רקע
שמואל גילר
קצין וג’נטלמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: עתמול 234

מייג’ור ליונל ג’וּן מושיע וגיבור חידה


תמונה 1.jpg הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון, נוחת בנמל יפו 1.7.1920 (ארכיון המושבה האמריקנית)


עם פרוץ מאורעות תרפ"א ביפו, ביום 1 במאי 1921, איבדו אנשי הקצונה הבריטית את עשתונותיהם ולא הצליחו להשתלט על המתפרעים. באותו בוקר מר, גילה רק קצין בריטי אחד – מפקד משטרת הנמל, מייג’ור ליונל מנסל ג’וּן (Jeune) – נחישות ואומץ בניסיון לעצור את ההרג. הוא רץ מזירה לזירה, הציל סוחרים יהודים בשוק יפו, עצר את הביזה וחילץ יהודים שהוחבאו בידי שכנים ערבים. הוא הגיע ל“בית החלוץ” (“בית העולים”, כיום ברח' יפת 34) בדיוק בזמן שבו הפורעים ניסו לפרוץ את דלתות החדרים שבהם הסתתרו היהודים, והציל את חייהם של רבים.

 

איזהו גיבור – ומה שכרו?

הקצין ג’וּן הופיע בפני ועדת הייקרפט, שחקרה את נסיבות המאורעות. הוא גם רשם דוח מפורט על פעילותו באותו יום, וממנו ניתן לשחזר את לוח הזמנים המדויק של האירועים. בעדותו סיפר שהצעיר היהודי ניסל רוזנברג הגיע וביקש ממנו לבוא ל“בית החלוץ”; למראה הקצין, שירה ירייה אחת מאקדחו, נמלט ההמון הבוזז מהחצר. ג’וּן מתאר את הזעקות ואת האימה על פניהם של העולים המסתתרים, שראו בו מושיע. לאחר מכן קיבל הודעה על המון המנסה לפרוץ לבית החולים הצרפתי הסמוך, שאליו הובלו הפצועים, והרחיק את הפורעים. שכנים ערבים יצאו לקראתו וסיפרו לו על יהודים שהוסתרו בבתיהם, והוא פנה לחלצם. בשעות אחר הצהריים הודיעו לו על שישה יהודים הנמצאים על גג בית בשכונת עג’מי, והוא הספיק לחלצם רגעים ספורים לפני שהגיעו אליהם הפורעים. הקצין האמיץ העיד גם על ערבים שחילץ בשכונת מנשייה, בשעה שיהודים ניסו לעשות בהם שפטים.

ב־2 במאי כונסה ישיבת חירום בנוכחות מזכיר הממשלה ומושל המחוז. ג’וּן נדרש לספק 18 רובים ישנים ממחסניו לחיילי הגדוד העברי בתל אביב, בפיקוד הסרן יפה, להגנת העיר היהודית. הופעתם של חיילים יהודים מזוינים עוררה מורת רוח בקרב הערבים, והם ראו בג’וּן משתף פעולה עם היהודים. בהודעה כתובה שמסר לחברי ועדת החקירה, קָבל ג’וּן על היחס אליו בעקבות פעילותו במהלך המאורעות ועל חוסר הגיבוי מצד הממונים עליו. הוא מסר את הנשק ליהודים בהוראת מפקדיו, אולם המושל לא טרח להזים את השמועות נגדו. ג’וּן כתב כי איימו על חייו ועל חיי משפחתו וכי אשתו וילדיו נרגמו באבנים. הוא גם התלונן על כך שסירתו נלקחה ללא ידיעתו בידי המשטרה כדי להשליך דינמיט לים, והערבים האשימו אותו בזריקת גופות ערבים למים – גם שמועה זו לא הוזמה בידי מפקדיו. בסוף המכתב הזועם הוא כתב:

אני כמובן מוחה בתוקף נגד האשמות האיומות הללו, ומתנגד להפוך שה לעזאזל של שגיאות שנעשו בידי אחרים. אני מוכן לספוג מהלומות, אבל לא כאלה שיפגעו בי לאחר מכן. משטרת הנמל תרמה את התרומה המכרעת לעצירת ההרג והגזל. הגנו על מאה עולים יהודים, על מחסני הנמל, על בית המכס. זה מוזר לומר, אבל המקומות היחידים בעיר בהם נמנע הרג וגזל, היו אלה בהם היינו אנחנו. חרף זאת, סגן מפקד המשטרה טוען שלא פעלנו כשורה, ולקח ממני את שוטרי.

