רקע
שמואל גילר
מאורעות תרפ"א ביפו שמואל גילר
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אריאל; 2019

למאמר זה נודעת חשיבות מיוחדת לענייננו, שכן בעקבות אירועי הדמים שהתרחשו ב’בית החלוץ' וקשרי המשפחה של שמואל גילר עם דודיו, שאחד מהם נרצח במקום, הוא החל בחקירת האירועים באופן מעמיק, שבעקבותיו החל להתעמק בחקירת יפו בזמן החדש. המחקר החל למעשה בבירור הנסיבות שבהן נאלץ דודו יצחק, להגן על עצמו עם מוט הברזל שנמצא ברשות המשפחה.

ב־4 באפריל 1921 הגיעו ליפו דודיו יצחק ויעקב, אחיו הבוגרים של אביו. הם עלו עם קבוצת חלוצים מתנועת ‘צעירי ציון’ מהעיר פינסק, והתאכסנו ב’בית החלוץ', ושהו בו ביום ההתקפה על הבית.

יצחק בן ה־19 היה בין הצעירים שפירקו מוטות ברזל מהגדר ועמדו מול הפורעים. שנתיים לפני כן נחלצו שני האחים מבית העם בפינסק, דקות לפני שהצבא הפולני טבח 39 מהנוכחים בפגישת התנועה הציונית.

יעקב בן העשרים הצליח להימלט לקומה השנייה וניצל. הוא מצא את גופת אחיו, ושמר על מוט הברזל. הוא מעולם לא סיפר בפרוט את שהתרחש באותו יום, אפילו לא לאבי, אחיו הצעיר והאהוב. סיפור מוט הברזל של יצחק נשאר אפוף מסתורין. האירוע הטראומתי לא מנע מסבו, שהיה ציוני בזכות היותו שכן של חיים וייצמן, לשלוח את כל ילדיו לארץ ישראל, ובעקבותיהם עלו גם הם. כל בני המשפחה ניצלו מהשואה.

תמונה 2.jpg המחבר מדריך ב’בית החלוץ' ביפו את שגריר בריטניה לשעבר וצוותו ועמם מזכיר הממשלה (2013). המחבר אוחז בידו את מוט הברזל, שבעקבותיו החל במחקריו.



 

מאורעות הדמים ביפו בתרפ"א/1921

תמונה 1.jpg הלווית הנרצחים בפרעות תרפ"א ביפו יוצאת מגמנסיה ‘הרצליה’


מאורעות הדמים ביפו בשנת תרפ"א/1921,1 שבמהלכם נהרגו 46 יהודים ומאות נפצעו, זעזעו את היישוב. היה זה אירוע מכונן שבעקבותיו הוקמה בתל אביב מועצה נפרדת, שניהלה את ענייניה באופן עצמאי (למעשה הייתה תכנית מפורטת להפרדה זו עוד לפני המאורעות). הכלכלה והמסחר שהתמקדו עד אז ביפו, עברו בהדרגה לתל אביב ועמם אלפים מתושבי יפו היהודים, עובדה שתרמה לגידול אוכלוסייתה של תל אביב ולהרחבת שטחה הבנוי. השאר הוקמה שכונה חדשה, שכונת נורדיה שנועדה לקליטת המפונים הרבים מיפו. לפי ההערכה, ערב המאורעות התגוררו ביפו כ ־ 12 – 13 אלף יהודים שקרוב למחציתם עברו עתה לתל אביב. נתאר עתה את המאורעות בפירוט, תוך הבאת מידע הרואה אור לראשונה.

יום ראשון, כ“ג בניסן תרפ”א, ה- 1 במאי 1921, היה יום שרבי. בשבת חגגו את יומו האחרון של חג הפסח, וחברי תנועות הפועלים ‘אחדות העבודה’, ו’הפועל הצעיר', התכוננו לתהלוכת חג הפועלים בתל אביב. הייתה זו הפעם הראשונה שחגגו את ה-1 במאי בארץ. פועלי המושבות וחברי ‘גדוד עבודה’ ממחנה ראש העין נהרו לתל אביב כדי להשתתף בתהלוכה. מזכירי מפלגות הפועלים נפגשו עם מושל יפו, וקיבלו את אישורו לקיום ההפגנה, בתנאי שלא תחרוג מתחומי תל אביב.

