לפי דברי סופר קורות ירושלם וחברון השופט (קצ'י) מֻג'יר־אלדין־אלחַנְבָּלִי אשר חי בימים ההם¹

תקופות שונות עברו על ירושלם עיר קדשנו מיום גלות ישראל מעליה, ופנים חדשות ומראות שונים קבלה כפעם בפעם. אדריָן הרומי עשהּ לעיר רומית, היא “אֶלִיה־קַפִּטוֹלִינָה” אשר בהרי יהודה. הֶילֶנִי וקָנְסְטַנְטִין והבאים אחריהם עשוה לעיר נוצרית, ומימי עֻמָר בן אלחַטָּבּ מלאה חליפות ציוני האסלם והנצרות: כי גברה יד האסלם מלאה העיר מסגדים ומָנָרוֹת², וברום יד הנוצרים מלאה העיר כנסיות ופעמונים, ועל כל בית רם ונשא אות הצלב מֻצָב מֻצָק. ובשוב המֻסלמים לרשתה הפכו כנסיות רבות למסגדים ובתים רבים ערו עד היסוד.

עתה עשה ה' חדשה בארץ, להשיב לעיר הקדש את נדחיה, למלא את ירושלם צאן עמו סגלתו, ובתי תפלה לאלהי ישראל ובתי־מדרש לתורת קדשו בכל עבר ופנה.

אך לכה נא אתי, ידידי הקורא, ונשובה אל ארבע מאות שנה לפנינו. נבואה בשערי ירושלם ונשוטה ברחובותיה. אך מעטים מאחינו נפגש על דרכנו, כי רק כמאתים משפחה מבני ישראל בעיר הקדושה הזאת, והימים ימי הרעה להישוב, היהודים נלחצים ונדכאים, נאנחים ונאנקים מכבד משא מסים ונוגשים, וצפופים המה יושבים בקצה העיר נגבה־ימה, ברחוב היהודים.

לא אל ירושלים עיר הקדש לבני ישראל הננו באים, כי אם אל בית־אַלְמַקְדֵּשׂ אשר למֻּסלמים. מעל מגדליה ישמע קול הקורא: “לַא אַלָּה אִלָּא אַלָּה ומֻּחַמָּד רָסוּל אַלָּהּ!”³. בחוצותיה הננו רואים את השֵׁיח’ים⁴ במצנפותיהם הירֻקות והדֶרוישים⁵ בשערותיהם הפרועות, ובכל עבר ופנה מדרשות וזוִיות⁶ לחכמי הקֻּרְאָן⁷. והארץ עודנה בידי הממלוכּים מלכי מצרים, ושלחו בערי הארץ את נָאִיבֵּיהֶם⁸ למשֹׁל בשמם, וכל דבר דין ישפטו ארבעת השופטים אשר לארבע כתות המסלמים: הַשָּׁפְעִי, הַחֲנָפִי, הַמָּלְכִּי, וְהַחַנְבָּלִי.

א. ירושלם בכלל.

העיר ירושלם נחשבה לעיר גדולה בימים ההם לעֻמת יתר ערי הארץ, ובניניה יפים ונהדרים, כי הרבו מלכי מצרים לבנות בה מדרשות וזויות, והקדש הקדישו להן הכנסות קרקעות רבות ובנינים רבים, והעיר כלה בנויה באבנים לבנות מסתתות, וגגותיה כפות כפות, אין בבניניה לבֵנים ואין בגגותיה עצים, כי בין הרים היא יושבת ומַחְצְבֵי אבנים בה על כל מדרך כף רגל. וכל רואיה יאמרו כי אין בכל ערי הממלכה בנין טוב למראה מבנין ירושלם. והעיר נבנתה בהר ובעמק, בתים רבים מתנשאים על רמות ורבים בעמק ובשפלה, ונשקף מאלה על אלה, ובעלות האיש על גג גבוה ונגלתה לפניו כל העיר מכל עבריה. ובתיה דבוקים דחוקים ומתלכדים חצר בחצר, ולוּ הפרידום, כבניני רֹב ערי ממלכת האסלם, גדלה העיר כפלים. ותחת רבים מבניניה עוד בנינים עתיקים מתחת לארץ שרידי ימי קדמונים.

ב. אלחָרָם אלשָּׁריף.

שני בניני ענק הם בירושלם המושכים בזכרונותיהם זה אלפי שנים רבבות אדם אל העיר הזאת הקדושה גם בעיני בני הנכר. אל שתי כפות עופרת נשואות עיני המון חוגגים⁹ הבאים מכל קצוי ארץ: אלחרם אלשריף וקבר הנוצרי, אלה המה מקדשי שתי האמונות אשר צמחו על אדמת ישראל ואשר התנכרו מעט מעט למקור מחצבתן, וככל אשר רחק השני (קבר הנוצרי) מהמקום המקֻדש לישראל כן הקריב הראשון אליו, והבנין הרם והנשא אשר למסלמים נשען על הכתל המערבי, שארית פליטה לכל מחמדינו מימי קדם. עד הגל הזה ועדים שני ההיכלות האלה לערך קֵרוּב שלשת העמים האלה ורִחוּקם זה מזה. – שני הבנינים האלה עומדים בשני קצות העיר: האחד מזרחה־נגבה והשני מערבה־צפונה. וסביבות שני אלה התקבצו והתלקטו מעריציהם ומקדישיהם מימי עולם ועד היום הזה. חצי העיר מזרחה מכל עברי החרם הוא מושב המסלמים, וחצי העיר מערבה מכל עברי הקבר נחלת הנוצרים לכתותיהם ופלגותיהם, ורק חלק קטן, רק רחוב אחד הרחוק משני אלה יחד, יִחֲדו לבני ישראל לפנים, הוא “חָרַתּ אליָהוּד” (רחוב היהודים) אשר בקצה העיר מערבה־נגבה, בין נחלת המסלמים ובין נחלת הנוצרים הארמנים.

אלחרם אלשריף העומד על מקום בית־מקדשנו הוא אחד הבנינים הנהדרים בתבל. וכל אלה אשר בקרוהו פנימה לא האמינו למראה עיניהם בחזותם יפיו והדרו. ומסביב לו נפתחו שנים עשר שערים מכל עבריו אל כל הרחובות אשר יסבוהו, למען הקל על המאמינים¹⁰ לבוא אליו מהר מכל המקום אשר יהיו בו, ולא יסבו בלכתם דרך רחובות ושוקים עד בואם אל תוכו.

ובמקום המקדש שני מסגדים, האחד הוא כפת־הסלע (קֻבַּת אלצַחְ’רה) על הרמה הגדולה המתנשאה מעל לקרקע החרם ברום שבע אמות, ועליה בנין נפלא בהדרו ויפיו, כפתו גבוהה ורומה אחת וחמשים אמה באמת הבנין מהקרקע, נשענת על עמודי שש ומשענות אבן מפֹארים. מספר עמודי השש שנים עשר והמשענות ארבעה. וסביב לכפה נמשך גג עגול שטוח נשען על ששה עשר עמודי שש, ושמנה משענות אבן, וקרקע הבית וקירותיו אבני שש מבית ומחוץ מקשטים במשבצות גונים שונים נפלאים למראה. ושני גגות לכפה ולבנין אשר מסביב לו, האחד מבית, עץ משוח מָזהב, וממעל לו גג שני מצֻפה עפרת, ורֶוַח בין שני הגגות. ולמסגד ארבעה פתחים לכל ארבע רוחות השמים ומחוץ לפתחים האלה משענות ועמודי שש וגג עליהם. – הקף הבית בפנים מאתים וארבע ועשרים אמה, ומחוץ מאתים וארבעים אמה, והסלע מתחת לכפה וסביב לו מעקה עץ, ומסביב לעמודים ולמשענות הנושאים את הכפה מעקה ברזל.

ומתחת לסלע מערה מצד נגב וירדו אליה במדרגות אבן. ואלה הדברים אשר כתב אבּו־בּכר־בן־אלערבּי על אודותיו לאמר: “הסלע הזה הוא אחת מנפלאות ה' בעולמו, כי נפרד הוא מכל אשר סביב לו ואין מחזיקהו רק המחזיק בשמים לבל יפל על הארץ. מלמעלה לו נגבה מדרך כף רגל הנביא אשר דרך עליו בדרכו על הברק¹¹, והסלע מט לנפל מהעבר מזה מהדר גאונו, ומהעבר השני רֹשם אצבעות המלאכים אשר החזיקו בו לבל ימוט. ומתחתיו המערה אשר הוא נפסק ממנה מכל צד, ובהיות האיש במערה יפלא לראות איך הסלע איננו דבק בקרקע בכלל”. וכן יאמרו גם עתה כי הסלע תלוי בין השמים והארץ, וספר יספרו: “הדבר הזה היה נראה לעיני כל איש עד אשר ירדה אשה הרה במערה. ויהי בעמדה מתחת לסלע ותראהו תלוי באויר ותחרד ותַפּל את עֻבּרה, ויבנו בנין מסביב לו להסתיר הדבר מעין רואים”. ומסביב למסגד כפת־הסלע, על הרמה אשר הוא עומד עליה, חצר מרֻבּעת מרֻצפת רצפות לבנות, ארכה מצפון נגבה מאתים וחמש ושלשים אמה ורחבה ממזרח ימה מאה ותשע ושמנים אמה. ועלו אליה מקרקע החרם במעלות אבן אשר מכל עבר ועל ראש המעלות קשתות נשאות על עמודים, והיו כשערים לעבר בם כל הבא אל המסגד, והמדרגות שמנה.

והמסגד השני הוא בקצה קרקע הר־הבית מנגב ובשם “אלאַקְצָה” (הקיצון) יקראו לו. והוא בנין גדול ולו כפה גבוהה מקשטת משבצות גונים שונים, ומהכפה והלאה נמשך הבנין בארך מנגב צפונה, וברחבו שבע קשתות על פני כל הבית נשענות על ארבעים רגל וחמשה וארבעים עמוד, ושנים ושלשים מהם אבני שיש, וגג הבית וכפתו מצֻפּים עֹפרת. אֹרך הבית מאה אמה מלבד האולמים אשר לבית.

ומקדם לכפת־הסלע כפה יפה מאד מאד על עמודי שיש כתבנית כפת־הסלע, וקראו לה כפת־השלשלת. וזה דבר השלשלת: “כאשר כלה שלמה לבנות בית־ה', שם ממזרח לסלע (במקום כפת־השלשלת) שלשלת תלויה בין השמים והארץ, והיה בבוא שני אנשים לדין והביאום לפני השלשלת לתפשה בידם, והיה בשלֹח הזכאי את ידו ותפשה, ואם ישלח החיב את ידו תרום השלשלת ולא יוכל לגעת בה, וידע השופט להבדיל בין הצדיק לרשע. ויהי היום¹² ויפקיד איש מבני ישראל מאה כסף ביד רעהו, ויעברו ימים ויבא המפקיד לדרש את פקדונו מיד רעהו ויכחש רעהו בו, ויבא לפני השלשלת והאיש אשר הפקד הכסף בידו ערום, וינבב את מקלו וישם את מאה הכסף בתוכו ויחמרהו ואיש לא ידע. ויהי לפני גשתו אל השלשלת ויתן מקלו ביד המפקיד. ויגש אל השלשלת ויאחז בה וישבע כי השיב למפקיד את כספו. ויהי ככלותו להשבע וישב לו המפקיד את מקלו, ויגש גם הוא ויאחז בשלשלת וישבע כי לא לקח מיד רעהו את הכסף, ויפלא הדבר בעיני כל הרואים כי נגעו שניהם בשלשלת ולא הבדילה בין הזכאי לחיב. ויהי מן היום ההוא ותעלם השלשלת לרע יצר לב האדם ותחבולותיו במרמה”.

וקרוב לשער אלדוידריה כפה יפה ובתוכה סלע, ואמרו המסלמים כי על הסלע הזה עמד שלמה להתפלל לה' בכלותו בנין בית־המקדש, וקראו לכפה הזאת כפת־שלמה.

ובחרם ארבעה ושלשים בורות לאסף בם המים, אך אחדים מהם חרבו ונסתמו.

ומקדם לחרם, בין כפת הסלע והחומה המזרחית, עצי זית רבים עתיקים והם מימי הרומים¹³.

ובחרם עוד בנינים רבים מעל לארץ ומתחת לארץ. הנה מתחת למסגד הקיצון מקום גדולה מקֹרה, ורגלים נושאות את הגג אשר עליהן, וקראו למקום הזה “הקיצון הקדום” (אלאקצה אלקדימה), והבנין יפה וחזק מאד, ואולי הוא עוד משרידי בנין שלמה.

ואצל המקום הזה מתחת למסגד לעבר עצי הזית מקום גדול מקֹרה, וקראו לו “אֻרְוַת־שלמה” (אִצטבל סֻלַיְמן), והגיע עד מתחת לרב שטח החרם. ולפי הנראה גם הוא משרידי בנין שלמה.

ובקצה המסגד ממזרח מקום מקֹרה וקראו לו: שוק־הידיעה. וסופרי הדורות יגידו כי במקום הזה היה שער־התשובה. “ולפנים כי יחטא איש מבני ישראל והיה בבקר ונמצא דבר עונו רשום על פתח ביתו, ובא אל המקום הזה והתחנן ושב אל ה' ולא יזוז משום עד אשר יסלח לו ה' ומחה דבר עונו מעל פתח ביתו”.

וארבע מָנָרות¹⁴ לחרם, שלש ממערב לו ואחת אצל שער־השבטים.

בחרם ידליקו נרות רבים מאד מכל מסגד בעולם, ומספר הנרות אשר ידליקו בשני המסגדים בכל לילה באשמרת הראשונה והאחרונה אלף ומאתים ותשעים, מלבד הנרות אשר באולמים וביתר הבנינים. ובלילות החגים ידליקו יותר מעשרים נרות, והיה המקום נפלא למראה.

ומדת החרם שש מאות וששים אמה באמת הבנין ארכו מצפון נגבה, מלבד רחב החומות. ורחבו ממזרח מערבה ארבע מאות ושש אמה בדיוק.

ושנים עשר שערים לחרם. בחומה המזרחית¹⁵ שני שערים מתאחדים, שם השער האחד “שער־הרחמים” ושם השער השני “שער־התשובה”, ועליהם מבפנים מקום מקֹרה עוד מימי שלמה, “ולא נשאר בחרם מעל לארץ מבנין שלמה רק המקום הזה”. וספר יספרו כי עֻמר־בן־אל־חַטָּב סגר את שני השערים ולא יפתחו עד בוא הנוצרי¹⁶. ולפי הנראה סגרו אותם מפחד האויבים, כי השערים האלה נשקפים על פני השדה, ואין צרך גדול לפתחם, כי אין איש בא אל החרם מהצד ההוא וקרוב לשני השערים האלה נגבה שער יפה סתום בכתל בנוי וקראו לו פתח הלוית־המתים (בָּבּ־אלג’נָיִז), כי דרך שם העבירום לפנים. ובחומה מצד צפון אצל הפנה המזרחית־הצפונית שער השבטים (בב־אלאסבָּט) על שם שבטי בני ישראל¹⁷. וימה לו שער־חֻטה (בב־חֻטה)¹⁸. וימה לו שער־כבוד־הנביאים (בב־שָׁרָף־אלאַנְבִּיָא) אשר דרך בו עבר עמר־בן־אלחטב בלכדו את ירושלם, ועתה יקראו לו שער־הדוידריה (בב־אלדוֵידָריה) על שם המדרשה הקרובה אליו. ובחומה מצד ים אצל הפנה המערבית־הצפונית שער־העָ’וָנְמָה (בב־אלע’ונמה) הפונה אל רחוב בני־עָ’וָנֵם ולפנים נקרא בשם שער־חברון (בב־אלחָ’ליל), ונגבה לו שער המשגיח (בב אלנָט’ר) שער קדמון ולפנים קראו לו שער־מיכאל, ונגבה לו שער־הברזל (בב־אלחָדיד), ונגבה לו שער־הַצָּמִּרים (בב־אלקַטָּנִין) כי אצלו שוק הצמרים, וחרות עליו כי המלך מחמד־בן־קָלָווּן בנהו שנית בשנת 737, ומזה נראה כי היה שער קדמון, והוא שער גדול ובנינו יפה ומתֻקן, וקרוב לו שער־נטילת־הידים (בב־אלֻמָתַּוצּ’א) אשר ממנו יצאו אל מקום נטילת הידים אשר למסגד¹⁹. ונגבה לו שער־השלשלת (בב־אלסִלְסִלה) ושער השכינה (בב־אלסָכּינה), שני השערים מתאחדים, ומהם יוצאים אל קו־דוד (ע' להלן), והם ראשי שערי החרם, כי בעדם יבואו רב הבאים אליו, כי עקר שוקי העיר ורחובותיה יגיעו עדיהם. ונגבה לשערים האלה שער המערבים (בב אלמָעָ’ארְבָּה) ברחוב המערבים.

ומלבד כל השערים האלה יבואו אל החרם דרך כל המדרשות והמוסדות אשר מסביב לו.

ג. מוסדות המסלמים.

המדרשות והזויות²⁰ אשר היו למסלמים בירושלם רבו בימים ההם, הימים אשר בם היתה העיר הזאת קדושה מאד למלכי האסלם אשר ישבו קרוב לה במִצרים או בדמשק, וכסף רב מאד פזרו המלכים והשרים לעשות להם שם בה, ויושבי העיר היו אז רבם יושבים על תורת האסלם להגות בה כל ימיהם. והמחבר מונה במספר יותר מארבעים מדרשות ושבע עשרה זויות.

ורב המדרשות והזויות היו בתוך החרם או בחומה אשר מסביב לו²¹ עד כי נהפך כמעט כל חלק העיר הזה לבית־מדרש גדול. והמדרשות אשר ביתר חלקי העיר מעטות. לא בניני צבור היו כל הבנינים האלה אך בניני יחידים, אשר אמרו להשאיר להם שֵם בצדקתם, כי כל בנין נקרא על שם מקדישו. ובין שמות המקדישים נמצא שמות מלכים, אֲמִירים, פקידים, עולי־רְגָלִים וְשָׂרוֹת. אך רבים מהמוסדות האלה בטלו במשך הזמן ויהיו לבתי מושב ודירה לאנשים פרטיים. והנה עוד בימי המחבר כבר החל הדבר הזה, ככל אשר הוא מתאונן כי לרבים מהמוסדות אין איש משים לבו עוד.

והבנינים האלה הם בנינים גדולים ונהדרים, הנה הם נראים עד היום לעיני כל עובר בחוצות ירושלם, ונכּרים הם בדלתותיהם הגדולות המצפות ברזל וחלונותיהם הגדולים ושבכותיהם היפות והחזקות, ובכתובות ובצעצועים החצובים בשורות אבני השיש האדומות, השחורות והלבנות אשר בקירותיהם.

המקדיש הראשון הוא המלך הגדול הנדיב צָלָח־אלדין (האירופים קראו לו סָלָדִין) אשר לכד את הארץ מיד הפרנקים (1187 לספירת הנוצרים) ואשר תהלתו מלאה פי כל המסלמים, הוא הקדיש את המדרשה־הצלחיה הקרובה לשער השבטים להמלֻמדים אשר ממפלגת השופטים. המדרשה הזאת היתה כנסת נוצרית נקראת בשם חנה־הקדושה (באמרם כי שם היה בית חנה אם מרים אם הנוצרי ושם נולדה מרים), ויקדש להספקתה הקדשות רבים, ומשרת המורים בה בימים ההם היתה משרה נכבדה מאד²². ואת הזוית־הח’נתניה אשר אצל המסגד הקיצון הקדיש לַשֵּׁיח' גָ’לָל־אלדין ולכל ההולכים בעקבותיו, והזוית הזאת בנין עתיק מבניני הרומים. ואת הבנין אלחָ’נכּה–אלצָלָחיה אשר מעבר לקבר הנוצרי הקדיש לנזירי המסלמים, ואת בית־הכנסת־האורחים הגדול אשר בנו היוחנים (יוהניטר) הנוצרים אצל קבר הנוצרי עשה לבית־חולים ויקראו לו המסלמים בשם מוריסטן (“בימָריסטָן” בפרסית באורו בית־חולים) ויקדיש לו הכנסת מקומות רבים להספקתו וישם בו כל סמי המרפא הנדרשים²³.

המלך הגדול הזה בנדבת לבו הגדולה ובידו המלאה והפתוחה הגדיל לעשות בירושלם בלכדו אותה מידי הנוצרים, כי פקיד נינוה (אלמוצל) שלח אליו חרשי אבן ובונים ויעבדו כחצי שנה בירושלם, ויבן חומה מסביב לירושלם ויחדש בה מבצרי מלחמה משער־העמוד (שער־דמשק) עד שער־חברון (שער־יפו) באבנים גדולות אשר הוציא מהחריץ אשר חפר מסביב לחומה מצד דרום. ואת דבר ההשגחה על הבנין חלק בין בניו ואחיו ושריו. והוא בעצמו רכב על סוסו מדי יום ביומו להשגיח על הבנין, ועל סרג סוסו היה נושא את האבנים לעזור לבונים, ויצאו גם יתר השרים והחכמים והנזירים והשופטים ואנשי הצבא לעשות כמעשהו²⁴. ויתקן גם את המסגד וכל הבתים אשר מסביב לו.

ובלכד המלך את העיר מהר בנו המלך אלמֻטָ’פָ‎‏ֿר ויבא אל החרם ויטאטא בעצמו את קרקעיתו וירחצהו במים ובמי ורדים וינקה את הקירות והגדרים.

ובעקבות המלך הזה הלכו גם צאצאיו וגדולי המלכות.

ויקדש האמיר פרס־אלדין־מימון סוכן המלך את המדרשה־המימוניה קרוב לשער־אלבָּהִרה ולפנים היתה בית כנסת לנוצרים ובנינה עתיק מבניני הרומים.

והאמיר חֻסָם־אלדין־אלג’רָחי מפקידי צלח־אלדין הקדיש את הזוית־הג’רָחיה מחוץ לעיר צפונה ויקדש לה הקדשות רבים, ויקבר בה.

ויהי במלך בנו המלך אלאפצ’ל־נור־אלדין אחריו על סוריה ויקדש גם הוא את המדרשה־האלפצ’ליה אשר ברחוב־המערבים ולפנים נקראה בשם הכפה²⁵. גם את כל רחוב־המערבי אשר מסביב לכתל־המערבי הקדיש לעדת המערבים למיניהם לאנשים ולנשים²⁶ ויקדש גם מסגד אצל קבר הנוצרי.

והמלך אלמעט’ם־עיסא בן אחי צלח־אלדין אשר תקן את שער־המשגיח (אחד שערי החרם) כונן את המדרשה המֻעַטָּ’מִיָּה אשר כנגד שאר הדוידאריה ויקדש לה הכנסות כפרים רבים²⁷, ויבן גם על חצר־הסלע המדרשה־הנָחָוִיָּה ללומדי הדקדוק (בערבית יקראו לדקדוק: נחוּ) ומליצת השפה הערבית וגם לה הקדיש הקדשות רבים, ואת המדרשה־הנָּצִרִיָּה על מגדל שער־הרחמים להוגים בהקראן והדקדוק ויקדש לה ספרים רבים²⁸.

ובימיו הקדיש המלך אלמֻטַ’פָֿר־שִהָב־אלדין בן אחי צלח־אלדין את זוית־הדַרְכָּא הקרובה לבימריסטן של המלך צלח־אלדין. בימי הפרנקים היתה בית־חולים והיא מבניני המלכה הילני אם קונסטנטין, ובבוא הארץ בימי המסלמים ישבו בה פקידי ירושלם.

ובַּדר־אלדין אחד מאמירי המלך אלמעט’ם כונן גם הוא את המדרשה־הבדריה הקרובה לשער־הצמרים (אחד שערי החרם).

אחרי מות המלך אלמעט’ם (בראשית המאה השלש עשרה לנוצרים) קמו ימים רעים למסלמים בירושלם. כי נמסרה העיר לפרנקים פעמים, ובפעם השניה מסרו להם המסלמים גם את כל מקומות הקדש אשר להם. ואף אחרי אשר שבו המסלמים וילכדו את העיר לא רבו המתקנים תקונים בה עד קום המלך אלט’הר־ביברס הממלוכי ויתקן תקונים רבים בחרם. ויבן בירושלם ח’ן (בית־הכנסת אורחים) מחוץ לעיר ימה־צפונה בשם חָן אלטָ’הר, ויעתק אליו שער משערי היכל המלכים הפטימים שבמצרים, ויקדש עליו חצי כפר לפתא ועוד כפרים רבים, ויפקד לחלק לחם בפתח הבית לכל דורש ולהכניס בו אורחים בסבר פנים יפות; אך כל הפקודות הטובות האלה וההקדשות בטלו אחרי כן. ויבן בנין על המקום אשר יאמרו עליו המסלמים כי הוא קבר משה רבנו, ואת כפת־השלשלת בנה בחצר החרם.

והמלך כַּתְּבָּעָ’א (אשר מלך באחרית המאה השביעית למספר המסלמים) תקן את חומת החרם מזרחה לפני שערי־הרחמים, ויתקן את משבצות היכל כפת־הסלע.

במאה השמינית למספר המסלמים (הי“ד לספה”נ) שבו להם הימים הטובים, כי ישבו לבטח בארץ וירבו ההקדשות והמדרשות, ובדברי המחבר אנו רואים כי יותר מעשרים מדרשות נבנו במאה ההיא.

בראשית המאה ההיא בנה השר עלם־אלדין־אלדוידר פקיד המלך אלצלח־נַג’ם־אלדין בנין גדול אצל שער־הדוידריה ויקראו על שמו המדרשה־הדוידריה²⁹ ועל שמה נקרא שער החרם אשר אצלו נבנתה³⁰.

בימי המלך אלנצר מחמד בן קָלָווּן הממלוכי נעשו ג"כ תקונים רבים, כי בימיו תקן את חומת המסגד הדרומית וירצף באבני שיש את פני המסגד הקיצון על פי עצת השר תַּנְכָּז פקידו בדמשק, ויזהב את שתי כפות החרם במלאכה יפה ומתקנה, עד כי גם בימי המחבר (ערך מאתים שנה אח"כ) היתה עוד יפה ונוצצת כאלו זה עתה נעשתה, ויתקן את שער־הצמרים ויבנהו בנין יפה, ויתקן את צנור המים הנמשך לברכת־הסלטן אשר מחוץ לעיר.

בימיו בנה השר תנכז הנ"ל מדרשה גדולה העולה ביפיה על כל המדרשות אשר נבנו בירושלם, אצל שער־השלשלת. הוא בנה גם את צנור המים המביא את המים אל תוך העיר עד המסגד, וברכת שיש עשה בין שני המסגדים. ואת המרחץ אשר בשער הצמרים אשר יקראו לו המרחץ־החדש³¹. זולת המדרשות האלה נבנו עוד שלש מדרשות בימיו. ובימי בנו הוקמו עשר מדרשות וארבע זויות במשך עשר שנים.

באחרית המאה ההיא משל המלך אבו־סעיד־בַּרְקוּק הגָּ’הָרְכָּסי. הוא תקן את הברכה אשר מחוץ לירושלם הנודעה בשם ברכת־הסֻּלטן³². בימיו הוקמו שש מדרשות, ואחת מהן בנה הוא בעצמו בתוך החרם אצל מנרת שער השבטים ובה קבורה אחותו.

במאה התשיעית נוספו עוד תשע מדרשות, והגדולה שבהן היא המדרשה שנבנתה בימי המחבר, ונקראה בשם המדרשה־האַשְׁרָפִיָּה על שם המלך אלאשרף־קָאִיתְּבַּי אשר בנה אותה בתוך המסגד קרוב לשער־השלשלת. במקומה היתה מדרשה לפנים להמלך אלט’הר, ואחרי מותו קבלה המלך אלאשרף על חשבונו, אך בבואו ירושלמה לא מצאה חן בעיניו, וישלח את פקידו להרסה ולגדלה, ואתו שלח מהנדסים ובונים רבים ממצרים ויבנה שתי יציעים, ויצפה את גגה עפרת כאשר במסגד הקיצון. המלך הזה בנה גם את השביל³³ שכנגדה על הבור אשר כנגד מדרגות הסלע ממערב ומזַנקת מים קרוב לה, ומקוה־מים בין שער־השלשלת ושער־השכינה, כי דרך שם עברו המים הבאים מברכת־שלמה עד החרם. ולפני זה היו שם חנויות ויהרסון ואת העפרת אשר על גג המסגד הקיצון הסיר ויצפהו צפוי חדש.

מלבד המדרשות והזויות האלה יזכיר המחבר עוד בשם חמשה בתי מושב אשר ישב בהם חנם כל אורח הבא ירושלמה להגות בתורת האסלם, הבתים האלה הנקראים בשם רֻבָּט נבנו כלם אצל שערי החרם, ואחד מהם הקדיש המלך אלמנצור־קלווּן.

ולא רק עיר החיים היתה ירושלם למסלמים כי אם גם מקום מנוחה למתיהם, ורבים מגדוליהם חפרו להם קבר בתוך העיר בתוך המוסדות אשר יסדו. בשש מדרשות ושלש זויות נמצאו קברי מקדישיהן, ומלבד זאת קנו שרים גדולים חלקות שדה מתוך העיר למקום קבר. הנה הקברים האלה נראים לכל עובר ברחובות ירושלם, על רב הקברים האלה נבנו בתים ומנורת שמן דולקת לפני הקבר.

והמנרות (המגדלים לחזני המסלמים) אשר בירושלם הן תשע. ארבע מהן בתוך החרם, ומנרה על המדרשה־המעט’מיה, ועל הח’אנקה־הצלחיה אשר מעל לקבר הנוצרי (כנ"ל)³⁴ ומנרה אצל המסגד אשר אצל קבר הנוצרי אשר הקדישו המלך אלאפצ’ל, ומנרה על זוית הדרכּא ומנרה על המסגד הדבק לבית הכנסת אשר ליהודים ברחוב היהודים³⁵.

ד. חומת ירושלם, שעריה ורחובותיה.

בימים ההם וחומת ירושלם עוד טרם תתכן ותכונן ככל אשר היא בימינו אלה³⁶ והעיר מֻקפת החומה קטן שטחה אז מצד נגב ומערב. כי לא נסבה אז החומה משער־המערבים נגבה־מערבה כי אם נמשכה בקו ישר מהשער וימה, ותעל עד הגיעה אל קצה רחוב היהודים המוביל לשער־ציון, ושמה נטתה הנגבה עד שער־ציון, והמקום אשר עליו עומדים “בתי המחסה לעניים בהר ציון” היה אז מחוץ לעיר³⁷. ומשער ציון נמשכה עוד מעט ימה כשלשים צעד עד קיר מנזר³⁸ הארמנים אצל בית־מדרש הכמרים אשר להם, ושמה דבקה במנזר הזה ותמשך בקו ישר צפונה על פני כל רחב העיר עד הגיעה לקרן צפונית־מזרחית אשר לחומה ולא נטתה מערבה, כאשר היא בימינו אלה. ושער יפו עומד עתה הרבה יותר לצד מערב מאשר עמד לפנים, ובית מושב הפטריך הארמני והשדה אשר אצלו, ובית אנשי הצבא, והמצודה אשר יקראו לה עתה בשם מגדל דוד, ורב רבע העיר הלטיני היו אז מחוץ לעיר.

ושערי העיר רבו אז משעריה בימינו אלה, כי שער סתר קטן היה בין שער ציון³⁹ ושער־יפו⁴⁰ בקיר מנזר הארמנים. ושני שערים היו בין שער־יפו לשער־שכם (בב־אלעמוד) ושמם: שער־הרחבה (בב־אלרַחְבָּה) ושער מנזר־הסֶרבים (בב־דיר־אלסרב), ושני שערים היו בין שער־שכם ושער־השבטים (בב־אלאסבּט)⁴¹ ושמם: שער המתפללים (באל־אלדָעיה) ושער העֵרים (באב־אלסהרה)⁴². מכל השערים האלה לא נשאר בחומה הזאת רק שער העֵרים אשר היה סגור כל הימים עד לפני שנתים ימים, אשר פתחוהו בבנות הממשלה בית ספר גדול קרוב לו.

רחובות העיר ושוקיה לא שנו כמעט לארכה ולרחבה: קו המלך דוד (חַ’ט־דאוד) משער־המִּחְרָבּ (שער־יפו) וקדמה, וקו נחל־הרחים (ח’ט־וָדי־אלטָוָחין) משער שכם ונגבה, והתאחדו שני הקוים אצל שער השלשלת אשר לחרם ומהקוים האלה מסתעפים כל רחובות העיר מימינם ומשמאלם.

קו־דוד הוא הרחוב הגדול העובר את כל העיר לארכה ממערב למזרח משער־המחרבּ עד החרם אצל שער־השלשלת⁴³, ונחלק הרחוב הזה לשוקים רבים ושמה קו־התבואות (ח’ט־אלעָ’לָל) משער העיר עד חן־אלמצרף, ומשם עד פתח⁴⁴ רחוב היהודים יקרא בשם שוק מוכרי־המשי (שוק־אלחריריה)⁴⁵ ומשם עד מדרגות אלח’רָפיש יקרא בשם קו־אלוָכְּלה⁴⁶ ובו ח’ן (בית מלון) גדול הקדש למסגד הקיצון והשכירוהו בסך 400 דינר זהב לשנה, ובו ימכרו מיני סחורה שונים⁴⁷, אחריו שוק המבשלים (שוב־אלטַבָּח’ין)⁴⁸ ואחריו שוק מצפי־כלי הנחשת (שוק אלמֻבַּיִּצִ’ין)⁴⁹ ואחריו שוק־הצורפים (שוק־אלצָעָ’ה).

ומהקו הזה פונים צפונה ונגבה הרחובות האלה: א) רחוב הנוצרים⁵⁰ קרוב לשער־המחרב צפונה לקו־דוד ונמשך עד כנגד שער־הסרבים, ומהרחוב הזה נמשכים מערבה עד מחוץ לעיר רחוב־הרחבה ורחוב־הגָ’וָלְקָה (עתה יקראו לו חרת־דיר־אלרוּם, רחוב מנזר היונים), ומזרחה יפנה רחוב קו־אלדַרְכָּה בין קבר הנוצרי והבימריסטן (דרך הרחוב הקטן הזה לא יתנו הנוצרים את היהודים לעבר). ב) שוק־הבַּשָּׂמִים (שוק־אלעַטָּרִין)⁵¹, ומזרחה לו שוק הירקות (שוק־אלחֻ’צ’ר⁵² ושוק הסחורות (שוק־אלקִמְשׁ)⁵³. שלשתם בקצה שוק אלחריריה ופונים מקו־דוד צפונה ותוצאות משוק לרעהו, שלשת השוקים האלה הם מבניני הרומים. את שוק־הבשמים הקדיש המלך צלָח־אלדין למדרשתו הצלחיה ואת השנים האחרים הקדיש לחרם. בימי המחבר נראו עוד ביפים והדרם, עד כי הנהו אומר כי הנוסעים יאמרו כי לא ראו עוד כשוקים האלה לחֹזק ולסדר בכל ערי הממלכה וכי מיפים הם את ירושלם⁵⁴. ג) רחוב־היהודים (חָרתּ־אליָהוּד) כנגד שוק־הסחורות מקו־דוד ונגבה, ומנגב לו רחוב־ציון. ד) רחוב־אלצלתין נגבה לקו־דוד אצל מדרגות־אלהרָפיש. ה) רחוב מרחץ עלא־אלדין צפונה לקו־דוד בקצה שוק־המבשלים⁵⁵. ו) רחוב־הכבוד (חָרת־אלשָׁרָף) נגבה לקו־דוד בשוק מצפי־כלי־הנחשת על שם שרף־אלדין־מוסא הנקבר ברחוב ההוא⁵⁶. ז) רחוב־המערבים (חָרתּ־אלמעָ’רבה) בשוק הצורפים נגבה לקו־דוד, הוא הרחוב אשר הקדיש להם המלך נור־אלדין בן צלח־אלדין. ח) מדרגות המרין, צפונה לקו־דוד קרוב לשער־השלשלת.

וקו נחל־הרחים הוא הדרך הנמשך מנגב צפונה ממדרגות המעין (דָרָג’־אל־עין)⁵⁷ עד שער שכם. מהקו הזה פונים גם כן רחובות מזרחה וימה, והם: א) רחוב שער־הצמרים (חָרתּ־בָּבּ־אלקטָּנין) מזרחה אצל שער הצמרים אשר לחרם, כי השוק הזה היה למכירת צמר הגפן. השוק הזה הוא אחד הבנינים המתֻקנים והוא גבוה מאד ונהדר, אין כמהו בערים רבות⁵⁸. ב) קו־מרזבָּן מערבה כנגד רחוב שער־הצמרים. מראשיתו עד סוף מעלה ההר (אצל ביהמ"ד אשר לאחינו בני כולל רייסין) יקרא בשם מעלה־הצמרים (עקבת־אלקטנין) ונמשך מערבה מעט ונקרא רחוב השיך־מחמד־הקָרָמי (אצל חצר ביהמ"ד מאור־יעקב). ומשם יפנה צפונה רחוב־אלחצריה ובו קבר השיך־הקרמי ונמשך מערבה ופגש בקו־הדרכה הנמשך מרחוב־הנוצרים. ג) רחוב שער־הברזל מזרחה הפונה לשער־הברזל אשר לחרם. ד) רחוב שער המשגיח מזרחה, פונה לשער המשגיח אשר לחרם. ה) מעלה־הגברת (עָקָבָּתּ־אלסִת) מערבה, כנגד רחוב שער המשגיח, ונקרא בשם הזה על שם בנין גדול אשר בתוכו, אשר בנתה אותו הגברת תַּנְשָׁק המֻטַ’פְֿרִיה באחרית המאה השמינית למסלמים⁵⁹, ונמשך ממנה מערבה רחוב חן השמן. ו) מעלה־אלטָ’הירה⁶⁰ מערבה, ונקרא כן על שם זוית עתיקה אשר בו. וממנו יסתעף נגבה מעלה־אלסודן וצפונה רחוב קָנָטֵר־חצ’יר, ובאחרית המעלה מערבה שוק אלפַחֵ’ר אשר בו המסבנות אשר יעשו בהן הסבון (בורית)⁶¹. ז) רחוב שער העָ’וָנְמָה מזרחה, פונה אל שער החרם. ח) רחוב־אלפצלה⁶² מזרחה, וממנו נמשך מזרחה רחוב מדרגות־אלמַוְלָוִיָּה ורחוב שער־חֻטה עד שער השבטים אשר בחומות העיר מזרחה. ומקצה רחוב־אלפצלה המזרחי יפנה צפונה עד שער־הערים רחוב מעלה־הזקנים (אלשֻׁיוח')⁶³, ורחוב בני־זַיְד, ורחוב שער העֵרים אשר בקצה העיר צפונה. ומרחוב מדרגות־אלמַולויה יפנה צפונה מעלה־המַהְמָזִיה עד שער־העֵרים. ומרחוב שער־חטה פונה צפונה רחוב־המזרחים (חרת־אלמָשָׁרְקָה) עד חומת העיר הצפונית. ורחוב הע’וֹרִיה נמשך משער־השבטים עד החומה הצפונית. ט) רחוב בני־סעד מזרחה, והוא פונה נגבה־מזרחה ונמשך עד רחוב מעלה־הזקנים.

מוצא כל הדברים האלה הוא כי העיר ירושלם מֻקפת החומה לא נעשה בה כל שנוי ברחובותיה וחלקיה למן היום ההוא ועד עתה. רק כי החומה אשר בנה השולטן שלימן רחבה ותשתרע יותר בחלק העיר המערבי. וזאת נראה גם היום כי רב החלק הנוסף על העיר, ובפרט הקרן הדרומית־מערבית לא נבנו בהם עוד בתים רבים, וחלקות־שדה רבות עומדות עוד רק לנטיעות וזריעות.

ה. סביבות ירושלם.

א) המצודה. מבצר חזק מחוץ לירושלם מערבה, ולפנים קראו לו מִחְרָבּ־דוד, כי בו ישב ובו התפלל, ובמצודה הזאת מגדל חזק וקראו לו “מגדל־דוד” והוא עוד מבנין היהודים הקדמון, והרומים והפרנקים חדשו את בנין המצודה כאשר משלו על ירושלם, רק את המגדל לא שנו. ועל המצודה פקיד זולת פקיד ירושלם, ובימי המחבר רפה מעמדה, ופקידה לא היה חשוב עוד, כי “רפה המצב וחסר הסדר”.

ב) הברֵכות. שש ברכות בירושלם⁶⁴, שלש מהן בתוך העיר: ברכת־בני־ישראל, וברכת שלמה וברכת־עיץ‘. ושלש מחוץ לעיר: ברכת־ממִלּה, ושתי ברכות־אלמרג’יע. ברכת־בני־ישראל היא מצפון להחרם דבקה בחומתו בין שער־השבטים ושער־חטה ומראֶה נורא⁶⁵, אך את מקום ברכת־שלמה וברכת־עִיָץ’, אשר מצא המחבר שמותם בספרים הקודמים לו, לא ידע, והוא אומר כי בימיו נמצאו שתי ברכות בתוך העיר אחת בקו־מרזבן לאסף מים למרחץ עלא־אלדין (הוא המרחץ אשר יקראו לו עתה בשם מרחץ־המעין)⁶⁶, והשנית ברחוב הנוצרים לאסף המים למרחץ הפטריק⁶⁷, ויכול להיות כי הן שתי הברכות ההן. וברכת־מָמִלה⁶⁸ היא בתוך מִקְבֶּרת־ממלה, והיהודים יקראו לה בית־מלוא. ושתי ברכות־אלמרג’יע הן קרובות לכפר אַרְטָס אשר על דרך חברון ובה יאספו המים הבאים דרך צנור לירושלם. ובשם אלמרג’יע יקראו להן כי לפי הגדת המסלמים לקחו אחי יוסף אותו, באמרם להשליכהוּ הבורה, וירכיבוהו על הגמל ויאמרו להביאו עד הבור, ויעברו לפני קבר אמו הקרוב לברכות האלה ויוסיפו ללכת בדרכם, ויוסף התנפל מעל הגמל ויקרא: “אמי! שאי ראשך וראי את אשר היה לבנך”. ואחיו התבוננו כי יוסף איננו אתם וישובו לקחתו ויכוהו וישאוהו וישליכוהו הבורה, ועל אשר שבו אחיו, קראו לברכות אלמרג’יע (שרש רג’ע בערבית פירושו שוב)⁶⁹.

ג) באר איוב. קרוב לעין־סִלְוָן (השלוח) ומימיה קרים קלים ושתו יושבי ירושלם מן המים כל השנה, והמים בעֹמק שמונים אמה, ובחרף יקרו המים ועלו ונגרו על פני הארץ בתוך הנחל הקרוב לבאר, והיו כנהר שוטף עד למרחוק, והיה כדבר הזה ערך חדש ימים, ורחים מסביב לה לטחון הקמח, והמחבר מספר, כי קרא באחד הספרים העתיקים לאמר: “פעם מעטו המים בירושלם ויצטרכו יושביה למי הבאר הזאת וירדו בה, והנה עמקה שמונים אמה ורחבה ארבע אמות, והיא בנויה אבנים גדולות, כל אבן ערך חמש אמות ארך עביה. ואתפלא איך יכלו להוריד את האבנים הגדולות האלה אל המקום הזה”. ועוד יספר המחבר כי פעם הצטרכו יושבי ירושלם לבאר הזאת, וירד הוא בעצמו עד קרקעה ועמו אמנים רבים, וירא והנה המים יוצאים מאבן גדולה ערך אמתים, ובבאר מערה אשר פתח פיה שלש אמות ברחב אמה וחצי, וממנה יצא רוח קר, ואם יכנסו בה מעט יכבה הנר אשר בידי האיש מחזק הרוח היוצא ממנה. וזאת היא הבאר אשר אמר ה' לאיוב לפי הגדת המסלמים: “זה מרחץ קר ומים לשתות”.

ד) טור־זיתא (הר־הזיתים). הר גדול נשקף על החרם, ובראשו כנסת נוצרית מבנין הילני המלכה ובתוכה כפה אשר יאמרו כי שם היתה עלית הנוצרי, ובהר־הזיתים גם מסגד יפה ותחת המסגד מערה, והאנשים באים אל המקום הזה לבקרו⁷⁰. להר הזה יקראו גם הר־החמר (היין) ובו עצים רבים, וכאשר לכד צלח־אלדין את ירושלם הקדיש את אדמת הר־הזיתים לשיח' ולי־אלדין־אלהָכָּרי ולבניו אחריו.

ובקצה הר־הזיתים כפה מבנין הרומים וקראו לה בשם כובע־פרעה (טַרְטוּר־פִרְעַוְן) וכל עובד ירגמנה באבנים⁷¹, וקרוב לה עוד כפה חצובה בסלע וקראו לה כופיה אשת־פרעה⁷². ואומרים כי הכפה הראשונה היא קבר זכריה והשניה קבר יחיא⁷³.

ה) אלאַדהָמיה⁷⁴. ומצד צפון לעיר בשפולי ההר מערה נפלאה, והיא זוית לעניי־האדהמיה וקראו לה מערת־הפשתים (אלכִּתָּן) והיא חצובה בסלע גדול. ועל גג המערה מַקְבָּרַתּ־אלסָהרה, ולו חפרו מתחת לקברים כי אז נפלו אל תוך המערה אשר היא זוית האדהמיה, ועל זה יאמרו: “החיים מתחת למתים”.

ו) מערת הפשתים. וכנגד אלסאהרה נגבה תחת חומת העיר הצפונית מערה גדולה וארוכה מאד וקראו לה גם כן בשם מערת־הפשתים (אלכִּתָּן), ויאמרו כי היא מגעת עד מתחת לסלע הקדוש אשר בחרם, ורבים נכנסו בה ויספרו על אודותיה נפלאות⁷⁵.

ומחוץ לירושלם מכל עבר כרמים וגנות נושאי פרי, ענבים ותאנים ותפוחים, והמקום היותר יפה הוא נגבה־מערבה לירושלם, אשר יקראו לו אל־בקעה. אותו הקדיש המלך צלח־אלדין להנזירים אשר בח’נקה, ובבקעה הזאת בנינים בנוים ביפי והדר, ובעליהם ישבו בהם בימי הקיץ משך ירחים אחדים⁷⁶.

והמראה מירושלים למרחוק הוא אחד הדברים הנפלאים, כי אוירה זך ושקוף, ואם יעמוד האיש מצד מזרח על הר־הזיתים או מצד נגב, והיה המראה אשר לפניו נהדר מאד, אבל מים ומצפון יסבוה הרים, כי ירושלם היא בין הרי אבנים וסלעים אשר יכבד ללכת בהם “אבל אם יטה ה' חסדו למבקר את מקומות הקדש בירושלם ירגיש בלבו רגשי חדוה ונחת, אשר אין לתאר, ושכח את כל התלאה והעמל אשר סבל כאשר תדרכנה רגליו על מקומות הקדש האלה”.

ובדברי המחבר נאמר גם אנחנו: יטע ה' את רגשי חבת ציון בלב כל אחינו בארצות פזוריהם, והשתוקקו בלבם לעלות לבקר את העיר הקדושה הזאת, אשר קדשה להם לפני היותה למקדש לכל העמים, ושכחו כל עמלם וסבלם אשר סבלו בגלותם.

א. כתב היד.

בין כתבי־היד הנמצאים ב“ספריה הלאמית והמכללית” בירושלים ישנו ספר כתב־יד מסֻמן 61, 8⁰, אשר לפני כשלשים שנה הבאתיו במתנה לספריה זו שנקראה אז בשם “מדרש אברבנאל” מאחד אחינו שבאלכסנדריה, מר יהודה מזרחי. הספר הזה¹ מענין מאד בהיותו כולל דברים רבים הנוגעים לחיי הישוב היהודי בירושלם מלפני שלש מאות שנה בדיוק.

כותבו הוא סופר העדה בעת ההיא, ותכנו הוא העתקת המכתבים אשר שלחה העדה [“הכולל”] למקומות שונים בחוץ־לארץ לעורר את הלבבות לרחמים על הישוב בירושלם, וגם מכתבים בענינים בודדים שונים הנותנים תמונה בהירה לחיים החברתיים בתקופה ההיא. אך טובת הספר אינה שלמה. כי הכותב השמיט כמעט תמיד את השמות. גם אין שום תאריך על המכתבים, ורק מתוך תכנם אפשר לקבוע כמעט בדיוק את זמנם.

הסגנון הוא סגנון הסופרים המהירים בעת ההיא, עפי"ר פרוזה בחרוזים, והחלק היותר גדול מחֻבּר משברי פסוקים, ובם לפעמים רמזים שונים על שמות האנשים אשר אליהם נשלחים המכתבים. החרוזים באים במקומות רבים תכופים, מלה אחרי מלה², ופעמים רבות באה המלה הראשונה בסוף מאמר ותכף אחריה היא חוזרת בראש המאמר הבא³, אך לשבחו של הסופר עלינו להגיד כי לא הגיע למדרגה כזו שבגלל המשכו אחרי הפסוקים לא תובן כונת דבריו, כאשר יקרה לרב בסגנון התקופה ההיא. כל דבריו ברורים ומובנים, רק הסגנון נפוח ומגזם, כאשר ידרש החֵפץ לפעֹל על הקוראים עד כדי פתיחת כיסם לתת.

אספת העתקת המכתבים לא נעשתה לכתחלה כנראה כדי שתשָּׁמר בארכיון העדה כזכרונות העדה או כמסמכים לדברי ימי התקופה. לו היתה כונה כזאת היה הסופר המעתיק צריך לשמר על התאריכים והשמות. פה היתה הכונה לאסוף נֻסחות של מכתבים כדי שתשמשנה דגמה בסגנון, ובאפן תאורי הצרות, וקריאות לנדבות, לכל סופרי העדה שיצטרכו לכך.

וככה הננו מוצאים בתוך הספר פה ושם לפעמים עמודים שלמים מלאים נסחות תארי הכבוד של אנשים שבראש המכתבים⁴, ורשימת מבטאים ונסחות לענינים שונים⁵. וכן הננו מוצאים רשימות שלמות של פסוקים לשמש לענין פלוני או פלוני⁶. ויש שיביא בתי שיר קצרים לענינים שונים⁷.

ב. הקבצים שלפניו ולאחריו.

כרך כתב היד כולל מלבד הקבץ המעסיקני עוד שני קבצים אחרים, האחד לפניו והשני לאחריו. הקבץ הראשון הוא קבץ קטן של שנים עשר דפים בכתב ידים שונות. ראשונה באה הקדמת “ספר עמק רפאים” בהתחלה זו: “אמר חיים בר אברהם זלה”ה בן גליפפא מתושבי העיר מונתשון יעזרה אלהים לפנות בקר"⁸.

ההקדמה המחזיקה מעט יותר מדף אחד לא נגמרה ובסופה נמצאת המלה “וכו'”. ותכף אחרי כן מכתב מאותו המחבר המתחיל “כל ימי ששו בני מעי, ששו על דברים בלוחות חרותים” ובסופו חתימתו: “חיים בר אברהם זלה”ה בן גליפפא“. ותיכף אחרי שורה זו שהיא האחרונה בצד 3 באה שורה באותיות מרבעות גדולות במלים: “כתאב אל רסאיל לרב רבינו”, ובצד ד' בראשו המשך דברי שורה זו: “מאיר הלוי בר טודרוס הלוי זצ”ל”⁹ וההקדמה הערבית לספר זה הגומרת: “והאדה נץ גמלה אל רסאלה עלי מא ארסלתא אלי פראנסייה אן שאללה” [וזהו נוסח כל המחברת לפי מה ששלחתי לצרפת אי“ה]. ואחרי כן שיר קטן בן ארבע שורות המתחיל: “כל יושבי תבל ושוכני ארץ אנשי קרבות עומדים בפרץ”. ובסוף העמוד בסוף השורה המלים: “אמר ז”ל”. אך הדף הבא אח"כ איננו ההמשך, והוא מתחיל במלים: “מוסר כלמתי, ואסלדה בחילה ולא יחמול, חלילה לי אם אסור מן המצור ימין ושמאל”¹⁰. וזה נמשך במלוא שני דפים (צד 5–8) ונגמר בשורה: “ועוד שאלוהו גם נמצא כתוב בהרבה מקומות שאין הבא” ובסוף השורה החלקה שאחריה המלים “על חיים”.¹¹

כתב ארבעת הדפים האלה, שהוא רש"י־ספרדי, שונה לגמרי מכתב הספר כלו, וגם הניר העבה שלהם הוא יותר חלק מיתר דברי הספר, והם נוספו בכרך הזה אחרי אשר נכרך בידי הכורך.

אל הדף הרביעי נדבק עוד דף של ניר רק אשר חֹרים גדולים פה ושם באמצעו, והכתב הוא כתב ספרדי, גמור, והוא כולל נוסחאות ראשי מכתבים ותארי האנשים שכותבים אליהם¹².

שבעת הדפים הבאים אח“כ (צד 11–24) הם קבץ מיחד שכתוב בראשם: “כתבים מהחכם השלם כמה”ר שלמה פראנג’י ז”ל". בין הדף הראשון מקבץ זה והשני חסרים מספר דפים. קבץ זה כולל 14 מכתבים שכתב האיש הזה לאנשים שונים בעניניו, ושמו נרמז באחדים מהם במלים: “שלמ’ה בבעל המו’ן”. המכתב הראשון כתוב כלו ארמית והוא מתחיל במלים: “דזכי והוי לאוריתא דדוניתקא, קומטרא דספרי תיקא ונרתיקה, יאי גברא ויאי כסותיה אוריתא כשרה ומארעא דהקדש קא ינקא” והחרוז של “קא” הולך ונמשך עד סוף המכתב התופש כמעט מקום דף שלם. מראשי המכתבים המתחילים בתארי הכבוד טפוסי הוא ראש המכתב החמישי (צד 13 בסופו): “נחל נובע מקור חכמה, את מקורה הערה ושכב עמה, דרך גבר בעלמ’א, בר אבהן ובר אורין, וכו'”. רב המכתבים הם מכתבי בקשה מלאים מליצות נפוחות במדה גדושה עד כי ברב הדברים קשה לעמד על כונתו.

אחרי המכתב השנים עשר באה (צד 20) “הקדמת החבור אשר עשה החכם כמ”ר שלמה הנז', וגם היא כתובה כלה ארמית, והתחלתה: “לה מחכמתן דאשתכח בן יתרתא, ולא מסוכלתנו אליף ועדיף ורבותא, קא אחידנא אורחין דרבוותא, רבנן סבוראי מרן דשמעתתא, למיתי לאוריי דינא פסיקתא” והחרוז “תא” הולך ונמשך יותר מצד שלם, ואחר בא שיר בין חמש שורות בארמית:

ספרין בנמקין

גליף בעזקין

טכוס בנמקין

תיר תיר ולא נים

מילין עתיקין

עיניה רחיקין

דאלי בעומקין

לפני ולפנים

להט כברקין

נהיר כארקין

בסים כמתקין

נפיק והנים, וכו'.

ואחר הוא ממשיך בעברית ומביא בתוך דבריו שיר בן תשעה בתים בעברית צחה ובמשקל, התחלתו:

חרוזי פז רבידי צוארונים

פניני שיר יפיחון קנמונים

שאלות מזלות כַּטל בשמים

באורם חפרו שמש מעונים

צניפי טורים¹³ דמות עיני עדינה

כחולות על יפי פנים לבנים, וכו'¹⁴.

ואחרי ההקדמה התופשת קרוב לשלשה עמודים באה “חתימת הספר” בשורות אחדות. ואחריה שני מכתבים, האחד לאשה “גברת ומעטירה עטרת נשים” שהיא לפי דבריו בתוך המכתב “בהיכלי מלך מלכו של עולם, מתהלכת בין החיות”, והוא גומר: “נאום שומע אמרי אל, בשגם הוא בצ’ר, ובכל צרתם לו צר, מן המצר”. והמכתב השני הוא לאחד ממכיריו להודיעו כי קבל מכתבו.

והחלק אשר בסוף הכרך (צד 281–364) מכיל צ"ג מכתבים לר' יוסף מטרון תלמידו של הרב משה אלשיך. במכתבים האלה ישנם כל השמות והתאריכים אך כמעט כלם דנים בענינים פרטיים. המכתב האחרון בלתי נגמר, ולא נוכל לדעת כמה דפים חסרים עד סופו.

אחרי שני דפים חלקים באים עוד שלשה דפים השיכים לקבץ המכתבים העקרי. את זה אפשר לדון מסגנון המכתבים ומהחרוזים התכופים שבהם. הנה דגמה אחת להתחלת מכתב בסגנון זה: “אדירי במרומי רומי החכמות רמות בכמות באיכות”.

ג. הקבץ העקרי וכותבו.

הקבץ העקרי אשר עליו ידֻבר במאמר הזה ואשר כמעט כלו מקדש לענינים כלליים, הוא בן מאה ושנים ועשרים דף (צד 35–274) והוא מחזיק 232 מכתבים, ובראשו (צד 35) כתבת בת שלש שורות כתובות באותיות מרבעות גדולות:

אגרות כלליות ואגרות

מגור מסביב לשמיע על ידי

שליח צרת יושבי ירושלם.

וגם קבץ זה לקה בחסר בשלשה מקומות: בין צד 86 ו־87, בין צד 124 ו־125, ובין 192 ו־193. יכול אמנם להיות כי ישנם עוד חסורים רבים כי העמודים לא היו מסֻמנים במספרים וגם לא המכתבים ורק לצרכי עבודתי זאת סמנתי את העמודים והמכתבים במספרים, וכיון שרב המכתבים נגמרים בסוף הדף וכן מתחילים המכתבים הבאים אחריהם תמיד בראש הדף, יכול מאד להיות כי חסרים עוד במקומות רבים דפים במספר פחות או יותר גדול.

לפעמים (בעמודים: 52, 158, 159, 160, 238, 240, 274) בהגמר מכתב באמצע עמוד ב' של הדף משאיר הסופר חצי צד חלק בחשבו כי ימלאהו אחרי כן במכתב קטן, ולפעמים בא דף חלק שלם או גם שני דפים חלקים בין עמוד ועמוד בחשב הסופר למלאם אח"כ במכתבים שונים.

אך באמת מתחיל הקבץ כבר בחמשה דפים לפני הכתבת אשר עליו (צד 26–34) הכוללים שנים עשר מכתבים ממחבר הקבץ עצמו. וגם דפים אלה לקו בחסר בין צד 21–22. את המכתבים האלה סמנתי באותיות מן א' עד י"ב.

המכתב הראשון (א) מתחיל באמצע צד 26 תכף אחרי המכתב האחרון של ר' שלמה פראנג’י, מבלי כל הפסק ביניהם, ואם צודק המשל הערבי האומר כי “המכתב נקרא מכּתבתו” יהיה לנו המכתב הזה מעין פרוטוטיפוס לכל הקבץ.

במכתב הזה מדבר הסופר ששמו הוא כנראה מתוך רמזים שבתוכו “יעקב” על ענייניו הפרטיים, ולמרות זאת הוא נִתן בצורת מכתב־דגמה, “לאיש מספר לרבים את כל תלאותיו אשר עברו על ראשו”.

התחלתו היא טפוסית לסגנון מכתבי הרבנים הספרדים של התקופה ההיא: הנה אר’ש, אר’ש חת’ה וסער’ה“, בהוראת: הנה דבור, דבור הבא מן המצר ומתוך סערת הנפש, מליצה מחקה את קטעי שני פסוקים: הנה ארצי (ברא' כ 15), ארץ¹⁵ חטה ושעורה (דברים ח 8). והפסקה הבאה תכף אח”כ מודיעה אותנו את שם הסופר למרות השתדלותו למחות כל זכר שמות בספרו: “ויבער ביעקב אש להבה”. את השם יעקב הננו מוצאים במכתב זה גם להלן, וכן גם במכתבים אחרים (במכתב זה: ויבוא יעקב שלם; ובסַפּרוֹ כי נתקלקלה עינו מרב הכתיבה הוא אומר: ונשארתי בדד עין יעקב; כי אכל את יעקב, וכיו"ב).

תכן מכתב זה הוא תלונה על הפרנס פלוני אשר הוא מכנהו בשם “סנחריב שבא ובלבל את העולם”, ואחרי אשר נתקלקלו עיניו מרב הכתיבה שהעמיס עליו, ואחרי משכנו את חפציו בא והושיב איש אחר במקומו: “מסבב הסבות הביאני עד הלום, ויבא יעקב שלם (ירושלם), וישימו אותי סופר מתא זו… וכל עוד שהיה הפרנס על הצבור ה”ה פ' נתן לי לחם לאכל כאחד מאוכלי פת בג המלך בשלחן גבוה, וכך וכך אגרות לכל גרוש, וחלקי בכל החילוקים המתחלקים לע“ת (לעניי תורה) איש לפי אכלו… ובחמלת ה' עלי קם איש אחד מיחידי סגולה ואמר שנעשה הסכמה שלא ירים איש את ידו לכתוב שום כתיבה לא גט ושטרי חובות זולתי סופר הק”ק כמנהג כל העולם, והשיבו הפרנס פ‘: הלואי ואולי שיספיק הסופר לכתוב בעד הק“ק לילה ויום מאין הפוגות ויהיו הכתבים מוכנים אצלי לעת מצוא או שיירא ועוברי דרך לחו”ל, כי איני רוצה לכתוב הכתבים בשעת יציאת הרץ או בשיירא, כי לא זה הדרך לקיום והעמדת הארץ הלזו הנשמה. ע“כ ישנס מתניו מעתה לכתוב לקצוי ארץ וים רחוקים בעד הק”ק, ואם מהיר הוא במלאכתו יעשה גם כתובות וגיטין ושטרין כי איש לא יוכל למנוע אותו. האמנם מובטחני שלא יצטרך להם מרב כתבי הק“ק. וכן היה שהיה ממלא כמה שקים כתבים שהייתי כותב יומם ולילה, והיה פורע לי ראשון ראשון למחייתי… ויהי היום בחול מועד של חג הסוכות דחקוני ואלצוני לכתוב כ”ו כתבים בתוך שני ימים… ותשחת עין ימיני, ונשארתי בדד עין יעקב. אח"כ בא סנחריב ובלבל את העולם, ויאכל את בני ישראל בכל פה… גם אני נלכדתי בשחיתותיו פעמים שלש… כי אכל את יעקב… כי רחים בצוארי ו’ נפשות… ועכ“ז הוכרחתי למשכן חפצי כי אמרתי אל לבי יש לי תקוה… והנה נכזבה תוחלתי כי הושיבו איש אחר במקומי ויצאתי חלק…”. מכתב זה מלמדנו עֻבדות אחדות:

לסופר העדה לא היתה משכרת קבועה, כ"א היה כותב “כך וכך אגרות לכל גרוש”;

בתור בן תורה קבל חלקו ב"כל החלוקים¹⁶ המתחלקים לעניי תורה¹⁷;

בין הדברים שהיה הסופר עוסק בכתיבתם היתה גם כתיבת “שטרי חובות”, שהיה צריך לכתבם באפן כשר עפ“י ד”ת שלא יכשל מקבל הרבית בעון רבית;

מלוי כמה שקים כתבים שהיה הסופר כותב יומם ולילה – ממש כבימי חדש אלול במשרד הדאר בירושלם בימינו אלה.

מכתב זה הבא ראשון לכלם נכתב כנראה אחרי כל המכתבים הבאים, בשעה שלא היתה לו עוד עבודה מיחדת במשרד העדה והיה נאלץ לחפש לו מקורות לפרנסתו במכתבי בקשה.

ד. המצב המדיני והחברתי של הישוב.

מצב היהודים המדיני והחברתי בימים ההם (בסוף המאה הרביעית לאלף הששי) היה בכלל עלוב ושפל מאד. כל מושל עיר, כל שופט, כל נושא משרה וכל עריץ סתם מבני המסלמים שמם למרמס לכל זדונות ושרירות לבו. פה “נשארה ירושלים כמצולה שאין בה דגים, ויושביה החגבים, נכאבים, נחבאים במחילות עפר ובנקיקי הסלעים מפני פחד הצר… ואם יש חכם בעיר… לא נודע מקומו איו, כי בכל יום מחליף מקום שבתו” (מכתב 3). ופה הננו רואים: “איש צר ואויב… הרים יד, הכה ופצוע לאחינו… יחידי סגולה של מצרים יע”א הבאים בכל שנה ושנה לעשות חג הפסח בהר הקדש בירושלם… ויגרש אותם מהסתפח בנחלת ה'… ולערלים הטמאים הבאים ממצרים בחברת היהודים המגורשים – קבלום בשתי ידים ואמרו ייתון בני עממיא בשלם… והנה זה ימים… אשר גמר לגרש כל הדר פה מבן עשר שנים ומעלה" (מכתב 21).

ופעם קורה כי “נער אחד שקט ושאנן מנעוריו… על התורה ועל העבודה, באים אנשים מזוינים איש חרבו על ירכו ולקחו אותו בחזרה… מבית מדרשו, לאמר שימיר דתו… ואם לאו יעשו בו משפט כתוב ביסורין קשין ובישין, והוא צועק ככרוכייא בייא ברחובות קריה… ואין מידם מציל… (27), ופעם: “שלחו עלינו בעת התפלה משלחת מלאכי רעים, הכונו פצעונו, ולא הונח לנו אלא שהעלילו עלינו ברשע שהיהודים הכו לאנשי השר, ושלח בעד החכמים… וכאשר לא מצאם לקח ממלמדי ת”ת ומלומדי ההסגרות והכם מכת אויב… ארבעה אנשים עולים ויורדים בם¹⁸ עד שנשרו צפרני רגליהם… והוכרחנו לתת פדיון נפשם… – ומעליל עלינו מצד הבתי כנסיות החרבות… באמרו פתחתם אותם כדי להתפלל בהם, ובניתם בהם בנין חדש… – גם בהפטר שום עני… אינו מניח לקוברו ומעליל על הק”ק לאמר שטמנו נכסיו… – בפרט איש עני ודל אשר העלילו עליו לאמר שביזה פליל¹⁹ אחד, ויבקשוהו ולא נמצא, ותפסו את שתי נשיו ושמו אותם בבית השובשי… עד שהוכרחו העניות למכור כל נדונייתן ולהתמשכן ולתת כך גרו' שלא ללון בקלון אותה הלילה" (31). ופעם יקרם מקרה כזה: “ויהי היום שלח הצר אדוני הארץ איש א' מאנשיו לשאול חמשים אמות בגד, (=אריג) ומצא אותנו עומדים להתפלל ומתפללים תפלת שחרית. פתע פתאום הכה לשני יחידים²⁰ מהק”ק מכה רבה. וכאשר הלכו חמשה ששה יחידים לצעק לפני אדוני הארץ גזר אומר להכות לכל א' וא' מאתים מגלובין, וארבעה אנשים עולים ויורדים בו… והעליל עליהם לאמר אתם הרימותם יד על האיש אשר לי, והיה רוצה לכתוב עליהם שיג’יל²¹ בבית השופט לחייבם הרג ואבדן ח“ו…. ואז גזר אומר לשים אותם במשמר… ואחר עמל וטורח פייסנו לשר ולכל סביביו… באלף ות’ק גרו‘… – – ובימים ההם קצף השופט עלינו והקים את הגוים בעלי חובות לתבוע חובותיהם, ותפסו ג’ בעלי תורה והניחם בבית הסוהר… – ויגרש את הילדים מת”ת וחתם אותו בחותמו… גם על בתי כנסיות כנס ואסף פלילים כדי לבטל הבתי כנסיות" 119). – ובמכתב אחר: “וזה האחרון הכביד והרשיע מהקודם… והרס בעברתו את מקדש מעט ובשמונה ספרי תורה שהיו בו עשה בהם שפטים בחרבות ובשלחים, ויקרעו יריעות כתבי הקדש לשנים עשר קרעים וירמסום בני נבל גם בלי שם… ויקחו מהם לעשות להם בתים על הברכים ועל השוקים, ומהם עשו פסים ושקים לשכים בצדיהם, ומהם השליכו באשפה… ומהם פדו בני ישראל… והוכרחנו לפייסו כי יגורנו פן תעלה חמתו ח”ו לפרוץ את יתר הבתי כנסיות… (124).

אך יותר מכל סבלו יהודי ירושלם על אודות “נער אחד שהמיר דתו ובתוך זמן מועט להמרת דתו ברח למצרים… ובאנו באש ובמים… באמרם כל האומה בקלא דלא פסיק שהרגנו את הנער המומר וכסינו את דמו. לולי זכות משה אדוננו שעמד לנו ביום פטירתו… כמעט כלנו אבדנו מזעם האומות שקמו יותר מעשרת אלפים אנשים, איש חרבו על ירכו… רבים הוכו… ואחר עמל וטורח נתנו לנו זמן עשרים יום להביא הנער ממצרים, ואם לא נביאהו נפשנו תחת נפשו, ונכתב בספר השופט כן. ועכ”ז הניחו שמונה נפשות מראשי עם קדש במשמר, מר ממות, ביד השר עד שוב השלוחים ממצרים עם הנער המומר“. ובכן הם מבקשים מאחיהם במצרים כי לא יחשו ולא ישקטו עד שימסר הנער הנ”ז ביד שלוחם, כי “למה נמות יותר מאלף נפשות בעד מומר אחד” (26).

ובמכתב אחר (73) הננו קוראים כי באסרו חג של פסח, אחר ש“נהפך לנו הפורים לתוגה ולאבל וחג הפסח על מצות ומרורים” בא הנער המומר לירושלם.

אך גם אחרי שוב הנער בריא ושלם ירושלמה לא הונח עוד ליהודים מצורריהם. וזאת הננו רואים מתוך מכתב אחר (28) שהם כותבים למצרים אל האיש “אשר הפליא עמנו חסדו בגופו ובממונו בענין הנער המומר לשלחו… ובטל מעל עם ה' אלה אשר כפשע היה בינינו ובין המות ושמחת חגנו ומועדינו לתוגה נהפכה על העדר הנער המנוער ערו ערו עד היסוד בה… והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, כי בלאו הכי עדין אנו ובנינו מעותדים ח”ו למקרה ופגע, יען כי בני נבל גם בני בלי שם חורקים שן על אשר הפר עצתם ומחשבתם הרעה אשר חשבו לעשות נקמה בגוים ולשלול שלל ולבוז בז. ועתה השופט יר“ה גלה אזננו כי רגשת פועלי און מתחכמים להרוג את הנער המומר כדי לשוב להתגולל עלינו עלילות ברשע ויהי מה למלא בטנם משוד עניים. אל יתן ה' מאויי רשעים. אשר ע”כ אחת שאלנו מאת מעכ“ת ככל צדקותיו יוציא לנו כתב א' מהמשנה לשר ושופט בירושלם לאמר אליהם: “הנער אשר שלחנו אליכם להכחיש דברי האומרים ודוברים עתק על היהודים שהם הרגוהו ישלחו אותו קל מהרה ע”י פרש… בלי אחור ועכוב כלל, וישלח לנו הכתבים ע”י איש אחד מיוחד למשוך הנער מרשת זו טמנו לו פן יבולע לעם ה' ח“ו עד סוף כל הדורות לשמצה בקמיהם ויהיו גרמא לברוח מעל אדמה הקדש, ואך זה היום שאויבינו מחכים לבלתי ידרוך רגל עברים בירושלם, ויהיו מתפללים לאמר: לנו נתנה הארץ למורשה”²².

עֻבדות כאלה וכאלה מראות כמה גדלה עריצות הסביבה על היהודים אשר במסירות נפש החזיקו במצות ישוב הארץ.

ה. ימי אִבְּן־פָרוּךְ.

סאת היסורים והסבל נגדשה ביחוד בימי תקופת היות מחמד אבן־פרוך למושל ירושלם, האיש הזה אשר במשך שנתים ימי שלטונו הספיק להשאיר שמו בתוך מפלצת זועה בקורות הישוב היהודי בא"י.

אבן־פרוך בא ירושלמה בקיץ שפ"ב. את משרתו משרת פחת ירושלם וסביבותיה קנה מאת משנה פחת דמשק, אשר גם ארץ ישראל היתה תחת ידו.

האיש הזה היה אכזרי כחית טרף, אביר לב ושואף לכספים. בשרירות לב שאין כמוה היה מטיל על הצבור או על ראשיו לשלם לו בזמנים תכופים סכומים גדולים מלבד אלה שהיו רגילים לשלם בתור ארנוניות, וכל אשר הוסיפו לתת לו כן גדלה ורחבה תאות מעשקיו. הוא היה ממציא כל מיני תחבולות להגדיל עשרו, דרש לא רק כספים כי אם גם שמן־זית, שמן־שמשמים, בֹּרית, ועוד דברים כאלה. וכאשר רבה הכמות אצלו הכריח את העדה לשוב ולקנותה ממנו במחירים שהטיל עליהם הוא.

היו זמנים שעשירי העדה התחבאו במערות, ובבתי הכנסת נקבצו רק העניים, אך גם זה היה ללא הועיל, כי שליחי העריץ חפשו אחריהם, ואוי לאלה שנתפשו.

ואם הטיל תשלום ולא מהרו לשלמו שב והטיל עוד סכום גדול ממנו כקנס בעד האחור. לפעמים אים על נכבדי העדה בתליה על פתח ביתם, והעדה הכרחה למלא את דרישתו. סך כל הכספים אשר הוציא ע"י הצקותיו מעדת ירושלם במשך השנתים האלה עלה לחמשים אלף גרוש, סכום עצום לפי ערך הכספים בעת ההיא.

מצב כזה הכריח את העדה בירושלם לדרוש עזרה מאחיה בחו"ל, גם עזרת כספים גם עזרת השפעה, וההשפעה היתה צריכה להיות ביחוד בשני מקומות: בדמשק ובקושטא.

תכף בבוא אבן־פרוך ירושלמה התאוננו היהודים עליו באזני פחת דמשק, והוא שלח שופט (קדי) מיחד לירושלם להתחקות על מעשי אבן־פרוך ולהשגיח עליהם, אך העריץ הזה ידע לשחד גם את השופט למען לא ידבר עליו סרה. והקדי בראותו את מעשי הפחה והצלחתו נסה על פי דרכו להוציא גם הוא כספים מהעדה באמרו לשים את בית כנסתה לבית־רחים ואת חדריו הפונים אל הרחוב לחנויות. וכמובן השתדלו היהודים להעביר את רע הגזרה ולכפר את פני השופט באותו דבר ה“מעור עיני פקחים”.

פעם הצליחו שלשה מנכבדי העדה להתגנב מן העיר ולברח לקושטא ולהתיצב שם בפני גדולי היהודים. ומאז באה באמת תבוסתו, כי השולטן מוּרָד צוה על פחת דמשק להלחם באבן־פרוך והוא תפשהו ויאסרהו. אבן־פרוך נסה אמנם לברוח ולשוב ירושלמה ובחצפה תבע שנית כסף מהקהל, אך סופו בא והוא נאלץ לעזב את העיר וללכת שכמה להיות שם לפחה (י“ב כסלו שפ”ז).

מעשה אכזריותו האחרון היה כי סחב אתו עוד שנים מנכבדי עדת ירושלם שלא עלה בידם לשלם לו את הסכום שהטיל עליהם, אך אחרי כן, בראותו כי אין מי שישלם בעדם, שלחם הוא בעצמו חזרה ירושלמה, עפ"י עצת חסן פשה אשר ישב בשכם²³.

בתקופה זו עבד בעל קבץ המכתבים האלה בתור סופר הקהלה, והפצעים אשר חִלה בה אבן־פרוך לא העלו ארוכה גם במשך זמן רב אחרי אשר השתחררה מעלו הקשה. על העדה נשאר חוב של חמשים אלף גרוש שעלה עם הרבית עד לסך שבעים אלף, ואת כל הכחות היה צריך לאזר כדי להשיג מחוץ לארץ את הכסף לתשלום החובות וגם לצרכי הקהלה הרגילים, אשר כמובן היו בעת ההיא על שכם בני הגולה.

מימי תקופת אבן־פרוך עצמה הננו מוצאים רק מכתבים אחדים שבהם נזכר שמו בפרוש ואשר תכנם מעיד כי נכתבו בעצם ימי הצרות. אחד המכתבים האלה (3) נכתב כעבר ששה חדשים מיום בואו ירושלמה, ובו הוא כותב:

“מיום ארץ נתנה ביד רשע זה ששה חדשים העביר אותנו ב”פרך“, וילחץ את ישראל בחזקה, לאכל עניים מארץ… אחר אשר מלא כרסו כיסו רויה מהכולל מתגולל בדמים לאלפים ולרבואות, ונשתקעו המאות… וליוצא ולבא אין שלום מהצר, ותקצר נפשנו לבקש ממון מההמון… כי תם הכסף מהעיר ויושביה כחגבים נכאבים נחבאים במחלות עפר, מפני פחד הצר. וישם את ירושלם שממה, סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא… מחמת אימת חמת המציק, כי צוה לחפש את ירושלם בנרות ולהוציא הנחבאים ממסגרותם… ומתגרת צר שערי בתי כנסיות ובתי מדרשות ננעלו… ותפס מלמדי תינוקות וגרר אותם בחבלים על ראשיהם צואריהם וידיהם מהודקים קשורים ותלואים מאחוריהם, ועוד ידו נטויה במקל וברצועה… עד שעונים אמן בעל כרחם, והולכים נעים ונדים מחצר לחצר ומבית לבית מתדפקים על דלתי פתחי עם דל ודך הנשאר בציון והנותר בירושלם מתחננים לאנשים ונשים כשבויי חרב לקבוץ על יד פדיון נפשם… הן אלה קצות דרכיו הרעים… שאם באנו לחבר ולספר את כל התלאה… מיום שנטלה השררה מיד השר הישר מחמד פאשה ועמד על כנו נבזה, המן הרע הזה, איש צר ואויב, שרש נחש המצר לישראל, בלי ספק לא יכילם ספר… ועתה מי גם בכם… לנקום נקם מכלב ביש זה, להשיב בחמה שבעתים אל חיקו, להלין נבלתו על העץ ועלה באשו ותעל צחנתו למען ישמעו וייראו כל הבאים להשתרר על עיר אלהינו לעתיד ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה… כי ידעו נאמנה, כי קודם ראש השנה, קריה נאמנה, נעזבה, אין מנהל לה.. בטפול הנהגתה… כמו חדש ימים מחמת כובד החובות ופרעון הריוח הנמשך מהם, וההוצאה הגדולה הנצרכת לעיר בכל שנה קרוב לה' אלפים גרוש… ובראות חכמי ירושלם תוב”ב שהעיר משולחת נעזבת… חלו פנינו עד בוש שנקבל עול העיר עלינו… והבטיחונו הבטחות נאמנות ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים לפני היכל ²⁴ ה' באמירה לגבוה ישוטטו אחרי חג הפסח בד' פינות העולם לדרוש בשלום ירושלם ולפדות אותה מחובותיה… ובכן נכנסו בעובי הקורה לשרת בקודש כי שמנו באלדים כסלנו שע“י שליחות החכמי' הנז' יתוקן הכל”.

ובכן הם מבקשים מאחיהם: “לעשות כמנהגם הטוב להסיר חרפת החובות מעל ירושלם”, ושנית כי: “כל הבא מידו לעקור ע”ז זו מארצנו ולמחוק שמו מן העולם מצוה רבה קא עביד… לבער קוץ מכאיב מעיר אלהינו ולהשליכו אל ארץ אחרת בהרי חשך לפחות, אם לא אפשר לגדעו מן העולם".

ו. הד תקופת אבן־פרוך.

מלבד המכתבים שנכתבו בעצם ימי הצרה ישנם עוד שבעה מכתבים שנכתבו כנראה תכף לאחר גרושו של אבן־פרוך מירושלם, והד התקופה הזאת עוד נשמע פה ושם.

במכתב האחד (4) הם מזכירים את רעת אבן־פרוך אשר “התלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים ואויבינו הפלילים ונועצו לב יחדו לכלות את שם ישראל מעיר הקודש ח”ו, והוכרחנו לפתותם ולסתם את פיהם ברצי כסף… ויהי היום הזה קנא ה' לארץ ויחמול על עמו… ויסר את הממשלה מהצ’ר²⁵ הצורר הנז' ויתנה לשר הישר פ' באש“ה שינחמנו מעצבוננו מעט קט. ולפי ששמענו דברת רבים מגור מסביב שהפלילים רוצים לעזר בכל כחם כדי שתחזר הממשלה לבן פרוך שהיה הולך אחר עצתם, קמנו ונתעודד לבקש איש מהיר במלאכתו… לכתת רגליו למחנה קדשם לשמיע במחנה העברים את כל התלאה אשר מצאתנו…”.

עבדה זו הם מזכירים גם במכתב שני (6) שנשלח כנראה לקושטא, לאמר: “ובחמלת ה' עלינו שלח לנו מושיע ורב את אדוננו השר הישר פ' יר”ה למושל על ירושלם. ובימיו נחו היהודים, ויגרש מפנינו אויב הנז‘, ברוך שעקרו, ועתה שמועות יבהלונו כי הצר הנז’ משתדל לשוב לקחת ממשלת ירושלם, אל יתן ה' מאויי רשע. ע“כ קמנו ונתעודד ונשלחה לפנינו את פ' להתחנן לפני אחינו אנשי גאולתנו אשר בקוש' [בקושטא] למצא מזון למזורינו שישתדלו בכל מאמצי כח לפקוח על עם בציון יושב בל ימשול עלינו שר זר זולת השר הנז' וישבה ירושלם לבטח”.

ובאותו מכתב באה כמובן גם הדרישה לכספים.

ממכתב אחד (213) יוצא ג"כ כי אחרי אבן־פרוך שב אליהם השר אשר היה לפניו, ואשר היה מהטובים שבשרים מסוג זה, וכמו במכתב הקודם הם מבקשים מאחיהם כי ישתדלו שישאר השלטון בידו.

אחרי תארם את אשר מצאם “מיום משול מושל פ'… וכל יושבי הארץ בצער ובסער מתחולל מתגולל בדמים…”, הם ממשיכים: “ועתה הניח ה' לנו והשיב הממשלה לפ' לפני כל השרים אשר כח בהם להעיד ולקים השררה בידו… כי אין לנו כיוצא בו, ובימיו נחו היהודים, אין שטן ואין פגע רע, ולא ישוער ההפרש בינו ובין זולתו, אפילו שיהיה היותר טוב שאפשר להיות בהם. לכן נא… ישתדל בכל מאמצי כח להעמיד השררה ביד פ' כל ימי חייו אם אפשר. ובכלל ההשתדלות זו שמה יעשה שיזהירוהו השרים המחזיקים בידו שיפקח עלינו בעין טובה, כי למענו משתדלים אחינו לקים השררה בידו מחמת שכתבנו להם רובי שבחיו… ע”כ ראוי לו שיתנהג עמנו כשורה, כי טוב לו עמנו".

רואים כי לא סמכו על ישרו בלבד וחפשו עוד דרכים למען ימשיך להיטיב אתם.

* * *

מלבד צרות אבן פרוך קרום בימים ההם עוד מקרים רעים בכסף הנשלח להם מחו"ל. ועֻבדות כאלו נזכרות פעמים, במכתב אחד (88) הם כותבים: “יען כי ראו שלקו באצבע אלהים שנה אחרי שנה ונאבד כל כסף קדשים באניה שנשבית אשתקד ואש תוקד בקרבם כי נטבעו הדוגיות בנמל סכנדריה [אלכסנדריה] עוד הפעם”²⁶.

ופעם (49) הוא מספר הדברים בנסח זה:

“בראותנו כי יסור יסרנו יה זה שתי פעמים, כל כסף קדשים השלוח אלינו מקו' ומשאר ארצות טובעו בנחל. גם אשתקד אש תוקד בגליאוניש אשר שבו ויבוזו את האניה ואבדנו הכל”.

ואחרי כל צרה ופגע רע בא כמובן הפזמון הרגיל, היא החובה אשר על הגולה לשלח כספים.

ז. תעודות הכספים הנאספים.

מה היו תעודות הכספים שנתקבלו? לאיזה ענינים נדרשו? וכמה נדרש לכל ענין וענין?

בשנים עשר מכתבים (1, 4, 6, 12, 24, 36, 38, 40, 59, 63, 64, 139) מדֻבר על הענין הזה ומכלם יוצא כי ההוצאה השנתית הדרושה להם היא סך חמשת אלפים גרוש. מהם שלשת אלפים וחמש מאות – “גורל אחד לעזאזל”,²⁷ ז"א למושל העיר ולשופט, ולגוים בכלל, ורק אלף וחמש מאות “גורל אחד לה'” צרכי העדה העקריים, תמיכת 180 העניים, תמיכת תלמידי החכמים, שכר עשרה מלמדים, והוצאות בקור חולים.

כמעט מכל המכתבים יוצא כי ההוצאה השבועית לארבעת הענינים האלה עלתה לשלשים גרוש, ובשנים מהמכתבים האלה (1, 139) נמצאים גם פרטי ההוצאות באפן זה: לק“פ “עניי הקפה” נתנו עשרה גרושים לשבוע, ז”א גרוש אחד לכל שמונה עשר איש, ואחרי כי הגרוש התחלק לשש ושלשים “חתיכות” (פרוטות) נתנו לכל עני שתי חתיכות לשבוע; כסכום הזה (10 גרושים) נתנו גם לבעלי תורה אשר מספרם לא נזכר; לעשרה מלמדים של ת“ת נתנו חמשה גרושים לשבוע, ז”א חצי גרוש לכל אחד; ולהוצאות בקור חולים שלשה גרושים לשבוע.

על מה הוצאו שלשת אלפים וחמש מאות הגרושים לשנה “לגורל אחד לעזאזל”? את פרטי נושאי ההוצאות הננו מוצאים במכתבים אחדים (1, 5): הכסף הוצא לתשלומים: לשר אדוני הארץ ואנשיו ולמשנהו אשר לו ולאנשיו, ולשובאשי ולאנשיו, וליושב על המשפט השופט כל הארץ ואנשיו, ולפלילים (אפנדים) “תקיפי ארעא”. הוצאות אלו נקראו בשם “תמידין כסדרן”, אך על אלה נוספו הוצאות יוצאות מן הכלל התלויות בחפץ, או יותר נכון: בשרירות לב השרים והפלילים האלה. הוצאות אלו נקראות בשם “מוספין כהלכתן” ולפעמים “מוספין שלא כהלכתן”. ועל כל אלה נוספה גם הרבית שהיה עליהם לשלם בעד חובותיהם שהיו חיבים עפי"ר לגוים. לרבית זו קראו בשם “מעלה עקרבים” (נשך העולה על הקרן). את מספר אחוזי הרבית הננו מוצאים במכתב 36: “החובות… עשרים אלף העולים עלינו במעלה עקרבים עשרים גרו' למאה”.

בשנים מהמכתבים (12, 36) בא תאור מפרט לכל ארבעת הצרכים השיכים ל“גורל אחד לה'” כדברים האלה:

"עלינו להספיק הספקת עם עני וכל החוסים בצל תורת ה' תמימה [בעלי תורה, תלמידי חכמים], ולוחמים במלחמתה של תורה, ומלאה הארץ דעה את ה' שבח לאל;

והספקת קופת עניים²⁸ והאביונים שרבו כמו רבו, בם עור ופסח, זקנים וזקנות. ואיש משענתו בידו מרב ימים, מצפים ומקוים לאכול משלחן גבוה לשובעה ולמכסה עתיק;

ולהעמיד מלמדי תנוקות של ת"ת אשר העולם מתבסס ומתקיים בהבל פיהם;

ולקיים חברת בקור חולים, כי רבו כמו רבו מכות הארץ הזו ותחלואיה, להמציא תרופותם בכל מיני אופני רפואות ושקויים כיד ה' הטובה עלינו" (12).

ובנסח השני (36):

"גם עלינו משא דבר ה' מצות הנהוגות בארץ לקפת העניים כמו מאתים נפשות עצובות המחכים למות ואיננו, בם עור ופסח, זקנים וזקנות, מרוב ימים איש משענתו בידו כפוף ושחוח, בלי כח, נעים ונדים, עומדים צפופים ומצפים שני חתי' [חתיכות] לגלגלת בכל שבוע;

ועוד פרס לעשרה מלמדים של ת"ת אשר בהבל פיהם וכו';

ולהוצאות ביקור חולים הדלים האומללים בשארופי²⁹ ותרנגולים להשיב נפשם אליהם.

במקום אחד (33) הוא מוסיף על הצרכים האלה עוד שני דברים: "גם הוצאות לרקחות ולטבחות ולאופות להכין לאורחים אחינו העולים לחזות וכו' להכין להם פת בגם, מטה ושלחן, וכסא ומנורה, כל אחד לפי כבודו;

גם שמן למאור להעלות נר תמיד בבית ה' לא תכבה ללומדים בבית ה' בלילות".

מענינים הם תאוריו להוצאות “גורל אחד לעזאזל”.

במקום אחד (12) הוא אומר עליהן: “מלבד הניתן למנת שועלים המחבלים כרמו של מקום, שפוערים פיהם לבלי חק לאמר הב הב, בוזו כסף הבו זהב”.

ובמכתב 36: “אנחנו צריכים לתת לכסף מוצא ה' אלפים כדי להשיב האף והחמה… כל היום חמס ושוד, השר שואל והשופט בשלום. ונותרה בת ציון כמטרה לחץ, ביד כל צר ולוחץ… כלם לדמים יארבו… קבר פתוח גרונם, לא ידעו שבעה, לעלוקה שתי בנות הב הב, בוזו כסף תנו זהב”.

במכתב 24: “לסתום פי אריות חמשת אלפים גרוש”.

במכתב 40: “ויתרם תאכל חית השדה עד תשלום ה' אלפים לשר ולשופט ולאויבינו פלילים… איש לפי אכלו, אוכלים את ישראל בכל פה”.

ובמכתב 139 הוא גומר: “כל אלו חברו בעמק השדים [השֵּׁדים] גורל לעזאזל”.

זוהי כל הנקמה שיכלה אז עדת ישראל לנקם בעדת העריצים אשר אכלתה בכל פה.

על הוצאות ה“גורל אחד לעזאזל” צריך להוסיף את הוצאות שכר בית הקברות שבעמק יהושפט“³⁰ אשר קרקעו לא היה שיך לעדה כ”א לאחר האפנדים (הפלילים) של ירושלים. ענין זה הם מזכירים במכתבים אחדים (1, 6, 64), וביתר באור במכתב 139:

“ועוד עלינו משא לעיפה שכר בית החיים להעמידו בחזקתנו, ומוכרחים אנו להלעיט לבעל השדה בכמה דורונות בתוך השנה מלבד השכירות שנוטל על חד תרי. ולא עוד אלא עודנו בחצי השנה של השכירות שקבל חוזר ודורש שכירות של השנה הבאה במוקדם, וכן יעשה שנה בשנה משנה טעמו ומחליפו עשרת מונים. וכדי שלא יחרוש ח”ו על גבי הקדושים אשר בארץ המה צריכין אנחנו לרצותו ברצי כסף".

וההכנסה מהנפטרים אינה מספיקה לפרעון שכירות בית החיים, יען כי “כפי ההסכמה אשר גבלו ראשונים העשיר לא ירבה יותר משלשים גרוש, בלבד, ודלת העם איש כפי ערכו, וכמה מהם נקברים בחנם מחמת עניותם”.

כמשא כבד הכביד עליהם עֹל החובות שהיו חיבים לגוים, אשר מלבד הרבית הקצוצה שהיו לוקחים מהם היו מציקים להם בכל שעת כשר. על ענין זה הם כותבים באחד מכתביהם (49): “גמרנו לשלח שליח בכל גלילות תוגרמה להודיע צערנו לרבים, כי רבים לוחמים עלינו בעד שארית החוב הנ”ל. ובכל יום תופסים פרנסי העיר ולקצת חכמים המחוייבים לאומות ומשימים אותם במשמר מר, מקום אשר אסירי המלך אסורים הלקוחים למות ומטים להרג, שם ינוחו יגיעי כח מתגרת חנם חדשם ושבתם וכל מועדם, כסף מכניס כסף מוציא…".

מלבד העזרה הכספית שהם דורשים כמעט בכל מכתביהם הננו מוצאים אותם פעם (מכתב 102) ממנים את מי שהם כותבים אליהם בתור “גבאים גמורים לקבץ על ידם כסף ושוה כסף… וכל הנקבץ על ידם, כסף או תכריכין ישלחוהו ליד פ'”. והם מתארים כל מה שהם סובלים מ“עניי ההקדש במותם, שהם צריכים לקנות להם תכריכין”.

ובמכתב אחד (58) הם מזכים את מי שהם כותבים אליו גם “במצוה זו, כי נועדו קצת אנשי קדש לקרא כלם בשם ה' שתי לילות בשבוע, ובתורתו יהגו עד אור הבקר לש”ש, לכן נא… להקים אהל התורה והמצוה בשלח לנו מעט בון (גרגירי קפה בערבית) כדי לנדד השינה מעיניהם, ושתו ולעו בלילות ארוכות…".

לכל צעד הנעשה “לשם שמים” צריכה הגולה לשלח תמיכתה כמובן.

במכתב אחר (109) הם מספרים על רבוי התלמידים ועל הוצאותיהם על עשרת המלמדים שהם משלמים לכל אחד מהם חמשה ועשרים גרוש לשנה. אך לרבוי התלמידים “שלשה תלמידים דוחקים עצמם ללמד בספר אחד מדלית איסר”, ולכן הם מבקשים להמציא להם “נדיבי לב שיתנו לצרך הספקת מלמד אחד, כ”ה תברכו את בני ישראל. ואם אין כח לאחד לחזק בדק שלחן אחד וארח לחברה… עם איש אחר, כי טובים השנים וכו' והחוט המשולש לא במהרה נתק… גם יתנו לב לקנות קצת ספרים, חומשים וכ“ד ספרים וסדורים של תפלה”.

ח. הנוצרים.

במכתבים אחדים הננו מוצאים דברים על אודות יחס הנוצרים אליהם בקשר עם פקידי הממשלה העריצים. במכתב אחד (4) הם מדברים על התביעות המֻפרזות של אבן־פרוך ואנשיו, והם מוסיפים: “ועוד ידם נטויה בראותם קבוץ גליות אחינו ממזרח וממערב מצפון ומתימן עלו לירושלם כיונים אל ארובותיהם, בם עור ופסח, זקנים וזקנות, יתומים ואלמנות, ושכנינו הרעים בני אדום הם בצדנו לשכים ולצנינים לאמר: הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ולמה אתם לוקחים מאתנו מדות [=מאות?] גרושו' והם במשכנ”ות³¹ בוטחות. וכהנה רבות מפתים לגדולי הארץ ומיעצים אותם לאמר: לפחות הגרשו [=תגרשו?] כל הבא מקרוב ולא ישארו כי אם דלת הארץ".

ובמכתב 62 כשהם דורשים כי ישלחו להם מה שיוכלו לשלם בו “מנת האומות כמנהג” כי אם אין אז יש חשש סכנה כי יגרשום, הם מוסיפים “וכדי בזיון וקצף מצד האומות ובפרט מהערלים המתהללים באלילים המחכים לראות ח”ו היום ההוא כחכה איש גשם נדבות בארץ תלאובות".

במכתב אחר (6) הם משתמשים בנוצרים כאמצעי לעורר רחמי אחיהם עליהם, באמרם:

“ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אם להפיל תחנתנו מול פני אחינו, יעזרונו על דבר כבוד שמו, והחלש יאמר גבור אני להרחיב ולהרבות מתן לרומם בית אלהינו, והביטו וראו כמה ערלים המתהללים באלילים, ממרחק יבאו כספם אתם יביאו, להחזיק מקום טמאתם”.

ובמכתב 67: “ועתה הדור אתם רואים כמה ערלים, באים פה ירושלים ומפרישים שליש מממונם כדי להעמיד שבעה בתי ע”ז אשר יהיו לבער ב“ב [=במהרה בימינו] וכזה וכזה שולחים ממקומם למשואות נצח. ונפשנו יבשה אין כל בלתי אל השליח עינינו, וכל הניתן אליו אין די בהם לפיזור הוצאות הליכה וחזרה”.

ט. קבר שמואל הנביא.

אחד הדברים שהכניס כסף לעדה מהאורחים העולים לבקר בארץ־ישראל היה ענין הבקור ליד קברו של שמואל הנביא. לחברון היתה מערת המכפלה, לטבריה – קברו של רבי מאיר בעל הנס, ולירושלם מלבד קבר רחל וקברי מלכי בית דוד – קבר שמואל הנביא. כנראה מתוך אחד המכתבים (20) שכתוב עליו: “כתב להעמיד ביד קהל עדת ישראל ציון שמואל הרמתי ע”ה" היה המקום שעליו עתה בית תפלה ומגדל למשלמים שיך ליהודים, וגם בית כנסת היה להם שם. אך פעם קם שופט עריץ ולקח מהם את המקום בעלילות רשע. אך גם הם לא שקטו וסוף סוף מצאו להם הדרך להשיב את המקום להם, ולהשגת האמצעים לחזק את בדק הבית הזה הם שולחים שליח מיוחד. במכתבם זה הם אומרים:

"נוה איתן הלא הוא ציון קבורת אדוננו שמואל הרמתי, כי נאמן שמואל לנביא. ואף כי אחרי מותו הלכו לאורו כל ישראל להשתטח על קברו מדי שנה בשנה בתפלות ותחנה. ומשם היתה יוצאת תורה, כי מרוב הנדבות המתנדבות בעם היה די והותר לתת לכל שואל די מחסורו, גם משם הגוים הצוררים היו אוכלים חקם.

ויהי בימים הרבים ההם זה כך וכך שנים הקים אלהים שטן לישראל, גוי עריץ פליל, בא בעליל, העליל עלילות ברשע… עד אשר לקח מידם המקום הנורא מקדש מעט זכר למקדש בהלל והודאה.

ומאז חולל המקדש ובטל התמיד… בטלה העבודה ולמוד התורה יומם ולילה… ונתדלדלו הישיבות ורבו כמו רבו עליהם הצרות…

ויהי היום לקול הקורא קמנו ונתעודד. אמרנו עת לעשות לה' להחלץ חושים להשמיע במרום צדקתכם לחזק את בדק המקום הנורא הזה אשר בצלו נחיה ותחזור עטרה ליושנה בע“ה”.

י. שליחי הכולל.

ענין הכתבים הנתנים בידי השליחים שהעדה שולחת בשמה תופש מקום חשוב בקבץ המכתבים האלה, וששה ועשרים מכתבים דנים בנושא זה (1. 5. 6. 7. 8. 9. 15. 16. 20. 24. 25. 33. 35. 37. 38. 40. 41. 43. 65. 77. 113. 119. 124. 125. 126. 136) מלבד עוד שמונה מכתבים (11. 39. 49. 62. 63. 108. 122. 150.) שבהם בא זכר השליחים בכלל.

מכתבים אלה מתחילים תמיד בתאור הצרות והרדיפות שהם סובלים, והדברים מגיעים עד כדי אי אפשרות לסבל עוד, אז מזמין להם ה' (“הקרה ה' לפנינו”) איש המקבל על עצמו אחרי הפצרות רבות מצדם (!) להיות שליח מצוה לעורר הלבבות.

“ובחמלת ה' עלינו מצאנו איש כלבבנו, בחפוש אחרי חפוש, איש אמונים, ברוך מבנים, ה”ה פ' אשר מקרוב בא לשכון כבוד בארצנו… והפצרנו בו עד בוש לשית לדרך פעמיו… ירא ה' ויחמול ויאמר די לצרותינו לבלתי הלאות אנשים בשליחות… כל זה ראה שלוחנו פ' הנ“ל כי באו מים עד נפש, ונתן אל לבו לשים לדרך פעמיו, אע”פ כי תמול בואו לא השיב פנינו ריקם. ה' יכפל שכרו" (5).

ובמכתב אחר (1): “חפשנו את ירושלים בנרות והקרה ה' לפנינו את פ' אשר מקרוב בא מארצות המערב לשכון כבוד בארצנו, וחלינו פניו והפצרנו בו עד בוש. ובראותו כי רב צערנו ודחקנו, הודה לדברינו לשים לדרך פעמיו ולכתת את רגליו”…

פעם הם מוציאים חתן מחפתו ללכת בשליחותם: “אלצנו ההכרח והוכרחנו להוציא חתן מחדרו, והפצרנו עד בוש לאחינו החכם המוכתר בכתר שם טוב כהר' ני' שיצא לעזרת ה‘…, וה’ יודע כי קשה יציאתו מן המקום הזה אפילו יום אחד מפני שיציאתו עושה רושם” (65).

ועל דבר זה הם חוזרים במכתב שני (124): “ובראות פ' את האש הגדולה הזאת [ענין הריסת בית הכנסת והתעללות בשמונה ספרי התורה הנזכר כבר לעיל], חם לבו בקרבו, ויצא החתן מחדרו ללכת בשליחות מצוה זו, עם היותו בתוך חודש חופתו לא חש, כי חם לבו על עם ממושך וממורט…, ישלם ה' פעלו בבני חיי ומזוני כאשר עם לבבו”,

שמות השליחים אינם נזכרים במכתבים ורק ברמז הננו יכולים לפעמים לדעת מה היה השם הפרטי של השליח, ורק במכתב אחד (43) נשאר לנו לפליטה שם השליח בפרוש: “בחמלת ה' עלינו העיר את רוח החכם השלם כמה”ר שמואל רומאנו נ“י לעלות בהר ה', וירא בסבלותנו… ויפג לבו… ולכן חלינו פניו עד בוש יפנה מעסקיו ויאחז במצוה הזאת… להודיע צערנו ברבים, כי נאמן שמואל בספור הצרות…”

לפעמים הם מרגישים בעצמם כי הם מכבידים על הקהלות ברבוי משלוח השליחים, והם מביעים פקפוקיהם ע“ז, ובכ”ז הם מחיבים לעשות זאת מפני הצרות שהביאום לכך: “ואל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע כי הכלימה כסתה פנינו לשוב לדרוש מאחינו פדיון לנפשנו, כי תמול יצאו ידי חובתם עמנו… אך ההכרח אלצנו, ובאנו בבשת פנים להטריח לק”ק דמשק יע“א על שתי נדבות שעשו כבר, והשלישית במקומה עומדת” (49).

ועל ענין זה הם חוזרים גם במכתב 5 והם מוצאים למרות בשתם כי כל מה שהם עושים עוד טרם מלאו חובתם: “לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלם, עניה סוערה, אין להפלא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חדש חליפות לדרוש פדיונם מכל יוצאי ירך יעקב, כי חוב מוטל על כלנו… להחזיק בדקיה”.

וכן במכתב 63.

ועם כל התהלות שהם מחֻיבים לפזר לשליחים למען יוכלו להשיג את אשר הם חפצים, ולהגיד כי הם עושים הכל “רק לשם מצוה בקנאתם לעם דל יושב ציון”, הננו מוצאים לפעמים מבצבצים וצפים דברים המטילים צל של חשד עליהם.

במכתב אחד ששלחו אל אחד מחשובי העדה בצידון ושמו כנראה דוד (146), הם כותבים: “ולכן עם היות הק”ק עמוס מכמה תלאות לאין חקר, עכ“ז נדחקנו להמציא לו (לשליח) כסף שכר הליכתו בידו עד צידון. ומשם ואילך על חסדי דוד הנאמנים השלכנו יהבנו לבקש לו דמי”ם מנדיבי עם מיטיבי צע’ד (רמז לצידון) לשלם שכר הליכתו באניה. אך בידו אל יתנו לו השכר הנז' עד שיכנס באניה ויגמור ללכת לפראנקייאה, באופן שלא ישוב עוד פה".

רק פעם אחת הננו מוצאים החלטה לבלתי שלח שליחים לאחד המקומות, כי בזה ירויחו ההוצאות, ובמקום זה מנו שם פקידים ומרשים לגבית הכספים ולמשלוחם (139): “כי על כן הסכמנו הסכמה, ומנינו לפלוני ולפלוני פקידים ומורשים של ירושלים תוב”ב לקבץ כל הנידור ונידב בכל ערי המוריאה יע“א בידם, והם יצררו צרור הכסף מדי שנה בשנה בדרך ישר היותר קצר ונכון שאפשר, ולא נצטרך לשלוח שליח כי בזה נרויח הוצאותיו”.

יא. שליחים לעצמם.

מלבד שליחי הצבור או “שליחי הכולל” דאג ועד העדה גם לשליחים הפרטיים הדואגים רק לטובת עצמם ולרפא הריסות מצבם, והם נקראים בפי הספרדים בשם “שליח לעצמו”, בתתו להם מכתבי המלצה אל הנדיבים בעם בכלל או אל עשירים ידועים בשמם בפרט.

בקבץ הזה ישנם מכתבים רבים בשם “המלצה לעני”, “מליצה טובה לעני”, “מליצה לעני שירד מנכסיו”, “מליצה לעני שהלך והניח את אשתו עניה”, “מליצה לשבוי”, וכיו"ב.

הנה נסח המלצה אחת “לעני בע”ת [בעל תורה]" (182):

“זאת עולה מן המדבר [=הדבור] מקוטרת, בחין וחנה היא מדברת³² על אודות עיר וקדיש ה”ה החכם פ' מוביל כתבנו דנא אשר מקרוב הגיע ובא אצלנו, והוא ממעונות, מעיר של חכמים ושל סופרים, הניח כל כבודו ויצא מן המקום שש ושמח ומלא ברכת ה' וילך למסעיו שלש שנים רצופים ובא בכל אות נפשו איש וביתו לשכון כבוד בהר צבי קדש… קים לנו כי דמים [=כסף] רבים שפך עד גשתו לעלות ההר חמד אלהים לשבתו. ומלבד זה הורק מכלי אל כלי בידי שודדים.. פעמים שלש.. עד כי יצא נקי מנכסיו. ועתה… תחתיו ירגז… בראותו ילדיו ואנשי ביתו רעבים וגם צמאים… ונפשו עליו תאבל. כי אחר כל עמל וטרח שעבר עליו עד בואו אל הקדש הוכרח לרוץ נחוץ לדפוק על דלתי בריחי ברוכי ה' יטילו מלאי לכיסו… כי הניח אשתו ובניו שתולים בבית ה' בלי משען ומשענה… ובפרט כי יש לו בן יכבד אב שומר את דרך עץ החיים בבית מדרשו של שם, לא פסיק גירסא מפומיה, והגיע לפרקו, ולאחותו הבתולה שדים נכונו ואין לאל ידו לתת לה כמשפט הבנות".

על איש אחר הם ממליצים (78) בסגנון זה: “זאת מאתנו… באנו במגלת ספר זו להיות לפה ולמליץ טוב ולהודיע ולהשמיע ולהביע צרת סערת עקת האיש הלזה, דל ורזה, מבני מררי מחלי… אשר תכפוהו צרות רבות ורעות… ועזב את אביו ואת אמו ומשפחתו וארץ מולדתו לאהבת סיבת חבת ארץ ישראל… כי כן פצה פיו ונדר נדר לה‘, וה’ אנה לידו ויבא עד הלום, וישב פה בחצרות ה'… וירא כי אזלת יד… כי כלתה פרוטה מכיסו… וזה חלקו מכל עמלו, מקלו ותרמילו; וגם ראה כי לא טוב היות האדם לבדו חצי גופא, ומבקש לישא אשה ואין לאל ידו… ע”כ גמר אומר בלבו ובקרבו ללכת בפתחי עיר ועיר… במקהלות רבבות ישראל אשר בצדקתם יביטו יראו בו… עד אשר ימצא עזר כנגדו וישא אשה על מנת לשוב לא“י כי רצה את אבניה”.

ופעם הם ממליצים על סוחר ביש גדא לאמר: “זה עני קרא, על המאורע הרע, אשר לו אירע, כי הקיפוהו יגונים, וישטפוהו המים הזדונים, אשר בהיותו שלו שקט ושאנן בגליל העליון ת”ו, עוסק בפרקמטיא… נתערב בעד בן אחד שהיה לו ושלח אותו עם סחורות… ובלכתו דרך אניה בלב ים עקבותיו לא נודעו, והנושים קמו עליו וילחצוהו בלחץ אויב להוציא ממנו חובם, והעני הלז בראותו כי כלתה אליו הרעה נחבא אל הכלים וברח להמלט על נפשו ולשוט בארצות למצא צרי למכתו…" (166).

ופעם (167) ישנן לאיש “ב' אחיות יתומות… גם שתיהן עמדו על פרקן, מסתכלות בקנקן ריקן, ערומות, שוממות, יתומות, באין אב… והאחיות האלה השתרגו עלו על צוארו, הכשילו כחו, הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו לכתת רגליו ללכת מעיר לעיר… לדפק על פתחי נדיבים… כי יחלקו בגדיהם לו לנשואי האחיות האלה, ועל לבושן יפילו גורל ה' להלבישן שני עם עדנים, למען יזכו לחופות חתנים…”.

ופעם (196) יש להם ענין עם שבוי “שנלכד בבור שביו זה כמה שנים באי מלטה, ענו בכבל רגלו במשא כובד אבן. גם שם לא הונח לו ויריצוהו מן הבור וישיבוהו באניות בעניות בלב ימים, כתרוהו הדריכוהו מנמל לנמל… הכוהו פצעוהו… והיו מלעיבים ומלעיגים עליו בני הערלים ורוגמים אותו אבן, ובדברים מאוסים ותעלולים משלו בו, בחירופין וגידופין, ונשתנו עליו כל סדרי בראשית מכל השבויים אשר היו לפניו… והנה זה העני בצאתו מעירו יצא לשם נדר לעלות לארץ צבי ונלכד בשביה, ובעת שיצא לחירות גמר אומר לעלות לארץ הקדושה ואין כל מאומה בידו…”

מענינת היא ההמלצה (183) על איש אחד הנוסע “לקבּוץ על יד דמי מקנת [בית] מדרש אחד שקנה בנינו וחזקתו בכסף מלא כדי לזכות בו את הרבים וקרא לו אהל מועד, והיה כל [הרוצה] לעבד את ה' יבוא שם ללמוד שני וחמישי, גם ביום המשמרת מתפללים שם בתענית ובמלקות, מבקר לערב יוכתו, בלימוד התורה שמתשת כחו של אדם, מלבד הסגופים הנז‘, וביום השבת יפתח בדרשה נאה בלשון ערבי וכל יושבי קרנות שהיו מקדמת דנא נמנעים מלכת לשמוע דברי חכמים וחידותם מחמת שלא היו מבינים בלשון לעז³³ עתה הטו שכמם לסבול עול התורה כל יחידי סגולה של מוסתערבים³⁴ איש לא נעדר מדרשה עד אפס מקום, והוכרח החכם הנז’ לקנות את המדרש הנז' להיותו רחב ידים, ואין אומר אדם לחבירו צר לי המקום כמו שהיו אומרים במקום אחר זולתו”.

יב. מכתבי השפעה.

מלבד הצרך בהשגת כספים לעזרה נדרשה להם גם עזרת גדולי אחיהם אשר בדמשק, ובעקר בקושטא, (“היושבים ראשונה במלכות”), להשפיע על גדולי השרים לכתב מכתבים אל עושקיהם שבירושלם להתנהג עמם במדת הרחמים.

לנושא זה נמצאים אחד עשר מכתב בקובץ זה.

אחד מהם (209) נשלח אל “הראש לכל דבר שבקדושה, הן גביר נבון ומאד נעלה לתהלה, לפני מלכים יתיצב כהר' פ' יצ”ו, ויהיה דוד לכל דרכיו משכיל…".

הם מתאוננים על “שני זנבות האודים שר ושופט העשנים” על אשר השוו אותם עם הנוצרים (הערלים) “הבאים להם מאת אחיהם הון עתק שלא בצדקה רק משוד ומחמס שגוזלים וחומסים בים וביבשה”. והם מבקשים כי “ידבר שלום אל עמו… בהתחננו לפני המשנה יצ”ו להזהיר על שר ירושלם בצווי נמרץ פעמים שלש עם גבר בשנה. יזהר וישמר לבלתי יפרץ גדר אשר גבלו ראשונים בפרוע פרעות [=תשלומים] בישראל אשר בירושלם, כ“א עפ”י הקדום…".

וכן הם מבקשים כי “יוציא כתב אחד מהמופתי יצ”ו בצווי נמרץ ליושב על המשפט… וזה חסדך להעלות זכרוננו לפניך תמיד כדי לשנות ולשלש עליהם בכתבי צווי ג“פ בשנה, למען יחדלו מעושק ידם, ושכרו עד שמים יגיע”.

במכתב שני (214) שהם כותבים לגדולי קושטא “היושבים ראשונה במלכות”, ושולחים אותו ע“י רץ, הם מבקשים: “להצמיח לנו ישועה ע”י רץ זה בעצמו להוציא לנו כתבי צווי³⁵, בעד השר הנז' מאת המשנה הגדול ומאת הבוסתנג’י באשה³⁶ ומהקיזלר אגאסי³⁷ ומיתר שרי המלך אשר הוא כפוף אליהם, ויגלו את אזנו לאמר כי שמעו מפי אורחים שבאו שם מירושלם קלא דלא פסיק כי מלאה חמס ושוד מאתו, לבעבור לא יבין כי אנחנו קובלים עליו, ויזהירו אותו וכו‘, כי בשלומנו יהיה לו שלום וכו’. גם בעד השופט יוציאו כתבי צווי עליו מאת קזה עסכיר³⁸ ומהמופתי ומהעולמא³⁹ שישגיח עלינו ומי יתן והיה שישלחו לו כתבים כאלו שלש פעמים בשנה”.

ואותם הדברים הולכים וחוזרים בסגנון שונה מעט במכתבים 81, 89, 216, 220. במכתב האחרון הם דורשים כי יהיו המכתבים שישלחו אל שר העיר ואל השופט כתובים בסגנון נמרץ: “מהיום והלאה אם שמץ דבר נשמע בו… ידע נאמנה כי בנפשו הוא”.

כנראה נלאו סוף סוף נשוא חמס השופט אשר “פער פיו לבלי חק, ומתחלת בואו גזר אמר לפרוע כל חובות הגוים משלם, ואם לא – ילכו בבית הסוהר, והניח כמה בע”ת ופרנסי העיר ושאר יחידי סגולה במשמר מר ממות… שם חגגו את חג שבועות ורובם נחלו מלחלוחית קרקע המשמר כי כלה משקה, וכו' וכו‘". ולכן הם דורשים במכתב זה כי: "למען ציון לא יחשה… עד שיוציא הקוץ הזה מעלינו וישתדל לבלתי ישלים שנתו… ובטחנו בה’ כי הגביר עשה יעשה גם יכול יוכל…".

לצרך שעה פנו פעם גם אל אשה הקרובה למלכות לבוא לעזרתם (132). הם אומרים כי בימים ההם “גמלנו ה' ברחמיו ויתן עלינו שר ישר וכשר… ושם בלבו להשגיח עלינו בעין החמלה…”, והעקר הוא כי “לא סר ימין ושמאל מהמנהג הקדוש… גם אזנו היה אוטם משמוע לקול מלחשים הדוברים עלינו טינה ושנינה”, ובכל זאת כנראה אין לבם עדין סמוך בטוח, והם כותבים אליה: “כל קבל דנא, לצרך השעה, אתאנו לחלות פני מעלתה בכל צדקותיה תהיה לנו מעיר לעזור, כי לא על חנם קרבה ה' למלכות אלא לפקוח על עם דל בציון יושב, מיחל לעזרה” והבקשה היא: “להוציא לנו כתב צווי בכל תוקף לאדונינו השר מאת פ' כי יצו עליו במפגיע להשגיח על ישראל ועל רבנן בעין החמלה… ושלא יטה אזנו לדברי המקטרגים…”.

במכתב אחר (230) הם פונים אל אחד מגדולי קושטא במכתב שהם שולחים ע"י “אחד מיוחד מתקיפי ארעא… שנטלו זרים מקום ממשלתו והוכרח לצאת ממחיצתו לבוא אל שער המלך להשיב שררתו אליו”, ובאשר הוא “דובר שלום על ישראל ועל רבנן…” לכן הם מבקשים לעזרו ולהשיבו על כנו, והעקר הוא כי “יגלה אזנו כי בשלנו היה לו לעזרה, ומכניסים אחינו עצמם בעובי הקורה להחזיר עטרה לישנה, לבעבור יגמלנו גם הוא גמול טוב בכל עת וזמן שנצטרך אליו”, זוהי הדגמה הנכונה לפתגם הרומי: Do ut des.

והם גומרים: “וידע ויבין כי לא אלמן ישראל מאלהיו, אשר לא השבית לנו עומדים בפרץ בשער המלך להשפיל קמינו ולהרים דגל כל עושה טובה לעמנו.”

אולי זהו אותו המושל המפוטר אשר בנוגע אליו כתבו המכתב הקודם אל “האשה הקרובה למלכות”.

ופעם שלח אחד “תקיפי ארעא” את שליחיו הוא לקשטא [בודאי היו מושלמים] “ליטול לו לשמו המופתיליק [משרת מופתי]”, והם נותנים על ידם מכתב המלצה אל שתדלנים בקושטא (225) למען “יחישה מעשהו כחפצו ורצונו, ולטרוח הוא בעצמו בכל מאמצי כחו, ואל יסמוך על דברת איזה גביר שיאמר אני אטרח בענין זה, כי לא יועיל” והם מוסיפים גם פה הנסח שבמכתב הקודם: “וידע ויבין כי לא השבית ה' לנו גואל משער המלך יר”ה"…

ככה היו היהודים שבירושלם “עם דל בציון יושב” גם למניע בעל ערך בתור “ממני מלכין ומהעדי מלכין” ע"י אחיהם היושבים ראשונה במלכות. ואותם העריצים אשר מצד אחד דכאום עד עפר ידעו כחם וגבורתם אלה, וגם ידעו לנצל אותם.

יג. סכסוכים בעדה ובעדות ושלטון הקהל ברמה.

בקבץ־המכתבים הזה העוסק בראשו וברבו בעניני הכספים והשליחים ישנם גם מספר ידוע של מכתבים המכניסים אותנו לתוך החיים החברתיים של העדה בתקופה ההיא ומבעד לאחדים מהם נשקפים לנו הסכסוכים בין העדה ואחדים מחבריה, או סכסוכים בין עדה לעדה בערי הארץ. ומתוכם הננו רואים כי באותה שער אשר “לפלילים ולחית השדה” היו נכנעים בתכלית ההכנעות, נהגו נשיאותם ברמה בנוגע לכל אלה אשר העזו לפרץ באיזה אפן שהוא את הגדרות שגדרו.

במכתב אחד (175), אשר נכתב בצפת ונחתם ע“י גדולי ישראל הידועים הרב יוסף קארו והרב משה ב”ר יוסף מטראני (המבי"ט) והר' ישראל ב“ר מאיר, הם מטילים חרם ביניהם על אחד מבני העדה “אויב התורה ולומדיה” “אשר מיום בואו לצפת יעץ לממוני הקהלות כי לא יוסיפו לפטר ממס את העניים והרבה מבעלי התורה, והם נשמעו לדבריו ורשמו בספרי המסים כל בעלי תורה ותלמידיהם מט”ו שנה ומעלה”, ואח“כ הוסיף פשע ורשם “כל בעלי תורה שיש להם ממון בכל מיני מסים וארנוניות, והתחילו לכוף קצת מהם ע”י נוגשי האומות”. הם אמנם נסו דברים עם הממונים “לבל יעברו אאוריתא נביאי וכתובי” אך “זה האויב האפיקורוס פ' הקשה את רוחם… לעבר על גזרתנו”, ולכן “מקנאת כבוד התורה… קמנו ונתעודד בשם ה' אלהינו והסכמנו להחזיקו אצלנו למנודה ומבדל… ולא יפטר מנדויו עד אשר יתקן עותתו לכל העניים והב”ת ותלמידיהם שנכתבו בפנקס הכרגא מיום בואו אל הארץ, שיפרע להם מה שפרעו עד היום ההוא, וישתדל להסיר אותם מהפנקס שלא יפרעו עוד".

את השלטון התקיף של הקהלה הננו רואים במכתב אחר (104) אשר בו הם מודיעים לאחד הרבנים כי עכבו בעד איש מעלות לירושלים מפני כי “עבר על השבועה שהשביעוהו בקו' [בקושטא] שלא ישא את פ‘. ועבר… ונשאה במקום פ’… וגם שמביא עמו שתי שפחות, ע”כ כתבנו לחכמי פ' ופ' שיתרו בו בכח כל אלות הברית לבלתי יעלה לירושלים, כי אין רצון הק“ק שידור איש כזה בירושלים”, והם מבקשים ממנו כי “ישליכהו אל ארץ אחרת בעצתו הנכונה, אולי נחדל מבוא בדמים לגרשו ע”י האומות".

תקיפות זו מתבלטת יותר במכתב אחר (159) בענותם לאיש שכתב אליהם דברי “איומים וגזומים על פלוני כי שמע אומרים שגורם נזק לרבים ע”י האומות“, והם עונים כי לא ראו “שום דבר מעוות ומעוקל יוצא מתחת ידו לא על הכלל ולא על הפרט ש”ל [שבח לאל] בשום צד ואופן, ואלו היה נמצא בו שמץ דבר מהנדבר עליו בודאי היינו רודפים אותו עד חרמה כאשר עשינו לפ' שגרשנוהו מהעיר ע”י הורמנא דמלכא".

במכתב 99 הם פונים לאחד הגדולים ושמו יהודה בענין צואה שהשאיר אחריו אחד מחובבי ירושלם בעירו “שכל הנכסים שיש לו במזרח הם קדש לירושלם לקנות על שמו קרקעות, להיות לו יתד תקועה במקום נאמן ומצוה לדורות חלף בנים ובנות. וגם במחנהו הקדיש כך וכך גרו' והקרן יהיה קיים ומחצית הפירות ליושבים לפני ה' בשער ציון. וקמו אנשים בני בליעל לבטל הצואה”, והם מטילים עליו לקום כארי לקים הצואה. והם מוסיפים: “והנה ברשות ב”ד של מעלה וברשות ב“ד של מטה וברשות כת”ר והסרים אל משמעתו ושאר חכמי הדור אנחנו מאררין ומשמתין ומנדין לכל מי שיגרום לבטל הצוואה… גם יעיר אזננו מי הוא זה ואיזה הוא, ואנחנו נחלץ חושים לרדף אחריו עד חרמה".

ענין ההחרמה הננו מוצאים גם במכתב אחר (14) חכמי ירושלם הטילו חרם על “כל מי שיש בידו מקדשי עם בני ישראל שהקדישו בעד ירושלם ונמנעו לשולחם או למסר אותם ביד פקידנו, ובכלל החרם אשר החרמנו יהיה כל המונע טוב מבעליו, שיודע רמז עדות בחבירו שיש בידו דבר מה מקדשי ירושלם ולא יבוא להגיד לב”ד תוך ג' ימים… ועתה שמועה שמענו שקמו בני בליעל ונמנו וגמרו להטיל חרם על האיש אשר גילה אזננו על ככה ועל מי שיגלה מכאן ואילך… ומעכ“ת אשר היה לנו לעזרה נהפך לאיש אחר… גם אנחנו נחלץ חושים לרדוף אחר כל איש מעלים דבר מכל מאי דמתקרי נכסי מקדשי ירושלם להחרימו שני וחמשי ושני בקהל רב. הן בתוך חברת ת”ת הן מול האלד’ים בכתל מערבי בחרם חמור וגמור ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר תורת אלד’ים חיים עד אשר לא ישאיר לו שרש וענף, וגם בו יתאנף ה' להכרית ממנו ראש וזנב כפה ואגמון ולא יהיה לו חלק בכל המון ישראל בשוב ה' שבות עמו… ולא יאכל בטובה… ומי ישמע להם לדבר הזה, ולא יבזה ויגנה למעשה הרע הזה, כשמן כרזה, יקבו ויקללו לאיש אשר חושב מחשבת און להדיח את יושבי ירושלם מקרבה ביד רמה, רימה תכסהו…"

מענין הוא אחד המכתבים (152) אשר בו הם מתאוננים על אנשים שחפצו להנהיג מנהג חדש, הוא מנהג של בחירות עפ"י קלפי למנהלי העדה. הם פונים אל “ראשי אלפי ישראל החכמים הרמים” ומתנים לפניהם צרת לבם: “מקדם קדמתה… היו חכמי הדור ולומדיו דנקיטי רשותא מרבנן קשישי, המה יעמדו להנהיג את העם וליסר הפושעים החטאים…, מלבד על עסקי מסים וארנוניות… שנהג למנות ארבעה מיטיבי סע’ד מנכבדי קהלנו…”; והנה פתאם קמו אנשים “זדים עושי רשעה” ודרשו כי תהיה “ברירת הממונים על פי הקלפי, כאשר יעלה המזלג”. ובזה “הם מבקשים להשפיל ולהפיל חומות התורה לבלתי יוכלו מורי התורה לנדות ולהחרים לסבה מן הסבות… ולא שתו אל לבם כי בהיות ברירת הממונים על פי הקלפי לא יקפידו למנות לפחות מנכבדי הקהל ופרתמיו, וממנים אפילו רועי בקר”.

גם בין העדות השונות קמו לפעמים סכסוכים בעניני כספים, ובקבץ הזה הננו מוצאים סכסוך בין ירושלים וצפת.

קרה מקרה ואחד העשירים באחת הערים השאיר אחריו סכום כסף ידוע לקבע ישיבה על שמו⁴⁰. והנה מהרו חכמי ירושלם שחשבו כי “בחר לו בציון אוה למושב לו” ויקבעו ישיבה על שם המנוח. ויהי כי “בא שליח הפקידים על הכסף הזה לירושלם”, ובידו לחם בכורים כסף הקדשים של המנוח וימאן לתתו באמרו כי לא ידע כונת המקדיש אם היה בעד ירושלם או בעד צפת. ומה גם כי הפקידים אשר על מעות ההקדש הנז' לא הזכירו לו אלא צפת ת“ו, ולכן עכבו לע”ע הכספים והם פונים אל רב העיר אשר בה ישב המקדיש וכותבים אליו (86) כי ישתדל להעמיד הישיבה בירושלם, “ולהפך בזכות עם דל בציון יושב וכו' וכו' וימצא המנוח קורת רוח לנפשו כי מעלין בקדש ולא מורידין”.

אך גם חכמי צפת לא טמנו ידיהם בצלחת ויכתבו (87) אל “הרי ישראל… בית דין הצדק… די בקרתא ירושלם…” והם תובעים בכל תקף כי לא יעכבו הכספים תחת ידי מביאם כי “זה ימים מאז בא פה עירנו המאור הגדול פ' קבעו ללמוד לחשבון ההקדש הנז‘, יען אשר מדי עברו דרך עיר פ’ כתבו וחתמו לו אופוטרופסות ההקדש… איך פירות ההקדש הקדיש המקדיש לת”ח יעסקו בתורה בצפת". והם שולחים להם את טופס דברי האפוטרופסים למען ישלחו המעות “להחיות רוח שפלים העומדים על התורה”.

גם במכתב אחר (131) הננו מוצאים תלונות בני ירושלם על אפן חלוקת הכספים ביניהם ובין בני צפת, ומבקשים לשנות הדבר לטובתם. “ויען כי מקדמת דנא כשהיתה ירושלים שוממה מבלי בניה ובוניה עשו חכמי צפת וירושלם הסכמה ביניהם שכל הנידב סתם לא”י יתחלק לכ“ד חלקים:⁴¹ ז' לירושלם, ועשרה לצפת, וג' לחברון, וד' לטבריה. כעת ת”ל ירושלם עלתה במעלות למוד התורה, וענייה רבים מכל ערי ארץ ישראל, וגם צרותיה הוכפלו, כאשר מודעת בכל הארץ, לכן כדינא וכדייני שואלים אנחנו חלקינו בפינו שינתן לנו עשרה חלקים. "ודרך אגב, רק דרך אגב, מלים אחדות בנוגע לטבריה: “ומה גם כי בעונות טבריה היא חרבה זה כמה שנים…”

כאלה וכאלה הן תוצאות ישוב הבנוי בעקרו על יסוד כספי עזרה אשר הגולה חיבת לשלחם כדי לקים את הישוב בארץ, יסוד אשר עוד היום עֻרער אך בחלק ממנו, והסכסוכים שבין העדות היום בירושלם בדבר עזבון אשה עשירה בהונקונג יוכיחו.

יד. הלשון העברית.

ולבסוף, עוד מכתב אחד (73) הראוי לתשומת לב. במכתב הזה הם מתנים כרגיל צרות לבם לפני אחיהם ומעוררים אותם כי יאספו כספים וישלחום לירושלם “בסדר נכון ליד החכמים הרשומים ופרנסי הזמן, לבעבור יהיו ממנו ג”ם⁴² היושבים לפני ה' הוגי תורתו וכל יתר העניים אוכלי משלחן גבוה“. ואח”כ הם מוסיפים בקשה כי יכתבו אליהם “ויאירו כברקים אל עבר פנינו בכתב ידם בלשון הקדש, כי ב”ה עמהם חכמה ותושיה ולמה יכתבו בלשון לעז שאין אנחנו מכירים בו. לכן מכאן ולהבא יחזיקו בשבט סופר ויכתבו בלשון הקדש כמו שאר הגולה, כי בזה יש לנו פאר, שהוא אחד מד' דברים שנגאלו ישראל בשבילם, שלא שינו את לשונם"

יחד עם הנמוק המעשי בא גם הלאמי, רגש הכבוד ללשוננו הלאמית.

מנחם אב תרפ"ח.

קטעים מן ה“מכתבים מירושלם” ב“המליץ משנת תרנ”ו עד תרס"ג חתומים בשם “מן־המודיעים”.

I. ירושלם ביהדותה; בניני ירושלם, שכונותיה, סדריה ושלטונותיה.

א. השַּׁבָּת בירושלם.

השמעתם קוראי את דבר “המגיד”, אשר רק דרשה אחת על פרשת “קרח” למד בחייו, ויהי נוסע מעיר לעיר ומבטיח לבאים לשמֹע מדברותיו, כי ישא דברו על ענין פרשת השבוע. ויהי אך עלה מגידנו הבמתה ויפתח את פיו לאמר: “מורי ורבותי!” והנה (מעשה שטן– – –), מטפחתו אבדה ותעלם; חפש בחיקו ולא מצאה, פנה אל ימין ואין, ואל שמאל ואיננה, וישח לארץ ולא מצאה. ויקרא מנהמת לבו: “אהה! אכן כבלע האדמה את “קרח” בלעה את מטפחתי! ועתה רבותי, מכיון שהגענו לקרח נימא ביה מלתא: “ויקח קרח”, אמרו רבותינו וכו‘, וכו’…”. כי אך נפתוח נפתח לו מקור לדרשתו היו דבריו מפכים כמי המעין שטוף ועבור.

כמקרה המגיד המסכן קרני גם אני הפעם. אמנם לחים ורטֻבים היו לנו ימי השבוע הזה, אך (לא עליכם כל חברי “המודיעים”) יבשים וצנומים בחדשות, ואנכי אנה אני בא? ולקוראי מה אעשה כיום, אם אין כל “חדש” תחת השמש? גם השלג אשר כבר החל לרדת ארצה ביום הששי בבקר אחרי שני ימי סופה נוראה, השלג אשר אמרתי “זה ינחמני מעצבוני”, וכבר החילותי לצרף ברעיוני “צרופי אותיות” על אודותיו, גם הוא, כמו להכעיס, נשאר תלוי בין השמים ובין הארץ, והרוחות שָבו נשָבו, ועננים נפזָרו, ושחקים טהָרו, ושמש הופיע, במרומי רקיע, ושלג נמס וילך, ואנכי – נשארתי כפלוני, המגיד השני, אשר חבר הספדו וקינתו, על גביר עדתו בחלותו, ואחרי כלותו, לחבר חבורו, שב גבירו – ויחי!

היש לי איפוא עצה אחרת להחלץ כיום מן המיצר אם לא בדרשי “סמוכים” גם אני?

ובכן מורי ורבותי!

מכתבי זה הוא “השביעי” למכתבי, וכיון שהגענו לשביעי נדברה נא על אודות – היום “השביעי”, הוא יום השבת, בירושלם.

אכן יום צח ונעים היה לנו יום השבת שעבר, אחד הימים הטובים אשר בהם החמה יוצאת מנרתיקה ליבש כל לחות מעל פני אדמתנו ולהחם כל קרח. בימים כאלה נבחר ליושבי ירושלם לצאת החוצה משבת כלואים בין קירות ביתם הרטבים אשר עפ"י רב לא יזכו לבקור האורחים הטובים, המה קוי השמש השולחים חיים ומרפא לעצמות הבלות מקָּרה ורטיבות, ומה גם כי חל היום הזה להיות בשבת, יום “בו ימצאו מנוח, כל יגעי כח”, אז אמרתי אל לבי אלכה מעט לשוח ולהתבונן במראה עיר קדשנו ביום קדשנו.

“שבת היום לה'!” תקראנה באזנַי כל הדרכים והרחובות הריקים מאדם ומכל תנועת החיים. “שבת היום לה'!” תאמרנה כל החנויות הסגורות על מסגר לארך רחובות המסחר והמלאכה היותר חשובים בעירנו, והיותר מלאים תשואות ומשק המון רב כל ימי השבוע. גם סוסי העגלות העומדים כל היום הזה על אבוסם לאכל ולנוח בחיים, גם חמורי האכרים אשר ילכו היום השדה לרעות ומשא לא ישאו, כלם יחושו ירגישו כי שבת היום לבני ישראל. גם תושב העיר כבן הכפר, גם הגר הגר בתוכנו בעת הזאת, יעידו יגידו כי יום “מנוחה שלמה” היום הזה.

עברתי את שכונות אחינו ואת דרכיהן הצרות, ואבוא אל דרך המלך, היא “דרך יפו” הרחבה אשר משני צדיה מדרכות (טרוטואר) כדרכי הערים המתֻקנות. השקט ודממה! בני ישראל אומרים עתה שירה על “חמיניהם” ¹). או כי מתענגים המה על שנתם שנת הצהרים, ובדרך כמעט אין איש עובר. מכל עשרים העגלות בערך אשר ליהודים ולשאינם יהודים המגלגלות אופניהן כל ימי השבוע הלוך ושוב משער יפו ועד שכונת “בית יעקב” ו“שערי ירושלם”, רק שלש ארבע תראינה לפרקים עוברות לאטן, במצֹא עגלוניהן די רוכבים להן.

עברתי על פני מגרש הרוסים ועל פני גן עירנו הקרוב אליו, ואגיע עד ראשית הרחוב החדש, אשר אך זה שנים אחדות הוא הולך ונמשך משער יפו וחוצה, ועתה הגיע עד פתח הגן. החנויות ובתי המלאכה אשר נבנו משני עבריו גדולים ונהדרים המה, לאמר: מהיותר נהדרים שבעירנו, כי בוניהם המה מנזרי הנוצרים העשירים ופקידות עירנו אשר לה לא יחסר הכסף. ראשית הרחוב הזה בתי מלאכת העץ ובתי ממכרו, והבתים האלה כמעט כלם הם לבני אחינו, האשכנזים הנגרים וסוחרי העצים, ואחריתם חנויות סחורות שונות, ובתוכן גם בתי ממכר היין אשר ל“ראשון לציון” ול“מקוה ישראל”. מכל שמונים החנויות בערך אשר ברחוב הזה הנה כחמשים מהן בידי אחינו.

עתה הגעתי אל קצה הרחוב הזה, אל שער יפו, מימיני יורדת הדרך בעמק היא דרך חברון. למטה, בנחל “גיחון”, משתרעת הברכה הפרוצה היא “ברכת השלטן” אשר היתה בימינו אלה למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובות אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכִתּה וכתתו בה האכרות את שברי החרסית לעשותם לחמר לבנין. ולמעלה מהברכה במדרון ההר ילכו הלוך והתנשא טורי בתים יפים, המה מאת בתי “ימין משה” אשר בנה עתה הועד הלונדוני אשר למזכרת השר משה מונטיפיורי ז“ל, ואחריהם בתי “משכנות שאננים” המה הבתים הראשונים אשר נבנו לבני ישראל. מחוץ לעיר ע”י השר ההוא בכסף יהודה טורא. ומאחורי הבתים ההם “מושבת הגרמנים” הכלולה ביפיה ובתקוניה, ואצלה תחנת מסלת הברזל, גם שמה לַשַּבּת חלק ונחלה למרות כל שריקות מכונת הקיטור ותקיעותיה, כי משא הרכבת לא יכבד היום, ואנשים בה מעט.

עוד צעד אחד והנני בתוך העיר “ירושלם” האמתית, זאת ירושלם הישנה, הקדמונה והקדושה, אשר אליה גוים ישאפו מכל אפסי ארץ, ואשר שְׁמָה נִשָׂא גם על ראש “מכתבי”!

רחובות המסחר והמלאכה בירושלם, הרחובות אשר בהם תנועת החיים במלא מובנה, נחלקים לשנים: האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה ועד למטה משוק התבואות (אלביזר) קדמה, ושלוחה פונה ממרכזה צפונה, היא “רחוב הבטרק” אשר ברבעים הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד “שער השלשלת” אשר למקום מקדשנו קדמה, ובראשו מערבה שתי שלוחות יוצאות, האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער שכם, והשניה פונה נגבה ותוצאותיה אל שער ציון.

עברתי את שער יפו ואבוא העירה, מהמקום הזה ועד מבוא רחוב הבטרק אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לארך החלק המערבי של הרחוב הזה ואשר רבן הן לממכר פרות וירקות וכל דבר אכל, אך הנה ה“רחבה” אשר לפני מגדל דוד קדמה ריקה מהמון האכרים והאכרות המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה ושוטחים להם שטוח על פני הארץ בצדי הרחבה. והתרים והתרות האירופים העומדים להם במנוחה בחלונות היפים אשר לה“גרנד ניו הוטיל” או “להוטיל לואיד” להשקיף על העיר ומלואה יתבוננו אל השנוי אשר שֻנה היום הזה “המכֻבד מכל ימים”, וחשוב יחשבו בלבם (אם תעלה על לבם לחשב זאת) לאמר: כמה עמל ותלאה היה נחמיה חושך מנפשו לו חי בימינו אלה! (ע' נחמיה י"ג).

הוספתי ללכת ואעבר בדרכי על פני הבנק הראשון בעירנו, הוא הבנק אשר לאחינו ה' ולירו, אשר רק הוא לבדו נשאר בתקפו ולא יזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים, ואבוא אל פנת רחוב הבטרק.

פה שבה שבת המלכה לשפך ממשלתה על פני הארץ. משמאלי רחוב הבטרק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם, ומלפנַי רחוב הביזר. אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמה נדמו. ברחוב בטרק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה' היום ממסחר, ורב חנויותיו סגורות. כי מששים החנויות אשר בה עד מקום הקבר, יותר מארבעים שכורות לאחינו הספרדים המוכרים כל מרכלת: חוטים, קשורים, מחטים, סכינים, וכו'. אחינו אלה יביאו סחורותם מקונסטנטינופל רבת ארצנו, וכפעם בפעם יסעו המה בעצמם לבחר להם סחורותיהם. רב מרכלתם היא מהפשוטה במינה ולא תאריך ימים, אך כנגד זה הנה היא נמכרת בזול, ויושבי הארץ אהבו כן. ויושבי עירנו האירופים קנה יקנו את הסחורות האלה מהגרמנים המביאים מרכלתם הטובה מארץ אשכנז, ובסחרם זה עשו להם עשר. מאחינו האשכנזים אין אף אחד כמעט מתעסק במרכלת הזאת.

עזבתי את רחוב הבטרק וארד אל רחוב הביזאר, מהרחוב הזה נכרתה כל רגל אנוש ביום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים ויתרן כלן לבני עמנו, ורב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים ומערבים המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים. סוחרינו אלה מביאים סחורתם מבּירוּת עיר המסחר אשר לסוריה, ולסחורתם זאת כל המעלות והמגרעות אשר במרכלת אחיהם הרוכלים, כי הסחורות האלה נארגות בארצות אירופה לכתחלה לשם “ארץ המזרח”, והאירופי החפץ לקנות לו סחורה לפי רוחו יפנה שנית אל הגרמנים או אל אחדים מאחינו האשכנזים המביאים סחורתם מארץ אשכנז, אך במה נחשבים האירפים כנגד תושבי הארץ.

גם בני העמים האחרים הפותחים את חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת לא יראו ברכה רבה במסחרם, כי האמנם תצא כיום הגברת המשלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות? ובכן תכבד גם היא וישבה בביתה כי “שבת היום” בכל מושבותינו.

וככה עברתי בחשבי מחשבות אלה על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני, מימיני הרחוב הפונה אל שער דמשק, ומשמאלי רחוב היהודים, ולפנַי “רחוב הירקות” הנמשך עד רחוב “שער השלשלת” אשר בקצה העיר המזרחי.

ברחוב הפונה אל שער דמשק מצער מאד חלק “היהדות”, כי בין שלש מאות החנויות הקטנות

אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיו נמצאים רק כחמשים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים מוכרי מרכלת לבני הכפרים, מנפצי צמר הגפן, צורפי זהב וכסף, ורצענים העושים נעלים פשוטות לבני הכפרים גם הם, וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין ששים החנויות אשר למשלמים, רק מרחוב הירקות ירבו מעט מספרם, כי בין ששים החנויות אשר מקצה שוק הירקות ועד מקום המקדש כחמש ועשרים חנויות ליהודים, ורבן לרצענים.

לא כן רחוב היהודים אשר בו ובסעיפיו כמאתיים וחמשים חנויות קטנות וצפופות, כי כלה “קדש”, ורב חֶנְוניה מאחינו האשכנזים, כי פה בתוך עמם הם יושבים ובשפתם אשר העלו אתם מארץ גלותם ידברו ויצעקו ולא יהססו, גם הספרדי גם בן הנכר אשר עסק לו ברחוב הזה למוד ילמד לדבר אשכנזית, פה רבו הקולות והצעקות בכל ימי השבוע, מוכרי הבשר, ומוכרות העגות, מוכרי הפֵּרוֹת, ומוכרות הדגים המלוחים, והעושים במלאכה והסוחרים, כלם נאספו נקבצו בחנויות ומחוץ לחנויות משני עברי הרחוב הצר עד כי אין מקום כמעט לעבר. ועתה – הס כל בשר!

בני ישראל החליפו להם כח ויקיצו עתה משנת הצהרים, וינערו, וירחצו, וילבשו שנית בגדיהם החמודות ויצאו מביתם, ברחוב הספרדים אשר בחלק הדרומי לרחוב היהודים נאספו צעירי ה“מוֹרֶסקים” (“מוּריסקוֹס” בספרדית, הם בני המשפחות המזרחיות העתיקות שבארץ), לשיח ולהשתעשע ולִכְסֹס את גרעיני האבטיחים הקלויים (“פִּיפִּטַס” בספרדית), והספרדיות הזקנות הולכות אל בתי הכנסיות הרבים ברחוב הזה לשמע אל דרשת הדרשנים, ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הגבהת התורה, ויתר הקהל בני נֹסח אשכנז כבני נסח ספרד הולכים אלה לבתי הכנסת והמדרש, ואלה יוצאים לטיל, והיו אלה אשר לא יאהבו להרחיק לכת והלכו להם אל הרחבה אשר לפני מנזר הארמנים, וישבו להם על ספסלי האבן אשר בצדה לשאף רוח תחת העצים הזקנים הרעננים אשר יסֹכו לראשם, או אל הרחבה אשר לפני מגדל דוד אשר שם תנגן עתה מנגינת הצבא, ואלה אשר חבה יתרה להם לטיול ולהליכה, ויצאו משער העיר והלכו אל גן העיר אשר אצל מגרש הרוסים, או גם עד בית הספרים “מדרש אברבנאל” לקרא בעתונים ובספרים לדעת מה יֵעשה בישראל ובעולם.

ואני, עבדכם, כבר עיפתי מחפש אחרי כל המנוחה השלמה אשר בכל חלקי עירנו, ואשובה אל ביתי לנוח גם אני, ולתת מנוחה גם לכם, קוראי.

כ“ה וכ”ו שבט תרנ"ו.

ב. בניני ישראל והעמים בירושלים.

כמשפטה שנה שנה שלחה הרשות שבעירנו גם הפעם אחדים מפקידיה לראות את הבתים החדשים אשר נגמר בנינם במשך השנה החולפת²) ולערך ערכם, למען דעת את סכום המכס אשר עליה לקחת מכל בעל בית; ומתוצאות החקירה הזאת נוכל ללמד דברים אחדים בנוגע ליחס בני הדתות השונות בבנין ירושלים.

מספר בעלי הבתים הנוספים כלם עולה למאה ואחד עשר, מהם ששה וחמשים יהודים, שבעה ועשרים נוצרים, שבעה ועשרים משלמים, ובית פקידות העיר הבונה גם הוא בתים מקֻפת הכנסת בני העיר כלם.

המספר המדֻיָּק הזה אינו גדול מאד בכללו, וראה נראה בו היטב את תקופת העמידה בבנין־ירושלים, ימי רפיון הידים מהחל מפעל כביר, ימי העדר יסוד חברות בוני בתים ושכונות חדשות. ובנוגע לאחינו הנה גם מתכֹּנת מספרם ברשימה הזאת כנגד מספר בני הדתות האחרות כלם (56 כנגד 54 ), אשר היתה יכולה כבר להקים שאון במחנה מנדינו שקולם מבצבץ ועולה כבר בעתונים הערבים היוצאים במצרים, לאמר: “יהודים עליך, ירושלים!”– גם המתכנת הזאת אינה עלולה להשגותנו לחשוב, כי באמת יפה כח ישראל בעיר קדשנו מכח יתר שכניו. כי דבר ידוע הוא מאז, כי בשעה שגדול כחנו בכמות בוני הבתים אין דל ממנו באיכות בנינינו שאנו בונים. איש יהודי (מלבד אחינו הבוכרים המעטים) כי יבנה לו בית יקים לו שני חדרים או לכל היותר שלשה ומצא לו די צרכו והותר; ובן־הנכר יקים לו היכלי פאר ונחשבו גם הם למדור אחד. ואם בכל זאת נשמע כפעם בפעם מפי מבקרי ירושלים, כי בניני ישראל רבים על בניני העמים האחרים, אין זאת כי אם מפני שבנינינו אנו נראים לעין כל בכל פנות שהאדם פונה, בהיותם עומדים בראש כל דרך, ובניניהם המה (מלבד בניני המנזרים הנוצרים) אין איש רואם, בהיותם בנוים בפנות נשכחות מני רגל. ככה הוקמה, למשל, בשנים האחרונות שכונה שלמה מבתי אזרחינו המשלמים צפונה מזרחה לעירנו, משדה קבר שמעון הצדיק וקדמה, שכונה של בתים גדולים ומצינים במראהם הנהדר וכליל היפי, מבלי שירגיש איש בעירנו גם את מציאות השכונה הזאת, אם לא יפנה אליה בכונה כדי לראותה. ומערבה לעירנו, מברכת “ממילה” והלאה, נוסדה שכונה נוצרית אשר גם איננה נופלת הרבה בערכה מהראשונה, וגם שם אין איש מבני העיר עובר מלבד יושבי הבתים עצמם וכל אשר דבר לו אליהם. ולכן אם ראה נראה, כי בשנה הזאת בנו ארבעה וחמשים מבני העמים האחרים בתים בירושלים וידענו כי ארבעה וחמשים בנינים גדולים נוספו, וששה וחמשים היהודים, אך מעטים מהם בנו בתים חדשים, ורבם הם מבעלי הבתים הקודמים, אשר הוסיפו איש איש בנין קטן על ביתו הראשון בחלקת נחלתו הצרה, כמשפט אחינו היודעים את “סוד הצמצום”.

ואם יש לנו עוד ספק בדבר ופנינו אל הערכת הרשות של הבתים החדשים האלה. ובדבר ההערכה אמנם דבר ידוע הוא כי בתי הנוצרים ומה גם בתי המשלמים נערכים פה בפחות הרבה מכפי ערך הערכת בתי היהודים (משלשים עד חמשים למאה פחות), מפני כי בתיהם ע"פ הרב אינם על פני דרך המלך, וגם הבתים הגדולים שהם מקימים אינם עומדים להשכר לשכנים רבים, כי אם למושבם הם בעצמם מבלי שיביאו להם כל הכנסה, וגם מפני כי בבתים גדולים כבד הרבה יותר לעמוד על שוים הנכון מאשר בבתים הקטנים שכל איש יודע ערכם; אך גם בהערכה הרשמית הזאת כמו שהיא מצוא נמצא את אשר אנו מבקשים.

סכום הערכת הבתים בכלל עולה 1,630,500 גרוש (הגרוש בחשבון הממשלה הוא 8 קאפ'), לאמר:

בתי שבעה ועשרים הנוצרים עולים (למצער) לסך 766,500 גרוש

בתי ששה וחמשים היהודים עולים לסך 62,000 "

בתי שבעה ועשרים המשלמים עולים לכה"פ 242,000 "

בנין בית פקידות העיר עולה לסך 9,000 "

ברשימה הכללית הזאת נוכל כבר לראות “למי ארץ”; אך את היחש הנכון שבין בניני היהודים והעמים לא נוכל לדעת עד עם נחדר יותר אל פרטי ההערכה. ונחלק בין בניני היחידים ובניני הצבור, או אז נראה כי בעלי־הבתים היחידים הם בקרב בני האמונות השונות כפי הרשימה הזאת: סכום הערכת בתי 24 נוצרים עולה 305,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 12,700 גרוש.

סכום הערכת בתי 27 המשלמים עולה 242,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 9,500 גרוש.

סכום הערכת בתי 50 יהודים עולה 316,500 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 6,300 גרוש,

לאמר: ערך כל בית מבתי המשלמים עולה בחשבון המתמצע (גם לפי הרשימה הזאת)

לפעם וחצי מערך כל בית יהודי, וערך בית כל נוצרי לכפלים מערכו.

ואם נוסיף לחלק את בעלי הבתים האלה לפי הערכת בתיהם לארבעה מחלקות:

א) אלה אשר ערך בנינם הוא עד אלף וחמש מאות גרוש (דלים מאד);

ב) אלה שערך בנינם הוא מאלף וחמש מאות גרוש עד חמשת אלפים (דלים);

ג) אלה שערך בנינם הוא מחמשת עד עשרת אלפים (בינונים);

ד) אלה שערך בנינם הוא למעלה מעשרת אלפים גרוש (עשירים);

– ויצאה לנו הרשימה הזאת:

מחלקות	נוצרים	משלמים	יהודים
מחלקה א'	1	7	8
מחלקה ב'	4	7	18
מחלקה ג'	6	4	18
מחלקה ד'	13	9	6
	24 (עד 30000 גר')	27 (עד 40000 גר')	50 (עד 20000 גר')

לאמר: מספר בניני העשירים בקרב הנוצרים הבונים הוא 54 למאה, בקרב המשלמים 33 למאה, ובקרב היהודים אך 12 למאה; וגם הגדול שבבניניהם עולה ערכו לסך – 20,000 בשעה שהגדולים בבתי המשלמים והנוצרים עולים להרבה יותר.

מלבד בתי היחידים האלה הננו מוצאים ברשימת ההערכה עוד שלשה אנשים פרטים אשר בנו בתים וחנויות לשם מסחר, לאמר: למכרם או להשכירם לאחרים. האחד מהם נוצרי, אשר הקים בשנה זו כנגד מגרש הרוסים בנין גדול של שבעה ועשרים בתים וחנויות אשר ערכו עולה לסך 144,000 גרוש, והשנים הנותרים הם שני שותפים יהודים אשר הקימו בנין של שמנה עשר בתי מעון בסך 58,500 גרוש.

ואת בתי הצבור הננו מוצאים רק בקרב הנוצרים והיהודים, בשעה שאצל אזרחינו המשלמים לא נמצא בכלל בתקופת ימינו אלה בתי צבור חדשים נוספים על בתי ההקדשות הרבים אשר להם מימי קדם בתוך העיר, זולתי בתי הספר שהקימה מועצת ההשכלה בעשרות השנים האחרונות.

וגם בבתי הצבור שנבנו בשנה זו נראה את יד הנוצרים על העליונה, בעלות הערכת בתי־צבורם לסך 309,500, בשעה שהערכת בניני הצבור של אחינו עולה לסך 228,000.

בתי הצבור של הנוצרים הם הבנין הגדול שהקים מנזר הארמנים על שדהו אשר ממול לגן־העירוני, העולה בערכו לסך 201,500, ובניני מנזר היונים העולים בערכם לסך 108,000 גרוש.

ועל בתי הצבור אשר לאחינו יחשבו בניני חברת “כל ישראל חברים” בבית ספרה (בית ספר חדש לאלף ילדים, ובית חרשת האריגה, וכו') הנערכים בסך – 120,000 גרוש; אחד עשר בתי כולל אונגריה הנבנים לבני הכולל אשר ידורו בהם חליפות, וערכם 68,000 גרוש; עשרת בתי “כנסת ישראל” אשר הקים “ועד כל הכוללים” לעניי כוללות האשכנזים, וערכם 40,000 גרוש; וחצר הקדש לכוללות האשכנזים בסך 20,000 גרוש.

וכל הבנינים האלה אינם אלא אלה שנבנו מחוץ לחומת העיר, כי כל הבנינים הנבנים לפנים מן החומה פטורים ממכס. אך בכלל לא רבים הם הבנינים הנבנים בתוך העיר, ורבם הם בתי הצבור של הנוצרים כבנין האדיר החדש אשר הקים עתה המנזר היוני קרוב לבית המנזר, והבנין העצום אשר הקימו הצרפתים על יד “השער החדש”.

וגם בבנינים שמחוץ לחומת העיר אין הכתוב מדבר אלא באלה אשר בנינם כבר נגמר, בשעה שישנם עוד בנינים אדירים אשר האגדות השונות של נזירי הצרפתים ונזירותיהם מקימות מחוץ לחומת עירנו מאז משך שנים רבות ואשר בנינם טרם נגמר, כ“בית האסופים” הגדול מאד הנבנה על יד שער־יפו, ובית הספר לבנות St.Joseph ובניני הכהנים הדומיניקים על הכר הנרחב אשר להם על יד שער שכם, ועוד כאלה.

ועל בניני אחינו הגדולים אשר עוד טרם נשלמה עבודת בנינם נוכל לחשב את “בית החולים האשכנזי”³), הוא הבנין היותר נהדר בבניני אחינו פה, ובניני בית “מושב הזקנים”, ובנין “בית הספרים הכללי מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, אשר יהיה גם הוא בהבנותו אחד הבנינים היפים אשר לעדת ישראל בירושלים.

מכס הבנינים, הוא ה“וירקו”, יחשב לחמשה מאלף מסכום הערכתם. אך אלה שיש להם יותר מבית אחד, או שביתם האחד עולה בערכו ליותר מעשרים אלף גרוש, חיבים לשלם שמונה לאלף מסכום הערכתם; ויוצאים מזה הם בתי הצבור הפטורים ממכס לגמרי. אפס כי גם מהזכות הזאת יהנו רק הנוצרים אשר ממשלתנו הרוממה מכרת את בתי מנזריהם למוסדות הצבור, בשעה שכל מוסדותינו אנו, ובתוכן גם בתי־הספר של חברת כי"ח משלמים את מכס הבנינים מחסרון השתדלותנו במקצוע זה בפני ממשלתנו רבת החסד עד היום.

ירושלים, אייר תר"ס.

ג. במזל בנין.

האחיות הנזירות הצרפתיות עוסקות עוד בבנין האדיר שלפני שער יפו הנועד לגִדוּל ילדים אסופים. זה יותר מעשר שנים אשר החלו בבנין הזה, ומדי שנה בשנה הוא הולך ומשתלם, הולך ונוסף בארכו וברחבו ובקומתו, עד כי גם עתה בהראותו כבר לעין כל כנגמר ועומד, אין איש יודע עוד מתי תכלה עבודתו.

והאחים הדומיניקים הצרפתים טרודים בבנין “בית תפלת יוחנן” קדושם בחלקת שדֵהם מצפון לעיר דמשק, על המקום אשר עמד עליו במאה החמשית לספירתם, ואשר בקרקעיתו מצאו עוד מרצפת אבני פספסים (מוזאיק) נהדרת מאד. הבית היה נבנה בהדור רב אשר יש בו אולי מעין התחרות את ארץ אשכנז אשר זה עתה כלתה עבודתה בבנין “בית כנסית הגואל”. גם האחים האלה לא מתמול החלו בבנינם. אחרי גמרם את בנינם האדיר שבתוך העיר על יד “שער האריות”, החלו לבנות פה בית מדרש לכמרים, ואחר הקימו אולם גדול ורחב ידים ל“אוצר ספרים ואסף עתיקות”; אך בנינם האחרון עולה ביפיו ובגדלו על כלם.

ומלבד אלה מרבים הצרפתים להקים בנינים מצינים בחלק העיר המיחד להם, על יד “השער החדש”, לפנים מן החומה ומחוצה לה.

והאנגלים אשר זה מקרוב גמרו בנין בית החולים המיסיוני הנודע, עסוקים עתה עוד בהקמת בית תפילה גדול ומפֹאר מנגב לשדה “קברות המלכים” (“כלבא שבוע”) לא רחוק משדה הדומיניקים הנזכר. ואם יש לאל ידי הצרפתים לעמד בהתחרותם את האשכנזים יכולים האנגלים להתחרות גם עם הצרפתים, כי גם כל בנין אשר יקימו המה יהיה להם כמצבת פאר מגדת לכל עובר גדלם ותקפם.

וגם הארמנים בני הגוי הקטן והדל שבאמות אינם טומנים ידיהם בצלחתם ביום שידֻבר בבנין עירנו הקדושה, והנה המה מקימים עתה כנגד גננו שורה ארֻכּה של חנויות ובתים גדולים תחתיים ושניים, נוספים על כל בניני הדירה והמסחר אשר הקימו בתוך העיר ומחוצה לה בשנים האחרונות.

ואחינו היושבים על אדמת הקדש? אחינו הרוצים את אבניה ואת עפרה יחוננו?

הרגל הרגלנו לראות את כח אחינו בישוב בארץ ברגבי החול הדקים, בבניני היהודים הקטנים והדלים – זה כח הפוליפים הזעירים המקימים איי ענק בהתגבבם במספר מרֻבה, בנוהג בין אחינו פה: אדם יש לו מעט כסף בצלחתו והרבה – על כנפי תקותו, מיד הוא הולך ולוה עוד מעט כסף מזֻמן, ומקים לו חדר קטן מעון צר לשבתו, ומעט מעט, אם ברוח אם בצער, הוא הולך ומוסיף על בנינו, וכה רבו אמנם בניני אחינו, אבל רק במספרם ובשטחם, לא בערכם ובתכניתם. ובכל ירושלם החדשה, אשר סוף סוף רֻבּה יהודית ונחלת יהודים, מעטים מאד הבנינים המצינים אשר נוכל להורות עליהם באצבע כי לנו המה.

אך בשנה הזאת חזר הגלגל, אסור הכניסה אשר שב ויתחזק בכל תקפו המעיט מאד את תשוקת היחידים הבונים בתים למו; וכנגד זה הנה החלו בתי הצבור לבצבץ ביפים באופן הנותן כבוד לישראל על אדמת קדשו.

בית החולים האשכנזי (“שערי צדק”) אשר כשנתים החל להבנות, היה כבר לבנין חשוב במראהו החיצון ובערך מבנהו הפנימי. בבנין הראשי אשר על אם הדרך כבר נבנו שתי היציעות העקריות המראות לנו סמני טוב טעם ודרישת התועלת יחד. אבני הבנין גדולות ונהדרות וחלקות למשעי; החלונות והפתחים גבוהים ורחבים, החדרים מרוחים, ולא נאצל מהם דבר מכל הדרוש להרבות בם האור והאויר ולהרחבת דעת החולים. וגם שני הבנינים הטפלים, אלה הבנינים הנועדים לנגועי המחלות המתדבקות, עוד מעט ונגמר בנין שתי יציעותיהם. בבית הזה יעבדו יום יום משלש מאות עד ארבע מאות פועלים, וכמעט חצי מספרם יהודים, לאמר כי קֻבלו אליו כל אלה מאחינו אשר למדו מלאכות הבנין השונות ואינם עסוקים בבנינים אחרים, ובבוא עוד מעט ימי עבודת העץ בבנין האדיר הזה יש מקום למשפחות רבות מאחינו הנגרים למצוא להם מקור פרנסתם במשך עת ארוכה.

וחברת “כל ישראל חברים” אשר כבר הראתה כחה בבניני בית ספרה שבעירנו, ושטח שדה נחלתה עולה כבר ליותר משני הקטר, לאמור: כגדל נחלת הרוסים הגדולה והרחבה, – שבה עתה להרחיב חוג מפעליה פה, אחרי מבנה הגדר הארכה מסביב לכל נחלתה, והבור הגדול המכיל כאלף מתר מעקב לצרכי בית הספר הגדול אשר היא אומרת להקים להוראת אלף תלמידים, הנה הֻנְחוּ לפני שבועים יסודות הבית בעצמו אשר שטחו יעלה לאלף ומאתיים מתר מרבע (30 x40).

ומלבד הבנין הזה הנה החלו להקים על הנחלה הזאת אולם גדול, חמשה וארבעים מתר ארכו ושנים עשר מתר רחבו, להעמיד בו חמשים מכונות אריגה וחמשים פועלים מאחינו להורותם את כל מיני ארג צמר הגפן ברקמת חוטי הזהב אשר יארגו בני הארץ בסוריה הצפונית, ואשר תוצאות עבודתם (יריעות, מטפחות, סדינים, מפות וכיו"ב) נמכרות לאלפים מדי שנה בשנה לתרי הארץ. וגם בור המכיל כאלף וחמש מאות מתר מעקב יבנו עתה שם לצרכי בית החרשת הזה ולצרכי צביעת החוטים.

ובמלאכת הבנין הזה עוסקים עתה כחמשים פועלים יהודים, ובהם ארבעים אשר למדו את עבודת סתות האבנים בבנינים האלה עצמם.

גם את זכר בנין “מושב הזקנים” עלינו לשאת ביום דברנו בבנינים הגדולים האלה. הבית הזה אשר הוחל בבנינו לפני כל אחיו הענקים, יגמר כנראה אחרי כלם. גם בשנה הזאת נוסף עליו אמנם אך מעט; בור גדול ואולם רחב ידים לבית תפלה; אך גם המעט הזה נבנה בטוב טעם הרבה יותר מחלקי הבנין הקודמים, ובנוח רוח נדיבות על אחינו תומכי הבית הזה אשר נוכל לקראו בשם “מוסד אחינו שברוסיה”, נוכל לקוות כי בעוד שנה יתם וישלם בנינו.

