מדן ועד באר שבע.    🔗

(מזכרונות מסעי).

“אין ענג ואין נעימות כנעימות זכרונות ימי הנער”, ולכן באמרי לצאת אל אחי העובדים על הררי קדש ולראות בעבודתם, היתה הנעימות הזאת המכרעת בשקול־דעתי את הכף למסע עגלת הסוסים הפשוטה והמפרכת גופו של אדם במשך עשר שעות בלילה, תחת הישיבה הנוחה והמרוחת ברכבת הקטר משך שלש שעות וחצי ביום. כי אמנם זה ימים רבים לי, למיום היות מסלת ברזל בארץ, אשר לא רכבתי עוד בעגלה ליפו, ונפשי נכספה ותשתוקק זה כמה לשוב ולעבור את המעלות והמורדות אשר למן ירושלם ועד באב־אלואד, לשוב ולראות את אלון־הקדמונים העבות הפורש צלליו על פני כל רחב הדרך שם בעמק, ואת שכבות הסלעים היורדות בשפוע אשה על גבי רעותה לרחב ההר מראשו מהעבר האחד ועד רגליו מהעבר השני כקיר נטוי, ולשוב ולשוות לנגד עיני את כל זכרונות ימי החולפים הקשורים במסע המסלה הזאת.

ומלבד כל אלה הנה גם לנסיעה כזאת מנעימיה, הוא רוח הפיוט השפוך על פני המסע בלילה לנגה הירח הנעים; וגם תועלתה מרבה מתועלת המסע במסלת הברזל, אכן טוב ויפה המסע ההוא לסוחרים ואנשי מעשה אשר את כל רגע יביאו בחשבון. והפתגם time is money שגור על פיהם באנגלית, ממש כצאתו מפי אומריו, ובבטאם אותו יבטאוהו בחשיבות ובגאות, כאומרים: מי כמונו יודע ערך הפתגם הזה? – אבל מי ששם לו את המסע כשהוא לעצמו לתכלית, ועז חפצו הוא לתור מעט את הארץ ולהתבונן בחליפות מחזותיה, הוא לא יוכל להסתפק בכל אשר יראה בעד חלון הרכבת העפה כברק, ובטרם יעיף עינו בדבר ואיננו, עליו להתנהל לאטו עד כמה שאפשר לו, ועגלותינו אמנם מסגלות מאד לדבר הזה.

בהיות ראשי מלא מחשבותי אלה שכרתי לי מושב באחת עגלות אחינו אשר זה מקרוב הזכירוני במודעותיהם את מצות “וחי אחיך עמך” – ולמרות כל הבטחות העגלון כי יצוא נצא כשתי שעות לפני בוא השמש, למען נוכל לנוח בדרך מעט יותר מהרגיל, ולהגיע ליפו בבקר השכם “כלחוך השור”, יצאנו כנהוג כרבע שעה אחרי שקיעת החמה, אחרי האסף כל המון הנוסעים וסדור כל חבילותיהם וחפציהם בעגלה פנימה וחוצה לה, ואך אחרי האסף המחנה כלו החלותי לטעום טעם “שכר מצוה בהאי עלמא”, כי כל עוד שהיו הנוסעים בעגלות נוסעים סתם, לא לשם מצוה, ישבו להם ברוחה, ארבעה ארבעה בעגלה, והעגלה הקלה החישה דרכה, וטרח המסע לא נרגש הרבה. אך עתה, למן היום שכוננה פקידות מסלת הברזל מחלקה מיחדת לעניים במחיר מצער, קבלה הנסיעה צורה חדשה, ועל טלטול העגלה ונדנודיה נוסף גם הלחץ והדחק שבתוכה, כי אחינו העגלונים אשר חפצו להתחרות את בעלי המסלה למען לא יכרת אכל מפיהם לגמרי בהלקח מהם סחורתם האחרונה, המה העניים, נאלצו להוריד את מחיר המסע עד הדיוטה האחרונה; ולמען ישאר להם בכל זאת גם מעט “פרנסה” החלו להתחכם בסוד “הצמצום” ו“המועט המחזיק את המרובה”, ובה במדה שירד מחיר המסע עלה מספר הנוסעים. למאז אין עוד העגלה כשדה הפקר וכעיר מבקעה אשר מכל עבר יפרצו אליה נוסעיה, כי פתחה האחד סגר על מסגר, ורק דרך הפתח האחד יבואו הנוסעים ודרכו יצאו, ובזאת רחב המקום בעגלה “מנה ובה”, כי ברבות מספר הנוסעים, ושני הספסלים של רחב העגלה המקבילים איש לרעהו לא יספיקו להם, והושם לוח עץ לרחב דפן הפתח הנסתם, ושני קצותיו יונחו על שני הספסלים מזה ומזה, והיה גם הוא למושב לאיש אחד, ושתי קרני שויותיו במקום התחבר קצותיו את שני הספסלים האחרונים תהיינה גם הנה למושב לשני אנשים בהדחקם מעט, מלבד הארבעה הקבועים, ומלבד הילדים הקטנים אשר לא יצטרפו למנין כלל, ואם ירב עוד מספר הנוסעים, וכבדו העגלונים את הממעיט לשלם לשבת על מפתן העגלה, ורגליו משלשלות החוצה, והיה מראה העגלה כמראה עיר נצורה מוקפת חומה, והשוער עומד בשער, כעומד וקורא: הנכנס יכנס, והיוצא אל יצא!

ומושב שלשת האנשים היושבים על הלוח הנוסף איננו איתן מאד; כי הלוח אשר איננו קבוע במסמרים אל הקיר או אל הספסלים יזח ממקומו כפעם בפעם, ואל אשר יהיה רוחו ללכת שמה ילכו גם המה, וגם השנים היושבים אצלם מזה ומזה על גבולם אם רב ואם מעט, ויש אשר יצטרף לעון “השגת גבול” גם לחץ וכאב עצום, כאב הבשר החי הנתון פתאם במועקה המעיקה בכח שלשה אנשים, רק בשני המקומות אשר אצל הפתח מזה ומזה לא ירגיש הנוסע כל כך את טעם “החדושים” אשר נהיו בעגלה “בזמן קריב”.

ואנכי אשר זאת לי הפעם הראשונה לנסוע בעגלות בנות “ההמצאות האחרונות” נפתיתי לדברי העגלון אשר הורה לי מקומי על הלוח בקרן הזוית כאומר לכבדני ואשב במושב־המרומים הזה אשר בכל עת שכחי להחזיק מושב טלטלני הנה והנה כשט על פני המים.

והנוסעים אתי בעגלה לא רבו מאד הפעם, ולא עלו ליותר מששה בערך, לאמר: חמשה וקטן, האחד מהם ערבי אשר ישב לו בקצה העגלה אצל הפתח, ויתרם מבני אחינו הירושלמים המה, שנים מהם סוחרי אתרוגים הנוסעים בעניני מסחרם, ושנים צורפי זהב אשר גזלו מעתותיהם שבוע אחד בימים אשר לא רבה בהם העבודה, ויחליטו לנסוע ליפו לרחוץ בים להיטיב מעט את מצב גופם הנדכא מעבודת השנה כלה, והאחד מהם לקח גם את בנו הקטן אתו.

וירם העגלון את שוטו, ועגלתנו זזה ממקומה, ומסענו החל.

* * * *

מירושלם ועד קולוניה תמהר גם העגלה היותר טעונה ללכת דרכה; כי המסלה סלולה ומתקנה, והדרך הולכת ויורדת במדרון לא זקוף, והסוסים עוד טרם טעמו טעם יגיעה, ובכן מהרנו לעבור בין טורי שכונות אחינו ומוסדותיהם אשר משני עברי דרכנו; ו“נחלת שבעה” ו“אבן ישראל” ו“עזרת ישראל” ו“מחנה יהודה” ו“שערי צדק” ו“בית יעקב” ו“אהל שלמה” ו“שערי ירושלם”, יחד עם “מלון קמיניץ” הנהדר, ובית הספר הגדול אשר לחברת כי“ח, ו”בית חולי הרוח" אשר לחברת “עזרת נשים”, ובית החולים האשכנזי הנבנה עתה – חלפו כצללים לעינינו; ועוד מעט ונעבר גם את פני הבנין החדש אשר ל“מושב הזקנים”, והוא האחרון בבתים אשר מחוץ לעיר מעבר מזה, עתה יצאנו את פני העיר כלה, ונחל לרדת במורד ההולך בצדי ההרים, והכפר “לפתה” הוא “נפתוח” נראה לעינינו בעמק אשר לימיננו.

שונה הוא הכפר הזה מרב הכפרים אשר בהרים, כי כלם בנוים במרומי ההרים והוא בנוי בשפולי ההר, קרוב למעין מימיו הזכים ולגנותיו המעטות אשר גם עצי אתרוגים נמצאו בהן, והעובר בדרך המלך בערב יראה שם בעמק למטה את האור הכהה היוצא מחלונות אחדים מבתי הכפר, ואת מאור המדורות המדלקות בכל מקום האסף אחדים מבני הכפר לשוחח בחדשות אשר שמעה אזנם בעיר ביום.

והכפר הזה הוא היותר קרוב לעירנו מערבה, ורב השדות אשר עליהם נבנו בתי שכונות אחינו החדשות ויתר הבתים אשר מחוץ לעיר – לבני הכפר הזה היו לפנים, ויהי בהחל הישוב להתרחב בירושלם, ויהיו הכפרים האלה הראשונים להבנות ממנו, כי מלבד ההון העצום אשר אספו להם במכרם שדותיהם אשר הלכו הלוך והתיקר, הנה היו המה המסגלים ביותר לעסוק גם בבנין הבתים על השדות האלה בהיותם היותר קרובים לעיר. ויהיו מהם חוצבי אבנים ועושי שיד, ומביאי עפר, ופועלים; ובכלות המים בעיר באחרית ימי הקיץ והיו גם לשקאים יחד עם בני סלואן אשר ממזרח לעירנו, אך מלבד כל העבודות האלה המחיות את בעליהן, הנה עוד עבודה אחת להם האוכלת חלק גדול מהכנסותיהם ומזמנם, היא עבודת “הדינים והדברים” אשר להם איש את רעהו תמיד על עסקי נחלותיהם וחלקיהן, כי בהיות שדות האכרים להם למורשה מאבותיהם ומאבות אבותיהם, והתחלק לא התחלקו באין בהם גם כדי חלוקה, רבו הבעלים על כל חלקה וחלקה שבהם, ומדור לדור הלכו הבעלים הלוך ורב וחלקיהם הלכו ויקטנו, עד כי רבו מאד האנשים אשר להם בחלקה האחת “חצי שליש הרבע של שליש השליש של החצי”¹, לאמור: “אחוז אחד מארבע מאות ושנים ושלשים”, בהיותם, בני הדור השביעי לבעלה הראשון. ויהי לפנים, בטרם יצא דבר שטרות האחזה (קושאנים) הנתנים מאת ממשלתנו, ויהי לאיש איש מהם שטרי זכיות (חג’ת) לקוחים בערי הפלך, ובהם נרשמו כל פרטי הפרטים, גבולות כל חלק בכל סמניהם, וכל הזכיות אשר לבעליה, דבר לא נעדר. אך בצאת דבר הקושאנים לפעל, והוצאות השגתם רבו, היו רבים אשר לא לקחו להם קושאנים על חלקיהם הקטנים באחזת משפחתם, ותכתב כלה על שם אחד מבני המשפחה, וגם אלה אשר לקחו להם קושאנים לא הועילו הרבה לנפשם, כי סגנון הקושאנים קצר מאד, ולא נזכר בהם רק מדת החלקה בערך, וגבולותיה בכלל². ויהי כל ימי שבתם עוד איש על אדמתו לעבדה ולשמרה ויהי שקט באהליהם, אך בהחל בני הכפר הזה לראות, כי יש ערך לקרקע במזמנים, ושדות בכסף יקנו בירושלם, התפתח בקרבם חוש אהבת הבצע בכל צורתו המגנה, ואיש איש החל לעשוק את רעהו, ותרבינה הטענות והתביעות, וירבו גם המשפטים ביניהם, ובאמור איש מהם למכור את אחת החלקות וקמו עשרה מערערים לערער על המכירה, בהביאם עדים כי גם להם חלק ונחלה בה, וככה למדו מעט מעט לבוא בקובלנות איש אל אחיו, ויד ושם להם בבתי המשפט ובחומותיהם כמעט מבלי הפוגה, ורגילותם זאת היא שלמדתם ותורם את כל דרכי התחבולות והערמות עד כי יחשבו לפקחים שבכפרים; ולא פעם ולא שתים עברה ערמתם גם על אחדים מאחינו בהבטיחם אותם למכור להם משדותיהם, ובקבלם מהם לפני כל דבר “תחלת פרעון”, למען תת קיום ותקף להבטחתיהם… ואחר חזרו מדבורם מבלי החזיר את החיל אשר בלעוהו כבר. ביחוד גברה ערמתם בימי בולמוס קנית הקרקעות אשר אחז את יושבי עירנו בשנת תר"ן. אז בחשוב האיש את עצמו למאשר אם מצא לו קרן זוית אשר נעלמה עוד מעיני יתר הקונים, באו פקחינו אלה אל אחינו ויראום שדי חמד אשר להם לממכר, ויעמדו אתם על המקח ויכתבו שטרי התקשרות ביניהם, ותחלת פרעון קבלו כאשר חפצו, כי אמנם במה נחשב הכסף בימים ההם? ויהי בבקר והנה – השדות אמנם שדי חמד הם, והמחיר אשר קבעו להם גם הוא “בחצי חנם” הוא, וגם השטרות נעשו כדין וכדת, רק כי מקבלי תחלת הפרעון אינם בעלי השדות האלה כלל, וסוף סוף נשאר תחלת הפרעון “זקוף במלוה” על אלה אשר האמינו בם כי העשר יעשירום בין לילה…

ובקום הסערה לדממה, וקונים אפסו מן הארץ, שבו הסוחרים האלה אל העבודה ואל הנחלה, וההר אשר דרכנו עוברת בו עתה החל מעט מעט ללבוש ירוקים ולהתעטף ירוקים, והגנות והכרמים החדשים הולכים ורבים בו.

ואופני עגלתנו מתגלגלים במהירות, ועוד מעט ונרד בעמק, ונעבר את גשר האבנים הגדול אשר על פני “נחל הצרורות”, ועגלתנו עמדה לפני אחד בתי הקפה אשר בקולוניה, הוא “מוצא”.

אין עמידת העגלה בקולוניה בשעת הירידה ליפו דומה לעמידתה בשעת העליה לירושלם, כשהעגלה באה מיפו תגיע לקולוניה בבקר, בשעה שגוף הנוסעים נדכא ורצוץ מנדנודי העגלה ומנדנודי השנה, והסוסים עיפים מאד ממעל העליה התכופה במשך שעות רבות מבאב־אלואד ועד הנה, וגם מפה עליהם לשוב ולעלות עד ירושלם, אז ינוחו יגיעי כח בערך שעה למצער, והנוסעים יעלו אל אחד מבתי הקפה לשתות מעט קפה או טה להסיר שנה מעיניהם, ואחינו ישתמשו בעת הזאת להטיל ידיהם נטילת שחרית ולהתפלל ולסעוד את לבם. לא כן בשעת הירידה ליפו, אז אין העגלה עומדת פה רק למען יחליפו הסוסים כח מעט לעלות במעלה ההר האחד אשר מקולוניה ועד קסטל, ועמדה רק כרבע שעה, ורב נוסעיה אשר זה עתה יצאו מביתם ועוד טרם הספיקו לרעוב או לצמוא, לא ירדו כלל מן העגלה.

וגם רב בני עגלתנו לא הרגישו כל צרך לסור אל אחד מבתי הקפה אשר לפנינו, הערבי אשר ישב אתנו נשאר בעגלה, וסוחרי האתרוגים ירדו מהעגלה ויחלו לעלות ברגלים במעלה ההר הפונה קסטלה, בדרך הכבושה ברגלי הולכי דרכים, רק צורפי הזהב אשר מסעם הוא מעין “מסע של תענוג”, מסע למעיני־הישועה, החליטו כי צריך לטעום בכל תחנה ותחנה. אחינו הירושלמים בצאתם מחוץ לתחומם מרגישים מעין תענוג להתראות בעיניהם ובעיני אחרים כפזרנים, וכל פזרנותם הגדולה היא בהוציאם כגרוש וחצי (בערך 10 קאפ'!) בכל ארך הדרך, ובאכלם ביפו יום יום “ארוחה טובה” בצהרים באחד בתי האכל (בבקר ובערב יכינו עפ"י רב את אכלם בעצמם לבלתי פזר יותר מדי), ובכל עת ספרם את דברי מסעם שכוח לא ישכחו לספר כי במקום פלוני שתו כוס טה שעלתה להם בעשרים פרוטות (ערך 4 קאפ'), ובמקום פלוני כוס קפה בעשר פרוטות, וביפו אכלו דגים חיים “כיד המלך”, הוא המאכל היקר לבני ירושלם, ואשר לפי דבריהם נתן רק לטובי בני כולל אונגריה למנה, כעין תחלת פרעון מסעודתו של לויתן, בשכר שמרם את חומותינו…

ואנכי הספקתי עוד לעלות אל בית אבי, ולהתראות גם עם ה“מוצאים” מודעינו, ואחר שבתי לעלות אל העגלה, ונעזב את “קולוניה” ונפן “מוצאה”, כי למן היום אשר החלו אחינו להרחיב את חוג עבודתם בהר נחלתם חדלו שני השמות האלה להיות בפיהם לשמות נרדפים למקום אחד; ויהי השם “קולוניה” לכפר הערבים ולאחוזותיהם, והשם “מוצא” נקבע ביחוד על ההר אשר בין הכפר הזה ובין הקסטל אשר היה כלו לאחינו לאחזה, ככל החזיון אשר ראינו גם ביתר מושבות אחינו אשר נוסדו קרוב לכפרי הגוים, לא על מקום חרבות הכפרים בעצמם, כ“גדרה” ו“קטרה” ו“עקרון” ו“עאקר”.

והדרך עקבה, הולכת סבוב ועלה, והעגלה משרכת דרכה לאטה. עתה היא העת היותר מכשרה לנוסעים להחל את שיחותיהם. כי שעת המסע הראשונה קדש היא לכל נוסע לעניני “המקום שיצא משם”; לבו והגיונותיו נתונים כליל לביתו ולמשפחתו אשר זה עתה עזבם, והדעה כי אכן נפרוד נפרד מהם למשך עת ארכה או קצרה עוד טרם נקבעה בקרבו. רק בשעה השניה יחל לרדת מעולם הדמיונות אל עולם האמת, עולם “הדברים כהויתם”, והעביר את כף ידו על פניו ועל מצחו כמקיץ מחלום נעים אשר זה עתה פרח ואיננו, ואך אז יסב את עיניו אל עולמו החדש והחל להתבונן אל חבריו בני לויתו ולבא אתם בדברים.

בן לויתנו הערבי חש מעין בדידות בשבתו לבדו בין כל הנוסעים היהודים, ויחל להכין עצמו לשנה מעתה, ויחזק³ את מצנפתו אל מגבעתו להחסן מפי הקר, ואת אדרתו הרים מעל לראשו ויתעטף בה כלו עד כי לא נראו רק חורי עיניו ונחיריו, ואת רגליו אסף אליו תחת ירכיו, שכל אותן כישיבת הערבים, ויהי כלו כצרור חפצים גדול המוטל בקצה הספסל ומשמיע לפרקים קול נחרה.

ה“עבא”, היא אדרת הצמר העבה המכילה את החפץ “בעל העינים והנחירים” הזה, פשוטה מאד בגזרתה ולחיט אין כמעט כל עבודה בתפירתה, מראה כמראה שק רחב הפוך על שוליו, וסדוק מצד אחד באמצע רחבו על פני כל ארכו, ואין כפתורים בה ואין לולאות, אין קרחת⁴ ואין חיקים, אף בתי ידים אין לה, כי אם שני חורים בצדיה להעביר דרכם את הידים, ויש אשר לא יוציא לובשה את ידיו מבעד לחורים האלה, ונקל לו מאד ללבשה ולפשטה, כי רק שום ישימנה על גבו או ישליכנה מעליו⁵, ושמושה יוצא לדברים רבים; מלבוש עקרי היא לכל בני הכפרים וגם לרבים מבני הכרכים, מלבוש כבוד וחשיבות⁶; ובחרף ברדת הגשם היה תהיה ללובשה למחסה מקר וממטר, כי הרם ירימנה מעט באופן כי חלקה המכסה את גבו יכסה את ראשו⁷, ובידיו אשר לא יוציא מבעד לחורי בתי ידיה יקרב את שני קצותיה אשר משני עברי חזהו, והיה כל גוו מכסה עד למטה מברכיו⁸, ובלילה בשכבו והתעטף בה באופן הזה היתה לו גם לכסת⁹, והכפרי באמרו לשאת משא על שכמו לא ישימנו בכיס, כי, ובידיו אשר לא יוציא מבעד לחורי בתי ידיה יקרב את שני קצותיה אשר משני עברי חזהו, והיה כל גוו מכסה עד למטה מברכיו אם הפשל יפשיל את כנפי אדרתו מאחריו על שתי כתפיו והחזיקם בשתי ידיו, ובחלל אשר יהיה באדרת המקפלה הזאת ישים את משאו, ויש אשר יפשטנה כלה, ואת שתי כנפיה יעביר דרך חורי בתי־ידיה והיתה ככיס לכל פרטיו¹⁰.

“… ואנכי אמר לך כי מאד השכילו לבלי פזר כחם בחלומות הבל. כי אמנם למה זה נשלה את נפשנו? המושבות יכלו ליסד? – היושב באספמיא יוכל עוד לראות חלומות בכאן כי “חובבי ציון” כבר קנו שדות ונחלות לאלפים ואין הדבר חסר רק להביא אהל ולתקעו על פני אחד השדות להחזיק בו ולהיות לקולוניסט בין לילה¹¹; אבל אנו היושבים פה ורואים את כל המעשה, אנוּ הלה יודעים את אשר יוכל להעשות בארבע מאות או גם בשמנה מאות מג’ידיות, וגם אם אמרנו כבר נקנתה היום נחלה, וגם בתים כבר נבנו, והכל מוכן ומזמן הבזאת נושע? כמה משפחות תוכלנה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה? שתים, שלש? וגם חנוני־הגורל האלה, הזוכים הראשונים, מה יעשו בהנתקם פתאם מרחוב היהודים אל חיי השדה ואל עבודה אשר לא שערוה מעולם?”

ככה שמעתי את אחד צורפינו מדבר בקול רם בחם לבו בהתוכחו את רעהו כנראה על אודות החברה “ישוב ארץ הקדש” ומעשיה, ורעהו אשר לא חפץ לצאת כמנוצח על ידי דברנותו של חברו שב לשאול במנוחה:

“ובכן מן הצעירים המעטים האלה תצמח גאלתנו? ובלמדם הם את עבודת האדמה תושע כבר ירושלם כלה”?

“הלא זה הדבר אשר דברתי: בכל חברה אשר תוסד חפצים אנו תכף לראות סמני גאלה לעולם, ובאמת לא גאלה ולא ישועה לירושלם כלה עלינו לדרוש מאיזה חברה שתהיה, אדרבא, על כל חברה לדעת היטב את תכליתה המסימה, מבלי שגות בדמיונות מתעים, ומבלי פזר נפשה וכחותיה לגשש אחרי מטרות ותכליות כלליות שאין בידה להשיגן, והחברה הזאת מהרה להכיר היטב את תכליתה המסימה, ואיננה מתעסקת בחלומות של יסוד מושבות לכל הנותן מג’ידה לשנה; כי אם פשוט לגדל בארץ ישראל דור ילידי ארץ ישראל היודעים היטב את כל מקצעות עבודת האדמה. התזכר עוד כמה פעמים נסו בני ציון ובהם צעירים אמיצי לב וכח, לבקש את אחיהם בחו”ל להושיבם על הקרקע ואף באו בטענה כי בהיותם ילידי הארץ ויודעים את שפת יושביה ואת מנהגיהם וארחות חייהם, להם משפט הבכורה להתנחל על אדמת הקדש – ובכל זאת, למרות כל הטענות האלה ולמרות חפץ כל אחינו להיטיב מצב בני ציון, היה קולם כקול קורא במדבר, וגם הנדיב וגם חובבי ציון כלם לא הטו מעולם אזן קשבת לבקשות כאלה, ואמנם מי זה יואל לקבל עליו אחריות משפחות שלמות בתתו לפני ראשיהן עבודה אשר לא ידעוה ולא נסו בה מעולם. רק מפני כי בעת הציק להם הזמן יחשבו כי יצליחו בה? לא כן עתה בהתלמד צעירינו את העבודה על בוריה, עתה יקראו אף יענו, ולא רק זאת אלא כי גם מעצמם ימצאו לכם דרכים להתנחל בארץ בדעתם את מלאכתם היטב.

אכן הנך מדבר דבריך כאלו כבר נהרו באמת כל בני ציון לעבוד במושבות, וכנראה שכחת את מספרם ברב התלהבותך.

את מספרם לא שכחתי אך גם זאת לא שכחתי, כי החברה עודנה בראשית התפתחותה וכל הנעשה עד כה לא נעשה רק בפרוטות המעטות של בני ירושלם לבדם, ואחינו בחו"ל היעמדו מנגד לדבר כזה? אלה הרגילים להתלונן תמיד על אהבת העצלות אשר לבני ירושלם לא יושיטו להם ידם בבקשם דרכים לבלי הצטרך עוד להיות למשא על אחרים?

“ונחיה ונראה”; הפסיקו רעהו במנוחה בטענה כזאת שאיננה מניחה עוד כל מקום לוכוחים, אחרי אשר היא תלויה בהעתיד הכמוס; אך הוא לא שת לבו כלל לטפות המרות אשר לא חדל רעהו להשליך בכוס נעם תקותיו, ויוסף לאמר:

"ושנית, הן לא המספר הוא העקר כי אם ההתחלה והוראת הדרך לאחרים, יצליחו נא אך הראשונים ואז תראה אם לא ינהרו אחריהם רבים ההולכים מעצמם לעבוד ולעמול גם מבלעדי עזרת כל חברה, הן את נפש “אחינו בני ישראל” ידענו.

– “יעמד רבי עגלון בן סוסי, חזק!” נשמע מאחרי העגלה קול קורא בנגון הקורא לעלות לתורה מעל הבמה בביהכנ"ס, ועגלוננו אשר הבין כנגד מי נאמרו הדברים העמיד את עגלתנו, ושני סוחרי האתרוגים אשר הלכו עד כה רגלי נגשו אליה ויעלו וישבו במקומם.

כנראה נעמה לך הליכתנו מאד, ולולא הזכרנוך מי יודע עד כמה נתתנו עוד לשבוע בנעימות הזאת; קרא אחד העולים אל העגלון בעלותו.

– כי ידעתי כי על אדמת ישראל רגלכם דורכת, ענה העגלון כמתנצל וינף שוטו על סוסיו אשר מצאו להם שעת הכשר לנוח מעט.

– הנח לו, למסכן! קרא העולה השני ויעקם שפתיו בבת צחוק; מה יעשה האמלל הזה אם סוסיו הקלים מנשרים טשים ועפים כברקים? הטרם תראה כמה הוא מתעמל ומתיגע לעצור בעד מרוצתם הנוראה? פחדים! סכנות נפשות ממש! – ואנחנו כבר הלכנו, וישבנו, ונחנו, ושבנו ללכת ולשבת ולנוח, ועוד עינינו צופות, – הוסיף לאמר בשנותו את טעמו, על כגון זה מקונן הנביא: את רגלים רצת וילאוך!

– כתר לי רק זעיר, ענהו העגלון המקנא קנאת סוסיו, עוד רגעים אחדים והמעלה הקשה הזאת תכלה, אז תראו “גבורת הסוס”!

– אך זאת היא גבורה! גבורה יאה לסוסיך, – ואתם, רבותי, הוסיף לדבר אלינו, אתם כבר הוזים וישנים? העתה עת לישון? הערב כל כך יפה ונעים עד כי לא אבין איך יוכל האדם להתאפק מצאת מכלאו זה לרגע, נסו נא גם אתם ללכת רבע שעה אם תאחזכם עוד תאות השנה כל הלילה. עליכם עומד הנביא וצוח: ואת פעל ה' לא יביטו.

– כנראה פעלה עליך נעימות הערב כל כך את פעלתה עד כי שבת ותזכר רגע כל גרסתך, “גרסא דינקותא”, ומטר פסוקים ערף פיך; ענהו הצורף אשר ביאת סוחרינו הפסיקה את כל דרושו. ואך גם אנחנו לא הוזים ולא ישנים, כי אם יושבים ומפלפלים בתכלית חברת “ישוב ארץ הקדש” ותקות חניכיה לימים הבאים.

– עד שאתם יושבים ומפלפלים בדבר העתיד לבוא, צאו וראו את הנעשה כבר לעינינו, ובמקום הזה בעצמו. זה עתה עברנו בכרמי אחינו המוצאים ובראותנו את האדמה העבודה ואת שורות הגפנים הפוריות ואת אשכלות הענבים היפים המחכים לפי אוכל, קראנו בכל לבנו חבל על אלה השנים הרבות אשר לבני ירושלם מבלי שים לב אל העבודה הזאת בעוד שהיתה יכלת להשיג שדות וכרמים וגנות ופרדסים מבלי כל מפריע, פה ראינו בעינינו את אשר יוכל להעשות גם בפרוטות מצמצמות מבלי עזרת נטילי הכסף ומבלי השגחת המון פקידים וגביהם על גביהם; הכל ככל אשר יכלו בני ירושלם לעשות מעצמם, לו רק חננם ה' בחפץ יותר עז ויותר נמרץ להוציא את משאת נפשם לפעל, אמנם הדבר הולך לאטו, אך הוא הולך ומתקדם, ועוד מעט ויכלו אחינו אלה להתפרנס משלהם מבלי שיתגבבו עליהם חובות רבים למנחיליהם. ובטוח אני כי גם לו נוסד המוסד הזה בלבד שנים רבות לפנים, כי אז רבו בתוכנו המתנחלים על אדמת הקדש במקומות הקרובים לירושלם.

– למה לנו להשען על השערות בעוד שהמעשים נצבים לנגד עינינו; עניתי אף אני חלקי, אנכי יודע בפעל כי לא אחת ולא שתים באו אל ועד המוסד הזה בקשות מבני ירושלם המבקשים להספח גם הם אל המושבה הזאת, ואף הסתפק יסתפקו בתמיכה פחותה עוד מתמיכת הפועלים הראשונים אשר גם היא איננה גדולה מאד.

– ובכן הנני שב לדברי הראשונים, קרא הצורף הדברן בשמחה, זאת היא דרך אחינו תמיד, כי אך יראו את האחד מצליח בדרכו החדשה ומהרו אף הם לאחוז בה. ואם אך יעלה בידי חברת “ישוב אה”ק" להושיע את חניכיה הראשונים דינו, כי האחרים ינהרו אז מעצמם.

– בזה אין כל ספק, אמר הסוחר. ואם כבר באנו למעשים הנה לכם עוד מעשה: מי מאתנו לא יזכר עוד את הימים אשר בהם דרש המנוח נטר מבני ירושלם כי ישלחו את בניהם אל “מקוה ישראל”, ולא נמצא עונה לו, זולתי אחדים מבני העניים שבעניים ששלחו לו את ילדיהם אשר בין כך ובין כך גדלו פה מבלי כל תרבות טובה, ועתה אך ראו רבים בפעל כי לאלה הגומרים למודיהם בבית הזה יש תקוה ואחרית, עתה רבו גם בני העליה הדופקים על דלתי המכון הזה, ולא כלם יזכו לבוא שעריו.

– אך אנה ימצאו להם כל הפועלים עבודה אם ילכו הלוך ורב ככל אשר תקוו? שאל הצורך הספקן.

– לזאת אין לדאוג. כלנו יודעים כי בשנה הזאת לקחו כמאה פועלים ע"י הנדיב וחובבי ציון ויהיו לאכרים, ואף זאת ידענו כי רבים מהפועלים הראשונים, ואולי גם רבם, עזבו את ארצנו, אחרי אשר סוף סוף לא מתושבי המקום הם, וכאשר באו כן נסעו בכבד עליהם ימי המסה; ואחרים אינם באים במקומם.

– ומי זה יערב לנו כי גם אלה החניכים לא יעזבו ברבם את עבודתם בכבדה עליהם?

– ראשונה: הנה אלה המה ילידי הארץ אשר גדלו ויחנכו בה, ובה נמצאו כל קרוביהם ובני ביתם, אלה לא ימהרו כל כך לעזוב את הארץ, ושנית: גם אם ישארו אך מעטים מהרבים אין עלינו להתפעל ולהתיאש כלל, אם אך נוכל להשלים מספרם באחרים אשר נשלח תחתם, כי בכל דבר ודבר רב מספר המתחילים על הגומרים אך כנגד זה יהיו אלה הנשארים ראוים באמת לעבודתם אחרי החזיקם בה למרות כל המכשולים האמתים והמדמים שפגשו על דרכם.

