‘יפה נוף’ ומלון ‘בלה ויסטה’ ¹

בשנת 1887 הוחל בהקמת "נווה צדק‘, ושלוש שנים אחר כך הוקמה "נווה שלום’. סיפורן של השכונות הללו ידוע, והן היו לאתרי שימור וסיור. שכונת “יפה נוף” ומלון הפאר "בלה ויסטה' מוזכרים בספרות ההיסטורית, אך מיקומם המדויק לא היה ידוע. הם נקברו עם הריסות רובע מנשיה ומכוסים על ידי פארק צ’רלס קלור. מיקומם המשוער היה מצפון לשכונה הערבית². איתור השכונה והמלון, הוביל לחשיפת סיפור “יפה נוף” ושכונת "נווה שלום' היפואית. היה זה רובע יהודי שוקק חיים ששכן בלב מנשיה הערבית, שלחופה בילו יהודי יפו והמושבות.

שכונת “יפה נוף' וסביבתה. ו. מלון בלה ויסטה; 2. בתי פיינגולד; 3. בי”ח הדסה יפו; 4. מכלול בתי יפה נוף; 5, בית חולים שער ציון; 6. חצר שמרלינג; 7. מסגד חסן בק; 8. מלון שולמית; 9. בית ביידס; 10. בתי אמזלג (במקור בית אהרון שלוש); 11. נווה שלום; 12. כרם התימנים.

מיקום ‘יפה נוף תחת פארק צ’רלס קלור ו. מסגד חסן בק; 2. בית חולים שער ציון החדש ( 1899 – 1920 ); 3. חצר שמרלינג’; 4, מתחם בתי ‘יפה נוף’; 5. בית חולים ‘הדסה יפו’; 6. בתי אמזלג (ביתו הראשון של אהרון שלוש): 7. מלון ‘בלה ויסטה’ ובתי פיינגולד; 8. בית חולים ‘שער ציון’ הישן (1890 – 1899)

 

ראשית ‘יפה נוף’    🔗

בשנת 1896 נוסדה ביפו חברה לבניית בתים בשם “יפה נוף”. היא הוקמה בידי שלושים איש, חברי אגודת ‘בני משה’, שביקשו להתיישב מחוץ ליפו העתיקה. עם חבריה נמנו יחזקאל דנין סוכובולסקי, יהודה גור-גרזובסקי, חכם יוסף משה, ניסים קורקידי ודוד חיים. הם פנו בבקשה לאגודת ‘מזכרת משה’ בלונדון כדי שתסייע להם להקים שכונה, דוגמת זו שהוקמה בידי האגודה בירושלים³.

בתקנון החברה נאמר, כי מטרתה “לאפשר לכל אחד מחבריה, וגם לשאר יהודי יפו, לבנות בית במחיר שווה לכל נפש”. הם חיפשו שטח רחב ידיים מחוץ ליפו, שיתאים להקמת שלושים בתים מרווחים ומבני ציבור. מאחר שמחצית החברים היו ספרדים ומחציתם אשכנזים, נקבע כי היא תחולק לשניים, אך המקווה והבאר יהיו משותפים.

פנייתם לא נענתה. הם התאגדו, על כן, כחברת מניות ורכשו חלקת קרקע מסגן הקונסול האוסטרי, פסקאל, סמוך לביתו של ר' חיים שמואל שמרלינג, שנבנה ב-1888 ⁴. שכונת “יפה נוף” הקטנה שנבנתה לחוף הים, נקראה בפי היהודים "בתי שמרלינג‘, בעוד שהערבים כינוה "בתי פסקאל’. בשנת 1904 הקים בה היזם שלמה פיינגולד את מלון ‘בלה ויסטה’, מהמלונות המפוארים בארץ באותם ימים.