ועל ידי החוט המשלש הזה אשר מאות ידים עסוקות בו כבר בפעל, הנה חזקה עתה התקוה לבנין עוד בית־צבורי בימים יבואו, כי עתה הגיעה הבשורה לחברת “עזרת נשים הכללית”, כי “נדיבנו הידוע” אשר במשך ימי שבתו בארצנו קרא הוא ורעיתו את חשבון מפעל החברה הזאת, הואיל לנדב לתכלית בנין בית לחולי־רוח סך שלשת אלפים פראנק, אשר בהצטרפותם אל הסכומים שישנם כבר בידה לתכלית זו יעלו לחמשת אלפים פראנק בערך. אמנם הסכום כלו עוד טרם הספיק למקנה הקרקע הדרושה לבנין כזה, אך הן כל מפעלינו ומוסדותינו מתכוננים ומתבססים קמעא קמעא.

א' איר תרנ"ט.

ד. תחת האבנים עצים.

כל בתי ארצנו אשר נבנו עד ימינו אלה, כלם בתי אבן המה ממסדם ועד הטפחות, קירותיהם עבים מאד וגגותיהם עבים עוד יותר. אך הם נבנו ממש לפי תנאי ארצנו וצרכיה; ארצנו ארץ אבנים היא והעץ בה מעט, וכל עצי הבנין מארצות חוץ יבואו אליה עד היום. ומלבד זאת הנה רב ימי השנה ימי חם וחמימות המה, וקירות האבן וגגותיהם סכים בעדם מבוא הביתה, ובן הארץ דבק כל כך באבן עד כי ישוב ישב תמיד על רצפתה הקרה ורק מחצלת קש דקה חוצצת ביניהם. אך באו ימי ההשכלה וההתמדנות, לאמר: ימי החל האדם לחפש מה טוב ומה מועיל לו ביותר; ויחלו בני הארץ להתבונן ויראו והנה גגיהם דולפים בימי הגשמים, ורעפי אירופה אין כמוהם מגן מפני הדלף, ויחלו לכסות את גגות האבן ברעפים, ויהי הדבר באמת לתועלת גדולה כי יושבי הבתים מצאו בהם מחסה לנפשם גם בימי החמה גם בימי הגשמים. אך הן האדם המשכיל “מהלך” הוא, וכל עמידה לנסיגה תחשב לו, ובכן לא עמדו בני עירנו רק בנסיונם זה ויחלו ללכת הלאה. כי רבים מבני ארצנו ראו והנה גגות האבן המקוערים העולים מן הקרקע גוזלים חלק גדול מאד משטח הבית ומקירותיו, ויעזבו את האבנים ויחלו לבנות את הקירות רבועים, ומוטות ברזל טוחים במעזיבה ביניהם כעין קשתות היו לבית לתקרה. אמנם מעטה כבר הקרירות בבתים האלה, אך לידי סכנה טרם הגיע הדבר. ראו העניים והנה יש יכלת לבנות בתים גם מבלעדי כפות האבן הכבדות, ויצעדו עוד צעד וצעדים. בראשונה המירו את הברזל בעץ ויעשו את התקרות עץ, ואחר החלו להמיר גם את האבן בעץ ויעשו גם את הקירות עץ, כי חסו על השטח האבד בקירות האבן העבים. ולרבים מהם הוקל דבר בנין בתי העץ מבתי האבן, כי בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים נִתּן בידי אחינו, והנגרים הלא כמעט כלם מבני עמנו הם, מצא לו העני תמיד דרכים להחל בידים ריקניות ולשלם מחיר ביתו מעט מעט. וככה באה לנו “תקופת העץ” ומיום ליום נִתּן מזון לאש יותר ויותר. אמנם בני אירופא הנוצרים כצרפתים, כרוסים, וכאשכנזים כאנגלים, כשהם בונים פה בתיהם יבנו אותם רק לפי הנסח הקדמון, לאמר קירות אבן וגגות אבן, ובעברנו על פני כל היכליהם המפארים וכל מוסדותיהם הנעלים וראינו כי כלם בנוים אבן, ורבם אין גם גגותיהם מכסים רעפים, כי כלל גדול המה יודעים כי “ארץ ארץ – ומנהגיה”, ובבתי אחינו החדשים (כי רב בתי העץ החדשים להם המה) הנה החם נורא בימי הקיץ וסכנה מרחפת עליהם תמיד.

ה. פרשת תקונים בשכונותינו.

וזרם התקונים חולף עובר וגם עד שכונותינו הוא הולך וקרב. פרורי אחינו שבירושלים החדשה אכן נאים הם ומרחיבים דעתו של אדם, אלא שהעניות וחסרון הרגשת צרכי הכלל שבקרב אחינו מנַולים אותם. פחת עירנו אומר אמנם לפרֹש מצודת בית פקידות עירנו גם על כל הבנינים אשר מחוץ לחומה, אפס כי ההוצאה הגדולה הדרושה למען הוציא כל התקונים האלה לפעל, ודבר הטלת מסים חדשים על כל יושבי הבתים האלה שהיו פטורים עד כה מתשלומיהם, כל אלה המה מעשים אשר לא יעשו ביום אחד ולא ביומים, בין כה וכה ואחינו יושבים ונהנים מחֵרוּתם ומריח זבליהם הבוקע ועולה לאפם מבלי חשך, כי אמנם אין כמעט אף שכונה אחת אשר חפשה לה דרכים לבער את אשפתותיה מקרבה. וזה שנים על שנים והאשפה הולכת ונדרסת בדרכים, הולכת ונבלעת בקרקע, וכל דבר ממשי לא ישאר ממנה בלתי אם ריחה המתפרץ רק בימי הקיץ בהוציא חם השמש את כל מיני ההבלים מחיק האדמה. ולדעת רבים החושבים כי “ריחא לאו מלתא היא” הנה נפתרה השאלה הזאת על הצד היותר טוב מבלי כל הפסד ממון. ויש אשר יעשו בני השכונה כמתֻקנים והשליכו כל אשפתותיהם אל מחוץ למחנה, לאמר: על גבול השכונה; והתגבבו הזבלים והשופכים ליד שערי השכונה והיו לתל רם ונשא, וכעבֹר האיש לפעמים בימי שבת ומועד וראה את השכנים מסביב יושבים לפתחי בתיהם לשיחה ולשאף רוח, ועלה על לבו זכר ה“מזבלות” שבכפרינו, אשר היה תהיינה רק הן תמיד למקום האסף זקני הכפרים בשעות הפנאי לשיח בעניני העולם ולהתיעץ בעניניהם. כי סוף סוף הכל לפי ההרגל וגם הנאת האף היא כנראה מהדברים התלוים בטעם איש ואיש. וככה ישנן גם שכונות אשר יש להן כבר יד בספרי תרים רבים ושם ישראל וירושלם מתחלל נוראות ואין שם על לב. לפני שנים אחדות יצא אמנם הקול כי בית פקידות עירנו אומר לפרש כנפי השגחתו גם על השכונות האלה, ולמען החלץ מרֹע “הגזרה” החישו בעלי שכונות אחדות ויתקנו לשעה את כל הדרוש תקון, זבלים הוסרו, ומנורות נקבעו בדרכים, והטהרה והאורה הופיעו כאורחים בלתי קרואים בגבולותינו, אך לא עברו ימים רבים ואחינו הרגישו כי נשתקעה הגזרה, וישב כל דבר על מכונו, ותהי הרוחה, ואורחינו שבו ויתעופפו כלעמת שבאו.

אך הפעם הננו רואים כי קרוב הדבר יותר לצאת לפעל, וכתחלת־פרעון היתה שכירת בית פקידות עירנו אנשים לפנות תל של זבלים אחד אשר הלך ויתרומם באחת שכונותינו מזה שנים רבות על יד שני בתי כנסת אשר לאחינו מבני עדות שונות, ואת ההוצאות הטילה על השכנים הקרובים, וגם הפעם ראו יתר בני השכונות הקרובות וייראו פן תעבר עליהם כוס, וישתדלו להחיש ולתקן בעצמם לפני אשר יזכירום אחרים.

ומסכת “מקואות” אף היא על סדר “טהרות” תחשב. ואחרי אשר כבר בא התור לטהרה הכללית בעירנו, עלה גם זכר המקואות על לב רבותינו הרה“ג חברי הועד הי”ו אשר ראו סוף סוף כי אין הדור יכול לקבל רב טובה של החרמת בתי הספר ודומיה, וזה כשבועים רואות עינינו כפעם בפעם מודעות גדולות נדבקות בשם “התעוררות”!" לעורר את העם על אודות “נחיצות מקוה כשרה ומהדרה כדרוש לקהלה גדולה כקהלתנו”, ולא רק בענין אחר כי גם בדרך אחרת לגמרי אחזו רבותינו הפעם בסגנון מודעותיהם אלו, היא דרך הסבלות, “דרכי הנעם”, כראוי באמת לרבנים גאונים בישראל היודעים את “דרכי התורה”. רבותינו מודים כי מקואותינו אשר לנו עד כה אינן נקיות כראוי, והרופאים אומרים כי במצבן זה יש אשר תזקנה לבריאות הטובלים בהן, רבותינו החלו לדאוג ל“מפונקות” להרחיקן ממכשולים בהכינם “שתי מקואות (בתוך העיר ומחוצה לה) כשרות בתכלית הנקיות ובכל מיני הדור הראוי להן”, וכבר קראו לרבים מנכבדי עדת האשכנזים לאספה, וכבר הסכימו להם מְמֻנֵי הכוללים לתת להם במשך שלש שנים גרוש אחד גרוש אחד לשנה לכל נפש מנפשות כולליהם; ועתה המה פונים גם אל היחידים, כי ירימו להם תרומתם להוציא את הדבר הנכבד הזה לפעל. כנשמע תעלינה ההוצאות הדרושות ליותר מארבעים אלף פראנק, כי הם אומרים לכוננן עפ"י הנסח האירופי היותר מפֹאר, וספק גדול אם יעלה הדבר בידם לעשותו, אך בכל אפן ראוים הם כבר לתהלה בגלל מחשבתם הטובה הזאת, ועל אחזם הפעם במדת “ימין מקרבת” ולא במדת “שמאל דוחה” כנהוג.

כ“ג וכ”ד תמוז תרנ"ח

ו.

I. ירושלם מתהדרת לפני מלך.

כעת יאמר לעירנו: עורי, עורי, לבשי בגדי תפארתך, ירושלם עיר הקדש!

גם ירושלם העתיקה, זאת ירושלם שלפנים מן הקלעים, פושטת מעט מראה חרבנה, חרבן מאות ואלפי שנים; וכזקנה כבודה עקרת הבית לובשת גם היא מחלצות לקדם פני אורחיה הנעלים הזוכרים לה את כבודה הראשון, אז בימי עלומיה. הפנים אמנם בלים מעט, כמושים, צומקים, ומלאי קמטים; אך היפעה השטחית, הברק החיצון, אל יחסרו, כי הן זה כל האדם בימינו אלה.

לפי פקודת בית פקידות עירנו הוסרו כל ה“סוככים” אשר ממעל לפתחי החנויות העשוים למגן ולמחסה משמש וממטר; כי רבם השיגו כבר את “שנות מתושלח”, ומראהם בלי תפונה כמראה זקננו זה באחרית ימיו: עצים רקובים ושחורים, אשר זה מאות בשנים המה לברות לעש, למימי הגשם, ולקרני החמה חליפות; ובהיות חוצותינו צרים בין כה ובין כה, הקדירו עלינו מאור השמש יומם. עתה עלה הכורת על שרידי דורות ותקופות שונים אלה, ביום אחד נתצו כלם איש אחרי רעהו בלי חמלה, בלי חשך, ועינינו אורו פתאם למראה אור השמש, אשר בשקידה רבה כל כך השתדלנו עד כה להסתירו ולהאפיל עליו. אפס כי בה בשעה נגלה לעינינו באפן כה בולט גם מראה שממת עולמים, אשר הסתתרה עד כה מתחת לכל הסוככים האלה, מראה פני פתחי החנויות הכעורים והקירות השחורים. ותעבר הכוס גם עליהם, ומבית פקידות עירנו יצאה פקודה שניה לסיד את כתלי הרחובות כלם עד לגבה שש אמות, ולצבֹּע את דלתות החנויות כלן משני עבריהן צבע אחד, כעין האפר; ובימים אחדים זכינו למראה פני ירושלים הלבנה והחדשה. כל העובר ברחובותינו בימים האלה ראה בעזב הסנדלר את מרצעו, החיט את מחטו, והחנוני את כפות משקלו ואת קוניו, והמה עומדים “בדחילו ורחימו” איש איש לפתח חנותו ומצבועו (מברשתו) בידו, והוא מוליכו ומביאו עד אם קבלה דלתו “פנים חדשות”. ובשעת מעשה הוא מביט גם במעשה חברו, וכמובן ימצא בו מגרעות. “שכני, ר' פלוני, הנך מרמה את הקיסר![¹²²]), אך פעם עברת במצבועך על פני דלתך ולא הוספת”. ורעהו עונה לעמתו: “אין דבר; זכר לחרבן… הן דלתי רק אחת הנה, ומה בכך אם דלת אחת לא תבריק כל כך?”…

אך בכל אפן תראה ירושלם עתה כחדשה, וכל איש חש ומרגיש, כי גם הוא לוקח חלק בחדושה ובבנינה, אם רב ואם מעט.

גם מבואות השערים העתיקים, שערי החומה, נטוחו עתה טיח לבן, וידים רבות עמוסות בהם.

ורבים מבעלי האחוזות הגובלים את דרכי־המלך, אשר במסבי עירנו, והן פרוצות מבלי גדרים מתֻקנות– נאלצו עתה להקים גדרים על יד הדרך, לבלי ישאר פרץ. ואחד מנכבדי אחינו⁴) אשר לו אחֻזה גדולה על יד הדרך אצל שער שכם, הקים עתה שורת חנויות חדשות לצד הדרך לסֹך על ערמות העפר, אשר התגבבו בשדהו עוד מחרבות ימי קדם.

גם בניני הצבור, אשר תחת חסות הממשלות הנכריות השונות, הולכים ומתיפים; ועקבות התקונים נראים גם במגרש הרוסים, אשר מחוץ לעירנו, ובבית כניסתם האדיר, אשר בעיר פנימה, מול פני בית־התפילה החדש, אשר הקיסר בא לחנכו, מצפון.

ולאֹרך האחוזה הגדולה, אשר למנזר היונים, הגובלת את הבית הזה ממערב, הוקמה עתה שורה נהדרת של חנויות חדשות, ועוד מעט והוסיפו עליה, כהנה וכהנה.

ובחצר בית התפלה ההוא עצמה עוד ידי הפועלים מלאות עבודה לכלות את השער החדש המוקם עתה באבני גזית לבנות על יד הדרך מנגב, ולפנות את הככר אשר מסביב לבית.

ועל המסלות אשר סוללו בימים האחרונים במסבי ירושלים מכל עברן הנה נוספה עתה מסלה חדשה, ההולכת מסביב לחומת עירנו, משער יפו ועד שער ציון ושער האשפות.

גם על נקיון הדרכים בתוך העיר פנימה ישגיחו עתה השגחה מרבה, ובימים אחדים הוסרו כל צבורי האשפות, אשר נשארו עוד בפנות הנשכחות, למרות כל התקונים הקודמים, וחוצות עירנו מצֻינים עתה בנקיונם.

הוצאות התקונים הכללים בעירנו ובסביבותיה, נערכת ליותר ממאתים אלף פרנק, מלבד תקוני הדרכים שבין עירנו לשכנותיה, (תקון המסלה שבין ירושלים ויפו בלבדה עולה למאה ושמונים אלף פראנק).

סוף דבר: בכל אשר נעיף עינינו עתה ראה נראה רשמי עבודה רבה הנעשה בזריזות ובחריצות יתרה. והרוח החיה בכל אפני התקונים האלה, הדרושים באמת רק לעיר נושנה כעירנו לנערה מעפרה פעם אחת – הוא כבוד פחת עירנו הנאור, אשר לא ינוח ולא ישקוט עתה, ועינו צופיה בכל, ועל פיו יצא ויבא כל דבר תקון מקטן ועד גדול.

וכל העבודה הזאת מביאה רוח והכנסה למשך זמן גם לבעלי המלאכה מבני אחינו. מעשה אלפי הפנסים הנעשים עתה להאיר את ירושלים בלילות, נמסר כלו לידי פחחי אחינו, כי המה הפחחים היחידים בעירנו; בעבודות הבנינים החדשים עוסקים רבים מאחינו הבונים והמסתתים;

בעבודות העץ השונות ימצאו להם נגרינו מקום לפעל כפיהם; ויודעי מלאכת החיטוב בעץ, אשר רֻבּם הם תלמידי ביה“ס לחברת כי”ח שבעירנו, אינם מספיקים לכלות את המלאכה הנדרשת מידם. ובשבוע הזה רב “הפדיון” גם בחנויות אחינו מוכרי הצבעים.

והשעה משחקת עתה גם למוכרי כל דבר אכל ויתר הדברים, אשר להם יחס ישר או עקיף (indirect) אל ההכנות הנעשות לכבוד האורחים ואל כלכלת אלפי האנשים, אשר יוסיפו עתה על יושבי עירנו התמידיים; וכלם מרגישים כי קרוב היום הבא.

וגם כל בני עירנו בכלל החלו להרגיש זאת, כעלות עתה מחיר כל צרכי אכל נפש, אשר הם תוצאות הארץ עצמה ולא מן החוץ יובאו; מחיר הקמח, מחיר הביצים והתרנגולות, והעצים והפחמים, וכל כיוצא בהם.

כ“ד חשון תרנ”ט.

II. מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ⁵.

חומת ירושלם נפרצה, והעיר נפתחה לרוחה על יד שער יפו, חנויותיו נהרסות, החֵיל אשר לפני מגדל דוד הולך ונסתם; דרך חדשה, ישרה ורחבה תחבר את ירושלם החדשה אל העיר הקדמונה, “רחבה” גדולה ומפֹארה תשתרע בראש מבואות עירנו, וקול שוט וקול אופן ישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה.

כל איש יודע עתה כי חומת ירושלם אך למותר היא, לא להגן ולא לשגב בתנאי מלחמות ימינו, ועוד לפני שנים לא רבות הוצע לחלצה לאבניה ולמכרן למבנה הבנינים החדשים, ובכל זאת לא נעם לבני ירושלם רגע ראותם בהונף הגרזן על טור האבנים העליון בחלק החומה שבין מגדל דוד ושער יפו לקרקר קיר ולנפץ אבניו ואבני הטורים הבאים אחריו ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל היות חומת ירושלם חדשה כנגד יתר בניניה הנושנים, כי עוד טרם מלאו לה ארבע מאות שנה, הנה היא היתה נותנת את המראה העתיק לעירנו כלה, היא המעלה על לב רואיה מליצות קדמוניות מחזיונות חוזינו והמון זכרונות מעשים ומקרים אשר נעשו ויקרו לפניה בכל תקופותיה השונות; וירושלם מבלי חומתה תראה לא כדבר שלם ומאֻחד. כ"א כקבוץ של רחובות וחרבות עתיקות הצבורות אשה על יד רעותה, כגוף האדם בהפשט מעליו עורו.

בכל אפן, הנה שבה עתה “המשקלת” בין אשכנז וצרפת גם בחומת ירושלם, לפני כעשר שנים נפרץ פרץ בחומה ושער חדש נפתח בה לכבוד הצרפתים אשר שכונתם משני עברי החומה בקרן מערבית צפונית; ועתה נפרצה שנית לכבוד קיסר אשכנז…

ולכבודו סללו עתה מסלה ישרה לראש הר הזיתים, הוא המקום אשר משם יוכל האדם לראות את ים המלח ואת הירדן, וחלק גדול מארץ ישראל. כי עד היום היה על הרוכב במרכבה להר הזיתים לרדת בראשונה במדרון זקוף מאד עד נחל קדרון, ולעלות משם עד ראש ההר לא יכל רק בסוסים או בחמורים כי דרך העגלות הנמשכת צפונה לירושלם מקפת ועוברת את הרמה אשר מעבר ההוא, ופגעה בקברות המלכים ובשדה קבר שמעון הצדיק והגיעה ישר לראש הר הזיתים.

י“ט תשרי תרנ”ט.

ז. צְוָחה על המים.

שמינו עוד טרם נתנו רביבים, ופני ארצנו עודם לוהטים כשביבים; אך אם עקבות החרף טרם נראו בשמים ובארץ, הנה נִכּרים המה ונראים כבר בכל סִמניהם – בכיסו של בן־ירושלם, כי מודד הזמנים בעירנו הוא היֹקר בשער כל צרכי אכל הנפש, והוא כבר עלה מעלות רבות.

ועל ההוצאה היתרה בכלל הנה נוספה עתה הוצאת המים, כי סוף סוף כלו המים הדלוחים מקרקע רב בורותינו ומימינו בכסף נשתה, והפעם עוד מאֻשרים אנו, כי תקופת קנית המים אחרה מועדה, בהיות השנה הזאת ברוכה וגשומה בשפע רב; וביתר השנים יכלו המים עוד בחדשי תמוז ואב. והמים הנמכרים בתוך העיר מי עין רוגל המה אשר לפני כפר סלוָן מקדם לעיר, ומי הבורות הרבים אשר בקרקע הר הבית; והיושבים מחוץ לעיר שתה ישתו רבם ממי הבורות הגדולים אשר כרו להם אחדים מבעלי ההון באחוזותיהם, למען ימכרו מימיהם מדי שנה בשנה לשקאים, ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתיה את המים החיים אשר יובאו ממעיני נפתוח (לפתה) ו“מוצא”, כי ביקר המה נמכרים. והשקאים המה בני שני הכפרים לפתה וסלון הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם וסבו על פני הבתים למכרם.

ובכן רב המים היוצאים עתה לשתיה אחרית מי הבורות המה, והם יחד את התאודדות משקע הבורות אשר בכל בתי עירנו, ובצת ברכת השלטון אשר מים לעיר, ופעלו פעלתם לרעה על מצב הבריאות, ורב מחלות הקדחת והמלריה הנוראה בכל תמונותיהן, בתקופה הזאת הן מהלכות בעיר. כזאת וכזאת העידו כל רופאי עירנו בחווי דעתם אשר מסרו לידי רופא פקידות עירנו המתעסקת בדבר השגת הרשיון לכונן תעלת מים חיים לירושלם, המה מי ערוּבּ אשר על דרך חברון, ולפי דעת כלם אין כל תרופה אחרת לעקר את המחלות האלה משרש כל עוד לא נתקן הדבר הזה, וכל עוד לא יבשו הבצות ותהפכנה לגנות נחמדות. ובראותנו עד כמה מתעסקת פקידות עירנו בדבר הזה בקשיות ערף ובלי הרף זה ימים רבים, תעלה התקוה בלבנו כי סוף סוף ימלא גם החסרון הזה לירושלם, ובאה גם רפואת הגוף.

כ“ה חשון תרנ”ז.

ח. מים חיים בירושלם.

ואחד התקונים החשובים, אשר נעשו כבר בעירנו, הוא תקון צנורות ברכות שלמה ועין עיטם ⁶) הנמשכים לעירנו השוקקה כל כך למים, ואשר מראה הנוזלים האלה המפכים בתוך חומותיה הוא למשיב נפש ליושביה.

על הצנור הקדמון הזה, אשר בתלמוד כבר בא זכרו, כי הספיק מים לצרכי המקדש ⁷, עברו תקופות רבות של בנין וחרבן, למימי שמעון הצדיק אשר רפא הריסותיו ועד השֻׂלטן העתמני סלימן בן סלים חָן האדיר, אשר אחרי כבוש אביו את הארץ שם הוא עיניו ביחוד על ירושלם לתקנה ולשכללה ⁸, ויתקן גם את הצנורות האלה, ואת מימיהם קבע לא רק לצרכי ה“חָרָם” כי אם גם לצרכי תושבי העיר, בהמשיכו צנורות מתחת לארץ ברחובות אשר סביב להר הבית ובהקימו בהן סבילים ⁹ מפֹארים המפכים מימיהם לכל חפץ, ולצרכי תקוני הצנורות האלה הקדשו כל הכנסות המלכות משלשה כפרים הסמוכים לברכות האלה. אך ברבות הימים – וההתרשלות, קֻלקלו צנורות הסבילים, ומכל הדרת בנינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתֹבות שונות הנושאות עליהן את שם השלטן האדיר ההוא, אשר במקומות עתיקים רבים בעירנו מתנוסס שמו על האבנים הגדולות בבניני החמד אשר הוקמו בזמנו. וגם על הצנורות הנמשכים מן הברכות העירה בא הקץ; כי אכרי בית־לחם אשר דרך עירם יעברו הצנורות הסבו את המים אליהם לצרכיהם, ואת הצנורות אשר מעירם ועד ירושלם שברו ויקלקלו כפעם בפעם, וכל עמל הרשות לפנים למנעם ממעשהם זה היה לשוא, וככה עברו לירושלם זה כעשרים שנה למיום חדֹל מימי הברכות לבוא אליה בפעם האחרונה, עדי התעורר כבוד פחת עירנו החדש וברחב לבו הכניס גם את הדבר הזה בחוג פעולתו, ועוד טרם עברו ירחים אחדים והמים הובאו שנית לעירנו. ביום הרביעי והחמישי בשבוע שעבר החלו לזנק מתוך המזנקת (fontaine) אשר באולם ה“מחכמה”, הוא בית המשפט הדתי למשלמים, אשר אצל “שער השלשלת” של מקום המקדש, ואך נפוצה השמועה בעיר והנה מאות אנשים ונשים וטף מכל פנות העיר באים לראות בעיניהם את המחזה היקר, מחזה מי מעין זכים המזנקים ועולים ומשתפכים בלי חשך מסביב. ורק מי שראה בעיניו את כל החרדה אשר חרדו גם אנשים באים בימים לשתות מן המים האלה או לקחת מעט מהם בכליהם הביתה יכול להבין עד כמה עיני בני ירושלם כלות למראה מים חיים, וכמה השמחה והתועלת האמתית בצאת לפעל דבר הבאת מימי המעינות הגדולים אשר בארובות¹⁰ אל עירנו, אלה המעינות אשר בידם להספיק די צרכי עירנו כלה פנימה וחוצה, כי סוף סוף קלוח מימי הברכות האלה איננו חזק, ואך אלה היושבים ברחובות הקרובים להמחכמה יכולים להנות מהם.

וביום השישי, הוא יום המנוחה והתפלה לאזרחינו, הוסבו המים אל “הכוס” ¹¹ אשר בחצר ה“חרא”, ושמה זנקו בכח גדול מבעד לחורי הברזות (zapfen) אשר מסביב לברכה. ואחדים מבני בית לחם אשר דבר תקון הצנורות האלה חזקה בידיהם מימי קדם, ועל פי חזקתם זאת נודעו בשם “בית־אלקנואתי” לאמר: משפחת מתקני הצנורות, נקראו גם הם אל המקום ההוא, ואדרות יקר חדשות נתנו להם, ואחרי כלות התפלה נגש כבוד הפחה ויתר רבי העיר ויברך את הפועלים החרוצים לעיני כל הקהל ויחזק ידיהם לבלתי גרוע עניהם מהצנורות כל הימים, ואחר צוה לשאת רנה ותפלה לשלום מלכנו האדיר, ובזאת תם סדר חנכת המים.

כ“ג תמוז תרנ”ח.

ט. פרשת בחירות לעיריה.

I. מספר הבוחרים לעדותיהם.

בדבר “ועד פקידות עירנו”, אשר קרבו ימי בחירתו הנה הדבקו רשימות ארוכות הכוללות שמות כל אלה, אשר להם הזכות לבחֹר, ובצדן גם רשימות אלה הרוצים להבחר. ומתוך הרשימות הראשונות יצא לנו, כי מספר המֻּשלמים “בעלי הבחירה” עולה לשבע מאות בערך (בהיות כלם נתיני ממשלתנו, ולרבם בתי אחוזה), ולעדות הנוצרים כשלש מאות בוחרים, ולעדותינו כלן רק כמאתים (92 ספרדים 86 אשכנזים) אחרי כל הבנינים הרבים, אשר לאחינו בירושלם.

3/4 כ“ט אדר תרנ”ח.

II. הבחירות.

תור בחירת ועד פקידות עירנו הנה הגיע, ועוד מעט וידענו בידי מי הפקידו כל בני לאומינו השונים את גורל “עניני ירושלם בבנינה” למשך שנתים מהיום, כי על פי חקי ממשלתנו הרוממה הזכות נתונה לכל נתיניה מבלי הבדל דת להשתתף בבחירה הזאת, לאמר: כל נתין תוגרמה, אשר שנותיו הן למעלה מעשרים וחמש, ולו אחזת שדה או בית אשר כסף מכסו עולה למצער לחמשים גרוש (כארבעה רו"כ) לשנה – לו הזכות לבחר; וכל תוגרמי מבן שלשים שנה ומעלה אשר לו נחלות שהוא משלם מכסן להממשלה ממאה וחמשים גרוש ומעלה לשנה – לו הזכות להבחר.

ובועד עשרה חברים הנבחרים עפ"י רב דעות הבוחרים כלם, ולמען לא יהיו בראשית כל מועד כל הפקידים חדשים וטירונים, אשר עניני משרתם לא התבררו להם עוד כל צרכם, תקנה ממשלתנו, כי בכל מועד הבחירות, שהוא אחת לשנתים, יצאו רק חמשה מחברי הועד הראשונים, וחמשה חדשים יבחרו במקומם לשבת יחד את החברים אשר נשארו גם למשך השנתים הבאות. וככה הדבר נמשך והולך תמיד, וכל חבר נושא משך ארבע שנים את משרתו זאת המטלת עליו להשגיח על מוסדות העיר הקימים מאז (גן הצבור, בית החולים העירוני, וכו'), ועל כל התקונים הצריכים עוד להעשות בעיר ובכל כפריה מסביב, כתקוני דרכי המלך שבין עיר לעיר, ורצוף הרחובות שבתוך העיר, ונקיונם, והארתם ושמירתם בלילות, והרבצתם בימי הקיץ, וכדומה, ומלבד עניני הכלל האלה רבו גם הענינים הנוגעים לפרטי בני העיר; כי כל דבר בנין חדש גדול או קטן אשר יבנה, עד בית “הבלדיה” ¹²) יובא ראשונה, להראות את חברי הועד את מערכו (Plan) ולקחת את הרשיון מאתם להקימו, ומבלעדי זאת לא יבנה כל בנין – בהתר.

והכנסות הבלדיה רבות מאד ממכס הדרכים (כָּרוסה) אשר ישלמו החמרים והגמלים וכל מחזיקי העגלות, וממכס הבנין (רסם־רֻכסה), אשר ישלם כל בונה, וממכס השמירה והנקיון (חרָסה וכּנָסה), אשר ישלם כל בעל בית או חנות שבתוך העיר– עד כי עלתה בידה לבנות במשך השנים האחרונות רחובות שלמים של בתים וחנויות ביתרון כסף ההכנסה.

כמובן לוקחים גם אחינו חלק בבחירה; ובהיות מספרם רב על מספר יתר התושבים, וגם מספר בניניהם הפרטים ¹³) הולך בשנים האחרונות הלוך ורב, היתה היכלת להם להרבות את מספר הנבחרים היהודים בבית הפקידות הזה, אשר עניניו נוגעים לרב גדול מהם, לולא עמדו דברים רבים לשטן לחפץ הזה. ראשונה, מפני כי לא כל אחינו נתיני ממשלתנו המה, כי אם נתיני הממשלות, אשר מארצן יצאו, וגם אלה שהם נתיני ממשלתנו לא כלם בעלי אחוזה המה; ואף בקרב אלה שהם בעלי אחוזה ישנם רבים, אשר אין אחוזותיהם רשומות בספרי הממשלה על שמם, כי אם על שם גבאי “חברת הבנין”, אשר האחוזות עומדות על שדותיהן, כבתי “מזכרת משה” ו“אהל משה” ו“ימין משה”, אשר מספרם בלבדם יעלה כמעט לשלש מאות, והמה רשומים כלם על שם אחדים מעשירי אחינו – שבלונדון! ¹⁴.

ובהוסיפנו על כל אלה גם את קרירות הרוח אשר שררה עד כה בכלל בכל עניני כללנו – היוצאים מחוץ לחומה המקפת אותנו ואת חיינו ואת קטטותינו יחד, נוכל להבין איככה זה לא נבחר מכל המון אחינו שבירושלם רק איש אחד לשבת בבית הפקידות הזה, וגם האחד הזה מי יודע אם לא נפקד מקומו ולכל קהל ישראל לא היה אף פקיד אחד, לולא מצא אחד מבניו פרנסתו בתור סוכן לקפת הבלדיה, והוא ובנו נושאים את המשרה הזאת חליפות מיום התכונן בית הפקידות בעירנו, כי גם מבעלי הזכיות שבקרבנו אין דורש ואין מבקש למרות כל ההודעות הדבוקות בחוצות, הכוללות את רשימת הבוחרים והעומדים לבחירה; והדבר מסור רק בידי אחדים המחדשים בכל פעם “מעשי בראשית”. הצלחת אלה החפצים להבחר (יהיו מבני איזה דת שיהיו) תלויה הרבה בהסכם כללי שבין הכתות השונות, וההסכם הכללי הזה ב“ה עומד וקים זה כמעט עשרות בשנים בעירנו: כתה פלונית בוחרת בפלוני בן הכתה השנית למען תבחר גם השניה ב”נבחרה" היא, ובכל פעם כשתי שנים אחרי ראותנו “עליונים יורדים למטה” נשוב לראות “תחתונים עולים למעלה”, והגלגל חוזר– ומבני עמנו נשוב לראות רק איש אחד נבחר, ואותו האיש הוא – “האב” או “הבן”.

אך עתה הנה חדשה נעשתה בעדת אחינו הספרדים, בחפש הועד החדש לעשות תקונים באשר

ימצא, וגם בין אחינו האשכנזים נשמעה הפעם כעין תלונות נגד הקרירות הנוראה, אשר בה יצטינו אחינו בהיות עליהם להשתמש בזכותם; ומכל הדברים האלה יחד יוכל להיות, כי אף אם לא יגיע מספר נבחרינו כראוי למספרנו, בכל זאת ירב מספרם על “האחד” שהיה כבר ל“חזקה”.

לעת עתה בחרה הרשות גם בארבעה מאחינו הספרדים והאשכנזים להתעסק בעיניני הבחירות האלה, והוציאו מספרי הממשלה את רשימות הבוחרים והעומדים לבחירה לפי תשלומיהם, ופתקות ימסרו לידי “מֻח’תרי” העדות בעד כל אחד ואחד מהבוחרים, למען ירשמו עליהן את שמות אלה שהמה בוחרים בהם והשיבום ליום המיועד לבחירות ¹⁵.

י' שבט תרנ"ח.

III. ריב משפחות.

בחירות חברי הועד למועצת עירנו תמו סוף סוף, והחברים החדשים נכנסו כבר לישיבותיהם בשבוע הזה. אפס כי הפעם לא נגמר הדבר בתכלית הפשיטות כנהוג עד כה, ובעשרה ימים אחרי הפתח פתקות הבחירות חכו עוד יושבי עירנו בכליון עינים לראות לאיזה מהצדדים תכרע הכף. וזה הדבר:

בקרב אזרחינו המשלמים ישנן שתי משפחות מיחסות אשר יחוסן עולה עד לראשית ימי התכונן האסלם בארץ: משפחת החוסיני ומשפחת החָ’לדי; ומאז ומקדם גדולה ההתחרות בין שתיהן לאמר: למי ארץ? בהיות יד האחת תקיפה ונסבו רב המשרות החשובות לבניה, והיא תהיה המושלת בכפה, ויד השנית תלך ותדל – עד סב הגלגל ושב התור אליה. ובימינו אלה הנה זה שנים רבות אשר יד המשפחה הראשונה על העליונה, וגם ראשות בית מועצת עירנו היתה נתונה כמעט מיום הוסד הבית בידי אחד מחשוביה, אשר אמנם הועיל גם הרבה בתקוני העיר וסביבותיה; וגם בימים אשר לא יכל לשמש במשרתו זאת (כי על פי החק לא יוכל חבר מועצה לכהן יותר מארבע שנים רצופות), היה נבחר אחד מקרוביו לראש המועצה, וסוף סוף נחתך כל דבר על פיו ¹⁶.

אך הפעם בהגיע העת לראש המועצה לעזוב את משרתו, חגרה כנראה המשפחה השניה שארית אוניה ותעמד את אחד מחשובי זקניה ונכבדיה לבחירה, וכנגדה העמידה הראשונה לבחירה את בנו הצעיר של ראש המועצה ¹⁷ ועוד אחד מנכבדיה. ואחרי נפתולי הבחירות אשר ארכו כחדש וחצי יצאו שלשתם בגורל הנבחרים ועליהם נוספו עוד מבני המשלמים ואחד מבני עמנו, הוא בן חבר המועצה היהודי מימי עולם ¹⁸ אפס כי בהיותו אסור על פי חקי ממשלתנו לשנים מבני משפחה אחת לכהן במועצה אחת, התפטר הנבחר השני ממשפחת החֻסיני למען יוכל בן ראש מועצת עירנו להשאר במשרתו. ולכבוד הנבחר הח’לדי התפטר אחד מבני המשפחה הזאת אשר היה בקרב חמשת חברי המועצה הקודמים, ותחתיהם באו שנים מיתר הנבחרים החדשים אשר על פי מספר בוחריהם להם משפט הבכורה אחרי חמשת הנבחרים הראשונים, והשנים האלה היו הפעם אחד מאחינו האשכנזים ואחד נוצרי. וככה נחלקו חברי בית המועצה לאמונותיהם באופן הזה: ששה משלמים, ושני יהודים (ספרדי ואשכנזי). ושני נוצרים (יוני וקתולי), ותשאר רק שאלת מנוי ראש המועצה אשר פתרונה נתון לפי החק לכבוד פחת עירנו, ועל פיה יודע יד מי משני הצדדים תגבר. כי בהמנות בן ראש מועצתנו הראשון לראש אז היה הנבחר הח’לדי הזקן מתפטר בלי ספק, והגדולה היתה מחזרת על אכסניא שלה; ואם השני יבחר ונפסקה “החזקה” הקדמונה ורגלנו תעמדנה על מפתן תקופה חדשה. ובכן נשלחה רשימת הנבחרים אל כבוד הפחה, ולמוצא פיו היו עיני כל גדולי עירנו נשואות; ואחרי רב התבוננות הכריע סוף סוף את הכף לצד משפחת הח’לדי, ולראש בית המועצה מנה את השר יַסין אפנדי אלח’לדי, הוא אחי השר הנאור יוסף פָּשה אלח’לדי, אשר היה לפנים מורה השפה הערבית בבית מדרש המדעים בוינא, ובשנה החולפת נשלח מטעם ממשלתנו הרוממה לקחת דברים את התוגרמים הצעירים אשר באירופה, וישוחח את שיחתו הידועה את לוּאֶגר.

אך לישראל אין מזל, ואחרי כל התקוות אשר קוינו כי הפעם ישבו שנים מאחינו בבית מועצת עירנו, ואחרי צאת הדבר כמעט לפעל, נפל הגורל על הנבחר היהודי הראשון לעזוב את משרתו; כי כבוד פחת עירנו אשר שם לו כנראה לקו לבטל את “החזקות”, לא אשר את בחירתו, ויבוא תחתיו השמיני לנבחרים החדשים, הוא איש נוצרי (ארמני) ומבני עמנו נשאר שנית רק חבר אחד, הוא האדון הנכבד יהושע ילין ¹⁹, הראשון בנושאי משרה בקרב עדת אחינו האשכנזים.

וביום השני לשבוענו זה נקראו חברי הועד החדשים אל בית ועד הנהגת מחוזנו (מג’לס אִדָרה) ובפני כבוד הפחה ויתר חברי הועד נשבעו שבועות אמונים במשמרתם החדשה, וכל המון הנאספים ברכום, ואחר נכנסו לישיבתם הראשונה.

– ותהי ראשית מועצות הועד בדבר הפצת האור ורבוי השמירה והבטחון בירושלם החדשה, כי עד הימים האלה גבול הושם בעירנו לאור ולשמירה מצד הרשות, ולמרות שבת ירושלם פרזות בימים האחרונים, והבנינים החדשים רבו כמעט על הישנים, היה היתה החומה העתיקה כחוצצת בעד ההשגחה העירונית לאמר לה: עד פה תבואי. חוצות ירושלם הצרים והעתיקים התגאו ביחוסם הקדמוני ויהיו תמיד מוארים בעששיות הנפט, ושומרים מפקדים עליהם לסב בהם כל הלילות; ופרורי עירנו הנחמדים מלאי האויר הצח ואור השמש יומם עוד טרם זכו להחשב כחלק מן העיר, ובלילות חשך ואפלה בכל חוצותיהם, וברבם אין גם שמירה מעֻלה. עתה שם כבוד פחת עירנו את לבו “לאחד את ירושלם החדשה והישנה” ולזכות גם את פרורינו בכל התקונים הנחוצים, ובית פקידות עירנו הפקיד עתה ועד של שלשה מחבריו (מֻשלם, יהודי ונוצרי) לבחֹן את ההצעה הזאת ולקצב את ההוצאות הדרושות לה.

כ“ו איר. תרנ”ח.

IV. עדות ו“כוללים”, ממֻנים וגבאים וכל כלי הקֹדש.

א. לדת “כולל אמריקה”

ותהר ירושלים ותלד… מה תהר ירושלם ומה תלד? עוד כולל ועוד כולל!

כזאת היתה אמנם לפנים בירושלם, אז בימי משול החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה, אז כי יקום איש והתהלך בחוץ ושאל: “רבותי מה ילד יום?” וענו ואמרו לו: “מז”ט! מז“ט! ילד יולד לנו, בן נתן לנו, ויקרא שמו בישראל כולל פלוני, וכולל פלוני”. ואמנם היכלה להיות אז אחרת?. בני עיר פלונית ראו והנה כסף החלוקה הנאסף בעירם הוא רב בשתי פרוטות וחצי על הכסף הנאסף בעיר השנית אשר תחשב אף היא על מחוז כוללם, ומספר מקבלי החלוקה בירושלם מבני העיר ההיא רב על מספר בני עירם בשלש נפשות ותינוק; היכלו להתאפק מקרֹא: “מה לנו ולצרה הזאת? אלה מי ילד לנו? והנפשות הערטילאות האלה מבטן מי יצאו? האנחנו הרינו את כל הגוי הזה כי נתן לצבאו לחם”? ואמנם לא התאפקו, ולא פקפקו, וירעישו עולמות, ויקבצו חותמות, ומכתבים יצאו, וקולות נשמעו, בשערי ירושלם, עד לב השמים. ויהי הקולות הולכים וחזקים, עד כי רחם ה' את שארית הפלטה אשר בציון, וינתק למעלה את הפתיל שבו חֻבּרו שתי הערים לכולל אחד על פי הגזרה הקדמונה – ומינסק ופינסק נפרדו! ובכן: ויהי בישורון כולל חדש; ליהודים המינסקים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והעיר פינס נבוכה!

ופינסק הבירה המעטירה הזאת הן לשני מטרופולין תחצה עוד בכתב עמנו, שתי “ערים ואמות בישראל” היא למיום המחלקת הגדולה… ויהי כי ראו הפינסקים כל מה שעשו להם אחיהם בני מינסק כי הפגיעו בהם את עון דלות בני עירם שבחו"ל, ואת עון שלש הנפשות והתינוק היתרים אשר עשו בירושלם; ויעלו על לבם את מרת נפשם הם, ויזכרו את אחיהם תאומיהם הקרלינים העולים גם עליהם בדלותם, גם את העֻבָּר הנוסף מבני קרלין על מספרם הם זכרו, ויתאוששו ויאמרו: "ואנחנו מה? האמנם ככה דקקנו ונהי כַאֲטוֹם אשר לא יפרד עוד? ואלה הקרלינים יושבי עבר הנהר, הבני רחוב אחד הם אתנו, כי דבקו בנו למֹץ את לשדנו? ובכן: הגיע תור פינסק להתגדר בגדלותה, ועדתה הגדולה ככף איש שבה ותתפורר לאטומיה, והעיר ירושלם נחה ושקטה.

אך כל החזיון הזה היה לפנים, אז בימי משֹׁל החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה… לא כן אנחנו פה כיום: זה ימים רבים וה“חלוקה” תש כחה עד כי לא נותר בה עוד כדי חלוקה, וירושלם חדלה להוליד כוללים חדשים לבקרים, ותחתיהם החלה ללדת מפעלים טובים, בתי חסד מפֹארים, מוסדות חדשים, חברות שונות; ואיש איש התחיל להרגיש את הצרך אשר לנו ב“כלל” ולא ב“כולל”, עד כי ממֻני הכוללים הפרטים בעצמם בהרגישם עד כמה תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה בכל הפרודים הרבים האלה, שבו ויתאחדו לעניני הצבור וצרכי העיר בכללה, ויהיו ל“ועד כל הכוללים”, אשר אף כי טרם הגיע לתכלית השלמות, וחסרונות רבים שבעדתנו עוד טרם מלא, הנהו סוף סוף העמוד היחיד לעדת האשכנזים בכללה.

שנים רבות עברו לירושלם ככה, ונשכח כבר את עניני הכוללים ופרודיהם והחלוקה ותוצאותיה, כי בה במדה שגדלו ורחבו המפעלים והמוסדות מעטו הכנסות החלוקה, ובכוללים אחדים נסו כבר למחות מרשימת מקבלי החלוקה את שמות אלה אשר יש להם ממה להתפרנס בלעדיה. אמת הדבר כי הענין הזה הולך בכבדות, ובכולל אחד שרבו בו העשירים מצאו המצאה חדשה בדבר הזה, לאמר: לבלי תת חלוקה בעד נפשות ראשי בתי האבות העשירים ולתת לבניהם הקטנים; אבל, איך שיהיה, בכל הדברים האלה ראינו את רוח הזמן הולך ומנשב בקרבנו, ונאמר: אף כי מתנהל הוא עוד בעצלתים, חדור יחדר סוף סוף בירושלם, וכרבות הימים תמעט פעולת החלוקה המזיקה במעוט החלוקה בעצמה.

אך שוא לכם חולמי חלומות, חוזי חזיונות להטבת מצב החברה, כי אין עצה ואין תבונה כנגד התועלת הפרטית! האנושיות הולכת ומתקדמת, הולכת וצועדת קדימה, והנה בא איש אחד אשר רק טובתו לנגד עיניו, והסב את הגלגל כלו עשר מעלות אחורנית.

ארץ אמריקה הגדולה מעט מפינסק הבירה היתה עד היום זה ארץ החפש לא רק ליושביה כי אם גם לירושלם האשכנזית, כל מפעל חסד שבירושלם וכל חברה כללית זכו באמריקה כזוכה מן ההפקר. לאמריקה שלחו שלוחיהם, באמריקה קבעו קפסותיהם, ומאמריקה יצא הכסף לרב בתי צרכי הצבור פה. ובירושלים יושבות משפחות אחדות אמריקניות, לאמר: מוצא רֹב בני המשפחות האלה מארץ רוסיה, אך משם גלו לאמריקה, ויהי כי אספו להם די כסף שמה ויבאו לשבת על אדמת הקדש, ויש בהם אשר לא הצליחו הרבה באמריקה וישימו פניהם ירושלמה ויקבלו חלוקה מועד כל הכוללים, ויש אשר לא היו באמריקה כלל רק זכו לחסות בצל הממשלה הזאת, בקבל צירה פה תחת מחסהו את כל הבא… ויהי כי ראו אחדים מבני המשפחות האלה כי רב הכסף הבא מארצם (לאמר: מארץ אמריקה) אל הקדש, ויקראו: “למה נגרע אנחנו מכל המון בית ישראל? פינסק וקרלין יש להן כוללים וחלוקה בירושלם, ואמריקה הגדולה לא תטעם כלל מדגן שמים זה?”. ובאמת האין זאת חרפה לאמריקה ארץ העבודה, ארץ ה“ביזנס” והמכונות, הארץ הזאת הנתונה כל כך לעניני החמר, האין חרפה לה כי לא תכלכל למצער חמשים בטלנים לתפארת ירושלם על חשבונה? ואחינו אלה לא שכחו עוד את חריצות בני הארץ אשר גרו בה אם מעט ואם הרבה, וימהרו ויקראו לאספה את כל האמריקנים למיניהם שבירושלם, ויציעו לפניהם את ההשפעה החדשה שהם אומרים להוריד עליהם, השפעה גדולה גם מהשפעת כולל הו“ד, ומה מבקשים מהם? הלא רק לחתֹּם אתם יחד על ה”כתבים" אשר ישלחו להתם, ומי זה יכלא את חותמו בדבר גדול כזה? ובכן שבו עתה כל האנשים המאֻחדים בני הארצות המאחדות וימהרו וידפיסו קולות קוראים בשם “כולל אמיריקא ותפארת ירושלם” וישלחום לאמריקה אל אנשי בריתם שמה. כי גם באמריקה נמצאו ענינים רבים, ורבים אשר קרובים עניים להם, ובהפתח לפניהם מכרי הזהב – בירושלם, הלא יוכלו אלה לבוא בעצמם ואלה להפטר מקרוביהם בשלחם אותם אל הארץ אשר שם זהב החלוקה. ויהי כי ראו בני בריתם כי זאת יסלו למו מסלה לחיים שאין בהם עמל ויגיעה, ויקבלו את הדבר בשתי ידים. ובירושלם ההשתדלות גדולה גם מצד חסידי הרב מבריסק מחוללי הרעיון הזה אשר גם להם פניות ונטיות בדבר, וכולל חדש, בן זקונים לירושלם, עומד להולד בימינו אלה.

אמנם עוד רבים המה מהמתנגדים למעשי אלה האומרים לזכות את ירושלם בבטלנים חדשים, בטלנים מבני המודה האחרונה, על חשבון בתי החסד וצרכי הצבור שהגיעו כבר למדרגה נעלה בעירנו. רבים המה הרואים את הגדוד העולה ישר מהארץ החדשה לשם החלוקה, בו כל קבצן וכל בטלן אשר לחם כזה ערב לו, והלחם לא לחם לחץ הוא כי המשתדלים בדבר מבטיחים לתת לכל נפש דולר לשבוע לכל הפחות; ורבים המה הרואים בזה לא כולל אחד כי אם עשרים כוללים חדשים, כי ארץ אמריקה גדולה היא ב“ה, והיה בראות בני נויורק כי רב הכסף הבא מנויורק ויסדו “כולל נויורק”, אחריהם יבואו בני פילדלפיה, ואחריהם בני שיקגו וכו' וכו'. ואחרי כן תשוב נויורק הגדולה ונפרדה לרבעיה, ודור יבוא ישוב אי”ה לראות את כל המחלקות הישנות והפרודים התכופים אשר ראו עיני אבותינו, במהדורה שניה. כן, רבים בירושלם מתנגדים להמצאה האמריקנית החדשה הזאת, אך מי יודע אם יועילו המתנגדים בכל התנגדותם, אחרי כי סוף סוף האנשים ההם את טובת עצמם דורשים, ואלה דורשים לאידיאלים לטובת הכלל, ו“כלל ופרט, פרט קודם” כלל גדול הוא בימינו אלה.

כ“ז אב תרנ”ו.

ב. בני “כולל אמריקה” ונתינותם.

– וכולל אמריקה כיון שנגזרה עליו תחיה, שבע יגוע וחי, ובשבוע שעבר שב להראות אותות חיים, ובני אמריקה קראו עצרה בבית הקונסולט האמריקני – אך הפעם עלינו לאמר לשבחם כי לא בעניני חלוקה ו“תפארת ירושלם” נאספו, כי אם פשוט בדבר חסותם האמריקנית. חק הוא באמריקה, כי האיש היוצא ממנה ואין דעתו לחזֹר אליה, היא נוטלת חסותה ממנו, ובירושלם אמריקנים רבים אשר כנראה אין דעתם לחזר, זקנים אשר עלו הנה למות פה, וסוחרים אשר יסדו להם בתי מסחר, וכיוצא בהם, ותבא הפעם פקודה אל הציר האמריקני בירושלם, כי יעשה לפי תקף החק. שמעו זאת בני אמריקה ויחרדו, ויקראו לאספה, וימנו ועד להתעסק בעריכת מכתבי בקשה לממשלת ארצות הברית להתנהג אתם במדת הרחמים.

ה' טבת תרנ"ז.

ג. פטירת “כולל אמריקה”.

בקולי קולות יצא “כולל אמריקה” לאויר העולם, בקולי קולות רעש וגעש…נורא על כל סביביו, ובבוא יומו להפטר מן העולם הובא אל בית עולמו בחשאי ובדממה דקה, ומכל מעריציו המקשקשים לפניו בסבת כל הפניות למיניהן אין פוצה פה ומצפצף, כנכלמים התגנבו מעל שדה המערכה אחד אחד, ויבושו להזכיר עוד בשמו בראותם כי למרות כל תחבולותיהם נוחלה אבדה תקותם להוציא מזמתם לפעל. כי הפעם הקיץ כנראה הקץ על הכולל הרך הזה, וכובשי הארץ החדשה שבו וידיהם על ראשם. באמריקה עצמה התאספו ראשי הקהלות וכל המתעסקים בעניני ארץ ישראל מערים רבות, ואחרי הועצם יחד ואחרי קראם את מכתבי הרבנים הגדולים אשר הגיעו אליהם הסכימו כלם לבלי תת לכולל חדש להוסד בירושלם על חשבונם, ולשוב לתת את כספם לעניני העדה בכללה; וצירי הכולל החדש, המה צבא החלוץ העובר לפניו לפנות לו המסלה, פנו כיום אל מחסם ומגנם הרה“ג מבריסק לבקש ממנו שכר על ה”פרישה“, למען יוכלו לשוב אל ביתם, ויודיעוהו את נגעי לבבם כי מיסדי הכולל שמה למען תפשׁ את לב אחיהם כתבו בתקנותיהם מפֹרש כי חלק מהכסף הנאסף לטובת הכלל יוּצא ליסוד “שקאלעס”, ולו עשו רק זאת החרישו, כי “בשעת מלחמה התירו”, אבל דא עקא כי מחזיקי הכולל שמה המה רק אנשים אחדים אשר לא יד ולא שם להם בעניני הכלל, וכל תקוה אבדה, ובירושלם רפה הקשר אף הוא, והחבילה התפרדה מעט; כי הרה”ג מבריסק ראה סוף סוף ויוכח כי הפעם אין דעת הקהל כלו נוחה מהדבר הזה, וגם רבים מיראיו ומחסידיו נפוצו מעליו, ויהי עוד לפני הגיע אליו כל הידיעות האלה, וישלח דבר לאמריקה כי לא ישלחו על שמו כסף בעד הכולל הזה. ובכן נשארה הפעם הלכה כרבים, ועדת האשכנזים בכללה ומוסדי צבורה בפרטם יצאו כמנצחים.

ואנכי אמרתי: עתה באה גם לי שעת מנוחה. מעתה לא אוסיף עוד הלאות אנשים ואַבּד עתותיהם בדברי כוללותינו וחלוקותינו ועלוקותינו, ומאורינו ומאורותינו ומאֵרותינו, וכל המונם ושאונם אשר דבקו כספחת במכתבתי בימים האחרונים מבלי להחלץ ממעגל קסמיהם אשר הקיפני ויצנפני בהקיפו את כל חללם של עניני עירנו. אך בעודני יושב וחושב את כל המחשבות הטובות האלה עליכם, יקירי, והנה הקול נשמע כי תלמידי הרב לא אמרו חלילה נואש, וכגבורינו האמיצים לפנים, אז בימי חרבן ירושלם, עוד לפני נפֹל החומה האחת הם מתאמצים להקים חומה מאחריה, לבלי תת לאויב לנוח אף רגע. וכבר החלו להתפאר בראש כל חוצות כי עוד מעט וקם לעדת האשכנזים שטן חדש אשר לא כל כך מהר תחלץ נפשה ממנו, ועלה יעלה לה בדמים מרבים, וזהו העקר. ואנחנו מאמינים בני מאמינים נאמין באמונה שלמה כי הצדיקים האלה כיון שנשבעו להרע לא ימירו ח"ו, ומצדם לא יניחו ידם מכל אמצעי שיבא לידם, וכל מכשול לב לא יעמד בדרך לא להם ולא לעוזריהם למיניהם אשר חשבונות קדומים להם את עדת האשכנזים מאז; כי גם כולל אמריקה כלו לא היה כי אם חֻליה אחת משלשלת תחבולותיהם הנמשכת זה ימים רבים לסכסך את עדת האשכנזים ולהביא עליה מוקשים ומכשולים כפעם בפעם למען תסכים סוף סוף לשימם אלופים לראשה; וכנשמע כבר בחרו להם את כלי מעשיהם, את אלה מאחינו אשר הם אומרים להפילם ברשתם ולהסיתם בעדה הזאת, והאורב יושב להם כבר בחדר. אך למרות כל אלה עוד הדבר מוטל בספק גדול אם יאבו אחינו אלה להטות להם אזן קשבת, משום: לא תקום פעמים צרה, ומי יודע, אולי תבוא סוף סוף גם תקופת מנוחה לירושלם.

כ“ח אד”ש תרנ"ז.

ד. “כולל אמריקה” בפרפוריו.

“החתם ר' מנדיל או לא חתם?”

זוהי השאלה הגדולה אשר זה שלשה שבועות היא מנסרת בעולמנו הירושלמי, וממלאה את חללו ומסערת את הרוחות, וסוחפת אבירים בכחה: רבנים, ורבני רבנים, ובתי דינים, וסופרים, ושמשים, ועורכי עתונים ומיסדי כוללים, ועדי שקר (להבדיל), וזיפנים – איש לא נמלט, ומביאה את המפלגות לידי התרגשות ההולכת ומתגברת עד כי מִלאה כבר בשבוע החולף כמעט חצי גליון גדול של אחד עתונינו, ומי יודע עד אנה יסחבנו עוד זרם ההתפעלות?

בלי כל ספק אין לרב קוראי, ואולי לכלם, כל נפקותא כלל “אם חתם ר' מנדיל אם לא”, וגם יושבי ירושלם אולי לא היו מתפעלים ככה בנדון הדבר בעצמו, לולא היה כחרך להציץ בו אל מאורת הצפעונים אשר שלח ה' בעדת האשכנזים בירושלם, ואל מסתרי בית חרשת זיופיהם ותחבולותיהם לזכות את עירנו במחלקת ולשימה כמרקחה בהוליכם אנשים שולל.

וגם הפעם יד “כולל אמריקה” במעל!

הנפטר הזה אשר זה מאז כבר נאמר עליו “צדוק הדין”, וכבר נח על משכבו בשלום – או בזעף, וכל אלה מבניו שהיה להם רק איזה צד של זכות לקבל חלק בהשפעה הבאה מאמריקה מקבלים כבר די והותר מקופת “הועד הכללי” – הנפטר הזה שב עתה ויבוא לעולם ב“גלגול שני” להחריד כל רואיו. הפעם שב אמנם והוא “מחוסר אברים”, וכמעט שנוכל לאמר כי לא נשאר ממנו כלום רק אברים מדֻלדלים אחדים: עשירים אחדים שלא היתה כל זכות להעניק להם מכסף העניים, בעלי תעודות־אמריקה אחדים אשר אולי לא ראו מעולם את פני הארץ “זבת כסף וזהב” הזאת, ונוכלים אחדים מבני כוללים אחרים המחפשים להם רק מקום להוציא תחבולותיהם לפעל ולפלס חמס ידיהם בירושלם – אבל שוב שב; ומה שלא עות עוד בגלגולו הראשון הוא משתדל לעות בגלגולו האחרון; והפעם מצא לו חפץ להתדבק ול“התלבש” בר' מנדיל.

ר' מנדיל דנן הוא ר' מנדיל מוינשטר, המיֻחד בנאמני בית הרב מבריסק זצ“ל ומנהל בית היתומים אשר יסד. האיש הזה, מצד “נאמנותו” ומשרתו איננו עלול ומסגל ביותר לנטות אחרי “הועד הכללי” ואחרי החושבים כי לע”ע למצער אין לעדת האשכנזים כל מרכז אחר מבלעדיו; אך בכל זאת דבר לא היה לו עם מיסדי כולל אמריקה ומניעי גלגליו אשר גם הם נתלו ברגלי כסא הדר כבוד גאונותו ז“ל, וכאשר פרסמו בחרף החולף כי הרב מסכים למעשיהם, וגם טלגרמה שלחו לאמריקה בשמו לברך את המתעסקים ביסוד הכולל הזה, בא ר' מנדיל זה אל רבנו הגרש”ם הי“ו בשליחותו של הרב מבריסק ז”ל להגיד לו כי הוא איננו מתערב כלל ביסוד הכולל הזה ואיננו מסיע בידי מיסדיו, תשובות כאלה השיב הרב אמנם לכל שואליו פה הנוטים אחרי השלום, אך השליחות הזאת היתה כעין שליחות רשמית ויפרסמו אז את דבריו אלה גלוי בעתונים, ומיסדי הכולל ל“תפארת ירושלם” ראו ונכלמו ונאלמו.

אחרי כן הֻכּו באמריקה עצמה מכה אחרי מכה, ושלוחיהם שבו כלעמת שבאו. אז השלימו רב בני הכולל הזה הבאים באמת מאמריקה עם “הועד הכללי”, ויתפשרו אתו כי ירים להם בזכות הורתם ולדתם בארץ קולומבוס סך קצוב לפי מכסת נפשות ביתם מדי חדש בחדשו והכל נגמר בכי טוב.

אפס כי הפשרה הזאת לא היתה כלל לרצון לאלה המעטים פה אשר מפני אחת הסבות שהזכרתי למעלה לא זכו לבוא בקהל המקבלים, ובעלי בריתם באמריקה המחכים גם הם לגבאות ולתולדותיה ראו אותם ברע, וישובו ויעירום ויעוררום לבלתי החשות גם עתה.

אז החלו לחבל ולרקֹם מזמותיהם בסתר ואיש לא ידע.

פתאום, והנה עתונים באים מאמריקה, ובהם מכתב חתום בחתימת יד הרב מבריסק ז“ל לטובת הכולל הזה. הרב ז”ל קרא זאת ויתפלץ לראות עד היכן זיופי מקֹרביו מגיעים, והרבנית עצמה לא יכלה ראות בצערו ותאמר לו כי עליו להכחיש את הדבר בגלוי, אך סוף סוף גברה עליו שנית יד שתיקותו אשר בה הצטין תמיד ועליה סמכו כל מקיפיו לעשות כל מה שעשו, ויאמר: אם אכחיש את חתימתי ישובו מחר והכחישו את הכחשתי, ואין לדבר סוף. – אין טוב לי כי אם לבלתי אצא מגדרי שגדרתי לי לבלתי כתוב בכל ענין שיהיה, אך בקרבו שמר את הדבר ותכף אחרי כן חלה את חליו האחרון.

ובעוד הרב חולה ונוטה למות והנה הופיעה באחד עתונינו הודעה כי בשבוע שלפני זה קים בד“צ אשר לעדת הספרדים חתימות שנ עדים אשכנזים המקימים חתימות שני מכתבים, האחד מהרב מבריסק הכותב למחזיקים בכולל אמריקה לחזק ידיהם, ומתפלל “ענני כמו שענית לאליהו שיתקים כולל אמריקה”, והשני מר' מנדיל דנן להכחיש את הודעת רבנו הגרש”ם הי“ו שפרסם לפני שנה כי הוא הגיד לו בשם הרב מבריסק שאיננו מתערב בעניני הכולל, ועורך העתון שואל כמנצח: מה יענה ע”ז הצד השני?

פה תחל אמנם שלשלת ארוכה של מעשים ווכוחים בעתונינו אשר מיום ליום הפיחו את הקריה על השערוריה שנעשתה לעיני השמש וירגשו את דעת הקהל יותר ויותר, אך עתה כעברם כבר אבד חלק גדול מערכם וספרתים בקצור נמרץ.

ההודעה הזאת השמה את כבוד רבנו הגרש“ם הי”ו כבדאי ואת בד“צ אחינו הספרדים כשמחים על הקלקלה שמה את העדה כמרקחה, ובו ביום שמענו מכל עברים אך הכחשות. הר' מנדיל הכחיש בפני קהל רב ויאמר כי מעולם לא כתב ולא חתם מכתב כזה שהוא כלו שקר גמור, והראב”ד הנז' הכחיש ויאמר כי מעולם לא קים חתימת הר"מ, ואת ההוראה הזאת נתן בכתב, רק בדבר מכתב הרב מבריסק לא היתה יכלת לחקֹר בהיותו חולה מסֻכּן.

אך ממחרת נחם הראב“ד ויגד כי אכן קים חתימת שני עדים שקימו חתימת הר”מ, אך מפני זקנה שכח זאת.

אז תחל שאלה בדבר העדים לדעת מי המה? – ואחרי אמתלאות שונות והשתמטות בלך ושוב לא נודעו שמותיהם.

ווכוחים החלו בין בתי הדין האשכנזים והספרדים (או סופריהם ושמשיהם הכותבים בשמם). אלה טוענים כי רעיהם מעלימים שמות העדים, ואלה משיבים בשאלה: מי זה מהאשכנזים בא לשאֹל שמותם מאתנו? אלה מוכיחים כי אחדים מנכבדי העדה ואחד מהם בעצמם פנו אליהם בשאלתם זאת, ואלה שוכחים שנית תשובתם ושבים ואומרים: יבוא בעל הדין בעצמו. בעל הדין בעצמו הולך וצוח כי שקר העידו בשמו ודורש כי יודיעוהו שמות העדים, וממחרת תבוא תשובה כי העדים בקשו לבלי גלות שמותיהם פן יכום אויביהם!

ומחבלי התחבולות רואים ושמחים, ולסכסך את הדבר יותר המה מדפיסים שנית בקול תרועה בעתון הנז' מכתב שנשלח לאמריקה בח“י הר”מ, ומתחתיו קיום חתימתו עפ“י שני עדים החותמים שמם מפורש, כמו להוכיח בעליל כי אך לשקר טוען הר”מ כי לא חתם לעולם על מכתב כזה (המזכירנו אגב ארח את סגנון בעל “מגלה טמירין” כמו: “כל מעשי רבינו הקדוש סתומים; מעולם לא אמרתי הן או לא, כי באמת איני יודע, וכי רבנו הקדוש הגלה לי צפונותיו? וכו' וכו'”).

ובכן – כבר נגלה הדבר והושם קץ לחשך?

חלילה! העדים שהם בעצמם ממיסדי כולל אמריקה באים בפני בד“צ האשכנזים ובפני רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו ומעידים כי אינם מכירים חתימת הר“מ כלל, ומעולם לא היו אצל בד”צ הספרדים, ואינם יודעים גם מקום מושב בד“צ של הספרדים”.

ובכן – עתה כבר הושם קץ לענין בלי ספק?

עוד פעם: חלילה! כי מפרסמי המכתב הזה ביום שלשום משנים היום שמם הנסתר מ“שואל” ל“משיב”, ומודיעים כי לא זהו המכתב ולא אלה הם העדים, וישנו מכתב אחר ועדים אחרים שאינם רוצים בגלוי שמם רק לר' מנדיל חביבם כשיבוא לבדו בפני ב"ד הספרדים.

ובכן שבה השאלה הגדולה לנקר במוח בני ירושלם: מהו סוד המעשה הזה שהננו עומדים לפניו ואשר מכל עברים משתדלים לזרוק אבק בעינינו לבלי ראות נכוחה? ועד כמה מגעת ידם של מחריבי ירושלם אלה להוליך אנשים שולל בתעתועיהם?

אם אמנם עוד טרם נגמרה החקירה, וסוף סוף תגלה האמת, הנה מה שנראה עתה ברור מבין כל הענינים הצדדיים שסכסכו את הענין הוא זה:

חברי בית הדין אשר לעדת אחינו הספרדים נלכדו בערמת מיסדי כולל אמריקה ויקימו חתימות עדים המקימים ח"י איש אחר מבלי חקירה ודרישה רבה, וגם מבלי הכיר את העדים מי ומה הם. ואחרי כן חפצו אמנם לנער חצנם מהמעשה הזה אך כבר נאחזו בפח יקשו להם מודעינו מאז, ולא ידעו איך להחלץ…

אם נעשה קיום חתימת הרב מבריסק או של הר"מ, הנה כפי הנשמע גם מצד בני כולל אמריקה נעשה מתחת להעתקה פוטוגרפית של מכתב ולא מתחת לכתב עצמו וכתב המכתב שונה מכתב החתימה. בהעתקה כזאת לא נצטרכו עושיה גם לזיף חתימה כי אם לקחו חתימה אמתית, חתימת יד האיש שחפצו בו מתוך מכתב אחר, והדביקוה על מכתב שערכו בשמו, וככה העתיקום יחד העתקה פוטוגרפית, ומתחת קימו העדים את החתימה מבלי כל פקפוק.

אך סוף סוף אין לכל המעשה הזה כל ערך גדול כערך הכרת האמצעים אשר בהם ישתמשו האנשים האלה להגיע למטרתם.

ל' שבט תרנ"ח.

ה. הממֻנה המתקן.

כי שם “ממֻנה” אקרא, רואה אנכי מפה, משלחן ספרותי הקטן, את לזות השפתים ו“אריכות האפים” של רבים מכם, חביבי הקוראים, אשר השם הזה לזרא להם מכבר. אך אל נא באפכם, יקירי, הואילו נא והאריכו לי רוחכם מעט, כי לא על ממנה כמו שהוא בדמיונכם, כי אם על ממנה “כמו שהוא צריך להיות” הנני אומר לדבר באזניכם הפעם.

והכולל כולל גרודנא הוא, וממניו הראשונים אשר אמרו לנהלו ביד רחבה ובעין טובה נתנו לבני כוללם שטרות למפרע על חשבון חלוקתם בסכומים הרבה יותר גדולים מהכסף אשר נכנס אחרי כן לידם, והשטרות נמכרו למלוים, ובכן, ויהי בבקר לא עבות אחד לפני תשע שנים, והנה – שבר גדול ונורא! הכולל הזה “שלח אצבע” לנושיו (פשוט כדברי פלוני המלמד היודע לתרגם עברית את הפתגם “געבין א פייג”), וסכום של מאה אלף גרוש בערך נשאר חיב להם מבלי יכלת לשלם.

ואם בכלל לא ינעם מאד להיות ממנה על עם ה' אשר בירושלם, הנה במצב כזה לא עליכם כל חביבי להיות ממנים! כי הנושים דורשים חובם מזה, ובני הכולל דורשים תפקידם מזה, ואלה ואלה מורטים מראש הממנה המסכן את שערותיו השחורות והצחורות גם יחד.

וכמו נֶקר שר האוצרות בצרפת בשעתו, או כאחינו לוצאטו בימינו אלה נקרא אז אחד מנכבדי בני הכולל הזה²⁰ לקומם הריסות הקֻּפה הריקה. והאיש לפנים סוחר בעירו, ולבו אמיץ ולא ישוב מפני כל, ויקח את דבר ההנהגה בידו החזקה – ויקמץ וישלם, ויותר, כי תחת עשרה הרו“כ או שנים העשר אשר היו בני הכולל מקבלים לכל נפש לשנה, נתן להם רק שמונה רו”כ, עד שלמו את החובות עד תמם והכולל שב לכבודו הראשון, ואת דבר נתינת השטרות על כסף החלוקה למפרע הנהוגה בכל יתר הכוללים בטל כליל, ויתן לבני כוללו את חלוקתם במועדה במזֻמנים.

אפס כי לא הסתפק האיש בפריקת עֹל חובות בלבד, ויחל לחשב מחשבות לתקן את עניני הכולל בכלל ולרומם קרנו, ובדבר הזה יכול יוכל באמת להיות למופת לכל יתר הממנים חבריו הדואגים רק לחיי שעה לצאן מרעיתם.

ותהי ראשית מעשהו למחות מרשימת מקבלי החלוקה את כל אלה אשר פרנסתם מצויה להם ברֶוח, וכל צעקותיהם ותלונות קרוביהם אשר בחו“ל לא הועילו להם; כי כסלע איתן נצב גם כנגד רצון הגבאים שולחי הכסף, ואך בתנאי הזה הסכים להשאר על משמרתו ולקבל עליו כל טרח ועמל, כי יתנו לו לעשות כעולה על רוחו, ורוחו כבירה ויודעת לדאֹג גם לטובת הכולל לימים יבאו. ויהי כי ראה כי כבר הרגלו בני הכולל להסתפק בשמנה רו”כ לשנה, ויתן להם הסכום הזה גם אחרי כלותו לשלם חובותיהם, ובמותר הכסף החל לבנות מחוץ לעיר בתים יפים ונהדרים ויקדישם בערכאות על שם הכולל. ומחיר הבתים אשר הקים עד היום עולה לשלש מאות אלף גרוש, (חמשה וחמשים אלף פרנק), והכנסותיהם לשנה כארבעת אלפים פרנק, ולו הוסיפו ללכת בדרך זו מי יודע אם לא בא יום אשר לא יצטרכו עוד בני הכולל כל כך לנדבות אחיהם בחו"ל, ומשלהם היו נותנים להם, ולכוללם היתה קרן קימת לעולם.

אך הדבר אשר על אודותיו צוחו קדמונים, הוא יסוד דבר קים, דבר של ממש, למצער בחלק מכסף החלוקה למען החזיק את הישוב על יסודות חזקים, הדבר הזה בעצמו עורר התנגדות מצד בני הכולל אשר לפי שעה נגרע מחלוקתם הנתנת להם לחיי שעה, וירגנו תמיד על “אכזריות” הממנה הלוקח מכספם וגונז להם גנזים לעתיד לבוא. כי האמנם נוגע הדבר הרבה לגמליאל ולגבריאל, אם המנזר היותר קטן אשר לנוצרים בירושלם בונה לו פלטרי מלכים לתפארת ירושלם ולתפארתו, והקדשות לו לאלפים ולרבבות, ולכל כוללינו יחד אין אף כטפה מן הים כנגד מה שיש להם? הוא יודע רק כי פרוטתו לֻקחת ממנו, ודיו. במנזרים יושבים כמרים אשר לחמם נתן וכל דאגות ההוה לא ידאגו, ומה יעשו שלא ידאגו לחיי עולם? אבל גמליאל וגבריאל הברוכים “בברוכה אשה, ובבנים חמשה” היוכלו המה להדמות אליהם? היוכלו לראות כבלע העצים והאבנים את הונם ולחשות? וירבו שאון, וירבו מהומה, עד כי נלאה גם האכזרי הזה מנשׂא ויאמר: מה לי ולצרה הזאת? ויתפטר ממשמרתו, אך הרוגנים לא לזאת כונו, המה חפצו רק להשיבו מדרכו אשר התוה לו, ולא לפטרו ממשמרתו, כי ידעו כי לא ימצאו איש כמוהו לנהל עניניהם. ויפצרו בו לשוב ולקבל עליו את המשרה והוא נאות להם פעם ושתים, עד כי סוף סוף נלאה גם הוא גם המה, גם “ממקום קדוש” גדל הקצף עליו, כי הרבנית מבריסק זכרה לו את דבר מאנו לקבל גזרתה אשר גזרה לבלי תת חלוקה לאחדים מבני כוללו השולחים את בניהם אל בתי הספר; ובכן… כסאו מתמוטט מאד מאד! הוא התפטר עתה בשלישית, ובני הכולל דורשים למנות עליהם ממֻנה על פי בחירה בדעות נעלמות, הכל כאשר לכל כמתֻקנים שבהם, וידפיסו בשבוע הזה רשימת שמות כל בני הכולל ויחלקוה ביניהם, ותוצאות הבחירה עודן נעלמות. אף עוד טרם נודע אם התנו בתנאי קודם למעשה, כי ישָּׁמרו הממנים החדשים מבנות עוד בנינים לטובת בני בניהם, או כי דבר המובן מאליו הוא.

כ“ה כסלו תרנ”ז.

ו. הפועלים וחלקם בחלוקה.

מי מלל לירושלם כי יבוא יום ו“שאלת הפועלים” תשמע בחוצותיה? פועלים מדביקי מודעות בבתי כנסיותיה ומדרשיה על חמס הלוקחים להם קרנים להשתרר עליהם, פועלים מתאספים לאספות בבתי ועדיה להתיעץ על צפונותיהם, הכל כמו בערים היותר גדולות שבעולם, דבר לא נגרע, ויד מי חוללה נפלאות כאלה? – החלוקה!

כי בכולל אשר בו כסא הממנה מתמוטט זה שבועות אחדים, הלא היתה ההחלטה האחרונה, כאשר הודעתי במכתבי האחרון, לעשות “תקונים” ולבחר ממנים על פי דעות נעלמות, אך למי הזכות לבחר? על זאת לא נמנו וגמרו כלל, והנה בנוהג שבעולם כי “בעל המאות הוא בעל הדעות”, וכל המרבה לתת לקפת הצבור זכותו גדולה מחברו בדבר בחירת מנהיגי הצבור, אך בעניני החלוקה הן לא הנתינה עִקר כי אם הלקיחה; ובכן באו “בעלי המאות” המה זקני הכולל ותלמידי חכמיו המקבלים יותר מחבריהם, ויהיו ל“בעלי הדעות”, ויאמרו לדחות את אחיהם “הפועלים” מעסקי הבחירה כליל, לא לבחֹר ולא להבחר, כמשֻׁללי זכיות.

ולמראה חלול “כבוד המלאכה” באפן נורא כזה (לא בקבלתם חלוקה, כי אם בהדחותם מהבחירה) לא יכלו עוד פועלינו להתאפק: כיצד? חכמינו ז“ל אמרו: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה; והנה באו חכמינו אלה והוציאו אותם מגדר בני אדם! האין לנו כל זכות לבחר אחדים מאנ”ש לשמר על זכיותינו ולפקח על צרכינו? הן גם לנו ב"ה יד ושם בחלוקה ולמה תגרע זכותנו? " ויצאו במחאה גלויה במודעות נדפסות כנגד “מרכזי המלאכה בפרהסיא”, ויקראו לאחיהם להתאסף בשבוע זה לטכס עצה כדת מה לעשות בדבר הבחירה, והדבר תלוי עוד ועומד.

ה' טבת תרנ"ז.

ז. גלגל החוזר. תחית הנפטר.

ובעולמנו אנו הנה הסערות שבות ומתחוללות בצלוחית המים, ועל פני המים הנה ממֻנים ומשֻלחים, וכוללים וחלוקות, ורבנים ורבניות, עולים ויורדים חליפות איש אחרי רעהו כאלו היו קבועים בגלגל החוזר, רגע יצופו, ורגע יסופו, רגע יראו, ורגע נחבאו, וכאשר יחנו כן יסעו.

אמור אמרו הממנים החדשים אשר בכולל גרודנא: כסאנו נכון לפנינו, מי יזעזענו? ואמנם לא היה כל יסוד לפקפק בתקפם: הממנה הראשון לא חפץ בשום אפן לשוב ולשבת על כסאו, והרבנית הבריסקית השמחה לראות כי הוגה איש חרמה מן המסלה עוזרת להם בכל כחה להכין כסאם ולסעדו, ומכתבים יוצאים דחופים מבית הרב, וכתוב וחתום בשמו כי “כל המערער אחרי בחירתם הרי זה כערעור עכן”, וגם חרמות לא מנעה ממתנגדיהם בוַדי לעת הצרך, ובשכר כל אלה מה שאלה המסכנה הזאת? להיות לה רק אצבע קטנה בהנהגת הכולל. אך עוד “האצבע הקטנה” ממשמשת בעניני ההנהגה וחותמת כבר גזר דינם של בני הכולל, מי לקרב ומי לרחק, עוד האצבע הקטנה מחוללת נפלאות ועוד מעט והיתה ליד הגדולה, היד החזקה הנודעה מאז ומקדם, והנה קפץ עליה ועליהם רגזם של משלחי הכסף בחו“ל – והקערה נהפכה על פיה, והגלגל סבב, והממנה הראשון שב ויעל מעלה, על כרחו, ואליו נספחו עוד אחדים אשר נבחרו עפ”י הגבאים בחו"ל, והממנים החדשים בושו מעוזרתם.

– אך אם הורע כח ה“אצבע הקטנה” בכולל ג., הנה פתח חדש כפתחו של אולם נפתח לה בכולל אחר, הוא כולל אמריקה מודענו, וכמנהגה החלה בחתימת מכתבים ותלגרמים של ברכה בשם הרב לעוזרים ביסוד הכולל באמריקה, ושלוחים ממתי סודה יצאו כבר לקים כל דבר, ובשכר זה שלחו כבר בני הכולל פה המצפים לישועה כתב רבנות לאישה הרב, ומי יודע מה הוסיפו ומה הוסיפה לעשות. אך אהה! ומזל אין לאצבע הקטנה, ואם בכולל ג. קפץ עליה רגזם של אחרים, הנה בכולל א. בא יוסי ויכה את יוסי! כי בעודנה שבה לחולל נפלאותיה והנה בא אישה הרב ויגד להרב סלאנט כי מעולם לא הסכים ולא נתן ידו לדבר יסוד הכולל זה למען עשות פרוד חדש בירושלם, וכל המכתבים והתלגרמים לא ממנו יצאו כלל.

כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.

ח. שְׁבִי צדיק.

ימים רבים שאלנו לנפשנו את שאלת נביאנו הגדול “אם שבי צדיק ימלט?” אמנם כבר שמענו כי “גם שבי גבור יקח ומלקוח עריץ ימלט”, אך “שבי צדיק”? – זוהי שאלה שלא באה עליה תשובה כלל. ואמנם כבר אמרנו להתיאש מתשובה, אחרי ראותנו בשנה שעברה את כל ההתאמצות אשר התאמצו אחינו הצדיקים הנצחנים בני אונגריה ואת כל האמצעים אשר הכשירו להם למען השג את הזכות היתרה על כל כלל ישראל בבתי חסד אשר לא בנום ולא עמלו בם, והנה באו הימים האלה ויורונו דעת כי גם ממלתעות צדיקים כאלה ימלט שבי, וטובת הכלל גברה סוף סוף על טובת הפרט. וזה הדבר:

זה כחמש ושלשים שנה הוציא הרב הגאון הילדסהימר וחבריו הרבנים קול קורא באשכנז ובאונגריה לאסף נדבות לבנין בתי מושב לעניי תלמידי החכמים היושבים בירושלם. ויאסף כסף רב ויקנו חלקה רחבת ידים בתוך העיר בחלק המזרחי של הר ציון, היא חלקת “תל־הגפרית” (תל־אלכִּבּרית), ויבנו עליה יותר מחמשים בתים בכסף הנאסף בקֻּפה, ויקראו את שמם “בתי מחסה”. ויהי בהגיע תור חלוקת הבתים בין עניי תלמידי החכמים שבירושלם ויקפצו בני אונגריה בראש, כי מי כל קהל ישראל אם לא “שומרי החומות” ותלמידי חכמיהם? ובני הו“ד (הולנד ודייטשלנד) נגררו גם הם אחריהם. הן אמנם אין כמעט בכל בני אונגריה ת”ח עניים, כי בכוללם כל שהוא ת“ח מחברו חלוקתו גדולה הימנו, ובבני הו”ד אין עניים, כי חלוקתם בכלל מעשרת את בעליה, ובעונות הרבים גם ת“ח יקרים בהם; אך סוף סוף הנה מוצא הכסף היה בארצות מולדת בני שני הכוללים האלה, ובכן החליטו ראשי המפעל הזה שבחו”ל לחלק את זכות הישיבה בבתים האלה לשלשה חלקים, והיה השליש לבני אונגריה, והשליש לבני הו“ד, והשליש השלישי – לכלל ישראל וענייהם באמת אשר לא זכו להולד בקדֻשה ובטהרה בארץ אונגריה או אשכנז, ובכלל ישראל אלה: האשכנזים והספרדים והמערבים והתימנים וכל עדות ישראל לארצות גלותו. ויהי כל קהל ישראל לעבר אחד, ובני הגר והו”ד לעבר אחד – ומנתם מנה אחת אפים.

ותעברנה שנים, וה' העיר רוח נדיבים לבנות על חשבונם בתים לאחיהם בני ישראל על שדה בתי־המחסה, כברון רוטשילד מפרנקפורט והאחים הירש מהלברשטט, וכיו"ב. ועל הבתים האלה לא חלה התקנה הראשונה, ויחלקום בוניהם לטוב בעיניהם מבלי הבדל בין כולל לכולל. ועיני האונגרים רואות ודואבות כבלע זרים נחלת ה', וישמרו את הדבר.

והנה עזב אחד הגבירים בקופנהגן, הרטויג שמו, סכום גדול בידי ראשי בתי מחסה, לבנות בו בתים על שדיהם ולחלקם בין עניי כל קהל ישראל. שמעו זאת אחינו האונגרים, ולא עוד אלא כי שמעו שעל פי עצת אנשים מירושלם היתה שומה מאת המנוח לתת חלק לעניי כל עם ה' יותר משליש בפרי צדקתו – ויתעברו. “ואוי אוי לירושלם!” אם “שומרי חומותיה” באים לכלל כעס, כי כל העומד להם על דרכם המלט לא ימלט אז.

והפעם עמד על דרכם אחד ממצֻיני פקידי בתי המחסה בירושלם, הוא האיש האחד אשר הקדיש חלק גדול מימי חייו לטובת הדבר הזה ובכל כחו עמל לשכללו ולפארו, ולהשגיח השגחה נמרצה כי יחזיקו השכנים את הבתים בנקיות אשר יתפלאו עליה כל מבקריהם²¹, ויאמרו אחינו אלה כי האיש הזה הסב את פני הדבר כי לא ישיגו גם בכסף הזה חלק כתאות נפשם, ויחלו לרדפו, ימים רבים הסתפקו במכתביהם הרבים אשר שלחו אל כל מנהלי המפעל הזה בחו“ל לדבר על האיש סרה למען הדיחו ממשרתו זאת, כי אמרו: תפֹּל נא רק ההשגחה על המפעל הזה בידינו, אז נעשה בו כחפצנו. אך כל מכתביהם היו ללא הועיל, כי כל רבני ירושלם וגדוליה הוכיחו צדקתו, אך אחינו אלה חמי־המזג ובעלי הנצוח לא מהירי יאוש המה, וכי יאמרו להשיג דבר לא ירפו ממנו, וכל הדרכים מֻתּרות להם בהגיע העת לעשות לה' ולכבוד שומרי חומות עיר קדשו; ובכן, כדרכם תמיד, שמו גם הפעם אל “הערכאות” פניהם. כי המפעל כלו תחת חסות ממשלת אוסטריה הוא, והמה הלא “תקיפים” בבית ציר ממשלתם, ויאמרו: נצחנו! ויחלו להתלונן על נחלתם אשר נגרעה בכל בתי הנדיבים היחידים, כי על פי התקנות להם השליש בכל בתי־המחסה, ועל בתי הרטויג טענו כי לא נדבה פרטית היא, כי כספו נכנס לטובת המפעל כלו, ויארכו הימים במשפטים בערכאות ולא הצליחו. אז חבלו תחבולה אחרת, כי התפטרו גבאי בתי המחסה העומדים מצדם ומצד בני הו”ד בירושלם, וישאר האיש ההוא לבדו, ובכן בטל הועד, וההשגחה על המפעל כלו תשוב לבית הקונסולט האוסטרי. והפעם הריעו תרועת נצחון, כי במאן האיש לשמוע אל כל החלטות הקונסול האוסטרי שהיה בירושלם לפני שנה, באמרו כי הוא מכיר אך את גבאי חו"ל לבעלי הנחלה הזאת, בא הקונסול ופקידיו על הנחלה ויחתם את בית־הועד, ובחזקה לקח לו את ההשגחה על מפעל החסד הזה, ושם ה' ושם ישראל התקדש… בכל המובן אשר יבינוהו אחינו בני הנצחון האלה.

וגבאי הנחלה בחו“ל המה הרה”ג הילדסהימר, והגביר גוסטף הירש בברלין והרה“ג שמעון סופר מפרשבורג. ויהי בימים האחרונים האלה בראותם כי רבו השערוריות וכי עליהם לשום קץ לכל הסכסוכים האלה, ויאספו יחד, ויקבעו את התקנות, וישיבו את הנדח לכבודו הראשון ועליו הוסיפו לפקידים בירושלם עוד שני אנשים אונגרי והוד”י, ויתקנו תקנה כי מהיום והלאה אם יתפטר אחד או שנים מהועד והיה הנשאר ינהל הוא לבדו את דברי המפעל עד אשר ימלא מקום החסרים ולא תסֹב עוד ההשגחה לאחרים. וכל בתי הנדיבים הפרטים על פי רצון מנדביהם יחלקו, ובתי הרטויג לכל עדת ה' בירושלם חלק בהם, חלק כחלק. הידיעה הזאת באה בימים האלה, ו“בני הנצח וההו’ד” הורידו ראשם.

היו אמנם אחדים בהם אשר אמרו להתנגד גם להחלטות מנהלי המפעל בחו“ל, אך הנכבדים שבהם והמתונים ראו כי אמנם הגיעה העת לעמֹד מלכת בדרך הזאת ויעכבום, ו”שבי צדיק" נמלט סוף סוף!

ו' אב תרנ"ו.

ט. גם הספרדים בכוללים.

שאון ורעש, וצעקות וצוחות – לאחינו האשכנזים נפלו למנה, על כל סכסוך קטן אשר יפל ביניהם, על כל ריב קל, על כל אשר יאמר עליו כי הוא זה, יצאו הרצים תכף דחופים לבשר את כל קהל הגולה את “השמחה אשר בעיר”, למען ישישו אתה משוש כל אוהביה, כל צד מתאמץ להקדים את חברו, וכל אחד חפץ להיות בעיני מידועיו ומשפיעיו בחו“ל “הצדיק בריבו” בבואו ראשונה לסדר טענותיו, וגם אם אמור יאמרו שני הצדדים עצמם להשתיק מדון ולשכח ריב, הנה מנה להם ה' “ידידים” בצדיהם הדואגים לבל יאבד חלילה ניר אף לקטנה שבמחלוקות בדברי ימי ירושלם. ודאגתם זאת פורה ומצמחת פריה לברכה, לשבֹּעַ ולהותיר, ויש אשר יהיה גם – עד כדי להקיא. לא כן גורל אחינו הספרדים המאֻשרים, כי המה גם שנאתם, גם קנאתם, גם כל ריבותיהם וסבכי סכסוכיהם רק עד שערי עירם יגיעו, ו”מחוץ לתחום" לא יצאו, כי בנוגע לעדה עצמה הנה כמעט אין כל קשר והכרות בינה ובין אחיה משפיעיה בחו“ל. בני העדה העקרית תושבים הם בארץ מדורי דורות, ואת אחיהם בני הגולה לא יכירו כלל, והחדשים אשר מקרוב באו לגור כנכרים הם נחשבים בעניני העדה. אין מִכְתֹּבת (קוריספונדנץ) תדירה יוצאת מירושלם, ואין כל השתדלות תכופה לטובתה בחו”ל. העדה סומכת בכל דברי הכנסותיה על שליחיה חכמיה התרים בארץ אחרי כל נדבה, והמנדבים בחו“ל יודעים גם המה כי בבוא “השליח” מא”י עליהם לתת לו נדבתם הרגילה, ויותר מזה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת. ובכן אין גם אל מי לצעק חמס, ובפני מי להתהדר ולהצטדק. וגם מ“ידידים” שמר ה' את אחינו אלה, ועופות השמים המוליכים את הקול לא יקננו בסדקי בתיהם, והיה גם כי תצא אש במחניהם לא תמשמשנה בה ידי זרים לכבותה או – להבהבה, ושקעה במקומה, והיתה כלא היתה.

ואש כזאת יצאה ללהב זה שבועות אחדים במחנה אחינו אלה, וכדרכה תדיר קרבו כבר ימיה לכבות, וכל דבר על מקומו יבוא בשלום. וזה הדבר:

כל כספי הכנסות העדה הזאת יוצאים לשלשה דברים: לחלוקה ל“חכמים” (בשם “תפארת ישראל”), לתמיכה לעניים, ולעזר לצרכי העיר. לפנים לקחו החכמים שליש בכל ההכנסות, אך ברבות הוצאות העדה לצרכי העיר, בהאלצה לשלם לממשלה את מכס הצבא כלו (כעשרה פראנק לגלגלת) הקטן חלק החכמים עד לכדי חמשה עשר למאה מההכנסה הכללית.

ולעדה ועד חכמים וסוחרים עשירים המכלכל כל עניניה זה שנים אחדות, ובראשו עומד הגביר חיים ולירו העובד בו עבודתו בחריצות ובהתמדה, ואשר תקן בו כבר תקונים רבים לטובה. ויהי בימים האלה בהתבונן האדון ולירו בעניני העדה ובחסרונותיה, ובדאגו לאחריתה, ויעל על לבו דבר טוב להקים למצער בחלק מהכסף הבא מהגולה ירושלימה דבר קים, אשר יהיה לקנין העדה – ממש כמעשה אותו הממנה “האכזרי”, אשר כבר הזכרתי במכתבי החולפים אותו ואת כל המוצאות אותו. ואת מחשבתו זאת הציע לפני חבריו לאמר: הרם ירימו תמיד העשירית מכל כסף הכנסת העדה והיתה לבנין בתים לאחוזתה ולמושב לענייה, כי אמנם למה תגרע עדת הספרדים הגדולה מאחד כוללות האשכנזים הקטנים, אשר רבים מהם כבר רכשו להם בתי אחוזה במספר הגון? וייטב הדבר בעיני חברי הועד, וגם בעיני מורנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו טוב הדבר מאד, וגם את רבים מהחכמים דברו, את איש איש מהם לבדו, וישתדלו לפיס דעתם למען יותרו על חלקם, ועוד מעט והדבר יצא לפעלה.

אך מי מאתנו לא ידע מה רב עוד המרחק בין “עוד מעט” ובין “כבר”? ומה גם בהיות הדבר נוגע לותור הפרט על חלקו בעד טובת הכלל, בדבר כזה אין להאמין כלל ב“עוד מעט”, וגם אם ראה תראינה עינינו כי “כבר” עלתה פעם ופעמים בידי הדואג לטובת הכלל להפיק זממו, למרות כל המכשולים, אשר עמדו לפניו, גם אז עוד טרם נוכל להחליט, כי גבר הכלל – ומעשה “הממנה האכזרי” אשר הזכרתי, יוכיח.

ובכן אך נאספו החכמים לאספה יחד להחליט בדבר הזה, והנה שֻׁנו פני הדברים כליל, אלה שבו ויזכרו באנחת לב את הימים הראשונים הטובים ואת כל אשר עשתה להם העדה בגרעה חלק גדול מהכנסותיהם, ואלה אמרו כי ההצעה טובה ונכונה מאד – כל עוד לא תגע אל עצמם ואל בשרם הדלים; וגם מאלה אשר הסכימו בראשונה להצעה שבו ויוכחו כי בכל אופן יותר טוב להם לנטות אחרי רבים, ויספחו גם המה על דגל קהל המתנגדים להצעה, ועוד מעט וההצעה בטלה.

אך גם הפעם היה רק “עוד מעט”, ובאמת עמד ראש הועד על דעתו באמץ לב, ויאמר לעשות גם מעשה להוכיח במופת חותך כי הצדק אתו, ובהגיע עתה כסף מחו"ל בעד חכמי העדה חפץ להרים את התרומה בעל כרחם.

עתה החלה המחלקת באמת, החכמים החלו לחפש תנואות על הועד עצמו ועל מעשיו, ותבוא ראשונה הטענה הקדמונה הידועה, היא טענת “מי שמך?”, לאמר: הן עפ"י חקי ממשלתנו ישנם סדרים קבועים לעניני ועדי הקהלות וחקים מיֻחדים לבחירתם, והועד הזה לא נבחר כחק ואין כל תקף לו לגזֹר עליהם גזרות בעל כרחם, ואחרי כן החלו לטעֹן בדבר תשלום מכס הצבא הנלקח מחלקם לשלם גם בעד נפשות עשירי העדה תחת אשר היה הדבר צריך להיות בהפך, ובכלל היו המה צריכים להיות פטורים ממכס כזה בקבלם עליהם “עֹל תורה” ולא הסתפקו בטענותיהם, ויאמרו גם הם לעשות מעשה, ולבחר ועד חדש כנמוס, ולראות דבר מי יקום, והעדה נפלגה לשתי מפלגות: זו מצדדת בזכות הועד, וזו מצדדת בזכות החכמים, וגם בגשת החכמים לבחר ועד חדש עוד טרם נודע יד מי תגבר, בהיות הדבר תלוי בידי הבוחרים, ומחלקת עצומה עמדה הפעם לפתחי שערינו.

אך יד השלום גברה לאחרונה, ושני הצדדים יחד הסכימו לבחירת ועד חדש עפ“י החק, ומכל העדה נבחרו ארבע מאות בוחרים, אשר יהיה עליהם לבחר מביניהם עפ”י רב דעות נעלמות ששה אנשים לחברי הועד, ודבר הוצאת הבחירה, לפעולה נמסר בידי חברת “בני ישראל” מצד שתי המפלגות יחד, ויום מחר יגיד לנו תוצאות הבחירה, ואם יפל הגורל על אנשים כאלה, אשר ידאגו לרכוש גם לעדת הספרדים קנינים שיש בהם ממש, וקמה טובה תמידית לענייה.

ג' אלול תרנ"ז.

י. בשר ספרדי.

– ודבר האִסור הנאסר על אחינו הספרדים לקנות בשר מאיטליזי האשכנזים הולך וחזק, והננו רואים עתה “העתקה מדיקה” מהמחזות אשר ראינו לפני ירחים אחדים לפני בתי המסיון. גם קטטות וגם הכאות חזון לא יקר הן עתה ברחוב היהודים, כי שמשי העדה הספרדית סובבים ברחובות כל היום, ובכל ראותם איזה ספרדי אשר תוכל להיות להם “שליטה” עליו ניגש אל איטליז אשכנזי ונגשו אליו ודברו אתו רכות וקשות, ולפעמים גם עד הכאות, ואם בכל זאת מאן ימאן לשמוע והביאוהו עד לפני רבני העדה להזהירו. אך אחרי כל אלה עוד רבו המתפרצים המראים בפעל את נטיתם ל“אחדות העדות”… ומלבד הנטיה הרוחנית ישנן גם שתי סבות גשמיות להחזקה בפרצה הזאת למרות כל האסורים: מפני כי באיטלזי הספרדים העלו הקצבים את מחיר הבשר למיום דעתם, כי זכות “חזקה” להם מעתה על כל בני עדתם, ומפני כי רבו בשנים האחרונות בין הספרדים אוכלי בשר בהמה גסה, וביחוד בין אחינו הבוכרים והגורזים, ואחרי אשר סוף סוף אין מספרם רב, לא יוכלו קצבי הספרדים לשחט למענם בהמות גסות שאין בשרן נאכל לרב בני העדה הזאת, וגם בשחטן מהן לא ישחטו מן המֻבחר.

וקצבי האשכנזים לא טמנו גם הם ידיהם בחיקם וידפיסו בשבוע החולף מחאות ארֻכות בשם “על דעת הקהל” להוכיח את המגרעות אשר באיטליזי הספרדים בעניני הכשרות והעדר ההשגחה עליה; ובין כה וכה כבוד ישראל מחֻלל לעיני שכנינו, והפרץ הולך ומתרחב.

ובכל זאת אין הכנסת העדה הספרדית בכל חכירת הבשר רבה על שלשת אלפים פראנק לשנה. כמובן אין העדה חיבת להפסיד חלילה משום “אהבת האחדות”, אך גם בדרכים המרחיקים מן ההפסד יש בררה, ואין לעדה הנכבדה ללכת רק בדרך אשר יורו לה קצביה. גם האשכנזים אינם קונים בשר מאיטליזי הספרדים, אך עוד טרם נשמע, כי סבו שמשיהם הרשמים בשוקים למנעם מזאת.

כנשמע כבר ראו רבים מנכבדי העדה כי שגו הפעם, ולא זו הדרך, ומי יתן והקרע אשר נקרעו עדותינו זה מכבר לא יוסיף להתרחב.

3/4 י“ז טבת תרנ”ח.

IV. עתות השנה ונמוסיהן.

א. צרת מֻחַרָם.

1

– ויום ר“ח מחרם הגדול והנורא כל כך לרבים מיושבי ירושלם הולך וקרב, עוד כעשרת ימים מפסיקים בינינו וביניו, ורגלי יושבי עירנו מלאות עתה עבודה ללכת ולתור ולחפש להם בתים לשבתם, כי רב אחינו בני עירנו אין להם בתי אחֻזה אשר יוכלו לעשות בהם כ”אדם העושה בתוך שלו" לאמר: שנוים ותקונים כהשתנות צרכיהם, ומצאו להם איפוא רב היושבים בבתים בשכירות עִלות מעלות שונות לעקר דירתם בראש השנה לדירות: זה צר לו המקום, וזה מבקש לו “אחרת נאה הימנה”, וזה חפץ לצאת אל מחוץ לעיר, וזה נשכר ביתו לאחר ומה יעשה המסכן שלא יצא? וזה שגה לכתחלה עוד בשנה שעברה ביום בחרו בביתו; והרבה שכנים רעים עושים, והרבה שכנות עושות; ובני ישראל הן רגילים הם בכלל לגלות ולטלטול מימי אברהם אבינו, ורב טובה ומנוחה אינם יכולים לקבל, ובכן: ויסעו בני ישראל!

וסרסרים קבועים אשר יוכל האיש לפנות אליהם בצר לו – אין בירושלם, ונאלץ כל איש לחזר בעצמו אחרי ביתו, ולשאל ולחקר ולדרש עד אשר ימצא את אשר הוא מבקש.

ובכלל ראה נראה מדי שנה בשנה, כי רבו היוצאים מתוך העיר חוצה לה, ומהיושבים מחוצה לה אין איש שב העירה, למרות כל הרְוָחות אשר ליושבים בתוך העיר בהנהגת ביתם בהשכימם ובמצאם הכל לפתחם, ובזול; כי סוף סוף נעימים המה פרורי עירנו למרות כל מגרעותיהם; והרוח הצח העובר עליהם, והמראות היפים, מראות ההרים והעמקים והשדות הירקים אשר יגלו לעיני היושבים בהם בהביטם מחלונותיהם החוצה, יקשרו את נפש יושביהם אליהם, ולא יתנום עוד לשבת ברחובות הצרות ובבתי החשך אשר בעיר פנימה.

– אך מלבד “גלות היחיד”, אשר רגילים אנו לראות בכל שנה ושנה בימים האלה, הננו רואים השנה הזאת גם “גלות רבים”, גלות מוסדות צבור שלמות המעתיקות דירתן אף הן. וגלות הרבים חצי נחמה היא לנו, כי המוסדה האחת באה עתה “אל המנוחה ואל הנחלה”, והמוסדות האחרות מקוות, כי טלטולן זה יהיה האחרון בטלטולים וממנו תבאנה גם הן אל הנחלה. “בית הספר לבנות: אולינה די רוטשילד” בא לשכן כבוד בבית הגדול והנהדר אשר זכרו בא כבר במכתבי פעמים אחדות, ואשר קם לו לנחלה בימים האחרונים האלה על פי מכירה רשומה בבתי־הקונסולט האיטלקי הצרפתי והאנגלי, ובהתחיב הפטריק הלטיני לעשות את המכירה גם בערכאות ממשלתנו הרוממה בבוא הרשיון על זה. וביום השבת הבא תעשה “חנֻכת־הבית”, וערכו בו סעודה למאה עניים מכל בני עדותינו השונות.

י“ד תמוז תרנ”ו.

2.

התזכרו עוד קוראי את דבר “הכפתֹּר” אשר בתערוכה האמיריקנית האחרונה?

כפתר קטן היה שם, אשר אך נגעה בו יד היושב בראש, והנה רעם ורעש וחזיז קולות: כל אלפי המכונות יחד החלו פעם אחת להניע רבבות גלגליהן ואופניהן המתלכדים איש באחיו “כאשר יהיה האופן בתוך האופן”, וכל העולם כלו חל רגע אחד ויהי לחרדת אלהים.

ובירושלם אמנם אין מכונות רבות, ומלבד קול מכונת הקַּטָר (Locomotif) ומכונות המטחנות האחדות, הנה קול תרועותיהן ושבריהן לא יפריע עוד מנוחת יושביה ועצביהם לא ירגיז, ובכל זאת נראה עין בעין את החזיון ההוא כיום בעירנו וביתר ערי ארצנו, כי די היה לו לאיש אחד להתאות תאוה להטלטל מבית לבית למען תהיה כיום גלות שלמה לחלק גדול מיושבי העיר.

כי משך הדירות בארצנו אך פעם אחת בשנה הוא, ביום אחד, הוא הראשון לחדש מֻחרם אשר למֻשלמים. לא לחדשים ישכר איש ביתו פה כי אם לשנה תמימה, ואם גם בתוך השנה יבוא לשכר לו בית פנוי ושכרו רק עד חדש מחרם, כי היום הזה יום ראש השנה הוא לבעלי כל בתינו לפנים, וגם בהתנחל אחינו להם בתים כיום ויהיו גם המה למשכירים, לא זז המנהג הזה מארצנו, וגם אחינו ישכירו בתיהם ממחרם ועד מחרם.

ועתה הגיעו נא בנפשכם: איש ממנו כי ישכר לו בית חדש, לא בית פנוי ישכר לו כי אם בית נושב, אשר שוכניו יוצאים או מוּצָאים ממנו, מתי יצאו המה? בר"ח מחרם. ואנה ילכו? גם המה הולכים אל בית אשר שכניו יוצאים ממנו בעצם היום הזה, לבוא לשכֹּן כבוד בבית אחר אשר שוכניו יוצאים ממנו היום הזה. והלך הגלגל ככה הלוך וסבוב הלוך ודחוף, עד… עד אשר יגיע השוכר האחרון אל בית השוכר הראשון ונגעה חֻליַת השלשלת האחרונה בראשונה ועמדה, או עד הגיע אחד השוכרים אל בית אשר היה פנוי לפני מוחרם, אז יעמד הגלגל גם כן.

ומראה שני קטרים בהתנגשם יחד, הראיתם קוראי? הראיתם איך תהדפנה פתאם כל עגלות המסלול לאחור ברעם וברעש ובכח עצום ונורא? או הראיתם למצער בהעצר הקטר פתאם וכל העגלות נסוגות פעם אחת בהדֹף אשה אחותה? כל המראות האלה רואים אנו פה עתה, כי בצאת האיש מביתו לא בגפו יצא, כי מטלטליו וחפציו, סגלותיו וסמרטוטיו יצאו עמו, והכל אשר לכל לפניו יהלך אל ביתו החדש, וכל העם נוסע ביום אחד איש לאהליו, והנה האחד מהם, ראובן, לא זז עוד ממקומו, כי לא מצא לו עוד דירה נאה כלבבו, או כסף לא מצא לו עוד לשלם שכר הדירה החדשה, או מפני כל סבה אשר תמנעהו מצאת דוקא ביום ההוא מביתו, עתה לא יוכל עוד גם שמעון ששכר את בית ראובן לצאת מביתו, ולוי ששכר את בית שמעון לא יוכל גם הוא לזוז עוד, אף כי כבר חבש וארז את כל חפציו, ויהודה אשר כבר שכר סבלים לשאת את חפציו עומד ומתקוטט אתם על אשר קצרה נפשם מחכות עוד ללוי עד פנותו את הבית, וככה תסב השלשלת אחור וחוליה תהדף רעותה עד הגיען אל יששכר אשר בעל ביתו מגרשהו, והוא מביא את חפציו אל בית יהודה ומשליכם בכל מקום אשר ימצא, ועושה כבר בבית כאדם העושה בתוך שלו, ושני בעלים משמשים בבית אחד, ממש באותה הרמוניה של “שני המלכים המשמשים בכתר אחד”, וליוצא ולבא אין שלום.

אך גם רעות מאלה תקרינה לפעמים. הן הימים האלה למצער ימי הקיץ המה, אשר בם בטוחים אנו מגשם ומטיט, אבל יש שנים אשר זמן משך הדירות יחול בהן בחדשי החרף, אז ישיתו עוד מנעמי ימי הגשמים והטיט ו“כנותהון” נוספות על כל אלה. כי בהיות שנות הדירות הולכות אחרי לוחות המשלמים המונים את חדשיהם ללבנה מבלי עַבֵּר את השנים כמונו, והיה בכל שנת העבור לנו יחל חדש מחרם בחדש אחד לפני החדש שלנו שחל בו בשנה שלפניה, אחרי שאין בין מחרם למחרם רק שנים עשר חדשי הלבנה תמיד. וככה ילך החדש הזה הלוך והסוג עד עברו על פני כל חדשינו בקיץ ובחרף.

ומתמצית כל דברי אלה תבינו קוראי בלי תפונה מה חזקה התנועה והמבוכה ופזור הנפש בשבוע הזה בעירנו. אמנם לא תנועה הבאה מן החוץ היא כי אם “מינה ובה”, תנועת המים השוקטים אשר רוח עברה עליהם ותסערם וכל טפותיהם מתגלגלות, ועולות, ויורדות, ומתגבבות {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “מתגבבבות”} , ומתפזרות, ורצות, ודוחפות, והודפות אשה את רעותה; רגע יעבר והכל שב לדממה, אך ברגע הסערה התנועה חזקה, הרחובות הומיות מאדם ובהמה רבה, זה הולך וזה שב, זה בא בכדו וזה בחביתו, ואיש איש עסוק וטרוד.

ושונה הוא הטלטול בעיר מהטלטול אשר מחוצה לה, כי בעיר, במקום שהרחובות צרים, כל המשאות נשאים בכתף בידי אדם, ובפרורים ישאו את כל כלי הבית עפ"י רוב בעגלות, בחמורים ובגמלים.

ומלבד הסבלים והעגלונים והחמרים והגַּמלים אשר הימים האלה ימיהם הם, הנה גם הסידים אשר כלם מבני אחינו המה בירושלם, מוצאים להם פרנסתם ברוח בימים האלה, כי הנשים מדקדקות לשַׂיד את דירתן החדשה בבואן אליה, ורבות מהן לא שידו את ביתן גם לימי הפסח באמרן הן קרבו ימי משך הדירות, והחזיקו עתה שבע נשים בסַיָּד אחד, ככתוב.

ודבר הטלטול פעם אחת בשנה עושה רשמו בדברים רבים, וביחוד בפרוָרים אשר כל יושביהם מבני אחינו המה, הכל מקבל צורה חדשה, מבית הכנסת אשר השתנו בו פני “המזרח”, ועד בית תלמוד התורה אשר בחדרים אחדים ממנו יתוספו ספסלים אחדים ובחדרים אחרים יגרע מספרם הכל לפי שנות בני התושבים החדשים, ועד החנויות המקבלות מַכָּרים (=זבינים) חדשים וגומרות חשבונותיהן עם התושבים היוצאים.

וביום השבת הבא, בשבת איש איש בצל קורתו החדשה, והנה בקבוקי יין וממתקים עולים על שלחנו, אלה הן המתנות אשר ישלחו אליו שכניו החדשים או ידידיו הישנים, אולי להמתיק לו מעט את מרורות השבוע הזה, או להראות לו בעליל כי “שנוי מקום שנוי מזל; ומכאן ולהלן חושבנא לטב”.

אך ימי הטובה עוד טרם הגיעו ולעת עתה עוד צוחה על הכסף בחוצות, איש איש מחפש לו כסף בעד תשלום שכר דירתו למשך השנה כלה בפעם אחת, כי כה נהגו בארץ הזאת מימים ימימה, והצרה הזאת היא עתה צרת רבים.

לפנים היתה אמנם “החלוקה” לעזר ולמסעד בדבר הזה, כי זאת היתה מטרתה בראשונה, ויקבלנה האיש ב“משך הדירות”, והעניים היו למצער בטוחים מפני הדחק בעת הזאת, אך למן היום אשר נִתנו רחמים יתרים בלב הממֻנים ויחלו לתת שטרות לאיש איש על חלוקתו וחלוקת אנשי ביתו, והשטרות האלה נמכרים בשוק בנכיתא (Disconto) רבה או מעטה לפי מצב הכולל, ואלה שמסרו כבר את שטרותיהם של המועד הבא החלו גם לשעבד את חלוקתם בשנים הבאות, למן היום ההוא שבה הדאגה לנקר במוחם של ישראל, כי איש איש מוכר שטרותיו בכל עת דחקו, גם בתוך שנת המֻּשלמים, ובהגיע מֻחרם והיו ידיו ריקות כבתחלה.

ודחק הסוחרים וכל בעלי החנויות דחק מִשְׁנה הוא, כי עליהם לשלם גם שכירות ביתם, גם שכירות חנותם יום אחד, ואלה אשר עליהם להטלטל גם מחנות לחנות יטעמו הפעם מעין טעם “גלגול מחִלות”.

ו“צרת רבים, נחמה – לאחרים”, יאמרו בני דודנו הערבים. עתה בהאנח השוכרים ישמחו המשכירים המחכים ליום הזה שנה תמימה, והמשכירים מחוץ לעיר כמעט כלם מבני אחינו המה, ויש אשר ישכרו מהם גם מעטים מהמשלמים והנוצרים בתים למִשְׁכנם; אך בתוך העיר הנה רֹב הבתים העומדים להשכר למשלמים המה אשר התנחלום מאבותיהם, והחנויות רֻבן גם הם למשלמים, אך יש גם חנויות רבות למנזרים השונים היוצאות לשכירות לישראל.

ובתי העיר חצרים חצרים, ובכל חצר שכנים רבים. והיה בבוא המשלם להשכיר ביתו, לא ישכירנו חדר חדר לבדו לאנשים רבים, כי לאיש יהודי אחד ישכירנו, והיהודי הזה יחפש לו שוכרים בין אחיו, והוסיף על המחיר אשר שלם לבעל הבית, ויצאה לו דירתו בטרחתו. ואם שנים אחדות ישכר את הבית מבעליו והיה ל“בעל חזקה” והבית הזה “חזקתו” הוא וכל איש ישראל לא יוסיף עוד לשכר את ביתו זה. ובעל החזקה מסגלות גופי ההבלים לו, כי יתכוץ ויתנפח, הכל לפי מדת הבית אשר לו. כי בראשונה ישתדל להשכיר כל החדרים אשר ימצא לו קופצים עליהם, והחדר הנשאר יהיה לו למשכן לשנה הבאה, ונשאר לו פעם חדר קטן ופעם גדול, ופשט בכל פעם רגליו לפי מצעו. – ודבר החזקה מנהג ישן נושן הוא, עד אשר גם החזקות נמכרות ונקנות כבתים עצמם, ותהיינה חזקות אשר נמכרו באלף פראנק וביותר, ויהיו גם אשר נתנו את חזקתם לבניהם לנדוניה. אך הימים האלה ירד ערכן מאד כרדת גם מחיר הדירות, כי בימים האלה אשר רבו היוצאים והבאים מעטו מאד, ישׁאו בתים רבים מאין יושב, עד ירחם ה' עמו והֻתּר להם לבוא אל אדמת הקדש אל ירושלם.

כ“ד תמוז תרנ”ו.

ב. המים בירושׁלם.

– והגשמים אשר אחרו מעט לרדת השנה הזאת הנה שמחונו גם הם סוף סוף בשפע ברכתם. אמנם לא הרבה אחרו מועדם הפעם, ועיני הזורעים לא כלו עוד לדמעות “העננים אשר נקבעו”, אך עיני יושב העיר ירושלם שברו להם זה ימים רבים, כי כלו המים בבורות למִעוט הגשמים בשנה שעברה, ובעיר אין מים. ויחלו האכרים להביא מים מן הכפרים הסמוכים לעירנו, מסִּלְוָן (שלוח) ולפתה (נפתוח) והמהדרים הביאו מקולוניה (מוצא), והיֹקר האמיר. צוחה על מים בחוצות, כל אחד מושך את שר המשקים אל ביתו וההתחרות גדולה. נאד המים אשר נמכר בשלשים פרוטות (ערך 15 סנטים) עלה לחמשים, לששים וגם לשבעים פרוטות – והנה בא הגשם ויטאטא כבמטאטא את כל השרים הממנים על המים האלה.

כ“ה כסלו, תרנ”ו.

ג. הגשׁמים בירושׁלם.

בן המזרח ובן המערב בחרף.

השמעתם קוראי את דבר הפרסי המבקר את לונדון הבירה?

איש פרסי מעובדי השמש נסע ארצה בריטניה, ויבא לונדונה רבת העבים והערפל, ויהי כי שאלוהו רעיו אשר בפרס מה משפט הארץ החדשה אשר הוא גר בתוכה, ותהי ראשית מענהו לאמר: אהה אחי! ואל ארץ עובדי אלהים אחרים הביאוני רגלי, כי את אלהינו לא ראיתי זה ירח ימים!…

לו בא האיש הזה אלינו כעת, לא גרע דבר מכל הדברים האלה, כי אמנם באו לנו הימים אשר אין בהם חפץ! גם “שלשלת ימי ההפסקה”, ימי אור השמש והחמה, גם המה נגוזו כצל עובר, ואחריהם שבו באו ימי הנשיאים והרוח והגשם, “ותקופת הטיט” שלטת בכל תקפה זה כעשרים יום, ומי יודע עד כמה עוד? כל הגשמים אשר ירדו עד הפעם הזאת אך כגשמי שעשועים היו בעינינו, גשמים הבאים רק להביא מעט “חליפות” בחיינו ובנשמת אפנו; אך הפעם אין חליפות ואין שעשועים, והגשמים יורדים ויורדים – לשמם, וזרח השמש ובא השמש (אולי לשוכנים מעל לעבים אשר יזכו לראותו) – והגשם לעולם יורד. גם כי יחדל מרדת שעות אחדות, הנה השמים לא יחדלו מהתקשר בעבים קשר אמיץ לא ינתק, עד כי גם “פתיל תכלת” איננו נשקף לנו מבעדם, והארץ מלאה טיט ומים דלוחים וליוצא ולבא אין שלום, עתה סֻגר כל בית מצאת, סֻגר כל חוף מבוא, ואיש לאהליו ישראל!

גם בורות מלאי מים, גם באר יואב עבר על כל גדותיו, ומימיו הזכים המתגלגלים כגלי כסף יזלו יגלו בנחל קדרון; אך מי מאתנו יעלה כעת על לבו ללכת להתענג על המראה הנחמד הזה²²? אם בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו, השמים מריקים מים, ודלפו וזלפו, ונטפו ושטפו, ואין נחת.

ימי התקופה הקשה הזאת אך עראים {הערת פרויקט בן יהודה: כך מופיע במקור} המה בארצנו, משנים עד שלשה ירחים בשנה. ולכן לא יכון להם יושב הארץ בכלל, ולא ידאג לקדם פניהם בכל ההכנות והרְוָחות הראויות להם, ולכן ישא ויסבל הרבה מאד מתגרת ידם. ונפשו תקוט בחייו בהמשכם יותר מהרגיל.

בן ארץ הצפון, ארץ השלג והקֹּר, יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו התדירים; מעונותיו חדר בחדר, גג ביתו מכֻסה רעפים. ורצפתו רצפת עץ, חלונותיו חלונות משנה, ודלתיו הכפולות גם הן מהֻדקות בהסגרן, ואין גשם ואין רוח ואין קר באים הביתה. והתנור! זה התנור המלאכותי הממלא באמונה את מקום החם הטבעי, הן הוא דגמה מעין תענוגי העולם שכלו טוב (בגן עדן, כמובן, לא בגיהנם). ומה יחוש אפוא איש כזה בשבתו שאנן בביתו בכל המהפכה אשר בחוץ?

וכי יצא החוצה הנה הוא קרוס ופרוף מכף רגל ועד ראש. מַגַּפָיו הארֻכּים המגיעים עד הירכים ישחקו לכל טיט ורפש אשר בארץ מתחת וכובעו ובגדיו החמים והעבים ילעגו לזרם שמים מעל. גרביו, מכנסיו ומעילו כלם צמר הם. ועל כל אלה תסוכך הפַּרְוָה הרחבה והארֻכּה וצוארונה הזקוף, אשר יטבע נושאה בתוכה כליל. וכחומה תהיה לו מסביב להבדיל בינו ובין הקר.

והמזרחי?

גם המזרחי יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו הוא, והיו כלם למעוז ולמחסה לו בפני החם. כי בן ארץ החֹם הוא, ובעת הקרה המצערה אין כל מגן לו. רצפת ביתו אבן קרה, חלונותיו יחידים, והדלתות כחלונות לא יהדקו בהסגרם, והרוח והקר ימצאו להם תמיד חֹרים וסדקים בהם לבא דרכם הביתה כאורחים לא קרואים {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “קוראים”}, מלבד החֹרים העגֻלים אשר ממעל לחלונות העשוים להתמיד את זרם הרוח הזך בחדר פנימה כל ימי החם. ותנור? היש גם זכר לתנור בנוי בחדרי בית המזרחי? היביא גיהנם אל תוך ביתו? ובכן ישוב יֵשב לו בחדרו על מחצלת הקש אשר על הארץ, וחִמם את אצבעות ידיו הקפואות בחם הכנונה (Kohlenbecken) הקטנה המלאה גחלי־פחמים לוחשות אשר פג כבר רב חמן בחוץ לפני אשר הובאו החדרה מיראה פן ימלא הבית עשן וכל ראש יסחרחר כי אין כל מעשֵׁנה לכנונה. הרטיבות בוקעת ועולה מהקרקע גם בעד המחצלת הדקה, והגשם יבוא אם מעט ואם הרבה בעד החלונות והדלתות הסגורים, מלבד הדלף אשר ידלף הגג אשר מעל לראשו והמתונה (רטיבות) נמשכת והולכת עד חצי הקירות ומטה כי מכסה רעפים אין לגגות רב הבתים. ואם יבוא איש החדרה ופתח את הדלת רגע, יתפרץ הרוח בכל עֻזו לבא אתו יחד וכל החמימות המעטה אשר הפיצה הכנונה הדלה תחלף ואיננה, כי {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “כל”} לכל חדרי המזרחי פתחים אל החצר החיצונה והחצר איננה מקֹרה בכל תקרה מלבד כפת השמים הקודרת עתה. גם בלילה בשכבו על משכבו לא יחם לו כי כל מצעיו וכסתותיו צמר גפן המה, ולכרי הנוצות ולכסתותיהן אין כל זכר.

ואם לחוץ יצא והיה למפגע לכל חצי הסתו: מנעליו קצרים, גרביו צמר גפן, כתנת בד לבן ילבש ומכנסי בד על בשרו, ובגדו, זה “הקפטן” הארוך אשר ינפנף הרוח את כנפותיו אל כל רוח, וחדר במו כאשר יחדר אל מפרשי האניה, גם הוא אך בד הנהו להגן בפני חם השמש. ומגבעתו אשר יחבש לראשו בימי הקיץ לא יחליפנה ולא ימיר אותה גם בהמיר ארץ, ופַרְוֹות סתו אין לו, רק מעיל צמר אחד אשר ילבש מעל לקפטנו, ועליו יקפל סודר מעל לצואר להחם לו מעט.

רע מגורל האיש הוא גורל האישה, אשר מעל לכל בגדי הבד אשר עליה אין לה כל מחסה אחר רק מעטה הבד הלבן אשר יעטפנה כליל, וברדת הגשם עליו ידבק אל יתר הבגדים והיו כלם למִשְׁרת מים אחת אשר תדבק כאזור אל הגוף וקרתה עד נפש תגיע.

בימים כאלה יֵאָמר: אשרי כל יושב בית! כל בית עולם בפני עצמו הוא, וכל עיר עולם בפני עצמה. אח לא יבקר אח, ורע נפרד מרעהו. כי איך יחשב איש מחשבות על כל אהובי נפשו, ונפשו מתמוגגת וקודרה? וכגורל הבתים כך גורל הערים, ומעטה התנועה בין עיר לעיר, ובין הכפרים והעיר, וחדלו הכפריים מהביא פחמים ועצים, ותרנגלות וביצים, וכל ירקות הסתו ופריו, והיתה העיר כ“יריחו” בשעתה. כי הכפרי ערֹם הוא מכל, וכל בגדיו המה רק כתנתו לעורו, כתנת בד ארֻכּה, ואדרתו אדרת הצמר אשר עליו, ולא יותר! גם מכנסים (במחילה מכבודכם) אין לו, גרבים לא ישים לרגליו, רק נעלים קצרים אשר עפ"י רֹב שמורים הם בביתו. בעת כזאת הוא יושב לו בחדרו הצר אשר כל חלון אין בו כמעט, ומדורת העצים בוערת בתוך החדר, והעשן עולה לסמא עינים ולפַחם כתלים. זה הוא כל ענגו בימי הרקבון האלה הבאים פעמים או שלש בשנה – ומה לו ולצרכי העיר? התדאג העיר גם לצרכיו?

ד' אדר, תרנ"ו.

ד. הימים הצחים בחרף בירושׁלם.

“ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש… קול דממה דקה!”.

מדי חרף בחרפו נראה את המראה הזה בעירנו כפעם בפעם. נשיאים, ורוח, וגשם, ורעם, ורעש; ואחרי הרעש… קול דממה דקה! למחר יקיץ האדם בבקר והנה השמש מצחקת אליו ממרום מסלולה, קרניה יפֹזו על פני כל היקום אשר “טבל במים וטהר”, השמים כתכלת הספיר טהורים ובהירים כעולים מן הרחצה, האויר שקוף וזך ואין אבק ואין חרגה שטים במלוא רחבו, מן האדמה יציצו כבר “חוטי המצע הירֹק”, והעצים אשר עוד טרם פשטו מעטה עליהם מעליהם עומדים במנוחה מבלי נדֹד ענף. עוד שעות אחדות וגם טיט חוצות ייבש – וכל זכר לא ישאר עוד לימי מלחמת האיתנים מרגיזי מוסדות הארץ.

וימי הדממה הדקה הזאת הם לנו ימי השבוע הזה. הימים צחים, בהירים, נעימים ונחמדים ומודד החם עלה בצל עד לשלש עשרה מעלה במדת ראומוֹר. יותר מימי האביב ינעמו לנו הימים האלה כי האויר נקי וקריר, והקרירה הזאת נופחת רוח חיים ותנועה באף כל היצור, האכר יוצא אל שדהו במחרשתו לשדד אדמתו למזרע השעורה, העירוני יוצא למלאכתו ולסחרו, והתרים שבים לחלֹף ולעבר בארץ לארכה ולרחבה. לימי החמד האלה אשר בארץ ישראל יתפלאו כל דרי ארצות “שמי העופרת” הבאים לתור את ארצנו בימי החרף, ימים כאלה לא ראתה עינם בארצותם למקומותם.

ב' טבת, תרנ"ו.

ה. שנויים באויר.

“הפוגש בחברו אל יפגש בו אלא מתוך דברי “רוח” (אויר), שמתוך דברי רוח הוא נכנס עמו בדברים של ממש”. את ההלכה הזאת אשר שנה לי אחד מרעי הבקי בהלכות הנמוס האירופי ובטעמו, הנה קימתי זה פעמים רבות במכתבי אלה אשר הנני עורך לשם קוראי האירָפּים. אך מי יודע אם לא גדשתי כבר את הסאה יותר מדי, וגם קוראי האירפים, ואולי גם בכללם בני “המהלך החדש” שבהם, האירפים שבאירפים, כלם יחד כבר שבעה נפשם בחזיונות רוחותינו ובכל חלופי אוירנו השונים? ומי יודע אם לא נמצאו בהם גם כאלה אשר יכנוני בטובם בשם “תוכן־הרוחות הירושלמי”?

ובכל זאת לא אוכל להתאפק גם הפעם משאת משאי עליו. כי האמנם ידעתם חביבי, עד כמה כל חיינו וכל ענינינו פה תלוים ב“רוח”? – וברוח זה אינני מכַוון אל כל הפרנסות הרבות והשונות אשר לאחינו פה התלויות רק “ברוח ובאויר”, וכמוהם “כאשר יחנו כן יסעו”, גם לא אל ה“רוח” הסוערת בים ואיננה נותנת לגשת אל החוף ביפו את האניות אשר אולי נמצאו בהן עוד תרים אחדים, אשר עוד טרם שמעו את דבר “גזרת ההסגר” ויבאו, גם לא אל כל מקורות ההשפעה הבאה לירושלם ולמפעליה מן החוץ התלויה גם היא “ברוח” נדבת נדיבינו הטובים הנותנים בנוח עליהם “הרוח”. – כי אם אל הרוח הפשוטה, הרוח המעלה לנו את הנשיאים ומורידה לנו את הגשמים הממלאים נפשנו תקוה ותוחלת לעתיד לבא, וקֹר ורטיבות, רפש וטיט בהוה. שאלת הגשמים בעירנו היא תמיד “שאלת החיים” לנו, שאלת הלחם לאכול והמים לשתות; ומה גם בשנה הזאת אשר רבים ממנו נואשו משברם אל הנכרים אשר יבואו מארץ רחוקה לשם ה', ועתה עליהם לשוב ולהתפרנס זה מזה. בשנה הזאת אשר אין לקות הרבה ל“הכנסה”, על בן ירושלם לדקדק ולשוב ולדקדק ב“הוצאה”, וערך הוצאות השנה כלה אמנם תלוי הוא בעצם האויר והרוח והגשמים בירחים האחדים האלה. ובכן, בעל כרחנו ושלא בטובתנו – נשובה ל“עניננו”.

וידעתם כיום, כי אך תפלת שוא היתה תפלתי באחרית מכתבי האחרון, וככל הימים הטובים אשר לאדם בימי חיי הבלו עלי אדמות, כן לא ארכו גם ימי האורה והחמימות אשר שלחה לנו שמשנו בחסדה בראשית השבוע החולף. יום החמשי והששי היו אמנם ימים צחים ובהירים, אך ימי קפאון נורא, הוא הקפאון הראשון ואולי גם האחרון לעירנו בשנתנו זאת. מימינו קפאו, ידינו קפאו, וכל היוצא ממנו מפתח ביתו חבק את ידיו או כי נשק אותם למו פיו להאציל עליהם מעט מנשמת רוחו החמה. ואחרי הקפאון רוח סערה, ואחרי הרוח גשם חזק; ואחרי הגשם… הן כבר ידעתם קוראי את כל התוצאות היוצאות לנו מן הגשמים התכופים לכל פרטיהן ודקדוקיהן ככל אשר הָראיתם במכתבי האחרון. עתה אמנם כבר בטחנו, כי לא נצמא למים בשנה הזאת, כי השמים עודם מתקדרים עבים ועובד־השמש מתאונן עוד על אלהיו “המסתיר פניו ממנו”, אך הלחם עוד טרם ידענו את אשר יהיה בו, כי הגשמים התכופים אשר ירדו בחרף הזה בהפסקות קטנות עצרו בעד מזרע השדות במקומות רבים בארצנו, והשדות הנזרעים עוד טרם הספיקו להצמיח זרעם. ועינינו תלויות עוד לימים הצחים הבאים.

י“א אדר תרנ”ו.

ו. המחלות בירושלם.

היתה עלי יד האִנפלוּאֶנציה, ותוציאני מלפני שלחן הסופרים, ותטילני {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “ותטילנו”} על ערשי, ותאמר אלי: בן־אדם! מחסום תשים לפיך, ועטך תסיר מבין אצבעותיך, ונאנקת דום, וחזון לא תשא עוד אל בית ישראל עד עת מועד. ואעש כאשר צֻויתי, ואשכב על ערשי, וכל “מדורות” גיהנם עברו עלי: חמימות תכופה, וראש סחרחר, ופרקים מתפקקים וכואבים; ואחריהם רפיון וחלשה וחורת פנים, הכל ככל אשר סבלו רבים מאד מבני עירנו בימים האחרונים האלה, כי הגשם עוד טרם ירד ארצה לטהר מעט את האויר, ומי הבארות הדלוחים מוסיפים להזיק לבריאות, וידי הרופאים עתה מלאות עבודה, ויומם ולילה לא ישבתו.

כ“א כסלו, תרנ”ז.

ז. הרבצת דרכים.

חם ומחנק וזעה ביום בקיץ, וקרה וסופה וסערה בשעת החלומות בלילה – זאת מנת חלקנו השבוע הזה. בלילה בלילה מקצה האשמרת הראשונה תקום רוח סערה נוראה; וביום גשמי זעה יורדים כל בדי עורנו, ונפשנו קצרה, ובכל זאת עוד לא גדלה יד הקיץ מנשוא, והתלונה על שָׂרָהּ של האש עוד טרם עלתה למרומה, וכלנו סמוכים בטוחים, כי עוד נשוב נראה גדולות מאלה.

– ולזכר הגדולות האלה נעים לנו לראות בבקר ובערב את מרביצי הדרכים עוברים בדרך יפו למשער העיר ועד קצה שכונת אחינו, ונדאותיהם {הערת פרויקט בן יהודה: כך כתוב במקור} על שכמם, ומלאום מים מן החביות אשר העמידה פקידות עירנו על המדרכות, והלכו הלוך והרבץ מים לרחב בדרך כלה להשיב נפש כל עובר. אך התשבע נפש האדם בטובה? “יוסיף טובה, יוסיף תאוה”, ועיני יושב ירושלם מצפות עתה למטאטא הגדול אשר הבטיחתנו פקידות עירנו להביא לטאטא בו את כל האבק הרב המסמא את העינים בימי הקיץ, אשר הוא “חוזר ונעור” תמיד בעצם היום, בשעה שהחמה מכה בכל תקפה בראשו של אדם, וכל מימי התרביץ עלו כבר כאדים השמימה. ובבוא המטאטא הגדול ישובו בלי תפונה לצפות ליום אשר יובאו בו מים חיים ירושלמה, אשר רק בידם תעלה באמת להספיק לצרכי הדרכים בימי החם. אך היום ההוא ירחק חק, ואבק רב, רב מאד, יטאטא עוד המטאטא עד אשר נזכה לראותם.

י“ד תמוז תרנ”ו.

ח. הנסיעה ליפו.

– והנוסעים ליפו רבים בימים האלה, וביחוד בבני אחינו ובבנותיהם, כי הימים ימי הרחיצה בים המה, ובירושלם אשר החליפות בה מעטות, ומעטים מהן התענוגים, מרבים הרופאים לצות על הרפים והחלשים לנסֹע יפו להחליף רוח ולרחץ במי הים המלוחים.

ותענוגי הנוסעים והנוסעות הם אך מעין תענוגי הנוסעים אל המרחצאות באירופה, כי כמעט כלם לא בבתי מלון ישבו, כי אם בתים ישכרו להם לחדשים אחדים, כי בסבת הנוסעים האלה ימצאו ביפו גם חדרים העומדים להשכר לחדשים, והבתים רֻבּם לא בתים וכליהם הם כי אם חדרים פשוטים ריקים, ואחרי אשר “הבאים להתענג” (גם אם בעגלות יסעו) לא יוכלו להביא כל כלי ביתם אתם, יהיה להם מסע תענוגם זה מעין “תקון־גלות” אשר יקבלו עליהם הצדיקים לפעמים. על הארץ ישכבו, על הארץ יאכלו, והנשים עובדות גם עבודת הבית כל היום לאפות ולבשל ולכבס – אך הכל לפי תנאי החיים ולפי מדת הספוק, והשמחה תמצא גם במעון צר ובלחם לחץ.

כ“ו תמוז תרנ”ו.

V. אידיהם וצומותיהם של גוים.

א. צומות רָמָדָן.

“אַדֻּנְיָא רָמָדָן²³”.

זה הוא הפתגם אשר בפי כל בני דודנו, אזרחינו המשלמים, בכל ימי החדש הזה. על כל מעצור במרוצת עניני החיים. על כל עכוב אשר יקרה, על כל חובה אשר לא תמלא בדיוקה ובמועדה, על כל זעף פנים וחריקת שנים, ועל כל מכה אשר יכו נערים שובבים את עוברי בטח, אך תשובה אחת נשמע, תשובה מספקת, לאמר: הן הימים ימי רמדן!

ובחלק גדול מהעיר, בגן, בבתי המשפט, בבתי הספר, בבתי הקפה, במסגדים ובחנויות, ובכל אשר נפנה ביום ובלילה, ראה נראה בחוש כי אכן: רמדן בעולם.

כי אמנם לא דבר קטן הוא צום שלשים יום רצופים מאז הבקר ועד הערב, והחדש הזה מביא אתו מדי שנה בשנה “תקופה שלמה” משֻׁנה ומצֻינת במינה לחלק גדול מתושבי עירנו וכל הכפרים אשר מסביב לה. והנקודה הבולטת בכל שנויי התקופה הזאת היא: הפכת סדרי בראשית, הפכת היום ללילה והלילה ליום.

בימים האלה כי נעבר בבקר ברחובות העיר אשר רבו בהן המשלמים, ומצאנו אותן שוממות, החנויות סגורות והעוברים מעטים, וכל הקהל הגדול עודנו ישן לנוח מכל עבודת הלילה. רק לפני הצהרים, בהיות כבר “היום גדול”, תפתחנה החנויות מעט מעט ובעצלתים, והחנוני אשר אין מלאכתו לעמד כל היום ולשקל, כי אם למכר סחורתו במדה ובמספר, יושב לו בחנותו על הדוכן, ורגליו מקפלות תחתיו מְשֻׁכּלות²⁴ כדרך ישיבת המזרחים, ועל ברכיו מֻנח הספר²⁵ הוא ה“קֻּרְאָן”, והוא קורא מעליו בקול רם בכל העת אשר תעבר בין קונה לקונה. כי הימים האלה ימי תשובה המה, ימי חסידות, וכל “מאמין”²⁶ יגמר לקרֹא את ספר הקראן פעם בחדש או פעם בשבוע, והקריאה קריאה ב“טעמים” היא; ואף כי אין סמנים מיחדים לטעמים, הנה הקריאה הזאת בנגונה המיחד לה נשמעת ונלמדת תלמיד מפי רבו, והנעימה תערב מאד לאזן תבחן נגינות הערבים, כי היא נמשכת בנחת ובהתפעלות והדברים יוצאים מן הלב. אחרי חצות היום בהיותו עיף מצומו ישוב אל ביתו לישן שעות אחדות, ואחר יקיץ, ופהק, ופניו זועפים, ובכל עת יביט אל שעונו אשר יוציא מחגורתו לראות את השעה. ומתקני השעונים בעירנו אשר כלם הם מבני אחינו האשכנזים ירויחו בחודש הזה מעט יותר מאשר בכל ימי השנה, כי גם ההמון אשר כל הימים איננו מדקדק כל כך בחשבון תקופות השעות והדקים, ושעוניו מוטלים ככלי אין חפץ, הנה עתה נאלץ הוא לשאל במחוגים הקטנים האלה בהציק לו בטנו.

אז יחל העם ללכת בהמון אל “החרם השריף”, הוא מקום מקדשנו, להתפלל שמה את תפלת בין הערבים, והמסגדים פתוחים לרוחה, והמה מלאים והומים מאדם, וככל אשר המה מלאים כן ריקים כל בתי הקפה וגן העיר כל היום ושעריהם נעולים. כי מלבד האכילה והשתיה האסורים על המשלמים בימי צומם הנה גם העשון נאסר עליהם, וכל טבק ונרגילה לא יעשנו כל ימי החדש הזה. ורבים המה אשר יכבד עליהם האסור הזה עוד יותר מאסור האכילה והשתיה.

הגיעה עת “מערב” השמש (מע’רבּ), מחוֹגי השעונים עומדים זקופים לפני סמן השעה השתים עשרה; ה“מְּאַזְּנים” סובבים מסביב לגזוזטרא המקפת כאזור את מגדלי המסגדים למעלה, ומשמיעים קולם בקריאתם: “לא אִלָהָא אִלָּא אַלָּהּ!”; וכל ההמון מחכה עוד בכליון עינים לשמע את קול התותח אשר ישמיעו מעל מגדל דוד אשר אצל שער יפו. הקול נשמע, ובין רגע והנה – תחית המתים, ועולם חדש, עולם החיים, שב לתנועתו, הפנים צהלו והרגלים קלו, ואיש איש אץ לביתו ולסעודתו.

כשעה וחצי תמשך עת הסעודה הראשונה, ומעל המגדלים נשמע שנית קול החזנים בקראם את העם להתפלל את תפלת הערב, והתפלל איש איש בביתו, רק החסידים ואנשי המעשה ישובו אל מקום המקדש לערך תפלתם שמה.

עתה תחל – תקופת היום! חנויות מוכרי כל דבר מאכל, אשר בכל השנה תסגרנה ככל יתר החנויות תכף אחר שקיעת החמה, פתוחות עתה לכל דורשיהן, וברחובות אור גדול, אור כל מנורות הנפט אשר בחנויות, וביחוד בבתי ממכר הממתקים וכל מעשה אופה אשר ינעמו מאד לחיך הערבים. ונערים גדולים וקטנים סובבים בהמון להרעיש את העולם ולהראות בחוש כי עתה היא שעת החיים והתנועה. וכל בתי הקפה אשר בכל אפן אינם כהיכלי “אלף לילה ולילה”, פתוחים ומלאים מבקרים הבאים להעביר מעט את השעה ולעכל את המזון, כל ההמון יושב על השרפרפים הנמוכים מעשה ארצנו אשר בכל בתי הקפה הערבים, או על המחצלות הפרושות על אצטבות האבנים הבנויות לקורות הבית מסב. וידי בעל הקפה מלאות עבודה לצקת לעם קפה מתוק או מר בספלים הקטנים, ולערך את “הנָפָשִׁים”, הם הנרגילות. וכל הנאספים מתענגים לשמע קול המנגנים בכלי שיר אשר יביאו בעלי בתי הקפה הגדולים, או קול מזמר יחיד אשר נֹעם קולו יקח לבותם: ובכל עת התפעלותם יקראו בקול אדיר וחזק: “האח! האח!” עד רעֹש אמות הספים, ובבתים רבים מאלה יושבים מספרי הספרים וקראו לפני ההמון בקול רם ובנעימה בספרי גבורות “ענתר” או יתר הגבורים, והעם אשר שעת קרת רוח לו עתה, מתענג ומתלהב לשמע נצחונות גבוריו ושיריהם המלאים רוח גבורה ואמץ.

ונרות מקיפים גם את מגדלי המסגדים מסביב, ואורם אשר יפיצו עד למרחוק יגיד בדממת הלילה גם במקומות אשר אין שם המשלמים שוכנים, כי: הלילות לילות רמדן!

וב“ספירות העליונות” אשר אין כבוד אנשיהן לשבת בבתי הקפה, יחלו עתה הבקורים, כי עתה יאספו כל הידידים והרעים אל בית המועדה, או בית איש יומו, ושחו והשתעשעו עד חצות, וכפעם בפעם נראה ברחובות את נושאי הפנסים הארֻכּים המה פנסי הבד העגֻלים והמתקפלים עוברים בראשונה, ואחריהם הולכים או רוכבים על האתונות הצחורות כבימי השופטים, אלה בני העליה היושבים על מדין.

כחצות הלילה ישוב כל ההמון לישן עד הקיצו בשלישית לקול התותח אשר יקרא לעם לפני עלות השחר לקום ולאכל את פת השחרית [שֻׂחוּר] לפני אשר יאתה בקר, ובחפזון יקום העם, ובחפזון יאכל את אשר הכין לו, ושב וישן עד לפני הצהרים. וכמעשה הזה וכמשפט הזה יֵעשה יום יום כל ימי החדש הזה.

וכל בתי הספר אשר לבני המשלמים סגורים כל ימי הצומות, ודרור נקרא לכל מבקריהם מלבד החפשה אשר תנתן להם בימי הקיץ, ובני גדולי העם השומעים לקח בבתי הספר העליונים אשר בבירת ארצנו יקדימו לבא איש איש אל בית אבותיו, לענות נפשו ולשמח לב הוריו.

גם בבתי הפקידות השונים רפתה העבודה בימים האלה, והפקידים אשר גם הם אך בני אדם המה “מאחרים לבוא וממהרים לצאת”, ורוחם סרה וזעפה, ורב הענינים החשובים הדורשים עיון רב נדחים לימים הבאים, לאחרי עבֹר חדש הצום הזה: A demain les affaires serieuses!. – לפנים, אז בימי רחבת הלב ובדיחת הדעת, היו אמנם כל בתי הפקידות סגורים יומם, ובלילה נפתחו למשך שעות אחדות, וכל העבודה נעשתה לאור המנורות ועשן הנרגילות והקיטור הנעים העולה מספלי הקפה, אך השתנו העתים וזרם הזמן שטף ויסחף בלי חמלה כל מנהגי קדומים אשר רוח השירה מרחפת עליהם.

כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.

ב. חג רָמָדָן וקביעתו.

ספק גדול הסתפקו אזרחינו אם יהיה עליהם להתענות גם {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “נם”} היום או יהפך להם צומם ליום טוב; והנה, כאלו להכעיס, טרם באו עדים להעיד כי ראו את מולד הירח בליל אמש, וגם טלגרמים מערים אחרות לא באו, ועל כרחם נאלצו להתענות עוד יום אחד מימי רמדן, כי אזרחינו המשלמים בכל היות להם כבר לוחות נדפסים שנה שנה, המה קובעים חגיהם עפ“י הראיה, רק תחת ה”מַּשּׂוּאות" אשר שמשו לפנים בישראל ישמשו עתה חוטי התלגרף, ומבירת ארצנו בשורות יוצאות משיך־האִסלם אל כל עיר ועיר, למען יסמכו יושביהן על עדות העדים אשר העידו לפניו, או אם בעירם לא באו עדים.

ובכן היום להם ערב יום טוב (וַקְפָה – עמידה –), ובני הכפרים באים העירה להצטיד, ומחר יעשו סעודותיהם כפר כפר על שדה הקברות אשר לו, כי דבר זבחי המתים עוד טרם שֹׁרַשׁ מלב בני העם הזה.

י“ב אד”ש תרנ"ז.

ג. חג הקרבן.

ושמחה וגילה בירושלם מחוץ למחנה אחינו, כי אזרחינו המשלמים חגגו למיום הששי החולף ועד יום השלישי הזה את חגם הגדול “חג הקרבן” זכר לאילו של… ישמעאל. כי לפי דברי אגדותיהם הלכה הגר בצאתה מבית אברהם ותתע במדבר ערב, וירבו הימים ואברהם לא ידע את אשר נעשה בבנו ותכל נפשו לצאת אליו, וידר נדר לה' לאמר: אם ישמעאל בני עודנו חי ומצוא אמצאנו, והעליתיהו לה' לעולה. ויהי כי הקרה ה' אותו לפניו ויעלהו על הר מני אשר אצל מכה, ויאמר לשחט אותו וישלח את המאכלת ולא שלטה בבשרו. והנה מלאך ה‘, וכו’ וכו'. וזכר לאיל אשר הקריב אברהם תחת ישמעאל בנו יחגו המשלמים מדי שנה בשנה חג ארבעת ימים למיום העשירי לחדש ד’י־אלחג’ה הוא “חג הקרבנות”, והיה כל בעל בית חשוב בערים ובכפרים והקריב קרבן בביתו בליל החג הראשון לכבוד אברהם אבינו, וחלק את בשרו לעניים או כי אכול יאכלנו בביתו, והחסידים שבהם יסעו לימי החג הזה חברונה.

ועל ההר מני רבה התנועה מאד, כי בעצם הלילה הזה יקריבו רבבות חוגגי המשלמים הבאים שמה מכל קצוי ארץ לחֹג את החג הזה, ורבבות מן הקרבנות יקברו עתה בחפירות הגדולות העשויות {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “העשויית”} להם מאין אוכל, אלה הם הקרבנות אשר השלכו לפנים על פני השדה עד כי עלה באשם וישחת את האויר ותפרץ משם הכולירה לפרקים בין החוגגים.

י' תמוז תרנ"ו.

ד. נבּי מוסא.

שבוע הפסח הוא מדי שנה בשנה “שבוע החגים” לירושלם כלה, וכמשפטה תמיד לבשה עירנו גם הפעם מחלצות ירֻקות. אלפי אנשים, הדורים בלבושם כלם, ינהרו אליה מכל אפסי ארץ מרחוק ומכל הכפרים והעירות מקרוב. רכבת מסלת הברזל תשמיע שריקותיה פעמים אחדות יום יום, וקול התפים והמצלתים אשר ירימו בני כפרינו העולים לרגל יצלצל באזנינו בכל שעה. ואף כי לא חדש אתנו המראה הזה, הנה היתה השנה הזאת לכל הדעות שנה יוצאת מן הכלל ברבוי האורחים אשר הביאה אלינו בכל הדרכים השונות. מלבד השירות הגדולות של האנגלים והאמריקאים וגם האשכנזים אשר לא חדלו מעבֹר על פני עירנו במשך החרף הזה ומדלֹק אשה אחרי רעותה, ומלבד התרים הרבים הנמצאים עוד בקרבנו, הנה כבר נאספו באו ליום פסחם כארבעת אלפים חוגגים רוסים, וכאלפים ארמינים, מלבד היונים אשר מספרם גם הם איננו דל. ולרב הבאים מהרה החברה “הפלסטינית הרוסית” ותקֶם במגרש הרוסים שבעירנו בנין עץ גדול ורחב למעון לאלה אשר לא ימצאו עוד מקום בבתיה הגדולים הקימים מאז.

– ובני כפרינו כבדו גם המה את “חג ירושלם” כראוי לו, וביום הששי החולף אחרי הצהרים, הוא יום רדת כבוד מֻפתי עירנו בראש החוגגים המשלמים על קבר “נבי מוסא”, ראו עיני מבקרי עירנו מחזה נהדר ומרהיב אצל “שער השבטים” למן חומת העיר ועד ראש הר הזיתים, מדרון הר המוריה כלו משני עברי הדרך מכסה “פה לפה” באלפי בני אדם הבאים לראות ולהראות, ובראשם נוטלים חלק אזרחינו המשלמים, וביחוד נשיהם העטופות בצעיפיהן ולבושות בבדי צבעוניהן השונים והנוצצים; ולכבודות שבהן נטיו אהלים מיחדים. והדרך עצמה מלאה תשואות מהמון העוברים והשבים, המון העם הולך רגלי, צעירי המשלמים רוכבים על סוסיהם הדוהרים ורצים רוץ ושוב, ומרכבות רבות מרקדות מלאות אירפאים ואירפאיות הבאים לראות, וכפעם בפעם תעבר גם שפעת חמורים נושאים המון אנגלים ואנגליות המשתעשעים לרכב על החמורים דוקא. ובקצה הדרך כנגד שער העיר עומד סולם קטן, ועל שלביו עומד איש המכסה את פניו ואת המכונה הקטנה שלפניו במסכה שחורה, הוא, צלמן אנגלי העובד עתה עבודתו בחריצות ולרגעים יחליף את לוחות־הזכוכית אשר למצלמתו למען יוכל להעלות אחרי כן על הניר את כל חליפות המחזה; מלבד הצלמנים “החוטפים” הסובבים על פני הככר, איש איש ותבתו הקטנה בידו עומד ומכונן אותה בכל רגע לפני כל הישר בעיניו לצלמו, ומכלה מעשהו “כלאחר יד” בטרם יספיק עוד האיש להתבונן בו.

עד תם תפלת יום הששי (צלָתּ אל גֻ’מעה) במסגד עמר אשר על מקום מקדשנו ישב הקהל ויחכה, ובהגיע השעה הראשונה אחרי הצהרים החלה החגיגה, משער העיר נשמע קול רעש תפים ומצלתים, ונושאי הדגלים הנהדרים דגלי המשי הרקומים בזהב עוברים ראשונה, ועל כל צעד וצעד יורידו את שני הדגלים הראשונים עד לפני האנשים והנשים היושבים משני עברי הדרך, ואיש איש מבני האזרחים מעביר את קצה הדגל על עיניו ועל מצחו, ואחרי נושאי הדגלים עוברים פקידי החיל רוכבי הסוסים וחרבותיהם הנטויות לפני מרכבת כבוד פחת עירנו אשר בא הפעם הוא ויתר גדולי המלכות לקחת חלק בחג הדתי הזה. עוד רגע והנה עוברים המון נלהבים מפזזים ומכרכרים במטות עץ במעגל, האחד מהם עומד בתוך מעופף מטהו בשתי זרועותיו וקורא פסוק של ברכה לכבוד אדוננו השולטן יר"ה ושריו, וחבריו עונים אחריו בקול. בקצה הקהל הגדול אחרי כל הכבודה הזאת עובר נושא הדגל הירֹק החדש²⁷ והוא רוכב על סוסו ואחריו המון נושאי דגלים וכלי שיר עוברים לפני כבוד המופתי הרוכב על סוסו, ועל יד שמאלו רוכב “בחיר המיֻחסים” (נקיב אלאשרָף), ומנגינת הצבא הולכת לאחרונה.

כשתי שעות ארכה חגיגה “הלוית הדגל”, ואחר שבו רב הבאים איש איש לדרכו וכל הקהל נפוץ. ולמן היום ההוא לא חדלו בני הכפרים הקרובים והרחוקים לבוא אל עירנו בקול המון חוגג וללכת מפה עד מקום הקבר יום יום עד יומנו זה אשר בו שבו כלם יחד ירושלמה, והעיר מלאה מהם ומהמונם.

– ולסבת רב מספר הבאים בשנה הזאת מבני הנוצרים והמשלמים יחד שלח כבוד פחת עירנו דברו אל כל צירי הממשלות השונות שבעירנו לבקשם לבל ישלחו בכל משך השבוע הזה את התרים האירפאים לבקר את “מקום המקדש” לבלתי עורר את קנאת האזרחים.

ט“ז איר תרנ”ח.

2.

– ביום החמשי שב המֻפתי וכל המון החוגגים מנבי־מוסא בכל הכבוד הרגיל וביום הששי בהאסף כל פני הכפרים בהחרם אלשריף לתפלת השבת היתה “הקפת הדגלים” (זפת אלבּיָרק) בהמון, כי אחרי התפלה נשוא ישאו ביום ההוא את כל דגלי החרם, ובתהלוכה גדולה בתפים ובמחולות יקיפו בהם את חלקת הר הבית והביאום ממסגד עומר עד המדרש הקיצון²⁸, ואחרי כן נפוץ כל המון בני הכפרים ובנותיהם ברחובות העיר לקנות “חלָוה” וכל מיני ממתקים להביא הביתה.

י“ג איר תרנ”ו.

3.

– יותר ממנו ומנשינו יחושו ירגישו את פעולת הגשמים תושבינו המשלמים הרבים אשר בעיר ואשר בכפרים מסביב. כי אם אנו, מפני חטאינו, פסו עולי רגלים מבינינו, ואם חגינו נחֹג איש איש בביתו ובעירו, הנה המה חגים את חג משה נביאנו על פני השדה, ואיש איש מהם עולה מעירו ומכפרו לחג על קבר איש האלהים הזה, ויש אשר יבואו גם ממרחק ימים אחדים. עוד ביום הששי שעבר קראו הכרוזים בחרם־אלשריף (אשר על מקום מקדשנו) לאמר: בשבוע הזה תחל העבודה בחלקת “נבי־מוסא”! ובשבוע הזה ירדו שמה אנשים רבים סוחרים ורוכלים וכל מוכרי דבר אֹכל למינהו להכין שמה חנויות קטנות למערבם ולמרכלתם, וביום הששי לשבוענו זה תחל החגיגה כמשפט שנה שנה, ואנשים לאלפים יעברו על פני ירושלם והלכו אל מקום הקבר אשר מצאתו ההגדה הערבית על דרך ירחו מנגב.

– והיום שלפניו הוא “יום החמישי של המתים” (ח’מישׂ־אל־אַמְוָתּ) לבני הכפרים, כי ביום הזה ירדו אל מקברותיהם {הערת פרויקט בן יהודה: כך מופיע במקור} משפחה משפחה על קברי קרוביה ובשלו שמה נזיד בסירות ובדודים, וכל עובר יטעם מסיר הנזיד ואומר: “תהי זאת לרחמים למת”. וקראו לתפלה הזאת “רחמים”, והמנהג אחד שרידי מנהגי “זבחי המתים” הוא.

– ומלבד חגי המשלמים הנה קרבו גם חגי הנוצרים, והעיר מלאה עתה רוסים ויונים וארמנים וכל חוגגי הנוצרים למיניהם. וכי נלך בדרך וראינו אותם נושאים כל היום כפות תמרים, לולבים ירֻקים ורעננים – לפסח. כי יום הראשון הבא הוא “יום הראשון של הלולבים”, ולקחו להם כל הרוסים והרוסיות כפות תמרים עוד שבוע ושבועים לפני חגם, וקלעו סביבותיהם כל מיני הדור ונוי־לולב ונשאום בכל אשר ילכו. אחרי כן יביאום אתם אל ארצם לזכרון.

נשינו אומרות: “אך מערכתנו גרמה זאת!” בני דודנו אומרים: “מֻבָּרךּ סידנא מוסא!”. – ואנכי עבדכם אשר רק אתם לנגדי תמיד, הנני תולה הכל רק בזכותכם קוראי חביבי, רק לכבודכם עננים נפזרו, ושחקים טהרו, למען תזכו ושמעתם “חדשות” חדשות, ודברי ימי שבוענו זה יעברו לפניכם בכל טיבם המיחד להם, כי אמנם השבוע מצֻין מכל שבועות, וציונו זה איננו נכר ובולט כל כך כי אם בלבֹש גם השמים מחלצותם ושמלת תכלתם.

– עוד ביום החמישי החולף חדל הגשם. וביום הששי אחרי הצהרים בצאת כל המשלמים מהחרם־אלשריף אחרי התפללם תפלת שַׁבַּתָּם חרבה גם הארץ, והתהלוכה מבית תפלתם זה החלה בכל כבודה וסדורה, אנשי הצבא הפרשים עוברים חלוצים לפני המחנה, ואחריהם הולכים זקני (שיכֵי) החרם בבגדיהם הירֻקים ובידיהם דגלים גדולים, כשלשים דגל, או חניתות וחרבות שלופות, ואחריהם הולכים אנשי הצבא המנגנים הולך ונגן בכלי שירם, ואחריהם נושא “הדגל” הקדוש העשוי כלו משי ירק, ועליו רקמת זהב יפה, והמֻפתי הוא השופט הדתי וכל נכבדי העיר רוכבים לאחרונה, ואחריהם כל אדם ימשך. ובעברם דרך רחוב אשר בו איש קדוש קבור, ועמדו והתפללו תפלה קצרה לנשמת המת, היא “פרשת הפתיחה” (סוּרת אלפָתחה) אשר לקֻרְאָן, ואחרי כן יאחזו דרכם הלאה עד הגיעם אל “שער האריות”.

והככר אשר מחוץ לשער, וחומת העיר לארכה כֻּסו באלפי נשים ואנשים, וההר כלו משני עברי הדרך נהפך לאמפיתיאטרון גדול אשר רק “ראשים וצעיפים” נראו בו כמדרגות מדרגות, גם אהלים אחדים נטו עליו בראשו לנשי השרים הגדולים הבאות גם הן לראות, ורעש גדול והמולה בכל הככר, וקולות התותח נשמעים מעל החומה כהד רעש המון החיים, והתהלוכה עוברת הלוך ועבור עד מלמעלה להר הזיתים. אז תשוב מנגינת הצבא וכל המון המלוים אותה, והכפריות תחלנה עתה לענות ענותיהן לברך את החוגגים בברכת הפרידה, ויש אשר תעמדנה במעגל ואחת מהן בתוך, ורקדו ונפפו ידי כתנתן הארֻכּוֹת. וזקני הכפרים מתחרים במרוץ הסוסים העפים כברקים רוץ ושוב, והראו את כחם אשר לא תש עוד, ובני התהלוכה הולכים הלוך קדמה, ואל “נבי מוסא” מגמת פניהם.

כי זה משה האיש, אשר לפי דברי מדרשנו לא ידע גם הוא בעצמו את מקום קבורתו, שב (לפי הגדת המשלמים) ויתגלה אחרי אלפי שנים לאחד נזיריהם המתבודד ויגלה את מקום קברו. וילך הנזיר ויאסף אליו המון עם רב ויביאם אל המקום ובידו מטה, ויעג עוגה בארץ ויקרא: “זה הוא מקום קבר נבי־מוסא!” ויראו העם ויאמינו. ויקימו על מקום הקבר בית גדול לתפלה, וסביבו בתים רבים למשכן לכל הבאים לבקרו. ויהי המקום הזה, אשר מנגב לירחו מעבר לירדן מערבה, למן היום ההוא למקום קדוש. והמֻשלמים בני ירושלם וכל סביבותיה עד למרחוק עולים לחג שמה מדי שנה בשנה בשבוע אשר לפני חג הפסח לנוצרים, הוא השבוע אשר בו יאספו שנה שנה נוצרים רבים בעיר הזאת. ולהוצאות הבית והחגיגה הקדשות רבים הקדשו, מלבד המכס אשר על כל הערבים מעבר לירדן מזרחה, שתי סאים קמח לכל מענה צמד בקר. והממֻנה על כל ההכנסות הרבות האלה הוא מֻפתי ירושלם, והיה הוא גם ה“מוציא” בכל ימי החגיגה. וכל שבעת ימי החג ארוחת חנם נתנה לכל אלפי החוגגים וכל רעב יבוא ויאכל כאות נפשו. לבני הכפרים ודלת העם יבשלו ארז ובשר, ולחם נתן להם, לאיש איש בכליו אשר יביא, ואם תאוה נפשו לקחת בשר חי ונתנו לו. ולשרים ולגדולים ארוחות נשלחות לאיש איש כפי כבודו אל חדריהם אשר יֵשבו בם.