183 מתושבי יפו ותל אביב חתמו על מכתב לנציב העליון ובו שיבחו את אומץ לבו של הקצין, ובקשו לציינו לשבח על פעילותו. ימים ספורים לאחר המאורעות, כתב שמואל טולקובסקי לידידו הנציב העליון הרברט סמואל:

הממשלה צריכה להודות למיג’ור ג’וּן, ולֹו בלבד, על העובדה שבמקום עשרות בודדות של הרוגים לא היו מאות הרוגים בבית העולים. משום שהיה זה המיג’ור ג’וּן לבדו, שתחת סיכון עצמי גדול נכנס לבית העולים זמן קצר לאחר שהמשטרה עזבה אותו, הדף את ההמון הערבי ועצר את הטבח. הוא גזל מהאספסוף הערבי מאות הרוגים, ולכן מנסים עכשיו לשכנע את הממשלה לפטר אותו.

 

“המחותן” מגיע

תמונה 2.jpg מערך האבטחה בקבלת הפנים: המייג’ור ג’ון מאחורי הנציב, אברהם שפירא אורב בקהל (ארכיון המושבה האמריקנית)


תמונה 2.1.jpg טולקובסקי (עם משקפת), ג’ון, הנציב סמואל ומושל יפו סטרלינג, 1920 (ארכיון המושבה האמריקנית)


טולקובסקי כתב ביומנו כי לקראת יום השנה להצהרת בלפור (2 בנובמבר), כשהיה חשש להתפרצות מחודשת של מהומות, היה ג’וּן ממונה על הגנת תל אביב ושיתף פעולה עם ארגון ההגנה בהכנת כוח המגן. ביומנו של טולקובסקי מתוארת גם פרשה מוקדמת יותר: אבטחת הנציב העליון הרברט סמואל, עם הגעתו ארצה בשנת 1920, לאחר שהגיעו ידיעות על כוונה להתנקש בחייו. ידיעות ממקורות שונים הגיעו לטולקובסקי על הכוונה לרצוח את הנציב החדש על רציף הנמל. הוא הודיע על כך למנחם אוסישקין, שעדכן אותו כי “ועד הצירים” כבר העביר לשלטונות הכיבוש הבריטי את שמותיהם של עשרת האנשים שעליהם הוטלה המשימה מדמשק.

טולקובסקי ביקש מידידו המייג’ור ג’וּן לברר עם המייג’ור ג’ונסון בירושלים האם השלטונות מתכוונים לנקוט צעדים כלשהם בעקבות הידיעות. תשובתו הייתה שלא נעשה דבר, וכי אין כל כוונה לפעול. טולקובסקי זימן את ג’ונסון ואת ג’וּן לפגישה בדירתו, ולאחריה שלח מברק לחיים ויצמן ובו נכתב: “תנקטו בכל האמצעים להגעתו בשלום של המחותן”. הוא ביקש מג’ונסון לשלוח את המברק מהמשרד בירושלים, ללא ידיעת השלטונות ובסיוע מייג’ור הורסון, מנהל שירותי הטלגרף. מטרתו הייתה שויצמן ימסור את המידע למשרד החוץ הבריטי, כיוון שלא בטח בקצונה הבכירה בירושלים שתפעל לסכל את המזימה.

ג’ונסון סירב לבקשתו, מחשש למשפט צבאי אם יתגלה הדבר. טולקובסקי איים עליו כי אם יאונה רע לנציב, הוא עצמו יפרסם כי ג’ונסון ידע על כך מראש ובכך יביא לפיטוריו. ג’ונסון נעתר, והודיע לג’וּן על משלוח המברק מירושלים ב־15 ביוני 1920. בבוקר ה־19 ביוני התקשר ג’ונסון לג’וּן וביקש לשוחח בדחיפות אתו ועם טולקובסקי, בירושלים. בהגיעם סיפר ג’ונסון שהמברק נשלח מירושלים לפורט סעיד, כדי שיועבר ללונדון, וכי מנהל הטלגרף הורסון ביקש שהתשובה תגיע לידיו אישית. זמן קצר לאחר המשלוח, הגיעה תשובה מקהיר ובה סירוב להעביר את המברק עד לקבלת הסברים לתוכנו; הורסון הודיע זאת לג’ונסון, והם השמידו את המברק מקהיר. השניים פנו לקולונל בראמלי, מפקד שירותי הביטחון, וסיפרו לו שליהודים נודע על כוונה לרצוח את הנציב העליון וכי שלטונות הכיבוש אינם עושים דבר למניעת הפשע. הם הוסיפו שידיד יהודי שלח מברק לויצמן כדי שיזהיר את משרד החוץ, אך המברק הוחזר מקהיר, וטענו שהיהודים הכינו רשימה של הקצינים הבריטים הפועלים נגדם כדי לבוא איתם חשבון. ב־23 ביוני הגיע מברק ממשרד החוץ בלונדון המודיע כי הגנרל בּוֹלס, מפקד כוחות הכיבוש בארץ ישראל, יהיה אחראי אישית לביטחון חייו של הנציב.