– הנה! קרא פתאם אחד סוחרינו, שאו נא עיניכם וראו. הנה הכרמים לעינינו ימינה על יד הדרך, ולאור הירח נוכל לספור גם את שורות הגפנים הנהדרות.

כל בני העגלה הציצו מבעד לפתח העגלה.

* * *

עתה הגענו לראש ההר, לימיננו מהדרך קצה נחלת “מוצא” וכרמי אחינו, ולשמאלנו כפר קסטל הקטן העומד על ראש תל גבוה. לימיננו פרי המעשה המגבל: נחלת שדה לא גדולה מאד אשר באה בידי אחינו בפעל, ויעבדוה ויטעוה ויצמיחוה פרי הלולים, ולשמאלנו פרי הדמיון הלוהט והשואף לגדולות, נחלת־שדה גדולה מאד מאד אשר באה בידי אחינו – רק בדמיון, וסוף נשארה בידי בעליה הראשונים שוממה וחרבה כאשר היתה מימי דור ודור.

והימים ימי בולמוס קנית הקרקעות בירושלם ללא תכלית ולא צרך מברר, אז בראות אחדים מאחינו את העת מכשרת למכירת קטיעות קרקע בכפרים בכסף מלא, וימהרו ויעשו חוזה את אחד מרבי אזרחינו, ויקן הוא מבני הכפר קסטל ובית־נקובה הקרוב לו כשלשת אלפים דונם, והמה התחיבו לשלם לו למועד ימים סכום קצוב בעד הנחלה הזאת אחרי תתם לו סכום הגון בתור תחלת פרעון. ואחינו אלה קראו לנחלתם זאת בשם “תפארת ירושלם”, ויחלקוה לאלפי חלקים, ואת כל חלק אמרו למכור בשקלי זהב אחדים ולהתעשר, והקופצים רבו בעת ההיא, ובמשך ימים אחדים נמכרו כל החלקים והקונים שלמו את תשלומם הראשון אפס כי עד הגיע מועד התשלומים האחרים עברה הבהלה, והקונים עמדו מלשלם, והקרקע נשארה בידי הקונה אותה מידי האכרים, אחינו הפסידו תחלת פרעונם וכל חלק ונחלה לא נשאר להם במקום הזה.

והכפר עומד כמגדל צופים בראש הר־ההר ונשקף על פני כל העמקים והגבעות אשר מסביב הרחק מאד, הוא עתה אחד הכפרים העזובים אשר רבו כיום בארצנו, בעזוב אותם יושביהם בימי הדור החולף מפני מעוט תבואת שדותיהם הרזים ורבוי המסים אשר הטילו עליהם שליטי העת ההיא, ויפנו וילכו להם “מזרחה”¹² אל האדמה הדשנה והפוריה, אדמת הזרע אשר מעבר לירדן, ויאחזו בה בקרב הערבים החפשים ממשא מלך ושרים¹³ ובכן לא נשארו מכל יושבי הכפר הזה רק שני אחים תקיפים הנודעים בשמותם “מטר ומטיר”¹⁴, ויחזיקו בכל נחלות אחיהם לארכן ולרחבן, וביום צאת דבר הקושאנים בארץ, וירשמו אותן כלן על שמם ותקמנה להם לנחלה. וברבות הימים רב גם מספר נפשות ביתם, והיו כלם לחמשה בתי אבות.

ו“כפר מצודות”¹⁵ השומם הזה, העומד בדד על שיא ההר הנשא מבלי יושב, ודבר שני האחים היחידים הלנים כעורבים בחרבותיו, ושמותיהם הנמלצים – כל אלה יחד ארגו בדמיוני תמיד כעין ארג פיוטי, ארג ההגדות הקדמוניות מסביב לשם המקום הזה… אך לא עתה העת בדמיונות ובמחשבות, כי הדרך יורדת עתה ומשתלשלת במדרון ההר, ולמרות כל החסום אשר חסם עגלוננו את אופני העגלה הנה היא עפה כחץ על הצורים ועל האבנים וחבוטיה ונדנודיה וקפיצות יושביה ממקומם נוראים מאד. עתה יחדלו גם הקולות ובטלו השיחות כי מלבד אשר ישמע איש שפת רעהו הנה איש איש עסוק עתה לאחוז בחזקה במוטות העגלה לבל יסער כמץ ממקומו.

ולמטה בעמק גנות וכרמים אחדים משני עברי הדרך, ובהר מימין נראה הכפר “בית נקובה”, ולשמאלנו למטה רחבה גדולה, ובקצה סכה קטנה, ועששית “באה בימים” התלויה בה ומתנודדת לכל רוח היא ואורה יחד, מאירה מעט את חשכתה ומודיעה לעוברי דרכים כי בית־קפה המקום הזה, פה ינוחו העזתים מביאי התרנגולות והביצים ירושלמה, והגמלים בני השפלה המביאים כל משא על גמליהם, בכל עתות השנה אשר יוכלו ללון על פני השדה. ובערב הזה רבה ההמולה פה. על הרחבה כלה שטחו שטוח חמורים וגמלים נושאי כל פרי גנות השפלה ואבטיחיה, ובעליהם יושבים כנופיות כנופיות בצדם, ובעל הקפה עסוק שם בפנת הרחבה בסכתו להשקות את אורחיו מן השחור השחור, אך עגלתנו לא עמדה, וגם התאוה אשר התאוו צורפינו לקנות פה אבטיח לא נמלאה.

הדרך פונה שנית למעלה, ועגלתנו שבה ללכת לאטה, עתה הגיע תור עגלוננו לשאת קולו ובנעימות (Melodien) שירי הערבים.

אם רוח השירה שפוכה בכלל על מראה הירח הנעים השולח בדומית הלילה את קוי אורו הנוחים על פני כל הבריאה הישנה שנת מנוחתה, ועל ענפי העצים השולחים צלליהם עד למרחוק לסוכך על כל היקום השוכב לרגליהם – הנה נעימות השירה הערבית הן המבטא היותר שלם והיותר מכון לכל התפעלות החרישית אשר תתפעל נפש האדם למראה הזה; שירת הערבי היא, אשר לפניו נגלה תמיד כספר יריעת התכלת הזכה המשבצה ברבבות פניניה המתנוצצים; שירת הערבי עובר ארחות המדבר היא, אשר אחרי שכבו למעצבה בלהט חם היום בצל גמלו העיף, יקום הוא וגמלו לתחיה בנשף בערב יום. ופיו מלא רננות הלילה הנותן לו להוסיף לאחוז דרכו במרחבי לבו בתנועות נעימות לוקחות לבות אלה אשר אזן להם לבחון שירה.

־אח!", נשמע בתוך העגלה קול ממשך ומתפעל, קול “צרור”נו הוא, אשר לקול הזמרה החל להראות מעט מעט אותות חיים בשלחו את ידיו מבעד לאדרתו, ובהורידו את רגליו, וישב ויהי ככל האדם. “א־אח! יא לילי! יא ליל¹⁶!” וישנה את דברי המזמר בטוב לבו עליו.

ומחיקו הוציא כיס טבק קטן ויגלם לו ציגרה, ויצת בה אש וישב לעשן ולרוות ענג אחרי אשר צללה דעתו משנתו, כי אמנם אין ענג ואין “כיף”¹⁷ גדול לערבי משבת בחבוק ידים לעשן ציגרה ולשמוע אל הרנה היוצאת מלב רגש ומתפעל; ורק ספל הקפה חסר לו להשלים תענוגו עד תמו.

וגם ליתר היושבים בעגלה בחשך ינעם האור הכהה אשר תפיץ הציגרה בתוכה, כי על ידו יוכלו לראות איש פני רעהו ותנועותיו בדברו.

“שנת רפואה!” קראתי אליו כמנהג הערבים; כנראה גדל כח הזמרה הערבית להעירך מתרדמתך יותר מכל שאון גלגלי העגלה ושריקותיה השורטות בנפש.

ואף יותר מכל שאונכם אתם בדברכם, השלים את דברי כמו בתוכחת מגלה, התחשב כי ישנתי עד כה? אך דומם ישבתי לי, נצור בתוך חומת אדרתי, אחרי אשר לא יכלתי לקחת חלק בשיחתכם בשפת לא ידעתי, ה' תשמרני! עד כמה ממהרים אתם לדבר בשפתכם – עוד רב יתר ממרוצת עגלתנו במורד.

– אך מבלתי הבינך את שפתנו נדמה לך כי ממהרים אנחנו לדבר. כי בהיותך רק שומע את צלצול הקולות, ואת עניניהם לא תבין, עת לך להתבונן היטב אל מהירות צאת הדברים מפי מבטאיהם.

– אך מה זה אתם מרבים ככה לפטפט בלי הפוגה – עוד יותר מהנשים?

– גם על זאת יחרה לך רק בלי הבינך דברינו, ואולם מי כבן־ערב יודע כי בדרך אין שעשועים כשעשועי שיחות ידידים? השכחת את דבר ההלך הערבי אשר בחפצו לשאול את בן לויתו אם חפץ הוא לשוחח אתו, שאלהו: התשאני או אשאך? לאמר כי בהרבות האדם שיחה בדרכו לשעשע את רעהו ישכיחנו כל עמלו ויגיע מהלכו, והיה כאלו נשאו.

– אפריון! ¹⁸ אלה, אלה! קרא אל העגלון אשר כלה ברגע ההוא אחת מנגינותיו. וברב שמחתו הוציא כיסו שנית מחיקו ויושיטוֹ לעגלון למען יגלם לו גם הוא ציגרה. ובהשיבו ראשו אל תוך העגלה אמר אלינו: “הנה הגענו ל”קרית אבו־גוש". מה נשתנו העתים! עוד זכור אזכר את כל הספורים המבהילים אשר ספר לי אבי בכל עת עברנו על פני המקום הזה על אודות עריצות בני המשפחה אשר הכפר נקרא על שמה, בעמדם פה על הדרך ויכריחו כל עובר לשלם להם מס כחפץ לבם, לבד מאשר שדדו ויחמסו בלילות – ועתה הנה גם עגלות יהודים תעברנה על פניהם באשון לילה, ואיש לא יהין לנגוע בהן.

– כי גם על היהודים עבר שנוי העתים, השלמתי את דבריו במצאי כעין עקיצה במלת “יהודים” אשר הטעים; ואלה אשר בשם “בני מיתה” ¹⁹ תקראו להם אינם ראוים עוד כלל לשם הזה.

– אכן ידעתי, שב לענות; ידעתי כי רבו בכם היום יושבי ערי השדה אשר לא יבושו כי ידברו את אויבים, והמה גם על סוסים ירכבו, וגם נשק יחזיקו ולא ייראו. אבל אנכי הן בתקופה אחרת דברתי, ואז היה בלי ספק לפלא לו ספר כי נועז איש יהודי לנסוע לבדו בלילה.

והכפר הזה, העומד במדרון התל אשר לשמאלנו נגבה, הוא הכפר הנודע לפנים בשם “קרית יערים”. ולפני הכפר, בינו ובין דרכנו, חרבת בית תפלה נוצרי, אחד שרידי בניני ימי הבינים אשר השאירו הצלבנים בכל אשר נפנה כיום בארצנו. וקרוב לדרכנו על פני השדה קבר “אבו גוש”, הוא אבי המשפחה הנערצה, “ושביל” ²⁰ מים אצלו לטובת עוברי הדרכים.

עוד מורד אחד ומעלה והנה הגענו למרום הרי יהודה אשר אצל הכפר “סריס” הנשקף על פני השפלה ימה עד הים הגדול. ומפה והלאה יחל המורד הגדול ההולך הלוך וירוד עד השפלה בעמק.

ובהחלנו לרדת בשלשלת ההרים וראינו רבים מהם חשופים חשופים באין עליהם לא צמח ולא אדמה מצמחת בלתי אם שכבות סלעים המגובבות אחת על אחותה כמדרגות, והשכבות לא רבוצות ולא זקופות כי אם נטויות בשפוע ממזרח ימה, ומראה ההרים כלם כאלו מעדו רגליהם ויכפו הצדה, וכל אשר נוסיף לרדת, כן נראה את ההרים מוסיפים לעטות מעטה ירק ולהתכסות ביונקות אלונים וחרובים היוצאות משרשי העצים אשר נשארו בארץ מימי קדם, ומהשרידים האלה נוכל לציר לנו עד כמה היו ההרים האלה מכסים לפנים בעצי יער עבתים, ואחר באו יושבי הארץ, ובלי חמלה עקרום מעט מעט בהצטרכם לעציהם, ואחרים לא נטעו במקומם מאפס דאגה לימים הבאים, ויחשפו יערות “קרית היערים” וישארו חשופים כיום הזה. ואף על השרשים הדלים המצמיחים את השיחים הקטנים בא יום הקץ (טעות במקור קרץ במקום הקץ) כנראה, כי זה שנים אחדות אשר נתנו הרי ההפקר האלה בחכירה לאכרי הנגב לעקור את שרשי עציהם לפחמים, ולמן העת ההיא ירד מחיר הפחם בירושלם, ואף בימי החרף לא יוסיף עוד לעלות כאשר עלה לפנים.

וכשרידים חשובים לעצים אשר כסו את ההרים האלה מסביב יוכלו להחשב ארבעת האלונים הגדולים אשר לצד הדרך משמאלנו בעמק, הפושטים ענפיהם כמעט לרחב דרכנו כלה, ובעבור עגלתנו מתחתם נדמה לנו כאלו באנו אל תוך תעלה לעברה. הענפים רועשים, והצרצרים המקננים בהם ישמיעו את צרצורם הסואן – אלה המה “עצי האמאם עלי”. ואצלם בית מסגד למושלמים אשר נהרס מרב ימים, אך פחת עירנו אשר כון לבצר את רוח הקנאה הדתית בקרב ההמון ויתקן בדקי כל בתי תפלת המושלמים בירושלם ובסביבותיה, נתן צו וישובו לתקנו ולבנותו מחדש.

עתה הננו עוברים בגיא אשר בין שתי שורות ההרים הרמים, הוא “ואדי עלי”, והדרך ישרה וסלולה עד בואנו “שער הגיא” (באב אלואד), הוא השער אשר להרי יהודה.

* * * *

המקום הזה יחשב לחצי הדרך שבין ירושלים ויפו²¹, ופה תעמדנה להנפש כל העגלות הבאות מירושלם וההולכות אליה, וכל הרחבה אשר לפני הבית הגדול בעל שתי הדיוטות הגובל את הדרך לשמאלנו מלאה תשואות: עגלות מפנות ירושלמה ועגלות מפנות יפו, אלה הן העגלות אשר קדמונו הערב הזה לבוא הנה; ובין שורותיהן העקלקלות אנשים ונשים עוברים ושבים ומדברים, אלה גומרים וכוחיהם אשר החלו עוד בשבתם בעגלה, ואלה מביטים בשעוניהם לאור הירח לראות אם כבר הגיעה העת לשוב ולנסוע, כי העגלות הבאות מיפו מקדימות לצאת מפה בהיות הדרך רבה עליהן בעלותן בהר לאטן; ואלה הולכים לחפש אחרי עגלונם אשר כרע שכב לו באחת הפנות בארוה, וירא מנוחה כי טוב ואת החמימות כי נעמה ויישן שנת עובד מבלי דאוג כלל דאגת מחר פן יאלצו בני עגלתו לנסוע מחר בעצם חם היום, גם פרדים רבים עוברים ומשמיעים קול צלצול פעמוניהם התלויים בצואריהם להפיג מעט את הבדידות אשר ירגישו הנוסעים בעברם בדרך לילה, ואחרי כל פרדים מספר חמור קטן אחד אשר ירכב עליו בעליהם בהלאותו ללכת. והפרדים נדחקים ועוברים גם הם בין העגלות ופונים אל צדי הדרך, כי שם ישבו בעליהם לנוח במשך השעות האחדות הקצובות למנוחה, ולאכול את ארוחתם ארוחת הערב, ויש אשר רבץ גמל לרחב הדרך ובצואר עתק יחסם את העוברים, וכל שורת הפרדים תעמד לחכות עד אשר יואיל הצוארוני החשוב הזה לעזוב מקום רבץ כבודו.

ולרגלי הבית הגדול קדמה סוכת עץ קטנה מוארה וממנה יוצאים קולות צוחה וקטטות וגערות, כי אחת סכות “אלקרוסה” היא, לאמר: מקום מושב חוכרי מכס תקון הדרכים המוטל על כל בעל עגלה או בהמה נושאת משא, ואחרי אשר אין מטבע אכרינו לשלם בטוב לב את המכסים המוטלים עליהם יאלצו הפקידים לאחוז ב“מדת הדין”, ומדת הדין במקום הזה נוראה מאד, כי בה תלוי כל שכר החוכרים, ובכן: פלוני האכר שכח לשלם ביפו מכס אחד חמוריו ויעבירהו “בשתיקה” בין יתר חבריו – הר על ראשו עד השתלשל מצנפתו על פניו ועל צוארו, ואחרי כן בוא חשבון; פלוני גרע מתשלומיו ברמלה עשרים פרוטות בטענו טענת “אין לי” – פשט את אדרתו מעליו עד שלמו את עשרים הפרוטות בשובו מירושלם, וכאלה וכאלה עוד מעשים ומקרים אשר ישאירו לנו מעין זכר לימי משפחת אבו־גוש… אך כך הוא מנהגו של “העולם” הזה, וממנו לא יזוז: האכר איננו משלם עד ראותו חרב חדה מונחת על צוארו, והחוכר איננו מקבל כספו עד השתמשו בכל קשי מדת הדין, ועל פי רוב החוטא נשכר והאכר ערום ילך מבלי אדרת ועצמותיו תקפאנה מקר משך לילות אחדים, וסוף סוף שלם ישלם ב“טבין ותקילין” – ובכל זאת הדבר הולך ונוהג כן תמיד, ויקר מאד לעבור על פני המקום הזה מבלי שמוע קול טענות ותביעות.

משך שנים רבות היתה החכירה הזאת מסורה בידי חבר אנשים מבני אחינו בירושלם וביפו, ותהי למקור פרנסה למשפחות אחדות; אך סוף סוף גברה ההתחרות אשר התחרו אתם עשירי הגוים בהוסיפם על סכום החכירה שנה שנה, ואחינו אלה נאלצו לעזבה מידם בשנה הזאת.

ומלבד המכס הזה אשר בכל אופן יש לו צורה נמוסית, הנה ישנו במקום הזה עוד מין מכס אשר מספקני מאד אם תמצאוהו בכל ספרי החוקים אשר בארץ, הוא המכס “שתית הקפה”, כי הבית הגדול הזה אשר לפנינו קנין בית פקידות עירנו הוא, ונתן בשכירות (או בחכירה) לכל החפץ להחזיקו לבית מלון, ויהי בדעת השוכר כי יש לו לבית איזה “צד שיכות” לממשלה, וימצא לו מכס חדש בהכריחו את כל עובר לשתות מן הקפה אשר יכין לכבודו ולשלם את מחירו כאשר ישית עליו, ואם מאן ימאן ושפך המשרת את הקפה לפניו ארצה, והוא שלם ישלם.

כל הדברים האלה יחד שמו את המקום הזה אשר דרכו נאלצו לעבור כל ההולכים והשבים בין ירושלם ויפו, באין עוד מסלת ברזל בארץ, בהיות לא כן עתה בימי ההתחרות בין מסלת הברזל ומעגל העגלות, בהיות העוברים אך מעטים, וגם המה ברבם עניים, והשכר הולך ודל – עתה רפתה יד בעל־הבית, ו“שתיה כדת אין אונס”; וגם יציע־הבית העליונה אשר לפנים זכו רק העשירים והתרים האנגלים לעלות אליה ואחינו עמדו גם בקיץ גם בחורף למטה ובעין חמדה ויראת הכבוד הביטו אליה ואל אור היקרות היוצא מחלונותיה כאומרים: מה אנו ומה חיינו כי נזכה לתענוג כזה? – גם היציע הזאת היתה עתה למדרך לכל אשר יוכל רק לשלם אגורות אחדות, ובכלל ירד הבית מאד במדרגות היחס – ככל המיחסים בדורנו זה.

והבית בהבנותו ארוה גדולה נבנה למטה ומלון אורחים למעלה, אך בהיות היציע העליונה מיחדה רק ל“בני העליה” נאלצו להוסיף עוד בית קפה למטה לבני האדם הפשוטים ככל בתי הקפה הערבים, לאמר: חדר אחד גדול, קירותיו ותקרתו מלאים פיח שחור, וקרקעיתו לא מרוצפה, וכסאות קטנים ונמוכים מפזרים כה וכה על הארץ; ובפנת הבית כירה גבוהה לבשול הקפה, וחבית מים עתיקה לשתות ממנה כל צמא אשר לא מבעלי הנפש היפה, וסרו אליו הערבים והרוסים ורבים מאחינו, וממנו יוצא המשרת כפעם בפעם ובידו מגלש²² קפה וטסיסות קטנות, וסבב על פני העגלות להשקות את אלה אשר בחרו להם לשבת בעגלתם כל עת עמדה פה מבלי רדת ממנה.

ואחרי אשר היתה הרוחה, ו“בני עליה” רבו כיום, ירדנו כלנו מעל עגלתנו ונשא פעמינו לעלות מעלה. אחדים מבני לויתי בדקו עוד בשקיהם ובסליהם אשר בתוך העגלה להוציא משם את ארוחתם, ועל העגלון צוו לשום עינו על חפצינו ואחר עלו גם המה; זולתי חברנו הערבי אשר נשאר בין “דרי מטה”. ובעל הבית הוא אחד מאחינו, ויקדם פנינו בידידות, ועל המשרת צוה למלא כל משאלותינו.

משאלותינו אמנם לא רבות (אמר הצורף הדברן), אכלנו הבאנו עמנו, גם סכר יש אתנו – רק מגלש טה אחד וכוסות שתים.

– והילד הזה? שאל בפנים זועפות ברמזו על בן הצורף האחד.

– הוא ישתה מכוסי.

בעל הבית עקם שפתיו בלי רצון, חבה יתרה כזאת לא ראה כנראה באורחיו האנגלים לילדיהם, ובלבו חשב בלי תפונה כי בגלל מגלש טה אחד לא שוה להם כל העמל לעלות למעלה.

ואנחנו רעבים פשוט כבני אדם, מהר מודענו הסוחר לנחמו, ולנו תן את אשר תמצא ידיך: זיתים, סרדינים, או כל הנמצא.

– כן, כן, כל הנמצא; אמר הסוחר השני אשר גם הוא הורגל כבר, למסעות בארצות אירופה ולהוצאות בפונדקים.

– את הכל תן להם, עניתי אני חלקי; אין דבר, כלל ישראל לא יעני אם ישלם עוד שקל ליהודים כשרים בעד אתרוג כשר.

ובעל הבית יצא, ואחרי רגעים אחדים בא המשרת וישם לפנינו לאכול, ולצורפינו הביא גם טה גם סכר, וגם כוסות שלש; כי שכח כנראה את אשר הגידו לו, ואף קערות וכפות ומזלגים וסכינים שם לפניהם, הכל כמנהג האנגלים, והמה מחרישים משתאים לדעת מאין להם כל הכבוד הזה.

הא לכם מכשירי־אכילה כנפשם שבעכם, אמר הסוחר אל הצורפים המשתאים לקנטרם, אנו נשלם למצער בעד דבר שיש בו ממש, ואתם? אתם תשלמו בעד קערות יפות, וסכינים נוצצים, ומזלגות ממרטים… כן, חביבי, “כבוד” לא דבר קטן הוא, וכל הרודף אחריו עליו לשלם במיטב.

– מה הנך שח, רעי? נענה רעהו; הטרם ידעת כי הקערות והכפות והמזלגות הם העיקר בימינו אלה? אנכי ראיתי זה כבר רבים אשר אין להם גם כדי לגימה ואת “הפחות מכזית” הזה יחלקו בעשרים כלים, יחסר לחמם, תחסר בטנם – רק הברק החיצון אל יחסר, כי זה כל האדם. אך ראה נא! הנה מגבת חסרה עוד. – משרת! שלש מגבות לאדונים האלה. והמשרת מהר וימלא חפצו, וצורפינו המסכנים קבלו עליהם את הדין באהבה, כי על כן “עמדו במקום גדולים”. ביציע העליונה; וישבו לאכול את – אשר הביאו אתם, ויאמרו: “למצער לא יחסר לחמנו”.

ואחרי האוכל שב בעל הבית ויאמר: “אולי תאבו לישן, הנה החדרים פתוחים והמטות מוצעות, וישנתם כשעה וקמתם לדרככם”.

תענוג כזה נחשב גם לסוחרינו ל“עולם הזה” יותר מדי, וישענו על הספסלים המוצעים אשר אצל הקיר. אם ישנו אם אין? לא ידעתי, כי אך עשיתי כמעשיהם והנה תקפתני השנה, ובהקיצי אחרי כן מרב הרעש אשר בחדר ראיתי את חברי עומדים כבר ומחשבים עם בעל הבית. ולשבחו עלי להגיד כי לא הרבה לדרוש – וחלק גדול מפחד צורפינו לא היה פחד.

* * * *

כנראה נגזר הפעם עלינו כי נהיה האחרונים הבאים ליפו; כי ברדתנו לשוב אל מרכבתנו חדל כבר השאון ברחבה למטה, ולמן העגלות ועד הפרדים והגמלים כלם יחדו נדדו הלכו. גם הנרות בחדרים ובסכה כבו, המשרתים והפקידים הלכו לישון, והדממה שבה לשלוט במקום הזה לעשרים שעה בערך; כי למן השעה הזאת ועד למחר לפני חצות הלילה אין פרץ ואין יוצא ואין צוחה.

חברי אשר מהרו לשבת בעגלה החלו להכון לשנה, כי חצות ליל כבר עבר, ולפי דבריהם טרם ראו שנה בעיניהם ואנכי אשר לא חפצתי להיות ער בין הישנים, בחרתי הפעם לשבת בחוץ על יד העגלון, ותהי הרוחה לכלנו. להם הרחבתי משכבם, ואנכי יכלתי להיטיב להתבונן אל דרכנו ואל המחוזות העוטרים אותה.

והמחזה הראשון אשר נראה בעיני אחרי התעטפי היטב מפני צנת הלילה המרגשת לעת כזאת, ומה גם לאיש אשר זה עתה קם משנתו – היתה החרבה אשר על ראש הגבעה לימיננו, היא “דיר איוב”.

ובבוא היום, וסופרים מבני עמנו ישבו לכתוב את דברי ימי ישובנו וכל העוברות עליו, והיה גם לדיר־איוב שם ושארית, כי את אדמתו אמרו אחינו בני ירושלם לקנות לפני קנותם את אדמת “פתח תקוה” אשר בשפלה. אז בימים הטובים, הימים אשר טרם קרא להם עוד בשם “צוררי הישוב”… ולא חדש ולא שנים חזו להם חזיונות על הטוב אשר ייטב להם במקום הזה. ולמן היום ההוא ועד עתה כמה בתים נבנו כבר ב“פתח תקוה”, זאת האדמה אשר ברחו יושביה הראשונים מפניה כמפני ארץ אוכלת יושביה, כמה גנות וכרמים נטעו שמה; ובמקום הזה הנה החרבה עודנה עומדת ושוממה כבראשונה, ואבניה עודן הולכות ומתגלגלות ארצה, אחת אחרי רעותה…

גם בתי משמר נפוצים כה וכה לצדי הדרך, ובכל רבע שעה יראו לעינינו בקרנותיהם אשר מסביב לגגם. אלה המה הבתים אשר נבנו לכל אורך הדרך שבין ירושלם ויפו בטרם תהיינה עגלות בארץ ובטרם ירבו העוברים והשבים,, ויהיו למושב לאנשי הצבא אשר הפקדו לשמור על הדרכים, אך זה ימים רבים שהם ריקים מבלי יושב מאין כל צורך בהם עוד, וגם המה הולכים הלוך וחרב.

ודרכנו פונה למעלה, ועוד מעט ונעבר על פני לטרון, הוא המקום אשר משך שנים רבות ירש את כל כבוד באב־אלואד ואת כל המונו ושאונו, בעבור הדרך על פני בית האורחים החדש אשר נבנה שם – עד אשר שב המהנדס ויתקן את הדרך שנית, ותסב מעל פני הבית הזה וכל הודו והדרו פנו ממנו, אכן להשתנות דעות מהנדסינו גדולים חקרי לב, ובין כה וכה ידיהם מלאות תמיד עבודה…

וימינה, הרחק מעט מהדרך עומד הכפר עמואס, הוא המקום אשר בו הראה יהודה המכבי את תחבולתו הראשונה בתור מפקד מלחמה כנגד חיל היונים העצום והבוטח.

החומה הגבוהה והבצורה, חומת הרי יהודה ואפרים הנשאים, היא כבר מאחרינו; ופנינו מועדות עתה לנכח אופק חדש, אופק אדמת השפלה. עוד מפריעים מעטים לפנינו, תלים וגבעות אחדים אשר עלינו לעבור; אך הרגש נרגיש כבר את קרבת השפלה וטיבה. השטחים אשר לעברי דרכנו הולכים הלוך והתגדל הלוך והתרחב, והגבעות העוטרות אותם בקציהם הולכות ושפלות, ומדרונן גם הוא הולך ומשתטח, ועוד מעט ועמדנו במישור הגדול המשתרע עד “הים האחרון”.

מעלה כבד עלינו לעלות עתה, ובו כבר נסו המהנדסים פעמים רבות את כחם להקלו עד כמה שאפשר, ובעלותנו והנה הכפר קבאב לימיננו, הוא וכרמי זיתיו וגדריהם גדרי הצבר²³.

הצבר גם הוא אחד מסמני השפלה הוא, זאת הארץ חסרת האבנים; כי מאפס אבנים יגדר אכר השפלה את שדותיו בעץ הזה המלא שכים. ותקע עלה בארץ, ועשה העלה שרש למטה, ועל שפתו למעלה או בצדו יצמח עלה שני כדמותו כצלמו, ומן העלה השני יצמח עוד שלישי, ויש אשר יוליד העלה האחד שנים או שלשה. והלכו העלים ככה הלוך והצמיח עליהם על גביהם עדי רומם כקומת אדם או יותר מעט יעמדו, והעלים עגלגלים ושטוחים ועבים כעבי האגודל, ועל פניהם קבוצות קבוצות שכים, ואם שורת עלים כאלה תנטע, והשתעפו העלים הצומחים והסתבכו ואחד באחד ינוגשו עד אפס מקום לעבור ביניהם, ושכיהם הדוקרים ימנעו את הגנבים גם מטפס עליהם לבוא אל שדה אחרים. ומלבד שמירתו המעולה לשדות אשר יקיף כאזור, היה יהיה הצבר גם לתועלת לאכר בפריו המתוק הצומח על שפתו מסביב; כי אותו יאכל משך ירחים אחדים בשנה אכול ושבוע. ועלים כי יפלו לארץ ובא הרוח וכסם במעט עפר או חול, והגשם ירד והרטיבם, והצמיחו גם הם עלים והיו לעצים, והיו לשורה שניה ושלישית ורביעית. וברבות הימים ילך הקיר הזה הלוך ועבה עד רשתו חלק גדול מן האדמה אשר הפקד עליה לשמרה מפני אחרים…

והרוח הקר החודר לעת כזאת עד חדרי גונו יביא לאפנו ריח נעים וערב, הוא ריח שבלי החטים הצבורות גדישים גדישים על פני שדה הגרן אשר על יד דרכנו ימינה לפני הכפר.

עתה עברנו כבר אל כל התלים השכים בעדנו את מראה המרחק, והשפלה הכבירה משתרעת לפנינו בכל רחבה וגדלה; ובכל אשר נשא עינינו מקרוב ומרחוק נראה אך מרחבי שדות אין קץ, שדי זרע ושדי בור חליפות, שדות הזרע מלאים עתה זרע הקיץ: הדורה הגאה הנצבת בגבעוליה הכן וכופפת את ראשה לפעמים, כגדל היחס אשר יואיל לפעמים להשפיל ממרום שבתו ולחון את דורש שלומו… והשומשמים הענוים המסתתרים בצרורות כיסיהם הלבנים בין העלים הירקרקים הרעננים; והאבטיחים והקשואים השטוחים ומתפשטים על פני האדמה. ושדי הבור המה אלה אשר זה עתה נקצרה תבואתם תבואת החטה והשעורה ותאסף הגורנה, וגם גדרים אין פה לחצוץ בפני מראה חלקות השדה המאליפות האלה העשויות טורים טורים ארוכים וישרים משני עברי הדרך כערוגות הגנות; רק חריצים צרים ביניהן לפעמים. וככותרת לכל המראה הזה היא העיר רמלה הנראה בקצה אופקנו ימה, היא ותמריה ומגדליה.