ודגל מיֻחד לחגיגה הזאת והיה תמיד בבית המפתי, רק ביום הראשון לחג יביאנו אל החרם ומשם יקחנו אתו אל נבי־מוסא, וירד הדגל מדי שנה בשנה ביום הששי, ואת המפתי ילכו בני העיר המתנדבים לחֹג, ובכל ימי השבוע שאחריו ילכו שמה חליפות בני הכפרים אשר מסביב לירושלים, ועברו כלם דרך עירנו. ובאו בני כפר וכפר לבדם, המה ודגליהם, והלכו נושאי הדגלים לראשונה, ואחריהם ילכו המכים בתפים והמצלצלים במצלתים, ואחריהם הזקנים ובידיהם חניתות ורמחים, ואחריהם ילכו יתר בני הכפר, הגברים לראשונה והנשים והטף אחריהם, והיה לפני בואם ירושלמה ועמדו הרחק מן העיר ושלחו ציר לבשר בעיר דבר בואם, ובידם הציר תף קטן והלך הלוך והכות בתף, מכה אחת לכל עשרים צעד, עד באו אל החרם. ובחרם משפחות אחדות שוכנות אשר דגלים להן ותפים ומצלתים, ולכל משפחה “חזקה” על כפרים אחדים, לקדם פני חוגגיהם בבואם, ובא הציר אל בני המשפחה מכריו ותשורה בידו ולקחו את דגליהם וכלי זמרם ועברו ברחובות עד הגיעם אל מחוץ לעיר, ונפגשו את החוגגים הבאים ושבו אתם, והלכו שני המחנות יחד עד בואם אל הקדש, ובדרך בלכתם יעמדו במקומות רבים, ונזירי הכפרים וזקניהם מראים נפלאותיהם לעיני ההמון, כי תעמדנה רגליהם על שפת חרב חדה, או כי יתקעו את החרב בבטנם וישלפוה ממנו, או כי ישטחו לארץ וחרב חדה תושם על גבם החשוף ואיש אחר יעמד על החרב נשען עליה בכל כחו; ויש אשר ישתטחו אנשים רבים על הארץ, והקדושים ירכבו על סוסים ועברו על גבם הלוך ושוב והמשתטחים לא יחושו בעברם, וככה יבאו אל החרם והתפללו שמה. והיה אם רד היום ולנו בירושלם וקמו בבקר והלכו לנבי־מוסא, ואם עוד היום גדול והלכו בו ביום. ובבואם לפני נבי־מוסא ישלחו שנית ציר מבשר, ויצאו לקראתם בני הכפרים אשר הקדימו לבוא יום אחד לפניהם.

והבאים שמה יביאו אתם נדריהם ונדבותיהם אשר נדרו כל ימי השנה לנבי־מוסא, קרבן שלמים (ד’בּיחה) או כל נדר אשר ידר האדם, ויש אשר יביאו אתם בניהם הקטנים למול אותם שם והלבישום משי, ורקמת זהב מקשטת את התלבשת כלה.

ובבואם שמה יש אשר ישבו באהלים, ורבם על פני השדה ישבו כל ימי חגיגתם, יומים או שלשה.

וביום החמישי בשבוע, בבקר, יצא המפתי וכל החוגגים אשר נשארו שם עד היום ההוא, ושבו ירושלמה והעלו את הדגל אתם, והיה גם היום ההוא ליום חג לירושלם בצאת כל המונה לראות בשוב כל המחנה הכבד בכבוד יותר גדול מיום לכתו, ורב בני הכפרים נשארים בירושלם גם ביום הששי גם ביום השבת, הוא יום “שבת ההדלקה” אשר לנוצרים. וקראו לימים האלה “שבוע החַלְוָה” (ג’מעת אלחֲלָוָה) כי בימים האלה יקנה איש איש מבני הכפרים “חלוה” להביא לביתו זכר לימי החג. והחלוה עִסת סֻכּר היא אשר יטגנוה בקמח ובשמן השֻּׁמשמים.

כ“ז אייר תרנ”ו.

VI. מהחיים הכלכליים והמדיניים של ירושלם.

א. מסחר האתרוגים.

השיקו היקבים תירוש!

ביום הראשון לשבוענו זה, בשעה הרביעית אחרי הצהרים בדיוק, תקע השופר הגדול שבשכונות יקב “ראשון לציון” את תקיעתו הגדולה, והעבודה החלה; ובלי חשך, בלי הפוגה, ובלי חבוק ידים אף מעט תלך הלוך והתמשך משך שבועות אחדים. הכרמים הומים, הדרכים הומות, היקב הומה, אכרי מושבותינו השונות, בני משפחתם, בוצריהם, שומריהם, עגלותיהם וגמליהם, משרתי היקב, פקידיו, ומפקד כל צבאו; אתוני האש היוקדת, ומכונות הקרח הנורא, והמון מלאכיהם “בלולי קדח ובדודי קרח” – איש איש על עבודתו ועל משמרת משאו לא יעדרו רגע. והכל, הכל יחד, סובב הולך ב“תנועה תמידית” שם לאור החשמל²⁹, עד אם כלה בציר, וכל עסיס המשקה “המשמח אלהים ואנשים” יעצר כלו מפרי הגפן עד בלתי השאיר נטף.

– ובאותה שעה עצמה החלה התנועה גם במרכז אחר בתוצאות ארצנו הקדושה, בכל גנות “עץ ההדר” ופרדסיו בשפלה ובגליל, כי בשבוע הזה החל משלוח האתרוגים מארצנו אל כל הערים והארצות אשר בהן יש דורש להם ו“הפטמה היונית” לא תקעה בהן שרשיה.

ומה מעטות הן הארצות האלה, וגם בהן מה מעטו בני מין הקונים האלה, וכנגדן הנה ארצות כגליציה ורומניה, ואוסטריה ואונגריה³⁰ ואמריקה ואשכנז, אשר בהן חלק גדול מאחינו, אין כמעט כל זכר לאתרוגי הארץ הקדושה; וגם בארץ רוסיה הגדולה והרחבה, הארץ אשר בה רב מנין ורב בנין מאחינו, והוכוחים והפלפולים על אודות אסור “הלימון היוני” וחבוב פרי ארץ הצבי, מפי רבנים וסופרים וחובבי ציון, הם בה כמים שאין להם סוף – גם בה עוד טרם פרץ לו אתרוג א"י דרך כראוי לו, וממאה אלפים אתרוגים בערך, יבול כל ארצנו בשנה החולפת הברוכה, נשארו כארבעים אלף בטריסט, באודיסה, ובוַרשה שלא נמכרו.

והדבר הזה טעם מספיק הוא לחזיון, אשר הננו רואים בסוחרי ארצנו במסחר הזה, כי גם אחרי בקיאתם בעסק שהם עוסקים בו זה עשרות בשנים, ואחרי כל חריצותם הגדולה, אשר לדברת בעלי בריתם בחו“ל היא אולי עוד יתרה מדי… אין אף אחד בהם אשר התעשר, וישנם גם רבים אשר התרוששו בו. פי סוחרינו מלא אמנם תמיד אך תלונות כי מפסידים הם שנה שנה, ואם תשאלום: “למה זה איפוא תשובו לסחור?”, יענוכם תמיד את התשובה המספקת הידועה: ומה איפוא נעשה למחית נפשות ביתנו?; אך הדבר הזה ברור הוא כי עפ”י רב המה מוצאים את פרנסתם בצמצום כל עוד לא הפסידו; ולולי היה המסחר הזה מעין מסחר של בירזה, ולתקות הרבות המפתות את בעליו ישנו מעין כח מושך אדיר למשך אליו גם את אלה אשר השקיעו בו כספם לא אחת לא שתים, מי יודע אם נמצא דואג לכל אחינו לזכותם באתרוג של מצוה מן המֻבחר.

ובכל זאת טובים הימים האלה למסחר הזה מן הימים הראשונים; שאז רבו אתרוגי קורפו המובאים גם לארצנו, לא רק – לחרדים המהדרים כ“א גם לרבים מן ההמון, ועתה רבו היוצאים, והבאים מעטו ויהיו לסגלה רק ליחידי סגלה. התקופה הטובה בערך לקודמת לה, החלה בשנת תרנ”א, אז בצאת האסור הגדול על אתרוגי היונים אשר כפיהם נגאלו בדמי אחינו, ורבים מבני עמנו אמרו סוף סוף בלבם: הן גם לנו ארץ, ארץ קדושה וברוכה המגדלת גם היא פרי עץ הדר; ואם בכל דבר עלינו המצוה לזכרה, במצוה עצמה על אחת כמה וכמה. אז גדלה ההתלהבות, לאתרוגי א“י נמצאו גואלים ודורשים מכל עברים, ובמשך שנים אחדות באו סוחרי חו”ל בעצמם הנה בעת הזאת לעמד על המקח ולברר להם האתרוגים שהם רוצים בהם, אך עברו ארבע שנים והנה חלפה עברה ההתלהבות הראשונה, ורבים מאחינו שבו בגלוי או בסתר לאתרוגיהם המהֻדרים אשר המה זונים אחריהם, והסוחרים ראו גם הם כי רבו ההוצאות והטלטול מכדי הרוח אשר יוציאו ממסחרם ויחדלו גם הם לבוא, ואשר יאבו לקנות יקנו ע"י עמילם (קומיסיונר), הוא מר ט. גולדברג הירושלמי.

היפים שבאתרוגי א“י המה תוצאות הגנות אשר אצל יפו, והמהֻדרים שבהם לא יבושו גם בפני המהדרים שבאתרוגי קורפו, ובכל זאת אתרוגי קורפו יותר רעננים בחו”ל מפני שאין עליהם לעבר משך זמן ארך על פני הים כאתרוגי א"י, ובשולם גם הוא מאֻחר לבשול אתרוגי יפו, וכרתום מעל עציהם בזמן יותר קרוב לחג הסכות.

ולא רק ביפים נעלים אתרוגי יפו על שאר אתרוגי ארצנו כ"א גם בכמותם. כי יפו מוציאה כמעט חצי ממספר כל אתרוגי ארצנו, מחמשים עד ששים אלף ועל יפו יחשבו גם אתרוגי לפתה [נפתוח] וארטז [עיטם] אשר בסביבות ירושלם העולים במספרם לערך אלף לשנה, ואתרוגי עקרון, ופתח תקוה, וגן שמואל אשר עוד מעט ורב יבולם מאד.

ומלבד אתרוגי יפו הנה רבו גם אתרוגי אם־אלפחם, וחטין אשר בגליל, ומספרם יעלה גם הוא מחמישים עד ששים אלף לשנה, ועל הגליל יחשבו גם אתרוגי ראש פנה אשר בגנות אחינו אכרי המושבה הזאת איש איש על יד ביתו, ואתרוגי נצרת³¹.

במה דברים אמורים? בשנים כסדרן; אבל ישנן שנים אשר יבולן ימעט הרבה מהמספר הנזכר, ובשנתנו זאת רבת השלג והקר נפחת מספר האתרוגים עד החצי מאשר היה בשנה החולפת, “אך כנגד זה הם יותר מהֻדרים” – יבטיחונו סוחרינו.

ויפו היא עיר המרכז לסחר האתרוגים בארצנו, כי דרכה יעברו גם כל אתרוגי הגליל, והסוחרים הגדולים רבם מירושלם והמה סלאנט, ומוטרו, ולוי, ועמקיה, וחבריהם. והיה אחרי חג הפסח, אך יחלו העצים להשליך נצתם מפני פרים, והחלו הסוחרים לחכר מבעלי האחוזות את גנותיהם. והדבר הזה מתנהל אמנם עד היום בלי סדרים, והוא הוא המרושש לפעמים את הסוחרים עצמם, בהעלותם את סכום החכירה עד בלתי השאיר להם כל רוח, אך כל עמל אנשי לב לתקן תקנות בזה היה עד כה ללא הועיל, כי סוף סוף חפץ כל חוכר לנסות מזלו הוא, רק בשנים האחרונות החל אחד מאחינו לחכר את הגנות כלן, ואחר ישוב הוא וחכרן לסוחרים, לאיש איש באשר ירצה.

ובבוא ימי תמוז האחרונים, וזמן בכורי האתרוגים יגיע, וירדו הסוחרים המה ופועליהם ליפו, והעבודה החרוצה הנותנת מחיה ברוח לחמשים משפחות בערך מבני אחינו במשך ירחים אחדים – תחל בגנות ובבתים, ונמשכה עד אחרית חדש אלול.

ויצאו הפועלים ראשונה אל הגנות ובחרו באתרוגים אשר כבר בשלו די צרכם, וכרתום בשום לב לבלתי ישבר עקצם, ולבלתי תאנה כל רעה לפטמתם³² וחבשום בחתוליהם והביאום הביתה.

אז תחל העבודה היותר קשה, ואשר בה תלוי כל שכר הסוחרים, היא עבודת סדור האתרוגים למיניהם: למֻבחרים, לראשונים, לשניים, ולשלישים, את העבודה הזאת יעבד הסוחר בעצמו עפ"י הרב, ובאשר אין חותם קבוע על כל אתרוג לברר היטב לאיזה מין צריך לצרפו, והאדם (ולו גם יהיה סוחר אתרוגים) הוא סוף סוף קרוב לעצמו, ועל כל השיך לו יביט בעיני חבה יתרה, מובן מאליו כי פעמים רבות יקרה שהאתרוג עצמו אשר יחשבהו הקונה על מין זה יחשבהו המוכר על מין המבחר ממנו הרבה, וכל עקר הסכסוכים שבין סוחר האתרוגים ומכריהם המה תמיד מעין זה. ואלה היושבים מרחוק ואינם יודעים כמה ייגע הסוחר עד מצאו לו אתרוג מבחר יבואו גם לפעמים בטענות ממין זאת: “הן האתרוגים בארצכם כתפוחי האדמה אצלנו, ולמה זה איפוא לא תשלחו לנו טובים במקום הגרועים?”.

ובכל זאת, בדבר הזה יד קוני אתרוגי א“י על העליונה הרבה יותר מקוני אתרוגי קורפו. כי בשעה שהראשונים נמכרים תמיד עפ”י הראיה, והמה מֻנחים מסֻדרים למיניהם בתבות קטנות, הנה אתרוגי קורפו מערבבים יחד, והמה נמכרים בתבות בנות מאתים אתרוגים, ואת כל תבה יפתח הקונה בצדה אשר יבחר, והוציא משם כעשרה או כעשרים אתרוגים מכל הבא לידו, ועל פיהם יקצב את מחיר התבה כלה מבלי דעת כלל את “מציאתו” אשר רכש לו.

אחרי עבודת הסדור תחל עבודת חתול האתרוגים בלֶבד אשר יגן עליהם מחֹם וחכוך; ואחר יכבשו את האתרוגים המחתלים בתבותיהם הקטנות אשר מספרן עולה שנה שנה לחמשה עשר אלף בערך, וחצין נעשות ע"י אחדים מאחינו בני יפו.

ומעתה האתרוגים עומדים למכירה. וזאת היא השאלה היותר גדולה המנקרת במוח סוחרינו המלא עתה חשבונות רבים במכתבים, ובטלגרמות, ובמודעות, ובפלפולי סוחרים וקונים, וכל כיוצא בהם.

סוחרים אחדים מאחינו בני חו“ל באים עוד היום ליפו בחדש הזה, וקנו די צרכם. כשלשים אלף אתרוגים יקנה מר גולדברג הנז' לשלחם לבעלי בריתו הרבים בחו”ל; ויתר האתרוגים נשלחים לשוק הגדול שבטריסט לשתפי סוחרינו הנוסעים שמה מדי שנה בשנה או לעמיליהם, ולעמילים אשר בורשה ואודיסה, הן ראשי ערי המסחר לאתרוגי ארצנו. ואך חלק קטן ישלח לאנשים פרטיים על פי דרישתם אשר ידרשו בפרוש.

ונשלחו האתרוגים החוצה עד כעשרים לחדש אלול, וכל האתרוגים אשר יכרתום מעל עציהם אחרי העת ההיא ישארו ל“ברכה” בקרב הארץ.

– והכל תלוי במזל, ואפילו ארבעה מינים שבלולב. עקר הברכה היא על הלולב, וארבעת המינים נקראים על שמו; ובכל זאת אין זוכרהו כמעט בכל דבר המסחר הנפרץ הזה, ואין מביט אל “גבה קומתו”, אך הפעם אל נא נפטרהו בלא כלום.

הלולבים הטובים מובאים מגינובה שבאיטליה, וגם באלכסנדריה עיר התמרים רבים הלולבים מאד ומספרם יעלה משתים עד שלש מאות אלף, וסחרו בהם אחינו הספרדים בני העיר הזאת, גם ביפו ובסביבותיה רבו הלולבים, אפס כי לא יצלחו לשלחם על פני הים מחשש הרקבון.

וההדסים רֻבם מאיטליה, וגם בא"י רבים הם בגליל, והביאום משם אל כל ערי ארצנו, אך החוצה לא ישלחו למעוט מחירם.

– לא פעם ולא שתים שמעתי את סוחרי האתרוגים מברכים את ה' על אשר שם קץ מכרח לכל המסחר הזה ביום קבוע, כי בזאת יוכלו לנוח למצער אחרי כן מעמלם הרב. התברכו גם אתם, חביבי הקוראים, את ה' אשר שם הפעם קץ לגליוני–ולדברי אשר אולי הלאיתיכם במו?.

ב' אב תרנ"ח

ב. פרשת עגלונים.

1. אין מזל לישראל– ואפילו עגלון. חיי עגלוני עירנו, אשר רבם מבני ישראל, בנס הם עומדים למיום היות מסלת הברזל בארץ, וכל פרנסתם נמצאה להם רק מבני העניים אשר לא תמצא ידם לשלם מחיר המסע במסה"ב גם בכתה השניה, כי מחיר המסע מירושלם ליפו בכתה הזאת עולה גם הוא לחמשה רבעי מגידי (ערך חמשה פראנק ושליש), מלבד שכירות העגלה אשר על הנוסע לשכר מביתו ועד התחנה, אם לוקח הוא אתו חפצים רבים, ומלבד אשר היה עליו לשלם גם בעד ילדים מבני שבע ומעלה כמחיר הזה. ויבחרו העניים לנסע ליפו בעגלה ולהצטער כל הלילה (תחת שלש השעות וחצי אשר בהן תגיע רכבת מסה"ב ליפו) ולשלם רק שלשת רבעי מגידי לנפש, ובעד ילדים לא שלמו מאומה. ויהי הדבר הולך ונוהג כן עד היום. ומנהלי המסלה ידעו כל זאת ולא כוננו כתה שלישית זלה לעניי עם, כי אמרו פן יצא שכרם בהפסדם ברדת אל הכתה השלישית רבים מאלה הנוסעים עד כה בכתה השניה, ויהי השנה הזאת ויפקידו פקידים ברמלה לשאת במשך ירחים אחדים את ראש הנוסעים בעגלות יום יום, ואחרי כל הספירות המדֻיקות למיניהן החליט להוסיף כתה על הראשונות, ויודיעו במודעות כי מיום 15 מאי תשלבנה אל הרכבות עגלות מסע מיחדות לעניים ומחיר המסע שלשה רבעי מגידי, ולילדים רק כשליש מגידי. הפעם נכרת כל אכל מפי העגלונים, ועתה חושבים המה מחשבות לעשות להם קרונות פשוטים והושיבו בהם כעשרים איש לקרון ואת המחיר יורידו עד הדיוטא התחתונה.

ל' סיון תרנ"ו

2. –“וחי אחיך עמך” זה הוא נסח מודעת השבוע הזה, כי עגלוני אחינו אשר פקידות מסלת הברזל העיקה עליהם “כאשר תעיק העגלה” המלאה לה כצאן עניי אדם היושבים צפופים בכתה השלישית החדשה, השתתפו עתה ויורידו את מחיר המסע ליפו עד לחצי מגידי (כשני פראנק ורבע) בעגלות המסע, ולשלשה בשליק (כפראנק ושבעים צנטים) בקרונות, וילדים יקבלו חנם, ולפי הנראה תועיל להם השתתפותם זאת וקריאתם אל אחיהם, למצוא למצער את חית נפשם בצער.

י' תמוז תרנ"ו.

3. התזכרו עוד קוראי את “עגלות בני גרשון ובני מררי” אשר בספורי משוררנו יל"ג השנון?

אנכי אודה ולא אבוש, כי כבר שכוח שכחתין, אך זאת עודני זוכר כי לא גדולות ומרֻוָּחות היו, ובני האדם היושבים בהן ישבו צפופים ודחוקים כדגים המלוחים במכבשם.

ואת המראה הזה הננו רואים כיום בעגלות “וחי אחיך עמך!” אשר זכרו כבר בא באחד ממכתבי הקודמים, כי אחינו העגלונים האומרים להתחרות את מסלת הברזל ולהשוות בכל זאת את המשקלת בהכנסותיהם–מוסיפים באנשים ובנשים ובמשאות בעגלותיהם בו בשעור שהורידו מן המקח. ומשוררנו או כותב אחר, אינני זוכר לנכון, אשר יעץ להניח מ“עגלות בני גרשון ובני מררי” למשמרת למזכרת עולם, ביראו פן יאבד זכרן מני ארץ, יוכל לנוח עתה בשלום בדעתו כי נמצאו גואלים להן.

אך למרות כל אלה יד מסלת הברזל הולכת וחזקה, אף כי גם שמה גדול הלחץ והדחק, כאלו התערבה את העגלות לראות יד מי תגבר בלחיצת ישראל, ובמשך שבועים נסעו בה בכתה השלישית יותר מאלף איש.

כ“ו תמוז תרנ”ו.

ג. אחרי עבודות אחרית השׁנה.

כלתה השנה, ואתה יחד תמה ונשלמה עבודה רבה לרבים מאחינו בני עירנו. עתה נגֹלה המעמסה הכבדה מעל שכם כל העוסקים במוסדותינו השונים אשר החלו לפרות ולרבות בימים האחרונים, מעל גבאיהן וסופריהן מנהליהן ושמשיהן אשר היו עד כה עסוקים כל כך בעריכת ספרי חשבונות מפעליהם וכל מיני קולות קוראיהם ושליחתם אל כל כנפות הארץ; עתה כלתה העבודה לשנוררינו הפרטים, אשר עוד טרם תמו מעירנו, המתחרים איש את רעהו במשלוח בקשות שבכתב ושבדפוס, ומתנות אתרוגים, ומעשי עצי זית, וקבצי פרחי א“י, וכל כיוצא בהם – לכל אלה מאחינו בחו”ל אשר זכו כי שמם ואדרסתם יהיו נדפסים פעם באחד גליוני העתונים המפרסמים את שמות המנדבים לטובת ארצנו הקדושה. סוף דבר: כל אלה אשר “קרידיט” ביד רחבה נפתח להם בבתי פקידות הפוסטה שבעירנו משעת זרעם זרע הצדקה עד קצרם קצירו, כל אלה אשר מִלאו את ידי פקידי בתי הדואר עבודה יומם ולילה בחדש הזה המסֻגל כל כך לזעזע את נימי החסד והרחמים בלב כל איש ישראל – כל אלה ינוחו להם עתה בלב נכון בטוח כי “הימים הנוראים” עשה יעשו את תפקידם, ועץ הצדקה יתן פריו כראוי לרחמנים בני רחמנים.

גם להמון מדפיסינו וליטוגרפינו, וכורכינו אשר דחו עד כה כל עבודה פרטית שנתנה להם עד אחרי עבור “ימי המעשה”, באו ימי מנוחה מעבודתם הפונה רק כלפי אחינו שבגולה. ועבודת אחינו אלה אמנם רבה היא מאד בימים האלה, בהיותם ממלאים לא רק צרכי עירנו בלבדם, כי אם גם צרכי כל ערי ארצנו הקדושה מחברון ועד יפו בנגב, ועד טבריה וצפת בגליל. בדבר ההדפסה תחשב ירושלם לעיר הראשה בארצנו, ואליה יפנו כל הנצרכים לדברים שבדפוס ביתר ערינו, אשר כנשמע אינם מעטים גם שמה, ועל כל מיני העבודות האלה יחיו מדפיסינו פה, ובהן תלוי עקר קיומם.

כ“ו תשרי תרנ”ט.

ד. “הנדיב בעיר” ופושטי היד.

אך שעות ספורות שהה הנדיב בעירנו, אך בערב לפני בואו נודע כי בוא יבוא הנה; והזמן הקצר הזה היה כבר די למאות דלים לעורר בקרבם את תאבונם, ולהכין מכתבי בקשה בספרם איש איש נגעי לבבו, ולהתגודד אגודות לפתח בית המלון ובכל הדרכים אשר ידעו כי יעבר שם, ולהושיט את המכתבים האלה לידו, או להשליכם אל תוך מרכבתו. אך נדיבנו לא פנה לאיש, ואת כל המכתבים אשר הגישו לו קרע אחד אחד, וישליכם ארצה לעיני עורכיהם הנדחקים להגיע עדיו, ובדבר הזה היטיב מאד לעשות.

מלחמת טובת הפרט בטובת הכלל מלחמה ישנה נושנה היא, ובכל מקום פגוש נפגשנה, אכן החלף תחליף צורותיה כלבוש, אך כבוד לא יכבד להכירה. העני הפרטי המקוה לנדבה קטנה אשר תושיעהו ליומו, איננו מציר לו כלל את חלול כבוד הכלל ואת הרעה אשר תוכל לצמח לו ולהכלל, בהאסף אליו עוד מאה או מאתים כמוהו עד כדי להיות למעמסה על מי שיש כבר בלבו לעשות טוב וחסד, ולטעת בקרבו את הרשם והרגש כי הכלל כלו אך אספת בני “הב הב!” הוא. כל עני הכותב “בקשתו” חושב תמיד כי הוא הוא היחיד בכתיבתו, היחיד בצרכיו הנחוצים לו מאד, והיחיד במצבו הרע; ואם לא יחיד הוא, הנהו למצער היותר נצרך בכל חבריו, ובקשתו תמלא בלי כל ספק. ועל בני הכתה הזאת מה רבו גם אלה אשר אינם מן הנצרכים ביותר, אך פתאום התבוננו כי דבר זה או זה חסר להם, ובו היתה ישועה צומחת להם לכל ימיהם. ומה רבו גם אלה החושבים בלבם: מה נוכל להפסיד? מי יודע? אולי יושיענו זה?

כל אלה אינם בלי תפונה מן העשירים שבעדה, ואיש איש מהם מרגיש בלי תפונה במחסורו אשר יחסר לו. אך שכוח ישכחו כי בהתאספם כלם יהיו לגדוד אשר אי אפשר להשביע רעבונו פעם אחת, וכי נדיב אשר בא לשעה אי אפשר לו לבחן צדקת מכתבי כלם. לאיש כזה אי אפשר למלא בקשת כל איש פרטי. וסוף סוף מה היא הצדקה אשר להם להנות מטובו יותר מכל יתר מאות האנשים אשר בושו להושיט ידם לנדבה, או כי חסור חסר להם גם הכסף המעט לשלם לסופר העורך מכתבי הבקשה?

דבר כזה נוהג בכל מקום, ביאת איש נדיב ידוע מעוררת תמיד את תאבון הנצרכים לעזרה אשר הנם מוצאים לעצמם איזה צד זכות לגשת אליו בבקשתם; אך בירושלם עירנו, היא העיר אשר גם בעל המלאכה גם החנוני לא תמיד יראה בה ברכה בעמלו עד כדי כלכל נפשות ביתו ברוח, התפתח המנהג הזה במדה יותר גדולה לימי שבת השר מונטיפיורי ז"ל לפתח מעונו ושקי שקלי כסף לפניו לחלק שקל שקל לאיש איש מבני העדה אשר עברו לפניו כבני מרון, ועד ימי קבל יתר הנדיבים בקשות כאלה במלאותם חפץ עורכיהן, או לא.

ועורכי הבקשות האלה, הזוכרים עוד כי לפני שתים עשרה שנה קבל נדיבנו זה בעצמו מאתים מכתבי בקשה, וכל עורכיהם נענו ונהנו ברב או במעט בכסף אשר עזב אז לתכלית זו – היפלא אם השיאתם טובת עצמם לשוב ול“נסות מזלם” גם הפעם?

אכן רע ומר לעני לראות תקותו, אשר אולי עלתה לו במחיר לחם יומו, נכזבת ואבדה, כי גם אנשים כאלה היו בלי תפונה בין עורכי הבקשות, אך אם תועיל להם המחאה הגלויה הזאת מצד נדיבנו להורותם דעת לבלי אבד עוד לחם ימיהם בתקות כאלה, אם תועיל קריעת המכתבים לקרע גם את המנהג המחלל את כבוד ירושלם אשר בין כך ובין כך הוא מנאץ כבר ברב תחנותיה ובקשותיה – אז תהיינה השעות האחדות אשר שהה נדיבנו בעירנו לברכה לטובת כלל יושביה.

ה' אדר תרנ"ט.

ה. בני ירושלם והעבודה במושבות.

– וחברת “ישוב ארץ הקדש” הצליחה בין כה וכה לשלוח כשלשים פועלים מבני ירושלם אל המושבות, אל רחובות. ואל גדרה, ואל ראשון לציון ואל פתח תקוה, והיא נכונה להוסיף לשלח עוד, כי השמועות הבאות על אודות פועליה הראשונים משמחות לבב, כי כבר הספיקו להראות חריצותם בעבודתם ואהבתם אותה, ובעליהם בני המושבות מרבים להללם. ובכן גם הלום ראינו אחרי רואנו כי אמנם הרבה שתדלנות עושה, ודבר הישרת הדרך לפני הפועל עד היותו לפועל חשוב הרבה מכל תמיכתו אחרי כן; כי אך נכבוש נכבשה לפניו הדרך הלוך ילך בה מעצמו והגע יגיע לתכליתו. לולא נוסדה החברה הזאת עתה, מי יודע כמה שנים עוד ישבו הצעירים האלה צפופים בירושלם ללא עבודה וללא פרנסה, ואיש מהם לא העלה על לבו לכתת רגליו אל המושבות ולחפש לו עבודה; גם אם עשה כזאת מי יודע אם היה מכון את המקום ואת השעה למצא את אשר הוא מבקש? ועתה כי נוסדה החברה ותשם לב להשתדל בעד פועלים מבני ירושלם במושבות, והנה נודע כי אכן ישנם אנשים כאלה בירושלם, וכחות נרדמים רבים הקיצו ויחיו, ובשמחה הקדשו לעבודת אדמת ישראל, לתפארת ירושלם ולטובת המושבות.

ט“ז שבט תרנ”ז.

ו. התירים בירושלם.

ותנועת התרים בארץ החלה זה עתה, למן האנגלי הנוסע בצבים ובכרכרות ועד הרוסי אשר ברגליו ילך; מן האציל האנגלי אשר שבעה נפשו עד לזרא מנעימות חיי ההתמדנות האירָפית ובא הנה לשאֹף רוח תחת השמים החדשים על הארץ החדשה, ועד הצעיר האנגלי המשוטט עוד באויר האידאלים הנשאים ובא הנה למצֹא לו פתרונים לשאלות החיים והבריאה והאלהות; מן הרֶוֶרֶנד האנגלי הבא הנה לקבֹּע יתדות אמונתו הרופפת מעט, בראותו בעיניו את כל המקומות אשר בהם נגלו האלהים לבני האדם, ועד העלמה האנגלית הטשה על סוס קל ובאה לחזות מחזות בני האדם בארץ ערש ילדותם; מן… ומן כל מיני האנגליים למיניהם “המרימים פעמיהם למשואות” להשליך שם את אבן המעמסה המעיקה להם על לבם, ועד האכר הרוסי הפשוט אשר נדר לאלהיו אם יעלה על ערש יצועו עד ראותו מקום קבר גואלו אשר שם נפשו כפרו – כל “הפנים החדשות” האלה החלו עתה לעלות כילק על הארץ, וכל ההמון הגדול הזה הומה וסואן, בא והולך, אוכל ושותה, נוסע וקונה – ושוק החיים נפתח בירושלם.

כי אמנם עתה באו ימי התקופה האחת אשר בה לא יאלצו בני ירושלם להתפרנס רק זה מזה, ולאכל איש בשר זרועו, אלה המה ימי הפקודה לפֻנדקנים, לתרגמנים, לחלפנים, לחרטים, ולעגלונים ולבעלי הסוסים והפרדים, אשר הם יעגנו כל השנה.

בבתי המלון רבה התנועה, והידים אשר נחו זה כשמונה ירחים מלאות עתה עבודה. אורחות באות ואורחות הולכות, וטלגרמות תבואנה יום יום מערי הארץ להודיע מספר הבאים. עתה יתֻקן כל בדק, עתה יקֻשט כל חדר, והבית כלו ילבש מחלצות, ודגלים מנפנפים מעל פני כל חלונות החדרים, דגלי כל עמי האורחים היושבים עתה בהם.

בהחל כמרי המנזר הארמני לבנות את “הוֹטל הוברד” הגדול לפני שער יפו בתוך העיר אמרו רבים: מי ימלא את כל החדרים האלה? והנה באה השנה החולפת וכל בתי המלון יחד היו כל כך צרים מהכיל את כל האורחים הבאים, עד כי בתי יחידים רבים היו בין־לילה לבתי מלון, ועוד לא הספיק המקום, עד כי אמרו אחדים לשכֹר את חדרי השנה אשר בבתי הספר ליהודים בימי הפגרה. ועתה הנה נוספו בשנה הזאת בעירנו עוד שני בתי מלון גדולים: בית “הוטל מֶטרופול” אשר מחוץ לעיר, ובית “הוטל לואיד” בתוך העיר, ובבית “גרַנד ניו הוטל” אשר גם הוא למנזר היוני נוספה יציע חדשה על פני כל הבית ויגדל כפלים.

ובין כל בתי המלון המשֻׁבחים יצטיֵן בית המלון הישראלי “הוטל–קמיניץ” בירושלים וביפו, אשר כוננהו והקימהו אחד מאחינו בני ירושלים, וכל האנגלים ויתר עמי הארץ הבאים חדריו פיהם מלא תהלתו לנקיון, לנחת רוח, ולטוב המאכלים הכשרים.

ולא רק המאכלים הכשרים ינעמו לחיך התרים, כי אם גם יין ישראל. הנה יין ראשון־לציון עולה כמעט על שלחן כל בתי המלון הגדולים בארצנו.

ולפני בתי המלון התכונה רבה, הרכב משתקשקים. הסוסים צוהלים, הפרדים מצלצלים בַּמְצִלות אשר על צואריהם ועל לחיהם, עומדים הכן לשאת כל משא האורחה אשר קפלו לעת המסע. והתרגמנים סובבים, מפקדים ודואגים כי לא יחסר דבר לה“חָוָגָ’ת” אשר המה עומדים לשרת לפניהם.

התרגמנים האלה כלם חבר בחורים המה אשר למדו בילדותם אך מעט מכל לשון ולשון אשר ידברו בה תרי הארץ, ואת ההלכות המתיחסות להוראת הדרכים ומקומות הקדש לנוצרים, ושרות האדונים הגדולים. והיה בבוא ימי פקודתם וקנו עולמם בשעה אחת, כי יש אשר ישתכרו בימים מעטים מחית כל ימי השנה, על חשבון האדונים יאכלו וישתו בבתי המלון ושכרם אתם ביד רחבה. ענף הפרנסה הזאת לפי תנאיו רק לבני הנוצרים הוא למנה, ואין איש מאחינו נטפל אליו, כי למי ישַׂבר התרגמן היהודי? היוחיל לאחיו האצילים אשר יבואו אולי ארבעה או חמשה לשנה; וגם הם רֻבם מתנכרים אל אחיהם? ובכן אין מורי דרך יהודים. ואם יקרה לפעמים בין תרי הארץ העשירים איש יהודי אשר יאמר לראות גם את אחיו “איפה הם רועים”, אין לו הכּשׁר לזאת, ותרגמנו הנוצרי מוליכהו אל כל קדשי הנוצרים, לא יחסיר חלילה אף אחד…

לא כן פרנסת ה“חלפנות” אשר גם היא יונקת רֹב שפעה מתרי הארץ, כי כמעט כֻּלה לבני ישראל נִתְּנה. ודבר חלוף המטבעות גדול בארץ הזאת. הנוסעים מביאים אתם או שטרות ניר או מטבעות זהב להקל משאם, ופה בארץ לא יוכלו לפרטים בחנויות בקנותם דבר כי המעות יקרות פה. ונאלצו לפרטים אצל השלחני. בימים האלה ירד מחיר מטבע הזהב ומחיר הכסף יעלה, לא כן באחרית החרף בהאלץ הנוסעים השבים אל ארצם לשוב ולאסוף את מטבעות זהבם מן הארץ כי אז ישוב מחירו לעלות.

והחָרָטים העובדים במלאכת עצי הזית, גם המה רבם מבני אחינו המה. אך רבם נאלצים לעבד בבתי אדונים מבני הנוצרים. בהיות התרגמנים מוליכים את אדוניהם תמיד אל אחיהם המה. ולא זר הדבר לראות גם את האורח היהודי הולך עם תרגמנו לקנות זכרונות ארץ קדשו הוא מחנויות הבעלים האלה. ובכן כבד ליהודים להחזיק מעמד במלאכה הזאת בעצמם, ורק חמש או שש חנויות ליהודים לממכר החפצים האלה, וגם המה לא העשירו בעבודתם. בעת אשר לרבים מאד מבני הנוצרים חנויות נהדרות מלאות מעשי ידי החרטים היהודים העניים. בשנים האחרונות האלה החלו גם בתי המסיון השונים להכרית את ענף הפרנסה הזאת מפי אחינו בפתחם גם הם חנויות למעשי עצי הזית, ומטרתם הקדושה בעיני תרים רבים היא כאבן השואבת למשֹׁך אותם אליהם, ובזאת נאלצו רבים מאחינו אשר נשבר מטה לחמם לעבד עבודה בבתים כאלה.

העגלונים רבם יהודים, ובעלי הסוסים והפרדים רבם המֻּשלמים יושבי סוריה הצפונית.

והתרים האנגלים אשר יבואו הנה בראשית ימי החרף יבלו ימים מעטים בארץ ישראל, בבירות, בהר הלבנון ובדמשק, ומשם יסעו מצרימה לשבת שם רֹב ימי החרף בקַירוֹ ועל שפת הנילוס, ויש אשר ירחיקו ללכת עד ארץ הֹדו ושבו בימי האביב אל ארצם. ויש אשר לראשונה יסעו מצרימה וישבו שם רב ימי החרף, ובאחריתו יבואו הנה.

ז. עולי הרגל הרוסים.

– עתה הגיע “תור הרוסים” בעירנו. האנגלים אשר באו בחרף הזה כבר נסעו לדרכם זה יותר מחדש ימים ואחרים עוד טרם באו תחתם, אך הרוסים באו כבר במספר הגון, ואלף ומאתים איש נמצאים עתה בבית האורחים אשר ל“חברה הרוסית הפלשתינית” בירושלם.

לא כתרים האנגלים כתת התרים הרוסים. האנגלים יבואו הנה מלאי עשר ותנועה, על סוסים יטושו, במרכבות ירוצו, מתרגמניהם אתם, ולפניהם ילכו הלוך וצלצל בזוגים אשר בצואריהם אורחת פרדיהם וחמוריהם נושאת אהליהם וכל כבודתם וכליהם אשר למאכל ואשר למשכב ואשר למלבוש ואשר למרחץ; והרוסים בגפם ילכו, רגליהם מרכבם, ושכמם פרדם. וככה ילכו איש איש ושקו על שכמו, ומקלו בידו, ועברו בארץ כלה בכל מקומות קדשיהם אשר בעין כרם ואשר בבית לחם ואשר בחברון וביריחו ובירדן ובנצרת בגליל ושבו ברגליהם ירושלמה לפני חג פסחם. לפנים, ומסלת הברזל עוד טרם תהיה בארץ, ראה עוד כל נוסע על דרך יפו את אורחות הרוסים הולכות ברגל גם מיפו ירושלמה, אך בשנים האחרונות האלה נאסרה עליהם ההליכה הזאת, ובמסלת הברזל יבואו כלם במספר ירושלמה, וככה ישובו ליפו.

והבאים רבם ממפלגת האכרים המה, ומעטים בהם בני מפלגת הסוחרים העשירים והמשכילים, ואם אמרנו לדעת מתכנת אלה מול אלה והבאנו במספר את המטות אשר ערכה החברה הרוסית הפלשתינית לאורחיה בירושלם וידענו.

החברה הזאת המשתדלת בכל כח להרבות את מספר הרוסים והתרים ולהקל מעליהם את כבד הטלטול ומשא ההוצאות, מלבד אשר בהשתדלותה תנתן הנחה לנוסעים בכל בתי פקידות מסלות הברזל והאניות, הנה הכינה בירושלם בית אורחים גדול להם ובית תבשיל. ותערך את אורחיה לשלש מערכות, בני המערכה הראשונה שלם ישלמו לה ארבעה רו“כ ליום בעד דירה ומאכל “כיד המלך”, בני המערכה השניה ישלמו רו”כ ועשרים קאפ' עד רו"כ ושמונים קאפ‘, ובני המערכה השלישית ישלמו עשרה קאפ’ ליום: שלשה למלון, אחד למים חמים לטה, וששה קאפ' ללחם ושתי סעודות ליום. ובכן עולה מספר המטות אשר לבני הכתה הראשונה והשניה יחד לששים, מלבד המקום אשר לה בעיר פנימה לארבעים מטות, ולבני הכתה השלישית ערכה מטות אלף ומאתים וחמש וארבעים, ומקום לה להוסיף עוד שלש מאות מטות להם בעת הצורך.

בבני הכתה השלישית רב מאד מספר הנשים על האנשים, ובעת הזאת עולה מספרן כמעט לשמונים למאה. מספר הרוסים הבאים מדי שנה בשנה ירושלמה יעלה לערך שלשת אלפים, ולפני חג הפסח ברבות מספרם לא ימצאו להם רבים מקום בבית האורחים אשר לחברה ושכנו בבתי המנזרים אשר לפטרירכיה היונית.

ובכל הקמוץ הגדול אשר יקמצו התרים הרוסים יוציא איש איש מהם בארצנו בערך ארבעים רו"כ מלבד הוצאות המסע הכלליות. רב הכסף הזה הוא לנדבות בבתי קדשיהם ומעוטו למקנה זכרונות ארץ הקדש. חנויות רבות מאד לנוצרים בתוך העיר ואצל מגרש הנוצרים מחוצה לה לממכר הזכרונות האלה, תמונות וציורים בניר ובבד ובעץ ובאבן, ועוד דברים כיוצא בהם. ומבני עמנו גם הם תמצאנה להן כעשרים משפחות מחיתן בימי החרף מהתרים האלה, והעובר מאחרי גן עירנו אשר אצל מגרש הרוסים יראה משני עברי הדרך את אחינו הגורזים שטחו להם שטוח על פני הארץ בסחורותיהם סחורות הרוכלים, ואחדים מהם ימכרו דברי אכל ומפרי הארץ, ואחדים מתעסקים בחלפנות. כי רק אחינו הגורזים היודעים את שפת רוסיה סוחרים עד כה את התרים הרוסים. ואחינו האשכנזים היודעים גם הם את השפה הזאת עוד לא שמו לב למקור הפרנסה הזה הנפתח לירחים אחדים בשנה, מלבד שלשה ארבעה אשר פתחו להם בתי אכל במקום הזה, ושנים שלשה ספרדים פחחים, המכינים מחמים לרוסים.

ח' שבט תרנ"ו.

ח. עולי הרגל הצרפתים ויהודי מצרים.

בימים האלה באו הצרפתים כחמש מאות איש לבקר את הארץ, ונסעו בה ותרו אותה לארכה ולרחבה בעגלות. והצרפתים בבואם אורחות אורחות המה באים, לא כיתר בני העמים הנוסעים להם איש איש לבדו על חשבונו. והתאכסנו כלם בבתי האורחים אשר בנו להם אחיהם כהניהם פה, וכהניהם אלה ילכו אתם להורותם את כל המקומות הקדושים, כי גם הבאים רבם כהנים המה ומעוטם הדיוטים אנשים ונשים. ובבואם ויצאו אחיהם לקראתם, ומנגינתם עוברת לפניהם הלוך ונגן, והמה כלם ילכו שורות שורות הלוך ושורר מזמורי קדש עד בואם העירה. וצלבי האריג האדמים התפורים על חזיהם יזכירונו את ימי מסעי הצלב בשעתם ואת כל תוצאותיהם לישראל.

– ומבני ישראל אין בא. גם אלה העשירים המעטים אשר דרכם לעלות שנה שנה “ממצרים ועד הנה” לחג את חג השבועות בעיר הקדש בירושלם, נשארו הפעם בביתם מפני גזרת ההסגר אשר גברה בימים האלה בסבת הכולירה אשר באלכסנדריה ותהי לשנים עשר יום בחוף בירות. ובבית הכנסת אשר יחדו אחינו הספרדים לעולי הרגלים להתפלל שמה תפלת יו"ט ביום אסרו חג שלנו ימעטו המבקרים השנה הזאת.

ל' סיון תרנ"ו.

ט. שַׁיָּרַת ה“מַּכַּבִּים”.

“זכרה ירושלם, ימי עניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם!”.

מבלי משים יעלה על לבנו הכתוב הזה בהעיפנו עינינו אל כל עבר בעירנו הקדושה, זכר תזכר ירושלים את בניה אשר נאספו לפנים כיום אליה מכל קצות הארץ בקול המון חוגג, ובכל חוצותיה ורחובותיה תשואות קריה המתקדשת ליום מועד.

ועתה? החדל השאון וההמולה ברחובותיה? המעטו החיים והתנועה בכל פנותיה? גם היום פניה פני קריה עליזה והומיה במשך העת הזאת, גם היום פעֻלת ימי התקופה נרגשת עתה בה בכל תקפה, ובכל מעוט מספר התרים העולים לבקרה השנה הזאת הננו רואים בכל פנות שנפנה את הפנים החדשות הבאות ומביאות לה חיים ומחיה למשך ירחים אחדים. אבל – בניה? בניה אים?

וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונחפש, מי יודע? אולי נראה, אולי נמצא בין כל ההמון גם אחדים מאחינו אשר סוף סוף העלו גם את ארץ קדשנו על לבם ויחוננוה בבואם לראותה פעם בימי חייהם למצער? וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונקונן בפחי נפש את הקינה אשר אולי היתה לכם כבר לזרא על השנותה לא פעם ולא שתים.

ואיה כל הרעש אשר רעש וגעש במחננו משך ירחים אחדים בשנתנו זאת על דבר חברות “עולי רגלים”? ומה אחרית כל הוכוחים וההצעות אשר קמו על אודותן? האמנם גם הפעם רק “קול דברים אנחנו שומעים, ותמונה איננו רואים”?.

הספק הספיק לנו להתבונן בכל ימי החרף אל מראה “מלון־קמיניץ” הישראלי לדעת עד כמה אנו אוהבים לדבר ולהרעיש עולמות – ולשוב לישן “שנת הצדיקים”.

– נחמה אחת נשארה לנו ב“שַׁיָּרת־המכבים” האנגלית הנכונה לבוא מחר, פה למצער ראינו מחשבה טובה מצטרפת למעשה, לא יציאת ידי חובה בדברים בעלמא, וגם רוח אנגליות אמתית הננו רואים בה, כי האמנם ידעתם מה הוא לנו יום מחר? יום מחר הוא ערב חג פסחנו! ומה אם למשל (אל נפתח פה לשטן) לא יחדל הרוח הסוער היום מנשֹׁב גם מחר, ואולי ביתר עז, והאניה אשר לא תוכל להשליך עגנה בחוף יפו תאלץ לסור אל בירות או אל פורט סעיד לחכות עד יעבר זעם? איכה יראו את כל המחזה לפני הכתל המערבי ביום ערב חג הפסח, ואת מנהגי הסדר אשר לאחינו הספרדים פה ככל הכתוב על ספר מסעם? ומה יעשו בימי הפסח על האניה או במקום אחר אשר לא פלל איש לראותם שם? שאלות כאלה וכאלה לא ידעו האנגלים, המה יודעים רק כי ביום פלוני בשעה פלונית יהיו פה, וביום פלוני בשעה פלונית יהיו שם – כ“פִלְיָס פוג” בשעתו!

הידעתם קוראי את דבר פִליס פוג ותשובתו?

האציל האנגלי הזה התערב את רעיו לסֹב את הארץ כלה בשמונים יום, ממילא מובן כי על כל מדרך כף רגל קמו לו עכובים, ועל כל עכוב ועכוב המתחדש נתר לב משרתו הצרפתי ממקומו ויקרא: אהה אדוני! אבדנו! הלא תראה את הגל החדש הזה הקם עלינו? והאנגלי עומד לו בקָרת רוח ואומר במנוחה: גם על עכוב כזה חשבתי מראש, גם הוא רשום מכבר על ספרי – ואנחנו בוא נבוא!

ההעלו גם אחינו אל לבם מקֹדם כי תוכל סערה לקום לפני חוף יפו? – מחר יהיה האות הזה.

ובכן, בבקר תבא האניה ליפו, בצהרם יגיעו ירושלמה במסלת הברזל, כעלות המנחה ילכו אל הכתל המערבי המלא בעת ההיא מבני אחינו מכל בני העדות השונות, בערב ילכו אל בית הרה“ג הראשל”צ הי"ו, ושני ימים ישבו בעירנו, ואחר יסבו בארץ כלה.

ז' איר תרנ"ז.

י. “שירת החוגגים” האנגלית.

ברגע האחרון, בערב יום חגנו בין הערבים, דרכו סוף סוף רגלי בני אורחת־חוגגינו הראשונה על ספי ירושלים, ותקותם לחג את חג חרותנו על אדמת ישראל באה ונהיתה!

וכהקדמה לשמחתם בהמלא תקותם זאת היה הכבוד אשר עשתה להם עדת אחינו באלכסנדריה, כי ראש ועד העדה, הוא הברון מנשה, עשה לכלם בביתו משתה גדול בחברת הרב וגדולי העדה, וגם את בנו הצעיר שלח אתם לעלות ירושלמה ולתור את הארץ הקדושה.

ותגיע אניתם בערב יום החג ליפו, ויסעו מיפו ויחנו במקוה־ישראל, ויסעו ממקוה ויחנו בראשון לציון, ויסעו מראשון ויחנו ברמלה, ויסעו מרמלה ויחנו בירושלם… ונס גדול היה כי בא חג הפסח באמצע ויפסיק פתאם את “המסעות והמחנות” ליומים תמימים; כי לולא זאת מי יודע אם לא נספחנו ב“אלה מסעי בני ישראל” בנשימה אחת למדן ועד באר שבע, או יותר נכון: מבאר שבע ועד דן…

כי אמנם כמו בכל דבר בראשית התפתחותו היה גם בסדר המסע הזה חסרון גדול, הוא החפזון הנורא והמסע “על רגל אחת” שאנו רגילים לראות בתרים האנגלים בכלל. רגע אחד פה, ומשנהו שמה, סקור בסקירה אחת וכתוב בספר… שמוע מלה אחת ורשום בספר… הלוך ורוץ, הלוך וקפץ, ראות ושמוע דבר והלוך, זה הוא סדר היום כלו. והמחשבה? – אל אלהים! – המחשבה איה איפה היא בכל משך העת ההיא? ובערב ישוב הנוסע עיף ויגע, גופו מדכדך, ועצמותיו מתפרקות, ובמצב כזה ישב לו לשפט על כל אשר רשם בספר! זה הוא החסרון בכל מסעי התרים אשר בסדר מסעם כתוב “היום בכאן ומחר באספמיא”, ואם נצרף לזה כי גם למין התרים האלה לא יספיקו יומים “לעשות” את ירושלם וסביבותיה, וכי ימי מועד ושבת אשר בהם לא יוכל האדם לרכב ולא לרשם בספר לא יוכלו להחשב כלל לימים שלמים לנוסעים, אז נראה עד כמה יוכלו אחינו אלה לשית לנפשם מֻשג נכון מירושלם ומלואה בקבעם את שני ימי החג לתור אותה ואת כל אשר בה, והנסיון הראשון הזה יהיה למורה דרך לבאים אחריהם.

ובכן הגיעה השירה ירושלמה בין הערבים, ומתחנת מסלת הברזל החישו ללכת ישר אל הכתל המערבי לרצות את אבני הקדש, מצבת גדֻלת ישראל לפנים, ולהתבונן באחיהם בני עירנו ובנותיה ההולכים בעת ההיא בהמון מלֻבשים בגדיהם החמודים בגדי יום טוב, לקרא את סדר הקרבת קרבן־הפסח לפני מקום מקדשנו. ומשם הלכו אחדים אל בית הרה“ג הראשל”צ הי“ו ואחדים אל בית הרה”ג סלאנט הי"ו לערך את הסדר, ויתרם שבו אל מלונם הוא “הוטיל קמיניץ” לחג שמח את חג ליל השמורים.

וממחרת מאז הבקר החלה המרוצה התכופה בירושלם ובסביבותיה, בבתי גדוליה ובבתי כנסיותיה, ובמוסדותיה ובעתיקותיה, ואחרי עיפותם הנוראה בלכתם כל היום רגלי שבו אל מלונם בערב, ואחרי ערכם את סדרם השני, סדר יו“ט של גלויות, ואחרי נוחם באו אחדים מבני ירושלם לשוחח אתם ע”ד ירושלם ומצבה, וע"ד הישוב ועבודת האדמה, וממחרת באו גם שני רבנינו הגדולים לבקרם ולהגות להם רגשי שמחת ירושלם בראותה את בניה מעלים זכרונה על לבם. ואחרי “עבודת” היום השני היתה האספה הגדולה בבית המלון “גרנד ניו הוטל” לשמע את הדרשה אשר ידרש מליצנו צנגויל המפורסם אשר עלה גם הוא את השירה. ויהי הבית הגדול מלא מפה לפה, ובתוך הנאספים היה גם הקונסול הבריטי ומשפחתו והקונסול האמריקני וביתו, וכל גדולי הנוצרים בני העיר ואורחיה, מלבד אחינו המבינים את השפה האנגלית; ובנעימות שפתיו הלוקחות נפשות דבר הנואם המהֻלל על מצב היהודים בימי הבינים, ועל הגטו וחיי יושביה, ואת דבריו תבל בתבלי החדודים והספורים המשֻננים, וכל הקהל שמח מאד לשמע הדברים, והציר האמריקני ענה אף הוא דברים נמלצים ויאמר כי הוא מודה לה' תמיד על שימו חלקו ומולדתו בארץ אשר בה לא היתה גטו מעולם.

וביום השני בבקר נסעה האורחה כלה למסעה צפונה, שכמה ושומרונה ואל עין־גנים, וטבריה, וראש פנה, וצפת, ודמשק, ומשם יסעו בירותה לעלות על האניה ולשוב דרך קושטא וארץ יון ואיטליה וצרפת, אל ביתם.

ומספר הבאים אחד ועשרים איש, ובהם שנים עשר מחברי “כלוב המכבים” וחמש נשים.

מסורת־ירושלם אומרת כי כל האיש העוזב את ירושלם לא ימצא מרגוע לרוחו עד אם שב לראותה שנית. ואם בכל אדם כך, באחינו אלה אשר עוד ברגעי שבתם פה הכירו לדעת כי קצרו במקום הראוי להאריך לא כ"ש, ואחדים, ואחדים מהם הביעו אמנם את תקותם זאת בלב שלם, ואם יבוא יום ותקותם תמלא אז ידעו בטח מראש את אשר לפניהם.

ט' איר תרנ"ז.

יא. עולי הרגל היהודים ואסור הכניסה.

– בעתות האלה, בפגֹש איש ישראל העובר בחוצותינו על כל מדרך כף רגלו בפנים חדשות, פני תרים ואורחים עלזים וצוהלים וחוגגים, בהרגישו עתה כעין שפעה יתרה של חיים ותנועה מסביב לו – לא ימלט שלא יעיף עיניו הנה והנה לחפש ולבקש בתוך ההמון הגדול הזה את אחיו אנשי גאולתו. כל אמה ולשון לוקחת עתה חלק גדול בעליה לעיר הקדש לירושלם, רק מקום בני עמנו אנו נפקד כהיום.

– והפעם עלינו להגיד לאחינו ישרם כי לא למעוּט התעוררותם לעלות לרגל לא נראו בציון פני אורחים חדשים מישראל, כי אם פשוט מפני אסור הכניסה ההולך ומתחזק מיום ליום. עתה הדבר שריר ובריר כי לא נתן לאיש מאחינו נתיני רוסיה ואוסטריה ורומניה לרדת אל חוף יפו או בירות בשום אפן. ומדי שבוע שבוע תשמענה אזנינו שמועות מעציבות ומרגיזות לבב. בימי הסערות והגשמים האחרונים לא מעט מספר אחינו אשר יצאו ידי חובת “גלות” בלב ימים כגולי ספרד לפנים. לא פעם ולא שתים נסו לגשת אל חוף יפו אולי תנתן להם חנינה ונתנום לרדת, אך כל עמלם היה לשוא, ורק נדודים שבעו המה ונשיהם ועולליהם בחזרם חלילה מפורט־סעיד לבירות ומבירות לפורט־סעיד עד לכתם באשר התהלכו. ורבים המה המספרים כי נערה אחת מבנות הגולים אשר נפתתה לדברי מלחי סירות הדוגה אשר הבטיחוה להוליכה בסירתם עד עזה ולהורידה שמה אל היבשה, התנפלה במצולות ים בהגיע יאושה עד נפש.

ואם אמנם הדבר הזה עודנו מוטל בספק, הנה המעשים הבאים נכונים ואמתים, וגם בהם נמצאו כבר יותר מטפה אחת של מרה: אחדים מעשירי אחינו הבוכרים עלו לרגל כדרך אחינו אלה תמיד לבוא ירושלמה לחג הפסח וללכת ליום ל“ג בעמר אל קבר רשב”י במירון אשר בגליל, ויהי אחרי שתותם לרויה מכוס הנדודים על פני הים לא נתנום סוף סוף לרדת עד הניחם לערבון איש איש אלף פראנק במזֻמנים ועד אשר ערבם אחד מסוחרינו, כי תכף אחרי הפסח יעזבו את הארץ.

ושמנה משפחות מבני אחינו אשר אחרי רב טלטוליהם ישבו בפורט־סעיד נואלו לאחז דרכם בדרך הארֻכה והמיגעת, היא דרך היבשה מפורט־סעיד עד עזה, בחשבם כי משם יוכלו להתגנב ולבוא אל ארץ משאת נפשם. ויהי אך באו עזתה ביום י“ג ניסן ויתפשום פקידי המלכות וישלחו טלגרמה לכבוד פחת עירנו לדעת את אשר יעשו בהם, ואחרי השתדלות רבה הואיל כבוד הפחה לצוות כי יתנום לחג את חג הפסח בארץ אם ימצאו להם ערבים. ובן כבוד רבנו הגרש”ס הי“ו שלח טלגרמה לאחד מנכבדי אחינו שביפו לערבם, ויגיעו בימי חוה”מ ליפו והם כואבים ונדכאים מעמל הדרך הנוראה, ועתה המה מוטלים על ערש דוי בבית החולים “שערי ציון” שביפו.

ואת גזרת ההסגר אשר חלה עד כה רק על אחינו נתיני ממשלות רוסיה אוסטריה ורומניה, אומרת הרשות בעירנו למתחה על כל אחינו, יהיו נתיני איזו ממשלה שתהיה.

בכל אופן, החובה מוטלת עתה על אחינו שבחו"ל לפרסם את הדברים האלה בעריהם, לבל יכשלו רבים ולא יהינו לעלות להשתקע בארץ. כי בעתנו זאת לא יועיל להם כל כפר. יכול נוכל אמנם לציר לנו כמה יוסיף עוד מצב עירנו לרדת בהסגר שערי ארצנו בפני כל אחינו, תקופה כזאת ותוצאותיה יחד כבר ראתה עיננו פעם, אך עתה, כל עוד לא התבררו בדיוק פרטי אסור הכניסה, אסור לאחינו לעלות ולהטיל עצמם בסכנה בידים. יכול אמנם להיות כי ימי תקף האסור במדה כזאת לא יארכו הרבה, אך כעת אי אפשר לעבר עליו כלאחר יד.

ט“ז איר תרנ”ח.

יב. אסור הכניסה.

“אסור הכניסה”, השם הזה אשר זכרו שורט בלי תפונה שרטת באזני אחינו הנחלים על שבר עמם, שב ויהי בימים האחרונים לענין הממלא את חלל עולמנו הקטן, ומקרים אחדים שבאו תכופים גרמו לו לשוב ולעלות על שפת לשון.

מאז כבר הודעתי כי ועד מיֻחד הפקד בירושלים וביפו מצד הרשות לשום עין בדבר אחינו באי הארצות אשר עליהן חל האסור (רוסיה, רומניה, אוסטריה ויון), והועד הזה מפקח על מלוא חק שלילת זכויותיהם להתנחל בארץ ומניעת כניסת אלה האומרים עתה לבוא בדיוק היותר נמרץ, וכיון שיצאה הגזרה על חלק מאחינו לא ירגישוה המה בלבדם, כי אם גם כל אחינו תושבי ארצנו, ולא רק הרגשה רוחנית, הרגשת השתתפות האח בצער רעהו, כי אם הרגשה חמרית וממשית בתכלית הפשיטות, כי בבוא עתה איש ישראל לקנות לו אחוזה עליו להביא ראיות מראיות שונות כי איננו מ“בני עליה” החדשים; וגם תשלומים מיֻחדים הוטלו על שטרי הראיות האלה. והוא הדין גם באלה מבני עירנו ומילידיה השבים ממסעיהם בחו"ל.

ובימים האחרונים שב הועד לעין בכל כתבי הפקודות שבאו מבירת ארצנו בדבר האסורים השונים מיום, צאתם וימצא כתוב באחד הכתבים זכרון אסור הכניסה על בני עמנו מבלי הזכיר בפרוש את שמות הארצות, אשר להן נפלו חבלים לזכות בו, ועל הכתב הסתום הזה תמך הועד יסודותיו בפסקו לחֻמרא, ופקודה שלח ליפו לבלתי תת לכל יהודי, יהיה נתין איזו ממשלה שיהיה, לעלות אל החוף, וגם נתיני ממשלתנו הרוממה בכללם, ובשבוע החולף אמרו כבר להוציא את הדבר בפעל. ויהי בבוא ביום ג' אניה ועליה אחדים מאחינו נתיני אנגליה ואחד מנתיני ממשלתנו מבני עירנו האשכנזים, אשר שב ממסעו בחו“ל, לא נתנום לעלות. הנתינים האנגלים הודיעו את הדבר לציר אנגליה בעירנו בדפשה, והוא מהר ויתיצב לפני כבוד פחת עירנו, ותצא הפקודה מלפניו בו ביום להקאימקאם ביפו כי יתנום לעלות; ואחינו נתין ממשלתנו, אשר מאן הועד לתת אמון בכתב מסעו כי לו הוא, נאלץ לאחז דרכו הלאה עד פורט־סעיד. עבר יום, והנה אחד מאחינו הספרדים מקושטא בא, והוא נתין ממשלתנו הרוממה ומילידי ארצה, ותעבר כוס כחמה גם עליו, אך הוא לא פקפק הרבה וישלח דפשה לכבוד הויזיר הגדול בבירת ארצנו ולכבוד פחת עירנו, וגם באה תשובת הפחה, כי יתנוהו לעלות. אפס כי עוד טרם הספיקה התשובה לבוא ואניתו כבר הפליגה לדרכה ויאלץ ללכת אל אשר תלך, ורק אחרי ימים אחדים שב באניה אחרת. גם אחדים מאחינו נתיני אמריקה באו ליפו, וכמובן נפל גם עליהם הגורל, אך ציר ממשלתם בעירנו החיש לעזרתם, ועפ”י פקודת פחת עירנו עלו גם המה.

וכל אלה טרם הזיזו את הועד שביפו מדעתו, וביום שלשם נסה להכביד את עלו גם על אלה מאחינו, אשר זה עתה גלו ממקומם רק בגלל³³ היותם נתיני ממשלתנו, המה אחינו גולי תסליה, המלאים חמת יון המנֻצחה. כי בשוב היונים ידידינו מאז ממלחמתם את ממשלתנו הרוממה וידם על ראשם, אחרי ראותם את כל אותות החבה, אשר הרבו אחינו נתיניה להראות אותה בפעל, שפכו כל חמתם על אלה המוכנים תמיד לפורענות, ויחלו לרדף בשצף קצף את אחינו יושבי תסליה החוסים בצל ממשלת תורקיה. ויהי בכשל כח הסבל ויחלו רבים מאחינו אלה לגלות ממקומם וללכת אל אשר ישאם הרוח להשתקע בארצות ממשלתנו, וגבור המלחמה השר אֶדחם־פחה עזרם בהוצאת דרכם ובכתבי מסע על חשבון מלכנו הרחמן יר"ה, ותהיינה בין הגולים שתי משפחות עניות, אשר החליטו לבוא לארץ ישראל, ויתמכן השר הנעלה כיד המלך ויתן גם להן כתבי מסע ליפו, ויהי בהגיע האנשים אל החוף וישובו חברי הועד למאן לתתם לעלות, באמרם כי לא באה הפקודה בפרוש לתת לכל נתיני ממשלתנו לעלות, כי אם על האיש הפרטי ההוא. בראות האומללים כי טענותיהם ללא הועיל אחזו גם הם בדרך הכבושה וימהרו וישלחו דפשה לבית המלכות בקושטא ולכבוד פחת עירנו להתאונן על קשי גורלם, וגם אחרי אשר כבר זכו, כי תבוא התשובה הרגילה, כי יתנום לעלות, פקפק עוד היוני ראש הועד שביפו אם יתנם ללכת חפשים לנפשם מבלי כל ערבות מצד היהודים, ויצו כי ישובו להציגם לפניו בכל עת דרשו אותם, עד כי ראש פקידי בית המכס שביפו, איש טורקי נדיב לב, נלאה נשוא יסוריהם וצרת נפשם, ויקרא להם דרור, וגם סבלים נתן להם לשאת חפציהם חנם עד בית המלון.

המצב הנורא הזה עורר את כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו להתיצב לפני כבוד הפחה ולהתחנן על בני עמנו המדכאים בבואם הנה מחסרון ידיעת הגזרות החדשות, אשר הועד מחוקק פה חדשים לבקרים, ותצא סוף סוף פקודת פחת עירנו להועד שביפו, לתת מעתה לכל נתיני ממשלתנו לעלות מבלי מפריע, וגם נתיני אנגליה ואמריקה יתנו לעלות, אפס כי יהיו הבאים רשומים בספרי הועד לשמותם ולמקומות מושבותם, אשר יבחרו לשבת בהם, עד אשר תגענה פקודות ברורות מבירת ארצנו איך להתנהג אתם, ואת בני הארצות, אשר עליהם חל אסור הכניסה, יתנהגו כאשר התנהגו אתם עד כה.

עתה עיני כל אחינו נשואות לפקודות החדשות אשר תבואנה בלי תפונה עוד מעט מרבת ארצנו, ומי יתן והיו בשורות הימים הבאים טובות מאלה.

כ“ב תמוז תרנ”ח

יג. אסור הכניסה וקנית קרקעות.

כנגד העשירים העוברים על פני ירושלם כחץ יעוף, הנה חנן ה' אותה גם בעניים הבאים להשתקע בה, המה אחינו בני ארץ תימן אשר מרב התלאות וכבד הגלות שהם מרגישים בכל תקף בארצם, המה עולים אל אדמת הקדש לשבת בה בקרב יתר אחיהם אשר מצאו להם כבר מנוח בעבודתם ובחריצותם. אחינו אלה הבאים הנה המה ונשיהם וטפם, עוברים את רב הדרך הארכה אשר מתימן ועד הנה ברגלם, מקליהם בידיהם וצרורותם על שכמם, ממש כצאת אבותינו לפנים ממצרים, ובבואם הנה יחזרו על הפתחים בראשית הימים עדי מצאם להם עבודה החביבה עליהם בכלל, ונטשו את עבודתם הראשונה.

אך על אחינו בני יתר הארצות כבדה הפעם מאד יד גזרת אסור הכניסה. כי הועד אשר הפקד מאת מועצת הנהגת מחוזנו להתעסק בשאלת היהודים אשר באו לעירנו זה מקרוב, מכביד ידו על כל אלה אשר ערבו אותם בפני הממשלה כי יצאו מן הארץ תכף בכלות זמן שלשים היום אשר הֻתּר לנוסעי ישראל להתגורר פה, וכבר קרא לאחדים מהם לבוא מיפו הנה וידרש מאתם להציג לפניו את אלה אשר עוד טרם נרשם בספרי הממשלה כי עזבו את הארץ, ובין כה וכה חרדו כל הערֵבים ויחלו למאן לערב עוד בעד איש, וכל אלה מאחינו נתיני יתר הארצות נאלצו ללכת לבירות או לפרט־סעיד. כפי הנשמע אומר הועד הזה לעשות רשימה מדֻיקה ממספר נפשות אחינו שבירושלים, ולבדק את זכיות הישיבה אשר לכל אחד ואחד מהם, אך טרם נודע מה יהיה משפט אלה אשר לא תעלה בידם להוכיח זכותם, אם יקבלום לחסות בצל ממשלתנו הרוממה ונתנו להם להשאר פה או כי יגזרו עליהם חובת גלות.

–גם בדבר קניות בתי האחזה (מולק) אשר עד כה התירו לכל אחינו יושבי ארצנו מחמרת הרשות מאד בימים האחרונים, והיא אומרת לאסר כל התנחלות בארץ בין בשדי־האחזה ובין בשדי המלכות על כל אלה מאחינו אשר לא יוכלו להוכיח כי הם יושבים בארץ הזאת מאז שלש עשרה שנה, לאחר חמש שנים לפני צאת הגזרה הראשונה, ובימים האחרונים מעטות מאד הקניות המאֻשרות מאת הרשות בהיות הקונים מבני אחינו.

ב' איר תרנ"ח

יד. התימנים בירושלם – ומלאכת האריגה.

לֹא עֲלֵיכֶם, אוֹיָה, אַחַי הַתֵּימָנִים

צַפֵּה צִפִּינוּ בְעֵינַיִם נִשְקָפוֹת

שַׁלָּמָּה בָאתֶם אַחַי הַנֶּאֱמָנִים?

בָּאתֶם הָהּ רַק שִׂים לָעֹנִי נוֹסָפוֹת.

כָּמוֹנוּ תִסְבְּלוּ צָרוֹת וּתְלָאוֹת

כָּמוֹנוּ רַק תּוּכְלוּ לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת".

ככה שורר אמבר המשורר לפני שלש עשרה שנה, אז בעלות גדוד התימנים הראשון ירושלמה בפאותיו הארֻכּות, בפניו הרזים והדלים, וטליתותיו המצֻיָּצות על כתפיו, תחת בני עשרת השבטים “הפרשים הקלים נושאי השלטים” אשר להם חכתה נפשו. ובאמת מה יכֹל אז לשורר אחרת בראותו גדוד קבצנים חדש עולה על ירושלם ופושט כילק על בתיה, בתי ענייה הראשונים? הן גם המשורר יראה אך לעינים, ולדעת רבים גם בעיניו לא יראה כי אם, בעד המשקפים הלבנים או השחורים אשר תשים על עיניו מרתו הלבנה או השחורה.

והזעקה הקיפה אז את גבול ישראל, וועדים נוסדו ואנשי חסד נאספו לאסֹף נדבות ולהשמיע על השקלים לטובת אחינו האמיצים האלה, לבנות להם בתים ולהספיק להם אכל ולפקח על כל צרכיהם, כי היה היו אז כגמולים עלי אמם וכתינוקות שלא למדו עוד ללכת.

אך למן היום ההוא ועד עתה עברו שלש עשרה שנה, וזה רבות בשנים אשר הפקיעו אחינו אלה את עצמם מידי פטרנותם של אחרים ויצאו לרשות עצמם. אך התישב התישבו בארץ, אך נחו שקטו מעט על שמריהם ויתבוננו על כל סביבם לראות מה הן העבודות הנחוצות פה בארץ מגורם החדשה מן העבודות אשר הביאו אתם מארץ מולדתם, והנה תנועה חזקה נראתה במחנה תימן, וכדבורים החרוצות החלו לשוט בארץ וילכו מעבודה לעבודה ומחיל אל חיל עדי מצאו להם איש איש את לחמו ולחם ביתו ביגיע כפו, ואת שפת המדינה הן ידעו ויהי נקל להם למצֹא מהלכים ועבודה גם בבתי בני הארץ, ויצליחו.

ומיום ליום קטן מספר התימנים המחזרים על הפתחים, ועובדיהם ופועליהם רבו, עד כי במשך שנים אחדות לא נשאר בהם כמעט כל פושט יד לצדקה. וענייהם שלחו צעיריהם לעבודה, ואת בנותיהם לשרת בבתי אחינו, ונשיהם היו גם הן לכובסות ולשואבות מים ולעושות כל עבודות הבית בבתי העשירים, ותהי להם עבודתם למקור מחיתם, וידם מצאה לכלכלם בכבוד. ובהיותם כלם מסתפקים במועט ויאכלו ויותירו. ויבנו להם גם בתים על חשבון עצמם, ובתיהם עלו להם בזול כי רֻבם אומנים במלאכת הבנין המה, וברבות הימים הסירו גם שמלות שבים מעליהם וילבשו בגדי המדינה, ובתיהם גם הם פשטו מראה חלאתם בלְמֹד בנותיהם סדרים ונקיון בבתי גבירותיהן, וככה נבלעו מעט גם המה בקרב ירושלם ולא נודע כי באו אל קרבה.

אמנם היום הגיעו גם ימים אשר חלמו להם אחינו אלה חלומות על דבר יסוד “כולל תימן” וחלוקה תימנית, כי ראו את כולל הספרדים והנה הוא שולח שלוחים אל ארצם ואל מולדתם וסכום הכסף אשר הוא מחלק לענייהם פה אולי מצער הוא מסכום הכנסתו, ויאמרו לתת יד ושם גם לארץ תימן בבית ה' ובחומותיו, ממש ככל אשר אומרים עתה אחינו האמריקנים לעשות פה “שם” לאמריקה… אך כולל הספרדים תקיף הרבה יותר מועד כל הכוללים האשכנזי, ודבר שלח אליהם בחזקת היד, ויחדלו. ויאבד לירושלים כולל וקללה, וחלוקה ומחלקת, ולתימנים אבדו כל התקות הנעימות לחיות על חשבון האחרים, וישובו לשים אל העבודה פניהם ופני בטחונם.

ומלבד חריצותם ושקידתם הנה הנם כמעט כלם יודעי ספר ולומדי תורה, כתבי הקדש שגורים על פי כלם, ועברית צחה המה מדברים וכותבים, וחבה יתרה נודעת להם למליצה ולשיר, ויהי כי כלו חשבונותיהם עם גופם בהספיקם לו מזונותיו, ויחלו גם בחשבון נפשם, חשבון מזונם הרוחני; ובמשך השנים האחרונות הספיקו כבר להדפיס חלק מספר התורה עם התרגום הערבי של רבנו סעדיה גאון, וסדור התימנים, וחלק משירות משורריהם, כל אלה הספרים אשר היו אתם בכתובים עד היום.

ובתוך העולים מתימן עלה גם אחד האורגים, והוא עני ודל וכל הנחוץ לו לעבודתו לא מצא לפניו ויתיאש ממנה, וילכו בניו לעבֹד במלאכת הבנין ויכלכלו גם אותו, ויעברו ימים והנה נמצא לו איש סוחר מאחינו אשר נתן לו חוטים בהקפה, ויחל האורג לעבוד עבודתו, וכקולומבוס בשעתו מצא את הדרך “להעמיד את הביצה על חֻדה”: כי אך שנוי קטן שנה מכל האורגים אשר נסו את כחם לפניו– ותעל בידו.

וזה הדבר: בני ארצות המזרח כלם לובשי קפטנים המה, והקפטן בגד צבעונים ארוך הוא המגיע עד הקרסלים, והוא עשוי בד או משי ארוג קוים קוים בני צבעים שונים לארך הבגד. ובתי חרשת רבים לארג הזה בדמשק ובסביבותיה והובא משם אל כל ערי הארץ ונמכר לאלפים ולרבבות, כי חזק הוא וזל ונצרך, ויהי בכל בוא אורגים חדשים בירושלים לנסות לעשות במלאכתם ויארגו גם המה את האריג בן השטים הארֻכות הזה הנמצא לפניהם, וילאו, כי בשום אופן לא יכלו להתחרות את בני הארץ (ורבם מבני הכפרים) המסתפקים במועט ומוכרים כבר את סחורתם ברֶוַח קטן מאד, וגם זבינים לא קפצו על סחורתם אחרי אשר מין הארג הזה נמצא כבר לרב ושמו יצא בארץ לטובה מדור לדור.

אך בשנים האחרונות האלה רבו בארץ אלה הלבושים מלבושי אירופה אשר להם לא יצלח הארג הזה, ויהיו קונים תמיד את הסחורות המובאות מן החוץ ונמכרות ביוקר, ואיש לא שת לבו לדאוג גם למענם.

ויהי בשים התימני אל לבו להחל במלאכתו, ויעזב את כל הצבעים הנוצצים אשר לבגדי בני הארץ, ויקח רק את חוטי בד לבנים ושחורים ויארגם פספסים כדוגמת סחורות אירופה וימצא לו קונים לסחורתו. בראשונה קנוה רק מכיריו התימנים הפועלים ויעשו להם בה בגדי עבודה, ואיש לא התבונן להם כי דמתה הסחורה לסחורות הצמר הבאות מן החוץ; אך מעט מעט התבוננו גם אחדים מאחינו האשכנזים אשר האורג גר בתוכם, אל עבודתו, ויקנו גם הם מסחורתו וינסוה ויראו והנה היא טובה מאד, חזקה ויפה, ויודיעו לקרוביהם וקרוביהם לקרוביהם ומזל הסחורה הזאת החל לצמוח.

והאנשים מדורשי הרמת קרן ירושלם המה, ויהי בראותם כי טובה נשקפה למלאכה הזאת אם תמצאנה לה ידים חרוצות לעבודתה ופיות מספרים בשבחה להרבות מכרה. ויועצו לפתֹּח מקור מחיה לרבים מבני ירושלם, ויועדו ל“חברת מניות” לשים בשֻׁתפות סכום מסוים לטובת הענין הזה, ויהי דברם עם התימני, כי יקחו מבני העניים והושיבום בביתו ללמדם את העבודה והגדילו את חרשת המעשה הזאת אשר יש בה כדי להחיות משפחות רבות. ויהי המה נושאים ונותנים עמו ומפרסמים בין כה וכה את דבר הארג בעיר וביפו ובמושבות אחינו, והנה רבו הקופצים על הסחורה וירם לבו ולֹא יכלו להשתוות אתו, ויעזבוהו. ויהי דברם עם אורגים אחרים מבני אחינו, ויהי בראות האורג האחד, והוא מבני אחינו האשכנזים אשר עבד לפנים בלודז, כי יש תוצאות למלאכתו, וישתתף עם אחדים מצעירי אחינו האשכנזים ויפתחו בית חרשת ויקחו נערים מתלמידי בית היתומים של הרב מבריסק להורותם את העבודה על פי תנאים אשר התנו אתם, וזה כשבועים החלו בעבודתם והמה מצליחים. ולאורג שני (תימני) אשר לא עבד עד כה את מלאכתו ויהי גוע מרעב עשו בני חברת המניות מכונת אריגה למען ינסה לעבֹד עבודתו, ויהי בשבועים וירויח בעבודתו את מחיר המכונה ועתה עובד גם הוא על חשבון עצמו, ועיני בני חברת המניות רואות ושמחות כי חלק גדול מתכליתם אשר שמו לפניהם כבר התקים, ורבים מבני ירושלים לובשים עתה את הארג הזה, וגם ביפו ובמושבות הוא נדרש, ועוד אומרים המה לנסות דבר אל אורגים אחרים להקים בית חרשת כזה להורות את העבודה חנם לבני העניים ולתת להם היכלת אח"כ להרויח פרנסתם בכבוד, כי אמנם קונים לא יחסרו לסחורה הזאת כנראה.

כ“א תשרי תרנ”ז.

טו. היוצאים.

אם מעטו הבאים אלינו לימים הרעים הנה רבו היוצאים מאתנו לחלוטים כל אלה אשר חלמו להם בלילי החרף הארֻכּים חלומות באספמיה, באמריקה, באפריקה ובכל ארצות אוצרות הזהב, רואים עתה פתרון חלומם בהקיץ, ימי האביב הנעימים הקלו את המסע בים, ומבחר כחותינו עוזבים את ארצנו מעט מעט מאפס עבודה ופרנסה. הגולים אשר כח בידם וחפץ בלבם, עוזבים את בני ביתם ללכת לנוע על הארצות, וביום הניח ה' להם ישלחו וקראו גם לבני ביתם לבוא אליהם, וארצנו תשם מידים עסקניות, והקטנים הגומרים את למודיהם בבתי הספר וילמדו מעט לדעת את העולם הגדול, הולכים להם באשר יתהלכו באירופה להשלים למודיהם וה' יודע אם יוסיפו עוד לשוב אלינו. עתונינו אמנם עושים את המוטל עליהם, ודרוש ידרשו בגנות היציאה; אך Ventre affamé n’a pas d’oreilles (לבטן רעבה אין אזנים) יאמרו הצרפתים, ובקרני אורה לא נשביע נפש שוקקה. הדרשה תדרש, והיוצאים עושים את שלהם, אשר טעמו מעץ הדעת חולמים חלומות ברופאים, במהנדסים, בעורכי דין ובכל הדברים אשר יוכלו להגיע אליהם– מחוץ לארצנו, ואשר למדו מלאכה יוסיפו חפץ לגלות למקום אשר תוצאות למעשה ידיהם. ועתה אין עצה ואין תחבולה כי אם להמציא עבודה לדורשיה, ולחקר אחרי ענפי עבודה חדשים אשר תדרשנה להם עוד ידים חרוצות, ומוצא להם בארצנו.

ל' סיון תרנ"ח.

טז. ארץ ישראל הנוסעת.

ועל פני הים הגדול הנה שט עתה “הגן המּטַלטל”, גן מושבותינו בארצנו הקדושה אשר צוה הנדיב להסיע אל תערוכת תוצאות האדמה בהמבורג. שבעה עשר יום נשארו חביות העצים השונים עומדות ברחובה שלפני בית המכס באלכסנדריה עד בוא (ביום ד' סיון) האניה “רודוס” ההולכת ישר להמבורג במשך עשרים יום ותקחן. הגן הזה היה ביפיו לשיחה בפי בני העיר, והעתון המצרי היוצא בקהיר כתב על אודותיו לאמר: “אספת עצים יפה מאד, השלוחה ממושבת היהודים ביפו אל התערוכה בהמבורג, הורדה מהאניה אל רחבת החוף באלכסנדריה עד בוא האניה ההולכת ישר שמה. הצמחים האלה מפליאים את אלה העוברים על פני בית המכס”. ואם אמנם התענגו באי התערוכות האחרות בטָעמם מיין ארצנו ומפריה, הנה אלה הבאים אל תערוכת המבורג לא תשבע עינם מראות את עצי ארצנו בעצמם ברעננותם, בגדולם בעפרם, ובגמלם לעיניהם את פרים הטוב למאכל, ובטַיְלם בין שורות עצי הגן על אדמת הקדש יוכלו באמת לאמר: זאת הארץ וזה פריה! וככל אשר היה עפר קברות המתים אשר שֻלח עד כה מא"י אל מחוצה לה לסגֻלה לתחית המתים בימים הבאים, כן יהיה העפר המפרה והמחיה הזה להחיות רוח חיים, ולהשיב לציון לבות בניה.

ד' תמוז תרנ"ח.

יז. מַסַּע אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

(ממכתב פרטי)

הלא יָדַעַתְּ, יקירתי, מה רבו הימים אשר קראתי מנהמת לבי בכל מקומות נודי:

אַיֵּךְ! אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ?

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה!…

ומי מלל לי ומי פלל כי סוף סוף תענה “אמנו הזקנה” הזאת לצעקתי לשַׁוְעתי ובוא תבוא לבקרני בהקיץ ולא בחלום במראה ולא בחידות?

כי הלוך הלך מחמד אל האבן במאן האבן לבוא אליו, את הדבר הזה, שמעתי מאז, ומוחי יכל להשיגו, אך כי הלוך תלך האבן אל מחמד במאן מחמד ללכת אליה – זאת לא יוכל כל מֹח פשוט לסבֹּל, וגם ספרי הנפלאות עוד טרם ספרו לנו כזאת.

ובכל זאת הלוך הלכה האבן בפעם הזאת…

כי בראות אמנו הזקנה עד כמה רחק לב בניה מעליה, ועד כמה יש לה לחכות עוד עד אשר ישובו המה לזכֹר זכרה בכל לבב, לא רק מן השפה ולחוץ, ותאמר: מי יודע? אולי בשוב בני לראות פני יכירו לדעת עד כמה שגו בבוזם ליקהת אם? ולא התרשלה, ולא התעצלה, ובכל כח עלומיה קמה, ותלך, ותעבר ארחות ימים, ותתיצב לפני בניה, ותאמר: הנני!…

והבנים? – הבנים האלה אשר זה מאז שכחו כליל כי יש להם עוד אם חיה, חיה ורעננה, ובמתים חשבוה, נרתעו פתאם ויבהלו למראה הורתם יולדתם הנצבת לפניהם, ויכרעו ברך לפניה, אפים ארץ השתחוו לה, ומעמקי לבם קראו: סלחי נא אמנו לבני שכוליך! סלחי נא לבנים ממרים אשר התכחשו לך! כי הפעם שבנו אליך בכל לבנו, ולא נשוב עוד לכסלה!

ואנכי עומד מחריש מתבונן באחי אלה אשר לעגו תמיד לי ולחלומותי ולשירותי, ועיני זולגות דמעות שמחה, כי הפעם ראיתי בשוב לב בנים אל אבותם.

* * * * * *

בטח תביני, יקירתי, כי בתערוכת המבורג הנני מדבר, כי המבורגה הובילוני רגלי הפעם, מקום שם שבתי לראות את עצינו־ואת פרחינו, את ירק שדותינו ואת תבואות ארצנו, ואף את אחד בתינו ראה ראיתי.

העיר הזאת גדולה ויפה היא ומספר יושביה כשש מאות אלף איש. ומסחרה גדול מאד, כי מלבד היותה רוכלת העמים באירֹפָה הנה היא סוחרת גם את חצי כדור ארצנו אשר מעבר לים האטלנטי, והנהר הגדול, הוא נהר האֶלבּה, עובר את העיר לארכה כלה, ונפל אל הים הצפוני. אך לא רק ברצועה אחת יעבר את העיר. כי בכל רחובותיה הוא מסתעף, כי עשה עשו בני העיר תעלות רבות למימיו, למען יקל להם להעביר את הסחורות הבאות אליהם בסירות דוגה מן החוף אל כל חלקי העיר, ועל כן רבו הרחובות אשר תפסקנה אותן התעלות העוברות ביניהן ויבנו עליהן מלמעלה גשרים גדולים לשוב ולחברן, וסירות הדוגה עוברות לרגעים ברחובות רוץ ושוב, ויושבי העיר עוברים בהן או במרכבות האלקטריות הרבות פה.

אך למה זה אאריך בדברים, ולבי יודע כי נפשך נכספה לשמֹעַ דברי על אודות התערוכה אשר בה החלֹּתי את מכתבי.

גן התערוכה הכללית אשר נוסדה פה לעבודות הגנים נהדר ונפלא מאד. שדרות עצים מקיפות אותו מסביב, ואחד מפלגי נהר האלבה יעברו בתוך, ובגן קבוצות הצמחים היותר יפים אשר בכל הארצות ובכל האקלימים, פרי כל חלקי העולם ותוצאותיהם, המכונות חדשות שבחדשות אשר המציאו חכמי דורנו בימים האחרונים לכל עניני עבודת האדמה, וכל כלי עמודת הגנים למיניהם, וב“עדן” בנינים שונים אשר הוקמו לשעה: אולמי התערוכה, בתי מלון, בתי קפה, בית שכר, ואולמי זמרה ומנגינות.

ורבבות בני אדם באים יום יום לבקר את התערוכה, אך בלילה ירב מספרם עוד יותר, כי בלילה הוא מפֹאָר בכל הדר תפארתו. מאורות אלקטרים יפיצו בו נגהם כאור יומם, ומבתי הזמרה נשמע קול שמחה וששון מכל עברים, והמון המטילים הולך הלוך ושוב, הלוך והתבונן בכל נפלאות הגן וחמודותיו עד שעה מאֻחרת מאד בלילה.

ובתוך הגן “תערוכת מושבות ארצנו הקדושה” בכל יפעתה.

בנין התערוכה הזאת אשר עלה לחמשה עשר אלף מארק עשוי כלו מבית ומחוץ לפי טעם בניני ארצנו ארץ הקדם, ודגל אדם ולבן אשר שם “פלשתינה” עליו מקשט אותו.

ובאולם, בתוך תמונה גדולה מעשה ידי חכם חרשים מפֻרסם, הוא האדון ליטקנס בהנובר, תמונת רחוב אחת מושבותינו ומשכנות אכרינו. ומאחריהם תמונת חלקים אחדים מירושלם עיר קדשנו. ולפני התמונה עומדים העצים הגדולים, עצי התמרים, והזיתים, ותפוחי הזהב, והשקדים, והרמונים, בכל הדר פרחיהם.

ומימין לתמונה חדר לאריגי צמר הגפן, לתולעי המשי ופקעותיהם, למשי, ולמצעות, ולתמונות המושבות, ולכלים שונים העשוים בעצי זית וארן; קסתות ומכתבות, ומקלות, ותבות, וסלים, ורבים מהם מחֻטבים מעשי ידי חרשים.

ומשמאל לתמונה חדר שני לקבוצות התבואות והקטניות, חטים, ושעורים, ושֻׁמשמין, ודחן, ואפונים, ופולים, ועדשים, ומיני תפוחי אדמה שונים, גם כדי שקויים שונים עומדים שמה, ודבש ושמן זית, ומי־ורדים, ומי יין שונים וגפן אחת.

ותהי פתיחת מחלקת התערוכה ביום ג' כ"ט סיון בבקר, ויבאו ראשונה חברי הועד המתעסק בדבר הזה להתבונן בסדור כל החפצים הרבים אשר סדרם ויערכם בטוב טעם אחינו הגנן מר נפתלי גליקמן אשר שֻׁלח הנה ממזכרת בתיה (עקרון) לפקח על המחלקה הזאת כל ימי הוצגה; ולבם מלא שמחה והשתוממות למראה עיניהם, וירימו כוסם לחיי המושבות והאכרים בארצנו הקדושה ולקדמתם, וקול תרועת השמחה מלא את הבית. ואחר באו סופרי העתונים השונים ונכבדי העיר וגדוליה. ואחריה בא המצלם ויצלם את המחלקה הזאת לכל פרטיה, ובצהרים החל ההמון הגדול לבוא.

גם בטרם אגיד לך, יקירתי, תביני בעצמך כי הפעם הייתי מעשרה הראשונים לבוא הביתה. ואמנם הנחם לא נחמתי כלל על כל העמל אשר עמלתי עד אשר עלתה בידי להדחק בין כל ההמון הרב העומד ומחכה, ולהכנס; כי סוף סוף את הארץ אשר זה כמה כמהו לה נפשי ורוחי ראו עיני.

וההמון הולך ורב, איש ואיש מתפלא משתומם למראה עיניו כאלו אל עולם חדש הובילוהו רגליו. אמנם אין כל הדברים האלה זרים לעיניהם אך האמת הדבר כי מ“פלשתינה” הובאו כל אלה? ואיש איש שואל שאלות, והאדון גליקמן עומד ומשיב בענין לכל שואל כהלכה, ומבאר לכלם את הדברים אשר תראינה עיניהם.

“הגם פלשתינה בארצות הקולטורה? הגם בה אכרים היודעים לעבוד גניהם לפי טעם עתנו החדשה?”.

שאלות כאלה וכאלה יוצאות מפי רב הבאים, וגם– מפי רבים מאחינו.

אל אלהים! ועבדך הן קרא זה מאז את הקריאה הזאת באזני האנשים האלה, והמה אטמו אזניהם משמֹע, יראו עתה, יראו זאת בעיניהם, אולי יבין לבבם ושב ורפא להם!

יצאתי החוצה ועיני שבו לראות את הלחץ והדחק אשר מסביב למחלקה הזאת, ועד כמה תגדל שמחת כל אחד מהעומדים בראותו כי קרב עוד צעד לפתח הבית, ובאזני צלצלו דברי חוזינו לאמר:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי

כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ!

ימים אחדים כבר עברו למיום הפתח המחלקה הזאת, ומספר מבקריה רב ממספר מבקרי כל יתר התערוכות הנכריות אשר בגן, כי ההמון הולך ועובר למן השעה העשירית לפני הצהרים ועד השעה התשיעית בערב, זה כח ארצנו הקדושה ושמה הנעים!

וחברי הועד, המה אחינו מינדן, וטוך, וולף, וקמסטל, באים יום יום לבקר את המחלקה הזאת, והביאו אתם גם את בני משפחתם ומכיריהם; ובאו ושוחחו בדבר ארץ ישראל ויושביה, והגנן עומד על משמרתו הוא ושנים מאחינו מבני העיר הזאת העוזרים לו בעבודתו.

עתה החלו גם מכירי להתקרב אלי יותר, ואיש איש ישאלני דברים על אודות תולדות הישוב ומצב המושבות וחיי האכרים, ואת כל אשר אוכל להשיב, כיד ידיעתי בכל הענינים האלה, הנני משיב ומעורר לבבות בתשובה ו“עושה נפשות” לחבת ציון.

וגם מתלוצצים לא יחסרו בין המון מכירי, אשר אחרי כל אלה עוד טרם יאבו הכנע.

"הגידה נא לי, ידידי! שאלני האחד מהם בתמימות, הגידה נא לי באמת ובתמים, הנשארו עוד עצים וצמחים שמה בארץ ישראל אחרי אלה?

– האמינה לי, ידידי! כי עוד נשארו שמה די נטֹעַ כל מלוא רחב ארצך האשכנזית הזאת", עניתיו גם אני.

הראית, יקירתי, כי גם אני ידעתי להשיב כהלכה: אך מה אשיבך אַתְּ על תוכחתך על החרישי עד כה זה ימים רבים? – זאת לא ידעתי באמת. אך על דבר פתחי פי הפעם ודבריו נובעים כמעין המתגבר, הנני אומר בלבי: מי יודע? אולי פעל עלי הפעם מחזה ארצנו להשיב רוחי ולהשיב את הדִבֵּר בפי עטי מכל אשר שוררתי תמיד בהמות רוחי לאדמת הקדש:

לוּ גַם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָיו

נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!

מוקירך פלוני הציוני³⁴.

אמר המלבה"ד: בחשבי כי בדברי המכתב הפרטי הזה ימצאו רבים מקוראינו חפץ, אמרתי להוציאם מרשות היחיד לרשות הרבים, ושלום.

ז' אב תרנ"ז.

יח. הבנין בירושלם.

טובים המה ימים כאלה לבוני ירושלם, טובים המה מפני חֹם השמש אשר לא יכה כל כך בחזקה על ראשם, ומפני המים הרבים אשר ישיגו עתה חנם ולא יאלצו לשלם בעדם בכסף מלא, כאשר בימי הקיץ. אך מעטים המה עתה בני ישראל הבונים בתים למו בירושלם, היו ימים אשר חברות הבנין צצו כעשב השדה, ומדי שנה בשנה נבנו בתים למאה, אך ימי הטובה האלה חדלו למיום נאסרה הכניסה על אחינו הגולים. עוד נבנו בשנה הזאת כשלשים בתים בחלק האשכנזים והספרדים יחד בבתי “ימין משה” אשר על שדה יודא־טורא שקנה השר מונטיפיורי, ועד יבנו כעשרים בתים שמה; עוד נבנו חצרים אחדות בשכונת “רחובות” הנהדרה אשר לאחינו בני בוּכָרא, ובזה תמו כמעט כל בניני הכלל בשנה הזאת, ובניני הפרט גם המה מעטים מאד, כי כלתה הפרוטה מכיס יושב ירושלם, וסבת הדבר הזה המה הבנינים בעצמם. כשלשת אלפים ראשי בתי אבות אשר נכספה נפשם מאז שלשים שנה ועד היום להיות “לבעלי בתים”, עלתה להם משאת נפשם זאת ביֹקר גדול, ורבים רבים בהם אלה המשלמים עוד עד היום חלק גדול מהכנסותיהם רבית מחיר בתיהם אשר לווהו. הדבר הזה הרבה את הדחק בעיר ועוד חוש יחושו אותו ימים רבים, רק דור נולד אשר יירש מאבותיו “בתים אשר לא בנה” הוא יתענג אולי על רֹב שלום ומנוחה, ובכן מעטה מאד עבודת הבנין בין אחינו, ובדחק גדול תספיק עוד לעת עתה לאחינו המתפרנסים בעבודה הזאת. כי אמנם שנות רבוי הבנינים הרבו גם את הפועלים היהודים המתעסקים בבנין, כעשרים אומנים בנאים נמצאים עתה בין האשכנזים והתימנים והספרדים, כמאתים פועלים בין הספרדים התימנים והפרסים, וכששים סתתים בין האשכנזים והתימנים, וזה כשנתים נוספו עליהם גם עשרה חוצבי אבנים במחצב בין התימנים והפרסים. העבודה האחרונה היא היותר קשה ולה דרוש כח וגבורה יתרה. גם חרשת יציקת רצפות כתבנית אבני השיש מפרנסת זה כשנה משפחה אחת מעמנו.

לעמת זה רבה מאד עבודת הבנין בין בני יתר הדתות רב יתר על השנים החולפות, המֻּשלמים בנו להם בתים ברבע המשלמים בחוץ לשער דמשק, והנוצרים בונים להם בתים בחלקת השדה הקרובה לשדה הקברות למשלמים אשר בו ברכת מַמִלה. והבתים האלה נהדרים ומפֹארים המה, לא כרֹב בתי שלשת אלפים בתי האבות בישראל אשר כל בית הוא רק חדר אחד או שנים אשר בו תשכן משפחה אחת ולפעמים גם שתים, אלה חצרים שלמות המה, “בתים” במלוא מובנם, ובין כל החברות הרבות שקמו בינינו אין אף חברה אחת אשר בנתה בתים כאלה מלבד חברת שכונת “רחובות” אשר הזכרתי. לרוב חבריה שדה בן אלפים וארבע מאות אמה לאיש, ובתוכו בית גדול ומפֹאר וסביבו מקום מרֻוָּח לגן, ודרכים מרוָּחות בין בית לבית, עד כי על כל אלף אמה תעלינה ארבע מאות אמה לדרכים. כעשרים בתים כאלה כבר נבנו ועד אמור יאמרו לבנות, גם בית תפלה גדול אומרים בני בוכרא אלה להקים בשכונתם זאת אשר תהיה ברב הימים לפאר לעמנו בני ירושלם.

ומלבד בתי הפרט האלה הנה הרבתה “פקידות העיר” לבנות בתים על חשבונה משער יפו וחוצה, והצרפתים בונים בנינים אדירים סביבות ירושלם במקומות שונים, והאנגלים החלו גם הם לעסֹק בבנין ירושלם.

בין בני העמים השונים המתחרים להרבות כחותיהם בבניניהם על אדמת הקדש עמדו הרוסים והצרפתים בשורה הראשונה זה ימים רבים, והאשכנזים והאנגלים בשורה השניה הרחק מאד מהם. עתה החלו גם הם להנער מט מעט, ותעמֵד אשכנז זה כשנתים את בנין הענק, את “בית החולים” אשר לה, ואנגליה אחרי הקימה את “בית הספר לבנות” אשר למיסיון, הנה היא מקימה עתה בית חולים גדול ויפה על שדה נחלתה אצל ביה"ס ההוא.

ואלה המה בניני הצרפתים הנבנים עתה: האחיות הנזירות מקימות בנין בצור וחזק מאד קרוב לשער יפו, ובבית החולים סנט־לאויז אשר להן הן מקימות עוד שתי יציעות, ובבית הספר לבנות “סנט־יוסף” אשר להן הן מכלות את בנינן הגדול, ובבית האורחים הגדול בן חמש היציעות (בית רם כזה אין חזיונו רב בעירנו) אשר לכמרים הצרפתים הנה הם גומרים עתה את בנינו ואת מאות החדרים אשר בו, מלבד בנינים חדשים אשר המה בונים עתה אצל “השער החדש” אשר נפתח למענם בחומת העיר זה שנים אחדות.

כן באו על ירושלם דברי הכתוב כתֻמם “ובנו בני נכר חומותיך”, בנין אחד מכל אלה שקול אולי כנגד כל שלשלת אלפי החדרים אשר לאחינו, וככה צרה בנו עין בני הנכר עד כדי לעורר עלינו שטנה. עורך העתון הערבי “אבו־אלהול” המצרי (איש נוצרי) היה פה לפני ירחים אחדים וירבה לו מנויים בין כל פקידי ממשלתנו הרוממה, ובשובו לעירו כתב בעתונו כי כל בניני ירושלם ליהודים המה, והיהודים גזלו כל ענפי הפרנסה מידי התושבים, שמח הוא לראות כי נאסר על היהודים לבוא אל הארץ, ומקוה הוא כי עוד כלה גרש יגֹרשו ממנה וכל בתיהם ורכושם יהיו לתושבים. לא ארכו הימים וגזרת אסור הכניסה התחזקה ועתה הנה באה שאלה חדשה על כל השדות אשר מחוץ לעיר אם אדמת מולךּ הם או אדמת מירי.

כל היודע מעט עניני א"י יודע כי שדות ארצנו נחלקת לשדות אחוזה (מֻלךּ) אשר גופם לבעליהם, ולשדות המלכות (מירי) אשר גופם למלכות ולבעליהם רק זכות להשתמש בהם. בימים האחרונים נאסרה על היהודים קנית שדות המירי והבנין עליהם, אך רֹב שדות אחינו שבירושלם הם שדי מֻלךּ, והנה התעוררה עתה השאלה מעיר הבירה, איך היו כל השדות אשר מחוץ לעיר ירושלם (אשר בדרך כלל הם בכל הארץ מירי) לשדה מֻלךּ. בֵּרור הדבר הזה יארך בלי תפונה, אך בין כה וכה לא יוכל איש לקנות ולמכֹּר ולמשכן כל שדה ובית מחוץ לשערי ירושלם, כי לרשמם בתור שדה אחוזה לא יאבו פקידי המלכות כל עוד לא התבררה השאלה הזאת לפרטיה, ולרשמם בתור שדי מלכות לא יאבו בעלי האחוזות. ובכן נפסק לעת עתה כל עסק בשדות ובבתים וימים לא טובים עומדים לפנינו.

יט. פרשׁת המעשרות.

והימים ימי בכורי כל פרי בעץ ובאדמה.

הקמה כבר בשלה ונקצרה, והירקות ופרי העץ החלו להקטף זה מאז, וימי הטובה לעובד האדמה, ימי הכנסת פרנסתו לרב שנתו, כבר הגיעו, עתה הגיעה גם העת “לתת לקיסר את אשר לקיסר”, ובית הנהגת־מחוזנו (מגלש אִדָרה) טרוד עתה בדיני תרומות ומעשרות (אַעְשָׁר) למשך זמן שני ירחים בערך.

וזה דבר התרומה והמעשר: לפנים בארץ מכס קצוב קבוע על כל פדן קרקע נזרעה למינה, אשר לירקות לבד, ואשר לתבואות לבד. ושלחה המלכות מדי שנה בשנה גובים בכפרים מסביב וגבו מעובדי האדמה את אשר לה.

ויהי לפני כעשרים שנה ויצא דבר מלכות כי יחלו עובדי האדמה לתת מעשר כל תבואות אדמתם. ויהי דבר מגבה המעשר כמגבה המס אשר לפניו, כי יצאו פקידי המעשר (מאמורי––אעשר) פעמים אחדות בשנה ויגבו מאת האכרים מעשר תבואותיהם וזיתיהם בעין, ומעשר הירקות והפֵרות אשר לא ביום אחד יקטפו לקחו בכסף לפי השומא אשר שמו אותם. והממשלה פתחה בכל עיר ועיר בית ממכר לתבואות ולשמן אשר הובא אל אוצרה שנה שנה.

ויהי כעבר שנים אחדות והממשלה ראתה כי רבו הוצאות הפקידים, ועוד יותר מהן רבו החובות אשר התגבבו על האכרים ממעשרות שנה שנה, כי אכרי ארצנו הדואגים ביותר לחיי שעה כפרו כפעם בפעם את פני הפקידים וחובתם לממשלה לא שלמו במלואה, ותחל לתת את מכס המעשרות בחכירה לכל המרבה לשלם. ויהיו החוכרים הראשונים פקידי המעשרות אשר לוקחה מהם משרתם ואשר ידעו בדיוק את הכנסות כפר וכפר לסכומיהן, ועליהם נוספו עוד אנשים (עפ"י רוב מבני המשלמים) אשר אמֹר אמרו להשתכר גם הם על חשבון עובדי האדמה. והיה מדי שנה בשנה בחדשי סיון ותמוז הֻגשה רשימת שמות כל כפרי המחוז בפני חברי ועד הנהגת המחוז, המה כבוד הפחה והקָּדי והמֻפתי ונבחרי העדות, וקבע הועד לכל כפר וכפר את יומו, ושלח חילים לסובב בכפרים ולהודיע לזקני כל כפר וכפר (מח’תר) את יום המועד אשר בו ידונו על עסקי כפרם, למען יבואו לפני הועד ביום ההוא. כי לבני הכפר עצמם משפט הבכורה לחכירה. והיה אם לא יבואו ליום המועד וקבע להם הועד מועד שני ושלישי ושלח אליהם חילים עד בואם, ואם שמר ישמרו לבֹא ליום המועד ופתחו המה וקצבו את הסכום אשר המה אומרים לשלם בעד מעשר כפרם, ונכתב בספר, ובאו החוכרים והוסיפו עליהם, והוסיפו המה על החוכרים, ושבו החוכרים להוסיף, ונדחה גמר הדבר למועד שני, אולי ימצאו אחרים אשר יוסיפו עוד, אך עפ“י רֹב ימאנו בני הכפר לשוב ולהוסיף בכלל, כי ככל אשר ירבו להוסיף, כן יוסיפו עליהם וסוף סוף אם מנצחים אם מנֻצחים הלא יהיו המה ה”שה לעולה" ובכן יניחו לאחרים לריב ולדין על עסקיהם והמה יעמדו מרחוק.

והחוכר בקבלו את המעשר בחכירה והביא לו איש בעל נכסים לערֹב בעדו בפני הממשלה על תשלומי המכס אשר התחיב לשלם, כי דמי החכירה משתלמים לפרקים והיה בגמרו את חשבונו את הממשלה ועשה לו את חשבונו את הכפר, לאמר: “שלם ישלם לו הכפר את דמי חכירתו ושכר טרחתו יוסיף עליו “מוסף כראוי”. ובדעתו כי אם יקבל את המעשר בצמצומו יוכל להיות כי יפסיד עוד אחרי כל ההוספות אשר הוסיף על חבריו החוכרים, וחפש לו תחבולות לבלי צאת וידיו על ראשו. והיתה ראשית תחבולותיו בדבר מעשרות תבואה והזיתים להשתמט בשעת הקצירה והחביטה. כי עפ”י החוק אסור לבני הכפרים לדוש את תבואתם ולעצר את זיתיהם עד בוא החוכר לקחת את מעשרו, והחוכר אשר יחכר לו עפ"י רב מעשרות כפרים אחדים למען יצא לו שכר טוב בכל עמלו ישתמט מבוא בעת הקציר, באמרו כי טרוד הוא בכפר אחר, ונשאר הגדיש ימים רבים בגרן עד אשר תקצר נפש האכרים לחכות ולשמור את תבואתם יומם ולילה ולאבד את זמנם והבטיחו לו לתת כל אשר ידרש, או כי בוא יבוא אחרי עבור זמן וטען כי אכלו האכרים מתבואתם עד היום ההוא, וככה יעשה גם בימי נקיפת הזיתים. ובדבר מעשרות הירקות ופרי העץ ישתמט מבוא בעת בשולם פן ישום אותם שומא מדיקת, ובא אחרי אשר נחשפו העצים והירקות תמו והביא לו שמאים לשום את ההכנסות כרצונו, ככל אשר קרה לאחינו בני “גדרה” לפני שנתים בבציר ענביהם.

ויהי דבר החכירה לצער לבני הכפרים וירבו להתלונן בפני הממשלה הדורשת טובתם, ותשמע לתלונותיהם, וימעטו החוכרים בימים האחרונים, ובכל מקום ומקום משתדלת עתה הרשות למסור דבר המעשרות לבני הכפרים בעצמם בהקלה להם את תנאי החכירה ככל אשר תכביד תנאיה על החוכרים.

ובכן רבה עתה טרדת בית הנהגת מחוזנו בדבר המעשרות, חילים נשלחים יום יום אל הכפרים מסביב וזקני הכפרים באים והולכים, והחוכרים הולכים ושבים, וחוקרים לדעת עד כמה הגיעו כבר דמי חכירת כל כפר וכפר, ויש אשר גם ישלחו שמאים מצד הרשות אל הכפרים לראות אם אמת בפי זקני הכפר האומרים כי לא יוכלו עוד להוסיף אחרי אשר לא רבה תבואתם, והיה אם יכונו דבריהם ומסרו להם מעשרם במחיר אשר שמו בימים האלה לא יפנה הועד את לבו כמעט לשום דבר אחר מבלעדי המעשרות, אם לא כי הדבר נחוץ מאד.

– והתרומה שנים וחצי למאה היא אשר יתנו עובדי האדמה מתבואת אדמתם לממשלה, והיתה ההכנסה הזאת לפקידות והשכלת העם לתמיכת הוצאותיה הרבות אשר החלה להוציא בימים האחרונים ביסדה בתי למוד לכל הכפרים אשר בארץ, ללמד את בני האכרים לשון ערבית וכתבה וראשית ידיעות החשבון ולמודי הדת. והפקידה בכל כפר מורה אחד ושלמה לו שכרו ובני הכפר יתנו לו איש איש לחם יומו.

ט“ז אב תרנ”ו.

כ. התפתחות כפר ערבי.

קטן ודל היה הכפר בית לחם עוד לפני שנים לא רבות, לפני ימי דור אחד. תושביו האכרים הנוצרים החיו נפשם בעבודת שדותיהם וכרמיהם, ורק אחדים מהם התעסקו במעשה זכרונות קדשיהם: צלבים, ומִשׁבּחות³⁵, ותמונות, עשוים צדף ואבן, וימכרום לתרים הבאים כלם לבקר את הכפר ההוא, והאכרים האלה אשר המסורה מיחסת אותם לבני נושאי הצלב שבאו לפנים מאירופה, חרוצים המה מאד. ויהי אך הוקל המסע אל יתר הארצות וישאו את רגלם וילכו, ויבואו בסחורותיהם עד ארצות אירופה ועד אמריקה למכרן שמה, ולמן הימים ההם קבלה עבודתם צורה אחרת; כי התבוננו אל חרושת המעשה שמה, ויעשירו גם הם את עבודתם בדֻגמות חדשות ושונות, ויחלו לעשות בצדף גם כלים וצעצועים נחמדים למראה; עטים, וסרגלים, ובתי ציגרים, וכפתרים, רבידים, ותכשיטים שונים, וישובו להוציאם החוצה, גם בתערוכות שונות הציגום ויצטיינו, וכשרונם הגדול ללמד על נקלה לדבר בלשון עם ועם עזר להם גם הוא למצֹא מוצאות לסחרם, ויקנאו בהם אחיהם בני כפרם, וישימו רבים מהם פניהם אל העבודה הזאת המעשרת את בעליה, וירבו משנה לשנה עד כי עלה מספרם לפי הספירות בשנה שעברה לשלוש מאות ושלשים פועל, העובדים בשמנה וששים בתי מלאכה בבית לחם, בה בשעה אשר מספר כל עבודת עצי הזית בירושלם הגדולה יהודים ונוצרים יחד עלה רק למאה וחמשים איש העובדים בעשרים בתי מלאכה, ובדעתנו כי מחיר הצדף הגויל המובא הנה בשנה שעברה עלה לחמשה ושלשים אלף פרנק, נוכל לשער לנו מה רב הכסף אשר ירויחו מדי שנה בשנה אחרי עבדם אותו, ואת רב תוצאות עבודתם המה מוכרים בעצמם מחוץ לארצנו, וביחוד בצרפת ובספרד ובדרום אמריקה, לאמר: בארצות הקתולים. ויהי מספר בני בית לחם אשר סבו בשנה שעברה בארצות אירופה חמשים איש, וחמשים היו באמריקה הדרומית, וחמשה ועשרים בארץ הֹדו ובאיי הפיליפינים, ולרבים מהם חנויות גדולות בירושלם לממכר מעשה ידיהם וידי בני משפחתם.

מובן מאליו כי גם הכפר בעצמו קבל פנים חדשות, מלבד המוסדות הרבים, בתי תפלה ובתי חנוך אשר כוננו שם הצרפתים ויתר עמי הארץ, בנו גם בני הכפר להם בנינים יפים ונהדרים, כי מלבד עשרם הנה המה טובי הבונים והמסתתים בארץ, כי מורים מיֻחדים הובאו להם מצרפת ללמדם את העבודות האלה, וזה כשנה וחצי נוסד בכפר זה בית פקידות העיר (מג’לס בלדי), ויחלו לתקן את הדרכים ולעשות צנורות לשופכים, ולהדליק נרות ברחובות בלילה, ולהעמיד שם שומרים, הכל כמנהג הערים. ולפי החקים והתקונים החדשים אשר הוציאה ממשלתנו הרוממה בימים האחרונים, אומרים כי תהיה עתה בית לחם לעיר המרכז לנפה מיחדת, והפקד בה מנהל (מודיר) ובית משפט, וכמעט כל נושאי המשרה יהיו נוצרים.

אלה תולדות כפר שהיה בין דור אחד לעיר.

ומאחינו אין אף אחד אשר שם לבו עד כה לעבודה הזאת.

ב' טבת תרנ"ו.

כא. הדאר היהודי בירושלם.

– ומבני אחינו האשכנזים אין אף “אפנדי” אחד היושב בבתי הפקידות השונים, מלבד פקיד “מחלקת הפוסטה התרכית לשכונת היהודים”, אשר כבודו חדש עמו. וזה דבר המחלקה הזאת:

מלבד הפוסטה התרכית הרשמית אשר לנו, ישנה בעירנו גם פוסטה אוסטרית אשר נשרשה בכל ערי תרכיה זה ימים רבים מאד, ואם אמנם כל המסחרים בירושלם דלים ורפים הנה סחר “משלוח המכתבים” פורח ומשגשג ב“ה, כי האמנם ישנה עיר בכל קצות הארץ אשר תקבל השפעתה מחוצה לה כעיר קדשנו? וכל ההשפעה הזאת התבא באין אֹמר ובאין דברים? – היהודים בירושלם הרגלו רבם בפוסטה האוסטרית הזאת, כי בית פקידותה אצל רחוב היהודים, ופקידיה מדברים אשכנזית. ותהיינה רב ההכנסות לפוסטה האוסטרית. ויהי בשנה הזאת ויעל על לב אחינו הנ”ל לדרוש רשיון ליסד ברחוב היהודים מחלקה מיחדה לפוסטה התרכית, וישג את הרשיון הזה, ונזכה לפוסטה יהודית ולפקידים יהודים ולחותם יהודי! כי חותם מיחד קבוע למחלקה הזאת כתוב עליו בתרכית “מחלקה הפוסטה לשכונת היהודים”, ולמעלה מזה השם “ירושלם” בעברית והשם Jerusalemבלטינית, ובלי תפונה שמחו גם רבים מאחינו בחו“ל למראה שם עיר קדשנו רשום בשפתנו בחותם מכתבים רבים הבאים אליהם מירושלם. לפי הנשמע הצליח אחינו זה במעשהו מאד. ומלבד המחלקה הזאת אשר ברחוב היהודים בתוך העיר הנה קבע גם תבות לקבלת מכתבים גם בשכונות “מזכרת משה” ו”מאה שערים" אשר מחוץ לשער העיר.

כ“ג שבט תרנ”ו.

כב. יום מלכנו.

ביום הששי בשבוע החולף, חל להיות יום הולדת מלכנו השולטן עבד־אלחמיד השני יר"ה, אשר מלאו לו שתים וחמשים שנה, ויהי גם הוא ליום חג לירושלם, ותלבש העיר מחלצות, ודגלים אדומים מרקמים רקמה לבנה, רקמת “הירח והכוכב”, התנפנפו על כל בתי הצבור המקֻשטים בענפים ובפרחים, ומנגינת הצבא השמיעה קולה ביום בבית פקידות ממשלתנו בקבל פחת עירנו את הבאים לברכו, ובערב נגנה אצל בית אסף הצבא, ברחבה אשר לפני מגדל דוד.

ויהי המועד לפקידי הממשלה לבוא לפני הפחה לפני הצהרים, ואחרי הצהרים ככלות המשלמים את “תפילת יום הששי” אשר יתפללוה כלם במסגד עמר (הוא “אלחרם אלשריף” אשר על מקום מקדשנו) הזמנו ראשי העדות הרוחנים לבוא, ואחריהם צירי הממלכות השונות. ויבא ראשונה פטריק הנוצרים היונים בלוית כמריו, אחריו באו ראשי העדה הישראלית ובראשם מורינו הרה“ג הראשון לציון הי”ו והרה“ג סלאנט הי”ו ונכבדי שתי עדותינו, אחריהם באו פטריק הנוצרים הארמנים וכמריו, וכמרי הנוצרים הקתולים אשר אין פטריק להם, וכמרי הנוצרים הקופטים, וכמרי הנוצרים הסורים, ולפני כל ראשי העדות קָוַּסיהם בתלבשתם המיחדת להם: מכנסי צמר עשוים כשק מקֻמט, אזורים על חלציהם באזור אדמדם רחב ועל חצי גופם מלמעלה כמין חשן מרקם פתילי זהב וכסף כלו, ולו בתי ידים תלוים מאחריו רק לנוי, כי הידים לא תבאנה בהם לעולם, והלכו הקוסים הלוך והכות על הרצפה במטותיהם אשר כותרת כסף עליהם מלמעלה, ופנו הדרך לבאים אחריהם, ולפני שני הפטריקים הולכים גם שני כמרים נושאים ומרימים למעלה את מטות עזם ועליהם כותרת זהב ואבנים טובות ובבוא איש נכבד לפני הפחה ובצאתו, ונגנה המנגינה לכבודו.

התהלוכה הנהדרה הזאת אשר העבירה על פנינו את כל טוב העדות השונות אשר בעירנו, עוררה מעט בלבב אחינו את הגאון הלאומי, בראותם כי בין כל העדות השונות ישראל הוא גוי “אחד” בארץ ועדה אחת לנו למצער בפני הממשלה ועם הארץ. ובין כל ראשי העדות אמנם נהדרו ראשינו בהדרת השיבה החופפת עליהם וחכמתם המאירה פניהם, ואדרת המלכות המרקמה כסף אשר מעל לבגדי מורנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו, ובגדי השרד אשר לשלשה מנכבדי אחינו ואותות הכבוד אשר להם, היו ללוית חן לכל המראה הזה ויוסיפו כבוד ותפארת לישראל.

וכבוד הפחה קבל את ראשי עדתנו בכבוד אחרי אשר ברכוהו ברכת היום ובברכה מיֻחדת לו על אותות הכבוד אשר הגיעו לו מהוד קיסר אשכנז, וישיח אתם בחבה וישאל את מורנו הרה“ג סלאנט הי”ו לשלומו, כי שמע כי היה חולה, ואחרי רבע שעה נפטרו ממנו בשלום.

י“א אדר תרנ”ו.

כ"ג. היהודים והפקידות.

– בשבוע החולף היתה בחירת חברי שני בתי המשפט שבעירנו (לדיני ממונות ולדיני קנסות), וכמשפט שנה שנה לא נבחר אף יהודי אחד, וגם פה ראה נראה עד כמה צריכים עוד עניני עדותינו להסדר ולהתקן. עפ"י חקי ממשלתנו צריכים להבחר לשני בתי המשפט שבכל עיר־מחוז ארבעה חברים, שנים משלמים ושנים לא משלמים, לאמר: יהודים ונוצרים. אפס עדותינו מצטינות בסבלנותן ובקרירותן העוברות כל גבול, ומאז שמנה עשרה שנות הבחירות שעברו עד היום לא נסו אף פעם לדרוש זכותן זאת הצריכה להנתן להן על פי החק, אף כי מספר אחינו בעירנו רב על מספר בני יתר הדתות, גם בבית ועד הנהגת המחוז, אשר על פי חקי ממשלתנו צריכים להיות בו מלבד ראשי העדות השונות גם שלשת חברים “לא משלמים”, אין אף יהודי אחד, ובכל זאת הדבר הזה הוא אחד הדברים היותר חשובים לנו בפרט ועליו נשענים כל יסודות ישובנו הישן והחדש יחד, בהיות כל עניני המחוז נחתכים בבית הזה.

א' תמוז תרנ"ח.

כד. עלילת דם.

בשכונת “עיר שלום” אשר בנה הבנקיר פרוטיגר לבני עמו אשר שלמו לו מחיר הבתים בתשלומים לפרקים, מכר גם בתים אחדים לנוצרים, ובתוכם גם בית למסית ערבי אשר ממארוניטי היה לפרוטסטנטי. המסית הזה צורר הוא ליהודים ובכל עת חפש יחפש להסית בשכניו היהודים את שכניהם הנוצרים, והיה בהעדר ילד אחד השכנים הנוצרים לשעות אחדות בלכתו לשוח או לשחק או לכל אשר ילך, ומהר האיש והגיד לאבות הילד: “מהרו וחפשו אחרי בנכם פן תהי בו יד היהודים השואפים לדמו”. ויקר כדבר הזה גם ביום השבת אשר לפני השבוע שעבר, אחרי שעות אחדות שב הילד הנעדר אל ביתו, ויהי בהחל השכנים היהודים להוכיח את המסית על הסיטו בם את השכנים ויחל להכותם, ושם יושב גם הרב אלימלך פערלמאן, אחד עמודי “ועד האחדות” אשר בא בלא יומו, וימהר לעזרת אחיו, ויכהו המסית גם הוא ויפצעהו בהשליכו עליו שתי אבנים גדולות, ויחל ה' פערלמאן ויפל למשכב, ויובא הדבר למשפט ויאסר המזיק, והרה“ג רבנו הרב ראשון לציון הי”ו ערך גם הוא בקשה לכבוד פחת עירנו, מלבד הבקשות אשר ערכו הנפצעים לצירי ממשלותיהם, ומפריע שלום התושבים יענש כרשעתו.

בכל השכונות החדשות אשר מחוץ לעירנו יושבים אחינו כמעט נבדלים מבתי הנוצרים תושבי הארץ האדוקים מאד באמונתם, וגם פה רואים אנחנו צדקת דברי מחוקקנו באמרו: “וישכן ישראל בטח – בדד”.

י“א שבט תרנ”ו.

כה. “עזרת נשים” ביסוּדהּ.

בתפים ובמצלתים, בשירה ובזמרה אמרו השׂרות הנכריות בקיץ החולף ליסד בית לחולי הרוח בירושלם. וישקט שאון התפים, ותשחנה בנות השיר, גבירה גבירה שבה אל ביתה ואל עבודתה, וברב הימים הכל נשכח, ועולם כמנהגו נוהג, עד יערה עליהן שנית הרוח לשמוע קול שירה וזמרה…

ובנות ישראל לא שׂרות ולא שׁרות, בהשקט ובדממה החלו לאחֹז דרכן, חברה קטנה יסדו להן לפני שנתים לעזֹר ליולדות עניות, ומפעל כביר ואדיר אשר לא שערוהו גם מיסדותיה ביסדן אותה הנה לפנינו כיום הזה.

אכן אין כ“הכרח” כח הדוחף את האדם קדימה, אם יאבה ואם ימאן, אפס כי ככל הכבידו ידו על האיש הפרטי והבאתו אותו לפעמים לרדת מטה מטה, כן יהיה בכל מפעל כללי לכח דוחף להעלותו מעלה מעלה ולהביאו לתכלית שלמותו. ינסה נא הכלל לתת ידו לאחד המפעלים הטובים, וכל גבול וקצב אשר ישים למעשהו בראשיתו לא יעמדו לו עוד, כי ההכרח ישטף ויעבר כל גבול, וכמלאך הממֻנה על כל עשב להכותו ולאמר לו: גדל! כן יבוא הוא יום יום ויקרא באזני מנהלי המפעל: הלאה! הלאה! אך לשוא יתאמצו עוד לעצר במהלכם, לנוח מעט, לשאֹף רוח, ולהתענג רגע על מנעמות הבטלה, נגררים הם את הזרם מבלי יכלת להביט מאחריהם, ההכרח לא יתן לאיש לנוח, גם על עצלות והתרפות תגבר ידו החזקה, ואין דבר אשר יעמד בפניו.

וההכרח הוא אשר הביא את “חברת עזרת הנשים הכללית” למצבה ההוה.

בית צר ונאלח היה בעירנו אשר נקרא בשם “הקדש”, ובו שכבו למעצבה בשנים האחרונות שלש נשים משֻגעות ושני זקנים עוברים ובטלים מן העולם. מובן מאליו כי בהיות ההקדש “הקדש” לא רבו הקופצים עליו, ומשפחה כי היתה יד ה' בה ותך את אחד בניה בשגעון, ותסבל מכאובה בדומיה, ו“מכאובה” היה לנגדה תמיד ולא עלה על לבה כלל להפקידו בבית כזה. והנה באה הרוח לפני שנה וחצי בלב אחדות מחברות החברה הנזכרת, לקבל עליהן את ההשגחה על הבית הזה. להשגחה הן לא נדרש כסף רק עבודה, ועבודה תקבלנה עליהן חברות החברה באהבה, אמנם גם הוצאות קטנות תעלינה על החברה בראשונה, הוצאות נקוי הבית ועשית כבסים לחולות, אך להוצאות קטנות כאלה מי ישים לב? ובכן קימה וקבלה החברה עליה את הדבר הזה.

אבל אך נשמע בעיר כי באה הפקודה על חולות הרוח, ונשים באות לפקח עליהן ולהפֹך משכבן יום יום, והנה החלו המשפחות לפרֹק סבלן מעל שכמן, וחולות חדשות הובאו אל הבית, כי בהיות בית כזה מוכן כבר ועומד מי זה יוכל להתאכזר כנגד משפחה הסובלת ענויים תמידים? חולה פשוט יש עוד יכולת לשלח מבית חולים אחד אל בית חולים אחר, אך משֻגעים אשר כל בית טרם נבנה להם בירושלם וגם בכל ארץ־ישראל, אנה ישלחו אותם? והמשל אומר “במקום ששנים אוכלים יאכל גם שלישי”, ובכן קבלו את הבית חולים חדשים ומספרם עלה עוד לפני שנה לשמונה, אך המשל ימשל, ועולם כמנהגו נוהג ובמקום ששנים אוכלים שם לא יוכל שלישי לבוא ולאכֹל, ואם בוא יבוא צריך להכין לו אכלו, ובכן נאלצה החברה אם ברצון ואם באֹנס להוסיף לדאוג ולחפש דרכים להרבות הכנסותיה די כלכל כל השמונה, אך הבית צר, ומקום שהיה צר לחמשה אין כל ספק כי יצר לשמונה, ויבוא ה“הכרח” בכל טענותיו ויוכיח כי לא אפשר לבית להשאר במצבו זה. לשוא נסו מנהלות החברה להשתיק טענותיו בטענה המועילה לפעמים גם בפני כל בית־דין חשוב, היא טענת “אין לי”: ההכרח לא אדם הוא וישתק; שבע תתנצלו לפניו, והוא בדבורו עומד ומדברו לא ישוב, והרבה דרכים לפניו לחדֹר אל חדרי לבכם ולהשמיעכם משם את קריאתו בלי הרף, וככה לא עמד לחברה כל הפחד אשר פחדה מפני תשלום שכר דירה נאה ומרֻוַּחת, ו“בעל כרחה” שכרה בית גדול ומרֻוָּח מחוץ לעיר. אך שכרה הבית, והנה שב ההכרח וירחב פיו בטענותיו: היוכלו אמנם להביא סמרטוטים ומצעים שהיו נאים רק בבית שהיה נמאס עוד מהם, אל בית יפה כזה אשר רצפתו שיש? וגם הפעם נאלצה החברה לעשות מצעות חדשים למטות, ולהוסיף בכבסים, ולהעמיד תבות לפני כל מטה, ולסדר את הכל כסדר כל בתי החולים המתקנים. ועתה, הנסתתמו כבר כל טענות ההכרח? לא, עתה קמה שאלה חדשה: תחת אשר היה הבית הראשון צר לשמונה, נשארו פה חדרים פנוים, ולמה תשלם החברה שכר דירה לחדרים פנוים בעוד חולים מוטלים לעיניה? ובכן לא ארכו הימים ומספר באי הבית עלה לשש עשרה נפש, אחת עשרה אשה וחמשה גברים, רבם חולי רוח ומעוטם זקנים מתנונים, מקבלים שמה כל מחסוריהם, ורופא מצֻין יבוא לבקרם פעמים אחדות בשבוע, הוא אחינו הנכבד הד"ר קרישבסקי רופא החברה “למען ציון” אשר נדבהו רוחו למצוה הזאת.

ואם בספרי חשבונותיה נעין, וראינו כי אמנם הולכת היא קדימה, כי בשמונת הירחים האחרונים רבו הכנסותיה והוצאותיה, מאשר הכניסה והוציאה בששה עשר ירחיה הראשונים, כי אז עלו הכנסותיה 17.775 גרוש, והוצאותיה 16.575 גרוש; ועתה עלו הכנסותיה לסך 21.729 גרוש, והוצאותיה 22.647 גרוש, מזה 17.212 גרוש להוצאות בית חולי הרוח, וסך 5.435 גרוש ליולדות עניות, מלבד הסך אלפים פרנק אשר לה בבנק בטוח, אשר הגיעו לה לבנין בית, ומלבד התקוה אשר לה עתה להשיג בפעם אחת את כל הכסף הדרוש לה למקנת בית.

כו. “עזרת נשים” ופעֻלותיה.

קצף תקצפנה עלי הפעם שלש מאות בבנות ציון היקרות, אמר תאמרנה: “אך חסר נמוס האיש הזה, ומשפט נשים לא ידע, וגם בבוא לידו המצוה לדבר על אדותינו החמיצה, וידבר על העצים ועל האבנים”.

אל נא באפכן, נשים שאננות! אל נא תרגזנה גבירות עדינות! שבועת בני ראובן ובני גד נשבעתי לכן אם במרד ואם במעל עשיתי את זאת, ואם לא מדאגה מדבר פן נלאו כבר קוראי הטובים מרֹב הטובה אשר השפעתי עליהם במכתבי האחרון והיה טעם דברי האחרונים כטעם האפיקומן הבא על השׂבע וָאֹמַר: אחריש אתאפק עד השבוע הבא, אז אענדכן עטרות לראש מכתבי כראוי לכן ולכבודכן.

אמרתי – ואקימה.

אך שנה חלפה עברה למיום האסף בנות ציון לאספה ותחלטנה ליסד חברת “עזרת נשים הכללית” לפקח על אחיותיהן היולדות והחולות העניות. והשנה האחת הזאת הספיקה להראות לנו גם הפעם, כי במקום חפץ עז ושקידה נמרצה שם צוה ה' גם את הברכה. כחמשים נפש גם אשכנזיות וספרדיות היו בנות החברה ביסד אותה הגברת חיה צפורה פינס לפני שנה, ועתה שָׂמוה ליותר משלש מאות. אך נוסד נוסדה החברה והנה יצאו אחדות מכבודותיה לסֹב בפרורי ירושלם השונים מחוץ לעיר ובתוכה, ותאספנה את אחיותיהן לאספות ותדברנה על לבן בדבר טיב החברה וטובה, ואחיותיהן שמעו את שמע החברה ותכתבנה ידן לה.

ותהי ראשית מעשיהן לאסֹף חברות – וכסף, הוא הכסף אבי כל מפעל ומעשה. ויהי אחרי ירחים מספר, ומספר חברות הגון נאסף, ותאספנה שנית כלן יחד אשר בעיר ואשר מחוצה לה, ותבחרנה להן גבאות מתוכן ותקנות תקנו לחברתן, ותגשנה אל העבודה להחל גם להוציא מן הכסף אשר אספו, ויהי בראותן כי מלבד הפקוח בצרכי אֹכל נפש וברפואות הדרוש ליולדות העניות דרוש להן גם כבסים נקיים וטובים להן ולילדיהן, ותכוננה גורל לשש מאות אמות בד, ותמכרנה שטרי גורל, ויהי הזוכה ויתן לחברה שלשת רבעי זכותו, וכל נדיב לבו נתן גם את הרבע הרביעי, ותתפרנה החברות את הבד ותחלקנה אותו לנצרכות.

ירחים אחדים עוד טרם עברו והנה חוג פעֻלה חדש נפתח לפני חריצותן וזריזותן: בית “הקדש” היה בירושלם, והיה כל חולה חשוך מרפא וכל נגוע במחלת הרוח והובא אל הבית. בית כזה נורא מאד מראהו אם ההשגחה הצריכה תחסר לו. משפחת החולה תלאה לטפל בו כדרוש ימים–ושנים, מעט מעט תתיאש מנו ונשכח כמת מלבה, החולה בעצמו ברפיון גוו ורוחו יחד לא ישים לבו לכל צרכיו, ומפקח לפקח על כל אלה – אין. מה תהיה אחרית בני אדם יושבי חשך וצלמות כאלה? אנשים כאלה ירֻתּקו אל משכבם מעט מעט, אכול לא יאכלו בעת הקצובה, רחוץ לא ירחצו, בגדיהם לא יחליפו, והתולעים “המצפים לסעודה” יאכלום חיים… לא מליצות נפוחות דברי אלה, קוראי חביבי, במראה הזה לכל פרטיו ודקדוקיו נגלה הבית הזה לעיני חברות החברה בבואן לבקרהו, ולבב הנשים הרכות נתר ממקומו למראה גורל אחיותיהן האמללות (כי אך נשים נמצאו בו בעת ההיא) ולא נחו ושקטו עדי קחתן את הבית תחת השגחתן, ותנקינה את הבית ממסד ועד הטפחות אותו ואת כל אשר בו. מאדם ועד כל כלי ובגד, מטות חדשות ומצעים טהורים ולבנים הֻצעו לחולות, בגדים חדשים הלבשו, ומשרתות עומדות לפקח כל היום על כל צרכיהן, הרופא המומחה ד"ר וָלָך מבקר את הבית פעם בשבוע ובכל עת אשר דבר בואו נחוץ חנם אין כסף, וחברות החברה תבאנה כפעם בפעם להשגיח על החולות ולנחמן, ככה נהפכו חדרי שאול לעדן גן אלהים… לפני טעום האדם מעץ הדעת.

כ“ג טבת תרנ”ו.

כז. כבוד המתים.

– והועד החדש אשר לאחינו הספרדים החל בעבודת התקונים בעניני העדה, וישם פניו ראשונה אל – “המתים”, לסדר עניניהם בטרם כל דבר. ענינים רבים אמנם אין למתים המסכנים שעליהם נאמר כבר, כי “אינם יודעים מאומה” הם אינם יודעים לא שנאה ולא קנאה, ולא תחרות, ולא אחד מכל הדברים הנותנים ל“חיים” ענינים רבים כל כך לענות בהם. ולכאורה אין כל ענין לסדר בנוגע להם; אדם מת מיד הוא נקבר ודיו. אך זהו הדבר, לא דיו לאדם להקבר, עלינו להתבונן גם באֹפן קבורתו והולכתו מביתו עד לבית עולמו כי יהיה לפי כבודו; ובקרב עדותינו אמנם אין מרבים להזהר בזה, ולא אחת נראה במות אחד העניים את כבוד הנפטר מחֻלל לעיני בני הנכר העוברים בדרך, ובכן סדר הועד כי תהיינה ארבע מדרגות בכבודים אשר יחלו לנפטרים, וכי העניים יקברו חנם, וכי יצטינו הקברנים בנקיון מלבושיהם. אמנם נשמע כי הועד אומר לעשות להם גם “תלבשת מיֻחדה”; אך מלבד אשר יכבד להוציא דבר כזה לפועל בעדתנו הנה אין גם כל נחיצות בה, כי אם אך לא נאבה לחקות מעשי אחרים, נראה כי לא התלבשת המיֻחדה היא העקר כי אם הנקיון והסדר. – בכל אֹפן, אין עוד לעניים כל מקום להֵרָגן ולהתלונן, כי יהיו “במתים חפשי”.

י“א כסלו תרנ”ה.

VII. “שומרי החומות”

א. “ועד חטאים”

כשמשון גבורנו לפנים אומרים גם קנאינו גבורי־יומנו: “נצא כפעם בפעם וננער.”; ומעת לעת המה מנסים את כוחם במשלוח “גיריהם בעינא דשטנא”. להראות בעליל, כי עוד לא תמו מבקשי־חטאים מן הארץ, ועוד לא ינומו ולא יישנו שומרי ישראל, ומעת לעת ישובו ויראו עד כמה תש כוחם ונס לחם. וגלגול ה“קנאות” בימנו אלו הוא בגוף “ועדנו ־הרוחני”,הוא “ועד החטאים”, ומשם קולה נשמע למקצה ירושלים ועד קצה; עד כי במשך שלושה שבועות זכינו כבר לשמוע את הקול הזה פעמים.

כי הועד הזה החפץ לעשות לו בכל עז שם ופרסום בעדה האשכנזית, ולקבֹּע בלבה מעט מעט את הדעת, כי הוא הוא הגבוה מעל הגבוהים השומר עליה, ולכבֹּשׂ לו, “אגב ארח” את “ההשגחה העליונה” גם על דברים הרחוקים מאד מעֲוֹנוֹת – הועד הזה הדביק בימים האחרונים בכל מקומות צבורנו מודעה נדפסה בשם “הרה”ג חברי הועד הי“ו” להודיע לבני עירנו, כי ביום פלוני בשעה פלונית ישבו “הרה”ג הי“ו” בביהמ“ד פלוני, ישבו ויצפו לכל אשר נגעה יראת ה' בלבבו והוא יודע פרק בחטאים…של אחרים, כי יבוא ויודיעם. ואגב ארח הודיעו, כי כל החפץ לשכֹּר את המקוה שבחורבת ר''י החסיד ז''ל יבוא וישכר. אכן גם עד הימים האלה לא התרפו “הרה”ג חברי הועד” במלאכתם הלילה, ולמיום התכונן ועדם נראו בכל פתחי בתי הכנסת ובתי המדרש זה פעמים רבות מודעות נדפסות להזהיר את העם מדברים הנוגעים לחלול שבת כיו"ב, או לפרסם כי פלוני ופלוני העגלונים הפרו חק ודינם דין עברינים; אך עד כה היו המודעות בשם הרבנים חברי הבד''צ אשר הדברים האלה נכנסים בחוג פעילותיהם בכלל, והפעם זכינו כבר לראות את פני חברי הועד בכבודם ובעצמם, מבלי כל מסוה שמות אחרים, וכגוף עומד וקים בפני עצמו, והוא מתחיל לקחת לו קרנים להשתרר על צבור שלם.

וכדרך כל שיחת חולין של ת“ח הצריכה למוד היתה גם המודעה הקונה הזאת, ובני ירושלם למדו מתוכה דברים רבים: ראה ראו ראשונה כי רבותינו אלה כמה נזהרים המה בלשונם מקרוא לועדם בשם קבוע, ובדרך ענוה המה מסתפקים בשם “הרה”ג חברי הועד” סתם; והדבר מובן ליודעי חן. כי לקרוא לנפשם גלוי בשם “ועד העיר” עוד טרם הגיע השעה, ומי יודע אם לא תצא העדה כלה במחאה כנגדם אחרי שהיא עסוקה עתה בבחירת ועד כזה, וחבלו כל מעשי ידיהם; ולהודע בקהל בשם “הועד המשגיח בדברים שבין אדם למקום” לא רצו ג"כ אחרי אשר סוף מבטם הוא להרחיב בשעת הכשר את גבול הכשרתם הרבה יותר מהחוג הצר הזה אשר פירותיו וקרנו יחד קימים רק לעולם הבא ובכן נשאר הדבר סתום ועומד עד בוא עת מועד.

ובדבר השכרת המקוה ראו כבר את הצעד הראשון לכבוש הכנסות העדה. הצעד הזה אמנם צר הוא מאד וכמוהו כאין, אך מי לא ידע בעירנו את הפסיעות הגסות אשר פסע כבר “ועד השחיטה” על ראשי בני העדה עד היום, ומי לא ירגיש את השלטון הנמרץ אשר לו על גדוד צבאו הסרים למשמעתו ולוקחים חלק בהכנסותיו המרֻבות אחרי החלו גם הוא בקטנות כאלה?

וגם בנדון החטאים עצמם למדו סתום מן המפורש, והקול יצא כי הפעם גמרו כבר רבותינו אלה אמר לצאת המערכתה בגלוי לקראת השקאלעס והפרצות שנפרצו בירושלם בדבר הלמודים החיצונים. ומלבד שיֵשבו ויחכו עד אשר יתעוררו אלה שנגעה יראת ה' בלבבם לבוא לפניהם ולהעיד, ישלחו עוד מצדם ויקראו בחזקת היד לבני כתה אחרת לבוא ולעמד לפניהם, המה האבות הפושעים השולחים בניהם ובנותיהם לבתי הספר. וביחוד יצא הקצף על בני שכונה אחת בפרורי ירושלם השולחים את בניהם אל מורה המְּפקד מטעם חברת “למען ציון” ללמד אצלו את לשון המדינה, וגבאי בית תלמוד־התורה אשר בו ילמדו הילדים האלה כיום אינם מוחים בידם, ולא עוד אלא שהם מביטים על הדבר הזה בכלל בעין רצון.

אך עוד טרם עברו ימים והנה מודעה שניה יצאה בשם “מחאה גלויה מאת הקהל” להודיע כי אלה " המכנים עצמם בשם הועד בביהמ“ד שונה הלכות” לא נבחרו לא מצד העדה ולא מצד רבנו הגקש“ס הי”ו, ואין להם כל זכות לבקר את מעשי עיה“ק ולהשתרר על קהל ה', וגם להשכיר את המקוה אין בכחם וכל השוכרה מאתם יפסיד מעותיו. ועל “המכנים א''ע בשם הועד” לדעת כי יענשו עפ”י דינא דמלכותא.

אם היה הרמז האחרון כדבר במקומו או לא; אם נרתעו הרה''ג חברי הועד מפניו, או כי ראו בכלל כי ההתרגשות בעיר גדולה כנגד המחשבות הטובות שהמה חושבים על ירושלם – כל אלה המה דברים המוטלים עוד בספק, אך מה שנודע ברור ונכון הוא, כי: ביום פלוני בשעה פלונית ל א ישבו רבותינו במקום מועדם, וכל הבנין האדיר אשר אמרו להקים נפל ויהרס מיסודו.

ראה ראו כי לא הצליחו בדרך זו, וינסו לאחֹז באחרת. ואך עברו ימים אחדים והנה גליונות אדֻמים גדולים ועצומים נפוצים בקרב העדה, ועליהם נדפסים באותיות גדולות מנקרות עינים כל דברי החרם החמור שנתחדש בשנת תרל“ה כנגד למוד הלמודים החיצוניים “המותרים גם עפ”י דין תורה”, וכנגד התלמידים הלומדים אצל מורים המקבלים שכרם מחו“ל, ואבותיהם, ומוריהם וכל המסיעים להם, וכו‘. וכו’. וגם דברי “להט החרב המתהפכת” אשר הצליחו קנאינו להוציא מידי רבנינו לפני שנתים, ואשר אחרי שנדפסו דנם רבנו הגרש”ס הי“ו בגניזה – זכו הפעם לצאת לאור עולם, והמה כתובים הדר מתחת לדברי החרם הקדמון בהשתמש מדפיסיו עתה בשעת הכשר. בהיות רבנו הנ”ל מוטל על ערש דוי אחרי הנתוח שעשו הרופאים בעיניו.

אך גם דרכם זו לא היתה סוגה בשושנים. כי עוד טרם הספיקו להפיץ את דברי החרם ולהדביקו בריש־גלי, נודע הדבר בבית פקידות השכלת עירנו, ואחד הפקידים סבב בכל בתי הדפוס אשר לאחינו לחפש אחרי הסגֻלה היקרה הזאת, וכמובן נעלמה ואיננה. ואגב ארח סר גם אל בית תלמוד־התורה אשר לעדת האשכנזים שבחרבת ר"י החסיד לבקרו, ולראות אם ילמדו בו את לשון המדינה כמאמר המלך אשר יצא זה שנים אחדות על כל בתי החנוך שבטורקיה, וכמובן לא מצא גם פה את אשר בקש, ולא היה יכול כלל למצא ויתן ארכה של שבועים למנהלי הבית לקבע בו מורה לשפת המדינה.

רבים חשבו אמנם כי יד ישראל היתה באמצע, והמעשה הזה כבר נדרש לגנאי, מפני כי סוף סוף שם ישראל מתחלל ע“י זה, אך הדבר בכללו עוד טרם התברר, אחרי אשר מלבד בית תלמוד התורה אשר לעדת האשכנזים בקרו פקידי בית מועצת ההשכלה בימים האחרונים גם את יתר בתי החנוך אשר בעירנו, ובכל מקום בואם דרשו כי יתנו להם את רשימת שמות ספרי הלמוד אשר בהם ילמדו בבתים האלה. בכל אפן הנה שקטה עתה סערת החרם, הקנאים שבו להתחבא בחוריהם עד יעבר זעם. ובבתי הספר לא נגרע ממספר הלמידים מאומה, רק כי ילך פקיד החברה קדישא גחש”א אשר אים עליו הגבאי הראשי האונגרי כי יסירהו ממשמרתו, וגם בבית תלמוד־התורה יהיה בלי תפונה גם מהיום והלאה עולם נוהג כמנהגו… והכל ישוב והיה מתֻקן ומקֻבל וטוב ויפה. ו' תמוז תרנ''ח

ב. שער שבאשה

1. וקנאת “השערות” אל נא תקל בעינכם אדוני. אנחנו הגברים אמנם אסור לנו להקיף פאת ראשנו, אבל “הן?”, הן עליהם לא נאסר הדבר הזה ומדוע אפוא לא תגלחנה שער ראשן? ובכן – התאוו עתה " שומרי חומותינו" להיות גם " שומרי ראשי נשינו".

“שומרי החומות” בירושלם המה אחינו אשר מארצות אֻנגריה באו אלינו לשמֹר על היהדות לבל תשקע חלילה בירושלם בין הספרדים והלִטְפקים והפולקים. ויקראו לנפשם בשם “שומרי החומות” וגם בחותם כוללם הנה כתוב הדר כדברים האלה. וכל היום וכל הלילה לא יחשו –לקים מה שנאמר, וירושלם מלאה בהם ובצעקותיהם ובחרמותיהם כל הימים. ויולדו לשומרי החומות האלה בנים, וישאו להם נשים, ודוקא נשים צעירות אשר לא תשמחנה לקראת הכורת העולה על שערותיהן כמנהג זקנותיהן, ותגדלנה פרע שער ראשן מתחת לצעיפיהן, ויהי כי צמחו השערות ותגדלנה, ושומרי החומות ראו כי נפרעו לשמצה בפרע שער כלותיהם, ויבזו בעיניהם לשלוח ידם בשער כלותיהם לבדם ויצא הקצף על כל עם ה' ונשיו, וזה שבועות אחדים ו“שומרי החומות” אשר נהפכו בין לילה ל“שומרי הנשים” עוברים בחוצות ירושלם ונשים בלות מלוות אותם ותער הגלבים בידן, הלוך וסבוב מבית לבית. והיה כל “רחל” אשר היא לפני גוזזיה נאלמה והיו קווצותיה להם לשלל, אך ישנם גברים אשר כאיש גבורתם והשיבו פני השומרים ריקם או מלאים במתנות לחיים וקיבה, ויהיו גם כאלה אשר התלוננו על זאת באזני פקידות העיר ויתפשו השוטרים את “השומרים” ויניחום במשמר… תמול נתפש אחד השומרים האלה, ויהי כי נשאל לשם האיש אשר שְׁלָחו “לפרע פרעות” ויען כי החכם שלחהו, ויביאוהו לבית הרה“ג סלאנט וישאלוהו אם בפקודתו נעשה הדבר הזה, ויען: " איני חכם לעדת האֻנגרים ולמשמעתי לא יסורו, ופי לא ציוה”. ויוּשב “השומר” אל המשמר עד בוא השמש.

אמור יאמרו כי רבים מבני כולל אֻנגריה הצעירים הגישו קֻבלנא על זאת לפני ציר ממשלת אָסטריא בעירנו, וחכה יחכו עתה להוראות – חכם זה.

כ“ג טבת תרנ”ו.

2. " אודות השערות של כלתו של הר' פלוני נתברר שנתגלח.

מנשה ראטה" זה נֹסח המכתב אשר היה למראה עיני השבוע הזה. מכתבים כאלה מֹסר החתום למעלה לנשי צעירי האונגרים, אשר גזרו עליהן ממֻני הכולל הזה, כי רק הן תבאנה אל בית הועד לקבל את חלוקת ביתם. ספורים מבדחים רבים יספרו עתה בעיר על “שומרי החומות” וצדיקיהם ובניהם וכלותיהם, איך הצליח פלוני למשל לקבל חלוקתו בשלחו אשת איש אחר אשר גֻלחה ותטהר, ומשערות ראש אשתו לא נפל ארצה, ואיך החליפו הממֻנים תחבולותיהם עשרת מונים, ובני יעקב ידעו כאביהם לקדם תמיד את פני הרעה ולשמֹר לראש נשיהם. אך עתה בכלל רפתה הגזרה, כי היו שומרי החומות עתה כעצים אשר הלכו למשֹח עליהם מלך. הרה“ג סלאנט אמר: “לא לי אתם” הרה''ג מבריסק אמר כי גם הוא אין לו כל עסק איתם, הרה”ג מלובלין איננו מתעסק בעניני העיר, ורבני הספרדים [הוי לי אם אמר] גם נשיהם אינן יודעות כלל את דבר מצות גלוח. ו“האטד” אשר יבואו לחסות בצלו עוד טרם נברא. ובכן – הרכינו סוף סוף ראשם בעון הדור.

ח' שבט תרנ"ו

ג. הישוב ועבודת האדמה ועל ידי רבנינו הי''ו הדואגים לתקנתם של בני עדתנו.

הנה נמצאו בנו עוד אנשים הדואגים בשם רבנינו לגורל בני ישיבותינו “הפורקים עול תורה ומעמיסים עליהם עול עבודת האדמה”

כל קורא ה“מודעה רבא לאורייתא” שהדבקה מאת הרה“ג והצדיקים הי”ו החונים בארצות החיים" יחשב כי אכן כבר נסגרו גם דלתי “האכסניא שנשארה לתורה העלובה בציון”, ובני ישיבותינו ברחו כבר כתינוק הבורח מביה“ס ויצאו השדה להחזיק אֵת ודרבן. אף יחשב כי באמת " את רבנינו אחזה בעתה ולבם נמס ויהי למים בראותם כי נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו”…ועל לבו ישובו לעלות כל הדברים אשר קלטה אזנו מאז על אודות רבני ירושלם צוררי הישוב ומתנגדיו…אך לאשרנו הננו יושבים במקום המעשה ויודעים הננו כי “לא דבים ולא יער”. בני הישיבות ת“ל עוד טרם פרקו מעליהם עול תורה כי אם שקלי כסף אחדים אשר התגלגלו אל כיס גבאי חבר, “בני ציון” והיום אשר “יעמיסו עליהם עול עבודת האדמה” גם הוא עודנו רחוק מאד כנראה. ולב רבנינו האמתים לא נמס ולא היה למים, והמודעות יצאו רק מצד אלה אשר זה מנהגם צמיד לקחת להם קרנים ולהתחפש במלבוש " הרה”ג והצדיקים הי“ו”.

וזה הדבר:

לפני שבועות אחדים באו לעירנו שנים מאחינו בני צפת ובשורה בפיהם כי מאז שלוש שנים יסדו בצפת חברה לעבודת־האדמה בשם “בני ציון” אשר תכליתה ומטרתה להעמיד את אחינו בני הארץ על הקרקע על טהרת הקדש, כל חברות חובבי ציון בחו“ל ורבים מן הרבנים וצדיקי העולם נתנו לה ידיהם ועתה באו לזכות גם את בני ירושלם בזכיות אשר תהיינה לחברי החברה הזאת היושבים בא”י, כי אמנם יסדו חברה של חמשה ושלשים אלף מניות, חמש מאות פראנק המניה לשלמם במשך חמש שנים, מאלה נועדו להמכר בחו“ל ארבעה ושלשים אלף חמש מאות, ורק חמש מאות המניה הנותרות תמכרנה בא”י. בכסף העצום מחיר המניות כלן יושיבו אלף איש על הקרקע, חמש מאות יזכו בגורל מבין כל קוני המניות בחו“ל, וחמש המאות הנותרים יהיו כל אלה מבני א”י שזכו לקנות את חמש מאות המניות שנקצבו לא"י.

מובן מאליו כי הדבר הזה היה לאשר גדול לבני ציון העניים – לו אך נמצאו כבר ארבעת ושלשים אלף וחמש מאות האיש בחו“ל אשר הואילו לקנות את המניות ולשלם מחירן; אך למרות כל הבטחות המייסדים הגלילים כי בחו”ל כבר יסדו שלוחיהם סעיפים רבים לחברתם בערים שונות, וחמישים אלף נפוליון נמצאים כבר להחברה – בערים ההן, כי הניחו כסף הכנסת כל עיר ועיר באותה העיר עצמה בידי סוכן אשר בחרו בו בני אותו המקום עד בוא העת הדרושה; למרות כל אלה הנה עוד טרם שמענו עד כה מאומה על אודות החברה הזאת בחו“ל, וכנראה אמרו לנסות מזלם ראשונה בבני א”י אשר רב טוב צפנו להם בתקנת חברתם, וגם פה הסתפקו לע“ע במועט, רק במגידי וחצי (ערך 7 פראנק) מכל הבא לרשם שמו בפנקס למען יהיה לחברה כסף לצרכי הוצאותיה. אמנם המיסדים אומרים כי בחרו לעשות מעשיהם בחשאי, מבלי רעש, ועל כן לא נשמע שמע חברתם עד כה בין החיים; אך מי מאתנו לא ידע עד כמה יוכלו סודות כאלו להעלם בין אחינו, וגם הפרסום הגדול והמודעות הרבות שהדביקו בראש כל חוצותינו ע”ד חברתם, יוכלו להיות לנו למשל לדרך הסוד החביבה עליהם כל כך.

איך שיהיה, אחינו בני ישראל שומעים שמועה כי נמצאו גואלים להם להעמידם על הקרקע, ומיד הם מאמינים, ומיד הם מפחדים פן יקדמם אחר, ומיד עפו המגידיות והחצאים אל “קפת החברה”, והיצה“ר אשר לפי דברי הרה”ג והצדיקים הי“ו” בעלי המודעה “יש ויש לו דרכים ותחבולות ללכוד חכמים ולהפילם במכמורות בל יקומו”, ומחדשים מצוות חדשות ותולים עצמם במאמרי חז“ל: “טוב תורה עם ד”א”, “וכל תורה שאין עמה מלאכה”, וכו' וכו', ־ ביצה"ר הזה פנה הפעם אל האכרים בני הישיבות לפתותם “לעזוב חיי נצח וללכת ארחות עקלקלות”. ומעשה שטן הצליח, ובישיבות אחדות נתנו כל בני הישיבה ידם לחברה.

אך הדבר הזה רע בעיני אלה שאין איש מבני עירנו יודע לע"ע מי הם, וילכו וידביקו את המודעה הרבה שהזכרתי.

במודעה הזאת המה נותנים אמנם כבוד להחברה “בני ציון” למיסדיה, ולרעיון הישוב בכללו, ו“המה שמחים מאד בראותם כי בני ציון בני רגש המה לבנות ערים הרבות ולכוננם כימי קדם, וה' יהיה בעזרם להוציא מחשבתם אל הפועל, וכו' וכו‘; אך לדעתם " לא זאת היא כונת מיסדי החברה; כונתם הרצויה היא כי מי שלא ראה סימן הצלחה בלמודו, ויראת ה’ רובצת כארי על לוח לבו, ורשפי אהבת מצות ישוב את”ק מתנוצצת בקרבו, יפנו אל למוד המלאכה המחיה את בעליה “עבודת אדמה” אך אם נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תורתו תורה מה יהא עליה? בתי מדרשות וישיבות יֵשָׁמו ח"ו?.

ה' סיון תרנ"ט

VIII. “המערכה כנגד המסיון”.

 

א. המסיון ו“בני ישראל”.

­המערכה כנגד המסיון החלה, כי רב יותר מדי השתרשה כבר בקרבנו בכל גוני הצדקה והחסד השונים אשר בהם היא רגילה להתחפש תמיד למען צודד נפשות. גם בתי ספר, גם בתי מלאכה, גם בתי מקרא וגם בתי חולים, אין דבר חסר. ובנינה האחרון, הוא בית החולים אשר הקימה עתה, עולה על כל יתר מוסדותיה, ובו שמה כנראה כל תקותה עתה להבנות מחרבן עמנו, מדלותו ומשפלות רבים מבניו אשר לא יחושו בנפשם כל רגש בזיון בדפקם על דלתותיה. ומדוע אמנם לא תקוה? החרמות אשר הכרזו כפעם בפעם מטעם הרבנים לא פעלו עוד מאומה, וגם דרשות על דבר רגש כבוד הכלל אין כחן יפה למנוע את העני הפרטי מפנות בעת צרתו אל הבית אשר ידע כי שמה ימצא את הכל בתכלית הכשרות, ובחנם. ו“בתר עניא” הולך גם אחיו העשיר, ואחרי העשיר נמשך גם החכם, והמסיון יודעת את אשר לפניה, ומסברת פניה דוקא לעשירים ולאלה אשר תורתם אומנתם, ומתאמצת בכל תחבולותיה למצֹא לה מסלות אל בתיהם, בדעתה כי “בתר רישא גופא אזיל”, ותחבולותיה אלה הועילו לה אמנם בארצנו ארץ ה“חזקות” לעשות לחזקה בפי הנשים כי ה“מֶדיקו אינגליז” הוא תמיד הטוב שברופאים, ו“גברא דנשיא אמחוהו לאסיא” אין צרך לו עוד בכל רקלמה בעולם, וגם כל בתי החולים החדשים אשר כוננו ידי אחינו למען הצל את בני עמנו מן הרשת הפרושה להם, וגם רופאי עניינו הממלאים תפקידם בכל יכלתם מה יתנו עוד ומה יוסיפו? 

אך אם מפני סבות מסבות שונות קצרה ידנו מהתקומם כנגדה, הן עוד טרם חֻיַּבנו להיות לעזר לה במעשיה ולתת עוד ידים למעלה מצדנו, ואם היא מתהללת (ובצדק) כי בכל פנות שהיא פונה הכשרות שוררת בכל דקדוקיה, האם אין אנחנו העוזרים לה בפעל במכרנו לה בשר כשר למען תוכל לשימו לפני באי בתי חסדיה? בעד כמה משגיחים ובעד כמה שומרים משלמים אנו להשגיח בהשגח היותר מְעֻלה לבל נכשל חלילה בשום חשש טרפה, אף לדעת האחרון שבאחרונים; וגם “ועד שחיטה” לנו העומד לנצח עוד על גבי כלם – ומשרתי המסיון באים להם במנוחה אל אטליזינו וקונים להם בשר כשר, למען תוכל המסיון להשיג מטרתה יותר על נקלה ועל זאת אין רואה ואין שומר ואין משגיח.

כזאת וכזאת חשבו צעירינו אשר זה החלם לעשות בדבר הסרת המספחת הזאת אשר דבקה בעצמנו ובבשרנו. ולא עברו ימים רבים והנה ראתה עינינו אזהרות נדפסות דבוקות בראש כל חוצות חתומות בחותם ארבעת רבנינו הגדולים הי"ו לאסֹר על כל השוחטים ועל כל הקצבים לשחֹט ולמכֹר בשר לשלוחי המסיון וכל אשר יעבר על האזהרה תורע חזקת כשרותו וענוש יענש.

והתחבולה הזאת הועילה הפעם כנשמע, ומספר החולים השוכבים בביתה הגדול צער מאד, כי סוף סוף הן יודעים אנו את אחינו כי איש מהם לא יביא בשר טרפה אל פיו, ואין בזה אף משום “לפני עור לא תתן מכשול”. והמסיון אמנם עודנה מתאמצת בכל יכלתה להשיג בשר כשר, בתתה לקרובי החולים כסף לקנות איש איש ליטרא בשר בעד קרובו, ואת הבשר הנאסף תבשל יחד לחוליה;  אך הרוחה אשר היתה עד כה לדופקים על בתי המסיון הוסרה מעתה, ותוגל גם החרפה אשר רבצה עד כה על הכלל ותפל על פרטים אשר השומע בהם תבוא עליו ברכה, והחדל, חפץ דוקא להצטער ולשכב בבתי המסיון, אשמתו בראשו, עד אשר תמצא יד בני עירנו למנוע גם את זאת.

וביום הראשון לשבוענו זה היתה אספה גדולה מרבים מבני עדת אחינו האשכנזים להשתדל בדבר המעטת השפעת המסיון בעירנו, וועד נמנה להתעסק בזה. 

ובין כל התחבולות אשר המסיון משתמשת בהן לקרב אליה את דעת נערי אחינו, היא תחבולת מכירת ספרי התנ"ך הלונדונים של החברה הביבלית בזול גדול. כי בין כה וכה היא מחוננת אותם גם בספריה היא אשר תכליתם ידועה. ובאשר אין ספרים אחרים פה הנמכרים בזול כמוהם לכן נמצאים ספריהם כמעט בכל בתי למודנו וגם בבתי תלמוד התורה, אך גם לדבר הזה התעוררה חברה “בני ישראל” ותשלח להביא מארץ אשכנז מאות אחדות מספרי קדשנו אשר הדפיסו אחינו שמה, למכרם גם אותם בזול לנערי אחינו השוקדים על למודיהם.

כ“ה איר תרנ”ז. 

 

ב. המסיון ויסוד מושבה.

אך עד כה ועד כה הנה החלו להעשות בקרבת עירנו הכנות ליסוד מושבה חדשה לבני עמנו, אשר בה אין לנו לשמֹח כלל.