בשנת 1898 היו שלושה פרוורים של יהודים מחוץ ליפו, המתוארים בעיתון "הצפירה', במכתב שנשלח לגולה:⁵

הפרוור היותר מיושב בבני ישראל הוא ‘נווה שלום’, והמחמדים יקראו לו “מאנשייא” לאמור: הגן. ותמה אני על השם הזה, אחרי כי אין כאן לא גן ולא עצים, אבל יש כאן בתיהם של פליטי המחמדים הבנויים בלי שום משטר מזה, ובתי היהודים הצפופים יחד מזה, ואולי נקרא כן בלשון סגי נהור. הפרוור הזה הוא לב הישוב של בני ישראל פה, בו התלמוד תורה, ‘שערי תורה’, בו יגור הרב, הדיינים, וכל יתר כלי הקודש, בו גם "המקווה' אשר לעת עתה קניין יחיד הוא.

הפרוור השני הוא ‘נווה צדק’, והמחמדים יקראו לו “קומפאנייאת איל יהוד', לאמור: החברה היהודית. כי בתיו נבנו על ידי אגודה מבני ישראל שכל אחד היה מטיל לכיס מנתו מידי שנה בשנה, ומהכספים הללו בנו שנה בשנה בתים לפי מתכונת הכספים, עד כי נבנו בתים לחברים כולם, ועליהם נוספו הרבה בתים שבנו יחידים, ויהי הפרוור הלז, העומד בראש ההר, ופרוור ‘נווה שלום’ ירבץ לרגליו, עיר שכולה יהודים ואין יד עכו”ם באמצע.

והפרוור השלישי נקרא לכתחילה ‘יפה נוף’, אך אינו נושא עליו שמו זה, וקראו לו היהודים ‘בתי שמרלינג’, על שם מייסדו שנקרא כן. והמחמדים יקראו לו ‘בתי פסקאל’ על שם הקונסול האוסטרי פה, שהוא בנה שם בראשונה בתיו, ומידו באו לקונה היהודי הנזכר, זה כעשר שנים. הפרוור הלז בנוי על שפת הים, ובקיץ הומה הוא מבני אדם הללו שבאו הנה לרחוץ בים, ומתאכסנים הם שם עפ"י רוב.

ארבעה חופי רחצה שימשו את יהודי יפו והשכונות - ‘חוף תחנות הצבא’, סמוך לחומת העיר, ‘חוף שער ציון’ צפונית לו, ‘חוף נווה שלום’, ו’חוף יפה נוף'. “בני העיר והאורחים שקבעו דירתם בעיר, קונים שביתתם בשני המקומות הראשונים, ובני הפרוורים ואורחים יבחרו להם שני המקומות האחרונים הקרובים להם”.⁶ בערבי שבתות וחגים מטיילים רבים פקדו את חוף הים בחזית מלון ‘בלה ויסטה’, ואת בית הקפה הסמוך. צעירים ערבים נהו לשזוף עיניהם בבנות היהודים חשופות הפנים, ולעתים אף נטפלו אליהן, אירוע שהסתיים לא אחת בתגרה.⁷

“נווה צדק' נבנתה באופן מאורגן ומתוכנן בידי בני היישוב הישן, והתאפיינה ברוח מודרנית שהובילה להקמת תל אביב. ‘נווה שלום’ הצפופה, הוקמה בידי ליטאים וחסידים בני היישוב הישן, והיו בה בתי כנסת, בתי מדרש ו’שטיבלך‘. היא הייתה “כעין מאה שערים הירושלמית, מושב דחוק של בני אדם, לכלוך, וזוהמה הדורשת טהרה גדולה”.⁸ שכונת ‘יפה נוף’ הייתה מרווחת יותר, עם חצרות גדולות. היא היוותה את חזית השכונות לים, וגם החרדים מירושלים נהגו להגיע אליה כדי לרחוץ בים. הם נהגו להתאכסן במלונו של ר’ יעקב מלכוב, ובמלונות ‘שולמית’ ו’מרגליות', שהיו בסמטה סמוכה לחוף. בבתים רבים הושכרו חדרים בתקופת הקיץ. מרחצאות וחמי רפואה הוקמו בשכונה, ובשנת 1925 פתחו ד”ר רבינוביץ וקזרנובסקי, בעלי הקזינו בתל אביב, סנטוריום ומרחצאות עם אמבטיות רפואיות חשמליות, בבניין בית חולים ‘שער ציון’ שנסגר⁹. משנת 1928 נוהלו המרחצאות בידי ועד הקהילה, והיו בהם “אמבטיות ים חמות, מי מעיין חמים, סידור אמבטיות גפרית ומסג’ים, תחת השגחה מעולה וניקיון מוחלט. על ידי המרחצאות גן יפה ומזנון מסודר” ¹⁰. לימים נקרא המוסד “מרחצאות דרום', והוא התקשר עם מרחצאות העיר באד פיסטיאן בצ’כסלובקיה, והציע לחסוך בנסיעה לחו”ל, ולמצוא ביפו מזור לחוליים ¹¹. רח' השוק של נווה שלום' (רח' קויפמן היום), שקצהו הדרומי בפינת רח' בוסטרוס (רח' רזיאל), חצץ בין צִדה המזרחי של ‘נווה שלום’, שתושביה יהודים, לצד המערבי המעורב. בחלקו הצפוני של הרחוב היו רוב החנויות בבעלות יהודית, והשוק המרכזי של השכונה, שהיה סמוך למתחם בתי אמזלג, בו בנה אהרון שלוש את ביתו הראשון¹². שכונת יפה נוף' הייתה ממוקמת בתחום שבדרומו מלון ‘בלה ויסטה’, בצפון בית חולים ‘שער ציון’, וממזרח רחוב חסן בק, על שטח של כ־26 דונמים.