ובכל הדר השפלה ברבוי צמחה ושפעת תנובתה, חסור יחסר לה רוח הפיוט השפוך על אדמת הרי יהודה הרמים והנשאים מלאי החליפות והתמורות. פה אין רום ואין עומק, אין גיא ואין מישור, אין סלעי מגור ואין מעינות מפכים; כל המחוזות הרבים והשונים העוברים חליפות לרגעים לעיני העובר בהרים יחלפו יגוזו עלה כליל, והעין תלאה מעט מעט ממראה השדות הרבים הדומים בכל איש לרעהו. רק דבר אחד ירנין לבב המתבונן פה, הוא מראה הברכה הרבה האצורה במקום הזה הנעבד כלו ואף שעל מאדמתו איננו הולך לאבוד, אחרי עברו על פני ההרים החשופים המחכים עוד כנראה לעבודת ידים חרוצות.

ועגלתנו סוגרת ומסוגרת, ותושביה פנימה ישנים כלם. עתה הגיעה שעת המנוחה גם לעגלוננו אשר לא יכל עד כה לסגור עפעפיו מיראת החתחתים אשר על דרך ההרים; ולמרות תשובותיו השליליות אשר יענני בכל שאלי אותו אם ישן הוא, הנהו מרחף עתה בין שנה להקיץ, ואך בהרגיש אזנו כי רפה מעט רעש האופנים בהתגלגלם יניף את שוטו בכבדות על סוסיו, כאומר להזהירם מלישון גם המה.

ועוד כשעה ונגיע ל“רמלה”.

* * * *

רמלה היא התחנה האחרונה לעגלות ההולכות ליפו²⁴; וגם תחנה למסלת הברזל בה, כי העיר גדולה בערי השדה ובה כשלשת אלפים נפש מושלמים ונוצרים וגם אחדים מאחינו. ולרוב העוברים והשבים נמצאים בה בתי קפה ובתי מלון אחדים. הערבים סרים אל בית קפה המיוחד להם, הוא חדר חושך ואפל אשר בקיר בית חומה גדול ורם אשר נהרס מרוב ימים – הוא מראה באיו “המיוחסים” בעצמם… האירפים יסורו אל המלון האשכנזי או האיטלקי הנהדרים והנקיים, או אל אחד מבתי הכנסת־האורחים אשר לכתות הנוצרים השונות במנזריהן, אלה הבתים העוזרים גם המה הרבה לחזק את ישוב הנוצרים בארצנו ולהרבות את מספר תריהם, כי בכל מקום אשר יסעו, בערים הגדולות או הקטנות, וגם בכפרים רבים, מצוא ימצאו להם בית מנוחה ומאכל ככל אות נפשם.

ועגלתנו עברה על פני כל המקומות האלה ותעמד בקצה העיר ימה, לפני בית המלון אשר לאחד מאחינו.

והבית סגור ואפל, כי העגלות כלן עזבו את המקום מכבר, ובעל הבית כבר הלך לישון ולנוח מעמלו, והנה בא עגלוננו האכזרי וידפק על הדלת בחזקה.

– “אף רגע לא יוכל איש לנוח, – נשמע מאחרי הדלת קול איש מתלונן בלחש – אה! הפרנסה, הפרנסה!”. ואחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת ואיש עבה ושמן יצא לקראתנו, ומנורת נפט חסרת־זכוכית בידו ממול פניו להתבונן באורחים הבאים. אם ראה דבר אם אין – לא ידעתי, כי חותם השנה היה עוד טבוע על פניו הגסים, עיניו עודן סגורות עד החצי, וכנגד זה פיו פעור בכל רגע לבלי חק, ונחיריו נושמים בחזקה; ולולא המנורה שבידו כי עתה היה בלי ספק מתפתל ומושך בידיו ובכתפיו להאבק את מלאך השנה אשר עוד טרם גז מעל פניו. ומעיל אין על גב האיש, רק טלית קטנה ארוכה אשר ציציותיה מטפחות על מכנסיו המכופתרים עד החצי. גם מנעלים אין לרגליו מאין צורך בהם כנראה פה באדמת השפלה החמה; וגם כובע אין לראשו רק ירמולקה קטנה אשר כנראה היתה לבנה – ביום הוכבסה, ונוצותיה הפורחות מעליה מעידות עליה כי אתו תשכב.

“מה תתבונן ככה בנו? שאלהו עגלוננו; הטרם ראית יהודים מימיך או כי חולם הנך עוד?”

אישנו לא ענה דבר, רק גהק ויפהק וישב הביתה ויעמד את המנורה בחדר האורחים, והוא החל לפנות מעל השלחן שירי מאכלי הנוסעים הקודמים.

ומן העגלה החלו חברי לצאת איש אחרי רעהו, ואיש איש בהציגו כף רגלו על הארץ מנסה ללכת צעדים אחדים הנה והנה ורוקע ברגליו בחזקה פעמים אחדות, כאומר: גירא בעינא המלאך השנה!

– אכן קשה היא השנה בעגלה ואת כל הגוף תפרך, אמר אחד סוחרינו בהתמודדו אל כל עבר, אך יחל האדם להרגיש מעט ממנעמותיה והנה העגלה האכזרית קופצת והוא נתר ממקומו בחרדת מות. תחי אירפה ורוחותיה! שמה כבר שכח האדם את התלאות האלה.

– זכרנו את הדגה! נענה רעהו בנוסח החדש השגור בפיות אלה הבאים מארצות הנהר הזה.

– ומה חסר לכם פה? הן מסלת ברזל ורכב אש יש לנו כבר ב"ה, וכל החפץ ברוחות אם אך לא יאמר לקמץ בפרוטות אחדות השג ישיגן, כי אמנם באירפה ישיגן חנם?

– לא בגלל קמוץ פרוטות אחדות נסענו הפעם בעגלה, אמר סוחרנו אשר הרגיש כעין פגיעה בכבודו בדברי אלה, כי אם בחפצנו להגיע ליפו בעוד בקר, כי עבודה רבה עלינו ביום מחר.

– אם כן חפצים אתם להחזיק החבל בשני ראשיו? כן הוא האדם, לעולם לא יסתפק במה שיש לו גם אם אלף פעמים ייטב מצבו כמה שהיה בראשונה.

– טוב, הפעם ננסה להסתפק במה שיש לנו, ענני בבת־צחוק ויבא אותנו החדרה ויפן אל בעל הבית ויקרא אליו בבדיחות הדעת: “צפרא טבא, רבי יהודי! מה יש אתך עתה מן המוכן?”

– מה יש?… אין כל מאומה. אנכי אמרתי כבר תמו העוברים ואכבה את האש, וביתי עתה יבש אין כל. אם ירצו אדוני יחכו כחצי שעה עד הציתי אש, ובשלתי לכם מעט קפה או טה ככל אשר תאוה נפשכם.

– הסתפק עתה במה שיש לך! קרא אלי הדובר בי כמנצח. גם באירפה יקרך כדבר הזה, הלא כן?. ואל בעל הבית אמר: “הן בין כה ובין כה עלינו לשבת פה כשעה, עשה את אשר תמצא ידך”.

כן היא דרך האנשים האלה; את מסעיהם באירפה לא ישכחו לעולם, ובכל מקרה ישתדלו להזכיר גם לאחרים את תפארת גדולתם זאת. ואנכי לא נעצבתי כלל על אשר לא נמצא בביתו מן המוכן, ואמר לו: “למעני אל תכין מאומה, רק צדה לדרך תתן לי אבטיח קטן ותבת סרדינים”.

ומנורת הנפט חסרת־הזכוכית הפיצה מעט מעט את ריחה ואת עשנה גם יחד, ואויר החדר היה למחנק נפש, כי חלונותיו סגורים. ואעזב את חברי אשר אמרו להשלים פה את שנתם אשר גזלו מאתם נדנודי העגלה וקפיצותיה, ואצא החוצה להתהלך מעט.

בצורה וחזקה היתה רמלה לפנים ובכל אשר ילך ההולך מסביב לעיר יפגש עוד בשרידי בנינים אדירים אשר חרבו, ואבניהם הגדולות טבעו בארץ, ורחובות העיר צרים ועקלקלים ומטונפים, ורוב בניניה הגדולים בתי מוסדות הצבור אשר לנוצרים המה. כי מספר הנוצרים רב ברמלה ועלה לשליש מספר תושביה כלם, והמה מבני הארץ, סוחרים ועובדי אדמה, וגורלם טוב מגורל יתר התושבים. ולהם כל צרכי קהלתם לא נגרע דבר; בתי תפלה, ובתי חנוך ובתי חסד, ורבים מבניניהם הגדולים נשארו להם לפלטה עוד מימי הצלבנים לפנים. וגם בלוד הקרובה לרמלה רב מספר הנוצרים ומצבם איתן.

רק אחינו עוד טרם למדו להתישב בערי השדה, ולולא היתה רמלה קרובה למושבות, מי יודע אם היתה כל תקומה לישוב אשר יסדה בה חברת “למען ציון” ותוצא עליו גם כסף רב.

ואויר “עיר החול”²⁵ הזאת טוב, ואדמתה דשנה, ומכל עבריה מסביב יער גדול, יער עצי זית עתיקים לימים מאד הנושאים עליהם עוד את השם “רומי”, ולרוב השמן היוצא ממנה ומהעיר לוד הקרובה לה נסו כבר אחדים מאחינו להביא מכונות מאירפה וליסד בלוד בית זכוך השמן, ואחרי השקיעם בו משך שנים רבות כסף ועמל רב לא עלתה בידם.

בשובי אל בית מנוחתנו מצאתי את חברי יושבים כבר אל השלחן ומיטיבים את לבם בכוסות החמים הנודפים קיטורם מעליהם, ואשב גם אני ואמר אל בעל הבית: “ואותי תכבד לעת עתה בדברים על אודות שלום אחינו היושבים פה”.

– זרוק חוטרא לאוירא ועל עקריה הוא קאים! קרא סוחרנו; ה"ה רב ספרא ושאלותיו. ואנכי ידעתי כי בוא תבאנה.

– ואתה אדוני, האמנם לא תמצא כל חפץ בדעת שלום אחינו במקום עברך?

– אנכי? אנכי הן אצא ידי חובתי בקראי את הדברים אחרי כן שחור על גבי לבן… ענני ויקרץ אלי במבט של ערמימות. יכול להיות כי הרבה יהיה עלי לחכות, אך בטוח אני כי לא תפיל דבר מכל הדברים אשר תשמע.

– בזאת אין כל ספק, נענה לו רעהו; מי יתן ורק הוסף לא יוסיף עליהם…

– אם כן שמעו גם אתם, זהו ענשם של חשדנים.

– אל נא תריבו אדוני, נענע בעל הבית, כי לא הרבה תשמעו מפי, ישובנו קטן וכל חדשה לא נשמעה בו. היו אמנם לישובנו ימים אשר נשמעו בו חדשות הראויות להשמע בקהלות הגדולות, ובסבת קטטות על דבר כבודים ועליות נוסדו פה כבר שני בתי תפלה; אף קרה פעם כי בני ה“מנין” האחד הוציאו בחשאי את ספר התורה מבית תפלת מתנגדיהם, ובתרועת נצחון הביאוהו אל בית תפלתם. אך הימים הטובים האלה כבר חלפו עברו, ועתה נודה לה' אם נמצא לפעמים די עוברים ושבים ביום ב' וה' להשלים המספר הדרוש לתפלת הצבור.

– האמנם ככה מעט מספרכם עתה עד כי גם למנין של עשרה לא יגיע?

– מספרנו איננו מצער ככה, כי שבע עשרה משפחה מאחינו יושבות פה; אך לא כל אבות המשפחות נשארים פה כל ימי השבוע. כי מלבד הפחח היושב פה, והחנוני, ומוכר החלב, הנה כל גברינו המה מהפועלים בהמושבות, וביחוד ב“רחובות” אשר יעזבו רובם את בני ביתם פה כל ימי המעשה והמה ילכו לעבוד עבודתם שמה.

– אך “ברחובות” הן לא נגזרה הגזרה על הפועלים לבלתי שכן במושבה יחד עם בני משפחתם, ולמה זה יבחרו בעצמם בחיי נדודים כאלה?

– פשוט מפני חסרון כיס, כי גם שכר הדירה גם מחיר כל אכל נפש הוא פה הרבה יותר בזול מאשר במושבות. האכרים היושבים בבתיהם ומגדלים בעצמם עופות ובהמות ואוכלים יבול אדמתם לא ירגישו ככה את היקר הזה, אך הפועל חסר־הכל הרגש ירגישנו על כל צעד.

– ובעלי המלאכה אשר התישבו פה בראשונה איה איפה המה?

– האם תחשב כי אחינו בעלי המלאכה יוכלו להחיות את נפשם בערי הערבים? הטרם תדע כמה קמצן הוא הערבי ונהרג על שוה פרוטה? גם האמיד שבהם אם רק ידע כי יוכל לתפור בגדו בעיר הגדולה בגרוש אחד פחות, יאבד זמנו כל היום וילך העירה, ולחיט היושב על יד ביתו לא יתננו. ואמנם מה הוא חסר בהליכתו? עתו הן לא נחשבה בעיניו למאומה, ועמל הדרך גם הוא כמוהו כאפס, ולמה איפה יפנה אל בעל המלאכה היחיד בעירו, אחרי דעתו כי בעיר יוכל לסוב על פתחי עשרה בעלי מלאכה ולמסור חפצו בידי המוריד לו את המחיר יותר מכלם? רק בני גילם יוכלו להוציא לחמם מהם, אך לא אחינו אשר ארחות חייהם רחוקות מאד מחייהם המה, ומלבד כל אלה הנה גם צרכי הערבים מעטים מאד, ולמרות כל הזול והשפע הרב אשר לנו פה לא יכלו אחינו הפועלים להאריך ימי שבתם פה, ויאלצו לשוב אל עריהם.

– כנים הדברים, נענה אחד צורפינו, בעל המלאכה החפץ להתישב בערי הערבים עליו להסכים מראש להסתפק במעט מן המעט כמוהם, וכנגד זה עליו ללמוד גם כן רק מעט מן המעט, חרש העץ צריך להיות מאלה הנושאים אתם כל כלי מלאכתם בסלם הקטן שעל שכמם, ובבואם לנשור חתיכת עץ ישבו על הארץ ותמכו קצה האחד בכף רגלם וקצה השני יאחזו בידם האחת, ובידם השניה ישרו במשור הקטן; וחרשי הברזל אין עליהם לדעת יותר מחרשי הצוענים הסובבים בארץ אשר להם ישכרו תושבינו תמיד. אך אם ירבו ידיעה תרבינה גם דרישותיהם אשר לא תוכלנה להמלא, הערבי אמנם יאהב להתבונן בדבר הנעשה בחריצות יתרה, יהפכהו, ויחקרהו, ויתפלא למעשהו, אך כסף לא ירבה בגללו אף פרוטה.

– פה בעירנו נמצאים אמנם חרשי ברזל רב יתר מכל שאר בעלי המלאכה, אך גם מלאכתם גסה ופשוטה מאד, וכל עבודתם היא כמעט רק הכנת המחרשות לכל אכרי הסביבה. גם מספר הצבעים רב אתנו, המה הצובעים בתכלת את הבד אשר בו תעשינה הכפריות כלן את כתנותיהן. והעבודה הזאת היא כמעט היחידה אשר החזיקו בה המושלמים, כי יתר המלאכות הן לנוצרים לנחלה.

כדבר הזה נראה גם ביתר ערי הקדם, כי כשם שהניחו עמי המערב לפנים את המסחר ואת הספסרות ליהודים, ככה הניחו בני הקדם את המלאכה והחרשת לנוצרים אשר לא לכלם היתה אחזה בארץ. הנה גם בירושלם העיר הגדולה כל בעלי המלאכה הם רק אחינו ובני הנוצרים, בה בעת שהמושלמים העירוניים אינם אלא יחסנים בעלי משרה, או עשירים הסוחרים את האכרים ומלוים אתם כסף בשעת דחקם… או בינונים חנונים היושבים כל היום על מושבם, עד כי גם בהצטרכם לשקול סחורתם לקונים ישקלוה כשהם יושבים.

– בדרך כלל מחזיקים המה יותר מדי בכלל “מרבה ישיבה מרבה חכמה” אך דא עקא כי חכמתם מאחרת לבוא.

– לא כן הדבר, אם אמנם אחרה עד כה הנה היא באה עתה, וכבר החלו גם הם לפקוח עיניהם ולהתבונן בתוצאות התרשלותם.

– רבותי! קרא עגלוננו בבואו הביתה, כנראה שכחתם לגמרי את העבודה הרבה אשר עליכם ביום המחר – או יותר נכון: ביום הזה; כי עוד מעט והגיע זמן ק"ש של שחרית של היום אשר הזכרתם בראשונה.

– בית יעקב לכו ונלכה! קרא אחד סוחרינו, עגלוננו חפץ להיות מהמאחרים לצאת וממהרים לבוא.

וכל החבורה קמה מעל השלחן, ונגמר חשבונותינו את בעל הבית אשר יצא ללוותנו – בלבשו הפעם לכבודנו את מעילו ואת סנדליו, ונשב שלישית איש איש על מקומו, אחרי העירנו את בן לויתנו הערבי אשר מצא לו שעת הכשר לשכב ולהתמודד במלוא רחב העגלה אשר נתנה לו לבדו כל עת שבתנו במלון.

וחומות עירנו הבצורה התערערו עד היסוד בהן ונשב פרזות. כי את כל יריעות עגלתנו אשר סככו עלינו מסביב מפני קרירות הלילה הפשילו חברי למעלה, ובתאוה עזה שוטטו עיניהם בכל המרחב אשר לפניהם, כי אמנם אחרי שבת האיש כלוא במשך לילה תמים מבלי ראות את אשר לפניו ואת המקומות אשר הוא עובר עליהם, יאמר למלא למצער בשעות האחדות אשר נשארו לו עוד למסעו את כל אשר חסר מנפשו עד כה.

ועל כל היקום דומיה שאננה נסוכה עוד. השמים ממעל יחלו עתה לפשוט מעליהם את שמלת לילם, שחרוריתם מתהפכת מעט מעט ללבנונית כהה, ורבבות כוכביהם המתנוססים והמפוזרים על פניהם עומדים עתה כקבועים במקומם מבלי נוע, מבלי כל רוח חיים, ואורם הולך וחור, הולך ומתערב בעין הרקיע כלו עד העלמם כליל, ובפאתי ים עומד עוד הירח הבודד ופניו דלים וזועפים, כפני שר החיל העומד ומביט על כל גדודיו הנופלים חללים איש אחרי רעהו. הוא עודנו עומד הכן, אך כל רואהו יכיר כרגע כי כבר עברה שעת ממשלתו.

* * * *

"מה יארך ליל הנדוד

לאיש אשר לא יישן!".

קורא המשורר הערבי; ובליל שמורים²⁶ זה ראיתי (ועתה ראו בלי תפונה גם קוראי הסבלנים) עד כמה צדקו דבריו, אך עתה הנה כבר אתא בוקר, אור חדש, בוקע ועולה מעל ראשי ההרים אשר מאחרינו, היקום כלו יקום לתחיה, וכנראה נפחו חיים חדשים גם בקרב עגלוננו וסוסיו, ולפי מהלך עגלתנו עתה לא תארכנה עוד שעות מסענו.

דרכנו אמנם מקולקלת והיא מלאה גומות קטנות וגדולות המזעזעות את העגלה ויושביה בלי חשך עוד יותר מאשר במעלות ההרים. אך הן פה הננו בארץ המישור, ובכל ראות העגלונים כי דרך המלך מקולקלת מאד יטו את עגלותיהם הצדה אל אחד השדות אשר אצל הדרך ואחזו דרכם שם. ועל ההמצאה הזאת נסמכים כנראה גם מפקחי הדרכים, ובבואם לתקן את הדרך שבין יפו וירושלם יעזבו את תקון חלקה זו לאחרונה, כאשר תכלה להם כבר כל עבודה.

סוחרינו זכרו מעתה את עבודת היום הבא, וידברו על טלגרמות, ומכתבים והמלים “מהודרים ומובחרים ושניים ושלשיים” לא משו מפיהם, וגם זכר העיר “טריעסט” לא נפקד כיום מעל שפתם. השנה עוד טרם באו סוחרי אחינו מארץ רוסיא, וכנראה לא ירבו הבאים אחרי אשר הפסידו רבים מהם בשנה החולפת ואשר יקנו על ידי עמילם²⁷ הירושלמי היושב עתה ביפו. השנה רב מספר האתרוגים על מספר יבול השנה החולפת, וכמאה או כמאה ועשרים אלף אתרוג ישלחו החוצה.

וכל הכסף הרב, כלה הסוחר את דבריו, כל מחיר האתרוגים האלה מלבד רוחנו המצער, נופל בידי הנכר המתעשרים יותר ויותר, וגם בשנת בצרת לא ידאגו בקבלם כספם מראש²⁸, ואחינו עוד טרם נסו לשלוח ידם אל “עץ החיים” הזה!

– הגם עתה יש עוד מקום לתלונות כאלה, עתה אחרי אשר יש לנו אתרוגינו אנו בעקרון ובראש־פנה? ו“גן שמואל” הלא הוא לבדו יוציא עוד מעט אתרוגים לרבבות, מלבד גני פתח־תקוה אשר גם פרים ירב מאד.

אך סוחרנו משך בכתפיו, הוא מפקפק עוד בהצלחת הגנות האלה, לפי דעתו לא תספקנה ידיעות גננינו אשר למדו להלכה – להוציא אתרוגים מהודרים בפועל. לעבודות גנים כאלה דרוש כי יהיו על ידם גם אנשים פשוטים מבני הערבים אשר כל ימיהם עסקו ויטפלו רק בגדול העץ הזה, והמה מכירים בכל אילן ואילן את מחסוריו ואת צרכיו, "ולו לעצתו שמע האדון הירש פקיד מקוה ישראל מאז, כי עתה לא נאלצו לעקור שם אחרי כן את הגן הגדול גן האתרוגים אשר נטע ואשר נשא כבר פריו, הוא נסמך על גננו הצרפתי, ואם נועז גנננו הערבי להתנגד לדעתו באחד הדברים ויחשבהו למשוגע, והנה בא הנסיון ויטפח על פניו.

– כנראה שכחת כי למן העת ההיא ועד עתה כבר רבו הנסיונות. ורוב מים ורוב נסיונות הביאו רוב חכמה.

– לו יהי כדבריך; ענני כחפץ לסים בדבר טוב.

את פני הכפר צרפנד אל־עמאר אשר משמאל דרכנו כבר עברנו, ולשמאלנו מרחוק נראה עתה עץ עבת אחד בודד עומד על ראש תל, הוא עץ הגבול הקדמון אשר לאדמת ראשון־לציון, הנראה מכל עבר, וכרבע שעה אחרי כן עוברת דרכנו בין כרמי זית רבים, המה כרמי “בית דגן” אשר לימיננו הרחק מעט מהדרך, ושם מרחוק אחרי תלי החול הגובלים את השדות מתמר ועולה עשן מכונת הקיטור העובדת עתה עבודתה יומם ולילה על יד היקב.

ולפנינו ימה נראה כבר מראה העיר יפו וגנותיה העוטרים אותה, ואיש איש מהנוסעים יחל להכין לקראת בואו העירה: זה יסדר חפציו, וזה יתקן בגדיו, יחליק כובעו, יחגר חגורתו ויקשר שרוכי נעליו, סוחרינו לבשו את מעיליהם העליונים אשר היו צרורים בצרור לבל יתלכלכו בדרך, והערבי אשר אתנו הסיר אדרתו מעל ראשו וילבשנה, ומפי כל חברי נשמעה כפעם בפעם הקריאה לאמר: עוד מעט והגענו ליפו.

והדרך עוברת עתה על יד הכפר יעזור העומד לימיננו, הוא הכפר הראשון בשפלה הנראה לעינינו מקרוב.

וככל היות השפלה חשוכת הפיוט והחליפות, כן גם כפריה אשר אינם מרחיבים את דעת רואיהם כלל. כפרי ההרים ירהיבו עין, כי המה עומדים בצלע ההר מדרגות מדרגות, ובתיהם עשוים אבן לבנה, וחלונות להם וכפות עגולות עליהם מלמעלה; ומעינות המים הנוזלים מצור אל הברכות אשר לפניהם יכללו יפים. ופה הכפר כלו עומד במישור, ובתיו העשוים חומר שחרחר שפלים מאד, גגותיהם שטוחים, כל חלון אין בהם, ופתחיהם נמוכים, והמה דבקים איש ברעהו, והכפר כלו נראה כחטיבה אחת אשר רוח עצב שפוך עליה.

אך כנגד זה מראה נהדר לשמאלנו, הוא יער העצים הגדולים הנראה כחומה שחורה גבוהה, והעצים עצי האקליפטים המה הנטועים על אדמת מקוה ישראל עוד בראשית הובא העץ הזה על אדמת ארצנו, גם בניני המוסד הזה יחלו מעט מעט להראות מבין ירק העצים באדמימות גגותיהם; ועגלתנו עוברת לפני התהלוכה המפוארה אשר לפני “מקוה” על יד הבית הקיצון אשר נתן לפנים לאחד מאחינו הירושלמים אשר נסה לכונן בו חרשת עבור עורות והכשרתם למעשה הנעלים, ועתה יושבים בו אחדים מאחינו בני אור־כשדים אשר עלו בשנה החולפת לארצנו וימצאו להם עבודה במקום הזה.

ואחרי התהלוכה גנות “מקוה” ושדי זרעה המצוינים בגדרי עצי הקציעה המפיצים בימי הקיץ את ריח פרחיהם הטוב באף כל עובר.

עוד מעט והננו עוברים בין “פרדסי־יפו” המהוללים בכל הארץ; אלה פרדסי רבבות עצי תפוחי־הזהב המריקים מעליהם את הזהב לבעליהם, ומביאים טובת הנאה גם לכל בני יפו ואורחיה בימי האביב בהפיצם את ריחם הנעים המקטר את חלל האויר כלו עד למרחוק, ובהפכם את כל הסביבה לגן עדנים.

והפרדסים רבים מהם מוקפים חומת אבנים גבוהה, ועין העוברים לא תראה רק את ראשי עציהם וגלגלי בירותיהם ודלייהם העולים חלילה איש אחרי רעהו ושופכים מימיהם אל תוך הברכה אשר לפניהם, וברוב החומות שקתות מים קבועות וברזים ממעל להן המחוברים אל צנור המגיע עד הברכה, אלה הם ה“סבילים”²⁹ העשוים להשקות חנם כל צבא בעוברי הדרכים וכל הבהמה אשר ברגליהם.

אך לרוב הפרדסים אין חומה בנויה, כי אם גדרי צבר אשר דרכם נוכל לראות את טורי עצי־הזהב השפלים והעבותים הנושאים עתה את פרים הירוק עוד, ואת הגומות העגולות אשר מסביב לכל עץ למען יקוו בהן המים המשקים אותו. גם פני עצים אחרים יראו בהם, עצי סרק רמים ונשאים העומדים על יד הדרך, ועצי פרי שונים הנטועים בתוך הגנים, והנהדר בכלם הוא עץ הרמון הירק המשבץ בגביעי פרחיו ופריו האדומים כארגמן.

ומתוך הפרדסים רגש והמולה עולים כבר באזנינו, קול שוט, וקול מצעדי פרסות, וקול משק מים בהשפכם, כי בארץ הזאת חשוכת המעינות המפכים מימיהם מעצמם יעשה לו כל בעל פרדס בירה אחת, לאמר: חפור יחפר לו במרומי שדהו בור עד הגיעו אל המים אשר מתחת לארץ, ועל הבור גלגל הסובב בכח פרד או סוס, ובגלגל דליים רבים קבועים, ופני האחד אל שולי הדלי אשר לפניו, וירדו הבורה איש אחרי רעהו בסב הגלגל, ונמלאו מים ושבו ועלו מהעבר השני עדי הגיעם למעלה ראש, ואחר ישובו לרדת פניהם למטה ונשפכו מימיהם אל צור המשתפך אל הברכה המשקה את כל הגן.

דרכנו הומיה עתה מרוב הבאים העירה: ערביות לבושות כתנות לבנות המגיעות עד לארץ, ועטופות סודרים לבנים על ראשן, ועל פניהן צעיף עבה ובו שני חורים כנגד העינים; וכפרים הבאים בחמוריהם ובגמלים הנושאים פירות וירקות וממלאים את כל הדרך לרחבה, ועגלתנו פורצת לה דרך ביניהם בהדפה בצד ובכתף, כי למרות כל שריקות העגלון אין המחמרים יכולים להטות כל חמוריהם הצדה.

עוד מעט והנה באנו אל הרחבה אשר לפני העיר, אשר מעברה האחד השביל הגדול שביפו, הוא “סביל אבו נבוד”, ומעברה השני עצי שקמים גדולים משני צדי הדרך הפורשים ענפיהם כמעט לרחב הדרך כלה. עוד עלינו לעבור את רחוב חרשי הברזל והעץ אשר יחשב עוד על מגרשי העיר, ורגלינו עומדות כבר בתוך הרחוב היותר הומה שביפו.

 

ב.    🔗

 

לארץ ירדן    🔗

(מסע ליריחו, לים המלח ולירדן)

"לירדן, לירדן אתיו

מעברות עשו מקורות

מקום פלגי נהר יהמיו

העמידו שם משמורות".

מה חזקה, מה אדירה פקודת המשורר ומצותו, ומה רם ומה נשא קול המקהלה העונה לעמתו ברוח גאה וגאון:

“בירדן – שמה משמרתנו!”.

– פעמים רבות שמעתי דברי השיר האלה באספת רֵעים ברגעי שמחה והתפעלות, ופעמים רבות נסך על רוח דמיוני כמו רוח בטחון להאמין כי אמנם מלאו כבר גדות ירדן המון מעונות ישראל וכפריהם, ומכל עבר ומכל פנה בוקע ועולה הקול האדיר המבשר ואומר:

“בירדן – שמה משמרתנו!”.

אך רוח דמיון עדי רגע, והמציאות עושה את שלה, מבלי כל פיוט, מבלי כל התפעלות. ובעוד אנו יושבים ומזמרים ומשכרים את רוחנו בהתפארות “פום ממלל רברבן”, מי יודע אם לא קדמונו אחרים אשר לא בחצוצרות ובקול שופר יריעו על כל צעד שהמה צועדים, ועוד יותר על כל צעד שעולה במחשבה לפניהם עוד לצעוד?. מי יודע אם לא בבוא היום שנאמר באמת לגשת לאיזה מעשה שם ב“מקום פלגי נהר יהמיו”, מי יודע אם לא נמצא “משמרות” אחרות קימות ועומדות שמה משכבר הימים, משמרות הצבים המהתלים בכל פה לחלומות הארנבות המשתעשעות בכשרונן הגדול וביכלתן לרוץ – לכשתרצינה?…

עבור עברתי בארץ הגליל לפני שנים אחדות, ושם ראיתי את מצב “המשמר” הראשון אשר הקימו ידינו על יד מקורי הירדן. ראיתי את הבתים הדלים שבהם אין כסא לשבת, ראיתי את האדמה העזובה מאפס כח בעליה לעבדה, אף ראה ראיתי את הפנים החורים, פני אלה החלוצים הראשונים על גדות הירדן – ההולכים לעבוד עבודה כשכירי יום במושבות אחרות למען השתכר לחמם לפיהם…

אך למן העת ההיא הנה כבר חלפו עברו ירחים ושנים, למן העת ההיא כבר נדבר הרבה, הרבה מאד, וכפי הנשמע כבר נעשו גם מעשים לשנותה את פני המצב לטובה; למן העת ההיא נוסד גם ישוב חדש בירחו, זאת ירחו הדשנה והפוריה אשר היתה לפנים “כגן ה' כארץ מצרים”; ומי יודע? אולי הגיע כבר שעת רצון, שעת המעבר מן הדבור אל המעשה, וביחוד: שעה שלא נבוש בפני “האחרים” אשר באין שומע ובאין יודע המה מתבצרים ומתבצרים על אדמת קדשנו?

במחשבות כאלה וכאלה עזבתי את ירושלם לפני ירחים אחדים בהכיני פעמי לדרך יחד עם חברי ואת תלמידי באי ביה"ס להאציל לבית למל לנסוע לירחו, לים המלח ולירדן.

להוציא את ילדי ירושלם מתוך חוגם הצר והקטן, להראותם מי נהר מפכים בשפע בין גדות מלאות צל עצי סרק ויער קנים, להראותם גלי ים אשר בכל נועם ונודם בכבדות ובעצלתים הנה גלים המה, משברים המתנגשים אל החף ושבים וחוזרים ומעלים קצף על פני הים; להראותם הרים, ועמקים, וגאיות, ואדמת מישור, ומעינות וגשרים, ואניות, וסירות דוגה – הדבר הזה בלבדו צריך להחשב כבר לטובה ולתועלת גדולה להתפתחות ה“אדם” שבהם, מלבד כל התועלת המוסרית היוצאת ל“יהודי” שבהם בראותם עין בעין כל המקומות המלאים זכרונות קדומים. מה רבו אמנם ילדי ציון אשר מלבד ביתם ומלבד הרחובות המובילים אותם ממנו אל בית הכנסת ובית למודם אינם יודעים מאומה, מה רבו הילדים אשר רק פעם בשנה יזכו לראות פני מי מעין שוטפים, אז בעבור “באר איוב” על כל גדותיו, ופעם בשנה יצאו לטיל יום תמים בצל עצים רעננים, הוא יום “ל”ג בעמר". ילדי בתי הספר אמנם מאשרים מעט מחבריהם, כי המה ילכו לפעמים לטיל גם בסביבות ירושלם, אל הכפרים הקרובים אל העיר. אל נפתוח (לפתה), אל מוצא (קלוניה), אל עין־כרם, ולפעמים גם אל בית־לחם, אך משם והלאה טרם דרכה גם כף רגלם המה.