בתל אביב הייתה גם "מפלגת פועלים סוציאליסטית' (מפ"ס), שמתנגדיה כינוה בשם הגנאי מופס (כלב בגרמנית). פעילותה התנהלה ממועדונם – ‘קלוב בורוכוב’, ששכן בגבול נווה שלום ומנשיה. התנועה, שמנתה עשרות בודדות, קראה לפועלים היהודים והערבים לצאת נגד עושקיהם – איכרי המושבות והאפנדים. היא עוררה את זעמם של יהודים וערבים כאחד, ולכן הורה מושל יפו למנהיגיה שלא להפגין בפומבי ב־1 במאי, ולשהות בתחום מועדונם בלבד.

במוצאי שבת נתפסו שני ילדים מדביקים כרזות של המפלגה הקומוניסטית על קירות הבתים ביפו, הקוראות לפועלים הערבים להפגין נגד מעסיקיהם. מפקד המשטרה היה באותו יום בחופשה, והילדים הובאו למשרדו של סגנו, הקצין עבדין בק חוסייני. הלה דיווח על כך למושל, שהורה לו לצאת למועדון המפ"סים, ולהזהיר שוב את מנהיגי התנועה שלא להפגין למחרת היום.

ב’בית החלוץ‘, במעלה רחוב עג’מי, חגגו בשבת את בר המצווה של משה, בנם של דובה ויהודה צ’רקסקי, מנהלי ‘בית החלוץ’. הבית הוקם בידי ועד הצירים הציוני ביוני 1920, עם התמנותו של הנציב העליון, הרברט סמואל. חודשיים קודם לכן, אושרו המנדט הבריטי בארץ ישראל ו’הצהרת בלפור’ ב’ועידת סן רמו‘. קבוצות של חלוצים צעירים שהגיעו לנמל יפו, הופנו ל’בית החלוץ’, שם התגוררו בימיהם הראשונים בארץ.

בבוקר יום ראשון היו סוכנת הבית והחדרנית, עסוקות בחיטוי שמיכות במכבסה בחצר הפונה לסמטה האחורית של ‘בית החלוץ’. חיים פיינברג, מנהל משרד העלייה, שמשרדו שכן בקומה השנייה, יצא בשמונה בבוקר למשרד העלייה בנמל, כדי לפגוש את האדונים גולדברג, מנהל מפעל לבני הסיליקט בתל אביב, ומנחם שיינקין, מנהל תחנת העלייה. הוא לקחם לסיור ב’בית החלוץ', ובשעת הצהריים חזרו לנמל.

בתשע וחצי בבוקר, החלו חלוצים צעירים להתקבץ בחזית מטבח הפועלים, סמוך לראינוע ‘עדן’ ברחוב לילינבלום. הם הסתדרו בקבוצות ויצאו בתהלוכה, מניפים דגלים וכרזות. התהלוכה יצאה לכיוון רחוב הרצל, פנתה לעבר גימנסיה ‘הרצליה’, ומשם לרחוב נחלת בנימין. היא עצרה בחזיתו של ‘מלון ספקטור’ כדי לשמוע את נאומו של החבר בלומנפלד (בלוך), מעל מרפסת המלון. לכל אורך המסלול לוותה ההפגנה על ידי המשטרה כדי לשמור על הסדר,


תמונה 3.jpg מראה ‘בית החלוץ’ כיום ברחוב יפת 34


תמונה 4.jpg שלט על ‘בית החלוץ’ שנקבע בידי המועצה לשימור אתרים, המנציח את האירועים ואת 14 הקרבנות היהודים.