לאחר ההכרזה על תל אביב כמועצה עירונית עצמאית, במאי 1921, נקבע הגבול בינה ובין יפו ברחוב שוק נווה שלום¹³. הגבול הותיר את חלקה המערבי של נווה שלום, ואת יפה נוף, מחוץ לתחום תל אביב. באזור זה הייתה האוכלוסייה מעורבת, ואילו כוונת דיזנגוף הייתה לכלול בתל אביב את האזורים בהם האוכלוסייה הינה יהודית בלבד. סקר התושבים היהודים שנערך בשנת 1928, מתייחס לאזור זה, בתחום מנשיה הערבית, כ’נווה שלום יפו', ונפקדו בו כ- 2,500 יהודים.

רחוב שוק "נווה שלום (מבט מצפון) הרחוב ניצב לרח' אלעזר רוקח בנווה שלום, שבו פעל בית ספר תלמוד תורה ‘שערי תורה’. ברחוב היו בתי מסחר יהודיים וערביים זה לצד זה (ר' מגן דוד משמאל). בשנת 1921 הפך הרחוב לגבול בין תל אביב למנשיה

 

היזם שלמה פיינגולד ומלון ‘בלה ויסטה’    🔗

שכונת ‘יפה נוף’ נודעה בזכות מלון הפאר שנבנה בה. בשנת 1904 הקים היזם שלמה פיינגולד על חוף הים את מלון ‘בלה ויסטה’, ובסמוך לו בנה בתים להשכרה, שנודעו כ’בתי פיינגולד'. המלון והבתים היו המפוארים בארץ, והוכנסו בהם מיטב שכלולי הזמן. המלון כלל טרקלין מפואר, אולם למשחקי ביליארד, בית מרחץ לרפואה הידרותראפית, מרחצאות מים חמים, מרחץ תורכי, מרחץ רוסי, מרחץ בשמים, ומקלחות קרות וחמות. בערבי הקיץ נערכו בו קונצרטים ביציע שפנה לים. לצד המלון הייתה תחנת רחצה עם בית קפה, ועם “חוף נחמד, מראה ציורי של העיר הישנה”.¹⁴

תמונות שפורסמו בעיתונות על שבחי המלון והמרחצאות

שלמה פיינגולד הטביע את חותמו על היישוב בארץ כיזם שהקים מפעלים, רכש נכסים רבים, הקים מבני מגורים ומסחר, ופעל גם כעיתונאי ומו"ל. הוא נשא אישה נוצריה, והיה מקורב לכת שהאמינה כי הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים, ולכן נחשד כמומר¹⁵. הוא היה יליד רוסיה, שהוסמך לרבנות, נסע לאנגליה ועבד בבית הדפוס של הכת. הוא נשא לאישה את אליזבט קולוויל, יתומה נוצריה, ששימשה בת לוויה לגבירה העשירה אליס פלמר. פלמר נקשרה לפיינגולד, והפקידה בידיו את האחריות על נכסיה ועל רכושה. בשנת 1895 הגיעו השלושה לירושלים, והוא החל לרכוש נכסים רבים בכספה של פלמר. השמועה על עושרו המופלג, הביאה לפתחו מקבצי נדבות, אף שנפוצו שמועות על נטיותיו המיסיונריות.