ועל כן לא נפלאו בעינינו כל רגשי השמחה הגדולה, וכל רשמי הענג, אשר נראו על פני תלמידינו אלה בהגיע השעה המאשרה. זריזים וחרוצים היו היום גם העצלים שבהם, וכנוהג שבעולם היו בפעם הזאת דוקא אלה הזריזים ביותר… גם בשבתם מעט דחוקים וצפופים על אחת העגלות לא חלו ולא הרגישו, כי מי ישים לעת כזאת לב לקטנות כאלה? את לחם צידו הביא לו איש איש בילקוטו; ואם אולי טעה מעט בחשבונו וישכח כי שעת נסיעה שעת מלחמה היא על כל אכל ומשקה, הנה הרים עיניו אל השקים הגדולים אשר מבית הספר הוצאו לכלכל “כל רעב במדבר” ותחי רוחו, ביחוד הצטינו אחדים מהם בעטיפתם, זה שם על כובעו סרח בד לבן ודק הסרוח על גבו כדרך התרים האנגלים כביכול, וזה הליט את פניו במעטה ה“כפיה” הערבית, ואת קצותיה הדק אל כובעו האדם בפתיל המשי המקיף את ראשו פעמים כמנהג הפרשים הערבים. היו גם אחדים אשר פשטו מעיליהם וישאום על גבם כמנהג עוברי הארח האיטלקים, ואחדים אשר לקחו להם מקלות ויקשרו בראשם את מטפחותיהם כדגלים, ואחרים לקחו ענפי עצים גבוהים ורמים לעטר בהם את העגלות; אך כאלה וכאלה ראינו רק אחרי כן, בצאת הילדים לחרות מסבל מבטי עיני בני העיר המקפידים מאד בהלכות נמוס ו“דרך ארץ”. לעת עתה ישב עוד גם עגלוננו לבוש “בדחילו ורחימו” במעילו הארוך ובמגפיו הארוכים והגסים שבהם תחובים מכנסיו עד חצים, כאלו היו השמים חגורים שק, ובינינו ובין הגשם השוטף אך כפשע.

ישנם אנשים אשר לעולם לא יוכלו לשחרר עצמם ממנהגי המקום שיצאו משם, ומכיון שהיה עגלוננו זה רגיל בארצו, שם בצפון, לבלתי פשוט את מגפיו עד אחרי חג השבועות, לא יכל עוד לפשטם פה תכף אחרי הפסח, ואת החם והשרב של כל ימי הספירה בטל כנראה כעפרא דארעא.

כי עגלוננו זה הוא מאלה שעליהם אמרו חכמינו מאז כי “חייהם אינם חיים” – זאת ראינו תכף בסבר פנים ובעקמימות אפו ושפתיו ובשתיקתו היתרה אשר הגידה תמיד כי איננו שבע רצון. אך כנגדו היו שני העגלונים האחרים אשר על עגלותיהם ישבו רב תלמידינו דברנים ועליזים ולבם טוב עליהם. ובמין הרכבה כזו מובן מאליו כי בחרו תמיד להיטיב את לבם על חשבונו הוא, ואף מצוא מצאו להם תמיד את החמר הדרוש לחפצם. ביחוד אהבו לדבר איש אל רעהו בגבורת סוסיו ובשבחם בשעה שידעו כי אזניו קשובות לדבריהם:

“לא לחנם קלים הם סוסי ר' זישע, יאמר האחד, כי אך סבים קלים הוא מלעיטם תמיד”.

“מה יקרים הם הסוסים האלה! אל תשלט בהם עין הרע! הנה המה הולכים עוד בכח האכילה שאכלו לפני בואם לידו”; יענו רעהו.

"אם רק, אל תפתח פה לשטן, לא יקדמם חלילה המות, ישוב הראשון לאמר, אז אין כל ספק בלבי כי עוד מעט יגיעם ר' זישע למדרגת “עושה ואינו אוכל”. התוכל לשער בנפשך כמה ישוו אז?

ור' זישע נושך בשרו בשניו ושותק, או משיבם בשפת העגלונים דברים שאין לשוננו הקדושה נזקקת להם.

אך גם השיחות האלה לא נשמעו לאזנינו רק אחרי כן, בנוח העגלונים מטרח סדור הילדים איש איש על מקומו. ולעת עתה היו עוד טרודים מאד, ור' זישע עות פניו מאד בראותו כי במשא שקי האכל אמרו חבריו לכבד את עגלתו הוא.

“זאת לא זאת! דילסוסי טרחם ומשאם שהעמסתם עליהם עד כה. את השקים אינני מקבל!”.

– ומה בכך ר' זישע? – קראו אליו – הן שקי האכל ילכו ויקטנו מעט מעט, בעוד אשר הילדים אשר הושבנו צפופים על עגלותינו ילכו ויגדלו משעה לשעה.

– אך את הילדים הן תורידו בכל מעלה ההרים ומורדם, והשקים האלה יהיו מוטלים כנטל החול על עגלתי כל משך הדרך!

דבר דבר בשקים ורמז רמז גם אלינו כי נבין מעצמנו לבלי השאר בעגלה במקום שאמרו לרדת…

"אן נעימותך, ר' זישע? – שאלתיו ברמזי לי על שמו.

– עליו הכתוב אומר: אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה; נענה אחד מחבריו.

– ליצנותכם עזבו לשעה אחרת. ועתה הנני אומר לכם כי איני זז מכאן!

– האמנם? קראו חבריו וינהגו עגלותיהם ויחפזו ללכת כאלו לא נגע להם הדבר כלל. וכעין מתנה השאירו לו גם את שומר בית ספרנו הכושי אשר השכיחהו את צרת שקי האכל ועשרה שקים כיוצא בהם.

“עשרה יהודים ולא גוי אחד! נהם מעת לעת בהביטו בעיני זעם אל השחור היושב על ידו; הנה העיק על העגלה מצד זה, ועוד מעט וישברנה! כבד כזה עוד לא ראיתי מימי!”

ובכל מאמצי כחו השתדל המסכן להשיג את חבריו, אך כל עמלו היה לשוא, כי סוף סוף היו סוסיו קלים במשקלם, לא במרוצתם.

עגלוננו ושיחו ושיגו כמעט השיחוני ממחשבותי הראשונות בעברנו את הר הזיתים, מקום מנוחת מתי עמנו ומקום בניני בני העמים החיים הגדולים והעצומים, ובעברנו את מקום בית המטבחים אשר לעדותינו המכֻסה עורבים למאות הבאים לגרם וללקק את אשר הותיר “ועד השחיטה” אחריו… והנה נראה לעינינו מחזה אשר שב ויזכירני ראשונות.

דרכנו עוברת על פני הכפר “בית עניה” הנזכר בספרי האונגליון, ואשר לו קראו הערבים בשם “אלעיזריה”.

“הן ידעתי כי אך מגרש עני ומדולדל הוא, אשר לו יקראו הערבים אלעיזריה על שם לצרוס”; כותב על הכפר הזה ון די ולדע לידידו בספרו אשר כתב כארבעים שנה לפנים. אך לא רק לפני ארבעים שנה, כי אם עוד לפני שנים אחדות בנסעי לירחו בפעם הראשונה היה עוד כפר קטן ודל; ועתה הנה בתים הולכים ונבנים על יד הדרך, בתים גדולים ומרוחים, ולפנינו שמאלה בנין גדול ונהדר הוקם מחדש, ולו כפה עגלה אדמה, וצלב גדול על ראשה, ודרך סלולה עשויה מדרך המלך ועד הבנין ההוא. חלק הכפר ההוא הוא למנזר היונים שבירושלם, ובו הקימו עתה בית תפלה ובית מקלט לנזירים, ובית מיחד לנזירות. לנוסעים התרים הבאים לבקר את כל מקומות קדשיהם הוקל משא הדרך, ובבואם שמה ימצאו להם מקום לנוח ולהקל מעט משא פרוטותיהם או שקליהם. ואנשי הכפר הולכים ומתעשרים גם הם, וידם משגת עתה לבנות להם בנינים חדשים ומרוחים השונים מאד ממראה בתי הכפר הראשונים.

ואת הדבר הזה נראה בכלל בבנינים החדשים הנוספים בכפרים, כי בעליהם החלו להבין את ערך אחד הדברים “המרחיבים דעתו של אדם”, ועד כמה שאפשר להם הם מגדילים החדרים וקורעים בם חלונות גדולים, ויש אשר נראה בהם גם שמשות זכוכית תחת דלתי העץ אשר האכרים רגילים לסתום בם את חלונות בתיהם הקטנים, ולפעמים ישנן גם גזוזטרות לפני חלונות העליות.

מפה תחל הדרך לרדת במורד ההר הזקוף הלוך וסב עד “גיא השקת” (ואד אלחוץ). והדרך סלולה, מתקנה ורחבה “כיד המלך”, כי מסע קיסר אשכנז השאיר רשם גדול בארץ, וביחוד בכל הדרכים אשר היו עד כה שוממות.

גם בעמק למטה, לפני המעין “ביר אלחוץ” אשר רבים מן החוקרים אומרים כי הוא “עין שמש” הנזכר ביהושע (ט"ו, ז'), ואשר שם ישבו הנוסעים היוצאים לדרכם בבקר השכם לאכול פת שחרית ולהשקות את סוסיהם, גם שמה ראינו כי אכן חשבו כי יעבר הקיסר בדרך זו. על יד הדרך מתרומם עתה בית גדול חדש בן שתי יציעות, וגזוזטרות לפני חלונות יציעו העליונה להשקיף משם על פני הגיא הצר, את הבית הזה הקימה הממשלה בשנה הזאת, ועתה הוא בית קפה לעוברים ושבים אשר בו ינוחו במחיר פרוטות אחדות, תחת שבתם עד כה על הארץ בצל העצים המעטים הנפוצים בגיא כה וכה.

רק אנחנו לא נחנו פה לא כדרך הנוסעים הקודמים ולא כמשפט נוסעי שנתנו זאת הנהנים בזכותו של הקיסר, כי לעגלוננו אשר קוה בסתר לבו למצוא את חבריו פה ולא מצאם, ערבה כל שמחה וכל מנוחה, ויחלף רק את מקום הכושי חביבו במקומו הוא, באמרו כי "אחרי העיקו על קפיצי העגלה מעבר מזה עליו לשבת מעברה השני כדי להשיב את המשקלת, ובפנים זו שב וידפק את הסוסים הלאה.

בערך שעה וחצי עברה דרכנו בעמקים שונים. השדות אשר לפנינו כלם זרועים ועדוים עתה בעדי ירק הקמה. רק אחרי כן יחל חוג מבטנו להתרחב, האדמה אדמת מישור אך כלה שדה בור. מראה סלעי ההרים מנגד ילך הלוך ושחור, הלוך וזקוף, המישור מסביב מכסה עשבים יבשים כסוחים ושרופים, ועין בעין נראה כי הננו הולכים וקרובים ל“מדבר יהודה”.

גם את “בן המדבר” אשר נשא הרוח בכנפיו ויתקעהו בכל גבולינו בשנה הזאת, את הארבה השודד בצהרים, החלונו לראות כה וכה. עתה הוא שוכב על הארץ מבלי נוע ומעכל את אשר החרים או מקוסס את אשר ימצא, ורק כעבור העגלה על פניו תחרידהו רגע מרבצו לנתר כה וכה ולשוב למנוחתו.

עודנו עוברים ומתבוננים בארבה אשר לפנינו במישור, והנה מרחוק על אחד התלים נראתה שורה ישרה מסודרה כעין קיר נמוך וארוך מאד.

מה לקיר ארוך ונמוך במקום שומם כזה? ומראה אבניו מה משונה הוא, גם תנועה חרישית מרגשת שם.

הוצאנו את קנה הצופים מילקוטנו, והנה לנגד עינינו חלק המישור ההוא מכסה כלו עופות גדולים לבנים, וקצות כנפיהם שחורים, הן החסידות המריחות מרחוק את ריח הארבה ובאות למאות ולאלפים לשום בו נשמות, אולי הרבה יותר מאכרינו ה“מצוים ועושים”… ועל כן יקראן הערבי בשם “אבי האשר” (אבו סעד), כי אשר וברכה בכנפיהן.

המראה המרהיב עין הנראה מרחוק נסך רוח עליזות על אלה מתלמידנו אשר ישבו אתנו בעגלה, ויחלו לרנן בנעימה הידועה:

"היא החסידה, חשרת אבר

זכת גו כסלת!

שם במסלה הלאה, מעלה

תחצה ים התכלת!"

ולב כלנו השתוקק לראות את הגדוד הזה מקרוב.

עגלוננו כנראה איננו נוח מטבעו להתפעל ממחזות כאלה, ולא הבין כלל לשמחה מה זו עושה, וגם ברדתנו מעל העגלה את מקומו לא הניח.

סרנו מעל פני הדרך ונחל ללכת בשדה המישור, ומעט מעט נראה לעינינו מחזה נהדר אשר עוד טרם ראינוהו מימינו: אלפי החסידות עומדות צפופות כעדר גדול במקוריהן הארוכים ובכנפיהן הלבנות והשחורות ורגליהן הדקות הורדיות, ובכל המחנה הכבד הזה לא נשמע אף הגה קל, כאלו נפלה תרדמת אלהים על כלן.

כל אשר הוספנו לראותן עין בעין, אותן ואת גדלן ורב מספרן, כן התגנב בלב ילדינו פחד סתר לאמר: “הן לאלפים הן פה, ואם תתנפלנה יחד עלינו במקוריהן מי יחוש לנו?”. ובכל זאת משך המחזה הזה אותם אליו יותר ויותר, ולבם התאמץ לגשת לאט לאט, צעד אחרי צעד, עד כי היו עוד כעשרים צעד בינינו וביניהן. אך בעודנו סופרים צעדינו בדממה, והנה התרוממו בנות השורה העומדת בקצה המחנה ממולנו, ובדומיה התעופפו אל עבר הגדוד השני. אחריהן התרוממו בנות השורה השניה, ולא ארכו הרגעים וכל הגדוד התרומם למעלה, ובמערכה ובמשטר וסדר התעופף כלו עד התל השני הרחק מאתנו העומדים משתאים למחזה האחרון הזה אשר אותו נראה בעירנו רק פעם או פעמים בשנה, בימי נדודי העופות אל הארצות החמות. ובראותנו כל הגדוד הזה מתעופף מבלי השמיע אף נדנוד כנף קל, שאלנו לנפשנו איזה “קול משק כנף” שמע משוררנו אז ב“שבתו בדד דומם על ראש גבנון”.

עתה חשבנו דרכנו לשוב.

בבואנו לא שמנו לבנו כלל למרחק אשר הרחקנו ללכת מהדרך; אך הן זאת היא דרך האדם, אחרי עבור ההתפעלות ישוב ישים לבו אל המציאות. והמציאות הראתנו הפעם כי אמנם נטל עלינו עתה ללכת בעצם חם היום בעמק אשר בו החם גדול כפלים. וגם תקותנו אשר בה שעשענו נפשנו כי עוד מעט ושבנו לשבת כבני־מלכים בעגלתנו – נשארה מעל, כי אחרי הגיענו כבר אל אם הדרך ראינו והנה אין עגלה ואין עגלון.

”אבי, אבי! רכב ישראל ופרשיו!" צעקו העליזים שבתלמידינו לבדח את דעתם, אך כ“רכב האש וסוסי האש” לפנים נעלם רכבנו וסוסינו ואינם!

סוסי ר' זישע מודענו הרגישו כנראה בחוש כי משא העגלה הוקל, ותצלח עליהם רוח מהירות, ויחליפו כח ויעלו אבר כנשרים, ובעוד אנו עסוקים במראה עינינו והלך נפשנו עלו הם את ההר ויגיעו עד בית התחנה אשר בראשו, ואותנו עזבו לאנחות… כויה תחת כויה!

“הלא בין כך ובין כך ירדו הנוסעים מן העגלה בשעת העליה במעלה ההר: ואנכי היכלתי להמתין בעצם חם היום ולהמית את סוסי עד שיעלה רצון מלפניכם לשוב?” הצטדק עגלוננו אחרי כן במנוחה שאננה בהחליקו סוסיו העומדים לפני אבוסם.

אך ברגע הראשון חשנו את כל תקפה של הנקמה החרישית הזאת, והעליה בהר הזקוף והרם אשר לפנינו, אחרי יגיעת ההליכה במישור, היה בכחה כדי להשכיחנו את תענוגנו הראשון.

"אשרינו, מה טוב חלקנו! – נענה אחד מתלמידינו אשר פניו היו טבולים בזעה ומעילו בידו.

– לשמחה מה זו עושה? קרא לו חברו בפנים זועפות.

– הלא כה אמר לנו שלמה בחכמתו: “טוב אמר לך עלה הנה”.

– אף הוא אמר: “חמץ על נתר, ושר בשירים על לב רע”.

– ואנכי לא ידעתי כלל כי לבך רע עליך כל כך. האף אמנם ככה תאמר לנסוע למסעיך? מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ואנחנו עלה נעלה וגם יכול נוכל! לכו ונלכה!

ההר הזה הנקרא בפי בני הארץ בשם “טלעת אלדם” (מעלה הדם) הוא זקוף ורם, הדרך עולה בו ישר מבלי כל הקפות. סלעיו אשר משני עברי הדרך נוטים כלם לצבע האדמומית, ועל כן נקרא גם הוא בשם “המלון האדום”, אך הערבים מספרים כי לפנים בהיות הדרך בחזקת סכנה עמדו פה גדודי השודדים להשקיף על פני כל הככר מסביב ולטוש אלי טרף בהמצאו להם, ומרב הדם הנשפך פה אדמו הסלעים.

בהוסיפנו לעלות ראינו אכרים רבים עסוקים במקומות שונים בשרפת החגבים, כי לקט ילקטום בכל הככר ודנום בשרפה. ואנשי חיל אחדים עומדים על גבם להשגיח על המלאכה.

עד כה מעט מאד מספר האנשים אשר פגשנו בם בדרכנו, כי בהיות היום הזה יום הראשון בשבוע לא נראו פני הרוסים ויתר חוגגי הנוצרים היורדים בעת הזאת במספר עצום הירדנה לטבול בו.

הצופה אשר העמידו תלמידינו שקדמונו בבואם אל התחנה הזאת מהר ויבשר לחבריו את דבר בואנו, וכלם יחד הריעו לקראתנו בחדוה ובקול תרועת “הידד!”.

"זה לנו כשעה וחצי פה. את הדרך עברנו בשלום ובשירים ובשמחה…

– אף שמנו לבנו על חברינו הקטנים, – נענה אחד הגדולים שבהם – גם ברדתנו מעל העגלה לא החרדנום ממקומם…

– חוץ מאלה אשר בחרו דוקא ללכת; נכנס השני לתוך דבריו.

– ואלה היו אמנם הרב שבהם; הוסיף השלישי.

– בודאי! – קפץ אחד מהקטנים שבחבורה; מי זה יואל לשבת כאבן דומם על מושבו בשעה שחבריו רצים כאילים? וכי בשביל שקטנים אנו אבדנו זכותנו?

– חלילה! לכל אות נפשכם רוצו וחלצו עצמותיכם, כי על כן יצאנו את העיר. אך על העגלונים חרה אפנו, כי בפחזותם הנמהרה הפרידו בינינו כל משך המסע עד כה, וכן לא יעשה. המה אמרו להקניט את חברם ויפריעו את כל סדר מסענו.

כמובן הטילו העגלונים את האשמה על הילדים, והילדים על העגלונים, אך סוף סוף באו לידי הסכמה כי מכאן ולהלן לא ישובו לכסלה. אף הסכימו לקחת את משרתנו הכושי על אחד עגלותיהם, ואת שקי האכל על עגלתם השנית, והכל נגמר בשלום.

במקום שרידי החרבות אשר ראיתי פה במסעי הראשון לירחו הוקם עתה בית קפה גדול ומפאר בשם Au bon Sama ritain בצרפתית, כרשום באותיות גדולות על השלד הנראה על הקיר הפונה ירושלמה, ובו גם אולם מהודר אשר בו יזכו לשבת רק “האדונים הגדולים”, וכנראה היתה יד מסע הקיסר גם במקום הזה.

התחנה הזאת עומדת בחצי הדרך שבין ירושלם לירחו, והעגלות תעמדנה פה כשעה למען ינפשו סוסיהן מעמל העליה; אך באשר הקדימונו עקלותינו לבוא הנה לא נשאר לנו פנאי רק כדי אכילת ארוחת הצהרים, ואחר שבנו לנסוע, ובקולות השמחה והשירים אשר פרצו מתוך יתר העגלות הרגשנו כי אכן הפעם הננו נוסעים כלנו יחד.

כחצי שעה תעבר העגלה בצדי ההר הלוך וסב, ועוד מעט והנה נשמע לאזנינו מים שוטפים בעמק, המה מי “ואד אלכלת” הנגרים ברעש ובהמולה בעמק הצר אשר לשמאלנו.

על הנחל הזה בדרכו מפה ועד לפני ירחו שפוך הוד נורא מאד, הגיא אשר דרכו יעברו המים הוא כחריץ עמוק מאד וצר; וההרים הגובלים אותו משני עבריו גבוהים ונוראים כקירות זקופים אשר סלעי אבניה שרופים ונתוצים, מלאים סדקים, וחריצים, וקמטים ושברים, ובליטות, מהקצה עד הקצה, ודרכם אי אפשר לעבור אף ברגל. רק מדרון ההר אשר בו אנו עוברים כעת איננו זקוף עוד מאד; ואחרי אשר שאון המים הרועשים שם בעמק הנעלם מעינינו משכנו אליו לא פחות מגדוד החסידות אשר ראינו בראשונה, וגם את שרידי הגשרים שנראו לעינינו שם בעמק חפצנו לראות מקרוב – ירדנו מעל עגלתנו ואתנו לקחנו אחדים מגדולי תלמידינו, ולמרות כל מחאות עגלוננו אשר מחה כנגד רצוננו זה, באמרו כי לא השיכר עגלתו ל“תרי ארץ” ההולכים לבדוק בחורים ובסדקים אחזנו דרכנו ונלך.

“כל הירידות קלות” אומר המשל הערבי המאושר בכל רגע מצד הנסיון, ואנחנו אכן החלונו לקפץ ולדלג במהירות מאבן אל אבן ומסלע לסלע – ולרדת; אך כל אשר נוסיף לרדת כן תלך דרכנו הלוך וצר, וכן יהיה עלינו להרחיב קפיצותינו עדי הגיענו אל סלע זקוף אשר אין דרך לרדת ממנו ישר כי אם לסב ולהגיע אל סלע אחר קטן ממנו ולרדת מעליו אל הסלע אשר תחתיו בזחלנו על ידינו ועל רגלינו. עוד מעט ושכבת העפר שבין הסלעים תחדל כליל, והדרך אשר על שטח הסלעים הערומים הולכת וצרה עד כי לא נוכל עוד לעמוד שנים יחד איש על יד רעהו, אף לא להטות גונו הצדה, כי לרגלינו שם למטה התהום הנורא, תהום אל תהום קורא כרב משבריו וגליו, רואים אנו את זרמי המים המשתפכים באשדות הגיא הצר המלא צמחים משני עבריו, שומעים את המונם כקול שאגת פראי החיות הפוערות פיהן לבלע את כל היקום בחמת רוח ובשצף קצף, וכלנו אוחזים איש איש ביד רעהו לבל נתן למוט רגלינו…

במקום הצר אשר בו עמדנו נשענים על הקירות אשר מאחרינו התבוננו ונרא כי בליטות שדרת הסלעים אשר ממעל לנו סוככות על ראשנו, והן כקלפות אבן שטוחות וחלולות מאד. העפנו עינינו אל כל עבר ונרא והנה מרב הסלעים בולטים זיזים שטוחים מלאים חורים, הבטנו לארץ והנה גם המקום אשר עליו עומדות רגלי כלנו איננו אדמת סלע מוצק, כי אם שכבת אבן דקה בולטת וחלולה ומבעד לחוריה נוכל לראות את הסלעים אשר למטה ממנו… המראה הזה לא הרנין כל כך את לבנו, ונאמר ללכת הלאה, אפס כי ראינו כי כל אשר נוסיף לרדת כן יקשה עלינו אחרי כן מאד לשוב ולעלות, ונחלט לשוב על עקבנו ולעלות מדרגות אחדות ולהתבונן משם על כל אשר לפנינו.

ובכן ראינו ממעל למים השוטפים, לרחב הגיא, קיר עבה ורם, ישן מאד, והוא עשוי קשתות אשר תחתן יעברו מי הנחל דרכם. לפנים, בימי משול הרומאים על הארץ, משכו ממקום מוצא הנחל מלמעלה תעלה ארכה למשוך דרכה חלק גדול ממימיו עד המישור הרחב אשר מלמעלה לירחו נגבה, להשקות שמה שדי זרע וגנות חמד, ולהניע רחים במקומות שונים בדרך הלוכם. ותעבר התעלה מעל לגיא הזה מעברו האחד לעברו השני דרך הקיר הזה מלמעלה. אך זה רבות במאות שנים חרבה התעלה כלה והקיר נתץ גם הוא מצדו האחד, ומראהו כלו מוסיף לוית חן על הוד כל המחזה הפראי והפיוטי אשר לפנינו.

אם צודקים דברי האומרים כי הנחל הזה הוא “נחל כרית” אשר בו ישב אליהו בברחו מפני אחאב, אז עלינו להודות כי אכן לא יוכל לבחור לו מקום טוב מזה להחבא ולהסתר בו, גם גדודי אנשים יכלו להעלם בנחל הזה מבלי אשר ידע איש את אשר היה בהם, לולא היתה יד כמרי היונים גם במקום הנכחד מני רגל הזה, להראות בעליל כי אכן בכל מקום יד הכנסיה היונית שלטת…

אך במוסדות הכנסיה היונית המפליאות אשר בנחל הבודד הזה לא התבוננו רק בדרך שובנו מירחו, ועתה אמרנו לשוב על עקבנו.

החם נורא מאד בעמק, ועליתנו אף היא כבדה מאד, כי תחת הקפיצות הקלות בדרך בואנו עלינו עתה לטפס ולעלות מסלע לסלע, אך הפעם מצאנו עגלותינו מחכות לנו על יד הדרך, ונסע הלאה.

חוג מבטינו הולך ומתרחב. מעט מעט תראינה לעינינו מאות הגבעות הנמוכות, התלולות אשה על יד אחותה ונראות מרחוק כקמטי בגדי מילת הגבובים על פני שטח רחב ידים, או כגלי ים אשר יד רוח תניפם כה וכה. לגבעות האלה טפוס מיוחד במראיהן, והן מצינות את ערבות ירחו, ולרגלי ההרים מצע כחול פרוש במרחב; אלה הם מימי ים המלח השוקטים.

אחרי סב דרכנו כערך שעה משפת ואד־אלכלת והלאה, נשוב לעבור על יד הנחל, לאמר על יד קיר הסלע ההולך ויורד ישר מטה מטה עד זרמי המים הזורמים לרגליו בשאון. במקום הזה שני עברי הגיא זקופים מאד, ובעבר אשר ממולנו יראה לעינינו בחצי ההר הזקוף משעול צר חצוב בסלע עובר לכל ארכו, הוא המשעול המוביל אל מנזר הכמרים אשר בסתרי ההר הזה. לפי מה שקראתי בספרי מורה הדרך על אודות המשעול הזה וגם לפי מראה עינינו ממקום עברנו נדמה לנו כי לא יעלה רחבו ליותר מרחב כף איש, אך הכמר הלבוש שחורים הבא מירחו ועובר לו עתה במנוחה במשעול הזה רכוב על חמורו העמוס משני צדיו שקים מלאים – יוכיח לנו כי מראה עינינו וספרינו יחד יוליכונו שולל, וכי למאז שנים אחדות הגיעה יד העבודה גם הנה.

ועל פני השדות אשר לימיננו ראה נראה שרידי צנורות מים רבים, אלה הם הצנורות הנמשכים מן התעלה העתיקה אשר ראינו למעלה.

עוד הר אחד עלינו לרדת, הוא “עקבת ג’אבר”, ורגלינו עומדות כבר במישור הגדול, הכר הנרחב אשר לפני ירחו. מראש ההר נראה כבר את ככר הירדן הרחב משני עבריו והוא קרח וערם מכל צמח, וקו אחד שחרחר עובר לארכו עד הים אשר גם שטח פני מימיו נגל לפנינו כספר, זה מראה גדות הירדן המכסות קנים ועצי סרק רבים מאד. וכשושנה במדבר השמם הזה מבצבצת ונראה העיר ירחו בירק צמחיה הרעננים והעבתים המקיפים אותה מכל עבר, ובאדמימות רעפי גגות אחדים מבתיה האירפיים החדשים אשר נבנו בה, בשנים האחרונות.

פה יצא ואד־אלכלת ממכלאו שבין קירות ההרים, והוא נגר במישור לשמאלנו; ולרחב דרכנו תעבר תעלה קטנה חפורה בארץ הנמשכת ממנו אל השדות אשר לימינו.

במקום הזה אמר עגלוננו לפתח את סוסיו ולהשקותם ממי הנחל, עקב אשר לא הרבו לנוח בתחנה הקודמת.

ירדנו מעל העגלה, והערבי העומד בקרדומו על יד התעלה להטות את המים ממנה על אחת הגנות הקרובות הגיד לנו כי מימי התעלה נמשכים אל “אדמת הנביא” (ארץ אלנבי) להשקותם. לפנים היה חלק ממי “עין אלסלטאן” העצומים משקה את האדמה הזאת, כי צנור מים נמשך מהמעין הזה ויעבר על פני גשר אבן שהיה בנוי ממעל לואד־אלכלת המפסיק דרכו, אך עתה נשבר הגשר ו“לקיסר נתן את אשר לקיסר”, כי מימי עין־אלסלטאן הולכים עתה להשקות רק את שדות ירחו אשר שני שלישיהם הם עתה אדמת מלכנו השלטן, ואת “אדמת הנביא” ישקו רק מימי התעלה הזאת.

“אדמת הנביא” הם כל שדה הזרע והגנות אשר מנגב לירחו ועד “נביא מוסא” (הוא קבר משה רבנו; לפי אגדת המשלמים הוא מעבר לירדן ימה) שהם כלם הקדש (וקף) למוסד הזה. כל הכנסותיהם תבאנה לידי אפוטרופסי קבר “נביא מוסא” שבירושלם, המה בני משפחת החוסיני המיוחסה, והגיע ימי החג “נביא מוסא” בחודש ניסן, אז בעלות אלפי בני הערים והכפרים אשר במחוז ירושלם לחג במקום הזה, יכלכלו האפוטרופסים את כל החוגגים הנצרכים בלחם ובארז, ולמיוחסים יתן גם בשר לצלות ולבשל ככל אות נפשם, ולא רק פה כי גם על חלק גדול מאדמת עבר הירדן מזרחה פרושה מצודת אפוטרופסי המקום הקדוש הזה, וכל הבדוים מעניקים מתבואותיהם לשלוחיהם המחזרים על הגרנות מדי שנה בשנה בימי הקציר.

עודנו מטילים לארך התעלה, והנה שני ערבים צמאים באו עדיה לשתות ממימיה הזכים והצלולים, ויכרע אחד מהם על ברכיו לשתות, ויתמודד מלא קומתו ארצה, ואת ראשו השח וישת בפיו מן המים, ורעו הפשיל את ידי כתנתו וירחץ את כפות ידיו וינקן היטב, ואחר אסף מן המים בחפניו ויגע עד פיו. המראה הפשוט הזה הזכירנו מבלי משים את “הכורעים לשתות” ואת “המלקקים בידם אל פיהם” אשר במחנה גדעון.

הערבי המשגיח על התעלה הוציא ממנה לעינינו דג קטן ככף איש והוא עודנו מפרפר בכל גופו, ויתנהו במתנה לאחד תלמידינו הקטנים. עליצות הילדים בדג החי הזה גדלה מאד, כי גם מראה דג חי הוא אחד מהדברים אשר אך לעתים רחוקות תראינה אותם עיני בן ירושלם. ישנם אמנם אנשים בעירנו אשר לא יחשכו מנפשם הענג לגדל בביתם דגים קטנים צהובים בתוך צלוחית זכוכית מלאה מים, אך מה מעט הוא מספר אנשים כאלה בקרב אחינו העירוניים אשר כפות רגליהם נתקו כל כך מחיי הטבע והשדה.