היתד, אשר תקעה לה המסיון בישוב החדש, בפתוי קלי הדעת שבעמנו אשר לא נפקד מקומם גם הם בין העולים בימי האמיגרציה הגולה, לקבל טובה בהעמידה אותם על הקרקע – משה זה מאז; ארטוף, זאת אבן הנגף לכל רואי עתידות עמנו ברעיון עבודת אדמת הקדש, היתה סוף סוף למושבה יהודית כשרה בכל פרטיה, מבלי השאר בה כל זכר להמסיון, מלבד שתי המצבות האנגליות, אשר הקימה על קברות הנפטרים שם בימיה; ואנחנו כבר אמרנו: אבדה כבר תוחלת המסיון להבנות מן הישוב החדש, ולא תוסיף עוד לנסות כחה בדרך זו, והנה מעין “מהדורא שניה” למעשה ארטוף מתחלת להגלות לעינינו, ומעשה שהוא כך הוא: 

זה כשמנה ירחים בא הנה אחד מבני עמנו מרוסיה, לפי דבריו שרת שנים רבות בבירת ארצנו בבית מדרש המדעים בתור מורה לחכמת הכימיא, ומשכרתו היתה שלמה.  אך זה מקרוב עלה על לבו הרעיון לכונן מושבה יהודית בתוגרמה על יסודות סוציאלים, וינס כחו ראשונה באזמיר, ויאסף אליו חבר אנשים מאחינו, אשר אמרו לקנות אדמה ולעבדה יחד ולחלק ביניהם תבואתה חלק כחלק, אך נמצאו אנשים מבני עמנו, אשר הלשינו עליו בפני המלכות, ויעזב את אזמיר ויבוא הנה להפיק זממו פה. – בדברים כאלה נסה לפתות מעט מעט לבות המון העם, אשר התקרב אליהם, ויבטיחם, כי בעזרת אגודה מאחינו שבקושטא ובאזמיר יתור להם מנוחה בעבודת האדמה, ויבאר להם את היסודות, אשר על פיהם הוא אומר לכונן את המושבה החדשה הזאת, לאמר: כל הקולוניסטים יעבדו את האדמה יחד, וכל מחסורם יהיה עליו. על שלחן אחד יאכלו כלם, בתים וכלים ינתנו לכל אחד, ובגדים יוכנו לכל אלה, אשר ידרשו להם, אך כסף במזומנים לא יקבל איש מהם, במושבה הזאת יקֻבּל כל הבא להספח אליה ולעבֹד בה עבודה מבלי חקֹר אותו לדתו, וכל מוסדות צרכי הדת לא תוקמנה במושבה.

הדברים האלה היו אמנם די להורות להיכן פניו מועדות, אך ערבוב יסודות הסוציאלים והליברלים נתנוהו בעיני ההמון לאיש הוזה הזיות, וימצאו כחמשים איש, וביניהם אחדים מאלה, אשר השתדלו, לפני שנתים בערך, בפני אחינו, כי יעמידום על הקרקע באי קפריסין, אשר נפתו לדבריו ללכת אחריו, באמרם בלבם: את הטוב נקבל. ואת הרע לא נקבל; ובבוא האיש לעשות דבר למעשה ישכח את הזיותיו.

אך לפני ירחים נגלה עוד טפח ממצפוני האיש הזה בהמירו דתו בגלוי ובהלוותו אל המסיתים. אז נבדלו מעליו רוב האנשים, אשר האמינו, כי ממנו תצמח להם ישועה, והוא נשא רגליו וילך לקושטא וישא שם אשה מבנות עמנו, וזה שבועות אחדים שב הנה ובשורה בפיו, כי עלתה בידו להשיג רשיון מהוד מלכנו השולטן להושיב ששים משפחות (ישראליות?) על שדה־המלך אשר ביריחו. אף החל לקנות סוסים ועגלות, ועצים למבנה בתים, ויקרא לכל החפץ להתנחל על האדמה הזאת לבוא לרשֹם שמו בספרו, בשובו להגיד, כי אגדה ישראלית בערי תוגרמה תומכת בידו, ועוד מעט ובאו הנה כארבעים משפחות מאחינו מקושטא להתישב שמה. כמובן לא רבו הפעם הקופצים, כי כל איש יודע היטב, כי עוד טרם קמה בתוגרמה חברה מבני אחינו אשר תצטין בפזור כסף לטובת הישוב, ואם אולי בריאה ברא ה' וחברה כזאת צמחה בין־לילה, לא תמסר כל כספה לאיש, אשר אין יודע ומכיר אותו וכל הודעותיו מוטלות בספק. אך בכל זאת נמצאו כבר כחמשה אנשים מבני האספסוף, אשר נהו גם הפעם אחריו, וירדו ירחו להחל במזרע השדות ובהקמת בתים למעונם.

עד כמה יד המסיון באמצע, ומה מדת יחסה לדבר הזה? האם היה האיש מן המסיתים עוד לפני בואו הנה, ואך למראה עין התחפש ליהודי למען יתפש את ההמון בלבם, והמסיון היא שהשתמשה בו ככלי חפץ למזמותיה עתה אחרי אשר כסף מחיר אדמת ארטוף הושב לידה, כאשר ישערו אחדים? או כי נכונה בפיו, כי אך זה מקרוב בא בסוד המסיתים, ותכליתו ביסוד המושבה הזאת היא תכלית תגרנית פשוטה, באמרו להקים במה חדשה, אשר עליה תחול ברכת נדיבי הנוצרים, הדורשים קרבת ישראל, מפני שנפשו חביבה עליהם, כאשר ישערו אחרים? והתהיה אחרית ותקומה בכלל לדבר הזה? כל אלה הן שאלות, אשר עוד טרם התבררו כל צרכן, אך בזה אין כל ספק, כי יש להמסיון בענין הזה יד ושם, וגם למעטה הסוד, אשר עטה האיש הזה, יבוא יום, כי לפי מסרת בני עירנו מנויה וגמורה היא, כי “אין סודות לירושלם”. 

ובעוד “בן אברהם” (זה שם האיש הזה) מפנה לבו לעניני הישוב החדש, “בן־שלמה” עוסק בהלכות הישוב הישן, בן־שלמה זה הוא “כתם־פז” מודענו מאז, אשר גם הוא ספק ישראל ספק נכרי, ואשר זה ימים רבים הודעתי דבר מחשבתו להקים בית ל“תלמוד תורה” לילדי ישראל. עד היום כבר הספיק אמנם להקים על תלו את הבית הגדול והאדיר, אשר החל אז בבנינו, וכל העובר על דרך יפו ראה זה מאז את דברי הפסוק “שמע ישראל” וכו' מתנוססים באותיות מעשה מקשה על משקוף שער הברזל, אשר לביתו, ואת אות “מגן דוד” עליהם מלמעלה, עתה קבע גם אבן בכתלו ועליה חרות בעברית השם “מצפה”, והפסוק “על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים” – הוא הפסוק של “שומרי חומותינו” –להבדיל. אך דבר יסוד תלמוד־התורה בבית הזה עוד טרם הוציא לפעל, אחרי ראותו, כי הנסיון הראשון, אשר עשה בכוננו “חדר” בביתו, לא עלה יפה.

וכנגד זה הנה הוא אומר לבנות מחוץ לעיר בקצה הישוב המערבי בית חולים גדול לרפואת מחלות העינים, אשר כנודע רבו בימים האחרונים בעירנו, וכמובן אין מפעל חסד כזה נעשה רק בזכות ישראל; כי אם הקשיחו לבם מ“רפואת הנפש” אולי לא יקשו ככה ערפם בנוגע ל“רפואת הגוף”. 

ט“ז שבט תרנ”ט. 

 

ג. המסיון ו“קבורת חמור”

1. “התבוא אל קבר ישראל ־ אם אין?” 

זאת היא השאלה אשר עסקה מוחות רבים מבני עדתנו זה כיומים ולילה אחד מבלי הרף. 

כי יום המסה בא בא, ובבית החולים אשר להמסיון נפטרה בליל חגנו האחרון אשה ספרדית אחת צעירה לימים ואלמנה, אשר אחרי שכבה משך זמן בביה"ח “משגב לדך” יצאה משם ללכת אל הבית אשר היה לחרם בעירנו.

כי אמנם אסור מכירת הבשר הכשר להמסיון קם בכל תקפו, והדבר הזה יחד עם השמירה אשר שמרו צעירינו (חברי “בני ישראל” ו“משמרת הקדש”) את פתחי בית חוליה לבלי תת לו יוצא ובא, מנעו את אחינו בכלל משקוד על דלתות הבית הזה, אך דבר אסור הקבורה עוד טרם יצא לפעל, ורבים אמרו לנפשם: אך להטיל אימה על הצבור נאמרו דברי אסור הקבורה באזהרות הגדולות אשר נדבקו בראש כל חוצות, וסוף סוף במות מת לאחינו בבית הזה לא יעמד לב ראשינו לבלי תתו לבוא אל קבר ישראל, כי היתכן לענות נפש אחרי מותה? והבטחון הזה ברגשי החמלה הנטועה בכלל בלב בני עמנו, והותור אשר המה רגילים תמיד לותר ולעבור על מדותם, הוא שגרם לאחדים מן הנקלים שבהמון עמנו כי למרות כל פקודות רבנינו ורב בני עדתנו יפנו עוד אל הבית בחשאי, וגם בשר כשר הובא להם אחרי כן בחשאי, ומי יודע אם אחרי כל אלה לא היתה המסיון מנצחת במתינותה וברוח סבלנותה את האש הלוהטת ואת סערת הרוח אשר התעוררה בקרב אחינו, והנה בא המקרה ויהרס את כל תקותה ברגע אחד עד לבלתי היות להן עוד תקומה.

כי אחרי אשר נפטרה האשה הזאת הודיעו ראשי המסיון תכף את כבוד הרה“ג הראשל”צ הי“ו את דבר מותה, ויבקשוהו לצוות על חברי הח”ק לבוא לקחתה משם ולקברה, ויענם כבוד רבנו כי אין להנפטרת לבוא אל קבר ישראל אחרי עברה את גזרת הצבור, אף שלוח שלח הוא והרה“ג הגרש”ס הי"ו את בניהם אל כבוד פחת עירנו להגיד לו את הדבר, ולהודיעו כי על פי דין התורה יאסור לכל איש ישראל לקברה, ויענם הפחה כי עליהם ללכת אחרי דין התורה ואיש לא יוכל להכריחם לעבור עליו.

אפס כי פחדו אחינו פן יביאו ראשי המסיון את הנפטרת אל בית אחד אחינו בחשאי, ואחר ילך האיש הזה להגיד כי נפטרה אשה בביתו וקברוה גם מבלי דעת מי היא, וכבר פשטה השמועה כי שכרה המסיון אחדים מאחינו למען עשו כדבר הזה. וימהרו בני חברת “בני ישראל” ויעמידו רבים מהם על המשמר, בכל פתחי הבית הזה מסביב, ואחדים מהם הלכו אל בית כבוד רבנו לחזק את לבו לבלי ותר הפעם כלל.

ויהי עוד טרם עברו שעות אחדות וכבר בא ציר בריטניה אשר בעירנו אל הפחה להשתדל כי יכריח את אחינו לקבֹּר את הנפטרת אחרי אשר לא הודיעו לו בדרך רשמית כי כל הבא אל הבית הזה לא יקבר עוד בקרב ישראל, וישלח כבוד הפחה אל הרה“ג הראשל”צ הי"ו לבקש ממנו כי יקברו הפעם את הנפטרת, ויודיע לו את טענת הציר האנגלי, ויענהו כבוד רבנו שנית כי הדבר הזה לא יתכן, וכבוד הציר האנגלי ידע את דברי האזהרה הזאת, אחרי אשר הוא בעצמו קָבַל כנגד נֻסחתה לפני ירחים אחדים, ובין כה וכה רד היום ויהי לילה, ובני אחינו עודם עומדים על המשמר, אלה הולכים ואלה באים, ואחדים עלו גם על הר הזיתים עומדים הכן לבלי תת לאיש לקבֹּר את הנפטרת אם יביאוה שמה, אף לא להשליכה על שדה קברות היהודים. והדבר היה לשיחה בפי בני עדתנו, ורבים מהם באו לראות את אחרית הדבר, ויאספו אספות אספות, אלה אומרים כי בעון החרם נפטרה האשה, ואלה עומדים ומתנים לנפטרת אשר זה יותר מארבע ועשרים שעות היא מוטלת שם מבלי בוא אל קבר, ואלה אומרים נשוא תשא חטא רבים. והיתה למשל לאחרים לבל יוסיפו עוד לזור, ביחוד היו הנשים משתתפות בצער הנפטרת ויחד את זאת נחקק בלבן עמק עמק גדל העון בפנות איש אל הבית הזה, בראותן מה גדול ענשו גם אחרי מותו, כי אמנם בעיני ההמון אין כל ענש גדול מזה, וככה עבר הלילה כלו הוא “ליל שמורים לבני ישראל”, והיום בבקר בא הציר האנגלי שנית אל הפחה, והפחה שלח שנית אל כבוד רבנו לבקש ממנו על גופת הנפטרת, וכבוד רבנו נבוך מבלי דעת איך להחליט, אך הפעם עמדו צעירינו בכל תקף לבלי תת לבטל את הגזרה אשר כבר נגזרה פעם ואשר אך בה תלוי כל האסור אשר הוטל על בית החולים, ורבים מן ההמון נהרו אל הר הזיתים, ויהי מענה רבנו גם הפעם בשלילה, ויהי כראות ראשי המסיון כי כל עמלם לשוא וישכרו סבלים אחדים ויוציאו את הנפטרת מבית החולים אל הר הזיתים, ושמה כשמנה מאות נפש מבני עדתנו, וישלח פקיד השוטרים שמה כעשרים פרשים וכחמשה עשר שוטרים לשמור את העם מסכסוכים, ואף שר עירנו ועוד אחדים מגדולי הרשות הלכו אל מקום המעשה, ויהי כראותם כי אין תקוה כי תבוא הנפטרת אל קבר ישראל ברצון בני העדה, ויצוו את הסבלים לשאתה הלאה ולקברה על חלקת אדמה אשר להמסיון בקצה הר הזיתים, וההמון שב אל ביתו מלא מחשבות על אחרית האמללה הזאת.

ז' חשון תרנ"ח.

2. ודבר קבורת האשה המתה בביה“ח אשר להמסיון לא עבר כלו בשלום, כי בהיות ההמון רב על שדה קברות עדתנו אשר על הר הזיתים בעת אשר הביאו שכירי בית פקידות עירנו את הגויה אל המקום ההוא, והלחץ והדחק גדלו מאד, פרצו סכסוכים בין שומרי גבולות השדה אשר מבני אחינו ובין שומרי הסדרים; וממחרת הושמו אחדים מאחינו במאסר וגם על בן רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו והאדון נסים בכר מנהל ביה“ס אשר לחכי”ח שנכנסו בעבי הקורה בכל המעשה הזה וירבו להשתדל להכריע את הכף לטובת עדתנו, נמתחה מדת הדין בחפזה. אך סוף סוף נגלתה צדקת אחינו כאור וביום השני נקרא לאסירים דרור, וכל הדבר נגמר בשלום.

ועתה אחרי בוא הקץ לכל הענין הזה אשר עלה לבני עדתנו הלוחמים מלחמת כבודה בעמל רב ובמורא גדול. הנה אומר כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי“ו להודיע בדרך רשמית את דבר גזרת “מניעת הקבורה”, למען ידעו זאת מנהלי ביה”ח אשר להמסיון, ולא יוכלו עוד לפנות אל עדת ישראל במות אחד מבני העדה בבית חוליהם וכל מקום לא יהיה עוד לענינים כאלה.

כ“ח חשון תרנ”ח. 

 

3. באותו חדש ובאותו יום, אשר בו מתה האשה הספרדית לפני שנה בבית החולים אשר להמסיון בעירנו מתה גם השנה הזאת אשה ספרדית במקום ההוא;  ושתיהן יחד לא מבנות עירנו היו, כי האחת מיפו באה הנה, והשניה מוצאה מחיפה, ופה לא היה לה כל קרוב וגואל.

ולפי מצב עניני עירנו, אשר בארתי באחד ממכתבי הקודמים, יכול אמנם להיות, כי התברכה המסיון בלבבה לאמר: “הפעם אבנה מחרבן עדת ישראל, והוסר גם המכשול האחרון, אשר הושם על דרך הדופקים על דלתותי; ואם החזיקה העדה עד כה ב”שב ואל תעשה" בנוגע לאנשים האלה בחייהם, תעבר עתה על כל אזהרותיה וכרוזיה ב“קום ועשה” בחלקה להם את הכבוד האחרון במותם; וכל המון העם יראו מה רפה כח כל האסורים ולבם לא יהיה נוקפם עוד“, אך העולה על לבה לא קם ובנסותה לתת ידים למחשבותיה הראה רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו את אמץ רוחו כראוי בדבר כזה שיש בו משום חלול כבוד ישראל והשפלת רוחו בקרבו, אשר רק בהם תחרך המסיון צידה.

עוד לפני מות האשה הזאת שלח רופא המסיון להגיד לכבוד הרב, כי אשה יהודיה שוכבת בבית החולים אשר תחת פקודתו, והיא מסֻכּנת וקרובה למות ועל כן ישתדל כי יקבלוה בבית חולים יהודי, אפס כי הדבר הזה היה מבטל בדרך עקיפין את כל כח האסור אשר התפרסם עתה מחדש בחתימת כבוד רבנינו וראשי בתי הדין כלם.  בבטוח כל החפץ ללכת אל בית החולים ההוא, כי בחלותו מאד יוציאוהו משם והעדה תשוב לקבלו על כרחה. ועל כן השיב לו כבוד הרב, כי כיון שנכנסה האשה אל בית החולים אשר להמסיון אין העדה נזקקת לה עוד כלל.

וממחרת, ביום שמחת התורה, מתה האשה שמה, וישב הרופא וישלח הודעה לכבוד רבנו בדבר הזה בדרך רשמית, למען יצוה את הקברנים להוציאה מבית החולים ולקברה בקברות ישראל, ויהי תשובתו שנית בסגנון התשובה הראשונה וכל השתדלות המסיון לא עשתה פרי; כי בהגיע הדבר עד כבוד פחת עירנו החליט גם הוא, כי הוא מהדברים הנוגעים לדת, ואין יכלת להכריח את העדה לקבור את אלה אשר לא תכירם לבנים לה. אפס כי הזהר הזהיר את שני הצדדים למנוע כל סכסוך ופרעות לבלי יצטרך להודיע את הדבר לקושטא בהודעה טלגרפית.

והדבר עבר אמנם בשלום ובמנוחה. לפני בית החולים נאספו במוצאי החג אנשים אשר העמידה חברת “בני ישראל” להשגיח ולהתבונן את אשר יעשה בנפטרת, ועל הר הזיתים ירד רק אחד מחברי בית הדין, אשר לאחינו הספרדים ועמו אנשים אחדים להשגיח פן תובא גופת המתה אל שדה קברות העדה, והמסיון ראתה, כי לא עלתה בידה להכריח את עדת ישראל להטפל במתיה ותנסה לפנות אל יהודיה היא, אל המשרתים היהודים אשר בביתה, למען יטפלו בה המה, אך בהגיע האנשים נושאי המטה אל שער הבית ויראו את ההמון הנאסף, ויבושו וישובו על עקבם. והמסיון נאלצה סוף סוף לקחת לה ערבים אחדים מבני הכפרים, ואחרי חצות הלילה, במעוט מספר האנשים העומדים לפתח הבית, הוציאוה ויקברוה על פני חלקת השדה אשר להמסיון בצדי הר הזיתים, על יד קבר האשה, אשר נקברה שם בקהל גדול בעצם היום ההוא לפני שנה.

וממחרת נשמע בספר אחינו איש לרעהו, כי כבוד פחת עירנו, אשר ביתו הוא כנגד בית החולים הזה, עמד לפני חלון ביתו ולא הלך לישון עד אחרי חצי הלילה, עד תם הענין הזה כלו.

ובכן גבר ישראל עוד הפעם, והשעה הזאת, אשר אין כמעט כל מעצור אחר בפני דלת העם, יהיה אולי המקרה הזה כמופת לרבים למנוע רגליהם מנתיבת אלה הצדים צעדינו; וכל החפץ בהרמת רוח אחינו והכרתם את ערך כבוד עמם היה יכול לשבוע רצון בפעולת מראה אחרית המתה על לב החיים – לולא הקוץ מכאיב הלב, אשר גם מקומו איננו נפקד במחזה הזה, והוא: כי לפני הכנס האשה אל בית החולים אשר להמסיון דפקה על בית חולים יהודי ולא קֻבּלה מאפס מקום.

דבר מובן מאליו הוא, כי במאן העדה להביא נפש מנפשות בניה אל קבר ישראל לא עשתה זאת מצד רגשי נקם או שנאה לנפש הנדחת, אשר אולי לא הכירתה כלל, כי אם מצד חפצה לחזק בקרבה בעצמה את השאיפה להתרחק מכל קבלת טובה מהמסיון, ולהורות מוסר לקטני הדעת אשר “כבוד האומה” בלבדו איננו בעיניהם דבר ממשי השוה לאבד בשבילו תועלת חמרית, אשר מחלים עוד את פניהם לקבלה, ובאֹפן כזה אין מקום לרגשי חמלה על הפרט, ולו גם עשה מדח; באֹנס, כאשר כן הדבר נוהג בכל דבר שיש בו משום נזק הרבים. ובכל זאת נוד ינוד הלב לאמללה כזאת, אשר במצאה דלתות בתי החסד אשר לבני עמה נעולות בפניה בשעת צרתה, לא עמדה בנסיון ותכשל.

לא פעם ולא שתים שמעתי מפי בעלי אידעותינו כעין תלונה על “ירושלם” המפזרת הרבה מכחותיה לטובת בתי החולים והרחבתם. “עד מתי תדאגו רק לחולים, רק לנדכאים ולחלושים, ולבריאים לא תשימו לב?” הטענה הזאת צודקת אמנם בצד מה, וברור הדבר כי לו דאגנו מעט יותר לבריאים כי עתה היה עלינו לדאוג הרבה פחות לחולים. אך על פי מצב הדברים כהויתם יש עוד הרבה הרבה לדאֹג גם לחולים, ומה גם בימי תקופה ידועה בשנה, תקופת “שילהי דקיטא”. ולו היה בית החולים האשכנזי בנוי לא היה למותר כלל, וגם ליתר בתי החולים והקודמים היה עוד מקום להרחיב חוג מפעלם.

כ“ב חשון תרנ”ט.

 

ד. המסיון – ידה על התחתונה.

1. ודרכי המסיון אבלות ושעריה שוממים; כי סוף סוף שרו אתה צעירי אחינו ויוכלו, בתוך העיר פנימה שכרו “בני ישראל” בית לרופאים באותה החצר אשר ישב בה רופא המסיון עד היום, וקרוב לבית אשר הוא יושב בו כיום לענות למבקריו החולים; ויום יום יעמדו אחדים מהם להניא את רגלי אלה הנדחים אשר כבר הרגלו “לקרֹב אל פתח ביתה” ולהורות להם הדרך אל הרופא היהודי אשר גם הוא עונה לשואליו חנם ונותן להם סמי מרפא חנם, בעשותם חוזה את ממֻני כל כוללי עדותינו השונות שישלמו להם בעד חלק ממחיר הרפואות אשר יחלקו. אמנם ביום הראשון קצפו נשים אחדות בראותן כי תחת ה“מדיקו אינגליז” בא איש אחר, ותאמרנה: לא, כי אל רופאנו נלך! וגם הלוך הלכו לשאֹל בעצתו, וגם נתן להן סמי מרפא, אבל אך הספיקו לצאת מן הבית והנה חטפו אחדים מצעירינו את בקבוקיהן מידיהן וישפכו את סמי המרפא אשר בהם ארצה, ואת פתקאות הרופא לקחו ויקרעו, ולנשים אמרו: עתה לכנה אל הרופא היהודי אשר מאסתן בו! ורופא המסיון בא אמנם לכלל כעס, ולמרות כל מדת הסבלנות היתרה אשר בה יצטינו המסיתים יצא ויגער ב“מזיקים” האלה, וגם אמר לקרֹא לשוטרים לענשם קשה, אך הפעם ענוהו המה במנוחה ובקרת רוח: כי אם אומר הוא להתלונן, יתלונן על רבני העדה אשר שלחום; והשם הזה היה אמנם כקסם על שפתותיהם לכבוש את כעסו כרגע, כי אמנם מי כרופא המסיון “מוקיר רבנן?”. 

וגם מחוץ לעיר הורע מזלה של המסיון, ובית חוליה הגדול עומד כמעט ריק, כי בשר לא נתן לה עד היום, ומלבד החרמות הראשונים שבו רבנינו ויחדשו אחת הגזרות הקדומות על אחינו השוכבים בבית הזה, ובשבוע שעבר נדבקו אזהרות באותיות גדולות חתומות בחותם רבנינו כלם, להזהיר את כל העובר ונכנס בביה"ח הזה לשכב שמה כי במותו שם “לא יקבר בקבר ישראל בשום אופן בעולם, ובלי שום היתר והורת היתר כלל, ורק עם המסיתים יהא חלקו”, והאזהרות האלה עשו פעֻלתן עד כי גם החולים השוכבים בבית קמו מעל ערשותם ויעזבו את המקום, ומכֻּלם לא נשארו רק חמשה, ובשבוע הזה החלו גם המשרתות העבריות לעזֹב את מקומן, ולבית לא תשאר כל תקומה, “וכל ישראל יהיו באמת נקיים מכל שמצה וחרפה עוד” ככתוב באזהרה.

ובכן שבנו ונראה הפעם כי במקום חפץ ישנה גם יכלת; אך לנצח את המסיון נצחון גמור לא תספיק התלהבות עוברת, אך התמדה ממֻשכה במלוֹא מובנה; כי המסיון סבלנית היא מאין כמוה, וכח בה ודעת לה לחכות עד רפות ידי הלוחמים בה, ולהשכיח את המוננו את רופא המסיון כליל צריך כי ידעו רופאינו את משלחתם הכפולה: לרפא כל מחלה וכל נגע, ולמשוך אליהם בנעימות דברי פיהם את לב מבקריהם, כי רופא המסיון יותר מאשר ישים את לבו לרפא את החולה בסממניו ישתדל להרגיע רוחו בדבריו הרכים; ובזאת רכש לו תמיד את לבות ההמון הנוח להתפתות עד כי יכבד מאד עתה להסיר זכרונו מעל לבו.

כ“ג סיון תרנ”ז. 

 

2. והמסיון האנגלית ראתה כי עסקיה אינם הולכים ומצליחים כל כך, ותשם פניה אל המשגעים, אולי תבנה מהם, ויהי כי ראתה את בית “חולי הרוח” אשר לישראל הולך ומתפתח, ותאמר גם היא לחקותו וליסד בית כמוהו בבית החולים אשר לה. ויהי כי בושה להתראות כמחקה את מפעלי היהודים חנוניה אשר היא אומרת ללמד אותם בינה, ותעש בתחבולות, ויצא הקול בראשונה, כי נשים כבודות מנשי הנוצרים אומרות ליסד “בית חולי רוח” כללי, ול“תחלת פרעון” הן מתנדבות לשיר באחד הערבים באחד בתי המלון הגדולים בעירנו, וכרטיסים נמכרו, והכבודות שוררו, והפרוטות המעטות אשר נאספו נבלעו סוף סוף בים הגדול הוא ההון העתק אשר להמסיון, כי אחרי השירות והזמרות והשתפכות הנפש החליטו הגבירות החלטה קדושה למסֹר את הדבר למי שהוא ראוי לו, לאמר: למי שחולל את כל התנועה הזאת. ובכל “המשחק” הזה צר לנו על ממונם של ישראל אשר נפתו להאמין כי אך תכלית חסד כללית לדבר הזה, ובחפצם להראות כי גם ישראל יודע להשתתף, נוקשו ונלכדו.

כ“ו תמוז תרנ”ו.

ה. דרכי מסיון פרטית.

1. “נשתנו העתות, ותשתנינה השטות! היו ימים אשר השתדלה המסיון ללכֹּד את קלי הדעת וריקי הכיס אשר בנו בשימה לעיניהם ללעג את קדשי ישראל, וכהניה הטיפו לחיים חדשים, לאור, להשכלה, לפקחות עינים, ולכל כיוצא באלה “שירות הזמן”, ראתה המסיון, כי חפצה זה לא הצליח בידה, ותחל לערב קדש בחול: מאכל כשר האכילה את חולי ישראל השוכבים בבית חוליה – ואת ספר הברית החדשה שמה מראשותם; את ספר תורתנו למדה עברית לבני ריקנינו המבקרים את בתי ספרה – וזמירות ברוח הדת הנוצרית שמה בפיהם. ראה המומר דוד בן שלמה פינגולד, כי גם על זה אבד כלח וערוב תבשילין זה היה למדושה שדשו בה רבים – ויקם וימציא המצאה חדשה, למען תת לירושלים ענין לענות בו, ו”דרך הקדש" יאמר לה. גמרות רבות קנה, ומלמד יהודי שכר, וקול תינוקות של בית רבן המנצחים זה את זה בהלכה כבר נשמע מן הבית אשר לו על אם־הדרך לפני גן עירנו. גם שדה קנה שם ויאמר כי בלבו להקים – בית תלמוד תורה! ומי יודע, אולי היה גם הוא שולח שלוחים לחו“ל לאסוף נדבות, אך כבוד הרה”ג הראשון לציון הי"ו שלח אל המלמד הספרדי הזה וימנעהו בחזקת היד מעשות את מלאכת ה' אשר בידו רמיה.  וקולו בפלפולה של תורה נדמה לעת עתה, לקים מה שנאמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך.

ולא רק על התורה בלבד עומד עולמו של כתם־פז זה, כי אם גם על העבודה. שכור ישכר לו מדלת בני עמנו לעבֹד בביתו בכסף מלא, וחפרו וכסו, וכסו וחפרו, עד שתכלה הפרוטה… 

ו“אמת”ו של מר כתם־פז כנראה עוד לא הגיע זמנה להגלות בירושלם. אמור אמר המסכן הזה להוציא פה את עתונו “האמת” אשר הוציא בפריז ימים רבים, והנה קפץ עליו רָגזן של הספירות העליונות בקושטא ולא השיג רשיון. ובכן עליו לשאת עתה את נטל אמתו בלבו ומעינותיו לא יפוצו חוצה. אמנם אמרו: אין מזל לישראל – אפילו מומר.

ל' סיון תרנ"ו. 

 

2. ומודענו “כתם־פז” נלאה לפי הנראה לתת גוו למכים ולחייו למורטים כמצוה… ויעזב את “אחיו” וישם פניו אל הערבים, כי ראה ראו אחינו את כל החרפה והשפלות אשר אומר האיש הזה להעטות על יושבי ירושלם בתחבולותיו ויתעוררו אחדים מצעיריהם ויעמדו לפתחו ויניאו את כל הבא לדפוק על דלתותיו וימצאו בהם גם אחדים אשר שברו בלילה שמשות חלונות ביתו, ואחרי אשר הלאוהו בעקיצותיהם, הודיע ברבים, כי חדל מהשפיע טובתו על עם המשלם רעה תחת טובה אשר לא כמצוה… ומהיום והלאה יזרע זרע חסדיו על אדמה יותר פוריה.

י' תמוז תרנ"ו.

 

ו. בית חולי העינים האנגלי.

ותחלואי העינים רבו מאד בקיץ הזה בעירנו ובארצנו למרות מעוט הגברת החם בכל ימי תקופתו. וכל העובר בחצות הלילה על פני בית חולי העינים האנגלי אשר מחוץ לעירנו יוכח לדעת מה עצמו חללי המחלה הזאת הפעם, וביחוד בקרב הילדים הקטנים.

בית החולים הזה אשר אך מעט נשמע עד כה על אודותיו, הוא יסוד חברה אנגלית אשר בקרב חבריה ימנו גם רבים מנדיבי אחינו שבאנגליה, ובו יקֻבלו חולים מבלי כל הבדל דת, ועל פי תכונתו יכל להביא ישע ומרפא לעירנו בהיות בו רופא מיֻחד למחלת העינים ומֻמחה במקצוע זה; לולי סדריו המשֻׁנים המונעים רב טובה, בבית הזה יענה הרופא יום יום רק למאה חולים, וכל המקדים לבוא זכה, ונפתחו שערי הבית בשעה אחת אחרי חצות הלילה, ובמלאות המספר הקצוב יסגרו, ואחרי אשר גם בני הכפרים מסביב מרבים לבוא, והמה רגילים ללכת בלילה וגם אם יאלצו לישן על פני השדה על יד בית החולים לא איכפת להם, רק אם יזכו לבוא הביתה לפני אשר יקדימום אחרים, לכן כל איש או אשה מבני עירנו החפץ להיות גם הוא מן הקודמים הזוכים עליו לבוא שמה בחצות הלילה, וכלם יחד יעמדו דחוקים וצפופים, וכל אחד לו זרוע עם גבורה להדחק ולגשת אל הפתח הוא יבוא בטח.  בחצר הבית ישבו הבאים בחשכה למן השעה השניה אחרי חצות הלילה ועד אור הבקר, עד החל הרופא לענות לדורשיו, וסאת המצוקות עוד טרם מלאה, כי בחצר עומדים ספסלים למושב החולים, ובאו אל חדר הרופא לפי סדר מושבם על ספסל וממילא מובן כי גם פה “כל דאלים גבר”. אך הנוראה במצוקות האלה היא כי הבא אל הבית לא יוכל עוד לצאת ממנו כי דלתותיו סגורות, וגם ממקומו לא יוכל למוש פן יקחנו אחר והוא ישאר לאחרונה; וככה יאלצו לשבת לפעמים משך חמש שעות עד הגיע תורם לבוא החדרה, ואף אם נעלים עין מכל המחלות המתדבקות אשר על נקלה תוכלנה לדבֹּק בדחק ובלחץ כזה, נוכל להבין כמה תועיל בתנאים כאלה עזרת הרופא, ולו גם יהיה “הטוב שברופאים”. ובכל זאת ראה תראינה עינינו כפעם בפעם שיירות יוצאות משכונות ישראל בעוד לילה, ורובן אמות רחמניות הנושאות ילדיהן האמללים על זרועותן והולכות לדרוש מרפא למחלת עיניהם אחרי השארן שם כעשר שעות ושבות אחרי כן בעצם חם היום בדרך המלאה אבק, כי מה לא יעשה האמלל המקוה לאור ואיננו? 

ורבוי החולים ב“שליהי דקיטא” זה מרגש בכל הפנות אשר נפנה כיום בעירנו. בתי החולים כלם מלאים חולים עד אפס מקום, ידי רב הרופאים מלאות עבודה מבלי הרף, והנסיון וההכרח החכימום כבר להיות חרוצים מאין כמוהם לענות למאות חולים במשך שעה או שעתים, ובכל זאת הנה הצוחה עולה על רופאינו כי מאחרים הם לבוא אל אשר יקראום – פשוט מפני שעפ"י רב אינם מספיקים לכל המון החולים, גם אחרי שהביאה חברת “בני ישראל” את רופאה החדש בשנה האחרונה, ואחרי בוא זה מקרוב עוד רופא מבני עמנו.

– ובמצב כזה לא יפלא כלל אם גם המסיון מוצאה לה עתה מקום לפעולותיה. נצחון גדול נצחו אמנם “בני ישראל” לפני שבועות אחדים, אך כנראה היה מאלה שנאמר עליהם מכבר: “עוד נצחון כזה – ואבדנו!”… החרם אשר יצא לשעה על אחד חבריה אשר נוקש בלשונו, המכות אשר הֻכּו שומריה כפעם בפעם, ההתאמצות היתרה בעת הרעה החולה הזאת שכל הרוצה לפנות אל רופא המסיון תשובתו בצדו כי איננו מוצא רופא אחר, ועוד דברים וסבות כאלה וכאלה הביאוה לידי עיפות וילאוה, בה בשעה שצוררינו ירימו ראש. בתוך העיר עומדים אמנם עוד השומרים, עוצרים בעד ההמון מפנות אל רופא המסיון, אך אל בית החולים אשר לה מחוץ לעיר מתגנבים כבר כפעם בפעם חולים מבני דלת העם, מן העניים שבעדת התימנים והפרסים המקבלים גם שכר מהמסיון בכסף מלא, ואחרית דבר מי יודע.

– עתה היתה אמנם העת לראשינו להנער ולצאת אל המערכה כאיש אחד להגן על כבודנו ולגל מעלינו ביד חזקה את חרפת דורשי טובתנו ופדות נפשנו, אך אים איפוא ראשי עדותינו שדעתם ושעתם פנויה לדאוג דאגות כאלה? – עדת אחינו הספרדים טרודה עתה ב“ועדה החדש” אשר אחרי הכנסו בקולי־קולות הוא אומר עתה לצאת בחשאי אחרי שלא עלתה בידו עד כה לרפא הריסות קופת העדה הדלה, וריקנותה מורגשת עוד יותר מבראשונה. אחדים מחברי הועד התפטרו זה מאז בפשיטות, בחדלם לבוא אל האספות ולהתערב בעניני העדה בכלל; ויתרם, המה העמודים אשר כל הבית נכון עליהם. אמרו להתפטר בדרך “רשמי”, אך התפטרותם לא קֻבּלה עד אחרי עבור ימי החגים. והועד הכללי אשר לאחינו האשכנזים עוד טרם כלה נפתוליו עם אויבו הקדמוני האורב לו באמריקה, ולשם “תפארת ירושלם” הוא משתמש בכל האמצעים לחתור חתירות תחתיו ולהרסו. רב בני “כולל אמריקה” עצמם היושבים בירושלם שקטו אמנם מריב, וכלם מקבלים כמעט חלוקתם בכבוד מהועד הכללי; אפס כי “בעלי הריב נתפשרו, אך השופט ממאן” אומר המשל הערבי בלוחו של מודענו לונץ, והשופטים דנן היושבים באמריקה יש להם בלי תפונה סבות וטעמים למאן, והמה מוציאים עתה גם עתונים מיחדים לכל מיני דבות כוזבות ודלטוריות מגזמות, ובימים האחרונים זכו גם ל“משולח” ממין החדש שבחדשים, משולח ערל הנותן מהודו עליהם ודורש דרשות ברבים בגנות ירושלים ומנהליה, הוא הקונסול האמריקני הקודם אשר כנשמע “נקרא לישיבה של מעלה” לפני בוא עתו על התערבו יותר מדי בענינים שאינם נוגעים לפקודתו.

י“ט תשרי תרנ”ט.

 

ז. המסיון ־ ו“חכמי” הספרדים

1. – והמסיון “חובבת ישראל” שבה ותרם ראש לרגע. ירחים רבים כבר עברו ודבר לא נשמע עוד על אודות יחס אחינו בני עירנו לבית חוליה, רופא חברת “בני ישראל” ענה לשואליו חנם כל הימים נוסף על יתר רופאי אחינו המפקדים לטובת העניים, לפתחי בית החולים הפקידה החברה שומרים

תמיד, ואחינו חדלו לכתת רגליהם אל משכנות אלה החפצים דוקא בהצלחת נשמתם, וכבר אמרנו: הפעם גבר ישראל. אך המסיון גם היא יודעת עת לכל חפץ, וכח סבלנותה הן נודע מאז, ותחכה. בדומיה הביטה בהוציא החברה הזאת כסף רב מכדי כחה להספקת רופא ורפואות לכל שואל, בדומיה הביטה בהשתקע החברה מעט מעט בחובות רבים מכלכל; ועתה, אחרי ראותה כי ידי מתנגדיה רפו מעט למרות העזרה שנשלחה אליהם מן

החוץ³⁶, ותקופת הקיץ אשר בה ירב מספר חולים יתר מכל ימי השנה הגיעה, עתה שבה לפעולתה בעז ובעצמה חדשה, ובכל תקף אומרת היא לכפות טובתה על בני ישראל כגיגית. רופא אשר אחריו נהו בני ההמון והעשירים שב ממסעיו באירופה, והוא סובב בעיר ועונה לכל דורשיו חנם, ובדבריו הרכים ובכסף אשר יפזר הוא שב לעשות נפשות לבית החולים, ולמען הסיר כל מכשול מעל דרך החפצים לבוא אל הבית משתדלת המסיון למנֹעַ את השומרים מעמֹד לפתחו, והיא מפקדת שוטרים מצדה לגרשם משם, ובשעה שאין עין רואה יכו גם מכות אכזריות.

אך למרות כל אלה עוד טרם יכל איש לדעת יד מי תגבר, כי סוף סוף אין דבר העומד בפני הרצון, ולא פעם ולא שתים ראינו בהתגבר העז הרוחני על כל המכשולים החמרים, והנה יד הפרוד הַהוֹיה בנו תמיד לרפות ידינו ולתת עז ותעצומות לשונאינו מבלי כל התאמצות מצדם, היתה גם הפעם, בנו להכריע לרגע את כף הנצחון למתנגדינו, כי דעת אחד מראשי בתי־הדין³⁷ אשר לעדת אחינו הספרדים והזקן בכל חכמיהם לא נחה מאז בכל ההתנגדות אשר קמה כנגד המסיון, בהיותו הוא וביתו דורשים מאז בעצת רופאה היודע למצוא לו מסלות להתחבב בכלל על ה“חכמים” ועל העשירים; ובבוא חברי “בני ישראל” בשנה החולפת לפני בית דינו למען יחתמו על האסור כנגד המשתמשים ברופא המסיון מאן לחתֹּם, והמה נאלצו לחכות עד עבור זמנו וב“ד אחר יקח מקומו גם אחרי אשר יצא האסור בכל תקף לא זז מדעתו, ויהי מבקש לו עוד רעים. להסכים לו להתיר את הדרישה ברופא המסיון. אך עד כה הגבל הדבר רק בדבור ואיש לא שם אליו לב, ובשבוע הזה בא לידי מעשה, כי בחלות אחד מבני נכדו היושב בחצרו נקרא אליו רופא המסיון “כדין וכדת”. עד כמה יוכל דבר כזה לפעל על ההמון אשר עוד טרם נגמל משדי המסיון לגמרי יוכל כל איש להבין; ו”בני ישראל" אשר ראו את כל מעשה ידיהם טובעים בים, וכל הנצחונות אשר עלו להם בעמל וביגיעה רבה יעלו בתהו רגע אחד, נחפזו ויקראו את חבריהם לאספה באחד בתי הכנסת שבעיר להקדים את פני הרעה, ושעות אחדות טרם עברו והנה שמשי בית דין סבים בכל העיר ומכריזים חרם חמור על אחד חברי החברה אשר ב“עידן רתחא” התמלטו מפיו דברים כנגד כבוד הראב“ד אשר בביתו נקרא רופא המסיון! והקול יצא כי הראב”ד אומר להוציא פסק דין בהתרת קריאת רופא המסיון וההליכה אל בית חוליה.

המצב הזה גדע פעם אחת את כל התקות הטובות, אשר חזו להם רבים מאתנו, לולא ראינו גם בדבר הזה את אשר נראה פעמים רבות בענינים אשר ההתרגשות מגיעתם ומנהלתם, כי מרגע לרגע יתגלגלו ויראו הפכים רבים בנושא אחד, ומעז יצא לפעמים גם מתוק. כי היום נאספו חכמי עדת הספרדים ורבניה לאספה גדולה, וגם הראב“ד המתיר נקרא לבוא, ואחרי וכוחים רבים וטענות ומענות – חתם גם הוא על האסור, ולע”ע אחדות שלמה בכל עדותינו בנוגע לדבר החשוב הזה.

ח' אלול תרנ"ז. 

 

2. – ככה סביב יתהלכו בעירנו מסיתים פרטים, מסיתים למחצה, ולשליש, ולרביע, הבונים איש איש במה לעצמו, וסוף סוף ספק גדול בדבר, אם חפציהם יצליחו בידם אם לא, אך בהצלחת המסיון הכללית עצמה בימים האחרונים ובהרמת קרנה למרות עיני כל הנחרים בה – בזה אין עוד כל ספק. חלפו עברו כנראה הימים, אשר בהם שלמה בכסף מלא לכל אשר ידפק על דלתות בית חוליה ולא מצאה, עתה הננו שומעים כבר כפעם בפעם, כי מהבית הזה החלו לגרש רבים מהבאים מאין פנאי לרופאה לענות לכלם, על בית החולים יאמרו כי מלא הוא עתה פה לפה, ומשרת הרופא לא יבוש כבר מדרׂש מכל החפץ כי יביא את הרופא אל ביתו חצי פראנק בעד החסד אשר יגמלהו. המסיון יודעת עתה את ערך כחה, והיא מעמידה פנים זועפות כנגד ההמון, למען הגדיל עוד את ערך חשיבותה בעיניו ולמען הרבות געגועיו עליה, ומי יודע אם לא תשוב מעט מעט להשתרש בקרבנו כמקדם.

מה סבת החזון המעציב הזה והנסיגה עשר מעלות אחורנית אחרי כל הנצחונות, אשר רכשו כבר מתנגדיה ברב עמל ויגיעה? את זאת ראו כבר קוראי במכתבי הקודמים;  התעקשות אחד מאבות בתי הדין להתיר את הדרישה ברופא המסיון, החרם “החטוף”, אשר יצא כנגד אחד מחברי “בני ישראל”, אשר בקנאתו דבר דברים כמתלהמים כנגד הרב המתיר החפץ לעקֹב ולשרש כל תוצאות המלחמה הכבדה בפעם אחת, כל אלה החלישו את כח הלוחמים בעיני ההמון. אמנם ראה ההמון, כי סוף סוף חתם גם כבוד האב"ד הזה ידו על האסור כנגד המסיון, אך מי לא ידע כמה שוה בעיני ההמון מעשה כזה אשר הוא יודע כי נעשה בהכרח מבלי כל הכרה פנימית, אסור אשר יצא מידי חכם, שנמנו עליו חבריו ולא זזו ממנו עד שהסכים לדעתם? – ומעבר מזה יכשל כח הסבל של חברת “בני ישראל” להוסיף ללכת בדרכה, אשר סללה לה.  הנצחונות הראשונים אשר נצחה בעצם ימי התלהבותה הכבירה, והגדולה והתפארת אשר רכשה לה בזמן קצר מאת כל החפצים והדורשים שמירת כבוד ישראל בעיר קדשו, הביאוה בדרך הטבע לידי מדרגה שלא יכלה לשאת עוד כל יחס “קרירות” מצד העדה, ומה גם קלון והתנגדות, ולא גם במדה מעטה, והחובות אשר השתרגו עלו עליה בסחוב אותה זרם מפעליה הלאה הלאה, הדביקוה גם הם – ותעמד. ובעמדה החל הסדק בחומת המסיון, אשר היה כחודו של מחט, ללכת הלוך והתרחב עד היותו כפתחו של אולם כיום הזה. חברת “בני ישראל” נאלצה עתה להטפל בחובותיה ובמציאת דרכים לתשלומם, אחרי אשר עד כה מעטו מאד עוזריה מבחוץ, רופאה התפטר ממשמרתו והוא אומר לשוב אל המקום אשר בא משם, ידי ראשינו רפות מעמׂד בקשרי המלחמה את התקיפים מהם, וכל עמל שנתים הימים ירד לטמיון, ומכלו לא ישאר רק הזכר, כי:  חפוץ חפצו בני ירושלים בכל לבם לגֹל מעליהם חרפת המסיון, אף נַסה נסו את כחם לעמֹד כסלע איתן כנגדה – עד בוא גלי הסכסוכים ושנויי הדעות, ויהדפו גם את הסלע האיתן ממקומו… 

– והמסיון צהלה ושמחה, וביום “חג־ההולדת” הביאה במסרת בריתה חמש נפשות נדחות מעדר ישראל. אמנם היא תתהלל עתה בשערים, ותשית את המעשה הזה ככתר לראש נצחונה, אך אנחנו נוכל להתנחם בדעתנו, כי תתהלל במתת שקר, כי מכל חמש הנפשות, אשר צדה הפעם בחרמה, אין אף אחת מבני עירנו: שנים מהמומרים המה אשכנזים מבני אלכסנדריה ופורט־סעיד, זאת חרפת מצרים הנודעה, ושלש מהם ספרדים מקושטא ומיתר ערי החף, ובהביאה את כלם לפֻנדק אחד, לירושלים עיר הקדש לישראל, היא נאמנה למנהגה, אשר נהגה בו עוד בימי עלות המשורר ל. א. פרַנקל ירושלמה לפני ארבעים שנה (עיין בספרו “ירושלמה”). 

י“ט שבט תרנ”ח.

 

ח. המִסיון וטַרְפהּ

מכל העברים הותתו מתנגדי המיסיון עליה בימים האחרונים, ועל כל מדרוך כף רגל צדו לה צעירי עירנו עד אשר הביאוה בין המצרים וילאוה, ובין כה וכה ומסוה “אהבת ישראל וחבתו” אשר בו היא מכסה תמיד על כל מטרותיה נפל רגע מעל פניה. וַיֵּרָאוּ בכל כעורם גם לעיני אלה אשר אולי עוד טרם ידעו מה “מאחרי הפרגוד”. 

כי לא בדברים רכים מחמאות הסתפקה עוד אחרי ראותה את מצבה הרעוע והרופף בקרב ירושלם, אף לא בדברי איומיה אשר שלחה אל ראשי קהלותינו: ותחל להשתמש פשוט ביד חזקה, ולא עוד אלא כי הקדם הקדימה היא להתלונן ולערוך קֻבּלנות על עדת היהודים המעִזָּה להצר צעדיה מלכת ברחובותיה – של העדה הזאת. אך בעצתה זו נוקשה ונלכדה יותר ויותר; כי בזאת יצאה ההתנגדות אשר קמה כנגדה מקנין החברות הפרטיות ותהי לקנין הכלל כלו, ועד לב כל איש מבני עדתנו נגעה “מלחמת המצוה” הזאת ותהי שיחתם יום יום. ובין כה וכה נקבע בלב רבים רגש הכרת חסד המסיתים בכל ערכו האמִתי ולפצעים רבים בגָוֵנוּ האָנוּשׁ עלתה ארוכה וירפאו.

ותארך המערכה כשבוע תמים, ויום יום הביא לנו חדשות אתו, ממש כעין החדשות אשר הגיעונו זה מקרוב “משדה הקרב”. רגע “גבר ישראל”. ורגע גברו צורריו, עד אשר הגיעה גם לעת “השביתה” כנהוג, ושני הצדדים שבו לנוח ולהחליף כח.

ואלה דברי מלחמת המצוה הזאת האומרת כלה כבוד לבני עדתנו, אולי הרבה יותר מכל מלחמות “תלמידי הרב” ודומיהן אשר נשכחו כמעט מפניה בימים האלה: 

אחרי שוב צירי המסיון בפחי נפש מלפני ראשי עדתינו, שבו ויעמדו ביום ג' החולף אחדים מאחינו לפני פתח בית הרפואות אשר להמיסיון בתוך העיר לראות מי ומי מאתנו ההולכים לדפוק על דלתותיה. ותהי רק אשה אחת אשר באה לדרוש בעצת הרופא האנגלי, ובין כה וכה וברחוב ההוא נאסף קהל גדול מאחינו, אנשים ונשים הבאים אל הרופא היהודי אשר הושיבה חברת “בני ישראל” במקום ההוא, ויהי בצאת האשה ותרא את כל הקהל הגדול עומד ברחוב, ותשב החדרה בחרדה, ולא יצאה עד אשר יצא גם רופא המסיון אתה ללותה בדרך; ויתן להם הקהל ידים לעבֹר, אך אִשה מהנצבות שם לא יכלה להתאפק ותחל לחרף את רעותה על עשותה הנבלה אחרי כל חרמות הרבנים ואזהרותיהם. ונפש הרופא מרה לו ויגש להדֹף את האשה בחזקה ולא נתנוהו העומדים להרים ידו עליה, וימהר וישלח לקרֹא לשוטרים להפיץ את ההמון, והמסיון הגישה קֻבלנא לפני הרשות בעירנו כנגד היהודים המתקוממים עליה, אך גם מפה יצאה וידיה על ראשה, כי הרשות מאנה לקבל תלונה כללית כזאת באמרה כי אין לה לענֹש, כי אם על מעשים אשר יעשו, לא על דברים בעלמא הנכתבים כנגד אנשים אשר לא נקבו בשמות.

ראתה המסיון כי אין שומע לתלונותיה, ותאמר: “תושיע לי ידי”! וביום ה' בערב בעמֹד אחדים מבני “שומרי משמרת הקדש” (היא החברה השנית אשר נוסדה כנגד המסיון) לפני בית ראש המסיתים לראות אם יבואו שמה מבני אחינו, יצאו משרתיו לקראתם ויכום מכות נוראות ונאמנות; ואחר שבה המסיון שנית להתלונן על היהודים האורבים לנפש חבריה, עד כי נשמע כי הציר האנגלי מלא קצף על אחינו ואומר להתלונן במקום גבוה כי חיי נתיניו בני המסיון תלוים מנגד מפני היהודים הפורעים פרעות. לדבר הזה גדלה ההתרגשות בקרב עירנו ותאמר לדרוש משפט המֻכּים על קדוש השם.

אך עוד טרם התברר משפט המכות האלה והנה ענין חדש נתן לבני עירנו לענות בו, הוא דבר הצלת חמש מבנות ישראל מאחד בתי המיסיונים הפרטים: 

כי מלבד אגֻדת המסיון האנגלית הגדולה אשר רשתה פרושה על כל הארצות, הנה נמצאו בעירנו גם מסיתים פרטים, אנשים ונשים מאנגליה ומאמריקה אשר ראו כי בזמן הרע והמר אשר בו יכבד כל כך על האדם למצֹא לחמו לחם צר, ישנו עסק אשר מלבד הקרן השמורה לבעליו לעתיד לבוא, יאכל גם פֵרותיו בעולם הזה; ויקומו ויחקו את המסיון הכללית, וייסדו להם איש איש מעין בתי חסד, בתי חנוך, בתי עבודה, ובתי חלוקת צדקה סתם, והכל “לכבוד ישראל” וזכות “העם הנבחר”. והעיר הקדושה גדולה כל כך עד כי עמדה להם למצֹא מסלות אל לבות מודעיהם בחו"ל, ואל כיס אלה אשר מצות “קיום נפש אחת מישראל” יקרה בעיניהם מכל הון, ומוסדותיהם הרבים צומחים ופורחים על אדמת הקדש.

ובדרך המסיון המה אוחזים גם בזאת, כי כאשר יכבד עליהם להבנות מבני ירושלם ובנותיה, ובאין להם כלי שתחול עליו הברכה, וקבלו גם נערים וגם נערות המובאים מערים אחרות, וארץ מצרים ורומניא הן הארצות המספיקות מעולם לבתי המיסיון נפשות בני ישראל, ונפשות בנות ישראל ביחוד. וכפעם בפעם תראינה עינינו בבוא “הגבירות העדינות” הנה למסור את בנותיהן לידי “האנגלים הטובים” המכלכלים אותן בכל מחסורן ודואגים להם גם לעשותן ל“מלֻמדות”, כראוי לזמננו זה. גם סרסרים ישנם למסיון המביאים לה בכסף מלא נפשות מישראל מהארצות האלו, ואלה הם רב תלמידי בתי ספרה ותלמידותיהם אשר בהם תתגאה תמיד כי הגדילה לעשות בירושלים. 

אך יש גם אשר רוח נחם תבוא על הורי הילדים, ושבו הנה בתוך משך הזמן אשר התחיבו בכתב להניח את ילדיהם בידי מיטיביהם, ודרשום בחזרה, אז יתודעו אל בני עדותינו ושפכו לפניהם את מר שיחם, והתחננו לפניהם לעזֹר להם להוציא את בניהם מידי המחזיקים בם, ובכל הספקות אשר יסתפקו בני עירנו בהחזרת האבות והבנים יחדו בתשובה, ובכל דעתם ברור כי ישנם גם שפלים כאלה המוציאים את בניהם מידי מסיון אחת למען יוכלו למכרם אח"כ למסיון אחרת, לא נמנעו מעולם מעזֹר לנדחים האלה בגופם וגם בממונם להשיבם אל ארצם ולהסיר חרפתם מעל ירושלים.

ובכן קרה הדבר כי בשבוע המקרים הנזכרים באו שתי נשים ממצרים, אשר האחת מהן באה זה מקרוב לגור פה, ותאמרנה להוציא את חמש בנותיהן מבית אחת המסיתות אשר מסרוּ לה למשך זמן קבוע. אך בדעתן כי לא יקל עליהן להוציאן ע"י הרשות עשו בערמה, ותאמרנה למסיתה כי חפצות הן לטבל את בנותיהן; וביום השבת בבוא המסיתה את הנערות יחד אל בית המטבל והנה נאסף בפתח הבית קהל גדול מאחינו אשר קראו להם אמות הנערות לעזרן לקחת את בנותיהן בחזקה, בראות המסיתה כי עוד מעט ולֻקח שללה מידה, ותמהר ותקרא לשוטרים, אך ההמון ענה כי לא יזוז משם עד אשר תושבנה הבנות לאמותיהן, והשמועה הגיעה עד כבוד פחת עירנו בלכת אליו אחדים מנכבדי עדתנו לשאלו בדבר הזה, ותצא הפקודה מלפניו כי אם אמות הנערות חפצות באמת לשוב לקחתן ימסרון לידיהן אחרי אשר אין דיני “מכירת נפשות” נוהגים בארצנו ולמסיתה הזכות לקבֹּל עליהן בדבר הכסף אשר היא תובעת מהן, ובזאת הושבו הנערות לאמותן, והמסיתה שבה בידים ריקניות.

וביום ההוא בעצמו עברו שמונה צעירים מבני עדותינו השונות על פני בית החולים הגדול אשר לַמסיון מחוץ לעיר, והמה הולכים ועוברים לתֻמם, והנה אשה אומרת לבוא אל הבית, ויחלו להוכיחה על מעשה זה, ויצאו משרתי הבית ויריבו אתם, ויקראו לשוטר אשר עבר שמה וירב גם הוא אתם, אף לא אחר ויקרא לרעיו ויקחו את כל שמנת היהודים ויורידום אל בית האסורים באמֹר השוטר עליהם כי הכוהו.  וישבו במאסר כשעות אחדות, אך בהתברר הדבר כי על חנם נאסר, הוצאו לחפשי והשוטר נענש.

אך כל המעשים האלה היו כעצים לאש המתלקחת כבר בלב המסיון, ואף כבוד הציר האנגלי התערב באמצע וידרש בחזקה כי למצער תושבנה הבנות אליו ע“מ להחזירן למען לא יתראה כי לקחו דבר מנתיני אנגליה בזרוע, וביום א' לשבוענו זה היתה אספה גדולה בבית כבוד מורנו הראשל”צ הי"ו מבני כל העדות השונות, ותהי ההחלטה “לבלי מתוח את היתר יותר מדי” ולמלא את חפץ כבוד הציר האנגלי, וביום ב' נעשה כדבר הזה. אף החלט החליטו למנֹעַ בעד ההמון מהתאסף לפני בתי המסיון קהל גדול לבלי תת לה תואנה להתגולל עלינו.

אך בית החולים הגדול אשר למסיון מצטין בין כה וכה בריקנותו ובמקום שאין יהודים זכרה המסיון לַקראים את זכות אבותם, ותספח את חוליהם אל ביתה, וגם נוצרים החלה לקבל שמה, ומי יתן והיה לבבם זה כל הימים ורוח גם לנו.

והדאגה לנערות אשר הוצאו מבית המסיון נתנה מקום לאחיותינו ליסד חברה חדשה בשם “בנות ישראל”, ושמה החברה את לבה לבנות עמנו הנתונות בידי נכר להשיבן אלינו ולדאוג ליתומות ולעזובות שבהן. בשבוע הזה כבר נספחו לה חברות רבות, ובשבוע הבא אומרות הן ליסדה.

י“א תמוז תרנ”ז. 

 

IX. מאישי ירושלים וחברון, ופטירת הרב מבריסק ז"ל.

א. הד“ר ולהלם הרצברג ז”ל

1. עוד יצלצל באזנינו הד קולות השמחה והברכה, אשר הרימו בני ירושלם, ידידי הד"ר הרצברג הנאמנים, ליום מלאת לו שבעים שנה; עוד רבים מאתנו משתעשעים בענג, אשר יתענג איש הרוח מגן היהדות הזה, בראותו עוד בעיניו את הגיוני רוחו הנעלים כתובים עברית לעמו, אשר אהב בכל כחות נפשו; והנה חרדה מבריסל באה, בשורה איֻמה ונוראה מבירת בלגיה, מבשרת ואומרת: גוע גוע האיש היהודי, וביום החמשי לחגנו נאסף אל עמיו אחרי מחלה כבדה, מחלת דלקת־הראה אשר דכאתהו משך שבועים.

וככה הם הולכים וספים, הולכים ונאספים, מגני עמנו ולוחמי מלחמתו, שדה המערכה נפנה מעט מעט, גבורים נופלים ואינם, וכלי מלחמה אובדים – ותמורתם התבוא לנו עוד?

ואבדת משנה אבדה לנו בני ירושלים במות עלינו נכבדנו זה, אבוד אבד לנו הסופר המצֻין, העומד בעטו השנון כגבור אמיץ להגן בעד כל קדשי עמו ולהוכיח צדקו לעיני השמש בכל תקף גבורה; ואבוד אבד לנו רב הפעלים, אשר הרבה עשה לטובת עירנו בשבתו בה הוא וביתו משך שתים עשרה שנה, בלכתו לסב על פתחי נדיבינו בארצות שונות להזכירם חובתם לעיר קדשנו ולמוסדות חנוך בניה, ובהשאירו בה לברכה את המוסדות אשר יסד, ואשר בהם שם כל מעיניו עד יומו האחרון, ואם נוסיף על כל אלה כי לרבים ממנו אבד גם הידיד הנאמן אשר כגדל לרוחו כן גדלה גם ענותנותו וידע למשֹׁך אליו בחבלי אהבה את כל מכיריו, נבין עד כמה גדול כיום הכאב לכל אלה אשר הכירוהו ויוקירוהו במשך ימי שבתו בקרבנו.

וכגדל ענותנותו במהלכיו את מכיריו כן גדלה גם בכל עניני חייו. שנוא שנא את הפרסום ואת ההכרזה בכל אשר עשה, לא הרעיש עולמות בכל צעד אשר צעד, ופעמון התהלות מעל במת העתונים לא צלצל לפניו מסוף העולם ועד סופו, וגם על ספרו אשר עשה לו בקרב הימים שם בארץ לא הזכיר שמו בראשונה, ויהי הספר, לא הסופר, אשר הביא תסיסה ומהפכה במהלך הגיוני רוח רבים מאחינו, ויורם להשקיף על כל עניני היהדות העתיקים בהשקפה שונה לגמרי מזאת אשר הנחילום שונאינו מנדינו אשר עליהם נשענו עד כה, ולדבריהם האמינו בכל הנוגע לעמם ולעצמם, ועל פי תכונתו זאת המלוה אותו בכל הליכותיו לא יפלא כיום אם כל אחינו אשר לא קראו במקרה את ספרו, או אשר לא הכירוהו אותו בעצמו מקרוב, לא ידעו את גדלו ואת חין ערכו לנו.

ואנכי אמנה ידעתי את רפיון כח עטי לתאר בשרד נאמן את תכונת נפש איש המעלה הזה ככל אשר נגלתה לעינינו; ובכל זאת אמרתי אציגה לו ציון לפני אחינו כה לפי יכלתי, ודברתי בתולדותיו בשעור שהן נודעות לי, בדעתי כי לא עלי המלאכה לגמֹר, וחכמי המערב, ידידי המנוח מאז ויודעי קורותיו בפרטות, ימלאו בלי תפונה את חובתם באמונה.

הד“ר ולהלם (זאב ב"ר ראובן) הרצברג ז”ל נולד בער שטֶטין אשר בארץ אשכנז בשנת תקפ"ז (27 ינואר 1827), ויעברו עליו ימי נעוריו בשקידה חרוצה על הלמודים, ויבקר בתי ספר עליונים גם בארץ אשכנז וגם בארץ צרפת, ויצא מכתר בכתר החכמה, ובשם “דוקטור לפלספה ולמדעים” קֹרא לו, ואז, אחרי היותו רודה בכל מכמני ההשכלה האירופית, וסופר מצֻין בשלש הלשונות; האשכנזית והצרפתית והאנגלית, חשב דרכו למצא לו מסלתו בחיים בתור מורה באחד בתי הספר הבינונים, וישמש משך שנה אחת במשרה הזאת לנסיון בעיר מולדתו, ומנהל בית הספר הרבה לדבר טובות עליו בפני שר השכלת העם, וימליץ עליו בדברים חמים מאד, עתה הגיע כבר אל מטרתו, והעת באה לו להחל גם לאכֹל מפרי עמלו ושקידתו על דלתי החכמה עד היום ההוא, אך מה השתומם ברדתו מעולם האצילות אל עולם המעשה, וירא כי בכל הסבלנות אשר בה הולכת אירופה המשכלת ומתהללת כל כך, לא לפי עדות תעודתו יזכה גבר במשרה שהוא ראוי לה, אף לא לפי כשרונותיו ומעלות רוחו בכלל, כי לפי דבר אשר לכאורה אין לו כל שייכות למשרה הזאת, הוא דבר אמונתו ודתו; ועליו סגר שר השכלת־העם את הדרך באשר הוא יהודי! כי בימים ההם וכל בררה לחפצים לאחז בסנסני עץ החיים, אין; ואחת משתי אלה נטל עליהם: או כי התכחש יתכחשו הם לצור מחצבתם, בגוד יבגדו בעצמם ובבשרם, בעמם ובדתם, או כי התכחש יתכחשו להם כל בני עולם ההשכלה ואמרו להם לא ידענוכם, וכל חכמתכם ובינתכם מאפע, עקב אשר מאן לבכם להתכחש לעצמו, כי ככה אהבה אירָפא הרואה לעינים ולא ללבב.

והד"ר הרצברג ראה בפנות לעיניו רבים מאחיו, השכורים מיין ההשכלה האירָפית, ערף למורשת אבותם העתיקה: אלה בבקשם להם לפני כל דבר את תועלתם החמרית, את הזכיות אשר חשכו מהם עד כה, ואת ששון־החיים אשר ראו אצל שכניהם, ואלה בהביטם על היהדות כעל בגד עדים אשר בלה מזקן כי ככה שננו להם אלי ההשכלה אשר בידם נתנה הארץ, עד כי החלו גם הם לתת בדבריהם אמונה אמן, אך לא על איש כהמנוח יכלו סבות כאלה לפעל, כי שני הדברים האלה יחד רחקו מרוחו מאד: מעודו לא היה להוט אחרי עשר ונכסים, הוד ותפארת ותענוגות בני אדם; ומעודו לא רגל להשען על דעת אחרים ולכונן מחשבותיו הוא לפיה, ובכך נענה המנוח בראשו לגורלו, ויקבל עליו את הדין באהבה, ויעזב את שאיפותיו ואת דרישת זכויותיו בתור “חסד לאומים”, ויבקש לו מחיתו בתור מורה פרטי בבית אחד העשירים בהמבורג ובתור סופר בטובי העתונים, גם בברלין ובלונדון ובפטרסבורג ישב שנים רבות בבתי שלשת אחיו הסוחרים.

אך יותר מאשר הפנה דעתו למשכרת חמרית, נתן את כל לבו בימים ההם לחקר היהדות בכל עניניה, וסקירתו העמֻקה בכל המחזות אשר נגלו לעיניו בחיים ובספרות ישראל ובאדם, וכחו הנפלא לשפֹט מישרים בכל מראה עיניו הם שעמדו לו להוליד לנו את ספרו הנפלא “כתבי בית יהודי”³⁸ אשר בו עשה לו שם עולם בין מביני דבר. כשופט רמים, כאחד מיחידי הסגלה המתרוממים מעל להשקפת בני דורם לחקֹר למחלת האנושיות ותרופתה, כן הוא עומד לפנינו בספרו זה לשפֹט על גוי ועל אדם יחד, היהדות וההשכלה האירפית עם כל הליכותיהן ותוצאותיהן עומדות לכסא דין, “זקנה ובחרות ביום קרב”, והיהדות והזקנה, זאת היהדות אשר מאסו בה גם בניה, היא היוצאת וזר הנצחון על ראשה.

וכמשכיות כסף לתפוחי זהב הוא הסגנון הנחמד והנעים אשר בו הליט המנוח את הגיונותיו הנעלים בספרו, או בספורו זה. בכלל היה סגנונו כסגנון סופרי המופת גם באשכנזית גם ביתר הלשונות אשר ידע; ודברי הספר הזה ביחוד, היוצאים מלב לוהט באהבת ישראל וכואב לשבר אחיו העוזבים את דגלם, הדברים האלה חודרים אל קרב ולב קוראיהם להחם אותם ולגהות מהם מזור, לאמץ רוחם ביהדותם ולהיות עם פיהם בדברם את אויבים בשער.

ויהיה אך יצא הספר לאור עולם, והנה עמדו כל חכמי לב בישראל אשר הגיע אליהם משתאים ומשתוממים למראה הגבורה ועז הרוח אשר למחברו הנעלה להגות דעות כאלה ולהגידן לעיני השמש מבלי כל משא פנים לאלילי הדורות החדשים. הרב זכריה פראנקל ז“ל אמר עליו כי אחד מפלאי הזמן ההוא, והחכמים גרץ, קורנדא, קופימן ויתר גדולי העת ההיא היו לו לידידים נאמנים כל הימים, וישתו בצמא כל דבריו, ואם אמור נאמר לדעת עד כמה גדל רשמו על קוראיו גם אשר לא מבני ישראל, די לנו לקרא את דרשת הדברנית המהֻללה נהידה רֶמי אשר דרשה בקהל בוִינא ימים אחדים לפני מות המנוח על אדות הסבות אשר הביאוה לחסות בצל כנפי היהדות; כי בדרשתה זאת היא היא אומרת כי ספר אחד עשה עליה הרשם היותר חזק, הוא ספר “כתבי בית יהודי” להד”ר הרצברג; ולמיום קראה אותו החלה להחליף מכתבים את מחברו הנכבד.

ולא ארכו הימים והרב מֶנדס, אשר היה בעת ההיא בלונדון, תרגם את הספר גם לאנגלית, ובארץ אנגליא, היא הארץ אשר רבו בה המסיתים ועוזריהם, היה אמנם הספר הזה לברכה, להציל משניהם טרף ולפקֹח עינים על תומכיהם, ולהשיב ליהדות את חללי הספק.

בשנת תרכ“ט נשא המנוח את אשתו הכבודה אשר ראה חיים אתה עד יומו האחרון, ובשמנה שנים אחרי כן נמנה בהשתדלות החכם נדץ ז”ל, למנהל במוסד “מקוה ישראל” אשר לחכי"ח בארץ הקדש.

כ“א סיון תרנ”ח.

2. עתה החלה תקופה חדשה בחיי המנוח, היא תקופת העבודה לטובת הכלל במעשה, ובהגיענו אל הפרק הזה עלינו להודות כי אמנם לא היה הד"ר הרצברג איש־מעשה. לא כי לא היה איש “העושה” הרבה לטובת ארצנו ובני אחינו; כי אם “איש־מעשה”. כמובן אשר נבינהו אנו פה: איש המראה לכל באי עולם כי אך עושה ומתעסק וטרוד ועסוק הוא תמיד בעניני הכלל – איש כזה לא היה המנוח, אף חסור חסרו לו הרבה מהתכונות הנחוצות להמצא בכל פקיד בתור פקיד, וביחוד במה שנוגע ליחס שבינו ובין ממניו. הוא לא ידע להרווֹת את צמאון משלחיו בהרבות מודעות על מודעות מבשרות ומספרות כל דבר פסיעה גסה או קלה אשר יפסע הוא או המפעל הנמסר על ידו. הוא הלך דרכו ישר, וחשבונות רבים לפאר ולשפר מעשיו בפני אחרים לא בקש, ואולי לא ידע גם להשתמש בסגנון המסֻגל לדברים האלה, כי קוממיותו הנטועה בו גרעה בעיניו את ערך כל הענינים שאינם נוגעים לעצם הדבר, ובכל הפנות אשר פנה נראה בו הפלסוף האשכנזי ההולך דרכו לאט, ובבטחה, ושוקל מעשיו והליכותיו בפלס תחלה למען יהיה להם קיום אחרי כן.

ואם אחרי כל אלה נשוה כנגדו את רוח האיש נטר ז"ל אשר גחלים להטה נפשו בדבר “מקוה ישראל” יציר כפיו ומשאת נפשו, ולא נשכח כי מוזר היה המנוח לממַניו בפריז ולא ידעו את כל הטוב הצפון בו רק על פי מה שהמליצו עליו אחרים בפניהם, נבין עד כמה לא היתה יכולה להתקיים בידו משרת הנהגת המוסד הזה שלא היה בחייו אלא כעין הקדמה לחוג פעֻלתו הרחב בירושלים עירנו.

ובכן עוד טרם עברו שנתים למיום בא המנוח אל ארצנו הקדושה, הננו רואים אותו יוצא מ“מקוה ישראל”, להחל ביסוד מוסד חדש כלו, מוסד אשר בו נתנה לו ההשגחה את הענג לקחת הכל ביסודו ובכל השתלשלות התפתחותו, הוא מוסדת “בית היתומים” בירושלים אשר יסדו אחינו בני ארץ אשכנז, לקול הקורא אשר הוציאו המנוחים הגביר גוטשלק לוי והחכם גרץ בשובם ממסעם בארץ ישראל.

ובימים ההם וה“קנאות” בירושלים פורחת כתמר, נושאי דגלה ביד רמה מקרוב באו אז לזכות את אדמת הקדש, וכחם וגבורתם עוד חדשים עמם, הרבנית שליט"א שלטת בכפה, ואלה “פני הדור”… אשר נודעו בקרב הימים בשם “תלמידי הרב”, ואשר אחד אחד לֻקטו ויִסָּפחוּ אל צבא קדשה, נותנים חִתיתם בארץ החיים, ומוראם על פני כל העם, ולא רק המעטים הנגררים והולכים אחריהם לתֻמם, כי אם ירושלם כלה חרדה רעדה מפני תנופת ידם הקשה, ומפני רוחם הגועש אשר היה אז כים נגרש עומד ומחכה להציף בכל סערת כחו את היציר אשר יתיצב כנגדו.

והיציר אשר לו חכו בכליון עינים לנסות בו את כחם היה – הד"ר הרצברג.

כזיק אש לאוצר אבק שרפה כן היה דבר יסוד בית היתומים הברליני בימים ההם בשנת תרל“ט בירושלים לכל ה”כנופיא" הקדושה הזאת, והחומר המפוצץ התפרץ אמנם בכל תקפו וגבורתו, ארבעת הילדים העזובים אשר אסף המנוח אל ביתו לגדלם ולחנכם וללמדם תורה ודעת ומלאכה, היו מילדי אחינו האשכנזים, והפרץ הזה היה הראשון בקרב העדה הזאת לחנוך החדש, ובדבר הזה לבדו היתה כבר סבה מספקת לאלה אשר זה החלם לנסות לשפֹּך ממשלתם על ירושלם ויושביה, להקים שאון נורא, במחנה: שקאלעס עליך ירושלים! ואמנם נסה נסו לשלֹח כל מגפותיהם במנוח; התרה התרו בו לחדֹל מדאֹג ליתומי ירושלים פן תהי מרה באחריתו, ודבות מדבות שונות הפיצו להבאיש את ריחו בעיני מכבדיו, גם את להט החרם לא אצלו ממנו (והימים ימי שליטת החרם לכל דקדוקיה), גם את המון העם הסיתו בו להציקהו על כל מדרך כף רגל, וביחוד בלכתו את חניכיו אל בית הכנסת להתפלל, אך כל אלה היו ללא הועיל כי כסלע איתן עמד המנוח רודם ומחריש לכל גל העובר עליו, ורק נוד ינוד לאמלל הזה המאמץ כחו על חנם. וככל בחרו בשתיקה פה, כן לא הרעיש את העולם גם בחו"ל ולא השמיע בשערים קולו, כי לא שאף כלל אחרי כבוד “נרדפים ומענים על קדוש שם ההשכלה”, ולא זאת בלבד, כי אם גם בהאמינו כי ראשי מתנגדיו אך “לשם שמים” כל כונתם, לא מנע מלכבדם בלבו ימים רבים, באמרו: “סוף סוף רואה אני לפני אנשים הנלחמים בעד הוכחת לבם”, ורוח מחבר “כתבי בית היהודי” נגלתה גם הפעם בכל הדרה, גם בנגֹע הרעה אליו.

אפס כי לא הסתפקו האנשים ברדיפותיהם אשר רדפו אותו, כי החלו לפרֹשׂ מצודתם גם על אבות היתומים או אמותיהם, ויחרימום, ופקודות יצאו אל ממֻני הכוללים לבלי תת להם חלקם בכסף החלוקה, והממֻנים בימים ההם עומדים מרכינים כלם ראשם בפני הגזרה מבלי פצות פה, וישמעו ויחדלו מתת, גם את מחית האנשים הכריתו מפיהם עד כי נאלצו להוציא את יתומיהם אחד אחד, והמנוח נאלץ לקחת במקומם יתומים אחרים מילדי עדת הספרדים והמערבים, אלה העדות אשר לא באו באלה בדבר בתי הספר, והיד החזקה לא הגיעה עדיהן, ובדומיה חכה לימים אשר יחזיקו שבעה קרובי יתום אשכנזי בכנפו ומכתבי מליצה מנכבדי העדה בידם, לאמר: ספחהו נא אל ביתך, וגם הימים האלה בוא באו סוף סוף למרות הוסד בית יתומים שני (בשנת תר"מ) מצד “סטרא דקדושה” למנֹע את בני ירושלם מהכשל בעברה.

ובין כה וכה והמנוח היה כמעט היהודי האירָפי הראשון והיחיד אשר בא להשתקע בירושלים, וביתו היה פתוח לרוחה לכל המשכילים המעטים אשר נמצאו אז בעירנו. ואיש מהם, כגדול כקטן, לא חש את המרחק אשר בינו ובין המלֻמד המצֻין והחוקר הזקן הזה, כי מלבד אשר רחוקה כל גאוה מלבו, שנא מעודו את כל דרכי ה“אֶטיקטה” האירָפית, ויבט יותר ללבות מקֹרביו מאשר לחצוניותם, והירושלמים הבאים אליו היו גם בעיניהם כבני ביתו, בחבה ובידידות נאמנה קדם את פני כלם ושיחתו היתה תמיד ערבה ונעימה ומלאה ענין, ביחוד אהב להתרועע את ידידיו אלה בערב אחרי עבודת היום, אז נאספו ויבאו אליו אחד אחד, וישיחו משך שעות אחדות, והדברים התגלגלו כמעט תמיד על קורות הימים האחרונים, על עניני הספרות ועל אדות מצב אחינו ועניניהם, וכפעם בפעם היו הערותיו המשכלות מפיקות נגה ידיעותיו הרבות ומאירות עיני הנדברים אתו, – על אדותיו בעצמו דבר אך מעט, ולא התגנדר מעולם בכשרונו הספרותי; וגם מספרו המהֻלל לא הביא אתו ירושלמה רק נֻסחה (Exemplar) אחת, וגם אותה לא הציג לעיני כל רואים להתפאר.

וככל התנהגו במדת ענותנותו את בני ירושלים אשר אהב בלבבו ויבקש להתקרב אליהם יותר ויותר, ככה רחק ממנו החפץ וההתאמצות למצא חן בעיני האורחים “בני השעה” העוברים על פני עירנו, אלה אחינו הרגילים לחשב איש איש את עצמו לאב ולפטרון לירושלים ולכל עניניה, ולסקר בסקירה אחת (בעיניהם או בעיני מוליכיהם) במשך יומים או שלשה אשר יבלו בה לראות את עתיקותיה – את כל מצבה ועניניה ותקוניהם, בפני שופטים כאלה לא אהב מעולם להתהדר, וכל ימי שבתם פה לא רדף אחריהם מבלי הזיז ידם מתוך ידו, אמנם יכול להיות כי זאת היא סבת הדבר אשר שמו ושם מוסדו אינם לוקחים חלק גדול כל כך בספרי מודעות מסעיהם, אך הוא ידע זאת מראש, ו“אדעתא דהכי” לא עשה מה שלא עשה.

וההכרח, הוא המלאך הממֻנה על כל מפעל להאיץ בהתפתחותו ולקרא לו: גדל! עשה את שלו, ובית היתומים אשר רבו הדופקים על שעריו נאלץ מעט מעט להרחיב גבולותיו, והעומדים בראשו בחו“ל נאלצו גם הם לשוב ולחפש להכנסותיו מקורות חדשים, לא ארכו הימים והנהגת הבית באה בידי נכבדי אחינו אשר בפרנקפורט העיר המצֻינה ביהדותה ובנדיבותה, ובראשם הרה”ג מוהר“ם הורוביץ, וגם בית אחֻזה נקנה למוסד הזה בירושלים בהשתדלות המנוח. והבית גדול ומרוח וגן גדול לפניו, ומקום בו להכיל מספר חניכים הרבה יותר מאשר היו בבית היתומים, ויוסף המנוח לקבל בו כעשרים תלמידי חוץ, לשמֹע בלמודים יחד את חניכי הבית, וככה החל בית היתומים לקבל מעט מעט גם תכונת בית ספר לכל פרטיו, תכונת “שקאלע” אשר מפניה חרדו החרדים כל כך בראשית הוסדו, ורב תלמידי הבית וחניכיו היו מבני אחינו האשכנזים למרות כל הרדיפות אשר לא חדלו מצדם כל הימים, כי כח החרמות הלך הלוך ותש, ואז אזהרות באו מחו”ל לממֻני כוללים אחדים לבלתי גרֹע מזכויות אלה השולחים את בניהם אל בתי הספר.

ובירושלם בית ספר עתיק, הוא בית הספר הראשון אשר נוסד בה עוד בשנת תרט“ו, וגם זכה זכה שיכתב ספר שלם על דבר יסודו, הוא ספר “ירושלמה” להמשורר המנוח לודויג אוגוסט פרנקל, אשר שלחתו הגברת עליזה ליפֶּס הֶרץ מוינא ליסד את הבית על שם אביה “האציל לבית למל”, אך ככל גֹדל זכות הבית בהולדו. והשאון הרב אשר נשמע על אֹדתיו, כן קטן ערכו ברבות הימים, עד כי שבו גם מחרימיו להביט איש בפני רעהו, לאמר: “על מה היתה כל החרדה אשר חרדנו?”, ויהי בצאת המנוח בפעם הראשונה לאירָפּא (בשנת תרמ"ז) אחרי שבתו בירושלים כשמנה שנים, ויבא בדברים עם ראשי הבית בוינא ועפ”י השתדלותו נמסרה גם הנהגתו לידי אחינו חברי ועד בית היתומים אשר בפרנקפורט, ותעל בידם להגדיל מעט מעט את בית הספר אשר על יד מוסדם הראשון, עד כי היה למוסד מיֻחד, הוא “בית הספר להאציל לבית למל” אשר מספר תלמידיו עולה כיום ליותר ממאה, ורבם מבני אחינו האשכנזים,

כ“ב סיון תרנ”ז.

3. ויהי עוד טרם עברה שנה למיום הוציאו לפעל את מחשבתו זאת לטובת החנוך, וישב ליסד בירושלם מפעל כביר אשר שלוחותיו נטשו בכל ערי ארץ ישראל, הוא סניף אגדת “בני ברית” בעירנו. והפעם ראינו את המנוח נגש לפעלה לטובת הכלל בכל חם ימי העלומים למרות עברו כבר את גבול שנת הששים לימי חייו. ביסוד העקרי שבאגדה הזאת כי על כל חבריה להיות חברים פועלים, ועל כלם להתאסף בכל פעם לדאֹג לעניני הכלל והפרט – ביסוד הזה ראה הד“ר הרצברג תשועה גדולה לירושלם, ואמצעי מסֻגל להרמת קרן בניה אשר מבלתי הסכינם לעבודה כללית נרדמו בקרבם כל הכחות שיכלו להיות לברכה בארץ; ובלשכות האגדה ראה המנוח גם את התרכזות הכחות החסרה כל כך לעירנו; ולבו שמח מאוד בהיות לו הכֹּשר להכיר מעט מעט את בני כל הכתות השונות אשר לאחינו פה ולהיות מעֹרב עמם בדעת, וייסד את לשכת “ירושלם” בסיון תרמ”ח, ופעֻלתה על כל שומעי שמעה ומפעליה גדולה כל כך עד כי עוד טרם עברו שנתים ימים למיום הוסדה, והנה נאספו גם ביפו רבים מבחירי אחינו אשר דרשו ליסד להם לשכה גם בעירם, ויום חנכת הלשכה שמה היה כיום חג גם בעיני יתר אחינו, ותכף אחרי הוסד הלשכה (אדר תר"ן) סֻדרו שמה כל עניני קהלת אחינו המאֻחדת (אשכנזים וספרדים) בסדרים טובים ונכוחים ומאז החלו למלא שמה את כל הדברים אשר חסרו עד העת ההיא, מצרכי העדה ועד כל מוסדות הצבור, – בשנה שאחריה נוסדו ע"י המנוח גם הלשכות בבירות ובצפת, והלשכות החלו להביא רוח חיים בעניני עדותינו השונים, מלבד אשר יסדו מוסדות חדשים: את בית הספר לערב, ואת בית הספרים הכללי, ואת מוסד “מוצא” בירושלם; את בית הספרים, ואת בית החולים הגדול ביפו, ובית ספרים בצפת, ובירושלם היו הלשכות למופת ליתר צעירי אחינו ליסד חברות כמתכנתה ולפעֹל בכל כחם לטובת הכלל.

ומלבד מסעו הראשון אשר נסע לאירפא בשנת תרמ“ז שב לנסֹע אל מעיני הרפואה גם בשנת תרמ”ה ותרמ“ט על פי מצות הרופאים, כי בריאותו הלכה ודלה, וחמימות ימי הקיץ בארצנו פעלה גם היא עליו לרעה. אך גם בימי נדודו בחו”ל לא שכח את ירושלם, ובהשתדלותו עלה מספר היתומים חניכי הבית לששה ועשרים.

אך בריאותו לא שבה אליו, ובעצם ימי החלו לפעֹל לטובת הארץ אשר חשב את נפשו כבר לאחד מאזרחיה, נאלץ פתאם לעזבה לעולם, לבו נשבר בקרבו בראותו את מסלול חייו נִתָּץ רגע אחד, ובתוגה עמֻקה נפרד מעל חניכיו אשר אהבם ויגדלם וישאם כאשר ישא האומן את היונק, ומעל אוהביו הנאמנים אשר גדל מספרם בימים האחרונים ונפשם נקשרה בנפשו ביתר עז, ויעזב הוא וביתו את ירושלם (אד“ש תרנ”א) לבלי שוב אליה עוד.

אמנם נַסֵה נִסָה עוד לקבל עליו הנהגת אחד בתי הספר הנכבדים בבריסל בירת בלגיה, אך זקנותו וחלשתו עמדו לו לשטן על דרכו החדשה הזאת וירף ממנה.

ולבו שב לדפֹק באהבת ירושלם ובניה, ולא פעם ולא שתים תאר במכתביו הנעימים לידידיו פה את רגשות לבו אלה:³⁹ “כפעם בפעם נדבר (אני ואשתי) על אודות ירושלם עירנו, אך לא כל כך תדיר כאשר היינו רוצים, למען לא נצער איש רעותו. בימים הראשונים השתעשענו עוד במראות החדשים ובסדרי חיינו החדשים, אך כעבֹר כל אלה, הנה כפעם בפעם נראה איך כל אחד מאתנו נאנח מרה לזכרון החיים השלוים והנעימים, חיי עירנו הקדושה”. “נוסע הנני כפעם בפעם, עוד לא עברו שלשת ימים למיום שובי מלונדון, אך לבנו כלו קשור בירושלם, וכל חדשה אשר תשמענה אזנינו מארץ מולדתנו ידפק לבנו בחזקה ובנעם”.

ואחרי האנחות תשוקה עצומה לשוב ולראות את “ארץ המולדת”, וגם נפש אוהביו וידידיו כלתה לשוב ולראותו בתוכם, וכל אשר הוסיף זמן לעבר למיום הפרדו מעליהם כן גדלה אהבתם אליו.

בראשית ימי שבתו בבריסל הוציא ספורים חדשים בשם “שבילי תעתועי הנפש”, והיפה בהם הוא ספורו “ליל שמורים” המתאר את נעם חיי היהודים והפיוט השפוך עליהם, גם את ספרו “כתבי בית יהודי” הדפיס בשלישית כמו שהוא, כי אמנם רבים מידידיו יעצוהו לשנות בו דברים רבים ביחוד בכל המקומות אשר בו הוא מעביר תחת שבט בקרתו את סדרי חיי בני עמים אחרים; אך המנוח עמד על דעתו אשר לא ידעה להצמיד חנף ולהכחיד מחשבתו תחת לשונו.

ואהבתו וחפצו הכביר לפעול לטובת הכלל נגלו בכל תקפם לפני שנתים, באמֹר לשכות ארץ המזרח לשלחו בתור צירן אל האספה הכללית אשר היתה אז לאגדת בני ברית באמריקה: “אם אחרתי עד כה להשיב על שאלתכם לא עשיתי זאת אלא מפני שחשבתי כי אך במשרה כבודה אתם אומרים לזכות אותי אך עתה ראיתי כי אמנם חפצים נכבדים וחשובים, ענינים של ממש, תלויים במשלחת הזאת, בחור בחרתם בי להמליץ בעד מפעל גדול ונעלה; עתה הנני, הנני אליכם בכל גופי ונפשי, מעולם לא יכלתי לעבד רק טובת דבר אשר במעמקי לבי חשבתיו לאמת וצדק, ומאֻשר הנני הפעם כי עלי נפל הגורל לעבֹד לטובת הדבר היקר בעיני מכל יקר – הוא: טובת אֶחי”.

ולמרות רפיון גוו, וששים ושמונה שני ימי חייו, עזב את ביתו ומשפחתו לעבֹר אל הארץ החדשה להמליץ שם בעד אחיו בני הארץ הקדושה, ותקותו שבה לסמכהו, כי עתה תמלא גם משאת נפשו לשוב ולראות עוד פעם למצער את הארץ ואת הידידים אשר כלתה נפשו אליהם, אך גם הפעם נוחלה תקותו בחלותו פתאם באמריקה ויאלץ לשוב אל ביתו.

עוד פעם שבה השמחה לעודדו בהמלא לו לפני ירחים אחדים שבעים שנה, וידידיו בני לשכת ירושלם החליטו להוציא את ספרו המצֻין בעברית וישאלו הרשיון ממנו על זאת, ויענם: “ענג רב השׂבעתוני אחי בהחלטתכם, כי אמנם מה יוכל להניע מיתרי לב האדם כשמעו את הד רגשותיו הוא דופק בלבות אלה אשר יכבדם ויאהבם? אמת אגידה לכם כי בהוציאי את ספרי בפעם הראשונה אמרתי להוסיף בו את הדברים האלה: “רשות נתונה לתרגמו הלשונות”, אך נמנעתי מעשות זאת פן תחשב לי ליהירות”.

ובשמחתו זאת, ובדעתו כי נמצאו באחיו אנשים השר “הד רגשותיו דופק בלבם” גוע ויאסף את עמיו.

במקומות אחדים בעירנו ספדו לו ויתאבלו עליו, אך אין כל המלים מספיקות להביע את האבל החקוק עמק עמק בלבות כל מכיריו ומוקירי שמו. תנצב"ה.

ירושלם, ביום השלשים לאבלו.

כ“ג סיון תרנ”ז.

ב. רבי יוסף ריבלין

ביום־השבת הזה גוע ויאסף אחד מהמצֻינים בעוסקים בצרכי הצבור שהיו בה, הוא הרב רבי יוסף ריבלין ז"ל, סופר ועד כל הכוללים, אשר חלה כעשרת ימים במחלת דלקת הראה, וימת בן שבע וחמשים שנה, וישאר אחריו משפחה גדולה ויתומים קטנים בחסר כל.

המנוח ז“ל היה נכד להרה”ג משה מגיד ז“ל משקלוב, אשר שֻׁלח הנה בשנת ת”ר להיות למנהיג לעדת האשכנזים בירושלם, ואחריו באו כל בני משפחתו, בניו ואחיו ואחיותיו, ויעל המנוח את אביו והוא בן שבע שנים ירושלמה. ויהי כי היה כותב מהיר בעברית ויקבלוהו לסופר באחד הכוללים עוד בימי נעוריו, ובהוסד הועד הכללי היה לו לסופר עד יום מותו, ערך שלשים שנה. ובאמת לא רק סופרו היה כי אם גם ראשו ומנהלו, וינהיג כל עניני עדת האשכנזים. ובכל עת אשר נדרשה עזרה לדבר כללי או פרטי ויפו אליו, ובהגזר גזרות על הצבור היה הוא מראשי השתדלנים להמתיק את הדינים; וגדולו בירושלם ודעתו את השפה הערבית והספרדית והדבור בערבית צחה נתנו לו מהלכים בבתי גדולי אחינו הספרדים ופקידי הרשות ויהי כמעט הוא לבדו המוציא והמביא את כל הענינים שבין עדה לחברתה ושבין העדה לממשלה.

וכח מחולל כביר ונמרץ היה לו, ויהי הוא הראשון במיסדי חברות הבנין בין אחינו בירושלם, וכמעט כל השכונות מ“נחלת שבעה” ו“מאה שערים” “אבן ישראל” ו“משכנות ישראל” ובתי ועד מזכרת מונטיפיורי, ועד “זכרון טוביה” ו“כנסת ישראל” ו“שערי צדק” ו“שבת אחים” ו“עזרת ישראל”, כל מאות ואלפי הבתים האלה בעזרתו נבנו וכל הכספים עברו על ידו, ובמותו לא השאיר אף בית אחד לבניו אחריו, וגם בדבר עבודת האדמה היה הוא אחד מהראשונים להשתדל, ויהי עוד חבר לחברה אשר אמרה לקנות את אדמת “יריחו”, אך בהוסד המושבות הרחק ממקום שבתו לא יכול להשתתף בהן אף כי חבב את הרעיון מאד.

אמנם ככל עומד בראש הצבור רכש לו גם אויבים רבים ומקנאים, ושגגותיו אשר שגה בלטו לעין הרבה יותר משגגות איש פרטי, אך עתה במותו הנה כל העדה אומרת כי לא השאיר תמורתו, וגם עדת הספרדים חלקה לו כבוד גדול בעת לויתו לבית עולמו, ולמרות כל הסכסוכים אשר קמו בין העדות בחייו ועל פי משרתו היה עליו להכנס בעבי הקורה, גם כל גדולי אחינו הספרדים מתאבלים למותו. תנצב"ה.

כ“ט תשרי תרנ”ז.

ג. ר' אליהו מאני זצ"ל

לפני שבועים אבדה לעדת אחינו הספרדים שבחברון אבדה גדולה, במות עליה רבה ומורה מאז ארבע ושלשים שנה הוא הרב החסיד ומקֻבּל מוהר“ר אליהו מאני זצ”ל.

מבגדד, הוא המקום אשר בו כבדוהו יושביו כאיש קדוש וחסיד, עלה הרב הזה לפני שלש וארבעים שנה ירושלמה. אך בחלותו אחרי שבתו בה כשנתים יעצוהו הרופאים לנסֹע חברונה, ולמן העת ההיא קבע דירתו שמה, ומבלי קבל עליו כל משרה בהנהגת הצבור השתדל לטובת העדה העניה הזאת אשר בימים ההם חסרו לה כל מוסדות הצבור. ובכסף אשר שלחו אליו נכבדי שמו ומוקיריו מארץ בבל ומהודו כונן בחברון בית כנסת, ובית ישיבה, ובית תלמוד תורה. ויהי בשנת תרכ“ה במות על העדה הזאת רבה הרה”ג משה פידידה זצ“ל, וישימו כל בני העדה עיניהם בו לשומו לרב עליהם. בכל היותו בורח מן השררה קבל עליו לטובת העדה את המשרה הזאת, אבל רק את המשרה, העבודה, קבל עליו, ולא את כל התנאים התלויים בה. את מנהגיו הפשוטים לא שנה, את ה”גלימא דרבנן" וכל יתר חלקי התלבשת והסלסול המפארים כל כך את חיצונותם של חכמי אחינו הספרדים – לא לבש, כי עטוף באדרתו (עבא) השחורה והגסה היה עובר גם בשוק – אם אך יצא לשוק, כי רב ימיו לא יצא מפתח ביתו החוצה, וגם כל שכר לא לקח מאת העדה משך ארבע עשרה שנה, עד בוא עליו ימי דחק ולחץ.

ענוה אמתית היתה מנת חלקו, כל ימיו היה נחבא בסתר אהלו, ונזיר ומפֻרשׁ מחברת אנשים ומעניני העולם. אך בכל עת הגיע המקרה להוציא דבר לטובת הכלל, בכל פעם שבאה העדה בצר ובמצוק, שנס הוא בעצמו את מתניו, ויכתת רגליו גם למרחקי ארץ, פעם עלה על לבו לקנות מאת הממשלה את המצודה השוממה אשר ממול למערת המכפלה בחברון ולהקים שם בית תפלה, ויסע דמשקה להוציא משם את פקֻדת הואלי, וגבירי דמשק מלבד השתדלותם בפני הואלי נדבו גם את כל הכסף הנדרש לדבר המקנה; אך מפני סכסוכים אשר קמו בין פחת ירושלם ופקיד חברון בענין הזה לא יצא הדבר לפעל. בהיות פעם רעב בחברון ירד מצרימה ויבא משם בנדבות עשירינו שמה, אשר הוקירו שמו, שקי קמח וארז רבים לחלק לעניים הרעבים, פעם נסע גם עד ארץ הודו ויגע לבמביי, ויהי בראות אותו ביום בואו השר סיר אלברט ששון ז"ל אשר הכין אז לדרך פעמיו לצאת מהודו ולקבֹּע דירתו בלונדון, ויאמר אליו: “למה לך לנוד בערים ולדפֹק בעצמך על דלתות נדיבים? שובה עמי לארצך הקדושה, וכל אשר שערת לאסֹף בכל נדודיך וטלטוליך אתן לך אני”. ויסע אתו באניתו עד פורט סעיד, וישב חברונה בידם מלאות.

ויהי האיש אהוב ורצוי לא רק בקרב אחיו, כי אם גם בקרב המושלמים, אלה בני חברון האדוקים המפֻרסמים, ופעמים רבות בהיות ביניהם דין ודברים בחרו להגיש עצומותיהם לפני “רִבּי־אליהו” מלכת אל בתי דינם.

ובכל חסידותו ופרישותו בנוגע לעצמו, ידע היטב בנוגע לאחרים דבר “כי לא לתהו בראה, לשבת יצרה”, ויהי מחבב את העבודה ואת החכמות והמדעים, ובניו כלם גדלו על דרכי התורה וההשכלה, והמה סופרים מהירים ובעלי כשרון בעברית ובערבית, ומשך שנים רבות ישבו איש אחרי רעהו בבתי פקידות ממשלתנו בחברון.

ביום פטירתו התאבלו עליו כל בני העיר, גם המושלמים קראו לאבל ול“בטול מלאכה”, ופקידי המלכות כלם באו לחלק לו הכבוד האחרון.

כל צואה לא עזב לבניו אחריו באמרו כי איננו חפץ להביאם לידי נסיון להמרות פיו בכבד עליהם לפעמים למלא אחרי מצוותיו.

הוא חבר י“א ספרים במקצועות שונים בתורה, אך כל ימיו נמנע מלהדפיס דבר מחדושי תורתו, בהיותו שונא את הפרסום. תנצב”ה!

כ“ג מנחם אב תרנ”ט.

ד. פטירת הרב דיסקין ז"ל.

רב שנים וכבד המחלות השונות, אשר תקפו יחד את הגאון המפֻרסם מוהרי“ל דיסקין זצ”ל, הוא הרב מבריסק, גברו סוף סוף על כל התחבולות המלאכותיות, אשר בהן נסו הרופאים להאריך עוד את ימי חייו האחרונים, ובליל מוצאי ש"ק בראשית הלילה גוע ויאסף על עמיו.

אך כי לא כמות כל אדם שהגיעו שנותיו לשתים ושמונים ימות איש אשר כזה, זאת ראו כל בני עירנו בימים האחדים לפני מותו, כי מלבד כל עבודת הרופאים בזריקות האֶתר ויתר תחבולות התחיה, ומלבד ההחלטה להביא עוד פרופיסור מֻמחה מבירות לו אך נמצאה אניה הבאה ליפו בעוד מועד, עשו מעריצי שמו כל מה שהיתה רק יכלת לעשות – בדברים היוצאים מגדר חכמת הרפואה: שם חדש הוסיפו לו על שמותיו הרבים מאז, הוא השם “חיים”, ואורח חדש (שבא מקרוב מאמריקה) נקרא לשים כובעו עליו; וביום ו' כשעה לפני עלות השחר, בעוד כל העם ישנים, עברו שמשים בכל רחובות היהודים שבתוך העיר ובכל השכונות אשר מחוצה לה, ובקול מאים ומחריד נוראות הכריזו למהר לקום ולהתאסף בבתי התפלה ולקרֹא סליחות, והושענות, ולתקֹע בשופר, ולהרבות בתפלה; ואחרי שעה מלאו בתי הכנסת, ואחדים אמרו לקים “תקעו שופר בציון”, וילכו אל מקום קברי בית דוד להתפלל ולתקע שופר שמה.

ביום ו' נגזר צום על כל ילדי “בית היתומים” למגדול ועד קטן, ובחוצות עברו שמשי האשכנזים לקרֹא בשם רבנו הגרש“ס הי”ו את העם אל בתי התפלה לשפֹּך שם שיחם, וטלגרמה נשלחה לצפת להתפלל על קבר רשב“י, וטלגרמה לטבריה “להדליק ח”י לוג שמן זית על קבר רמבעה”נ“, ולחברון אשר אין חוטי הטלגרף מגיעים נשלח רץ מיֻחָד לעורר להתפלל על קברי האבות. וגם לבריסק וללומזה אשר בחו”ל נשלחו, כפי הנשמע, טלגרמות כאלה, וכל המעשים והקריאות האלה פעלו פעֻלתם – להלהיב את הלבבות ולשום בפי כל הבריות את השאלה היחידית, לאמר: “מה שלום הרב עתה?”, רב הרופאים נואשו אמנם עוד בראשית ימי השבוע מרפואתו, ובכל זאת טרם אספה כל תקוה, ובעצם יום השבת בצהרים שבו השמשים ויכריזו בכל כחם את הקריאה “לכו התפללו בעד שלום הצדיק מבריסק”, ועוד טרם עברו שתי שעות והנה שבו ויכריזו, אז הבינו כבר רבים כי מספר השעות חֻצצו, ומיושבי העיר פנימה ומחוצה לה נהרו רבים אל בית הרב לדעת מצבו לנכון, אך אין מגיד, כי חדר הרב נסגר על מסגר ולא נשארו בתוכו רק יחידי הסגֻלה, וכל יתר הבאים עמדו במסדרון ואך כרבע שעה אחרי זמן ההבדלה נשמע קול “שמע ישראל” פורץ מן החדר, וידחפו העומדים מבחוץ את הדלת בחזקה ויפרצו החדרה לעמֹד שם בשעת יציאת הנשמה.

לפי דברי אלה שנכנסו לפנים מן הקלעים היתה דעתו צלולה עד שעת מותו, ויבן את כל אשר דברו אליו, אך תשובותיו היו ברמז, כי למיום הששי אחרי הצהרים חדל לדבר כליל.

ובאי הבית נמנו וגמרו באותה השעה לבלתי תת לגעת בגוית הנפטר כל אשר לא רחץ בשרו במים, וכל השולח את בניו אל אחד מבתי הספר.

והשמועה הקיפה תכף את העיר לאמר “מת הרב”, ויחל העם להאסף לספֹד לו ולבכותו, ומכל שכונות אחינו החלו רבים לרדת העירה לחלק להמנוח את הכבוד האחרון, אך רבני עירנו והגרש“ס הי”ו בראשם החליטו לעכב את הקבורה ליום המחרת מפני כבודו של המת ומפחד מקרי האסון אשר יכלו לקרות את אלפי הנקבצים אשר נאלצו לעבֹר באישון לילה דרך חוצות עירנו הצרים והאפלים; ואף ירא יראו לשלום השכונות הרבות שמחוץ לעיר בצאת מהן כל הגברים, ורק הנשים והטף ישארו. ויהי עוד טרם עברה שעה ושמשים נשלחו את כל השכונות להודיע את דבר ההחלטה הזאת.

וגם בשעה ההיא, בשעה שהמת מוטל לפניהם, אמרו עוד הנרגנים הידועים שבתלמידיו להשתמש בתור אמצעי להעלות מדורת המחלקת, לסכסך עדה בעדה, ולדרֹך ברגל בוז על העדה אשר עליה השיאו עוד בשנה החולפת את העלילה הנתעבה, עלילת לכת המון גדול ממנה “להכות את הרב נפש” – ויחליטו כנשמע לשאֹל מאת עדת אחינו הספרדים לחצֹב להמנוח קבר בשדה קברותיה, אך יראי ה' האמתים שביניהם התקוממו בכל עז כנגדם ולא נתנום לבצע זממם החורש און גם ברגעים שהיו צריכים להיות להם ליותר קדושים ברגעי חייהם.

כל הלילה הספידו את המת בביתו רבים ממעריציו, וביום הראשון בבקר הכריזו בשם הרבנים: בטול־מלאכה, וכל חנויות אחינו ובתי מלאכתם, ובתי תלמוד התורה, ובתי הספר, לא נפתחו. ומטעם “הועד הכללי” אשר לעדת אשכנזים נשלחו שומרים מבני אחינו אל כל השכונות אשר מחוץ לעיר.

ויהי אך כלה העם את תפלתו ויחל לנהֹר בהמון אל הרחוב אשר לפני בית הרב. ולא עברה שעה, ורבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו בא הביתה לספֹד למת, ורבני עדת האשכנזים וקבל גדול מאד מבני העדה נועדו יחד בבית הכנסת הגדול “בית יעקב” שבחרבת ר“י החסיד, כי שמה החליטו להביא את הגויה להספידה, ובין כה וכה והרחובות שלפני בית המת מלאו אנשים, ומרגע לרגע רב ההמון עד מלאו את כל הרחובות אשר מביתו ועד החברה, וחצר החרבה הגדולה והרחבה נמלאה גם היא, ואיש איש נדחק לבוא אל תוך בית הכנסת. וילך הבית הלוך והמלא, וכל המון באיו אשר מספרם עלה לשלשת אלפים איש בערך עמדו צפופים ודחוקים עד כי לא יכל איש לזוז ממקומו, ולכל תנועה קטנה נעו רבים יחד וראשיהם נראו מתנדנדים הנה והנה כגלי הים או כקמת השדה הנדה לכל רוח, ועל הספסלים אשר מסביב לבימה הגבוהה שבאמצע הבית ישב רבנו הגרש”ס הי"ו ויתר רבני העדה. ושלחן ארֹך הֻצג לפניהם להניח עליו את גוית המת. וכל מנורות הבית דולקות, והמראה כלו מלא חרדת קודש. רק כפעם בפעם נדחק איש בכל מאמצי כח לצאת החוצה, הוא אחד הכהנים אשר עליהם הכריזו לעזֹב את הבית.

בשעה העשירית שלפני הצהרים החלה התהלוכה, ובעבור המחנה הכבד ברחבה שלפני בית הכנסת אשר לאחינו המערבים קם הרב רבי יוסף בורלא ראב"ד לעדת אחינו הספרדים ויקרא מספד. וכחצי שעה אחרי כן הגיעו נושאי המטה אל בית הכנסת “בית יעקב”, אשר בחֻרבה ובדחק גדול באו אל תוכו, ושעריו סֻגרו תכף לבל יוסיף איש עוד לבוא באין מקום, וקול יללה נשמע מכל עברים למראה הגויה העטופה בטלית נשאת על המוטות ומובאה עד השלחן.

אז קם רבנו הרש“ס וישא קולו ויבך, ובתוך דברי הספרו קונן על הנפטר בדברי המקונן, “שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו”, ולמשמע אלפי בני העדה הנאספים קרא בחם לבו לאמר: העדה כלה יודעת עד כמה היה המנוח חף מכל הדברים אשר הגידו ויעשו בשמו אחדים מאוהבי מדנים אשר סבבוהו, בהשתמשם תמיד בכחו מבלי הודיעו, עד כי לאחרונה זיפו גם את חתימתו על הדברים אשר פרסמו ולא רוחו, ועל זה הצטער המנוח עד נפלו למשכב. – על כל אלה אשר יד וחלק להם במעשה הזה לבקש מחילה מכבוד הנפטר ביחוד, כי מי יודע אם אין לנו לקונן על עטרת ראשנו כי נפלה בגלל חטאנו”. ואת דברי הספדו כלה בפסוק "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' ", וכל העם התעורר לבכי למראה הדמעות אשר ירדו על לחייו.

אחריו הספידו הרב מדֻבּרובנה, והרב מלובלין אמר את תפלת הקדיש, ובשעה אחת עשרה ורבע הוצאה הגויה שנית, וכל ההמון שב ללותה עד הרחבה הגדולה אשר לפני שער ציון, והלחץ והדחק רב ככה בחוצות עד כי נמשך כל איש עם זרם ההמון מבלי יכלת לשוב או להתקדם או לעמוד במקומו. ועל הרחבה ההיא נגלה מחזה נהדר לעיני כל רואה, מחזה כל עדת ישראל שבירושלם העומדת צפופה, אשכנזים, ספרדים, מערבים, תימנים וכל בני יתר העדות התערבו כלם יחד, וילדים בית תלמוד התורה השונים ובית היתומים כמו נבלעו בין ההמון כלו, ומאות הנשים העומדות בחלונות ועל הגגות ועל חומת העיר לארכה ראו את העם כלו כגוש אחד אשר פניו רקומים רקמת כובעים שחורים ואדומים. לפי כל ההשערות, רב מספר העומדים על עשרת אלפים נפש. ובין ההמון בתוך העמד כסא, והרב יצחק וינוגרד ראש ישיבת “תורת חיים” עלה עליו להספיד את הרב, וקולו החזק והמרעיש נשמע לאזני כל הנאספים. דבורו היה צח וברור, וכמטיף נאמן ידע לזעזע את מיתרי לב העם, לולא הארכתו הגדולה בגבוב דרשות על דרשות. ובתוך דבריו הזכיר גם את “הדברים אשר מסר המנוח נפשו עליהם מהתכונן בירושלם”, ואת השועלים אשר “הכל יודעים למי הוא מכון” שהלכו גם הם על הר ציון ששמם. ואמנם ידע כל איש מראש כי שעת כושר כזאת לא תעבר מבלי העלות זכר “השקאלעס והמשכילים”, אך הפעם נאמרו הדברים ברמז והדורש הבליעם בנעימה…

בצהרים בחם היום יצאו המלוים את שער העיר, וכל הדרך הצרה והארֻכה אשר משער ציון ועד קצה הר הזיתים מלאה עוד אנשים למרות שוב כל הזקנים והחלשים ועוד רבים לבתיהם, ולפני המלוים הולכים שני זיני (קַוָסֵי) רבנו הראשל“צ הי”ו לבושים בגדיהם הרשמים ומטות הכסף בידיהם. – לפני “יד אבשלום” עמד העם עוד פעם והרב מפלונסק נשא הספדו, ועל שדה הקברות הספידו המגיד הרי"ב למפרט, ובשעה שתים וחצי היתה הקבורה אשר ארכה גם היא יותר משעה, והעם נפוץ מעט מעט.

כ“ג שבט תרנ”ח

לתקופת השנה או עֱנוּת נפש סופר מסתתר.

דרכו של עולם: עורך בישראל שזכה כי עתונו יוציא שנתו הראשונה הרי הוא יוצא לתקופת השנה אל קוראיו היקרים, ומשוחח אתם ארֻכּות וקצרות בו ובעתונו, בתלאותיו ובתקוותיו, במגמותיו ובמטרותיו, ובכלל בכל הנוגע לכבודו ולעצמו. ואמנם, הַגיעו בעצמכם, משך שנה תמימה היה המסכן הזה הוא ועתונו וכל הגיונותיו ועשתונותיו קדש לישראל כלו, קנין הקהל הנכבד, משך שנה תמימה עבד את עבודת הכלל בלי הרף, ואת “אנכיותו”, עצמו ובשרו, כבש ועצר בכל מאמצי כחו בקרן זוית חשכה ותהי כלא היתה; ועתה כי הרחיב ד' לו ויזכהו להוציא שנתו, הלא יוכל לדרֹש מהקהל כי יגמלו לו למצער יום אחד את אשר גמלם הוא שנה שלמה? הוא התעסק כל הימים בהם ובעניניהם למגדוליהם ועד קטניהם, האם לא מן הישׁר הוא כי יבא גם יומו, יום בו ישים כלל ישראל לבו אליו ואל עניניו הפרטים?

וכלל ישראל לא קפח זכותו כלל, ובשנים הטובות היה אף הקהל הנכבד מכַון לבו כנגד היום ההוא, וכל אשר חננו ד' בעט סופרים הראה לעורך השתתפותו בשמחתו; המליץ “הביא בטנא שפת עבר מנחת בכורים ממליצתו”, והמשורר עורר כנורו, והיום היה לחג, “לראש השנה” בכל פרטיו, ו“התקיעות והתרועות” כמובן לא נפקדו גם הן כיום הזה…

אך במי כל הדברים האלה אמורים? – בעורך. העורך הזה שהוא מקדיש כל עתותיו לעניני הכלל, ואשר סוף סוף עתונו בידו ויכול הוא לעשות בו כאדם העושה בשלו, הוא רשאי להעסיקנו בעסקיו, אבל סופר? סופר – מאן דכר שמיה? מי ומה הוא כי נשים לב אליו ואל עניניו? ב"ה לא אלמן ישראל מסופרים הגדלים ככמהים ופטריאות בשדה ספרותו, ואבדה כזאת לעולם חוזרת, ומה לו כי יצעק?

ואני עבדכם, “מן המודיעים שבירושלם”, סופר פשוט הנני, ומה שהוא עוד גרוע מזה; סופר מודיע חדשות מעירי, ובבוא יומי כיום, בהמלא לי שנה תמימה למיום החלי לכתֹּב מכתבי, חולה ומרגיש הנני את מוך ערכי מהלאותכם “בכבודי ובעצמי” וידעתי אף ידעתי כי לא לסופרים אֱחֹז בדרכי העורכים; אך למרות כל רגשותי וידיעותי אלה, הנה ה“אספקלריה” אשר על עיני חותרת וסוללת לה מסלות אל לבי, והנני חש בקרבי כמין רחש וגרוי לכתב דבר לתקופת השנה.

הידעתם, קוראי, את דבר ה“אספקלריה” אשר על עיני בני האדם?

איש היה בארץ וישתגע, ויציר לו בדמיונו כי “רֵאה וכבד” תלוים לו בקצה אפו, איש לא רָאה את הרֵאה, איש לא ראה את הכבד, גם מעיני בעלי הראיה היותר טובה נעלמו; אך הוא ראה אותם, וכל עמל אנוש להסיר את הדבר הזה מדמיונו עלה בתהו! ואנכי אומר (ומקוה הנני כי אותי לא תתנו למשֻׁגע על השערתי) כי “אספקלריה” תלויה על אף כלנו איש לא נעדר! והאספקלריה לא רק מאירה ובהירה היא, כי אם גם “מגדלת ומיפה ומשפרת”, כל מום תטהר, כל כתם תסיר, וכל מגרעת תמלא; אך השתמש לא נשתמש בה תמיד, כל הימים היא מקופלת ומונחת בנרתיקה, לא רואה ולא נראה, אבל אך נבא להביט על עצמנו והנה היא מתפרצת מנרתיקה וקופצת ועולה מאליה על אפנו, ועינינו תבטנה דרכה.

ולו ראיתם אחי בהבט הסופר דרך האספקלריה הזאת על מאמריו אחרי כתבו אותם! לו ראיתם בקראו אותם והם שבים אליו נדפסים! כל אות ואות נוצצת ומברקת וכל מלה ומלה בהירה ומזהירה, אבני ספיר ויהלום ממש, והדברים שמחים כביום הכתבם! ולו התבוננתם אליו בעצמו ותראו מה יפחד וירחב לבבו, ומה יגדל בעיניו ערכו. לו כל אלה ראיתם, כי עתה תדינוני לכף זכות אם נצנצה בי הפעם שמינית שבשמינית גאוה ותאוה להדמות לעורכי כביכול.

אך במה נשוחח עתה ל“תקופת השנה”?

האדבר על מגמותי ומטרותי? – הנה ראשית כל דבר טרם ידעתי אם צריכה להיות למודיע חדשות כל מטרה אחרת מבלעדי הודעת חדשות בעצמה, אמנם ידעתי כי ישנם בקרבנו אנשים החושבים, כי גם למודיע חדשות צריכה להיות מגמה מסֻימת אשר תהיה לו היא לעקר והחדשות טפלות לה; מגמה אשר על פיה יברר לו מה להודיע בחצוצרות ובקול שופר ועל מה לעבֹר בשתיקה; בקצרה: על הסופר להיות לא צַיָּר המצַיֵּר את כל הנראה לעיניו, כי אם צַבָּע הצובע כל דבר בסממנים מיֻחדים המוכנים בידו מבראשונה; אך כנגד זה ידעתי כמה קנאה עוררה השטה הזאת בקרבנו, כמה מדנים הפיחה, וכמה ריבות חרחרה, ועד כמה אנו סובלים מתגרת ידה עד היום. ושנית, הלא תבינו חביבַי, כי אם ישנה מגמה כזאת לסופר לא ילך להשמיענה על גפי מרומי קרת…

האדבר על תקוותי? – בלי ספק הייתי חפץ, וחפץ מאוד, לקוות כי לימים הבאים אבשרה רק טוב, אשמיע אך ישועה; אך האוכל לקוות זאת? הבידי הדבר הזה? הד ערים הנני, יקירי, בת קול אשר אין לה אלא מה שאזניה שומעות, והימים המה אשר ידברו, ומי יוכל לדעת מראש את אשר ייטב בעיניהם לדבר?

ועל מה אדברה איפוא? אולי על כל הטוב אשר היטבתי לישראל במכתבי? – הנה כל מה שתגדיל אספקלריתי את ערך ספרותי בעיני, עוד קצרה ידה מהכניס בי רוח שטות כזאת לקים מצות “יהללך פיך” אשר לפי הנֻּסחה החדשה שבמשלי.

ובכן, באין אמר ובאין דברים, אספרה נא באזניכם מעט מקורותי ומתלאותי במשך השנה הזאת. הן ספורים אוהב כל אחד מאתנו לשמוע. אספרה נא וראיתם כי ישנן צרות בעולם אשר לא שערתם אתם ואבותיכם.

* * *

כשמֹע קוראי כי גם ספורי תלאות הנני אומר לספר באזניכם, ידעתי כי יהיו בה רבים אשר ידאגו לצערם משך שעה קלה, ואמרו: הלהעציבנו קראת לנו לתקופת השנה?

שלום לכם, קוראי, אל תיראו, ישנן בעולם גם תלאות ומצוקות הרחוקות מאד מהעיר גם בלב בעלי המדות היותר ותיקים רגשי עצב וחמלה, ולהפך.

שוו נא לנגדכם: ביום סופה וסערה, יום נשיאים ורוח וגשם, עובר לו בשוק איש מסֻלסל ומצֻחצח, בגדיו שחורים ונאוים, נעליו מגֻהצים ומבריקים, ועל ראשו “כובע אִצְטְוָנִי” רם ונשא; ובידו האחת מקל תפארה, ובשנית צרור פרחים: והוא הולך הלוך ורץ, הלוך והזיע, וכל עצמותיו תאמרנה כי ירא וחרד הוא פן יאחר המועד, והנה בא הרוח האכזרי וישא כובעו מעל ראשו וישליכהו מאה צעדים – אחורנית, והכובע מתגלגל, והולך עקלקלות, ומקיף “הקפות” ומדלג ומקפץ כאלו כל מלאכי חבלה רודפיו: והאיש מתפתל ומכרכר במקלו ובצרורו אחריו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת.

הגידו לי האמת, רבותי, ההייתם מורידים דמעות למראה תלאה כזאת? האם לא היה איש איש מכם מוסיף חדודים ועקיצות ופרושים על כל מראה עיניכם? ומדוע? האמנם אין האיש ראוי לחֻמלה עליו? או תלאתו איננה תלאה? אך כן הוא דרך העולם: כל תלאה שאיננה צרה אמתית, אך צרה קלה, “צרה בשעתה”, ואשר בעליה הביאוה על עצמם בידיהם, תלאה כזאת איננה עלולה כל כך לעורר רגשי חמלתנו, ואם נוסיף על אלה גם מעט רוח שטות שגרמה לה שתבוא, אז תעורר בנו גם רוח צחוק, מעין שמחה לאיד: “האלהים נתן לאדם שתי ידים להגן על כובעו בעת סופה וסערה, ושוטה זה שמשתמש בהן בעת כזאת למקל ולצרור פרחי – תפח רוחו!”.

ואנכי טרם ידעתי אם רוח חכמה או רוח שטות היתה בי ביום החלי מכתבי ב“המליץ” לבלתי גלות את שמי; רק זאת הנני יודע היטיב, כי אך בשלו באו עלי כל קורותי אשר הנני לספר באזנכם שמץ מהן.

אני אמרתי בלבבי: בעיר כירושלם עירנו התלויה כל כך בדעת אחרים, דעת מניקיה ומשפיעיה אשר מחוצה לה; בעיר אשר הפניות רבו כל כך, ואשר כמעט לכל אחד מיושביה ומצבוריה חפץ וענין להאפיל באורו על חברו ולהתראות בפני הקהל כטהור ונקי מכל האדם – בעיר כזאת אם חפץ סופר להיות שופט אמת, בלתי משֻׁחד בשחד דברים והתפארות; אם חפץ הוא לדעת כל דבר על בֻּריוֹ ולא כפי מה שיתארוהו לו אחרים במחשבה תחלה… בקצרה: אם חפץ הוא להנצל מטרחנות ומנקרנות אחרים, אז אין טוב לו כי אם להחבא אל הכלים, ולהיות רואה ואינו נראה, ממש כבעל “בוחן צדיק” בשעתו.

אמנם יכול להיות כי גם זאת הראתני רק “אספקלריתי” במחזה, ובאמת אין איש רודף אחרי סופרים למען יספרו בשער תהלתו. ובכלל אין איש שם לבו אליהם ואל כל פטפוטיהם. “ידברו להם מה שידברו, ועולם כמנהגו נוהג”, איך שיהיה, מעשה שהיה כך היה.

אנכי לא דמיתי מעולם כי יהיה הצב פטפטן, הצב הזה המסתיר ראשו כלו בסוחרתו אך בגשת איש אליו, וקולו לא שמענו מעולם, מאין באה לו פתאם אהבת הדבור עד כי יכבד עליו לשים מחסום לפיו? אך המושלים החוקרים לכל תכלית ודבר לא נעלם מעיניהם ומאזניהם, המה מבטיחים נאמנה כי כן הוא הדבר, ובכן המה מספרים לנו לאמר:⁴⁰

"צב ושני בני אוזה חיו יחד ימים רבים בשלום ובשלוה על יד נחל מים. ויהי היום וייבש הנחל ומים לא היה להם לשתות, ויחליטו לסעת הלאה לבקש להם מנוח אשר ייטב להם בו, אך היוכל הצב לישר צעדיו את בני האוזה? את זוחלי ארץ רץ וילאוהו ואיך יתחרה עם בעלי הכנפים? ובכן לא מצאו לו ידידיו כל עצה כי אם לשאתו במוט בשנים, הוא יחזיק בשפתיו במוט בתָּוך והמה יחזיקו בשני קצותיו ונשאוהו במרומי מעל. אך גם בני האוזה ידעו כנראה את הצב ואת משפטו, ויאמרו אליו: “הלא ידענוך, פושק שפתים! ובכן דע לך כי הפעם החיים והמות ביד הלשון”, והצב ראה את הסכנה הכרוכה בפשיקת שפתיו, וִיקבל עליו בכל לבו ובכל נפשו לעצֹר ברוחו ולדום. רגע עבר והנה הוא מורם למעלה למעלה, והאורחה המשֻׁלשת אוחזת דרכה באויר השמים, והאנשים אשר בארץ למטה ראו כן תמהו: “הפלא ופלא! הביטו! – התבוננו! – הראיתם מימיכם צב יעוף בשמי מרום? – מי שם לצב כנפים? – אתנו עלי אדמות לא יכל לפסֹע פסיעה קלה, ושם מה ממהר הוא דרכו!” והצב שומע את כל הקריאות והפליאות האלה, רואה את כל הכנופיות הנאספות להתבונן בו ובמעשהו, ודבריו כאש עצורים בעצמותיו, רגע עלתה בידו להתאפק, רגע התגבר וימשל ברוחו, רגע עצר בדברים, אך יותר מזה לא יכל עוד, האנשים הרבה כל כך לשיח ולהגות בו עד כי הציקתהו רוח בטנו: “מה לכם פתאים ככה תביטו בי תתפלא? הטרם תראו את המוט אשר בפני ואת בני האוזה נושאי? ואנכי אמרתי חכמים אתם”… כה סדר לו הצב במֹחו את דברי תשובתו, אך על פיו לא הספיקו לעבֹר, כי אך פתח שפתיו לאמר: “מה” והנה התגלגל ויָּשלך משמים ארץ.

ובכל שכחתי כי בעיר ירושלם עירנו התלויה כל כך בדעת אחרים, דעת מיניקיה משפיעיה אשר מחוצה לה. בעיר אשר הפניות רבו כל כך, וכו' וכו' – בעיר כזאת יהיה דבר סופר חדש אשר יצא ממנה לדבר בשער לאחד המקרים החשובים לשיחה בפי כל, ואיש איש יחוה דעתו עליו ועל דבריו, ועל סגנונו, ועל נטיתו אם לטובה ואם לרעה, ואם יהיה הסופר מעלים שמו, אז יחפוש איש איש למצא מי הוא זה המסתתר מפניו? והסופר המסכן ישמע מהללו וידם, ושמע חרפתו ולא ישיב, איש איש יגיד לו כל אשר בלבו, את האמת המרה בכל מרירותיה, מבלי דעתו עד היכן הדברים מגיעים; גם אוהביו היותר נאמנים יתקלסו בו ולא ידעו, ויש אשר יגדשו את הסאה, ובחרות אפם בו על העלימו שמו מהם יפקדו עונו על דבריו – והוא כאלם לא יוכל לפתֹּח פיו, פן יפתחנו ויצא סודו, ומכאוב כזה מה נורא ואיום! כי אם תאות הדבור של הצב עודנה מוטלת בספק, הנה תאות הדבור והנצוח של הסופר עומדת למעלה מעל כל ספק – והוא שׂם בידים מחסום לפיו!

אך מה אעשה ואנכי שכחתי כל אלה, ובשמי לא נודעתי במכתבי.

גליון “המליץ” אשר בו נדפס מכתבי הראשון הגיע, ואני יושב במסבת רעי בבית הספרים.

“התבשרו, ידידים! מז”ט לכלנו!" קרא אחד מרעי: “מכתבים מירושלם”, מספר א' ועל החתום “מן המודיעים”.

את הרֹשם אשר עשו הדברים המעטים עלי תוכלו להבין מאליכם. “אספקלריתי” קפצה תיכף על פני ותחל כבר להתבונן כה וכה, אך רעי שב לדבר ולהטעים את הדברים:

“מכתבים מירושלם”, “מכתבים” בלשון רבים, ומספר קבוע, וסופר מסתתר זאת חדשה!

– “כוכב חדש עלה על שמי עירנו!” אמר השני אחרי כלותו לקרא את המכתב בקול רם, ואנכי התבוננתי לדברי הקריאה לדעת אם נדפסו דברי כלם, והנה באו כּתֻמם מבלי כל שנוי ומגרעת; אך רעי הוסיף להתלוצץ: “הגידו! האינכם חשים איך נמלא הבית אורה?”

– אך מה השגעון הזה אשר השתגע להחל בפתיחה כזאת? ומה השירים אשר הוא מביא בדבריו? אמר השלישי. אנכי אומר לכם: אם כוכב הוא מי יודע אם איננו מהכוכבים בעל הז…

– אם כוכב הוא, אמר הרביעי, מי יודע אם לא מכוכבי לכת הוא: היום בכאן ומחר באספמיה! קיקיונים כאלה ראינו רבים אשר בין לילה היו ובין לילה – ואינם, צר לי רק על ה“אלף” הקבועה בראש המכתב, כי מי יודע אם נזכה לראות את ה“בית”.

– ומה תאמר אתה? שאלני החמישי.

– אנכי? אנכי אומר כי אם כוכב הוא אז כשם שאנו רוקדים כנגד הכוכבים ואין אנו יכולים לנגֹע בם, כך לא נוכל לנגע בו לרעה, כי הקדים רפואה למכה ויסתר שמו – צאו והלחמו בצל אשר לא תוכלו לתפשו!

אותם דחיתי בקש, אבל הדמיתי כן גם בלבי? בלבי ידעתי היטב כי יוכלו ויוכלו לנגע בי לרעה, ואולי עוד יותר מאשר ידמו.

עברו שבועות אחדים, המכתבים מוסיפים ל“צאת לאור”, גם השני והשלישי והרביעי כבר “הופיעו”.

והימים ימי “תגלחת הנשים”, ימי עשות “שומרי החומות” את העיר כמרקחת – ו“מן המודיעים” מכה אותם שוק על ירך! (ככה ראיתי למצער באספקלריתי), עתה נחמו הדוברים עליו עתק, עתה שבו להללו על דבריו, עתה החלה שאלה חדשה, שאלה בכל כבד ראש: “מי הוא זה מן המודיעים”? זה לא פלוני, ולא פלוני, ולא פלוני, את סגנונם כבר ידענו, וזה סגנון מיֻחד לו, זה יוכל להיות רק פלוני".

ופלוני זה אחד מבחירי סופרינו, וכל יסוד לא היה לי להתלונן על השערתם; אך הלא תוכלו להבין עד כמה נעים לי לשמֹע לא פעם ולא שתים תהלותי נתונות לאיש אחר… כמה פעמים אמרתי בלבי: “הוי פתאים! הלא תכירו את סגנוני, סגנוני אנכי? הלא תראו את הסמנים האלה והאלה?” אך מה אעשה? הם לא חפצו בשום אֹפן להכיר ולבחֹן, ובלבם כבר נקבע הדבר כי אך פלוני הוא, וגם אני נאלצתי לנענע בראשי ולאמר: “אין זה כי אם פלוני”.

"עת מתי מאנת להודות על האמת? אותנו הלא לא תונה, התחשב כי ממנו יִפָּלא דבר? אנחנו רואים כל אות ואות עומדת וצוחת: “לך אני!” ולמה כל הענוה הזאת?.

ככה אמרו פעם אחת אחדים ממכירי אל… פלוני, בהתאספנו כלנו יחד.

ופלוני המסכן נשבע להם שבועי שבועות כי אך על חנם תלו בו מכתבים שלא עמל בם ולא כתבם, אך במדה שהוא מוסיף להבטיח להם כי לא הוא האיש, בה במדה יִוָּכחו המה יותר ויותר, כי אך הוא הוא, ואך מפני הענוה הוא מכחיש.

ואנכי שומע ומחריש.

אך עתה הבנתי באור הפתגם: “מלה בסלע משתוקא בתרין”, לאמר: אם יש אשר מבטא מלה יעלה לאיש בסלע, הנה יש גם אשר השתיקה תעלה לו בשנים.

“מה נואלו ידידינו אלה!” מלחש לי אחד מהם. “המה אינם חפצים להאמין לפלוני האומר כי לא הוא כותב המכתבים, ומי כמוני יודע עד כמה צדקו דבריו, כי אמנם אנכי הוא “מן המודיעים”. לך הנני מגלה זאת בסוד”.

מה תחשבו קוראי? מי הגיד הדברים האלה? ולמי?

אחד מסופרינו אמר את הדברים האלה – אלי!

כשל כח הסבל. דבר כזה לא שערתי ולא פללתי כלל. “אספקלריתי” החלה להציק לי מאד, וכבר אמרתי לגלות בקול רם למי “הטבעת האמתית” ויהי מה! אך כרגע זכרתי את דבר ה“צב” ואת אשר הגיע לו על ככה – וָאֶדֹּם.

את הודעותי אספתי לי תמיד “אגב אורח”; פעם ברחוב, פעם בעגלה, דבור מזה וחצי דבור מזה. כי כל זמן שאין האנשים יודעים כי הדברים נחוצים לנו לדעתם הנה הם כמעין המתגבר; אבל איך נודעו כי מפיהם אנו חיים, והנה נפסק המעין, והמים חרבו, ואין מאומה.

ויהיה הפעם ואשב בעגלה את אחד מ“אנשי כללנו”, ונשוחח על ענין שהיה נצרך לי לדעתו, ואסב את הדברים מעט מעט אל כל פרקי הדבר. בראשונה לא הרגיש כי לחקרו אני אומר, אך בכלותו כמעט את דבריו נזכר פתאם ויאמר: “אך למה לך כל פרטי הדברים האלה?”

־ “אין דבר, חפצתי רק לדעת”, עניתיו במבוכה ואצו על העגלון להעמיד את העגלה – וארד, כי אמנם מה יכלתי לעשות אם בא בלבו החפץ לחקרני אני הפעם?

חג היום במוסד פלוני, חג חנכת הבית, ובין הקרואים נמנתי גם אני גם פלוני.

לו ראיתם, חביבי, מה רבה התכונה לקדם את פניו הוא! השמשים רצים דחופים, והגבאים יחפזון, זה מושיט לו ידו בחבה ובבת צחוק, וזה יקרא לו: “בכבוד, ר' פלוני! ישב נא ר' פלוני! יקום נא ר' פלוני!”

אנכי ור' פלוני יודעים שנינו את הסוד, שנינו יודעים על מה כל התכונה הזאת, אך הוא יודע ומצחק בלבו, ואנכי יודע ושותק.

עוד רגע ושני שרפי קדש נגשו, שני גבאים אחרים באים ולוקחים את פלוני להראותו כל פנות הבית, ולתאר לו כל העמל והטרח אשר עמלו ויגעו – כאומרים: הלא בין תבין את אשר לפניך… והוא המסכך מנענע להם בראשו, כאומר: מי כמוני מבין ויודע – עד כמה נואלתם! ואני בגפי באתי ובגפי עברתי אחריהם, ואיש לא פנה אלי, ואספקלריתי שבה ללחֹש באזני: “לו ידעו האנשים עד כמה הטיבות אתה להם במאמריך”… אך גם הפעם לא שמתי אליה לב.

“עתה אין כל טעם עוד לדבריו! עתה הוא פשוט מפטפט, במחילת כבודו. על מכתביו הראשונים היה עוד חן החדוש, אך עתה פג טעמו. מי יתן והחריש והיתה לו לחכמה”.

מה תחשבו קוראי? אל מי באים בבקרת כזאת על “מן המודיעים” – אלי!

ואנכי אמרתי בלבבי: לו ידעת, ידידי, לפני מי אתה עומד כי אז היתה אחרת בפיך" – ואדֹם.

עברו עוד ירחים אחדים, ומכתבים על פני מכתבים באים. עתה כבר נכנס ספק גם בלב ה“מבינים”! “סוף סוף אין זה פלוני! ­­­­– ומי הוא זה איפא?” השאלה החלה שנית לנקר במוחם, וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם; ואך עתה החלו רבים להטות את הכף לצדי.

פני הדברים השתנו: איש איש מתלחש את רעהו ומתבונן בי, ובקראם את המכתבים, זה קורץ לי בעיניו, וזה מעקם שפתיו בבת צחוק, ואנכי מעמיד פנים כלא מבין רמיזותיהם וקריצותיהם.

בכלל אורו פני רואי, מעט סבר פנים יפות, מעט חנופה ומעט דברי חבה: “מי יודע? אולי הוא הוא? – לא טוב להתחרות במצליח דרכו, מי יוכל להחבא משוט לשונם?”

יפה באמת היתה חליפת הדברים בין מנהלי אחת המוסדות וביני בימים ההם.

חג היום במוסדו, יום הולדת, ובתוך הבאים באתי גם אנכי.

אנכי הלא אדם פשוט אני, “לאו ספרא ולא סיפא”, ומה לי באמת כל חפץ לדעת כל פרטי הבית, מצבו, עמל מתעסקיו וכיוצא בדברים הללו?

ומנהלי הבית הן לא עלתה על דעתם כלל כי אנכי הוא המודיע, ומה להם צרך להגיד לי כל הדברים האלה?

ורק “אגב ארח” המה מספרים לי ומבארים לי כל דבר, רק “אגב ארח” הנם עוברים בי בכל חלקי הבית… ורק “אגב ארח” שומע גם אנכי ורושם בזכרוני…

ואנכי יודע, שהם יודעים, כי אנכי יודע, שהם יודעים, כי אני, אני הוא; והמה יודעים, כי אנכי יודע, שהם יודעים, כי אני, אני הוא – ובכל זאת לא אני ולא הם יודעים מאומה.

אהה! – אמרתי בלבי – רבו מחזות כאלה בחיינו!

“בחוטמך הכרתיך, חביבי! עתה נסה נא להכחישני על פני!” ככה קרא אלי אחד ממכירי בבאו בהול ונדחף הביתה, כאריכמד במצאו את מדת הגרמים הגוילים במים, ובידו גליון “המליץ”.

– מה לך כי כי נצעקת ככה?

– כיצד? ראה אתה בעיניך? הנה… הנה… הגם עתה תתנכר?

– הכתוב אומר: אל תען כסיל כאולתו; ומה אגידה לך איפה? רק התפלל אתפלל כי יהי חלקי עם מי שחושדים אותו…

– ויש בו! קפץ מכירי וענה.

“קטנות! דברים בטלים! אותך הלא ידעתי כי אינך “מן המודיעים”, ובכן לך הלא מֻתּר להגיד דבר אמת: מה חדש בכל דבריו עד היום? מה השמיענו עד כה? עוד פעם מנהגים ישנים נושנים ועוד פעם דברים אשר ידענו אנו ואבותינו, ובמה נושענו?”

ככה דבר אלי אחר ממכירי ויתבונן בי לראות את הרשם אשר יעשו דבריו עלי, ואנכי למרות כל זהירותי נוקשתי הפעם, ואבא בדברים עמו לתֻמי להוכיח לו כי אכן ייטיב סופר בפקחו עיני אחינו בחו"ל לדעת את דרכי ארץ קדשנו ואת החיים בה והליכותיהם מכל דברי מחלוקת ומדנים שלא לעזר ולא להועיל.

והוא נענה לי בראשו במבטי ערמומיה ולא הוסיף להתוכח כלל, ויצא מלפני וילך בלי תפונה לספר לחבריו את דבר נצחונו.

ואחרון אחרון חביב:

“שפתים ישק! הפעם אמנם דבש וחלב תחת לשנו, אכן יש קונה עולמו במכתב אחד, התזכר עוד באמרי לך כי “אין טעם לדבריו, וכי החל פשוט לפטפט במחילת כבודו”, אך כשם שמחרפים על הרעה כך מברכים על הטובה, והפעם דבריו מלאים ענין, ולמבקר אמת אסור לקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר סופר מסתתר”.

בלי תפונה תדעו קוראי מי הוא מדבר הדברים האלה אלי, ובלי תפונה תבינו על מה ולמה מצאו ככה דברי “מן המודיעים” חן בעיניו הפעם…

סוף דבר: בכל הדברים האלה הכרתי מעט יותר לדעת את בני האדם ואת קטנותם ואת קטנותי גם אני, ובבואי חשבון הפעם לאחרית השנה הנני מתנחם באמרי כי כל העמל אשר שבעתי עד כה שוה לי בשכרי זה.

ומה היוצא מכל דברינו לאחרים?

היוצא מדברינו הוא כי הסופרים החדשים אשר יאמרו להעלים את שמם באמת מן הקהל, ידעו היטב את אשר לפניהם לפני החלם ללכת בדרך ברקנית זו; ואנכי, קוראי היקרים, אחרי כי מה שנעשה אין להשיב, “מן המודיעים” הייתי, וכן אהיה גם לימים הבאים.

כ“ז טבת תרנ”ז.

א. השַּׁבָּת בירושלם.

השמעתם קוראי את דבר “המגיד”, אשר רק דרשה אחת על פרשת “קרח” למד בחייו, ויהי נוסע מעיר לעיר ומבטיח לבאים לשמֹע מדברותיו, כי ישא דברו על ענין פרשת השבוע. ויהי אך עלה מגידנו הבמתה ויפתח את פיו לאמר: “מורי ורבותי!” והנה (מעשה שטן– – –), מטפחתו אבדה ותעלם; חפש בחיקו ולא מצאה, פנה אל ימין ואין, ואל שמאל ואיננה, וישח לארץ ולא מצאה. ויקרא מנהמת לבו: “אהה! אכן כבלע האדמה את “קרח” בלעה את מטפחתי! ועתה רבותי, מכיון שהגענו לקרח נימא ביה מלתא: “ויקח קרח”, אמרו רבותינו וכו‘, וכו’…”. כי אך נפתוח נפתח לו מקור לדרשתו היו דבריו מפכים כמי המעין שטוף ועבור.

כמקרה המגיד המסכן קרני גם אני הפעם. אמנם לחים ורטֻבים היו לנו ימי השבוע הזה, אך (לא עליכם כל חברי “המודיעים”) יבשים וצנומים בחדשות, ואנכי אנה אני בא? ולקוראי מה אעשה כיום, אם אין כל “חדש” תחת השמש? גם השלג אשר כבר החל לרדת ארצה ביום הששי בבקר אחרי שני ימי סופה נוראה, השלג אשר אמרתי “זה ינחמני מעצבוני”, וכבר החילותי לצרף ברעיוני “צרופי אותיות” על אודותיו, גם הוא, כמו להכעיס, נשאר תלוי בין השמים ובין הארץ, והרוחות שָבו נשָבו, ועננים נפזָרו, ושחקים טהָרו, ושמש הופיע, במרומי רקיע, ושלג נמס וילך, ואנכי – נשארתי כפלוני, המגיד השני, אשר חבר הספדו וקינתו, על גביר עדתו בחלותו, ואחרי כלותו, לחבר חבורו, שב גבירו – ויחי!

היש לי איפוא עצה אחרת להחלץ כיום מן המיצר אם לא בדרשי “סמוכים” גם אני?

ובכן מורי ורבותי!

מכתבי זה הוא “השביעי” למכתבי, וכיון שהגענו לשביעי נדברה נא על אודות – היום “השביעי”, הוא יום השבת, בירושלם.

אכן יום צח ונעים היה לנו יום השבת שעבר, אחד הימים הטובים אשר בהם החמה יוצאת מנרתיקה ליבש כל לחות מעל פני אדמתנו ולהחם כל קרח. בימים כאלה נבחר ליושבי ירושלם לצאת החוצה משבת כלואים בין קירות ביתם הרטבים אשר עפ"י רב לא יזכו לבקור האורחים הטובים, המה קוי השמש השולחים חיים ומרפא לעצמות הבלות מקָּרה ורטיבות, ומה גם כי חל היום הזה להיות בשבת, יום “בו ימצאו מנוח, כל יגעי כח”, אז אמרתי אל לבי אלכה מעט לשוח ולהתבונן במראה עיר קדשנו ביום קדשנו.

“שבת היום לה'!” תקראנה באזנַי כל הדרכים והרחובות הריקים מאדם ומכל תנועת החיים. “שבת היום לה'!” תאמרנה כל החנויות הסגורות על מסגר לארך רחובות המסחר והמלאכה היותר חשובים בעירנו, והיותר מלאים תשואות ומשק המון רב כל ימי השבוע. גם סוסי העגלות העומדים כל היום הזה על אבוסם לאכל ולנוח בחיים, גם חמורי האכרים אשר ילכו היום השדה לרעות ומשא לא ישאו, כלם יחושו ירגישו כי שבת היום לבני ישראל. גם תושב העיר כבן הכפר, גם הגר הגר בתוכנו בעת הזאת, יעידו יגידו כי יום “מנוחה שלמה” היום הזה.

עברתי את שכונות אחינו ואת דרכיהן הצרות, ואבוא אל דרך המלך, היא “דרך יפו” הרחבה אשר משני צדיה מדרכות (טרוטואר) כדרכי הערים המתֻקנות. השקט ודממה! בני ישראל אומרים עתה שירה על “חמיניהם” ¹. או כי מתענגים המה על שנתם שנת הצהרים, ובדרך כמעט אין איש עובר. מכל עשרים העגלות בערך אשר ליהודים ולשאינם יהודים המגלגלות אופניהן כל ימי השבוע הלוך ושוב משער יפו ועד שכונת “בית יעקב” ו“שערי ירושלם”, רק שלש ארבע תראינה לפרקים עוברות לאטן, במצֹא עגלוניהן די רוכבים להן.

עברתי על פני מגרש הרוסים ועל פני גן עירנו הקרוב אליו, ואגיע עד ראשית הרחוב החדש, אשר אך זה שנים אחדות הוא הולך ונמשך משער יפו וחוצה, ועתה הגיע עד פתח הגן. החנויות ובתי המלאכה אשר נבנו משני עבריו גדולים ונהדרים המה, לאמר: מהיותר נהדרים שבעירנו, כי בוניהם המה מנזרי הנוצרים העשירים ופקידות עירנו אשר לה לא יחסר הכסף. ראשית הרחוב הזה בתי מלאכת העץ ובתי ממכרו, והבתים האלה כמעט כלם הם לבני אחינו, האשכנזים הנגרים וסוחרי העצים, ואחריתם חנויות סחורות שונות, ובתוכן גם בתי ממכר היין אשר ל“ראשון לציון” ול“מקוה ישראל”. מכל שמונים החנויות בערך אשר ברחוב הזה הנה כחמשים מהן בידי אחינו.

עתה הגעתי אל קצה הרחוב הזה, אל שער יפו, מימיני יורדת הדרך בעמק היא דרך חברון. למטה, בנחל “גיחון”, משתרעת הברכה הפרוצה היא “ברכת השלטן” אשר היתה בימינו אלה למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובות אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכִתּה וכתתו בה האכרות את שברי החרסית לעשותם לחמר לבנין. ולמעלה מהברכה במדרון ההר ילכו הלוך והתנשא טורי בתים יפים, המה מאת בתי “ימין משה” אשר בנה עתה הועד הלונדוני אשר למזכרת השר משה מונטיפיורי ז“ל, ואחריהם בתי “משכנות שאננים” המה הבתים הראשונים אשר נבנו לבני ישראל. מחוץ לעיר ע”י השר ההוא בכסף יהודה טורא. ומאחורי הבתים ההם “מושבת הגרמנים” הכלולה ביפיה ובתקוניה, ואצלה תחנת מסלת הברזל, גם שמה לַשַּבּת חלק ונחלה למרות כל שריקות מכונת הקיטור ותקיעותיה, כי משא הרכבת לא יכבד היום, ואנשים בה מעט.

עוד צעד אחד והנני בתוך העיר “ירושלם” האמתית, זאת ירושלם הישנה, הקדמונה והקדושה, אשר אליה גוים ישאפו מכל אפסי ארץ, ואשר שְׁמָה נִשָׂא גם על ראש “מכתבי”!

רחובות המסחר והמלאכה בירושלם, הרחובות אשר בהם תנועת החיים במלא מובנה, נחלקים לשנים: האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה ועד למטה משוק התבואות (אלביזר) קדמה, ושלוחה פונה ממרכזה צפונה, היא “רחוב הבטרק” אשר ברבעים הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד “שער השלשלת” אשר למקום מקדשנו קדמה, ובראשו מערבה שתי שלוחות יוצאות, האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער שכם, והשניה פונה נגבה ותוצאותיה אל שער ציון.

עברתי את שער יפו ואבוא העירה, מהמקום הזה ועד מבוא רחוב הבטרק אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לארך החלק המערבי של הרחוב הזה ואשר רבן הן לממכר פרות וירקות וכל דבר אכל, אך הנה ה“רחבה” אשר לפני מגדל דוד קדמה ריקה מהמון האכרים והאכרות המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה ושוטחים להם שטוח על פני הארץ בצדי הרחבה. והתרים והתרות האירופים העומדים להם במנוחה בחלונות היפים אשר לה“גרנד ניו הוטיל” או “להוטיל לואיד” להשקיף על העיר ומלואה יתבוננו אל השנוי אשר שֻנה היום הזה “המכֻבד מכל ימים”, וחשוב יחשבו בלבם (אם תעלה על לבם לחשב זאת) לאמר: כמה עמל ותלאה היה נחמיה חושך מנפשו לו חי בימינו אלה! (ע' נחמיה י"ג).

הוספתי ללכת ואעבר בדרכי על פני הבנק הראשון בעירנו, הוא הבנק אשר לאחינו ה' ולירו, אשר רק הוא לבדו נשאר בתקפו ולא יזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים, ואבוא אל פנת רחוב הבטרק.

פה שבה שבת המלכה לשפך ממשלתה על פני הארץ. משמאלי רחוב הבטרק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם, ומלפנַי רחוב הביזר. אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמה נדמו. ברחוב בטרק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה' היום ממסחר, ורב חנויותיו סגורות. כי מששים החנויות אשר בה עד מקום הקבר, יותר מארבעים שכורות לאחינו הספרדים המוכרים כל מרכלת: חוטים, קשורים, מחטים, סכינים, וכו'. אחינו אלה יביאו סחורותם מקונסטנטינופל רבת ארצנו, וכפעם בפעם יסעו המה בעצמם לבחר להם סחורותיהם. רב מרכלתם היא מהפשוטה במינה ולא תאריך ימים, אך כנגד זה הנה היא נמכרת בזול, ויושבי הארץ אהבו כן. ויושבי עירנו האירופים קנה יקנו את הסחורות האלה מהגרמנים המביאים מרכלתם הטובה מארץ אשכנז, ובסחרם זה עשו להם עשר. מאחינו האשכנזים אין אף אחד כמעט מתעסק במרכלת הזאת.

עזבתי את רחוב הבטרק וארד אל רחוב הביזאר, מהרחוב הזה נכרתה כל רגל אנוש ביום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים ויתרן כלן לבני עמנו, ורב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים ומערבים המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים. סוחרינו אלה מביאים סחורתם מבּירוּת עיר המסחר אשר לסוריה, ולסחורתם זאת כל המעלות והמגרעות אשר במרכלת אחיהם הרוכלים, כי הסחורות האלה נארגות בארצות אירופה לכתחלה לשם “ארץ המזרח”, והאירופי החפץ לקנות לו סחורה לפי רוחו יפנה שנית אל הגרמנים או אל אחדים מאחינו האשכנזים המביאים סחורתם מארץ אשכנז, אך במה נחשבים האירפים כנגד תושבי הארץ.

גם בני העמים האחרים הפותחים את חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת לא יראו ברכה רבה במסחרם, כי האמנם תצא כיום הגברת המשלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות? ובכן תכבד גם היא וישבה בביתה כי “שבת היום” בכל מושבותינו.

וככה עברתי בחשבי מחשבות אלה על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני, מימיני הרחוב הפונה אל שער דמשק, ומשמאלי רחוב היהודים, ולפנַי “רחוב הירקות” הנמשך עד רחוב “שער השלשלת” אשר בקצה העיר המזרחי.

ברחוב הפונה אל שער דמשק מצער מאד חלק “היהדות”, כי בין שלש מאות החנויות הקטנות

אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיו נמצאים רק כחמשים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים מוכרי מרכלת לבני הכפרים, מנפצי צמר הגפן, צורפי זהב וכסף, ורצענים העושים נעלים פשוטות לבני הכפרים גם הם, וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין ששים החנויות אשר למשלמים, רק מרחוב הירקות ירבו מעט מספרם, כי בין ששים החנויות אשר מקצה שוק הירקות ועד מקום המקדש כחמש ועשרים חנויות ליהודים, ורבן לרצענים.

לא כן רחוב היהודים אשר בו ובסעיפיו כמאתיים וחמשים חנויות קטנות וצפופות, כי כלה “קדש”, ורב חֶנְוניה מאחינו האשכנזים, כי פה בתוך עמם הם יושבים ובשפתם אשר העלו אתם מארץ גלותם ידברו ויצעקו ולא יהססו, גם הספרדי גם בן הנכר אשר עסק לו ברחוב הזה למוד ילמד לדבר אשכנזית, פה רבו הקולות והצעקות בכל ימי השבוע, מוכרי הבשר, ומוכרות העגות, מוכרי הפֵּרוֹת, ומוכרות הדגים המלוחים, והעושים במלאכה והסוחרים, כלם נאספו נקבצו בחנויות ומחוץ לחנויות משני עברי הרחוב הצר עד כי אין מקום כמעט לעבר. ועתה – הס כל בשר!

בני ישראל החליפו להם כח ויקיצו עתה משנת הצהרים, וינערו, וירחצו, וילבשו שנית בגדיהם החמודות ויצאו מביתם, ברחוב הספרדים אשר בחלק הדרומי לרחוב היהודים נאספו צעירי ה“מוֹרֶסקים” (“מוּריסקוֹס” בספרדית, הם בני המשפחות המזרחיות העתיקות שבארץ), לשיח ולהשתעשע ולִכְסֹס את גרעיני האבטיחים הקלויים (“פִּיפִּטַס” בספרדית), והספרדיות הזקנות הולכות אל בתי הכנסיות הרבים ברחוב הזה לשמע אל דרשת הדרשנים, ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הגבהת התורה, ויתר הקהל בני נֹסח אשכנז כבני נסח ספרד הולכים אלה לבתי הכנסת והמדרש, ואלה יוצאים לטיל, והיו אלה אשר לא יאהבו להרחיק לכת והלכו להם אל הרחבה אשר לפני מנזר הארמנים, וישבו להם על ספסלי האבן אשר בצדה לשאף רוח תחת העצים הזקנים הרעננים אשר יסֹכו לראשם, או אל הרחבה אשר לפני מגדל דוד אשר שם תנגן עתה מנגינת הצבא, ואלה אשר חבה יתרה להם לטיול ולהליכה, ויצאו משער העיר והלכו אל גן העיר אשר אצל מגרש הרוסים, או גם עד בית הספרים “מדרש אברבנאל” לקרא בעתונים ובספרים לדעת מה יֵעשה בישראל ובעולם.

ואני, עבדכם, כבר עיפתי מחפש אחרי כל המנוחה השלמה אשר בכל חלקי עירנו, ואשובה אל ביתי לנוח גם אני, ולתת מנוחה גם לכם, קוראי.

כ“ה וכ”ו שבט תרנ"ו.

ב. בניני ישראל העמים בירושלים.

כמשפטה שנה שנה שלחה הרשות שבעירנו גם הפעם אחדים מפקידיה לראות את הבתים החדשים אשר נגמר בנינם במשך השנה החולפת² ולערך ערכם, למען דעת את סכום המכס אשר עליה לקחת מכל בעל בית; ומתוצאות החקירה הזאת נוכל ללמד דברים אחדים בנוגע ליחס בני הדתות השונות בבנין ירושלים.

מספר בעלי הבתים הנוספים כלם עולה למאה ואחד עשר, מהם ששה וחמשים יהודים, שבעה ועשרים נוצרים, שבעה ועשרים משלמים, ובית פקידות העיר הבונה גם הוא בתים מקֻפת הכנסת בני העיר כלם.

המספר המדֻיָּק הזה אינו גדול מאד בכללו, וראה נראה בו היטב את תקופת העמידה בבנין־ירושלים, ימי רפיון הידים מהחל מפעל כביר, ימי העדר יסוד חברות בוני בתים ושכונות חדשות. ובנוגע לאחינו הנה גם מתכֹּנת מספרם ברשימה הזאת כנגד מספר בני הדתות האחרות כלם (56 כנגד 54 ), אשר היתה יכולה כבר להקים שאון במחנה מנדינו שקולם מבצבץ ועולה כבר בעתונים הערבים היוצאים במצרים, לאמר: “יהודים עליך, ירושלים!”– גם המתכנת הזאת אינה עלולה להשגותנו לחשוב, כי באמת יפה כח ישראל בעיר קדשנו מכח יתר שכניו. כי דבר ידוע הוא מאז, כי בשעה שגדול כחנו בכמות בוני הבתים אין דל ממנו באיכות בנינינו שאנו בונים. איש יהודי (מלבד אחינו הבוכרים המעטים) כי יבנה לו בית יקים לו שני חדרים או לכל היותר שלשה ומצא לו די צרכו והותר; ובן־הנכר יקים לו היכלי פאר ונחשבו גם הם למדור אחד. ואם בכל זאת נשמע כפעם בפעם מפי מבקרי ירושלים, כי בניני ישראל רבים על בניני העמים האחרים, אין זאת כי אם מפני שבנינינו אנו נראים לעין כל בכל פנות שהאדם פונה, בהיותם עומדים בראש כל דרך, ובניניהם המה (מלבד בניני המנזרים הנוצרים) אין איש רואם, בהיותם בנוים בפנות נשכחות מני רגל. ככה הוקמה, למשל, בשנים האחרונות שכונה שלמה מבתי אזרחינו המשלמים צפונה מזרחה לעירנו, משדה קבר שמעון הצדיק וקדמה, שכונה של בתים גדולים ומצינים במראהם הנהדר וכליל היפי, מבלי שירגיש איש בעירנו גם את מציאות השכונה הזאת, אם לא יפנה אליה בכונה כדי לראותה. ומערבה לעירנו, מברכת “ממילה” והלאה, נוסדה שכונה נוצרית אשר גם איננה נופלת הרבה בערכה מהראשונה, וגם שם אין איש מבני העיר עובר מלבד יושבי הבתים עצמם וכל אשר דבר לו אליהם. ולכן אם ראה נראה, כי בשנה הזאת בנו ארבעה וחמשים מבני העמים האחרים בתים

בירושלים וידענו כי ארבעה וחמשים בנינים גדולים נוספו, וששה וחמשים היהודים, אך מעטים מהם בנו בתים חדשים, ורבם הם מבעלי הבתים הקודמים, אשר הוסיפו איש איש בנין קטן על ביתו הראשון בחלקת נחלתו הצרה, כמשפט אחינו היודעים את “סוד הצמצום”.

ואם יש לנו עוד ספק בדבר ופנינו אל הערכת הרשות של הבתים החדשים האלה. ובדבר ההערכה אמנם דבר ידוע הוא כי בתי הנוצרים ומה גם בתי המשלמים נערכים פה בפחות הרבה מכפי ערך הערכת בתי היהודים (משלשים עד חמשים למאה פחות), מפני כי בתיהם ע"פ הרב אינם על פני דרך המלך, וגם הבתים הגדולים שהם מקימים אינם עומדים להשכר לשכנים רבים, כי אם למושבם הם בעצמם מבלי שיביאו להם כל הכנסה, וגם מפני כי בבתים גדולים כבד הרבה יותר לעמוד על שוים הנכון מאשר בבתים הקטנים שכל איש יודע ערכם; אך גם בהערכה הרשמית הזאת כמו שהיא מצוא נמצא את אשר אנו מבקשים.

סכום הערכת הבתים בכלל עולה 1,630,500 גרוש (הגרוש בחשבון הממשלה הוא 8 קאפ'), לאמר:

בתי שבעה ועשרים הנוצרים עולים (למצער) לסך 766,500 גרוש

בתי ששה וחמשים היהודים עולים לסך 62,000 "

בתי שבעה ועשרים המשלמים עולים לכה"פ 242,000 "

בנין בית פקידות העיר עולה לסך 9,000 "

ברשימה הכללית הזאת נוכל כבר לראות “למי ארץ”; אך את היחש הנכון שבין בניני היהודים והעמים לא נוכל לדעת עד עם נחדר יותר אל פרטי ההערכה. ונחלק בין בניני היחידים ובניני הצבור, או אז נראה כי בעלי־הבתים היחידים הם בקרב בני האמונות השונות כפי הרשימה הזאת: סכום הערכת בתי 24 נוצרים עולה 305,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 12,700 גרוש.

סכום הערכת בתי 27 המשלמים עולה 242,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 9,500 גרוש.

סכום הערכת בתי 50 יהודים עולה 316,500 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 6,300 גרוש,

לאמר: ערך כל בית מבתי המשלמים עולה בחשבון המתמצע (גם לפי הרשימה הזאת)

לפעם וחצי מערך כל בית יהודי, וערך בית כל נוצרי לכפלים מערכו.

ואם נוסיף לחלק את בעלי הבתים האלה לפי הערכת בתיהם לארבעה מחלקות:

א) אלה אשר ערך בנינם הוא עד אלף וחמש מאות גרוש (דלים מאד);

ב) אלה שערך בנינם הוא מאלף וחמש מאות גרוש עד חמשת אלפים (דלים);

ג) אלה שערך בנינם הוא מחמשת עד עשרת אלפים (בינונים);

ד) אלה שערך בנינם הוא למעלה מעשרת אלפים גרוש (עשירים);

– ויצאה לנו הרשימה הזאת:

	נוצרים	משלמים	יהודים
מחלקה א'	1	7	8
מחלקה ב'	4	7	18
מחלקה ג'	6	4	18
מחלקה ד'	13	9	6
	24 (עד 30000 גר')	27 (עד 40000 גר')	50 (עד 20000 גר')

לאמר: מספר בניני העשירים בקרב הנוצרים הבונים הוא 54 למאה, בקרב המשלמים 33 למאה, ובקרב היהודים אך 12 למאה; וגם הגדול שבבניניהם עולה ערכו לסך – 20,000 בשעה שהגדולים בבתי המשלמים והנוצרים עולים להרבה יותר.

מלבד בתי היחידים האלה הננו מוצאים ברשימת ההערכה עוד שלשה אנשים פרטים אשר בנו בתים וחנויות לשם מסחר, לאמר: למכרם או להשכירם לאחרים. האחד מהם נוצרי, אשר הקים בשנה זו כנגד מגרש הרוסים בנין גדול של שבעה ועשרים בתים וחנויות אשר ערכו עולה לסך 144,000 גרוש, והשנים הנותרים הם שני שותפים יהודים אשר הקימו בנין של שמנה עשר בתי מעון בסך 58,500 גרוש.

ואת בתי הצבור הננו מוצאים רק בקרב הנוצרים והיהודים, בשעה שאצל אזרחינו המשלמים לא נמצא בכלל בתקופת ימינו אלה בתי צבור חדשים נוספים על בתי ההקדשות הרבים אשר להם מימי קדם בתוך העיר, זולתי בתי הספר שהקימה מועצת ההשכלה בעשרות השנים האחרונות.

וגם בבתי הצבור שנבנו בשנה זו נראה את יד הנוצרים על העליונה, בעלות הערכת בתי־צבורם לסך 309,500, בשעה שהערכת בניני הצבור של אחינו עולה לסך 228,000.

בתי הצבור של הנוצרים הם הבנין הגדול שהקים מנזר הארמנים על שדהו אשר ממול לגן־העירוני, העולה בערכו לסך 201,500, ובניני מנזר היונים העולים בערכם לסך 108,000 גרוש.