מלון ‘בלה ויסטה’ ו’בתי פיינגולד' בתחילת שנות ה-30

עובדי חברת הבניה ‘קדם’ בחצר מלון ‘בלה ויסטה’

במחצית השנייה של שנות התשעים, הקים פיינגולד מבנה מפואר בן שלוש קומות מול מגרש הרוסים בירושלים. הבניין שנודע לימים כ’בית פיינגולד‘, כלל עסקים ומשרדים, ואת בית הדפוס ‘המצפה’. הוא שימש כמרכז העסקים של העיר במשך שנים רבות, ופיינגולד פתח בו את בית הראינוע הראשון בארץ. לתקופה קצרה הוא חבר לאיתמר בן אב"י בהוצאה לאור של עיתון "הצבי’, אך הקשר הסתיים במריבה, ופיינגולד הוציא לאור את עיתונו ‘האמת’. מוחו הפורה הגה את הרעיון לחפירת תעלה בין הים התיכון לים המלח, ולהתקנת מערכת חשמל הידרו אלקטרית בירושלים.

בשנת 1904 רכש פיינגולד קרקע ביפו, שעליה הקים את מלונו ‘בלה ויסטה’ ו’בתי פיינגולד'. ניהול המקום הופקד בידי אחיו אייזיק, והוא המשיך להרחיב את עסקיו. לאחר מלה“ע ה-1, רכש מגרשים רבים בתל אביב. בפינת הרחובות לילינבלום ונחלת בנימין בנה את ביתו המפואר, שתוכנן כארמון צריחים. במגרש הסמוך הוקם בית הדואר המפואר עם מגדל השעון. פעילותו הרבה בעסקי נדל”ן, האדירה את שמו כיזם בעל מעוף ותעוזה.

בשנת 1925 הקים בעפולה את המרכז המסחרי והתרבותי הגדול, העומד במרכזה עד היום, הוא בנה בטבריה את מלון ‘אלישבע’, על שם אשתו שנפטרה, שנחשב למפואר שבמלונות המזרח¹⁶. במלון היו 100 חדרים, אולם נשפים מפואר ואולם קולנוע ותיאטרון, עם תאי קטיפה אדומה. הושקעו בו מיטב החומרים והאביזרים, ופיינגולד היה לגביר העיר, ושוטט בה בכרכרה רתומה לארבעה סוסים. בחנוכת המלון השתתפו הנציב העליון ושועי הארץ, והיא נחגגה ברוב הדר. פזרנותו וגיוס הלוואות שלא יכול היה להחזירן, הביאו לנפילתו. בשנת 1931 הוכרזו פיינגולד והגב' פלמר כפושטי רגל, ורכושם הוצע במכירה פומבית¹⁷.

הוא נפטר בשנת 1935 ונקבר בטבריה. אשתו השנייה יהודית, התפרנסה בדוחק מדוכן למכירת משקאות בבניין המפואר שבנה בעלה.

 

גלגוליו של מלון    🔗

מלון ‘בלה ויסטה’ נוהל בידי משפחת פיינגולד עד לשנת 1908. בפברואר אותה שנה, הוחכר המלון לירחמיאל אמדורסקי, בעל מלון ‘צנטרל’ בירושלים¹⁸, שניהל את המלון. הייתה זו “תחנת רחיצה ייחודית בארץ ישראל, עומד על שפת הים בתוך גן גדול, ולו מצעים לרוח הים. מקום אוסף האינטליגנציה של העיר והמושבות” ¹⁹. אמדורסקי התפאר בחדרי המלון “שרוזנים ושרים בני ברית, ושאינם בני ברית, מתאכסנים בהם ומביעים תהילתם בספרי התעודה” ²⁰, במרס 1909 גדשו אלפי יהודים את חצר המלון, בקבלת פנים לחיים נחמן ביאליק שהגיע לראשונה לארץ²¹. אמדורסקי הקים במלון את אולם הראינוע הראשון ביפו, בו התקיימו גם קונצרטים. בשנת 1912 הוחכר המלון למשפחת ליפשיץ, שניהלה אותו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה²².