שבנו לעלות על עגלותינו ונסע עוד בערך רבע שעה, ונעבר על פני גשר עץ אשר מעל למי ואד־אלכלת הפונה פה נגבה, ולימיננו נראה לנגדנו גשר אבן חדש ונהדר מאד מאד אשר אותו הקים מלכנו הרחמן להעביר דרכו את חלק מי “עין אלשלטאן” אשר נשאר לבעלי השדות שבירחו מן המעין ועד שדותיהם אשר כבר החלונו לעבור ביניהם, ואחרי רגעים אחדים הגענו אל העיר ירחו עצמה.

* * * *

 

“יריחו!”    🔗

נעימים וערבים הם זכרונות ימי הילדות; ובבוא לנו ימי הרעה, בעצם ימי שחותנו בכל מאמצי כח בלב ים חיינו הזועף בגל צרכינו ודאגותינו ותאותינו ותקותינו וכל יתר הבלינו יחד, מה מאשרים אנו ברגעים אשר בהם נוכל להביט אל תוך מעין הבדלח הזך והצלול הזה אשר כל גל קל לא החרידהו, וכל קמט דק לא השחית יפעת פניו החלקים. מעין קסם נפלא שפוך על כל הדברים אשר שעשעו את נפשינו בימי התמימות ושלות הרוח ההם, כי הדברים האלה יזכירונו אתם יחד את מצב נפשנו אנו בעת ההיא, הוא המצב אשר עליו תערג נפשנו עתה.

והשם “ירחו” הוא אחד הדברים המעוררים בקרבי רבים מזכרונות ימי ילדותי אני.

עוד אזכור כיום את ערבי החרף הארוכים אשר בהם נאספו אבי וידידיו אל בית אחד שכנינו, וכפעם בפעם שחו וידברו על ירחו ועל אדמתה הדשנה והפוריה, על מי “עין אלשלטאן” הרבים והעצומים אשר “היו הם בלבדם דים להשקות את ירושלם כלה”, על גפן הפלאות אשר במחיר מעשרה בלבד ישלמו בעליה למלכות יותר ממאה גרוש לשנה, ועל כל מיני הירקות המובאים ממנה לעירנו טרם יצמח כל ירק בכל יתר הכפרים, ובעליהם מוכרים אותם במנזרי הכמרים ובבתי האירפיים בכפלי כפלים ממחירם הרגיל.

אבי היה נוסע לצרכי עסקיו שנה שנה אל הבדוים היושבים מעבר לירדן מזרחה, והאיש השני היה עובר בכפרים הקרובים והרחוקים בעסקי מקנה האתרוגים והשלישי היה שותפו במסחרו זה, ולשכננו בעצמו שהיה עשיר ועסקן גדול בכל עניני עדתנו היתה נחלת שדה באחד הכפרים אשר מצפון לעירנו; וכלם יחד הכירו וידעו היטב את חיי השדה אשר היו משאת נפשם, ויחלמו חלומות על נעם החיים ההם שאין לבעליהם לדאוג לכל כלכלת ביתו: לחם הם יוציאו מן הארץ, חלב וחמאה וגבינה יתנו לו עזיו ופרותיו “די לחצות בם עד צואר”, ביצים תמלטנה לו תרנגולותיו ויוניו, וירקות ופרי עץ ימצא לו בגנו כנפשו שבעו, ומה יחסר לו אפוא? בגד ללבוש? כמה כסף דרוש לו לאכר להוצאות בגדיו?…

פה החלה רשימה חדשה, רשימת הבגדים הדרושים והזמנים אשר יעברו עד אשר יבלו; וגם מקום “הנעלים האדומים אשר כל מחירם הוא חמשה עשר גרוש” (אז לא דברו עוד בפראנקים…) – לא נפקד, כמובן, מתוך הרשימה.

והימים ימי התקופה הקודמת ליסוד “הישוב החדש”, אז בטרם יהיה חזון תרנגולת וביצה יקר במושבה זו, ובטרם יתכונן שוק לבני הנכר לממכר ירקות ופרות במושבה השנית, אף בטרם יפתח אוצר כל סגולות אירפה במושבה השלישית…

והשאיפות והדמיונות ההם לוקחים את כל לבי, עד חצות לילה לא אישן לפעמים בשבתי מאזין ומקשיב לכל דברי השיחות האלה, ובצפיתי אצפה לימי צאתם לפעל.

ושנה אחרי שנה תעבר, והדמיונות והשאיפות הולכים ומתחזקים, הולכים ומתגשמים. עדי קבלם סוף סוף צורה מוחשית וממשית בבוא יום מכירת אדמת ירחו בפומבי.

אדמת ירחו היתה עד העת ההיא נחלת הערבים יושבי ככר הירדן הנקראים על שם מקומם "אלע’ורנה (יושבי “אלע’ור”, הוא ככר הירדן). הערבים האלה אינם נחשבים על שבטי הבדוים, כי תערובת אברים מדלדלים המה ממשפחות אסופות ממצרים ומיתר חלקי ארצנו, ובעיני הבדוים המיוחסים יחשבו לבני כתה שפלה ונקלה אשר אך להם יאתה העבודה ועמל כפים. ובשעה שהבדוי מבלה עתותיו בשוטו בארץ על סוסו הקל ובטושו אלי שוד צהרים בכל מקום המצאו לו, הוא מוסר שדותיו ובהמותיו ליושב הככר לחרישה ולזריעה, לקצירה ולדישה, ובשכר זה הוא מקבל חלק מתבואת האדמה.

ויושב הככר הדל אשר לו אין בהמות לחריש ולדיש, ועפ“י רב הוא עסוק בנחלות הבדוים, מסור ימסר את אדמתו הוא לפלחים בני מחוזנו אשר להם תחסר עפ”י רב אדמת זרע בכפריהם, וירד האכר אל ככר הירדן פעם בימי החרף, הוא ובהמותיו, וחרש את האדמה אשר יקח באריסות, וזרע, ושב אל ביתו, וישב שם כשנים שלשה ירחים עד תם עת האסיף, ושב שנית אל ביתו עמוס בכל טוב הארץ הפוריה הזאת.

וככל אדמת ככר הירדן היתה גם אדמת ירחו, העולה לערך ששה אלפים דונם שדה משקה, נתונה בידי אכרי מחוזנו אשר נתנה לבעליה שליש תבואתה, ושני השלישים לקחו להם.

אך מעט מעט השתרגו עלו עליה חובות סכומים עצומים לממשלה, אשר בעליה סרבו שנה אחרי שנה לשלמם, באמרם כי לא הם משתמשים בה, וכי אין להם הנאה רק בתבואת שליש משטחה, ויהי כראות ממשלתנו כי אין לה כל תקוה לקבל מהם את המגיע לה, ותחלט להשאיר להם שליש אדמתם, ולמכור את שני השלישים האחרים בהכרזה, לגבות מהם את חובה.

השמועה הזאת היתה כניצוץ לנערת בלב אלה אשר הגו בירחו זה מאז, ויחליטו הפעם לבלי תת לשעת הכשר המאשרה הזאת לעבר מבלי שיוציאו את משאת נפשם לפעל, ולבם החל כבר להגות גדולות ונצורות, מלבד ארבעת אלפים הדונם שדה המשקה העומדים למכירה, הנה נמצא בין ירחו ובין הירדן חבל אדמה אשר בו יותר מחמשים אלף דונם ואשר איננו נזרע רק מפני חסרון מים, והוא עד היום שדה הפקר; והיה בהתנחלם על אדמתם, והביאו מכונות מאירפה להעלות את מי הירדן על כל חבל האדמה הזה להשקותו, או כי חפור יחפרו תעלה למי הירדן למעלה, במקומות אשר שטחו נשא משטחו לפני האדמה הזאת, והשתמשו בם כחפצם להפרות אדמתה. “ומה הדמיון שבין מי הירדן הרבים והעצומים ובין מי עין־אלסלטאן אשר סוף סוף אינם אלא מי מעין?” היו מסימים את דבריהם בנוח עליהם רוח ההתפעלות.

האנשים האחדים האלה לא יכלו כמובן לקחת את כל המפעל הגדול הזה תחת ידם הם לבדם, וישתתפו אליהם עוד אחדים מאחינו בני עירנו אשר לבם היה נתון לעבודת האדמה, וביניהם גם עשירים אחדים מבני חו“ל היושבים בירושלם, אשר אמרו למסור אדמתם ליתר החברים לעבדה על חשבונם; ועל האנשים האלה נמנה גם רבה של עדת האשכנזים, הרה”ג מוהר“מ אוירבאך זצ”ל.

ויהיו האנשים לחברה, ויבחרו להם סוכן מביניהם, ואיש איש נתן תחלת פרעון, וועד נמנה לעסוק בדבר הקניה.

הועד לקח דברים עם אחדים משרי עירנו, ועם פחת הימים ההם הוא השר כאמל פאשא, כל ההדורים ישרו, ועוד מעט וקמה הנחלה להם לאחזה, לולא מכשול חדש שעמד על דרכם מצד אשר לא שערוהו מראש כלל.

כי מנזר הארמנים שבעירנו אמר גם הוא לקנות את האדמה הזאת על חשבון ארמני עשיר מבני אלכסנדריא אשר לו במצרים נחלות גדולות מאד למזרע הארז, ואשר אמר לנסות גם בשדה המשקה שבירחו את מזרע המין הזה – ויחל להוסיף על מחיר הקרקע.

האנשים הבינו כי עם תקיף כזה לא יוכלו לדון ביד חזקה, כי ידיו רב לו להוסיף ולהוסיף על המחיר עד תם כחם, ותגדל מבוכתם מאד. האספות היו אז רבות, תכופות, וסוערות, הפעם היו המועצות על דבר שיש בו ממש, על מחמד נפשם העומד להנתן לעיניהם “לעם נכרי”; ואחרי מועצות ווכוחים רבים גמרו סוף סוף אמר לנסות דבר אל מתנגדם, אל פטריק הארמנים עצמו, אולי יאות לסלק ידו מן החררה שהם מהפכים בה.

ויבחרו מביניהם אחדים מבני ירושלם היודעים לכלכל דבריהם בערבית, ובתור ממלא מקום רב העדה לקחו אתם אחד מזקני עדת האשכנזים, מאלה שבאו הנה בראשית ימי הישוב ויסגלו להם את מלבושי הארץ, את קפטן הבד או המשי, ואת הג’בה הארוכה, ואת הכובע האדם והמצנפת השחורה והעבה מאד הצונפת אותו; והאיש מנכבדי העדה ר' אריה הנאמן שמו ויסדרו את טענותיהם, וישימו את הדברים בפיו, וכלם יחד הלכו את בית הפטריק אשר במנזר הארמנים לראות עד כמה גדול כחו של “הקול קול יעקב”.

והפעם אמנם גבר ישראל.

מכל הדברים אשר העתירו על הפטריק ויותר גדולי הכמרים אשר, לפי מה שספרו אחרי כן לחבריהם בשמחה, קדמו פניהם בכבוד – נשאר בזכרוני רק רשם השיחה הקצרה הזאת אשר כנראה היתה היא המכרעת את הכף לצדם:

"הן לא נעלם מאדוננו, אמרו הצירים אל הפטריק, כי העיר ירחו היא העיר הראשונה אשר נפלה לעמנו לנחלה בארצו הקדושה בימי יהושע, ועל יד נביאו יהושע הבטיחנו ה' אחרי כן כי “משם יתן לנו את כרמינו, ואת עמק עכור יהפך לנו לפתח תקוה”, ועל כן, אחרי אשר זכנו ה' לשוב לשבת בארץ הזאת, אמרנו לרכוש לנו אחזה במקום ההוא; ועתה בשמענו כי המנזר הארמני אשר לו כבר נחלות רבות בארץ עומד להוסיף על מחיר הקרקע היחידה אשר עדת ישראל אומרת לרכוש, אמרנו בלבנו למה לנו להוסיף על מחיר הקרקע איש אחרי רעהו עד כדי יותר הרבה משויה, נפנה נא בדברינו ובטענותינו ובבקשתנו אל ראש המנזר הנכבד בעצמו, ולבנו בטוח כי בחבתו לצדק וישר יצוה לבאי כחו לבלתי עמוד לנו לשטן על דרכנו.

– ראו דבריכם טובים ונכחים, ענם הפטריק בבת צחוק, אתם מביאים לי ראיות מכתבי הקדש, והנה שכחתם כי אותו יהושע שכבש את “העיר הראשונה בארץ הקדושה” קלל את כל “אשר יקום ובנה את העיר הזאת את ירחו”.

– לדבר הזה אל נא ישת אדוננו את לבו, ענוהו כמנצחים, הקללה הזאת כבר קמה ונהיתה בימי אחאב, ככתוב בספר המלכים, ומעתה אין לנו רק הבטחת ה' להיטיב לנו במקום הזה".

לדברים האלה לא מצא עוד הפטריק כל מענה, ובטוב לבו הבטיחם למלא את בקשתם ולבלתי הוסיף על מחיר הקרקע.

אינני יודע אם אמנם הסבו הטענות ההיסטוריות והנבואיות בהסכמת הפטריק לבקשתם, או כי נרתע מפני הרמז שרמזו לו אגב ארח כי בידם להעלות את מחיר הקרקע למעלה ראש, או כי היו גם סבות אחרות בגו; רק זאת יודע הנני ברור כי בימינו אלה אין עוד בכח טענות כאלה וכאלה להניא איזו עדה מעדות הנוצרים אשר שמה עיניה בנחלה היותר קטנה בארצנו – ממלא את חפצה זה, וגם פחד שלום מחיר יקר יותר מדי לא יזיזנה מדעתה.

בכל אופן, הנה שמחת אחינו בנצחונם זה לא מעטה אולי משמחת אבותיהם ביום הנצחון הגדול בירחו, יום נפול חומות ומגדלים; ונצחונם זה חזק את רוחם לצעוד הלאה.

בהשארם יחידים על שדה המערכה עלתה בידם להשיג את הקרקע במחיר אשר טוב בעיניהם, ושרי עירנו עומדים על ידם, ודבר הקניה הגיע כבר עד בירת ארצנו לאשר אותו – והנה שגו בדבר הלכה אחת, ובידם נפצו את כל היכלי תקותיהם לרסיסים…

כי מבירת ארצנו הגיעה אז השאלה על אודות הקונים, לדעת אם מנתיני ממשלתנו המה או נתיני ממשלות זרות. ויהי בבוא המועד להשיב דבר, ותהיינה דעות החברים חלוקות: אלה אמרו על שם נתיני הארץ עלינו לקנות את הקרקע, ובני חו"ל אשר טרם הסכימו לעזוב חסותם בצל ממשלות הארצות אשר משם יצאו, לא אבו בשום אופן להסכים לדבר לכונן ישובים מבלי חסות “קונסולים”… ודעת אלה האחרונים הכריעה את הכף – ואחרי שבועות אחדים באה הבשורה מקושטא כי אדוננו השולטן בעצמו קנה את אדמת ירחו לו לנחלה, והוא ימסרנה באריסות לאכרים אשר עבדוה עד כה, בתתם לו חמש מתבואות האדמה (בזה נכלל גם המעשר הניתן לממשלה מכל יבול הארץ) וארבעת החמישים יקחו להם.

החבילה נתפרדה, לב רבים מהחברים כאב מאד על חבלם כל מעשה ידיהם בשגגה אחת קטנה שיצאה מלפניהם. אך שאיפותיהם לא סרו מלבם. ואחרי שוטם בעולם הדמיונות כ“נשמות ערטילאות” משך שנים אחדות שבו אחדים מהם וייסדו את המושבה הראשונה באדמת השפלה, ויקראו לה בשם אשר אמרו לתת למושבתם בירחו, היא מושבת “פתח תקוה” עד היום הזה.

ובכל עת אשר תשמענה אזני מאחת פנות הישוב קול זעקה עולה כתוצאה להשקפת אלה מאחינו אשר ירצו להתחכם יותר מדי – ושוב יעלה על לבי זכר הנסיון הראשון ליסוד ישוב לעבודת האדמה בארצנו ואחריתו, והתורה אשר יכלה לצאת ממנו לכל אלה שבאו אחרי כן להחיות רגבי אדמת קדשנו.

* * * *

לירחו הגענו לפנות ערב, ועגלותינו עברו על פני המלונים האחדים אשר בה, אחד אחרי רעהו. לפני כל בית מלון נראו פני המשרתים העומדים ומחכים למצות “הכנסת אורחים” מתי תבוא לידם, ובקריאות של חבה הזמינונו לבוא אל חדריהם “המרוחים והנקיים, והמלאים אויר צח וקריר”; אך בעוד כל תלמידינו יושבים על העגלות בעצם דרך המלך כבר עלינו ללכת ולהתבונן בדירה הדרושה ליותר מארבעים נפש אשר עלינו להשתדל להשיגה בזול; ועל כן הוספנו ללכת עד הגיענו אל הרחבה הגדולה אשר לפני “מלון הירדן”. שם עזבנו כל חפצינו על עגלותינו ואנחנו ותלמידינו שמנו פנינו אל בית “מוסא אליהודי”, הוא אחינו האחד אשר נשאר לפלטה מכל הישוב החדש אשר התכונן שמה לפני שנים אחדות.

והאיש משה עסוק בהשקאת גנו אשר על יד ביתו במשכו פלגים פלגים אל כל ערוגה וערוגה מן התעלה העוברת לאורך גנו, והנה נשא עיניו וירא את כל הכבודה אשר לרגלינו, וימהר ויעזב את כל עבודתו ויגש אלינו:

"שלום עליכם! קרא בשמחה בהושיטו לנו את ידו הקשה, אורחים! אורחים! נפשי ערגה זה כמה לראות פנים חדשות, במקום הזה. אך עת לכל.

– ילדים עליך, ר' משה! קרא אליו חברי, אתה שמח לקראתנו שמחה גדולה, ותשכח כי הימים ימי הארבה, ואף לחגבינו הקטנים אין לבוש במלתעותיהם ביום צאתם לראות בגנים.

– אין דבר, אל נא תבישו ככה פני תלמידיכם השאננים. עתה בואו הביתה וישבתם לנוח, וגם “חגביכם הקטנים” ינוחו מעט מעמל הדרך. הן הרבה היה עליהם לנתר בלי תפונה מירושלם ועד הנה".

ואנחנו לא סרבנו הרבה ונבוא הביתה, וגם אשתו גם אחיו קדמו פנינו ברצון ובשמחה.

ביתו הוא בית חמר ולבנים אשר עשהו הוא בעצמו בעזרת אחיו, ובו שני חדרים, אחד למבשל ואחד לדירה. חדר הדירה קטן מהכיל את כל תלמידינו, אך ר' משה ובני ביתו מהרו ויפנו ליתר תלמידינו מקום לשבת ולנוח בחצר על שני ספסלים משני עברי שלחן ארוך.

"ביתי קטן ודל לאורחים יקרים כמוכם, אך מה לעשות? בשעת מסע על האדם להסתפק באשר ימצא. אמנם לא הרבה תמצאו אתנו, אך בשעת הדחק גם זו לטובה. מים חיים קרים ונוזלים מעין אלשלטאן יש אתנו כיד המלך, גם קמח יש, גם פולים ירקים אשר זה מקרוב לקטנום מגננו, גם דגי־ירדן ימצאו לנו; וגם החבית הקטנה הזאת (הוסיף לאמר בהראותו באצבעו על מיחם התה העשוי תבנית חבית יין רבוצה) תרונו “משקה” כנפשנו שבענו. המזג לא יחסר, והכל יבוא בשלום.

– כוס מים חיים היא לע“ע ה”כבוד" היותר נעים. וליתר הדברים אל תדאג כי ב"ה יש אתנו רב, די והותר.

– הככה אתם אומרים לזכותנו במצות הכנסת אורחים? אמרה בעלת הבית בהגישה אלינו כוסות ומרקחת.

– לו לבדנו באנו כי עתה יכלתם אולי להתרעם עלינו על בלי סמכנו על חבתכם לקים מצות הכנסת אורחים; אך היוצא לדרך עם גדוד כגדודנו אם יש לו פת בסלו הרי זה משבח.

– ואנכי בטוח הנני באויר המקום ובמימיו, נענה ר' יעקב אחי בעל הבית, כי סוף סוף תצטרכו אלינו, ומה שהנכם חושבים ל“די והותר” הלואי שיספיק לכם בדחק.

– לו יהי כדבריך, אנו אין אנו בישנים כל כך, וכאשר יציק לנו הרעב לא נהיה מתכבדים וחסרי לחם, אך לע"ע דאגה אחרת מנקרת במוחנו, דאגת מקום ללון.

– כיצד? אפשר צדיקים אלה יבואו לביתי ויפטרו בלי לינה?

גם יתר בני הבית נסו להטות דעתנו ללון בביתם, באמרם כי לכבוד המורים יעזבו את חדרם, ולילדים יפנו מקום בחוץ על פני מחצלאות אשר יפרשו להם, ואכן “מה טוב ומה נעים לישן בלילות כאלה תחת כפת השמים”, שנה כזאת תערב לילדים בלי ספק הרבה יותר משנתם על כרים ומצעים רכים בביתם"; אף ספרו לנו כי בבוא בשנה החולפת בני “מקוה ישראל” ומוריהם לירחו לנו גם הם אצלם. אך בגלל הילדים הקטנים אשר אתנו לא יכלנו להסכים להצעתם הפיוטית והיוצאת מקרב לבם, ועם בעל הבית יחד הלכנו לבקש מנוח אשר ייטב לנו בו.

ארבעה מלונים גדולים נמצאים בירחו, מלבד בית מקלט החוגגים הרוסים הגדול אשר גם בו יקבלו לפעמים אורחים נכרים חנם.

עוד לפני שנים אחדות לא היה בירחו בית מלון אירפי אחד, הוא מלון Belle vue, וכמובן העלה בעליו מחיר הלינה בו כחפצו, ובנסוע אורחה גדולה לירחו בחרה תמיד ללון בבית הרוסים בקחתה אתה כתב־הרמנא מהארכימנדריט הרוסי שבירושלם, ככל אשר עשתה גם אורחת בית ספרנו בשני מסעיה הקודמים. אך בשנים האחרונות, אחרי אשר תקנו הדרכים בכל המקומות האלה רבו התרים הבאים לבקר גם את הירדן ומסביו, ושלשה מלונים חדשים: מלון הירדן, מלון הפרדס (Hotel du Parc), ומלון גלגל, צצו בעיר הזאת איש אחרי רעהו; האירפי מחזיק המלון הראשון שבירחו עזבו, מפני “מלון הירדן” היפה ממנו, וישאר בידי שני נוצרים מילידי הארץ, וככה ירד מגדלותו, ויהי לאחד ממלוני “המדרגה השניה”.

אנחנו שכרנו לנו חדרים אחדים ב“מלון גלגל” החדש והנקי, ואחרי חצי שעה העתקנו את כל הכבודה אשר אתנו אל המקום הזה.

בראשונה נסינו אמנם ללכת אל מלון Belle vue, אך במלון גדל־היחש הזה לא מצאנו מקום פנוי כראוי לנו, חדרי היציע התחתונה אינם נקיים, וחדרי היציע העליונה לא היו פנוים, כי בהם התאכסנו בעת הזאת חניכי בית ספר הקטולים הדומיניקנים אשר ירדו גם הם ומוריהם הכמרים לבקר את ירחו וסביבותיה. האנשים האלה באו הנה רגלים, רק חפציהם הביאו בקרון. ופה ישהו כעשרה ימים עד תורם היטב את כל המקומות אשר בסביבה הזאת, כי חק הוא לבאי בית ספרם המתקדשים להיות בגדלם לכהנים בארצות שונות לתור את הארץ בעבריה השונים שלשים יום בשנה.

ובין כה וכה והשמש באה וחשך היה על הארץ. בחצר הגדולה אשר מאחרי המלון הפיצו לפידי נפט אחדים את אורם הכהה, ותלמידינו אשר חפצו לשאוף רוח שטחו להם על פני קרקע החצר אגודות אגודות, אלה הוזים בדומיה הנעימה במראות היום הבא, בים המלח, ובירדן, ואלה מספרים איש לרעהו את מקרי היום החולף.

עוד מעט והנה נשמע לאזנינו קול משק מים כבירים מקצה החצר, ובעל הבית סובב הולך שם ופנס בידו. סרנו לראות והנה הוא עומד לפני פי בור אשר אליו משתפכים עתה מים רבים המה מי מעין אלשלטאן הנמשכים דרך צנור אל חצרו למלא את בורו פעם בשבועים או שלשה, והוא מחכה לרגע אשר ימלא הבור למען יסתם את הצנור הנמשך מן התעלה העוברת בגן. ראינו זאת ונזכר את בורותינו בירושלם ואת כליון עינינו לראותם מלאים למצער פעם אחת בשנה אחרי כל גשמי החרף.

את ר' משה עכבנו לאכול אתנו בערב הזה ואחרי האכל הלכו רב תלמידינו לישון, איש איש על מקומו אשר קבענו לו, ואותנו עם אחדים מגדולי תלמידינו הזמין ר' משה לבוא אל ביתו לתת כבוד ל“חביתו”.

ומשקה התה אמנם נעים מאד אחרי יום של יגיעה ועיפות – ונלך.

האויר קריר ונעים אשר לא כאויר ירחו כלל, ומשני עברי דרכנו נמשכים גני ירחו המוקפים סיגי עצי האטד הרמים והעבתים. ערבים אחדים מאנשי המקום עוברים על פנינו והמה מברכים את “מוסא אליהודי” לשלום והולכים לדרכם.

“מי פלל כזאת לפני שנים אחדות כי יעברו יהודים ברחובות ירחו בנשף באישון לילה מבלי כל פחד ומגור, ואנשי המקום יברכום לשלום”, אמר חברי אל ר' משה.

– כל אנשי המקום מכירים אותנו, ושלום לנו אתם. ובכלל אין בימים האלה פרץ ואין צוחה במקומנו, וכל ספורי־ההגדות אשר נשמעו לפנים על אי־הבטחון בירחו ובסביבותיה כצל חלפו ואינם. הנה ביתי פתוח לרוחה, בדלתות אין בריחי ברזל ומנעולים, ובחלונות אין שבכות, ומיום בואנו הנה לא נפקד מאומה מביתי. אמת הדבר (הוסיף לומר בבת־צחוק) כי לא הרבה יכלו הגנבים למצוא בביתי ובחצרותי, אך בכל אופן נכון הדבר כי עזבו בני המקום את משלוח ידם אשר בו היו מפרסמים לפנים. ועל הדבר הזה עלינו להודות הרבה לפקידי הרשות האחרונים אשר במשך שנים אחדות התנהגו מבלי חשך במדת הדין היותר קשה את הערבים הפראים ויראום בפעל כי יש דין ויש דין. לכל עון היותר קל לא נתנו לעבור בשלום ובשתיקה, ואת העובר יסרו באכזריות חמה לעין כל, למען ישמעו וייראו. ה“מאמור” (פקיד הממשלה) אשר היה פה לפני שנים אחדות השיג על דרך הנהגתו זאת רשיון מיוחד מעיר הבירה, ותכף בבואו הנה קרא אליו את “שיכי” (זקני) מטות הערבים והכושים יושבי המקום, ויגד להם כי מהיום והלאה תהיה עליהם אחריות כל דבר פשע אשר יעשה לאחד שלא מתושבי העיר. ואכן לא ארכו הימים והמקרה בא לידו להוכיח להם כי הוא “אומר ועושה”. כי פעם אחת בהגנב ממנו בעצמו ארבע עזים שלח ויקרא לראשי המטה אשר על חבריו הטל החשד וילקה אותם בחצר בית המשפט בלי חמלה, ואחר אסר אותם עד אשר תושב הגנבה, והגנבה הושבה אמנם עוד לפני עבור יום, ובני המטה ההוא לא נפטרו עד שלמם אותה ארבעתים, ועוד זה מקרוב נגנב לאחד מעגלוני אחינו שוטו שהניחו על עגלתו שעמדה ברחוב, ובמקרה נודע הדבר ל“המאמור” החדש, ולא נתן לעגלון ללכת עד אשר נמצא שוטו, ולא יאמר כי קרה מקרה גנבה בירחו.

סרנו מן הדרך שמאלה ונעבר על פני שדה בור רחב ידים, ואחר קפצנו מעל לתעלה הרחבה אשר דרכו יבואו המים לגנו של ר' משה מארחנו. ורגלינו עמדו לפני פתח הגן.

“הראיתם את שדה הבור הזה? אמר ר' משה ההולך לפנינו ופנס גדול בידו להאיר לנו דרכנו, את השדה הזה יוכלו לקנות עתה מבלעדיו, ובתור חוכר שדה־המלך ומודע ומכיר לפקיד נכסי המלך במחוז פלשת יכלתי להשיג גם קושאנים על שמי, והשדה השומם הזה היה יכול לההפך לגן חמד כגן אשר על ידו. אך מה לעשות ו”העקר חסר מן הספר“… עתה יבוא בלי תפונה ה”דיר" (בשם “דיר” סתם יקראו פה למנזר היונים שבירושלם אשר ידו פה בכל) ויקנו מידי בעליו הנצרך לכסף, כי הוא יודע למצוא מסלות כל איש בשעת דחקו".

בני בית ר' משה ישבו עתה לפני השלחן אשר בחצר על יד הגן, המחם היה כבר מוכן ורותח, ור' יעקב “עמד עלינו” הפעם לקים בנו מצות הכנסת־אורחים.

אכן חסרים לנו אנשים בעלי הון ואשר רוח כביר להם לכבוש להם דרכים חדשות בארץ, הוסיף ר' משה לדבר דבריו. כי לולא זאת האם היה מקום יקר כמקומנו זה סמוי מן העין לגמרי? האדמה פה פוריה מאד, אף צלוח תצלח למטע צמחים שונים יקרי ערך שאי אפשר לנטעם ביתר חלקי הארץ. וים המלח והירדן, וכל מקומות הרחצה היקרים אשר היו לפנים במקומות האלה, ואשר עד היום הולכים הערבים לרחוץ בם ולהתרפא ממחלותם, כמה ברכה היו יכולים להביא לארץ לו נמצא דורש להם להקים פה בתי מרפא, או כמה גדל הישוב בקרבתם לו היו גם באחד המקומות הנבחרים באירפה? הדרך לירושלם היא עתה קלה ונעימה, ובימי החרף מרבים האפנדים המשלמים שבירושלם לבוא הנה בכל ימי חפשתם לשבוע נעימות באויר החמים בימים ההם ובמראה הגנים הרעננים תמיד. ובמה ישבו השרים האלה משך ימי שבתם פה? בבתים דלים וגרועים, וסוף סוף יחסר להם כל פה. אך לו נמצאו בקרב אחינו אנשים בעלי הון אשר יקימו בתי דירה אחדים פה או על חף הירדן האם לא היו באים הנה מלבד הטילנים גם רבים מחולי החזה ודומיהם אשר אותם ישלחו הרופאים גם מחו"ל ללכת לשבת בארץ־ישראל?

– במה דברים אמורים? השיבו חברי, בימי החרף; אך בימי הקיץ הן נודע למדי חם האויר הלוהט במקום הזה והמחלות הפורצות בו.

גם הפחד הזה אך פחד שוא הוא, אמרה בעלת הבית, הנה אנחנו יושבים פה זה שנים אחדות בקיץ ובחרף, ואין אנו מרגישים כל כך את חמימות האויר ונוראותיה. אמנם ישנן שעות אחדות ביום אשר בהן יגדל החם, אך בשבת האיש בבית אבנים אשר בו חלונות מכונים כנגד הרוח יכול יוכל לסבלו לא פחות מיושבי יפו ויתר ערי החוף. אנכי למצער הנני רואה את אויר מקומנו זה טוב מאויר ירושלם שבתוך העיר ברחובות הצרים, ונוח לי לשבת פה משם.

– לא לחנם אמרו חכמינו: חן מקום על יושביו, אמרתי, ולארצנו הקדושה סגלה מיחדת שכל חלק מחלקיה יתחבב על בניה.

– ומה? נענה ר' יעקב, האם לא בעצם ימי הקיץ בא אלינו אחד המורים מיפו אחרי אשר חלה ימים רבים ורזון שלח בעצמותיו עד כי נבהלנו לראות פניו, ואחרי שבתו פה אתנו זמן מעט הוטב לו הרבה? וסוף סוף הלא חסרי כל אנחנו פה, ועל כל דבר הנדרש לנו עלינו לכתת רגלינו העירה. אך למה לנו לחפש אחרי עסקים רחוקים? לו הקים איש מאחינו בית מלון פשוט גם אז לא היה מפסיד. בעלי המלון הנוצרים אשר פה הולכים ומתעשרים, וביחוד הרבו להרויח בשנה הזאת, ולפי מה שהננו רואים בעינינו הולך ורב מדי שנה בשנה מספר התרים הבאים לבקר את המקום הזה.

