדט הבריטי — כאשר ההנהגה עברה במהלך המרד הערבי ממעמד האפנדים חובשי התרבושים אל עטורי הכְָּפיות של הכנופיות. מלחמת אחים עקובה מדם התנהלה בין מחנה האופוזיציה המתון בהנהגת ראע’ב נשָשיבי לבין המחנה הקיצוני בהנהגת המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. הקיצוניים השתלטו על ערי הארץ, השליטו טרור גם על מתנגדיהם וסחטו אותם. הלל כהן מספר בספרו “צבא הצללים” (2004: (

הקרבן הראשון של השיטה הזו היה הפרדסן הידוע מיפו זוהדי אבו ג’יבן. הטרוריסטים דרשו ממנו על ידי מתווכים 500 לא“י וקבלו. אחרי כן הכפילו את דרישתם וקבלו אלף לא”י. אולם משחזרו ודרשו אחרי כמה שבועות אלפיים לא“י, סירב והודיע שאין ידו משגת לשלם סכומים גדולים כאלה. הטרוריסטים שלחו והודיעו כי ינקמו בו. זוהדי לא יצא מפתח ביתו לאור היום ותחת איומי אקדחים קבלו ממנו אלפיים לא”י. זוהיד היה אחד הראשונים שנמלט מן הארץ בשנת 1938 ,במהלך המרד הערבי, והראה על ידי כך דוגמא לאחרים.

כחודש וחצי לאחר הריסת הבית, זוהדי אבו אלג’יבן הגיש תביעת פיצויים לסגן מושל רמלה, בסך 36,000 לא“י, והיא לוותה בתכניות ובחישובים מפורטים על הנזקים לבית ולריהוט. בנוסף, דרש אלג’יבן גם פיצוי בסכום של 7,500 לא”י עבור שבעה מעובדי אחוזתו שנהרגו בפיצוץ, ואחד שנפצע. לדבריו, על פי התקנות הוא זכאי לפיצוי של 1,000 לא“י עבור כל הרוג, ו-250 לא”י עבור העובד שנפצע. תביעתו, ככל הנראה, לא זכתה למענה. משפחתו עברה לביירות, ושם המשיך את עסקיו. כיום, מצויים שרידי הבית בשטח מכון וולקני.


 

“לקשור לטבע באופן רוחני ומעשי”

אדריכל הנוף יחיאל סגל

תמונה 5.png יחיאל סגל ומשפחת אבו אלג’יבן (באדיבות משפחת סגל)


תמונה 6.jpg הגן שתכנן יחיאל סגל (עיבוד: שמואל גילר)


יחיאל סגל, שנולד בליטא בשנת 1886, הוכשר לשמש גנן בגרמניה ושם גם החל לעבוד כמתכנן גנים. ב-1910 הזמינה אותו חברת “הכשרת היישוב” לייעוץ בתכנון גנים בארץ ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1919,ולאחר שעבד תקופה קצרה כגנן בעיריית תל אביב, פתח בשנת 1924 משרד תכנון עצמאי. הוא היה מראשוני אדריכלי הנוף בארץ, ועבודותיו פזורות בערי הארץ ובקיבוצים רבים. הוא תכנן בין היתר את הגן הבוטני במקווה ישראל, גן הקונסוליה הצרפתית בירושלים, גן העיר בראשון לציון, גן בנימין בחיפה, גן ביאליק בתל אביב, גניהם של בתי ההבראה ארזה במוצא עלית ובית בוסל בצפת, ועוד. כן תכנן את שיכון קריית מאיר בתל אביב. הוא כתב כי מטרתו של השיכון העממי “לא רק להמציא למשתכן קורת גג, אלא לקשור אותו לטבע באופן רוחני ומעשי”.

בשנות ה-40 וה-50 תכנן יחיאל סגל את הפיתוח והנוף בקיבוצים רבים ובהם כפר מסריק, שער הגולן וגן שמואל. בחלק מן הגנים שתכנן אוקלמו זנים מסוימים של צמחים ועצים לראשונה בישראל. בין הגנים שתכנן בבתי פאר היו וילה פניאל בתל אביב (כיום אתר בניין ה“שופרסל” ברחוב בן־יהודה), בית המגורים של ד"ר פואד דג’אני ובית החולים דג’אני ביפו. בנו יוסף, שלמד אדריכלות נוף בצרפת, הצטרף אליו בשנת 1952 ועבד עם אביו עד מותו בשנת 1962.


 

לעיון נוסף

  1. מ' אפשטיין־פלוש ומ' לוין, ריכרד קאופמן והפרויקט הציוני, 2016.

  2. ת' גורן, גאות ושפל: התפתחותה העירונית של יפו ומקומה בעימות היהודי־הערבי בארץ־ישראל 1917 – 1947 (בדפוס).

  3. מ' רימר, “פיצוץ בית אבו ג’בן”, בלוג “טיול בעיר” – www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/2352745.


המלצות קוראים
תגיות