במהלך המלחמה הופקע המלון בידי התורכים, ושימש מקום מעצר לבעלי נתינות זרה, לפני גירושם מהארץ. עם סיום המלחמה, הושכר המלון לאדריכל אלכסנדר לוי, בונה ארמונות תל אביב. לוי הקים במקום את חברת הבנייה ‘קדם’, שתכננה ובנתה עשרות בתי פאר בתל אביב²³. בין עבודותיו הידועות – ‘בית הפגודה’ ובית הדואר. במאורעות תרפ"א, ב־1 במאי 1921, שימש המלון מחסה ליהודי ‘נווה שלום’ שנמלטו מבתיהם, ומרכז פעילותה של קבוצת ההגנה ‘קדם’, שיצאו מכאן לפעילות צבאית ופעולות תגמול. לאחר המאורעות, עזב אדריכל לוי את המקום והעביר את משרדו לתל אביב. לוי, שהטביע את חותמו על עשרות מבנים בעיר, עזב את הארץ בשנת 1924, עקב מחלוקות וקשיים כלכליים, חזר לברלין ונספה באושוויץ. יהודים שנמלטו מיפו לאחר המאורעות, מצאו מגורים ב’בתי פיינגולד' ובמלון. הם חולקו לחדרים שבהם התגוררו כ־150 דיירים²⁴. עם השנים מצב המלון והבתים הלך והדרדר. במאמר שפורסם לאחר התמוטטות אגפו המערבי בסערה, סופר כי התגוררו בו “חלאת המין האנושי… המאוכזבים, שאיש לא שעה אליהם… האומללים ומוכי הגורל”. ²⁵

בשנת 1931 פשט פיינגולד רגל, והמלון ובתי פיינגולד' הוצעו למכירה פומבית. בספטמבר 1933, רכשו את הנכס הצורף הירושלמי ראובן קאשי ואחיו, הם שיפצו את ‘בתי פיינגולד’ שיועדו למגורי משפחות ולהשכרת חדרים. המלון פעל זמן קצר²⁶, אך בחורף 1935 אגף המרפסות המערבי התמוטט בסערה, ובמאורעות 1936 הועלה המקום באש, וגג המלון נשרף²⁷. קאשי ובני משפחתו חזרו להתגורר בבתי פיינגולד, והוא השכיר את 11 החנויות, ו־29 החדרים שהיום בהם²⁸. אולם הקולנוע הושכר לבית יציקה, ואילו המלון השרוף נותר הרוס.

ראובן קאשי על שרידי ‘בלה ויסטה’ לפני הריסתו הסופית

במהלך כיבוש יפו בידי לוחמי האצ"ל, הם פרצו את דרכם בנתיב שהסתיים במלון ‘בלה ויסטה’, עמדתם המערבית. לאחר המלחמה נותר המלון ללא גג, בלב שכונת מנשיה ההרוסה. החורבות שרדו שם עד שנת 1959, בעת שהאזור נהרס לחלוטין. מלון הפאר נקבר תחת ההריסות ששימשו מצע לפארק צ’רלס קלור לחוף תל אביב²⁹.

 