– ועתה הנה גם חדשה נעשתה, הוסיף ר' משה אשר כנראה שתק כבר יותר מדי, כי החמרים החלו להוליך את הנוסעים מירושלם לטבריה על דרך ירחו. מפה ילכו לחוף הירדן עד בית־שאן (ביסאן) ומשם לטבריה; כי בדרך זו אין עליהם ללכת רק כעשרים שעה מירושלם ועד טבריה, תחת אשר עד כה ארכה דרכם יותר מכפלים מהעת הזאת ועליהם היה לעבור דרך הרים מלאים סלעי מגור ואבני נגף; ואם תתקן הדרך מעט אזי יוכלו לנסע גם בעגלה ישר מירושלם ועד טבריה. ולו נמצא פה אחד מאחינו שהיה בביתו מקום לקבל אורחים כי עתה מלבד מה שהיה הוא מרויח היה מיטיב גם לכל שירות אחינו הנוסעים מירושלם לטבריה ולצפת פעם בפעם.

– ודגי הירדן? אמרה בעלת הבית, המצער הוא הרוח אשר היתה יכלת להרויח בדיג הדגים האלה? הנה גרמנים אחדים כוננו להם עסק טוב במקום הזה, כי הביאו אתם סירת דוגה והמה שטים בירדן קרוב למקום נפלו אל ים המלח, וסוחרי ירושלים באים עד הנה מדי שבוע בשבוע וקונים מהם את כל אשר דגו.

– הגרמנים מכוננים עסקיהם על בסיס נכון ומבלי כל רעש, אמר ר' יעקב, והמה מצליחים; ואחדים מאחינו אמרו לפני שנים אחדות לעסוק גם הם במשלוח היד הזה, וכסף לא היה בידם וסירה כדרוש לא היתה להם, ויצטרכו לעזרת חברות החסד, וסוף סוף העלו חרס בידם.

– הלא זה הדבר אשר דברתי, שב ר' משה לאמר, לנו חסרים בעלי הון אשר יאבו לנסות ללכת בדרכים חדשות אשר טרם כבשום אחרים. לו אבו אנשים כאלה להשתתף למצער את אשר נפשם שואפת למפעל ולמעשה! אך על זה הן כבר אמרו חכמינו: כי ישראל קדושים הם, יש בהם מי שרוצה ואינו יכול, ויש שיכול ואינו רוצה".

ממלון הירדן הקרוב אלינו נשמע קול נגינת כנור אשר נגן אחד הנוסעים לשעשע נפשו ונפש חבריו במקום הבודד הזה; והנגינה נוגה וממשכה ומתאימה מאד לדממת הליל בשעה הזאת. ומעבר אחר, מעבר הררי גדות ואדי־אלכלת נשמעו גם כן קולות תפים ומחולות ודברי שיר ומחיאות כפים.

”אך קול ששון ושמחה נשמע בכל גבוליכם, ואתם יושבים ודואגים לתקונו של עולם, אמר אחד מתלמידנו. מאין בא קול התפים והמחולות אשר אנו שומעים זה כחצי שעה?

הקול הזה בא ממעונות ה“עביד” (הכושים) אשר בהר ממולנו. האנשים האלה אוהבי משתה ושמחה הם תמיד, והיה בכל שני לילות או שלשה והזמינם אחד מהם אל ביתו חליפות, ונאספו כלם, וישבו ושתו את משקה ה“בוזה” המשכר וכטוב לבם יחלו לתופף ולרקד עד חצות הלילה.

ואכן התמידו הקולות האלה, וגם אחרי שובנו אל מלוננו צלצלו עוד באזנינו משך עת רבה.

ממחרת בבקר העירונו תלמידינו אשר דמיונות מסע היום הבא לא נתנום לישון הרבה. אף ר' משה השכים לבוא ולזרזנו למסענו, כי לנסוע אל ים המלח אין טוב מאשר בבקר השכם.

"את תפלתכם תתפללו בדרך, ואת ארוחתכם תאכלו אצל ים המלח אחרי רחצתם בשרכם בו, כי אז תאכלו בתאבון אשר אולי מעודכם לא הרגשתם כמוהו. ועתה סורו נא אל ביתי מעט ושתיתם ספל קפה וחלב, ואתכם תקחו כדים אחדים ממי המעין לשתיה ולשטוף את גוכם אחרי הטבילה.

– ואתה הלא תבוא אתנו והיית לנו לעינים, מקום יש אתנו בעגלה גם לך גם לבני ביתך.

– אנכי לא אוכל ללכת היום, כי רבה עלי העבודה בגן, והלך עמכם אחי. הנה רגלו כואבת והוא מרגיש בה כעין רחש זה ימים אחדים, ורחץ במי ים המלח ורפא לו, ואתם תשתעשעו בחברתו. – איה יעקב? שאל את פי אשתו בבואנו אל ביתו; הנני חושב כי לו ייטב עתה לרחוץ במי ים המלח את רגלו הכואבת.

– עתה יבוא, אחד עגלוני האדונים האלה קרא לו לבוא לתקן לו את אופן מרכבתו אשר זחה מעט ממקומו.

– אחי הוא גם חכם חרשים, אמר ר' משה, ועל כל צרה שלא תבוא על העגלונים במקום הזה המה פונים מיד אליו. – ועתה בואו עם תלמידיכם וסבנו מעט בגננו. הרואים אתם את ה“דליה” הסורחת הזאת? (אמר בהראותו אותנו גפן מודלה על סכת קורות בתוך הגן), שנה וחצי עוד טרם עברו למיום שתלתיה ועתה היא נותנת כבר פרי. הנה לעיניכם כבר אשכלות אחדים.

– ובחצרנו בירושלם, נענה תלמיד אחד, החלה הגפן זה עתה להעלות נצה.

– הטרם ידעתם כי פה יבשל כל פרי בשעה מקדמת? – והעצים האלה עצי סרק המה אשר נטעתי בקצה הגן מסביב, בתוך חריץ אמת המים העוברת בו, וככה לא ידרש להם לא מקום מיוחד ולא עבודה מיוחדה, ובמשך שנתים שלש יצלחו גזעיהם להיות לקורות גדולות ועבות, ומכרנו אותן לצרכי הבנינים. העצים הגדולים האלה נטעתי בשנה החולפת, ובעוד שנה נוכל לכרתם ובין כה וכה יגדלו העצים שנטעתי בשנה הזאת. – ואת חלקת השדה הזאת חרשנו ונעדר זה עתה לשתילת הירקות, ראו נא מה עמקו התלמים ומה שמנה האדמה. – והערוגה הזאת (הוסיף לאמר בפנותו אל תלמידינו) היא משתלת עצי פרי. פה נטענו את הגרעינים, ופה יחלו לצמוח עד אם יגדלו מעט, ואחר נוציא את הנטיעות הרכות ושתלנון אשה אשה במקום אשר יעדנו לה. למשתלה יקראו גם בשם “בית־ספר”. אליו יובאו הגרעינים לנסיון, את אדמת כלם ישקו ויעבדו מבלי כל הבדל. והיה הגרעין אשר יצמיח שתיל טוב ורענן, ושבו לנטעו ולעבדו עד היותו לעץ עושה פרי המשמח אלהים ואנשים; אך הגרעין הרע אשר כל עבודה לא תועילנו, ושתילו רזה ועליו נובלים, אותו השלך נשליך והיה למרמס לכל. הלא כן הוא משפט בית הספר, שתילי היקרים?…

– כן, כן הוא, אדוננו הנוטע! ענו אחדים מתלמידינו בבת צחוק.

– לו ראיתם את מאות העצים הגדולים אשר היו לנו כבר בגננו הגדול אשר באדמת השלטון, שב לדבר אלינו. השנה הזאת היו יוצאים כבר מכלל ערלה, והיינו אוכלים כבר פרי עבודתנו הקשה; אך אין מזל לישראל!"

הוא הכין עצמו כנראה לדבר לנו דבריו אלה ולספר לנו ענינו ומצבו, אך ביאת אחיו ברגע ההוא הפריעה שיחתו בעצם חמה, ויאמר:

”עתה אין עוד לדבר, כי עת המסע הגיעה. סעו לכם לשלום, נוכח ה' דרככם. – ואתה, יעקב, הן תסע היום את האדונים האלה. בין כך ובין כך רגליך כואבות והנך “גבר לא יצלח” היום, וטבלת בים המלח כחצי שעה וחדל הכאב.

גם העגלונים אשר עמדו עם עגלותיהם הכן לנסוע האיצו בנו, ונמהר ונשב איש איש על מקומו, ואת ר' יעקב לקחנו אתנו במרכבתנו, ונסע הלאה – לים המלח.

"הבית הגדול הזה, אמר אלינו ר' יעקב בעברנו לפני בית בן שתי יציעים העומד לא רחוק ממלון הירדן כנגד בתי החמר הנמוכים המעטים שהם כל בניני תושבי יריחו, הבית הגדול הזה אשר עיניכם רואות הוא בית הרשות. פה יושב המאמור ואנשי הצבא האחדים, ולצד הדרך נבנו ביציע התחתונה חנויות, לפני שנים אחדות החזיקו בהן אחדים מאחינו הספרדים, אך סוף סוף עזבו מקומם לנכרים ואנחנו נשארנו בודדים במקום הזה.

– ואיה כל פרדסכם הגדול אשר חכרתם לעשר שנים? וכל עצי תפוחיכם ואגסיכם וכל יתר עצי הפרי הגדולים אשר בהם התפאר אחיך תמיד בבואו העירה איה איפה הם?

– הנה הנהו! קרא בהתפעלות בהורותו באצבעו על גן גדול ורחב ידים קרוב לבית הרשות אשר בו נראו שורות שורות עצים רעננים. הנה כל יגיענו ועמל כפנו, והנה כל נחלתנו אשר נהפכה לזרים! הן ידעתם כי ממחסור ומאפס עזרה עזבונו חברינו וילכו, ואנחנו לבדנו לא יכלנו לעבוד את האדמה כלה, והארבה אשר בא בשנה החולפת בעצם ימי צמיחת הירקות ויאכל כל ירקי גננו, מנענו ממלא את התנאים אשר התנינו בשטר התקשרותנו עם פקיד מלכנו ומשלם את התשלומים המעטים אשר התחיבנו לשלם, ובינתים באו בני המסיון וצרור הכסף בידם, ויחכרו המה את השדה, ותוצאות כל עבודתנו נסבו להם. אנחנו אמנם דפקנו על דלתות כל חברות העזר, הרבינו דברים עם כל באי כח הנדיבים וחברות הישוב וחובבי ציון בירושלם וביפו, ואיש מהם לא התעורר לעזרנו עזרה ממשית, באמרם כי רק לבעלי אחזה יוכלו לעזור, לא לחוכרי נחלאות, רבות דברנו על לבם להוכיח להם כי מי שהוא חוכר נכסי מלכות נקל לו מאד להשיג מעט מעט גם זכות אחזה בארץ, ובכל אופן לא יגרשנו איש מעל האדמה שהחזיק בה ימים רבים ושנים אך אם ישמר לשלם תשלומיו המעטים אך קולנו היה כקול קורא במדבר, וגם בהתעורר הועד הווינאי לחמלה עלינו אחרי כל תחנותינו, וישלח כסף לתמיכתנו ליד ראש “הועד הפועל” שביפו, נער האיש הזה חצנו ממנו, ויען לשולחיו כי דבר כזה איננו נכנס בחוג פעולתו, והכסף הוצא לתכליות אחרות! ומה יכלנו איפוא לעשות? לעזוב את ירחו לא חפצנו בשום אופן, כי אחת החלטנו לחיות ולעבוד במקום הזה, ויהי מה. ונעזב את האדמה אשר הרטבנו בזעת אפנו, ונחכור שדה איש פרטי למשך שנים רבות, והננו מנסים את גורלנו בה. את אשתי וחמשת בני שלחתי לחו“ל אל בית קרובי, ואנכי ובית אחי הננו יושבים ועובדים פה. וגם מחית שלש נפשותינו היחידות (לאחי אין בנים) נמצאה לנו בדוחק גדול עד תת האדמה כחה לנו ועד אשר יוציאו עצינו פרי!”

קולות תרועת השמחה, אשר נשמע מעגלות תלמידינו, קולות הילדים התמימים הקוראים בכל כחם:

בירדן – שמה – משמרתנו!

היו כהד בלתי מתאים כלל לכל אשר שמעו אזנינו עתה, ויסבו עלינו רוח עצב, בזכרנו מה רב עוד בכל קצוי ארץ מספר אחינו המשעשעים נפשם בקריאות כאלה, בשעה שבני המשמר האחדים יהיו מי שיהיו יושבים ומספרים לנו מצבם האמתי, הממשי.

“הגן הזה, הוסיף להגיד לנו בהורותו באצבעו על שדה מקף גדר קוצים גבוה, הגן הוא נחלת “הדיר”, בו יטעו רק ירקות המובאים לשוקי ירושלם לפני בוא ירקי יתר הכפרים, ובשנה החולפת הוציאו מהחצילים ומהעגבניות בלבד יותר ממאתים נפוליון! הגנן והפועלים המה כמובן אכרים נוצרים”.

ר' יעקב מוסיף ומספר לנו על דבר מכרי הנפט אשר שמע כי ישנם בקרבת המקומות האלה, ועל אודות האבן השחורה היא אבן “נבי מוסא” הנמצאת בכל הסביבה ואשר בה נמצאו חמרי שרפה כאשר יראה האדם בחוש בשומו אותו באש, ועל אודות הר החול הראוי למעשה הזכוכית לצרכיהם. ועל אודות נטע האסטיס אשר לדעת רבים יש יכלת לנטעו פה, ועל דבר המלח הרב שיש יכלת להוציא מים המלח; ובכל פעם אנחה יוצאת מעמקי לבו באמרו: “אחינו יודעים רק לצעוד בדרך אחת אשר כבשו להם פעם, ולו גם התיצבו לנגדם אלפי מכשולים לא ירפוה, אך לפרוץ להם דרכים חדשות, דרכים אשר היו יכולים להביא בהן מחיה לאדם רב, לכל אלה מבני ארץ ישראל המחפשים להם עבודה ואין – לזאת לא ישימו לב!”

הדרך ההולכת מפה לים המלח ולירדן איננה דרך המלך סלולה ועשויה בידי אדם, אך דרך כבושה באדמת המישור אשר כבשוה העוברים והשבים. עוד זכור אזכר את כל העמל אשר היו לנוסעים מירושלם הנה בעגלות עוד לפני שנים אחדות, בהאלצם לקחת אתם מירושלם גם חמורים, או סוסים לרכוב עליהם מיריחו ועד הירדן, בהיות אבנים רבות פזורות על פני הדרך. אך לכבוד הקיסר סקלו גם את כל הדרך הזאת מאבניה, והעגלה עוברת עתה לבטח דרכה.

עגלותינו עמדו, כי עתה הגענו אל גשר עץ העובר על פני ואד־אלכלת השוטף ועובר פה צפונה אל הירדן, ועל כלנו היה לרדת מעל העגלה.

הגשר הזה אשר הוקם גם הוא בימים האלה לכבוד קיסר אשכנז, נעשה בטוב טעם. רצפתו רצפת אבני חצץ קטנות, ושני דפנותיו משני עבריו עשוים מקלעות קנים מקני גדות הירדן, והמה נמשכים ויורדים גם מתחת לגשר עד המים, ונראים משני העברים כשני שערי־כבוד המתרוממים מעל לנחל מזה ומזה. אפס כי בשעה ששמו הבונים לבם לכלול הדרו ויפיו שכחו לחזק אשיותיו והקימו על בסיס נכון, וחלק ממנו נשבר כבר, והעגלות לא תוכלנה לעבור בו, ועברו בנחל על יד הגשר, והאנשים יעברו רגלים מעל הגשר.

את השדמות הפוריות עזבנו מאחורינו, ועתה נכח “ערבות ירחו” פנינו. לימיננו שלשלת תלי גיר לבן־כתמתם ההולכים ונמשכים איש אחרי רעהו, ומראיהם נפלא מאד. מלמטה המה עגלים והקפם הולך ומתרחב ומתפשט עד געתם איש ברעהו, ובראשם מלמעלה כמראה טורי חומות וכתלי בתים ולפניהם חלקות אדמה שטוחות ויש אשר יהיה בקצה הכתל משני עבריו כמראה שני עמודים עגלים וכותרות עליהם מלמעלה, כמראה המגדלים אשר בקצות המבצרים הגוטים הקדמונים. ביחוד נפלא לראות על ראש תל אחד מראה מבצר קטן אשר אין כמעט כל יכלת להאמין כי לא שרידי בנין מעשה ידי אדם הוא, כי אם מעשה ידי הגשמים השוטפים מעל צד אחד מראשי התלים האלה את רגבי הגיר הרך וגורפים אותם למטה, ומשאירים למעלה כעין חומות זקופות אשר טורי אבניהם אינם אלא שכבות האבן הגבובות אשה על אחותה, ואשר חשפון המים לעיני כל רואה.

ומכל עבר ופנה מבצבצות מהתלים האלה נקודות מתנוצצות כברק אבני יקר לנגה קוי אור השמש, אלה הם גרגירי המלח הנפוצים בכל הככר אשר מפה ועד ים המלח. ועוד מעט ונראו גם על פני הארץ במקומות שונים שכבות מלח לבנות ודקות ככפור, והאדמה רטובה מעט.

על פני כל הכר הנרחב אשר לנגד עינינו מדבר שממה אשר רק עשבים אדמים וקצרים נראים בו לפעמים צומחים מתוך שכבות המלח אשר על הארץ. רק לנגדנו שמאלה נראה כעין יער עצים עבתים אשר בצל ענפיהם תצפצפנה הצפרים הרבות, אלה הם עצי גדות הירדן המתפשטים פה ומכסים חלק גדול מהאדמה אשר על שפתו.

לפנינו מרחוק נראה שטח פני מי ים המלח השוקטים, ומעברו ימה תראה שלשלת הרים גבוהים וערומים מכל צמח, ובהם נראים אותם הקמטים והבליטות אשר ראינו בהרים שלפני ירחו, מלמטה מהם יראו תלי לבנים כתבנית התלים אשר עברנו עתה על פניהם.

ובכל המדבר השומם הזה אין בית ואין אהל, אין עץ ואין צמח, אין חיה ואין בעל כנף “מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו”, רק שתי כפות לבנות מתרוממות מבין הככר הנעזבה הזאת, האחת לנגדנו ימינה, דרך חצי שעה מים המלח, והאחת שמאלה, לחף הירדן. ואלה הכפות לא מעשה ידי המטר והגשמים הנה, כי אם מעשה ידי אדם, ידי “הדיר” הבונה חרבות בכל מקום. הבנין אשר לימיננו הוא “קצר חג’לה” (ארמון חגלה), והשני הוא “קצר אליהודי” (ארמון היהודי). בשני המקומות האלה היו חרבות מנזרי נוצרים קדמונים אשר נקראו על שם “יוחנן המטבל”, ובית מנזר היונים שבירושלם הקים בשנים האחרונות שני מנזרים חדשים ורחבי ידים במקומות האלה, ובהם הושיב כמרים היודעים לאצור לו אוצרות מנדבות כל החוגגים הרוסים, היונים והארמנים והבולגרים הבאים לטבול בירדן.

“כל מעשיהם יעשו הכמרים לשם עסק, אמר לנו ר' יעקב; מכל חוגג וחוגג יקבלו נדבות לשם הכנסיה, והמה יודעים לשלם שכר טוב גם לסרסרים המביאים לידם את “הפרות החולבות” האלה, עד כי היה חק קבוע לכל עגלון ועגלון כנוצרים כיהודים לקבל מראש כל מנזר בהביאו עגלת חוגגים אליו רובל אחד או רובל וחצי. אכן מחזה מענין הוא להתבונן בכל ערמומיות הערומים האלה להוציא כסף מידי מי שיהיה ולהעלים מעיני אורחיהם את דבר משאם ומתנם בכל פעם את העגלונים. כחק הזה יעשה גם במנזר אשר בהר קרנטל, ואשר בואד־אלכלת, וכל אלה מכניסים מדי שנה בשנה כסף תועפות ל”הדיר" אשר בו הוא מוסיף ובונה ומוסיף וקונה, והתנחל נחלות מבלי הרף בכל מקום אשר נעיף עינינו".

“ראו נא! ראו נא! הנה המגדל!” נשמעו קולות מאחת עגלות תלמידינו.

נשאנו עינינו ימה אל המקום אשר הורו לנו תלמידינו באצבעותיהם, והנה אבן נראה לנו מבין הרי החול אשר לנגדנו מגדל הרוסים העומד בראש הר הזיתים לפני ירושלם, ואשר מעליו יראה הרואה גם את ים המלח ואת הירדן כאלו רחקו ממנו אך דרך רבע שעה. ומבעד לקנה הצופים ראינו גם את כל הבנינים הבנוים קרוב לו, ואת דרך המלך המובילה לכפר עיזריה.

ונראה גם הפעם אחרי ראותנו את אמת דברי הנוסעים הרבים על דבר אויר ארצנו השקוף והבהיר עד להפליא.

עוד עשרה דקים ועגלותינו עמדו לחף ים המלח.

* * * *

אם על פי אויר יומנו זה עלינו לשפוט על תכונת האויר בסביבה הזאת אשר דברי רבים מהנוסעים על אודותיה יעוררו בקרבנו זועה ופלצות – אז נאלץ להודות לדעת אשת מארחנו כי אין כאן “לא דבים ולא יער”; אך בכל אופן היה אוירנו נחמד ונעים בכל משך מסענו ועת שבתנו לפני ים המלח. השמים טהורים וזכים, לכל ערפלי האדים העולים מהים אין זכר, ורוח קרירה תחלף על פנינו להשיב נפש, ועל פני מי הים הכבדים והחלקים תעבר והניעתם והנידתם בכבדות ובלאט. אין פה שאון גלים המתרוצצים ומתנפלים אל החף בשצף קצף כאלו אמרו לבלוע תבל ומלואה, אך יד רכה, “יד רוח מצחקת במים”, תרומם פניהם פעם, ופעם תשוב תורידם בדומיה שאננה. ואלה מתלמידינו אשר טרם ראו פני ים וגליו, ואשר רוח דמיונם שוה לנגד עיניהם את מראה הים בתכנית קבועה, לא התפעלו מאד למראה הים הזה. “אך ברכה גדולה מאד לנגד עינינו!”, ענו ואמרו. ואכן מלבד מנוחת מימיו הנה נראו לעיניהם גם שלשלות ההרים העוטרים וגובלים אותו משני עבריו, ורק מצד אחד, מצד נגב, לא נראה כל גבול למימיו.

יפה מאד הוא מראה החף אשר אין כל חול מקיפהו כי אם חלוקי אבני חצץ קטנים אשר מראיהם וגוניהם הכהים שונים מאד, ומי שפת הים באים ומרטיבים אותם ונותנים להם יפעה וברק.

ועל פני אבני החצץ האלה, קרוב מאד אל המים, ישבנו בבטחוננו כי המים לא יפרצו גבולם עד כדי אצבע קטנה, ולא יסתערו עלינו “בנוח עליהם הרוח”.

לפני הים, הרחק מעט ממנו, עומדת פה סכה בודדה עשויה חמר, ותקרתה כתבנית צריף אשר לא נשאר ממנו בלתי אם ארבע הקורות המתרוממות מארבע פנות כתלי הסכה בשפוע והולכות ומתחברות למעלה כנגד מרכזה. במקום הזה יוכלו הנוסעים להסתר מחם השמש בשבתם בצל הכתלים או בפרשם סדינים על הגג מקורה לקורה. אך לנו עוד טרם הגיעה שעת המרגוע, בהיות כל לב עסוק עתה בענין גדול מעניני סדר היום, הוא ענין הרחיצה במי הים.

ואך קפצו תלמידינו אל תוך הים כ“בנימין צעיר רודם” לפנים, לא יכלנו עוד למשותם מן המים על נקלה. לא מפני כי נמוטו פעמיהם חלילה והמים סחבום הלאה עד מקום שלא יכלה ידנו להשיגם, כי אם פשוט מפני כי בכל נעימות אויר יומנו זה נעים להם יותר להשאר בתוך המים הקרים ולפזז בהם. רבים מהם עמדו אמנם בראשונה כמפקפקים על שפת הים, כי מעודם טרם טעמו טעם טבילה כזו, אך קריאות חבריהם אשר עמדו במים הכן וישתעשעו, ומאונס להראות כרכי לבב, גברו על פחדם וירדו גם הם המימה.

גם על עגלונינו נחה רוח עליזות, והאחד מהם קרא: “כיצד! עד ים המלח באתי ולא ארחץ בשרי במימיו?”; ובטיסה אחת התנפל אל לב הים הרחק מהחף.

רק לב ר' זישע מודענו לא הלך אחרי “דברים בטלים” כאלה, ויטפל בעת ההיא בסוסיו, ב“רחליו הנאלמות” (כאשר קרא להם ר' יעקב אשר ידע את האיש ואת בהמותיו), ויפרק עלם מעליהם בנחת, ויעבר את כף ידו על חלקת צוארם וגבם ובטנם, ויושט להם אכל, וגם ממי הים המלוחים הגיש לפניהם לטעום, למען ירב תאבונם.

דרכנו היתה לחף הים, באדמת החמר הרכה המתפרכת תחת רגלי הדורך עליה. על פני האדמה ראינו רשמי אופני העגלות אשר עברו פה, אך עגלונינו הצטדקו באמרם כי בעגלות עמוסות וכבדות כעגלותינו אי אפשר לנסוע בדרך זו, ובאחרונה ראינו כי הפעם צדקה התנצלותם.

עתה בהיות פנינו מועדות אל הירדן ותוצאותיו, היתה לילדינו כל צדקה להרים קולם עוד הפעם בשירה הידועה:

לירדן, לירדן אתיו!

מעברות עשו מקורות…

“הנה הקורות! הנה הקורות!” קראו נערים אחדים בהורותם באצבעם על חף הים הלאה. ואמנם כל אשר הוספנו ללכת כן ראינו יותר ויותר גזעי עצים וקלחים שונים, גדולים וקטנים, דקים ועבים מפוזרים למאות על יד החף לכל ארך דרכנו. והעצים חשופים, מבלי כל קלפה, ופניהם לבנים וחלקים, ובקחת האיש אותם בידו והרגיש מה קלים הם ומה רבה ספוגיותם, ועל פי תכונתם זאת הם נוחים מאד להשבר.

העצים האלה, אמר לנו ר' יעקב, המה אלה אשר יעקרום מי הירדן בכל דרכם הארכה והטילום אל ים המלח, ועליו יצופו עד השליכו אותם גם הוא אל החף במקומות האלה.

תלמידינו לקחו להם עצים מכל אשר בחרו להיות להם למשענות בדרכם, וכמובן בחר לו כל הקטן מחברו עץ יותר גבוה ורם, ובשמחה ובצהלה שבו לרנן

"לירדן, לירדן, אתיו!

מעברות עשו מקורות!

עתה נמצאו לנו גם קורות, ובחריצות כפינו נעשה לנו מעברות ורגלינו תדרכנה גם על אדמת עבר־הירדן מזרחה".

“תלמידינו משתעשעים במעברות ואחינו – במשמרות, ומי יודע מי מהם עומד על בסיס יותר נכון?”, אמרתי לר' יעקב.

גם גזעי עצי תמרים רבים הכרנו בסנסניהם בין העצים הצבורים ב“בית מועד לכל צמח” הזה, ונזכר את קרבתנו עתה ל“עיר התמרים” – אשר בה אין כמעט כל זכר עוד לעץ הנהדר הזה.

ומה רבו הקורות אשר תוכלנה לספר לנו הקורות האלה אשר גורלן הטילן לנוח פה מנוחת עולמים! ומי יודע מימי איזה תקופות נקלטו נצברו הנה להיותן לברות לקרני השמש הלוהטים ולגלי המים המלוחים המגיעים לפעמים גם עדיהן.

מלבד הגזעים היבשים אשר על שפת הים לא נראה כל צמח וכל ירק לנגד עינינו. רק לפעמים ראינו על הארץ כמראה עגולים שחורים של עשבים קצרים מאד אשר בעודם באבם קמלו, ויש אשר התנוצצו מתוכם כמשבצות אבני יקר קטנות, ורדיות ולבנות; התבוננו אליהם היטב, ונרא והנה הם פרחי העשבים הקטנים האלה אשר התאבנו. המשבצות האלה יפו ככה עד כי שכחו רבים מתלמידינו את קורותיהם ואת מעברותיהם ויתנו לבם לעקור את שרידי הפרחים היפים האלה עם שרידי אדמת מטעם יחד, אך האדמה התפרכה מעט מעט והפרחים נפזרו לכל רוח.

גם דג אחד נמצא על דרכנו, והוא קשה מאד ויבש כחרש, כי צפד עורו על בשרו במי ים המלח, ויתאבן.

"הא לכם ים! והא לכם מים! קרא בפנים מפיקים בוז אל חבריו אשר אמרו למשכו גם אותו אחריהם; לו ראיתם אצלנו…

– ידענו גם ידענו, הפסיק דבריו ר' מתת העגלון אשר קנאת ארץ ישראל (ארץ מולדתו) אכלתהו; אצלכם הנכם טובלים בטיט וברפש בכל חוצותיכם בכל ימי השנה, ובזה הנכם רוים נחת, היפלא כי תבוזו למים טהורים תחת שמים טהורים ביום של אויר צח ונעים? יהי לכם אשר לכם, ואנחנו בחלקנו נגיל ונשמח".

בפיו דבר, ובכל גופו שב לשחות בלי הרף במים כשוחה אמן, פעם שכב על צדו, ופעם פרקדן, פעם פשט ארכבות ידיו ורגליו וישם ים כמרקחה, ופעם שכל את ידיו מתחת לראשו ויתמודד על פני המים כאיש השוכב לנוח מעמלו.

כל יודעי טבע מי הים הנפלא הזה מעידים אמנם כי גוף האדם לא יוכל לצלול בהם גם אם איננו יודע לשחות, כי המים ישאוהו תמיד למעלה. ובכל זאת עבד ר' מתת עבודה קשה להחזיק מעמד כנגד המים אשר חתרו בכל עז למשכו אל לב הים. ומלבד זאת קשה לאיש אשר לא ידע לשחות, לבלתי הכריע את משקלת גופו לצד ראשו הנוטה להשקע במים בשעה שהמים מרימים את רגליו הקלות למעלה.

“הטעמת מעט אצבעותיך?, שאל אחד תלמידינו לרעהו בשבתם ללבוש את בגדיהם, עתה לא יהיה עוד צרך לנו במלח לתבל את מאכלינו”.

ואכן אך שם אחד מאתנו ידו אל פיו הרגיש מעט מרירות ומליחות חריף מאד, טעם מי ים המלח המרים והמלוחים. ובעוד רגעים אחדים הרגיש כל אחד כאלו קרם על פניו ועל כפות ידיו קרום שמנונית חלק ומבהיק, הוא קרום חלקי המלח ויתר המעדנים המוצקים אשר ישאר על כל גוף הרוחצים בים הזה אחרי יבשת המים מעליו; ואף שערות ראשנו קשו ותסמרנה ותהיינה כאילו מלאו רגבי חול דקים וחלקים.

אחרי הטבילה נוכחנו לראות כי אכן צדק ר' משה בנבאו לנו מראש לתאבוננו, ונבוא אל הסכה ובצל קירותיה ישבנו לאכול את ארוחתנו ולדבר באזני תלמידינו אשר ישבו על הארץ סביבותינו דברים אחדים על אודות הים הזה ותכונתו ותולדותיו, ועל הירדן הנופל אליו. ובשומנו לב עד כמה קרובים אנו עתה מן הנהר הזה, התעורר החפץ בלב כלנו לגשת עד המקום אשר בו הוא נופל אל ים המלח, לפני נסענו מזה הלאה אל הירדן במקום אשר אליו יבואו כל התרים את הסביבה הזאת, הוא מקום טבילת הנוצרים.

עגלונינו נסו אמנם להניאנו מחפצנו זה, באמרם כי העגלות לא תוכלנה ללכת בדרך זו מפני רך הקרקע שתחת רגלינו, וללכת ולשוב ברגלינו יכבד עלינו; אך הרוח הקרירה אשר נשבה עוד בכל תקפה, והטבילה במי הים הקרים והאכילה אשר אכלנו אחריה לתאבון, החליפו כחנו ויתנו בנו די אמץ להחליט ללכת ברגל עד המקום ההוא, וגם ר' מתת וחברו נלוו אלינו, רק ר' זישע נשאר כשומר על הכלים.

את הילדים אמרנו להניח למשמרת בידי ר' זישע, אך גם הפעם ראינו מה קשה לילדים להיות נחשבים ל“קטנים” בשעה שחבריהם מתגדרים בגדלם. כל עמל ויגיעה ינעמו להם, כל תלאה ומצוקה ישאו בדומיה, אם אך יוכלו להראות בזה כי אינם קטנים כל כך כאשר ידמו רואיהם.

עוד מעט והצמחים החלו להראות. עצי ברושים רבים, קטנים ורעננים. צומחים לשמאלנו בשורה ישרה כאלו היו נטועים בידי אדם, ועוד מעט ונרא לשמאלנו הרחק מעט שטח מים רחב ידים כמראה ים שני, ודרכנו הרחבה עוברת בתוך בין שני מקוה המים.