ועל בתי הצבור אשר לאחינו יחשבו בניני חברת “כל ישראל חברים” בבית ספרה (בית ספר חדש לאלף ילדים, ובית חרשת האריגה, וכו') הנערכים בסך – 120,000 גרוש; אחד עשר בתי כולל אונגריה הנבנים לבני הכולל אשר ידורו בהם חליפות, וערכם 68,000 גרוש; עשרת בתי “כנסת ישראל” אשר הקים “ועד כל הכוללים” לעניי כוללות האשכנזים, וערכם 40,000 גרוש; וחצר הקדש לכוללות האשכנזים בסך 20,000 גרוש.

וכל הבנינים האלה אינם אלא אלה שנבנו מחוץ לחומת העיר, כי כל הבנינים הנבנים לפנים מן החומה פטורים ממכס. אך בכלל לא רבים הם הבנינים הנבנים בתוך העיר, ורבם הם בתי הצבור של הנוצרים כבנין האדיר החדש אשר הקים עתה המנזר היוני קרוב לבית המנזר, והבנין העצום אשר הקימו הצרפתים על יד “השער החדש”.

וגם בבנינים שמחוץ לחומת העיר אין הכתוב מדבר אלא באלה אשר בנינם כבר נגמר, בשעה שישנם עוד בנינים אדירים אשר האגדות השונות של נזירי הצרפתים ונזירותיהם מקימות מחוץ לחומת עירנו מאז משך שנים רבות ואשר בנינם טרם נגמר, כ“בית האסופים” הגדול מאד הנבנה על יד שער־יפו, ובית הספר לבנות St.Joseph ובניני הכהנים הדומיניקים על הכר הנרחב אשר להם על יד שער שכם, ועוד כאלה.

ועל בניני אחינו הגדולים אשר עוד טרם נשלמה עבודת בנינם נוכל לחשב את “בית החולים האשכנזי”³, הוא הבנין היותר נהדר בבניני אחינו פה, ובניני בית “מושב הזקנים”, ובנין “בית הספרים הכללי מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, אשר יהיה גם הוא בהבנותו אחד הבנינים היפים אשר לעדת ישראל בירושלים.

מכס הבנינים, הוא ה“וירקו”, יחשב לחמשה מאלף מסכום הערכתם. אך אלה שיש להם יותר מבית אחד, או שביתם האחד עולה בערכו ליותר מעשרים אלף גרוש, חיבים לשלם שמונה לאלף מסכום הערכתם; ויוצאים מזה הם בתי הצבור הפטורים ממכס לגמרי. אפס כי גם מהזכות הזאת יהנו רק הנוצרים אשר ממשלתנו הרוממה מכרת את בתי מנזריהם למוסדות הצבור, בשעה שכל מוסדותינו אנו, ובתוכן גם בתי־הספר של חברת כי"ח משלמים את מכס הבנינים מחסרון השתדלותנו במקצוע זה בפני ממשלתנו רבת החסד עד היום.

ירושלים, אייר תר"ס.

ג. במזל בנין.

האחיות הנזירות הצרפתיות עוסקות עוד בבנין האדיר שלפני שער יפו הנועד לגִדוּל ילדים אסופים. זה יותר מעשר שנים אשר החלו בבנין הזה, ומדי שנה בשנה הוא הולך ומשתלם, הולך ונוסף בארכו וברחבו ובקומתו, עד כי גם עתה בהראותו כבר לעין כל כנגמר ועומד, אין איש יודע עוד מתי תכלה עבודתו.

והאחים הדומיניקים הצרפתים טרודים בבנין “בית תפלת יוחנן” קדושם בחלקת שדֵהם מצפון לעיר דמשק, על המקום אשר עמד עליו במאה החמשית לספירתם, ואשר בקרקעיתו מצאו עוד מרצפת אבני פספסים (מוזאיק) נהדרת מאד. הבית היה נבנה בהדור רב אשר יש בו אולי מעין התחרות את ארץ אשכנז אשר זה עתה כלתה עבודתה בבנין “בית כנסית הגואל”. גם האחים האלה לא מתמול החלו בבנינם. אחרי גמרם את בנינם האדיר שבתוך העיר על יד “שער האריות”, החלו לבנות פה בית מדרש לכמרים, ואחר הקימו אולם גדול ורחב ידים ל“אוצר ספרים ואסף עתיקות”; אך בנינם האחרון עולה ביפיו ובגדלו על כלם.

ומלבד אלה מרבים הצרפתים להקים בנינים מצינים בחלק העיר המיחד להם, על יד “השער החדש”, לפנים מן החומה ומחוצה לה.

והאנגלים אשר זה מקרוב גמרו בנין בית החולים המיסיוני הנודע, עסוקים עתה עוד בהקמת בית תפילה גדול ומפֹאר מנגב לשדה “קברות המלכים” (“כלבא שבוע”) לא רחוק משדה הדומיניקים הנזכר. ואם יש לאל ידי הצרפתים לעמד בהתחרותם את האשכנזים יכולים האנגלים להתחרות גם עם הצרפתים, כי גם כל בנין אשר יקימו המה יהיה להם כמצבת פאר מגדת לכל עובר גדלם ותקפם.

וגם הארמנים בני הגוי הקטן והדל שבאמות אינם טומנים ידיהם בצלחתם ביום שידֻבר בבנין עירנו הקדושה, והנה המה מקימים עתה כנגד גננו שורה ארֻכּה של חנויות ובתים גדולים תחתיים ושניים, נוספים על כל בניני הדירה והמסחר אשר הקימו בתוך העיר ומחוצה לה בשנים האחרונות.

ואחינו היושבים על אדמת הקדש? אחינו הרוצים את אבניה ואת עפרה יחוננו?

הרגל הרגלנו לראות את כח אחינו בישוב בארץ ברגבי החול הדקים, בבניני היהודים הקטנים והדלים – זה כח הפוליפים הזעירים המקימים איי ענק בהתגבבם במספר מרֻבה, בנוהג בין אחינו פה: אדם יש לו מעט כסף בצלחתו והרבה – על כנפי תקותו, מיד הוא הולך ולוה עוד מעט כסף מזֻמן, ומקים לו חדר קטן מעון צר לשבתו, ומעט מעט, אם ברוח אם בצער, הוא הולך ומוסיף על בנינו, וכה רבו אמנם בניני אחינו, אבל רק במספרם ובשטחם, לא בערכם ובתכניתם. ובכל ירושלם החדשה, אשר סוף סוף רֻבּה יהודית ונחלת יהודים, מעטים מאד הבנינים המצינים אשר נוכל להורות עליהם באצבע כי לנו המה.

אך בשנה הזאת חזר הגלגל, אסור הכניסה אשר שב ויתחזק בכל תקפו המעיט מאד את תשוקת היחידים הבונים בתים למו; וכנגד זה הנה החלו בתי הצבור לבצבץ ביפים באופן הנותן כבוד לישראל על אדמת קדשו.

בית החולים האשכנזי (“שערי צדק”) אשר כשנתים החל להבנות, היה כבר לבנין חשוב במראהו החיצון ובערך מבנהו הפנימי. בבנין הראשי אשר על אם הדרך כבר נבנו שתי היציעות העקריות המראות לנו סמני טוב טעם ודרישת התועלת יחד. אבני הבנין גדולות ונהדרות וחלקות למשעי; החלונות והפתחים גבוהים ורחבים, החדרים מרוחים, ולא נאצל מהם דבר מכל הדרוש להרבות בם האור והאויר ולהרחבת דעת החולים. וגם שני הבנינים הטפלים, אלה הבנינים הנועדים לנגועי המחלות המתדבקות, עוד מעט ונגמר בנין שתי יציעותיהם. בבית הזה יעבדו יום יום משלש מאות עד ארבע מאות פועלים, וכמעט חצי מספרם יהודים, לאמר כי קֻבלו אליו כל אלה מאחינו אשר למדו מלאכות הבנין השונות ואינם עסוקים בבנינים אחרים, ובבוא עוד מעט ימי עבודת העץ בבנין האדיר הזה יש מקום למשפחות רבות מאחינו הנגרים למצוא להם מקור פרנסתם במשך עת ארוכה.

וחברת “כל ישראל חברים” אשר כבר הראתה כחה בבניני בית ספרה שבעירנו, ושטח שדה נחלתה עולה כבר ליותר משני הקטר, לאמור: כגדל נחלת הרוסים הגדולה והרחבה, – שבה עתה להרחיב חוג מפעליה פה, אחרי מבנה הגדר הארכה מסביב לכל נחלתה, והבור הגדול המכיל כאלף מתר מעקב לצרכי בית הספר הגדול אשר היא אומרת להקים להוראת אלף תלמידים, הנה הֻנְחוּ לפני שבועים יסודות הבית בעצמו אשר שטחו יעלה לאלף ומאתיים מתר מרבע (30 x40).

ומלבד הבנין הזה הנה החלו להקים על הנחלה הזאת אולם גדול, חמשה וארבעים מתר ארכו ושנים עשר מתר רחבו, להעמיד בו חמשים מכונות אריגה וחמשים פועלים מאחינו להורותם את כל מיני ארג צמר הגפן ברקמת חוטי הזהב אשר יארגו בני הארץ בסוריה הצפונית, ואשר תוצאות עבודתם (יריעות, מטפחות, סדינים, מפות וכיו"ב) נמכרות לאלפים מדי שנה בשנה לתרי הארץ. וגם בור המכיל כאלף וחמש מאות מתר מעקב יבנו עתה שם לצרכי בית החרשת הזה ולצרכי צביעת החוטים.

ובמלאכת הבנין הזה עוסקים עתה כחמשים פועלים יהודים, ובהם ארבעים אשר למדו את עבודת סתות האבנים בבנינים האלה עצמם.

גם את זכר בנין “מושב הזקנים” עלינו לשאת ביום דברנו בבנינים הגדולים האלה. הבית הזה אשר הוחל בבנינו לפני כל אחיו הענקים, יגמר כנראה אחרי כלם. גם בשנה הזאת נוסף עליו אמנם אך מעט; בור גדול ואולם רחב ידים לבית תפלה; אך גם המעט הזה נבנה בטוב טעם הרבה יותר מחלקי הבנין הקודמים, ובנוח רוח נדיבות על אחינו תומכי הבית הזה אשר נוכל לקראו בשם “מוסד אחינו שברוסיה”, נוכל לקוות כי בעוד שנה יתם וישלם בנינו.

ועל ידי החוט המשלש הזה אשר מאות ידים עסוקות בו כבר בפעל, הנה חזקה עתה התקוה לבנין עוד בית־צבורי בימים יבואו, כי עתה הגיעה הבשורה לחברת “עזרת נשים הכללית”, כי “נדיבנו הידוע” אשר במשך ימי שבתו בארצנו קרא הוא ורעיתו את חשבון מפעל החברה הזאת, הואיל לנדב לתכלית בנין בית לחולי־רוח סך שלשת אלפים פראנק, אשר בהצטרפותם אל הסכומים שישנם כבר בידה לתכלית זו יעלו לחמשת אלפים פראנק בערך. אמנם הסכום כלו עוד טרם הספיק למקנה הקרקע הדרושה לבנין כזה, אך הן כל מפעלינו ומוסדותינו מתכוננים ומתבססים קמעא קמעא.

א' איר תרנ"ט.

ד. תחת האבנים עצים.

כל בתי ארצנו אשר נבנו עד ימינו אלה, כלם בתי אבן המה ממסדם ועד הטפחות, קירותיהם עבים מאד וגגותיהם עבים עוד יותר. אך הם נבנו ממש לפי תנאי ארצנו וצרכיה; ארצנו ארץ אבנים היא והעץ בה מעט, וכל עצי הבנין מארצות חוץ יבואו אליה עד היום. ומלבד זאת הנה רב ימי השנה ימי חם וחמימות המה, וקירות האבן וגגותיהם סכים בעדם מבוא הביתה, ובן הארץ דבק כל כך באבן עד כי ישוב ישב תמיד על רצפתה הקרה ורק מחצלת קש דקה חוצצת ביניהם. אך באו ימי ההשכלה וההתמדנות, לאמר: ימי החל האדם לחפש מה טוב ומה מועיל לו ביותר; ויחלו בני הארץ להתבונן ויראו והנה גגיהם דולפים בימי הגשמים, ורעפי אירופה אין כמוהם מגן מפני הדלף, ויחלו לכסות את גגות האבן ברעפים, ויהי הדבר באמת לתועלת גדולה כי יושבי הבתים מצאו בהם מחסה לנפשם גם בימי החמה גם בימי הגשמים. אך הן האדם המשכיל “מהלך” הוא, וכל עמידה לנסיגה תחשב לו, ובכן לא עמדו בני עירנו רק בנסיונם זה ויחלו ללכת הלאה. כי רבים מבני ארצנו ראו והנה גגות האבן המקוערים העולים מן הקרקע גוזלים חלק גדול מאד משטח הבית ומקירותיו, ויעזבו את האבנים ויחלו לבנות את הקירות רבועים, ומוטות ברזל טוחים במעזיבה ביניהם כעין קשתות היו לבית לתקרה. אמנם מעטה כבר הקרירות בבתים האלה, אך לידי סכנה טרם הגיע הדבר. ראו העניים והנה יש יכלת לבנות בתים גם מבלעדי כפות האבן הכבדות, ויצעדו עוד צעד וצעדים. בראשונה המירו את הברזל בעץ ויעשו את התקרות עץ, ואחר החלו להמיר גם את האבן בעץ ויעשו גם את הקירות עץ, כי חסו על השטח האבד בקירות האבן העבים. ולרבים מהם הוקל דבר בנין בתי העץ מבתי האבן, כי בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים נִתּן בידי אחינו, והנגרים הלא כמעט כלם מבני עמנו הם, מצא לו העני תמיד דרכים להחל בידים ריקניות ולשלם מחיר ביתו מעט מעט. וככה באה לנו “תקופת העץ” ומיום ליום נִתּן מזון לאש יותר ויותר. אמנם בני אירופא הנוצרים כצרפתים, כרוסים, וכאשכנזים כאנגלים, כשהם בונים פה בתיהם יבנו אותם רק לפי הנסח הקדמון, לאמר קירות אבן וגגות אבן, ובעברנו על פני כל היכליהם המפארים וכל מוסדותיהם הנעלים וראינו כי כלם בנוים אבן, ורבם אין גם גגותיהם מכסים רעפים, כי כלל גדול המה יודעים כי “ארץ ארץ – ומנהגיה”, ובבתי אחינו החדשים (כי רב בתי העץ החדשים להם המה) הנה החם נורא בימי הקיץ וסכנה מרחפת עליהם תמיד.

ה. פרשת תקונים בשכונותינו.

וזרם התקונים חולף עובר וגם עד שכונותינו הוא הולך וקרב. פרורי אחינו שבירושלים החדשה אכן נאים הם ומרחיבים דעתו של אדם, אלא שהעניות וחסרון הרגשת צרכי הכלל שבקרב אחינו מנַולים אותם. פחת עירנו אומר אמנם לפרֹש מצודת בית פקידות עירנו גם על כל הבנינים אשר מחוץ לחומה, אפס כי ההוצאה הגדולה הדרושה למען הוציא כל התקונים האלה לפעל, ודבר הטלת מסים חדשים על כל יושבי הבתים האלה שהיו פטורים עד כה מתשלומיהם, כל אלה המה מעשים אשר לא יעשו ביום אחד ולא ביומים, בין כה וכה ואחינו יושבים ונהנים מחֵרוּתם ומריח זבליהם הבוקע ועולה לאפם מבלי חשך, כי אמנם אין כמעט אף שכונה אחת אשר חפשה לה דרכים לבער את אשפתותיה מקרבה. וזה שנים על שנים והאשפה הולכת ונדרסת בדרכים, הולכת ונבלעת בקרקע, וכל דבר ממשי לא ישאר ממנה בלתי אם ריחה המתפרץ רק בימי הקיץ בהוציא חם השמש את כל מיני ההבלים מחיק האדמה. ולדעת רבים החושבים כי “ריחא לאו מלתא היא” הנה נפתרה השאלה הזאת על הצד היותר טוב מבלי כל הפסד ממון. ויש אשר יעשו בני השכונה כמתֻקנים והשליכו כל אשפתותיהם אל מחוץ למחנה, לאמר: על גבול השכונה; והתגבבו הזבלים והשופכים ליד שערי השכונה והיו לתל רם ונשא, וכעבֹר האיש לפעמים בימי שבת ומועד וראה את השכנים מסביב יושבים לפתחי בתיהם לשיחה ולשאף רוח, ועלה על לבו זכר ה“מזבלות” שבכפרינו, אשר היה תהיינה רק הן תמיד למקום האסף זקני הכפרים בשעות הפנאי לשיח בעניני העולם ולהתיעץ בעניניהם. כי סוף סוף הכל לפי ההרגל וגם הנאת האף היא כנראה מהדברים התלוים בטעם איש ואיש. וככה ישנן גם שכונות אשר יש להן כבר יד בספרי תרים רבים ושם ישראל וירושלם מתחלל נוראות ואין שם על לב. לפני שנים אחדות יצא אמנם הקול כי בית פקידות עירנו אומר לפרש כנפי השגחתו גם על השכונות האלה, ולמען החלץ מרֹע “הגזרה” החישו בעלי שכונות אחדות ויתקנו לשעה את כל הדרוש תקון, זבלים הוסרו, ומנורות נקבעו בדרכים, והטהרה והאורה הופיעו כאורחים בלתי קרואים בגבולותינו, אך לא עברו ימים רבים ואחינו הרגישו כי נשתקעה הגזרה, וישב כל דבר על מכונו, ותהי הרוחה, ואורחינו שבו ויתעופפו כלעמת שבאו.

אך הפעם הננו רואים כי קרוב הדבר יותר לצאת לפעל, וכתחלת־פרעון היתה שכירת בית פקידות עירנו אנשים לפנות תל של זבלים אחד אשר הלך ויתרומם באחת שכונותינו מזה שנים רבות על יד שני בתי כנסת אשר לאחינו מבני עדות שונות, ואת ההוצאות הטילה על השכנים הקרובים, וגם הפעם ראו יתר בני השכונות הקרובות וייראו פן תעבר עליהם כוס, וישתדלו להחיש ולתקן בעצמם לפני אשר יזכירום אחרים.

ומסכת “מקואות” אף היא על סדר “טהרות” תחשב. ואחרי אשר כבר בא התור לטהרה הכללית בעירנו, עלה גם זכר המקואות על לב רבותינו הרה“ג חברי הועד הי”ו אשר ראו סוף סוף כי אין הדור יכול לקבל רב טובה של החרמת בתי הספר ודומיה, וזה כשבועים רואות עינינו כפעם בפעם מודעות גדולות נדבקות בשם “התעוררות”!" לעורר את העם על אודות “נחיצות מקוה כשרה ומהדרה כדרוש לקהלה גדולה כקהלתנו”, ולא רק בענין אחר כי גם בדרך אחרת לגמרי אחזו רבותינו הפעם בסגנון מודעותיהם אלו, היא דרך הסבלות, “דרכי הנעם”, כראוי באמת לרבנים גאונים בישראל היודעים את “דרכי התורה”. רבותינו מודים כי מקואותינו אשר לנו עד כה אינן נקיות כראוי, והרופאים אומרים כי במצבן זה יש אשר תזקנה לבריאות הטובלים בהן, רבותינו החלו לדאוג ל“מפונקות” להרחיקן ממכשולים בהכינם “שתי מקואות (בתוך העיר ומחוצה לה) כשרות בתכלית הנקיות ובכל מיני הדור הראוי להן”, וכבר קראו לרבים מנכבדי עדת האשכנזים לאספה, וכבר הסכימו להם מְמֻנֵי הכוללים לתת להם במשך שלש שנים גרוש אחד גרוש אחד לשנה לכל נפש מנפשות כולליהם; ועתה המה פונים גם אל היחידים, כי ירימו להם תרומתם להוציא את הדבר הנכבד הזה לפעל. כנשמע תעלינה ההוצאות הדרושות ליותר מארבעים אלף פראנק, כי הם אומרים לכוננן עפ"י הנסח האירופי היותר מפֹאר, וספק גדול אם יעלה הדבר בידם לעשותו, אך בכל אפן ראוים הם כבר לתהלה בגלל מחשבתם הטובה הזאת, ועל אחזם הפעם במדת “ימין מקרבת” ולא במדת “שמאל דוחה” כנהוג.

כ“ג וכ”ד תמוז תרנ"ח

ו.

I. ירושלם מתהדרת לפני מלך.

כעת יאמר לעירנו: עורי, עורי, לבשי בגדי תפארתך, ירושלם עיר הקדש!

גם ירושלם העתיקה, זאת ירושלם שלפנים מן הקלעים, פושטת מעט מראה חרבנה, חרבן מאות ואלפי שנים; וכזקנה כבודה עקרת הבית לובשת גם היא מחלצות לקדם פני אורחיה הנעלים הזוכרים לה את כבודה הראשון, אז בימי עלומיה. הפנים אמנם בלים מעט, כמושים, צומקים, ומלאי קמטים; אך היפעה השטחית, הברק החיצון, אל יחסרו, כי הן זה כל האדם בימינו אלה.

לפי פקודת בית פקידות עירנו הוסרו כל ה“סוככים” אשר ממעל לפתחי החנויות העשוים למגן ולמחסה משמש וממטר; כי רבם השיגו כבר את “שנות מתושלח”, ומראהם בלי תפונה כמראה זקננו זה באחרית ימיו: עצים רקובים ושחורים, אשר זה מאות בשנים המה לברות לעש, למימי הגשם, ולקרני החמה חליפות; ובהיות חוצותינו צרים בין כה ובין כה, הקדירו עלינו מאור השמש יומם. עתה עלה הכורת על שרידי דורות ותקופות שונים אלה, ביום אחד נתצו כלם איש אחרי רעהו בלי חמלה, בלי חשך, ועינינו אורו פתאם למראה אור השמש, אשר בשקידה רבה כל כך השתדלנו עד כה להסתירו ולהאפיל עליו. אפס כי בה בשעה נגלה לעינינו באפן כה בולט גם מראה שממת עולמים, אשר הסתתרה עד כה מתחת לכל הסוככים האלה, מראה פני פתחי החנויות הכעורים והקירות השחורים. ותעבר הכוס גם עליהם, ומבית פקידות עירנו יצאה פקודה שניה לסיד את כתלי הרחובות כלם עד לגבה שש אמות, ולצבֹּע את דלתות החנויות כלן משני עבריהן צבע אחד, כעין האפר; ובימים אחדים זכינו למראה פני ירושלים הלבנה והחדשה. כל העובר ברחובותינו בימים האלה ראה בעזב הסנדלר את מרצעו, החיט את מחטו, והחנוני את כפות משקלו ואת קוניו, והמה עומדים “בדחילו ורחימו” איש איש לפתח חנותו ומצבועו (מברשתו) בידו, והוא מוליכו ומביאו עד אם קבלה דלתו “פנים חדשות”. ובשעת מעשה הוא מביט גם במעשה חברו, וכמובן ימצא בו מגרעות. “שכני, ר' פלוני, הנך מרמה את הקיסר! ⁴), אך פעם עברת במצבועך על פני דלתך ולא הוספת”. ורעהו עונה לעמתו: “אין דבר; זכר לחרבן… הן דלתי רק אחת הנה, ומה בכך אם דלת אחת לא תבריק כל כך?”…

אך בכל אפן תראה ירושלם עתה כחדשה, וכל איש חש ומרגיש, כי גם הוא לוקח חלק בחדושה ובבנינה, אם רב ואם מעט.

גם מבואות השערים העתיקים, שערי החומה, נטוחו עתה טיח לבן, וידים רבות עמוסות בהם.

ורבים מבעלי האחוזות הגובלים את דרכי־המלך, אשר במסבי עירנו, והן פרוצות מבלי גדרים מתֻקנות– נאלצו עתה להקים גדרים על יד הדרך, לבלי ישאר פרץ. ואחד מנכבדי אחינו⁵) אשר לו אחֻזה גדולה על יד הדרך אצל שער שכם, הקים עתה שורת חנויות חדשות לצד הדרך לסֹך על ערמות העפר, אשר התגבבו בשדהו עוד מחרבות ימי קדם.

גם בניני הצבור, אשר תחת חסות הממשלות הנכריות השונות, הולכים ומתיפים; ועקבות התקונים נראים גם במגרש הרוסים, אשר מחוץ לעירנו, ובבית כניסתם האדיר, אשר בעיר פנימה, מול פני בית־התפילה החדש, אשר הקיסר בא לחנכו, מצפון.

ולאֹרך האחוזה הגדולה, אשר למנזר היונים, הגובלת את הבית הזה ממערב, הוקמה עתה שורה נהדרת של חנויות חדשות, ועוד מעט והוסיפו עליה, כהנה וכהנה.

ובחצר בית התפלה ההוא עצמה עוד ידי הפועלים מלאות עבודה לכלות את השער החדש המוקם עתה באבני גזית לבנות על יד הדרך מנגב, ולפנות את הככר אשר מסביב לבית.

ועל המסלות אשר סוללו בימים האחרונים במסבי ירושלים מכל עברן הנה נוספה עתה מסלה חדשה, ההולכת מסביב לחומת עירנו, משער יפו ועד שער ציון ושער האשפות.

גם על נקיון הדרכים בתוך העיר פנימה ישגיחו עתה השגחה מרבה, ובימים אחדים הוסרו כל צבורי האשפות, אשר נשארו עוד בפנות הנשכחות, למרות כל התקונים הקודמים, וחוצות עירנו מצֻינים עתה בנקיונם.

הוצאות התקונים הכללים בעירנו ובסביבותיה, נערכת ליותר ממאתים אלף פרנק, מלבד תקוני הדרכים שבין עירנו לשכנותיה, (תקון המסלה שבין ירושלים ויפו בלבדה עולה למאה ושמונים אלף פראנק).

סוף דבר: בכל אשר נעיף עינינו עתה ראה נראה רשמי עבודה רבה הנעשה בזריזות ובחריצות יתרה. והרוח החיה בכל אפני התקונים האלה, הדרושים באמת רק לעיר נושנה כעירנו לנערה מעפרה פעם אחת – הוא כבוד פחת עירנו הנאור, אשר לא ינוח ולא ישקוט עתה, ועינו צופיה בכל, ועל פיו יצא ויבא כל דבר תקון מקטן ועד גדול.

וכל העבודה הזאת מביאה רוח והכנסה למשך זמן גם לבעלי המלאכה מבני אחינו. מעשה אלפי הפנסים הנעשים עתה להאיר את ירושלים בלילות, נמסר כלו לידי פחחי אחינו, כי המה הפחחים היחידים בעירנו; בעבודות הבנינים החדשים עוסקים רבים מאחינו הבונים והמסתתים;

בעבודות העץ השונות ימצאו להם נגרינו מקום לפעל כפיהם; ויודעי מלאכת החיטוב בעץ, אשר רֻבּם הם תלמידי ביה“ס לחברת כי”ח שבעירנו, אינם מספיקים לכלות את המלאכה הנדרשת מידם. ובשבוע הזה רב “הפדיון” גם בחנויות אחינו מוכרי הצבעים.

והשעה משחקת עתה גם למוכרי כל דבר אכל ויתר הדברים, אשר להם יחס ישר או עקיף (indirect) אל ההכנות הנעשות לכבוד האורחים ואל כלכלת אלפי האנשים, אשר יוסיפו עתה על יושבי עירנו התמידיים; וכלם מרגישים כי קרוב היום הבא.

וגם כל בני עירנו בכלל החלו להרגיש זאת, כעלות עתה מחיר כל צרכי אכל נפש, אשר הם תוצאות הארץ עצמה ולא מן החוץ יובאו; מחיר הקמח, מחיר הביצים והתרנגולות, והעצים והפחמים, וכל כיוצא בהם.

כ“ד חשון תרנ”ט.

II. מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ⁶.

חומת ירושלם נפרצה, והעיר נפתחה לרוחה על יד שער יפו, חנויותיו נהרסות, החֵיל אשר לפני מגדל דוד הולך ונסתם; דרך חדשה, ישרה ורחבה תחבר את ירושלם החדשה אל העיר הקדמונה, “רחבה” גדולה ומפֹארה תשתרע בראש מבואות עירנו, וקול שוט וקול אופן ישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה.

כל איש יודע עתה כי חומת ירושלם אך למותר היא, לא להגן ולא לשגב בתנאי מלחמות ימינו, ועוד לפני שנים לא רבות הוצע לחלצה לאבניה ולמכרן למבנה הבנינים החדשים, ובכל זאת לא נעם לבני ירושלם רגע ראותם בהונף הגרזן על טור האבנים העליון בחלק החומה שבין מגדל דוד ושער יפו לקרקר קיר ולנפץ אבניו ואבני הטורים הבאים אחריו ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל היות חומת ירושלם חדשה כנגד יתר בניניה הנושנים, כי עוד טרם מלאו לה ארבע מאות שנה, הנה היא היתה נותנת את המראה העתיק לעירנו כלה, היא המעלה על לב רואיה מליצות קדמוניות מחזיונות חוזינו והמון זכרונות מעשים ומקרים אשר נעשו ויקרו לפניה בכל תקופותיה השונות; וירושלם מבלי חומתה תראה לא כדבר שלם ומאֻחד. כ"א כקבוץ של רחובות וחרבות עתיקות הצבורות אשה על יד רעותה, כגוף האדם בהפשט מעליו עורו.

בכל אפן, הנה שבה עתה “המשקלת” בין אשכנז וצרפת גם בחומת ירושלם, לפני כעשר שנים נפרץ פרץ בחומה ושער חדש נפתח בה לכבוד הצרפתים אשר שכונתם משני עברי החומה בקרן מערבית צפונית; ועתה נפרצה שנית לכבוד קיסר אשכנז…

ולכבודו סללו עתה מסלה ישרה לראש הר הזיתים, הוא המקום אשר משם יוכל האדם לראות את ים המלח ואת הירדן, וחלק גדול מארץ ישראל. כי עד היום היה על הרוכב במרכבה להר הזיתים לרדת בראשונה במדרון זקוף מאד עד נחל קדרון, ולעלות משם עד ראש ההר לא יכל רק בסוסים או בחמורים כי דרך העגלות הנמשכת צפונה לירושלם מקפת ועוברת את הרמה אשר מעבר ההוא, ופגעה בקברות המלכים ובשדה קבר שמעון הצדיק והגיעה ישר לראש הר הזיתים.

י“ט תשרי תרנ”ט.

ז. צְוָחה על המים.

שמינו עוד טרם נתנו רביבים, ופני ארצנו עודם לוהטים כשביבים; אך אם עקבות החרף טרם נראו בשמים ובארץ, הנה נִכּרים המה ונראים כבר בכל סִמניהם – בכיסו של בן־ירושלם, כי מודד הזמנים בעירנו הוא היֹקר בשער כל צרכי אכל הנפש, והוא כבר עלה מעלות רבות.

ועל ההוצאה היתרה בכלל הנה נוספה עתה הוצאת המים, כי סוף סוף כלו המים הדלוחים מקרקע רב בורותינו ומימינו בכסף נשתה, והפעם עוד מאֻשרים אנו, כי תקופת קנית המים אחרה מועדה, בהיות השנה הזאת ברוכה וגשומה בשפע רב; וביתר השנים יכלו המים עוד בחדשי תמוז ואב. והמים הנמכרים בתוך העיר מי עין רוגל המה אשר לפני כפר סלוָן מקדם לעיר, ומי הבורות הרבים אשר בקרקע הר הבית; והיושבים מחוץ לעיר שתה ישתו רבם ממי הבורות הגדולים אשר כרו להם אחדים מבעלי ההון באחוזותיהם, למען ימכרו מימיהם מדי שנה בשנה לשקאים, ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתיה את המים החיים אשר יובאו ממעיני נפתוח (לפתה) ו“מוצא”, כי ביקר המה נמכרים. והשקאים המה בני שני הכפרים לפתה וסלון הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם וסבו על פני הבתים למכרם.

ובכן רב המים היוצאים עתה לשתיה אחרית מי הבורות המה, והם יחד את התאודדות משקע הבורות אשר בכל בתי עירנו, ובצת ברכת השלטון אשר מים לעיר, ופעלו פעלתם לרעה על מצב הבריאות, ורב מחלות הקדחת והמלריה הנוראה בכל תמונותיהן, בתקופה הזאת הן מהלכות בעיר. כזאת וכזאת העידו כל רופאי עירנו בחווי דעתם אשר מסרו לידי רופא פקידות עירנו המתעסקת בדבר השגת הרשיון לכונן תעלת מים חיים לירושלם, המה מי ערוּבּ אשר על דרך חברון, ולפי דעת כלם אין כל תרופה אחרת לעקר את המחלות האלה משרש כל עוד לא נתקן הדבר הזה, וכל עוד לא יבשו הבצות ותהפכנה לגנות נחמדות. ובראותנו עד כמה מתעסקת פקידות עירנו בדבר הזה בקשיות ערף ובלי הרף זה ימים רבים, תעלה התקוה בלבנו כי סוף סוף ימלא גם החסרון הזה לירושלם, ובאה גם רפואת הגוף.

כ“ה חשון תרנ”ז.

ח. מים חיים בירושלם.

ואחד התקונים החשובים, אשר נעשו כבר בעירנו, הוא תקון צנורות ברכות שלמה ועין עיטם ⁷ הנמשכים לעירנו השוקקה כל כך למים, ואשר מראה הנוזלים האלה המפכים בתוך חומותיה הוא למשיב נפש ליושביה.

על הצנור הקדמון הזה, אשר בתלמוד כבר בא זכרו, כי הספיק מים לצרכי המקדש ⁸, עברו תקופות רבות של בנין וחרבן, למימי שמעון הצדיק אשר רפא הריסותיו ועד השֻׂלטן העתמני סלימן בן סלים חָן האדיר, אשר אחרי כבוש אביו את הארץ שם הוא עיניו ביחוד על ירושלם לתקנה ולשכללה ⁹, ויתקן גם את הצנורות האלה, ואת מימיהם קבע לא רק לצרכי ה“חָרָם” כי אם גם לצרכי תושבי העיר, בהמשיכו צנורות מתחת לארץ ברחובות אשר סביב להר הבית ובהקימו בהן סבילים ¹⁰ מפֹארים המפכים מימיהם לכל חפץ, ולצרכי תקוני הצנורות האלה הקדשו כל הכנסות המלכות משלשה כפרים הסמוכים לברכות האלה. אך ברבות הימים – וההתרשלות, קֻלקלו צנורות הסבילים, ומכל הדרת בנינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתֹבות שונות הנושאות עליהן את שם השלטן האדיר ההוא, אשר במקומות עתיקים רבים בעירנו מתנוסס שמו על האבנים הגדולות בבניני החמד אשר הוקמו בזמנו. וגם על הצנורות הנמשכים מן הברכות העירה בא הקץ; כי אכרי בית־לחם אשר דרך עירם יעברו הצנורות הסבו את המים אליהם לצרכיהם, ואת הצנורות אשר מעירם ועד ירושלם שברו ויקלקלו כפעם בפעם, וכל עמל הרשות לפנים למנעם ממעשהם זה היה לשוא, וככה עברו לירושלם זה כעשרים שנה למיום חדֹל מימי הברכות לבוא אליה בפעם האחרונה, עדי התעורר כבוד פחת עירנו החדש וברחב לבו הכניס גם את הדבר הזה בחוג פעולתו, ועוד טרם עברו ירחים אחדים והמים הובאו שנית לעירנו. ביום הרביעי והחמישי בשבוע שעבר החלו לזנק מתוך המזנקת (fontaine) אשר באולם ה“מחכמה”, הוא בית המשפט הדתי למשלמים, אשר אצל “שער השלשלת” של מקום המקדש, ואך נפוצה השמועה בעיר והנה מאות אנשים ונשים וטף מכל פנות העיר באים לראות בעיניהם את המחזה היקר, מחזה מי מעין זכים המזנקים ועולים ומשתפכים בלי חשך מסביב. ורק מי שראה בעיניו את כל החרדה אשר חרדו גם אנשים באים בימים לשתות מן המים האלה או לקחת מעט מהם בכליהם הביתה יכול להבין עד כמה עיני בני ירושלם כלות למראה מים חיים, וכמה השמחה והתועלת האמתית בצאת לפעל דבר הבאת מימי המעינות הגדולים אשר בארובות¹¹ אל עירנו, אלה המעינות אשר בידם להספיק די צרכי עירנו כלה פנימה וחוצה, כי סוף סוף קלוח מימי הברכות האלה איננו חזק, ואך אלה היושבים ברחובות הקרובים להמחכמה יכולים להנות מהם.

וביום השישי, הוא יום המנוחה והתפלה לאזרחינו, הוסבו המים אל “הכוס” ¹² אשר בחצר ה“חרא”, ושמה זנקו בכח גדול מבעד לחורי הברזות (zapfen) אשר מסביב לברכה. ואחדים מבני בית לחם אשר דבר תקון הצנורות האלה חזקה בידיהם מימי קדם, ועל פי חזקתם זאת נודעו בשם “בית־אלקנואתי” לאמר: משפחת מתקני הצנורות, נקראו גם הם אל המקום ההוא, ואדרות יקר חדשות נתנו להם, ואחרי כלות התפלה נגש כבוד הפחה ויתר רבי העיר ויברך את הפועלים החרוצים לעיני כל הקהל ויחזק ידיהם לבלתי גרוע עניהם מהצנורות כל הימים, ואחר צוה לשאת רנה ותפלה לשלום מלכנו האדיר, ובזאת תם סדר חנכת המים.

כ“ג תמוז תרנ”ח.

ט. פרשת בחירות לעיריה.

I. מספר הבוחרים לעדותיהם.

בדבר “ועד פקידות עירנו”, אשר קרבו ימי בחירתו הנה הדבקו רשימות ארוכות הכוללות שמות כל אלה, אשר להם הזכות לבחֹר, ובצדן גם רשימות אלה הרוצים להבחר. ומתוך הרשימות הראשונות יצא לנו, כי מספר המֻּשלמים “בעלי הבחירה” עולה לשבע מאות בערך (בהיות כלם נתיני ממשלתנו, ולרבם בתי אחוזה), ולעדות הנוצרים כשלש מאות בוחרים, ולעדותינו כלן רק כמאתים (92 ספרדים 86 אשכנזים) אחרי כל הבנינים הרבים, אשר לאחינו בירושלם.

3/4 כ“ט אדר תרנ”ח.

II. הבחירות.

תור בחירת ועד פקידות עירנו הנה הגיע, ועוד מעט וידענו בידי מי הפקידו כל בני לאומינו השונים את גורל “עניני ירושלם בבנינה” למשך שנתים מהיום, כי על פי חקי ממשלתנו הרוממה הזכות נתונה לכל נתיניה מבלי הבדל דת להשתתף בבחירה הזאת, לאמר: כל נתין תוגרמה, אשר שנותיו הן למעלה מעשרים וחמש, ולו אחזת שדה או בית אשר כסף מכסו עולה למצער לחמשים גרוש (כארבעה רו"כ) לשנה – לו הזכות לבחר; וכל תוגרמי מבן שלשים שנה ומעלה אשר לו נחלות שהוא משלם מכסן להממשלה ממאה וחמשים גרוש ומעלה לשנה – לו הזכות להבחר.

ובועד עשרה חברים הנבחרים עפ"י רב דעות הבוחרים כלם, ולמען לא יהיו בראשית כל מועד כל הפקידים חדשים וטירונים, אשר עניני משרתם לא התבררו להם עוד כל צרכם, תקנה ממשלתנו, כי בכל מועד הבחירות, שהוא אחת לשנתים, יצאו רק חמשה מחברי הועד הראשונים, וחמשה חדשים יבחרו במקומם לשבת יחד את החברים אשר נשארו גם למשך השנתים הבאות. וככה הדבר נמשך והולך תמיד, וכל חבר נושא משך ארבע שנים את משרתו זאת המטלת עליו להשגיח על מוסדות העיר הקימים מאז (גן הצבור, בית החולים העירוני, וכו'), ועל כל התקונים הצריכים עוד להעשות בעיר ובכל כפריה מסביב, כתקוני דרכי המלך שבין עיר לעיר, ורצוף הרחובות שבתוך העיר, ונקיונם, והארתם ושמירתם בלילות, והרבצתם בימי הקיץ, וכדומה, ומלבד עניני הכלל האלה רבו גם הענינים הנוגעים לפרטי בני העיר; כי כל דבר בנין חדש גדול או קטן אשר יבנה, עד בית “הבלדיה” ¹³) יובא ראשונה, להראות את חברי הועד את מערכו (Plan) ולקחת את הרשיון מאתם להקימו, ומבלעדי זאת לא יבנה כל בנין – בהתר.

והכנסות הבלדיה רבות מאד ממכס הדרכים (כָּרוסה) אשר ישלמו החמרים והגמלים וכל מחזיקי העגלות, וממכס הבנין (רסם־רֻכסה), אשר ישלם כל בונה, וממכס השמירה והנקיון (חרָסה וכּנָסה), אשר ישלם כל בעל בית או חנות שבתוך העיר– עד כי עלתה בידה לבנות במשך השנים האחרונות

רחובות שלמים של בתים וחנויות ביתרון כסף ההכנסה.

כמובן לוקחים גם אחינו חלק בבחירה; ובהיות מספרם רב על מספר יתר התושבים, וגם מספר בניניהם הפרטים ¹⁴ הולך בשנים האחרונות הלוך ורב, היתה היכלת להם להרבות את מספר הנבחרים היהודים בבית הפקידות הזה, אשר עניניו נוגעים לרב גדול מהם, לולא עמדו דברים רבים לשטן לחפץ הזה. ראשונה, מפני כי לא כל אחינו נתיני ממשלתנו המה, כי אם נתיני הממשלות, אשר מארצן יצאו, וגם אלה שהם נתיני ממשלתנו לא כלם בעלי אחוזה המה; ואף בקרב אלה שהם בעלי אחוזה ישנם רבים, אשר אין אחוזותיהם רשומות בספרי הממשלה על שמם, כי אם על שם גבאי “חברת הבנין”, אשר האחוזות עומדות על שדותיהן, כבתי “מזכרת משה” ו“אהל משה” ו“ימין משה”, אשר מספרם בלבדם יעלה כמעט לשלש מאות, והמה רשומים כלם על שם אחדים מעשירי אחינו – שבלונדון! ¹⁵.

ובהוסיפנו על כל אלה גם את קרירות הרוח אשר שררה עד כה בכלל בכל עניני כללנו – היוצאים מחוץ לחומה המקפת אותנו ואת חיינו ואת קטטותינו יחד, נוכל להבין איככה זה לא נבחר מכל המון אחינו שבירושלם רק איש אחד לשבת בבית הפקידות הזה, וגם האחד הזה מי יודע אם לא נפקד מקומו ולכל קהל ישראל לא היה אף פקיד אחד, לולא מצא אחד מבניו פרנסתו בתור סוכן לקפת הבלדיה, והוא ובנו נושאים את המשרה הזאת חליפות מיום התכונן בית הפקידות בעירנו, כי גם מבעלי הזכיות שבקרבנו אין דורש ואין מבקש למרות כל ההודעות הדבוקות בחוצות, הכוללות את רשימת הבוחרים והעומדים לבחירה; והדבר מסור רק בידי אחדים המחדשים בכל פעם “מעשי בראשית”. הצלחת אלה החפצים להבחר (יהיו מבני איזה דת שיהיו) תלויה הרבה בהסכם כללי שבין הכתות השונות, וההסכם הכללי הזה ב“ה עומד וקים זה כמעט עשרות בשנים בעירנו: כתה פלונית בוחרת בפלוני בן הכתה השנית למען תבחר גם השניה ב”נבחרה" היא, ובכל פעם כשתי שנים אחרי ראותנו “עליונים יורדים למטה” נשוב לראות “תחתונים עולים למעלה”, והגלגל חוזר– ומבני עמנו נשוב לראות רק איש אחד נבחר, ואותו האיש הוא – “האב” או “הבן”.

אך עתה הנה חדשה נעשתה בעדת אחינו הספרדים, בחפש הועד החדש לעשות תקונים באשר

ימצא, וגם בין אחינו האשכנזים נשמעה הפעם כעין תלונות נגד הקרירות הנוראה, אשר בה יצטינו אחינו בהיות עליהם להשתמש בזכותם; ומכל הדברים האלה יחד יוכל להיות, כי אף אם לא יגיע מספר נבחרינו כראוי למספרנו, בכל זאת ירב מספרם על “האחד” שהיה כבר ל“חזקה”.

לעת עתה בחרה הרשות גם בארבעה מאחינו הספרדים והאשכנזים להתעסק בעיניני הבחירות האלה, והוציאו מספרי הממשלה את רשימות הבוחרים והעומדים לבחירה לפי תשלומיהם, ופתקות ימסרו לידי “מֻח’תרי” העדות בעד כל אחד ואחד מהבוחרים, למען ירשמו עליהן את שמות אלה שהמה בוחרים בהם והשיבום ליום המיועד לבחירות ¹⁶.

י' שבט תרנ"ח.

III. ריב משפחות.

בחירות חברי הועד למועצת עירנו תמו סוף סוף, והחברים החדשים נכנסו כבר לישיבותיהם בשבוע הזה. אפס כי הפעם לא נגמר הדבר בתכלית הפשיטות כנהוג עד כה, ובעשרה ימים אחרי הפתח פתקות הבחירות חכו עוד יושבי עירנו בכליון עינים לראות לאיזה מהצדדים תכרע הכף. וזה הדבר:

בקרב אזרחינו המשלמים ישנן שתי משפחות מיחסות אשר יחוסן עולה עד לראשית ימי התכונן האסלם בארץ: משפחת החוסיני ומשפחת החָ’לדי; ומאז ומקדם גדולה ההתחרות בין שתיהן לאמר: למי ארץ? בהיות יד האחת תקיפה ונסבו רב המשרות החשובות לבניה, והיא תהיה המושלת בכפה, ויד השנית תלך ותדל – עד סב הגלגל ושב התור אליה. ובימינו אלה הנה זה שנים רבות אשר יד המשפחה הראשונה על העליונה, וגם ראשות בית מועצת עירנו היתה נתונה כמעט מיום הוסד הבית בידי אחד מחשוביה, אשר אמנם הועיל גם הרבה בתקוני העיר וסביבותיה; וגם בימים אשר לא יכל לשמש במשרתו זאת (כי על פי החק לא יוכל חבר מועצה לכהן יותר מארבע שנים רצופות), היה נבחר אחד מקרוביו לראש המועצה, וסוף סוף נחתך כל דבר על פיו ¹⁷.

אך הפעם בהגיע העת לראש המועצה לעזוב את משרתו, חגרה כנראה המשפחה השניה שארית אוניה ותעמד את אחד מחשובי זקניה ונכבדיה לבחירה, וכנגדה העמידה הראשונה לבחירה את בנו הצעיר של ראש המועצה ¹⁸ ועוד אחד מנכבדיה. ואחרי נפתולי הבחירות אשר ארכו כחדש וחצי יצאו שלשתם בגורל הנבחרים ועליהם נוספו עוד מבני המשלמים ואחד מבני עמנו, הוא בן חבר המועצה היהודי מימי עולם ¹⁹ אפס כי בהיותו אסור על פי חקי ממשלתנו לשנים מבני משפחה אחת לכהן במועצה אחת, התפטר הנבחר השני ממשפחת החֻסיני למען יוכל בן ראש מועצת עירנו להשאר במשרתו. ולכבוד הנבחר הח’לדי התפטר אחד מבני המשפחה הזאת אשר היה בקרב חמשת חברי המועצה הקודמים, ותחתיהם באו שנים מיתר הנבחרים החדשים אשר על פי מספר בוחריהם להם משפט הבכורה אחרי חמשת הנבחרים הראשונים, והשנים האלה היו הפעם אחד מאחינו האשכנזים ואחד נוצרי. וככה נחלקו חברי בית המועצה לאמונותיהם באופן הזה: ששה משלמים, ושני יהודים (ספרדי ואשכנזי). ושני נוצרים (יוני וקתולי), ותשאר רק שאלת מנוי ראש המועצה אשר פתרונה נתון לפי החק לכבוד פחת עירנו, ועל פיה יודע יד מי משני הצדדים תגבר. כי בהמנות בן ראש מועצתנו הראשון לראש אז היה הנבחר הח’לדי הזקן מתפטר בלי ספק, והגדולה היתה מחזרת על אכסניא שלה; ואם השני יבחר ונפסקה “החזקה” הקדמונה ורגלנו תעמדנה על מפתן תקופה חדשה. ובכן נשלחה רשימת הנבחרים אל כבוד הפחה, ולמוצא פיו היו עיני כל גדולי עירנו נשואות; ואחרי רב התבוננות הכריע סוף סוף את הכף לצד משפחת הח’לדי, ולראש בית המועצה מנה את השר יַסין אפנדי אלח’לדי, הוא אחי השר הנאור יוסף פָּשה אלח’לדי, אשר היה לפנים מורה השפה הערבית בבית מדרש המדעים בוינא, ובשנה החולפת נשלח מטעם ממשלתנו הרוממה לקחת דברים את התוגרמים הצעירים אשר באירופה, וישוחח את שיחתו הידועה את לוּאֶגר.

אך לישראל אין מזל, ואחרי כל התקוות אשר קוינו כי הפעם ישבו שנים מאחינו בבית מועצת עירנו, ואחרי צאת הדבר כמעט לפעל, נפל הגורל על הנבחר היהודי הראשון לעזוב את משרתו; כי כבוד פחת עירנו אשר שם לו כנראה לקו לבטל את “החזקות”, לא אשר את בחירתו, ויבוא תחתיו השמיני לנבחרים החדשים, הוא איש נוצרי (ארמני) ומבני עמנו נשאר שנית רק חבר אחד, הוא האדון הנכבד יהושע ילין ²⁰, הראשון בנושאי משרה בקרב עדת אחינו האשכנזים.

וביום השני לשבוענו זה נקראו חברי הועד החדשים אל בית ועד הנהגת מחוזנו (מג’לס אִדָרה) ובפני כבוד הפחה ויתר חברי הועד נשבעו שבועות אמונים במשמרתם החדשה, וכל המון הנאספים ברכום, ואחר נכנסו לישיבתם הראשונה.

– ותהי ראשית מועצות הועד בדבר הפצת האור ורבוי השמירה והבטחון בירושלם החדשה, כי עד הימים האלה גבול הושם בעירנו לאור ולשמירה מצד הרשות, ולמרות שבת ירושלם פרזות בימים האחרונים, והבנינים החדשים רבו כמעט על הישנים, היה היתה החומה העתיקה כחוצצת בעד ההשגחה העירונית לאמר לה: עד פה תבואי. חוצות ירושלם הצרים והעתיקים התגאו ביחוסם הקדמוני ויהיו תמיד מוארים בעששיות הנפט, ושומרים מפקדים עליהם לסב בהם כל הלילות; ופרורי עירנו הנחמדים מלאי האויר הצח ואור השמש יומם עוד טרם זכו להחשב כחלק מן העיר, ובלילות חשך ואפלה בכל חוצותיהם, וברבם אין גם שמירה מעֻלה. עתה שם כבוד פחת עירנו את לבו “לאחד את ירושלם החדשה והישנה” ולזכות גם את פרורינו בכל התקונים הנחוצים, ובית פקידות עירנו הפקיד עתה ועד של שלשה מחבריו (מֻשלם, יהודי ונוצרי) לבחֹן את ההצעה הזאת ולקצב את ההוצאות הדרושות לה.

כ“ו איר. תרנ”ח.

א. לדת “כולל אמריקה”

ותהר ירושלים ותלד… מה תהר ירושלם ומה תלד? עוד כולל ועוד כולל!

כזאת היתה אמנם לפנים בירושלם, אז בימי משול החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה, אז כי יקום איש והתהלך בחוץ ושאל: “רבותי מה ילד יום?” וענו ואמרו לו: “מז”ט! מז“ט! ילד יולד לנו, בן נתן לנו, ויקרא שמו בישראל כולל פלוני, וכולל פלוני”. ואמנם היכלה להיות אז אחרת?. בני עיר פלונית ראו והנה כסף החלוקה הנאסף בעירם הוא רב בשתי פרוטות וחצי על הכסף הנאסף בעיר השנית אשר תחשב אף היא על מחוז כוללם, ומספר מקבלי החלוקה בירושלם מבני העיר ההיא רב על מספר בני עירם בשלש נפשות ותינוק; היכלו להתאפק מקרֹא: “מה לנו ולצרה הזאת? אלה מי ילד לנו? והנפשות הערטילאות האלה מבטן מי יצאו? האנחנו הרינו את כל הגוי הזה כי נתן לצבאו לחם”? ואמנם לא התאפקו, ולא פקפקו, וירעישו עולמות, ויקבצו חותמות, ומכתבים יצאו, וקולות נשמעו, בשערי ירושלם, עד לב השמים. ויהי הקולות הולכים וחזקים, עד כי רחם ה' את שארית הפלטה אשר בציון, וינתק למעלה את הפתיל שבו חֻבּרו שתי הערים לכולל אחד על פי הגזרה הקדמונה – ומינסק ופינסק נפרדו! ובכן: ויהי בישורון כולל חדש; ליהודים המינסקים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והעיר פינס נבוכה!

ופינסק הבירה המעטירה הזאת הן לשני מטרופולין תחצה עוד בכתב עמנו, שתי “ערים ואמות בישראל” היא למיום המחלקת הגדולה… ויהי כי ראו הפינסקים כל מה שעשו להם אחיהם בני מינסק כי הפגיעו בהם את עון דלות בני עירם שבחו"ל, ואת עון שלש הנפשות והתינוק היתרים אשר עשו בירושלם; ויעלו על לבם את מרת נפשם הם, ויזכרו את אחיהם תאומיהם הקרלינים העולים גם עליהם בדלותם, גם את העֻבָּר הנוסף מבני קרלין על מספרם הם זכרו, ויתאוששו ויאמרו: "ואנחנו מה? האמנם ככה דקקנו ונהי כַאֲטוֹם אשר לא יפרד עוד? ואלה הקרלינים יושבי עבר הנהר, הבני רחוב אחד הם אתנו, כי דבקו בנו למֹץ את לשדנו? ובכן: הגיע תור פינסק להתגדר בגדלותה, ועדתה הגדולה ככף איש שבה ותתפורר לאטומיה, והעיר ירושלם נחה ושקטה.

אך כל החזיון הזה היה לפנים, אז בימי משֹׁל החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה… לא כן אנחנו פה כיום: זה ימים רבים וה“חלוקה” תש כחה עד כי לא נותר בה עוד כדי חלוקה, וירושלם חדלה להוליד כוללים חדשים לבקרים, ותחתיהם החלה ללדת מפעלים טובים, בתי חסד מפֹארים, מוסדות חדשים, חברות שונות; ואיש איש התחיל להרגיש את הצרך אשר לנו ב“כלל” ולא ב“כולל”, עד כי ממֻני הכוללים הפרטים בעצמם בהרגישם עד כמה תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה בכל הפרודים הרבים האלה, שבו ויתאחדו לעניני הצבור וצרכי העיר בכללה, ויהיו ל“ועד כל הכוללים”, אשר אף כי טרם הגיע לתכלית השלמות, וחסרונות רבים שבעדתנו עוד טרם מלא, הנהו סוף סוף העמוד היחיד לעדת האשכנזים בכללה.

שנים רבות עברו לירושלם ככה, ונשכח כבר את עניני הכוללים ופרודיהם והחלוקה ותוצאותיה, כי בה במדה שגדלו ורחבו המפעלים והמוסדות מעטו הכנסות החלוקה, ובכוללים אחדים נסו כבר למחות מרשימת מקבלי החלוקה את שמות אלה אשר יש להם ממה להתפרנס בלעדיה. אמת הדבר כי הענין הזה הולך בכבדות, ובכולל אחד שרבו בו העשירים מצאו המצאה חדשה בדבר הזה, לאמר: לבלי תת חלוקה בעד נפשות ראשי בתי האבות העשירים ולתת לבניהם הקטנים; אבל, איך שיהיה, בכל הדברים האלה ראינו את רוח הזמן הולך ומנשב בקרבנו, ונאמר: אף כי מתנהל הוא עוד בעצלתים, חדור יחדר סוף סוף בירושלם, וכרבות הימים תמעט פעולת החלוקה המזיקה במעוט החלוקה בעצמה.

אך שוא לכם חולמי חלומות, חוזי חזיונות להטבת מצב החברה, כי אין עצה ואין תבונה כנגד התועלת הפרטית! האנושיות הולכת ומתקדמת, הולכת וצועדת קדימה, והנה בא איש אחד אשר רק טובתו לנגד עיניו, והסב את הגלגל כלו עשר מעלות אחורנית.

ארץ אמריקה הגדולה מעט מפינסק הבירה היתה עד היום זה ארץ החפש לא רק ליושביה כי אם גם לירושלם האשכנזית, כל מפעל חסד שבירושלם וכל חברה כללית זכו באמריקה כזוכה מן ההפקר. לאמריקה שלחו שלוחיהם, באמריקה קבעו קפסותיהם, ומאמריקה יצא הכסף לרב בתי צרכי הצבור פה. ובירושלים יושבות משפחות אחדות אמריקניות, לאמר: מוצא רֹב בני המשפחות האלה מארץ רוסיה, אך משם גלו לאמריקה, ויהי כי אספו להם די כסף שמה ויבאו לשבת על אדמת הקדש, ויש בהם אשר לא הצליחו הרבה באמריקה וישימו פניהם ירושלמה ויקבלו חלוקה מועד כל הכוללים, ויש אשר לא היו באמריקה כלל רק זכו לחסות בצל הממשלה הזאת, בקבל צירה פה תחת מחסהו את כל הבא… ויהי כי ראו אחדים מבני המשפחות האלה כי רב הכסף הבא מארצם (לאמר: מארץ אמריקה) אל הקדש, ויקראו: “למה נגרע אנחנו מכל המון בית ישראל? פינסק וקרלין יש להן כוללים וחלוקה בירושלם, ואמריקה הגדולה לא תטעם כלל מדגן שמים זה?”. ובאמת האין זאת חרפה לאמריקה ארץ העבודה, ארץ ה“ביזנס” והמכונות, הארץ הזאת הנתונה כל כך לעניני החמר, האין חרפה לה כי לא תכלכל למצער חמשים בטלנים לתפארת ירושלם על חשבונה? ואחינו אלה לא שכחו עוד את חריצות בני הארץ אשר גרו בה אם מעט ואם הרבה, וימהרו ויקראו לאספה את כל האמריקנים למיניהם שבירושלם, ויציעו לפניהם את ההשפעה החדשה שהם אומרים להוריד עליהם, השפעה גדולה גם מהשפעת כולל הו“ד, ומה מבקשים מהם? הלא רק לחתֹּם אתם יחד על ה”כתבים" אשר ישלחו להתם, ומי זה יכלא את חותמו בדבר גדול כזה? ובכן שבו עתה כל האנשים המאֻחדים בני הארצות המאחדות וימהרו וידפיסו קולות קוראים בשם “כולל אמיריקא ותפארת ירושלם” וישלחום לאמריקה אל אנשי בריתם שמה. כי גם באמריקה נמצאו ענינים רבים, ורבים אשר קרובים עניים להם, ובהפתח לפניהם מכרי הזהב – בירושלם, הלא יוכלו אלה לבוא בעצמם ואלה להפטר מקרוביהם בשלחם אותם אל הארץ אשר שם זהב החלוקה. ויהי כי ראו בני בריתם כי זאת יסלו למו מסלה לחיים שאין בהם עמל ויגיעה, ויקבלו את הדבר בשתי ידים. ובירושלם ההשתדלות גדולה גם מצד חסידי הרב מבריסק מחוללי הרעיון הזה אשר גם להם פניות ונטיות בדבר, וכולל חדש, בן זקונים לירושלם, עומד להולד בימינו אלה.

אמנם עוד רבים המה מהמתנגדים למעשי אלה האומרים לזכות את ירושלם בבטלנים חדשים, בטלנים מבני המודה האחרונה, על חשבון בתי החסד וצרכי הצבור שהגיעו כבר למדרגה נעלה בעירנו. רבים המה הרואים את הגדוד העולה ישר מהארץ החדשה לשם החלוקה, בו כל קבצן וכל בטלן אשר לחם כזה ערב לו, והלחם לא לחם לחץ הוא כי המשתדלים בדבר מבטיחים לתת לכל נפש דולר לשבוע לכל הפחות; ורבים המה הרואים בזה לא כולל אחד כי אם עשרים כוללים חדשים, כי ארץ אמריקה גדולה היא ב“ה, והיה בראות בני נויורק כי רב הכסף הבא מנויורק ויסדו “כולל נויורק”, אחריהם יבואו בני פילדלפיה, ואחריהם בני שיקגו וכו' וכו'. ואחרי כן תשוב נויורק הגדולה ונפרדה לרבעיה, ודור יבוא ישוב אי”ה לראות את כל המחלקות הישנות והפרודים התכופים אשר ראו עיני אבותינו, במהדורה שניה. כן, רבים בירושלם מתנגדים להמצאה האמריקנית החדשה הזאת, אך מי יודע אם יועילו המתנגדים בכל התנגדותם, אחרי כי סוף סוף האנשים ההם את טובת עצמם דורשים, ואלה דורשים לאידיאלים לטובת הכלל, ו“כלל ופרט, פרט קודם” כלל גדול הוא בימינו אלה.

כ“ז אב תרנ”ו.

ב. בני “כולל אמריקה” ונתינותם.

– וכולל אמריקה כיון שנגזרה עליו תחיה, שבע יגוע וחי, ובשבוע שעבר שב להראות אותות חיים, ובני אמריקה קראו עצרה בבית הקונסולט האמריקני – אך הפעם עלינו לאמר לשבחם כי לא בעניני חלוקה ו“תפארת ירושלם” נאספו, כי אם פשוט בדבר חסותם האמריקנית. חק הוא באמריקה, כי האיש היוצא ממנה ואין דעתו לחזֹר אליה, היא נוטלת חסותה ממנו, ובירושלם אמריקנים רבים אשר כנראה אין דעתם לחזר, זקנים אשר עלו הנה למות פה, וסוחרים אשר יסדו להם בתי מסחר, וכיוצא בהם, ותבא הפעם פקודה אל הציר האמריקני בירושלם, כי יעשה לפי תקף החק. שמעו זאת בני אמריקה ויחרדו, ויקראו לאספה, וימנו ועד להתעסק בעריכת מכתבי בקשה לממשלת ארצות הברית להתנהג אתם במדת הרחמים.

ה' טבת תרנ"ז.

ג. פטירת “כולל אמריקה”.

בקולי קולות יצא “כולל אמריקה” לאויר העולם, בקולי קולות רעש וגעש…נורא על כל סביביו, ובבוא יומו להפטר מן העולם הובא אל בית עולמו בחשאי ובדממה דקה, ומכל מעריציו המקשקשים לפניו בסבת כל הפניות למיניהן אין פוצה פה ומצפצף, כנכלמים התגנבו מעל שדה המערכה אחד אחד, ויבושו להזכיר עוד בשמו בראותם כי למרות כל תחבולותיהם נוחלה אבדה תקותם להוציא מזמתם לפעל. כי הפעם הקיץ כנראה הקץ על הכולל הרך הזה, וכובשי הארץ החדשה שבו וידיהם על ראשם. באמריקה עצמה התאספו ראשי הקהלות וכל המתעסקים בעניני ארץ ישראל מערים רבות, ואחרי הועצם יחד ואחרי קראם את מכתבי הרבנים הגדולים אשר הגיעו אליהם הסכימו כלם לבלי תת לכולל חדש להוסד בירושלם על חשבונם, ולשוב לתת את כספם לעניני העדה בכללה; וצירי הכולל החדש, המה צבא החלוץ העובר לפניו לפנות לו המסלה, פנו כיום אל מחסם ומגנם הרה“ג מבריסק לבקש ממנו שכר על ה”פרישה“, למען יוכלו לשוב אל ביתם, ויודיעוהו את נגעי לבבם כי מיסדי הכולל שמה למען תפשׁ את לב אחיהם כתבו בתקנותיהם מפֹרש כי חלק מהכסף הנאסף לטובת הכלל יוּצא ליסוד “שקאלעס”, ולו עשו רק זאת החרישו, כי “בשעת מלחמה התירו”, אבל דא עקא כי מחזיקי הכולל שמה המה רק אנשים אחדים אשר לא יד ולא שם להם בעניני הכלל, וכל תקוה אבדה, ובירושלם רפה הקשר אף הוא, והחבילה התפרדה מעט; כי הרה”ג מבריסק ראה סוף סוף ויוכח כי הפעם אין דעת הקהל כלו נוחה מהדבר הזה, וגם רבים מיראיו ומחסידיו נפוצו מעליו, ויהי עוד לפני הגיע אליו כל הידיעות האלה, וישלח דבר לאמריקה כי לא ישלחו על שמו כסף בעד הכולל הזה. ובכן נשארה הפעם הלכה כרבים, ועדת האשכנזים בכללה ומוסדי צבורה בפרטם יצאו כמנצחים.

ואנכי אמרתי: עתה באה גם לי שעת מנוחה. מעתה לא אוסיף עוד הלאות אנשים ואַבּד עתותיהם בדברי כוללותינו וחלוקותינו ועלוקותינו, ומאורינו ומאורותינו ומאֵרותינו, וכל המונם ושאונם אשר דבקו כספחת במכתבתי בימים האחרונים מבלי להחלץ ממעגל קסמיהם אשר הקיפני ויצנפני בהקיפו את כל חללם של עניני עירנו. אך בעודני יושב וחושב את כל המחשבות הטובות האלה עליכם, יקירי, והנה הקול נשמע כי תלמידי הרב לא אמרו חלילה נואש, וכגבורינו האמיצים לפנים, אז בימי חרבן ירושלם, עוד לפני נפֹל החומה האחת הם מתאמצים להקים חומה מאחריה, לבלי תת לאויב לנוח אף רגע. וכבר החלו להתפאר בראש כל חוצות כי עוד מעט וקם לעדת האשכנזים שטן חדש אשר לא כל כך מהר תחלץ נפשה ממנו, ועלה יעלה לה בדמים מרבים, וזהו העקר. ואנחנו מאמינים בני מאמינים נאמין באמונה שלמה כי הצדיקים האלה כיון שנשבעו להרע לא ימירו ח"ו, ומצדם לא יניחו ידם מכל אמצעי שיבא לידם, וכל מכשול לב לא יעמד בדרך לא להם ולא לעוזריהם למיניהם אשר חשבונות קדומים להם את עדת האשכנזים מאז; כי גם כולל אמריקה כלו לא היה כי אם חֻליה אחת משלשלת תחבולותיהם הנמשכת זה ימים רבים לסכסך את עדת האשכנזים ולהביא עליה מוקשים ומכשולים כפעם בפעם למען תסכים סוף סוף לשימם אלופים לראשה; וכנשמע כבר בחרו להם את כלי מעשיהם, את אלה מאחינו אשר הם אומרים להפילם ברשתם ולהסיתם בעדה הזאת, והאורב יושב להם כבר בחדר. אך למרות כל אלה עוד הדבר מוטל בספק גדול אם יאבו אחינו אלה להטות להם אזן קשבת, משום: לא תקום פעמים צרה, ומי יודע, אולי תבוא סוף סוף גם תקופת מנוחה לירושלם.

כ“ח אד”ש תרנ"ז.

ד. “כולל אמריקה” בפרפוריו.

“החתם ר' מנדיל או לא חתם?”

זוהי השאלה הגדולה אשר זה שלשה שבועות היא מנסרת בעולמנו הירושלמי, וממלאה את חללו ומסערת את הרוחות, וסוחפת אבירים בכחה: רבנים, ורבני רבנים, ובתי דינים, וסופרים, ושמשים, ועורכי עתונים ומיסדי כוללים, ועדי שקר (להבדיל), וזיפנים – איש לא נמלט, ומביאה את המפלגות לידי התרגשות ההולכת ומתגברת עד כי מִלאה כבר בשבוע החולף כמעט חצי גליון גדול של אחד עתונינו, ומי יודע עד אנה יסחבנו עוד זרם ההתפעלות?

בלי כל ספק אין לרב קוראי, ואולי לכלם, כל נפקותא כלל “אם חתם ר' מנדיל אם לא”, וגם יושבי ירושלם אולי לא היו מתפעלים ככה בנדון הדבר בעצמו, לולא היה כחרך להציץ בו אל מאורת הצפעונים אשר שלח ה' בעדת האשכנזים בירושלם, ואל מסתרי בית חרשת זיופיהם ותחבולותיהם לזכות את עירנו במחלקת ולשימה כמרקחה בהוליכם אנשים שולל.

וגם הפעם יד “כולל אמריקה” במעל!

הנפטר הזה אשר זה מאז כבר נאמר עליו “צדוק הדין”, וכבר נח על משכבו בשלום – או בזעף, וכל אלה מבניו שהיה להם רק איזה צד של זכות לקבל חלק בהשפעה הבאה מאמריקה מקבלים כבר די והותר מקופת “הועד הכללי” – הנפטר הזה שב עתה ויבוא לעולם ב“גלגול שני” להחריד כל רואיו. הפעם שב אמנם והוא “מחוסר אברים”, וכמעט שנוכל לאמר כי לא נשאר ממנו כלום רק אברים מדֻלדלים אחדים: עשירים אחדים שלא היתה כל זכות להעניק להם מכסף העניים, בעלי תעודות־אמריקה אחדים אשר אולי לא ראו מעולם את פני הארץ “זבת כסף וזהב” הזאת, ונוכלים אחדים מבני כוללים אחרים המחפשים להם רק מקום להוציא תחבולותיהם לפעל ולפלס חמס ידיהם בירושלם – אבל שוב שב; ומה שלא עות עוד בגלגולו הראשון הוא משתדל לעות בגלגולו האחרון; והפעם מצא לו חפץ להתדבק ול“התלבש” בר' מנדיל.

ר' מנדיל דנן הוא ר' מנדיל מוינשטר, המיֻחד בנאמני בית הרב מבריסק זצ“ל ומנהל בית היתומים אשר יסד. האיש הזה, מצד “נאמנותו” ומשרתו איננו עלול ומסגל ביותר לנטות אחרי “הועד הכללי” ואחרי החושבים כי לע”ע למצער אין לעדת האשכנזים כל מרכז אחר מבלעדיו; אך בכל זאת דבר לא היה לו עם מיסדי כולל אמריקה ומניעי גלגליו אשר גם הם נתלו ברגלי כסא הדר כבוד גאונותו ז“ל, וכאשר פרסמו בחרף החולף כי הרב מסכים למעשיהם, וגם טלגרמה שלחו לאמריקה בשמו לברך את המתעסקים ביסוד הכולל הזה, בא ר' מנדיל זה אל רבנו הגרש”ם הי“ו בשליחותו של הרב מבריסק ז”ל להגיד לו כי הוא איננו מתערב כלל ביסוד הכולל הזה ואיננו מסיע בידי מיסדיו, תשובות כאלה השיב הרב אמנם לכל שואליו פה הנוטים אחרי השלום, אך השליחות הזאת היתה כעין שליחות רשמית ויפרסמו אז את דבריו אלה גלוי בעתונים, ומיסדי הכולל ל“תפארת ירושלם” ראו ונכלמו ונאלמו.

אחרי כן הֻכּו באמריקה עצמה מכה אחרי מכה, ושלוחיהם שבו כלעמת שבאו. אז השלימו רב בני הכולל הזה הבאים באמת מאמריקה עם “הועד הכללי”, ויתפשרו אתו כי ירים להם בזכות הורתם ולדתם בארץ קולומבוס סך קצוב לפי מכסת נפשות ביתם מדי חדש בחדשו והכל נגמר בכי טוב.

אפס כי הפשרה הזאת לא היתה כלל לרצון לאלה המעטים פה אשר מפני אחת הסבות שהזכרתי למעלה לא זכו לבוא בקהל המקבלים, ובעלי בריתם באמריקה המחכים גם הם לגבאות ולתולדותיה ראו אותם ברע, וישובו ויעירום ויעוררום לבלתי החשות גם עתה.

אז החלו לחבל ולרקֹם מזמותיהם בסתר ואיש לא ידע.

פתאום, והנה עתונים באים מאמריקה, ובהם מכתב חתום בחתימת יד הרב מבריסק ז“ל לטובת הכולל הזה. הרב ז”ל קרא זאת ויתפלץ לראות עד היכן זיופי מקֹרביו מגיעים, והרבנית עצמה לא יכלה ראות בצערו ותאמר לו כי עליו להכחיש את הדבר בגלוי, אך סוף סוף גברה עליו שנית יד שתיקותו אשר בה הצטין תמיד ועליה סמכו כל מקיפיו לעשות כל מה שעשו, ויאמר: אם אכחיש את חתימתי ישובו מחר והכחישו את הכחשתי, ואין לדבר סוף. – אין טוב לי כי אם לבלתי אצא מגדרי שגדרתי לי לבלתי כתוב בכל ענין שיהיה, אך בקרבו שמר את הדבר ותכף אחרי כן חלה את חליו האחרון.

ובעוד הרב חולה ונוטה למות והנה הופיעה באחד עתונינו הודעה כי בשבוע שלפני זה קים בד“צ אשר לעדת הספרדים חתימות שנ עדים אשכנזים המקימים חתימות שני מכתבים, האחד מהרב מבריסק הכותב למחזיקים בכולל אמריקה לחזק ידיהם, ומתפלל “ענני כמו שענית לאליהו שיתקים כולל אמריקה”, והשני מר' מנדיל דנן להכחיש את הודעת רבנו הגרש”ם הי“ו שפרסם לפני שנה כי הוא הגיד לו בשם הרב מבריסק שאיננו מתערב בעניני הכולל, ועורך העתון שואל כמנצח: מה יענה ע”ז הצד השני?

פה תחל אמנם שלשלת ארוכה של מעשים ווכוחים בעתונינו אשר מיום ליום הפיחו את הקריה על השערוריה שנעשתה לעיני השמש וירגשו את דעת הקהל יותר ויותר, אך עתה כעברם כבר אבד חלק גדול מערכם וספרתים בקצור נמרץ.

ההודעה הזאת השמה את כבוד רבנו הגרש“ם הי”ו כבדאי ואת בד“צ אחינו הספרדים כשמחים על הקלקלה שמה את העדה כמרקחה, ובו ביום שמענו מכל עברים אך הכחשות. הר' מנדיל הכחיש בפני קהל רב ויאמר כי מעולם לא כתב ולא חתם מכתב כזה שהוא כלו שקר גמור, והראב”ד הנז' הכחיש ויאמר כי מעולם לא קים חתימת הר"מ, ואת ההוראה הזאת נתן בכתב, רק בדבר מכתב הרב מבריסק לא היתה יכלת לחקֹר בהיותו חולה מסֻכּן.

אך ממחרת נחם הראב“ד ויגד כי אכן קים חתימת שני עדים שקימו חתימת הר”מ, אך מפני זקנה שכח זאת.

אז תחל שאלה בדבר העדים לדעת מי המה? – ואחרי אמתלאות שונות והשתמטות בלך ושוב לא נודעו שמותיהם.

ווכוחים החלו בין בתי הדין האשכנזים והספרדים (או סופריהם ושמשיהם הכותבים בשמם). אלה טוענים כי רעיהם מעלימים שמות העדים, ואלה משיבים בשאלה: מי זה מהאשכנזים בא לשאֹל שמותם מאתנו? אלה מוכיחים כי אחדים מנכבדי העדה ואחד מהם בעצמם פנו אליהם בשאלתם זאת, ואלה שוכחים שנית תשובתם ושבים ואומרים: יבוא בעל הדין בעצמו. בעל הדין בעצמו הולך וצוח כי שקר העידו בשמו ודורש כי יודיעוהו שמות העדים, וממחרת תבוא תשובה כי העדים בקשו לבלי גלות שמותיהם פן יכום אויביהם!

ומחבלי התחבולות רואים ושמחים, ולסכסך את הדבר יותר המה מדפיסים שנית בקול תרועה בעתון הנז' מכתב שנשלח לאמריקה בח“י הר”מ, ומתחתיו קיום חתימתו עפ“י שני עדים החותמים שמם מפורש, כמו להוכיח בעליל כי אך לשקר טוען הר”מ כי לא חתם לעולם על מכתב כזה (המזכירנו אגב ארח את סגנון בעל “מגלה טמירין” כמו: “כל מעשי רבינו הקדוש סתומים; מעולם לא אמרתי הן או לא, כי באמת איני יודע, וכי רבנו הקדוש הגלה לי צפונותיו? וכו' וכו'”).

ובכן – כבר נגלה הדבר והושם קץ לחשך?

חלילה! העדים שהם בעצמם ממיסדי כולל אמריקה באים בפני בד“צ האשכנזים ובפני רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו ומעידים כי אינם מכירים חתימת הר“מ כלל, ומעולם לא היו אצל בד”צ הספרדים, ואינם יודעים גם מקום מושב בד“צ של הספרדים”.

ובכן – עתה כבר הושם קץ לענין בלי ספק?

עוד פעם: חלילה! כי מפרסמי המכתב הזה ביום שלשום משנים היום שמם הנסתר מ“שואל” ל“משיב”, ומודיעים כי לא זהו המכתב ולא אלה הם העדים, וישנו מכתב אחר ועדים אחרים שאינם רוצים בגלוי שמם רק לר' מנדיל חביבם כשיבוא לבדו בפני ב"ד הספרדים.

ובכן שבה השאלה הגדולה לנקר במוח בני ירושלם: מהו סוד המעשה הזה שהננו עומדים לפניו ואשר מכל עברים משתדלים לזרוק אבק בעינינו לבלי ראות נכוחה? ועד כמה מגעת ידם של מחריבי ירושלם אלה להוליך אנשים שולל בתעתועיהם?

אם אמנם עוד טרם נגמרה החקירה, וסוף סוף תגלה האמת, הנה מה שנראה עתה ברור מבין כל הענינים הצדדיים שסכסכו את הענין הוא זה:

חברי בית הדין אשר לעדת אחינו הספרדים נלכדו בערמת מיסדי כולל אמריקה ויקימו חתימות עדים המקימים ח"י איש אחר מבלי חקירה ודרישה רבה, וגם מבלי הכיר את העדים מי ומה הם. ואחרי כן חפצו אמנם לנער חצנם מהמעשה הזה אך כבר נאחזו בפח יקשו להם מודעינו מאז, ולא ידעו איך להחלץ…

אם נעשה קיום חתימת הרב מבריסק או של הר"מ, הנה כפי הנשמע גם מצד בני כולל אמריקה נעשה מתחת להעתקה פוטוגרפית של מכתב ולא מתחת לכתב עצמו וכתב המכתב שונה מכתב החתימה. בהעתקה כזאת לא נצטרכו עושיה גם לזיף חתימה כי אם לקחו חתימה אמתית, חתימת יד האיש שחפצו בו מתוך מכתב אחר, והדביקוה על מכתב שערכו בשמו, וככה העתיקום יחד העתקה פוטוגרפית, ומתחת קימו העדים את החתימה מבלי כל פקפוק.

אך סוף סוף אין לכל המעשה הזה כל ערך גדול כערך הכרת האמצעים אשר בהם ישתמשו האנשים האלה להגיע למטרתם.

ל' שבט תרנ"ח.

ה. הממֻנה המתקן.

כי שם “ממֻנה” אקרא, רואה אנכי מפה, משלחן ספרותי הקטן, את לזות השפתים ו“אריכות האפים” של רבים מכם, חביבי הקוראים, אשר השם הזה לזרא להם מכבר. אך אל נא באפכם, יקירי, הואילו נא והאריכו לי רוחכם מעט, כי לא על ממנה כמו שהוא בדמיונכם, כי אם על ממנה “כמו שהוא צריך להיות” הנני אומר לדבר באזניכם הפעם.

והכולל כולל גרודנא הוא, וממניו הראשונים אשר אמרו לנהלו ביד רחבה ובעין טובה נתנו לבני כוללם שטרות למפרע על חשבון חלוקתם בסכומים הרבה יותר גדולים מהכסף אשר נכנס אחרי כן לידם, והשטרות נמכרו למלוים, ובכן, ויהי בבקר לא עבות אחד לפני תשע שנים, והנה – שבר גדול ונורא! הכולל הזה “שלח אצבע” לנושיו (פשוט כדברי פלוני המלמד היודע לתרגם עברית את הפתגם “געבין א פייג”), וסכום של מאה אלף גרוש בערך נשאר חיב להם מבלי יכלת לשלם.

ואם בכלל לא ינעם מאד להיות ממנה על עם ה' אשר בירושלם, הנה במצב כזה לא עליכם כל חביבי להיות ממנים! כי הנושים דורשים חובם מזה, ובני הכולל דורשים תפקידם מזה, ואלה ואלה מורטים מראש הממנה המסכן את שערותיו השחורות והצחורות גם יחד.

וכמו נֶקר שר האוצרות בצרפת בשעתו, או כאחינו לוצאטו בימינו אלה נקרא אז אחד מנכבדי בני הכולל הזה¹ לקומם הריסות הקֻּפה הריקה. והאיש לפנים סוחר בעירו, ולבו אמיץ ולא ישוב מפני כל, ויקח את דבר ההנהגה בידו החזקה – ויקמץ וישלם, ויותר, כי תחת עשרה הרו“כ או שנים העשר אשר היו בני הכולל מקבלים לכל נפש לשנה, נתן להם רק שמונה רו”כ, עד שלמו את החובות עד תמם והכולל שב לכבודו הראשון, ואת דבר נתינת השטרות על כסף החלוקה למפרע הנהוגה בכל יתר הכוללים בטל כליל, ויתן לבני כוללו את חלוקתם במועדה במזֻמנים.

אפס כי לא הסתפק האיש בפריקת עֹל חובות בלבד, ויחל לחשב מחשבות לתקן את עניני הכולל בכלל ולרומם קרנו, ובדבר הזה יכול יוכל באמת להיות למופת לכל יתר הממנים חבריו הדואגים רק לחיי שעה לצאן מרעיתם.

ותהי ראשית מעשהו למחות מרשימת מקבלי החלוקה את כל אלה אשר פרנסתם מצויה להם ברֶוח, וכל צעקותיהם ותלונות קרוביהם אשר בחו“ל לא הועילו להם; כי כסלע איתן נצב גם כנגד רצון הגבאים שולחי הכסף, ואך בתנאי הזה הסכים להשאר על משמרתו ולקבל עליו כל טרח ועמל, כי יתנו לו לעשות כעולה על רוחו, ורוחו כבירה ויודעת לדאֹג גם לטובת הכולל לימים יבאו. ויהי כי ראה כי כבר הרגלו בני הכולל להסתפק בשמנה רו”כ לשנה, ויתן להם הסכום הזה גם אחרי כלותו לשלם חובותיהם, ובמותר הכסף החל לבנות מחוץ לעיר בתים יפים ונהדרים ויקדישם בערכאות על שם הכולל. ומחיר הבתים אשר הקים עד היום עולה לשלש מאות אלף גרוש, (חמשה וחמשים אלף פרנק), והכנסותיהם לשנה כארבעת אלפים פרנק, ולו הוסיפו ללכת בדרך זו מי יודע אם לא בא יום אשר לא יצטרכו עוד בני הכולל כל כך לנדבות אחיהם בחו"ל, ומשלהם היו נותנים להם, ולכוללם היתה קרן קימת לעולם.

אך הדבר אשר על אודותיו צוחו קדמונים, הוא יסוד דבר קים, דבר של ממש, למצער בחלק מכסף החלוקה למען החזיק את הישוב על יסודות חזקים, הדבר הזה בעצמו עורר התנגדות מצד בני הכולל אשר לפי שעה נגרע מחלוקתם הנתנת להם לחיי שעה, וירגנו תמיד על “אכזריות” הממנה הלוקח מכספם וגונז להם גנזים לעתיד לבוא. כי האמנם נוגע הדבר הרבה לגמליאל ולגבריאל, אם המנזר היותר קטן אשר לנוצרים בירושלם בונה לו פלטרי מלכים לתפארת ירושלם ולתפארתו, והקדשות לו לאלפים ולרבבות, ולכל כוללינו יחד אין אף כטפה מן הים כנגד מה שיש להם? הוא יודע רק כי פרוטתו לֻקחת ממנו, ודיו. במנזרים יושבים כמרים אשר לחמם נתן וכל דאגות ההוה לא ידאגו, ומה יעשו שלא ידאגו לחיי עולם? אבל גמליאל וגבריאל הברוכים “בברוכה אשה, ובבנים חמשה” היוכלו המה להדמות אליהם? היוכלו לראות כבלע העצים והאבנים את הונם ולחשות? וירבו שאון, וירבו מהומה, עד כי נלאה גם האכזרי הזה מנשׂא ויאמר: מה לי ולצרה הזאת? ויתפטר ממשמרתו, אך הרוגנים לא לזאת כונו, המה חפצו רק להשיבו מדרכו אשר התוה לו, ולא לפטרו ממשמרתו, כי ידעו כי לא ימצאו איש כמוהו לנהל עניניהם. ויפצרו בו לשוב ולקבל עליו את המשרה והוא נאות להם פעם ושתים, עד כי סוף סוף נלאה גם הוא גם המה, גם “ממקום קדוש” גדל הקצף עליו, כי הרבנית מבריסק זכרה לו את דבר מאנו לקבל גזרתה אשר גזרה לבלי תת חלוקה לאחדים מבני כוללו השולחים את בניהם אל בתי הספר; ובכן… כסאו מתמוטט מאד מאד! הוא התפטר עתה בשלישית, ובני הכולל דורשים למנות עליהם ממֻנה על פי בחירה בדעות נעלמות, הכל כאשר לכל כמתֻקנים שבהם, וידפיסו בשבוע הזה רשימת שמות כל בני הכולל ויחלקוה ביניהם, ותוצאות הבחירה עודן נעלמות. אף עוד טרם נודע אם התנו בתנאי קודם למעשה, כי ישָּׁמרו הממנים החדשים מבנות עוד בנינים לטובת בני בניהם, או כי דבר המובן מאליו הוא.

כ“ה כסלו תרנ”ז.

ו. הפועלים וחלקם בחלוקה.

מי מלל לירושלם כי יבוא יום ו“שאלת הפועלים” תשמע בחוצותיה? פועלים מדביקי מודעות בבתי כנסיותיה ומדרשיה על חמס הלוקחים להם קרנים להשתרר עליהם, פועלים מתאספים לאספות בבתי ועדיה להתיעץ על צפונותיהם, הכל כמו בערים היותר גדולות שבעולם, דבר לא נגרע, ויד מי חוללה נפלאות כאלה? – החלוקה!

כי בכולל אשר בו כסא הממנה מתמוטט זה שבועות אחדים, הלא היתה ההחלטה האחרונה, כאשר הודעתי במכתבי האחרון, לעשות “תקונים” ולבחר ממנים על פי דעות נעלמות, אך למי הזכות לבחר? על זאת לא נמנו וגמרו כלל, והנה בנוהג שבעולם כי “בעל המאות הוא בעל הדעות”, וכל המרבה לתת לקפת הצבור זכותו גדולה מחברו בדבר בחירת מנהיגי הצבור, אך בעניני החלוקה הן לא הנתינה עִקר כי אם הלקיחה; ובכן באו “בעלי המאות” המה זקני הכולל ותלמידי חכמיו המקבלים יותר מחבריהם, ויהיו ל“בעלי הדעות”, ויאמרו לדחות את אחיהם “הפועלים” מעסקי הבחירה כליל, לא לבחֹר ולא להבחר, כמשֻׁללי זכיות.

ולמראה חלול “כבוד המלאכה” באפן נורא כזה (לא בקבלתם חלוקה, כי אם בהדחותם מהבחירה) לא יכלו עוד פועלינו להתאפק: כיצד? חכמינו ז“ל אמרו: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה; והנה באו חכמינו אלה והוציאו אותם מגדר בני אדם! האין לנו כל זכות לבחר אחדים מאנ”ש לשמר על זכיותינו ולפקח על צרכינו? הן גם לנו ב"ה יד ושם בחלוקה ולמה תגרע זכותנו? " ויצאו במחאה גלויה במודעות נדפסות כנגד “מרכזי המלאכה בפרהסיא”, ויקראו לאחיהם להתאסף בשבוע זה לטכס עצה כדת מה לעשות בדבר הבחירה, והדבר תלוי עוד ועומד.

ה' טבת תרנ"ז.

ז. גלגל החוזר. תחית הנפטר.

ובעולמנו אנו הנה הסערות שבות ומתחוללות בצלוחית המים, ועל פני המים הנה ממֻנים ומשֻלחים, וכוללים וחלוקות, ורבנים ורבניות, עולים ויורדים חליפות איש אחרי רעהו כאלו היו קבועים בגלגל החוזר, רגע יצופו, ורגע יסופו, רגע יראו, ורגע נחבאו, וכאשר יחנו כן יסעו.

אמור אמרו הממנים החדשים אשר בכולל גרודנא: כסאנו נכון לפנינו, מי יזעזענו? ואמנם לא היה כל יסוד לפקפק בתקפם: הממנה הראשון לא חפץ בשום אפן לשוב ולשבת על כסאו, והרבנית הבריסקית השמחה לראות כי הוגה איש חרמה מן המסלה עוזרת להם בכל כחה להכין כסאם ולסעדו, ומכתבים יוצאים דחופים מבית הרב, וכתוב וחתום בשמו כי “כל המערער אחרי בחירתם הרי זה כערעור עכן”, וגם חרמות לא מנעה ממתנגדיהם בוַדי לעת הצרך, ובשכר כל אלה מה שאלה המסכנה הזאת? להיות לה רק אצבע קטנה בהנהגת הכולל. אך עוד “האצבע הקטנה” ממשמשת בעניני ההנהגה וחותמת כבר גזר דינם של בני הכולל, מי לקרב ומי לרחק, עוד האצבע הקטנה מחוללת נפלאות ועוד מעט והיתה ליד הגדולה, היד החזקה הנודעה מאז ומקדם, והנה קפץ עליה ועליהם רגזם של משלחי הכסף בחו“ל – והקערה נהפכה על פיה, והגלגל סבב, והממנה הראשון שב ויעל מעלה, על כרחו, ואליו נספחו עוד אחדים אשר נבחרו עפ”י הגבאים בחו"ל, והממנים החדשים בושו מעוזרתם.

– אך אם הורע כח ה“אצבע הקטנה” בכולל ג., הנה פתח חדש כפתחו של אולם נפתח לה בכולל אחר, הוא כולל אמריקה מודענו, וכמנהגה החלה בחתימת מכתבים ותלגרמים של ברכה בשם הרב לעוזרים ביסוד הכולל באמריקה, ושלוחים ממתי סודה יצאו כבר לקים כל דבר, ובשכר זה שלחו כבר בני הכולל פה המצפים לישועה כתב רבנות לאישה הרב, ומי יודע מה הוסיפו ומה הוסיפה לעשות. אך אהה! ומזל אין לאצבע הקטנה, ואם בכולל ג. קפץ עליה רגזם של אחרים, הנה בכולל א. בא יוסי ויכה את יוסי! כי בעודנה שבה לחולל נפלאותיה והנה בא אישה הרב ויגד להרב סלאנט כי מעולם לא הסכים ולא נתן ידו לדבר יסוד הכולל זה למען עשות פרוד חדש בירושלם, וכל המכתבים והתלגרמים לא ממנו יצאו כלל.

כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.

ח. שְׁבִי צדיק.

ימים רבים שאלנו לנפשנו את שאלת נביאנו הגדול “אם שבי צדיק ימלט?” אמנם כבר שמענו כי “גם שבי גבור יקח ומלקוח עריץ ימלט”, אך “שבי צדיק”? – זוהי שאלה שלא באה עליה תשובה כלל. ואמנם כבר אמרנו להתיאש מתשובה, אחרי ראותנו בשנה שעברה את כל ההתאמצות אשר התאמצו אחינו הצדיקים הנצחנים בני אונגריה ואת כל האמצעים אשר הכשירו להם למען השג את הזכות היתרה על כל כלל ישראל בבתי חסד אשר לא בנום ולא עמלו בם, והנה באו הימים האלה ויורונו דעת כי גם ממלתעות צדיקים כאלה ימלט שבי, וטובת הכלל גברה סוף סוף על טובת הפרט. וזה הדבר:

זה כחמש ושלשים שנה הוציא הרב הגאון הילדסהימר וחבריו הרבנים קול קורא באשכנז ובאונגריה לאסף נדבות לבנין בתי מושב לעניי תלמידי החכמים היושבים בירושלם. ויאסף כסף רב ויקנו חלקה רחבת ידים בתוך העיר בחלק המזרחי של הר ציון, היא חלקת “תל־הגפרית” (תל־אלכִּבּרית), ויבנו עליה יותר מחמשים בתים בכסף הנאסף בקֻּפה, ויקראו את שמם “בתי מחסה”. ויהי בהגיע תור חלוקת הבתים בין עניי תלמידי החכמים שבירושלם ויקפצו בני אונגריה בראש, כי מי כל קהל ישראל אם לא “שומרי החומות” ותלמידי חכמיהם? ובני הו“ד (הולנד ודייטשלנד) נגררו גם הם אחריהם. הן אמנם אין כמעט בכל בני אונגריה ת”ח עניים, כי בכוללם כל שהוא ת“ח מחברו חלוקתו גדולה הימנו, ובבני הו”ד אין עניים, כי חלוקתם בכלל מעשרת את בעליה, ובעונות הרבים גם ת“ח יקרים בהם; אך סוף סוף הנה מוצא הכסף היה בארצות מולדת בני שני הכוללים האלה, ובכן החליטו ראשי המפעל הזה שבחו”ל לחלק את זכות הישיבה בבתים האלה לשלשה חלקים, והיה השליש לבני אונגריה, והשליש לבני הו“ד, והשליש השלישי – לכלל ישראל וענייהם באמת אשר לא זכו להולד בקדֻשה ובטהרה בארץ אונגריה או אשכנז, ובכלל ישראל אלה: האשכנזים והספרדים והמערבים והתימנים וכל עדות ישראל לארצות גלותו. ויהי כל קהל ישראל לעבר אחד, ובני הגר והו”ד לעבר אחד – ומנתם מנה אחת אפים.

ותעברנה שנים, וה' העיר רוח נדיבים לבנות על חשבונם בתים לאחיהם בני ישראל על שדה בתי־המחסה, כברון רוטשילד מפרנקפורט והאחים הירש מהלברשטט, וכיו"ב. ועל הבתים האלה לא חלה התקנה הראשונה, ויחלקום בוניהם לטוב בעיניהם מבלי הבדל בין כולל לכולל. ועיני האונגרים רואות ודואבות כבלע זרים נחלת ה', וישמרו את הדבר.

והנה עזב אחד הגבירים בקופנהגן, הרטויג שמו, סכום גדול בידי ראשי בתי מחסה, לבנות בו בתים על שדיהם ולחלקם בין עניי כל קהל ישראל. שמעו זאת אחינו האונגרים, ולא עוד אלא כי שמעו שעל פי עצת אנשים מירושלם היתה שומה מאת המנוח לתת חלק לעניי כל עם ה' יותר משליש בפרי צדקתו – ויתעברו. “ואוי אוי לירושלם!” אם “שומרי חומותיה” באים לכלל כעס, כי כל העומד להם על דרכם המלט לא ימלט אז.

והפעם עמד על דרכם אחד ממצֻיני פקידי בתי המחסה בירושלם, הוא האיש האחד אשר הקדיש חלק גדול מימי חייו לטובת הדבר הזה ובכל כחו עמל לשכללו ולפארו, ולהשגיח השגחה נמרצה כי יחזיקו השכנים את הבתים בנקיות אשר יתפלאו עליה כל מבקריהם², ויאמרו אחינו אלה כי האיש הזה הסב את פני הדבר כי לא ישיגו גם בכסף הזה חלק כתאות נפשם, ויחלו לרדפו, ימים רבים הסתפקו במכתביהם הרבים אשר שלחו אל כל מנהלי המפעל הזה בחו“ל לדבר על האיש סרה למען הדיחו ממשרתו זאת, כי אמרו: תפֹּל נא רק ההשגחה על המפעל הזה בידינו, אז נעשה בו כחפצנו. אך כל מכתביהם היו ללא הועיל, כי כל רבני ירושלם וגדוליה הוכיחו צדקתו, אך אחינו אלה חמי־המזג ובעלי הנצוח לא מהירי יאוש המה, וכי יאמרו להשיג דבר לא ירפו ממנו, וכל הדרכים מֻתּרות להם בהגיע העת לעשות לה' ולכבוד שומרי חומות עיר קדשו; ובכן, כדרכם תמיד, שמו גם הפעם אל “הערכאות” פניהם. כי המפעל כלו תחת חסות ממשלת אוסטריה הוא, והמה הלא “תקיפים” בבית ציר ממשלתם, ויאמרו: נצחנו! ויחלו להתלונן על נחלתם אשר נגרעה בכל בתי הנדיבים היחידים, כי על פי התקנות להם השליש בכל בתי־המחסה, ועל בתי הרטויג טענו כי לא נדבה פרטית היא, כי כספו נכנס לטובת המפעל כלו, ויארכו הימים במשפטים בערכאות ולא הצליחו. אז חבלו תחבולה אחרת, כי התפטרו גבאי בתי המחסה העומדים מצדם ומצד בני הו”ד בירושלם, וישאר האיש ההוא לבדו, ובכן בטל הועד, וההשגחה על המפעל כלו תשוב לבית הקונסולט האוסטרי. והפעם הריעו תרועת נצחון, כי במאן האיש לשמוע אל כל החלטות הקונסול האוסטרי שהיה בירושלם לפני שנה, באמרו כי הוא מכיר אך את גבאי חו"ל לבעלי הנחלה הזאת, בא הקונסול ופקידיו על הנחלה ויחתם את בית־הועד, ובחזקה לקח לו את ההשגחה על מפעל החסד הזה, ושם ה' ושם ישראל התקדש… בכל המובן אשר יבינוהו אחינו בני הנצחון האלה.

וגבאי הנחלה בחו“ל המה הרה”ג הילדסהימר, והגביר גוסטף הירש בברלין והרה“ג שמעון סופר מפרשבורג. ויהי בימים האחרונים האלה בראותם כי רבו השערוריות וכי עליהם לשום קץ לכל הסכסוכים האלה, ויאספו יחד, ויקבעו את התקנות, וישיבו את הנדח לכבודו הראשון ועליו הוסיפו לפקידים בירושלם עוד שני אנשים אונגרי והוד”י, ויתקנו תקנה כי מהיום והלאה אם יתפטר אחד או שנים מהועד והיה הנשאר ינהל הוא לבדו את דברי המפעל עד אשר ימלא מקום החסרים ולא תסֹב עוד ההשגחה לאחרים. וכל בתי הנדיבים הפרטים על פי רצון מנדביהם יחלקו, ובתי הרטויג לכל עדת ה' בירושלם חלק בהם, חלק כחלק. הידיעה הזאת באה בימים האלה, ו“בני הנצח וההו’ד” הורידו ראשם.

היו אמנם אחדים בהם אשר אמרו להתנגד גם להחלטות מנהלי המפעל בחו“ל, אך הנכבדים שבהם והמתונים ראו כי אמנם הגיעה העת לעמֹד מלכת בדרך הזאת ויעכבום, ו”שבי צדיק" נמלט סוף סוף!

ו' אב תרנ"ו.

ט. גם הספרדים בכוללים.

שאון ורעש, וצעקות וצוחות – לאחינו האשכנזים נפלו למנה, על כל סכסוך קטן אשר יפל ביניהם, על כל ריב קל, על כל אשר יאמר עליו כי הוא זה, יצאו הרצים תכף דחופים לבשר את כל קהל הגולה את “השמחה אשר בעיר”, למען ישישו אתה משוש כל אוהביה, כל צד מתאמץ להקדים את חברו, וכל אחד חפץ להיות בעיני מידועיו ומשפיעיו בחו“ל “הצדיק בריבו” בבואו ראשונה לסדר טענותיו, וגם אם אמור יאמרו שני הצדדים עצמם להשתיק מדון ולשכח ריב, הנה מנה להם ה' “ידידים” בצדיהם הדואגים לבל יאבד חלילה ניר אף לקטנה שבמחלוקות בדברי ימי ירושלם. ודאגתם זאת פורה ומצמחת פריה לברכה, לשבֹּעַ ולהותיר, ויש אשר יהיה גם – עד כדי להקיא. לא כן גורל אחינו הספרדים המאֻשרים, כי המה גם שנאתם, גם קנאתם, גם כל ריבותיהם וסבכי סכסוכיהם רק עד שערי עירם יגיעו, ו”מחוץ לתחום" לא יצאו, כי בנוגע לעדה עצמה הנה כמעט אין כל קשר והכרות בינה ובין אחיה משפיעיה בחו“ל. בני העדה העקרית תושבים הם בארץ מדורי דורות, ואת אחיהם בני הגולה לא יכירו כלל, והחדשים אשר מקרוב באו לגור כנכרים הם נחשבים בעניני העדה. אין מִכְתֹּבת (קוריספונדנץ) תדירה יוצאת מירושלם, ואין כל השתדלות תכופה לטובתה בחו”ל. העדה סומכת בכל דברי הכנסותיה על שליחיה חכמיה התרים בארץ אחרי כל נדבה, והמנדבים בחו“ל יודעים גם המה כי בבוא “השליח” מא”י עליהם לתת לו נדבתם הרגילה, ויותר מזה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת. ובכן אין גם אל מי לצעק חמס, ובפני מי להתהדר ולהצטדק. וגם מ“ידידים” שמר ה' את אחינו אלה, ועופות השמים המוליכים את הקול לא יקננו בסדקי בתיהם, והיה גם כי תצא אש במחניהם לא תמשמשנה בה ידי זרים לכבותה או – להבהבה, ושקעה במקומה, והיתה כלא היתה.

ואש כזאת יצאה ללהב זה שבועות אחדים במחנה אחינו אלה, וכדרכה תדיר קרבו כבר ימיה לכבות, וכל דבר על מקומו יבוא בשלום. וזה הדבר:

כל כספי הכנסות העדה הזאת יוצאים לשלשה דברים: לחלוקה ל“חכמים” (בשם “תפארת ישראל”), לתמיכה לעניים, ולעזר לצרכי העיר. לפנים לקחו החכמים שליש בכל ההכנסות, אך ברבות הוצאות העדה לצרכי העיר, בהאלצה לשלם לממשלה את מכס הצבא כלו (כעשרה פראנק לגלגלת) הקטן חלק החכמים עד לכדי חמשה עשר למאה מההכנסה הכללית.

ולעדה ועד חכמים וסוחרים עשירים המכלכל כל עניניה זה שנים אחדות, ובראשו עומד הגביר חיים ולירו העובד בו עבודתו בחריצות ובהתמדה, ואשר תקן בו כבר תקונים רבים לטובה. ויהי בימים האלה בהתבונן האדון ולירו בעניני העדה ובחסרונותיה, ובדאגו לאחריתה, ויעל על לבו דבר טוב להקים למצער בחלק מהכסף הבא מהגולה ירושלימה דבר קים, אשר יהיה לקנין העדה – ממש כמעשה אותו הממנה “האכזרי”, אשר כבר הזכרתי במכתבי החולפים אותו ואת כל המוצאות אותו. ואת מחשבתו זאת הציע לפני חבריו לאמר: הרם ירימו תמיד העשירית מכל כסף הכנסת העדה והיתה לבנין בתים לאחוזתה ולמושב לענייה, כי אמנם למה תגרע עדת הספרדים הגדולה מאחד כוללות האשכנזים הקטנים, אשר רבים מהם כבר רכשו להם בתי אחוזה במספר הגון? וייטב הדבר בעיני חברי הועד, וגם בעיני מורנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו טוב הדבר מאד, וגם את רבים מהחכמים דברו, את איש איש מהם לבדו, וישתדלו לפיס דעתם למען יותרו על חלקם, ועוד מעט והדבר יצא לפעלה.

אך מי מאתנו לא ידע מה רב עוד המרחק בין “עוד מעט” ובין “כבר”? ומה גם בהיות הדבר נוגע לותור הפרט על חלקו בעד טובת הכלל, בדבר כזה אין להאמין כלל ב“עוד מעט”, וגם אם ראה תראינה עינינו כי “כבר” עלתה פעם ופעמים בידי הדואג לטובת הכלל להפיק זממו, למרות כל המכשולים, אשר עמדו לפניו, גם אז עוד טרם נוכל להחליט, כי גבר הכלל – ומעשה “הממנה האכזרי” אשר הזכרתי, יוכיח.

ובכן אך נאספו החכמים לאספה יחד להחליט בדבר הזה, והנה שֻׁנו פני הדברים כליל, אלה שבו ויזכרו באנחת לב את הימים הראשונים הטובים ואת כל אשר עשתה להם העדה בגרעה חלק גדול מהכנסותיהם, ואלה אמרו כי ההצעה טובה ונכונה מאד – כל עוד לא תגע אל עצמם ואל בשרם הדלים; וגם מאלה אשר הסכימו בראשונה להצעה שבו ויוכחו כי בכל אופן יותר טוב להם לנטות אחרי רבים, ויספחו גם המה על דגל קהל המתנגדים להצעה, ועוד מעט וההצעה בטלה.

אך גם הפעם היה רק “עוד מעט”, ובאמת עמד ראש הועד על דעתו באמץ לב, ויאמר לעשות גם מעשה להוכיח במופת חותך כי הצדק אתו, ובהגיע עתה כסף מחו"ל בעד חכמי העדה חפץ להרים את התרומה בעל כרחם.

עתה החלה המחלקת באמת, החכמים החלו לחפש תנואות על הועד עצמו ועל מעשיו, ותבוא ראשונה הטענה הקדמונה הידועה, היא טענת “מי שמך?”, לאמר: הן עפ"י חקי ממשלתנו ישנם סדרים קבועים לעניני ועדי הקהלות וחקים מיֻחדים לבחירתם, והועד הזה לא נבחר כחק ואין כל תקף לו לגזֹר עליהם גזרות בעל כרחם, ואחרי כן החלו לטעֹן בדבר תשלום מכס הצבא הנלקח מחלקם לשלם גם בעד נפשות עשירי העדה תחת אשר היה הדבר צריך להיות בהפך, ובכלל היו המה צריכים להיות פטורים ממכס כזה בקבלם עליהם “עֹל תורה” ולא הסתפקו בטענותיהם, ויאמרו גם הם לעשות מעשה, ולבחר ועד חדש כנמוס, ולראות דבר מי יקום, והעדה נפלגה לשתי מפלגות: זו מצדדת בזכות הועד, וזו מצדדת בזכות החכמים, וגם בגשת החכמים לבחר ועד חדש עוד טרם נודע יד מי תגבר, בהיות הדבר תלוי בידי הבוחרים, ומחלקת עצומה עמדה הפעם לפתחי שערינו.

אך יד השלום גברה לאחרונה, ושני הצדדים יחד הסכימו לבחירת ועד חדש עפ“י החק, ומכל העדה נבחרו ארבע מאות בוחרים, אשר יהיה עליהם לבחר מביניהם עפ”י רב דעות נעלמות ששה אנשים לחברי הועד, ודבר הוצאת הבחירה, לפעולה נמסר בידי חברת “בני ישראל” מצד שתי המפלגות יחד, ויום מחר יגיד לנו תוצאות הבחירה, ואם יפל הגורל על אנשים כאלה, אשר ידאגו לרכוש גם לעדת הספרדים קנינים שיש בהם ממש, וקמה טובה תמידית לענייה.

ג' אלול תרנ"ז.

י. בשר ספרדי.

– ודבר האִסור הנאסר על אחינו הספרדים לקנות בשר מאיטליזי האשכנזים הולך וחזק, והננו רואים עתה “העתקה מדיקה” מהמחזות אשר ראינו לפני ירחים אחדים לפני בתי המסיון. גם קטטות וגם הכאות חזון לא יקר הן עתה ברחוב היהודים, כי שמשי העדה הספרדית סובבים ברחובות כל היום, ובכל ראותם איזה ספרדי אשר תוכל להיות להם “שליטה” עליו ניגש אל איטליז אשכנזי ונגשו אליו ודברו אתו רכות וקשות, ולפעמים גם עד הכאות, ואם בכל זאת מאן ימאן לשמוע והביאוהו עד לפני רבני העדה להזהירו. אך אחרי כל אלה עוד רבו המתפרצים המראים בפעל את נטיתם ל“אחדות העדות”… ומלבד הנטיה הרוחנית ישנן גם שתי סבות גשמיות להחזקה בפרצה הזאת למרות כל האסורים: מפני כי באיטלזי הספרדים העלו הקצבים את מחיר הבשר למיום דעתם, כי זכות “חזקה” להם מעתה על כל בני עדתם, ומפני כי רבו בשנים האחרונות בין הספרדים אוכלי בשר בהמה גסה, וביחוד בין אחינו הבוכרים והגורזים, ואחרי אשר סוף סוף אין מספרם רב, לא יוכלו קצבי הספרדים לשחט למענם בהמות גסות שאין בשרן נאכל לרב בני העדה הזאת, וגם בשחטן מהן לא ישחטו מן המֻבחר.

וקצבי האשכנזים לא טמנו גם הם ידיהם בחיקם וידפיסו בשבוע החולף מחאות ארֻכות בשם “על דעת הקהל” להוכיח את המגרעות אשר באיטליזי הספרדים בעניני הכשרות והעדר ההשגחה עליה; ובין כה וכה כבוד ישראל מחֻלל לעיני שכנינו, והפרץ הולך ומתרחב.

ובכל זאת אין הכנסת העדה הספרדית בכל חכירת הבשר רבה על שלשת אלפים פראנק לשנה. כמובן אין העדה חיבת להפסיד חלילה משום “אהבת האחדות”, אך גם בדרכים המרחיקים מן ההפסד יש בררה, ואין לעדה הנכבדה ללכת רק בדרך אשר יורו לה קצביה. גם האשכנזים אינם קונים בשר מאיטליזי הספרדים, אך עוד טרם נשמע, כי סבו שמשיהם הרשמים בשוקים למנעם מזאת.

כנשמע כבר ראו רבים מנכבדי העדה כי שגו הפעם, ולא זו הדרך, ומי יתן והקרע אשר נקרעו עדותינו זה מכבר לא יוסיף להתרחב.

3/4 י“ז טבת תרנ”ח.

יא. גדוד ועד השחיטה.

עד כמה נחוץ לעדה ועד, אשר ישכיל לאחדה ולעשותה חטיבה אחת לא קבוצת פרורים כפרורי הכסף החי, יכלנו לראות זה עתה בדבר שאלת הבשר. אשר התעוררה מחדש.

זה שנים אחדות הננו רואים, כי כמעט מימים ימימה יצמח איזה סכסוך בעירנו בדבר הבשר, אשר יתן לבני העדות ענין לענות בו משך זמן, ואחרי קומו לפני שנה לסכסך עדה בעדה, קם הפעם לסכסך את עדת האשכנזים בעצמה.

שחיטת הבהמות, ובדיקתן, ונקורן, וכל יתר העבודות המכשירות את הבשר להמכר באיטליז, נחשבו מאז למקור מחיה בעיר כעירנו, אשר ענפי הפרנסות מעטים בה בכלל. אפס כי בהיות עוד העדה קטנה מצאו בהן רק משפחות אחדות פרנסתן, משפחות השוחטים והמנקרים, אשר עוד מחו“ל באו הנה ומלאכתם בידם. אך ברבות הישוב ואתו רבו גם האנשים, אשר אין מקור נפתח לפרנסתם שמו רבים פניהם אל המלאכה הזאת בסמכם כי בה תעלה בידם להטיל עצמם סוף סוף על הצבור. ובהיות העדה נקרעת לכוללים רבים החלו מנהליהם לקנא איש איש קנאת כוללו ולהיות למגן לחוסה בצלו בחפשו לו משרה על שדה קטל. ואם עלתה ביד האחד מהם להכניס בבית המטבחים שנים מבני כוללו. החלה תכף ההתחרות גם מצד הכוללים האחרים, וסוף סוף באו לידי פשרה להשלים חפץ כלם. ו”ועד השחיטה", אשר התכונן לפני שנים אחדות ויקח לו את כל “ההשגחה העליונה”, עזר גם הוא מצדו להרבות שוחטים, ומנקרים, ושומרים, ושומרי שומרים, ועומדים על גביהם, הכל למרבה הכשרות, עד היות “בני הבשר” לגדוד שלם, אשר גם חצי מספרם היה אולי די והותר להמציא לעדה בשר כשר כנהוג בכל תפוצות ישראל. ואמנם רבים המה עתה בהם, אשר מפני סבות שונות אינם יוצאים לפעלם, אך שכר בטלתם, או שכר זכות היותם מכולל פלוני או פלוני המה מקבלים, כי כבר נפסקה הלכה בבית דינו של דוד כי “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים, יחדו יחלקו”.

כמובן אין הבור מתמלא בנדון דנן אלא מחֻלְיָתו, ולכל שכירות הגדוד הזה אין מוצא אחר מבלעדי הבשר בעצמו, לאמר: המכס אשר יקח ועד השחיטה מהקצבים, ובהוסף שומר על שומר ורואה על רואה יִוָּסף גם ערך המכס, ובהוספו יעלה מחיר הבשר.

וערך המכס ומחיר הבשר עלו כבר למדרגה, אשר אין כמעט למעלה ממנה, ובכל זאת הודיע הועד, כי אחרי סדרו (בינו לבין עצמו) חשבונות הכנסותיו והוצאותיו מצא, כי חסרים לו עתה כאלף ושש מאות פראנק לתשלום ההוצאות, ולכן חפץ להעלות את ערך המכס עוד יותר, אך הקצבים (היודעים את נפש קוניהם) מאנו לקבל עליהם את הגזרה החדשה, ויחליטו לבלתי שחוט עוד בקר ולבלתי שלם את ההוספה, אשר דרש הועד. וע“ש הגיע כמעט ובשר אין לעדה ליום השבת, וישלחו ראשי העדה להגיד לקצבים, כי ישחטו לע”ע עד אשר יטכסו עצה בשבוע הבא בדבר תביעות הועד.

י“ט טבת תרנ”ט.

א. “משמרת” ניסן

היום יום “משמרה” הוא, משמרת ניסן, ורב אחינו הספרדים עולים היום על הר הזיתים להשתטח על קברי בני משפחתם, ויצא כבוד הרה“ג הראשל”צ הי"ו וגדולי החכמים, ובני חדרי תלמוד התורה ומוריהם, ואחריהם כל העם ימשך כקטן כגדול, והר הזיתים הומה היום מאדם, כי גם רבים מאחינו האשכנזים נוהגים המנהג הזה.

כ' ניסן תרנ“ז. [נכתב בכ”ח אד“ש תרנ”ז].

ב. ערבי פסחים – והספרדיות

התקופה תקופת עבודה ויגיעה רבה, כי “ערבי פסחים” היום, ואחיותינו הספרדיות זריזות ומקדימות הן, ולא מבעוד יום ולא מראש חדש תחלנה בעבודת “עשית הפסח” בביתן, כי אם עוד כשלשים יום ויותר לפני החג. קירות בתיהן התנצלו עדים, מראותיהם ותמונותיהם; החלונות פשטו וילונותיהם, והמטות יריעותיהן, הספות חשופות מצעותיהן וכריהן, והכרים צבורים בקרן זוית זו, והכסאות בקרן זוית זו, ובני הבית יושבים על הארץ בפנה השלישית; ובכלל, אף כי אין ערבוביא בבית, הנה מראהו כלו כבית האיש העומד מוכן ומזומן לנסֹע, ובעת הזאת, ובעלת הבית אכן עסוקה וטרודה נוראות, אך לא כל היום כלו, כי גם בעבודתן תאהבנה הספרדיות שלוה, ועשוה מעט ליום מעט ליום. עקר הדבר הוא רק למהר ולהקדים להחל בעבודה, אך כלה תכלינה אותה כלן יחד, ימים אחדים לפני החג; ובעוד אחיותיהן האשכנזיות עמלות ברב יגיעה ועמל לבער את החמץ, ובביתן מהפכה שלמה מבית ומחוץ, תשבנה להן הן על מפתן בתיהן במנוחה ובבדיחת הדעת לשאף את עשן נרגילותיהן ולדבר בשכנותיהן הפזיזות האומרות להחל ולכלות מפעל כביר כזה במשך ימים אחדים!

ב' ניסן תרנ“ז. [נכתב בכ”ז אד“ש תרנ”ז].

ג. מוצאי הפסח והשבלים.

אחרי כל המון הסדרים והמנהגים הרבים האלה הבאים בסער ובסופה מה ינעם לאיש ישראל לשמע את המנהג התמים של אחינו הספרדים יושבי הארץ בליל מוצאי חג פסחנו. בעת הזאת בהחל האדמה לתת ראשית תבואת השנה יקחו להם אגֻדות שבלים והכו בהן איש את רעהו בנחת ובברכת “ויתן לך האלהים מטל השמים ורב דגן ותירוש”, או בברכת “ס’נתך ח’צ’רה” (שנתך ירוקה, לאמר: פורה ומברכה ומאֻשרת). ומביאי השבלים בלילה הזה המה הערבים בני הכפרים היודעים את מנהג ישראל זה, והמחבבים מאד את המצות אשר יתנו להם אחינו בשכרם.

י“ג אייר תרנ”ו. [נכתב בכ“ד ניסן תרנ”ו].

ד. בעֹבר החגים.

עוד שבוע אחד למנהגים וסדרים, עוד שבוע של חגים ומועדים, והכל שב בעירנו למנהגו הראשון. עוד תצלנה אזנינו למשמע השריקות האחרונות של קטרי מסלת הברזל, ורעש גלגלי העגלות המוציאים בקולי קולות מירושלם את המון אורחיה מבקריה, עולי רגליה ותריה, אשר באו אליה במשך ירחים אחדים, אך עוד מעט והכל נשכח, החיים שבים לאחוז דרכם בעצלתים, ובני ירושלם המה עתה כמקיצים מרוב השמחה והחגיגה אשר ישנו לרגע את חושיהם. עתה יבואו דברי המשל הערבי: עבר השכרון, ויבא הזכרון. (רחתּ אלסכּרה, וג’את אלפכּרה).

י“ג אייר תרנ”ו. [נכתב בכ“ד ניסן תרנ”ו].

ה. ל"ג בעמר נדחה.

1.

מי מאתנו לא יזכר את השאלות אשר שאלונו בוחנינו לפנים: באיזה יום בחדש יחול יום תשעה באב? יום עשרה בטבת? ויום שבעה עשר בתמוז? אך העלה על לב אחד מהם לשאל פעם: באיזה יום בעמר יחול יום ל"ג בעמר? – ובכל זאת לו נסו לשאלנו את השאלה הזאת כעת בראותנו את כל התכונה אשר בשדה “שמעון הצדיק” ביום הששה ושלשים בעמר, לא ידענו באמת מה להשיב.

כי אחיותינו הספרדיות חכמות הן, ויודעות הן היטב כי בטיול של יום ערב שבת אי אפשר לצאת ידי חובת טיול ושעשועים, ותדרשנה איפוא, “קל וחמר” לנפשן: ומה הצומות שהם לא פעם ולא פעמים בשנה, כשחל אחד מהם ביום שאין מתענים בו הוא נדחה ליום אחר, ל“ג בעמר שאינו אלא פעם אחת בשנה, אינו דין שיהא נדחה ליום שנוכל לטיל בו כראוי מבלתי דאג להכנת צרכי שבתנו! ואמנם הרק לסגופים חרוצים אנו להמציא דרכים לבלתי גרע מהם חלילה מאומה, ולשמחות לא נדאג כיום? – ותאמרנה ותעשינה, וכיון שנתנה להן רשות לא עמד דבר בפניהן, ואת טיול ל”ג בעמר אשר בני ירושלם מטילים בשדה קבר שמעון הצדיק דחו מיום החמישי עד יום הראשון שאחריו.

האשכנזים אמנם אומרים כי כל זמן שלא נזכר הדין מפֹרש בספר אין חוששים לו, ויום ל“ג בעמר הוא יום ל”ג בעמר; וגם הלוך ילכו ביום ההוא בנעריהם ובזקניהם אל מקום החגיגה; אך בענינים כאלה לא הם בני־הסמך, ולמרות כל טענותיהם הצודקות לכאורה לפי הדין, עולם כמנהגו נוהג, והמנהג עוקר הלכה, ומספר האשכנזים והאשכנזיות ההולכים לראות בחג הספרדים והספרדיות רב אולי ממספר אלה שהלכו לחֹג את החג במועדו. וכל החפץ לראות את מראה אחינו בני כל ארצות פזוריהם בכל צביוניהם וגוניהם השונים אך במקום הזה יוכל למצאם כשהם צבורים יחד. ולא לחנם יקראו הערבים לחג הזה בשם “עיד אליהודיה”, כי אמנם כל עין רואה כי חג היום ליהודים כלם, הוא החג המיחד אשר יחגוהו יחד מחוץ לבתיהם במקום אחד.

ט“ז סיון תרנ”ז. [נכתב בכ“ה אייר תרנ”ז].

2

ימינו אלה המה ימי התנועה היותר נמרצה בעירנו, ימי חג הפסח לנוצרים וימי החגיגה על קבר “נבי מוסא” למושלמים; העיר מלאה שאון והמולה, הרחובות מלאים המון אדם עד כי רק בדחק גדול יוכל האיש להבקיע דרכם; ואם אולי נעדרה שמחת ישראל בינתים, כי חג פסחנו אנו כבר חלף הלך לו עם דאגותיו וטרדותיו וחלוקותיו יחד, הנה בא יום ל“ג בעמר אשר לאחינו בני עירנו יחשב אף הוא לחג גדול וליום טיול וימלא מקומו. – אך כל הדברים האלה כבר התישנו, כבר “אבד עליהם כלח” כאשר יאמרו מליצינו, ולבי לא נשאני לשוב ולתארם עוד פעם לפניכם קוראי החביבים ולכתוב “כפל הענין במליצות שונות”, וכבר אמרתי להכין למענכם “רשימת חדשות־ירושלם” ותחת להרבות דברים בכל פעם על “ענינינו” השבים ומתחדשים כמעט מדי שנה בשנה ארשם לכם בכל פעם “מראה מקום” לאמר: “ע' בהמליץ ש”ע גליון פלוני פלוני”, אך כנראה הנה כשם שאי אפשר לביהמ“ד בלי חדוש כן אי אפשר ל”חדשות ירושלם" בלי חדוש, וגם בדבר הטיול לשדה קבר שמעון הצדיק אכן חדשה נעשתה בשנה הזאת.

בשנה הזאת חל יום ל“ג בעמר להיות ביום ערב שבת, והטיול נדחה ליום הראשון. גם זה אמנם איננו דבר חדש, ולו הוצאתי מחשבתי הטובה לפעל ואסדר לי את “רשימת החדשות” שעלה על לבי לסדרה כי עתה יכלתי לרשם לכם גם את מספר הגליון בגליוני המליץ בשנים החולפות אשר בו דברתי על מאון הנשים לותר על זכותן ללכת לטיל למצער פעם בשנה, ועל קבען את יום “ל”ג בעמר” ביום ל“ה בעמר, וכו' וכו'. אך דבר בטול הטיול הזה, או למצער דבר החפץ לבטלו, זאת חדשה אתנו, ובדברי ימי עירנו אין זכר לה עד כה כי בחול יום ל”ה בעמר, הוא יום הטיול, ביום חג הפסח אשר ליונים ובהיות עירנו מלאה ביום הזה אלפי אנשים מאנשים שונים, ורבים בהם היוצאים נלהבים ונרגשים מסדר עבודתם, חרדו רבנינו הי"ו פן בהתאסף המון רב מאחינו, אנשים ונשים וטף, במקום אחד על פני השדה, וגם רבים מבני הנכר יבאו לראות במחזה, תצאנה תוצאות לא נעימות לבני עמנו, ויצוו לסגר את דלת מערת קבר שמעון הצדיק (גם על הדלת שנעשתה למערה הזאת, ועל החלונות שנפתחו בה, ועל הסיוד שסדו אותה לכוננה כתפארת בית מושב ממש ולמחות כל ציוני עתיקותה – כבר כתבתי כמדומני פעם בהמליץ…¹) ומודעות ואזהרות הדבקו מטעם רבנינו להודיע את העם כי דלת המערה תהיה סגורה ביום הראשון ולהזהירם לבל ילכו ביום ההוא לטיל שמה.

רבנינו שיחיו צודקים אמנם מצדם באמרם למנע את בני עדתם מבוא לידי תקלה, ולו היה להם דבר עם האנשים בלבד כי עתה אולי יצאו המה כמנצחים; אך בדבר הטיול הן הנשים הן העקר, ועל הנשים כבר פסק דריוש עוד לפני אלפי שנים כמאן דאמר כי אכן הן הן החזקות שבעולם. ובכן: דלת המערה היתה אמנם סגורה ומסגרת כל היום, אך ההמון עשה את שלו, “שערי דמעות ננעלו”, אך “שערי שמחות” נשארו פתוחים ועומדים כדאשתקד, השמים היו זכים וטהורים, העצים הרעננים פרשו צלם על פני האדמה, והאדמה פרשה מרבדי ירקה הרכים, וההמון ישב ויתרועע, הלך וישב, הלך ויטיל, המוכר מכר מעדנים ומשמנים, והקונים קנו, העגלות רקדו ותביאינה המון אדם רב, והחמורים דהרו וינערו. ובני הנעורים נגנו וירקדו ויתנדנדו – רק מועד התפלות נדחה… ליום מחר! כי אחרי אשר לא יצאו רבים ידי חובתם לשפך שיחם על הקבר קימו וקבלו עליהם לעשות גם ביום המחרת כדת היום, ויהי גם ל“ו בעמר” ליום ל“ג בעמר”.

ט' סיון תרנ"ט.

ג. עולי רגל²

קטן באֶחיו הוא חג השבועות, ובעינינו אנו החוגגים, אותו רק יום אחד יקטן עוד יותר, וכמעט שלא נרגיש כלל בבואו ובצאתו, לולא נמצא בו דבר מיֻחד המצַין אותו בעירנו, הוא דבר האורחים הבאים אליה ליום ההוא. והפעם נוכל לאמר בשמחה כי אכן אורחינו המה, אחינו עצמנו ובשרנו הבאים מן הערים והארצות הקרובות אלינו לשם “עליה לרגל”.

ושנתנו זאת מצֻינת מבין רעותיה ברב מספר הבאים, למן בני ארם צובא והגליל מצפון, ועד בני מצרים מנגב, ודבר בואם מרגש בעירנו. במלון “קמיניץ” המפֹאר אשר מחוץ לעיר פגוש נפגש את אחינו בני מצרים העשירים, בני סבר הפנים היפות, אשר עלו מרב טובה המה ונשיהם וכל בני ביתם כחמשים נפש לקים מצות “ושמחת בחגך” על אדמת הקדש; וברחוב היהודים אשר בתוך העיר ראה נראה את בני ארם צובא הדלים, כחמשה ושבעים בחורים גבורי כח אשר נשאו כל יד עמל ותלאה, ורבים מהם עלו פשוט ברגל לבוא למירון ליום ה“הלולא” הוא יום ל"ג בעמר, ומשם ירושלמה ליום חגנו זה, ומלבד אחינו הספרדים האלה העולים כפעם בפעם ירושלמה, אם מעט ואם הרבה, באו השנה הזאת גם כמאת נפש מבני אחינו האשכנזים מצפת ומטבריה: ועירנו רואה מעין שמחתה בימי קדם.

ובתוך הבאים באו גם אורחים מצֻינים: הרב הנכבד אליהו חזן רב עדת אלכסנדריה הגדולה, ונכד להרה“ג המפרסם המנוח דוד חזן זצ”ל אשר כהן במשרת ראשון לציון בעירנו; והרה"ג רפאל זילברמן הרב לעדת אחינו האשכנזים בצפת, הרב חזן אשר הוא יליד עירנו הוא אחד הרבנים הנאורים בארצנו, ומלבד, ידיעתו הגדולה בתורה הוא מדבר צחות בשפות נכריות אחדות ויודע הוא לנהל את עדתו לפי צרכי עתנו זאת.

מלבד שני ימי ל“ג בעמר שהזכרתי במכתבי האחרון הנה נועד מימים ימימה גם היום הזה הוא “יו”ט שני של גלויות” ליום בקור להמון עולי רגלינו בשדה קבר שמעון הצדיק, כי אמנם התיטבנה צפת וטבריה מירושלם תפארת קדשנו? ואם להן מועדים לשמחה על קברי “הצדיקים”, קבועים וקצובים מראש לימי סור האורחים אליהן. היתכן כי יחסר דבר כזה בעירנו? אמנם יש לנו “כתל המערבי” וקבר רחל אמנו ועוד כאלה וכאלה, אך המקומות האלה בכל יום זמנם, אף אין בהם הכנוי “צדיק” אשר פעלתו רבה בענינים האלה, והעקר כי שם אין מקום טיול. ובכן זכה המקום לשמחה שלישית בשנה הזאת.

כ“ג סיון תרנ”ז

ד. חג השבועות ו“אסרו חג”.

– גם חג השבועות חלף עבר, והשמים עוד לא חדלו גם היום מענות את הארץ בגשמי ברכתם בבקר ובערב, ומי יתן והיה לבבם זה כל ימי החם הלוהט הבאים לקראתנו, וחיתה נפשנו בגללם.

– ויום השבועות יום בקור הוא לבני עירנו, כי ביום הזה ולמחרתו ילכו אל קברי מלכי בית דוד על הר ציון לשפך שיחם בחדר אשר לפני מקום הקברים, כי אל מקום קברי מלכינו אנו לא יתנונו המושלים בעלי המקום לבא.

– וביום א“ח של שבועות שבוּ אחינו הספרדים המה ונשיהם לבקר את שדה קבר שמעון הצדיק כמנהגם שנה ושנה, ויחגו שמה כחג ל”ג בעומר בשעתו, אך מספר המבקרים את המקום איננו רב מאד, כי אחינו האשכנזים יסתפקו ביום אחד בשנה³.

– ובלכתנו בימי חגנו לשוח, ונרא על אם הדרך את הכפריות השבות משדה עבר הירדן אל ביתן, וחמוריהן לפניהן טעונים משא בר, ענינו ואמרנו: הלא זאת היא רות מודעתנו אשר זכרה בא כיום לפנינו בבתי תפלתנו! כי מנהג הלקיטה נוהג בין הערבים עד היום הזה, וקראו לו גם המה “לקט”. ובככר הירדן רבו שדות מזרע התבואה, וירדו הכפריות בעת הקציר שמה ולקטו בשדה מאחרי הקוצרים ואיש לא יכלימן⁴, ושבו אל כפרן כבדות בחטים ובשעורים.

ו' תמוז תרנ"ו.

ה. השבת לאחרי חג השבועות

• ימי שמחה וגילה לנו הימים האלה בעירנו, קול חתן וקול כלה נשמע בכל חוצות, ידי המדפיסים והשמשים מלאות עתה עבודה, והקרואים טרם ידעו אנה יסורו ראשונה, כי השבועים שאחרי ימי הספירה המה ימי אחד פרקי השנה המיֻחדים לחתונות בקרב משפחות אחינו, ויום “ש”ק שאחרי חג השבועות". נזכר ונכתב ברב ספרי התנאים בישראל, ובכן עלה מספר החתונות בעדת אחינו האשכנזים בלבד במשך השבועים האלה ליותר מששים, וכדרך עתונינו החדשים אסים בפזמון: ונאמר לכלם בסִמן טוב!

י' תמוז תרנ"ו.

ו. תשעת הימים – “ושֻתּפיו של עמלק”

– והשבוע הזה “שבוע תשעת הימים” הוא. כל אטליז סֻגר, וכל קול ענות חדל מרחוב היהודים המלאה בתי מקולין, והטבחים ראו מנוחה כי טוב ויפשטו להם בארץ, חזקה היה ל“שתפיו של עמלק” אלה מימים ימימה לסעת בשבוע הזה ליפו, ובשנה הזאת שבוע תמים להם ללא עבודה, ובכן ראינו עוד ביום הראשון רבים מהם נוסעים אלה בעגלות ואלה בחמורים, ויפו דרך פניהם לרחוץ מעט בים, ולשאף מעט רוח, וגם ללכת אל השוק אשר בלוד לקנות בהמות ל“ימי הנחמות”. את הענג הגדול אשר יתענגו עליו בני ירושלם הבאים ליפו בכלל, הנה כבר תארתי באחד ממכתבי. ואם נוסיף על זה כי בשבוע הזה גם בשר גם יין לא יבוא אל פיהם, וראינו כי אין לנו לקנא הרבה בעמלק –אם אך במדה כזו היא שמחתו בימי האבל לישראל.

ל' אב תרנ"ו.

ז. תשעה באב ומנהגיו

ימי האבל וזכר החרבן חלפו זה כבר ויעברו, אך רשמם טרם נמחה מלב מתבונן היטב לכל מנהגי עדותינו המתחרות אשה את רעותה להגדיל מספד ולהרבות נהי, כי בדבר הזה הן התמחה ישראל מאז, ומי כמוהו גבור חיל – להוריד דמעות ולהרים קולו “קול יעקב”?

ימים רבים לפני התשיעי באב נראה כבר את הזכר לחרבן בכל פנות בתי אחינו הספרדים, הקירות לא סֻידו, הרצפה לא רֻחצה, הספות התפרקו עדי מצעיהן וסדיניהן מעליהן, וכריהן הפוכים על פניהם, והמראות פניהן אל הקיר והבית כלו אומר שממון ואבל.

ובערב התשיעי באב אחרי הסעודה המפסקת תאספנה נשי אחינו המערבים כבימי ירמיהו אבי המקוננים, ועמדו במעגל, ורקדו וכרכרו וטפחו על פניהן בידיהן, ונפנפו במטפחותיהן בהתרגש רוחן, והמקוננת עומדת בתוך ומעוררת לבכי.

ובלילה, בשבת כל העם קודר ומשמים על הארץ בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, אחרי גמרם קריאת המגלה, יכבו את הנרות כלם, ובבית האלהים חשך ודממה נוראה. אז יקום החזן והגיד לקהל את מספר השנים אשר עברו כבר למיום החרבן, כי היום ראשון הוא לימי השנה, לתאריך זה ואת מצב ישראל בארצות גלותו במשך השנה הזאת יתאר להם בצבעו ובצביונו, וכל העם בוכה בדממה ואט תקונן אחרי כן העדה כלה את קינת “אז בחטאינו חרב מקדש”.

ויותר מכל העדות מארכת עדת התימנים בקריאת הקינות בלילה, כי כל העדה כלה אומרת את הקינות יחד מלה במלה בקול רם ובנעימה מרגזת לבבות.

ובחצות הלילה, אז בהלך השועלים על הר ציון ששמם, הלוך ילכו “אבלי ציון” מבני אחינו האשכנזים ברגליים יחפות ובלב נדכא, וכאבותינו בימי אדרינוס קיסר בוא יבואו בעת הזאת אל הכתל המערבי שארית מחמדינו מימי קדם לתנות על חרבן ירושלם וישראל. חשך אפלה מסביב, ורק הירח ממעל יגיה מעט באורו הכהה על פני התמונות המתנודדות כצללים בדממה, ואבוקה דקה בידי כל אחת מהן לקרא את סדר תקון החצות בקול יללה, המראה הזה הוא אחד המראות המרעישים את הנפש בחזקה, והזכר יזכירנו את דברי המשורר אימבר האומר כי:

כָּל־עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵּנוּ

לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת

וְעַל חֻרְבַּן מִקְדָשֵׁנוּ

עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמָעַת;

כָּל־עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת

מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת

וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאש אַשְׁמוֹרוֹת

תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ!

ובבקר אחרי התפלה, לפני אמירת הקינות, יסב השמש בבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים, ומזרק מלא אפר בידו, ולקח איש איש מעט מן האפר ומשח על מצחו במקום הנחת התפלין “לשום אפר תחת פאר”.

ועל הקברים לא ילכו אחינו ביום הזה, כי דרך הר הזיתים מלאה אבני נגף וסלעים וכבד לאיש ללכת בה יחף.

אך עבר חצי היום – והנה קץ כל אבל בא! אחיותינו הספרדיות החרוצות רוחצות את הרצפות, מסידות את הקירות, ואת כל כלי הבית תשבנה לקדמתם ולפארם לכבוד מועד הולדת משיח ישראל, אז תשוב השמחה במעונות ישראל,

והכלות תשמחנה את חתניהן בשלחן אליהם בעצם היום טס מלא ממתקים ומגדנות למאכל הערב, גם כפות ומזלגות זהב וכסף ומנות אחרות תשלחנה להם להרחיב דעתם בתעניתם ולנחמם מיגונם. וכנגד זה ישובו החתנים ושלחו מנות ומגדנות לכלותיהן ביום המֻיחס ל“בנות ישראל”, הוא יום החמשה עשר באב.

– ושבת נחמו היא אחת השבתות המיחדות לשמחות ולחתונות בבתי אחינו וקול ששון ושמחה, קול חתן וכלה שב להשמע בעירנו.

ז' אלול תרנ"ו.

ח. הימים הנוראים.

1.

הכה הפטיש וירעשו הלבבות במחנה ישראל!

היום ראשון הוא לימי הסליחות, וקרבת הימים הנוראים נראה ומרגשת בקרב עדותינו. אחינו הספרדים חרדו זה מאז, תכף למיום התקע שופר בעיר, כי עוד למן היום הראשון לחדשנו זה המה מעירים את השחר וקוראים בסליחות, ואחינו האשכנזים אף אם אחרו לקום עד היום, הנה דרכים רבות מוליכות לתשובה. ומה גם בירושלם, והדרך הכבושה עתה ביותר לתכלית הזאת היא דרך חברון, הדרך הזאת הומה עתה מאדם: מרכבות מרכבות עוברות בה, טעונות המון ההולכים להשתטח על קברי האבות, ואנשים רבים זקנים וזקנות הולכים רגלי ורוכבים על החמורים ואל קבר רחל אמנו פניהם. כי למן ר“ח אלול כבר הודיעונו המודעות הדבוקות על כל בתי הכנסת והמדרש, כי שערי בית הקבר נפתחו ליום וללילה, והלכו האנשים שמה אחרי הצהרים ולנו שם בחדר הקבר ובאכסדרה אשר לפניו, וממחרת ישובו בבקר העירה. ככה נהגו חסידינו ואנשי המעשה שבנו מדור דור. אך היש בימינו אלה דבר בכל ענפי חיינו שלא תשלט בו התחרות? ובכן גם לרחל אמנו, זאת הגבירה המושלת בכפה בהיכל החמלה והרחמים זה אלפי שנים, קם “מתחרה” כיום, הוא – שמש קבר שמעון הצדיק. זה שנים אחדות קנא האיש הזה לצדיק הקבור בכוך במערה טבעית פשוטה כצאתה מידי מחוללה, ויאזר כגבור חלציו ויאסף נדבות ויפתח חלון בקיר המערה, וישם בו שבכות ושמשות, ואת המערה מבית הקציע ויסידנה וילבננה ויעשנה “כתפארת בית לשבת אדם”. הן אמנם כי תחת אשר היו באי המערה לפנים חשים בה מעין טעם זקנה ועתיקות כראוי לקבר איש המעלה הזה, הנם עתה בעיניהם כאלו באו אל אחד מעונות העניים האפלים: אך איה טועם ואיה חש ראיה שם לבו לדקדוקי עניות כאלה? ובזאת היה גם המקום הזה למקום פרנסה, וגם ממנו מודעות יוצאות להזמין את כל החפץ לצאת ידי חובת בקור כל המקומות הקדושים בימים האלה, תחת היותו עד כה רק למקום תפלה וטיול ליום אחד בשנה, הוא יום שמחת ל”ג בעמר

י“ח תשרי תרנ”ז.

2.

– והשנה הבאה, בת “הפנים החדשות”, הנה היא עומדת אחר כתלנו וצעיפה על פניה כבת ארץ המזרח, ואחינו מוכנים ועומדים לצאת עוד מעט לקראתה בבגדיהם הלבנים כשלג. אחינו הזקנים בני חו“ל אשר זה מקרוב באו אלינו עוטים עוד ממעל לבגדיהם השחורים את כתנתם הלבנה אשר הביאו אתם, ובני הארץ לובשי הקפטנים כספרדים כאשכנזים ילבשו ביום קפטן משי או צמר גפן, ול”קיטל" אין זכר. והתנועה רבה בכל בתי הכנסת, מן אלה אשר לאחינו האשכנזים הנלהבים ועד אלה אשר לאחינו הספרדים המתונים, כי גם בימים האלה ימי התעוררות הרוח והרגש, ימי “רגש מקבר, וצוחה מסלע”, ראה נראה את ההבדל אשר ברוח בני שתי עדותינו אלה: רגש ותנועה, חיים וחם, ובלבול וערבוביה בהליכות האשכנזי, ומנוחה ושלוה, ומתינות וקרירות, וסדר ומשטר באחינו הספרדי. בה בעת אשר ינוע האשכנזי ויזוע, ויעקר הרים, וירעיש עולמות, וירבה בכי בהציק לו רוחו, עומד לו הספרדי לפני יוצרו וּמָגִנּוֹ ומרנן במנוחה ובשמחה, או שופך לפניו דמעותיו בדומיה בלי כל רעם ורעש. באשכנזי נראה את פני האיש המֻּרדף בלי חשך את “בן הגלות” בכל פרטיו, ובספרדי את פני השוקט על שמריו ימים רבים. עד הצהרים וגם עד אחרי הצהרים יתפללו אחינו האשכנזים המה ונשיהם, ונשיהם מדקדקות אולי עוד יותר מהם במחזוריהן הגדולים והרחבים, וחזן עם “משורריו” יעבדו עבודה קשה לעורר ולהחם את הלבבות, ובבתי הכנסת אשר לאחינו הספרדים יכלו את התפלה עוד לפני השעה העשירית, והנשים לא תתפללנה כלל, כי בוא תבאנה אל האכסדרה אשר לפני ביהכ"נ רק לשמע אל התפלה ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הוצאת ספרי התורה. ועל החזן אין כל עבודה רבה, כי את הפיוטים היפים אשר בתפלותיהם ינגן כל הקהל יחד מלה במלה, ואת התפלה עצמה יחלקו שלשה חזנים ביניהם כי שלשה חזנים יעמדו או ישבו יחד לפני התבה, ואיש את אחיו יעזרו חליפות בקרא איש איש מהם חלק מהתפלה, וכל “משוררים” עוזרים אין לחזניהם, ואחרי כלותם את תפלתם וטעמם לגימה בביתם ישובו רבים מהם לסב על בתי התפלה אשר לאשכנזים לשמע אל נגינות חזניהם אשר תערבנה לאזנם הרבה.

כ“ט תשרי תרנ”ז.

ט. חג הסכות.

1.

בשבתנו כיום ספונים בסכותינו, נהנים ומתענגים בריח השדה הנודף מגגותינו הירֻקים והרעננים, טעם טעמנו מעין ענג ישיבת כפרים. זכור זכרנו ימי שבת אבותינו איש תחת גפנו ותחת תאנתו – לולא היריעות והוילונות וכל יתר נויי הסכה המזכירים אותנו בכל רגע עד כמה רחוקים אנו מכל חיי השדה ופשטותם לפנים בישראל. אז בימי עזרא ונחמיה “יצא לו איש איש ההרה ויבא לו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי עץ עבת לעשות סכות ככתוב”; ועתה בני דודנו יושבי הכפרים המה הדואגים לנו לכל הדרוש לסכותינו והביאוהו אלינו עד ביתנו. תכף אחרי חג התרנגולות"⁵ יודעים כבר אכרינו כי מועד “עיד אלעֻרשׁ” (חג הסכות) קרב לבוא ויש מקום להשתכר, ובאו העירה המה ונשיהם וחמוריהם טעונים קנים וענפי עלי סרק, והיו הקנים למבנה דפנות הסכה ותקרתה, ועל התקרה העראית הזאת יושם הסכך הירֹק.

והסכך שונה בערי ארצנו הקדושה, ומכלו זכתה לטובה העיר צפת אשר בגליל, כי בסביבותיה רבו עצי ההדס, וכסו יושביה את סכותיהם בהדסים הירקים המפיצים ריחם הטוב. וביפו רבת התמרים תהיינה כפות התמרים לסכך, ובעירנו אנו היו בראשונה ענפי הארזים למכסה סכותינו, אך ברבות מספר אחינו מה. והארזים לא הספיקו עוד לסכותינו החלו האכרים להביא גם ענפי חרובים ורמונים וגבעולי הדורה (Mais), ובמושבות יצאו אחינו אל יעריהם יערי עצי האֶקָלִפּטוּס כרתו מענפיהם הרעננים והיו להם לסֻכּות גם לתקרה גם לדפנות, כסכת שדה לכל פרטיה.

ועל נויי הסכה יחשבו בארצנו שבעת המינים, ותלו אחינו בסכותיהם במעגלה בקבוקים קטנים מלאים קמח חטים ושעורים, ויין, ושמן, ודבש, ורמון ותאנים בתוך, והמהדרים שבאחינו, בני הטעם הטוב, יתלו אשכלות ענבים, וענפי זיתים המלאים עתה פרים הדשן, ומחרזת תאנים, ורמונים הנכרתים מעל העץ עם ענפיהם, ומקלעת שבלי חטים ושעורים יפה, מן המקלעות אשר יעשו הקוצרים לבני הארץ לתלותם על קירות בתיהם לנוי. וסוחרי האתרוגים וקרוביהם יתלו בסכותיהם גם את פרי עץ ההדר, שארית פליטת סחורתם שלא הספיקו למכרה לפני החג, כי זה דרכם תמיד: כל עוד ימי החג רחוקים ידרשו בעד אתרוגיהם מחיר רב, וכל אשר יוסיף החג לקרב כן יורידו ממחירם, עד כי בהגיע ערב סכות יוציאו כל הנותר אתם, גם את המהודרים אשר לא רבו הקופצים עליהם או אשר לא השתוו אתם בדבר המחיר, ומכרו את הכל “בחצי חנם”, ובפראנק אחד יוכל איש לקנות לו אתרוג כשר לברכה גם ביום הראשון לכל הדעות, ויש אתרוגים אשר ימכרו בגרוש ובחצי הגרוש (כעשרה צנטים) וסבבו הילדים בהם ברחוב היהודים ואין קונה.

ה ד' חשון תרנ"ז.

2.

ובכלות כל הכנות החג, ויום הראשון לזמן שמחתנו יגיע, והלכו להם רבים מאחינו להתפלל את תפלת המוסף לפני “הכתל המערבי”, ומה רבו הדמעות הנשפכות לדברי “בנה ביתך כבתחלה, וכונן מקדשך על מכונו” האמורים שמה לפני שרידי חרבות הבית הגדול והנשא הזה, כי מה התבלין לשמחת בן ישראל מאז ומעולם אם לא הדמעות המלוחות?

ואחינו הספרדים יצאו מבית הכנסת והלכו חבורות חבורות לבקר בבתי רעיהם וידידיהם ולברכם בברכת החג, ובבואם לא ישבו להתרועע ולשיח, כי הבקורים האלה “בקורים רשמים” המה, בקורי חובה, וישבו להם רגע בבית האחד וקמו והלכו אל הבית השני, כי רבה העבודה עליהם, ויש אשר יצאו כל המתפללים מבית התפלה והלכו יחד לסובב על כל בתיהם, ובאו ועמדו בפתח, וקראו לבני הבית בקול רם תזכו לשנים רבות", והלכו.

– וימי חֹל המועד המה הימים המכשרים ביותר להולדת חברות בישראל כי בימים ההם פנויים אחינו מעבודתם התדירה, ודעתם נוחה עליהם, והלוך ילכו להראות איש את פני רעיו וידידיו, והיתה להם שעת הכשר לדבר בדבר צרכי הכלל ומחסוריו.

ד' חשון תרנ"ז.

י. חנכה ולביבותיה בסכנה

עוד הפעם חלה רגזה תבל, עוד הפעם שמים וארץ נשקו וכל עין לא ראתה בלתי אם “מים ושמים”, עוד הפעם סערו רוחות, זרמו עבים, ומאורות בשמים קדרו חשכו… אך עברו שלשת ימי האפלה – ואביב בהדרו תחזינה עינינו. אביב משובב נפשות ומחזיר נשמות.

עד ערב ימי החנכה ארכו ימי “הדממה הדקה”, וביום ג' כ"ג כסלו בערב והנה שטף גשם נתך ארצה בזעף, כל הלילה סערו הרוחות סער נורא, ושני הימים לאחריו הזכירו ליושב ירושלם את ימי “מי־נח”, גם אניצי השלג התגנבו

לרגעים בין רסיסי הגשם היורדים תכופים ורצופים. בני ירושלם נבאו כבר לשלג כי בא יומו, העתונים דרשו כבר בהלכות ימי החרף, רבים מהחנונים עזבו בתי סחרם סגורים ומסֻגרים כי בימים האלה אין קונה, וכל אשר בבית האיש יספיק לו אם רק לא יאלץ לצאת החוצה, תינוקות של בית רבם לא הלכו אל בית רבם, ואשר הלכו שבו הביתה אך במצֹא מוריהם שעת הכֹּשר “בין מלכא למלכא”, לאמר: בין גשם לגשם: וכל הלבבות דאגו כבר ללביבות החנוכה כי יעבר זמנן טרם יוכל עוד איש לצאת מביתו אל בית רעהו.

אבל מי שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה פְקָדנו גם אנו בפקֻדת ישועתו ורחמיו, ויאמר לחרף “הרף”! וירף. יום עש"ק פסח עוד האויר על שתי הסעפים, עוד “הן ולאו ורפיא בידיה”, אך ביום השבת בבקר הקיצונו והנה השמש מצחקת אלינו ממרום מסלולה, האויר חָמים בימים האלה וכל נפש תכסף להתחמם לקרני השמש בחוץ, בשדה, במקום “אויר חיי הנשמות”. עתה יצא כל איש לפעלו; יצאו בוני ירושלם לעבודתם; יצאו גם בני ירושלם, ילדי חדרי אחינו הספרדים, ובידיהם כדים ושקים וסבבו על הבתים בפזמונם “ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל”; תצאנה גם בנות ציון ונשיה הכבודות אל בתי “בית יעקב” לאספה הגדולה אשר תהיה להם היום בהמלא שנה תמימה למיום הוסד חברתן “עזרת נשים הכללית”, וגם הלביבות המלבבות אשר יעשו לנו רעינו בית איש יומו הִפָּקד לא תפקדנה.

ט“ז טבת, תרנ”ו.

יא. החנכה ומנהגיה

כמעט שכחתי ברֹב שרעפי את המון הילדים המסכנים העומדים בפתחי ומרננים עוד את פזמונם “ויאמר אבינו שבו שברו לנו מעט אכל”. משפט הוא למלמדי הספרדים לשלח את תלמידיהם בימי החנכה האחרונים לסובב בבתים ובידיהם כדים ושקים ולשורר את הפזמון הזה הכתוב בפרשת השבוע הזה. כל בעלת בית תתן לילדים מעט שמן, מעט קמח ומעט סֻכָּר, ושבו הילדים את כל השלל אל חדרם ועשתה להם אשת המלמד לביבות וסעדו את לבם, ו“היא ובניה תחיה בנותר”.

ט“ז טבת תרנ”ו.

יב. לביבות של תשב"ר

והימים ימי חנכה, וה' פקד את עירנו בגשמי ברכה, ושער התבואות ירד גם הוא מעט, והימים החמימים שאחרי הגשם הלא המה הנחמדים בכל ימי חיינו פה, ובכן הלכו אחינו בלב שמח להאסף בית איש יומו לאכול את הלביבות ולהחם את הלבבות במנאמים שונים ובקומם על נדיבות למוסדות החסד והחנוך שבעירנו. וילדי תלמוד התורה אשר לאחינו הספרדים סבו גם הם בלב שמח בפזמונם: “ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל!” כי המנהג הזה אשר כבר הזכרתיו פעם לא מנהג מלמדים יחידים הוא, כי אם מנהג מלמדי “בית תלמוד התורה הכללי”, ובכסף ובכל צרכי האכל אשר יאספו המה ותלמידיהם יעשו משתה בבית תלמוד התורה ביום האחרון של חנכה להם ולתלמידיהם, ובבית הכנסת הגדול אשר לאחינו הספרדים יחלקו ביום ההוא מזון לכל העניים הבאים לקחת. והמנהג הזה נשרש ככה בלב המלמדים, עד כי באמֹר להם ראשי הכולל בשנה הזאת, כי המה יתנו להם מאה פראנק מכסף הכולל, למען לא יאלצו להשפיל עצמם ולהחזיר על הפתחים, מאנו לשמֹע בקולם באמרם כי אם בטל יבטלו את המנהג הקדוש הזה יראים המה לשלום העיר; ובכן שבו תינוקות של בית רבם “לשבר מעט אכל”.

כ“ו טבת תרנ”ז.

יג. “טוּ בשׁבט”

– גם יום “חמשָׁה (ע)שָׂר” (או: “טוּ בשבט”, ככל אשר יקראו לו אחינו הספרדים) עבר עלינו מבלי כל טיול אל “באר-יואב” לראות במימיו ולשבת בצל העצים הרעננים המחליפים ביום הזה נעוריהם, כי מלבד הטילנים המעטים אשר הלכו לפקדו ממש לשם מצוה לא פקדהו איש, וביום ראש השנה לאילנות חגגו להם האילנות חגם לבדם וזר לא התערב בשמחתם, ובני האדם (לאמר: בני ישראל) הסתפקו הפעם רק באכילת תנובתם הטובה, אחרית פרי השנה החולפת, איש איש בביתו: האשכנזים לפי נסח חכם אשר יטעם אֹכל, והספרדים לפי נסח ספר “חמדת הימים” בכל סדרו (Ceremonie) הגדול ואמרו “יהי רצונ” – יו הארֻכים מני ים, כי אחינו הספרדים מהדרים בכבוד היום הזה, ועשה יעשו לו “סדר” כראוי לפרות המתוקים והנעימים אשר יובאו אל השלחן הערוך, וטסים מלאים כל טוב מזמרת הארץ יוצאים מבתי החתנים אל בתי כלותיהם, וליהודים שמחה וששון.

י“א אדר תרנ”ו.

יד. ימי הפורים בירושלם

וימי הפורים…

כי השנה הזאת אמנם יכולים אנו לאמר בגאון ובצדק “וימי הפורים”. השנה מיֻחסים אנו בני ירושלם כמוכם כל בני הערים הפרזות, ועוד נעלינו עליכם בהיות לנו הפעם שלשה ימי פורים, שלשת ימי חג תכופים ורצופים, וכל אוהבי בטלה בתוכנו (ומה רבו אוהבי בטלה בתוכנו! נסו נא ושאלו את פי כל ילד קטן בחו"ל, בכל קצוי ארץ, אשר רק שמע את שמע ירושלם, אם לא יגיד לכם זאת תכף, מבלי כל פקפוק), וכל בני “העולם הקטן”, וכל בני העניים ביחוד ששו לקראת האורחים הנכבדים האלה אשר “מנות ומגדנות” בימינם, ובשמאלם מתת וצדקה; והחרדים לנפש אחיהם הקדימו להדפיס בשני עתונינו כל פרשת דיני הימים היקרים האלה, ולתקנת אלה אשר לא מפי עתונים ילמדו תורה הדפיסו אחרים גם גליונים מיֻחדים בשם “פורים משֻלש”, הכל כאשר לכל לפי “המוֹדה האחרונה”, והתכונה בכלל רבה לימי הברכה המשֻׁלשת.

וימי הפורים, גם שלשתם יחד, עברו עלינו כמשפט שנה בשנה: ילדינו הזדינו ויחלצו איש איש בקרקרו, וברובהו, ובמטהו ובפטישו, ובכל כלי המלחמה. עומדים הכן להשמיד ולכלות ולאַבד מעל פני האדמה את כל-ספסלי ביהכנ"ס. וזקנינו אשר זכר ימי ילדותם הם כבר נמחה מלבם, כי “ברבות הימים הכל נשכח”, מביטים בעיני זעם וקצף על שובבות הילדים “פראי האדם”, ומבטיהם יורו זיקים וחצים, ומשכילינו מגבוה יראו ילעגו למעשי הבלי הילדות, וקורא-המגלה אשר בשנה הזאת עוד בטנו ריקה בקראו אותה, מלחמה קשה וכבדה לו, מלחמה מדור דור ב… בכל אלה אשר מלחמה להם בעמלק, בכל מאמצי כחו יתאמץ המסכן הזה להבליע למצער “המן” אחד בנעימה, פעם יקרא בלחש, ופעם יפסיק לפני “המן”, ואחר יקראנו בנשימה אחת עם עוד ארבע חמש מלים שלאחריו, אך גם ילדינו פקחים הם ויודעים את כל תכסיסי מלחמתו, והעמידו צופים לעין במגלה, וראה הצופה כי קרב האויב והזהיר את העם, ורעשו פתע כל אמות הספים, כי גבורינו מכים ושבים ומכים עד צאת נפש כל “ההמנים” – שבמגלה ועד כלות כל הכחות בגוף הקורא האֻמלל האנוס לשוב ולקרֹא כל המלים החטופות אשר קרא, למען הוציא את העם ידי חובתו. גם כל דברי שכל אשר יטיפו להם חבריהם המתונים להבדיל בין “המן סתם” ובין “המן בן המדתא האגגי צורר היהודים” לא יועילו ביום קרב זה, כי קץ כל “המן” בא לפניהם כיום, איש לא נפקד.

ובהתבונני לכל המראה הזה הייתי כל ימי מצטער על אשר בא נפליון לבית הכנסת אשר ליהודים דוקא בתשעה באב ולא ביום הפורים… אך מבט אחד של זקנינו הספיק להפיג גם את צערי זה.

גם את “עשרת בני המן” קראנו בנשימה אחת כמשפט כל שנה. ובתוך כדי הנשימה האחת הספקתי עוד לחשֹׁב, כי בלי תפונה שבו ויורידו אז את “דלפון” מעל התליה (אולי לקיים מה שנאמר: כי לא יחדל אביון), כי ברגע ההוא נגע בי אחד הדלפונים הבאים אלינו ישר מ“שושן הבירה”.

כי גם אביונינו אנו מיֻחסים המה, ומה גם ביום הזה, כי מעיר מרדכי ואסתר מוצאם, ובלי תפונה היו דברי המגלה “ומתנות לאביונים” מכֻוָּנים כנגד אבותיהם, אך אנכי עוד טרם הגעתי ל“מסכת עניות”, ובכן אשובה לעניני:

דבר הכאת המן נהוג רק בקהלות אחינו האשכנזים, ואצל יתר עדותינו כספרדים, כמערבים, כתימנים, וכגורזים אין כל זכר למנהג הזה.

ומתחפשים סובבים אמנם בעיר ובשכונות היהודים אשר מחוצה לה אך לא רבים המה בשנים האחרונות, וְרֻבּם אך ילדים שלא טעמו עוד מעץ הדעת, כי גם ירושלם החלה מעט מעט לשלֹף את נעלי הילדות. להתפתח ולהתמדן ולדעת מה הוגן לאיש ומה לא יהגן לו.

גם משחקי אחשורוש ומכירת יוסף חדלו חדלו זה רבות בשנים, למן היום אשר החלו בני ירושלם להבין, כי לא יאה לדבר בזרגון בפני קהל ועדה, ויחדלו משאת משא בשפה הזאת, ו“העבריה” עוד טרם הגיע זמנה, כי עוד למוד ילמדוה בני ציון, ובכן עלינו לחכות עוד…

רק האביונים לא חדלו מקרב הארץ, ככתוב, ועוד רֹב רבו, ובשנה הזאת אשר שנים מימי הפורים חלו להיות בימי החֹל, יכלנו לראות מה רב מספרם, כי למרות כל הדינים המפרשים במאמרי “דבר בעתו” וב“פורים משלש” שנתפרסמו פה האומרים כי רק על יום הששי תחול מצות ו“מתנות לאביונים”, ולמרות כל הכרוזים אשר הכרזו בשם הרה“ג הראשל”צ הי''ו, כי לא יסבו העניים רק ביום הששי, הנה האביונים אשר אין ידם משגת לקנות “עתונים וגליונים” ולדעת כל הכתוב בהם, ואשר יצאו מביהכנ"ס עוד לפני אשר נקראו הכרוזים, חזרו על הפתחים גם ביום הששי גם ביום הראשון.

אך המקדים רפואה לכל מכה הקדים גם הפעם רפואה לכל החולים ב“צרוּת עין”, כי השנה ירד מחיר מטבעות הנחשת לחצי, וה“סחטוט” אשר היה ערכו בשנה שעברה רבע הקופ' שוה עתה רק שמינית הקופ'. ויצא הפסד הקמצנים בשכרם, ושכר העניים בהפסדם והמשקלת נשתותה; רק כי נאלצו העניים ללכת יומים, והקמצנים גם הם אבדו זמנם בכפלים.

והעניים גם המה נחלקים לעדותיהם, רק כי אין סכסוכים ביניהם…

וראשונה יסעו: דגל מחנה פרס. כי הפרסים האלה אשר זה מקרוב באו מצֻינים הם בעבודתם זאת, וסבו “הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם”, כאלו היתה ירושלם אחת מדינות המלך אחשורוש ו“שללה לבז”. ואחריהם יסעו עניי בני העדות האחרות, מהאשכנזים יסבו כמעט רק הגברים. ובידם מטפחות לשים בהן את כסף הצדקה, לאות כי עניים מכֻבדים הם, לאמר: כי הסתפק לא יסתפקו בסחטוט או בשנים, ורבים בהם אשר יבאו שנים שנים, אלה הם הגבאים ההולכים לקבץ בעד אחרים או בעד מוסדות צדקה, ובבני הספרדים והמערבים ובו העניים באנשים ובנשים, והתימנים המחזרים על הפתחים מעטים מאד. אמנם בראשית בואם הנה היה גם גורלם כגורל הפרסים, אך מעט מצאו להם כלם עבודה, וביגיע כפים המה מרויחים עתה פרנסתם.

וביום הראשון החל משלוח המנות והממתקים. ורב הממתקים האלה מעשי ידי אחינו הספרדים המה. ובהם “ידים” עשויות בסכר וקראו להם “חַמְשָׂה” על שם חמש האצבעות המשֻׁלחות אשר בהן, והיתה התמונה הזאת לסגֻלה כנגד “עין הרע”; ו“מספַּרִים” ו“קסתות” עשוים סכר, והורו ה“מספרים” על מלאכת המן ה“גלב”, וה“קסת” תורה על כתיבת המגלה, ועוד “כלים מכלים שונים” יעשו אחינו אלה, ובהם סודות ורמזים.