תמונה 5.jpg צוות ‘בית החלוץ’. דובה צ’רקסקי עומדת, יהודה בחליפה, והילדים משה, ראובן וחיה.


בבוקר הגיע סגן המושל מילר, מלווה בקציני המשטרה קלמן כהן ותאופיק בק ל’קלוב בורוכוב', כדי להזהיר שוב את מנהיגי המפ“ס שלא לצאת ממועדונם. הם פגשו שם את מזכירת התנועה ומספר חברים. חרף ההזהרה, החלו המופסי”ים להתגנב ממועדונם לעבר חוף הים, סמוך למלון ‘בלה ויסטה’, כארבעים חברים הסתדרו בקבוצות, ויצאו בתהלוכה לעבר הסמטה המובילה לרחובה הראשי של נווה שלום. שני שוטרים ערבים צעדו בעקבותיהם.

כשהניפו הקומוניסטים דגלים וכרזות, החלו השוטרים לשרוק. שוטרים רכובים הגיעו למקום, הוציאו את הדגלים מידי המופס"ים, וקרעו את הכרזות. התהלוכה פוזרה והונסה מהמקום, אך החברים חזרו והתאספו ליד בית הספר לבנות בנווה צדק, התארגנו שוב לתהלוכה, ויצאו דרך רחוב שטיין לעבר רחוב יהודה הלוי, הם הניפו שוב דגלים וכרזות, וצעדו לעבר רחוב נחלת בנימין. בשעה אחת עשרה וחצי, הגיעו לחזיתו של ‘מלון ספקטור’, ופגשו שם את תהלוכת הפועלים מתל אביב. בין המחנות החלו חילופי מהלומות, ואחת החברות הוכתה בראשה ודיממה.

המפקח כהן ואנשיו פזרו את המופסי"ם, ודחקו אותם חזרה לכיוון מועדונם בנווה שלום. מאחר שלא הרשו להם לעבור ברחובות תל אביב, הם פנו לעבר מגרש החול החוצץ בין מנשיה לשכונת מחנה יוסף. קבוצות ערבים התגודדו מצדו השני של המגרש וצפו במתרחש, אוחזים בידיהם מוטות עץ וברזל. הקצין כהן ניסה לשכנע את היהודים להתפזר ולחזור לבתיהם, והקצין תופיק בק ניסה לשכנע את הערבים. כל צד דרש שהשני יעזוב את המקום תחילה.

מרדכי בדולח, פועל בן 23 מרחובות, שהגיע להשתתף בתהלוכת הפועלים, עמד על מגרש החול עם חברים אחדים. לפתע נשמעו צעקות נוראות מכיוון נווה שלום, ופצוע יצא במרוצה כשפניו מגואלות בדם. בדולח וחבריו נכנסו לרחוב המרכזי, וראו המוני ערבים עם מקלות ואבנים בידיהם, מתפרצים לשכונה. השוטרים ניסו לעצרם ולהסיגם לאחור. שוטר ערבי החל לירות לעבר היהודים, ורץ לעברם כשהמון משתולל בעקבותיו. אלא שהשוטרים הערבים שהיו איתו החלו נוטשים, ועמם מפקח המשטרה שניסיונותיו להרגיע את ההמון לא עלו יפה. הוא חזר ונכנס עם סוסו בין ההמון הערבי שהשליך לעברו אבנים, התנפל עליו, ואז נמלט מהמקום. חברים בודדים נאלצו לסגת לאחור, כשההמון מתקדם ושובר בדרכו דלתות וחלונות. השוטרים הערבים שצעדו בראש המתפרעים, ירו ופגעו בילד קטן. חבריהם הרכובים, שראו את מפקדם מצטרף לפורעים, עזבו את המקום והתפזרו. עד מהרה פשטו המהומות גם לרחובות הסמוכים, וחנויות היהודים ב’סוק א־דיר‘, ברח’ בוסטרוס וברח' שוק מנשיה, נפרצו ונבזזו.