התבוננו במפה אשר בידינו והנה אין פה כל רשם נחל או ברכה במקום הזה. ותפרד חבילתנו לשנים. רבים מתלמידינו הוסיפו ללכת לחף הים, ויתרם נגשו אתנו אל המים אשר לשמאלנו, ונלך לארכם לראות עד אנה יגיעו, אך לא הרבה יכולנו ללכת קרוב אליהם, כי האדמה היתה לחה מאד, ורגלינו החלו לשקוע בה, וכל אשר הוספנו ללכת כן רחבה ועמקה גם הבצה, עד הגיענו אל כברת ארץ אשר היתה לכל רחבה בצה עמקה, כאשר ראינו במקלותינו אשר נסינו לתחוב בה לפני דרכנו עליה, אז לא היתה כל דרך אחרת לפנינו כי אם לשוב ולסב את האדמה הזאת וללכת בדרך יתר בני לויתנו, אך במקומות אשר לא היתה אדמתם לחה לא נכונו פעמינו והאדמה התנודדה תחת רגלינו, כי היתה חלולה במקומות רבים, ורק שכבות חמר דקות מכסות את “בארות החמר” אשר ב“עמק השדים” הזה.

“פור התפוררה ארץ!” צעק תלמידנו האחד בהוציאו רגלו בכבדות מן החור אשר בו טבעה.

“מוט התמוטטה ארץ!” קרא השני בהתאמצו לרוץ מרוצה קלה לבלתי הכבד בכבד גופו על הקרקע במקום אחד.

“נוע תנוע ארץ!” עונה לעומתו השלישי בשחקו על משבתיו ובהכשלו גם הוא אחרי רגע.

אך סוף סוף שבנו ונקרב אל חף הים ונוסף ללכת כעשרה דקים עד המקום אשר צרה מאד רצועת הארץ העוברת בין המים אשר משני עבריה, ואשר שם מצאנו את ר' יעקב ישוב עם תלמידינו לנוח ולדבר להם על אודות המקומות האלה.

"הנה סירת הדוגה אשר לדיגים הגרמנים, והמים האלה אשר לשמאלנו מי הירדן המה. לפני נפול מי הירדן אל הים המה הולכים ומתפשטים על פני שטח האדמה העמק במקום הזה, ופה המה מתערבים במי הים. לגשת אל הירדן לאמר: אל משקעו העמק אשר בו עוברים מימיו וממנו הם נופלים אל הים, אי אפשר לנו במקום הזה, ועלינו להסתפק רק בידיעתנו כי אלה המה מי הירדן. לו היו בעלי סירת הדוגה פה כי עתה יכלנו לטיל בסירתם על פני המים, אך כנראה המה דגים עתה במקום אחר.

עתה הבינונו את דברי בדקר האומר כי מראה תוצאות הירדן איננו מענין הרבה, ובכל זאת לא נחמנו על מהלכנו זה.

בשובנו ישבנו אך פעם לנוח, וכמובן בחרנו לשבת או להתמודד איש איש לארך אחד גזעי העצים אשר על שפת הים. עת הצהרים עברה כבר, הרוח מנשב עוד בחזקה, והים מרומם עתה גליו על שפתו, והמה שבים אחורנית בכל רגע ומעלים קצף על פניו, ומשמיעים קול המלה תכופה ומתמידה המפלת חבלי שנה על עיני עיפים ויגעים… אך לא הרבה ישבנו, כי עוד רב ממנו הדרך.

בשובנו אל עגלותינו מהרנו לרכוב ולנסוע אל הירדן, רק אחדים מתלמידינו הספיקו עוד למלא צלוחיות אחדות במי ים המלח להביא אתם אל ביתם ירושלימה, בהיותם טובים לחולי העינים לרחוץ בם עיניהם.

אחרי ערך שעה וחצי הגענו אל אחת ממעברות הירדן, הוא המקום אשר אליו יבואו כל החוגגים הנוצרים לטבול בו “לשם מצוה”.

עוד זכר אזכר את שאלת: “מה ליהודים האלה ולירדן שלנו?” אשר שאל בתמימות חוגג רוסי הולך רגל לחברו בראותו את אורחתנו נוסעת על דרך הירדן לפני ארבע שנים. והפעם ראינו עין בעין כי הירדן, למצער במקום הזה, אכן שלהם הוא.

ככר רחבת ידים הפורצת לה דרך בין יער קטן של עצי סרק עבתים ורמים, והולכת ומגיעה עד שפת מי הירדן – הוא המקום אשר בו עמדו עגלותינו עתה.

והככר הומה מהמון אדם ובהמה רבה. הרוסים והרוסיות באים ושבים ברגל או בעגלות, הארמנים והבולגרים באים משפחות משפחות, אנשים ונשים וטף, והמה לבושים כלם תלבשתם הגסה ורוכבים על הפרדים הכבדים העמוסים שקי אכל וכרים וכסתות ומשמיעים קול צלצול פעמוניהם שבצואריהם בלכתם ובעמדם מבלי הפוגה.

ולצד הככר פרושות על גבי קורות יריעות ארכות, ותחתן שרפרפים רבים נמוכים למושב לכל החפץ לשתות קפה או כל משקה המשבר צמא העיף במדבר. אך רק העגלונים והחמרים סרים הנה עתה, וכל הקהל הגדול עסוק בטבילת המצוה אשר לשמה באו הנה.

לרוסים ולרוסיות מקום מיוחד לטבול על יד היער אשר מעבר לככר צפונה ובני יתר העמים פונים אל עבר הככר השני. מבין סבכי העצים, הוא המקום אשר בו יפשטו הטובלים את בגדיהם וילבשום, יוצאים לרגעים אנשים ונשים, איש איש לבוש כתנתו הארכה ויורד המימה, ואלה אשר כבר טבלו עומדים לפני השיחים הקטנים הצומחים על הככר לפני העצים הרעננים, ופורשים עליהם את כתנותיהם לנגבן, או יושבים להם כנופיות כנופיות לאכל ולהיטיב את לבם, ומעת לעת עולה מן הירדן קול צעקת ילדים אשר הוריהם משתדלים לזכותם גם הם במצוה, או גדולים אשר לא יכלו להחזיק מעמד בזרם המים ויכשלו, וחבריהם אשר על שפת הנהר מחזיקים בידם בכל כחם למשותם.

החם הלך וחזק, השמש יצאה מנרתיקה ותלהט באדמת העמק הזאת ומדרך ירחו מוסיפים עוד לבוא ברגל רוסים ורוסיות זקנים וזקנות, אלה הם ה“נמושות” ההולכים על משענת הקנה שבידם, ואשר פגרו מבוא עד כה. ראשם מגלה, מעל מצחם ולחיהם השחרחרים מקרני השמש נוזלים פלגי זעה, וגבם כפוף ושחוח ממשא רב שנים, ומעמל הדרך הארכה והכבדה, ואולי גם ממשא בגדיהם הכבדים, בגדי החרף אשר עוד מארצות הצפון הביאום הנה, והמה חסים להחליפם באחרים מפני הוצאת השקלים האחדים אשר לבתי המנזרים הקדשו. רבים מהחוגגים האלה באים הנה מקצוי ארץ, מערבות קזן ואסטרכן, ומשך חדשים תמימים ילכו ברגל עוד בארצם, נוספות על המילים והפרסאות אשר עליהם לעבור בארץ הקדושה עד הגיעם אל המקום הזה.

ובכל זאת רב ערך הירדן לנו, ומה רבו זכרונות התקופות השונות אשר יזכירנו הוא ומעברותיו, למיום עבור ישראל הראשון במקלו “את הירדן הזה” ועד תפוש חיל כשדים את מלך יהודה האחרון אשר נס “דרך הערבה”!

הירדן רחב במקום הזה כמאה רגל, ובו עומדות סירות דוגה אחדות; וגם אנית הקיטור הקטנה השטה בים המלח אשר הביא הכמר היוני ראש מנזר “קצר אל יהודי”, עומדת עתה פה. כי אך אחרי ימי הקציר, בימים אשר תרב התנועה בין ירושלם ובין העיר כרך, תעבר האניה יום יום בים המלח, וביתר ימי השנה תלך רק בהמצא לה עבודה הגונה אשר בה יצא הפסדה בשכרה.

ועל אחת הסירות יושב איש רוסי, ובשפת ערב אשר למד ברב ימי שבתו פה הוא מזמיננו לטיל בסירתו על פני הירדן במחיר מצער.

שמחת ילדינו הגיעה עד מרום קצה; כי מלבד אשר ענג כזה לא מעשה בכל יום הוא לבני ירושלם, הנה מה רבו ביניהם אלה אשר מעודם עוד טרם ראו אניה בעיניהם. ועל כן לא סרבנו הרבה ולא עמדנו על המקח, ונאות להצעתו.

בראשונה עברנו עד שפת הירדן אשר ממולנו, כי אמרנו למצוא לנו דרך לעלות בארץ “עבר הירדן מזרחה”; אך תקותנו נכזבה, כי שפתו במקום ההוא קיר סלע זקוף וישר אשר אי אפשר לטפס עליו. ירדנו מעט נגבה, ונגיע אל המקום אשר שם יחל יער קנים צומח לרגלי הסלעים הרמים האלה, ונצא עם אחדים מתלמידינו אל החף, ונחל לפלס לנו דרך בין סבכי הקנים העבתים ולדרוך על ערמות הקנים אשר יבשו כבר ויכסו את הארץ בגבה אמתים, והקנים הולכים ונרצצים תחת רגלינו השוקעות בהם עד הברכים, אך סוף סוף הגענו לאדמת בצה רכה ועמקה, ונאלץ לשוב אל סירתנו ולשוט בירדן.

סירתנו הולכת דרכה במנוחה ובדממה. מימי הירדן שוקטים ונראים כאלו הם עומדים על עמדם מבלי נוע כלל, אך עמל בעל הסירה העובד בכל מאמצי כחו להוליך סירתו כנגד הזרם מראה לנו מה גדול כח הזרם במקום הזה.

אחרי עלותנו כעשרה דקים בין סבכי העצים מעבר מזה ובין קיר הסלע מעבר לזה, שבנו לרדת. בעל הסירה עזב את המשוטים מידו ויתן לסירתו ללכת דרכה לבדה במורד המים. ונעבר לפני המעברה, ונוסף לרדת הלאה בין יערי העצים הירקרקים הסוככים עלינו משני עברינו ופושטים צלם כמעט על פני הנהר כלו, ועל פני צפרי השמים המדלגות ומצפצפות בין ענפיהן.

למחזה הנחמד הזה רחב לב כלנו, אחדים מתלמידינו כרתו ענפי עצים בעברנו על פניהם ויעטרו את סירתנו, אחדים צררו מים בחפניהם מן הנהר לשתות ולשוב ולשתות, ואלה הרימו בשיר קולם:

"כל עוד הירדן בגאון

גליו גדותיו יגלון,

ולים כנרת בשאון

בקול המלה: יפלון;

עוד לא אבדה תקותנו,

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו

עיר בה דוד חנה!"

ואנכי, אמר אחד מתלמידינו הקטנים אשר לא שכח עוד את גרסתו שלפני הפסח בבית הספר, אנכי הנני יודע שירה חדשה על סירתנו החמודה הזאת!

– שירה שירתך, בן יקיר, ונשמענה!; אמר ר' יעקב אשר כל החזיון הזה לבבהו מאד.

והילד החל לקרוא בקול נעימות:

"על פני מי הירדן, על מימיו הזכים מעצבי בחלד אנוח

משבריו בהמלה נעימה שם מפכים מעדן הרוח יפוח.

מעדן יפוח – ואני בסירת דוגה

בזרועות השנה אישנה,

שבגלי התכלת במחוגה במחוגה

תתנודד חיש אנה ואנה.

תתנודד, תנוע כעריסת הנער

בזרועות הורתו התמימה…

שאני, שאני, הוי, רוח הסער

אל ארץ אבותי הנעימה!".

“אכן נעימה היא ארץ אבותינו להולכים עליה!, אמר ר' יעקב, אך איה המה אחינו ההולכים עליה?”.

ומודענו הכושי ידידו של מודענו ר' זישע, אשר בעל סירתנו לא התאונן עליו כלל כי מעיק הוא על סירתו, יושב לו באמצע הסירה וענף עץ תחוב במצנפתו, ובשתי ידיו שני המשוטים, והוא מנסה כחו להשיב את הסירה אל המעברה כי שנים רבות ישב במצרים על גדות היאור, והעבודה הזאת לא היתה זרה לו כלל:

“לו שכנו עובדי האדמה המצרים במקום הזה, אמר אלינו, כי עתה ראיתם איך היו כל גדות הירדן למטעי צמר־גפן גדולים ועצומים, בני הסביבה הזאת נרפים ועצלים הם אשר לא ידעו עד כה רק ללסטם את הבריות העוברים עליהם; אך האנשים ההם היו יודעים איך להשתמש במים הכבירים האלה ההולכים לאבוד – לתועלתם!”.

ומבלי משים עלו על לבי דברי הכתוב “כגן ה' כארץ מצרים” הנאמרים על “כל ככר הירדן” אשר היתה “כלה משקה” לפנים, אף זכרון התעלה אשר אמרו קוני ירחו למשוך מן הירדן להשקות מישורים גדולים, שב וינקר במוחי.

ואכן, שש מאות אלף רבוא קילוגרם מים טובים ומפרים אשר יביא הירדן אל ים המלח יום יום להפכם לאדים אשר יעלו ויכסו את כל הסביבה רק בשכבות מלח – לא דבר קטן המה. ומלבד זה הנה היה הנהר הזה יכול להיות לברכה רבה לארץ גם בכח שטף מימיו בלבד; “חבל על דאבדין! אמר אלי אחד מנכבדי אורחינו, הוא העסקן הגדול הד”ר היינריך מאיר כהן מברלין, בהתגלגל שיחתנו לפני ירחים אחדים על אודות הירדן; מה רבו הכחות הצפונים בשטף מימי ה“היאגרה” הפלשתיני היורדים במדרון זקוף כל כך. כמה מכונות עצומות היו יכולים להניע, וכמה רבבות ידים היו יכולות למצוא בהן עבודה!"

סירתנו הגיעה שנית עד המעברה, ואנחנו מהרנו לשוב לשבת על עגלותינו למען נשוב לירחו בעוד מועד.

* * * * *

לפני ירחו סרו עגלות תלמידינו ימינה, אל הדרך ההולכת לעין אלשלטן אשר לפי דברי המסורה הוא המעין אשר רפא אלישע את מימיו. רק עגלוננו אשר היטיב חרה לו על ה“שהיות” הרבות אשר שהינו בכל מקום, ועל ההפסד אשר הפסיד בהשכירו עגלתו לנו ביום אתמול ולא חכה לרוסים שירדו היום וישלמו שלשה שלשה רובל לכל נפש – אמר להוציא כל הפסדו בשכר דרך חצי השעה אשר מפה לעין אלשלטן. ולא אבה בשום אופן להוליכנו בדרך זו:

“אנכי השכרתי עגלתי להוליככם רק ליריחו, לים המלח ולירדן, אך עין־אלשלטן מאן דכר שמה? אולי תתאוו תאוה ללכת גם אל “קצר חגלה”, ואל “קצר אליהודי”, ואל כל מקומות הקדושים אשר להם?!”

בראשונה אמרנו אמנם בדעתנו לסור מן הירדן אל “קצר אליהודי”, ואל “תל גלגוליה” הקרוב אליו, הוא מקום “הגלגל” החשוב כל כך בזכרונות עמנו; אך עוד על שפת הירדן ראינו כי שנו פני עגלוננו למן הרגע אשר ראה אחיו שבאו מירושלם עם הרוסים ויראו את רובלי הניר החדשים בידיהם:

“בשמנה עשר רובל ירדה המרכבה היום, ר' ז’ישע”! החלו להתגרות בו.

– וכל זה הוא מלבד “הרובלים” אשר “בקצר חגלה” וב“קצר אליהודי”, ובבית התפלה שבנחל כרית; שבו לרמוז לו על הרובלים אשר בהם יהנו אותם הכמרים.

– ורק שני ימים יארכו ימי מסענו, לא שלשה! נענה השלישי.

– הדבר מובן, הוסיף הרביעי לדבר אל חבריו במבטי ערמימות כדי לזרות מלח על פצעי לבבו; הוא נוסע עם אדונים גדולים הנוסעים לתור את הארץ ולהתבונן בכל “חוריה וסדקיה”, ואנחנו אנשים פשוטים נוסעים לנו עם “צאן קדשים” שאין להם בעולמם רק מעט תפלה ותחנונים – והרקת צרורות כספיהם על כל צעד".

כל איש יבין עד כמה גדול כח דברים כאלה להרתיח גם דמי מי שאיננו מטבעו רתחן כעגלוננו.

ראינו כי כל דברינו והוכחותינו והבטחותינו ללא הועיל, ונחלט ללכת ברגלינו את הדרך הקצרה הזאת העוברת בין גדרי גני חמד, גני ירחו הרעננים.

קרוב לעין אלשלטאן, לשמאל דרכנו כר נרחב ועליו נטוים “אהלי קדר” רבים, אלה הם מעונות ה“עביד” שהם רב תושבי ירחו. קרני השמש ביום ושפעת הטל בלילה, וקירות אין להם. הילדים אשר חצים ערומים מרקדים על פני השדה סביב לאהלים על יד הבקר והכלבים הרובצים על הארץ, ועשן עולה מכל עבר ופנה, כי בעלות־הבית השחרחרות עסוקות בהכנת ארוחת הערב, ובמקומות אחדים סרוחים הגברים על הארץ כנופיות כנופיות במעגל לשיח ולקטר את מקטרות הטבק הארכות.

קול רעש מימי עין אלשלטן הפורצים מן הברכה הגדולה אל התעלה הרחבה הפונה מפה אל כל שדות ירחו – נשמע למרחוק. והמים זכים כבדלח, ובברכה נמצאים גם דגים קטנים לרב. רבים מתלמידינו טבלו כבר במי הברכה השוטפים בהמלה, ורבים מהם עודם עומדים במים ומפזזים ומעלים גלי מים למעלה למעלה:

“אכן אלה הם מים טובים, מתוקים ונחמדים”! אמר האחד.

– במים כאלה יש יכלת לשחות. ר' מתת הורנו כבר פרק בשחיה; בשרנו השני.

– והדגים הקטנים, קרא השלישי, מה נחמדים ומה נעימים הם! אנכי נסיתי כבר לתפוש בידי חמשה מהם, אך כלם החליקו וישמטו מבין אצבעותי וישובו אל מקור חייהם.

– אכן לא לחנם עמל אלישע לרפא את המים האלה, כי בהם נסיר עתה מעלינו כל קרום הזהמה שעלה עלינו בים המלח.

– גם לוי חברנו נסה לרפא את המים עתה, כי שבר בהם את צלוחיתו אשר מלא במי ים המלח וישמרנה כאישון עינו בכל הדרך.

– אין דבר, נסה ר' מתת לנחמם; יקח לו מן המים האלה פה, גם המים האלה סגלה בדוקה הם לכל מחלה, לא פחות ממי ים המלח.

היום רד מאד, ואנחנו אמרנו לעלות עוד אל ההר הזקוף אשר ממולנו, הוא “ג’בל קרנטל” המתרומם מעל לעמק כאלף וחמש מאות רגל, ואשר ממנו יוכל האדם להתבונן היטב על כל ככר הירדן.

עד לפני שנים אחדות לא היתה דרך אחרת לעלות אל ההר הזה בלתי אם מעברו הצפוני הזקוף מאד. מהעבר ההוא עלו (אלה אשר אך יכלו לעלות) אל ראשו אשר בו חרבות שרידי בית תפלה לנוצרים, ומהן ירדו אל מערות וכוכים אשר נחצבו בתוך מעבה ההר קרוב לצדו קדמה. אך המנזר היוני שבירושלם אשר פה ידו בכל מקום אשר איזה זכרון קדוש קשור בו, שם לבו גם למקום הנפלא הזה אשר בחגוי הסלע, ויפרץ מן המערות שבתוכו מוצא אל עבר ההר המזרחי, ומשם סלל נתיב צר היורד עקלקלות עד הגיא למטה, נכח עין אלשלטן.

ובמורד ההר הרם הזה יורדות עתה כנופיות כנופיות רוסיות ורוסים נשענים על משענתם, ובהתנהלם לאט במשעול הצר איש בעקב רעהו, לבושים מלבושיהם השחורים, המה נראים מרחוק כטורי עדרי הצאן העוברות בהרים אחת אחר אחת.

“צאן קדשים אלה, אמר ר' יעקב בבת צחוק, גזוזות כבר מכף רגל ועד ראש. “ראשית הגז” לקחו הכמרים בירושלם, ולשאיריתו דאגו כמרינו פה, ועתה ראשן כפוף ומלא דאגה איך ובמה לשוב הביתה”.

את תלמידינו עזבנו למטה, ואנחנו עם אחדים מהם החלונו לעלות למעלה.

מעין אלשלטן וקדמה מתרומם בראשונה תל אחד, ומאדמת המישור אשר בראשו עוברת הדרך קדמה אל ההר עצמו אשר הוא מחבר אליו מצדו מזה; ובמקום הזה עמדנו מעט לנוח מעמל העליה. לימיננו בנין גדול נבנה עתה מטעם “הדיר” להיות לבית הכנסת אורחים לחוגגים, ולרגלי התל אדמת מישור עטופת ירק רענן משיב נפש, היא אדמת הדיר אשר מי “עין דוק” היורדים מן ההר משקים אותם לרויה; ולשמאלנו חריץ יורד עד העמק מצד זה, ומאחריו מתרומם קיר זקוף אשר מראהו בשני סלעיו ובבליטותיהם כמראה כל יתר ההרים אשר מעברי ואד־אלכלת, איום מאד – “כגן עדן הארץ לפנינו, ומאחרינו מדבר שממה”. פה יכלנו לשוות לנו בדמיוננו לנכון את מראה ה“צוק” ו“עזאזל” אשר בו “לא הספיק השעיר המשתלח להגיע לחציו עד שנעשה אברים אברים”?

“נשמרה צעדינו ואל נרבה בדמיונות, אמר אלי חברי בשובנו לעלות בהר, פן נלקה אנו הפעם ברסוק אברים”.

מדרון ההר עד למעלה מחציו שופע מעט, ומפני כבד העליה וסכנתה אין הדרך העולה בו עוברת בקו ישר העולה למעלה, כי סב תסב פעם ימינה ופעם שמאלה. אך למעלה מחצי ההר אינו אלא קיר סלע ישר אשר חורים אחדים חצובים בו, אלה הם חלונות הבנינים אשר בו.

ולמרות כל אזהרות חברי לא יכלתי לתת מעצור לרוח דמיוני המזכירני ברגע זה את תמונת קן עוף־ימים אשר ראיתיה פעם מצירה על קצה שן סלע המתרומם בלב ים מעל לרגלי המים הסוערים והמשתערים עליו מכל עבר…

ובכל זאת מה איתן וחזק הקן אשר במקום הזה! פה נוכל לראות עין בעין את התמונה אשר היתה לעיני בלעם בקראו: “איתן מושבך, ושים בסלע קנך”.

ברב עמל ויגיעה הגענו עד פתח הבנין, ונעבר ראשונה דרך מעבר אפל ארוך מאד חצוב בסלע ההולך ועולה, עד הגיענו אל אולם רחב ידים החצוב גם הוא במעבה הסלע, ושני הסלעים בולטים עוד מקירותיו ומתקרתו בכל עבר. ובאולם המלה גדולה, המלת אכרים רבים השבים עתה מעבודתם רעבים וצמאים, וכחיתו טרף הם טשים איש איש אל ארוחתו הצרורה במטפחתו. כי,הדיר" בונה עתה פה בנינים רבים, ויבא הנה מכפרי הנוצרים אשר בסביבות ירושלם, מרמלה ומביר־נבאלה, פועלים ובונים לעסוק בהם, והאולם הזה הוא המקום אשר הקצו להם למשך ימי עבודתם.

הכמר אשר בא לקראתנו אמר להביאנו אל בית התפלה הנהדר אשר אותו יבקרו כל “צאן קדשים”, אך באשר רד היום מאד ועוד מעט ושקעה החמה, בקשנו כי יחיש להוליכנו אל החלונות אשר מהם נוכל להתבונן אל הככר מסביב.

הכמר הבין לפני מי הוא עומד ויחריש, ויפן אתנו שמאלה, ודרך פרצה גדולה החצובה בסלע הגענו אל הגזוזטרה הפונה אל הככר, אשר היא כמו תלויה ועומדת מעל לתהום רבה אשר תחתיה.

ועל יד מעקה הברזל אשר לגזוזטרה אכן נהדר המראה ויפה מאד. כל גני ירחו הרעננים, וכל אדמת המישור החלק אשר עד הירדן, ורצועת גדות הירדן הרעננה, והרי גלעד אשר מאחריה, וכל פני ים המלח הנראים מפה כראי מלטש – כל הארץ הזאת פרושה כספר לעינינו אשר לא תשבענה מראות בה.

אך מבט אחד אל התהום הנוראה אשר מתחת לרגלינו ואל הקרשים הדקים המפרידים בינינו הזכירני את פחד “רסוק האברים” אשר פחד חברי, ואת דברי משוררנו הלוי:

ביני ובין מות כפשע, אבל

ביני וביניו מעבה לוחות.

אחדים מהאכרים אשר נאספו להתבונן בנו מתלחשים ביניהם לאמר “אלה יהודים!” והכמר אשר הוליכנו החל לשאלנו מה כתוב בספר שבידי על אודות המקום הזה? הגדתי לו את הכתוב בספר בדקר על תולדות הבנינים אשר נחצבו פה בימי הבינים, ועל אודות מסורת הנוצרים האומרת כי פה צם הנוצרי ארבעים היום, ועל שם זה נקרא ההר לפנים בשם קרנטנה, וממנו הוסב לשם קרנטל בערבית; אך כל הדברים האלה לא השביעוהו עוד רצון, ויוסף לשאול אם לא נמצאו בספר זה דברים יותר מפרטים.

פה הננו חופרים עתה בכל החורים והסדקים, אמר אלינו, והננו מוצאים עתה עוד חדרים ואולמים אשר היו לפנים למושב לנזירים, מפה ישנה דרך צרה מאד במעבה ההר לעלות אל ראשו במדרגות, ועל ראש ההר נוסיף לבנות עתה במקום הכנסיה הקדומה אשר היתה עליו.

קוי השמש האחרונים נראו עוד על ראשי הרי גלעד, ואנחנו ראינו כי הגיעה לנו העת לשוב.

הכמר שלח אתנו אחד האכרים ללוותנו עד עין אלשלטן, ובדרכנו שב גם האכר לשאלנו: “האם לא נזכר בספרכם דבר על אודות האוצרות הנמצאות בארץ?”.

עתה הבינונו את פשר שאלות הכמר וחקירותיו. הערבים הרואים את האירפים באים הנה וספריהם בידיהם, ומתוך הספר יגידו להם את הדרך ילכו בה ואת שמות כל המקומות אשר הם עוברים עליהם, מאמינים באמונה שלמה כי בספרים האלה נמצאים גם זכרונות כל המקומות בהם גנוזים אוצרות קדומים וכל שכיות חמדה; וכפעם בפעם שמעתי מפי הבדויים שמעבר הירדן מזרחה מספרים בתמימות כי בלכתם פעם עם אחד הפרנג’ים היה הולך ומביט בספרו, וכשהגיע למקום פלוני אשר שם אבן גדולה צוה אותם להפוך את האבן, ואחרי שהותו שם כחצי שעה שב ויסע הלאה. ובבואם אתו ירושלימה, במקום אשר לא תמצא עוד ידם להזיק לו, הראה להם אוצר כל חמדה אשר הוציא מן האבן הזאת. “ואם אינכם מאמינים לדברי, הוסיף לאמר להם, לכו אל מקום האבן ההפוכה ההיא וראיתם את השקעררת הגדולה אשר בה”.

ואף הכמר מצפה כנראה למצוא בחורי הנזירים הדלים הקדמונים שפוני טמוני זהב, בחשבו, כי כנזירי ימינו אלה היו גם נזירי הימים ההם…

לפי עין אלשלטן מצאנו עוד את כל בני לויתנו, ונדחק אל תוך שתי העגלות אשר חכו לנו, ונשב לירחו.

* * *

אינני יודע אם קרואי מחזיקים בכלל האומר כי “אשרי העם שאין לו הסטוריה”, ואם יחזיקו לי טובה על הבשורה אשר אבשרם אם לא; אך מעשה שהיה בכך היה, ובספר רשמי מסעי נמצא במקום הזה אשר הוקצה לזכרונות הלילה השני לשבתנו בירחו – דף חלק.

ואמנם מה יכלתי לרשום במוצאי יום עיפות ויגיעה כזה? תלמידינו נמו שנתם תכף אחרי תפלתם ואכילתם, וגם בעל החלומות לא יכל בלי תפונה להפריע את תרדמת האלהים אשר נפלה עליהם. ואנחנו אמנם סרנו עוד אל בית ר' משה אשר בשום אופן לא אבה לפטרנו בלי אכילה, ויטרח וייגע ויכן למעננו ארוחת ערב כיד רשימת האכל אשר פרט לפנינו ביום אתמול, וגם “חביתו” הקטנה עמדה הכן למלא משאלות כל צמא; אך שיחותינו לא ארכו הפעם ונעזבן ליום מחר, באמרו להלוות אלינו גם הוא בעליתנו ירושלמה.

ממחרת השכמנו לקום, ור' משה הלך אתנו להראותנו את אשר הספיקה לנו עתנו לראות עוד.

ונבקר בראשונה את הגן הגדול אשר בו עסקו אחינו שנים אחדות, ואנחות אין מספר פרצו מלב ר' משה למראה העצים הדשנים והרעננים עתה הנותנים פרים לאחרים. ובקצה הגן חדרים אחדים נבנים עתה למעונות בני המושבה העתידים אולי לבוא:

“הנה עוד מפעל אשר בו ירד כסף לא מעט לטמיון מבלי כל תוצאות, אמר ר' משה. בן־אברם מכונן המושבה העתידה ומנהלה הוא מסית אשר הזיתו קודמת להסתתו. הוא אמר לכונן פה מושבה אשר על חבריה לעבוד עבודת פרך ולקבל מחסוריהם בצמצום גדול עד תת האדמה פריה, ואחרי כן תהיינה כל תבואותיה למתנחלים בשותפות, וגם אז לא ינתן לאיש מהם כסף במזמנים, כי אכול יאכלו תמיד יחד, וכל הדבר אשר יחסר לאיש מהם ינתן לו מן האוצר הכללי, ועל כן אין ההצלחה מאירה פניה אליו בכל עזרת המסיון התומכת אותו כי סוף סוף איפה ימצא אנשים המסורים לרעיון רוח כזה? היהודי חפץ לראות המטבע, ואם הוא אין כאן אין דבר כאן. הוא עולה אמנם ירושלמה פעם בפעם וצד שנים שלשה מחברת “רעבים גם צמאים” אשר יבטיחם “הרים וגבעות”, אך אחרי בואם הנה וטועמים טעם העבודה והדחק הם נמלטים לנפשם כצפרים מפח”.

ואמנם בבואנו הביתה, לאמר אל שני החדרים הנאלחים אשר גם הטוח לא נטוחו עוד ושכבת שחור מכסה את קירותיהם ותקרתם, לא מצאנו כי רק איש בוכרי אחד עומד לפני האח ומכין לו ארוחתו. האיש הזה נשאר זה מקרוב אלמן מאשתו אשר השאירה לו חמשה יתומים קטנים, ואיש מבני עדתו לא רחם עליו, וימסר חמשת בניו למסיתים שבירושלם, והוא ירד הנה.

“זה הוא האחד אשר נשאר לפלטה במושבה המסיונית, וגם הוא לא יאריך ימים פה, בן־אברם עלה עלה העירה לצוד עוד הפעם ציד, אך אינני מאמין כי ימצא עוד אזנים קשובות להזיות בירושלם”.

אחרי התבוננו באבנים הגדולות אשר יוציאו החופרים פה מן האדמה, אבנים הנראות כשרידי בנינים עצומים אשר עמדו לפנים במקום הזה, עברנו על פני בית התפלה אשר ל“דיר” גם בירחו, על יד בית מלוננו “מלון הגלגל”, ועל פני שלשה בתים אשר הנזירים הפרנציסקנים הגרמנים מקימים פה.

“לפרנציסקנים האלה נחלה גדולה פה, קרקע בת ארבע מאות וחמשים דונם, ועל הקרקע הזאת הם מושיבים עתה שלשה אכרים גרמנים, ולמענם המה בונים עתה את שלשת הבתים האלה. גם בית־רפואות להם פה אשר בו יתנו סמי מרפא חנם לכל דורש, וגם כמר רופא בא פעם בפעם הנה ועונה לכל שואליו חנם”.