אך טובות ויקרות מכל המנות האלה הן “מגלות-הכסף” אשר תשלחנה הכלות הספרדיות לחתניהן ביום ערב פורים. המגלות האלה הכתובות על קלף תושמנה בתיק כסף עגל אשר בו סדק לארכו, ובתיק בתוך עובר ציר כסף אשר אליו יתפרו את קצה המגלה, והציר הזה בולט משני קצות התיק, וגללו אותו ונכרכה כל המגלה עליו.

ויום הפורים יום טוב הוא לאופים אשר בעירנו, כי ביום הזה יסבו מדי שנה בשנה המה ומשרתיהם וגבו את שכר אפית כל השנה ממכריהם, ויהי יום הפורים לראש השנה לשרי האופים,

ט' ניסן, תרנ"ו.

א. צרת מֻחַרָם

1

– ויום ר“ח מחרם הגדול והנורא כל כך לרבים מיושבי ירושלם הולך וקרב, עוד כעשרת ימים מפסיקים בינינו וביניו, ורגלי יושבי עירנו מלאות עתה עבודה ללכת ולתור ולחפש להם בתים לשבתם, כי רב אחינו בני עירנו אין להם בתי אחֻזה אשר יוכלו לעשות בהם כ”אדם העושה בתוך שלו" לאמר: שנוים ותקונים כהשתנות צרכיהם, ומצאו להם איפוא רב היושבים בבתים בשכירות עִלות מעלות שונות לעקר דירתם בראש השנה לדירות: זה צר לו המקום, וזה מבקש לו “אחרת נאה הימנה”, וזה חפץ לצאת אל מחוץ לעיר, וזה נשכר ביתו לאחר ומה יעשה המסכן שלא יצא? וזה שגה לכתחלה עוד בשנה שעברה ביום בחרו בביתו; והרבה שכנים רעים עושים, והרבה שכנות עושות; ובני ישראל הן רגילים הם בכלל לגלות ולטלטול מימי אברהם אבינו, ורב טובה ומנוחה אינם יכולים לקבל, ובכן: ויסעו בני ישראל!

וסרסרים קבועים אשר יוכל האיש לפנות אליהם בצר לו – אין בירושלם, ונאלץ כל איש לחזר בעצמו אחרי ביתו, ולשאל ולחקר ולדרש עד אשר ימצא את אשר הוא מבקש.

ובכלל ראה נראה מדי שנה בשנה, כי רבו היוצאים מתוך העיר חוצה לה, ומהיושבים מחוצה לה אין איש שב העירה, למרות כל הרְוָחות אשר ליושבים בתוך העיר בהנהגת ביתם בהשכימם ובמצאם הכל לפתחם, ובזול; כי סוף סוף נעימים המה פרורי עירנו למרות כל מגרעותיהם; והרוח הצח העובר עליהם, והמראות היפים, מראות ההרים והעמקים והשדות הירקים אשר יגלו לעיני היושבים בהם בהביטם מחלונותיהם החוצה, יקשרו את נפש יושביהם אליהם, ולא יתנום עוד לשבת ברחובות הצרות ובבתי החשך אשר בעיר פנימה.

– אך מלבד “גלות היחיד”, אשר רגילים אנו לראות בכל שנה ושנה בימים האלה, הננו רואים השנה הזאת גם “גלות רבים”, גלות מוסדות צבור שלמות המעתיקות דירתן אף הן. וגלות הרבים חצי נחמה היא לנו, כי המוסדה האחת באה עתה “אל המנוחה ואל הנחלה”, והמוסדות האחרות מקוות, כי טלטולן זה יהיה האחרון בטלטולים וממנו תבאנה גם הן אל הנחלה. “בית הספר לבנות: אולינה די רוטשילד” בא לשכן כבוד בבית הגדול והנהדר אשר זכרו בא כבר במכתבי פעמים אחדות, ואשר קם לו לנחלה בימים האחרונים האלה על פי מכירה רשומה בבתי־הקונסולט האיטלקי הצרפתי והאנגלי, ובהתחיב הפטריק הלטיני לעשות את המכירה גם בערכאות ממשלתנו הרוממה בבוא הרשיון על זה. וביום השבת הבא תעשה “חנֻכת־הבית”, וערכו בו סעודה למאה עניים מכל בני עדותינו השונות.

י“ד תמוז תרנ”ו.

2.

התזכרו עוד קוראי את דבר “הכפתֹּר” אשר בתערוכה האמיריקנית האחרונה? כפתר קטן היה שם, אשר אך נגעה בו יד היושב בראש, והנה רעם ורעש וחזיז קולות: כל אלפי המכונות יחד החלו פעם אחת להניע רבבות גלגליהן ואופניהן המתלכדים איש באחיו “כאשר יהיה האופן בתוך האופן”, וכל העולם כלו חל רגע אחד ויהי לחרדת אלהים.

ובירושלם אמנם אין מכונות רבות, ומלבד קול מכונת הקַּטָר (Locomotif) ומכונות המטחנות האחדות, הנה קול תרועותיהן ושבריהן לא יפריע עוד מנוחת יושביה ועצביהם לא ירגיז, ובכל זאת נראה עין בעין את החזיון ההוא כיום בעירנו וביתר ערי ארצנו, כי די היה לו לאיש אחד להתאות תאוה להטלטל מבית לבית למען תהיה כיום גלות שלמה לחלק גדול מיושבי העיר.

כי משך הדירות בארצנו אך פעם אחת בשנה הוא, ביום אחד, הוא הראשון לחדש מֻחרם אשר למֻשלמים. לא לחדשים ישכר איש ביתו פה כי אם לשנה תמימה, ואם גם בתוך השנה יבוא לשכר לו בית פנוי ושכרו רק עד חדש מחרם, כי היום הזה יום ראש השנה הוא לבעלי כל בתינו לפנים, וגם בהתנחל אחינו להם בתים כיום ויהיו גם המה למשכירים, לא זז המנהג הזה מארצנו, וגם אחינו ישכירו בתיהם ממחרם ועד מחרם.

ועתה הגיעו נא בנפשכם: איש ממנו כי ישכר לו בית חדש, לא בית פנוי ישכר לו כי אם בית נושב, אשר שוכניו יוצאים או מוּצָאים ממנו, מתי יצאו המה? בר"ח מחרם. ואנה ילכו? גם המה הולכים אל בית אשר שכניו יוצאים ממנו בעצם היום הזה, לבוא לשכֹּן כבוד בבית אחר אשר שוכניו יוצאים ממנו היום הזה. והלך הגלגל ככה הלוך וסבוב הלוך ודחוף, עד… עד אשר יגיע השוכר האחרון אל בית השוכר הראשון ונגעה חֻליַת השלשלת האחרונה בראשונה ועמדה, או עד הגיע אחד השוכרים אל בית אשר היה פנוי לפני מוחרם, אז יעמד הגלגל גם כן.

ומראה שני קטרים בהתנגשם יחד, הראיתם קוראי? הראיתם איך תהדפנה פתאם כל עגלות המסלול לאחור ברעם וברעש ובכח עצום ונורא? או הראיתם למצער בהעצר הקטר פתאם וכל העגלות נסוגות פעם אחת בהדֹף אשה אחותה? כל המראות האלה רואים אנו פה עתה, כי בצאת האיש מביתו לא בגפו יצא, כי מטלטליו וחפציו, סגלותיו וסמרטוטיו יצאו עמו, והכל אשר לכל לפניו יהלך אל ביתו החדש, וכל העם נוסע ביום אחד איש לאהליו, והנה האחד מהם, ראובן, לא זז עוד ממקומו, כי לא מצא לו עוד דירה נאה כלבבו, או כסף לא מצא לו עוד לשלם שכר הדירה החדשה, או מפני כל סבה אשר תמנעהו מצאת דוקא ביום ההוא מביתו, עתה לא יוכל עוד גם שמעון ששכר את בית ראובן לצאת מביתו, ולוי ששכר את בית שמעון לא יוכל גם הוא לזוז עוד, אף כי כבר חבש וארז את כל חפציו, ויהודה אשר כבר שכר סבלים לשאת את חפציו עומד ומתקוטט אתם על אשר קצרה נפשם מחכות עוד ללוי עד פנותו את הבית, וככה תסב השלשלת אחור וחוליה תהדף רעותה עד הגיען אל יששכר אשר בעל ביתו מגרשהו, והוא מביא את חפציו אל בית יהודה ומשליכם בכל מקום אשר ימצא, ועושה כבר בבית כאדם העושה בתוך שלו, ושני בעלים משמשים בבית אחד, ממש באותה הרמוניה של “שני המלכים המשמשים בכתר אחד”, וליוצא ולבא אין שלום.

אך גם רעות מאלה תקרינה לפעמים. הן הימים האלה למצער ימי הקיץ המה, אשר בם בטוחים אנו מגשם ומטיט, אבל יש שנים אשר זמן משך הדירות יחול בהן בחדשי החרף, אז ישיתו עוד מנעמי ימי הגשמים והטיט ו“כנותהון” נוספות על כל אלה. כי בהיות שנות הדירות הולכות אחרי לוחות המשלמים המונים את חדשיהם ללבנה מבלי עַבֵּר את השנים כמונו, והיה בכל שנת העבור לנו יחל חדש מחרם בחדש אחד לפני החדש שלנו שחל בו בשנה שלפניה, אחרי שאין בין מחרם למחרם רק שנים עשר חדשי הלבנה תמיד. וככה ילך החדש הזה הלוך והסוג עד עברו על פני כל חדשינו בקיץ ובחרף.

ומתמצית כל דברי אלה תבינו קוראי בלי תפונה מה חזקה התנועה והמבוכה ופזור הנפש בשבוע הזה בעירנו. אמנם לא תנועה הבאה מן החוץ היא כי אם “מינה ובה”, תנועת המים השוקטים אשר רוח עברה עליהם ותסערם וכל טפותיהם מתגלגלות, ועולות, ויורדות, ומתגבבבות, ומתפזרות, ורצות, ודוחפות, והודפות אשה את רעותה; רגע יעבר והכל שב לדממה, אך ברגע הסערה התנועה חזקה, הרחובות הומיות מאדם ובהמה רבה, זה הולך וזה שב, זה בא בכדו וזה בחביתו, ואיש איש עסוק וטרוד.

ושונה הוא הטלטול בעיר מהטלטול אשר מחוצה לה, כי בעיר, במקום שהרחובות צרים, כל המשאות נשאים בכתף בידי אדם, ובפרורים ישאו את כל כלי הבית עפ"י רוב בעגלות, בחמורים ובגמלים.

ומלבד הסבלים והעגלונים והחמרים והגַּמלים אשר הימים האלה ימיהם הם, הנה גם הסידים אשר כלם מבני אחינו המה בירושלם, מוצאים להם פרנסתם ברוח בימים האלה, כי הנשים מדקדקות לשַׂיד את דירתן החדשה בבואן אליה, ורבות מהן לא שידו את ביתן גם לימי הפסח באמרן הן קרבו ימי משך הדירות, והחזיקו עתה שבע נשים בסַיָּד אחד, ככתוב.

ודבר הטלטול פעם אחת בשנה עושה רשמו בדברים רבים, וביחוד בפרוָרים אשר כל יושביהם מבני אחינו המה, הכל מקבל צורה חדשה, מבית הכנסת אשר השתנו בו פני “המזרח”, ועד בית תלמוד התורה אשר בחדרים אחדים ממנו יתוספו ספסלים אחדים ובחדרים אחרים יגרע מספרם הכל לפי שנות בני התושבים החדשים, ועד החנויות המקבלות מַכָּרים (=זבינים) חדשים וגומרות חשבונותיהן עם התושבים היוצאים.

וביום השבת הבא, בשבת איש איש בצל קורתו החדשה, והנה בקבוקי יין וממתקים עולים על שלחנו, אלה הן המתנות אשר ישלחו אליו שכניו החדשים או ידידיו הישנים, אולי להמתיק לו מעט את מרורות השבוע הזה, או להראות לו בעליל כי “שנוי מקום שנוי מזל; ומכאן ולהלן חושבנא לטב”.

אך ימי הטובה עוד טרם הגיעו ולעת עתה עוד צוחה על הכסף בחוצות, איש איש מחפש לו כסף בעד תשלום שכר דירתו למשך השנה כלה בפעם אחת, כי כה נהגו בארץ הזאת מימים ימימה, והצרה הזאת היא עתה צרת רבים.

לפנים היתה אמנם “החלוקה” לעזר ולמסעד בדבר הזה, כי זאת היתה מטרתה בראשונה, ויקבלנה האיש ב“משך הדירות”, והעניים היו למצער בטוחים מפני הדחק בעת הזאת, אך למן היום אשר נִתנו רחמים יתרים בלב הממֻנים ויחלו לתת שטרות לאיש איש על חלוקתו וחלוקת אנשי ביתו, והשטרות האלה נמכרים בשוק בנכיתא (Disconto) רבה או מעטה לפי מצב הכולל, ואלה שמסרו כבר את שטרותיהם של המועד הבא החלו גם לשעבד את חלוקתם בשנים הבאות, למן היום ההוא שבה הדאגה לנקר במוחם של ישראל, כי איש איש מוכר שטרותיו בכל עת דחקו, גם בתוך שנת המֻּשלמים, ובהגיע מֻחרם והיו ידיו ריקות כבתחלה.

ודחק הסוחרים וכל בעלי החנויות דחק מִשְנה הוא, כי עליהם לשלם גם שכירות ביתם, גם שכירות חנותם יום אחד, ואלה אשר עליהם להטלטל גם מחנות לחנות יטעמו הפעם מעין טעם “גלגול מחִלות”.

ו“צרת רבים, נחמה – לאחרים”, יאמרו בני דודנו הערבים. עתה בהאנח השוכרים ישמחו המשכירים מחכים ליום הזה שנה תמימה, והמשכירים מחוץ לעיר כמעט כלם מבני אחינו המה, ויש אשר ישכרו מהם גם מעטים מהמשלמים והנוצרים בתים למִשְכנם; אך בתוך העיר הנה רֹב הבתים העומדים להשכר למשלמים המה אשר התנחלום מאבותיהם, והחנויות רֻבן גם הם למשלמים, אך יש גם חנויות רבות למנזרים השונים היוצאות לשכירות לישראל.

ובתי העיר חצרים חצרים, ובכל חצר שכנים רבים. והיה בבוא המשלם להשכיר ביתו, לא ישכירנו חדר חדר לבדו לאנשים רבים, כי לאיש יהודי אחד ישכירנו, והיהודי הזה יחפש לו שוכרים בין אחיו, והוסיף על המחיר אשר שלם לבעל הבית, ויצאה לו דירתו בטרחתו. ואם שנים אחדות ישכר את הבית מבעליו והיה ל“בעל חזקה” והבית הזה “חזקתו” הוא וכל איש ישראל לא יוסיף עוד לשכר את ביתו זה. ובעל החזקה מסגלות גופי ההבלים לו, כי יתכוץ ויתנפח, הכל לפי מדת הבית אשר לו. כי בראשונה ישתדל להשכיר כל החדרים אשר ימצא לו קופצים עליהם, והחדר הנשאר יהיה לו למשכן לשנה הבאה, ונשאר לו פעם חדר קטן ופעם גדול, ופשט בכל פעם רגליו לפי מצעו. – ודבר החזקה מנהג ישן נושן הוא, עד אשר גם החזקות נמכרות ונקנות כבתים עצמם, ותהיינה חזקות אשר נמכרו באלף פראנק וביותר, ויהיו גם אשר נתנו את חזקתם לבניהם לנדוניה. אך הימים האלה ירד ערכן מאד כרדת גם מחיר הדירות, כי בימים האלה אשר רבו היוצאים והבאים מעטו מאד, ישׁאו בתים רבים מאין יושב, עד ירחם ה' עמו והֻתּר להם לבוא אל אדמת הקדש אל ירושלם.

כ“ד תמוז תרנ”ו

ב. המים בירושׁלם.

– והגשמים אשר אחרו מעט לרדת השנה הזאת הנה שמחונו גם הם סוף סוף בשפע ברכתם. אמנם לא הרבה אחרו מועדם הפעם, ועיני הזורעים לא כלו עוד לדמעות “העננים אשר נקבעו”, אך עיני יושב העיר ירושלם שברו להם זה ימים רבים, כי כלו המים בבורות למִעוט הגשמים בשנה שעברה, ובעיר אין מים. ויחלו האכרים להביא מים מן הכפרים הסמוכים לעירנו, מסִּלְוָן (שלוח) ולפתה (נפתוח) והמהדרים הביאו מקולוניה (מוצא), והיֹקר האמיר. צוחה על מים בחוצות, כל אחד מושך את שר המשקים אל ביתו וההתחרות גדולה. נאד המים אשר נמכר בשלשים פרוטות (ערך 15 סנטים) עלה לחמשים, לששים וגם לשבעים פרוטות – והנה בא הגשם ויטאטא כבמטאטא את כל השרים הממנים על המים האלה.

כ“ה כסלו, תרנ”ו.

ג. הגשמים בירושלם.

בן המזרח ובן המערב בחרף.

השמעתם קוראי את דבר הפרסי המבקר את לונדון הבירה?

איש פרסי מעובדי השמש נסע ארצה בריטניה, ויבא לונדונה רבת העבים והערפל, ויהי כי שאלוהו רעיו אשר בפרס מה משפט הארץ החדשה אשר הוא גר בתוכה, ותהי ראשית מענהו לאמר: אהה אחי! ואל ארץ עובדי אלהים אחרים הביאוני רגלי, כי את אלהינו לא ראיתי זה ירח ימים!…

לו בא האיש הזה אלינו כעת, לא גרע דבר מכל הדברים האלה, כי אמנם באו לנו הימים אשר אין בהם חפץ! גם “שלשת ימי ההפסקה”, ימי אור השמש והחמה, גם המה נגוזו כצל עובר, ואחריהם שבו באו ימי הנשיאים והרוח והגשם, “ותקופת הטיט” שלטת בכל תקפה זה כעשרים יום, ומי יודע עד כמה עוד? כל הגשמים אשר ירדו עד הפעם הזאת אך כגשמי שעשועים היו בעינינו, גשמים הבאים רק להביא מעט “חליפות” בחיינו ובנשמת אפנו; אך הפעם אין חליפות ואין שעשועים, והגשמים יורדים ויורדים – לשמם, וזרח השמש ובא השמש (אולי לשוכנים מעל לעבים אשר יזכו לראותו) – והגשם לעולם יורד. גם כי יחדל מרדת שעות אחדות, הנה השמים לא יחדלו מהתקשר בעבים קשר אמיץ לא ינתק, עד כי גם “פתיל תכלת” איננו נשקף לנו מבעדם, והארץ מלאה טיט ומים דלוחים וליוצא ולבא אין שלום, עתה סֻגר כל בית מצאת, סֻגר כל חוף מבוא, ואיש לאהליו ישראל!

גם בורות מלאי מים, גם באר יואב עבר על כל גדותיו, ומימיו הזכים המתגלגלים כגלי כסף יזלו יגלו בנחל קדרון; אך מי מאתנו יעלה כעת על לבו ללכת להתענג על המראה הנחמד הזה¹? אם בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו, השמים מריקים מים, ודלפו וזלפו, ונטפו ושטפו, ואין נחת.

ימי התקופה הקשה הזאת אך עראים המה בארצנו, משנים עד שלשה ירחים בשנה. ולכן לא יכון להם יושב הארץ בכלל, ולא ידאג לקדם פניהם בכל ההכנות והרְוָחות הראויות להם, ולכן ישא ויסבל הרבה מאד מתגרת ידם. ונפשו תקוט בחייו בהמשכם יותר מהרגיל.

בן ארץ הצפון, ארץ השלג והקֹּר, יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו התדירים; מעונותיו חדר בחדר, גג ביתו מכֻסה רעפים. ורצפתו רצפת עץ, חלונותיו חלונות משנה, ודלתיו הכפולות גם הן מהֻדקות בהסגרן, ואין גשם ואין רוח ואין קר באים הביתה. והתנור! זה התנור המלאכותי הממלא באמונה את מקום החם הטבעי, הן הוא דגמה מעין תענוגי העולם שכלו טוב (בגן עדן, כמובן, לא בגיהנם). ומה יחוש אפוא איש כזה בשבתו שאנן בביתו בכל המהפכה אשר בחוץ?

וכי יצא החוצה הנה הוא קרוס ופרוף מכף רגל ועד ראש. מַגַּפָיו הארֻכּים המגיעים עד הירכים ישחקו לכל טיט ורפש אשר בארץ מתחת וכובעו ובגדיו החמים והעבים ילעגו לזרם שמים מעל. גרביו, מכנסיו ומעילו כלם צמר הם. ועל כל אלה תסוכך הפַּרְוָה הרחבה והארֻכּה וצוארונה הזקוף, אשר יטבע נושאה בתוכה כליל. וכחומה תהיה לו מסביב להבדיל בינו ובין הקר.

והמזרחי?

גם המזרחי יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו הוא, והיו כלם למעוז ולמחסה לו בפני החם. כי בן ארץ החֹם הוא, ובעת הקרה המצערה אין כל מגן לו. רצפת ביתו אבן קרה, חלונותיו יחידים, והדלתות כחלונות לא יהדקו בהסגרם, והרוח והקר ימצאו להם תמיד חֹרים וסדקים בהם לבא דרכם הביתה כאורחים לא קוראים, מלבד החֹרים העגֻלים אשר ממעל לחלונות העשוים להתמיד את זרם הרוח הזך בחדר פנימה כל ימי החם. ותנור? היש גם זכר לתנור בנוי בחדרי בית המזרחי? היביא גיהנם אל תוך ביתו? ובכן ישוב יֵשב לו בחדרו על מחצלת הקש אשר על הארץ, וחִמם את אצבעות ידיו הקפואות בחם הכנונה (Kohlenbecken) הקטנה המלאה גחלי־פחמים לוחשות אשר פג כבר רב חמן בחוץ לפני אשר הובאו החדרה מיראה פן ימלא הבית עשן וכל ראש יסחרחר כי אין כל מעשֵנה לכנונה. הרטיבות בוקעת ועולה מהקרקע גם בעד המחצלת הדקה, והגשם יבוא אם מעט ואם הרבה בעד החלונות והדלתות הסגורים, מלבד הדלף אשר ידלף הגג אשר מעל לראשו והמתונה (רטיבות) נמשכת והולכת עד חצי הקירות ומטה כי מכסה רעפים אין לגגות רב הבתים. ואם יבוא איש החדרה ופתח את הדלת רגע, יתפרץ הרוח בכל עֻזו לבא אתו יחד וכל החמימות המעטה אשר הפיצה הכנונה הדלה תחלף ואיננה, כל לכל חדרי המזרחי פתחים אל החצר החיצונה והחצר איננה מקֹרה בכל תקרה מלבד כפת השמים הקודרת עתה. גם בלילה בשכבו על משכבו לא יחם לו כי כל מצעיו וכסתותיו צמר גפן המה, ולכרי הנוצות ולכסתותיהן אין כל זכר.

ואם לחוץ יצא והיה למפגע לכל חצי הסתו: מנעליו קצרים, גרביו צמר גפן, כתנת בד לבן ילבש ומכנסי בד על בשרו, ובגדו, זה “הקפטן” הארוך אשר ינפנף הרוח את כנפותיו אל כל רוח, וחדר במו כאשר יחדר אל מפרשי האניה, גם הוא אך בד הנהו להגן בפני חם השמש. ומגבעתו אשר יחבש לראשו בימי הקיץ לא יחליפנה ולא ימיר אותה גם בהמיר ארץ, ופַרְוֹות סתו אין לו, רק מעיל צמר אחד אשר ילבש מעל לקפטנו, ועליו יקפל סודר מעל לצואר להחם לו מעט.

רע מגורל האיש הוא גורל האישה, אשר מעל לכל בגדי הבד אשר עליה אין לה כל מחסה אחר רק מעטה הבד הלבן אשר יעטפנה כליל, וברדת הגשם עליו ידבק אל יתר הבגדים והיו כלם למִשְרת מים אחת אשר תדבק כאזור אל הגוף וקרתה עד נפש תגיע.

בימים כאלה יֵאָמר: אשרי כל יושב בית! כל בית עולם בפני עצמו הוא, וכל עיר עולם בפני עצמה. אח לא יבקר אח, ורע נפרד מרעהו. כי איך יחשב איש מחשבות על כל אהובי נפשו, ונפשו מתמוגגת וקודרה? וכגורל הבתים כך גורל הערים, ומעטה התנועה בין עיר לעיר, ובין הכפרים והעיר, וחדלו הכפריים מהביא פחמים ועצים, ותרנגלות וביצים, וכל ירקות הסתו ופריו, והיתה העיר כ“יריחו” בשעתה. כי הכפרי ערֹם הוא מכל, וכל בגדיו המה רק כתנתו לעורו, כתנת בד ארֻכּה, ואדרתו אדרת הצמר אשר עליו, ולא יותר! גם מכנסים (במחילה מכבודכם) אין לו, גרבים לא ישים לרגליו, רק נעלים קצרים אשר עפ"י רֹב שמורים הם בביתו. בעת כזאת הוא יושב לו בחדרו הצר אשר כל חלון אין בו כמעט, ומדורת העצים בוערת בתוך החדר, והעשן עולה לסמא עינים ולפַחם כתלים. זה הוא כל ענגו בימי הרקבון האלה הבאים פעמים או שלש בשנה – ומה לו ולצרכי העיר? התדאג העיר גם לצרכיו?

ד' אדר, תרנ"ו.

ד. הימים הצחים בחרף בירושלם.

“ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש… קול דממה דקה!”.

מדי חרף בחרפו נראה את המראה הזה בעירנו כפעם בפעם. נשיאים, ורוח, וגשם, ורעם, ורעש; ואחרי הרעש… קול דממה דקה! למחר יקיץ האדם בבקר והנה השמש מצחקת אליו ממרום מסלולה, קרניה יפֹזו על פני כל היקום אשר “טבל במים וטהר”, השמים כתכלת הספיר טהורים ובהירים כעולים מן הרחצה, האויר שקוף וזך ואין אבק ואין חרגה שטים במלוא רחבו, מן האדמה יציצו כבר “חוטי המצע הירֹק”, והעצים אשר עוד טרם פשטו מעטה עליהם מעליהם עומדים במנוחה מבלי נדֹד ענף. עוד שעות אחדות וגם טיט חוצות ייבש – וכל זכר לא ישאר עוד לימי מלחמת האיתנים מרגיזי מוסדות הארץ.

וימי הדממה הדקה הזאת הם לנו ימי השבוע הזה. הימים צחים, בהירים, נעימים ונחמדים ומודד החם עלה בצל עד לשלש עשרה מעלה במדת ראומור. יותר מימי האביב ינעמו לנו הימים האלה כי האויר נקי וקריר, והקרירה הזאת נופחת רוח חיים ותנועה באף כל היצור, האכר יוצא אל שדהו במחרשתו לשדד אדמתו למזרע השעורה, העירוני יוצא למלאכתו ולסחרו, והתרים שבים לחלֹף ולעבר בארץ לארכה ולרחבה. לימי החמד האלה אשר בארץ ישראל יתפלאו כל דרי ארצות “שמי העופרת” הבאים לתור את ארצנו בימי החרף, ימים כאלה לא ראתה עינם בארצותם למקומותם.

ב' טבת, תרנ"ו.

ה. שנויים באויר.

“הפוגש בחברו אל יפגש בו אלא מתוך דברי “רוח” (אויר), שמתוך דברי רוח הוא נכנס עמו בדברים של ממש”. את ההלכה הזאת אשר שנה לי אחד מרעי הבקי בהלכות הנמוס האירופי ובטעמו, הנה קימתי זה פעמים רבות במכתבי אלה אשר הנני עורך לשם קוראי האירָפּים. אך מי יודע אם לא גדשתי כבר את הסאה יותר מדי, וגם קוראי האירפים, ואולי גם בכללם בני “המהלך החדש” שבהם, האירפים שבאירפים, כלם יחד כבר שבעה נפשם בחזיונות רוחותינו ובכל חלופי אוירנו השונים? ומי יודע אם לא נמצאו בהם גם כאלה אשר יכנוני בטובם בשם “תוכן־הרוחות הירושלמי”?

ובכל זאת לא אוכל להתאפק גם הפעם משאת משאי עליו. כי האמנם ידעתם חביבי, עד כמה כל חיינו וכל ענינינו פה תלוים ב“רוח”? – וברוח זה אינני מכַוון אל כל הפרנסות הרבות והשונות אשר לאחינו פה התלויות רק “ברוח ובאויר”, וכמוהם “כאשר יחנו כן יסעו”, גם לא אל ה“רוח” הסוערת בים ואיננה נותנת לגשת אל החוף ביפו את האניות אשר אולי נמצאו בהן עוד תרים אחדים, אשר עוד טרם שמעו את דבר “גזרת ההסגר” ויבאו, גם לא אל כל מקורות ההשפעה הבאה לירושלם ולמפעליה מן החוץ התלויה גם היא “ברוח” נדבת נדיבינו הטובים הנותנים בנוח עליהם “הרוח”. – כי אם אל הרוח הפשוטה, הרוח המעלה לנו את הנשיאים ומורידה לנו את הגשמים הממלאים נפשנו תקוה ותוחלת לעתיד לבא, וקֹר ורטיבות, רפש וטיט בהוה. שאלת הגשמים בעירנו היא תמיד “שאלת החיים” לנו, שאלת הלחם לאכול והמים לשתות; ומה גם בשנה הזאת אשר רבים ממנו נואשו משברם אל הנכרים אשר יבואו מארץ רחוקה לשם ה', ועתה עליהם לשוב להתפרנס זה מזה. בשנה הזאת אשר אין לקות הרבה ל“הכנסה”, על בן ירושלם לדקדק ולשוב ולדקדק ב“הוצאה” וערך הוצאות השנה כלה אמנם תלוי הוא בעצם האויר והרוח והגשמים בירחים האחדים האלה. ובכן, בעל כרחנו ושלא בטובתנו – נשובה ל“עניננו”.

וידעתם כיום, כי אך תפלת שוא היתה תפלתי באחרית מכתבי האחרון, וככל הימים הטובים אשר לאדם בימי חיי הבלו עלי אדמות, כן לא ארכו גם ימי האורה והחמימות אשר שלחה לנו שמשנו בחסדה בראשית השבוע החולף. יום החמשי והששי היו אמנם ימים צחים ובהירים, אך ימי קפאון נורא, הוא הקפאון הראשון ואולי גם האחרון לעירנו בשנתנו זאת. מימינו קפאו, ידינו קפאו, וכל היוצא ממנו מתח ביתו חבק את ידיו או כי נשק אותם למו פיו להאציל עליהם מעט מנשמת רוחו החמה. ואחרי הקפאון רוח סערה, ואחרי הרוח גשם חזק; ואחרי הגשם… הן כבר ידעתם קוראי את כל התוצאות היוצאות לנו מן הגשמים התכופים לכל פרטיהן ודקדוקיהן ככל אשר הָראיתם במכתבי האחרון. עתה אמנם כבר בטחנו, כי לא נצמא למים בשנה הזאת, כי השמים עודם מתקדרים עבים ועובד־השמש מתאונן עוד על אלהיו “המסתיר פניו ממנו”, אך הלחם עוד טרם ידענו את אשר יהיה בו, כי הגשמים התכופים אשר ירדו בחרף הזה בהפסקות קטנות עצרו בעד מזרע השדות במקומות רבים בארצנו, והשדות הנזרעים עוד טרם הספיקו להצמיח זרעם. ועינינו תלויות עוד לימים הצחים הבאים.

י“א אדר תרנ”ו.

ו. המחלות בירושלם.

היתה עלי יד האִנפלוּאֶנציה, ותוציאני מלפני שלחן הסופרים, ותטילנו על ערשי, ותאמר אלי: בן־אדם! מחסום תשים לפיך, ועטך תסיר מבין אצבעותיך, ונאנקת דום, וחזון לא תשא עוד אל בית ישראל עד עת מועד. ואעש כאשר צֻויתי, ואשכב על ערשי, וכל “מדורות” גיהנם עברו עלי: חמימות תכופה, וראש סחרחר, ופרקים מתפקקים וכואבים; ואחריהם רפיון וחלשה וחורת פנים, הכל ככל אשר סבלו רבים מאד מבני עירנו בימים האחרונים האלה, כי הגשם עוד טרם ירד ארצה לטהר מעט את האויר, ומי הבארות הדלוחים מוסיפים להזיק לבריאות, וידי הרופאים עתה מלאות עבודה, ויומם ולילה לא ישבתו.

כ“א כסלו, תרנ”ז.

ז. הרבצת דרכים.

חם ומחנק וזעה ביום בקיץ, וקרה וסופה וסערה בשעת החלומות בלילה – זאת מנת חלקנו השבוע הזה. בלילה בלילה מקצה האשמרת הראשונה תקום רוח סערה נוראה; וביום גשמי זעה יורדים כל בדי עורנו, ונפשנו קצרה, ובכל זאת עוד לא גדלה יד הקיץ מנשוא, והתלונה על שָׂרָהּ של האש עוד טרם עלתה למרומה, וכלנו סמוכים בטוחים, כי עוד נשוב נראה גדולות מאלה.

– ולזכר הגדולות האלה נעים לנו לראות בבקר ובערב את מרביצי הדרכים עוברים בדרך יפו למשער העיר ועד קצה שכונת אחינו, ונדאותיהם על שכמם, ומלאום מים מן החביות אשר העמידה פקידות עירנו על המדרכות, והלכו הלוך והרבץ מים לרחב בדרך כלה להשיב נפש כל עובר. אך התשבע נפש האדם בטובה? “יוסיף טובה, יוסיף תאוה”, ועיני יושב ירושלם מצפות עתה למטאטא הגדול אשר הבטיחתנו פקידות עירנו להביא לטאטא בו את כל האבק הרב המסמא את העינים בימי הקיץ, אשר הוא “חוזר ונעור” תמיד בעצם היום, בשעה שהחמה מכה בכל תקפה בראשו של אדם, וכל מימי התרביץ עלו כבר כאדים השמימה. ובבוא המטאטא הגדול ישובו בלי תפונה לצפות ליום אשר יובאו בו מים חיים ירושלמה, אשר רק בידם תעלה באמת להספיק לצרכי הדרכים בימי החם. אך היום ההוא ירחק חק, ואבק רב, רב מאד, יטאטא עוד המטאטא עד אשר נזכה לראותם.

י“ד תמוז תרנ”ו.

ח. הנסיעה ליפו.

– והנוסעים ליפו רבים בימים האלה, וביחוד בבני אחינו ובבנותיהם, כי הימים ימי הרחיצה בים המה, ובירושלם אשר החליפות בה מעטות, ומעטים מהן התענוגים, מרבים הרופאים לצות על הרפים והחלשים לנסֹע יפו להחליף רוח ולרחץ במי הים המלוחים.

ותענוגי הנוסעים והנוסעות הם אך מעין תענוגי הנוסעים אל המרחצאות באירופה, כי כמעט כלם לא בבתי מלון ישבו, כי אם בתים ישכרו להם לחדשים אחדים, כי בסבת הנוסעים האלה ימצאו ביפו גם חדרים העומדים להשכר לחדשים, והבתים רֻבּם לא בתים וכליהם הם כי אם חדרים פשוטים ריקים, ואחרי אשר “הבאים להתענג” (גם אם בעגלות יסעו) לא יוכלו להביא כל כלי ביתם אתם, יהיה להם מסע תענוגם זה מעין “תקון־גלות” אשר יקבלו עליהם הצדיקים לפעמים. על הארץ ישכבו, על הארץ יאכלו, והנשים עובדות גם עבודת הבית כל היום לאפות ולבשל ולכבס – אך הכל לפי תנאי החיים ולפי מדת הספוק, והשמחה תמצא גם במעון צר ובלחם לחץ.

כ“ו תמוז תרנ”ו.

א. צומות רָמָדָן.

“אַדֻּנְיָא רָמָדָן”.¹

זה הוא הפתגם אשר בפי כל בני דודנו, אזרחינו המשלמים, בכל ימי החדש הזה. על כל מעצור במרוצת עניני החיים. על כל עכוב אשר יקרה, על כל חובה אשר לא תמלא בדיוקה ובמועדה, על כל זעף פנים וחריקת שנים, ועל כל מכה אשר יכו נערים שובבים את עוברי בטח, אך תשובה אחת נשמע, תשובה מספקת, לאמר: הן הימים ימי רמדן!

ובחלק גדול מהעיר, בגן, בבתי המשפט, בבתי הספר, בבתי הקפה, במסגדים ובחנויות, ובכל אשר נפנה ביום ובלילה, ראה נראה בחוש כי אכן: רמדן בעולם, כי אמנם לא דבר קטן הוא צום שלשים יום רצופים מאז הבקר ועד הערב, והחדש הזה מביא אתו מדי שנה בשנה “תקופה שלמה” משֻנה ומצֻינת במינה לחלק גדול מתושבי עירנו וכל הכפרים אשר מסביב לה. והנקודה הבולטת בכל שנויי התקופה הזאת היא: הפכת סדרי בראשית, הפכת היום ללילה והלילה ליום.

בימים האלה כי נעבר בבקר ברחובות העיר אשר רבו בהן המשלמים, ומצאנו אותן שוממות, החנויות סגורות והעוברים מעטים, וכל הקהל הגדול עודנו ישן לנוח מכל עבודת הלילה. רק לפני הצהרים, בהיות כבר “היום גדול”, תפתחנה החנויות מעט מעט ובעצלתים, והחנוני אשר אין מלאכתו לעמד כל היום ולשקל, כי אם למכר סחורתו במדה ובמספר, יושב לו בחנותו על הדוכן, ורגליו מקפלות תחתיו מְשֻכּלות² כדרך ישיבת המזרחים, ועל ברכיו מֻנח הספר³ הוא ה“קֻּרְאָן”, והוא קורא מעליו בקול רם בכל העת אשר תעבר בין קונה לקונה. כי הימים האלה ימי תשובה המה, ימי חסידות, וכל מאמין“⁴ יגמר לקרֹא את ספר הקראן פעם בחדש או פעם בשבוע, והקריאה קריאה ב”טעמים" היא; ואף כי אין סמנים מיחדים לטעמים, הנה הקריאה הזאת בנגונה המיחד לה נשמעת ונלמדת תלמיד מפי רבו, והנעימה תערב מאד לאזן תבחן נגינות הערבים, כי היא נמשכת בנחת ובהתפעלות והדברים יוצאים מן הלב. אחרי חצות היום בהיותו עיף מצומו ישוב אל ביתו לישן שעות אחדות, ואחר יקיץ, ופהק, ופניו זועפים, ובכל עת יביט אל שעונו אשר יוציא מחגורתו לראות את השעה. ומתקני השעונים בעירנו אשר כלם הם מבני אחינו האשכנזים ירויחו בחודש הזה מעט יותר מאשר בכל ימי השנה, כי גם ההמון אשר כל הימים איננו מדקדק כל כך בחשבון תקופות השעות והדקים, ושעוניו מוטלים ככלי אין חפץ, הנה עתה נאלץ הוא לשאל במחוגים הקטנים האלה בהציק לו בטנו.

אז יחל העם ללכת בהמון אל “החרם השריף”, הוא מקום מקדשנו, להתפלל שמה את תפלת בין הערבים, והמסגדים פתוחים לרוחה, והמה מלאים והומים מאדם, וככל אשר המה מלאים כן ריקים כל בתי הקפה וגן העיר כל היום ושעריהם נעולים. כי מלבד האכילה והשתיה האסורים על המשלמים בימי צומם הנה גם העשון נאסר עליהם, וכל טבק נרגילה לא יעשנו כל ימי החדש הזה. ורבים המה אשר יכבד עליהם האסור הזה עוד יותר מאסור האכילה והשתיה.

הגיעה עת “מערב” השמש (מע’רבּ), מחוֹגי השעונים עומדים זקופים לפני סמן השעה השתים עשרה; ה“מְּאַזְּנים” סובבים מסביב לגזוזטרא המקפת כאזור את מגדלי המסגדים למעלה, ומשמיעים קולם בקריאתם: “לא אִלָהָא אִלָּא אַלָּהּ!”; וכל ההמון מחכה עוד כליון עינים לשמע את קול התותח אשר ישמיעו מעל מגדל דוד אשר אצל שער יפו. הקול שמע, ובין רגע והנה – תחית המתים, ועולם חדש, עולם החיים, שב לתנועתו, הפנים צהלו והרגלים קלו, ואיש איש אץ לביתו ולסעודתו.

כשעה וחצי תמשך עת הסעודה הראשונה, ומעל המגדלים נשמע שנית קול החזנים קראם את העם להתפלל את תפלת הערב, והתפלל איש איש בביתו, רק החסידים ואנשי המעשה ישובו אל מקום המקדש לערך תפלתם שמה.

עתה תחל – תקופת היום! חנויות מוכרי כל דבר מאכל, אשר בכל השנה תסגרנה ככל יתר החנויות תכף אחר שקיעת החמה, פתוחות עתה לכל דורשיהן, וברחובות אור גדול, אור כל מנורות הנפט אשר בחנויות, וביחוד בבתי ממכר הממתקים וכל מעשה אופה אשר נעמו מאד לחיך הערבים. ונערים גדולים וקטנים סובבים בהמון להרעיש את העולם ולהראות בחוש כי עתה היא שעת החיים והתנועה. וכל בתי הקפה אשר בכל אפן אינם כהיכלי “אלף לילה ולילה”, פתוחים ומלאים מבקרים הבאים להעביר מעט את השעה ולעכל את המזון, כל ההמון יושב על השרפרפים הנמוכים מעשה ארצנו אשר בכל בתי הקפה הערבים, או על המחצלות הפרושות על אצטבות האבנים הבנויות לקורות הבית מסב. וידי בעל הקפה מלאות עבודה לצקת לעם קפה מתוק או מר בספלים הקטנים, ולערך את “הנָפָשִׂים”, הם הנרגילות. וכל הנאספים מתענגים לשמע קול המנגנים בכלי שיר אשר יביאו בעלי בתי הקפה הגדולים, או קול מזמר יחיד אשר נֹעם קולו יקח לבותם: ובכל עת התפעלותם יקראו בקול אדיר וחזק: “האח! האח!” עד רעֹש אמות הספים, ובבתים רבים מאלה ושבים מספרי הספרים וקראו לפני ההמון בקול רם ובנעימה בספרי גבורות “ענתר” או יתר הגבורים, והעם אשר שעת קרת רוח לו עתה, מתענג ומתלהב לשמע נצחונות גבוריו ושיריהם המלאים רוח גבורה ואמץ.

ונרות מקיפים גם את מגדלי המסגדים מסביב, ואורם אשר יפיצו עד למרחוק יגיד בדממת הלילה גם במקומות אשר אין שם המשלמים שוכנים, כי: הלילות לילות רמדן!

וב“ספירות העליונות” אשר אין כבוד אנשיהן לשבת בבתי הקפה, יחלו עתה הבקורים, כי עתה יאספו כל הידידים והרעים אל בית המועדה, או בית איש יומו, ושחו והשתעשעו עד חצות, וכפעם בפעם נראה ברחובות את נושאי הפנסים הארֻכּים המה פנסי הבד עגֻלים והמתקפלים עוברים בראשונה, ואחריהם הולכים או רוכבים על האתונות הצחורות כבימי השופטים, אלה בני העליה היושבים על מדין.

כחצות הלילה ישוב כל ההמון לישן עד הקיצו בשלישית לקול התותח אשר יקרא לעם לפני עלות השחר לקום ולאכל את פת השחרית [שֻׂחוּר] לפני אשר יאתה בקר, ובחפזון יקום עם, ובחפזון יאכל את אשר הכין לו, ושב וישן עד לפני הצהרים. וכמעשה הזה כמשפט הזה יֵעשה יום יום כל ימי החדש הזה.

וכל בתי הספר אשר לבני המשלמים סגורים כל ימי הצומות, ודרור נקרא לכל מבקריהם מלבד החפשה אשר תנתן להם בימי הקיץ, ובני גדולי העם השומעים לקח בבתי הספר העליונים אשר בבירת ארצנו יקדימו לבא איש איש אל בית אבותיו, לענות נפשו ולשמח לב הוריו.

גם בבתי הפקידות השונים רפתה העבודה בימים האלה, והפקידים אשר גם הם אך בני אדם המה “מאחרים לבוא וממהרים לצאת”, ורוחם סרה וזעפה, ורב הענינים החשובים הדורשים עיון רב נדחים לימים הבאים, לאחרי עבֹר חדש הצום הזה: A demain les affaires serieuses! ־ לפנים, אז בימי רחבת הלב ובדיחת הדעת, היו אמנם כל בתי הפקידות סגורים יומם, ובלילה נפתחו למשך שעות אחדות, וכל העבודה נעשתה לאור המנורות ועשן הנרגילות והקיטור הנעים העולה מספלי הקפה, אך השתנו העתים וזרם הזמן שטף ויסחף בלי חמלה כל מנהגי קדומים אשר רוח השירה מרחפת עליהם.

כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.

ב. חג רָמָדָן וקביעתו.

ספק גדול הסתפקו אזרחינו אם יהיה עליהם להתענות גם היום או יהפך להם צומם ליום טוב; והנה, כאלו להכעיס, טרם באו עדים להעיד כי ראו את מולד הירח בליל אמש, וגם טלגרמים מערים אחרות לא באו, ועל כרחם נאלצו להתענות עוד יום אחד מימי רמדן, כי אזרחינו המשלמים בכל היות להם כבר לוחות נדפסים שנה שנה, המה קובעים חגיהם פ“י הראיה, רק תחת ה”מַּשּוּאות" אשר שמשו לפנים בישראל ישמשו עתה חוטי התלגרף, ומבירת ארצנו בשורות יוצאות משיך־האִסלם אל כל עיר ועיר, למען יסמכו יושביהן על עדות העדים אשר העידו לפניו, או אם בעירם לא באו עדים.

ובכן היום להם ערב יום טוב (וַקְפָה – עמידה ־ ), ובני הכפרים באים העירה להצטיד, ומחר יעשו סעודותיהם כפר כפר על שדה הקברות אשר לו, כי דבר זבחי המתים עוד טרם שֹרַש מלב בני העם הזה.

י“ב אד”ש תרנ"ז.

ג. חג הקרבן.

ושמחה וגילה בירושלם מחוץ למחנה אחינו, כי אזרחינו המשלמים חגגו למיום הששי החולף ועד יום השלישי הזה את חגם הגדול “חג הקרבן” זכר לאילו של… ישמעאל. כי לפי דברי אגדותיהם הלכה הגר בצאתה מבית אברהם ותתע במדבר ערב, וירבו הימים ואברהם לא ידע את אשר נעשה בבנו ותכל נפשו לצאת אליו, וידר נדר לה' לאמר: אם ישמעאל בני עודנו חי ומצוא אמצאנו, והעליתיהו לה' לעולה. ויהי כי הקרה ה' אותו לפניו ויעלהו על הר מני אשר אצל מכה, ויאמר לשחט אותו וישלח את המאכלת ולא שלטה בבשרו. והנה מלאך ה‘, וכו’ וכו'. וזכר לאיל אשר הקריב אברהם תחת ישמעאל בנו יחגו המשלמים מדי שנה בשנה חג ארבעת ימים למיום העשירי לחדש ד’י־אלחג’ה הוא “חג הקרבנות”, והיה כל בעל בית חשוב בערים ובכפרים והקריב קרבן בביתו בליל החג הראשון לכבוד אברהם אבינו, וחלק את בשרו לעניים או כי אכול יאכלנו בביתו, והחסידים שבהם יסעו לימי החג הזה חברונה.

ועל ההר מני רבה התנועה מאד, כי בעצם הלילה הזה יקריבו רבבות חוגגי המשלמים הבאים שמה מכל קצוי ארץ לחֹג את החג הזה, ורבבות מן הקרבנות יקברו עתה בחפירות הגדולות העשויית להם מאין אוכל, אלה הם הקרבנות אשר השלכו לפנים על פני השדה עד כי עלה באשם וישחת את האויר ותפרץ משם הכולירה לפרקים בין החוגגים.

י' תמוז תרנ"ו.

ד. נבּי מוסא.

שבוע הפסח הוא מדי שנה בשנה “שבוע החגים” לירושלם כלה, וכמשפטה תמיד לבשה עירנו גם הפעם מחלצות ירֻקות. אלפי אנשים, הדורים בלבושם כלם, ינהרו אליה מכל אפסי ארץ מרחוק ומכל הכפרים והעירות מקרוב. רכבת מסלת הברזל תשמיע שריקותיה פעמים אחדות יום יום, וקול התפים והמצלתים אשר ירימו בני כפרינו העולים לרגל יצלצל באזנינו בכל שעה. ואף כי לא חדש אתנו המראה הזה, הנה היתה השנה הזאת לכל דעות שנה יוצאת מן הכלל ברבוי האורחים אשר הביאה אלינו בכל הדרכים השונות מלבד שירות הגדולות של האנגלים והאמריקאים וגם האשכנזים אשר לא חדלו מעבֹר על פני עירנו במשך החרף הזה ומדלֹק אשה אחרי רעותה, ומלבד התרים הרבים הנמצאים עוד בקרבנו, הנה כבר נאספו באו ליום פסחם כארבעת אלפים חוגגים רוסים, וכאלפים ארמינים, מלבד היונים אשר מספרם גם הם איננו דל. ולרב הבאים מהרה החברה “הפלסטינית הרוסית” ותקֶם במגרש הרוסים שבעירנו בנין עץ גדול ורחב למעון לאלה אשר לא ימצאו עוד מקום בבתיה הגדולים הקימים מאז.

־ ובני כפרינו כבדו גם המה את “חג ירושלם” כראוי לו, וביום הששי החולף אחרי צהרים, הוא יום רדת כבוד מֻפתי עירנו בראש החוגגים המשלמים על קבר “נבי מוסא”, ראו עיני מבקרי עירנו מחזה נהדר ומרהיב אצל “שער השבטים” למן חומת העיר ועד ראש הר הזיתים, מדרון הר המוריה כלו משני עברי הדרך מכסה “פה לפה” באלפי בני אדם הבאים לראות ולהראות, ובראשם נוטלים חלק אזרחינו המשלמים, וביחוד נשיהם העטופות בצעיפיהן ולבושות בבדי צבעוניהן השונים והנוצצים; ולכבודות שבהן נטיו אהלים מיחדים. והדרך עצמה מלאה תשואות מהמון העוברים והשבים, המון העם הולך רגלי, צעירי המשלמים רוכבים על סוסיהם הדוהרים ורצים רוץ ושוב, ומרכבות רבות מרקדות מלאות אירפאים ואירפאיות הבאים לראות, וכפעם בפעם תעבר גם שפעת חמורים נושאים המון אנגלים ואנגליות המשתעשעים לרכב על החמורים דוקא. ובקצה הדרך כנגד שער העיר עומד סולם קטן, ועל שלביו עומד איש המכסה את פניו ואת המכונה הקטנה שלפניו במסכה שחורה, הוא, צלמן אנגלי העובד עתה עבודתו בחריצות ולרגעים יחליף את לוחות־הזכוכית אשר למצלמתו למען יוכל להעלות אחרי כן על הניר את כל חליפות מחזה; מלבד הצלמנים “החוטפים” הסובבים על פני הככר, איש איש ותבתו הקטנה בידו עומד ומכונן אותה בכל רגע לפני כל הישר בעיניו לצלמו, ומכלה מעשהו “כלאחר יד” בטרם יספיק עוד האיש להתבונן בו.

עד תם תפלת יום הששי (צלָתּ אל גֻ’מעה) במסגד עמר אשר על מקום מקדשנו ישב הקהל ויחכה, ובהגיע השעה הראשונה אחרי הצהרים החלה החגיגה, משער העיר נשמע קול רעש תפים ומצלתים, ונושאי הדגלים הנהדרים דגלי המשי הרקומים בזהב עוברים ראשונה, ועל כל צעד וצעד יורידו את שני הדגלים הראשונים עד לפני האנשים והנשים היושבים משני עברי הדרך, ואיש איש מבני האזרחים מעביר את קצה הדגל על עיניו ועל מצחו, ואחרי נושאי הדגלים עוברים פקידי החיל רוכבי הסוסים וחרבותיהם הנטויות לפני מרכבת כבוד פחת עירנו אשר בא הפעם הוא ויתר גדולי המלכות לקחת חלק בחג הדתי הזה. עוד רגע והנה עוברים המון נלהבים מפזזים ומכרכרים במטות עץ במעגל, האחד מהם עומד בתוך מעופף מטהו בשתי זרועותיו וקורא פסוק של ברכה לכבוד אדוננו שולטן יר"ה ושריו, וחבריו עונים אחריו בקול. בקצה הקהל הגדול אחרי כל הכבודה הזאת עובר נושא הדגל הירֹק החדש⁵ והוא רוכב על סוסו ואחריו המון נושאי דגלים וכלי שיר עוברים לפני כבוד המופתי הרוכב על סוסו, ועל יד שמאלו רוכב “בחיר המיֻחסים” (נקיב אלאשרָף), ומנגינת הצבא הולכת לאחרונה.

כשתי שעות ארכה חגיגה “הלוית הדגל”, ואחר שבו רב הבאים איש איש לדרכו וכל הקהל נפוץ. ולמן היום ההוא לא חדלו בני הכפרים הקרובים והרחוקים לבוא אל עירנו בקול המון חוגג וללכת מפה עד מקום הקבר יום יום עד יומנו זה אשר בו שבו כלם יחד ירושלמה, והעיר מלאה מהם ומהמונם.

־ ולסבת רב מספר הבאים בשנה הזאת מבני הנוצרים והמשלמים יחד שלח כבוד פחת עירנו דברו אל כל צירי הממשלות השונות שבעירנו לבקשם לבל ישלחו בכל משך השבוע הזה את התרים האירפאים לבקר את “מקום המקדש” לבלתי עורר את קנאת האזרחים.

ט“ז איר תרנ”ח.

2.

– ביום החמשי שב המֻפתי וכל המון החוגגים מנבי־מוסא בכל הכבוד הרגיל וביום הששי בהאסף כל פני הכפרים בהחרם אלשריף לתפלת השבת היתה “הקפת הדגלים” (זפת אלבּיָרק) בהמון, כי אחרי התפלה נשוא ישאו ביום ההוא את כל דגלי החרם, ובתהלוכה גדולה בתפים ובמחולות יקיפו בהם את חלקת הר הבית והביאום ממסגד עומר עד המדרש הקיצון⁶, ואחרי כן נפוץ כל המון בני הכפרים ובנותיהם ברחובות העיר לקנות “חלָוה” וכל מיני ממתקים להביא הביתה.

י“ג איר תרנ”ו

3.

– יותר ממנו ומנשינו יחושו ירגישו את פעולת הגשמים תושבינו המשלמים הרבים אשר בעיר ואשר בכפרים מסביב. כי אם אנו, מפני חטאינו, פסו עולי רגלים מבינינו, ואם חגינו נחֹג איש איש בביתו ובעירו, הנה המה חגים את חג משה נביאנו על פני השדה, ואיש איש מהם עולה מעירו ומכפרו לחג על קבר איש האלהים הזה, ויש אשר יבואו גם ממרחק ימים אחדים. עוד ביום הששי שעבר קראו הכרוזים בחרם־אלשריף (אשר על מקום מקדשנו) לאמר: בשבוע הזה תחל העבודה בחלקת “נבי־מוסא”! ובשבוע הזה ירדו שמה אנשים רבים סוחרים ורוכלים וכל מוכרי דבר אֹכל למינהו להכין שמה חנויות קטנות למערבם ולמרכלתם, וביום הששי לשבוענו זה תחל החגיגה כמשפט שנה שנה, ואנשים לאלפים יעברו על פני ירושלם והלכו אל מקום הקבר אשר מצאתו ההגדה הערבית על דרך ירחו מנגב.

– והיום שלפניו הוא “יום החמישי של המתים” (ח’מישׂ־אל־אַמְוָתּ) לבני הכפרים, כי ביום הזה ירדו אל מקברותיהם משפחה משפחה על קברי קרוביה ובשלו שמה נזיד בסירות ובדודים, וכל עובר יטעם מסיר הנזיד ואומר: “תהי זאת לרחמים למת”. וקראו לתפלה הזאת “רחמים”, והמנהג אחד שרידי מנהגי “זבחי המתים” הוא.

־ומלבד חני המשלמים הנה קרבו גם חגי הנוצרים, והעיר מלאה עתה רוסים ויונים וארמנים וכל חוגגי הנוצרים למיניהם. וכי נלך בדרך וראינו אותם נושאים כל היום כפות תמרים, לולבים ירֻקים ורעננים – לפסח. כי יום הראשון הבא הוא “יום הראשון של הלולבים”, ולקחו להם כל הרוסים והרוסיות כפות תמרים עוד שבוע ושבועים לפני חגם, וקלעו סביבותיהם כל מיני הדור ונוי־לולב ונשאום בכל אשר ילכו. אחרי כן יביאום אתם אל ארצם לזכרון.

נשינו אומרות: “אך מערכתנו גרמה זאת!” בני דודנו אומרים: “מֻבָּרךּ סידנא מוסא!”. – ואנכי עבדכם אשר רק אתם לנגדי תמיד, הנני תולה הכל רק בזכותכם קוראי חביבי, רק לכבודכם עננים נפזרו, ושחקים טהרו, למען תזכו ושמעתם “חדשות” חדשות, ודברי ימי שבוענו זה יעברו לפניכם בכל טיבם המיחד להם, כי אמנם השבוע מצֻין מכל שבועות, וציונו זה איננו נכר ובולט כל כך כי אם בלבֹש גם השמים מחלצותם ושמלת תכלתם.

– עוד ביום החמישי החולף חדל הגשם. וביום הששי אחרי הצהרים בצאת כל המשלמים מהחרם־אלשריף אחרי התפללם תפלת שַׁבַּתָּם חרבה גם הארץ, והתהלוכה מבית תפלתם זה החלה בכל כבודה וסדורה, אנשי הצבא הפרשים עוברים חלוצים לפני המחנה, ואחריהם הולכים זקני (שיכֵי) החרם בבגדיהם הירֻקים ובידיהם דגלים גדולים, כשלשים דגל. או חניתות וחרבות שלופות, ואחריהם הולכים אנשי הצבא המנגנים הלוך ונגן בכלי שירם, ואחריהם נושא “הדגל” הקדוש העשוי כלו משי ירק, ועליו רקמת זהב יפה, והמֻפתי הוא השופט הדתי וכל נכבדי העיר רוכבים לאחרונה, ואחריהם כל אדם ימשך. ובעברם דרך רחוב אשר בו איש קדוש קבור, ועמדו והתפללו תפלה קצרה לנשמת המת, היא “פרשת הפתיחה” (סוּרת אלפָתחה) אשר לקֻרְאָן, ואחרי כן יאחזו דרכם הלאה עד הגיעם אל “שער האריות”.

והככר אשר מחוץ לשער, וחומת העיר לארכה כֻּסו באלפי נשים ואנשים, וההר כלו משני עברי הדרך נהפך לאמפיתיאטרון גדול אשר רק “ראשים וצעיפים” נראו בו כמדרגות מדרגות, גם אהלים אחדים נטו עליו בראשו לנשי השרים הגדולים הבאות גם הן לראות, ורעש גדול והמולה בכל הככר, וקולות התותח נשמעים מעל החומה כהד רעש המון החיים, והתהלוכה עוברת הלוך ועבור עד מלמעלה להר הזיתים. אז תשוב מנגינת הצבא וכל המון המלוים אותה, והכפריות תחלנה עתה לענות ענותיהן לברך את החוגגים בברכת הפרידה, ויש אשר תעמדנה במעגל ואחת מהן בתוך, ורקדו ונפפו ידי כתנתן הארֻכּוֹת. וזקני כפרים מתחרים במרוץ הסוסים העפים כברקים רוץ ושוב, והראו את כחם אשר לא תש עוד, ובני התהלוכה הולכים הלוך קדמה, ואל “נבי מוסא” מגמת פניהם.

כי זה משה האיש, אשר לפי דברי מדרשנו לא ידע גם הוא בעצמו את מקום קבורתו, שב (לפי הגדת המשלמים) ויתגלה אחרי אלפי שנים לאחד נזיריהם המתבודד ויגלה את מקום קברו. וילך הנזיר ויאסף אליו המון עם רב ויביאם אל המקום ובידו מטה, ויעג עוגה בארץ ויקרא: “זה הוא מקום קבר נבי־מוסא!” ויראו העם ויאמינו. ויקימו על מקום הקבר בית גדול לתפלה, וסביבו בתים רבים למשכן לכל הבאים לבקרו. ויהי המקום הזה, אשר מנגב לירחו מעבר לירדן מערבה, למן היום ההוא למקום קדוש. והמֻשלמים בני ירושלם וכל סביבותיה עד למרחוק עולים לחג שמה מדי שנה בשנה בשבוע אשר לפני חג הפסח לנוצרים, הוא השבוע אשר בו יאספו שנה שנה נוצרים רבים בעיר הזאת. ולהוצאות הבית והחגיגה הקדשות רבים הקדשו, מלבד המכס אשר על כל הערבים מעבר לירדן מזרחה, שתי סאים קמח לכל מענה צמד בקר. והממֻנה על כל ההכנסות הרבות האלה הוא מֻפתי ירושלם, והיה הוא גם ה“מוציא” בכל ימי החגיגה. וכל שבעת ימי החג ארוחת חנם נתנה לכל אלפי החוגגים וכל רעב יבוא ויאכל כאות נפשו. לבני הכפרים ודלת העם יבשלו ארז ובשר, ולחם נתן להם, לאיש איש בכליו אשר יביא, ואם תאוה נפשו לקחת בשר חי ונתנו לו. ולשרים ולגדולים ארוחות נשלחות לאיש איש כפי כבודו אל חדריהם אשר יֵשבו בם.

ודגל מיֻחד לחגיגה הזאת והיה תמיד בבית המפתי, רק ביום הראשון לחג יביאנו אל החרם ומשם יקחנו אתו אל נבי־מוסא, וירד הדגל מדי שנה בשנה ביום הששי, ואת המפתי ילכו בני העיר המתנדבים לחֹג, ובכל ימי השבוע שאחריו ילכו שמה חליפות בני הכפרים אשר מסביב לירושלים, ועברו כלם דרך עירנו. ובאו בני כפר וכפר לבדם, המה ודגליהם, והלכו נושאי הדגלים לראשונה, ואחריהם ילכו המכים בתפים והמצלצלים במצלתים, ואחריהם הזקנים ובידיהם חניתות ורמחים, ואחריהם ילכו יתר בני הכפר, הגברים לראשונה והנשים והטף אחריהם, והיה לפני בואם ירושלמה ועמדו הרחק מן העיר ושלחו ציר לבשר בעיר דבר בואם, וביד הציר תף קטן והלך הלוך והכות בתף, מכה אחת לכל עשרים צעד, עד באו אל החרם. ובחרם משפחות אחדות שוכנות אשר דגלים להן ותפים ומצלתים, ולכל משפחה “חזקה” על כפרים אחדים, לקדם פני חוגגיהם בבואם, ובא הציר אל בני המשפחה מכריו ותשורה בידו ולקחו את דגליהם וכלי זמרם ועברו ברחובות עד הגיעם אל מחוץ לעיר, ונפגשו את החוגגים הבאים ושבו אתם, והלכו שני המחנות יחד עד בואם אל הקדש, ובדרך בלכתם יעמדו במקומות רבים, ונזירי הכפרים וזקניהם מראים נפלאותיהם לעיני ההמון, כי תעמדנה רגליהם על שפת חרב חדה, או כי יתקעו את החרב בבטנם וישלפוה ממנו, או כי ישטחו לארץ וחרב חדה תושם על גבם החשוף ואיש אחר יעמד על החרב נשען עליה בכל כחו; ויש אשר ישתטחו אנשים רבים על הארץ, והקדושים ירכבו על סוסים ועברו על גבם הלוך ושוב והמשתטחים לא יחושו בעברם, וככה יבא’ו אל החרם והתפללו שמה. והיה אם רד היום ולנו בירושלם וקמו בבקר והלכו לנבי־מוסא, ואם עוד היום גדול והלכו בו ביום. ובבואם לפני נבי־מוסא ישלחו שנית ציר מבשר, ויצאו לקראתם בני הכפרים אשר הקדימו לבוא יום אחד לפניהם.

והבאים שמה יביאו אתם נדריהם ונדבותיהם אשר נדרו כל ימי השנה לנבי־מוסא, קרבן שלמים (ד’בּיחה) או כל נדר אשר ידר האדם, ויש אשר יביאו אתם בניהם הקטנים למול אותם שם והלבישום משי, ורקמת זהב מקשטת את התלבשת כלה.

ובבואם שמה יש אשר ישבו באהלים, ורבם על פני השדה ישבו כל ימי חגיגתם, יומים או שלשה.

וביום החמישי בשבוע, בבקר, יצא המפתי וכל החוגגים אשר נשארו שם עד היום ההוא, ושבו ירושלמה והעלו את הדגל אתם, והיה גם היום ההוא ליום חג לירושלם בצאת כל המונה לראות בשוב כל המחנה הכבד בכבוד יותר גדול מיום לכתו, ורב בני הכפרים נשארים בירושלם גם ביום הששי גם ביום השבת, הוא יום “שבת ההדלקה” אשר לנוצרים. וקראו לימים האלה “שבוע החַלְוָה” (ג’מעת אלחֲלָוָה) כי בימים האלה יקנה איש איש מבני הכפרים “חלוה” להביא לביתו זכר לימי החג. והחלוה עִסת סֻכּר היא אשר יטגנוה בקמח ובשמן השֻׁמשמים.

כ“ז אייר תרנ”ו.

א. “ועד חטאים”

כשמשון גבורנו לפנים אומרים גם קנאינו גבורי־יומנו: “נצא כפעם בפעם וננער”; ומעת לעת המה מנסים את כוחם במשלוח “גיריהם בעינא דשטנא”. להראות בעליל, כי עוד לא תמו מבקשי־חטאים מן הארץ, ועוד לא ינומו ולא יישנו שומרי ישראל, ומעת לעת ישובו ויראו עד כמה תש כוחם ונס לחם.

וגלגול ה“קנאות” בימינו אלו הוא בגוף “ועדנו־הרוחני”, הוא “ועד החטאים”, ומשם קולה נשמע למקצה ירושלים ועד קצה; עד כי במשך שלושה שבועות זכינו כבר לשמוע את הקול הזה פעמים.

כי הועד הזה החפץ לעשות לו בכל עז שם ופרסום בעדה האשכנזית, ולקבֹּע בלבה מעט מעט את הדעת, כי הוא הוא הגבוה מעל הגבוהים השומר עליה, ולכבֹּש לו, “אגב ארח” את “ההשגחה העליונה” גם על דברים הרחוקים מאד מעֲונות – הועד הזה הדביק בימים האחרונים בכל מקומות צבורנו מודעה נדפסה בשם “הרה”ג חברי הועד הי“ו” להודיע לבני עירנו, כי ביום פלוני בשעה פלונית ישבו “הרה”ג הי“ו” בביהמ"ד פלוני, ישבו ויצפו לכל אשר נגעה יראת ה' בלבבו והוא יודע פרק בחטאים… של אחרים, כי יבוא ויודיעם. ואגב ארח הודיעו, כי כל החפץ לשכֹּר את המקוה שבחורבת ר''י החסיד ז''ל יבוא וישכר.

אכן גם עד הימים האלה לא התרפו “הרה”ג חברי הועד" במלאכתם חלילה, ולמיום התכונן ועדם נראו בכל פתחי בתי הכנסת ובתי המדרש זה פעמים רבות מודעות נדפסות להזהיר את העם מדברים הנוגעים לחלול שבת כיו"ב, או לפרסם כי פלוני ופלוני העגלונים הפרו חק ודינם דין עברינים; אך עד כה היו המודעות בשם הרבנים חברי הבד''צ אשר הדברים האלה נכנסים בחוג פעולותיהם בכלל, והפעם זכינו כבר לראות את פני חברי הועד בכבודם ובעצמם, מבלי כל מסוה שמות אחרים, וכגוף עומד וקים בפני עצמו, והוא מתחיל לקחת לו קרנים להשתרר על צבור שלם.

וכדרך כל שיחת חולין של ת“ח הצריכה למוד היתה גם המודעה הקטנה הזאת, ובני ירושלם למדו מתוכה דברים רבים: ראה ראו ראשונה כי רבותינו אלה כמה נזהרים המה בלשונם מקרוא לועדם בשם קבוע, ובדרך ענוה המה מסתפקים בשם “הרה”ג חברי הועד” סתם; והדבר מובן ליודעי חן. כי לקרוא לנפשם גלוי בשם “ועד העיר” עוד טרם הגיע השעה, ומי יודע אם לא תצא העדה כלה במחאה כנגדם אחרי שהיא עסוקה עתה בבחירת ועד כזה, וחבלו כל מעשי ידיהם; ולהודע בקהל בשם “הועד המשגיח בדברים שבין אדם למקום” לא רצו ג"כ אחרי אשר סוף מבטם הוא להרחיב בשעת הכשר את גבול הכשרתם הרבה יותר מהחוג הצר הזה אשר פירותיו וקרנו יחד קימים רק לעולם הבא ובכן נשאר הדבר סתום ועומד עד בוא עת מועד.

ובדבר השכרת המקוה ראו כבר את הצעד הראשון לכבוש הכנסות העדה, הצעד הזה אמנם צר הוא מאד וכמוהו כאין, אך מי לא ידע בעירנו את הפסיעות הגסות אשר פסע כבר “ועד השחיטה” על ראשי בני העדה עד היום, ומי לא ירגיש את השלטון הנמרץ אשר לו על גדוד צבאו הסרים למשמעתו ולוקחים חלק בהכנסותיו המרֻבּות אחרי החלו גם הוא בקטנות כאלה?

וגם בנדון החטאים עצמם למדו סתום מן המפורש, והקול יצא כי הפעם גמרו כבר רבותינו אלה אמר לצאת המערכתה בגלוי לקראת השקאלעס והפרצות שנפרצו בירושלם בדבר הלמודים החיצונים. ומלבד שיֵשבו ויחכו עד אשר יתעוררו אלה שנגעה יראת ה' בלבבם לבוא לפניהם ולהעיד, ישלחו עוד מצדם ויקראו בחזקת היד לבני כתה אחרת לבוא ולעמֹד לפניהם, המה האבות הפושעים השולחים בניהם ובנותיהם לבתי הספר. וביחוד יצא הקצף על בני שכונה אחת בפרורי ירושלם השולחים את בניהם אל מורה המְּפקד מטעם חברת “למען ציון” ללמֹד אצלו את לשון המדינה, וגבאי בית תלמוד־התורה אשר בו ילמדו הילדים האלה כיום אינם מוחים בידם, ולא עוד אלא שהם מביטים על הדבר הזה בכלל בעין רצון.

אך עוד טרם עברו ימים והנה מודעה שניה יצאה בשם “מחאה גלויה מאת הקהל” להודיע כי אלה “המכנים עצמם בשם הועד בביהמ”ד שונה הלכות" לא נבחרו לא מצד העדה ולא מצד רבנו הגרש“ס הי”ו, ואין להם כל זכות לבקר את מעשי עיה“ק ולהשתרר על קהל ה', וגם להשכיר את המקוה אין בכחם וכל השוכרה מאתם יפסיד מעותיו. ועל “המכנים א''ע בשם הועד” לדעת כי יענשו עפ”י דינא דמלכותא.

אם היה הרמז האחרון כדבר במקומו או לא; אם נרתעו הרה''ג חברי הועד מפניו, או כי ראו בכלל כי ההתרגשות בעיר גדולה כנגד המחשבות הטובות שהמה חושבים על ירושלם – כל אלה המה דברים המוטלים עוד בספק, אך מה שנודע ברור ונכון הוא, כי: ביום פלוני בשעה פלונית לא ישבו רבותינו במקום מועדם, וכל הבנין האדיר אשר אמרו להקים נפל ויהרס מיסודו.

ראה ראו כי לא הצליחו בדרך זו, וינסו לאחֹז באחרת. ואך עברו ימים אחדים והנה גליונות אדֻמים גדולים ועצומים נפוצים בקרב העדה, ועליהם נדפסים באותיות גדולות מנקרות עינים כל דברי החרם החמור שנתחדש בשנת תרל“ה כנגד למוד הלמודים החיצוניים “המותרים גם עפ”י דין תורה”, וכנגד התלמידים הלומדים אצל מורים המקבלים שכרם מחו“ל, ואבותיהם, ומוריהם וכל המסיעים להם, וכו‘. וכו’. וגם דברי “להט החרב המתהפכת” אשר הצליחו קנאינו להוציא מידי רבנינו לפני שנתים, ואשר אחרי שנדפסו דנם רבנו הגרש”ס הי“ו בגניזה – זכו הפעם לצאת לאור עולם, והמה כתובים הדר מתחת לדברי החרם הקדמון בהשתמש מדפיסיו עתה בשעת הכשר. בהיות רבנו הנ”ל מוטל על ערש דוי אחרי הנתוח שעשו הרופאים בעיניו.

אך גם דרכם זו לא היתה סוגה בשושנים. כי עוד טרם הספיקו להפיץ את דברי החרם ולהדביקו בריש־גלי, נודע הדבר בבית פקידות השכלת עירנו, ואחד הפקידים סבב בכל בתי הדפוס אשר לאחינו לחפש אחרי הסגֻלה היקרה הזאת, וכמובן נעלמה ואיננה. ואגב ארח סר גם אל בית תלמוד־התורה אשר לעדת האשכנזים שבחרבת ר"י החסיד לבקרו, ולראות אם ילמדו בו את לשון המדינה כמאמר המלך אשר יצא זה שנים אחדות על כל בתי החנוך שבטורקיה, וכמובן לא מצא גם פה את אשר בקש, ולא היה יכול כלל למצֹא ויתן ארכה של שבועים למנהלי הבית לקבע בו מורה לשפת המדינה.

רבים חשבו אמנם כי יד ישראל היתה באמצע, והמעשה הזה כבר נדרש לגנאי, מפני כי סוף סוף שם ישראל מתחלל ע“י זה, אך הדבר בכללו עוד טרם התברר, אחרי אשר מלבד בית תלמוד התורה אשר לעדת האשכנזים בקרו פקידי בית מועצת ההשכלה בימים האחרונים גם את יתר בתי החנוך אשר בעירנו, ובכל מקום בואם דרשו כי יתנו להם את רשימת שמות ספרי הלמוד אשר בהם ילמדו בבתים האלה. בכל אפן הנה שקטה עתה סערת החרם, הקנאים שבו להתחבא בחוריהם עד יעבר זעם. ובבתי־הספר לא נגרע ממספר התלמידים מאומה, רק ילך פקיד החברה קדישא גחש”א אשר אים עליו הגבאי הראשי האונגרי כי יסירהו ממשמרתו, וגם בבית תלמוד־התורה יהיה בלי תפונה גם מהיום והלאה עולם נוהג כמנהגו… והכל ישוב והיה מתֻקן ומקֻבל וטוב ויפה.

ו' תמוז תרנ''ח.

ב. שער שבאשה

1.

וקנאת “השערות” אל נא תקל בעינכם אדוני, אנחנו הגברים אמנם אסור לנו להקיף פאת ראשנו, אבל “הן?”, הן עליהם לא מאסר הדבר הזה ומדוע אפוא לא תגלחנה שער ראשן? ובכן – התאוו עתה “שומרי חומותינו” להיות גם “שומרי ראשי נשינו”.

“שומרי החומות” בירושלם המה אחינו אשר מארצות אֻנגריה באו אלינו לשמֹר על היהדות לבל תשקע חלילה בירושלם בין הספרדים והלִטְפקים והפולקים. ויקראו לנפשם בשם “שומרי החומות” וגם בחותם כוללם הנה כתוב הדר כדברים האלה. וכל היום וכל הלילה לא יחשו – לקים מה שנאמר, וירושלם מלאה בהם ובצעקותיהם ובחרמותיהם כל הימים. ויולדו לשומרי החומות האלה בנים, וישאו להם נשים, ודוקא נשים צעירות אשר לא תשמחנה לקראת הכורת העולה על שערותיהן כמנהג זקנותיהן, ותגדלנה פרע שער ראשן מתחת לצעיפיהן, ויהי כי צמחו השערות ותגדלנה, ושומרי החומות ראו כי נפרעו לשמצה בפרע שער כלותיהם, ויבזו בעיניהם לשלוח ידם בשער כלותיהם לבדם ויצא הקצף על כל עם ה' ונשיו, וזה שבועות אחדים ו“שומרי החומות” אשר נהפכו בין לילה ל“שומרי הנשים” עוברים בחוצות ירושלם ונשים בלות מלוות אותם ותער הגלבים בידן, הלוך וסבוב מבית לבית. והיה כל “רחל” אשר היא לפני גוזזיה נאלמה והיו קווצותיה להם לשלל, אך ישנם גברים אשר כאיש גבורתם והשיבו פני השומרים ריקם או מלאים במתנות לחיים וקיבה, ויהיו גם כאלה אשר התלוננו על זאת באזני פקידות העיר ויתפשו השוטרים את “השומרים” ויניחום במשמר… תמול נתפש אחד השומרים האלה, ויהי כי נשאל לשם האיש אשר שְׁלָחוֹ “לפרֹעַ פרעות” ויען כי החכם שלחהו, ויביאוהו לבית הרה"ג סלאנט וישאלוהו אם בפקודתו נעשה הדבר הזה, ויען: “אינני חכם לעדת האֻנגרים ולמשמעתי לא יסורו, ופי לא ציוה”. ויוּשב “השומר” אל המשמר עד בוא השמש.

אמור יאמרו כי רבים מבני כולל אֻנגריה הצעירים הגישו קֻבלנא על זאת לפני ציר ממשלת אָסטריא בעירנו, וחכה יחכו עתה להוראות – חכם זה.

כ“ג טבת תרנ”ו.

2.

"אודות השערות של כלתו של הר' פלוני נתברר שנתגלח.

מנשה ראטה"

זה נֹסח המכתב אשר היה למראה עיני השבוע הזה. מכתבים כאלה מֹסר החתום למעלה לנשי צעירי האונגרים, אשר גזרו עליהן ממֻני הכולל הזה, כי רק הן תבאנה אל בית הועד לקבל את חלוקת ביתם. ספורים מבדחים רבים יספרו עתה בעיר על “שומרי החומות” וצדיקיהם ובניהם וכלותיהם, איך הצליח פלוני למשל לקבל חלוקתו בשלחו אשת איש אחר אשר גֻלחה ותטהר, ומשערות ראש אשתו לא נפל ארצה, ואיך החליפו הממֻנים תחבולותיהם עשרת מונים, ובני יעקב ידעו כאביהם לקדם תמיד את פני הרעה ולשמֹר לראש נשיהם, אך עתה בכלל רפתה הגזרה, כי היו שומרי החומות עתה כעצים אשר הלכו למשֹׁח עליהם מלך. הרה“ג סלאנט אמר: “לא לי אתם”, הרה''ג מבריסק אמר כי גם הוא אין לו כל עסק איתם, הרה”ג מלובלין איננו מתעסק בעניני העיר, ורבני הספרדים (הוי לי אם אמר) גם נשיהם אינן יודעות כלל את דבר מצות גלוח. ו“האטד” אשר יבואו לחסות בצלו עוד טרם נברא, ובכן – הרכינו סוף סוף ראשם בעון הדור.

ח' שבט תרנ"ו

ג. הישוב ועבודת האדמה

ועל ידי רבנינו הי''ו הדואגים לתקנתם של בני עדתנו הנה נמצאו בנו עוד אנשים הדואגים בשם רבנינו לגורל בני ישיבותינו “הפורקים עול תורה ומעמיסים עליהם עול עבודת האדמה”

כל קורא ה“מודעה רבא לאורייתא” שהדבקה “מאת הרה”ג והצדיקים הי“ו החונים בארצות החיים” יחשב כי אכן כבר נסגרו גם דלתי “האכסניא שנשארה לתורה העלובה בציון”, ובני ישיבותינו ברחו כבר כתינוק הבורח מביה“ס ויצאו השדה להחזיק אֵת ודרבן. אף יחשב כי באמת “את רבנינו אחזה בעתה ולבם נמס ויהי למים בראותם כי נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו”… ועל לבו ישובו לעלות כל הדברים אשר קלטה אזנו מאז על אודות רבני ירושלם צוררי הישוב ומתנגדיו… אך לאשרנו הננו יושבים במקום המעשה ויודעים הננו כי “לא דבים ולא יער”. בני הישיבות ת”ל עוד טרם פרקו מעליהם עול תורה כי אם שקלי כסף אחדים אשר התגלגלו אל כיס גבאי חברת “בני ציון”, והיום אשר “יעמיסו עליהם עול עבודת האדמה” גם הוא עודנו רחוק מאד כנראה. ולב רבנינו האמתים לא נמס ולא היה למים, והמודעות יצאו רק מצד אלה אשר זה מנהגם תמיד לקחת להם קרנים ולהתחפש במלבוש “הרה”ג והצדיקים הי“ו”.

וזה הדבר:

לפני שבועות אחדים באו לעירנו שנים מאחינו בני צפת ובשורה בפיהם כי מאז שלוש שנים יסדו בצפת חברה לעבודת־האדמה בשם “בני ציון” אשר תכליתה ומטרתה להעמיד את אחינו בני הארץ על הקרקע על טהרת הקדש, כל חברות חובבי ציון בחו“ל ורבים מן הרבנים וצדיקי העולם נתנו לה ידיהם ועתה באו לזכות גם את בני ירושלם בזכיות אשר תהיינה לחברי החברה הזאת היושבים בא”י, כי אמנם יסדו חברה של חמשה ושלשים אלף מניות, חמש מאות פראנק המניה לשלמם במשך חמש שנים, מאלה נועדו להמכר בחו“ל ארבעה ושלשים אלף חמש מאות, ורק חמש מאות המניה הנותרות תמכרנה בא”י. בכסף העצום מחיר המניות כלן יושיבו אלף איש על הקרקע, חמש מאות יזכו בגורל מבין כל קוני המניות בחו“ל, וחמש המאות הנותרים יהיו כל אלה מבני א”י שזכו לקנות את חמש מאות המניות שנקצבו לא"י.

מובן מאליו כי הדבר הזה היה היה לאֹשר גדול לבני ציון העניים – לו אך נמצאו כבר ארבעת ושלשים אלף וחמש מאות האיש בחו“ל אשר הואילו לקנות את המניות ולשלם מחירן; אך למרות כל הבטחות המייסדים הגלילים כי בחו”ל כבר יסדו שלוחיהם סעיפים רבים לחברתם בערים שונות, וחמישים אלף נפוליון נמצאים כבר להחברה – בערים ההן, כי הניחו כסף הכנסת כל עיר ועיר באותה העיר עצמה בידי סוכן אשר בחרו בו בני אותו המקום עד בוא העת הדרושה; למרות כל אלה הנה עוד טרם שמענו עד כה מאומה על אודות החברה הזאת בחו“ל, וכנראה אמרו לנסות מזלם ראשונה בבני א”י אשר רב טוב צפנו להם בתקנת חברתם, וגם פה הסתפקו לע“ע במועט, רק במגידי וחצי (ערך 7 פראנק) מכל הבא לרשֹם שמו בפנקס למען יהיה לחברה כסף לצרכי הוצאותיה. אמנם המיסדים אומרים כי בחרו לעשות מעשיהם בחשאי, מבלי רעש, ועל כן לא נשמע שמע חברתם עד כה בין החיים; אך מי מאתנו לא ידע עד כמה יוכלו סודות כאלו להעלם בין אחינו, וגם הפרסום הגדול והמודעות הרבות שהדביקו בראש כל חוצותינו ע”ד חברתם, יוכלו להיות לנו למשל לדרך הסוד החביבה עליהם כל כך.

איך שיהיה, אחינו בני ישראל שומעים שמועה כי נמצאו גואלים להם להעמידם על הקרקע, ומיד הם מאמינים, ומיד הם מפחדים פן יקדמם אחר, ומיד עפו המגידיות והחצאים אל “קפת החברה”, והיצה“ר אשר לפי דברי “הרה”ג והצדיקים הי”ו" בעלי המודעה “יש ויש לו דרכים ותחבולות ללכוד חכמים ולהפילם במכמורות בל יקומו”, ומחדשים מצוות חדשות ותולים עצמם במאמרי חז“ל: “טוב תורה עם ד”א”, “וכל תורה שאין עמה מלאכה”, וכו' וכו', – היצה"ר הזה פנה הפעם אל האכרים בני הישיבות לפתותם “לעזוב חיי נצח וללכת ארחות עקלקלות”. ומעשה שטן הצליח, ובישיבות אחדות נתנו כל בני הישיבה ידם לחברה.

אך הדבר הזה רע בעיני אלה שאין איש מבני עירנו יודע לע"ע מי הם, וילכו וידביקו את המודעה הרבה שהזכרתי.

במודעה הזאת המה נותנים אמנם כבוד להחברה “בני ציון” למיסדיה, ולרעיון הישוב בכללו, ו“המה שמחים מאד בראותם כי בני ציון בני רגש המה לבנות ערים הרבות ולכוננם כימי קדם, וה' יהיה בעזרם להוציא מחשבתם אל הפועל, וכו' וכו‘; אך לדעתם "לא זאת היא כונת מיסדי החברה; כונתם הרצויה היא כי מי שלא ראה סימן הצלחה בלמודו, ויראת ה’ רובצת כארי על לוח לבו, ורשפי אהבת מצות ישוב אה”ק מתנוצצת בקרבו, יפנו אל למוד המלאכה המחיה את בעליה “עבודת אדמה” אך אם נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תורתו תורה מה יהא עליה? בתי מדרשות וישיבות יֵשָׁמו ח"ו?.

ה' סיון תרנ"ט

א. בתי הספר ו“תכלית”.

חלפו עברו חגינו ומועדינו, ואתם יחד כל שאונם והמונם, עולי הרגלים ממושבותינו מסביב ישובו עתה איש איש אל מקומו ואל עבודת אדמתו, אל ההכנות השונות לעבודת ימי החרף; ובני חו''ל אל סחרם ואל עסקיהם; ובני ירושלם גם הם שוב ישובו עתה לעמלם ולדאגותיהם.

ואחת הדאגות היותר גדולות המנקרות שנה שנה במוח אחינו אחרי עבור חגינו אלה, היא דאגת “עמלנו – אלו הבנים”; ולא הבנים בלבד אלא גם הבנות בכלל; וכי דאגת הבנות גדולה עפ"י רב מדאגת הבנים, הן זה “בדוק ומנֻסה” מאז ומעולם.

כי בעת הזאת יחול מועד התחלת למודי “הזמן”, ומימים ימימה נראה במועד הזה רבים מנערי בני ישראל נעים ונדים, מתגלגלים והולכים לא רק מחדר אל חדר וממלמד למלמד, כי אם גם מבית תלמוד תורה לבית ספר, ומבית ספר זה לבית ספר אחר, ומבית הספר השני עוד הפעם לחדר ולמלמד; וככה חוזר הדבר חלילה עד עבֹר לרבים מנערינו הימים אשר יש בהם חפץ, אלה ימי הבחרות והשחרות הטובים אשר בהם יצטיד האדם במידה הרוחנית לכל ימי חייו. האבות קנו להם נסיונות מנסיונות שונים, ובניהם שבו אליהם מלאים וריקים; אין דבר נעלם מהם, ואין דבר אשר השתלמו בידיעתו, טעום טעמו מכל, אבל רק טעום טעמו – לא יותר.

ועל מה כל הטלטול הזה וחליפת בתי הלמוד כהחליף האדם שמלותיו?

יען כי האבות עוד טרם באו לידי הכרה ברורה לדעת מה הוא החפץ בתיקון החנוך, ובתי הספר המתֻקנים אשר סדרי־למודיהם באים להם מקצה המערב טרם הגיעו למדרגה כזו שיפיסו את דעת ההורים פיוס גמור; ועל כן עוד הדבר רופף בלב רב האבות, ועודם פוסחים על שני הסעיפים מבלתי יכלת להחליט איזו היא הדרך שתכשר לבניהם. אלה המסתפקים בישנות, והם רב המנין, שלוח ישלחו את בניהם אל החדרים או אל בתי תלמוד־התורה פשוט ללמוד תורה לשמה מבלי חקירות והתפלספות. למן שנתו החמישית ועד שנתו השלש עשרה למצער יושב לו הנער בחדרי רבותיו ולומד בסבלנות ובהתמדה ולא הוא ולא הוריו ישאלו שאלות לנפשם: על מה ולמה הוא לא לומד? – לא כן משפט האיש השולח את בנו לבית הספר: השגת הידיעות והחכמות בלבדה והתפתחות הילד והרחבת חוג ידיעתו בתבל ומלואה – כל אלה אינו גדולות עוד בעיניו כל כך עד שתֵחָשבנה גם הן ל“מצוה”; ובהחליטו פעם בלבו להוציא את בנו מחדר רבו ולהכניסו אל בית־הספר, אין עיניו ולבו בלתי אם השגת “תכלית” בלבדה, והוראת “תכלית” בימינו אלה היא פשוט: “ממון”, לאמר: ילמד לו הנער לשונות וידיעות והיו לו לעזר בהשגת מחיתו. ואל ה“תכלית” הן לא יקל בכח להגיע. ואת רוח עמנו “עמא פזיזא” הן ידענו עד כמה היא קצרה ועד כמה כבד עליה לחכות לכבוד – שסופו לבוא, ובכן לא חזון יקר הוא לראות כי אך למד הנער שנה או שנתיים ואל תכליתו טרם הגיע, ולקחהו אביו והביאהו אל בית־ספר אחר: מי יודע? אולי ישיג שם תכלית מהר; ואם תארך תקותו גם שם והשיב אל לבו לאמר: אם כן למה זה לי כל אלה? ושב והביאו אל חדר המלמד, או כי ישים קץ ללמודיו בכלל, ונתנו על יד עושה מלאכה, וככה ישאר הנער קרח מכאן וקרח מכאן, וממאה ילדים הנכנסים אל אחד מבתי־הספר, אך אחוז קטן מאד ילמד בו את חק למודיו החל וכלה.

ומלבד “בעלי התכלית” האלה אשר על כל פנים יש לתכליתם מעין סִכּוי “לעתיד לבוא”, ישנם גם כאלה השמים להם תכליות יותר קרובות ויותר פשוטות ושלחו את בניהם אלה למען לא יצטרכו לשלם בעדם שכר למוד למלמדיהם, ואלה מפני ששמעו כי שם ישיגו בניהם את ארוחת הצהרים חנם וגם בגדים יתנו להם לפעמים; אלה שמים אל לבם את למוד המלאכות אשר יוכלו בניהם ללמוד שמה חנם, ואלה חפצים פשוט למצֹא להם מעט מנוחה מילדי שעשועיהם אשר לא עצרו מלמדיהם עוד כח לשים רסן לשובבותם, ומעתה היפלא עוד אם לא כלם ימצאו את אשר קוו לו?

ומה הוא היוצא מכל אלה? היוצא הוא ערבוביה ואנדרלמוסיה בבתי־ספרנו המתקנים. כי בסבת כל אלה ראה נראה כי מספר הנכנסים אליהם שנה שנה רב מאד ממספר אלה אשר יעזבום אחרי גמרם בהם חק למודיהם; ועל כן נראה כי מספר התלמידים בכתות ההתחלה רב מאד מאשר בכתות העליונות, כמעט על אחת חמש או שש; ועל כן, למען פנות מקום בכתות ההתחלה לתלמידים החדשים הבאים בהמון בראשית השנה, יאלצו המנהלים להעלות אל הכתות היותר גבוהות גם תלמידים אשר טרם כלו למודיהם בכתות הראשונות. ונשארו שמה משך שנים אחדות להשלים למודיהם ולמלא שם את אשר חסרו בכתות הראשונות, וככה נראה כי בכתות ההתחלה אשר בין כך ובין כך כבדה העבודה בהן מאד על המורים, בהיות הילדים ילדי עדות שונות אשר איש מהם לא יכיר את שפת רעהו, וכמעט כלם יחד לא יכירו את שפת המורים – בכתות האלה רב מספר התלמידים יותר מדי; ובכתות העליונות אשר אמנם מספר תלמידיהם מעט מאד, הנה גדול מאד ההבדל שבין כל תלמיד לרעהו בידיעותיו אשר רכש לו, כי בין המעטים האלה נמצאו אחדים אשר אך עתה באו אל הכתה, ואחדים למדו בה כבר שנה אחת, ויש אשר למדו גם שנתים, ועתה עליהם ללמֹד יחד; כי האמנם אפשר לעשות כתות לפי מספר התלמידים?

ועקב המחלה הזאת, מחלת הטלטול אשר דבקה ביחוד בבני ההמון השולחים את ילדיהם אל בתי־הספר מבלי ברר לנפשם את חפצם, סבול יסבלו גם בני העליה מביני דבר החפצים בקדמת בניהם באמת, ויודעים כי אין מטרת “בתי הספר לעם” כי אם להכין את בניהם ולהכשירם לבקשת תכליתם אשר אמנם היא מחוץ לבתי הספר, ולמרות כל ההתאמצות אשר הננו רואים גם מצד בעלי בתי החנוך האלה לתקן את המעֻוָּת הזה. עוד רשמו נכר מאד בכל פנות שאנו פונים בהם.

אך אם כבדה יד “מחלת הטלטול” על חנוך בנינו, הנה אין כל מקום לה בחנוך בנותינו כלל, כי להן אין בררה. להן אין “חדרים”, אין בתי ת"ת, גם בתי ספר רבים אין להן, רק בית אחד ומיֻחד אשר כל החפץ בתרבות בתו נאלץ לשלחה אליו, אם אך לא יאבה לשלחה אל בתי המסיתים למיניהם ואף בשלחו אותה הנה הוא “בלתי בעל תכלית”, כי בלמוד הבנות אין כל מטרה אחרת לנגד עיני ההורים בלתי אם הלמוד לשמו, ובכן היה בית כזה יכול באמת להיות לשם ולתהלה, ולמשל לחנוך המתֻקן והמועיל, לולא הנטיה העזה אשר הננו רואים בו לרבוי הלשונות והידיעות מצד אחד, ומעוט מספר המורות מצד שני, לפיס דעת הנותנים והמנדבים הושם למוד השפה האנגלית לחובה, ומלמודי השפה הצרפתית לא נגרע דבר, והבנות הקטנות לומדות עברית וערבית וצרפתית ואנגלית. מלבד כל החכמות והידיעות למיניהן, ומלבד כל מלאכת יד אשר עליהן ללמדה גם היא. ומה תוכלנה תוצאות למוד כזה להיות גם בההשגחה היותר מעולה והיותר חרוצה אשר אמנם לא תחסר לבית הזה? או כי פרך יפרך הלמוד הזה את הגוף והרוח גם יחד. או כי הלומדות לא תראינה בו סמן ברכה, וכל הפרוגראמות המבהילות אינן אלא “כדי לשבר את האזן”, ואם נוסיף על זה כי לכל הלמודים האלה אין לשלש מאות נערות רק מורה אחד, ושברי מורים ומורות, וראינו עד כמה גדול כח “הצמצום” (בכל משמעותיו) בדורנו דור דעה.

ובדבר רבוי הלשונות לקו אמנם גם בתי הספר אשר לנערינו, וגם הם צריכים עוד לתקון בבחינה זו, אפס אם בהם יש עוד מקום לבעל דין לחלק ולאמר, כי בדבר הזה יש סוף סוף מעין צרך בארצנו המזרחית אשר הצטרכיותיה אל הארצות האחרות רבות מאד, וגם אחרי אשר אין בעירנו בתי־ספר נעלים ללמודי החכמות המחיות את בעליהן, תהיה לבנינו למצער ידיעת הלשונות השונות לכלי זין במלחמת החיים והקיום – הנה שאול ישאל כל איש לנפשו: מה היא התועלת המעשית או ההלכית אשר תוכל להביא לבתי ירושלם ידיעת לשונות זרות רבות. גם אם נאבה כבר להסכים כי בכלל נחוצה לה ידיעת שפה נכריה עד כי צריכה היא להעמיק בה הרבה יותר מאשר בשפתנו אנו?

כ''ו חשון תרנ''ח.

ב. גן ילדים אנגלי. רבוי הלשונות בחנוך

ובביה''ס אשר לבנות¹ כלו כבר התקונים הרבים אשר תֻּקנו בבנין החדש למען הכשר אותו לצרכי המוסד הזה, ומחלקה חדשה הוכנה בו, היא מחלקת הילדים הקטנים מאד, מעין “גן ילדים” אירָפי, ומורות מיֻחדות נמנו על המחלקה הזאת לפקח על העוללים האלה, ולשעשעם, ולהורותם מתוך שעשועים. גם דבר “גן הילדים” העסיק ימים רבים את הדואגים להרמת קרן החנוך בירושלם. בדעתם כי כל הרוצה לתקן את החנוך עליו לתקנו מעקרו, ואם אומרים אנו לגדל דור בן תרבות, עלינו לנטֹע בלב הילד מימי ילדותו אהבת הנקיון והסדרים ותנועת החיים וחבה ללמודים. אך אז דברו רק אלה אשר אין כחם אלא בפיהם ובמחשבותיהם, ובראותם כי לא הועילו בדבריהם חשבו כי עלה עמלם בתהו, והנה באו בעלי המעשה ויוציאו את הדבר לפֹעל. אות הוא לכל דעה אשר ברכה בה כי לא תלך לאבוד, ויומה יבוא אף אם יש אשר יתמהמה. כי אמנם די לנו להתבונן על מצב הילדים הקטנים בעירנו, למען נדע עד כמה הדבר נחוץ. רבים מהילדים הקטנים נשארים בבתי הוריהם; ובהיות אבותיהם הולכים לעבודתם כל היום, ואמותיהם טרודות בצרכי הבית (כי לרב בעלי הבתים אין משרתות בבתיהם). ונשארו הילדים בלי השגחה וגדלו פרא, ואלה אשר ילכו אל בתי ה“מֶּסטרות”, הן המחנכות הספרדיות, גורלם גרוע עוד יותר, כי בחדר צר, ויש אשר יהיה החדר גם מתחת לארץ, יאספו כעשרים ילדים וילדות קטנות. וישבו על הארץ דומם כל היום מבלי נוע. הצריכה תוספת באור למצב כזה הממית בלב הילד כל רגש חיים וכל תנועה חפשית? הילדים נכנעים וחרדים וממקומם לא יזוזו והמחנכות מתפארות כי הן מלמדות אותם “דרך ארץ”! בתי חנוך כאלה רבים בעירנו, כי יש גם מאחיותינו האשכנזיות אשר למדו את ה“תורה” הזאת – ובין כה וכה ישבו לארץ ידמו ילדי בת ציון. ודבר יסוד המחלקה הזאת היה יכל להביא תועלת רבה מאד לבני עירנו לו דאגו גם להובלת הילדים הקטנים מביתם ועד בית־הספר, כי ה“מֶסטרות” מקבלות עפ“י רב ילדים מבני שכונתן והלכו הן בעצמן או בניהן או בנותיהן והביאו את הילדים מביתם ועד חדרן, אבל בביה”ס אין הדבר כן, כי אחד הוא בכל העיר, ועל ההורים יכבד להביא את ילדיהם יום יום עד הבית הזה. ובכן לא נמצאו עד כה במחלקה הזאת רק כחמשה ועשרים ילד אשר תחת היה מספרם יכל לעלות למאות.

וביתר הכתות אשר בביה“ס הזה החלה בימים האחרונים ממשלת “שתי רשויות”. רגילים המה אחינו בני ארץ המזרח למיום החלו בני ארץ המערב לדאוג לחנוכם, לראות את בניהם לומדים את השפה אשר בה ידברו מחונניהם. ביסד חברת “כל ישראל חברים” הפריזית את בתי ספרה בארץ הקדם, למדו כל נערי תֻרכּיה ונערותיה צרפתית, ובבוא חברה אשכנזית ליסד בית־ספר, וגברה השפה האשכנזית, ואחינו באנגליה כי יעזרו לבתי־הספר של חברת כי”ח ונעם להם לדעת כי גם לשפה האנגלית מהלכים בבית הזה, כי ככה הרגלו אחינו גדולינו לחשֹׁב, כי רק בלשון אשר ידברו המה תבוא חכמה בלב האדם, ועל פי הכלל הגדול כי “בעל המאות הוא בעל הדעות” הרכינו בני ארץ המזרח ראשם תמיד לכל גל וגל העובר עליהם: פלוני חפץ כי נלמד צרפתית – נלמד צרפתית; ופלוני אומר: לא, כי איטלקית נלמד – ולמדנו איטלקית; כי מי כפלוני וכפלוני הנדיבים הגדולים יודע מה טוב לנו? – ומה היו תוצאות כל אלה? את לשון המדינה למדו בני הארץ רק “לפנים”, ואת כל המנות היפות במשרות הממשלה ועוד, ועוד, לקחו אחרים, וצעירנו – יודעים צרפתית אם טוב ואם רע. ובבית־הספר לבנות למדו עד כה צרפתית, כי סוף סוף נצחה הלשון הזאת בארץ הקדם, וכל איש המוני ידע כי השכלה היא “פרנסיס”, ואם “פרנסיס” אין כאן מאומה אין כאן. אך עתה בהכניס חברת “אגדת אחים” האנגלית ראשה ורבה בהנהגת הבית הזה ובהספקת צרכיו, באה העת לדאוג גם ללשון האנגלית. אך את הלשון הצרפתית קשה לדחות אחרי אשר השתרשה בבית, וכל המורות והתלמידות מדברות בשפה הזאת, ובכן – אין דרך אחרת מאשר לזכות את הבנות לשני שלחנות, ולהאכילן שתי לשונות, ולמדו גם צרפתית גם אנגלית למען מורותיהן ולמען רצון הנדיבים, מלבד מה שעליהן ללמוד גם עברית למען עמן, וערבית למען ארצן. – אכן אמרו כי רבוי הלשונות היא העומדת לשטן הרבה על דרך החנוך בארץ המזרח.

י' כסלו תרנ"ז

ג. גן הילדים העברי הראשון בירושלם

1.

בקשו אחדים מפרחי קנאי עירנו לעקר מן השרש מוסדה חדשה אשר הזידו אחדים ממשכילי ירושלם ליסד, והנה עשו לה פרסום גדול כל כך בימים אחדים, עד כי גם עלי לעזב כעת כל רשומי החדשות אשר בקשי גדול קבצתים אל ספר זכרונותי לכבודכם קוראי היקרים – כמובן, ולהפנות לענין זה שהיה לסדר היום ולשיחת היום.

לא “שקאלע” ר''ל אמרו האנשים האלה ליסד, ולא לשונות זרות אמרו חלילה ללמד, דברים כאלה “נאסרו ע”י הרבנים הגאונים האשכנזים ז“ל, ואין ביד שום ב”ד כח ורשות עפ“י ד”ת לבטל או להקל להאשכנזים באסור ההוא ח''ו“; או נאמר בנוסח זה: הדברים האלה היו כבר כ”כ מהעברות שאדם דש בעקביו עד כי אין איש שם אליהם לב, ועולם כמנהגו נוהג, ובתי ה“שקאלעס” פתוחים ובני הקנאים ונכדיהם הם עפ"י רב הראשונים לדרך שעריהם. משכילי ירושלם חפצו לחדש עתה ענין אחר לגמרי, ראה ראו בירושלם מאות ילדים קטנים בני שלש וארבע אשר חנוכם קשה מאד על כל האמהות בכלל ועל אמותיהן הירושלמיות בפרט בהיותן טרודות כל היום בעבודות ביתן או בצרכי מחיתן, ויאמרו לאסֹף את הילדים אל חדרים מרֻוָּחים תחת השגחת מחנכות אשר תשעשענה אותן כל היום בזמרה ובמשחקים וטיולים. ודרך אגב תלמדנה אותם מעט מעט גם הברכות והתפלות אשר יורו לילדים קטנים כאלה וגם את תורת הקריאה בעברית, ואת הדבור בלשוננו העברית, בדברן אתם כל היום רק בשפה אחת.

כי דבר כזה הוא מהענינים היותר נחוצים בעירנו ואשר כל אב ואם אשר להם ילדים קטנים אחדים בביתם מרגישים את נחיצותו – זאת נראה מהחדרים הרבים אשר כוננו נשים ספרדיות ומאות הורים שולחים אליהן את ילדיהם רק כדי להחלץ מטפולם כל היום, וגם העניים שבהם משלמים להן שכר השגחתן בשמחת לב.

רק כי תחת החדרים הצרים והדלים של נשים כאלה אשר כמובן אינן מיורשות “גנזי קרח” – או מליוני הברון הירש אשר עליהם מרעישים עתה עולמות בה“טימס” – אמרו האנשים האלה להביאם חדרים מרֻוָּחים בבית אשר גם גן רחב ידים לא יחסר בו, ותחת המנהגים האוילים אשר הנהיגו בחדרים כאלה להניח את הילדים כל היום לשבת על הרצפה או על מחצלאות כאבנים דוממים מבלי הוציא הגה מפיהם ומבלי לזוז ממקומם, הוא הדבר אשר לו יקראו בשם “דרך ארץ” – אמרו לחנך את הילדים עפ"י דרכם ונטיותיהם לרוץ, ולשחק, ולשיר ולדלג, ולהרנין את לבם ולפתח גם גופם וגם רוחם, וגם אמרו להוציא תועלת מהשנים האלה, שנות שחר הילדות, ללמֹד לשוננו העבריה, כי בלמֹד הילדים אותה בקטנותם לא תמוש מפיהם גם כאשר יגדלו, ולעזר גדול תהיה להם אח''כ בבואם ללמֹד דברי תורתנו ונביאנו וספרותנו.

וזמן ''בין הזמנים'' הגיע, היא העת אשר בה ישימו ההורים לבם מעט לשאלת חנוך ילדיהם, ומיסדי המוסדה החלו לעשות ההכנות הדרושות למפעל כזה וגם מודעות הדביקו לתֻמם לבשר פתיחת “גן־הילדים העברי” להורים המחכים לו בקצר רוח. והנה אימה חשכה! עולמנו החל לגעשׁ ולרעשׁ אולי עוד יותר מהרעש אשר נענע את ארצנו לפני שבועים בישננו לבטח על ערשותינו ויסדק כששים בית העירנו (גם זאת מהחדשות אשר צפנתי לכם). צעירים אחדים החפצים לעשות להם שם בעירנו ולהראות לכל באי עולם כי עוד לא תמו קנאים מן הארץ הפיחו קריה בשקרים ובבדיות וילכו מרב אל רב לצעֹק על הנבלה אשר נעשתה כי גם על הילדים הקטנים באה כליה. ומעריסתם כבר חפצים להעבירם למֹּלך. להכרית מפיהם גם למוד ברכות ותפלה, ועוד דברים כאלה וכאלה.

ורבנינו שליט''א ידועים מאז לחרדים מפני כל קול קנאי ועז נפש, ולא אחרו ולא חקרו ודרשו, ותכף ביום השני לחוה"מ התירו לכתֹּב ולהדפיס ולהדביק בכל מקומות הצבור מודעה להזהיר את העם כדברים האלה:

“מודעה ואזהרה מאת ''הרבנים הגאונים'' ושני “הבתי דינים” הי''ו להיות שנדבקוּ מודעות ע''ד התייסדות קבוץ ילדים קטנים, בני שלש וארבע עד שש, בשם “גן־ילדים עברי” ואם אמנם לא נודע לנו מטרת הקבוץ הזה, אם ללמדם לשונות ומדעות זרות שכבר נאסר ע''י הרבנים הגאונים האשכנזים ז''ל, ואין בידנו וביד שום ב''ד כח ורשות ע”פ ד''ת לבטל או להקל להאשכנזים באיסור ההוא, ח''ו, – מטרת הקבוץ הזה לאיזה ענין אחר הנעלם מאתנו לעת עתה. כי לא באו המייסדים להמלך ולשאול רשות, אך זאת נדע כי הגן הזה לא יגדל פרי קודש הלולים, ויסיר את לב הילדים מת“ל [מתורה לשמה] ללכת בדרכים עקלקלות”.

“ולכן הננו מודיעים ומזהירים בעם ה' שלא ימסרו בניהם לגן הילדים ולא יעתיקו ילדיהם מת”ת של תשב''ר, ככל הדרך אשר הלכו בה אבותינו ואבות אבותינו מעולם, והחס על נפשות ילדיו יזהר מאד שלא ימסרום להגן הזה וזכות תוה“ק יעמוד לנו ויקוים בנו מ''ש אין פרץ ואין יוצאת, והשי”ת ישמור את עמו לעד.

כעתירת הבאעה''ח ביום ב' א' דחוהמ"פ תרס''ג.

נאם חיים יעקב מקאוונא

נאם שאול אלחנן בהר''א ז''ל

נאם ארי' ליב בהרא''ד ז''ל

נאם ליפמאן דוד במהר''י ז''ל דומ''צ

נאם יוסף יהודה בר''ד הלוי ז''ל

נאם אברהם בלא''א מהו' דוד הכהן ז''ל

י''ד אייר תרס''ג

2.

ידעו חכמינו לדבר בלשון פוליטיקה כביכול: הזכירו “חרם ואסור”, ולא אמרו בכ''ז כי המוסדה החדשה יש עליה ''חרם ואסור", המון העם יבהל מפני המלים “חרם ואסור” ויאמר הנה חרם חדש הוציאו רבנינו על המוסדה, ובכ''ז הם רק עצה טובה יעצו!

ומה היתה תשובת בני ירושלם?

הם לא חקרו כלל ב“סגנון הלשון”, ואחת היא להם אם כה ואם כה כתוב, תיכף בשבוע הראשון נרשמו בפנקס המיסדים יותר מחמשים ילדים אשר הוריהם קבלו עליהם גם לשלם מדי חדש בחדשם שכר למודם…

אחינו בני ירושלם הקרובים למקום המעשה יודעים כבר ומכירים היטב איך מודעות כאלו נוצרות, יודעים היטב איך כל קנאי פוחז יודע להשיג חתימות ולאַים על גדולים וטובים ממנו כי יחשדום ב“חמוץ”, יודעים הם כי רב חדש לא יוכל להתחבב על חסידיו בשום דבר כאשר בהסכמתו ל“חרמות” ולאסורים חדשים, ומה גם רב אשר אמרו עליו כי לפנים כתב מאמרים בעתונים, ־ ולכן לא היתה ה“אזהרה” הזאת רק כעין מודעה שניה ורקלמה לטובת גן־הילדים…

אך מיסדי המוסדה לא מצאו מי שיתיר להם מלאכה בחוה''מ, ויחכו עד עבר החג, ואַחר שלחו שני מכתבים לשני בתי־הדין החתומים על ה“אזהרה” להבינם בינה מהו ''גן־ילדים עברי" אשר הפיל עליהם אימתו כ“כ, ולהשיב על כל דברי ה”אזהרה" בפרט כדברים האלה:

ב''ה פעה''ק ירושלם ת''ו כ''ד ניסן תרס''ג לפ''ק.

לכבוד הרה''ג חברי בד''צ לעדת אשכנזים פרושים וחסידים הי''ו.

על אודות ה“המודעה והאזהרה” שנדבקה בחוה"מ פסח.

גן ילדים יסדנו ללמד את ילדי אחינו הקטנים תפלה וברכות וק''ש, למען יהיו מילדותם ליהודים נאמנים לדתנו ולתורתנו הקדושה, ויבינו בלבם מה שהם מוציאים משפתותיהם.

גן ילדים יסדנו להקל משא חנוך הילדים הקטנים גמולי מחלב מעל האמהות הירושלמיות אשר העבודה בביתן או צרכי הרוחת הפרנסה מונעים מהן היכלת והאפשרות להטפל בילדיהן כל היום.

גן ילדים יסדנו כדי למנֹעַ את הילדים הקטנים האלה להתגולל באבק ובאשפה בחצרים ובדרכים מבלי שום השגחה, אשר זו היא סיבת התרבות מיני מחלות העינים ר"ל ביניהם, כנודע לכל רופאי מעירנו.

גן ילדים יסדנו להציל את הילדים הקטנים משבת צפופים ודחוקים בבתים צרים ומעֻפשים מבלי לזוז ממקומם ומבלי ללמד מאומה כל היום, אשר גם זה מזיק לבריאות גופם והתפתחות שכלם.

גּן ילדים יסדנו לקבץ את הילדים הקטנים לחדרים גדולים ומרֻוָּחים תחת השגחת מדריכות ואומנות היודעות לקים דברי שלמה המלך ע''ה “חנוך לנער ע''פ דרכו”, להיות להם כאמהות רחמניות לשעשע אותם ולענגם, ולהורותם את תורת הקריאה מתוך שמחה ולא כעֹל וכמשא, כמצות חז"ל ללמד לילדים קטנים כאלה “מעט מעט פסוקים פסוקים”.

וגן ילדים יסדנוֹ למען ישמעו ילדינו כל היום רק את דברי לשוננו הקדושה, למען תהיה שומה בפיהם וידברו רק בה, לקים מצות חכמינו ז"ל שאמרו: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וכו' מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקדש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקדש ומלמדו תורה ראוי לו כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם למען ירבו ימיכם וימי בניכם (ספרי, עקב, פיסקא מ''ו).

מאמינים ומבינים אנו כי כל הדברים האלה נעלמו מאתכם, כאשר אמרתם; אבל איככה נבין כי אתם רבותינו וחכמינו אינכם יודעים כי “גן־ילדים עברי” איננו מקום שבו ילמדו לשונות זרות? איככה נבין כי אתם רבותינו וחכמינו אינכם יודעים אם קבוץ ילדים קטנים בני שלש וארבע עד שש איננו מקום שבו מלמדים מדעות זרות?

רק זאת הנכם יודעים רבותינו כי “הגן הזה לא יגדל פרי קדש הלולים ויסיר את לב הילדים מת”ת ללכת בדרכים עקלקלות".

דברים המובנים לכל הנכם מודים כי אינכם יודעים אותה, ואת אשר צפן ה' בחיק העתיד ולא נתן רשות לשום בריה לדעתו מבלעדי נביאנו הק' אותו הנכם יודעים ידיעה ברורה וגמורה עד כדי להתיר בגללה מלאכה בחוה''מ?!

אנחנו “לא באנו להמלך ולשאול רשות” לפני יסדנו בית ת''ת לילדים קטנים ככל מיסדי בתי הת“ת והישיבות ויתר המוסדות שבעירנו הקדושה”.

ואתם רבותינו, בית־דין צדק, דינים מומחים, השאלתם את פינו כמצות תוה''ק עליכם לפני צאתכם לשפטנו ולהלבין פנינו ברבים ולהוציא עלינו דבות מכוערות?

תורתנו הקדושה אומרת: "ודרשת וחקרת היטב! – ואתם נושאי דגלה השלחתם לקרֹא לנו ולשמֹע מה בפינו על דבר שהנכם מודים פיכם שאינכם יודעים מהו, ואשר אין עליו לא אסור ולא חרם רק מצוה חמורה, מצות “ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם”?

ובכן רבותינו היקרים, בני כל קהל אחינו בני עירנו אשר בפניהם הלבנתם פנינו, הננו מוחים מחאה גמורה ומחלטת על הדבה אשר הוצאתם עלינו. הקהל יראה וישפט מי הם המשתדלים “להסיר את הילדים מתלמוד תורה ללכת בדרכים עקלקלות” ולהתגולל כל היום בדרכים וברחובות כפראים שובבים ללא תורה וללא חנוך ותרבות, ובפני כח הקהל הננו מודיעים ומזהירים כי כל זמן שלא תבטלו בפניהם את הדבות אשר הוצאתם עלינו אין אנו מוחלים על כבודנו הנעלב, וכדבריכם נאמר גם אנו:

“והחס על נפשו יזהר מאד מעון שגם יוה''כ אינו מכפר עליו, וזכות תוה''ק יעמד לנו, ויקוים בנו מ”ש אין פרץ ואין יוצאת, והשי''ת ישמר את עמו לעד".

כעתירת הבאעה''ח גן־הילדים העברי בירושלם עיה''ק תוב''ב:

נאם ונאם: דוד ילין, ישעיה פרעס, ליב לוי".

ומה היתה תשובת הרבנים?

לע''ע: שתיקה יפה…

ט''ו איר תרס''ג.

3.

– ו“גן ילדינו העברי” הולך ופורח, גם למרות האזהרה השנית אשר נדבקה בשם רבנינו שליט''א אחרי השיגם מכתב המיסדים, המוסדה היא בבית גדול ונהדר העומד במקום היותר גבוה בכל הפרורים אשר מחוץ לחומת עירנו, וסביבו גן ושדה רחב ידים מאד, מספר הילדים עלה עד לשבעים, מלבד רבים אשר לא היתה יכלת עוד לקבלם לע''ע מאפס מקום. הילדים הקטנים הולכים בשמחה וענג אל הבית הדואג לשעשועיהם ועליזותם לא פחות מאשר לידיעותיהם (לא “מדעות זרות חלילה”…) וללמודם לדבר בשפתנו העבריה. כל היום הם שומעים רק את צלצול השפה הזאת בדבור, בזמרה, בבאורי התמונות היפות אשר יראום, במלאכת השליבה (של נירות בני גונים שונים) והרקימה, וגם בשעת אכילתם ושנתם אחרי סעודת הצהרים על הכרים הקטנים אשר הוכנו בחדר מיֻחד לכל אחד מהם. הילדים האלה אף אם טרם הגענו למדרגה כי גם הוריהם ידברו אתם עברית, הנה בכל זאת בשחקם את חבריהם בביתם או בהשתעשעם לבדם אף עברית המה מדברים; ובאשר קטנים הם, וחן ילד קטן על הוריו וכל קרוביו, כי כלם משתעשעים אתו, לכן הננו רואים בם את אשר לא ראינו בתלמידי בתי הספר הגדולים, כי הוריהם מתענינים בקדמתם, שואלים את פיהם תמיד את אשר למדו באותו יום, ומתחננים לפניהם לשיר את השירים החדשים אשר שננו להם מורותיהם. ובבוא אורח לביתם והיה “הכבוד” אשר יכבדוהו לשמוע את “חכמת” ילדם או ילדתן ולהפליאו לקדמתם בשפתנו, עד כי בנוגע להפצת שפתנו בקרב עמנו נוכל לאמר מבלי כל הגזמה כי “גן־ילדים עברי” אחד פועל יותר מהרבה בתי ספר.

ושירי־הילדות התמימים והנעימים אשר המה לומדים לנגן, הנה הם עוברים מפה לפה והולכים ומתפשטים גם בקרב כל רעיהם הילדים והילדות הגרים בשכנותם, ואשר כפי רצון חכמינו ומאורינו אין הוריהם מעיזים חלילה “למסרם למנהיגי הגן” ומניחים אותם להתגולל כל היום באבק ובזבלים. ואכן נעים לראות בגני הצבור והרחבות שבשכונות אחינו מחוץ לעיר, בכל מקום קבוץ ילדים לשחק ולשעשע, איך הם משחקים בעברית בתור מורה ותלמידים, עומדים במעגל, שרים, רצים, ומטילים.

לפרופגנדה הזאת שהילדים הקטנים בעצמם עושים לרעיון הזה – ומצליחים עוד טרם התבוננו קנאינו “התבוננות רבה” כנראה, כי לולא זאת מי יודע אם לא היו גוזרים כי איש איש מבני אחינו יכלא את ילדיו בביתו, לבלי יבואו חלילה במגע את שבעים־הנפש החלוצים הקטנים הראשונים לשפת קדשנו.

ט''ו תמוז תרס''ג

ד. החלוקה והחנוך

ימים רבים עברו כבר בירושלם, אשר בהם חדל כל יחס בין “החלוקה” ו''השקאלעס'' ואשה לא נגעה בחברתה אף כמלוא נימא, כלנו זוכרים אמנם עוד את “הימים הטובים” ימי עלות ממשלת הרדיפות והקנסות כפורחת בהפתח בתי הספר בעירנו, אף זכור נזכר היטב את התסיסה החזקה אשר התחוללה אז במאן ממֻני כל כוללי האשכנזים לתת חלוקה לכל השולח את בניו לבתי הספר, ובקום האבות כלם להרעיש עולמות ולצעק נוראות באזני הגבאים והנדיבים שבחו''ל, וההתנגשות בין בני המפלגות השונות עלתה למעלה ראש. אך מה שלא יעשה השכל הן יעשה הזמן, ואם עוד טרם עלתה בידו לבטל את הקנסות האלה כליל, הנה הצליח למצער לתת מעט בקרב הכוללים השונים גבולות קימים וברורים לנתינת החלוקה ולמניעתה; ובעבור תקופת התסיסה, והכוללים שקטו קפאו על שמריהם, נבדלו ויפרדו למיניהם לגמרי אשר ליין ליין ואשר לחֹמץ לחמץ. ותהי מאז מודעת בכל ירושלם כי כולל פלוני ופלוני למשל הם בעוה''ר מאלה שנתחמצו ושוב אין להם תקנה, אחרי כי גבאיהם שבחו''ל הזהירו את ממֻניהם פה קשה לבלתי התערב בעניני החנוך ולבלתי שום את משען החלוקה למטה זעם ולמקל חובלים, וכולל פלוני ופלוני הם ב''ה יין ישן שנשתמר בכל כשרותו לשמחת אלהים ואנשים, כי בהם לא נתנה כל שליטה לסטרא־האחרא, ויראי ה' מושלים בם ביד רמה, ויהי כל החפץ מבני הכוללים הראשונים וישלח את בניו אל בתי הספר מבלי מכלים, ואלה אשר משמים זכו להם שתהיה הורתם ולדתם בקדֻשת הכוללים האחרונים ידעו מרת נפשם והמחיר אשר עליהם לשלם כפר הקדֻשה הזאת – ויחדלו. וככה חדלה בשנים האחרונות כל התנגשות בקרב שתי הרוחות המתנגדות, ואיש לא זכר עוד את החלוקה ואת פעולתה בקרב כוללים ידועים.

ואחד הכוללים המעטים (והמה שלשה במספר) אשר הותיר ה' ברחמיו לפלטה בהר קדשו בירושלם ולא נתן את המשחית לבוא אל בתיהם, כולל “סובאלק ולאמזא”. וקדֻשה יתרה עוד לכולל הזה, כי לו חלק ה' את הרב מבריסק זצ''ל בעצמו לנחלה, אחרי שמשו במשרת הרבנות בלאמזא משך שנים רבות. ויהיו כל עניני הכולל הזה בכלל נחתכים עפ''י “חצר הרב” ואם העז איש מבני הכולל לפרץ גדר, וידע מראש כי עליו ליאש את לבו מחלוקתו. אמנם, כמו להכעיס, קמו דוקא בכולל הזה אנשים נכבדים אחדים, אשר מאנו לקבל עליהם את הגזרה, אשר ביתר הכוללים לא היה עוד איש משגיח בה, ובגזֹל ממֻני הכולל את חלקם בכסף החלוקה לא קבלו עליהם את הדין באהבה, ואף נסוע נסעו לחו"ל, ואך רבו שמה תומכיהם בין רבני ערי המחוז הזה עצמו בפעל ובדברים², ואף הגיע הדבר כמעט עד כדי לקרֹע את סובאלק מעל לאמזא החסידה, אשר כנראה נטלה תשעה קבין של קדֻשה ועוד לבה נוקפה על הקב העשירי שנטל העולם כלו ואשר היה צריך שיפל גם הוא לה לחבל… אך מי יכל בימים ההם לדון את היד החזקה שבירושלם? וכשהגיע הדבר למעשה נשכח הכל כמובן והאנשים שבו ריקם כשהלכו וחלוקתם נגרעה מהם עד היום, למען ישמעו יתר בני הכולל ויראו, ולא יהיה עם לבבם כלל להרחיב הפרצה. ובני הכולל שמעו אמנם, וגם ראה יראו, ולא הוסיפו עוד להזיד, ותשקט הארץ שנים רבות.

אפס כי הנותן טרף ליראיו תמיד לא השליכו מפיהם גם הפעם לגמרי ואם לא נשאר לקדושי סובאלק־ולאמזא שבעירנו מקום להתגדר בו בתינוקות של בית רבם, חפשו ומצאו – ברבם של התינוקות.

כי זה שנים אחדות ואחדים מאבות תלמידי אחד בתי הספר שבעירנו, אמרו להוסיף על הקדש ולהרבות עוד בקרב בניהם את למודי תורתנו, ויקחו את אחד מצעירי הלומדים ללמד את ילדיהם תורה ותלמוד בשעות המעטות שהם פנוים מלמודי בית־הספר, והמה שלמו לו שכרו מכיסם, ואחרי אשר מזל כולל סובאלק־ולאמזא גורם כי בכל צרה שלא תבוא יטול הוא חלק בראש, היה המלמד כמובן – סובאלקי־לאמזי, אך הדבר “המובן” עתה לא היה אז מוּבן כלל וכלל, והאבות לא ידעו את דבר המנה היפה שנפלה בגורלם בהסח הדעת, ואת הכולל אשר בו התחנתנו, ו“המלמד” גם הוא למד את הילדים ואיש לא שם אליו לב, כי אמנם גם בכל האסורים אשר יצאו כנגד השקאלות עד היום לא נמצא כל אסור על המלמד ללמד את הילדים המבקרים את בתי־הספר כשהוריהם משלמים לו שכרו! אך מעט מעט רבו תלמידיו, וההוראה הזאת שחשבו בראשונה לעראית היתה לו סוף סוף למקור פרנסתו, כי בשכר למודו ובחלוקתו יחד מצאה ידו כבר לכלכל את ביתו בכבוד. עתה הגיע לגבורינו העת להתאזר חיל ולהראות כחם וגבורתם, למען ידע ישראל כי עוד לא תמו קנאים מן הארץ, וגם אחרי מות קדושים… עוד לא אלמנה ירושלם מלוחמי מלחמת הדת היודעים פרק ב“הלכות קנסות” עוד יותר מהראשונים, ובבוא המלמד כעת לפני “משך הדירות” לקחת את מנת חלוקתו, הודיעו סופר הכולל כי חלוקתו ממנו והלאה.

ובכולל הסובאלקי־הלאמזי רבתה עתה העזובה בעירנו, כי אין בו לא ממֻנים ולא משגיחים, לא פקידים ולא אמרכלים, ורק סופר־הכולל לבדו, איש רך בשנים ואב בצביעות אשר אך זה מקרוב לקח לו קרנים בהשיגו את משרתו זאת בירושה, הוא המפקד לכל עניני הכולל וידו מושלה בכל. ויהי בשאֹל המלמד את פיו על מה ועל מי הוא סומך להכרית מחיה מפי משפחה בישראל? ויענהו כי מצֻוה הוא ועומד מאחד ממפֻרסמי הקנאים האונגרים… לשוא השחית האמלל דבריו להזכיר לסופר־הכולל את הנודע לכל באי שער עירנו, כי אחינו האונגרים, ישמרם ה' דבר אין להם עם אדם בירושלם, מעולם לא נסו לתת פרוטה לצרכי הכלל, ובעיניניהם המה לא יניחו לאיש נכרי לתקֹע חטמו אף מדת אצבע קטנה, ואוי לו לאיש או לצבור אשר יעלה על דעתו להמשיך אליו אף הצנור היותר קטן מצנורות השפעת מדינתם, ומה לו איפוא ולאנשים האלה לשמֹע למצוותם אשר יואילו לצוות כשאין הדבר נוגע אל כיסם? הסופר האטים אזניו, אז יבוא המלמד לעמֹד לפני שופטו האונגרי, והוא אחד מראשי " ועד החטאים" אשר הוקם ואשר כונן לתהלה בעירנו. אך גם מלפניו יצא ויצא וידיו על ראשו, כי הקנאי הזה אשר כנראה וכנשמע אין לו באמת כל דאגה אחרת מבלעדי הצדקת הרבים הצדיק עליו את הדין על אשר הוא מלמד בחדרי בית הספר עצמו ולא בבית אחר. ויהי כי ראה האמלל את נפשו ברעה, ויפן אל רבנו הגרש''ס הי''ו, ויחוה לו רבנו את דעתו כי אין כל הצדקה לאנשי ריבו לגרֹע ממנו חלוקתו, ואף אמר לו לקרֹא את סופר הכולל לפניו; אף גם זאת ללא הועיל כי הסופר נמנע מלכת אל בית הגרש''ס ומדעתו לא זז, ועוד הוסיף להגיד למלמד, כי גם לאביו אשר תורתו אומנותו לא יוסיף תת חלוקתו וחלוקת ביתו. משך שבוע תמים רץ האמלל נבוך ונדהם עד אשר הסכימו לו אבות הילדים להוסיף לשלוח אליו את בניהם גם בלמדו אתם בבית אחר, וגם שכור שכר לו בית מיֻחד ככל אשר צוה, אך מה השתומם בשמעו אח''כ מפי הסופר, כי גם מעשהו זה ללא הועיל, כי פלוני ופלוני צוו עליו לבלי תת לו חלוקה כל עוד ילמד תורה לילדי בית הספר אף בבתיהם.

הגזרה החדשה הזאת יצאה כנראה זה עתה מבית חרשת ''ועד החטאים'' למרות כל מאוני רבנינו לקימו עד הבטיחו לבלתי התערב בעניני “גזרות וסיגים”, וסופר־כולל סובאלק־ולאמזא הוא הראשון לקבלה עליו ועל כל בני כוללו אשר ממשלתו שפוכה עליהם בהיות איש איש מהם נגרר אחרי רעהו ואין אחד בהם אשר ירצה להחשב לאפיקורוס בעיני רעיו, ועתה תשוב השאלה הקדמונה לעלות על שפת לשון: האמנם זאת היא גם דעת כל אחינו המנדבים בחו"ל? או כי כל עניני הכלל צריכים להנתן בירושה לאיש אחד פה לשלֹט בהם “כרצונו וכרצון יראיו?” ועד מתי לא ישתדלו אחינו בני המחוז הזה, אשר רבים בהם גם הרבנים שאין דעתם נוחה ממעשים כאלה, לשום קץ בכוללם בכלל “לדיני נפשות” אשר בטלו מאז בכל יתר הכוללים? לא “שאלת מלמד” היא עקר שאלת היום, האיש הזה יראה הטוב לפניו ובו יבחר, אך עד מתי תושמנה חרצובות על כל בני הכולל אשר לא שערום משלחי הכספים כלל ורבים בהם מתנגדים להם לגמרי?

כל המצב הזה וכל המעשים האלה אינם אלא כתוצאה להתרשלות אחינו וגדולינו שבחו"ל לשום לבם לעניני ירושלם ולסדרם כהוגן. כי סוף סוף רבה העזובה בקרב כל עדת האשכנזים שבעירנו. כל החפץ לטול את השם בא ונוטל. ולכן גם כל החפץ לבלתי שמֹע לקול ראשי העדה איננו שומע, העדה כלה מפוררה ומפורדה, ולעניני הכלל אין מי שישים את לבו, וגם אם יאמר איש לתת את לבו להם הנה אין בידו האמצעים הדרושים לזה.

זאת היא אמנם סבת התעוררות רבים מבני העדה הזאת לכונן ועד חדש לעניני העיר על פי בחירות. אך מלבד מה שהדבר הזה מתנהג עוד בעצלתים מפני מכשולים רבים העומדים על דרכו, הנה אם גם יתכונן הועד יחסר לו עוד כח השלטון בעדה, ואם לא יכנע תמיד בפני כל “ועד חטאים” חדש, אשר יקום מעצמו מי יודע אם תהיה לו תקומה בכלל. אם יש לאחינו ולגדולינו בחו"ל החפץ לתקן באמת את עניני ירושלם, עליהם לבא בכחם המה, בכח תומכי הישוב הישן, ולסדר כל הצריך לסדור בפעל ובמעשה ולא באמר ודברים, כי עתה היא העת המכשרת, ועתה היא השעה הצריכה לזאת ביותר.

א' וב' תמוז תרנ''ח.

ה. “כּשׁר לפסח” וחרם על בתה''ס.

“משנכנס אדר מרבין – בהוצאה”.

את הגרסא החדשה הזו אנו קוראים כיום זה חדש ימים מעל כל דברי “המודעות” הרבות הדבוקות על שער יפו. ועל בתי הכנסת והמדרש, ועל כל בתי הצבור, ועל חנויות רבות ברחוב היהודים בכל דלת אשר נמצא עוד מקום עליה למודעות, ולא מלאה עוד בכל דֻגמות סחורות הפסח למיניהן המֻּצגות גם הן כעין מודעות, ובכל כלי הפחים, אשר יתלום הפחחים הרבים מבני אחינו הספרדים היושבים על הארץ במדי הרחוב הצרה הזאת ו“דורשים בהלכות החג” בקורנסיהם ובמרתכיהם ( Lotkolben), מכלי האגנות ועד כל כלי הקטן.

לפנים בירושלם כי יאמר איש להודיע לחבריו, וכתב מודעה והדביקה בפתחי בתי הכנסת, ודיו. ועתה הנה גדלה העיר ושכונותיה רבו, וההתחרות גברה גם היא, ותגיע תקופת ההדפסות וה“תקענות”. ועל כל אשר יאמרו עליו כי הוא זה מיד מודעות נדפסות ונדבקות, ובין לילה וידעה העיר כלה כי נולד לציון עוד אופה מצות, ועוד מוכר חטים “שמורות משעת קצירה” נוסף בה. והמודעות כלן עברית הן כתובות, ובהן אחדות אשר נעתקו גם ל“לדינו”, היא השפה היהודית־הספרדית, למען יבין גם ה“המון” שבאחינו הספרדים אשר לא ישתמשו בשפת קדש תשמיש חֹל חלילה.

ובין כל המודעות “הכשרות לפסח” האלה, הנה מתנוססת ומצטינת בכשרותה מודעת “להט החרב”, היא המודעה החדשה אשר יצאה מבית גנזיו של הרב מבריסק אל כל מקום אשר דבר הרבנות ודתה מגיע, כי ראה ראה הרב כי גברה הקלִפּה בירושלם, ואפס קנאי וחרד בישראל: בתי הספר מתבססים ותלמידיהם מתרבים כאלו לא היה חלילה כל רב וזוגתו בירושלם, ולא עוד אלא שגם רוח חבריו הרבנים איננה נוחה עתה הרבה מהנח''ש הקדמוני הרובץ לפתחי השקאלות, ולא עוד אלא שגם גלו את דעתם זאת “אגב ארח” למר שרהסון עורך העתונים הארגוניים בנויורק והוא, בהתעורר בו “הניצוץ האמריקני” פרסמה בעתוניו בקולי קולות ובהקדמות ובבאורים כנוסח אמריקה – ראה זאת הרב ויזדעזע, וינועו אמות הספים לקול חסידיו המתנבאים גם הם כפלוני התוכן האומר כי כבר הגיע זמנו של עולמנו להחרב, והרצים יצאו דחופים אל הרה''ג סלאנט והרב מלובלין להיות נכונים לאסֹר, וליסר, ולהכריז, ולהעניש, ולהרעיש עולמות! אך רבנינו היודעים את מרת נפשם, נסו להשתמט באמרם כי לא יוכלו לאסור אסורים חדשים, והמצוה הזאת היא עתה ממצות “לא תעשה שהזמן גרמא'', ויוסף הרב לשלֹח רץ אחרי רץ לדרש מהם כי יאשרו למצער את האסור הקדמון אשר גם הרה''ג סלאנט חתום עליו. וה' ברך את עירנו ב”סרסור לדבר מצוה" חדש, ר' נפתלי שמו מוַּרשוֹ, ויבא אל בית הרב סלאנט ביום ערב שבת אחרי הצהרים ו“להט החרב המתהפכת” בידו. ויהי כי ראה את הגרש''ס מהסס לחתֹּם על הכתב ודוחהו בלך ושוב, ויאמר כי כלה ונחרצה מאתו לבלי לזוז מביתו עד עשות דברו, גם שבתו ישבת אצלו ולא יעזבנו, והגרש''ס לא שש על אורחו זה ועל להט חרבו השלופה, ובכן שבו רבותינו והרכינו את ראשם, והאראלים וחיות הקדש נצחו! אפס כי בכל זאת מאנו רבותינו לחתֹּם גם הם על דברי הרב הכתובים באש שחורה על גבי לבנה, ויקבעו להם מדור בפני עצמם, ויהי דבריהם כקב של מים צוננים אשר יזרקו על בשר האיש היוצא ממרחץ המים הרותחים… אך בכלל לא נכוו בני ירושלם לא ברותחים ולא בפושרים, ו“החרב” לא נגעה עד הנפש; כח כל הכתב הזה, אשר לדברת רבים הוא רק מעין תכסיסי מלחמה של הרבנית לסכסך את הרבנים בשרהסון ולהתיש כח כלם, כאשר ראה “אור” הדפוס כן שב ויטמן בחשך, ורק יחידי סגֻלה נהנו ל“אורו”, וגם אלה לא הרבה נהנו בו, כי המודעות הראשונות אשר הזכרתי השכיחום את האחרונה, ודאגות יותר נחוצות מהרו וימלאו מקום הדאגה לנפש אחרים והערבות אשר ערבו כל ישראל זה בזה. ובתי הספר עומדים על תלם כבראשונה, ועולם כמנהגו נוהג.

י''ט ניסן תרנ''ו.

ו. ספרי חזנוביץ לספריה הלאֻמית.

"הנה היא שטה על פני המים, וזאת התבה הנושאת בקרבה כל חמדת ישראל; במים יזים תשים לה נתיבה הספינה המביאה לציון את אוצרות רוח בניה, ספרי גדוליה מדור לדור. מאורי האורה אשר נפזרו על כל קצוי ארץ הנה הם שבים אל מרכזם להיות למאורה גדול השולח קרניו אל כל רוח, ותורה מציון יצאה הנה חלק גדול ממנה שב אליה חבוש וארוז בארבעה ושלשים ארגזים אשר הואיל אחד מגדולי חובביה לשלוח אליה.

כזאת וכזאת הגה לב מקבלי הבשורה הטובה, כי הנדבה הגדולה אשר נדב רב הפעלים הד"ר חזנוביץ עזבה את חוף אודיסה לבא ארץ הקדש.

והתבה הזאת באה יפו בשלום, והארגזים באו בית המכס, וכבוד הרב הגאון הראשון לציון הי''ו הואיל בטובו להודיע לבית הפקודות כי הספרים לא קנין יחיד המה, כי אם רכוש בית מדרש לתורת ישראל, וכאשר באו הארגזים כן יצאו פטורים מן המכס כחק, ובעוד ימים אחדים העלום לציון ברנה,

ויובאו הארגזים אל מקומם אל בית “מדרש אברבנאל”, הוא ספרית “בני ברית” בירושלם; והעבודה כבדה לבעלי הבית הזה החלה; הארגזים נפתחים,

הספרים נסדרים למקומותיהם למיניהם, הגדול כגדלו והקטן כקטנו, ורשימה אלפא־ביתית נעשה לכל שמנת האלפים ושמנה הספרים, עוד מעט ונעשו גם הארונות הדרשים לכלם והבית הגדול הזה יפתח שעריו לכל בני ירושלים ובאיה.

עתה באה העת לחשוב מחשבות ע''ד מקנה בית לאוצר הכללי הזה, הבה נקוה כי גם זאת תראינה עינינו בקרוב.

כ“ה כסלו תרנ”ו.

מדן ועד באר שבע.

(מזכרונות מסעי).

“אין ענג ואין נעימות כנעימות זכרונות ימי הנער”, ולכן באמרי לצאת אל אחי העובדים על הררי קדש ולראות בעבודתם, היתה הנעימות הזאת המכרעת בשקול־דעתי את הכף למסע עגלת הסוסים הפשוטה והמפרכת גופו של אדם במשך עשר שעות בלילה, תחת הישיבה הנוחה והמרוחת ברכבת הקטר משך שלש שעות וחצי ביום. כי אמנם זה ימים רבים לי, למיום היות מסלת ברזל בארץ, אשר לא רכבתי עוד בעגלה ליפו, ונפשי נכספה ותשתוקק זה כמה לשוב ולעבור את המעלות והמורדות אשר למן ירושלם ועד באב־אלואד, לשוב ולראות את אלון־הקדמונים העבות הפורש צלליו על פני כל רחב הדרך שם בעמק, ואת שכבות הסלעים היורדות בשפוע אשה על גבי רעותה לרחב ההר מראשו מהעבר האחד ועד רגליו מהעבר השני כקיר נטוי, ולשוב ולשוות לנגד עיני את כל זכרונות ימי החולפים הקשורים במסע המסלה הזאת.

ומלבד כל אלה הנה גם לנסיעה כזאת מנעימיה, הוא רוח הפיוט השפוך על פני המסע בלילה לנגה הירח הנעים; וגם תועלתה מרבה מתועלת המסע במסלת הברזל, אכן טוב ויפה המסע ההוא לסוחרים ואנשי מעשה אשר את כל רגע יביאו בחשבון. והפתגם time is money שגור על פיהם באנגלית, ממש כצאתו מפי אומריו, ובבטאם אותו יבטאוהו בחשיבות ובגאות, כאומרים: מי כמונו יודע ערך הפתגם הזה? – אבל מי ששם לו את המסע כשהוא לעצמו לתכלית, ועז חפצו הוא לתור מעט את הארץ ולהתבונן בחליפות מחזותיה, הוא לא יוכל להסתפק בכל אשר יראה בעד חלון הרכבת העפה כברק, ובטרם יעיף עינו בדבר ואיננו, עליו להתנהל לאטו עד כמה שאפשר לו, ועגלותינו אמנם מסגלות מאד לדבר הזה.

בהיות ראשי מלא מחשבותי אלה שכרתי לי מושב באחת עגלות אחינו אשר זה מקרוב הזכירוני במודעותיהם את מצות “וחי אחיך עמך” – ולמרות כל הבטחות העגלון כי יצוא נצא כשתי שעות לפני בוא השמש, למען נוכל לנוח בדרך מעט יותר מהרגיל, ולהגיע ליפו בבקר השכם “כלחוך השור”, יצאנו כנהוג כרבע שעה אחרי שקיעת החמה, אחרי האסף כל המון הנוסעים וסדור כל חבילותיהם וחפציהם בעגלה פנימה וחוצה לה, ואך אחרי האסף המחנה כלו החלותי לטעום טעם “שכר מצוה בהאי עלמא”, כי כל עוד שהיו הנוסעים בעגלות נוסעים סתם, לא לשם מצוה, ישבו להם ברוחה, ארבעה ארבעה בעגלה, והעגלה הקלה החישה דרכה, וטרח המסע לא נרגש הרבה. אך עתה, למן היום שכוננה פקידות מסלת הברזל מחלקה מיחדת לעניים במחיר מצער, קבלה הנסיעה צורה חדשה, ועל טלטול העגלה ונדנודיה נוסף גם הלחץ והדחק שבתוכה, כי אחינו העגלונים אשר חפצו להתחרות את בעלי המסלה למען לא יכרת אכל מפיהם לגמרי בהלקח מהם סחורתם האחרונה, המה העניים, נאלצו להוריד את מחיר המסע עד הדיוטה האחרונה; ולמען ישאר להם בכל זאת גם מעט “פרנסה” החלו להתחכם בסוד “הצמצום” ו“המועט המחזיק את המרובה”, ובה במדה שירד מחיר המסע עלה מספר הנוסעים. למאז אין עוד העגלה כשדה הפקר וכעיר מבקעה אשר מכל עבר יפרצו אליה נוסעיה, כי פתחה האחד סגר על מסגר, ורק דרך הפתח האחד יבואו הנוסעים ודרכו יצאו, ובזאת רחב המקום בעגלה “מנה ובה”, כי ברבות מספר הנוסעים, ושני הספסלים של רחב העגלה המקבילים איש לרעהו לא יספיקו להם, והושם לוח עץ לרחב דפן הפתח הנסתם, ושני קצותיו יונחו על שני הספסלים מזה ומזה, והיה גם הוא למושב לאיש אחד, ושתי קרני שויותיו במקום התחבר קצותיו את שני הספסלים האחרונים תהיינה גם הנה למושב לשני אנשים בהדחקם מעט, מלבד הארבעה הקבועים, ומלבד הילדים הקטנים אשר לא יצטרפו למנין כלל, ואם ירב עוד מספר הנוסעים, וכבדו העגלונים את הממעיט לשלם לשבת על מפתן העגלה, ורגליו משלשלות החוצה, והיה מראה העגלה כמראה עיר נצורה מוקפת חומה, והשוער עומד בשער, כעומד וקורא: הנכנס יכנס, והיוצא אל יצא!

ומושב שלשת האנשים היושבים על הלוח הנוסף איננו איתן מאד; כי הלוח אשר איננו קבוע במסמרים אל הקיר או אל הספסלים יזח ממקומו כפעם בפעם, ואל אשר יהיה רוחו ללכת שמה ילכו גם המה, וגם השנים היושבים אצלם מזה ומזה על גבולם אם רב ואם מעט, ויש אשר יצטרף לעון “השגת גבול” גם לחץ וכאב עצום, כאב הבשר החי הנתון פתאם במועקה המעיקה בכח שלשה אנשים, רק בשני המקומות אשר אצל הפתח מזה ומזה לא ירגיש הנוסע כל כך את טעם “החדושים” אשר נהיו בעגלה “בזמן קריב”.

ואנכי אשר זאת לי הפעם הראשונה לנסוע בעגלות בנות “ההמצאות האחרונות” נפתיתי לדברי העגלון אשר הורה לי מקומי על הלוח בקרן הזוית כאומר לכבדני ואשב במושב־המרומים הזה אשר בכל עת שכחי להחזיק מושב טלטלני הנה והנה כשט על פני המים.

והנוסעים אתי בעגלה לא רבו מאד הפעם, ולא עלו ליותר מששה בערך, לאמר: חמשה וקטן, האחד מהם ערבי אשר ישב לו בקצה העגלה אצל הפתח, ויתרם מבני אחינו הירושלמים המה, שנים מהם סוחרי אתרוגים הנוסעים בעניני מסחרם, ושנים צורפי זהב אשר גזלו מעתותיהם שבוע אחד בימים אשר לא רבה בהם העבודה, ויחליטו לנסוע ליפו לרחוץ בים להיטיב מעט את מצב גופם הנדכא מעבודת השנה כלה, והאחד מהם לקח גם את בנו הקטן אתו.

וירם העגלון את שוטו, ועגלתנו זזה ממקומה, ומסענו החל.

* * * *

מירושלם ועד קולוניה תמהר גם העגלה היותר טעונה ללכת דרכה; כי המסלה סלולה ומתקנה, והדרך הולכת ויורדת במדרון לא זקוף, והסוסים עוד טרם טעמו טעם יגיעה, ובכן מהרנו לעבור בין טורי שכונות אחינו ומוסדותיהם אשר משני עברי דרכנו; ו“נחלת שבעה” ו“אבן ישראל” ו“עזרת ישראל” ו“מחנה יהודה” ו“שערי צדק” ו“בית יעקב” ו“אהל שלמה” ו“שערי ירושלם”, יחד עם “מלון קמיניץ” הנהדר, ובית הספר הגדול אשר לחברת כי“ח, ו”בית חולי הרוח" אשר לחברת “עזרת נשים”, ובית החולים האשכנזי הנבנה עתה – חלפו כצללים לעינינו; ועוד מעט ונעבר גם את פני הבנין החדש אשר ל“מושב הזקנים”, והוא האחרון בבתים אשר מחוץ לעיר מעבר מזה, עתה יצאנו את פני העיר כלה, ונחל לרדת במורד ההולך בצדי ההרים, והכפר “לפתה” הוא “נפתוח” נראה לעינינו בעמק אשר לימיננו.

שונה הוא הכפר הזה מרב הכפרים אשר בהרים, כי כלם בנוים במרומי ההרים והוא בנוי בשפולי ההר, קרוב למעין מימיו הזכים ולגנותיו המעטות אשר גם עצי אתרוגים נמצאו בהן, והעובר בדרך המלך בערב יראה שם בעמק למטה את האור הכהה היוצא מחלונות אחדים מבתי הכפר, ואת מאור המדורות המדלקות בכל מקום האסף אחדים מבני הכפר לשוחח בחדשות אשר שמעה אזנם בעיר ביום.

והכפר הזה הוא היותר קרוב לעירנו מערבה, ורב השדות אשר עליהם נבנו בתי שכונות אחינו החדשות ויתר הבתים אשר מחוץ לעיר – לבני הכפר הזה היו לפנים, ויהי בהחל הישוב להתרחב בירושלם, ויהיו הכפרים האלה הראשונים להבנות ממנו, כי מלבד ההון העצום אשר אספו להם במכרם שדותיהם אשר הלכו הלוך והתיקר, הנה היו המה המסגלים ביותר לעסוק גם בבנין הבתים על השדות האלה בהיותם היותר קרובים לעיר. ויהיו מהם חוצבי אבנים ועושי שיד, ומביאי עפר, ופועלים; ובכלות המים בעיר באחרית ימי הקיץ והיו גם לשקאים יחד עם בני סלואן אשר ממזרח לעירנו, אך מלבד כל העבודות האלה המחיות את בעליהן, הנה עוד עבודה אחת להם האוכלת חלק גדול מהכנסותיהם ומזמנם, היא עבודת “הדינים והדברים” אשר להם איש את רעהו תמיד על עסקי נחלותיהם וחלקיהן, כי בהיות שדות האכרים להם למורשה מאבותיהם ומאבות אבותיהם, והתחלק לא התחלקו באין בהם גם כדי חלוקה, רבו הבעלים על כל חלקה וחלקה שבהם, ומדור לדור הלכו הבעלים הלוך ורב וחלקיהם הלכו ויקטנו, עד כי רבו מאד האנשים אשר להם בחלקה האחת “חצי שליש הרבע של שליש השליש של החצי”¹, לאמור: “אחוז אחד מארבע מאות ושנים ושלשים”, בהיותם, בני הדור השביעי לבעלה הראשון. ויהי לפנים, בטרם יצא דבר שטרות האחזה (קושאנים) הנתנים מאת ממשלתנו, ויהי לאיש איש מהם שטרי זכיות (חג’ת) לקוחים בערי הפלך, ובהם נרשמו כל פרטי הפרטים, גבולות כל חלק בכל סמניהם, וכל הזכיות אשר לבעליה, דבר לא נעדר. אך בצאת דבר הקושאנים לפעל, והוצאות השגתם רבו, היו רבים אשר לא לקחו להם קושאנים על חלקיהם הקטנים באחזת משפחתם, ותכתב כלה על שם אחד מבני המשפחה, וגם אלה אשר לקחו להם קושאנים לא הועילו הרבה לנפשם, כי סגנון הקושאנים קצר מאד, ולא נזכר בהם רק מדת החלקה בערך, וגבולותיה בכלל². ויהי כל ימי שבתם עוד איש על אדמתו לעבדה ולשמרה ויהי שקט באהליהם, אך בהחל בני הכפר הזה לראות, כי יש ערך לקרקע במזמנים, ושדות בכסף יקנו בירושלם, התפתח בקרבם חוש אהבת הבצע בכל צורתו המגנה, ואיש איש החל לעשוק את רעהו, ותרבינה הטענות והתביעות, וירבו גם המשפטים ביניהם, ובאמור איש מהם למכור את אחת החלקות וקמו עשרה מערערים לערער על המכירה, בהביאם עדים כי גם להם חלק ונחלה בה, וככה למדו מעט מעט לבוא בקובלנות איש אל אחיו, ויד ושם להם בבתי המשפט ובחומותיהם כמעט מבלי הפוגה, ורגילותם זאת היא שלמדתם ותורם את כל דרכי התחבולות והערמות עד כי יחשבו לפקחים שבכפרים; ולא פעם ולא שתים עברה ערמתם גם על אחדים מאחינו בהבטיחם אותם למכור להם משדותיהם, ובקבלם מהם לפני כל דבר “תחלת פרעון”, למען תת קיום ותקף להבטחתיהם… ואחר חזרו מדבורם מבלי החזיר את החיל אשר בלעוהו כבר. ביחוד גברה ערמתם בימי בולמוס קנית הקרקעות אשר אחז את יושבי עירנו בשנת תר"ן. אז בחשוב האיש את עצמו למאשר אם מצא לו קרן זוית אשר נעלמה עוד מעיני יתר הקונים, באו פקחינו אלה אל אחינו ויראום שדי חמד אשר להם לממכר, ויעמדו אתם על המקח ויכתבו שטרי התקשרות ביניהם, ותחלת פרעון קבלו כאשר חפצו, כי אמנם במה נחשב הכסף בימים ההם? ויהי בבקר והנה – השדות אמנם שדי חמד הם, והמחיר אשר קבעו להם גם הוא “בחצי חנם” הוא, וגם השטרות נעשו כדין וכדת, רק כי מקבלי תחלת הפרעון אינם בעלי השדות האלה כלל, וסוף סוף נשאר תחלת הפרעון “זקוף במלוה” על אלה אשר האמינו בם כי העשר יעשירום בין לילה…

ובקום הסערה לדממה, וקונים אפסו מן הארץ, שבו הסוחרים האלה אל העבודה ואל הנחלה, וההר אשר דרכנו עוברת בו עתה החל מעט מעט ללבוש ירוקים ולהתעטף ירוקים, והגנות והכרמים החדשים הולכים ורבים בו.

ואופני עגלתנו מתגלגלים במהירות, ועוד מעט ונרד בעמק, ונעבר את גשר האבנים הגדול אשר על פני “נחל הצרורות”, ועגלתנו עמדה לפני אחד בתי הקפה אשר בקולוניה, הוא “מוצא”.

אין עמידת העגלה בקולוניה בשעת הירידה ליפו דומה לעמידתה בשעת העליה לירושלם, כשהעגלה באה מיפו תגיע לקולוניה בבקר, בשעה שגוף הנוסעים נדכא ורצוץ מנדנודי העגלה ומנדנודי השנה, והסוסים עיפים מאד ממעל העליה התכופה במשך שעות רבות מבאב־אלואד ועד הנה, וגם מפה עליהם לשוב ולעלות עד ירושלם, אז ינוחו יגיעי כח בערך שעה למצער, והנוסעים יעלו אל אחד מבתי הקפה לשתות מעט קפה או טה להסיר שנה מעיניהם, ואחינו ישתמשו בעת הזאת להטיל ידיהם נטילת שחרית ולהתפלל ולסעוד את לבם. לא כן בשעת הירידה ליפו, אז אין העגלה עומדת פה רק למען יחליפו הסוסים כח מעט לעלות במעלה ההר האחד אשר מקולוניה ועד קסטל, ועמדה רק כרבע שעה, ורב נוסעיה אשר זה עתה יצאו מביתם ועוד טרם הספיקו לרעוב או לצמוא, לא ירדו כלל מן העגלה.

וגם רב בני עגלתנו לא הרגישו כל צרך לסור אל אחד מבתי הקפה אשר לפנינו, הערבי אשר ישב אתנו נשאר בעגלה, וסוחרי האתרוגים ירדו מהעגלה ויחלו לעלות ברגלים במעלה ההר הפונה קסטלה, בדרך הכבושה ברגלי הולכי דרכים, רק צורפי הזהב אשר מסעם הוא מעין “מסע של תענוג”, מסע למעיני־הישועה, החליטו כי צריך לטעום בכל תחנה ותחנה. אחינו הירושלמים בצאתם מחוץ לתחומם מרגישים מעין תענוג להתראות בעיניהם ובעיני אחרים כפזרנים, וכל פזרנותם הגדולה היא בהוציאם כגרוש וחצי (בערך 10 קאפ'!) בכל ארך הדרך, ובאכלם ביפו יום יום “ארוחה טובה” בצהרים באחד בתי האכל (בבקר ובערב יכינו עפ"י רב את אכלם בעצמם לבלתי פזר יותר מדי), ובכל עת ספרם את דברי מסעם שכוח לא ישכחו לספר כי במקום פלוני שתו כוס טה שעלתה להם בעשרים פרוטות (ערך 4 קאפ'), ובמקום פלוני כוס קפה בעשר פרוטות, וביפו אכלו דגים חיים “כיד המלך”, הוא המאכל היקר לבני ירושלם, ואשר לפי דבריהם נתן רק לטובי בני כולל אונגריה למנה, כעין תחלת פרעון מסעודתו של לויתן, בשכר שמרם את חומותינו…

ואנכי הספקתי עוד לעלות אל בית אבי, ולהתראות גם עם ה“מוצאים” מודעינו, ואחר שבתי לעלות אל העגלה, ונעזב את “קולוניה” ונפן “מוצאה”, כי למן היום אשר החלו אחינו להרחיב את חוג עבודתם בהר נחלתם חדלו שני השמות האלה להיות בפיהם לשמות נרדפים למקום אחד; ויהי השם “קולוניה” לכפר הערבים ולאחוזותיהם, והשם “מוצא” נקבע ביחוד על ההר אשר בין הכפר הזה ובין הקסטל אשר היה כלו לאחינו לאחזה, ככל החזיון אשר ראינו גם ביתר מושבות אחינו אשר נוסדו קרוב לכפרי הגוים, לא על מקום חרבות הכפרים בעצמם, כ“גדרה” ו“קטרה” ו“עקרון” ו“עאקר”.

והדרך עקבה, הולכת סבוב ועלה, והעגלה משרכת דרכה לאטה. עתה היא העת היותר מכשרה לנוסעים להחל את שיחותיהם. כי שעת המסע הראשונה קדש היא לכל נוסע לעניני “המקום שיצא משם”; לבו והגיונותיו נתונים כליל לביתו ולמשפחתו אשר זה עתה עזבם, והדעה כי אכן נפרוד נפרד מהם למשך עת ארכה או קצרה עוד טרם נקבעה בקרבו. רק בשעה השניה יחל לרדת מעולם הדמיונות אל עולם האמת, עולם “הדברים כהויתם”, והעביר את כף ידו על פניו ועל מצחו כמקיץ מחלום נעים אשר זה עתה פרח ואיננו, ואך אז יסב את עיניו אל עולמו החדש והחל להתבונן אל חבריו בני לויתו ולבא אתם בדברים.

בן לויתנו הערבי חש מעין בדידות בשבתו לבדו בין כל הנוסעים היהודים, ויחל להכין עצמו לשנה מעתה, ויחזק³ את מצנפתו אל מגבעתו להחסן מפי הקר, ואת אדרתו הרים מעל לראשו ויתעטף בה כלו עד כי לא נראו רק חורי עיניו ונחיריו, ואת רגליו אסף אליו תחת ירכיו, שכל אותן כישיבת הערבים, ויהי כלו כצרור חפצים גדול המוטל בקצה הספסל ומשמיע לפרקים קול נחרה.

ה“עבא”, היא אדרת הצמר העבה המכילה את החפץ “בעל העינים והנחירים” הזה, פשוטה מאד בגזרתה ולחיט אין כמעט כל עבודה בתפירתה, מראה כמראה שק רחב הפוך על שוליו, וסדוק מצד אחד באמצע רחבו על פני כל ארכו, ואין כפתורים בה ואין לולאות, אין קרחת⁴ ואין חיקים, אף בתי ידים אין לה, כי אם שני חורים בצדיה להעביר דרכם את הידים, ויש אשר לא יוציא לובשה את ידיו מבעד לחורים האלה, ונקל לו מאד ללבשה ולפשטה, כי רק שום ישימנה על גבו או ישליכנה מעליו⁵, ושמושה יוצא לדברים רבים; מלבוש עקרי היא לכל בני הכפרים וגם לרבים מבני הכרכים, מלבוש כבוד וחשיבות⁶; ובחרף ברדת הגשם היה תהיה ללובשה למחסה מקר וממטר, כי הרם ירימנה מעט באופן כי חלקה המכסה את גבו יכסה את ראשו⁷, ובידיו אשר לא יוציא מבעד לחורי בתי ידיה יקרב את שני קצותיה אשר משני עברי חזהו, והיה כל גוו מכסה עד למטה מברכיו⁸, ובלילה בשכבו והתעטף בה באופן הזה היתה לו גם לכסת⁹, והכפרי באמרו לשאת משא על שכמו לא ישימנו בכיס, כי, ובידיו אשר לא יוציא מבעד לחורי בתי ידיה יקרב את שני קצותיה אשר משני עברי חזהו, והיה כל גוו מכסה עד למטה מברכיו אם הפשל יפשיל את כנפי אדרתו מאחריו על שתי כתפיו והחזיקם בשתי ידיו, ובחלל אשר יהיה באדרת המקפלה הזאת ישים את משאו, ויש אשר יפשטנה כלה, ואת שתי כנפיה יעביר דרך חורי בתי־ידיה והיתה ככיס לכל פרטיו¹⁰.

“… ואנכי אמר לך כי מאד השכילו לבלי פזר כחם בחלומות הבל. כי אמנם למה זה נשלה את נפשנו? המושבות יכלו ליסד? – היושב באספמיא יוכל עוד לראות חלומות בכאן כי “חובבי ציון” כבר קנו שדות ונחלות לאלפים ואין הדבר חסר רק להביא אהל ולתקעו על פני אחד השדות להחזיק בו ולהיות לקולוניסט בין לילה¹¹; אבל אנו היושבים פה ורואים את כל המעשה, אנוּ הלה יודעים את אשר יוכל להעשות בארבע מאות או גם בשמנה מאות מג’ידיות, וגם אם אמרנו כבר נקנתה היום נחלה, וגם בתים כבר נבנו, והכל מוכן ומזמן הבזאת נושע? כמה משפחות תוכלנה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה? שתים, שלש? וגם חנוני־הגורל האלה, הזוכים הראשונים, מה יעשו בהנתקם פתאם מרחוב היהודים אל חיי השדה ואל עבודה אשר לא שערוה מעולם?”

ככה שמעתי את אחד צורפינו מדבר בקול רם בחם לבו בהתוכחו את רעהו כנראה על אודות החברה “ישוב ארץ הקדש” ומעשיה, ורעהו אשר לא חפץ לצאת כמנוצח על ידי דברנותו של חברו שב לשאול במנוחה:

“ובכן מן הצעירים המעטים האלה תצמח גאלתנו? ובלמדם הם את עבודת האדמה תושע כבר ירושלם כלה”?