בית החולים ‘שער ציון’, ‘חצר שמרלינג’, והקונסול האוסטרי פסקאל    🔗

בית החולים היהודי הראשון ביפו, שער ציון‘, נוסד בשנת 1890 בידי ‘ועד העיר יפו’, ו’אגודת בני ברית שער ציון’, בסיוע החברה למען ציון' בגרמניה, והרבנים ד“ר הורוויץ וד”ר מאלפנד³⁰. הם סייעו בתרומה של 1,500 פרנקים לשכירת מבנה על חוף הים, בדרומה של שכונת מנשיה³¹. הבניין בן שתי הקומות כלל 16 חדרים, מטבח ומחסן. בראש המוסד עמדו שמעון רוקח, ויחיאל מיכל פינס והד"ר מנחם שטיין שימש כרופא³². בית החולים, שהוקם כדי למנוע מיהודי יפו מלפנות לעזרת בתי החולים של המיסיון, נזקק לתרומות שוטפות לאחזקתו. לאחר שנתיים, כשעמד לפני סכנת סגירה, פנה ועד העיר בקריאה נרגשת לתרומות, וביקש להטיל מס קבוע על יצוא האתרוגים. הסוחר מוטרו היה היחיד שנענה לקריאה. בעיתון "חבצלת' נכתב: “הנה עינכם הרואות מה פעלנו עד היום, אך כשל כוח הסבל, ואם לא תחישו לעזרתנו, וכרענו תחת משאנו” ³³

בעקבות מגפה שפרצה בעיר בשנת 1898, היה בית החולים הישן צר מלהכיל את החולים הרבים, שמעון רוקח וחבריו ביקשו למצוא מקום מרווח למוסד. רוקח שם את עינו על ביתו של הקונסול האוסטרי, יעקוב פסקאל, בו שימש כמתורגמן ויועץ. הבית והגן הצמוד אליו, היו בגבולה הצפוני של שכונת ‘יפה נוף’ החדשה.

הגופ מוראדיאן, ארמני מירושלים, שמשפחתו הקימה את בית הדואר האוסטרי בעיר, שינה את שמו ליעקוב פסקאל, לאחר שמונה לקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים³⁴. פסקאל היה שותפו של אהרון ואלרו בבנק שהקים, והוא רכש שטח מצפון לשכונת מנשיה, עליו הקים בית ובוסתן. כשטיילו רוקח ופינס חברו על שפת הים, סמוך לאחוזת הקונסול, קבע רוקח שהבית מתאים לבית החולים³⁵. בסמוך כבר עמדו ביתו של ר' חיים שמואל שמרלינג, שרכש בשנת 1888 מגרש מפסקאל, והקים את ביתו הידוע כ’חצר שמרלינג', ובתי שכונת ‘יפה נוף’.

ביום האחרון של חנוכה 1898, נערכה בבית החולים ‘שער ציון’ הישן חגיגה לרגל הצבת לוח אותיות זהב לכבודה של הברונית קלרה הירש, שתרמה 4,500 פרנקים לבית החולים. האדון בנדיקט, שליח חברת ‘כל ישראל חברים’, שעמד לפני סיום שליחותו בארץ, הבטיח שהברונית תסייע גם לרכישתו של בית קבוע חדש לבית החולים³⁶. ההזדמנות לרכישת בית הקונסול נקרתה לאחר מות בתו³⁷. רוקח הבין שפסקאל האבל לא ירצה להתגורר במקום, והציע לו לרכוש את הבית. ועד העיר יפו פנה לברונית קלרה הירש בבקשת עזרה, והיא נענתה. יוסף חיים נייגו, מנהל בית הספר ‘מקווה ישראל’ ואיש חברת ‘כל ישראל חברים’, סייע במשא ומתן. מחיר הבית בן 25 החדרים, והנחלה ששטחה 22,000 אמה (כ־13 דונם), נקבע ל- 75,000 פרנקים. הברונית הסכימה לשאת במחצית הסכום. מנהלי בית החולים פרסמו בעיתון ‘המליץ’ בקשת עזרה מיהודי אמריקה ואירופה:

אחינו היקרים, שימו נא לבבכם לבקשתנו הבאה בשם ישוב ארץ הקודש, בשם אלפי נפשות מבני ישראל, בשם החסד והרחמים, ואל נשוב נא ריקם מלפניכם, התעוררו נא וחושו לעזרתנו, ואל תתנו לנו לכרוע תחת נטל סבלנו³⁸.

קריאת העזרה נענתה במהרה, ובאפריל 1999 הסתיימה רכישת הבית, וכל הציוד הועבר אליו מבית החולים הישן³⁹.