באותו יום הודיעו מירושלים למושל יפו כי הוא ואנשיו אחראים לאבטחת הנציב. תוכן המברק נודע לטולקובסקי לאחר כשעה מאנשי המברקה, והוא פנה למושל ושאל מה בכוונתו לעשות. המושל, שהתפלא על כך שהידיעה כבר הגיעה לטולקובסקי, ביקש מסגנו קמפבל לטפל בעניין. טולקובסקי מסר לסגן המושל את שמות המתנקשים הערבים והבטיח לקמפבל, שחשש לסמוך על נאמנות השוטרים הערבים, שאם יסכים לשתף פעולה עם היהודים אז יימצא פתרון. טולקובסקי מסר על השיחה לד“ר אידר, מ”מ ראש וועד הצירים, וזה פנה לאברהם שפירא כדי שיתגייס לסיוע בהגנת הנציב. שפירא אכן מספר בזיכרונותיו שד"ר אידר הודיע לו כי עליו להתלוות לנציב העליון במסעו לירושלים. לדבריו, כשהגיע לנמל יפו הורה לו המייג’ור הממונה על משמר החוף ללבוש מדי שוטר, ושניהם הפליגו בסירה יחד עם הגנרל סטורס (מושל ירושלים) כדי להביא את הנציב לחוף.


טולקובסקי סיפר ששפירא הגיע לביתו, והם תכננו את מבצע האבטחה יחד עם ג’וּן. סגן המושל קמפבל התבקש לעקוב אחרי הערבים החשודים ולנסות לעוצרם. לבקשת טולקובסקי ארגן עלי מוסתכים (לימים סגן ראש העירייה) 300 ערבים נאמנים לו לצורך שמירת הדרך מיפו ללוד, שבה עתיד הנציב לעלות על הרכבת לירושלים. הם תכננו להחליף ברגע האחרון את שוטרי הנמל הערבים בחיילים מהגדוד העברי. ג’וּן נסע לירושלים והשיג ממחסן המשטרה מדים עבור 12 שוטרים־טוראים ובראשם קורפורל. השכם בבוקר ה־30 ביוני, יום בואו של הנציב, שלח ג’וּן את שוטרי הנמל הערבים צפונה, לכיוון סידנא עלי, לחפש “תחנת שידור סודית של היהודים”. שעה קלה לאחר מכן נכנסו לנמל ה“שוטרים” היהודים בפיקוד ה“קורפורל” שפירא – לאחר שהמדים הותאמו למידותיהם בידי חייט, בביתו של טולקובסקי. שפירא ליווה את הנציב לכל אורך הטקס. לאחר הסיום המוצלח התכנסו כל המעורבים להרמת כוסית בבית טולקובסקי. אחד מהנוכחים העיר כי העניין מטורף עד כדי כך, שבעתיד לבוא יקשה להאמין באמיתות הסיפור – ולכן הציע אברהם שפירא צילום למזכרת, אצל הצלם הידוע סוסקין. את התמונה הפקיד טולקובסקי בארכיון ההגנה בשנות ה־50, והיא נמצאה במהלך כתיבת רשימה זו.


תמונה 3.jpg מזכרת שחשפה סוד: ה“שוטרים” המחופשים, שפירא במרכז (צילום: א' סוסקין)


ומה עלה בגורלו של המייג’ור ג’וּן? במהלך תחקיר שנעשה בעת האחרונה על תולדות נמל יפו, התברר כי הוא לא שב לבריטניה אלא עזב את השירות הצבאי ונשאר בארץ. בשנת 1925 ליונל ג’וּן התמנה, בהמלצת ויצמן ודיזנגוף, למנהל סניף תל אביב של חברת הספנות העברית הראשונה “אמריקן־פלסטיין ליין”. זמן קצר לאחר מכן נסגרה החברה, וג’וּן היה לבעליה של חברה שייצרה ושיווקה מונים עבור מוניות ברחבי המזרח התיכון. באפריל 1929 כבר היה מנהל סלון הרכב בתערוכת “יריד המזרח” בתל אביב. המייג’ור ג’וּן שוחרר משירות מילואים בצבא בריטניה בשנת 1930, אך במלחמת העולם השנייה התנדב וחזר לשירות. הוא הועלה לדרגת קולונל, ופעל בשירות המודיעין הבריטי במצרים. ביום 1 ביולי 1943 נפטר ג’וּן בהיותו בן 64, ונקבר בבית הקברות הצבאי הבריטי בהליופוליס. הנוסח הלקוני על מצבתו אינו רומז דבר על חייו המרתקים.