בשעת הצהריים התכנסו העולים ב’בית החלוץ' לארוחה. דובה צ’רקסקי הייתה טרודה בהכנת האוכל במטבח. מנחם מנדל קוניטשר, בן עשרים ואחת, שהגיע מהעיר בנדרה בבסרביה, ישב באולם עם חבריו מקבוצת "התחיה'. הם עלו ארצה עשרה ימים קודם לכן מחוות ההכשרה במחנה ‘מסילה חדשה’. לפתע נשמעו צעקות, “הערבים מתנפלים עלינו”, והם קמו ויצאו לחצר. הם ראו עולים מוכים בפתח הכניסה הראשית, הכניסו אותם פנימה, והגיפו את השער.

שמואל פוליאקוב, עולה ותיק, ארגן את הצעירים להגנה. החברים פרקו מוטות ברזל מגדרות החצר, והתחלקו לשלוש קבוצות להגנת שלושת השערים. פוליאקוב הורה להם שלא להשליך חזרה את האבנים שהושלכו פנימה, בתקווה שהעניינים יירגעו, אך הדלת הקטנה בשער הראשי נפרצה, והערבים ניסו להיכנס דרכה. פני העומד בראשם הוסוו במסכה, ובידו סכין גדולה. הצעירים הצליחו להדפם בקריאות הוררא, ולנעול את השער, אז נשמעה קריאה מהצופה על הגג, שמנסים לפרוץ גם את שער החצר האחורית. קבוצת אנשים נשלחה להגן על השער, וכשזה נפרץ, היא נסוגה לאחור והגנה על השער הפנימי.

“פתאום הודיע לנו החבר הצופה מעל הגג, כי הערבים שוברים את גדר עצים המחיץ בינינו ובין בית החולים הצרפתי. מיד שלחנו לשם חברים ובאומץ הגנו והדפום מן הגדר והלאה. גשם האבנים לא פסק במשך כל הזמן הזה מעל כל ארבעת מקומות ההתנגשות האלה. מנהלת בית החלוץ דובה צ’רקסקי, שנהרגה על ידיהם אחרי כן, הייתה כל הזמן ביחד אתנו ולפנינו. היא הייתה הראשונה המתקדמת במתקפה כנגדם.”

במשך כארבעים דקות הצליחו העולים הצעירים להדוף את התוקפים, ומידי פעם יצאו לקראתם והניסו אותם. למקום הגיעו קציני משטרה ערבים, מלווים בשישה שוטרים. העולים חשבו כי הם באו לסייע להם, אך אלה ירו לעבר השער ופרצו אותו. האספסוף פרץ בעקבותיהם, חמוש במוטות ברזל ובסכינים. הפורעים התנפלו על מנחם מנדל, השליכו עליו אבנים, ואחת פגעה בעינו. “חפצתי לזרקה בחזרה עליהם, אבל כוחותיי עזבוני מעצמת הכאב, ואפול ארצה”, כתב בעדותו, הוא אזר את כוחותיו, הצליח לעלות לקומה השנייה, ונכנס לאחד החדרים עם חברים נוספים.

“דרך החלון ראיתי כיצד נאבקו הרבה צעירים עם ערבים שדקרום בסכינים. החברים נלחמו אתם בגבורה נפלאה ובחרוף נפש, ועלה בידיהם על ידי הכאות שכבדו את הערבים במוטות הברזל, להבריחם.”


תמונה 6.jpg חדר האוכל ב’בית החלוץ' לאחר הפרעות.


תמונה 7.jpg אחד מחדרי הבית לאחר הפרעות.


הפורעים ניסו לפרוץ את דלת החדר בו הוא הסתתר, “אבל לא יכלו, כי החברים החזיקו בה בחוזקה”. כשהחלו יריות בחצר ופצצות נזרקו לתוכה, נסוגו הצעירים לאולם האוכל והגיפו את הדלתות. שולחנות שהוצמדו אל הדלתות כדי לחסום אותן, לא עצרו את הפורעים, והן נפרצו עד מהרה. הפורעים נכנסו פנימה בצעקות “דאנג’י, דאנג’י” (כסף ברוסית). אחדים מהעולים הצליחו לעלות לעליית הגג ולהסתתר, בעוד שרוב הנותרים נרצחו באכזריות או שנפצעו מדקירות מוטות הברזל והסכינים.