בית חולים ‘שער ציון’ הישן בדרום מנשיה

בית חולים ‘שער ציון’ החדש שנפתח ב 1899 (בית הקונסול פסקאל)

לאחר נטישת בית החולים הישן הוא הוסב לבית מלון. יצחק רוקח, בנו של המייסד, כתב בזיכרונותיו כי הוא לא זכה לראות את הבניין הישן, אולם זה המשיך לעמוד על תילו עוד עשרות שנים, עד להקמת פארק צ’רלס קלור⁴⁰. בית החולים החדש פעל עד לגירושם של יהודי יפו בשנת 1917. במהלך השנים הוא נסגר לפרקים, עקב סכסוכים או מצוקה כספית, אך המשיך לפעול. לאחר הכיבוש הבריטי בשנת 1917, הוא נפתח מחדש בעזרת 'הקבוצה המדיצינית הציונית האמריקאית", ופעל עד שנת 1920. ⁴¹

בית החולים ‘שער ציון’ החדש שימש לאחר סגירתו כסנטוריום ו’מרחצאות דרום‘. הוא נהרס כליל במהלך מלחמת העצמאות, ומיקומו המדויק לא נודע. ההשערה המקובלת הייתה, כי הוא עמד במקום המצוין במפה הבריטית כ’בית החולים היהודי’. במהלך עבודה זו נחשפו מיקומם המדויק של אחוזת הקונסול פסקאל ו’שער ציון'. בית החולים היהודי במפה הבריטית התגלה כבית חולים ‘הדסה’ ביפו, שקיומו נשכח. סיפורו יובא בהמשך.

פרשת בית החולים שער ציון' לא עברה מן העולם תחת המדשאות והשבילים של פארק צ’רלס קלור בתל אביב. היא המשיכה להעסיק בשנים האחרונות את בתי המשפט במחלוקת שכונתה 'הקדש שער ציון לזכר יוסף נייגו".

 

הקדש יוסף נייגו    🔗

יוסף חיים בן עזרא נייגו, נשלח בידי כי"ח לשמש כעוזרו של המנהל הירש בבית הספר ‘מקווה ישראל’. הוא סיים את לימודיו כאגרונום במונפלייה, וקידם בבית הספר את גידול הגפנים ותעשיית היין. לאחר עזיבתו של הירש, בשנת 1891, התמנה למנהל בית הספר ושירת בתפקיד 15 שנה. הוא פיתח את בית הספר, וקיים קשרי ידידות עם הברון הירש ורעייתו, שסייעו לו בתרומות לקידום המוסד החקלאי⁴².

נייגו הפעלתן סייע ברכישת ביתו של הקונסול האוסטרי, ובגיוס תרומתה של הברונית. לאחר הסכם הרכישה, ביקשה הנהלת בית החולים שהנכס יירשם על שם העדה ביפו. נייגו דרש שהבית והמגרש יירשמו כהקדש על שמו, וישמשו עד עולם כבית ריפוי. הוא קבע כי לאחר מותו יעברו הפיקוח והשליטה על ההקדש לחכם באשי של ירושלים, ר' שאול אלישר, לר' שמואל סלאנט, ראש עדת האשכנזים, לצדוק כהן, הרב הראשי של צרפת, ולמנהל ‘מקווה ישראל’ שיבוא אחריו. לאחר מותם, יועד התפקיד לממלאי מקומם. מטרת ההקדש הייתה “לשמש מגורי מרפא לחולים עניים יהודים, ספרדים ואשכנזים, בעת חוליים”. ההקדש נרשם בבית הדין השרעי ביפו.

בתקופת המנדט, ביקשה עיריית יפו להפקיע את השטח לבנייה ציבורית, אך עיריית תל אביב התנגדה לכך, בטענה כי מדובר בהקדש. לאחר מכן הוא נשכח, ובשנת 1961 הופקעה הקרקע בידי המדינה. הוקמו עליה "בית התעשיינים' ובתי מלון. בשנת 1995 גילה יצחק ארבוס את הפוטנציאל הטמון בתחום ההקדשות, ואיתר בלוח השנה של לונץ את ‘הקדש ניגו’. הוא פנה עם עורך דין לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדרישה להכריז על קיומו של ההקדש מכוח חוק הנאמנויות, ולמנותם כנאמנים. בית המשפט קיבל את בקשתם, והכריז על קיומו של ‘הקדש שערי ציון למלחמה במחלת הסרטן לזכר יוסף ניגו’ ⁴³.