* * *

 

דגל יהודה על גלי הים


תמונה 4.jpg Chicago Sentinel 2.1.1925


ב־12 במרץ 1925 פרסם עיתון “דֹאר היום” ידיעה חשובה:

בחוף ניו־יורק הרחוק מאתנו מרחק של אלפי מיל, אירע היום בשנים־עשר לחודש מרס, מאורע חשוב ורב ערך. היום הפליגה לארץ־ישראל הספינה העברית הראשונה, “הנשיא ארתור”, והיא מפלסת לה דרך בים, ונתיבה במים עזים, ונושאת מאות אורחים ותיירים מידידינו האמריקאים העולים להשתתף ולראות בטקס ההיסטורי המפואר — פתיחת המכללה העברית על הר הצופים. הספינה “הנשיא ארתור” היא הספינה היחידה בעולם שעליה מתנוסס הדגל הכחול לבן, הדגל העברי.

15,000 יהודים ניצבו משבע בבוקר על הרציף והאזינו לשירת “התקווה”, ולתפילה שנשא החזן יוסל’ה רוזנבלט. הרבנים מוריס מרגוליס וסטפן ווייז נשאו דברים, ואחריהם בירך דוד ילין באידיש. מייסד חברת הספנות “אמריקן פלסטיין ליין” נתן שטראוס שלח מברק ברכה, ומנהל החברה יעקב שטראל נאם בהתרגשות על “האנייה הראשונה מזה אלפיים שנה, הנושאת בגאווה את דגל יהודה על גלי הים”. האנייה המפוארת, שעל ארובותיה צויר מגן דוד, עזבה את הרציף בחצות היום ועל סיפונה 400 נוסעים. רובם היו יהודים אמריקאים וקנדים בדרכם לטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים. כתב “דֹאר היום” סיים בהמלצה “מן הראוי שמוסדותינו הלאומיים […] יערכו לשיירה הזו, החשובה בכמותה ואיכותה, קבלת פנים ופגישה חמה ולבבית כשתדרוך רגלה בפעם הראשונה על אדמת ארץ־ישראל בחיפה”.

חברת הספנות Palestine American Line נוסדה ב־1924 בידי קבוצת ציונים בעלי ממון ובראשם נתן שטראוס, ששאפו להקים קשר ימי בין ארצות הברית לארץ ישראל באמצעות חברה עברית. נציג החברה בארץ היה אליהו לוין אפשטיין, ומנהל הסניף בתל אביב היה הקצין בדימוס ליונל ג’וּן. החברה עמדה לרכוש שלוש אניות, הראשונה בהן “הנשיא ארתור” — במקור, ספינה גרמנית בשם “הנסיכה אליס” שהוחרמה בפיליפינים בימי מלחמת העולם הראשונה וגויסה לחיל הים האמריקאי תחת השם “הנסיכה מטואיקה”. לאחר המלחמה שימשה כאניית נוסעים ונקראה על שם צ’סטר א' ארתור, הנשיא ה־21 של ארצות הברית. בשנת 1923 הוצאה משירות, ונרכשה תמורת 60,000 דולר בתנאי שתשופץ בתוך שישה חודשים. במספנת ברוקלין הכשירו אותה לאניית נוסעים מפוארת עם בריכת שחייה, חדר הרצאות וספורט, ואולם קולנוע.

האנייה העברית הראשונה עוררה תרעומת בשל שמה הלועזי. אחד מקוראי העיתון הניו יורקי היהודי “מודרן ג’ורנל” הציע לקרוא לה “תרשיש”, אך בעלי החברה חששו שהסרת שם הנשיא תגרום עלבון. עיתונים יהודיים ונוצריים התעניינו בהכנות להפלגה. המודעות ציינו שהותקן בה מטבח כשר, וסולומון שמואלביץ' (Small) כתב שיר הלל באידיש על “פרעזידענט ארטור, ציון’ס שיף!” (הנשיא ארתור, ספינת ציון!). הספינה הגיעה לחיפה ב־31 במרץ, באיחור של ארבעה ימים. הנוסעים נלקחו בחיפזון לירושלים לטקס פתיחת האוניברסיטה, שנערך למחרת.

בחזרתה לניו יורק הוחלף הצוות, עקב חיכוכים עם ההנהלה. גם ההפלגה השנייה לא עברה בשלום, ורב מלצרים נרצח בידי אחד מעובדיו. בעת שיצאה “הנשיא ארתור” להפלגתה האחרונה מניו יורק, ב־19 ביולי 1925, כבר עמדה החברה תחת לחצים כלכליים. כשלא עמדה בהתחייבויות הכספיות, נתבעה למשפט. בספטמבר נתפסה בידי השלטונות, וציוד החברה נמכר במכירה פומבית. האנייה העברית הראשונה סיימה את פעילותה חצי שנה בלבד לאחר שהפליגה לראשונה לארץ ישראל.


תמונה 5.jpg דאר היום 20.3.1925

המלצות קוראים
תגיות