“הלא זה הדבר אשר דברתי: בכל חברה אשר תוסד חפצים אנו תכף לראות סמני גאלה לעולם, ובאמת לא גאלה ולא ישועה לירושלם כלה עלינו לדרוש מאיזה חברה שתהיה, אדרבא, על כל חברה לדעת היטב את תכליתה המסימה, מבלי שגות בדמיונות מתעים, ומבלי פזר נפשה וכחותיה לגשש אחרי מטרות ותכליות כלליות שאין בידה להשיגן, והחברה הזאת מהרה להכיר היטב את תכליתה המסימה, ואיננה מתעסקת בחלומות של יסוד מושבות לכל הנותן מג’ידה לשנה; כי אם פשוט לגדל בארץ ישראל דור ילידי ארץ ישראל היודעים היטב את כל מקצעות עבודת האדמה. התזכר עוד כמה פעמים נסו בני ציון ובהם צעירים אמיצי לב וכח, לבקש את אחיהם בחו”ל להושיבם על הקרקע ואף באו בטענה כי בהיותם ילידי הארץ ויודעים את שפת יושביה ואת מנהגיהם וארחות חייהם, להם משפט הבכורה להתנחל על אדמת הקדש – ובכל זאת, למרות כל הטענות האלה ולמרות חפץ כל אחינו להיטיב מצב בני ציון, היה קולם כקול קורא במדבר, וגם הנדיב וגם חובבי ציון כלם לא הטו מעולם אזן קשבת לבקשות כאלה, ואמנם מי זה יואל לקבל עליו אחריות משפחות שלמות בתתו לפני ראשיהן עבודה אשר לא ידעוה ולא נסו בה מעולם. רק מפני כי בעת הציק להם הזמן יחשבו כי יצליחו בה? לא כן עתה בהתלמד צעירינו את העבודה על בוריה, עתה יקראו אף יענו, ולא רק זאת אלא כי גם מעצמם ימצאו לכם דרכים להתנחל בארץ בדעתם את מלאכתם היטב.

אכן הנך מדבר דבריך כאלו כבר נהרו באמת כל בני ציון לעבוד במושבות, וכנראה שכחת את מספרם ברב התלהבותך.

את מספרם לא שכחתי אך גם זאת לא שכחתי, כי החברה עודנה בראשית התפתחותה וכל הנעשה עד כה לא נעשה רק בפרוטות המעטות של בני ירושלם לבדם, ואחינו בחו"ל היעמדו מנגד לדבר כזה? אלה הרגילים להתלונן תמיד על אהבת העצלות אשר לבני ירושלם לא יושיטו להם ידם בבקשם דרכים לבלי הצטרך עוד להיות למשא על אחרים?

“ונחיה ונראה”; הפסיקו רעהו במנוחה בטענה כזאת שאיננה מניחה עוד כל מקום לוכוחים, אחרי אשר היא תלויה בהעתיד הכמוס; אך הוא לא שת לבו כלל לטפות המרות אשר לא חדל רעהו להשליך בכוס נעם תקותיו, ויוסף לאמר:

"ושנית, הן לא המספר הוא העקר כי אם ההתחלה והוראת הדרך לאחרים, יצליחו נא אך הראשונים ואז תראה אם לא ינהרו אחריהם רבים ההולכים מעצמם לעבוד ולעמול גם מבלעדי עזרת כל חברה, הן את נפש “אחינו בני ישראל” ידענו.

– “יעמד רבי עגלון בן סוסי, חזק!” נשמע מאחרי העגלה קול קורא בנגון הקורא לעלות לתורה מעל הבמה בביהכנ"ס, ועגלוננו אשר הבין כנגד מי נאמרו הדברים העמיד את עגלתנו, ושני סוחרי האתרוגים אשר הלכו עד כה רגלי נגשו אליה ויעלו וישבו במקומם.

כנראה נעמה לך הליכתנו מאד, ולולא הזכרנוך מי יודע עד כמה נתתנו עוד לשבוע בנעימות הזאת; קרא אחד העולים אל העגלון בעלותו.

– כי ידעתי כי על אדמת ישראל רגלכם דורכת, ענה העגלון כמתנצל וינף שוטו על סוסיו אשר מצאו להם שעת הכשר לנוח מעט.

– הנח לו, למסכן! קרא העולה השני ויעקם שפתיו בבת צחוק; מה יעשה האמלל הזה אם סוסיו הקלים מנשרים טשים ועפים כברקים? הטרם תראה כמה הוא מתעמל ומתיגע לעצור בעד מרוצתם הנוראה? פחדים! סכנות נפשות ממש! – ואנחנו כבר הלכנו, וישבנו, ונחנו, ושבנו ללכת ולשבת ולנוח, ועוד עינינו צופות, – הוסיף לאמר בשנותו את טעמו, על כגון זה מקונן הנביא: את רגלים רצת וילאוך!

– כתר לי רק זעיר, ענהו העגלון המקנא קנאת סוסיו, עוד רגעים אחדים והמעלה הקשה הזאת תכלה, אז תראו “גבורת הסוס”!

– אך זאת היא גבורה! גבורה יאה לסוסיך, – ואתם, רבותי, הוסיף לדבר אלינו, אתם כבר הוזים וישנים? העתה עת לישון? הערב כל כך יפה ונעים עד כי לא אבין איך יוכל האדם להתאפק מצאת מכלאו זה לרגע, נסו נא גם אתם ללכת רבע שעה אם תאחזכם עוד תאות השנה כל הלילה. עליכם עומד הנביא וצוח: ואת פעל ה' לא יביטו.

– כנראה פעלה עליך נעימות הערב כל כך את פעלתה עד כי שבת ותזכר רגע כל גרסתך, “גרסא דינקותא”, ומטר פסוקים ערף פיך; ענהו הצורף אשר ביאת סוחרינו הפסיקה את כל דרושו. ואך גם אנחנו לא הוזים ולא ישנים, כי אם יושבים ומפלפלים בתכלית חברת “ישוב ארץ הקדש” ותקות חניכיה לימים הבאים.

– עד שאתם יושבים ומפלפלים בדבר העתיד לבוא, צאו וראו את הנעשה כבר לעינינו, ובמקום הזה בעצמו. זה עתה עברנו בכרמי אחינו המוצאים ובראותנו את האדמה העבודה ואת שורות הגפנים הפוריות ואת אשכלות הענבים היפים המחכים לפי אוכל, קראנו בכל לבנו חבל על אלה השנים הרבות אשר לבני ירושלם מבלי שים לב אל העבודה הזאת בעוד שהיתה יכלת להשיג שדות וכרמים וגנות ופרדסים מבלי כל מפריע, פה ראינו בעינינו את אשר יוכל להעשות גם בפרוטות מצמצמות מבלי עזרת נטילי הכסף ומבלי השגחת המון פקידים וגביהם על גביהם; הכל ככל אשר יכלו בני ירושלם לעשות מעצמם, לו רק חננם ה' בחפץ יותר עז ויותר נמרץ להוציא את משאת נפשם לפעל, אמנם הדבר הולך לאטו, אך הוא הולך ומתקדם, ועוד מעט ויכלו אחינו אלה להתפרנס משלהם מבלי שיתגבבו עליהם חובות רבים למנחיליהם. ובטוח אני כי גם לו נוסד המוסד הזה בלבד שנים רבות לפנים, כי אז רבו בתוכנו המתנחלים על אדמת הקדש במקומות הקרובים לירושלם.

– למה לנו להשען על השערות בעוד שהמעשים נצבים לנגד עינינו; עניתי אף אני חלקי, אנכי יודע בפעל כי לא אחת ולא שתים באו אל ועד המוסד הזה בקשות מבני ירושלם המבקשים להספח גם הם אל המושבה הזאת, ואף הסתפק יסתפקו בתמיכה פחותה עוד מתמיכת הפועלים הראשונים אשר גם היא איננה גדולה מאד.

– ובכן הנני שב לדברי הראשונים, קרא הצורף הדברן בשמחה, זאת היא דרך אחינו תמיד, כי אך יראו את האחד מצליח בדרכו החדשה ומהרו אף הם לאחוז בה. ואם אך יעלה בידי חברת “ישוב אה”ק" להושיע את חניכיה הראשונים דינו, כי האחרים ינהרו אז מעצמם.

– בזה אין כל ספק, אמר הסוחר. ואם כבר באנו למעשים הנה לכם עוד מעשה: מי מאתנו לא יזכר עוד את הימים אשר בהם דרש המנוח נטר מבני ירושלם כי ישלחו את בניהם אל “מקוה ישראל”, ולא נמצא עונה לו, זולתי אחדים מבני העניים שבעניים ששלחו לו את ילדיהם אשר בין כך ובין כך גדלו פה מבלי כל תרבות טובה, ועתה אך ראו רבים בפעל כי לאלה הגומרים למודיהם בבית הזה יש תקוה ואחרית, עתה רבו גם בני העליה הדופקים על דלתי המכון הזה, ולא כלם יזכו לבוא שעריו.

– אך אנה ימצאו להם כל הפועלים עבודה אם ילכו הלוך ורב ככל אשר תקוו? שאל הצורך הספקן.

– לזאת אין לדאוג. כלנו יודעים כי בשנה הזאת לקחו כמאה פועלים ע"י הנדיב וחובבי ציון ויהיו לאכרים, ואף זאת ידענו כי רבים מהפועלים הראשונים, ואולי גם רבם, עזבו את ארצנו, אחרי אשר סוף סוף לא מתושבי המקום הם, וכאשר באו כן נסעו בכבד עליהם ימי המסה; ואחרים אינם באים במקומם.

– ומי זה יערב לנו כי גם אלה החניכים לא יעזבו ברבם את עבודתם בכבדה עליהם?

– ראשונה: הנה אלה המה ילידי הארץ אשר גדלו ויחנכו בה, ובה נמצאו כל קרוביהם ובני ביתם, אלה לא ימהרו כל כך לעזוב את הארץ, ושנית: גם אם ישארו אך מעטים מהרבים אין עלינו להתפעל ולהתיאש כלל, אם אך נוכל להשלים מספרם באחרים אשר נשלח תחתם, כי בכל דבר ודבר רב מספר המתחילים על הגומרים אך כנגד זה יהיו אלה הנשארים ראוים באמת לעבודתם אחרי החזיקם בה למרות כל המכשולים האמתים והמדמים שפגשו על דרכם.

– הנה! קרא פתאם אחד סוחרינו, שאו נא עיניכם וראו. הנה הכרמים לעינינו ימינה על יד הדרך, ולאור הירח נוכל לספור גם את שורות הגפנים הנהדרות.

כל בני העגלה הציצו מבעד לפתח העגלה.

* * *

עתה הגענו לראש ההר, לימיננו מהדרך קצה נחלת “מוצא” וכרמי אחינו, ולשמאלנו כפר קסטל הקטן העומד על ראש תל גבוה. לימיננו פרי המעשה המגבל: נחלת שדה לא גדולה מאד אשר באה בידי אחינו בפעל, ויעבדוה ויטעוה ויצמיחוה פרי הלולים, ולשמאלנו פרי הדמיון הלוהט והשואף לגדולות, נחלת־שדה גדולה מאד מאד אשר באה בידי אחינו – רק בדמיון, וסוף נשארה בידי בעליה הראשונים שוממה וחרבה כאשר היתה מימי דור ודור.

והימים ימי בולמוס קנית הקרקעות בירושלם ללא תכלית ולא צרך מברר, אז בראות אחדים מאחינו את העת מכשרת למכירת קטיעות קרקע בכפרים בכסף מלא, וימהרו ויעשו חוזה את אחד מרבי אזרחינו, ויקן הוא מבני הכפר קסטל ובית־נקובה הקרוב לו כשלשת אלפים דונם, והמה התחיבו לשלם לו למועד ימים סכום קצוב בעד הנחלה הזאת אחרי תתם לו סכום הגון בתור תחלת פרעון. ואחינו אלה קראו לנחלתם זאת בשם “תפארת ירושלם”, ויחלקוה לאלפי חלקים, ואת כל חלק אמרו למכור בשקלי זהב אחדים ולהתעשר, והקופצים רבו בעת ההיא, ובמשך ימים אחדים נמכרו כל החלקים והקונים שלמו את תשלומם הראשון אפס כי עד הגיע מועד התשלומים האחרים עברה הבהלה, והקונים עמדו מלשלם, והקרקע נשארה בידי הקונה אותה מידי האכרים, אחינו הפסידו תחלת פרעונם וכל חלק ונחלה לא נשאר להם במקום הזה.

והכפר עומד כמגדל צופים בראש הר־ההר ונשקף על פני כל העמקים והגבעות אשר מסביב הרחק מאד, הוא עתה אחד הכפרים העזובים אשר רבו כיום בארצנו, בעזוב אותם יושביהם בימי הדור החולף מפני מעוט תבואת שדותיהם הרזים ורבוי המסים אשר הטילו עליהם שליטי העת ההיא, ויפנו וילכו להם “מזרחה”¹² אל האדמה הדשנה והפוריה, אדמת הזרע אשר מעבר לירדן, ויאחזו בה בקרב הערבים החפשים ממשא מלך ושרים¹³ ובכן לא נשארו מכל יושבי הכפר הזה רק שני אחים תקיפים הנודעים בשמותם “מטר ומטיר”¹⁴, ויחזיקו בכל נחלות אחיהם לארכן ולרחבן, וביום צאת דבר הקושאנים בארץ, וירשמו אותן כלן על שמם ותקמנה להם לנחלה. וברבות הימים רב גם מספר נפשות ביתם, והיו כלם לחמשה בתי אבות.

ו“כפר מצודות”¹⁵ השומם הזה, העומד בדד על שיא ההר הנשא מבלי יושב, ודבר שני האחים היחידים הלנים כעורבים בחרבותיו, ושמותיהם הנמלצים – כל אלה יחד ארגו בדמיוני תמיד כעין ארג פיוטי, ארג ההגדות הקדמוניות מסביב לשם המקום הזה… אך לא עתה העת בדמיונות ובמחשבות, כי הדרך יורדת עתה ומשתלשלת במדרון ההר, ולמרות כל החסום אשר חסם עגלוננו את אופני העגלה הנה היא עפה כחץ על הצורים ועל האבנים וחבוטיה ונדנודיה וקפיצות יושביה ממקומם נוראים מאד. עתה יחדלו גם הקולות ובטלו השיחות כי מלבד אשר ישמע איש שפת רעהו הנה איש איש עסוק עתה לאחוז בחזקה במוטות העגלה לבל יסער כמץ ממקומו.

ולמטה בעמק גנות וכרמים אחדים משני עברי הדרך, ובהר מימין נראה הכפר “בית נקובה”, ולשמאלנו למטה רחבה גדולה, ובקצה סכה קטנה, ועששית “באה בימים” התלויה בה ומתנודדת לכל רוח היא ואורה יחד, מאירה מעט את חשכתה ומודיעה לעוברי דרכים כי בית־קפה המקום הזה, פה ינוחו העזתים מביאי התרנגולות והביצים ירושלמה, והגמלים בני השפלה המביאים כל משא על גמליהם, בכל עתות השנה אשר יוכלו ללון על פני השדה. ובערב הזה רבה ההמולה פה. על הרחבה כלה שטחו שטוח חמורים וגמלים נושאי כל פרי גנות השפלה ואבטיחיה, ובעליהם יושבים כנופיות כנופיות בצדם, ובעל הקפה עסוק שם בפנת הרחבה בסכתו להשקות את אורחיו מן השחור השחור, אך עגלתנו לא עמדה, וגם התאוה אשר התאוו צורפינו לקנות פה אבטיח לא נמלאה.

הדרך פונה שנית למעלה, ועגלתנו שבה ללכת לאטה, עתה הגיע תור עגלוננו לשאת קולו ובנעימות (Melodien) שירי הערבים.

אם רוח השירה שפוכה בכלל על מראה הירח הנעים השולח בדומית הלילה את קוי אורו הנוחים על פני כל הבריאה הישנה שנת מנוחתה, ועל ענפי העצים השולחים צלליהם עד למרחוק לסוכך על כל היקום השוכב לרגליהם – הנה נעימות השירה הערבית הן המבטא היותר שלם והיותר מכון לכל התפעלות החרישית אשר תתפעל נפש האדם למראה הזה; שירת הערבי היא, אשר לפניו נגלה תמיד כספר יריעת התכלת הזכה המשבצה ברבבות פניניה המתנוצצים; שירת הערבי עובר ארחות המדבר היא, אשר אחרי שכבו למעצבה בלהט חם היום בצל גמלו העיף, יקום הוא וגמלו לתחיה בנשף בערב יום. ופיו מלא רננות הלילה הנותן לו להוסיף לאחוז דרכו במרחבי לבו בתנועות נעימות לוקחות לבות אלה אשר אזן להם לבחון שירה.

־אח!", נשמע בתוך העגלה קול ממשך ומתפעל, קול “צרור”נו הוא, אשר לקול הזמרה החל להראות מעט מעט אותות חיים בשלחו את ידיו מבעד לאדרתו, ובהורידו את רגליו, וישב ויהי ככל האדם. “א־אח! יא לילי! יא ליל¹⁶!” וישנה את דברי המזמר בטוב לבו עליו.

ומחיקו הוציא כיס טבק קטן ויגלם לו ציגרה, ויצת בה אש וישב לעשן ולרוות ענג אחרי אשר צללה דעתו משנתו, כי אמנם אין ענג ואין “כיף”¹⁷ גדול לערבי משבת בחבוק ידים לעשן ציגרה ולשמוע אל הרנה היוצאת מלב רגש ומתפעל; ורק ספל הקפה חסר לו להשלים תענוגו עד תמו.

וגם ליתר היושבים בעגלה בחשך ינעם האור הכהה אשר תפיץ הציגרה בתוכה, כי על ידו יוכלו לראות איש פני רעהו ותנועותיו בדברו.

“שנת רפואה!” קראתי אליו כמנהג הערבים; כנראה גדל כח הזמרה הערבית להעירך מתרדמתך יותר מכל שאון גלגלי העגלה ושריקותיה השורטות בנפש.

ואף יותר מכל שאונכם אתם בדברכם, השלים את דברי כמו בתוכחת מגלה, התחשב כי ישנתי עד כה? אך דומם ישבתי לי, נצור בתוך חומת אדרתי, אחרי אשר לא יכלתי לקחת חלק בשיחתכם בשפת לא ידעתי, ה' תשמרני! עד כמה ממהרים אתם לדבר בשפתכם – עוד רב יתר ממרוצת עגלתנו במורד.

– אך מבלתי הבינך את שפתנו נדמה לך כי ממהרים אנחנו לדבר. כי בהיותך רק שומע את צלצול הקולות, ואת עניניהם לא תבין, עת לך להתבונן היטב אל מהירות צאת הדברים מפי מבטאיהם.

– אך מה זה אתם מרבים ככה לפטפט בלי הפוגה – עוד יותר מהנשים?

– גם על זאת יחרה לך רק בלי הבינך דברינו, ואולם מי כבן־ערב יודע כי בדרך אין שעשועים כשעשועי שיחות ידידים? השכחת את דבר ההלך הערבי אשר בחפצו לשאול את בן לויתו אם חפץ הוא לשוחח אתו, שאלהו: התשאני או אשאך? לאמר כי בהרבות האדם שיחה בדרכו לשעשע את רעהו ישכיחנו כל עמלו ויגיע מהלכו, והיה כאלו נשאו.

– אפריון! ¹⁸ אלה, אלה! קרא אל העגלון אשר כלה ברגע ההוא אחת מנגינותיו. וברב שמחתו הוציא כיסו שנית מחיקו ויושיטוֹ לעגלון למען יגלם לו גם הוא ציגרה. ובהשיבו ראשו אל תוך העגלה אמר אלינו: “הנה הגענו ל”קרית אבו־גוש". מה נשתנו העתים! עוד זכור אזכר את כל הספורים המבהילים אשר ספר לי אבי בכל עת עברנו על פני המקום הזה על אודות עריצות בני המשפחה אשר הכפר נקרא על שמה, בעמדם פה על הדרך ויכריחו כל עובר לשלם להם מס כחפץ לבם, לבד מאשר שדדו ויחמסו בלילות – ועתה הנה גם עגלות יהודים תעברנה על פניהם באשון לילה, ואיש לא יהין לנגוע בהן.

– כי גם על היהודים עבר שנוי העתים, השלמתי את דבריו במצאי כעין עקיצה במלת “יהודים” אשר הטעים; ואלה אשר בשם “בני מיתה” ¹⁹ תקראו להם אינם ראוים עוד כלל לשם הזה.

– אכן ידעתי, שב לענות; ידעתי כי רבו בכם היום יושבי ערי השדה אשר לא יבושו כי ידברו את אויבים, והמה גם על סוסים ירכבו, וגם נשק יחזיקו ולא ייראו. אבל אנכי הן בתקופה אחרת דברתי, ואז היה בלי ספק לפלא לו ספר כי נועז איש יהודי לנסוע לבדו בלילה.

והכפר הזה, העומד במדרון התל אשר לשמאלנו נגבה, הוא הכפר הנודע לפנים בשם “קרית יערים”. ולפני הכפר, בינו ובין דרכנו, חרבת בית תפלה נוצרי, אחד שרידי בניני ימי הבינים אשר השאירו הצלבנים בכל אשר נפנה כיום בארצנו. וקרוב לדרכנו על פני השדה קבר “אבו גוש”, הוא אבי המשפחה הנערצה, “ושביל” ²⁰ מים אצלו לטובת עוברי הדרכים.

עוד מורד אחד ומעלה והנה הגענו למרום הרי יהודה אשר אצל הכפר “סריס” הנשקף על פני השפלה ימה עד הים הגדול. ומפה והלאה יחל המורד הגדול ההולך הלוך וירוד עד השפלה בעמק.

ובהחלנו לרדת בשלשלת ההרים וראינו רבים מהם חשופים חשופים באין עליהם לא צמח ולא אדמה מצמחת בלתי אם שכבות סלעים המגובבות אחת על אחותה כמדרגות, והשכבות לא רבוצות ולא זקופות כי אם נטויות בשפוע ממזרח ימה, ומראה ההרים כלם כאלו מעדו רגליהם ויכפו הצדה, וכל אשר נוסיף לרדת, כן נראה את ההרים מוסיפים לעטות מעטה ירק ולהתכסות ביונקות אלונים וחרובים היוצאות משרשי העצים אשר נשארו בארץ מימי קדם, ומהשרידים האלה נוכל לציר לנו עד כמה היו ההרים האלה מכסים לפנים בעצי יער עבתים, ואחר באו יושבי הארץ, ובלי חמלה עקרום מעט מעט בהצטרכם לעציהם, ואחרים לא נטעו במקומם מאפס דאגה לימים הבאים, ויחשפו יערות “קרית היערים” וישארו חשופים כיום הזה. ואף על השרשים הדלים המצמיחים את השיחים הקטנים בא יום הקץ (טעות במקור קרץ במקום הקץ) כנראה, כי זה שנים אחדות אשר נתנו הרי ההפקר האלה בחכירה לאכרי הנגב לעקור את שרשי עציהם לפחמים, ולמן העת ההיא ירד מחיר הפחם בירושלם, ואף בימי החרף לא יוסיף עוד לעלות כאשר עלה לפנים.

וכשרידים חשובים לעצים אשר כסו את ההרים האלה מסביב יוכלו להחשב ארבעת האלונים הגדולים אשר לצד הדרך משמאלנו בעמק, הפושטים ענפיהם כמעט לרחב דרכנו כלה, ובעבור עגלתנו מתחתם נדמה לנו כאלו באנו אל תוך תעלה לעברה. הענפים רועשים, והצרצרים המקננים בהם ישמיעו את צרצורם הסואן – אלה המה “עצי האמאם עלי”. ואצלם בית מסגד למושלמים אשר נהרס מרב ימים, אך פחת עירנו אשר כון לבצר את רוח הקנאה הדתית בקרב ההמון ויתקן בדקי כל בתי תפלת המושלמים בירושלם ובסביבותיה, נתן צו וישובו לתקנו ולבנותו מחדש.

עתה הננו עוברים בגיא אשר בין שתי שורות ההרים הרמים, הוא “ואדי עלי”, והדרך ישרה וסלולה עד בואנו “שער הגיא” (באב אלואד), הוא השער אשר להרי יהודה.

* * * *

המקום הזה יחשב לחצי הדרך שבין ירושלים ויפו²¹, ופה תעמדנה להנפש כל העגלות הבאות מירושלם וההולכות אליה, וכל הרחבה אשר לפני הבית הגדול בעל שתי הדיוטות הגובל את הדרך לשמאלנו מלאה תשואות: עגלות מפנות ירושלמה ועגלות מפנות יפו, אלה הן העגלות אשר קדמונו הערב הזה לבוא הנה; ובין שורותיהן העקלקלות אנשים ונשים עוברים ושבים ומדברים, אלה גומרים וכוחיהם אשר החלו עוד בשבתם בעגלה, ואלה מביטים בשעוניהם לאור הירח לראות אם כבר הגיעה העת לשוב ולנסוע, כי העגלות הבאות מיפו מקדימות לצאת מפה בהיות הדרך רבה עליהן בעלותן בהר לאטן; ואלה הולכים לחפש אחרי עגלונם אשר כרע שכב לו באחת הפנות בארוה, וירא מנוחה כי טוב ואת החמימות כי נעמה ויישן שנת עובד מבלי דאוג כלל דאגת מחר פן יאלצו בני עגלתו לנסוע מחר בעצם חם היום, גם פרדים רבים עוברים ומשמיעים קול צלצול פעמוניהם התלויים בצואריהם להפיג מעט את הבדידות אשר ירגישו הנוסעים בעברם בדרך לילה, ואחרי כל פרדים מספר חמור קטן אחד אשר ירכב עליו בעליהם בהלאותו ללכת. והפרדים נדחקים ועוברים גם הם בין העגלות ופונים אל צדי הדרך, כי שם ישבו בעליהם לנוח במשך השעות האחדות הקצובות למנוחה, ולאכול את ארוחתם ארוחת הערב, ויש אשר רבץ גמל לרחב הדרך ובצואר עתק יחסם את העוברים, וכל שורת הפרדים תעמד לחכות עד אשר יואיל הצוארוני החשוב הזה לעזוב מקום רבץ כבודו.

ולרגלי הבית הגדול קדמה סוכת עץ קטנה מוארה וממנה יוצאים קולות צוחה וקטטות וגערות, כי אחת סכות “אלקרוסה” היא, לאמר: מקום מושב חוכרי מכס תקון הדרכים המוטל על כל בעל עגלה או בהמה נושאת משא, ואחרי אשר אין מטבע אכרינו לשלם בטוב לב את המכסים המוטלים עליהם יאלצו הפקידים לאחוז ב“מדת הדין”, ומדת הדין במקום הזה נוראה מאד, כי בה תלוי כל שכר החוכרים, ובכן: פלוני האכר שכח לשלם ביפו מכס אחד חמוריו ויעבירהו “בשתיקה” בין יתר חבריו – הר על ראשו עד השתלשל מצנפתו על פניו ועל צוארו, ואחרי כן בוא חשבון; פלוני גרע מתשלומיו ברמלה עשרים פרוטות בטענו טענת “אין לי” – פשט את אדרתו מעליו עד שלמו את עשרים הפרוטות בשובו מירושלם, וכאלה וכאלה עוד מעשים ומקרים אשר ישאירו לנו מעין זכר לימי משפחת אבו־גוש… אך כך הוא מנהגו של “העולם” הזה, וממנו לא יזוז: האכר איננו משלם עד ראותו חרב חדה מונחת על צוארו, והחוכר איננו מקבל כספו עד השתמשו בכל קשי מדת הדין, ועל פי רוב החוטא נשכר והאכר ערום ילך מבלי אדרת ועצמותיו תקפאנה מקר משך לילות אחדים, וסוף סוף שלם ישלם ב“טבין ותקילין” – ובכל זאת הדבר הולך ונוהג כן תמיד, ויקר מאד לעבור על פני המקום הזה מבלי שמוע קול טענות ותביעות.

משך שנים רבות היתה החכירה הזאת מסורה בידי חבר אנשים מבני אחינו בירושלם וביפו, ותהי למקור פרנסה למשפחות אחדות; אך סוף סוף גברה ההתחרות אשר התחרו אתם עשירי הגוים בהוסיפם על סכום החכירה שנה שנה, ואחינו אלה נאלצו לעזבה מידם בשנה הזאת.

ומלבד המכס הזה אשר בכל אופן יש לו צורה נמוסית, הנה ישנו במקום הזה עוד מין מכס אשר מספקני מאד אם תמצאוהו בכל ספרי החוקים אשר בארץ, הוא המכס “שתית הקפה”, כי הבית הגדול הזה אשר לפנינו קנין בית פקידות עירנו הוא, ונתן בשכירות (או בחכירה) לכל החפץ להחזיקו לבית מלון, ויהי בדעת השוכר כי יש לו לבית איזה “צד שיכות” לממשלה, וימצא לו מכס חדש בהכריחו את כל עובר לשתות מן הקפה אשר יכין לכבודו ולשלם את מחירו כאשר ישית עליו, ואם מאן ימאן ושפך המשרת את הקפה לפניו ארצה, והוא שלם ישלם.

כל הדברים האלה יחד שמו את המקום הזה אשר דרכו נאלצו לעבור כל ההולכים והשבים בין ירושלם ויפו, באין עוד מסלת ברזל בארץ, בהיות לא כן עתה בימי ההתחרות בין מסלת הברזל ומעגל העגלות, בהיות העוברים אך מעטים, וגם המה ברבם עניים, והשכר הולך ודל – עתה רפתה יד בעל־הבית, ו“שתיה כדת אין אונס”; וגם יציע־הבית העליונה אשר לפנים זכו רק העשירים והתרים האנגלים לעלות אליה ואחינו עמדו גם בקיץ גם בחורף למטה ובעין חמדה ויראת הכבוד הביטו אליה ואל אור היקרות היוצא מחלונותיה כאומרים: מה אנו ומה חיינו כי נזכה לתענוג כזה? – גם היציע הזאת היתה עתה למדרך לכל אשר יוכל רק לשלם אגורות אחדות, ובכלל ירד הבית מאד במדרגות היחס – ככל המיחסים בדורנו זה.

והבית בהבנותו ארוה גדולה נבנה למטה ומלון אורחים למעלה, אך בהיות היציע העליונה מיחדה רק ל“בני העליה” נאלצו להוסיף עוד בית קפה למטה לבני האדם הפשוטים ככל בתי הקפה הערבים, לאמר: חדר אחד גדול, קירותיו ותקרתו מלאים פיח שחור, וקרקעיתו לא מרוצפה, וכסאות קטנים ונמוכים מפזרים כה וכה על הארץ; ובפנת הבית כירה גבוהה לבשול הקפה, וחבית מים עתיקה לשתות ממנה כל צמא אשר לא מבעלי הנפש היפה, וסרו אליו הערבים והרוסים ורבים מאחינו, וממנו יוצא המשרת כפעם בפעם ובידו מגלש²² קפה וטסיסות קטנות, וסבב על פני העגלות להשקות את אלה אשר בחרו להם לשבת בעגלתם כל עת עמדה פה מבלי רדת ממנה.

ואחרי אשר היתה הרוחה, ו“בני עליה” רבו כיום, ירדנו כלנו מעל עגלתנו ונשא פעמינו לעלות מעלה. אחדים מבני לויתי בדקו עוד בשקיהם ובסליהם אשר בתוך העגלה להוציא משם את ארוחתם, ועל העגלון צוו לשום עינו על חפצינו ואחר עלו גם המה; זולתי חברנו הערבי אשר נשאר בין “דרי מטה”. ובעל הבית הוא אחד מאחינו, ויקדם פנינו בידידות, ועל המשרת צוה למלא כל משאלותינו.

משאלותינו אמנם לא רבות (אמר הצורף הדברן), אכלנו הבאנו עמנו, גם סכר יש אתנו – רק מגלש טה אחד וכוסות שתים.

– והילד הזה? שאל בפנים זועפות ברמזו על בן הצורף האחד.

– הוא ישתה מכוסי.

בעל הבית עקם שפתיו בלי רצון, חבה יתרה כזאת לא ראה כנראה באורחיו האנגלים לילדיהם, ובלבו חשב בלי תפונה כי בגלל מגלש טה אחד לא שוה להם כל העמל לעלות למעלה.

ואנחנו רעבים פשוט כבני אדם, מהר מודענו הסוחר לנחמו, ולנו תן את אשר תמצא ידיך: זיתים, סרדינים, או כל הנמצא.

– כן, כן, כל הנמצא; אמר הסוחר השני אשר גם הוא הורגל כבר, למסעות בארצות אירופה ולהוצאות בפונדקים.

– את הכל תן להם, עניתי אני חלקי; אין דבר, כלל ישראל לא יעני אם ישלם עוד שקל ליהודים כשרים בעד אתרוג כשר.

ובעל הבית יצא, ואחרי רגעים אחדים בא המשרת וישם לפנינו לאכול, ולצורפינו הביא גם טה גם סכר, וגם כוסות שלש; כי שכח כנראה את אשר הגידו לו, ואף קערות וכפות ומזלגים וסכינים שם לפניהם, הכל כמנהג האנגלים, והמה מחרישים משתאים לדעת מאין להם כל הכבוד הזה.

הא לכם מכשירי־אכילה כנפשם שבעכם, אמר הסוחר אל הצורפים המשתאים לקנטרם, אנו נשלם למצער בעד דבר שיש בו ממש, ואתם? אתם תשלמו בעד קערות יפות, וסכינים נוצצים, ומזלגות ממרטים… כן, חביבי, “כבוד” לא דבר קטן הוא, וכל הרודף אחריו עליו לשלם במיטב.

– מה הנך שח, רעי? נענה רעהו; הטרם ידעת כי הקערות והכפות והמזלגות הם העיקר בימינו אלה? אנכי ראיתי זה כבר רבים אשר אין להם גם כדי לגימה ואת “הפחות מכזית” הזה יחלקו בעשרים כלים, יחסר לחמם, תחסר בטנם – רק הברק החיצון אל יחסר, כי זה כל האדם. אך ראה נא! הנה מגבת חסרה עוד. – משרת! שלש מגבות לאדונים האלה. והמשרת מהר וימלא חפצו, וצורפינו המסכנים קבלו עליהם את הדין באהבה, כי על כן “עמדו במקום גדולים”. ביציע העליונה; וישבו לאכול את – אשר הביאו אתם, ויאמרו: “למצער לא יחסר לחמנו”.

ואחרי האוכל שב בעל הבית ויאמר: “אולי תאבו לישן, הנה החדרים פתוחים והמטות מוצעות, וישנתם כשעה וקמתם לדרככם”.

תענוג כזה נחשב גם לסוחרינו ל“עולם הזה” יותר מדי, וישענו על הספסלים המוצעים אשר אצל הקיר. אם ישנו אם אין? לא ידעתי, כי אך עשיתי כמעשיהם והנה תקפתני השנה, ובהקיצי אחרי כן מרב הרעש אשר בחדר ראיתי את חברי עומדים כבר ומחשבים עם בעל הבית. ולשבחו עלי להגיד כי לא הרבה לדרוש – וחלק גדול מפחד צורפינו לא היה פחד.

* * * *

כנראה נגזר הפעם עלינו כי נהיה האחרונים הבאים ליפו; כי ברדתנו לשוב אל מרכבתנו חדל כבר השאון ברחבה למטה, ולמן העגלות ועד הפרדים והגמלים כלם יחדו נדדו הלכו. גם הנרות בחדרים ובסכה כבו, המשרתים והפקידים הלכו לישון, והדממה שבה לשלוט במקום הזה לעשרים שעה בערך; כי למן השעה הזאת ועד למחר לפני חצות הלילה אין פרץ ואין יוצא ואין צוחה.

חברי אשר מהרו לשבת בעגלה החלו להכון לשנה, כי חצות ליל כבר עבר, ולפי דבריהם טרם ראו שנה בעיניהם ואנכי אשר לא חפצתי להיות ער בין הישנים, בחרתי הפעם לשבת בחוץ על יד העגלון, ותהי הרוחה לכלנו. להם הרחבתי משכבם, ואנכי יכלתי להיטיב להתבונן אל דרכנו ואל המחוזות העוטרים אותה.

והמחזה הראשון אשר נראה בעיני אחרי התעטפי היטב מפני צנת הלילה המרגשת לעת כזאת, ומה גם לאיש אשר זה עתה קם משנתו – היתה החרבה אשר על ראש הגבעה לימיננו, היא “דיר איוב”.

ובבוא היום, וסופרים מבני עמנו ישבו לכתוב את דברי ימי ישובנו וכל העוברות עליו, והיה גם לדיר־איוב שם ושארית, כי את אדמתו אמרו אחינו בני ירושלם לקנות לפני קנותם את אדמת “פתח תקוה” אשר בשפלה. אז בימים הטובים, הימים אשר טרם קרא להם עוד בשם “צוררי הישוב”… ולא חדש ולא שנים חזו להם חזיונות על הטוב אשר ייטב להם במקום הזה. ולמן היום ההוא ועד עתה כמה בתים נבנו כבר ב“פתח תקוה”, זאת האדמה אשר ברחו יושביה הראשונים מפניה כמפני ארץ אוכלת יושביה, כמה גנות וכרמים נטעו שמה; ובמקום הזה הנה החרבה עודנה עומדת ושוממה כבראשונה, ואבניה עודן הולכות ומתגלגלות ארצה, אחת אחרי רעותה…

גם בתי משמר נפוצים כה וכה לצדי הדרך, ובכל רבע שעה יראו לעינינו בקרנותיהם אשר מסביב לגגם. אלה המה הבתים אשר נבנו לכל אורך הדרך שבין ירושלם ויפו בטרם תהיינה עגלות בארץ ובטרם ירבו העוברים והשבים, ויהיו למושב לאנשי הצבא אשר הפקדו לשמור על הדרכים, אך זה ימים רבים שהם ריקים מבלי יושב מאין כל צורך בהם עוד, וגם המה הולכים הלוך וחרב.

ודרכנו פונה למעלה, ועוד מעט ונעבר על פני לטרון, הוא המקום אשר משך שנים רבות ירש את כל כבוד באב־אלואד ואת כל המונו ושאונו, בעבור הדרך על פני בית האורחים החדש אשר נבנה שם – עד אשר שב המהנדס ויתקן את הדרך שנית, ותסב מעל פני הבית הזה וכל הודו והדרו פנו ממנו, אכן להשתנות דעות מהנדסינו גדולים חקרי לב, ובין כה וכה ידיהם מלאות תמיד עבודה…

וימינה, הרחק מעט מהדרך עומד הכפר עמואס, הוא המקום אשר בו הראה יהודה המכבי את תחבולתו הראשונה בתור מפקד מלחמה כנגד חיל היונים העצום והבוטח.

החומה הגבוהה והבצורה, חומת הרי יהודה ואפרים הנשאים, היא כבר מאחרינו; ופנינו מועדות עתה לנכח אופק חדש, אופק אדמת השפלה. עוד מפריעים מעטים לפנינו, תלים וגבעות אחדים אשר עלינו לעבור; אך הרגש נרגיש כבר את קרבת השפלה וטיבה. השטחים אשר לעברי דרכנו הולכים הלוך והתגדל הלוך והתרחב, והגבעות העוטרות אותם בקציהם הולכות ושפלות, ומדרונן גם הוא הולך ומשתטח, ועוד מעט ועמדנו במישור הגדול המשתרע עד “הים האחרון”.

מעלה כבד עלינו לעלות עתה, ובו כבר נסו המהנדסים פעמים רבות את כחם להקלו עד כמה שאפשר, ובעלותנו והנה הכפר קבאב לימיננו, הוא וכרמי זיתיו וגדריהם גדרי הצבר²³.

הצבר גם הוא אחד מסמני השפלה הוא, זאת הארץ חסרת האבנים; כי מאפס אבנים יגדר אכר השפלה את שדותיו בעץ הזה המלא שכים. ותקע עלה בארץ, ועשה העלה שרש למטה, ועל שפתו למעלה או בצדו יצמח עלה שני כדמותו כצלמו, ומן העלה השני יצמח עוד שלישי, ויש אשר יוליד העלה האחד שנים או שלשה. והלכו העלים ככה הלוך והצמיח עליהם על גביהם עדי רומם כקומת אדם או יותר מעט יעמדו, והעלים עגלגלים ושטוחים ועבים כעבי האגודל, ועל פניהם קבוצות קבוצות שכים, ואם שורת עלים כאלה תנטע, והשתעפו העלים הצומחים והסתבכו ואחד באחד ינוגשו עד אפס מקום לעבור ביניהם, ושכיהם הדוקרים ימנעו את הגנבים גם מטפס עליהם לבוא אל שדה אחרים. ומלבד שמירתו המעולה לשדות אשר יקיף כאזור, היה יהיה הצבר גם לתועלת לאכר בפריו המתוק הצומח על שפתו מסביב; כי אותו יאכל משך ירחים אחדים בשנה אכול ושבוע. ועלים כי יפלו לארץ ובא הרוח וכסם במעט עפר או חול, והגשם ירד והרטיבם, והצמיחו גם הם עלים והיו לעצים, והיו לשורה שניה ושלישית ורביעית. וברבות הימים ילך הקיר הזה הלוך ועבה עד רשתו חלק גדול מן האדמה אשר הפקד עליה לשמרה מפני אחרים…

והרוח הקר החודר לעת כזאת עד חדרי גונו יביא לאפנו ריח נעים וערב, הוא ריח שבלי החטים הצבורות גדישים גדישים על פני שדה הגרן אשר על יד דרכנו ימינה לפני הכפר.

עתה עברנו כבר אל כל התלים השכים בעדנו את מראה המרחק, והשפלה הכבירה משתרעת לפנינו בכל רחבה וגדלה; ובכל אשר נשא עינינו מקרוב ומרחוק נראה אך מרחבי שדות אין קץ, שדי זרע ושדי בור חליפות, שדות הזרע מלאים עתה זרע הקיץ: הדורה הגאה הנצבת בגבעוליה הכן וכופפת את ראשה לפעמים, כגדל היחס אשר יואיל לפעמים להשפיל ממרום שבתו ולחון את דורש שלומו… והשומשמים הענוים המסתתרים בצרורות כיסיהם הלבנים בין העלים הירקרקים הרעננים; והאבטיחים והקשואים השטוחים ומתפשטים על פני האדמה. ושדי הבור המה אלה אשר זה עתה נקצרה תבואתם תבואת החטה והשעורה ותאסף הגורנה, וגם גדרים אין פה לחצוץ בפני מראה חלקות השדה המאליפות האלה העשויות טורים טורים ארוכים וישרים משני עברי הדרך כערוגות הגנות; רק חריצים צרים ביניהן לפעמים. וככותרת לכל המראה הזה היא העיר רמלה הנראה בקצה אופקנו ימה, היא ותמריה ומגדליה.

ובכל הדר השפלה ברבוי צמחה ושפעת תנובתה, חסור יחסר לה רוח הפיוט השפוך על אדמת הרי יהודה הרמים והנשאים מלאי החליפות והתמורות. פה אין רום ואין עומק, אין גיא ואין מישור, אין סלעי מגור ואין מעינות מפכים; כל המחוזות הרבים והשונים העוברים חליפות לרגעים לעיני העובר בהרים יחלפו יגוזו עלה כליל, והעין תלאה מעט מעט ממראה השדות הרבים הדומים בכל איש לרעהו. רק דבר אחד ירנין לבב המתבונן פה, הוא מראה הברכה הרבה האצורה במקום הזה הנעבד כלו ואף שעל מאדמתו איננו הולך לאבוד, אחרי עברו על פני ההרים החשופים המחכים עוד כנראה לעבודת ידים חרוצות.

ועגלתנו סוגרת ומסוגרת, ותושביה פנימה ישנים כלם. עתה הגיעה שעת המנוחה גם לעגלוננו אשר לא יכל עד כה לסגור עפעפיו מיראת החתחתים אשר על דרך ההרים; ולמרות תשובותיו השליליות אשר יענני בכל שאלי אותו אם ישן הוא, הנהו מרחף עתה בין שנה להקיץ, ואך בהרגיש אזנו כי רפה מעט רעש האופנים בהתגלגלם יניף את שוטו בכבדות על סוסיו, כאומר להזהירם מלישון גם המה.

ועוד כשעה ונגיע ל“רמלה”.

* * * *

רמלה היא התחנה האחרונה לעגלות ההולכות ליפו²⁴; וגם תחנה למסלת הברזל בה, כי העיר גדולה בערי השדה ובה כשלשת אלפים נפש מושלמים ונוצרים וגם אחדים מאחינו. ולרוב העוברים והשבים נמצאים בה בתי קפה ובתי מלון אחדים. הערבים סרים אל בית קפה המיוחד להם, הוא חדר חושך ואפל אשר בקיר בית חומה גדול ורם אשר נהרס מרוב ימים – הוא מראה באיו “המיוחסים” בעצמם… האירפים יסורו אל המלון האשכנזי או האיטלקי הנהדרים והנקיים, או אל אחד מבתי הכנסת־האורחים אשר לכתות הנוצרים השונות במנזריהן, אלה הבתים העוזרים גם המה הרבה לחזק את ישוב הנוצרים בארצנו ולהרבות את מספר תריהם, כי בכל מקום אשר יסעו, בערים הגדולות או הקטנות, וגם בכפרים רבים, מצוא ימצאו להם בית מנוחה ומאכל ככל אות נפשם.

ועגלתנו עברה על פני כל המקומות האלה ותעמד בקצה העיר ימה, לפני בית המלון אשר לאחד מאחינו.

והבית סגור ואפל, כי העגלות כלן עזבו את המקום מכבר, ובעל הבית כבר הלך לישון ולנוח מעמלו, והנה בא עגלוננו האכזרי וידפק על הדלת בחזקה.

– “אף רגע לא יוכל איש לנוח, – נשמע מאחרי הדלת קול איש מתלונן בלחש – אה! הפרנסה, הפרנסה!”. ואחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת ואיש עבה ושמן יצא לקראתנו, ומנורת נפט חסרת־זכוכית בידו ממול פניו להתבונן באורחים הבאים. אם ראה דבר אם אין – לא ידעתי, כי חותם השנה היה עוד טבוע על פניו הגסים, עיניו עודן סגורות עד החצי, וכנגד זה פיו פעור בכל רגע לבלי חק, ונחיריו נושמים בחזקה; ולולא המנורה שבידו כי עתה היה בלי ספק מתפתל ומושך בידיו ובכתפיו להאבק את מלאך השנה אשר עוד טרם גז מעל פניו. ומעיל אין על גב האיש, רק טלית קטנה ארוכה אשר ציציותיה מטפחות על מכנסיו המכופתרים עד החצי. גם מנעלים אין לרגליו מאין צורך בהם כנראה פה באדמת השפלה החמה; וגם כובע אין לראשו רק ירמולקה קטנה אשר כנראה היתה לבנה – ביום הוכבסה, ונוצותיה הפורחות מעליה מעידות עליה כי אתו תשכב.

“מה תתבונן ככה בנו? שאלהו עגלוננו; הטרם ראית יהודים מימיך או כי חולם הנך עוד?”

אישנו לא ענה דבר, רק גהק ויפהק וישב הביתה ויעמד את המנורה בחדר האורחים, והוא החל לפנות מעל השלחן שירי מאכלי הנוסעים הקודמים.

ומן העגלה החלו חברי לצאת איש אחרי רעהו, ואיש איש בהציגו כף רגלו על הארץ מנסה ללכת צעדים אחדים הנה והנה ורוקע ברגליו בחזקה פעמים אחדות, כאומר: גירא בעינא המלאך השנה!

– אכן קשה היא השנה בעגלה ואת כל הגוף תפרך, אמר אחד סוחרינו בהתמודדו אל כל עבר, אך יחל האדם להרגיש מעט ממנעמותיה והנה העגלה האכזרית קופצת והוא נתר ממקומו בחרדת מות. תחי אירפה ורוחותיה! שמה כבר שכח האדם את התלאות האלה.

– זכרנו את הדגה! נענה רעהו בנוסח החדש השגור בפיות אלה הבאים מארצות הנהר הזה.

– ומה חסר לכם פה? הן מסלת ברזל ורכב אש יש לנו כבר ב"ה, וכל החפץ ברוחות אם אך לא יאמר לקמץ בפרוטות אחדות השג ישיגן, כי אמנם באירפה ישיגן חנם?

– לא בגלל קמוץ פרוטות אחדות נסענו הפעם בעגלה, אמר סוחרנו אשר הרגיש כעין פגיעה בכבודו בדברי אלה, כי אם בחפצנו להגיע ליפו בעוד בקר, כי עבודה רבה עלינו ביום מחר.

– אם כן חפצים אתם להחזיק החבל בשני ראשיו? כן הוא האדם, לעולם לא יסתפק במה שיש לו גם אם אלף פעמים ייטב מצבו כמה שהיה בראשונה.

– טוב, הפעם ננסה להסתפק במה שיש לנו, ענני בבת־צחוק ויבא אותנו החדרה ויפן אל בעל הבית ויקרא אליו בבדיחות הדעת: “צפרא טבא, רבי יהודי! מה יש אתך עתה מן המוכן?”

– מה יש?… אין כל מאומה. אנכי אמרתי כבר תמו העוברים ואכבה את האש, וביתי עתה יבש אין כל. אם ירצו אדוני יחכו כחצי שעה עד הציתי אש, ובשלתי לכם מעט קפה או טה ככל אשר תאוה נפשכם.

– הסתפק עתה במה שיש לך! קרא אלי הדובר בי כמנצח. גם באירפה יקרך כדבר הזה, הלא כן?. ואל בעל הבית אמר: “הן בין כה ובין כה עלינו לשבת פה כשעה, עשה את אשר תמצא ידך”.

כן היא דרך האנשים האלה; את מסעיהם באירפה לא ישכחו לעולם, ובכל מקרה ישתדלו להזכיר גם לאחרים את תפארת גדולתם זאת. ואנכי לא נעצבתי כלל על אשר לא נמצא בביתו מן המוכן, ואמר לו: “למעני אל תכין מאומה, רק צדה לדרך תתן לי אבטיח קטן ותבת סרדינים”.

ומנורת הנפט חסרת־הזכוכית הפיצה מעט מעט את ריחה ואת עשנה גם יחד, ואויר החדר היה למחנק נפש, כי חלונותיו סגורים. ואעזב את חברי אשר אמרו להשלים פה את שנתם אשר גזלו מאתם נדנודי העגלה וקפיצותיה, ואצא החוצה להתהלך מעט.

בצורה וחזקה היתה רמלה לפנים ובכל אשר ילך ההולך מסביב לעיר יפגש עוד בשרידי בנינים אדירים אשר חרבו, ואבניהם הגדולות טבעו בארץ, ורחובות העיר צרים ועקלקלים ומטונפים, ורוב בניניה הגדולים בתי מוסדות הצבור אשר לנוצרים המה. כי מספר הנוצרים רב ברמלה ועלה לשליש מספר תושביה כלם, והמה מבני הארץ, סוחרים ועובדי אדמה, וגורלם טוב מגורל יתר התושבים. ולהם כל צרכי קהלתם לא נגרע דבר; בתי תפלה, ובתי חנוך ובתי חסד, ורבים מבניניהם הגדולים נשארו להם לפלטה עוד מימי הצלבנים לפנים. וגם בלוד הקרובה לרמלה רב מספר הנוצרים ומצבם איתן.

רק אחינו עוד טרם למדו להתישב בערי השדה, ולולא היתה רמלה קרובה למושבות, מי יודע אם היתה כל תקומה לישוב אשר יסדה בה חברת “למען ציון” ותוצא עליו גם כסף רב.

ואויר “עיר החול”²⁵ הזאת טוב, ואדמתה דשנה, ומכל עבריה מסביב יער גדול, יער עצי זית עתיקים לימים מאד הנושאים עליהם עוד את השם “רומי”, ולרוב השמן היוצא ממנה ומהעיר לוד הקרובה לה נסו כבר אחדים מאחינו להביא מכונות מאירפה וליסד בלוד בית זכוך השמן, ואחרי השקיעם בו משך שנים רבות כסף ועמל רב לא עלתה בידם.

בשובי אל בית מנוחתנו מצאתי את חברי יושבים כבר אל השלחן ומיטיבים את לבם בכוסות החמים הנודפים קיטורם מעליהם, ואשב גם אני ואמר אל בעל הבית: “ואותי תכבד לעת עתה בדברים על אודות שלום אחינו היושבים פה”.

– זרוק חוטרא לאוירא ועל עקריה הוא קאים! קרא סוחרנו; ה"ה רב ספרא ושאלותיו. ואנכי ידעתי כי בוא תבאנה.

– ואתה אדוני, האמנם לא תמצא כל חפץ בדעת שלום אחינו במקום עברך?

– אנכי? אנכי הן אצא ידי חובתי בקראי את הדברים אחרי כן שחור על גבי לבן… ענני ויקרץ אלי במבט של ערמימות. יכול להיות כי הרבה יהיה עלי לחכות, אך בטוח אני כי לא תפיל דבר מכל הדברים אשר תשמע.

– בזאת אין כל ספק, נענה לו רעהו; מי יתן ורק הוסף לא יוסיף עליהם…

– אם כן שמעו גם אתם, זהו ענשם של חשדנים.

– אל נא תריבו אדוני, נענע בעל הבית, כי לא הרבה תשמעו מפי, ישובנו קטן וכל חדשה לא נשמעה בו. היו אמנם לישובנו ימים אשר נשמעו בו חדשות הראויות להשמע בקהלות הגדולות, ובסבת קטטות על דבר כבודים ועליות נוסדו פה כבר שני בתי תפלה; אף קרה פעם כי בני ה“מנין” האחד הוציאו בחשאי את ספר התורה מבית תפלת מתנגדיהם, ובתרועת נצחון הביאוהו אל בית תפלתם. אך הימים הטובים האלה כבר חלפו עברו, ועתה נודה לה' אם נמצא לפעמים די עוברים ושבים ביום ב' וה' להשלים המספר הדרוש לתפלת הצבור.

– האמנם ככה מעט מספרכם עתה עד כי גם למנין של עשרה לא יגיע?

– מספרנו איננו מצער ככה, כי שבע עשרה משפחה מאחינו יושבות פה; אך לא כל אבות המשפחות נשארים פה כל ימי השבוע. כי מלבד הפחח היושב פה, והחנוני, ומוכר החלב, הנה כל גברינו המה מהפועלים בהמושבות, וביחוד ב“רחובות” אשר יעזבו רובם את בני ביתם פה כל ימי המעשה והמה ילכו לעבוד עבודתם שמה.

– אך “ברחובות” הן לא נגזרה הגזרה על הפועלים לבלתי שכן במושבה יחד עם בני משפחתם, ולמה זה יבחרו בעצמם בחיי נדודים כאלה?

– פשוט מפני חסרון כיס, כי גם שכר הדירה גם מחיר כל אכל נפש הוא פה הרבה יותר בזול מאשר במושבות. האכרים היושבים בבתיהם ומגדלים בעצמם עופות ובהמות ואוכלים יבול אדמתם לא ירגישו ככה את היקר הזה, אך הפועל חסר־הכל הרגש ירגישנו על כל צעד.

– ובעלי המלאכה אשר התישבו פה בראשונה איה איפה המה?

– האם תחשב כי אחינו בעלי המלאכה יוכלו להחיות את נפשם בערי הערבים? הטרם תדע כמה קמצן הוא הערבי ונהרג על שוה פרוטה? גם האמיד שבהם אם רק ידע כי יוכל לתפור בגדו בעיר הגדולה בגרוש אחד פחות, יאבד זמנו כל היום וילך העירה, ולחיט היושב על יד ביתו לא יתננו. ואמנם מה הוא חסר בהליכתו? עתו הן לא נחשבה בעיניו למאומה, ועמל הדרך גם הוא כמוהו כאפס, ולמה איפה יפנה אל בעל המלאכה היחיד בעירו, אחרי דעתו כי בעיר יוכל לסוב על פתחי עשרה בעלי מלאכה ולמסור חפצו בידי המוריד לו את המחיר יותר מכלם? רק בני גילם יוכלו להוציא לחמם מהם, אך לא אחינו אשר ארחות חייהם רחוקות מאד מחייהם המה, ומלבד כל אלה הנה גם צרכי הערבים מעטים מאד, ולמרות כל הזול והשפע הרב אשר לנו פה לא יכלו אחינו הפועלים להאריך ימי שבתם פה, ויאלצו לשוב אל עריהם.

– כנים הדברים, נענה אחד צורפינו, בעל המלאכה החפץ להתישב בערי הערבים עליו להסכים מראש להסתפק במעט מן המעט כמוהם, וכנגד זה עליו ללמוד גם כן רק מעט מן המעט, חרש העץ צריך להיות מאלה הנושאים אתם כל כלי מלאכתם בסלם הקטן שעל שכמם, ובבואם לנשור חתיכת עץ ישבו על הארץ ותמכו קצה האחד בכף רגלם וקצה השני יאחזו בידם האחת, ובידם השניה ישרו במשור הקטן; וחרשי הברזל אין עליהם לדעת יותר מחרשי הצוענים הסובבים בארץ אשר להם ישכרו תושבינו תמיד. אך אם ירבו ידיעה תרבינה גם דרישותיהם אשר לא תוכלנה להמלא, הערבי אמנם יאהב להתבונן בדבר הנעשה בחריצות יתרה, יהפכהו, ויחקרהו, ויתפלא למעשהו, אך כסף לא ירבה בגללו אף פרוטה.

– פה בעירנו נמצאים אמנם חרשי ברזל רב יתר מכל שאר בעלי המלאכה, אך גם מלאכתם גסה ופשוטה מאד, וכל עבודתם היא כמעט רק הכנת המחרשות לכל אכרי הסביבה. גם מספר הצבעים רב אתנו, המה הצובעים בתכלת את הבד אשר בו תעשינה הכפריות כלן את כתנותיהן. והעבודה הזאת היא כמעט היחידה אשר החזיקו בה המושלמים, כי יתר המלאכות הן לנוצרים לנחלה.

כדבר הזה נראה גם ביתר ערי הקדם, כי כשם שהניחו עמי המערב לפנים את המסחר ואת הספסרות ליהודים, ככה הניחו בני הקדם את המלאכה והחרשת לנוצרים אשר לא לכלם היתה אחזה בארץ. הנה גם בירושלם העיר הגדולה כל בעלי המלאכה הם רק אחינו ובני הנוצרים, בה בעת שהמושלמים העירוניים אינם אלא יחסנים בעלי משרה, או עשירים הסוחרים את האכרים ומלוים אתם כסף בשעת דחקם… או בינונים חנונים היושבים כל היום על מושבם, עד כי גם בהצטרכם לשקול סחורתם לקונים ישקלוה כשהם יושבים.

– בדרך כלל מחזיקים המה יותר מדי בכלל “מרבה ישיבה מרבה חכמה” אך דא עקא כי חכמתם מאחרת לבוא.

– לא כן הדבר, אם אמנם אחרה עד כה הנה היא באה עתה, וכבר החלו גם הם לפקוח עיניהם ולהתבונן בתוצאות התרשלותם.

– רבותי! קרא עגלוננו בבואו הביתה, כנראה שכחתם לגמרי את העבודה הרבה אשר עליכם ביום המחר – או יותר נכון: ביום הזה; כי עוד מעט והגיע זמן ק"ש של שחרית של היום אשר הזכרתם בראשונה.

– בית יעקב לכו ונלכה! קרא אחד סוחרינו, עגלוננו חפץ להיות מהמאחרים לצאת וממהרים לבוא.

וכל החבורה קמה מעל השלחן, ונגמר חשבונותינו את בעל הבית אשר יצא ללוותנו – בלבשו הפעם לכבודנו את מעילו ואת סנדליו, ונשב שלישית איש איש על מקומו, אחרי העירנו את בן לויתנו הערבי אשר מצא לו שעת הכשר לשכב ולהתמודד במלוא רחב העגלה אשר נתנה לו לבדו כל עת שבתנו במלון.

וחומות עירנו הבצורה התערערו עד היסוד בהן ונשב פרזות. כי את כל יריעות עגלתנו אשר סככו עלינו מסביב מפני קרירות הלילה הפשילו חברי למעלה, ובתאוה עזה שוטטו עיניהם בכל המרחב אשר לפניהם, כי אמנם אחרי שבת האיש כלוא במשך לילה תמים מבלי ראות את אשר לפניו ואת המקומות אשר הוא עובר עליהם, יאמר למלא למצער בשעות האחדות אשר נשארו לו עוד למסעו את כל אשר חסר מנפשו עד כה.

ועל כל היקום דומיה שאננה נסוכה עוד. השמים ממעל יחלו עתה לפשוט מעליהם את שמלת לילם, שחרוריתם מתהפכת מעט מעט ללבנונית כהה, ורבבות כוכביהם המתנוססים והמפוזרים על פניהם עומדים עתה כקבועים במקומם מבלי נוע, מבלי כל רוח חיים, ואורם הולך וחור, הולך ומתערב בעין הרקיע כלו עד העלמם כליל, ובפאתי ים עומד עוד הירח הבודד ופניו דלים וזועפים, כפני שר החיל העומד ומביט על כל גדודיו הנופלים חללים איש אחרי רעהו. הוא עודנו עומד הכן, אך כל רואהו יכיר כרגע כי כבר עברה שעת ממשלתו.

* * * *

"מה יארך ליל הנדוד

לאיש אשר לא יישן!".

קורא המשורר הערבי; ובליל שמורים²⁶ זה ראיתי (ועתה ראו בלי תפונה גם קוראי הסבלנים) עד כמה צדקו דבריו, אך עתה הנה כבר אתא בוקר, אור חדש, בוקע ועולה מעל ראשי ההרים אשר מאחרינו, היקום כלו יקום לתחיה, וכנראה נפחו חיים חדשים גם בקרב עגלוננו וסוסיו, ולפי מהלך עגלתנו עתה לא תארכנה עוד שעות מסענו.

דרכנו אמנם מקולקלת והיא מלאה גומות קטנות וגדולות המזעזעות את העגלה ויושביה בלי חשך עוד יותר מאשר במעלות ההרים. אך הן פה הננו בארץ המישור, ובכל ראות העגלונים כי דרך המלך מקולקלת מאד יטו את עגלותיהם הצדה אל אחד השדות אשר אצל הדרך ואחזו דרכם שם. ועל ההמצאה הזאת נסמכים כנראה גם מפקחי הדרכים, ובבואם לתקן את הדרך שבין יפו וירושלם יעזבו את תקון חלקה זו לאחרונה, כאשר תכלה להם כבר כל עבודה.

סוחרינו זכרו מעתה את עבודת היום הבא, וידברו על טלגרמות, ומכתבים והמלים “מהודרים ומובחרים ושניים ושלשיים” לא משו מפיהם, וגם זכר העיר “טריעסט” לא נפקד כיום מעל שפתם. השנה עוד טרם באו סוחרי אחינו מארץ רוסיא, וכנראה לא ירבו הבאים אחרי אשר הפסידו רבים מהם בשנה החולפת ואשר יקנו על ידי עמילם²⁷ הירושלמי היושב עתה ביפו. השנה רב מספר האתרוגים על מספר יבול השנה החולפת, וכמאה או כמאה ועשרים אלף אתרוג ישלחו החוצה.

וכל הכסף הרב, כלה הסוחר את דבריו, כל מחיר האתרוגים האלה מלבד רוחנו המצער, נופל בידי הנכר המתעשרים יותר ויותר, וגם בשנת בצרת לא ידאגו בקבלם כספם מראש²⁸, ואחינו עוד טרם נסו לשלוח ידם אל “עץ החיים” הזה!

– הגם עתה יש עוד מקום לתלונות כאלה, עתה אחרי אשר יש לנו אתרוגינו אנו בעקרון ובראש־פנה? ו“גן שמואל” הלא הוא לבדו יוציא עוד מעט אתרוגים לרבבות, מלבד גני פתח־תקוה אשר גם פרים ירב מאד.

אך סוחרנו משך בכתפיו, הוא מפקפק עוד בהצלחת הגנות האלה, לפי דעתו לא תספקנה ידיעות גננינו אשר למדו להלכה – להוציא אתרוגים מהודרים בפועל. לעבודות גנים כאלה דרוש כי יהיו על ידם גם אנשים פשוטים מבני הערבים אשר כל ימיהם עסקו ויטפלו רק בגדול העץ הזה, והמה מכירים בכל אילן ואילן את מחסוריו ואת צרכיו, "ולו לעצתו שמע האדון הירש פקיד מקוה ישראל מאז, כי עתה לא נאלצו לעקור שם אחרי כן את הגן הגדול גן האתרוגים אשר נטע ואשר נשא כבר פריו, הוא נסמך על גננו הצרפתי, ואם נועז גנננו הערבי להתנגד לדעתו באחד הדברים ויחשבהו למשוגע, והנה בא הנסיון ויטפח על פניו.

– כנראה שכחת כי למן העת ההיא ועד עתה כבר רבו הנסיונות. ורוב מים ורוב נסיונות הביאו רוב חכמה.

– לו יהי כדבריך; ענני כחפץ לסים בדבר טוב.

את פני הכפר צרפנד אל־עמאר אשר משמאל דרכנו כבר עברנו, ולשמאלנו מרחוק נראה עתה עץ עבת אחד בודד עומד על ראש תל, הוא עץ הגבול הקדמון אשר לאדמת ראשון־לציון, הנראה מכל עבר, וכרבע שעה אחרי כן עוברת דרכנו בין כרמי זית רבים, המה כרמי “בית דגן” אשר לימיננו הרחק מעט מהדרך, ושם מרחוק אחרי תלי החול הגובלים את השדות מתמר ועולה עשן מכונת הקיטור העובדת עתה עבודתה יומם ולילה על יד היקב.

ולפנינו ימה נראה כבר מראה העיר יפו וגנותיה העוטרים אותה, ואיש איש מהנוסעים יחל להכין לקראת בואו העירה: זה יסדר חפציו, וזה יתקן בגדיו, יחליק כובעו, יחגר חגורתו ויקשר שרוכי נעליו, סוחרינו לבשו את מעיליהם העליונים אשר היו צרורים בצרור לבל יתלכלכו בדרך, והערבי אשר אתנו הסיר אדרתו מעל ראשו וילבשנה, ומפי כל חברי נשמעה כפעם בפעם הקריאה לאמר: עוד מעט והגענו ליפו.

והדרך עוברת עתה על יד הכפר יעזור העומד לימיננו, הוא הכפר הראשון בשפלה הנראה לעינינו מקרוב.

וככל היות השפלה חשוכת הפיוט והחליפות, כן גם כפריה אשר אינם מרחיבים את דעת רואיהם כלל. כפרי ההרים ירהיבו עין, כי המה עומדים בצלע ההר מדרגות מדרגות, ובתיהם עשוים אבן לבנה, וחלונות להם וכפות עגולות עליהם מלמעלה; ומעינות המים הנוזלים מצור אל הברכות אשר לפניהם יכללו יפים. ופה הכפר כלו עומד במישור, ובתיו העשוים חומר שחרחר שפלים מאד, גגותיהם שטוחים, כל חלון אין בהם, ופתחיהם נמוכים, והמה דבקים איש ברעהו, והכפר כלו נראה כחטיבה אחת אשר רוח עצב שפוך עליה.

אך כנגד זה מראה נהדר לשמאלנו, הוא יער העצים הגדולים הנראה כחומה שחורה גבוהה, והעצים עצי האקליפטים המה הנטועים על אדמת מקוה ישראל עוד בראשית הובא העץ הזה על אדמת ארצנו, גם בניני המוסד הזה יחלו מעט מעט להראות מבין ירק העצים באדמימות גגותיהם; ועגלתנו עוברת לפני התהלוכה המפוארה אשר לפני “מקוה” על יד הבית הקיצון אשר נתן לפנים לאחד מאחינו הירושלמים אשר נסה לכונן בו חרשת עבור עורות והכשרתם למעשה הנעלים, ועתה יושבים בו אחדים מאחינו בני אור־כשדים אשר עלו בשנה החולפת לארצנו וימצאו להם עבודה במקום הזה.

ואחרי התהלוכה גנות “מקוה” ושדי זרעה המצוינים בגדרי עצי הקציעה המפיצים בימי הקיץ את ריח פרחיהם הטוב באף כל עובר.

עוד מעט והננו עוברים בין “פרדסי־יפו” המהוללים בכל הארץ; אלה פרדסי רבבות עצי תפוחי־הזהב המריקים מעליהם את הזהב לבעליהם, ומביאים טובת הנאה גם לכל בני יפו ואורחיה בימי האביב בהפיצם את ריחם הנעים המקטר את חלל האויר כלו עד למרחוק, ובהפכם את כל הסביבה לגן עדנים.

והפרדסים רבים מהם מוקפים חומת אבנים גבוהה, ועין העוברים לא תראה רק את ראשי עציהם וגלגלי בירותיהם ודלייהם העולים חלילה איש אחרי רעהו ושופכים מימיהם אל תוך הברכה אשר לפניהם, וברוב החומות שקתות מים קבועות וברזים ממעל להן המחוברים אל צנור המגיע עד הברכה, אלה הם ה“סבילים”²⁹ העשוים להשקות חנם כל צבא בעוברי הדרכים וכל הבהמה אשר ברגליהם.

אך לרוב הפרדסים אין חומה בנויה, כי אם גדרי צבר אשר דרכם נוכל לראות את טורי עצי־הזהב השפלים והעבותים הנושאים עתה את פרים הירוק עוד, ואת הגומות העגולות אשר מסביב לכל עץ למען יקוו בהן המים המשקים אותו. גם פני עצים אחרים יראו בהם, עצי סרק רמים ונשאים העומדים על יד הדרך, ועצי פרי שונים הנטועים בתוך הגנים, והנהדר בכלם הוא עץ הרמון הירק המשבץ בגביעי פרחיו ופריו האדומים כארגמן.

ומתוך הפרדסים רגש והמולה עולים כבר באזנינו, קול שוט, וקול מצעדי פרסות, וקול משק מים בהשפכם, כי בארץ הזאת חשוכת המעינות המפכים מימיהם מעצמם יעשה לו כל בעל פרדס בירה אחת, לאמר: חפור יחפר לו במרומי שדהו בור עד הגיעו אל המים אשר מתחת לארץ, ועל הבור גלגל הסובב בכח פרד או סוס, ובגלגל דליים רבים קבועים, ופני האחד אל שולי הדלי אשר לפניו, וירדו הבורה איש אחרי רעהו בסב הגלגל, ונמלאו מים ושבו ועלו מהעבר השני עדי הגיעם למעלה ראש, ואחר ישובו לרדת פניהם למטה ונשפכו מימיהם אל צור המשתפך אל הברכה המשקה את כל הגן.

דרכנו הומיה עתה מרוב הבאים העירה: ערביות לבושות כתנות לבנות המגיעות עד לארץ, ועטופות סודרים לבנים על ראשן, ועל פניהן צעיף עבה ובו שני חורים כנגד העינים; וכפרים הבאים בחמוריהם ובגמלים הנושאים פירות וירקות וממלאים את כל הדרך לרחבה, ועגלתנו פורצת לה דרך ביניהם בהדפה בצד ובכתף, כי למרות כל שריקות העגלון אין המחמרים יכולים להטות כל חמוריהם הצדה.

עוד מעט והנה באנו אל הרחבה אשר לפני העיר, אשר מעברה האחד השביל הגדול שביפו, הוא “סביל אבו נבוד”, ומעברה השני עצי שקמים גדולים משני צדי הדרך הפורשים ענפיהם כמעט לרחב הדרך כלה. עוד עלינו לעבור את רחוב חרשי הברזל והעץ אשר יחשב עוד על מגרשי העיר, ורגלינו עומדות כבר בתוך הרחוב היותר הומה שביפו.

ב.

לארץ ירדן

(מסע ליריחו, לים המלח ולירדן)

"לירדן, לירדן אתיו

מעברות עשו מקורות

מקום פלגי נהר יהמיו

העמידו שם משמורות".

מה חזקה, מה אדירה פקודת המשורר ומצותו, ומה רם ומה נשא קול המקהלה העונה לעמתו ברוח גאה וגאון:

“בירדן – שמה משמרתנו!”.

– פעמים רבות שמעתי דברי השיר האלה באספת רֵעים ברגעי שמחה והתפעלות, ופעמים רבות נסך על רוח דמיוני כמו רוח בטחון להאמין כי אמנם מלאו כבר גדות ירדן המון מעונות ישראל וכפריהם, ומכל עבר ומכל פנה בוקע ועולה הקול האדיר המבשר ואומר:

“בירדן – שמה משמרתנו!”.

אך רוח דמיון עדי רגע, והמציאות עושה את שלה, מבלי כל פיוט, מבלי כל התפעלות. ובעוד אנו יושבים ומזמרים ומשכרים את רוחנו בהתפארות “פום ממלל רברבן”, מי יודע אם לא קדמונו אחרים אשר לא בחצוצרות ובקול שופר יריעו על כל צעד שהמה צועדים, ועוד יותר על כל צעד שעולה במחשבה לפניהם עוד לצעוד?. מי יודע אם לא בבוא היום שנאמר באמת לגשת לאיזה מעשה שם ב“מקום פלגי נהר יהמיו”, מי יודע אם לא נמצא “משמרות” אחרות קימות ועומדות שמה משכבר הימים, משמרות הצבים המהתלים בכל פה לחלומות הארנבות המשתעשעות בכשרונן הגדול וביכלתן לרוץ – לכשתרצינה?…

עבור עברתי בארץ הגליל לפני שנים אחדות, ושם ראיתי את מצב “המשמר” הראשון אשר הקימו ידינו על יד מקורי הירדן. ראיתי את הבתים הדלים שבהם אין כסא לשבת, ראיתי את האדמה העזובה מאפס כח בעליה לעבדה, אף ראה ראיתי את הפנים החורים, פני אלה החלוצים הראשונים על גדות הירדן – ההולכים לעבוד עבודה כשכירי יום במושבות אחרות למען השתכר לחמם לפיהם…

אך למן העת ההיא הנה כבר חלפו עברו ירחים ושנים, למן העת ההיא כבר נדבר הרבה, הרבה מאד, וכפי הנשמע כבר נעשו גם מעשים לשנותה את פני המצב לטובה; למן העת ההיא נוסד גם ישוב חדש בירחו, זאת ירחו הדשנה והפוריה אשר היתה לפנים “כגן ה' כארץ מצרים”; ומי יודע? אולי הגיע כבר שעת רצון, שעת המעבר מן הדבור אל המעשה, וביחוד: שעה שלא נבוש בפני “האחרים” אשר באין שומע ובאין יודע המה מתבצרים ומתבצרים על אדמת קדשנו?

במחשבות כאלה וכאלה עזבתי את ירושלם לפני ירחים אחדים בהכיני פעמי לדרך יחד עם חברי ואת תלמידי באי ביה"ס להאציל לבית למל לנסוע לירחו, לים המלח ולירדן.

להוציא את ילדי ירושלם מתוך חוגם הצר והקטן, להראותם מי נהר מפכים בשפע בין גדות מלאות צל עצי סרק ויער קנים, להראותם גלי ים אשר בכל נועם ונודם בכבדות ובעצלתים הנה גלים המה, משברים המתנגשים אל החף ושבים וחוזרים ומעלים קצף על פני הים; להראותם הרים, ועמקים, וגאיות, ואדמת מישור, ומעינות וגשרים, ואניות, וסירות דוגה – הדבר הזה בלבדו צריך להחשב כבר לטובה ולתועלת גדולה להתפתחות ה“אדם” שבהם, מלבד כל התועלת המוסרית היוצאת ל“יהודי” שבהם בראותם עין בעין כל המקומות המלאים זכרונות קדומים. מה רבו אמנם ילדי ציון אשר מלבד ביתם ומלבד הרחובות המובילים אותם ממנו אל בית הכנסת ובית למודם אינם יודעים מאומה, מה רבו הילדים אשר רק פעם בשנה יזכו לראות פני מי מעין שוטפים, אז בעבור “באר איוב” על כל גדותיו, ופעם בשנה יצאו לטיל יום תמים בצל עצים רעננים, הוא יום “ל”ג בעמר". ילדי בתי הספר אמנם מאשרים מעט מחבריהם, כי המה ילכו לפעמים לטיל גם בסביבות ירושלם, אל הכפרים הקרובים אל העיר. אל נפתוח (לפתה), אל מוצא (קלוניה), אל עין־כרם, ולפעמים גם אל בית־לחם, אך משם והלאה טרם דרכה גם כף רגלם המה.

ועל כן לא נפלאו בעינינו כל רגשי השמחה הגדולה, וכל רשמי הענג, אשר נראו על פני תלמידינו אלה בהגיע השעה המאשרה. זריזים וחרוצים היו היום גם העצלים שבהם, וכנוהג שבעולם היו בפעם הזאת דוקא אלה הזריזים ביותר… גם בשבתם מעט דחוקים וצפופים על אחת העגלות לא חלו ולא הרגישו, כי מי ישים לעת כזאת לב לקטנות כאלה? את לחם צידו הביא לו איש איש בילקוטו; ואם אולי טעה מעט בחשבונו וישכח כי שעת נסיעה שעת מלחמה היא על כל אכל ומשקה, הנה הרים עיניו אל השקים הגדולים אשר מבית הספר הוצאו לכלכל “כל רעב במדבר” ותחי רוחו, ביחוד הצטינו אחדים מהם בעטיפתם, זה שם על כובעו סרח בד לבן ודק הסרוח על גבו כדרך התרים האנגלים כביכול, וזה הליט את פניו במעטה ה“כפיה” הערבית, ואת קצותיה הדק אל כובעו האדם בפתיל המשי המקיף את ראשו פעמים כמנהג הפרשים הערבים. היו גם אחדים אשר פשטו מעיליהם וישאום על גבם כמנהג עוברי הארח האיטלקים, ואחדים אשר לקחו להם מקלות ויקשרו בראשם את מטפחותיהם כדגלים, ואחרים לקחו ענפי עצים גבוהים ורמים לעטר בהם את העגלות; אך כאלה וכאלה ראינו רק אחרי כן, בצאת הילדים לחרות מסבל מבטי עיני בני העיר המקפידים מאד בהלכות נמוס ו“דרך ארץ”. לעת עתה ישב עוד גם עגלוננו לבוש “בדחילו ורחימו” במעילו הארוך ובמגפיו הארוכים והגסים שבהם תחובים מכנסיו עד חצים, כאלו היו השמים חגורים שק, ובינינו ובין הגשם השוטף אך כפשע.

ישנם אנשים אשר לעולם לא יוכלו לשחרר עצמם ממנהגי המקום שיצאו משם, ומכיון שהיה עגלוננו זה רגיל בארצו, שם בצפון, לבלתי פשוט את מגפיו עד אחרי חג השבועות, לא יכל עוד לפשטם פה תכף אחרי הפסח, ואת החם והשרב של כל ימי הספירה בטל כנראה כעפרא דארעא.

כי עגלוננו זה הוא מאלה שעליהם אמרו חכמינו מאז כי “חייהם אינם חיים” – זאת ראינו תכף בסבר פנים ובעקמימות אפו ושפתיו ובשתיקתו היתרה אשר הגידה תמיד כי איננו שבע רצון. אך כנגדו היו שני העגלונים האחרים אשר על עגלותיהם ישבו רב תלמידינו דברנים ועליזים ולבם טוב עליהם. ובמין הרכבה כזו מובן מאליו כי בחרו תמיד להיטיב את לבם על חשבונו הוא, ואף מצוא מצאו להם תמיד את החמר הדרוש לחפצם. ביחוד אהבו לדבר איש אל רעהו בגבורת סוסיו ובשבחם בשעה שידעו כי אזניו קשובות לדבריהם:

“לא לחנם קלים הם סוסי ר' זישע, יאמר האחד, כי אך סבים קלים הוא מלעיטם תמיד”.

“מה יקרים הם הסוסים האלה! אל תשלט בהם עין הרע! הנה המה הולכים עוד בכח האכילה שאכלו לפני בואם לידו”; יענו רעהו.

"אם רק, אל תפתח פה לשטן, לא יקדמם חלילה המות, ישוב הראשון לאמר, אז אין כל ספק בלבי כי עוד מעט יגיעם ר' זישע למדרגת “עושה ואינו אוכל”. התוכל לשער בנפשך כמה ישוו אז?

ור' זישע נושך בשרו בשניו ושותק, או משיבם בשפת העגלונים דברים שאין לשוננו הקדושה נזקקת להם.

אך גם השיחות האלה לא נשמעו לאזנינו רק אחרי כן, בנוח העגלונים מטרח סדור הילדים איש איש על מקומו. ולעת עתה היו עוד טרודים מאד, ור' זישע עות פניו מאד בראותו כי במשא שקי האכל אמרו חבריו לכבד את עגלתו הוא.

“זאת לא זאת! דילסוסי טרחם ומשאם שהעמסתם עליהם עד כה. את השקים אינני מקבל!”.

– ומה בכך ר' זישע? – קראו אליו – הן שקי האכל ילכו ויקטנו מעט מעט, בעוד אשר הילדים אשר הושבנו צפופים על עגלותינו ילכו ויגדלו משעה לשעה.

– אך את הילדים הן תורידו בכל מעלה ההרים ומורדם, והשקים האלה יהיו מוטלים כנטל החול על עגלתי כל משך הדרך!

דבר דבר בשקים ורמז רמז גם אלינו כי נבין מעצמנו לבלי השאר בעגלה במקום שאמרו לרדת…

"אן נעימותך, ר' זישע? – שאלתיו ברמזי לי על שמו.

– עליו הכתוב אומר: אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה; נענה אחד מחבריו.

– ליצנותכם עזבו לשעה אחרת. ועתה הנני אומר לכם כי איני זז מכאן!

– האמנם? קראו חבריו וינהגו עגלותיהם ויחפזו ללכת כאלו לא נגע להם הדבר כלל. וכעין מתנה השאירו לו גם את שומר בית ספרנו הכושי אשר השכיחהו את צרת שקי האכל ועשרה שקים כיוצא בהם.

“עשרה יהודים ולא גוי אחד! נהם מעת לעת בהביטו בעיני זעם אל השחור היושב על ידו; הנה העיק על העגלה מצד זה, ועוד מעט וישברנה! כבד כזה עוד לא ראיתי מימי!”

ובכל מאמצי כחו השתדל המסכן להשיג את חבריו, אך כל עמלו היה לשוא, כי סוף סוף היו סוסיו קלים במשקלם, לא במרוצתם.

עגלוננו ושיחו ושיגו כמעט השיחוני ממחשבותי הראשונות בעברנו את הר הזיתים, מקום מנוחת מתי עמנו ומקום בניני בני העמים החיים הגדולים והעצומים, ובעברנו את מקום בית המטבחים אשר לעדותינו המכֻסה עורבים למאות הבאים לגרם וללקק את אשר הותיר “ועד השחיטה” אחריו… והנה נראה לעינינו מחזה אשר שב ויזכירני ראשונות.

דרכנו עוברת על פני הכפר “בית עניה” הנזכר בספרי האונגליון, ואשר לו קראו הערבים בשם “אלעיזריה”.

“הן ידעתי כי אך מגרש עני ומדולדל הוא, אשר לו יקראו הערבים אלעיזריה על שם לצרוס”; כותב על הכפר הזה ון די ולדע לידידו בספרו אשר כתב כארבעים שנה לפנים. אך לא רק לפני ארבעים שנה, כי אם עוד לפני שנים אחדות בנסעי לירחו בפעם הראשונה היה עוד כפר קטן ודל; ועתה הנה בתים הולכים ונבנים על יד הדרך, בתים גדולים ומרוחים, ולפנינו שמאלה בנין גדול ונהדר הוקם מחדש, ולו כפה עגלה אדמה, וצלב גדול על ראשה, ודרך סלולה עשויה מדרך המלך ועד הבנין ההוא. חלק הכפר ההוא הוא למנזר היונים שבירושלם, ובו הקימו עתה בית תפלה ובית מקלט לנזירים, ובית מיחד לנזירות. לנוסעים התרים הבאים לבקר את כל מקומות קדשיהם הוקל משא הדרך, ובבואם שמה ימצאו להם מקום לנוח ולהקל מעט משא פרוטותיהם או שקליהם. ואנשי הכפר הולכים ומתעשרים גם הם, וידם משגת עתה לבנות להם בנינים חדשים ומרוחים השונים מאד ממראה בתי הכפר הראשונים.

ואת הדבר הזה נראה בכלל בבנינים החדשים הנוספים בכפרים, כי בעליהם החלו להבין את ערך אחד הדברים “המרחיבים דעתו של אדם”, ועד כמה שאפשר להם הם מגדילים החדרים וקורעים בם חלונות גדולים, ויש אשר נראה בהם גם שמשות זכוכית תחת דלתי העץ אשר האכרים רגילים לסתום בם את חלונות בתיהם הקטנים, ולפעמים ישנן גם גזוזטרות לפני חלונות העליות.

מפה תחל הדרך לרדת במורד ההר הזקוף הלוך וסב עד “גיא השקת” (ואד אלחוץ). והדרך סלולה, מתקנה ורחבה “כיד המלך”, כי מסע קיסר אשכנז השאיר רשם גדול בארץ, וביחוד בכל הדרכים אשר היו עד כה שוממות.

גם בעמק למטה, לפני המעין “ביר אלחוץ” אשר רבים מן החוקרים אומרים כי הוא “עין שמש” הנזכר ביהושע (ט"ו, ז'), ואשר שם ישבו הנוסעים היוצאים לדרכם בבקר השכם לאכול פת שחרית ולהשקות את סוסיהם, גם שמה ראינו כי אכן חשבו כי יעבר הקיסר בדרך זו. על יד הדרך מתרומם עתה בית גדול חדש בן שתי יציעות, וגזוזטרות לפני חלונות יציעו העליונה להשקיף משם על פני הגיא הצר, את הבית הזה הקימה הממשלה בשנה הזאת, ועתה הוא בית קפה לעוברים ושבים אשר בו ינוחו במחיר פרוטות אחדות, תחת שבתם עד כה על הארץ בצל העצים המעטים הנפוצים בגיא כה וכה.

רק אנחנו לא נחנו פה לא כדרך הנוסעים הקודמים ולא כמשפט נוסעי שנתנו זאת הנהנים בזכותו של הקיסר, כי לעגלוננו אשר קוה בסתר לבו למצוא את חבריו פה ולא מצאם, ערבה כל שמחה וכל מנוחה, ויחלף רק את מקום הכושי חביבו במקומו הוא, באמרו כי "אחרי העיקו על קפיצי העגלה מעבר מזה עליו לשבת מעברה השני כדי להשיב את המשקלת, ובפנים זו שב וידפק את הסוסים הלאה.

בערך שעה וחצי עברה דרכנו בעמקים שונים. השדות אשר לפנינו כלם זרועים ועדוים עתה בעדי ירק הקמה. רק אחרי כן יחל חוג מבטנו להתרחב, האדמה אדמת מישור אך כלה שדה בור. מראה סלעי ההרים מנגד ילך הלוך ושחור, הלוך וזקוף, המישור מסביב מכסה עשבים יבשים כסוחים ושרופים, ועין בעין נראה כי הננו הולכים וקרובים ל“מדבר יהודה”.

גם את “בן המדבר” אשר נשא הרוח בכנפיו ויתקעהו בכל גבולינו בשנה הזאת, את הארבה השודד בצהרים, החלונו לראות כה וכה. עתה הוא שוכב על הארץ מבלי נוע ומעכל את אשר החרים או מקוסס את אשר ימצא, ורק כעבור העגלה על פניו תחרידהו רגע מרבצו לנתר כה וכה ולשוב למנוחתו.

עודנו עוברים ומתבוננים בארבה אשר לפנינו במישור, והנה מרחוק על אחד התלים נראתה שורה ישרה מסודרה כעין קיר נמוך וארוך מאד.

מה לקיר ארוך ונמוך במקום שומם כזה? ומראה אבניו מה משונה הוא, גם תנועה חרישית מרגשת שם.

הוצאנו את קנה הצופים מילקוטנו, והנה לנגד עינינו חלק המישור ההוא מכסה כלו עופות גדולים לבנים, וקצות כנפיהם שחורים, הן החסידות המריחות מרחוק את ריח הארבה ובאות למאות ולאלפים לשום בו נשמות, אולי הרבה יותר מאכרינו ה“מצוים ועושים”… ועל כן יקראן הערבי בשם “אבי האשר” (אבו סעד), כי אשר וברכה בכנפיהן.

המראה המרהיב עין הנראה מרחוק נסך רוח עליזות על אלה מתלמידנו אשר ישבו אתנו בעגלה, ויחלו לרנן בנעימה הידועה:

"היא החסידה, חשרת אבר

זכת גו כסלת!

שם במסלה הלאה, מעלה

תחצה ים התכלת!"

ולב כלנו השתוקק לראות את הגדוד הזה מקרוב.

עגלוננו כנראה איננו נוח מטבעו להתפעל ממחזות כאלה, ולא הבין כלל לשמחה מה זו עושה, וגם ברדתנו מעל העגלה את מקומו לא הניח.

סרנו מעל פני הדרך ונחל ללכת בשדה המישור, ומעט מעט נראה לעינינו מחזה נהדר אשר עוד טרם ראינוהו מימינו: אלפי החסידות עומדות צפופות כעדר גדול במקוריהן הארוכים ובכנפיהן הלבנות והשחורות ורגליהן הדקות הורדיות, ובכל המחנה הכבד הזה לא נשמע אף הגה קל, כאלו נפלה תרדמת אלהים על כלן.

כל אשר הוספנו לראותן עין בעין, אותן ואת גדלן ורב מספרן, כן התגנב בלב ילדינו פחד סתר לאמר: “הן לאלפים הן פה, ואם תתנפלנה יחד עלינו במקוריהן מי יחוש לנו?”. ובכל זאת משך המחזה הזה אותם אליו יותר ויותר, ולבם התאמץ לגשת לאט לאט, צעד אחרי צעד, עד כי היו עוד כעשרים צעד בינינו וביניהן. אך בעודנו סופרים צעדינו בדממה, והנה התרוממו בנות השורה העומדת בקצה המחנה ממולנו, ובדומיה התעופפו אל עבר הגדוד השני. אחריהן התרוממו בנות השורה השניה, ולא ארכו הרגעים וכל הגדוד התרומם למעלה, ובמערכה ובמשטר וסדר התעופף כלו עד התל השני הרחק מאתנו העומדים משתאים למחזה האחרון הזה אשר אותו נראה בעירנו רק פעם או פעמים בשנה, בימי נדודי העופות אל הארצות החמות. ובראותנו כל הגדוד הזה מתעופף מבלי השמיע אף נדנוד כנף קל, שאלנו לנפשנו איזה “קול משק כנף” שמע משוררנו אז ב“שבתו בדד דומם על ראש גבנון”.

עתה חשבנו דרכנו לשוב.

בבואנו לא שמנו לבנו כלל למרחק אשר הרחקנו ללכת מהדרך; אך הן זאת היא דרך האדם, אחרי עבור ההתפעלות ישוב ישים לבו אל המציאות. והמציאות הראתנו הפעם כי אמנם נטל עלינו עתה ללכת בעצם חם היום בעמק אשר בו החם גדול כפלים. וגם תקותנו אשר בה שעשענו נפשנו כי עוד מעט ושבנו לשבת כבני־מלכים בעגלתנו – נשארה מעל, כי אחרי הגיענו כבר אל אם הדרך ראינו והנה אין עגלה ואין עגלון.

”אבי, אבי! רכב ישראל ופרשיו!" צעקו העליזים שבתלמידינו לבדח את דעתם, אך כ“רכב האש וסוסי האש” לפנים נעלם רכבנו וסוסינו ואינם!

סוסי ר' זישע מודענו הרגישו כנראה בחוש כי משא העגלה הוקל, ותצלח עליהם רוח מהירות, ויחליפו כח ויעלו אבר כנשרים, ובעוד אנו עסוקים במראה עינינו והלך נפשנו עלו הם את ההר ויגיעו עד בית התחנה אשר בראשו, ואותנו עזבו לאנחות… כויה תחת כויה!

“הלא בין כך ובין כך ירדו הנוסעים מן העגלה בשעת העליה במעלה ההר: ואנכי היכלתי להמתין בעצם חם היום ולהמית את סוסי עד שיעלה רצון מלפניכם לשוב?” הצטדק עגלוננו אחרי כן במנוחה שאננה בהחליקו סוסיו העומדים לפני אבוסם.

אך ברגע הראשון חשנו את כל תקפה של הנקמה החרישית הזאת, והעליה בהר הזקוף והרם אשר לפנינו, אחרי יגיעת ההליכה במישור, היה בכחה כדי להשכיחנו את תענוגנו הראשון.

"אשרינו, מה טוב חלקנו! – נענה אחד מתלמידינו אשר פניו היו טבולים בזעה ומעילו בידו.

– לשמחה מה זו עושה? קרא לו חברו בפנים זועפות.

– הלא כה אמר לנו שלמה בחכמתו: “טוב אמר לך עלה הנה”.

– אף הוא אמר: “חמץ על נתר, ושר בשירים על לב רע”.

– ואנכי לא ידעתי כלל כי לבך רע עליך כל כך. האף אמנם ככה תאמר לנסוע למסעיך? מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ואנחנו עלה נעלה וגם יכול נוכל! לכו ונלכה!

ההר הזה הנקרא בפי בני הארץ בשם “טלעת אלדם” (מעלה הדם) הוא זקוף ורם, הדרך עולה בו ישר מבלי כל הקפות. סלעיו אשר משני עברי הדרך נוטים כלם לצבע האדמומית, ועל כן נקרא גם הוא בשם “המלון האדום”, אך הערבים מספרים כי לפנים בהיות הדרך בחזקת סכנה עמדו פה גדודי השודדים להשקיף על פני כל הככר מסביב ולטוש אלי טרף בהמצאו להם, ומרב הדם הנשפך פה אדמו הסלעים.

בהוסיפנו לעלות ראינו אכרים רבים עסוקים במקומות שונים בשרפת החגבים, כי לקט ילקטום בכל הככר ודנום בשרפה. ואנשי חיל אחדים עומדים על גבם להשגיח על המלאכה.

עד כה מעט מאד מספר האנשים אשר פגשנו בם בדרכנו, כי בהיות היום הזה יום הראשון בשבוע לא נראו פני הרוסים ויתר חוגגי הנוצרים היורדים בעת הזאת במספר עצום הירדנה לטבול בו.

הצופה אשר העמידו תלמידינו שקדמונו בבואם אל התחנה הזאת מהר ויבשר לחבריו את דבר בואנו, וכלם יחד הריעו לקראתנו בחדוה ובקול תרועת “הידד!”.

"זה לנו כשעה וחצי פה. את הדרך עברנו בשלום ובשירים ובשמחה…

– אף שמנו לבנו על חברינו הקטנים, – נענה אחד הגדולים שבהם – גם ברדתנו מעל העגלה לא החרדנום ממקומם…

– חוץ מאלה אשר בחרו דוקא ללכת; נכנס השני לתוך דבריו.

– ואלה היו אמנם הרב שבהם; הוסיף השלישי.

– בודאי! – קפץ אחד מהקטנים שבחבורה; מי זה יואל לשבת כאבן דומם על מושבו בשעה שחבריו רצים כאילים? וכי בשביל שקטנים אנו אבדנו זכותנו?

– חלילה! לכל אות נפשכם רוצו וחלצו עצמותיכם, כי על כן יצאנו את העיר. אך על העגלונים חרה אפנו, כי בפחזותם הנמהרה הפרידו בינינו כל משך המסע עד כה, וכן לא יעשה. המה אמרו להקניט את חברם ויפריעו את כל סדר מסענו.

כמובן הטילו העגלונים את האשמה על הילדים, והילדים על העגלונים, אך סוף סוף באו לידי הסכמה כי מכאן ולהלן לא ישובו לכסלה. אף הסכימו לקחת את משרתנו הכושי על אחד עגלותיהם, ואת שקי האכל על עגלתם השנית, והכל נגמר בשלום.

במקום שרידי החרבות אשר ראיתי פה במסעי הראשון לירחו הוקם עתה בית קפה גדול ומפאר בשם Au bon Sama ritain בצרפתית, כרשום באותיות גדולות על השלד הנראה על הקיר הפונה ירושלמה, ובו גם אולם מהודר אשר בו יזכו לשבת רק “האדונים הגדולים”, וכנראה היתה יד מסע הקיסר גם במקום הזה.

התחנה הזאת עומדת בחצי הדרך שבין ירושלם לירחו, והעגלות תעמדנה פה כשעה למען ינפשו סוסיהן מעמל העליה; אך באשר הקדימונו עקלותינו לבוא הנה לא נשאר לנו פנאי רק כדי אכילת ארוחת הצהרים, ואחר שבנו לנסוע, ובקולות השמחה והשירים אשר פרצו מתוך יתר העגלות הרגשנו כי אכן הפעם הננו נוסעים כלנו יחד.

כחצי שעה תעבר העגלה בצדי ההר הלוך וסב, ועוד מעט והנה נשמע לאזנינו מים שוטפים בעמק, המה מי “ואד אלכלת” הנגרים ברעש ובהמולה בעמק הצר אשר לשמאלנו.

על הנחל הזה בדרכו מפה ועד לפני ירחו שפוך הוד נורא מאד, הגיא אשר דרכו יעברו המים הוא כחריץ עמוק מאד וצר; וההרים הגובלים אותו משני עבריו גבוהים ונוראים כקירות זקופים אשר סלעי אבניה שרופים ונתוצים, מלאים סדקים, וחריצים, וקמטים ושברים, ובליטות, מהקצה עד הקצה, ודרכם אי אפשר לעבור אף ברגל. רק מדרון ההר אשר בו אנו עוברים כעת איננו זקוף עוד מאד; ואחרי אשר שאון המים הרועשים שם בעמק הנעלם מעינינו משכנו אליו לא פחות מגדוד החסידות אשר ראינו בראשונה, וגם את שרידי הגשרים שנראו לעינינו שם בעמק חפצנו לראות מקרוב – ירדנו מעל עגלתנו ואתנו לקחנו אחדים מגדולי תלמידינו, ולמרות כל מחאות עגלוננו אשר מחה כנגד רצוננו זה, באמרו כי לא השיכר עגלתו ל“תרי ארץ” ההולכים לבדוק בחורים ובסדקים אחזנו דרכנו ונלך.

“כל הירידות קלות” אומר המשל הערבי המאושר בכל רגע מצד הנסיון, ואנחנו אכן החלונו לקפץ ולדלג במהירות מאבן אל אבן ומסלע לסלע – ולרדת; אך כל אשר נוסיף לרדת כן תלך דרכנו הלוך וצר, וכן יהיה עלינו להרחיב קפיצותינו עדי הגיענו אל סלע זקוף אשר אין דרך לרדת ממנו ישר כי אם לסב ולהגיע אל סלע אחר קטן ממנו ולרדת מעליו אל הסלע אשר תחתיו בזחלנו על ידינו ועל רגלינו. עוד מעט ושכבת העפר שבין הסלעים תחדל כליל, והדרך אשר על שטח הסלעים הערומים הולכת וצרה עד כי לא נוכל עוד לעמוד שנים יחד איש על יד רעהו, אף לא להטות גונו הצדה, כי לרגלינו שם למטה התהום הנורא, תהום אל תהום קורא כרב משבריו וגליו, רואים אנו את זרמי המים המשתפכים באשדות הגיא הצר המלא צמחים משני עבריו, שומעים את המונם כקול שאגת פראי החיות הפוערות פיהן לבלע את כל היקום בחמת רוח ובשצף קצף, וכלנו אוחזים איש איש ביד רעהו לבל נתן למוט רגלינו…

במקום הצר אשר בו עמדנו נשענים על הקירות אשר מאחרינו התבוננו ונרא כי בליטות שדרת הסלעים אשר ממעל לנו סוככות על ראשנו, והן כקלפות אבן שטוחות וחלולות מאד. העפנו עינינו אל כל עבר ונרא והנה מרב הסלעים בולטים זיזים שטוחים מלאים חורים, הבטנו לארץ והנה גם המקום אשר עליו עומדות רגלי כלנו איננו אדמת סלע מוצק, כי אם שכבת אבן דקה בולטת וחלולה ומבעד לחוריה נוכל לראות את הסלעים אשר למטה ממנו… המראה הזה לא הרנין כל כך את לבנו, ונאמר ללכת הלאה, אפס כי ראינו כי כל אשר נוסיף לרדת כן יקשה עלינו אחרי כן מאד לשוב ולעלות, ונחלט לשוב על עקבנו ולעלות מדרגות אחדות ולהתבונן משם על כל אשר לפנינו.

ובכן ראינו ממעל למים השוטפים, לרחב הגיא, קיר עבה ורם, ישן מאד, והוא עשוי קשתות אשר תחתן יעברו מי הנחל דרכם. לפנים, בימי משול הרומאים על הארץ, משכו ממקום מוצא הנחל מלמעלה תעלה ארכה למשוך דרכה חלק גדול ממימיו עד המישור הרחב אשר מלמעלה לירחו נגבה, להשקות שמה שדי זרע וגנות חמד, ולהניע רחים במקומות שונים בדרך הלוכם. ותעבר התעלה מעל לגיא הזה מעברו האחד לעברו השני דרך הקיר הזה מלמעלה. אך זה רבות במאות שנים חרבה התעלה כלה והקיר נתץ גם הוא מצדו האחד, ומראהו כלו מוסיף לוית חן על הוד כל המחזה הפראי והפיוטי אשר לפנינו.

אם צודקים דברי האומרים כי הנחל הזה הוא “נחל כרית” אשר בו ישב אליהו בברחו מפני אחאב, אז עלינו להודות כי אכן לא יוכל לבחור לו מקום טוב מזה להחבא ולהסתר בו, גם גדודי אנשים יכלו להעלם בנחל הזה מבלי אשר ידע איש את אשר היה בהם, לולא היתה יד כמרי היונים גם במקום הנכחד מני רגל הזה, להראות בעליל כי אכן בכל מקום יד הכנסיה היונית שלטת…

אך במוסדות הכנסיה היונית המפליאות אשר בנחל הבודד הזה לא התבוננו רק בדרך שובנו מירחו, ועתה אמרנו לשוב על עקבנו.

החם נורא מאד בעמק, ועליתנו אף היא כבדה מאד, כי תחת הקפיצות הקלות בדרך בואנו עלינו עתה לטפס ולעלות מסלע לסלע, אך הפעם מצאנו עגלותינו מחכות לנו על יד הדרך, ונסע הלאה.

חוג מבטינו הולך ומתרחב. מעט מעט תראינה לעינינו מאות הגבעות הנמוכות, התלולות אשה על יד אחותה ונראות מרחוק כקמטי בגדי מילת הגבובים על פני שטח רחב ידים, או כגלי ים אשר יד רוח תניפם כה וכה. לגבעות האלה טפוס מיוחד במראיהן, והן מצינות את ערבות ירחו, ולרגלי ההרים מצע כחול פרוש במרחב; אלה הם מימי ים המלח השוקטים.

אחרי סב דרכנו כערך שעה משפת ואד־אלכלת והלאה, נשוב לעבור על יד הנחל, לאמר על יד קיר הסלע ההולך ויורד ישר מטה מטה עד זרמי המים הזורמים לרגליו בשאון. במקום הזה שני עברי הגיא זקופים מאד, ובעבר אשר ממולנו יראה לעינינו בחצי ההר הזקוף משעול צר חצוב בסלע עובר לכל ארכו, הוא המשעול המוביל אל מנזר הכמרים אשר בסתרי ההר הזה. לפי מה שקראתי בספרי מורה הדרך על אודות המשעול הזה וגם לפי מראה עינינו ממקום עברנו נדמה לנו כי לא יעלה רחבו ליותר מרחב כף איש, אך הכמר הלבוש שחורים הבא מירחו ועובר לו עתה במנוחה במשעול הזה רכוב על חמורו העמוס משני צדיו שקים מלאים – יוכיח לנו כי מראה עינינו וספרינו יחד יוליכונו שולל, וכי למאז שנים אחדות הגיעה יד העבודה גם הנה.

ועל פני השדות אשר לימיננו ראה נראה שרידי צנורות מים רבים, אלה הם הצנורות הנמשכים מן התעלה העתיקה אשר ראינו למעלה.

עוד הר אחד עלינו לרדת, הוא “עקבת ג’אבר”, ורגלינו עומדות כבר במישור הגדול, הכר הנרחב אשר לפני ירחו. מראש ההר נראה כבר את ככר הירדן הרחב משני עבריו והוא קרח וערם מכל צמח, וקו אחד שחרחר עובר לארכו עד הים אשר גם שטח פני מימיו נגל לפנינו כספר, זה מראה גדות הירדן המכסות קנים ועצי סרק רבים מאד. וכשושנה במדבר השמם הזה מבצבצת ונראה העיר ירחו בירק צמחיה הרעננים והעבתים המקיפים אותה מכל עבר, ובאדמימות רעפי גגות אחדים מבתיה האירפיים החדשים אשר נבנו בה, בשנים האחרונות.

פה יצא ואד־אלכלת ממכלאו שבין קירות ההרים, והוא נגר במישור לשמאלנו; ולרחב דרכנו תעבר תעלה קטנה חפורה בארץ הנמשכת ממנו אל השדות אשר לימינו.

במקום הזה אמר עגלוננו לפתח את סוסיו ולהשקותם ממי הנחל, עקב אשר לא הרבו לנוח בתחנה הקודמת.

ירדנו מעל העגלה, והערבי העומד בקרדומו על יד התעלה להטות את המים ממנה על אחת הגנות הקרובות הגיד לנו כי מימי התעלה נמשכים אל “אדמת הנביא” (ארץ אלנבי) להשקותם. לפנים היה חלק ממי “עין אלסלטאן” העצומים משקה את האדמה הזאת, כי צנור מים נמשך מהמעין הזה ויעבר על פני גשר אבן שהיה בנוי ממעל לואד־אלכלת המפסיק דרכו, אך עתה נשבר הגשר ו“לקיסר נתן את אשר לקיסר”, כי מימי עין־אלסלטאן הולכים עתה להשקות רק את שדות ירחו אשר שני שלישיהם הם עתה אדמת מלכנו השלטן, ואת “אדמת הנביא” ישקו רק מימי התעלה הזאת.

“אדמת הנביא” הם כל שדה הזרע והגנות אשר מנגב לירחו ועד “נביא מוסא” (הוא קבר משה רבנו; לפי אגדת המשלמים הוא מעבר לירדן ימה) שהם כלם הקדש (וקף) למוסד הזה. כל הכנסותיהם תבאנה לידי אפוטרופסי קבר “נביא מוסא” שבירושלם, המה בני משפחת החוסיני המיוחסה, והגיע ימי החג “נביא מוסא” בחודש ניסן, אז בעלות אלפי בני הערים והכפרים אשר במחוז ירושלם לחג במקום הזה, יכלכלו האפוטרופסים את כל החוגגים הנצרכים בלחם ובארז, ולמיוחסים יתן גם בשר לצלות ולבשל ככל אות נפשם, ולא רק פה כי גם על חלק גדול מאדמת עבר הירדן מזרחה פרושה מצודת אפוטרופסי המקום הקדוש הזה, וכל הבדוים מעניקים מתבואותיהם לשלוחיהם המחזרים על הגרנות מדי שנה בשנה בימי הקציר.

עודנו מטילים לארך התעלה, והנה שני ערבים צמאים באו עדיה לשתות ממימיה הזכים והצלולים, ויכרע אחד מהם על ברכיו לשתות, ויתמודד מלא קומתו ארצה, ואת ראשו השח וישת בפיו מן המים, ורעו הפשיל את ידי כתנתו וירחץ את כפות ידיו וינקן היטב, ואחר אסף מן המים בחפניו ויגע עד פיו. המראה הפשוט הזה הזכירנו מבלי משים את “הכורעים לשתות” ואת “המלקקים בידם אל פיהם” אשר במחנה גדעון.

הערבי המשגיח על התעלה הוציא ממנה לעינינו דג קטן ככף איש והוא עודנו מפרפר בכל גופו, ויתנהו במתנה לאחד תלמידינו הקטנים. עליצות הילדים בדג החי הזה גדלה מאד, כי גם מראה דג חי הוא אחד מהדברים אשר אך לעתים רחוקות תראינה אותם עיני בן ירושלם. ישנם אמנם אנשים בעירנו אשר לא יחשכו מנפשם הענג לגדל בביתם דגים קטנים צהובים בתוך צלוחית זכוכית מלאה מים, אך מה מעט הוא מספר אנשים כאלה בקרב אחינו העירוניים אשר כפות רגליהם נתקו כל כך מחיי הטבע והשדה.

שבנו לעלות על עגלותינו ונסע עוד בערך רבע שעה, ונעבר על פני גשר עץ אשר מעל למי ואד־אלכלת הפונה פה נגבה, ולימיננו נראה לנגדנו גשר אבן חדש ונהדר מאד מאד אשר אותו הקים מלכנו הרחמן להעביר דרכו את חלק מי “עין אלשלטאן” אשר נשאר לבעלי השדות שבירחו מן המעין ועד שדותיהם אשר כבר החלונו לעבור ביניהם, ואחרי רגעים אחדים הגענו אל העיר ירחו עצמה.

* * * *

“יריחו!”

נעימים וערבים הם זכרונות ימי הילדות; ובבוא לנו ימי הרעה, בעצם ימי שחותנו בכל מאמצי כח בלב ים חיינו הזועף בגל צרכינו ודאגותינו ותאותינו ותקותינו וכל יתר הבלינו יחד, מה מאשרים אנו ברגעים אשר בהם נוכל להביט אל תוך מעין הבדלח הזך והצלול הזה אשר כל גל קל לא החרידהו, וכל קמט דק לא השחית יפעת פניו החלקים. מעין קסם נפלא שפוך על כל הדברים אשר שעשעו את נפשינו בימי התמימות ושלות הרוח ההם, כי הדברים האלה יזכירונו אתם יחד את מצב נפשנו אנו בעת ההיא, הוא המצב אשר עליו תערג נפשנו עתה.

והשם “ירחו” הוא אחד הדברים המעוררים בקרבי רבים מזכרונות ימי ילדותי אני.

עוד אזכור כיום את ערבי החרף הארוכים אשר בהם נאספו אבי וידידיו אל בית אחד שכנינו, וכפעם בפעם שחו וידברו על ירחו ועל אדמתה הדשנה והפוריה, על מי “עין אלשלטאן” הרבים והעצומים אשר “היו הם בלבדם דים להשקות את ירושלם כלה”, על גפן הפלאות אשר במחיר מעשרה בלבד ישלמו בעליה למלכות יותר ממאה גרוש לשנה, ועל כל מיני הירקות המובאים ממנה לעירנו טרם יצמח כל ירק בכל יתר הכפרים, ובעליהם מוכרים אותם במנזרי הכמרים ובבתי האירפיים בכפלי כפלים ממחירם הרגיל.

אבי היה נוסע לצרכי עסקיו שנה שנה אל הבדוים היושבים מעבר לירדן מזרחה, והאיש השני היה עובר בכפרים הקרובים והרחוקים בעסקי מקנה האתרוגים והשלישי היה שותפו במסחרו זה, ולשכננו בעצמו שהיה עשיר ועסקן גדול בכל עניני עדתנו היתה נחלת שדה באחד הכפרים אשר מצפון לעירנו; וכלם יחד הכירו וידעו היטב את חיי השדה אשר היו משאת נפשם, ויחלמו חלומות על נעם החיים ההם שאין לבעליהם לדאוג לכל כלכלת ביתו: לחם הם יוציאו מן הארץ, חלב וחמאה וגבינה יתנו לו עזיו ופרותיו “די לחצות בם עד צואר”, ביצים תמלטנה לו תרנגולותיו ויוניו, וירקות ופרי עץ ימצא לו בגנו כנפשו שבעו, ומה יחסר לו אפוא? בגד ללבוש? כמה כסף דרוש לו לאכר להוצאות בגדיו?…

פה החלה רשימה חדשה, רשימת הבגדים הדרושים והזמנים אשר יעברו עד אשר יבלו; וגם מקום “הנעלים האדומים אשר כל מחירם הוא חמשה עשר גרוש” (אז לא דברו עוד בפראנקים…) – לא נפקד, כמובן, מתוך הרשימה.

והימים ימי התקופה הקודמת ליסוד “הישוב החדש”, אז בטרם יהיה חזון תרנגולת וביצה יקר במושבה זו, ובטרם יתכונן שוק לבני הנכר לממכר ירקות ופרות במושבה השנית, אף בטרם יפתח אוצר כל סגולות אירפה במושבה השלישית…

והשאיפות והדמיונות ההם לוקחים את כל לבי, עד חצות לילה לא אישן לפעמים בשבתי מאזין ומקשיב לכל דברי השיחות האלה, ובצפיתי אצפה לימי צאתם לפעל.

ושנה אחרי שנה תעבר, והדמיונות והשאיפות הולכים ומתחזקים, הולכים ומתגשמים. עדי קבלם סוף סוף צורה מוחשית וממשית בבוא יום מכירת אדמת ירחו בפומבי.

אדמת ירחו היתה עד העת ההיא נחלת הערבים יושבי ככר הירדן הנקראים על שם מקומם "אלע’ורנה (יושבי “אלע’ור”, הוא ככר הירדן). הערבים האלה אינם נחשבים על שבטי הבדוים, כי תערובת אברים מדלדלים המה ממשפחות אסופות ממצרים ומיתר חלקי ארצנו, ובעיני הבדוים המיוחסים יחשבו לבני כתה שפלה ונקלה אשר אך להם יאתה העבודה ועמל כפים. ובשעה שהבדוי מבלה עתותיו בשוטו בארץ על סוסו הקל ובטושו אלי שוד צהרים בכל מקום המצאו לו, הוא מוסר שדותיו ובהמותיו ליושב הככר לחרישה ולזריעה, לקצירה ולדישה, ובשכר זה הוא מקבל חלק מתבואת האדמה.

ויושב הככר הדל אשר לו אין בהמות לחריש ולדיש, ועפ“י רב הוא עסוק בנחלות הבדוים, מסור ימסר את אדמתו הוא לפלחים בני מחוזנו אשר להם תחסר עפ”י רב אדמת זרע בכפריהם, וירד האכר אל ככר הירדן פעם בימי החרף, הוא ובהמותיו, וחרש את האדמה אשר יקח באריסות, וזרע, ושב אל ביתו, וישב שם כשנים שלשה ירחים עד תם עת האסיף, ושב שנית אל ביתו עמוס בכל טוב הארץ הפוריה הזאת.

וככל אדמת ככר הירדן היתה גם אדמת ירחו, העולה לערך ששה אלפים דונם שדה משקה, נתונה בידי אכרי מחוזנו אשר נתנה לבעליה שליש תבואתה, ושני השלישים לקחו להם.

אך מעט מעט השתרגו עלו עליה חובות סכומים עצומים לממשלה, אשר בעליה סרבו שנה אחרי שנה לשלמם, באמרם כי לא הם משתמשים בה, וכי אין להם הנאה רק בתבואת שליש משטחה, ויהי כראות ממשלתנו כי אין לה כל תקוה לקבל מהם את המגיע לה, ותחלט להשאיר להם שליש אדמתם, ולמכור את שני השלישים האחרים בהכרזה, לגבות מהם את חובה.

השמועה הזאת היתה כניצוץ לנערת בלב אלה אשר הגו בירחו זה מאז, ויחליטו הפעם לבלי תת לשעת הכשר המאשרה הזאת לעבר מבלי שיוציאו את משאת נפשם לפעל, ולבם החל כבר להגות גדולות ונצורות, מלבד ארבעת אלפים הדונם שדה המשקה העומדים למכירה, הנה נמצא בין ירחו ובין הירדן חבל אדמה אשר בו יותר מחמשים אלף דונם ואשר איננו נזרע רק מפני חסרון מים, והוא עד היום שדה הפקר; והיה בהתנחלם על אדמתם, והביאו מכונות מאירפה להעלות את מי הירדן על כל חבל האדמה הזה להשקותו, או כי חפור יחפרו תעלה למי הירדן למעלה, במקומות אשר שטחו נשא משטחו לפני האדמה הזאת, והשתמשו בם כחפצם להפרות אדמתה. “ומה הדמיון שבין מי הירדן הרבים והעצומים ובין מי עין־אלסלטאן אשר סוף סוף אינם אלא מי מעין?” היו מסימים את דבריהם בנוח עליהם רוח ההתפעלות.

האנשים האחדים האלה לא יכלו כמובן לקחת את כל המפעל הגדול הזה תחת ידם הם לבדם, וישתתפו אליהם עוד אחדים מאחינו בני עירנו אשר לבם היה נתון לעבודת האדמה, וביניהם גם עשירים אחדים מבני חו“ל היושבים בירושלם, אשר אמרו למסור אדמתם ליתר החברים לעבדה על חשבונם; ועל האנשים האלה נמנה גם רבה של עדת האשכנזים, הרה”ג מוהר“מ אוירבאך זצ”ל.

ויהיו האנשים לחברה, ויבחרו להם סוכן מביניהם, ואיש איש נתן תחלת פרעון, וועד נמנה לעסוק בדבר הקניה.

הועד לקח דברים עם אחדים משרי עירנו, ועם פחת הימים ההם הוא השר כאמל פאשא, כל ההדורים ישרו, ועוד מעט וקמה הנחלה להם לאחזה, לולא מכשול חדש שעמד על דרכם מצד אשר לא שערוהו מראש כלל.

כי מנזר הארמנים שבעירנו אמר גם הוא לקנות את האדמה הזאת על חשבון ארמני עשיר מבני אלכסנדריא אשר לו במצרים נחלות גדולות מאד למזרע הארז, ואשר אמר לנסות גם בשדה המשקה שבירחו את מזרע המין הזה – ויחל להוסיף על מחיר הקרקע.

האנשים הבינו כי עם תקיף כזה לא יוכלו לדון ביד חזקה, כי ידיו רב לו להוסיף ולהוסיף על המחיר עד תם כחם, ותגדל מבוכתם מאד. האספות היו אז רבות, תכופות, וסוערות, הפעם היו המועצות על דבר שיש בו ממש, על מחמד נפשם העומד להנתן לעיניהם “לעם נכרי”; ואחרי מועצות ווכוחים רבים גמרו סוף סוף אמר לנסות דבר אל מתנגדם, אל פטריק הארמנים עצמו, אולי יאות לסלק ידו מן החררה שהם מהפכים בה.

ויבחרו מביניהם אחדים מבני ירושלם היודעים לכלכל דבריהם בערבית, ובתור ממלא מקום רב העדה לקחו אתם אחד מזקני עדת האשכנזים, מאלה שבאו הנה בראשית ימי הישוב ויסגלו להם את מלבושי הארץ, את קפטן הבד או המשי, ואת הג’בה הארוכה, ואת הכובע האדם והמצנפת השחורה והעבה מאד הצונפת אותו; והאיש מנכבדי העדה ר' אריה הנאמן שמו ויסדרו את טענותיהם, וישימו את הדברים בפיו, וכלם יחד הלכו את בית הפטריק אשר במנזר הארמנים לראות עד כמה גדול כחו של “הקול קול יעקב”.

והפעם אמנם גבר ישראל.

מכל הדברים אשר העתירו על הפטריק ויותר גדולי הכמרים אשר, לפי מה שספרו אחרי כן לחבריהם בשמחה, קדמו פניהם בכבוד – נשאר בזכרוני רק רשם השיחה הקצרה הזאת אשר כנראה היתה היא המכרעת את הכף לצדם:

"הן לא נעלם מאדוננו, אמרו הצירים אל הפטריק, כי העיר ירחו היא העיר הראשונה אשר נפלה לעמנו לנחלה בארצו הקדושה בימי יהושע, ועל יד נביאו יהושע הבטיחנו ה' אחרי כן כי “משם יתן לנו את כרמינו, ואת עמק עכור יהפך לנו לפתח תקוה”, ועל כן, אחרי אשר זכנו ה' לשוב לשבת בארץ הזאת, אמרנו לרכוש לנו אחזה במקום ההוא; ועתה בשמענו כי המנזר הארמני אשר לו כבר נחלות רבות בארץ עומד להוסיף על מחיר הקרקע היחידה אשר עדת ישראל אומרת לרכוש, אמרנו בלבנו למה לנו להוסיף על מחיר הקרקע איש אחרי רעהו עד כדי יותר הרבה משויה, נפנה נא בדברינו ובטענותינו ובבקשתנו אל ראש המנזר הנכבד בעצמו, ולבנו בטוח כי בחבתו לצדק וישר יצוה לבאי כחו לבלתי עמוד לנו לשטן על דרכנו.

– ראו דבריכם טובים ונכחים, ענם הפטריק בבת צחוק, אתם מביאים לי ראיות מכתבי הקדש, והנה שכחתם כי אותו יהושע שכבש את “העיר הראשונה בארץ הקדושה” קלל את כל “אשר יקום ובנה את העיר הזאת את ירחו”.

– לדבר הזה אל נא ישת אדוננו את לבו, ענוהו כמנצחים, הקללה הזאת כבר קמה ונהיתה בימי אחאב, ככתוב בספר המלכים, ומעתה אין לנו רק הבטחת ה' להיטיב לנו במקום הזה".

לדברים האלה לא מצא עוד הפטריק כל מענה, ובטוב לבו הבטיחם למלא את בקשתם ולבלתי הוסיף על מחיר הקרקע.

אינני יודע אם אמנם הסבו הטענות ההיסטוריות והנבואיות בהסכמת הפטריק לבקשתם, או כי נרתע מפני הרמז שרמזו לו אגב ארח כי בידם להעלות את מחיר הקרקע למעלה ראש, או כי היו גם סבות אחרות בגו; רק זאת יודע הנני ברור כי בימינו אלה אין עוד בכח טענות כאלה וכאלה להניא איזו עדה מעדות הנוצרים אשר שמה עיניה בנחלה היותר קטנה בארצנו – ממלא את חפצה זה, וגם פחד שלום מחיר יקר יותר מדי לא יזיזנה מדעתה.

בכל אופן, הנה שמחת אחינו בנצחונם זה לא מעטה אולי משמחת אבותיהם ביום הנצחון הגדול בירחו, יום נפול חומות ומגדלים; ונצחונם זה חזק את רוחם לצעוד הלאה.

בהשארם יחידים על שדה המערכה עלתה בידם להשיג את הקרקע במחיר אשר טוב בעיניהם, ושרי עירנו עומדים על ידם, ודבר הקניה הגיע כבר עד בירת ארצנו לאשר אותו – והנה שגו בדבר הלכה אחת, ובידם נפצו את כל היכלי תקותיהם לרסיסים…

כי מבירת ארצנו הגיעה אז השאלה על אודות הקונים, לדעת אם מנתיני ממשלתנו המה או נתיני ממשלות זרות. ויהי בבוא המועד להשיב דבר, ותהיינה דעות החברים חלוקות: אלה אמרו על שם נתיני הארץ עלינו לקנות את הקרקע, ובני חו"ל אשר טרם הסכימו לעזוב חסותם בצל ממשלות הארצות אשר משם יצאו, לא אבו בשום אופן להסכים לדבר לכונן ישובים מבלי חסות “קונסולים”… ודעת אלה האחרונים הכריעה את הכף – ואחרי שבועות אחדים באה הבשורה מקושטא כי אדוננו השולטן בעצמו קנה את אדמת ירחו לו לנחלה, והוא ימסרנה באריסות לאכרים אשר עבדוה עד כה, בתתם לו חמש מתבואות האדמה (בזה נכלל גם המעשר הניתן לממשלה מכל יבול הארץ) וארבעת החמישים יקחו להם.

החבילה נתפרדה, לב רבים מהחברים כאב מאד על חבלם כל מעשה ידיהם בשגגה אחת קטנה שיצאה מלפניהם. אך שאיפותיהם לא סרו מלבם. ואחרי שוטם בעולם הדמיונות כ“נשמות ערטילאות” משך שנים אחדות שבו אחדים מהם וייסדו את המושבה הראשונה באדמת השפלה, ויקראו לה בשם אשר אמרו לתת למושבתם בירחו, היא מושבת “פתח תקוה” עד היום הזה.

ובכל עת אשר תשמענה אזני מאחת פנות הישוב קול זעקה עולה כתוצאה להשקפת אלה מאחינו אשר ירצו להתחכם יותר מדי – ושוב יעלה על לבי זכר הנסיון הראשון ליסוד ישוב לעבודת האדמה בארצנו ואחריתו, והתורה אשר יכלה לצאת ממנו לכל אלה שבאו אחרי כן להחיות רגבי אדמת קדשנו.

* * * *

לירחו הגענו לפנות ערב, ועגלותינו עברו על פני המלונים האחדים אשר בה, אחד אחרי רעהו. לפני כל בית מלון נראו פני המשרתים העומדים ומחכים למצות “הכנסת אורחים” מתי תבוא לידם, ובקריאות של חבה הזמינונו לבוא אל חדריהם “המרוחים והנקיים, והמלאים אויר צח וקריר”; אך בעוד כל תלמידינו יושבים על העגלות בעצם דרך המלך כבר עלינו ללכת ולהתבונן בדירה הדרושה ליותר מארבעים נפש אשר עלינו להשתדל להשיגה בזול; ועל כן הוספנו ללכת עד הגיענו אל הרחבה הגדולה אשר לפני “מלון הירדן”. שם עזבנו כל חפצינו על עגלותינו ואנחנו ותלמידינו שמנו פנינו אל בית “מוסא אליהודי”, הוא אחינו האחד אשר נשאר לפלטה מכל הישוב החדש אשר התכונן שמה לפני שנים אחדות.

והאיש משה עסוק בהשקאת גנו אשר על יד ביתו במשכו פלגים פלגים אל כל ערוגה וערוגה מן התעלה העוברת לאורך גנו, והנה נשא עיניו וירא את כל הכבודה אשר לרגלינו, וימהר ויעזב את כל עבודתו ויגש אלינו:

"שלום עליכם! קרא בשמחה בהושיטו לנו את ידו הקשה, אורחים! אורחים! נפשי ערגה זה כמה לראות פנים חדשות, במקום הזה. אך עת לכל.

– ילדים עליך, ר' משה! קרא אליו חברי, אתה שמח לקראתנו שמחה גדולה, ותשכח כי הימים ימי הארבה, ואף לחגבינו הקטנים אין לבוש במלתעותיהם ביום צאתם לראות בגנים.

– אין דבר, אל נא תבישו ככה פני תלמידיכם השאננים. עתה בואו הביתה וישבתם לנוח, וגם “חגביכם הקטנים” ינוחו מעט מעמל הדרך. הן הרבה היה עליהם לנתר בלי תפונה מירושלם ועד הנה".

ואנחנו לא סרבנו הרבה ונבוא הביתה, וגם אשתו גם אחיו קדמו פנינו ברצון ובשמחה.

ביתו הוא בית חמר ולבנים אשר עשהו הוא בעצמו בעזרת אחיו, ובו שני חדרים, אחד למבשל ואחד לדירה. חדר הדירה קטן מהכיל את כל תלמידינו, אך ר' משה ובני ביתו מהרו ויפנו ליתר תלמידינו מקום לשבת ולנוח בחצר על שני ספסלים משני עברי שלחן ארוך.

"ביתי קטן ודל לאורחים יקרים כמוכם, אך מה לעשות? בשעת מסע על האדם להסתפק באשר ימצא. אמנם לא הרבה תמצאו אתנו, אך בשעת הדחק גם זו לטובה. מים חיים קרים ונוזלים מעין אלשלטאן יש אתנו כיד המלך, גם קמח יש, גם פולים ירקים אשר זה מקרוב לקטנום מגננו, גם דגי־ירדן ימצאו לנו; וגם החבית הקטנה הזאת (הוסיף לאמר בהראותו באצבעו על מיחם התה העשוי תבנית חבית יין רבוצה) תרונו “משקה” כנפשנו שבענו. המזג לא יחסר, והכל יבוא בשלום.

– כוס מים חיים היא לע“ע ה”כבוד" היותר נעים. וליתר הדברים אל תדאג כי ב"ה יש אתנו רב, די והותר.

– הככה אתם אומרים לזכותנו במצות הכנסת אורחים? אמרה בעלת הבית בהגישה אלינו כוסות ומרקחת.

– לו לבדנו באנו כי עתה יכלתם אולי להתרעם עלינו על בלי סמכנו על חבתכם לקים מצות הכנסת אורחים; אך היוצא לדרך עם גדוד כגדודנו אם יש לו פת בסלו הרי זה משבח.

– ואנכי בטוח הנני באויר המקום ובמימיו, נענה ר' יעקב אחי בעל הבית, כי סוף סוף תצטרכו אלינו, ומה שהנכם חושבים ל“די והותר” הלואי שיספיק לכם בדחק.

– לו יהי כדבריך, אנו אין אנו בישנים כל כך, וכאשר יציק לנו הרעב לא נהיה מתכבדים וחסרי לחם, אך לע"ע דאגה אחרת מנקרת במוחנו, דאגת מקום ללון.

– כיצד? אפשר צדיקים אלה יבואו לביתי ויפטרו בלי לינה?

גם יתר בני הבית נסו להטות דעתנו ללון בביתם, באמרם כי לכבוד המורים יעזבו את חדרם, ולילדים יפנו מקום בחוץ על פני מחצלאות אשר יפרשו להם, ואכן “מה טוב ומה נעים לישן בלילות כאלה תחת כפת השמים”, שנה כזאת תערב לילדים בלי ספק הרבה יותר משנתם על כרים ומצעים רכים בביתם"; אף ספרו לנו כי בבוא בשנה החולפת בני “מקוה ישראל” ומוריהם לירחו לנו גם הם אצלם. אך בגלל הילדים הקטנים אשר אתנו לא יכלנו להסכים להצעתם הפיוטית והיוצאת מקרב לבם, ועם בעל הבית יחד הלכנו לבקש מנוח אשר ייטב לנו בו.

ארבעה מלונים גדולים נמצאים בירחו, מלבד בית מקלט החוגגים הרוסים הגדול אשר גם בו יקבלו לפעמים אורחים נכרים חנם.

עוד לפני שנים אחדות לא היה בירחו בית מלון אירפי אחד, הוא מלון Belle vue, וכמובן העלה בעליו מחיר הלינה בו כחפצו, ובנסוע אורחה גדולה לירחו בחרה תמיד ללון בבית הרוסים בקחתה אתה כתב־הרמנא מהארכימנדריט הרוסי שבירושלם, ככל אשר עשתה גם אורחת בית ספרנו בשני מסעיה הקודמים. אך בשנים האחרונות, אחרי אשר תקנו הדרכים בכל המקומות האלה רבו התרים הבאים לבקר גם את הירדן ומסביו, ושלשה מלונים חדשים: מלון הירדן, מלון הפרדס (Hotel du Parc), ומלון גלגל, צצו בעיר הזאת איש אחרי רעהו; האירפי מחזיק המלון הראשון שבירחו עזבו, מפני “מלון הירדן” היפה ממנו, וישאר בידי שני נוצרים מילידי הארץ, וככה ירד מגדלותו, ויהי לאחד ממלוני “המדרגה השניה”.

אנחנו שכרנו לנו חדרים אחדים ב“מלון גלגל” החדש והנקי, ואחרי חצי שעה העתקנו את כל הכבודה אשר אתנו אל המקום הזה.

בראשונה נסינו אמנם ללכת אל מלון Belle vue, אך במלון גדל־היחש הזה לא מצאנו מקום פנוי כראוי לנו, חדרי היציע התחתונה אינם נקיים, וחדרי היציע העליונה לא היו פנוים, כי בהם התאכסנו בעת הזאת חניכי בית ספר הקטולים הדומיניקנים אשר ירדו גם הם ומוריהם הכמרים לבקר את ירחו וסביבותיה. האנשים האלה באו הנה רגלים, רק חפציהם הביאו בקרון. ופה ישהו כעשרה ימים עד תורם היטב את כל המקומות אשר בסביבה הזאת, כי חק הוא לבאי בית ספרם המתקדשים להיות בגדלם לכהנים בארצות שונות לתור את הארץ בעבריה השונים שלשים יום בשנה.

ובין כה וכה והשמש באה וחשך היה על הארץ. בחצר הגדולה אשר מאחרי המלון הפיצו לפידי נפט אחדים את אורם הכהה, ותלמידינו אשר חפצו לשאוף רוח שטחו להם על פני קרקע החצר אגודות אגודות, אלה הוזים בדומיה הנעימה במראות היום הבא, בים המלח, ובירדן, ואלה מספרים איש לרעהו את מקרי היום החולף.

עוד מעט והנה נשמע לאזנינו קול משק מים כבירים מקצה החצר, ובעל הבית סובב הולך שם ופנס בידו. סרנו לראות והנה הוא עומד לפני פי בור אשר אליו משתפכים עתה מים רבים המה מי מעין אלשלטאן הנמשכים דרך צנור אל חצרו למלא את בורו פעם בשבועים או שלשה, והוא מחכה לרגע אשר ימלא הבור למען יסתם את הצנור הנמשך מן התעלה העוברת בגן. ראינו זאת ונזכר את בורותינו בירושלם ואת כליון עינינו לראותם מלאים למצער פעם אחת בשנה אחרי כל גשמי החרף.

את ר' משה עכבנו לאכול אתנו בערב הזה ואחרי האכל הלכו רב תלמידינו לישון, איש איש על מקומו אשר קבענו לו, ואותנו עם אחדים מגדולי תלמידינו הזמין ר' משה לבוא אל ביתו לתת כבוד ל“חביתו”.

ומשקה התה אמנם נעים מאד אחרי יום של יגיעה ועיפות – ונלך.

האויר קריר ונעים אשר לא כאויר ירחו כלל, ומשני עברי דרכנו נמשכים גני ירחו המוקפים סיגי עצי האטד הרמים והעבתים. ערבים אחדים מאנשי המקום עוברים על פנינו והמה מברכים את “מוסא אליהודי” לשלום והולכים לדרכם.

“מי פלל כזאת לפני שנים אחדות כי יעברו יהודים ברחובות ירחו בנשף באישון לילה מבלי כל פחד ומגור, ואנשי המקום יברכום לשלום”, אמר חברי אל ר' משה.

– כל אנשי המקום מכירים אותנו, ושלום לנו אתם. ובכלל אין בימים האלה פרץ ואין צוחה במקומנו, וכל ספורי־ההגדות אשר נשמעו לפנים על אי־הבטחון בירחו ובסביבותיה כצל חלפו ואינם. הנה ביתי פתוח לרוחה, בדלתות אין בריחי ברזל ומנעולים, ובחלונות אין שבכות, ומיום בואנו הנה לא נפקד מאומה מביתי. אמת הדבר (הוסיף לומר בבת־צחוק) כי לא הרבה יכלו הגנבים למצוא בביתי ובחצרותי, אך בכל אופן נכון הדבר כי עזבו בני המקום את משלוח ידם אשר בו היו מפרסמים לפנים. ועל הדבר הזה עלינו להודות הרבה לפקידי הרשות האחרונים אשר במשך שנים אחדות התנהגו מבלי חשך במדת הדין היותר קשה את הערבים הפראים ויראום בפעל כי יש דין ויש דין. לכל עון היותר קל לא נתנו לעבור בשלום ובשתיקה, ואת העובר יסרו באכזריות חמה לעין כל, למען ישמעו וייראו. ה“מאמור” (פקיד הממשלה) אשר היה פה לפני שנים אחדות השיג על דרך הנהגתו זאת רשיון מיוחד מעיר הבירה, ותכף בבואו הנה קרא אליו את “שיכי” (זקני) מטות הערבים והכושים יושבי המקום, ויגד להם כי מהיום והלאה תהיה עליהם אחריות כל דבר פשע אשר יעשה לאחד שלא מתושבי העיר. ואכן לא ארכו הימים והמקרה בא לידו להוכיח להם כי הוא “אומר ועושה”. כי פעם אחת בהגנב ממנו בעצמו ארבע עזים שלח ויקרא לראשי המטה אשר על חבריו הטל החשד וילקה אותם בחצר בית המשפט בלי חמלה, ואחר אסר אותם עד אשר תושב הגנבה, והגנבה הושבה אמנם עוד לפני עבור יום, ובני המטה ההוא לא נפטרו עד שלמם אותה ארבעתים, ועוד זה מקרוב נגנב לאחד מעגלוני אחינו שוטו שהניחו על עגלתו שעמדה ברחוב, ובמקרה נודע הדבר ל“המאמור” החדש, ולא נתן לעגלון ללכת עד אשר נמצא שוטו, ולא יאמר כי קרה מקרה גנבה בירחו.

סרנו מן הדרך שמאלה ונעבר על פני שדה בור רחב ידים, ואחר קפצנו מעל לתעלה הרחבה אשר דרכו יבואו המים לגנו של ר' משה מארחנו. ורגלינו עמדו לפני פתח הגן.

“הראיתם את שדה הבור הזה? אמר ר' משה ההולך לפנינו ופנס גדול בידו להאיר לנו דרכנו, את השדה הזה יוכלו לקנות עתה מבלעדיו, ובתור חוכר שדה־המלך ומודע ומכיר לפקיד נכסי המלך במחוז פלשת יכלתי להשיג גם קושאנים על שמי, והשדה השומם הזה היה יכול לההפך לגן חמד כגן אשר על ידו. אך מה לעשות ו”העקר חסר מן הספר“… עתה יבוא בלי תפונה ה”דיר" (בשם “דיר” סתם יקראו פה למנזר היונים שבירושלם אשר ידו פה בכל) ויקנו מידי בעליו הנצרך לכסף, כי הוא יודע למצוא מסלות כל איש בשעת דחקו".

בני בית ר' משה ישבו עתה לפני השלחן אשר בחצר על יד הגן, המחם היה כבר מוכן ורותח, ור' יעקב “עמד עלינו” הפעם לקים בנו מצות הכנסת־אורחים.

אכן חסרים לנו אנשים בעלי הון ואשר רוח כביר להם לכבוש להם דרכים חדשות בארץ, הוסיף ר' משה לדבר דבריו. כי לולא זאת האם היה מקום יקר כמקומנו זה סמוי מן העין לגמרי? האדמה פה פוריה מאד, אף צלוח תצלח למטע צמחים שונים יקרי ערך שאי אפשר לנטעם ביתר חלקי הארץ. וים המלח והירדן, וכל מקומות הרחצה היקרים אשר היו לפנים במקומות האלה, ואשר עד היום הולכים הערבים לרחוץ בם ולהתרפא ממחלותם, כמה ברכה היו יכולים להביא לארץ לו נמצא דורש להם להקים פה בתי מרפא, או כמה גדל הישוב בקרבתם לו היו גם באחד המקומות הנבחרים באירפה? הדרך לירושלם היא עתה קלה ונעימה, ובימי החרף מרבים האפנדים המשלמים שבירושלם לבוא הנה בכל ימי חפשתם לשבוע נעימות באויר החמים בימים ההם ובמראה הגנים הרעננים תמיד. ובמה ישבו השרים האלה משך ימי שבתם פה? בבתים דלים וגרועים, וסוף סוף יחסר להם כל פה. אך לו נמצאו בקרב אחינו אנשים בעלי הון אשר יקימו בתי דירה אחדים פה או על חף הירדן האם לא היו באים הנה מלבד הטילנים גם רבים מחולי החזה ודומיהם אשר אותם ישלחו הרופאים גם מחו"ל ללכת לשבת בארץ־ישראל?

– במה דברים אמורים? השיבו חברי, בימי החרף; אך בימי הקיץ הן נודע למדי חם האויר הלוהט במקום הזה והמחלות הפורצות בו.

גם הפחד הזה אך פחד שוא הוא, אמרה בעלת הבית, הנה אנחנו יושבים פה זה שנים אחדות בקיץ ובחרף, ואין אנו מרגישים כל כך את חמימות האויר ונוראותיה. אמנם ישנן שעות אחדות ביום אשר בהן יגדל החם, אך בשבת האיש בבית אבנים אשר בו חלונות מכונים כנגד הרוח יכול יוכל לסבלו לא פחות מיושבי יפו ויתר ערי החוף. אנכי למצער הנני רואה את אויר מקומנו זה טוב מאויר ירושלם שבתוך העיר ברחובות הצרים, ונוח לי לשבת פה משם.

– לא לחנם אמרו חכמינו: חן מקום על יושביו, אמרתי, ולארצנו הקדושה סגלה מיחדת שכל חלק מחלקיה יתחבב על בניה.

– ומה? נענה ר' יעקב, האם לא בעצם ימי הקיץ בא אלינו אחד המורים מיפו אחרי אשר חלה ימים רבים ורזון שלח בעצמותיו עד כי נבהלנו לראות פניו, ואחרי שבתו פה אתנו זמן מעט הוטב לו הרבה? וסוף סוף הלא חסרי כל אנחנו פה, ועל כל דבר הנדרש לנו עלינו לכתת רגלינו העירה. אך למה לנו לחפש אחרי עסקים רחוקים? לו הקים איש מאחינו בית מלון פשוט גם אז לא היה מפסיד. בעלי המלון הנוצרים אשר פה הולכים ומתעשרים, וביחוד הרבו להרויח בשנה הזאת, ולפי מה שהננו רואים בעינינו הולך ורב מדי שנה בשנה מספר התרים הבאים לבקר את המקום הזה.

– ועתה הנה גם חדשה נעשתה, הוסיף ר' משה אשר כנראה שתק כבר יותר מדי, כי החמרים החלו להוליך את הנוסעים מירושלם לטבריה על דרך ירחו. מפה ילכו לחוף הירדן עד בית־שאן (ביסאן) ומשם לטבריה; כי בדרך זו אין עליהם ללכת רק כעשרים שעה מירושלם ועד טבריה, תחת אשר עד כה ארכה דרכם יותר מכפלים מהעת הזאת ועליהם היה לעבור דרך הרים מלאים סלעי מגור ואבני נגף; ואם תתקן הדרך מעט אזי יוכלו לנסע גם בעגלה ישר מירושלם ועד טבריה. ולו נמצא פה אחד מאחינו שהיה בביתו מקום לקבל אורחים כי עתה מלבד מה שהיה הוא מרויח היה מיטיב גם לכל שירות אחינו הנוסעים מירושלם לטבריה ולצפת פעם בפעם.

– ודגי הירדן? אמרה בעלת הבית, המצער הוא הרוח אשר היתה יכלת להרויח בדיג הדגים האלה? הנה גרמנים אחדים כוננו להם עסק טוב במקום הזה, כי הביאו אתם סירת דוגה והמה שטים בירדן קרוב למקום נפלו אל ים המלח, וסוחרי ירושלים באים עד הנה מדי שבוע בשבוע וקונים מהם את כל אשר דגו.

– הגרמנים מכוננים עסקיהם על בסיס נכון ומבלי כל רעש, אמר ר' יעקב, והמה מצליחים; ואחדים מאחינו אמרו לפני שנים אחדות לעסוק גם הם במשלוח היד הזה, וכסף לא היה בידם וסירה כדרוש לא היתה להם, ויצטרכו לעזרת חברות החסד, וסוף סוף העלו חרס בידם.

– הלא זה הדבר אשר דברתי, שב ר' משה לאמר, לנו חסרים בעלי הון אשר יאבו לנסות ללכת בדרכים חדשות אשר טרם כבשום אחרים. לו אבו אנשים כאלה להשתתף למצער את אשר נפשם שואפת למפעל ולמעשה! אך על זה הן כבר אמרו חכמינו: כי ישראל קדושים הם, יש בהם מי שרוצה ואינו יכול, ויש שיכול ואינו רוצה".

ממלון הירדן הקרוב אלינו נשמע קול נגינת כנור אשר נגן אחד הנוסעים לשעשע נפשו ונפש חבריו במקום הבודד הזה; והנגינה נוגה וממשכה ומתאימה מאד לדממת הליל בשעה הזאת. ומעבר אחר, מעבר הררי גדות ואדי־אלכלת נשמעו גם כן קולות תפים ומחולות ודברי שיר ומחיאות כפים.

”אך קול ששון ושמחה נשמע בכל גבוליכם, ואתם יושבים ודואגים לתקונו של עולם, אמר אחד מתלמידנו. מאין בא קול התפים והמחולות אשר אנו שומעים זה כחצי שעה?

הקול הזה בא ממעונות ה“עביד” (הכושים) אשר בהר ממולנו. האנשים האלה אוהבי משתה ושמחה הם תמיד, והיה בכל שני לילות או שלשה והזמינם אחד מהם אל ביתו חליפות, ונאספו כלם, וישבו ושתו את משקה ה“בוזה” המשכר וכטוב לבם יחלו לתופף ולרקד עד חצות הלילה.

ואכן התמידו הקולות האלה, וגם אחרי שובנו אל מלוננו צלצלו עוד באזנינו משך עת רבה.

ממחרת בבקר העירונו תלמידינו אשר דמיונות מסע היום הבא לא נתנום לישון הרבה. אף ר' משה השכים לבוא ולזרזנו למסענו, כי לנסוע אל ים המלח אין טוב מאשר בבקר השכם.

"את תפלתכם תתפללו בדרך, ואת ארוחתכם תאכלו אצל ים המלח אחרי רחצתם בשרכם בו, כי אז תאכלו בתאבון אשר אולי מעודכם לא הרגשתם כמוהו. ועתה סורו נא אל ביתי מעט ושתיתם ספל קפה וחלב, ואתכם תקחו כדים אחדים ממי המעין לשתיה ולשטוף את גוכם אחרי הטבילה.

– ואתה הלא תבוא אתנו והיית לנו לעינים, מקום יש אתנו בעגלה גם לך גם לבני ביתך.

– אנכי לא אוכל ללכת היום, כי רבה עלי העבודה בגן, והלך עמכם אחי. הנה רגלו כואבת והוא מרגיש בה כעין רחש זה ימים אחדים, ורחץ במי ים המלח ורפא לו, ואתם תשתעשעו בחברתו. – איה יעקב? שאל את פי אשתו בבואנו אל ביתו; הנני חושב כי לו ייטב עתה לרחוץ במי ים המלח את רגלו הכואבת.

– עתה יבוא, אחד עגלוני האדונים האלה קרא לו לבוא לתקן לו את אופן מרכבתו אשר זחה מעט ממקומו.

– אחי הוא גם חכם חרשים, אמר ר' משה, ועל כל צרה שלא תבוא על העגלונים במקום הזה המה פונים מיד אליו. – ועתה בואו עם תלמידיכם וסבנו מעט בגננו. הרואים אתם את ה“דליה” הסורחת הזאת? (אמר בהראותו אותנו גפן מודלה על סכת קורות בתוך הגן), שנה וחצי עוד טרם עברו למיום שתלתיה ועתה היא נותנת כבר פרי. הנה לעיניכם כבר אשכלות אחדים.

– ובחצרנו בירושלם, נענה תלמיד אחד, החלה הגפן זה עתה להעלות נצה.

– הטרם ידעתם כי פה יבשל כל פרי בשעה מקדמת? – והעצים האלה עצי סרק המה אשר נטעתי בקצה הגן מסביב, בתוך חריץ אמת המים העוברת בו, וככה לא ידרש להם לא מקום מיוחד ולא עבודה מיוחדה, ובמשך שנתים שלש יצלחו גזעיהם להיות לקורות גדולות ועבות, ומכרנו אותן לצרכי הבנינים. העצים הגדולים האלה נטעתי בשנה החולפת, ובעוד שנה נוכל לכרתם ובין כה וכה יגדלו העצים שנטעתי בשנה הזאת. – ואת חלקת השדה הזאת חרשנו ונעדר זה עתה לשתילת הירקות, ראו נא מה עמקו התלמים ומה שמנה האדמה. – והערוגה הזאת (הוסיף לאמר בפנותו אל תלמידינו) היא משתלת עצי פרי. פה נטענו את הגרעינים, ופה יחלו לצמוח עד אם יגדלו מעט, ואחר נוציא את הנטיעות הרכות ושתלנון אשה אשה במקום אשר יעדנו לה. למשתלה יקראו גם בשם “בית־ספר”. אליו יובאו הגרעינים לנסיון, את אדמת כלם ישקו ויעבדו מבלי כל הבדל. והיה הגרעין אשר יצמיח שתיל טוב ורענן, ושבו לנטעו ולעבדו עד היותו לעץ עושה פרי המשמח אלהים ואנשים; אך הגרעין הרע אשר כל עבודה לא תועילנו, ושתילו רזה ועליו נובלים, אותו השלך נשליך והיה למרמס לכל. הלא כן הוא משפט בית הספר, שתילי היקרים?…

– כן, כן הוא, אדוננו הנוטע! ענו אחדים מתלמידינו בבת צחוק.

– לו ראיתם את מאות העצים הגדולים אשר היו לנו כבר בגננו הגדול אשר באדמת השלטון, שב לדבר אלינו. השנה הזאת היו יוצאים כבר מכלל ערלה, והיינו אוכלים כבר פרי עבודתנו הקשה; אך אין מזל לישראל!"

הוא הכין עצמו כנראה לדבר לנו דבריו אלה ולספר לנו ענינו ומצבו, אך ביאת אחיו ברגע ההוא הפריעה שיחתו בעצם חמה, ויאמר:

”עתה אין עוד לדבר, כי עת המסע הגיעה. סעו לכם לשלום, נוכח ה' דרככם. – ואתה, יעקב, הן תסע היום את האדונים האלה. בין כך ובין כך רגליך כואבות והנך “גבר לא יצלח” היום, וטבלת בים המלח כחצי שעה וחדל הכאב.

גם העגלונים אשר עמדו עם עגלותיהם הכן לנסוע האיצו בנו, ונמהר ונשב איש איש על מקומו, ואת ר' יעקב לקחנו אתנו במרכבתנו, ונסע הלאה – לים המלח.

"הבית הגדול הזה, אמר אלינו ר' יעקב בעברנו לפני בית בן שתי יציעים העומד לא רחוק ממלון הירדן כנגד בתי החמר הנמוכים המעטים שהם כל בניני תושבי יריחו, הבית הגדול הזה אשר עיניכם רואות הוא בית הרשות. פה יושב המאמור ואנשי הצבא האחדים, ולצד הדרך נבנו ביציע התחתונה חנויות, לפני שנים אחדות החזיקו בהן אחדים מאחינו הספרדים, אך סוף סוף עזבו מקומם לנכרים ואנחנו נשארנו בודדים במקום הזה.

– ואיה כל פרדסכם הגדול אשר חכרתם לעשר שנים? וכל עצי תפוחיכם ואגסיכם וכל יתר עצי הפרי הגדולים אשר בהם התפאר אחיך תמיד בבואו העירה איה איפה הם?

– הנה הנהו! קרא בהתפעלות בהורותו באצבעו על גן גדול ורחב ידים קרוב לבית הרשות אשר בו נראו שורות שורות עצים רעננים. הנה כל יגיענו ועמל כפנו, והנה כל נחלתנו אשר נהפכה לזרים! הן ידעתם כי ממחסור ומאפס עזרה עזבונו חברינו וילכו, ואנחנו לבדנו לא יכלנו לעבוד את האדמה כלה, והארבה אשר בא בשנה החולפת בעצם ימי צמיחת הירקות ויאכל כל ירקי גננו, מנענו ממלא את התנאים אשר התנינו בשטר התקשרותנו עם פקיד מלכנו ומשלם את התשלומים המעטים אשר התחיבנו לשלם, ובינתים באו בני המסיון וצרור הכסף בידם, ויחכרו המה את השדה, ותוצאות כל עבודתנו נסבו להם. אנחנו אמנם דפקנו על דלתות כל חברות העזר, הרבינו דברים עם כל באי כח הנדיבים וחברות הישוב וחובבי ציון בירושלם וביפו, ואיש מהם לא התעורר לעזרנו עזרה ממשית, באמרם כי רק לבעלי אחזה יוכלו לעזור, לא לחוכרי נחלאות, רבות דברנו על לבם להוכיח להם כי מי שהוא חוכר נכסי מלכות נקל לו מאד להשיג מעט מעט גם זכות אחזה בארץ, ובכל אופן לא יגרשנו איש מעל האדמה שהחזיק בה ימים רבים ושנים אך אם ישמר לשלם תשלומיו המעטים אך קולנו היה כקול קורא במדבר, וגם בהתעורר הועד הווינאי לחמלה עלינו אחרי כל תחנותינו, וישלח כסף לתמיכתנו ליד ראש “הועד הפועל” שביפו, נער האיש הזה חצנו ממנו, ויען לשולחיו כי דבר כזה איננו נכנס בחוג פעולתו, והכסף הוצא לתכליות אחרות! ומה יכלנו איפוא לעשות? לעזוב את ירחו לא חפצנו בשום אופן, כי אחת החלטנו לחיות ולעבוד במקום הזה, ויהי מה. ונעזב את האדמה אשר הרטבנו בזעת אפנו, ונחכור שדה איש פרטי למשך שנים רבות, והננו מנסים את גורלנו בה. את אשתי וחמשת בני שלחתי לחו“ל אל בית קרובי, ואנכי ובית אחי הננו יושבים ועובדים פה. וגם מחית שלש נפשותינו היחידות (לאחי אין בנים) נמצאה לנו בדוחק גדול עד תת האדמה כחה לנו ועד אשר יוציאו עצינו פרי!”

קולות תרועת השמחה, אשר נשמע מעגלות תלמידינו, קולות הילדים התמימים הקוראים בכל כחם:

בירדן – שמה – משמרתנו!

היו כהד בלתי מתאים כלל לכל אשר שמעו אזנינו עתה, ויסבו עלינו רוח עצב, בזכרנו מה רב עוד בכל קצוי ארץ מספר אחינו המשעשעים נפשם בקריאות כאלה, בשעה שבני המשמר האחדים יהיו מי שיהיו יושבים ומספרים לנו מצבם האמתי, הממשי.

“הגן הזה, הוסיף להגיד לנו בהורותו באצבעו על שדה מקף גדר קוצים גבוה, הגן הוא נחלת “הדיר”, בו יטעו רק ירקות המובאים לשוקי ירושלם לפני בוא ירקי יתר הכפרים, ובשנה החולפת הוציאו מהחצילים ומהעגבניות בלבד יותר ממאתים נפוליון! הגנן והפועלים המה כמובן אכרים נוצרים”.

ר' יעקב מוסיף ומספר לנו על דבר מכרי הנפט אשר שמע כי ישנם בקרבת המקומות האלה, ועל אודות האבן השחורה היא אבן “נבי מוסא” הנמצאת בכל הסביבה ואשר בה נמצאו חמרי שרפה כאשר יראה האדם בחוש בשומו אותו באש, ועל אודות הר החול הראוי למעשה הזכוכית לצרכיהם. ועל אודות נטע האסטיס אשר לדעת רבים יש יכלת לנטעו פה, ועל דבר המלח הרב שיש יכלת להוציא מים המלח; ובכל פעם אנחה יוצאת מעמקי לבו באמרו: “אחינו יודעים רק לצעוד בדרך אחת אשר כבשו להם פעם, ולו גם התיצבו לנגדם אלפי מכשולים לא ירפוה, אך לפרוץ להם דרכים חדשות, דרכים אשר היו יכולים להביא בהן מחיה לאדם רב, לכל אלה מבני ארץ ישראל המחפשים להם עבודה ואין – לזאת לא ישימו לב!”

הדרך ההולכת מפה לים המלח ולירדן איננה דרך המלך סלולה ועשויה בידי אדם, אך דרך כבושה באדמת המישור אשר כבשוה העוברים והשבים. עוד זכור אזכר את כל העמל אשר היו לנוסעים מירושלם הנה בעגלות עוד לפני שנים אחדות, בהאלצם לקחת אתם מירושלם גם חמורים, או סוסים לרכוב עליהם מיריחו ועד הירדן, בהיות אבנים רבות פזורות על פני הדרך. אך לכבוד הקיסר סקלו גם את כל הדרך הזאת מאבניה, והעגלה עוברת עתה לבטח דרכה.

עגלותינו עמדו, כי עתה הגענו אל גשר עץ העובר על פני ואד־אלכלת השוטף ועובר פה צפונה אל הירדן, ועל כלנו היה לרדת מעל העגלה.

הגשר הזה אשר הוקם גם הוא בימים האלה לכבוד קיסר אשכנז, נעשה בטוב טעם. רצפתו רצפת אבני חצץ קטנות, ושני דפנותיו משני עבריו עשוים מקלעות קנים מקני גדות הירדן, והמה נמשכים ויורדים גם מתחת לגשר עד המים, ונראים משני העברים כשני שערי־כבוד המתרוממים מעל לנחל מזה ומזה. אפס כי בשעה ששמו הבונים לבם לכלול הדרו ויפיו שכחו לחזק אשיותיו והקימו על בסיס נכון, וחלק ממנו נשבר כבר, והעגלות לא תוכלנה לעבור בו, ועברו בנחל על יד הגשר, והאנשים יעברו רגלים מעל הגשר.

את השדמות הפוריות עזבנו מאחורינו, ועתה נכח “ערבות ירחו” פנינו. לימיננו שלשלת תלי גיר לבן־כתמתם ההולכים ונמשכים איש אחרי רעהו, ומראיהם נפלא מאד. מלמטה המה עגלים והקפם הולך ומתרחב ומתפשט עד געתם איש ברעהו, ובראשם מלמעלה כמראה טורי חומות וכתלי בתים ולפניהם חלקות אדמה שטוחות ויש אשר יהיה בקצה הכתל משני עבריו כמראה שני עמודים עגלים וכותרות עליהם מלמעלה, כמראה המגדלים אשר בקצות המבצרים הגוטים הקדמונים. ביחוד נפלא לראות על ראש תל אחד מראה מבצר קטן אשר אין כמעט כל יכלת להאמין כי לא שרידי בנין מעשה ידי אדם הוא, כי אם מעשה ידי הגשמים השוטפים מעל צד אחד מראשי התלים האלה את רגבי הגיר הרך וגורפים אותם למטה, ומשאירים למעלה כעין חומות זקופות אשר טורי אבניהם אינם אלא שכבות האבן הגבובות אשה על אחותה, ואשר חשפון המים לעיני כל רואה.

ומכל עבר ופנה מבצבצות מהתלים האלה נקודות מתנוצצות כברק אבני יקר לנגה קוי אור השמש, אלה הם גרגירי המלח הנפוצים בכל הככר אשר מפה ועד ים המלח. ועוד מעט ונראו גם על פני הארץ במקומות שונים שכבות מלח לבנות ודקות ככפור, והאדמה רטובה מעט.

על פני כל הכר הנרחב אשר לנגד עינינו מדבר שממה אשר רק עשבים אדמים וקצרים נראים בו לפעמים צומחים מתוך שכבות המלח אשר על הארץ. רק לנגדנו שמאלה נראה כעין יער עצים עבתים אשר בצל ענפיהם תצפצפנה הצפרים הרבות, אלה הם עצי גדות הירדן המתפשטים פה ומכסים חלק גדול מהאדמה אשר על שפתו.

לפנינו מרחוק נראה שטח פני מי ים המלח השוקטים, ומעברו ימה תראה שלשלת הרים גבוהים וערומים מכל צמח, ובהם נראים אותם הקמטים והבליטות אשר ראינו בהרים שלפני ירחו, מלמטה מהם יראו תלי לבנים כתבנית התלים אשר עברנו עתה על פניהם.

ובכל המדבר השומם הזה אין בית ואין אהל, אין עץ ואין צמח, אין חיה ואין בעל כנף “מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו”, רק שתי כפות לבנות מתרוממות מבין הככר הנעזבה הזאת, האחת לנגדנו ימינה, דרך חצי שעה מים המלח, והאחת שמאלה, לחף הירדן. ואלה הכפות לא מעשה ידי המטר והגשמים הנה, כי אם מעשה ידי אדם, ידי “הדיר” הבונה חרבות בכל מקום. הבנין אשר לימיננו הוא “קצר חג’לה” (ארמון חגלה), והשני הוא “קצר אליהודי” (ארמון היהודי). בשני המקומות האלה היו חרבות מנזרי נוצרים קדמונים אשר נקראו על שם “יוחנן המטבל”, ובית מנזר היונים שבירושלם הקים בשנים האחרונות שני מנזרים חדשים ורחבי ידים במקומות האלה, ובהם הושיב כמרים היודעים לאצור לו אוצרות מנדבות כל החוגגים הרוסים, היונים והארמנים והבולגרים הבאים לטבול בירדן.

“כל מעשיהם יעשו הכמרים לשם עסק, אמר לנו ר' יעקב; מכל חוגג וחוגג יקבלו נדבות לשם הכנסיה, והמה יודעים לשלם שכר טוב גם לסרסרים המביאים לידם את “הפרות החולבות” האלה, עד כי היה חק קבוע לכל עגלון ועגלון כנוצרים כיהודים לקבל מראש כל מנזר בהביאו עגלת חוגגים אליו רובל אחד או רובל וחצי. אכן מחזה מענין הוא להתבונן בכל ערמומיות הערומים האלה להוציא כסף מידי מי שיהיה ולהעלים מעיני אורחיהם את דבר משאם ומתנם בכל פעם את העגלונים. כחק הזה יעשה גם במנזר אשר בהר קרנטל, ואשר בואד־אלכלת, וכל אלה מכניסים מדי שנה בשנה כסף תועפות ל”הדיר" אשר בו הוא מוסיף ובונה ומוסיף וקונה, והתנחל נחלות מבלי הרף בכל מקום אשר נעיף עינינו".

“ראו נא! ראו נא! הנה המגדל!” נשמעו קולות מאחת עגלות תלמידינו.

נשאנו עינינו ימה אל המקום אשר הורו לנו תלמידינו באצבעותיהם, והנה אבן נראה לנו מבין הרי החול אשר לנגדנו מגדל הרוסים העומד בראש הר הזיתים לפני ירושלם, ואשר מעליו יראה הרואה גם את ים המלח ואת הירדן כאלו רחקו ממנו אך דרך רבע שעה. ומבעד לקנה הצופים ראינו גם את כל הבנינים הבנוים קרוב לו, ואת דרך המלך המובילה לכפר עיזריה.

ונראה גם הפעם אחרי ראותנו את אמת דברי הנוסעים הרבים על דבר אויר ארצנו השקוף והבהיר עד להפליא.

עוד עשרה דקים ועגלותינו עמדו לחף ים המלח.

* * * *

אם על פי אויר יומנו זה עלינו לשפוט על תכונת האויר בסביבה הזאת אשר דברי רבים מהנוסעים על אודותיה יעוררו בקרבנו זועה ופלצות – אז נאלץ להודות לדעת אשת מארחנו כי אין כאן “לא דבים ולא יער”; אך בכל אופן היה אוירנו נחמד ונעים בכל משך מסענו ועת שבתנו לפני ים המלח. השמים טהורים וזכים, לכל ערפלי האדים העולים מהים אין זכר, ורוח קרירה תחלף על פנינו להשיב נפש, ועל פני מי הים הכבדים והחלקים תעבר והניעתם והנידתם בכבדות ובלאט. אין פה שאון גלים המתרוצצים ומתנפלים אל החף בשצף קצף כאלו אמרו לבלוע תבל ומלואה, אך יד רכה, “יד רוח מצחקת במים”, תרומם פניהם פעם, ופעם תשוב תורידם בדומיה שאננה. ואלה מתלמידינו אשר טרם ראו פני ים וגליו, ואשר רוח דמיונם שוה לנגד עיניהם את מראה הים בתכנית קבועה, לא התפעלו מאד למראה הים הזה. “אך ברכה גדולה מאד לנגד עינינו!”, ענו ואמרו. ואכן מלבד מנוחת מימיו הנה נראו לעיניהם גם שלשלות ההרים העוטרים וגובלים אותו משני עבריו, ורק מצד אחד, מצד נגב, לא נראה כל גבול למימיו.