בשנת 2003 פנתה ה’אגודה למלחמה בסרטן", שעמה הגיע ארבוס להסדר שכר טרחה הגון, לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתביעה לבטל את הפקעת הקרקע שנעשתה שלא כדין, ובדרישת פיצויים. סכומי העתק הטמונים בפרשה זו, הביאו גורמים שונים להיכנס לעובי הקורה, והם פנו לבתי המשפט. המחלוקת הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, שפסק בעניין בחודש נובמבר 2010. ⁴⁴ הוא ביטל פסיקות קודמות, וקבע כי ארבעה גופים ישמשו כנאמנים – עיריית תל אביב, ה’אגודה למלחמה בסרטן', בית הספר החקלאי ‘מקווה ישראל’, ומנהל בית החולים ‘הדסה’ בירושלים. בימים אלה מתנהל משא ומתן על גובה הפיצויים.

 

בית חולים ‘הדסה יפו’    🔗

ההיסטוריה הכתובה של ‘הדסה’, ו’היחידה הרפואית הציונית האמריקאית' שקדמה לה (Azmu), מתארת את בואה של משלחת רופאים ואחיות מארה“ב, באוגוסט 1918, בתום מלה”ע ה-1. המשלחת החלה בהקמת בתי חולים ברחבי הארץ. וחידשה זמנית את פעילות בית החולים ‘שער ציון’ שנסגר במהלך המלחמה. בתל אביב נפתח בית חולים ב’בית דיסקין' שברחוב גרוזנברג, ובעקבות מאורעות מאי 1921, נפתח בית חולים נוסף ב’מלון ספקטור' שברחוב נחלת בנימין⁴⁵.

במפה הבריטית של יפו משנת 1918, מצוין ‘בית החולים היהודי’. במשך שנים שימש ציון זה. לזיהוי מקומו המשוער של בית חולים ‘שער ציון’. במהלך עבודה זו זוהה מיקומו המדויק של בית חולים זה, שהיה בגבולה הצפוני של ‘יפה נוף’, ואילו ‘בית החולים היהודי’ היה בדרומה, סמוך למתחם ‘בתי פיינגולד’, התגלית הובילה לחקירת מוסדות ‘הדסה’ בתל אביב ויפו, בתום מלחמת העולם. המסקנה שעלתה היא, שבית החולים היהודי הוא בית חולים ‘הדסה יפו’, עליו נכתב רבות בעיתונות התקופה. הוא החל לפעול בשנת 1918, עם 10 מיטות, ובשנת 1921 היו בו 75 מיטות. ביולי 1920 נפתחה בו מחלקת יולדות⁴⁶. על פי ד“ר יצחק מקס רובינוב, מנהל ‘הדסה’ בארץ, בית החולים ביפו, שמוקם בבית שכור, החל את פעילותו כבית חולים חרום, אולם לאחר מכן נפתחו בו מספר מחלקות, בהן קיבלו ארבעה רופאים את החולים מדי יום. לדברי רבינוב, היה זה בית חולים המאורגן ביותר בארץ⁴⁷. בעקבות מאורעות תרפ”א, והקושי של החולים להגיע לבית החולים בלב האזור הערבי, הוחלט על העברתו מהמקום⁴⁸. ד“ר אמיל שטיין, מנהל ‘הדסה’ בתל אביב, החל לחפש מקום חלופי. ב’בית הריפוי' שנפתח ב’נווה צדק' פעלו ארבע מחלקות: מחלקת עיניים בראשות ד”ר רוביצ’וק, מחלקה כירורגית בראשות ד“ר בלבן, מחלקת ילדים בראשות ד”ר שוורץ, ומחלקה פנימית בהנהלת ד"ר אביגי דור⁴⁹. בית חולים ‘הדסה יפו’ ב’נווה שלום' המשיך לפעול, ככל הנראה, עד לסוף שנת 1922, עם הרחבתו של בית החולים ב’מלון ספקטור'.

שלמי תודה: תודתנו נתונה בזאת לשולה וידריך ולאדריכל אור אלכסנדרוביץ על עזרתם בהכנת המאמר.