והבתים האחדים האלה עם בתי המלון ובית פקידות הממשלה ובית מקלט החוגגים הרוסים, המה כל בתי העיר ירחו הראוים להקרא בשם בתים.

השמש כבר יצאה על הארץ, ותלמידינו ועגלונינו עמדו כבר הכן למסע, ונעל על עגלותינו לשוב ירושלמה.

ור' משה נושא עוד חבילת עשבים גדולה לשימה בעגלתנו:

"את חבילת שבטי הדנדנה הזאת אשר קצרתי מגני אביא מנחה לר' ליב הרוקח בירושלם. בגני אין הצמח הזה תופס מקום, כי צומח הוא על יד הגדרים, ולר' ליב יהיה הוא ושמנו לתועלת לצרכי הרפואות, וכנגד זה הוא נותן לי סמי מרפא חנם בכל הדרשם לי.

טוב הדבר. לר' ליב יהיה הצמח הזה לתועלת, ולנו יהיה לנחת רוח בדרכנו בקרירות אשר נרגיש בפינו בטעמנו אותו בשעות החם ובריחו הטוב אשר יפיץ".

ובריח הצמח הערב הזה אשר הזכירנו את צרי הגלעד אשר גם לו כמו לעץ התמר אין זכר עוד במקום הזה – עזבנו את ירחו ואת גנותיה.

“בהרים האלה אשר לימיננו, אמר ר' משה, ישנן מערות רבות, ובאחת מהן נראים עוד היום כשלחנות חצובים מאבן ומסביב להם אצטבאות אבן למושב. למערה הזאת יקראו הערבים בשם “בניס אליהוד”, ומי יודע אם לא היתה לפנים אחת הישיבות שמה. לו היה המקום הזה נושא עליו איזה מסורה נוצרית, כי עתה לא היה ה”דיר" עוזבו ככה שומם ונעזב, ובכל אופן היה רוכשו לו".

ולימיננו מרחוק נראה “גבל קרנטל” בכל רום שיאו, והחומה הגדולה המקפת את ראשו כחומת אחד המבצרים מתרוממת כעדה חיה לאמתות דברי האיש הנכאב הדובר בנו.

דרכנו חזרה הולכת ועולה במעלה ההרים, ובכל חפץ ר' זישע עגלוננו להשלים עמנו ולהשביענו רצון אחרי התבוננו כי לא יפה התנהג אתמול בשעת כעסו, לא יכל להמנע מכבדנו בירידה בכל שעה ושעה, ו“ירידתנו” הראשונה היתה לפני “עקבת ג’אבר” על יד החרבות אשר לשמאלנו.

אנחנו ידענו כי עגלתנו תתנהל לאטה במקום הזה, ובראש ההר יאמר ר' זישע בלי תפונה לתת מעט מנוחה ל“רחליו הנאלמות”, ונסר מעל הדרך שמאלה להתבונן בחרבות הנפוצות כה וכה על פני השדה. בראש התל הזקוף נראים שרידי חדרים אחדים, ולמטה מהם בורות חצובים בקרקע וטוחים בטיח, ולארך מדרון ההר על יד הדרך נראים עוד שרידי תעלת מי ואד אלכלת אשר מפה סבו שמאלה עד ההר השני על הגשר הקדמון אשר גם שרידיו נראים עוד בעמק. מההר ההוא נמשכה התעלה לפנים עד הברכה הקדמונה אשר שרידי קירותיה נמצאים בדרך רבע שעה מפה. היא “ברכת־מוסא” (ברכת משה) הגדולה כמעט ככל שלש “ברכות שלמה” אשר על דרך חברון יחד, ומימיה הפכו בימי קדם את כל אדמת המישור אשר סביבה לגן חמד מלא מים. לפי דעת רבים היה הורדוס המלך אשר בנה את הברכה הזאת על יד היכלו אשר גם הוא היה בנוי במקום הזה.

בשובנו לעלות בדרך המלך התבוננו בקיר סלעי ההר אשר לשמאלנו ונראה בו אבנים רבות כדוריות יצוקות בידי הטבע בתוך מעבה סלעיו הרכים, וכל אשר הוספנו לעלות כן הוספנו לראות רבות מן האבנים העגלות מפזרות גם הנה והנה על יד הדרך.

ומשרידי התרבות היחידות אשר אולי היו לבני עמנו בימי קדם, ועד הבנינים החדשים אשר המנזר הנוצרי הולך ובונה בסביבה הזאת, אך דרך חצי שעה.

כחצי שעה רכבנו בעגלה עד שהגענו אל המקום אשר בו עמדו עגלות אחרות מחכות לנוסעיהן שירדו לבקר את מנזר “סט. גיאורג” אשר לכמרים היונים בסתרי נחל כרית הוא ואד־אלכלת.

ולכבודו של ר' זישע עלי להגיד דבר אמת כי הפעם לא צעק ולא נשא ולא השמיע קולו בראותו גם אותנו יורדים במנוחה מעל העגלה לשום פעמינו אל המנזר ההוא, אף כי חבריו העגלונים אשר חכו פה שבו להרעימו באמרם אליו כי ירד גם הוא לקבל מאת ראש המנזר את הרובל הקבוע בעד האורחים אשר הוא מביא אליו הפעם…

השביל הנראה מראש ההר כרצועה צרה רחב פה כשתים שלש אמות, והוא חצוב ויורד בשפוע בצד קיר הסלע, הוא מדרון ההר אשר מעבר לנחל מזה, ומראה אדמתו מוכיח כי עוד טרם עברו שנים רבות למיום עבוד חוצביו בו.

עוד מעט והנה רעש המים הסואנים למטה בגיא נשמע לאזנינו, ולעינינו נראה מראה נחמד ונעים הלוקח לבבות, מראה פרדס עצים ירקים ורעננים בשפולי ההר מזה ומזה, בין קירות שני הסלעים הפרוצים והשרופים אשר למעלה מהם, ובין נחל המים הכבירים השוטפים שם למטה, ובין שני ההרים הגובלים את הנחל מזה ומזה מתרומם גשר אבנים המקרה כלו בסכת ענפי עצי הגפן הנטועים משני עבריו לארכו, ותעלת מים עוברת על יד השביל אשר בו אנו עוברים לפני הגשר, ובקול המלה גדולה נשפכים מימיה הרבים והזכים אל הנחל למטה. התעלה הזאת נמשכת ממימי הנחל מרחוק, מן המקום אשר קרקעיתו רמה ונשאת מקרקעיתו פה, ובאה הנה להשקות את הגנים הנטועים ולהשיב נפש העוברים הבאים מארץ תלאובות אשר שמה למעלה.

ולמעלה מן הגנים הירקרקים, שם באמצע ההר הקרח אשר ממולנו, בין שני הסלעים ובליטותיהם המוזרות, נראים חלונות פונים אל הנחל, אלה הם חלונות המנזר הבנוי שם במרום.

ובצל סכת דליות הגפן, על יד המים הנוזלים מן התעלה אל הנחל, המזכירים לנו בהמלתם את דברי נעים זמירותנו “תהום אל תהום קורא!” – ישבנו לנוח ולשאוף רוח.

מן החלונות אשר למעלה משתלשל ויורד דלי אחד באלכסון באויר עד הנחל, ובהמלאו הוא שב ונמשך עד למעלה בדרך אשר בה ירד. התבוננו במחזה המוזר הזה ונראה והנה חוט ברזל נמשך בשפוע מן החלונות ועד הנחל, והוא מחבר בשני קצותיו אל שכבת החלונות מזה ואל אדני הנחל מזה, וגליל מחבר את הדלי אל חוט הברזל ומושכו אותו ואת החבל הקשור אליו בדרך המשופעת הזאת למען יוכל להגיע עד המים.

אחרי אשר נחנו ונחליף כח עברנו את הגשר ונעל בשביל העולה בהר אשר ממולנו עד המנזר עצמו. דרך אולם גדול ורם הגענו למדרגות המעלות עד לחצר רחבת ידים ובקירות החצר מסביב פתחים המובילים אל חדרי הכמרים ולבית תפלתם ובקירה אשר לצד דרום פרצה גדולה המגעת עד הגזוזטרה הפונה אל הנחל, ואשר כגזוזטרה שבבניני “ג’בל קרנטל” היא כמו תלויה מעל לתהום הרבה אשר מתחתיה.

ובכל זאת אין המחזה שמה שכמחזה אשר לנגד עינינו פה. שמה יאחז בשר העומד עליה פלצות בהביטו למטה, ופה לא תשבע העין מהביט חליפות אל קיר הסלע הרם והנשא החוסם בעדנו מחזה כל אשר מחוץ לגבולנו, ואל העצים הרעננים אשר בשפולו, ואל המון המים הגועשים והרועשים מתחתיהם. מחזה כל הדברים האלה במקום הבודד הזה, בסתרי ההרים הנשכחים מני רגל ודבר אין להם עם העולם כלו, מחזה פראות הטבע וזרותה המתערבים ומתלכדים פה יחד בהרמוניה יפה כל כך עם מנעמי החיים אשר יצר לו האדם – יקח את הלב שבי, וישכחנו לגמרי כי פה התגורר לפנים האיש אשר אך בסופה וסערה היתה דרכו, וכל חמודות תבל זרה כמו דוה מנגד עיניו.

אחד נזירי היונים הראנו את כל הדברים העתיקים אשר מצאו במקומות האלה, שרידי כותרות עמודים ואבנים אשר כתובות יוניות וערביות עליהם, ובאמרנו ללכת הגיש לנו נזירנו כוסות לימונד לשתות. שעלו לנו במחיר יקר.

כערך שעה ארכה עת בקורנו את המקום הנפלא הזה, הוא אחרון בניני “הדיר” אשר בקרנו במסענו הפעם, ואחר שבנו ונעל על עגלותינו ונסע הלאה.

ר' משה הוסיף לספר לנו כל משך נסיעתנו את זכרונות ראשית יסוד מושב אחינו בירחו, ואת כל ההרפתקאות אשר עברו עליו עד הותרו הוא לבדו כערער בערבה; ובתוגה חרישית ועמקה שבנו לשאול ללבבנו למי הזכות יותר לשמוח ולרנן ולקרוא בקול רם:

בירדן שמה משמרתנו!…

 

לנגה הירח.    🔗

יום חם נורא היה היום ההוא, אחד הימים אשר בהם תאמר ההשגחה העליונה להטעימנו בחיים מעין טעמה של גיהנם. באויר אין כל שינוי ותנועה, כל החי נלאה ונאלם דומיה, השמש מכה בכל תקפה בראש כל איש בלכתו בדרך, והחם מכביד את נשמת אפו בשבתו בביתו. רוח האדם תקצר, ונחת לא ימצא לו בכל אשר ילך ובכל אשר יעשה, כי נפשו תקוץ בכל. רק לאות ועיפות ירגיש, ונטיה עצומה לעצלות ולבטלה. ידיו תשפלנה, שמורות עיניו תכבדנה, וכל גוו נרפה ומתחלחל.

ובעבור יום כזה ולילה יאתה, ושמש תעלם, וחם יאסף, ורוח צח חרישית תצא מגנזי אויר ארצנו הנפלא להשיב רוח עיפים ולהחזיר נשמות נלאים, מי זה יעצר כח להתאפק מצאת החוצה לקראתה? הרוח הצחה, הקרירות, הרעננות, וריח השדה אשר ישאף האדם אל קרבו בעת כזאת, כל אלה אבנים שואבות הנה, אבנים שואבות המושכות אותו בכל חזקת היד ומוציאות אותו מביתו החוצה.

ואנכי, עיף ויגע מעמל היום ומכבד האויר בחדר אשר ישבתי בו כלוא וסגור בין קירותיו עד הערב, יצאתי לשאוף מעט רוח.

ורוחי עודנה כנרדמה ונדהמה מעיפות היום, ותתן לרגלי ללכת. ותלכנה באשר תתהלכנה, ולא אל אשר תשאן “הרוח”. ואלכה דומם אחרי רגלי ולבי בל עמי.

לא ידעתי נפשי, לא ידעתי איזו הדרך באתי הנה, ומה מדת הזמן אשר שהיתי בדרכי; רק זאת אזכרה כי בפקחי את עיני מתנומתי בהקיץ לקח המחזה אשר לנגד עיני את כל לבבי רגע אחד, עד כי חשתי בנפשי כאלו נפחו בקרבי חיים חדשים! מראה הירח היה כל כך נעים ומתוק לעינים, כל כך נחמד למראה, עד כי זמן רב לא יכלתי לגרוע עיני מפניו העגלים והחורים, ונפשי לא שבעה מראות במנוחה השאננה ובמראה האשר והשלוה אשר יצק נגהו בנעים קסמיו על כל היקום מסביב. כי אמנם שוו נא בנפשכם… אך התוכלו לשוות זאת בנפשכם? העיפתם גם אתם ותלאו מאור השמש כמוני היום? – ובכל זאת, אחרי אשר אין דרך אחרת, שוו נא בנפשכם עד כמה שתוכלו לשוות לכם: מאור יום ומנוחת לילה גם יחד! עין בעין הננו רואים את כל הדברים המקיפים אותנו לכל פרטיהם, גם בספר נוכל לקרוא עתה בכל אותיותיו הקטנות – ועינינו לא תלאינה ושמורותיהן לא תכאבנה גם בהביטנו אל הירח בעצמו, אל הכבוד הנעים הזה המאיר לארץ ולישנים עליה ברחמים!

ורוח צח עובר על פני ומוחה את יתר רשמי עיפות היום מעליהם, וממלא כל חדרי לבי חפץ ותשוקה לשוב לעבודה ולעמל. וריח עולה מן האדמה, ערב ונעים וכל ראשי בשמים לא יערכוהו; ריח המתעה את האדם לחשוב כי דבר של ממש הוא ופתח יפתח את פיו כאומר לבלעו, הוא ריח גדילי החטים הצבורים שמה ערמות ערמות על פני חלקת הצורים. וקול דממה דקה עולה באזני, קול משק מים המשתפכים בלי הפוגה בדומית הלילה, הוא קול מי המעין הנופלים ממרזבו אל תוך הברכה החדשה ונקוים בה כל הלילה למען השקות בבקר את גנות הירק אשר בעמק, לתת חיים לכל הצמחים הרעננים וכח ועצמה לשאת את להט היום הבא.

כל חושי בי שבו נלכדו בחבלי הקדם השפוך על כל סביבי, כל חושי בי כמו נרדמו השתכרו לכל מראה העינים, והרחת הנחירים, ומשמע האזנים. והשנה, מכשפת הלילה, כבר החלה לארוג את קוריה חבליה על פני לישנני, אלה קורי העכביש הנארגים על פני כל הנרדמים בשיחות מני קדם… והנה קול אדיר וחזק, קול קורא בכח:

“ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי למלאת פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מעוט”…

בכל בתי נפשי הרגשתי אז מה רמה ומה נעלתה התפלה הזאת! ובכל לבי ובשרי, בכל רוחי וגוי, השתתפתי את אחי, כי אמנם מי מבני האדם ידאג גם לצבא המרום במרום אם לא אחי? ובכן יחד אתם נשאתי לבבי אל כפים לחלות ולחנן פני יוצרנו להתמיד לנו לילות נעימים כאלה אשר מוצאיהם מצא חיים.

והקול הולך וקורא:

“ויהי אור הלבנה כאור החמה”.

אבל, אחי! אנה אנחנו באים? איה איפה נסתר מחמתה אם כדבריכם כן יקום? ואם שוב ישובו לנו “שלשת ימי אורה” כיום אתמול גם יומם גם לילה הלא אבדנו כלנו אבדנו! רק זאת אל נא תבקשו, אחי!

והקול הולך וחזק:

“וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מעוטה”…

החייתוני, אחי! אם רק זאת אתם מבקשים, עוד יעמד לנו רוח והצלה, כי גם בשבעת ימי בראשית, אז לפני מעוטה, היתה הלבנה ודי ערבה ונעימה כאשר בלילנו זה, ונגהה הזך לא להט כאור החמה ביום אתמול…

אך מי המה אלה? מה יעשו פה אחי אלה בנשף בערב יום הגרנות? הגם המה עיפו כמוני וילכו אל אשר נשאום רגליהם? – אסורה נא ואראה.

ושמחתי זאת כי מצא אמצא לי רעים גם בבדידותי, חזקה אותי ותאמצני להוסיף ללכת.

והקול נדמה מעט מעט, והתמונות נדו נעו הנה והנה כצללים משך רגעים אחדים, אחר נחה שקטה ההמולה כלה, ודומית הלילה שבה לקדמותה.

עליתי על מדרגות אחדות במעלה ההר העולה לקולוניא הכפר, ואסב שמאלה אל מקום חלקת הצורים, אשר שמה הגדישים צבורים, וארא והנה אחדים מאחינו הספרדים יושבים להם על הארץ במעגל, איש איש לבוש פרמליתו³⁰ הקצרה על קפטנו³¹ , ומצנפת³² שחורה ודקה מקפת את מגבעתו האדומה. ורגליהם משכלות³³ מקפלות מתחת לברכיהם כמנהג בני המדינה, ומפה פרושה על הארץ בתוך, ועל המפה כד מים וככרות לחם, וקערות אחדות מלאות מלפפונים ושאר ירקות עשוים מלוחית³⁴, והמה יושבים ואוכלים סעודתם כדרך כל הארץ – לנגה הירח!

– ברוך הבא! קראו אלי בשמחה ויקומו לקראתי.

– ברוכים הנמצאים! עניתים גם אני במאור פנים. שובו נא רבותי למנוחתכם, ואל נא תפריעו עצמכם ממעשיכם.

– בכבוד! שבו לאמר, ובידם הורו על סעודתם הערוכה. שבה נא גם אתה אתנו. הן “צדיק על שלחן יבוא”, יאמרו המושלים.

– “ולא יאכל”, יכלו המושלים את דבריהם, עניתים בבת צחוק כבקי ורגיל באמרות־ההדור השגורות על שפתי אחינו הספרדים, ובכל זאת ישוב ישבתי לפניהם, והמעגל התרחב בפנותם לי מקום ביניהם. ואשאלם על מעשיהם פה, אף כי לבי כבר אמר לי מה תכלית שבתם בראותי את הגדישים צבורים לפניהם ואיש אחר מלבעדיהם אין לשמרם.

– האם לא ירושלמי אתה? הטרם תדע כי עת הקציר לנו עתה, ועלינו להכין כשירה לאחינו שבירושלם?

ה“כשירה” או ה“קצירה” אשר לאחינו הספרדים, היא ה“השמורה” אשר בפי אחינו האשכנזים; לאמר: החטה השמורה משעת קצירתה מפני המים שלא יפלו עליה; ומשפט אחינו בני הארץ לקנות מאת אכרי הכפרים הקרובים לעיר את תבואת שדותיהם בעודה בקמה, לאמר: בהיות עוד הקמה על פני השדה יעמדו את בעליה על המקח, וקבעו מחיר לכל סאה אשר יוציאו ממנה, ולפי מספר הסאים היוצאות כן ישלמו להם, והמחיר יתר על מחיר התבואה בשוק, מפני העמל והטפול היתר אשר לבעליה בה. והיה בהגיע עת הקציר ויצאו אחינו אלה הכפרה למשך שבוע ימים או שבועים, כל ימי הקציר והדיש; ואם מלמדים המה ויצאו המה ותלמידיהם הגדולים וישבו שמה יומם ולילה לשמור על הגרנות. ודוש לא ידושו את השבלים בהיותן בגרן, כי חבוט יחבטון בעליהן לעיני אחינו. ומכל משמר ישמרו אחינו אלה את האכרים לבל יביאו אתם לחם לאכול ומים לשתות, והאכרים אשר עיניהם אל בצעם ינסו אמנם לפעמים “להוסיף מחול על הקדש” בהעלם־עין אחרי זרותם את הקש, ובכרי החטים השמורות תשרה לפעמים הברכה – בה בעת אשר תשלח המגערת בכרי־החטים לא־השמורות הצבור בפנה השנית; אך גם אחינו חכמים המה ובקיאים בכל תחבולותיהם וידעו להשמר.

וכתם העבודה בשדה והביאו אחינו את החטים העירה, ושמרון עד לפני הפסח ומכרון אז או כמו שהן, או כי אפה יאפו בקמחן מצות ומכרון לחרדים על אכילת “מצה שמורה”.

זה כל חלק אחינו יושבי ירושלם בקציר, ומנת גורלם בעבודת האדמה, מלבד עבודתם בגני האתרוגים שביפו הנתנים ברבם בשכירות לבני ירושלם סוחרי האתרוגים, ומלבד – התשוקה הגדולה אשר בלב רבים מהם לחיי השדה, והתקות החזקות אשר לנו בצעירי בני ירושלם שלוחי חברת “ישוב ארץ הקדש” העובדים עתה עבודתם בחריצות במושבות.

ובני החבורה שבו לעבודתם, לאכילתם.

– הן אמנם לא מעדני מלכים עולים על שלחננו הלילה, אמר לי האחד מהם, אך בשבת האיש פה על פני השדה יגדל תאבונו ככה עד כי כל אשר יתנו לו אכול יאכל והתענג יתענג עליו כעל מעדני מלכים; ומי יודע? אולי עוד יותר מהמלכים על מעדניהם, כי המה הלא הסכינו בהם, ואנחנו אך שבועות אחדים בשנה נחיה ככה. וראה נא גם ראה: הנה בימים האלה אנו חיים חיי תלמידי חכמים גמורים. אך פת במלוחית נאכל, ורק מים נשתה, ועל הארץ נישן, ובכל זאת שמחים אנו בחלקנו זה מעל כל מטות רבודות וברבורים אבוסים ויין הרקח אשר בעיר, כי האויר הצח, מי המעין הקלים, ועבודת הידים אשר עלינו לעבוד הימים האלה, כלם יחד פועלים פעולתם על הקבה לעכל להוסיף ולתבוע בכל פה. הנה חברנו זה המפנק מאין כמוהו ובביתו הוא מתחטא תמיד, ופה אתנו הוא הראשון לצעוק ככרוכיא: הבו לחם! הבו ירק! ואם אין מת אנכי, הלא כן, ברכיה אחי? – הוא שאמר הכתוב, ענה ברכיה בנחת רוח בפתחו את חגורתו הרחבה, הוא שאמר הכתוב: טוב ארוחת ירק ושלוה בה. האח! מה מאשרים המה אחינו היושבים פה ב“מוצא”. ומה רבו הפעמים אשר אמרתי בלבי בימים האחדים האלה: מי יתן ולא פנקתי ככה מנוער, אם לא עזבתי את העיר ואת שאונה ואת כל שכרה גם יחד והלכתי לנוע על העצים כאחד אחינו הפועלים האלה.

– האמנם ראיתם את אחינו ואת מעשה ידיהם? שאלתיו.

– כיצד? הלא אך לזאת בחרנו בכפר הזה השנה הזאת; כי אמרנו הלא טוב לנו לשבת בקרב אחינו, ואמנם ראינו מתן שכרנו בצדנו. השנה אין אנו אנוסים לאכל מפת האכרים הגסה, כי אחינו אלה התנדבו לאפות לנו לחמנו בתנורם אשר כוננו להם; גם חלב טוב ודשן יתנו לנו בבקר בבקר, גם גבינה גם חמאה השג נשיג, ואף מטעמינו הלילה משלנו הם, מפרי גנות הירק אשר ליתר אחינו פה. ולו אחרנו לבוא עוד כירח ימים או כשני ירחים, כי עתה כבר יכלנו לקים גם מצות ו“אכלת ענבים” כנפשנו שבענו; כי רבו כבר הענבים בכרמיהם השנה הזאת, ענפי צרפת והדו וערב מן המבחרים, אך כיום עוד ענבי בסר המה, כי זמן בשולם יאחר הרבה מזמן בשול ענבי השפלה.

– ואותנו עזבת כלה? וגם בקר לא תבקרנו עוד! הכזאת יעשה בישראל?

סבותי את פני וארא והנה אביחיל מודעני הקדמוני לפני. פניו צוהלים, וקנה הרובים על גבו, והוא לבוש כאחד החילים אשר בארץ.

– מאן ולאן, אבי־חילי? שאלתיו ואתקע לו כפי.

– הן אל כרמינו אנחנו עולים לשמרם! ענני כמתפלא על שאלתי. עד השנה הזאת שמרנום רק מפני השועלים הקטנים מחבלי הכרמים, אולם השנה כבר הגיעה העת לשמרם גם מפני הגנבים, כי השנה כבר עברו על גפנינו הראשונות שנות הערלה ואת אשכלותיהן לא נוסיף לכרות עוד לפני גמלן; וענבינו ענבי צרפת המה מן המבחרים אשר אין כמוהם בכל סביבותינו, ורבו עליהם הקופצים גם בטרם יבשלו עוד.

– היגדל ככה בצירכם השנה הזאת? שאלתיו.

– בצירנו אמנם עוד דל הנהו מאד, כי לא רבו עוד הגפנים בנות ארבע השנים בכרמינו, ואולי לא ישוה גם בטרח השמירה אך “בכורינו” יקרים כל כך בעינינו עד כי כאב את בנו יקירו נטפל בהם, לא ענבים ככל הענבים נראה מעטרים את בדי גפנינו, כי אם פרי עמלנו ויגיענו מתנוסס לעינינו, פרי עבודתנו ההולך וגדל מיום ליום, כל גרגיר וגרגיר קורא לנו: יש שכר לפעלתכם על הרי יהודה! יש תקוה לאחריתכם, עתה הנה באה! – גם אמי גם אחותי מתעסקות כיום בשמירת הכרם, ועמלן חביב עליהן מאד בדעתן, כי עוד מעט והחלנו לאכול מפרי עבודתנו במשך ארבע השנים הקודמות. האח! לו ראית את אמי בעמדה על ראש ה“שומירה”, אשר לה התפללתי זה מכבר, ואשר הקימותיה סוף סוף במקום כרמי, כי עתה אמרת: אך דבורה היא העומדת בראש הר תבור ביום סיסרא! – ואתה הלא תבוא אתנו כעת, האח! מה נעים עתה לטיל לנגה הירח.

– אכן נעים הטיול הזה; והנעימות הזאת משכתני כבר מביתי ועד הנה.

– האמנם בלילה באת?

– כן, בלילה באתי ובלילה עוד עלי לשוב! קראתי, ואזכר פתאם כי לא הגדתי כלל בביתי כי הולך אנכי, ואוציא שעוני להתבונן בו והנה השעה שעה שתים עשרה.

– שתים עשרה! קראתי, חצות לילה כבר הגיעה. הוי! מה תמהרנה השעות לחלוף במצוא האדם ענג לנפשו, ומה יחשבו בני ביתי בראותם כי אינני?

– אם כן נמהרה צעדינו1 קרא אביחיל.

– נחישה! נחישה! קראתי בחפזון ואברך את ידידינו בני הגרנות, ונלך…

– מה זה מהרת ככה לברוח?…

– ואנחנו אמרנו בחברתך נשתעשה…

– חטה וגפן, מי משתיהן קודמת?…

ככה שמעתי קולות מקולות שונים קוראים אחרי, אך אנכי עיני קדימה “נלכה!” ונלך…

אך לא בהליכה ולא במרוצה הגענו עד ראש ההר הזקוף אשר כנגדנו, מקום שם כרמי “מוצא”, כי אם כמו קפיצה אחת קפצנו, והננו בעמק, ואחר החלונו לעלות.

וחפצי הנמרץ למהר שובי הביתה מלא פתאם כל כך את כל חדרי לבי עד כי לא חשתי כל עיפות ברגלי בעלותי ברגע אחד מרגלי ההר ישר עד קצהו למעלה, ואעבור את כל המדרגות והגדרים אשר נעבדו זה מקרוב בכרמי אחינו אשר במדרון ההר. הסלעים הרמים כמו שחו לרגלי וירומו להעלותני, והמדרגות הנשאות כאלו קפלו האחת אחרי רעותה מתחת לכפות רגלי, ואנחנו עולים ועולים מבלי הרגיש כלל.

ואנשים הולכים וסבים בכרמים לנגה הירח, הולכים ומשוררים שירי ציון בשמחה ובנעימה; ועלי הגפנים חגים ונעים לרוח הצחה המנשבת בם, וסופקים בכפיהם לעמתם. ואגלי טל עדנים נופלים עליהם ועל אשכלות הענבים כפניני חן, וכרסיסי יין הרחק בתוך כוס השמחה המשכרת עתה כל הארץ…

והטל הולך ומתעבה, ואנכי הנני עומד בתוך עב הענן, עוד רגע וערפלי הטל נפזרו, והירח שב להגיה באורו הנעים על פני הככר. ואנכי עומד על ראש המגדל הנשא בקסטל אשר ממעל לכרמי מוצא, הוא המקום אשר ממנו יוכל האדם לראות למן ים המלח ועד הים הגדול, לאמר: כל ארץ ישראל לרחבה למקצה ועד קצה.

סבותי עיני לראות כה וכה והנה אין אביחיל ואין חבריו, ועל הככר השקט ודממה.

– מי יודע? אמרתי בלבי, אולי נרדמתי, ואביחיל וחבריו שכחוני וילכו… אך איככה זה באתי הנה? ההעלני אביחיל עד כה?

והירח עוד מעט ובא עד קצה השמים ימה, עוד מעט ואסף נגהו, חשך יהיה על פני הארץ. הנה בא כבר הריח, והחשך פרש כנפיו השחורות. הנה חשך, חשך אפלה, ואנכי פה לבדי, ואיככה אשובה עוד הלילה לביתי? אהה! מה תאמר עתה אשתי?…

* * * * *

– מה תאמר אשתך? אשתך אומרת, כי היא איננה יודעת מה זה היה לך? זה כחצי שעה הנך מתהפך מצד אל צד ולא תמצא לך מנוחה, גם את הנר כביתי זה עתה, כי אמרתי פן הוא הוא המפריע את מנוחתך, והנה צעקת פתאם!

– מה זאת? קראתי בחרדה, מה זאת?… איפה הנני?… ומה לך את פה לעת כזאת?…

ועל כל שאלותי אין אמר ואין דברים, אך צחוק מתפרץ צלל באזני…

פקחתי את עיני, הבטתי אל כל סביבי, מחי שב לעבודתו הסדורה והברורה, ואקיץ, וארא, והנה – חלום!

ישן הנני על הספה אשר התמודדתי עליה רק על מנת לנוח מעט מעבודת היום. חלון ביתי פתוח כנגדי, רוח צח ונעים מנשב על פני, ובבית כבר חשך כי כבה כל נר – הוא מראה שקיעת הלבנה אשר ראיתי במחזה.

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” – ישאלני הקורא ועיניו תצצנה בי נוראות כבפני איש אשר רמהו, או אשר לא פרע לו את חובו.

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” ישאלני השני וצחוק ערומים על פניו כמפקפק גם באמתותו של החלום, ואומר: ומי יודע אם גם החלום איננו בדיוק?

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” שאלתי אנכי לנפשי ברחפי עוד בין שנה ליקיצה, ולא האמנתי עוד למראה עיני ולקול מחי הבא בכל ראיותיו והוכחותיו, “אך חלום חלמתי! אך חלום ולא יותר!” וכאשר יחלם הרעב והנה הוא אוכל, והקיץ ונפשו ריקה – כן הייתי בעיני.

עוד הפעם כלוא הנני בחדרי ולא אצא, עוד הפעם בין ארבעה קירות צרים מצמצם כל עולמי יום ולילה; ונגה הירח, וריח השדה, והטיול בכרמים, וכל המון הנעימות אשר שבעה נפשי לרגע אחד – כלם, אהה, כלם חלפו עפו בחלום יעוף!

“איכם, איכם, מחזות נעם? רוחי לכם הומיה!”

את קוראי אשר הרעימו פנים בשמעם כי אך חלום שמעה אזנם, יכול הנני עוד להרגיע בהגידי להם כי הפעם לא הרבה “בעל החלומות” לתבל את חלומי בדברים בטלים: רק יום ללילה החליף ואת אשר ראו עיני במקומות שונים ובזמנים שונים צרף ויזמן לפנדק אחד; אך הדברים בפני עצמם אמתים ונכחים הם, אבל אנכי במה אנחם? ומחזות חמד אשר חזו עיני מי ישיבם לי בהקיץ?

ומדי ערב בערב בהיותי אנוס לשוב ולהעצר בבית דלתים ובריח, לשוב ולכף כאגמון ראשי על ספרי העבים או על נירותי הדקים, שוב ישוב חלומי הנחמד לשחק ולפזז לפני, ונפשי תשוב תשתוקק לנעימות אשר טעמה פעם, ועטי יפול מידי, ועיני תבטנה ישר נכחן כחלום בהקיץ.

אך ימי “כלות הנפש” לא ארכו הפעם, ותשוקתי נתנה לי במלואה כי אך עבר ירח ימים למליל חלום, והנה קרא לי דרור מעבודתי לשבועות אחדים, ואסע למסעי במושבות אחינו אשר ביהודה ובגליל; ואכן רבים רבים הם מחזות הנעם אשר חזיתי בארצנו החמודה בלילה בהקיץ – לנגה הירח!