יפה מאד הוא מראה החף אשר אין כל חול מקיפהו כי אם חלוקי אבני חצץ קטנים אשר מראיהם וגוניהם הכהים שונים מאד, ומי שפת הים באים ומרטיבים אותם ונותנים להם יפעה וברק.

ועל פני אבני החצץ האלה, קרוב מאד אל המים, ישבנו בבטחוננו כי המים לא יפרצו גבולם עד כדי אצבע קטנה, ולא יסתערו עלינו “בנוח עליהם הרוח”.

לפני הים, הרחק מעט ממנו, עומדת פה סכה בודדה עשויה חמר, ותקרתה כתבנית צריף אשר לא נשאר ממנו בלתי אם ארבע הקורות המתרוממות מארבע פנות כתלי הסכה בשפוע והולכות ומתחברות למעלה כנגד מרכזה. במקום הזה יוכלו הנוסעים להסתר מחם השמש בשבתם בצל הכתלים או בפרשם סדינים על הגג מקורה לקורה. אך לנו עוד טרם הגיעה שעת המרגוע, בהיות כל לב עסוק עתה בענין גדול מעניני סדר היום, הוא ענין הרחיצה במי הים.

ואך קפצו תלמידינו אל תוך הים כ“בנימין צעיר רודם” לפנים, לא יכלנו עוד למשותם מן המים על נקלה. לא מפני כי נמוטו פעמיהם חלילה והמים סחבום הלאה עד מקום שלא יכלה ידנו להשיגם, כי אם פשוט מפני כי בכל נעימות אויר יומנו זה נעים להם יותר להשאר בתוך המים הקרים ולפזז בהם. רבים מהם עמדו אמנם בראשונה כמפקפקים על שפת הים, כי מעודם טרם טעמו טעם טבילה כזו, אך קריאות חבריהם אשר עמדו במים הכן וישתעשעו, ומאונס להראות כרכי לבב, גברו על פחדם וירדו גם הם המימה.

גם על עגלונינו נחה רוח עליזות, והאחד מהם קרא: “כיצד! עד ים המלח באתי ולא ארחץ בשרי במימיו?”; ובטיסה אחת התנפל אל לב הים הרחק מהחף.

רק לב ר' זישע מודענו לא הלך אחרי “דברים בטלים” כאלה, ויטפל בעת ההיא בסוסיו, ב“רחליו הנאלמות” (כאשר קרא להם ר' יעקב אשר ידע את האיש ואת בהמותיו), ויפרק עלם מעליהם בנחת, ויעבר את כף ידו על חלקת צוארם וגבם ובטנם, ויושט להם אכל, וגם ממי הים המלוחים הגיש לפניהם לטעום, למען ירב תאבונם.

דרכנו היתה לחף הים, באדמת החמר הרכה המתפרכת תחת רגלי הדורך עליה. על פני האדמה ראינו רשמי אופני העגלות אשר עברו פה, אך עגלונינו הצטדקו באמרם כי בעגלות עמוסות וכבדות כעגלותינו אי אפשר לנסוע בדרך זו, ובאחרונה ראינו כי הפעם צדקה התנצלותם.

עתה בהיות פנינו מועדות אל הירדן ותוצאותיו, היתה לילדינו כל צדקה להרים קולם עוד הפעם בשירה הידועה:

לירדן, לירדן אתיו!

מעברות עשו מקורות…

“הנה הקורות! הנה הקורות!” קראו נערים אחדים בהורותם באצבעם על חף הים הלאה. ואמנם כל אשר הוספנו ללכת כן ראינו יותר ויותר גזעי עצים וקלחים שונים, גדולים וקטנים, דקים ועבים מפוזרים למאות על יד החף לכל ארך דרכנו. והעצים חשופים, מבלי כל קלפה, ופניהם לבנים וחלקים, ובקחת האיש אותם בידו והרגיש מה קלים הם ומה רבה ספוגיותם, ועל פי תכונתם זאת הם נוחים מאד להשבר.

העצים האלה, אמר לנו ר' יעקב, המה אלה אשר יעקרום מי הירדן בכל דרכם הארכה והטילום אל ים המלח, ועליו יצופו עד השליכו אותם גם הוא אל החף במקומות האלה.

תלמידינו לקחו להם עצים מכל אשר בחרו להיות להם למשענות בדרכם, וכמובן בחר לו כל הקטן מחברו עץ יותר גבוה ורם, ובשמחה ובצהלה שבו לרנן

"לירדן, לירדן, אתיו!

מעברות עשו מקורות!

עתה נמצאו לנו גם קורות, ובחריצות כפינו נעשה לנו מעברות ורגלינו תדרכנה גם על אדמת עבר־הירדן מזרחה".

“תלמידינו משתעשעים במעברות ואחינו – במשמרות, ומי יודע מי מהם עומד על בסיס יותר נכון?”, אמרתי לר' יעקב.

גם גזעי עצי תמרים רבים הכרנו בסנסניהם בין העצים הצבורים ב“בית מועד לכל צמח” הזה, ונזכר את קרבתנו עתה ל“עיר התמרים” – אשר בה אין כמעט כל זכר עוד לעץ הנהדר הזה.

ומה רבו הקורות אשר תוכלנה לספר לנו הקורות האלה אשר גורלן הטילן לנוח פה מנוחת עולמים! ומי יודע מימי איזה תקופות נקלטו נצברו הנה להיותן לברות לקרני השמש הלוהטים ולגלי המים המלוחים המגיעים לפעמים גם עדיהן.

מלבד הגזעים היבשים אשר על שפת הים לא נראה כל צמח וכל ירק לנגד עינינו. רק לפעמים ראינו על הארץ כמראה עגולים שחורים של עשבים קצרים מאד אשר בעודם באבם קמלו, ויש אשר התנוצצו מתוכם כמשבצות אבני יקר קטנות, ורדיות ולבנות; התבוננו אליהם היטב, ונרא והנה הם פרחי העשבים הקטנים האלה אשר התאבנו. המשבצות האלה יפו ככה עד כי שכחו רבים מתלמידינו את קורותיהם ואת מעברותיהם ויתנו לבם לעקור את שרידי הפרחים היפים האלה עם שרידי אדמת מטעם יחד, אך האדמה התפרכה מעט מעט והפרחים נפזרו לכל רוח.

גם דג אחד נמצא על דרכנו, והוא קשה מאד ויבש כחרש, כי צפד עורו על בשרו במי ים המלח, ויתאבן.

"הא לכם ים! והא לכם מים! קרא בפנים מפיקים בוז אל חבריו אשר אמרו למשכו גם אותו אחריהם; לו ראיתם אצלנו…

– ידענו גם ידענו, הפסיק דבריו ר' מתת העגלון אשר קנאת ארץ ישראל (ארץ מולדתו) אכלתהו; אצלכם הנכם טובלים בטיט וברפש בכל חוצותיכם בכל ימי השנה, ובזה הנכם רוים נחת, היפלא כי תבוזו למים טהורים תחת שמים טהורים ביום של אויר צח ונעים? יהי לכם אשר לכם, ואנחנו בחלקנו נגיל ונשמח".

בפיו דבר, ובכל גופו שב לשחות בלי הרף במים כשוחה אמן, פעם שכב על צדו, ופעם פרקדן, פעם פשט ארכבות ידיו ורגליו וישם ים כמרקחה, ופעם שכל את ידיו מתחת לראשו ויתמודד על פני המים כאיש השוכב לנוח מעמלו.

כל יודעי טבע מי הים הנפלא הזה מעידים אמנם כי גוף האדם לא יוכל לצלול בהם גם אם איננו יודע לשחות, כי המים ישאוהו תמיד למעלה. ובכל זאת עבד ר' מתת עבודה קשה להחזיק מעמד כנגד המים אשר חתרו בכל עז למשכו אל לב הים. ומלבד זאת קשה לאיש אשר לא ידע לשחות, לבלתי הכריע את משקלת גופו לצד ראשו הנוטה להשקע במים בשעה שהמים מרימים את רגליו הקלות למעלה.

“הטעמת מעט אצבעותיך?, שאל אחד תלמידינו לרעהו בשבתם ללבוש את בגדיהם, עתה לא יהיה עוד צרך לנו במלח לתבל את מאכלינו”.

ואכן אך שם אחד מאתנו ידו אל פיו הרגיש מעט מרירות ומליחות חריף מאד, טעם מי ים המלח המרים והמלוחים. ובעוד רגעים אחדים הרגיש כל אחד כאלו קרם על פניו ועל כפות ידיו קרום שמנונית חלק ומבהיק, הוא קרום חלקי המלח ויתר המעדנים המוצקים אשר ישאר על כל גוף הרוחצים בים הזה אחרי יבשת המים מעליו; ואף שערות ראשנו קשו ותסמרנה ותהיינה כאילו מלאו רגבי חול דקים וחלקים.

אחרי הטבילה נוכחנו לראות כי אכן צדק ר' משה בנבאו לנו מראש לתאבוננו, ונבוא אל הסכה ובצל קירותיה ישבנו לאכול את ארוחתנו ולדבר באזני תלמידינו אשר ישבו על הארץ סביבותינו דברים אחדים על אודות הים הזה ותכונתו ותולדותיו, ועל הירדן הנופל אליו. ובשומנו לב עד כמה קרובים אנו עתה מן הנהר הזה, התעורר החפץ בלב כלנו לגשת עד המקום אשר בו הוא נופל אל ים המלח, לפני נסענו מזה הלאה אל הירדן במקום אשר אליו יבואו כל התרים את הסביבה הזאת, הוא מקום טבילת הנוצרים.

עגלונינו נסו אמנם להניאנו מחפצנו זה, באמרם כי העגלות לא תוכלנה ללכת בדרך זו מפני רך הקרקע שתחת רגלינו, וללכת ולשוב ברגלינו יכבד עלינו; אך הרוח הקרירה אשר נשבה עוד בכל תקפה, והטבילה במי הים הקרים והאכילה אשר אכלנו אחריה לתאבון, החליפו כחנו ויתנו בנו די אמץ להחליט ללכת ברגל עד המקום ההוא, וגם ר' מתת וחברו נלוו אלינו, רק ר' זישע נשאר כשומר על הכלים.

את הילדים אמרנו להניח למשמרת בידי ר' זישע, אך גם הפעם ראינו מה קשה לילדים להיות נחשבים ל“קטנים” בשעה שחבריהם מתגדרים בגדלם. כל עמל ויגיעה ינעמו להם, כל תלאה ומצוקה ישאו בדומיה, אם אך יוכלו להראות בזה כי אינם קטנים כל כך כאשר ידמו רואיהם.

עוד מעט והצמחים החלו להראות. עצי ברושים רבים, קטנים ורעננים. צומחים לשמאלנו בשורה ישרה כאלו היו נטועים בידי אדם, ועוד מעט ונרא לשמאלנו הרחק מעט שטח מים רחב ידים כמראה ים שני, ודרכנו הרחבה עוברת בתוך בין שני מקוה המים.

התבוננו במפה אשר בידינו והנה אין פה כל רשם נחל או ברכה במקום הזה. ותפרד חבילתנו לשנים. רבים מתלמידינו הוסיפו ללכת לחף הים, ויתרם נגשו אתנו אל המים אשר לשמאלנו, ונלך לארכם לראות עד אנה יגיעו, אך לא הרבה יכולנו ללכת קרוב אליהם, כי האדמה היתה לחה מאד, ורגלינו החלו לשקוע בה, וכל אשר הוספנו ללכת כן רחבה ועמקה גם הבצה, עד הגיענו אל כברת ארץ אשר היתה לכל רחבה בצה עמקה, כאשר ראינו במקלותינו אשר נסינו לתחוב בה לפני דרכנו עליה, אז לא היתה כל דרך אחרת לפנינו כי אם לשוב ולסב את האדמה הזאת וללכת בדרך יתר בני לויתנו, אך במקומות אשר לא היתה אדמתם לחה לא נכונו פעמינו והאדמה התנודדה תחת רגלינו, כי היתה חלולה במקומות רבים, ורק שכבות חמר דקות מכסות את “בארות החמר” אשר ב“עמק השדים” הזה.

“פור התפוררה ארץ!” צעק תלמידנו האחד בהוציאו רגלו בכבדות מן החור אשר בו טבעה.

“מוט התמוטטה ארץ!” קרא השני בהתאמצו לרוץ מרוצה קלה לבלתי הכבד בכבד גופו על הקרקע במקום אחד.

“נוע תנוע ארץ!” עונה לעומתו השלישי בשחקו על משבתיו ובהכשלו גם הוא אחרי רגע.

אך סוף סוף שבנו ונקרב אל חף הים ונוסף ללכת כעשרה דקים עד המקום אשר צרה מאד רצועת הארץ העוברת בין המים אשר משני עבריה, ואשר שם מצאנו את ר' יעקב ישוב עם תלמידינו לנוח ולדבר להם על אודות המקומות האלה.

"הנה סירת הדוגה אשר לדיגים הגרמנים, והמים האלה אשר לשמאלנו מי הירדן המה. לפני נפול מי הירדן אל הים המה הולכים ומתפשטים על פני שטח האדמה העמק במקום הזה, ופה המה מתערבים במי הים. לגשת אל הירדן לאמר: אל משקעו העמק אשר בו עוברים מימיו וממנו הם נופלים אל הים, אי אפשר לנו במקום הזה, ועלינו להסתפק רק בידיעתנו כי אלה המה מי הירדן. לו היו בעלי סירת הדוגה פה כי עתה יכלנו לטיל בסירתם על פני המים, אך כנראה המה דגים עתה במקום אחר.

עתה הבינונו את דברי בדקר האומר כי מראה תוצאות הירדן איננו מענין הרבה, ובכל זאת לא נחמנו על מהלכנו זה.

בשובנו ישבנו אך פעם לנוח, וכמובן בחרנו לשבת או להתמודד איש איש לארך אחד גזעי העצים אשר על שפת הים. עת הצהרים עברה כבר, הרוח מנשב עוד בחזקה, והים מרומם עתה גליו על שפתו, והמה שבים אחורנית בכל רגע ומעלים קצף על פניו, ומשמיעים קול המלה תכופה ומתמידה המפלת חבלי שנה על עיני עיפים ויגעים… אך לא הרבה ישבנו, כי עוד רב ממנו הדרך.

בשובנו אל עגלותינו מהרנו לרכוב ולנסוע אל הירדן, רק אחדים מתלמידינו הספיקו עוד למלא צלוחיות אחדות במי ים המלח להביא אתם אל ביתם ירושלימה, בהיותם טובים לחולי העינים לרחוץ בם עיניהם.

אחרי ערך שעה וחצי הגענו אל אחת ממעברות הירדן, הוא המקום אשר אליו יבואו כל החוגגים הנוצרים לטבול בו “לשם מצוה”.

עוד זכר אזכר את שאלת: “מה ליהודים האלה ולירדן שלנו?” אשר שאל בתמימות חוגג רוסי הולך רגל לחברו בראותו את אורחתנו נוסעת על דרך הירדן לפני ארבע שנים. והפעם ראינו עין בעין כי הירדן, למצער במקום הזה, אכן שלהם הוא.

ככר רחבת ידים הפורצת לה דרך בין יער קטן של עצי סרק עבתים ורמים, והולכת ומגיעה עד שפת מי הירדן – הוא המקום אשר בו עמדו עגלותינו עתה.

והככר הומה מהמון אדם ובהמה רבה. הרוסים והרוסיות באים ושבים ברגל או בעגלות, הארמנים והבולגרים באים משפחות משפחות, אנשים ונשים וטף, והמה לבושים כלם תלבשתם הגסה ורוכבים על הפרדים הכבדים העמוסים שקי אכל וכרים וכסתות ומשמיעים קול צלצול פעמוניהם שבצואריהם בלכתם ובעמדם מבלי הפוגה.

ולצד הככר פרושות על גבי קורות יריעות ארכות, ותחתן שרפרפים רבים נמוכים למושב לכל החפץ לשתות קפה או כל משקה המשבר צמא העיף במדבר. אך רק העגלונים והחמרים סרים הנה עתה, וכל הקהל הגדול עסוק בטבילת המצוה אשר לשמה באו הנה.

לרוסים ולרוסיות מקום מיוחד לטבול על יד היער אשר מעבר לככר צפונה ובני יתר העמים פונים אל עבר הככר השני. מבין סבכי העצים, הוא המקום אשר בו יפשטו הטובלים את בגדיהם וילבשום, יוצאים לרגעים אנשים ונשים, איש איש לבוש כתנתו הארכה ויורד המימה, ואלה אשר כבר טבלו עומדים לפני השיחים הקטנים הצומחים על הככר לפני העצים הרעננים, ופורשים עליהם את כתנותיהם לנגבן, או יושבים להם כנופיות כנופיות לאכל ולהיטיב את לבם, ומעת לעת עולה מן הירדן קול צעקת ילדים אשר הוריהם משתדלים לזכותם גם הם במצוה, או גדולים אשר לא יכלו להחזיק מעמד בזרם המים ויכשלו, וחבריהם אשר על שפת הנהר מחזיקים בידם בכל כחם למשותם.

החם הלך וחזק, השמש יצאה מנרתיקה ותלהט באדמת העמק הזאת ומדרך ירחו מוסיפים עוד לבוא ברגל רוסים ורוסיות זקנים וזקנות, אלה הם ה“נמושות” ההולכים על משענת הקנה שבידם, ואשר פגרו מבוא עד כה. ראשם מגלה, מעל מצחם ולחיהם השחרחרים מקרני השמש נוזלים פלגי זעה, וגבם כפוף ושחוח ממשא רב שנים, ומעמל הדרך הארכה והכבדה, ואולי גם ממשא בגדיהם הכבדים, בגדי החרף אשר עוד מארצות הצפון הביאום הנה, והמה חסים להחליפם באחרים מפני הוצאת השקלים האחדים אשר לבתי המנזרים הקדשו. רבים מהחוגגים האלה באים הנה מקצוי ארץ, מערבות קזן ואסטרכן, ומשך חדשים תמימים ילכו ברגל עוד בארצם, נוספות על המילים והפרסאות אשר עליהם לעבור בארץ הקדושה עד הגיעם אל המקום הזה.

ובכל זאת רב ערך הירדן לנו, ומה רבו זכרונות התקופות השונות אשר יזכירנו הוא ומעברותיו, למיום עבור ישראל הראשון במקלו “את הירדן הזה” ועד תפוש חיל כשדים את מלך יהודה האחרון אשר נס “דרך הערבה”!

הירדן רחב במקום הזה כמאה רגל, ובו עומדות סירות דוגה אחדות; וגם אנית הקיטור הקטנה השטה בים המלח אשר הביא הכמר היוני ראש מנזר “קצר אל יהודי”, עומדת עתה פה. כי אך אחרי ימי הקציר, בימים אשר תרב התנועה בין ירושלם ובין העיר כרך, תעבר האניה יום יום בים המלח, וביתר ימי השנה תלך רק בהמצא לה עבודה הגונה אשר בה יצא הפסדה בשכרה.

ועל אחת הסירות יושב איש רוסי, ובשפת ערב אשר למד ברב ימי שבתו פה הוא מזמיננו לטיל בסירתו על פני הירדן במחיר מצער.

שמחת ילדינו הגיעה עד מרום קצה; כי מלבד אשר ענג כזה לא מעשה בכל יום הוא לבני ירושלם, הנה מה רבו ביניהם אלה אשר מעודם עוד טרם ראו אניה בעיניהם. ועל כן לא סרבנו הרבה ולא עמדנו על המקח, ונאות להצעתו.

בראשונה עברנו עד שפת הירדן אשר ממולנו, כי אמרנו למצוא לנו דרך לעלות בארץ “עבר הירדן מזרחה”; אך תקותנו נכזבה, כי שפתו במקום ההוא קיר סלע זקוף וישר אשר אי אפשר לטפס עליו. ירדנו מעט נגבה, ונגיע אל המקום אשר שם יחל יער קנים צומח לרגלי הסלעים הרמים האלה, ונצא עם אחדים מתלמידינו אל החף, ונחל לפלס לנו דרך בין סבכי הקנים העבתים ולדרוך על ערמות הקנים אשר יבשו כבר ויכסו את הארץ בגבה אמתים, והקנים הולכים ונרצצים תחת רגלינו השוקעות בהם עד הברכים, אך סוף סוף הגענו לאדמת בצה רכה ועמקה, ונאלץ לשוב אל סירתנו ולשוט בירדן.

סירתנו הולכת דרכה במנוחה ובדממה. מימי הירדן שוקטים ונראים כאלו הם עומדים על עמדם מבלי נוע כלל, אך עמל בעל הסירה העובד בכל מאמצי כחו להוליך סירתו כנגד הזרם מראה לנו מה גדול כח הזרם במקום הזה.

אחרי עלותנו כעשרה דקים בין סבכי העצים מעבר מזה ובין קיר הסלע מעבר לזה, שבנו לרדת. בעל הסירה עזב את המשוטים מידו ויתן לסירתו ללכת דרכה לבדה במורד המים. ונעבר לפני המעברה, ונוסף לרדת הלאה בין יערי העצים הירקרקים הסוככים עלינו משני עברינו ופושטים צלם כמעט על פני הנהר כלו, ועל פני צפרי השמים המדלגות ומצפצפות בין ענפיהן.

למחזה הנחמד הזה רחב לב כלנו, אחדים מתלמידינו כרתו ענפי עצים בעברנו על פניהם ויעטרו את סירתנו, אחדים צררו מים בחפניהם מן הנהר לשתות ולשוב ולשתות, ואלה הרימו בשיר קולם:

"כל עוד הירדן בגאון

גליו גדותיו יגלון,

ולים כנרת בשאון

בקול המלה: יפלון;

עוד לא אבדה תקותנו,

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו

עיר בה דוד חנה!"

ואנכי, אמר אחד מתלמידינו הקטנים אשר לא שכח עוד את גרסתו שלפני הפסח בבית הספר, אנכי הנני יודע שירה חדשה על סירתנו החמודה הזאת!

– שירה שירתך, בן יקיר, ונשמענה!; אמר ר' יעקב אשר כל החזיון הזה לבבהו מאד.

והילד החל לקרוא בקול נעימות:

"על פני מי הירדן, על מימיו הזכים מעצבי בחלד אנוח

משבריו בהמלה נעימה שם מפכים מעדן הרוח יפוח.

מעדן יפוח – ואני בסירת דוגה

בזרועות השנה אישנה,

שבגלי התכלת במחוגה במחוגה

תתנודד חיש אנה ואנה.

תתנודד, תנוע כעריסת הנער

בזרועות הורתו התמימה…

שאני, שאני, הוי, רוח הסער

אל ארץ אבותי הנעימה!".

“אכן נעימה היא ארץ אבותינו להולכים עליה!, אמר ר' יעקב, אך איה המה אחינו ההולכים עליה?”.

ומודענו הכושי ידידו של מודענו ר' זישע, אשר בעל סירתנו לא התאונן עליו כלל כי מעיק הוא על סירתו, יושב לו באמצע הסירה וענף עץ תחוב במצנפתו, ובשתי ידיו שני המשוטים, והוא מנסה כחו להשיב את הסירה אל המעברה כי שנים רבות ישב במצרים על גדות היאור, והעבודה הזאת לא היתה זרה לו כלל:

“לו שכנו עובדי האדמה המצרים במקום הזה, אמר אלינו, כי עתה ראיתם איך היו כל גדות הירדן למטעי צמר־גפן גדולים ועצומים, בני הסביבה הזאת נרפים ועצלים הם אשר לא ידעו עד כה רק ללסטם את הבריות העוברים עליהם; אך האנשים ההם היו יודעים איך להשתמש במים הכבירים האלה ההולכים לאבוד – לתועלתם!”.

ומבלי משים עלו על לבי דברי הכתוב “כגן ה' כארץ מצרים” הנאמרים על “כל ככר הירדן” אשר היתה “כלה משקה” לפנים, אף זכרון התעלה אשר אמרו קוני ירחו למשוך מן הירדן להשקות מישורים גדולים, שב וינקר במוחי.

ואכן, שש מאות אלף רבוא קילוגרם מים טובים ומפרים אשר יביא הירדן אל ים המלח יום יום להפכם לאדים אשר יעלו ויכסו את כל הסביבה רק בשכבות מלח – לא דבר קטן המה. ומלבד זה הנה היה הנהר הזה יכול להיות לברכה רבה לארץ גם בכח שטף מימיו בלבד; “חבל על דאבדין! אמר אלי אחד מנכבדי אורחינו, הוא העסקן הגדול הד”ר היינריך מאיר כהן מברלין, בהתגלגל שיחתנו לפני ירחים אחדים על אודות הירדן; מה רבו הכחות הצפונים בשטף מימי ה“היאגרה” הפלשתיני היורדים במדרון זקוף כל כך. כמה מכונות עצומות היו יכולים להניע, וכמה רבבות ידים היו יכולות למצוא בהן עבודה!"

סירתנו הגיעה שנית עד המעברה, ואנחנו מהרנו לשוב לשבת על עגלותינו למען נשוב לירחו בעוד מועד.

* * * * *

לפני ירחו סרו עגלות תלמידינו ימינה, אל הדרך ההולכת לעין אלשלטן אשר לפי דברי המסורה הוא המעין אשר רפא אלישע את מימיו. רק עגלוננו אשר היטיב חרה לו על ה“שהיות” הרבות אשר שהינו בכל מקום, ועל ההפסד אשר הפסיד בהשכירו עגלתו לנו ביום אתמול ולא חכה לרוסים שירדו היום וישלמו שלשה שלשה רובל לכל נפש – אמר להוציא כל הפסדו בשכר דרך חצי השעה אשר מפה לעין אלשלטן. ולא אבה בשום אופן להוליכנו בדרך זו:

“אנכי השכרתי עגלתי להוליככם רק ליריחו, לים המלח ולירדן, אך עין־אלשלטן מאן דכר שמה? אולי תתאוו תאוה ללכת גם אל “קצר חגלה”, ואל “קצר אליהודי”, ואל כל מקומות הקדושים אשר להם?!”

בראשונה אמרנו אמנם בדעתנו לסור מן הירדן אל “קצר אליהודי”, ואל “תל גלגוליה” הקרוב אליו, הוא מקום “הגלגל” החשוב כל כך בזכרונות עמנו; אך עוד על שפת הירדן ראינו כי שנו פני עגלוננו למן הרגע אשר ראה אחיו שבאו מירושלם עם הרוסים ויראו את רובלי הניר החדשים בידיהם:

“בשמנה עשר רובל ירדה המרכבה היום, ר' ז’ישע”! החלו להתגרות בו.

– וכל זה הוא מלבד “הרובלים” אשר “בקצר חגלה” וב“קצר אליהודי”, ובבית התפלה שבנחל כרית; שבו לרמוז לו על הרובלים אשר בהם יהנו אותם הכמרים.

– ורק שני ימים יארכו ימי מסענו, לא שלשה! נענה השלישי.

– הדבר מובן, הוסיף הרביעי לדבר אל חבריו במבטי ערמימות כדי לזרות מלח על פצעי לבבו; הוא נוסע עם אדונים גדולים הנוסעים לתור את הארץ ולהתבונן בכל “חוריה וסדקיה”, ואנחנו אנשים פשוטים נוסעים לנו עם “צאן קדשים” שאין להם בעולמם רק מעט תפלה ותחנונים – והרקת צרורות כספיהם על כל צעד".

כל איש יבין עד כמה גדול כח דברים כאלה להרתיח גם דמי מי שאיננו מטבעו רתחן כעגלוננו.

ראינו כי כל דברינו והוכחותינו והבטחותינו ללא הועיל, ונחלט ללכת ברגלינו את הדרך הקצרה הזאת העוברת בין גדרי גני חמד, גני ירחו הרעננים.

קרוב לעין אלשלטאן, לשמאל דרכנו כר נרחב ועליו נטוים “אהלי קדר” רבים, אלה הם מעונות ה“עביד” שהם רב תושבי ירחו. קרני השמש ביום ושפעת הטל בלילה, וקירות אין להם. הילדים אשר חצים ערומים מרקדים על פני השדה סביב לאהלים על יד הבקר והכלבים הרובצים על הארץ, ועשן עולה מכל עבר ופנה, כי בעלות־הבית השחרחרות עסוקות בהכנת ארוחת הערב, ובמקומות אחדים סרוחים הגברים על הארץ כנופיות כנופיות במעגל לשיח ולקטר את מקטרות הטבק הארכות.

קול רעש מימי עין אלשלטן הפורצים מן הברכה הגדולה אל התעלה הרחבה הפונה מפה אל כל שדות ירחו – נשמע למרחוק. והמים זכים כבדלח, ובברכה נמצאים גם דגים קטנים לרב. רבים מתלמידינו טבלו כבר במי הברכה השוטפים בהמלה, ורבים מהם עודם עומדים במים ומפזזים ומעלים גלי מים למעלה למעלה:

“אכן אלה הם מים טובים, מתוקים ונחמדים”! אמר האחד.

– במים כאלה יש יכלת לשחות. ר' מתת הורנו כבר פרק בשחיה; בשרנו השני.

– והדגים הקטנים, קרא השלישי, מה נחמדים ומה נעימים הם! אנכי נסיתי כבר לתפוש בידי חמשה מהם, אך כלם החליקו וישמטו מבין אצבעותי וישובו אל מקור חייהם.

– אכן לא לחנם עמל אלישע לרפא את המים האלה, כי בהם נסיר עתה מעלינו כל קרום הזהמה שעלה עלינו בים המלח.

– גם לוי חברנו נסה לרפא את המים עתה, כי שבר בהם את צלוחיתו אשר מלא במי ים המלח וישמרנה כאישון עינו בכל הדרך.

– אין דבר, נסה ר' מתת לנחמם; יקח לו מן המים האלה פה, גם המים האלה סגלה בדוקה הם לכל מחלה, לא פחות ממי ים המלח.

היום רד מאד, ואנחנו אמרנו לעלות עוד אל ההר הזקוף אשר ממולנו, הוא “ג’בל קרנטל” המתרומם מעל לעמק כאלף וחמש מאות רגל, ואשר ממנו יוכל האדם להתבונן היטב על כל ככר הירדן.

עד לפני שנים אחדות לא היתה דרך אחרת לעלות אל ההר הזה בלתי אם מעברו הצפוני הזקוף מאד. מהעבר ההוא עלו (אלה אשר אך יכלו לעלות) אל ראשו אשר בו חרבות שרידי בית תפלה לנוצרים, ומהן ירדו אל מערות וכוכים אשר נחצבו בתוך מעבה ההר קרוב לצדו קדמה. אך המנזר היוני שבירושלם אשר פה ידו בכל מקום אשר איזה זכרון קדוש קשור בו, שם לבו גם למקום הנפלא הזה אשר בחגוי הסלע, ויפרץ מן המערות שבתוכו מוצא אל עבר ההר המזרחי, ומשם סלל נתיב צר היורד עקלקלות עד הגיא למטה, נכח עין אלשלטן.

ובמורד ההר הרם הזה יורדות עתה כנופיות כנופיות רוסיות ורוסים נשענים על משענתם, ובהתנהלם לאט במשעול הצר איש בעקב רעהו, לבושים מלבושיהם השחורים, המה נראים מרחוק כטורי עדרי הצאן העוברות בהרים אחת אחר אחת.

“צאן קדשים אלה, אמר ר' יעקב בבת צחוק, גזוזות כבר מכף רגל ועד ראש. “ראשית הגז” לקחו הכמרים בירושלם, ולשאיריתו דאגו כמרינו פה, ועתה ראשן כפוף ומלא דאגה איך ובמה לשוב הביתה”.

את תלמידינו עזבנו למטה, ואנחנו עם אחדים מהם החלונו לעלות למעלה.

מעין אלשלטן וקדמה מתרומם בראשונה תל אחד, ומאדמת המישור אשר בראשו עוברת הדרך קדמה אל ההר עצמו אשר הוא מחבר אליו מצדו מזה; ובמקום הזה עמדנו מעט לנוח מעמל העליה. לימיננו בנין גדול נבנה עתה מטעם “הדיר” להיות לבית הכנסת אורחים לחוגגים, ולרגלי התל אדמת מישור עטופת ירק רענן משיב נפש, היא אדמת הדיר אשר מי “עין דוק” היורדים מן ההר משקים אותם לרויה; ולשמאלנו חריץ יורד עד העמק מצד זה, ומאחריו מתרומם קיר זקוף אשר מראהו בשני סלעיו ובבליטותיהם כמראה כל יתר ההרים אשר מעברי ואד־אלכלת, איום מאד – “כגן עדן הארץ לפנינו, ומאחרינו מדבר שממה”. פה יכלנו לשוות לנו בדמיוננו לנכון את מראה ה“צוק” ו“עזאזל” אשר בו “לא הספיק השעיר המשתלח להגיע לחציו עד שנעשה אברים אברים”?

“נשמרה צעדינו ואל נרבה בדמיונות, אמר אלי חברי בשובנו לעלות בהר, פן נלקה אנו הפעם ברסוק אברים”.

מדרון ההר עד למעלה מחציו שופע מעט, ומפני כבד העליה וסכנתה אין הדרך העולה בו עוברת בקו ישר העולה למעלה, כי סב תסב פעם ימינה ופעם שמאלה. אך למעלה מחצי ההר אינו אלא קיר סלע ישר אשר חורים אחדים חצובים בו, אלה הם חלונות הבנינים אשר בו.

ולמרות כל אזהרות חברי לא יכלתי לתת מעצור לרוח דמיוני המזכירני ברגע זה את תמונת קן עוף־ימים אשר ראיתיה פעם מצירה על קצה שן סלע המתרומם בלב ים מעל לרגלי המים הסוערים והמשתערים עליו מכל עבר…

ובכל זאת מה איתן וחזק הקן אשר במקום הזה! פה נוכל לראות עין בעין את התמונה אשר היתה לעיני בלעם בקראו: “איתן מושבך, ושים בסלע קנך”.

ברב עמל ויגיעה הגענו עד פתח הבנין, ונעבר ראשונה דרך מעבר אפל ארוך מאד חצוב בסלע ההולך ועולה, עד הגיענו אל אולם רחב ידים החצוב גם הוא במעבה הסלע, ושני הסלעים בולטים עוד מקירותיו ומתקרתו בכל עבר. ובאולם המלה גדולה, המלת אכרים רבים השבים עתה מעבודתם רעבים וצמאים, וכחיתו טרף הם טשים איש איש אל ארוחתו הצרורה במטפחתו. כי,הדיר" בונה עתה פה בנינים רבים, ויבא הנה מכפרי הנוצרים אשר בסביבות ירושלם, מרמלה ומביר־נבאלה, פועלים ובונים לעסוק בהם, והאולם הזה הוא המקום אשר הקצו להם למשך ימי עבודתם.

הכמר אשר בא לקראתנו אמר להביאנו אל בית התפלה הנהדר אשר אותו יבקרו כל “צאן קדשים”, אך באשר רד היום מאד ועוד מעט ושקעה החמה, בקשנו כי יחיש להוליכנו אל החלונות אשר מהם נוכל להתבונן אל הככר מסביב.

הכמר הבין לפני מי הוא עומד ויחריש, ויפן אתנו שמאלה, ודרך פרצה גדולה החצובה בסלע הגענו אל הגזוזטרה הפונה אל הככר, אשר היא כמו תלויה ועומדת מעל לתהום רבה אשר תחתיה.

ועל יד מעקה הברזל אשר לגזוזטרה אכן נהדר המראה ויפה מאד. כל גני ירחו הרעננים, וכל אדמת המישור החלק אשר עד הירדן, ורצועת גדות הירדן הרעננה, והרי גלעד אשר מאחריה, וכל פני ים המלח הנראים מפה כראי מלטש – כל הארץ הזאת פרושה כספר לעינינו אשר לא תשבענה מראות בה.

אך מבט אחד אל התהום הנוראה אשר מתחת לרגלינו ואל הקרשים הדקים המפרידים בינינו הזכירני את פחד “רסוק האברים” אשר פחד חברי, ואת דברי משוררנו הלוי:

ביני ובין מות כפשע, אבל

ביני וביניו מעבה לוחות.

אחדים מהאכרים אשר נאספו להתבונן בנו מתלחשים ביניהם לאמר “אלה יהודים!” והכמר אשר הוליכנו החל לשאלנו מה כתוב בספר שבידי על אודות המקום הזה? הגדתי לו את הכתוב בספר בדקר על תולדות הבנינים אשר נחצבו פה בימי הבינים, ועל אודות מסורת הנוצרים האומרת כי פה צם הנוצרי ארבעים היום, ועל שם זה נקרא ההר לפנים בשם קרנטנה, וממנו הוסב לשם קרנטל בערבית; אך כל הדברים האלה לא השביעוהו עוד רצון, ויוסף לשאול אם לא נמצאו בספר זה דברים יותר מפרטים.

פה הננו חופרים עתה בכל החורים והסדקים, אמר אלינו, והננו מוצאים עתה עוד חדרים ואולמים אשר היו לפנים למושב לנזירים, מפה ישנה דרך צרה מאד במעבה ההר לעלות אל ראשו במדרגות, ועל ראש ההר נוסיף לבנות עתה במקום הכנסיה הקדומה אשר היתה עליו.

קוי השמש האחרונים נראו עוד על ראשי הרי גלעד, ואנחנו ראינו כי הגיעה לנו העת לשוב.

הכמר שלח אתנו אחד האכרים ללוותנו עד עין אלשלטן, ובדרכנו שב גם האכר לשאלנו: “האם לא נזכר בספרכם דבר על אודות האוצרות הנמצאות בארץ?”.

עתה הבינונו את פשר שאלות הכמר וחקירותיו. הערבים הרואים את האירפים באים הנה וספריהם בידיהם, ומתוך הספר יגידו להם את הדרך ילכו בה ואת שמות כל המקומות אשר הם עוברים עליהם, מאמינים באמונה שלמה כי בספרים האלה נמצאים גם זכרונות כל המקומות בהם גנוזים אוצרות קדומים וכל שכיות חמדה; וכפעם בפעם שמעתי מפי הבדויים שמעבר הירדן מזרחה מספרים בתמימות כי בלכתם פעם עם אחד הפרנג’ים היה הולך ומביט בספרו, וכשהגיע למקום פלוני אשר שם אבן גדולה צוה אותם להפוך את האבן, ואחרי שהותו שם כחצי שעה שב ויסע הלאה. ובבואם אתו ירושלימה, במקום אשר לא תמצא עוד ידם להזיק לו, הראה להם אוצר כל חמדה אשר הוציא מן האבן הזאת. “ואם אינכם מאמינים לדברי, הוסיף לאמר להם, לכו אל מקום האבן ההפוכה ההיא וראיתם את השקעררת הגדולה אשר בה”.

ואף הכמר מצפה כנראה למצוא בחורי הנזירים הדלים הקדמונים שפוני טמוני זהב, בחשבו, כי כנזירי ימינו אלה היו גם נזירי הימים ההם…

לפי עין אלשלטן מצאנו עוד את כל בני לויתנו, ונדחק אל תוך שתי העגלות אשר חכו לנו, ונשב לירחו.

* * *

אינני יודע אם קרואי מחזיקים בכלל האומר כי “אשרי העם שאין לו הסטוריה”, ואם יחזיקו לי טובה על הבשורה אשר אבשרם אם לא; אך מעשה שהיה בכך היה, ובספר רשמי מסעי נמצא במקום הזה אשר הוקצה לזכרונות הלילה השני לשבתנו בירחו – דף חלק.

ואמנם מה יכלתי לרשום במוצאי יום עיפות ויגיעה כזה? תלמידינו נמו שנתם תכף אחרי תפלתם ואכילתם, וגם בעל החלומות לא יכל בלי תפונה להפריע את תרדמת האלהים אשר נפלה עליהם. ואנחנו אמנם סרנו עוד אל בית ר' משה אשר בשום אופן לא אבה לפטרנו בלי אכילה, ויטרח וייגע ויכן למעננו ארוחת ערב כיד רשימת האכל אשר פרט לפנינו ביום אתמול, וגם “חביתו” הקטנה עמדה הכן למלא משאלות כל צמא; אך שיחותינו לא ארכו הפעם ונעזבן ליום מחר, באמרו להלוות אלינו גם הוא בעליתנו ירושלמה.

ממחרת השכמנו לקום, ור' משה הלך אתנו להראותנו את אשר הספיקה לנו עתנו לראות עוד.

ונבקר בראשונה את הגן הגדול אשר בו עסקו אחינו שנים אחדות, ואנחות אין מספר פרצו מלב ר' משה למראה העצים הדשנים והרעננים עתה הנותנים פרים לאחרים. ובקצה הגן חדרים אחדים נבנים עתה למעונות בני המושבה העתידים אולי לבוא:

“הנה עוד מפעל אשר בו ירד כסף לא מעט לטמיון מבלי כל תוצאות, אמר ר' משה. בן־אברם מכונן המושבה העתידה ומנהלה הוא מסית אשר הזיתו קודמת להסתתו. הוא אמר לכונן פה מושבה אשר על חבריה לעבוד עבודת פרך ולקבל מחסוריהם בצמצום גדול עד תת האדמה פריה, ואחרי כן תהיינה כל תבואותיה למתנחלים בשותפות, וגם אז לא ינתן לאיש מהם כסף במזמנים, כי אכול יאכלו תמיד יחד, וכל הדבר אשר יחסר לאיש מהם ינתן לו מן האוצר הכללי, ועל כן אין ההצלחה מאירה פניה אליו בכל עזרת המסיון התומכת אותו כי סוף סוף איפה ימצא אנשים המסורים לרעיון רוח כזה? היהודי חפץ לראות המטבע, ואם הוא אין כאן אין דבר כאן. הוא עולה אמנם ירושלמה פעם בפעם וצד שנים שלשה מחברת “רעבים גם צמאים” אשר יבטיחם “הרים וגבעות”, אך אחרי בואם הנה וטועמים טעם העבודה והדחק הם נמלטים לנפשם כצפרים מפח”.

ואמנם בבואנו הביתה, לאמר אל שני החדרים הנאלחים אשר גם הטוח לא נטוחו עוד ושכבת שחור מכסה את קירותיהם ותקרתם, לא מצאנו כי רק איש בוכרי אחד עומד לפני האח ומכין לו ארוחתו. האיש הזה נשאר זה מקרוב אלמן מאשתו אשר השאירה לו חמשה יתומים קטנים, ואיש מבני עדתו לא רחם עליו, וימסר חמשת בניו למסיתים שבירושלם, והוא ירד הנה.

“זה הוא האחד אשר נשאר לפלטה במושבה המסיונית, וגם הוא לא יאריך ימים פה, בן־אברם עלה עלה העירה לצוד עוד הפעם ציד, אך אינני מאמין כי ימצא עוד אזנים קשובות להזיות בירושלם”.

אחרי התבוננו באבנים הגדולות אשר יוציאו החופרים פה מן האדמה, אבנים הנראות כשרידי בנינים עצומים אשר עמדו לפנים במקום הזה, עברנו על פני בית התפלה אשר ל“דיר” גם בירחו, על יד בית מלוננו “מלון הגלגל”, ועל פני שלשה בתים אשר הנזירים הפרנציסקנים הגרמנים מקימים פה.

“לפרנציסקנים האלה נחלה גדולה פה, קרקע בת ארבע מאות וחמשים דונם, ועל הקרקע הזאת הם מושיבים עתה שלשה אכרים גרמנים, ולמענם המה בונים עתה את שלשת הבתים האלה. גם בית־רפואות להם פה אשר בו יתנו סמי מרפא חנם לכל דורש, וגם כמר רופא בא פעם בפעם הנה ועונה לכל שואליו חנם”.

והבתים האחדים האלה עם בתי המלון ובית פקידות הממשלה ובית מקלט החוגגים הרוסים, המה כל בתי העיר ירחו הראוים להקרא בשם בתים.

השמש כבר יצאה על הארץ, ותלמידינו ועגלונינו עמדו כבר הכן למסע, ונעל על עגלותינו לשוב ירושלמה.

ור' משה נושא עוד חבילת עשבים גדולה לשימה בעגלתנו:

"את חבילת שבטי הדנדנה הזאת אשר קצרתי מגני אביא מנחה לר' ליב הרוקח בירושלם. בגני אין הצמח הזה תופס מקום, כי צומח הוא על יד הגדרים, ולר' ליב יהיה הוא ושמנו לתועלת לצרכי הרפואות, וכנגד זה הוא נותן לי סמי מרפא חנם בכל הדרשם לי.

טוב הדבר. לר' ליב יהיה הצמח הזה לתועלת, ולנו יהיה לנחת רוח בדרכנו בקרירות אשר נרגיש בפינו בטעמנו אותו בשעות החם ובריחו הטוב אשר יפיץ".

ובריח הצמח הערב הזה אשר הזכירנו את צרי הגלעד אשר גם לו כמו לעץ התמר אין זכר עוד במקום הזה – עזבנו את ירחו ואת גנותיה.

“בהרים האלה אשר לימיננו, אמר ר' משה, ישנן מערות רבות, ובאחת מהן נראים עוד היום כשלחנות חצובים מאבן ומסביב להם אצטבאות אבן למושב. למערה הזאת יקראו הערבים בשם “בניס אליהוד”, ומי יודע אם לא היתה לפנים אחת הישיבות שמה. לו היה המקום הזה נושא עליו איזה מסורה נוצרית, כי עתה לא היה ה”דיר" עוזבו ככה שומם ונעזב, ובכל אופן היה רוכשו לו".

ולימיננו מרחוק נראה “גבל קרנטל” בכל רום שיאו, והחומה הגדולה המקפת את ראשו כחומת אחד המבצרים מתרוממת כעדה חיה לאמתות דברי האיש הנכאב הדובר בנו.

דרכנו חזרה הולכת ועולה במעלה ההרים, ובכל חפץ ר' זישע עגלוננו להשלים עמנו ולהשביענו רצון אחרי התבוננו כי לא יפה התנהג אתמול בשעת כעסו, לא יכל להמנע מכבדנו בירידה בכל שעה ושעה, ו“ירידתנו” הראשונה היתה לפני “עקבת ג’אבר” על יד החרבות אשר לשמאלנו.

אנחנו ידענו כי עגלתנו תתנהל לאטה במקום הזה, ובראש ההר יאמר ר' זישע בלי תפונה לתת מעט מנוחה ל“רחליו הנאלמות”, ונסר מעל הדרך שמאלה להתבונן בחרבות הנפוצות כה וכה על פני השדה. בראש התל הזקוף נראים שרידי חדרים אחדים, ולמטה מהם בורות חצובים בקרקע וטוחים בטיח, ולארך מדרון ההר על יד הדרך נראים עוד שרידי תעלת מי ואד אלכלת אשר מפה סבו שמאלה עד ההר השני על הגשר הקדמון אשר גם שרידיו נראים עוד בעמק. מההר ההוא נמשכה התעלה לפנים עד הברכה הקדמונה אשר שרידי קירותיה נמצאים בדרך רבע שעה מפה. היא “ברכת־מוסא” (ברכת משה) הגדולה כמעט ככל שלש “ברכות שלמה” אשר על דרך חברון יחד, ומימיה הפכו בימי קדם את כל אדמת המישור אשר סביבה לגן חמד מלא מים. לפי דעת רבים היה הורדוס המלך אשר בנה את הברכה הזאת על יד היכלו אשר גם הוא היה בנוי במקום הזה.

בשובנו לעלות בדרך המלך התבוננו בקיר סלעי ההר אשר לשמאלנו ונראה בו אבנים רבות כדוריות יצוקות בידי הטבע בתוך מעבה סלעיו הרכים, וכל אשר הוספנו לעלות כן הוספנו לראות רבות מן האבנים העגלות מפזרות גם הנה והנה על יד הדרך.

ומשרידי התרבות היחידות אשר אולי היו לבני עמנו בימי קדם, ועד הבנינים החדשים אשר המנזר הנוצרי הולך ובונה בסביבה הזאת, אך דרך חצי שעה.

כחצי שעה רכבנו בעגלה עד שהגענו אל המקום אשר בו עמדו עגלות אחרות מחכות לנוסעיהן שירדו לבקר את מנזר “סט. גיאורג” אשר לכמרים היונים בסתרי נחל כרית הוא ואד־אלכלת.

ולכבודו של ר' זישע עלי להגיד דבר אמת כי הפעם לא צעק ולא נשא ולא השמיע קולו בראותו גם אותנו יורדים במנוחה מעל העגלה לשום פעמינו אל המנזר ההוא, אף כי חבריו העגלונים אשר חכו פה שבו להרעימו באמרם אליו כי ירד גם הוא לקבל מאת ראש המנזר את הרובל הקבוע בעד האורחים אשר הוא מביא אליו הפעם…

השביל הנראה מראש ההר כרצועה צרה רחב פה כשתים שלש אמות, והוא חצוב ויורד בשפוע בצד קיר הסלע, הוא מדרון ההר אשר מעבר לנחל מזה, ומראה אדמתו מוכיח כי עוד טרם עברו שנים רבות למיום עבוד חוצביו בו.

עוד מעט והנה רעש המים הסואנים למטה בגיא נשמע לאזנינו, ולעינינו נראה מראה נחמד ונעים הלוקח לבבות, מראה פרדס עצים ירקים ורעננים בשפולי ההר מזה ומזה, בין קירות שני הסלעים הפרוצים והשרופים אשר למעלה מהם, ובין נחל המים הכבירים השוטפים שם למטה, ובין שני ההרים הגובלים את הנחל מזה ומזה מתרומם גשר אבנים המקרה כלו בסכת ענפי עצי הגפן הנטועים משני עבריו לארכו, ותעלת מים עוברת על יד השביל אשר בו אנו עוברים לפני הגשר, ובקול המלה גדולה נשפכים מימיה הרבים והזכים אל הנחל למטה. התעלה הזאת נמשכת ממימי הנחל מרחוק, מן המקום אשר קרקעיתו רמה ונשאת מקרקעיתו פה, ובאה הנה להשקות את הגנים הנטועים ולהשיב נפש העוברים הבאים מארץ תלאובות אשר שמה למעלה.

ולמעלה מן הגנים הירקרקים, שם באמצע ההר הקרח אשר ממולנו, בין שני הסלעים ובליטותיהם המוזרות, נראים חלונות פונים אל הנחל, אלה הם חלונות המנזר הבנוי שם במרום.

ובצל סכת דליות הגפן, על יד המים הנוזלים מן התעלה אל הנחל, המזכירים לנו בהמלתם את דברי נעים זמירותנו “תהום אל תהום קורא!” – ישבנו לנוח ולשאוף רוח.

מן החלונות אשר למעלה משתלשל ויורד דלי אחד באלכסון באויר עד הנחל, ובהמלאו הוא שב ונמשך עד למעלה בדרך אשר בה ירד. התבוננו במחזה המוזר הזה ונראה והנה חוט ברזל נמשך בשפוע מן החלונות ועד הנחל, והוא מחבר בשני קצותיו אל שכבת החלונות מזה ואל אדני הנחל מזה, וגליל מחבר את הדלי אל חוט הברזל ומושכו אותו ואת החבל הקשור אליו בדרך המשופעת הזאת למען יוכל להגיע עד המים.

אחרי אשר נחנו ונחליף כח עברנו את הגשר ונעל בשביל העולה בהר אשר ממולנו עד המנזר עצמו. דרך אולם גדול ורם הגענו למדרגות המעלות עד לחצר רחבת ידים ובקירות החצר מסביב פתחים המובילים אל חדרי הכמרים ולבית תפלתם ובקירה אשר לצד דרום פרצה גדולה המגעת עד הגזוזטרה הפונה אל הנחל, ואשר כגזוזטרה שבבניני “ג’בל קרנטל” היא כמו תלויה מעל לתהום הרבה אשר מתחתיה.

ובכל זאת אין המחזה שמה שכמחזה אשר לנגד עינינו פה. שמה יאחז בשר העומד עליה פלצות בהביטו למטה, ופה לא תשבע העין מהביט חליפות אל קיר הסלע הרם והנשא החוסם בעדנו מחזה כל אשר מחוץ לגבולנו, ואל העצים הרעננים אשר בשפולו, ואל המון המים הגועשים והרועשים מתחתיהם. מחזה כל הדברים האלה במקום הבודד הזה, בסתרי ההרים הנשכחים מני רגל ודבר אין להם עם העולם כלו, מחזה פראות הטבע וזרותה המתערבים ומתלכדים פה יחד בהרמוניה יפה כל כך עם מנעמי החיים אשר יצר לו האדם – יקח את הלב שבי, וישכחנו לגמרי כי פה התגורר לפנים האיש אשר אך בסופה וסערה היתה דרכו, וכל חמודות תבל זרה כמו דוה מנגד עיניו.

אחד נזירי היונים הראנו את כל הדברים העתיקים אשר מצאו במקומות האלה, שרידי כותרות עמודים ואבנים אשר כתובות יוניות וערביות עליהם, ובאמרנו ללכת הגיש לנו נזירנו כוסות לימונד לשתות. שעלו לנו במחיר יקר.

כערך שעה ארכה עת בקורנו את המקום הנפלא הזה, הוא אחרון בניני “הדיר” אשר בקרנו במסענו הפעם, ואחר שבנו ונעל על עגלותינו ונסע הלאה.

ר' משה הוסיף לספר לנו כל משך נסיעתנו את זכרונות ראשית יסוד מושב אחינו בירחו, ואת כל ההרפתקאות אשר עברו עליו עד הותרו הוא לבדו כערער בערבה; ובתוגה חרישית ועמקה שבנו לשאול ללבבנו למי הזכות יותר לשמוח ולרנן ולקרוא בקול רם:

בירדן שמה משמרתנו!…

לנגה הירח.

יום חם נורא היה היום ההוא, אחד הימים אשר בהם תאמר ההשגחה העליונה להטעימנו בחיים מעין טעמה של גיהנם. באויר אין כל שינוי ותנועה, כל החי נלאה ונאלם דומיה, השמש מכה בכל תקפה בראש כל איש בלכתו בדרך, והחם מכביד את נשמת אפו בשבתו בביתו. רוח האדם תקצר, ונחת לא ימצא לו בכל אשר ילך ובכל אשר יעשה, כי נפשו תקוץ בכל. רק לאות ועיפות ירגיש, ונטיה עצומה לעצלות ולבטלה. ידיו תשפלנה, שמורות עיניו תכבדנה, וכל גוו נרפה ומתחלחל.

ובעבור יום כזה ולילה יאתה, ושמש תעלם, וחם יאסף, ורוח צח חרישית תצא מגנזי אויר ארצנו הנפלא להשיב רוח עיפים ולהחזיר נשמות נלאים, מי זה יעצר כח להתאפק מצאת החוצה לקראתה? הרוח הצחה, הקרירות, הרעננות, וריח השדה אשר ישאף האדם אל קרבו בעת כזאת, כל אלה אבנים שואבות הנה, אבנים שואבות המושכות אותו בכל חזקת היד ומוציאות אותו מביתו החוצה.

ואנכי, עיף ויגע מעמל היום ומכבד האויר בחדר אשר ישבתי בו כלוא וסגור בין קירותיו עד הערב, יצאתי לשאוף מעט רוח.

ורוחי עודנה כנרדמה ונדהמה מעיפות היום, ותתן לרגלי ללכת. ותלכנה באשר תתהלכנה, ולא אל אשר תשאן “הרוח”. ואלכה דומם אחרי רגלי ולבי בל עמי.

לא ידעתי נפשי, לא ידעתי איזו הדרך באתי הנה, ומה מדת הזמן אשר שהיתי בדרכי; רק זאת אזכרה כי בפקחי את עיני מתנומתי בהקיץ לקח המחזה אשר לנגד עיני את כל לבבי רגע אחד, עד כי חשתי בנפשי כאלו נפחו בקרבי חיים חדשים! מראה הירח היה כל כך נעים ומתוק לעינים, כל כך נחמד למראה, עד כי זמן רב לא יכלתי לגרוע עיני מפניו העגלים והחורים, ונפשי לא שבעה מראות במנוחה השאננה ובמראה האשר והשלוה אשר יצק נגהו בנעים קסמיו על כל היקום מסביב. כי אמנם שוו נא בנפשכם… אך התוכלו לשוות זאת בנפשכם? העיפתם גם אתם ותלאו מאור השמש כמוני היום? – ובכל זאת, אחרי אשר אין דרך אחרת, שוו נא בנפשכם עד כמה שתוכלו לשוות לכם: מאור יום ומנוחת לילה גם יחד! עין בעין הננו רואים את כל הדברים המקיפים אותנו לכל פרטיהם, גם בספר נוכל לקרוא עתה בכל אותיותיו הקטנות – ועינינו לא תלאינה ושמורותיהן לא תכאבנה גם בהביטנו אל הירח בעצמו, אל הכבוד הנעים הזה המאיר לארץ ולישנים עליה ברחמים!

ורוח צח עובר על פני ומוחה את יתר רשמי עיפות היום מעליהם, וממלא כל חדרי לבי חפץ ותשוקה לשוב לעבודה ולעמל. וריח עולה מן האדמה, ערב ונעים וכל ראשי בשמים לא יערכוהו; ריח המתעה את האדם לחשוב כי דבר של ממש הוא ופתח יפתח את פיו כאומר לבלעו, הוא ריח גדילי החטים הצבורים שמה ערמות ערמות על פני חלקת הצורים. וקול דממה דקה עולה באזני, קול משק מים המשתפכים בלי הפוגה בדומית הלילה, הוא קול מי המעין הנופלים ממרזבו אל תוך הברכה החדשה ונקוים בה כל הלילה למען השקות בבקר את גנות הירק אשר בעמק, לתת חיים לכל הצמחים הרעננים וכח ועצמה לשאת את להט היום הבא.

כל חושי בי שבו נלכדו בחבלי הקדם השפוך על כל סביבי, כל חושי בי כמו נרדמו השתכרו לכל מראה העינים, והרחת הנחירים, ומשמע האזנים. והשנה, מכשפת הלילה, כבר החלה לארוג את קוריה חבליה על פני לישנני, אלה קורי העכביש הנארגים על פני כל הנרדמים בשיחות מני קדם… והנה קול אדיר וחזק, קול קורא בכח:

“ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי למלאת פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מעוט”…

בכל בתי נפשי הרגשתי אז מה רמה ומה נעלתה התפלה הזאת! ובכל לבי ובשרי, בכל רוחי וגוי, השתתפתי את אחי, כי אמנם מי מבני האדם ידאג גם לצבא המרום במרום אם לא אחי? ובכן יחד אתם נשאתי לבבי אל כפים לחלות ולחנן פני יוצרנו להתמיד לנו לילות נעימים כאלה אשר מוצאיהם מצא חיים.

והקול הולך וקורא:

“ויהי אור הלבנה כאור החמה”.

אבל, אחי! אנה אנחנו באים? איה איפה נסתר מחמתה אם כדבריכם כן יקום? ואם שוב ישובו לנו “שלשת ימי אורה” כיום אתמול גם יומם גם לילה הלא אבדנו כלנו אבדנו! רק זאת אל נא תבקשו, אחי!

והקול הולך וחזק:

“וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מעוטה”…

החייתוני, אחי! אם רק זאת אתם מבקשים, עוד יעמד לנו רוח והצלה, כי גם בשבעת ימי בראשית, אז לפני מעוטה, היתה הלבנה ודי ערבה ונעימה כאשר בלילנו זה, ונגהה הזך לא להט כאור החמה ביום אתמול…

אך מי המה אלה? מה יעשו פה אחי אלה בנשף בערב יום הגרנות? הגם המה עיפו כמוני וילכו אל אשר נשאום רגליהם? – אסורה נא ואראה.

ושמחתי זאת כי מצא אמצא לי רעים גם בבדידותי, חזקה אותי ותאמצני להוסיף ללכת.

והקול נדמה מעט מעט, והתמונות נדו נעו הנה והנה כצללים משך רגעים אחדים, אחר נחה שקטה ההמולה כלה, ודומית הלילה שבה לקדמותה.

עליתי על מדרגות אחדות במעלה ההר העולה לקולוניא הכפר, ואסב שמאלה אל מקום חלקת הצורים, אשר שמה הגדישים צבורים, וארא והנה אחדים מאחינו הספרדים יושבים להם על הארץ במעגל, איש איש לבוש פרמליתו³⁰ הקצרה על קפטנו³¹ , ומצנפת³² שחורה ודקה מקפת את מגבעתו האדומה. ורגליהם משכלות³³ מקפלות מתחת לברכיהם כמנהג בני המדינה, ומפה פרושה על הארץ בתוך, ועל המפה כד מים וככרות לחם, וקערות אחדות מלאות מלפפונים ושאר ירקות עשוים מלוחית³⁴, והמה יושבים ואוכלים סעודתם כדרך כל הארץ – לנגה הירח!

– ברוך הבא! קראו אלי בשמחה ויקומו לקראתי.

– ברוכים הנמצאים! עניתים גם אני במאור פנים. שובו נא רבותי למנוחתכם, ואל נא תפריעו עצמכם ממעשיכם.

– בכבוד! שבו לאמר, ובידם הורו על סעודתם הערוכה. שבה נא גם אתה אתנו. הן “צדיק על שלחן יבוא”, יאמרו המושלים.

– “ולא יאכל”, יכלו המושלים את דבריהם, עניתים בבת צחוק כבקי ורגיל באמרות־ההדור השגורות על שפתי אחינו הספרדים, ובכל זאת ישוב ישבתי לפניהם, והמעגל התרחב בפנותם לי מקום ביניהם. ואשאלם על מעשיהם פה, אף כי לבי כבר אמר לי מה תכלית שבתם בראותי את הגדישים צבורים לפניהם ואיש אחר מלבעדיהם אין לשמרם.

– האם לא ירושלמי אתה? הטרם תדע כי עת הקציר לנו עתה, ועלינו להכין כשירה לאחינו שבירושלם?

ה“כשירה” או ה“קצירה” אשר לאחינו הספרדים, היא ה“השמורה” אשר בפי אחינו האשכנזים; לאמר: החטה השמורה משעת קצירתה מפני המים שלא יפלו עליה; ומשפט אחינו בני הארץ לקנות מאת אכרי הכפרים הקרובים לעיר את תבואת שדותיהם בעודה בקמה, לאמר: בהיות עוד הקמה על פני השדה יעמדו את בעליה על המקח, וקבעו מחיר לכל סאה אשר יוציאו ממנה, ולפי מספר הסאים היוצאות כן ישלמו להם, והמחיר יתר על מחיר התבואה בשוק, מפני העמל והטפול היתר אשר לבעליה בה. והיה בהגיע עת הקציר ויצאו אחינו אלה הכפרה למשך שבוע ימים או שבועים, כל ימי הקציר והדיש; ואם מלמדים המה ויצאו המה ותלמידיהם הגדולים וישבו שמה יומם ולילה לשמור על הגרנות. ודוש לא ידושו את השבלים בהיותן בגרן, כי חבוט יחבטון בעליהן לעיני אחינו. ומכל משמר ישמרו אחינו אלה את האכרים לבל יביאו אתם לחם לאכול ומים לשתות, והאכרים אשר עיניהם אל בצעם ינסו אמנם לפעמים “להוסיף מחול על הקדש” בהעלם־עין אחרי זרותם את הקש, ובכרי החטים השמורות תשרה לפעמים הברכה – בה בעת אשר תשלח המגערת בכרי־החטים לא־השמורות הצבור בפנה השנית; אך גם אחינו חכמים המה ובקיאים בכל תחבולותיהם וידעו להשמר.

וכתם העבודה בשדה והביאו אחינו את החטים העירה, ושמרון עד לפני הפסח ומכרון אז או כמו שהן, או כי אפה יאפו בקמחן מצות ומכרון לחרדים על אכילת “מצה שמורה”.

זה כל חלק אחינו יושבי ירושלם בקציר, ומנת גורלם בעבודת האדמה, מלבד עבודתם בגני האתרוגים שביפו הנתנים ברבם בשכירות לבני ירושלם סוחרי האתרוגים, ומלבד – התשוקה הגדולה אשר בלב רבים מהם לחיי השדה, והתקות החזקות אשר לנו בצעירי בני ירושלם שלוחי חברת “ישוב ארץ הקדש” העובדים עתה עבודתם בחריצות במושבות.

ובני החבורה שבו לעבודתם, לאכילתם.

– הן אמנם לא מעדני מלכים עולים על שלחננו הלילה, אמר לי האחד מהם, אך בשבת האיש פה על פני השדה יגדל תאבונו ככה עד כי כל אשר יתנו לו אכול יאכל והתענג יתענג עליו כעל מעדני מלכים; ומי יודע? אולי עוד יותר מהמלכים על מעדניהם, כי המה הלא הסכינו בהם, ואנחנו אך שבועות אחדים בשנה נחיה ככה. וראה נא גם ראה: הנה בימים האלה אנו חיים חיי תלמידי חכמים גמורים. אך פת במלוחית נאכל, ורק מים נשתה, ועל הארץ נישן, ובכל זאת שמחים אנו בחלקנו זה מעל כל מטות רבודות וברבורים אבוסים ויין הרקח אשר בעיר, כי האויר הצח, מי המעין הקלים, ועבודת הידים אשר עלינו לעבוד הימים האלה, כלם יחד פועלים פעולתם על הקבה לעכל להוסיף ולתבוע בכל פה. הנה חברנו זה המפנק מאין כמוהו ובביתו הוא מתחטא תמיד, ופה אתנו הוא הראשון לצעוק ככרוכיא: הבו לחם! הבו ירק! ואם אין מת אנכי, הלא כן, ברכיה אחי? – הוא שאמר הכתוב, ענה ברכיה בנחת רוח בפתחו את חגורתו הרחבה, הוא שאמר הכתוב: טוב ארוחת ירק ושלוה בה. האח! מה מאשרים המה אחינו היושבים פה ב“מוצא”. ומה רבו הפעמים אשר אמרתי בלבי בימים האחדים האלה: מי יתן ולא פנקתי ככה מנוער, אם לא עזבתי את העיר ואת שאונה ואת כל שכרה גם יחד והלכתי לנוע על העצים כאחד אחינו הפועלים האלה.

– האמנם ראיתם את אחינו ואת מעשה ידיהם? שאלתיו.

– כיצד? הלא אך לזאת בחרנו בכפר הזה השנה הזאת; כי אמרנו הלא טוב לנו לשבת בקרב אחינו, ואמנם ראינו מתן שכרנו בצדנו. השנה אין אנו אנוסים לאכל מפת האכרים הגסה, כי אחינו אלה התנדבו לאפות לנו לחמנו בתנורם אשר כוננו להם; גם חלב טוב ודשן יתנו לנו בבקר בבקר, גם גבינה גם חמאה השג נשיג, ואף מטעמינו הלילה משלנו הם, מפרי גנות הירק אשר ליתר אחינו פה. ולו אחרנו לבוא עוד כירח ימים או כשני ירחים, כי עתה כבר יכלנו לקים גם מצות ו“אכלת ענבים” כנפשנו שבענו; כי רבו כבר הענבים בכרמיהם השנה הזאת, ענפי צרפת והדו וערב מן המבחרים, אך כיום עוד ענבי בסר המה, כי זמן בשולם יאחר הרבה מזמן בשול ענבי השפלה.

– ואותנו עזבת כלה? וגם בקר לא תבקרנו עוד! הכזאת יעשה בישראל?

סבותי את פני וארא והנה אביחיל מודעני הקדמוני לפני. פניו צוהלים, וקנה הרובים על גבו, והוא לבוש כאחד החילים אשר בארץ.

– מאן ולאן, אבי־חילי? שאלתיו ואתקע לו כפי.

– הן אל כרמינו אנחנו עולים לשמרם! ענני כמתפלא על שאלתי. עד השנה הזאת שמרנום רק מפני השועלים הקטנים מחבלי הכרמים, אולם השנה כבר הגיעה העת לשמרם גם מפני הגנבים, כי השנה כבר עברו על גפנינו הראשונות שנות הערלה ואת אשכלותיהן לא נוסיף לכרות עוד לפני גמלן; וענבינו ענבי צרפת המה מן המבחרים אשר אין כמוהם בכל סביבותינו, ורבו עליהם הקופצים גם בטרם יבשלו עוד.

– היגדל ככה בצירכם השנה הזאת? שאלתיו.

– בצירנו אמנם עוד דל הנהו מאד, כי לא רבו עוד הגפנים בנות ארבע השנים בכרמינו, ואולי לא ישוה גם בטרח השמירה אך “בכורינו” יקרים כל כך בעינינו עד כי כאב את בנו יקירו נטפל בהם, לא ענבים ככל הענבים נראה מעטרים את בדי גפנינו, כי אם פרי עמלנו ויגיענו מתנוסס לעינינו, פרי עבודתנו ההולך וגדל מיום ליום, כל גרגיר וגרגיר קורא לנו: יש שכר לפעלתכם על הרי יהודה! יש תקוה לאחריתכם, עתה הנה באה! – גם אמי גם אחותי מתעסקות כיום בשמירת הכרם, ועמלן חביב עליהן מאד בדעתן, כי עוד מעט והחלנו לאכול מפרי עבודתנו במשך ארבע השנים הקודמות. האח! לו ראית את אמי בעמדה על ראש ה“שומירה”, אשר לה התפללתי זה מכבר, ואשר הקימותיה סוף סוף במקום כרמי, כי עתה אמרת: אך דבורה היא העומדת בראש הר תבור ביום סיסרא! – ואתה הלא תבוא אתנו כעת, האח! מה נעים עתה לטיל לנגה הירח.

– אכן נעים הטיול הזה; והנעימות הזאת משכתני כבר מביתי ועד הנה.

– האמנם בלילה באת?

– כן, בלילה באתי ובלילה עוד עלי לשוב! קראתי, ואזכר פתאם כי לא הגדתי כלל בביתי כי הולך אנכי, ואוציא שעוני להתבונן בו והנה השעה שעה שתים עשרה.

– שתים עשרה! קראתי, חצות לילה כבר הגיעה. הוי! מה תמהרנה השעות לחלוף במצוא האדם ענג לנפשו, ומה יחשבו בני ביתי בראותם כי אינני?

– אם כן נמהרה צעדינו1 קרא אביחיל.

– נחישה! נחישה! קראתי בחפזון ואברך את ידידינו בני הגרנות, ונלך…

– מה זה מהרת ככה לברוח?…

– ואנחנו אמרנו בחברתך נשתעשה…

– חטה וגפן, מי משתיהן קודמת?…

ככה שמעתי קולות מקולות שונים קוראים אחרי, אך אנכי עיני קדימה “נלכה!” ונלך…

אך לא בהליכה ולא במרוצה הגענו עד ראש ההר הזקוף אשר כנגדנו, מקום שם כרמי “מוצא”, כי אם כמו קפיצה אחת קפצנו, והננו בעמק, ואחר החלונו לעלות.

וחפצי הנמרץ למהר שובי הביתה מלא פתאם כל כך את כל חדרי לבי עד כי לא חשתי כל עיפות ברגלי בעלותי ברגע אחד מרגלי ההר ישר עד קצהו למעלה, ואעבור את כל המדרגות והגדרים אשר נעבדו זה מקרוב בכרמי אחינו אשר במדרון ההר. הסלעים הרמים כמו שחו לרגלי וירומו להעלותני, והמדרגות הנשאות כאלו קפלו האחת אחרי רעותה מתחת לכפות רגלי, ואנחנו עולים ועולים מבלי הרגיש כלל.

ואנשים הולכים וסבים בכרמים לנגה הירח, הולכים ומשוררים שירי ציון בשמחה ובנעימה; ועלי הגפנים חגים ונעים לרוח הצחה המנשבת בם, וסופקים בכפיהם לעמתם. ואגלי טל עדנים נופלים עליהם ועל אשכלות הענבים כפניני חן, וכרסיסי יין הרחק בתוך כוס השמחה המשכרת עתה כל הארץ…

והטל הולך ומתעבה, ואנכי הנני עומד בתוך עב הענן, עוד רגע וערפלי הטל נפזרו, והירח שב להגיה באורו הנעים על פני הככר. ואנכי עומד על ראש המגדל הנשא בקסטל אשר ממעל לכרמי מוצא, הוא המקום אשר ממנו יוכל האדם לראות למן ים המלח ועד הים הגדול, לאמר: כל ארץ ישראל לרחבה למקצה ועד קצה.

סבותי עיני לראות כה וכה והנה אין אביחיל ואין חבריו, ועל הככר השקט ודממה.

– מי יודע? אמרתי בלבי, אולי נרדמתי, ואביחיל וחבריו שכחוני וילכו… אך איככה זה באתי הנה? ההעלני אביחיל עד כה?

והירח עוד מעט ובא עד קצה השמים ימה, עוד מעט ואסף נגהו, חשך יהיה על פני הארץ. הנה בא כבר הריח, והחשך פרש כנפיו השחורות. הנה חשך, חשך אפלה, ואנכי פה לבדי, ואיככה אשובה עוד הלילה לביתי? אהה! מה תאמר עתה אשתי?…

* * * * *

– מה תאמר אשתך? אשתך אומרת, כי היא איננה יודעת מה זה היה לך? זה כחצי שעה הנך מתהפך מצד אל צד ולא תמצא לך מנוחה, גם את הנר כביתי זה עתה, כי אמרתי פן הוא הוא המפריע את מנוחתך, והנה צעקת פתאם!

– מה זאת? קראתי בחרדה, מה זאת?… איפה הנני?… ומה לך את פה לעת כזאת?…

ועל כל שאלותי אין אמר ואין דברים, אך צחוק מתפרץ צלל באזני…

פקחתי את עיני, הבטתי אל כל סביבי, מחי שב לעבודתו הסדורה והברורה, ואקיץ, וארא, והנה – חלום!

ישן הנני על הספה אשר התמודדתי עליה רק על מנת לנוח מעט מעבודת היום. חלון ביתי פתוח כנגדי, רוח צח ונעים מנשב על פני, ובבית כבר חשך כי כבה כל נר – הוא מראה שקיעת הלבנה אשר ראיתי במחזה.

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” – ישאלני הקורא ועיניו תצצנה בי נוראות כבפני איש אשר רמהו, או אשר לא פרע לו את חובו.

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” ישאלני השני וצחוק ערומים על פניו כמפקפק גם באמתותו של החלום, ואומר: ומי יודע אם גם החלום איננו בדיוק?

“ובכן – אך בחלום היו כל הדברים האלה?” שאלתי אנכי לנפשי ברחפי עוד בין שנה ליקיצה, ולא האמנתי עוד למראה עיני ולקול מחי הבא בכל ראיותיו והוכחותיו, “אך חלום חלמתי! אך חלום ולא יותר!” וכאשר יחלם הרעב והנה הוא אוכל, והקיץ ונפשו ריקה – כן הייתי בעיני.

עוד הפעם כלוא הנני בחדרי ולא אצא, עוד הפעם בין ארבעה קירות צרים מצמצם כל עולמי יום ולילה; ונגה הירח, וריח השדה, והטיול בכרמים, וכל המון הנעימות אשר שבעה נפשי לרגע אחד – כלם, אהה, כלם חלפו עפו בחלום יעוף!

“איכם, איכם, מחזות נעם? רוחי לכם הומיה!”

את קוראי אשר הרעימו פנים בשמעם כי אך חלום שמעה אזנם, יכול הנני עוד להרגיע בהגידי להם כי הפעם לא הרבה “בעל החלומות” לתבל את חלומי בדברים בטלים: רק יום ללילה החליף ואת אשר ראו עיני במקומות שונים ובזמנים שונים צרף ויזמן לפנדק אחד; אך הדברים בפני עצמם אמתים ונכחים הם, אבל אנכי במה אנחם? ומחזות חמד אשר חזו עיני מי ישיבם לי בהקיץ?

ומדי ערב בערב בהיותי אנוס לשוב ולהעצר בבית דלתים ובריח, לשוב ולכף כאגמון ראשי על ספרי העבים או על נירותי הדקים, שוב ישוב חלומי הנחמד לשחק ולפזז לפני, ונפשי תשוב תשתוקק לנעימות אשר טעמה פעם, ועטי יפול מידי, ועיני תבטנה ישר נכחן כחלום בהקיץ.

אך ימי “כלות הנפש” לא ארכו הפעם, ותשוקתי נתנה לי במלואה כי אך עבר ירח ימים למליל חלום, והנה קרא לי דרור מעבודתי לשבועות אחדים, ואסע למסעי במושבות אחינו אשר ביהודה ובגליל; ואכן רבים רבים הם מחזות הנעם אשר חזיתי בארצנו החמודה בלילה בהקיץ – לנגה הירח!

(מעין הקדמה)

ב“מכתבי מירושלם” הודעתיכם כבר קוראי החביבים את תכלית האספה הזאת אש שלוחי חובבי ציון ובראשם מר אוסישקין העסקן החריץ אומרים לכונן, אף סיפרתי לכם ראשית עניניה. ועתה בקרבה לצאת לפעל אמרתי ליחד לה מדור לעצמה, ועל המצפה אעמד לספר לכם על אודותיה, בהיותי בטוח כי כאורח הטוב תאמרו: כל מה שטרח “מודיענו” לא טרח אלא בשבילי, כי האמנם טרחה מעטה היא לנסוע כיום בימי החם העז והבוער מירושלם ועד זכרון יעקב? האמינו לי כי גם דעת רב נבחרינו כדעתי.

אך כמעט שכחתי כי עוד טרם שמעתם דבר על אודות “זכרון” ועל דבר המסע, וע"כ מוטב לסדר את דברי גם בהיותם רק קוים ורשמים “כאשר יעלה המזלג” כדברי סופרנו. ובכן שמעו נא:

א. ירושלים כ“ה אב תרס”ג

יותר משבע מאות חברים משלמים עלתה ביד האדון עטינגר לאסף בירושלם לבדה במשך הימים האחדים אשר שהה בה, ושמונה ועשרים נבחריהם להאספה הכללית הם מבני כל הכתות והמפלגות השונות, אשכנזים, ספרדים, מערבים, תימנים, פרסים ובוכרים.

– על די האספה הכללית תהיה גם “אספת המורים” לכל מורי בתי הספר בא“י, להועץ ע”ד הטבת מצב החנוך בבתי הספר שבערים ובמושבות.

– האדונים אוסישקין ודרויאנוב באו ירושלימה וישהו בה כשבוע ימים, ואחרי התבוננות והתיעצות החלט, כי מקום האספות לא יהיה בירושלם כי אם ב“זכרון יעקב” אשר במרכז הארץ, ואשר אליה נקל יותר לבני הגליל לבוא.

– חשיבות “ירושלם” מצד כבודה ויקרה, ומצד היותה מקום העדה היותר גדולה בכל הארץ, וגם מצד גודל מספר נבחריה – נותנת מקום לתרעומות צודקות לנבחריה ולבוחריהם: אספות נקראות, אומרים לעשות מחאות, אומרים לא לנסוע לאספות, אך סוף סוף גובר הרצון לקחת חלק במפעל חשוב כזה, ורב הנבחרים מחליטים לנסוע.

– וכיון שהגענו לתרעומות נוסיף כי גם המורים לא שבעו רצון מהכתוב במכתב החוזר כי “לנצרכים שבהם ישיבו חלק מהוצאות מסעם”. המורים יודעים ערכם וכבודם (הם אומרים) והנצרכים שבהם יבושו לקבל חלק הוצאותיהם, ונסעו על חשבון עצמם או כי ימנעו מנסוע לגמרי, וכל שני האופנים לא נכוחים הם.

– ה' אוסישקין בקר את בתי הספר שבעירנו ויבחן את תלמידיהם משך שעות רבות.

– אחד מחלקי השעשועים בין האספה הכללית ובין אספת המורים, יהיה עריכת מחזה “זרבבל” בעברית ע“י בחירי תלמידי ביה”ס למל אשר ה' אוסישקין הזמינם לבוא לזכרון יעקב על חשבונו, אחרי הסגר ביה“ס בר”ח אלול.

– נבחרנו יוצאים בעגלות בים ה' בשבוע הזה כעלות השחר מירושלם והגיעו בערב למושבה “פתח תקוה” ולנו שם, ובבקר יצאו והגיעו “זכרונה” ביום ו' אחרי הצהרים.

– האדונים אוסישקין וחבריו נסעו כבר שמה לסדר ולהכין את הדרוש, כי בני “זכרון” קבלו עליהם לאכסן את כל הבאים מבלי כל תשלומים, וגם ארוחתם יתנו להם.

– מלבד הנבחרים והמורים הזמנו גם “אורחים נכבדים”, לאמר אלה אשר פעולתם נכרת בעניני העדות.

– יום פתיחת האספה הכללית נקבע ליום א' א' דר"ח אלול, הוא יום פתיחת הקונגרס בבזל.

– תכניות האספות: ידועות לקוראי “המליץ”.

– לבני ירושלים נמסרו ההרצאות האלה:

ע“ד ההתפתחות הישוב בא”י – להח' יחיאל מיכל פינס.

ע"ד החנוך הגופני והרוחני בערים בבתי הספר ובגני הילדים – לה' דוד ילין.

ע“ד החנוך במושבות ויסוד בי”ס למורים ־ לה' מרדכי קרישבסקי.

ב. יום ד' כ"ו אב.

י"ז מצירי ירושלם שוכרים להם עגלות לצאת יחד מעירנו אחרי חצות הלילה, העגלונים יהודים.

באחת מארבע העגלות היוצאות שכרתי לי מקום גם אני, אחרי הודיעיני להד“ר וייץ בזכרון־יעקב כי אני אומר לבוא, כי כן נגזרה הגזרה “שחור על גבי לבן” כי ”כל המחליט לנסוע להכנסיה עליו להודיע החלטתו להד”ר וייץ בזכרון־יעקב למען יפנה לו מעון וארוחה חנם". המלה האחרונה הזאת עוררה גם היא מעט התמרמרות בקרב יקירי ירושלם, אמנם הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו אך להכריז הן אין החובה עליו…

מר צימרינסקי ראש נבחרי הפועלים ועל ידו מר בלומנפלד הם “המזיעים”, הם המתעסקים בענין שכירת העגלות וסדור המסע. מר צימרינסקי “מזיע” מזה יותר משבועים, כי על ידו ובתעמולתו נספחו יותר ממאה חברים מכתת האומנים ומצדם נוסע עתה הוא וחבריו לוינזון ובלומנפלד. האדון אדלמן מורשה חברת “למען ציון”, נבחרם הרביעי, איננו נוסע. אך כנגד זה נוסעים צירי אגדת “יגיע כפים” Contro Zimrinsky (כן יקראו לה בני עירנו מפני כי חבריה מתנגדים לאגדתו כנהוג, והדברים עתיקים) ג"כ שלשה במספר – וכמובן בעגלה אחת.

* * *

ליל יום ה' כ"ז אב.

שעה אחרי חצות הלילה. העגלון בא את עגלתו וידפק בחלוני להעירני, אך ללא צרך, כי מרב רגשותי בקרבי טרם הספקתי לישון.

ובכן נוסעים הננו סוף סוף אל,הכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל"! התנגדות, התיאשות, ספקנות, כל אלה האחיות הזעומות וחברותיהן חלפו כצל עובר, ותקוה, ושאיפה, ומשאת נפש, פרשו מוטות כנפיהן, כנפי אורה.

בחוץ ימש חשך, כי הלילה מלילות החדש האחרונים, בכל בתי שכונתנו דומית השקט, ירושלם ישנה! רק קול חליל השומר הכושי הסובב בשכונה נשמע לרגעים, וקול רעש גלגלי עגלתנו העיר בלי תפונה ישנים מתרדמתם, אכן כבר הגיעה העת…

מביתי חזרה העגלה על פתחי יתר בני עגלתי, הלוך וסוב מבית לבית, הספסלים הולכים ומתמלאים ומאחרינו חבילות וצרורות שונים אשר עגלוננו המתון קושרם ומהדקם היטב אל אחורי העגלה, חברי מפהקים, מעבירים ידיהם על עיניהם, מלאך השנה עודנו מרפרף בכנפיו כנפי נועם על עפעפיהם, והמה נלחמים בכל עז לגרשהו מעליהם.

הגענו אל דרך המלך, והנה כל יתר עגלותינו כבר נחפזו לנסוע, ואיש מבלעדו אין. זאת היא ראשית ה“אחדות”…

בחצי שעה הגענו מוצאה.

מוצא.

פה מצאנו רק עוד עגלה אחת מעגלותינו, כי שתים האחרות נחפזו לנסוע גם מפה והלאה, ותחת אשר אמרנו: נסעה יחד ובלינו שעות מסענו בשיחות ובשירות, הננו נוסעים מפזרים ומפרדים, וחלק גדול מהצד הפיוטי שבמסע שלוחי עמנו בית ישראל הולך ומתעופף.

אכרי מוצא מקדמים בשמחה פנינו, וביחוד המה שמחים לקראת נבחרם החכם פינס הנוסע בעגלה יחד את חתניו מר ילין ומיוחס ונשיהם, זאת היא עגלת “קרית ספר”… האכרים מקוים לגדולות ונצורות, ותחלת פרעון קבלו כבר, כי, כמדומני, צוה אותם מר אוסישקין להשתדל להשיג קרוב למקום מושבתם שדה זרע בן חמש מאות דונם, הוא ימציא להם מחירו ויחלקו ביניהם.

שתינו חמים, אחדים מאתנו מבני הותיקין מהרו להתפלל תפלת השחר, והנשארים מפלפלים עתה בענין שביעית ומעשרות, והאכרים מביאים לנו בקבוקים אחדים מיינם הטוב, צדה לדרך.

אחרים מהאכרים מספרים לנו תוצאות הליכתם לתור את הארץ מסביב למושבתם, וכנראה קרוב הדבר לצאת לפעל במצאם כבר את הנחלה הדרושה.

מעלה ההר ממוצא קסטל זקוף מאד, ובכל ההקפות אשר תעשה העגלה להחלץ מהזקיפות היתרה בעלותה, היא מתנהלת לאט לאט, היא מתאמצת לעלות, ובין כה וכה הספיקו אחדים מהאכרים ללכת אל כרמיהם ולקטף ענבים ולהפתיענו בהגיענו לראש ההר בסל ענבים שחורים וקרים מאד המספיקים גם לנו גם לחברינו אשר נחפזו לדרכם.

“חנם!” קרא אחד מחברי בטעמו אשכל ענבים, וברמזו על ארוחתנו העתידה לבוא בשכרון יעקב. זונותינו הבאים לנו הפעם מדי בשר ודם אינם לע“ע מרים כזית, נחיה ונראה דרכנו הלאה”.

צעיף העלטה הולך ונגול, ומבעד לשמיכת האפלה המכסה את כל היקום מבצבץ האור ובוקע לו דרכו, והוא הולך ומתגבר, ומפניו יחבאו כל מאורי אור הקטנים, אלה רבבות הכוכבים אשר כל כחם וגבורתם להאיר רק בתוך ד' אמותיהם הולכים ונעלמים אחד אחד, כי האור הכללי הולך ובא להאיר לארץ ולדרים עליה פעם אחת.

“אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כלנו מהרה לאורו”, נשמע קול אחד המתפללים בעגלה ההולכת מאחרינו…

* * *

יום ה' כ"ז אב.

לא רק החשך מעביר האור כ“א גם את השנה. בשעת האפלה מתכוץ לו איש איש בקרן זויתו בעגלה, ואת ראשו הוא מטה אחורנית או הצדה. אם ישן הוא אם לא, בכל אופן חפץ הוא להיות במצב השנה ואין לבנו נתון לשיחות ולפטפוטי דברים. אך במקום אור שם עבודה, ואם אין העבודה מצויה הן רגילים אנו מאז למלא מקומה ב”שיח שפתנו"…

ושיח שפתנו נסב כמובן על הכנסיה ועל עמדת ירושלים נכחה. הצדקו רבני האשכנזים במשכם ידם ממנה? הנכון היה הדבר כי אחרי שנאספו לאספה והרוב הסכין ל“הן” יקום המעוט ויאמר כי הוא איננו נכנע להרוב ואיננו מבטל דעתו כלל? זאת היא דרך רבנינו מאז לעמד מרחוק לכל דבר המתחדש ואחרי עבור זמן יבואו בטענותיהם ותביעותיהם, הספרדים שלחו אחדים מחכמיהם, עדת המערבים שלחה את רבה, ואלה העומדים מנגד, ולמה? היכריחם איש להסכים לדעות אשר לא כדעותיהם, או לקבל השקפות מתנגדות להשקפותיהם? אדרבה, יבואו וישמיעו דעתם ויעמדו בכל תקף להגן עליה, ובלי תפונה היו נספחים אליהם חבריהם־בדעה גם מיתר המקומות. אך רבותינו הם תמיד מחזיקים בכלל “שב ואל תעשה עדיף”, והם חושבים כי ע"י ישיבתם יעמידו את גלגל המעשים מלכת דרכו, ושוכחים הם כי ישנם גם כאלה השמחים לעמדתם זאת.

עוד חברי מתוכחים בדבר הזה והנה קול זעקה נשמע. בעגלת “קרית ספר” נשמט אופן מצידו והעגלה חשבה להשבר. הגברים והנשים והטף נחפזו לצאת פניהם פני ירקון, אך כל אסון לא קרה, “שלוחו מצוה אינם נזוקים”. רק עבודת שעה או שתים לעגלון עד תקנו את הכל למען תוכל העגלה לבוא למצער עד “באב אל ואד” ולהחליפה שם באחרת טובה ממנה, אכן אין מסע בלי פגע, ואנחנו שמחנו כי יצאנו ידי חובתנו זאת רק בפחד בלבדו.

בשעה תשע בערך הגענו ל“שער הנחל” (באב אלואד) ושמה מצאנו גם את יתר חברינו אשר הקדימונו לבוא הנה, והפעם הבטיחונו לחכות לנו למען נסע מפה והלאה כלנו יחד כראוי לצירי “הכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל”.

באב אל ואד.

האולם הגדול שבמארחה מלא כבוד צירינו. רבם יושבים אל השלחן, ואיש איש מריק אמתחתו ומוציא את הצידה הרזה או השמנה אשר הכינה לו אשתו לדרך־מצוה זו – כמובן הכל לפי השקפתה או השקפת שכנותיה על “הענין”. אך מעט נמחו רשמי הפרטיות שבסעודתנו ותהי לכללית, מעין סעודת חסידים כהלכתה. כל ציר מתמלא מחרבנה של ארוחת רעהו, ורוח עליזות שפוכה על פני כל, עתה כשנאספנו כבר כולנו מתחילת “האחדות” לבצבץ קמעא והשיחה מתחלת להראות בעליל כי מטרה אחת למסע כלנו – מלבד הסעודה הכללית.

החברים מתוכחים על השאלה: על מה אנו הולכים? מה תכלית האספה ועל מה ידבר בה? ב“מכתב החוזר” סתם הכתוב כל כך את הדברים עד כי שאלות רבות מוכרחות להתעורר. אומרים לנו להסתדר ולהתאחד וימיננו תחולל נפלאות. אף אנו הן יודעים אנו כי “הישוב הארצישראלי”, (כאשר יקרא לו הח' פינס בהרצאתו) לא הגיע עוד למדרגה שיהיה בלתי תלוי בדעות אחרים, ומה תועלנה החלטותינו אם אלה “האחרים” לא יסכימו להן? ומה יחס “חובבי ציון” בנוגע להסתדרותנו? מחוללי האספה הלא שלוחיהם הם ומה שהם עושים הן על דעתם הם עושים, ועתה היתכן שהם יעמדו אח"כ מנגד למעשה שלוחיהם? – אך למה לא שמענו עד כה מפיהם דבר בנוגע לזה? – ומה דעתך אתה ר' קרוב? הן אתה ממקורביהם, אולי לך נגלו הנסתרות מלפנינו? – כמוכם כמונו רבותי! גם אנכי לא שמעתי דבר וחצי דבר. – בלי תפונה לא חפצו לגלות למפרע את אשר יעדו לבשרנו מעל הבמה הרשמית, הן זה מנהג שפשט כבר בקונגרסים, – ומה את הציונים? הן המה עומדים בלי תפונה מצד דעת הקהל, בתמיכתם אין להטיל שום ספק.

ומר מרגובסקי הציוני ובעל־הבטחון מבטיח את הקהל כי לולא היה בסיס ויסוד נכון לענין לא היו אנשים נכבדים כאלה חרדים את כל החרדה הזאת, והיו חסים על ממונם של ישראל שמוטב לו להנתן ל“שקלים”.

מר מ. חולם תמיד בעניני שקלים ומניות – –

מר מיכלין “האשכנזי העומד מצד הספרדים” מוחה ובצדק על אשר השיחות כולן בז’רגון, וחכם שירזלי הספרדי היושב אתנו איננו נזקק לה והוא יושב כאלם בתוכנו.

החבורה נענתה לו לרגעים אחדים ותדבר עברית. אך כעוד רגע והנה נגש ציר ספרדי שני אל רבי שירזלי ולתמם החלו לדבר – ספרדית.

משום: מדה כנגד מדה, או משום: הרגל נעשה טבע? – כנראה הטעם האחרון עיקר.

לצירינו אין עוד שיטה מסימה וקבועה אשר על פיה יתאגדו ויעמדו בקשר אמיץ להגן עליה מפני הזרמים המתנגדים. עתה הננו עוד בתקופת “מלפני ראשית”: הולכים הננו לעמד על סף הכנסיה הראשונה. ופרכת עבה וכבדה פרושה עוד למסך בפני הפתח ואין יודע את הנרקם לפנים מן הקלעים, איש איש אומר: תגיע השעה ונראה. הידבר על עניני החלוקה? הידברו על אדות העדות והמוסדות השונות? היוצעו ענינים אשר על פיהם יהיה על צירינו להלחם איש ברעהו, או ידברו רק על אשר יש לחדש מעתה, בעזבנו את כל מה שנמצא כבר במעמדו ההוה מבלי לנגע בו? בקרב צירינו ישנם באי־כח בקור־חולים ומשגב־לדך, הועד הכללי האשכזני והועד הספרדי, גם רואה הנני בקרב ציריני מבני העדות הקטנות אשר נבלעו בלוע העדה הספרדית הגדולה, או: הגדול (כמעט שכחתי על מי מוסב בתאר הזה…): המערבית, התימנית, הפרסית, והארם־הצובית, שנאספו כלם למלחמה בשעת הצרך ולהגן על עניני מפלגתם, או המקרה קבצם יחד? אין איש מגלה סודו, אך בשני דברים יתאחדו כלם כנראה: בכל הנוגע להגדיל כבוד ירושלים ולהאדיר כחה, וככל הנוגע לשאלת הדת.

רק מבני העדות העשירות, הבוכרית והגורזית, אין בקרבנו; כנראה “בתוך עמם הם יושבים” ואינם חשים כל מחסור בעניני עדתם. המה שלמו חצאי המגידי, המה בחרו בצירים, ואם עפ"י מקרה לא יכלו ציריהם לנסוע לא התאמצו לבחור באחרים תחתם.

אחד מצירינו מתאמץ לבאר לבעת הבית המטה אזנו לשמוע את מטרת מסענו בלשון מדברת גדולות ובמהירות נפלאה; ואחרי כל הפנינים היקרות ששפך לפניו הוא שואלהו: האם יבוא היום ליפו? הן אין אניה באה היום ולא מחר!

הציר המסכן לא ידע כי בעל ביתנו כבד־אזן הוא, ובעה"ב ציר לו בדמיון כי איזה רב וגאון נכון לבוא, וכולנו יוצאים לקראתו. אמנם הוא עוד טרם ראה מין רב וגדול כזה שהוא רצוי ומקבל לכל העדות השונות… אך מתנועות הדובר והתלהבותו נדמה לו כי אכן כן הוא הדבר.

ומפני טעם זה לא זכינו לשתות גם כוס חמים אשר דרשו אחרים מאתו (לא בקול רם) למהר ולהביא – והוא מהר וצוה לעגלונים לרתם מרכבותיהם במהרה כי אצים אנחנו לדרכנו.

שבים הננו אל דור־ההפלגה!

אך באין בררה, בהיות מרכבותינו רתומות כבר, נסענו הלאה.

לרמלה!

והאחדות כיון שהחלה שוב לא פסקה עוד, ומפה יצאו כל ארבע עגלותינו יחד. צירי הפועלים (חברת מר צימרינסקי) ו“משגב לדך” ראשונה יסעו; צירי “יגיע כפים” ואתם עוד ספרדי ואשכנזי נוסעים אחריהם; בשלישית נוסעים ארבעת צירי הפרסים והתימנים וציר ארם־הצובים; ולאחרונה נוסעת עגלת “קרית ספר”, במהדורה חדשה ומתקנת, כי פה החליפוה באחרת שאיננה צולעת על אופנה האחד.

דרכנו עוברת במישור, והעגלונים דופקים סוסיהם ומאיצים להחיש דרכם למען נבוא אל המנוחה לפני חם היום.

מעגלת חברינו הספרדים נשמע קול עלז:

"נעימה ישיבתה

גם טובה ראיתה

ים־כנרת חומתה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה"

צירינו עליזים ושרים “פזמונים” לכבוד המסע בא“י, והשיר הזה שרגילים אחינו לשיר בנסעם לפני ל”ג בעומר לטבריה ולצפת עולה על לבם ראשונה.

אחינו הספרדים אשר ימי מגורם בארץ ספרד היפה השאירו רשמיהם העמוקים בחייהם עד היום, הם יותר קרובים אל הטבע ואל ששון־החיים מאחינו האשכנזים אשר מזה מאות רבות בשנים היו כלואים וסגורים בחומות גיטותיהם הנאלחות, משללים מכל מראה מחזות יפי התולדה והדרה, וגם בקרה ה“חכמים” לומדי התורה הספרדים גדולה עוד התשוקה לצאת לפעמים אל אחד הכפרים ולערוך משתה ושמחה על פני השדה, בצל עצים רעננים תחת כפת השמים הנהדרה בארצנו הטובה. ואהבת מטע פרחים וכל עשבי בשמים נפרצה בקרב הספרדים העירונים יותר מאשר בקרב אחינו האשכנזים בני המושבות.

רמלה.

לרמלה (“עיר החול”) הגענו כשעה לפני הצהרים, ופה נטל עלינו לחכות עד כשעת ארבע, לאמר עד רפות היום לערוב. החם חזק מאד, ורגבי החול אשר מתחת לרגלינו רשפי אש, שלהבתיה.

אותה האכסניא ואותו האכסנאי שתאר הסופר בספור מסעו “מדן ועד באר־שבע” (בס' “הגן” תשורה של המליץ) לפני חמש שנים בערך, נמצאים שם גם היום כמעט מבלי שנוי: רק כי בני הבית זקנו מעט יותר, על הקירות והתקרה נערמו שכבות עפר ופיח מעט יותר, ובמקום הילדים הקטנים אשר גדלו כעת נוספו אולי ילדים קטנים אחרים, זאת הברכה השלוחה עפ"י רב בבתי העניים.

שתינו שם בקבוקי מי זלצר אחדים, אך למצא במקום הזה מנוחה משך שעות החם מטלטול המסע ונדודי השנה של ליל אמש לא היה אפשר לנו כלל, ולמרות חפצנו נאלצנו אנכי ועוד אחדים מאתנו לפנות אל האכסניא הגרמנית.

אין לי כל צדקה כמובן לקטרג על ר' פלוני האכסנאי על שלותו ושפלות אכסניתו, אך בכל עת עברי על פני רמלה ושתי אכסניותיה השונות, אינני יכול להתאפק מהתפלא על חריצות הגרמנים הנכרים הבאים בארץ ובסכומים קטנים הם מכוננים בתי מלון שהם אמנם פשוטים בתכלית הנקיון ומסדרים בסדר היותר מדיק; בשעה שאחינו רחוקים מאד מן היכלת להתחרות אתם לא רק בכוננם בתים כאלה בידים ריקניות כ“א גם בהיות כספם שהם משקיעים בהם רב יותר מכסף האחרים, הנקיון, הסדר, הדיוק, ו”בעל־הביתיות" בכלל הם מהדברים שאינם נקנים בכסף, וראיה לדבר הם גם רבים מבתי המלון אשר לאחינו בערים הגדולות שבאירפה.

במחשבותי אלה נרדמתי על המצעות הלבנים שבאכסניה הגרמנית, וכנחם לנפשי היה לי זכר “מלון קמיניץ” שבירושלם, אשר גם מבקריו הנכרים ממלאים פיהם תהלתו.

לפתח תקוה.

עד כה היה דרכנו דרך המלך, סלולה ומתקנה אם רב ואם מעט, אך מפה והלאה דרכנו “דרך חול”, ולמען יחרת ההבדל עמק בזכרוננו כבדונו עגלונינו בהליכה רגלי משך זמן חצי שעה, בהיות החול עמק ועגלותינו טעונות משא לעיפה. ההליכה בחול אשר הוחם מקוי השמש הלוהטים בכל שעות החם מפרכת את הגוף. ההולך הוא כמו יוצר ירמס טיט, הרגל שוקעת עד הקרסולים בחול הבוער, וכל פסיעה קדימה דורשת התאמצות רבה מהגוף המזיע מכף רגל ועד ראש.

– התזכר עוד את דברי בירושלם? שאלני כמנצח אחד חברי ההולך ונטפי זיעתו מרטיבים את החול.

באספתנו בירושלם אשר בה התוכחנו אם לנסוע עד זכרון־יעקב אם לחדל, שאלתי לתמי: ומה כל החרדה? הן אחינו שבחו"ל מכתתים רגליהם דרך ימים רבים עד בזל ולא ייעפו, ואנחנו נפקפק ככה בדבר דרך יום או ימים! – אז פתח ידידי זה פיו ואמר: השכחת חביבי כי לא כאירפה ארצנו הקדושה, המה יש להם שמה כל הרוחות שבעולם, ודרך יום פה כבד מדרך חדש שמה.

עתה מצא בעל חובי מקום לגבות את חובו.

ואנכי לא חתי ולא נרתעתי כלל, ובמחותי את אגלי הזעה המכסים גם את פני עניתיו: הידעת, ידידי, כי בחלק גדול מעמלנו הננו אשמים אנו בעצמנו? הגע בעצמך: לו במקום חמשה היינו נוסעים רק שלשה או ארבעה בעגלה אחת, ולחבילותינו כלנו ייד היינו שוכרים עגלה מיחדה או שני פרדים כדרך כל הנוסעים העוברים בארצנו “a' l’anglaise” התחשב כי גם אז היה עלינו ללכת רגלי בחול או להתענות בישיבתנו בלחץ ובדחק? האירפים החפצים למצוא רוחה במסעם הם מוצאים אותה בכל פנות שהם פונים, ואחינו החושבים כי אסור להנות בעולם הזה יותר מדי, הולכים רגלי, וכשהם יושבים בעגלה הם יושבים צפופים ודחוקים עד אפס מקום.

– ומה, ידידי המזיע? שאלתי את אחד מזיעינו אשר פשט כבר את מעילו ואת חזיתו ועוד ידו נטויה.. ארץ ישראל היא מהדברים הנקנים ביסורים. הלא כן?

– אך היסורים הם יסורים של אהבה, המוקירים תמיד את ערך נושא אהבתנו בעינינו.

אך זאת היא תשובה נכונה! ומלבד זאת, הנה גם שכר פסיעותינו בצדן, כי עוברים הננו כעת על פני חלק א"י אשר יד ושם לו בתקופת תנאינו. הנה העיר לוד, מקום ישיבת ר' אליעזר הגדול וחבריו…

– אף מקום “תגרי לוד” האכזרים – שסעני אחד חברינו – אשר סחרם ומערבם עלה לי בימי נעורי בענווי גו ןרוח לא מעטים.

– והנה שם ימינה מרחוק מעט הכפר “גמזו” מקום האיש אשר קבל את כל הבא עליו באהבה…

– כמונו היום; העיר אחד ההולכים בכבדות.

– אך כנגד זה הנה שם מרחוק הכפר “מודעית” אשר בו התנשא כארי האיש אשר לא סבל כל עול זרים על צואר עמו, הוא המכבי הנפלא.

– ועוד מעט וראינו לשמאלנו את הכפר “בני ברק” אשר בו היו חכמינו מסובים כל אותו הלילה לספר ביציאת מצרים. ואחריו יראה לעינינו הכפר “יהוד” נחלת מטה דן לפנים. אחינו בחו"ל רואים בדרך מסעם כל מקומות גלותינו: מפה גורשו אבותינו במאה פלונית; פה כלאום ברחוב דלתים ובריח, ושם דכאום השפילום עד עפר והם נתנו גום למכים ולחייהם למורטים. ואנחנו רואים מקומות ישיבת אבותינו בשלותם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, או מקומות מלחמותיהם בגבורה ובאומץ בעד חרותם וחפשתם אשר גם פה אמרו צורריהם לגזלה מהם.

עגלותינו עמדו ותחכנה לנו, ואנחנו שבנו לשבת ולנסוע הלאה. אחרי שעה נגלתה לעינינו מימיננו קבוצת בתים חדשים ויפים בנוים בטעם אירפה.

“זאת היא “ולהמיאני־חמידיה”, המושבה הגרמנית החדשה אשר יסדו בשנה הזאת (אמר אחד חברינו). י”ג אלף דונם ממיטב הקרקעות אשר בסביבה הזאת קנו להם, ובשנה אחת הקימו את כל בניניהם. היו אמנם אחדים אשר בנו יותר מכפי הרשיון שקבלו מממשלתנו, ופקידי הרשות נסו למנעם, אך ציר ממשלתם שביפו עמד לימינם, וכל המפריעים והמכשולים הוסרו כרגע, ואת כל חמתם כלו הפקידים ביהודי אשר גם הוא נתין גרמניה ויחל לבנות על שמו בית תלמוד־תורה במושבת פתח תקוה, כי העמידו את המלאכה ואיש לא עמד לימינו".

ראיתי מעשה ונזכרתי מעשים רבים בתולדות ישובנו. נזכרתי עקרון וארבעת בתיה הגדולים אשר נבנו לכתחילה לשם רפתים (כי רשיון לבנות בתי מושב לא היה אפשר לקבל אז), ואחרי כן נחלקו כתבת נח לקנים תחתיים שניים ושלישים ובם התישבו שמונה ועשרים משפחות בני המושבה. נזכרתי גדרה ובתי עצה (כי רשיון לבנות בתי אבן לא היה אפשר לקבל אז), וגלגוליהם אשר לא מעטו מגלגולי הצפרדע או הצפורת, בתי העץ אשר בם אכל החרב את האכרים ביום והקרח בלילה–היו לבתי חומר אשר צפו האכרים את הקרשים מבית: ורק אחרי עבור עדן ועדנים הורשה להם להרוס מעונותיהם ולבנותם אבן. נזכרתי כחובות והדחק הגדול אשר היה בה משך שנים רבות. בעמוד פקידים על המשמר לבלתי תת שם אבן על אבן, עד כי נאלצו הפועלים היהודים שעבדו בה לגור במושבות האחרות או ברמלה, בכל המצא שם מקום של ד' אמות על ד' אמות. ואם אבוא ללכת ולחשב האספיק? עלעלו בכל ספרי קורות מושבותינו השונות וראו אם ישנה אחת אשר לא סבלה נוראות בדבר מעונות אכריה.

– אף מקום “תגרי לוד” האכזרים – שסעני אחד חברינו – אשר סחרם ומערבם עלה לי בימי נעורי בענויי גו ורוח לא מעטים.

– והנה שם ימינה מרחוק מעט הכפר “גמזו” מקום האיש אשר קבל את כל הבא עליו באהבה…

– כמונו היום; העיר אחד ההולכים בכבדות.

– אך כנגד זה הנה שם מרחוק הכפר “מודעית” אשר בו התנשא כארי האיש אשר לא סבל כל עול זרים על צואר עמו, הוא המכבי הנפלא.

ועוד מעט וראינו לשמאלנו את הכפר “בני ברק” אשר בו היו חכמינו מסובים כל אותו הלילה לספר ביציאת מצרים. ואחריו יראה לעינינו הכפר “יהוד” נחלת מטה דן לפנים. אחינו בחו"ל רואים בדרך מסעם כל מקומות גלותינו: מפה גורשו אבותינו במאה פלונית, ושם העלום על המוקד במאה פלונית; פה כלאום ברחוב דלתים ובריח, ושם דכאום השפילום עד עפר והם נתנו גום למכים ולחייהם למורטים. ואנחנו רואים מקומות ישיבת אבותינו בשלותם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, או מקומות מלחמותיהם בגבורה ובאומץ בעד חרותם וחפשתם אשר גם פה אמרו צורריהם לגזלה מהם.

עגלותינו עמדו ותחכינה לנו, ואנחנו שבנו לשבת ולנסוע הלאה. אחרי שעה נגלתה לעינינו מימיננו קבוצת בתים חדשים ויפים בנוים בטעם אירפה.

“זאת היא “ולהלמיאַנה־חמידיה”, המושבה הגרמנית החדשה אשר יסדו בשנה הזאת (אמר אחד חברינו). י”ג אלף דונם ממיטב הקרקעות אשר בסביבה הזאת קנו להם, ובשנה אחת הקימו את כל בניניהם. היו אמנם אחדים אשר בנו יותר מכפי הרשיון שקבלו מממשלתנו, ופקידי הרשות נסו למנעם, אך ציר ממשלתם שביפו עמד לימינם, וכל המפריעים והמכשולים הוסרו כרגע, ואת כל חמתם כלו הפקידים ביהודי אשר גם הוא נתין גרמניה ויחל לבנות על שמו בית תלמוד־תורה במושבת פתח תקוה, כי העמידו את המלאכה ואיש לא עמד לימינו".

ראיתי מעשה ונזכרתי מעשים רבים בתולדות ישובנו. נזכרתי עקרון וארבעת בתיה הגדולים אשר נבנו לכתחילה לשם רפתים (כי רשיון לבתנות בתי מושב לא היה אפשר לקבל אז), ואחרי כן נחלקו כתבת נח לקנים תחתיים שניים ושלישים ובם התישבו שמונה ועשרים משפחות בני המושבה. נזכרתי גדרה ובתי־עצה (כי רשיון לבנות בתי אבן לא היה אפשר לקבל אז), וגלגוליהם אשר לא מעטו מגלגולי הצפרדע או הצפורת, בתי העץ אשר בם אכל החרב את האכרים ביום והקרח בלילה – היו לבתי חומר אשר צפו האכרים את הקרשים מבית; ורק אחרי עבור עדן ועדנים הורשה להם להרוס מעונותיהם ולבנותם אבן. נזכרתי רחובות והדחק הגדול אשר היה בה משך שנים רבות, בעמוד פקידים על המשמר לבלתי תת שם אבן על אבן, עד כי נאלצו הפועלים היהודים שעבדו בה לגור במושבות האחרות או ברמלה, בכל המצא שם מקום של ד' אמות על ד' אמות. ואם אבוא ללכת ולחשב האספיק? עלעלו בכל ספרי קורות מושבותינו השונות וראו אם ישנה אחת אשר לא סבלה נוראות בדבר מעונות אכריה.

ובכן זאת היא “יהודיה־הגרמנית”! קראתי בתמהון.

כי אמנם צלצול שם “יהודיה הגרמנית” וצרוף הרכבתו איננו תמוה ומוזר פחות מהשם “ולהלמיאנה־חמידיה”…

ישנה “יהודיה־ערבית”, ישנה “יהודיה־גרמנית”, גם “יהודיה־יהודית” היתה לנו…

אך מצב המושבה בכללה הוטב מבחינה זו: כל בני המושבה אינם עוד בבחינת יונקים משפעת ההשפעה הכללית בהניחם כל הוצאות הצבור רק על שכם הכורמים המעטים המוסרים ענביהם ליקב הפקידות, עתה נותנים כלם חלקם בהוצאות הכלליות, וכלם נהנים מתשלומיהם. ובכלל מתקדמת עתה ההחלטה להעמיד את בני המושבות ברשות עצמם ובדעת עצמם.

עברנו על פני בית פקידות נחלת מר לחמן הברליני והנה עגלה באה לקראתנו מדרך יפו.

“הנה עגלת ה”חבריא“; הידד!” נשמע קול קורא.

ואיש מהר ויעל ויתקע מבטי עיניו לתור את העגלה ויקרא:

"אך איה האהל? ואי רב הטבחים? סוף סוף הנכם נוסעים ככל אחיכם בני בשר ודם!

– הטרם תדע, חביבי, מה רב כח מלת “חנם”? שמע ה“שר” שלנו שיחיה בשורת ה“חנם” והנה מאן לפרוש מן הצבור. אכן “חנם” נמכרנו!

– הקולך זה בני, ר' ברזל? שלום עליכם!

– עליכם שלום! אבל, רבותי, הלא תתנונו לצאת ממכלאנו.

מן העגלה ירדו ארבעה צירים (כי אמנם מי מבלעדי צירים נוסע כיום), כלם עטופים שמלות צמר לבן, שמלות דקות, קלות ורחבות, להתעטף בהן מכף רגל ועד צואר בשעות המסע, כדרך פרשי הערבים או התרים האנגלים; ועוד שנים מחבריהם יורדים אחריהם. אלה הם צירי יפו, מר שמעון רוקח (לו יקראו בני חברתו בשם ה“ש”ר") ואחוזת מרעהו. על אודותם שמענו עוד בירושלם כי אומרים הם להביא אתם אהל גדול אשר יתקעוהו באחד הגנים למשכנם, ורב טבחים להכין מאכלם וכבר קנאו בם אחדים מצירינו; אך כל הרוח הפיוטי שהיה נסוך על מסעם גז ויחלף בשמענו כי גם הם מחכים כמונו להודע בזכרון־יעקב איש איש דרכו ומעונו, ובכל זאת מלאה עגלתם רוח חיים ועליזות; זאת היא עגלת ה“אחדות” האמתית, כי כל רוכביה נוסעים בדעה אחת וברוח אחת.

“עגלתנו היא ב”ה “עולם ומלואו”, – אומר ר' ברזל – אנו יש לנו הכל משלנו. גם שר משלנו, גם צדיק משלנו, גם מחמיר גם מקל, גם צרפתי בנסח ספרד, גם צרפתי בנסח אשכנז, וככה עגלתנו יורדת ועולה כל הדרך, רגע גורם החטא ומורידה מטה, ורגע תבאנה זכיות צדיקינו והעלוה מעלה מעלה. אשרינו שגם צדיקינו נוסעים אתנו ולא עזבונו לנפשנו חלילה".

על הגזוזטרה של בית פקידות מר לחמן שם ישבו גם נדברו בני החבורה יחד, ואליהם נלוו אחדים מצירינו, הדברים התגלגלו על אודות הבחירות ביפו, כי בה לא בחרה כל קבוצה של כ“ה איש לבדה, כי כל החברים בחרו יחד, ואלה אשר להם נטו דעות יותר מאשר לחבריהם נבחרו לצירים, בחשבון של ציר אחד לכ”ה מהבוחרים. “כעשרים מהבוחרים מחו כנגד הבחירות באמרם כי אנשי שלומנו השתדלו לדבר על לב הבוחרים ולפעול באמצעים שונים להכריע הכף לצדנו; אך לו גם יהי כן, האם אסורה ההשתדלות בשעת הבחירות? הן בכל העולם כלו רבה תמיד התעמולה בשעה כזו, ולמנצח יאָמר כי הוא זריז ונשכר”.

מר שיינברג, נבחרה של אגדת־הפועלים “פעולה” שביפו, מדבר בלשון שהיא מעין גרמנית וחציה צרפתית, והוא מדבר גבוהה גבוהה על פרלמנטים ומנהגיהם. וסוף סוף הוא בא לידי החלטה כי מרוב דברים שכחו כי כבר הגיע זמן סעודה של ערבית, ועד אשר יזכו לארוחת “חנם” הן אסור להם ל“התרפות”.

– על כגון זה נאמר: אמר מעט ועשה הרבה; נענה ר' ברזל לעומתו, לע“ע לא המדרש העיקר אלא המעשה. במנאמים ודרשות יכבדונו שמה, והחשבון פשוט: הלשון משמשת לשני צרכים, וכל אשר תרבה בדבור תמעט באכליה… הבה, אחים, נקדמה את פני הרעה למצער פה”.

החבורה סרה אל מארחת מר קמיניץ, ואת מועד המסע קבעה לשעת ד' אחרי חצות הלילה.

ד. יום ו' כ"ז אלול.

זכרונה!

השעה שלש אחרי חצות הלילה. חשך ימש על פני חוצות. חברינו קמים בעצלתים. עיפות מסע יום אתמול דרשה אמנם מנוחה יותר ממושכה אחריה. אך כנגדם הנה קדמו בני עגלות “יגיע כפים” והתימנים לנסוע עוד לפני קומנו.

"הזאת אחדותכם, יקירי ירושלם? שואל ר' ברזל.

– מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! עניתיו בסגנון ר' יהודה הלוי.

– צאתכם לשלום, מלאכי השלום! נשמע קול אחדים מבני המושבה אשר עיניהם קדמו אשמורות. אך שימו לבבכם היטב על דרככם, כי חתחתים בדרך.

זאת ידענו מראש כי חתחתים בדרך… נענה ר' ברזל; אך אל תפחדו, זכות צדיקים תגן עלינו. הלחנם קראום הלום?"

אופני העגלות החלו להתגלגל, ועגלת ה“חבריא” הולכת ראשונה, כי עגלונה אומר כי בקי הוא בדרך הזאת ובחתחתים.

והדרכים אמנם מקולקלות מאד בשפלה, כי בימי הגשמים פורצים המים להם דרך במישור וגורפים אתם חול רב ועושים חריצים במקומות רבים, אלו הן השלוליות. ופה עלינו לעבור עוד את גשרי הירקון אשר לא בכל מקום רחבים וישרים הם.

עוברים הננו בשדות שמשמים אשר עוד טרם נקצרו גבעוליהם, לשמאלנו נראה מבצר אנטיפארוס הקדמון ושדות כפר סבא אשר ברב עמל והון עתק עלתה ביד אחינו לקנות חלק גדול מהם ועתה עודם שוממים מאין מתישב בם ומזרחה לנו מכתירים את השפלה מסביב הרי אפרים המכוסים עוד בערפלי טל בקר.

ועגלוננו הבקי, היודע את הדרך ומכון לקצר בה, הגיע את עגלותינו עד למקום גשר אבנים זקוף הבנוי מעל לנחל מים. הוא שם עיניו על דרכו, ופניו הפיקו אותות דאגה.

“פה על כלנו לרדת עד עברנו את הגשר הרעוע הזה”.

ואמנם הדרך רעה מאד, לפני הגשר מורד קצר אשר בו ימהרו הסוסים לרדת בדחוף העגלה אותם, ואחרי המורד מעלה הגשר אשר בחלקו הימני נחרבו ונעקרו אבניו ואי אפשר לעגלה לעבר דרכו, ועליה לעבור רק בצדו השמאלי הצר מאד, על יד שפתו הפונה אל הנחל, לאמר אל עברי פי פחת…

הגשר נבנה כחצי קשת נטויה מקיר נמוך אל קיר גבוה, ומלמעלה מלאוהו בעפר כדי לישר את המעבר עליו. אך ברבות הימים גרפו מי הגשמים את העפר מעליו ומקרוב לו, והרשות המקומית לא שמה לב לתקונו כנהוג.

העגלה הראשונה עברה בשלום אחרי נענועים ונדנודים נוראים, אך השנית עמדה מלכת, כי נאחזו אופניה בחריצים שבין האבנים הרצוצות. העגלון החל למשך את העגלה אחורנית, ומר בלומנפלד הידוע לאמיץ לב ומשליך נפשו מנגד בשעת הסכנה, קפץ ויעמד על שפת הגשר ויחזק במוטות העגלה, ובכחו האמיץ הטה אותה ימינה. העגלה שב ללכת, החלה לעלות במעלות הגשר, ומר בלומנפלד אתה, רגע נטתה שמאלה לצד הנחל העמק, אופן אחד היה תלוי כבר באויר, אך העגלון החזיק מעמד, דפק את סוסיו במהירות והעגלה נצולה, אך קול נפילה נשמע, מר בלומנפלד נפל מטה…

הפלצות אשר אחזה את כלנו ברגע זה לא תתואר בדבר שפתים. כחץ מקשת חשנו אל שפת הגשר ומר בלומנפלד עומד למטה במנוחה, ממש כדניאל בשעתו בגוב האריות, וקורא: “אין דבר, אין דבר רק נעלי ומכנסי נרטבו, ואנכי רק מגובה שתי קומות אדם ירדתי המימה. המים אינם עמוקים, אין דבר”.

– אכן שלוחי מצוה אינם נזוקים; קורא מר לפין.

– הלא אמרתי לכם כי זכות צדיקינו תעמד לנו, עונה ר' ברזל. הטרם תראו את רבינו העומד שמנה עשרה" שמה, ואיננו מפסיק חלילה.

– ו“למלשינים” אל תהי תקוה, וכל עושי רשעה מהרה יאבדו… קורא מר גדלמן בקול מתוך תפלתו ומטעים את המלים המפוזרות:

– על הצדיקים ועל החסידים, ועל פלטת סופריהם! – עונהו ר' ברזל בהטעימו מלת “סופריהם”.

ובין כה וכה ומר צימרינסקי חש לעזרת מר בלומנפלד ויעלהו מן המהמורה לקול תרועת כלנו.

“בריך דיהבך ךן ולא יהבך לעפרא”! קראו חברינו.

– ולא יהבך למימא! מתקן ר' ברזל.

– אתם ראיתם את מר בלומנפלד בבואו במים, נענה מר י. ואנכי ראיתיו גם בבוןאו באש. הדבר הזה היה לפני שנים אחדות. אז פרצה שרפה בשכונתנו, ולולא הוא שעמד בפרץ בעברו במקרה שמה מי יודע כמה בתים שרפה. הוא בא הביתה ולא שת לבו אל לשונות האש השלוחות אליו מסביב, ויצל את שני הילדים אשר היו בחדר, ואחר עלה הגגה ובכחו כי עז שבר קורות ויפוצץ קרשים, עד הפרידו בין התבערה ויתר הגגון והאש שקעה במקומה.

בעגלתנו השלישית עסקו כבר שלשת עגלונינו ולאט לאט העבירוה בשלום ואחר אחזנו דרכנו הלאה, ובשעת תשע בערך הגענו אל תחנת “חאן עבד אלעזיז” אשר בה ישבנו כשעה, ור' ברזל מודענו התעקש לדבר את הערבי המשרת דוקא בלשון־הקדש.

"אם לכנסיה ישראלית הננו הולכים אז גם על הערבים לדעת כי לשון לנו, ואם את כספנו יקחו עליהם להבין את לשוננו. כמובן הועילו רמיזותיו להבנת הערבי יותר ממוצא שפתותיו.

"מים לחוג’ת (לאדונים) האלה! – הבא חלב! – עשר כוסות! – עוד שבע כוסות! – הבא סוכר!

– ארבעה אבטיחים!".

את כל הפקודות האלה מלא המשרת בזריזות ובדיוק. (רב המלים האלה דומות הרבה אל המלות הערביות המורות על הענינים האלה). אך בקראו אליו: “דע לך לפני מי אתה עומד! לפני שלוחי קהלות עמנו בית ישראל ואל הכנסיה אנו הולכים!” לטש הערבי ויעמד פניו ויבט בו בתמהון.

“הראיתם רבותי מה גדול הפחד שנפל עליו אך בשמעו מי ומה אנחנו? ככה עלינו לדבר את אויבינו בשער!”

עוד עגלות באות מיפו. הנה עגלת הד“ר יפה ומשפחתו, הד”ר לא נבחר ביפו כי אם בזכרון־יעקב, אשר שם שמש בתור רופא לפני שנים רבות.

“אין איש נביא בעירו!” קורא עליו מר ברזל מודענו, אשר גם הוא לא נבחר ביפו כ"א בצפת.

הנה עוד עגלה באה ובה עוד שני צירי ירושלם: הרב נחמן פטיטו ומר בן־יהודה.

" הידד! קורא מר ברזל בראותו את בן־יהודה. עתה לשוננו אתנו, מי אדון לנו? לו ראה כבודו איך הנני מגיֵר את הערבים בלמדי אותם את לשוננו העבריה!

– ועלי הן אתם אומרים, ענהו בן־יהודה, כי אנכי הנני מגיר את העברים בלמדי אותם את הלשון הערבית… הכונתי לדעתכם?

– ברוך שחלק מידיעתו לבשר ודם!" עונהו ר' ברזל.

אחרי חצי שעה שבנו לדרכנו, ובערך שעה אחת אחרי הצהרים הגענו אל עין הצרקסים, ונגש אל פרדס הקרוב אל המקום הזה לנוח בו ולאכל ארוחת הצהרים בצל עציו הרעננים. אדוני הפרדס, שני משלמים בני משפחה תקיפה בשכם, פקפקו בראשונה אם יתנונו לבוא בגבולם; אך ר' ברזל בהתבוננו כי האחד מהם כואב בעיניו, היה פתאם לרופא וימשח את עפעפיו, ד' יודע במה. אם לו היתה הרוחה – זהו דבר המוטל בספק גדול, אך זה ברור כי לנו היתה הרוחה גדולה, כי האדונים קבלונו בסבר פנים יפות ויושיבונו במבחר המקומות בגן, את האנשים האלה לא דבר עוד “רופאנו” עברית כ“א ערבית צחה, אך את סגנונו שהיה בחאן הקודם ב”לשון צווי" לא שנה הרבה, ויהי גם פה לנגיד ומצוה על אדוני הפרדס.

ומר שיינברג מצדו היה לנגיד ומצוה עלינו בהאיצו בנו לאמר: כלו מעשיכם, אל תותירו מכל אשר אתכם מאומה; השמעתם? מאומה! הלחנם כתבו לנו,חנם"? ומלבד זאת, הן אם נביא אתנו כמה שיהיה משירי צידתנו נלבין את פני מקדמי פנינו באמרם כי לא בטחנו בהכנסת ארחיותם.

הדרך מפה ועד זכרון־יעקב היא היותר קשה. במשך שעה בערך היתה דרכנו טובה, אך בקרבנו אל “יער הצרקסים”, לאמר היער אשר הצרקסים מבערים את אלוניו מעט מעט, כבד המסע מאד. החול רב ועמוק, והדרך עולה בגבעות, ןהחם בוער מאד, והסוסים עיפים.

כלנו ירדנו ונלך רגלי בחול הלוהט זמן רב, הלוך והזיע, הלוך והשען על שמשיותינו או מאותינו, לצדנו שמאלה נראתה מרחוק מושבת “חודירה” ואזור עצי האקלפטוס אשר כמזח יחגרנה מסביב, ולרגעים נראה גם את פני הים, ורוח צח כי ישב והשיב את רוחנו הנהלאה. ולפנינו שלשלת הרי הכרמל ובאחריתה ימה היא כסלע אחד זקוף מרגלי ההר ועד ראשו, כחומת אבן בצורה לחוף הים.

עד קצה דרך החול הגענו בקצר רוח, כי ההליכה הוגיעתנו מאד, ואחר שבנו לרכב הלאה בעצלתים. אחדים מחברינו קראו כבר כי את שבתנו נשבת בדרך, ואלה התלוננו על בלי השאירנו מאומה ל“שלש־הסעודות”, ועגלונינו טוענים כי הסוסים עיפים, כי זה כעשרים שעה אשר לא נחו מנוחה שלמה.

לשמאלנו מתרוממים תלי חול הבאים משפת הים והם הולכים ומכסים יותר ויותר את השדות אשר על גבולם, כל עוד שלא יקימו בפניהם מטעי שורות עצים רבים, אך פה ושם ראינו גם גני ירק על יש גבעות החול האלה כי מקרוב להם מעינות מים המשקים אותם. גם בצות רבות על יד גבעת החול המונעות את מימיהן לרדת הימה.

אחרי דרך שלש שעות הגענו סוף סוף אל נחל מים אשר לרגלי הר זכרון־יעקב, מפה משתנה מראה הקרקע כלו בפתע פתאם ממראה השפלה הישרה ורגבי חולה הדק למראה ההרים הגבנונים, ושפעת סלעיהם, ואדמתם האדומה והמעורבה בצרורות האבנים.

דרך מעלה ההר קשה גם היא, כי מלאה היא אבנים ואיננה סלולה, וגם פה נאלצנו ללכת ברגלינו. כלנו משרכים דרכנו. הלוך והנפש מעת לעת, בצל עצי החרובים אשר לפנינו. רוח העליזות סר מעלינו, וגם ליצנינו מדברים בכבד ראש על העדר סלילת הדרכים במושבות ומסביב להן, וב“עדן ריתחא” מחליטים כי זה הוא אחד הדברים אשר גם על אודותם צריך לדבר באספתנו הכללית.

את המושבה עוד טרם ראינו, אותה לא נראה מצד זה עד היותנו כבר בתוכה. אך שדרות עצי הקציעה היפים משני עברי הדרך נגלו כבר לעינינו. מה יפה היא ההליכה לפנות ערב בין שדרות העצים האלה המשליכים צלם לרחב הדרך כלה ומפיצים ריח פרחיהם לאף כל עובר. אך מה ערכה בעינינו כעת? מי מתבונן אליה ומי משים לב ועין? איש איש סופר את הרגעים אשר מפה ועד המושבה, איש איש קורא: האין סוף להלוכה הזאת?

עתה ישבתנו שנית בעגלותינו ולבנו סמוך בטוח כי עוד מעט והגענו למטרת מסענו, עוד כרבע שעה עלינו לסעת. הזמן הזה היה אמנם בעינינו כשעות אחדות, אך גם לשעות קץ ותכלה… ובשעת חמש וחצי הגענו זכרונה!

לנגדנו עומד מר ציפרין מנהל בית הספר, ואתו חבריו המורים ואחדים מתלמידיהם, הם מקדמים פנינו בחבה, רושמים שמותינו, מושיבים ילד בכל עגלה ומוסרים בידו פתקה למען ידע אל בית מי יוביל את כל אחד מאתנו.

בעלי הבתים יוצאים לקראתנו, ובזרועות פוחות הם מקבלים אותנו ומביאים אותנו ואת כל חבילותינו אל ביתם, שנים שנים אל כל בית. הועד שנקבע להתעסק בקבלת האורחים קבע לכל אחד מקומו כראוי למעלתו ולנטיתו, ואת מעשהו עשה בטוב טעם וביתרון הכשר. עודנו מספיקים לרחוץ, להחליף בגדינו ולשתות כוס חמים, והנה מביאים לכל חאד מצירינו עט עופרת ופנקס אשר על מכסהו רשום שמו ומספר מקום מושבו באולם האספה, ובתוך הפנקס לוטה ציצה (Cocarde) של פסי משי לבן ותכלת, אשר עליו לשאתה על חזהו בשעת האספות.

גם חברי תזמרת “ראשון לציון” באו למשך ימי הכנסיה והשמיע מנגינותיהם הנעימות, וגם הם נשלחים אל בתי בני המושבה.

מספר הצירים והאורחים שבאו מכל קצות א"י, והמורים אשר הקדימו לבוא, עולה הקרוב למאתים, ובמושבה, גם אם גדולה היא, עושה מספר כזה רושם גדול.

עת קבלת השבת הגיעה, וכולנו יחד מכל קצותהמושבה פונים אל מקום אספתנו העתיק אל מקום המאספנו והמאחדנו זה כאלפים שנה – אל בית־הכנסת.

שבת בזכרון־יעקב

ערבית.

בית־הכנסת מלא אנשים מפה לפה עד אפס מקום בתוכו ורבים עומדים מבחוץ. רוב הצירים עומדים איש איש על יד מאָרחו, לפני התבה עומד חזן גבה קומה ומנעים זמירות, נגינות חזני אירפה מתבלות בהרמוניה יפה בנעימות הערביים, אלה הנעימות אשר רוח עצב מלא חן נסוך עליהן, בהתערבן את הזמירות האירפיות המלאות הוד ועזוז, הן משוות לנו באמת את היהודי ויום השבת; ומר משה דוד שו"ב חזננו יודע כנראה את הסוד הזה.

ובית־הכנסת הנקרא בשם “אהל יעקב” על שם אבי הנדיב גדול ורם, וכל עין רואהו תעידהו כי ידי האדמיניסטרציון הצרפתית עסקו בבנינו. על שתים עשרה הקשתות התומכות את גזוזטרת עזרת הנשים אשר בחדר מלמעלה מזה ומזה כתובים שמות שלשת האבות וגדולי מלכינו ונביאינו, ומעל לעמודים שבין כל קשת וקשת כתובים שמות האמהות והנביאות, ועל שתי הקשתות הקרובות לכתל המזרחי רשום שם הבארון בנימין בן יעקב ושם אשתו הגברת הברונית אדלהייד. ומעל לפתח, על החלון הגדול ובעל השמשות המגוונות, רשום הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”, ולמטה באותיות גדולות לרוחב רוב הקיר המלים:Aime ton prochain comme toi־meme בצרפתית.

יראו הגוים ויקראו בכתבם ובלשונם כי סבלנים הננו כנגד כל הנברא בצלם! גם בבית תפלתנו, בבית היחיד הזה בו הנפש הישראלית פונה ישר לאלהיה, גם פה נאלצים הננו לבלבל כונתנו בפחד “מה יאמרו הבריות”! גם פה מחויבים אנו עוד להראות לבאי עולם כי בני אדם הננו ולא חיתו טרף!

וקרוב לכותל המזרחי, מזה ומזה, תלויים שני לוחות. האחד הוא מעין “הנותן־תשועה” להוד מלכותו השולטן, כתוב באותיות מזהבות בערבית, והשני הוא “מי שברך” בנסח מיוחד לכבוד הנדיב.

זכורני עוד כי ב“ימים הטובים” היה תלוי עוד לוח שלישי, אשר בו העתירו בני זכרון ל“שולח מלאכו לפני עמו ומעלה מושיעים בהר ציון” כי “ישלח עזרו מקדש למלאכו הנאמן השר אליהו בן שמעון (שייד) נרו יאיר”, ול“אל הכבוד” התחננו כי “יתנהו לחן ולכבוד בעיניו ובעיני עבדו אדוננו מגננו רוח אפנו (הנדיב), ולשם ולתהלה ולתפארת בעיני כל ישראל”.

אך ימי העבדות וההכנעה הנפרזה חלפו עברו, הלוח נדון כנראה בגניזה, ולוחות אחרים ל“אלהים” אחרים לא נתלו במקומו.

לצד מזרח, לפני הארון, מתרומם דוכן לרוחב הבית אשר במעלות יעלו אליו משני עברים ומעקה מסביב לו. בתוך עומדת הבימה (התבה), ומסביב מושב פקידי האדמיניסטרציון, זאת המפלגה אשר לפנים נחשבה במושבה הזאת כמפלגת “בני האלהים”, וכן היתה בעיניה.

ספור טפוסי ספרו לי על אלה הימים־הטובים שעברו. פעם בא אחד הפקידים לבית הכנסת, והבית היה מלא וגדוש, רק “בני־הדוכן” עוד טרם באו, ויקרא: “מה הדבר כי בבית־הכנסת אין עוד איש?”… המושג “איש” הגיע במחשבתו רק עד קצה הדוכן.

אך יחד עם הלוח הגנוז נגנזו כבר דברים רבים והשקפות רבות בזכרון־יעקב.

על הדוכן יושבים עתה חברי־המלאָכות מחוללי הכנסיה, ואחדים מנכבדי הצירים. מבני־הדוכן האמתים באו רק שנים שלשלה, נכר הדבר כי השבת “שבת־הכנסיה” היא.

במשך זמן התפלה הספיקו כבר רבים להעיף עין על באי הבית ולהכיר את ידידיהם ומכריהם אשר באו גם הם אל המוּעדה, ותכף אחרי גמר התפלה הם נגשים איש אל רעהו, וברכות “שלום עליכם”! וקריאות התמהון והשמחה “הגם שאול בנביאים?” “הגם אתה באת הלום?” נשמעות מכל עברים, והן נמשכות והולכות גם עד מחוץ לבית.

והבית בכל היות מראהו בפנים כמראה רוב בתי הכנסת הגדולים שבאירופה הנה מבחוץ אין לו אותו ההדר, אותם הקשוטים המזרחים, הכפות היפות והמגדלים העגולים אשר בתי הכנסת שמה מתגדרים בהם ומראים את הסגנון האָרינטלי הקדמון בלב אירפה.

ממול לבית הכנסת, מעברה השני של הדרך הרחבה, משתרע גן המושבה הנהדר, ואנכי במצאי לי רבים ממכרי בקרב הבאים טילתי עוד ארוכות וקצרות על יד הגן לפני הפרדנו איש מעל אחיו.

“מה־ידידות מנוחתך, את שבת המלכה”! בוקע ויוצא מאחד החלונות קול נעים וצלול, קול ילד רך המזמר זמירות יחד עם אביו, ואכן מה ידידות מנוחת מלכתנו זאת פה על אדמת ישראל ובתי ישראל המפיצים אור מסביב, ויושביהם מתענגים על רב שלום אחרי עבודת השבוע בשדות ובכרמים. ומה ידידות מנוחתה לנו הבאים ממרחק – הרגיש איש איש מאתנו; כי מנוחת השבת היתה דרושה לנו מאד מאד אחרי עיפות המסע ונדודי השנה. כתה הכרנו טובה למכונני הכנסיה על כי קבעו אספתה הראשונה לליל מוצאי השבת, כי רק באופן זה היו הבאים מוכרחים לבוא ביום הששי ולנוח יום אחד ולהחליף כח לעבודה התכופה, עבודת ההשתתפות בישיבות, ולולא זאת אז קרוב לודאי כי רבים מצירינו היו באים ישר מהעגלה אל אולם האספה, בכל עיפותם ואפיסת כחותיהם.

שחרית.

גם בבקר רבו הבאים אל התפלה. והפעם נראו פנים חדשות על הדוכן. ליד הארון כנגד כל הקהל יושבים שלשה מחכמי הספרדים ורבניהם לבושים בתלבשתם המזרחית הנהדרה ועטופים בטליתותיהם, אלה הם נכבדי צירי הספרדים מירושלים ומטבריה, המה התפללו כבר תפלתם את אחיהם הספרדים והנה באו כנראה לשם דקורציה, והם יושבים וקוראים מזמורי תחלים.

נסח התפלה בבית הכנסת הוא כמנהג ספרד, כי בני המושבה שבאו מרומניה נחשבים על מפלגת החסידים. בימי הפקיד וורֶמסר אשר חפץ להראות יד הפקידות בכל, היו מתפללים כלם בנוסח אשכנז, מפני היותו הוא אשכנזי; אך הבאים אחריו לא שמו לבם כנראה כל כך לכבוד שבבית הכנסת, ובדבר הזה למצער בטלו רצונם מפני רצון הצבור.

מר סלור, אחד צירי פתח־תקוה, קורא בספר התורה, הוא קורא ומטעים את דברי פרשת היום “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה… כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו לשכנו תדרשו ובאת שמה…” צירי ירושלם קורצים בעיניהם איש לרעהו.

הנה הגיע לפסוק: “בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגדדו”, והנה עמד, הוא מתבונן בספר, מראה לאחרים ברמיזה את הכתוב, גוללים את הספר ומחזירים אותו למקומו ולוקחים אחר תחתיו ושבים לקרא.

ב“לא תתגדדו” נמצאה שגיאה. “תתגדדו” כתובה בדלת אחת!

אצבע אלהים היא! אומר לי שכני; קול קורא לנו לשום לב לאזהרת “לא תתגדדו”.

הקריאה כלתה, ומר אייזנשטדט (ברזילי) ציר “ארטוף” דורש בקול רם ובהתרגשות והתפעלות את פסוקי ההפטרה “עניה סוערה לא נחמה”. הוא מתאר את ענות אחינו בני הגולה, ואת תשועתנו ע“י התחיה הלאומית, בבנין הריסות ארצנו ושפתנו, ואת תעודת הכנסיה להרמת רוח יושבי א”י, ולאחרונה הוא נותן תודה בשם חברי המלאכות לבני “זכרון־יעקב” על הראותם את מדת הכנסת אורחים בכל יפעת זהרה.

אחריו עולה מר פינס ציר “מוצא” הבמתה ודורש על הפסוקים: “את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וכו‘, והקללה אם לא תשמעו וכו’”; והוא מבאר כי תחית עמנו היא רק בתחית תורתנו, לאמיותנו ותולדתנו יחד, ובכל פעולותינו צריכה תורתנו ודתנו להיות נר לנתיבתנו.

“הדרכים מתפצלות כבר” לוחש אחד משכני.

אחדים מצירינו נקראים תכף אחרי התפלה מאת חברי המלאכות לאספות, ואחרים קובעים מועד ומקום לאספותיהם המה, להתבונן ולהועץ בדבר עמדתם לעניני הכנסיה. המפלגות מתחילות להתרקם, להתכונן.

ב“לא תתגודדו” הן נפלה שגיאה!…

עתה, חביבי הקורא, 0 אקרא אליך בסגנון מחברי הרומנים – עתה נעזבם לרגע כלם, המה ועניניהם ואספותיהם ווכוחיהם, עוד שבוע שלם לנו כלל הדברים האלה. ורנחנו נטילה מעט בזכרון ורחובותיה.

* _* *

זכרון־יעקב.

יפה ונאוה היא “זכרון” בידי הטבע, עוד לפני העשותה Petit Pasis בידי אדם, מקומה הוא בראש הר גבוה ונשא, אחד מהרי הדר־הכרמל; והמראה מסביב מרומם נפש ומרהיב עינים. קדמה וצפונה נראים עד למרחוק רכסי הרי הגלבוע, הר תבור והרי הגליל המכתירים את עמק יזרעאל, זה מצע שלל הצבעים הפרוש באולם התפארת שבהיכל ארץ ישראל. מעברה השלישי, מנגב, מגולל כיריעה כל מישור השרון הנמשך עד קצה הארץ, ומים מלחכים גלי הים הגדול ומשבריו את רגלי ההר אשר עליו עומדות רגלינו; ושם על יד סלעי טנטורה, היא “דאר” הכנענית הקדמונה, הם משתברים ומתפוצצים, ורסיסיהם שבים ונתזים הימה בכל הגונים המזהירים אשר ישפכו עליהם קוי השמש המופיעים עליהם, חליפות המראות שבכל עבר מזכירות אותנו את דברי משוררנו הנעלה:

חליפות הרקמות בכל־עת תחליף

ככלה מתענגה ומתפנקת.

אומרים עליהם על המתישבים הראשונים במושבה הזאת כי מראה מקומה הפיוטי לקח כל כך את לבם שבי, עד כי ברגע אחד החליטו לקנות את הנחלה, מבלי שים לב כלל אם טובה ומכשרה היא לתת להם גם אכל למלא רעבון בתיהם אם לא.

המה אכלו אמנם פרי התפעלותם היתרה של רגע אחד משך שנים רבות ותמימות, ואולי עד היום עוד טרם הספיקו לאכלו כלו, פעם אחר פעם נאלצו לחצב גומות באבנים ולטעת בהן גפנים אשר יבולן מעט מאד. אך על יפי המקום הנה העובדה הזאת העדות היותר מספקת.

גם על רוח הנדיב פעל הרבה הרוח הפיוטי הנסוך על המקום הזה; ההתפעלות הזאת היא שהצילה את המתישבים למצער מעט מתוצאות התפעלותם המה. אכן אין מכה שאין רפואתה בצדה.

ההתפעלות הזאת היא שגרמה להנדיב לפתוח את ידו הרחבה ל“זכרון” חביבתו, ולא נח ולא שקט עד כוננו ועד שומו אותה מול יתר המושבות “ככלה בין רעותיה משבצה”.

ידו הנדיבה של הנדיב נראה פה בכל, למן שדרות עצי הקציעה שבמבוא המושבה שהן ככריכה מזהבת לספר מקשט ועד התעלה המעלה את המים ממעמקים מרחוק בכח מכונות קיטור ומחלקתם דרך צנורות בכל בתי המושבה, ועד מזרקות המים אשר בצד כל רחוב לכל צמא באדם ובבהמה, ועד הדרכים הרחבות הסלולות והנקיות אשר לא נראה כמוהן גם בערינו – הכל אומר כל לקמץ בכסף לא שת איש לבו.

ומה רבו הרבבות אשר הוציא הנדיב על ההצעות שהציעו לפניו פקידיו השונים! אחד הרופאים הציע כי צריך לבנות על אחד ההרים בית לשנוי האויר (Sanatorium) לחולי המושבה, הבית נבנה תכף – ועד היום אין משתמש בו, אחד האדמיניסטראטורים הציע לכונן “מחלבה” (לפי אשר קרא בספר בלי ספק) ויהי הדבר הראשון לבנות בית גדול, הבית נבנה – ועד היום הוא עומד על יסודיו ריקם מאין פרות, ופרות אין מאין מרעה להן בכל המקום מסביב. את דבר המרעה זכר הפקיד אחרי אשר נבנתה המחלבה, ב“ספר המחלבה” לא היה כתוב כנראה כי למחלבה דרוש גם מרעה מסביב לה! בא אחר והציע להקים בית חרשת לזכוכית בטנטורה, טנטורה היא מקום יפה מאד, ולהקים “מזגגה” באותו המקום אשר בו המציאו הכנענים לפנים את מעשה הזכוכית לעולם כלו – הוא גם כן רעיון יפה אשר בידו לקחת לב נדיבים. הדבר הראשון היה כמובן לבנות בית גדול, ובית פקידות, וכ' וכו', הבתים נבנו, התנור הוסק – ופסוק “הרוצה לאבד מעותיו יעסק בכלי זכוכית” חרות על כל בקבוק מאלפי הבקבוקים המונחים עוד לזכר עולם באחד מרתפי בית החרושת השומם הזה.¹

בכלל היה הדבר לשיטה קבועה כי כל פקיד חדש שבא היה צריך לחדש נסיונות. ראשית כל דבר היה צריך לבטל כעפרא דארעא את כל מעשי הפקיד שלפניו, ואחר היה מחדש ומאבד ממון, מחדש ומאבד ממון, עד בוא ממלא מקומו לכהן תחתיו.

כולם, כנודע, היו באים בכל חדש בכח טענת ה“צמצום” (Economie) ודבר גלוי ומפורסם הוא, כי אין איש אשר “מצא חשבונו” בכל החדושים האלה כמוהם בעצמם…

והפקידים השונים, זאת “משפחת המלכות” (Famulle Royale) שבפי בני זכרון לפנים, תופשים מקום גדול במושבה, כמעט לא פחות ממקום האכרים בעצמם, והם נפרדים מהם גם פרוד מקום לגמרה, ממש כפרוד ה“קסטות” השונות שבהודו. כי שני רחובות במושבה, האחד לארכה מנגב צפונה, הוא רחוב האכרים, והשני מפסיקהו באמצע, והוא עובר לרחב המושבה ממזרח ימה, הוא רחוב־הפקידים, רב בניני הצבור הם כמובן ברחוב הפקידים, בית־הכנסת ובית־הספר הם במרכז המושבה, במקום פרשת הדרכים, רק שני בתי־צבור הם ברחוב האכרים משני קצותיו, והם – בית־החולים ובית־הקברות.

משני עברי רחוב האכרים קירות נמוכים בנויים באבני גזית ושערים בהם לבית כל אכר, וגם משני עברי כל חצר אכר קירות כאלה להבדיל בין נחלת כל אחד ואחד, וגם לגדרים האלה “היסטוריה” כמובן. הנדיב קצף פעם על אשר לא יעסקו האכרים בגדול עופות, ויציעו פקידיו כי יבנה חצרות לכל האכרים למקום לעופות. ויבנו הכתלים, ותהיינה החצרות – ואת העופות תגדלנה הכפריות הערביות בכפרים מסביב, והן מוכרות אותן לבני המושבה בזול גדול כל כך, עד כי לפי דברת בני המושבה אין הדבר כדאי להם כלל לעסק בעבודה הזאת.

גם לגרמנים יושבי “עמק רפאים” בירושלים שאינם עוסקים בעבודת האדמה כי אם במסחר ובחרשת המעשה ישנן חצרות לפני בתיהם, והן מועדות לגנות ירק לצרכי הבית, ובהן עוסקות ביחוד בעלות הבית. אך פה, כמו ברוב מושבות אחינו, “אין נוהגים” לעסק בגני ירק, וגם את הצרך בירקות ממלאים הכפרים הערבים הטובים, המביאים ירקותיהם לשוק זכרון. “הם מוכרים יבול גנותיהם כל כך בזול”!

כמדומני שבנימין־פרנקל הוא האומר: אין איש מתמסכן אלא מרב קניות בזול, ועל אלה הערבים והערביות הננו יכולים לאמר מבלי כל פקפוק כי לא נתעשרו אלה מרב מכירות בזול.

ורחוב הפקידים העולה ממזרח ימה מתחיל ביקב וכל בניניו ומכונותיו, וקדמה לו בניני סמרין העתיקה, לאמר בניני אכרי זכרון לפני קום הנדיב למגן ולמושיע להם. ברחוב הזה גם בית הרפואות והדפו (Depot) של המושבה אשר גם לו “הסטוריה” מיחדה. לפנים היו בו כל אטוני פאריז, והכל על פי ה“מדה” האחרונה. “הנה Petit Louvre שלנו!” היו בני זכרון מורים עליו באצבע בגאוה, והדבר מובן, היוכל להיות Petit Paris מבלי Petit Louvre? אך דא היתה עקא, כי המתנגד היותר גדול ללוּבר־הקטן הזה היה הנדיב בכבודו ובעצמו. דעתו היתה כי על האכרים והאכרות היהודים ללבש תלבשת ערבית פשוטה וזלה, ויהי בבואו וירא את כל הכבודה אשר באוצר ויקצף מאד, ויצו להוציא תכף חפצים רבים ממנו, ולהביא אחרים תחתיהם, אך לא עברו ימים רבים ו“מלאכו הנאמן” הופיע, ויצו וישיבו את העולם למנגו, ותהי הרוחה. ולמני אז היו פקידי האוצר נוהגים כי בכל פעם ששמעו כי הנדיב נכון לבוא זכרונה היו מריקים תכף את האוצר, וישיבו את העולם לתהו ובהו – עד יעבר זעם.

כמובן, כל אלה הם ספורי “הימים הטובים” שחלפו ואינם.

גם השוק, בית הספר ובית התפלה לפועלים היהודים שבמושבה, ברחוב הזה מקומם.

עתה הגענו אל חצי הרחוב, לאמר אל המקום אשר בו מפסיקהו רחוב האכרים, מפה והלאה הולך הרחוב ועולה גם במקום גם בחשיבות. בחציו זה נמצא בית הכנסת אשר כבר דברתי על אודותיו, בית־המקלט (Asile) לילדים הקטנים, ולאחרונה בית־הפקידות הרם והנשא, זה “קדש־הקדשים” של בני זכרון לפנים, אשר בו השפיל הפקיד ממרום שבתו לעסוק גם בעניני האכרים וצרכיהם.

וראה זה פלא: “קדש הקדשים” הזה אשר כל בני המושבה רגילים להביט אליו ביראת הרוממות, וחיל ורעדה יאחזם בגשתם אל שעריו, ההיכל הזה היה הפעם המקום המועד לאספת־עם היותר דמוקרטית, לאספות “הכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ־ישראל!”

האין זה מראה היכל־ורסייל בהתאסף בו נסיכי עם אשכנז?

הבית סגור לע"ע. אך מבחוץ הוא מקשט כלו בדגלי טורקיה גדולים. על כל עברי הפתח, על החלונות, מעל לגזוזטרה של היציע העליונה מנפנפים הדגלים האדמים ועליהם חצי הירח והכוכב הלבן, רק באמצע הגזוזטרה בולט מגן דוד כחול על בד לבן, ובתוכו מלת “ציון” באותיות כחולות.

הפקידות – וסמל הציונות! מה נפלאו מעשיך, הזמן!

וכנגד כל הבתים האלה, מעברו השני של הרחוב משתרע הגן הגדול והנהדר, גן־המושבה, שדרות עצים רעננים המשליכים צלליהם עד למרחוק, ערגות פרחים יפים, תהלוכות סלולות וישרות לטיולים, ספסלים למנוחה, במה לתזמרת, ורוח וריח אביב נעים של הרי הכרמל גם בשעת חם צהרים – זה הוא הדר הגן הזה.

בזה תם בקורנו במושבה בכל עבריה, ולפני התמי דברי בענין הזה עלי להעיר עוד הערה אחת:

בכל אשר ידאב לבנו תמיד לראות בפזור רבבות השקלים אשר נפזרו לבלי כל תועלת ישרה להטבת מצב האכרים במושבות הנדיב, יכול לא נוכל להתאפק מהודות כי ברבה הרבה יהיה הישוב חיב תודה לפזור הזה. חלקו היותר גדול הלך לבטלה, אך המעט הנשאר הוא ג“כ לברכה. די לנו להעיף עין על המושבות של הנדיב ועל יתר המושבות שהתכוננו מעצמן, לראות את ההבדל הגדול ביניהן בנוגע לכל הרוָחות לכל הנוגע לטוב הטעם וההדור. הדרכים הסלולות, שדרות העצים במבואות, הסדור והשיטה בבנינים, גני־הצבור, בניני הצבור, תעלות המים לכל בית ובית – על כל הדברים האלה לא יוכלו לא האכרים ולא חברות־ישוב להוציא סכומים גדולים הדרושים להם; לכל הענינים האלה היתה דרושה “היד המלאה הפתוחה והרחבה” של הנדיב הגדול. לדברים הנחוצים ימצאו תמיד אנשים אשר ידאגו להם, ועל הפאר והיפי בישוב אחינו בא”י, אשר ישארו גם לימים הבאים, יזכר תמיד לברכה שם האיש הנפלא הזה.

אנחנו מטילים לנו במנוחה, מתבוננים לכל דבר ברוח השלוה והמרגעה הממציאה פנאי גם לזכר ולהזכיר נשכחות, כאילו אין דבר היום במושבה – ושם, במקומות שונים, הכל כבר כמרקחה. לו מצא ה“קורא” היום שלש אותיות “ד” במלת “תתגודדו” לא היתה זאת כל שגיאה. השגיאה היא רק “ד” אחת היתה שם…

החשובות שבאספות האלה הן שתים: האחת בחדר גן הילדים אשר בה רב צירי ה“גליל” ומרכז הארץ, ואחדים מיתר המקומות אשר רוחם נוטה יותר אליהם. והשנית בבית מגורי מר רוקח, אשר אליה באו רב צירי “יהודה”.

“יהודה – ואפרים!”, “יהודה – וגליל!”

אלה שני המרכזים המתנגדים ההסטוריים שבארץ־ישראל בימי הבית הראשון ובימי הבית השני, התקום התנגדותם לתחיה עוד הפעם, עתה בשעת מבנה הבנין הלאומי הכללי בשלישית?

התכונה הכללית הזאת מתחלת כבר לבצבץ…

מצד המשלחת נאספו בבקר חמשה צירים מחמשת גלילי הארץ, וביניהם הסכימו להציע בפני האספה את אלה הראוים לפי דעתם להבחר לחברי נשיאות אספות הכנסיה במשך שלשת הימים, ובדבר הזה עוסק עתה ביחוד אספת גן הילדים: לרכש חברים לדבר המסכם הזה, לאצר כי חברי הנשיאות לא יבחרו בדעות נעלמות כ"א בהסכמה בגלוי, לחברי הועד יבחרו חברי המשלחת ואוסישקין בראשם, ועליהם יוסיפו שני סגנים וארבעה מזכירים מבני א,י, דורשים על אבוד הזמן בבחירות על פי דעות נעלמות, דורשים על האחדות וההסכמה בדבר החשוב הזה, אף מדברים גבוהה גבוהה על דבר בטול קטנות־המוחין ועל חותרים, ועל עוד רעיונות כאלה וכאלה.

אך בין כה וכה נודע הדבר לאספת הצירים השניה, אף נמצא מגלה סוד כי על הדברים האלה כבר הסכימה האספה מאז הבקר, וההתמרמרות הלכה וחזקה; כיצד?! קוראים אותנו לאספה דמוקרטית וגוזלים מאתנו חפש הדעה? בבחירות עפ,י דעות נעלמות כל אדם חפשי לרשם את שם מי שירצה מבלי שיפחד פן יודע לפלוני או לאלמוני כי לא בחר בם; לא כן בבחירות גלויות זה יבוש מפני זה, וזה לא ירצה כי השני יחשבהו לשונא לו באשר לא בחר בו, ועל כן יהיו רבים מחויבים להסכים לכל מה שיציעו לפניהם, וזאת היא “כפיה מוסרית”, אולי הננו מסכימים בדעתנו לכל אשר יציעו לפנינו, אך למה יביאונו לידי כך שיחשדונו כי עשינו זאת רק מפני שהיה הדבר בגלוי והיה משוא פנים בדבר, בשעה שהננו יכולים להראות כי איננו עושים זאת “מיראה”, כ“א מ,אהבה”? ובכל אופן: אספה דמוקרטית צריכה להיות דמוקרטית. ואין לה להכניס חפש דעתה בעול הפחד מפני זה או זה.

עוד כבד הדבר לבני א"י להגן על דעותיהם והשקפותיהם בגלוי בפומבי; מעוט האמון אשר בני חו,ל נתונים בהם שדד מהם את אמץ הרוח להתנגד להשקפת איש מבלי לירא פן יחשב כי התנגדות־אישית ישנה בזה…

אך מסביב למקומות האספות שחבריהן יושבים ודנים בעניניהן בכבד־ראש – הכל שש ועלז; נסו יגון ואנחה, וכל לב הומה, שואף, ומקוה.

* _* *

מוצאי־שבת.

רחוב בית־הפקידות הומה מאדם, אנשים ונשים וטף הולכים ושבים, מתלחשים ומתפלאים; ופני הכל מוסבים אל הגזוזטרה והחלונות שביציע העליונה אשר מהם אור גדול שופע כבר, מעת לעת עוברים צירים או אורחים לבושים בגדי חג, והציצה הלבנה־הכחולה מתנוססת על חזיהם, בידיעת ערך־עצמם הם פורצים להם דרך בקרב ההמון העומד ומעיף עליהם מבטי קנאה. מה מאשר עתה האיש אשר חמשה ועשרים ידידים היו לו! כל עמל הדרך ותלאותיה שוים ברגע של נחת הזה.

ובבתי גן־הילדים יושבים עתה חברי תזמרת “ראשון לציון”, וחלק גדול מההמון עומד צפוף בכר־הנרחב אשר לפני הבית, עומד ומחכה לשמוע מנגינותיהם, ואכן הכח־המושך הזה מסגל הוא להרחיק השאון מסביב לבית־הכנסיה.

שער בית הכנסיה נפתח, ובתוך זרם הבאים אל תוכו הנני נמשך גם אני; והדבר הראשון המושך את העין אליו הוא שפעת דגלי־ציון המתנוססים ביפעת גוניהם הלבן והכחול עוד במבוא היציע התחתונה, מעל לפתח כל חדר אגדת שלשה דגלים אשר שפודים מזהבים להם בראשם המוסיפים להם לוית חן והדר. מעקה המדרגות המובילות אל היציע העליונה עטוף כולו בשלשה פסי בד רחבים אשר גוניהם כגוני הדגלים, ומגן־דוד ומלת,ציון" רקומים בהם בתוך. מראה שני הגונים הבהירים האלה מרגיע את העין ואת הרוח מאד, ומביע באופן בולט ומוחשי מאד את תכלית המנוחה והשלוה המבוקשת לעם נודד וגולה, עם עיף ונלאה, כעמנו אנו.

במעלה היציע העליונה עומדים אחדים מצעירי המושבה ועל זרועם הימנית קשורי משי לבנים וכחולים, זה האות של ה“מסדרים” המקדמים פני כל הבא אשר להם עליו להראות את כרטיס כניסתו.

והכרטיסים שונים, לצירים נתנו כרטיסים ורדיים, ולאורחים הקרואים כרטיסים לבנים, ולבני המושבה, אשר לכל אחד מהם הרשה לבוא רק לישיבה אחת או לשתים בכל ימי הכנסיה, נתנו רק עגולי קרטון מסומנים, ובבואם הם מוסרים אותם למסדרים.

עוברים הננו דרך חדרים אחדים לפני בואנו אל אולם האספה. והננו נמסרים ממסדר למסדר בקריאות “ציר” או “אורח” בעברית והמסדרים האחרונים העומדים באולם האספה מראים לאיש איש מאתנו את מקום מושבו המיעד לו על פי כרטיסו.

האולם גדול, נהדר ומואר באור גדול, מסביב לקירות זרי עלים ירקים וקבוצות דגלים ציונים ביניהם, ומתחת לדגלים תמונות לאומיינו הגדולים ומפות ארצנו, ומחזות ממושבות אחינו אשר בתוכה. ובין כל קבוצת דגלים לחברתה הפסוקים: אם אשכחך ירושלם וכו‘, למען ציון לא אחשה וכו’ איש את רעהו יעזרו וכו', ועל הקיר הימני לוח ועליו מלת “יהודה”, ועל הקיר השמאלי “גליל”.

עוד פעם “יהודה – וגליל!”.

על הקיר שכנגדנו תמונת השולטן ודגלי טורקיה משני עבריה. למטה ממנה תמונת הנדיב ומסביב לה זר עלים, ולמטה ממנה הפתגם הנמרץ: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”. ועל יד הקיר הזה לרחב האולם בימת־הנשיאות גדולה, וגם היא עטופה בגונים הלאמיים, וכנגדה כסאות הצירים ערוכים שורות שורות, הצירים לבושים מחלצות, בגדי אירפה והתלבשת היפה המזרחית של החכמים הספרדים מתערבים בהרמוניה יפה, ואחרי מושב הצירים מעקה עץ, ומאחריו מושב האורחות והאורחים הממלאים חלק מהחדר הגדול ואת שני החדרים הקטנים אשר מאחריו, משמאל לבימת הנשיאים חדר חברי המשלחת, ומימינה למטה שולחן הסופרים, ומימין לאולם חדר המאכל והמשתה.

כל הצירים כבר באו, והכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל קמה ונהיתה! ההמולה איננה גדולה. הבאים מתלחשים איש את רעהו, או רושמים בפנקסיהם שנתנו להם את רגשות לבם בעת ההיא, מראה האולם ממלא את כל איש תמהון ורגשי קדש.

כי אספה כזאת, באופן כזה, תעשה לבני ישראל במושבה יהודית בארץ־ישראל – כזאת לא נראה זה אלפי שנים, ואת חשיבות הרגע הזה מרגיש עתה כל איש.

השעה שמנה, והפעמון מתחיל לצלצל, הסופרים יושבים להם איש על מקומו, איש עטו בידו, מוכנים ועומדים להעתיק כל הגה, כל אמר, אשר יצא מפי המדברים בכל ימי אספות הכנסיה; ולמענכם, קוראי החביבים, יושב כבר וכותב ידידי הסופר המהיר מר יוסף מיוחס, אשר בו תוכלו לבטח כי לא יגרע מכם דבר, וכל “דברי” ימי הכנסיה תשמעו מפי עטו כצאתם מפי אומריהם.

__________