דובה ויהודה צ’רקסקי, עם ילדיהם משה וראובן ומספר חברות, הסתגרו בחדר המשפחה הצמוד לחדר האוכל. יהודה גרר ארון עץ אל הדלת בכדי להגן עליה. הם שמעו את הצעקות והזעקות מעברה השני של הדלת, ואת קולות הירי. כשהחלו להלום בדלת החדר, וכדור רובה חלף דרכה, פתח יהודה את הדלת הפונה לחצר הקטנה לצד בית החולים הצרפתי, והורה לנשים להימלט. דובה מסרה את ראובן הקטן לידיה של סוכנת הבית, כדי שזו תמלטו. היא עצמה נטלה לידיה סכין מטבח ונשארה בבית.

יהודה הורה לאשתו ובנו לנסות להימלט. הוא פתח את דלת אולם האוכל, פרץ החוצה כשגרזן בידו, ודובה ומשה בעקבותיו, משה מצא מסתור מתחת לשולחן מכוסה מפה. אחד הפורעים הרים את המפה בכדי לשדוד אותה וראה אותו. משה התחנן בבכי שיחוס על חייו, וזה הורה לו לשכב בשקט. משה עצם את עיניו והתחזה למת. יהודה ודובה ניסו להימלט החוצה, כשהוא מפלס את דרכם עם גרזן. הוא הצליח לצאת לחצר, שם נדקר ונפצע קשה, ואילו דובה נדקרה למוות בפתח החדר.


דבורה מלר, אחזה בראובן בן השש, נמלטה אל החצר האחורית עם חברות נוספות. שוטר ערבי שהיה שם, הורה להן למסור לו את תכשיטיהן וכספן. כשביקש כסף נוסף, ענתה לו דבורה כי אין לה מה לתת לו יותר, “יש לך”, ענה לה, וניסה להפשיטה. היא הכתה אותו, והוא פנה אל צעירה בת תשע עשרה. זו פרצה בבכי וניסתה להסתתר מאחורי דבורה. כשהסיט השוטר את עיניו, נמלטו הנשים אל הסמטה המוליכה לרחוב הראשי. דבורה נמלטה עם ראובן הקטן לעבר מדרגות בית החולים הצרפתי. כומר שעמד בפתח סירב לאפשר להן להיכנס, והיא המשיכה להימלט במורד הרחוב, שכן ערבי שהכיר אותה, הכניסם לביתו.

יעקב ברון, תופר חולצות בן שמונה עשרה מלודז', ראה מבעד לתריס החדר בו הסתתר, את יהודה צ’רקסקי מנסה להימלט לעבר השער. “כושי רדף אחריו עם סכין בידו, וכאשר צ’רקסקי הגיע למדרגות בכדי לרדת לכיוון השער, האיש היה לידו והכה אותו בסכינו. זה היה ממש מתחת לחלון ממנו צפיתי, צ’רקסקי נפל והערבי ניגש אליו, לקח את הארנק מכיסו ודקר אותו בסכינו בראש. הוא לקח אז את שעונו והשרשרת מכיס מעילו ושוב דקר אותו בסכין בראשו. צ’רקסקי שוב נפל ודימם מאוד”. יעקב ראה יהודי נוסף נמלט ונרצח, ואישה שנחלצה מחדר הקריאה והוכתה. “אני זוכר שראיתי את צ’רקסקי שוכב ליד השער, הוא ניסה לגרור את עצמו לכיוון הקיר ואמר לי, קח אותי פנימה, אני אמות”.

חיים פיינברג, מנהל הבית, היה במשרדו בקומה השנייה ושמע את הקולות מן הרחוב. הוא צפה מבעד לחלונות הפונים אל הרחוב ואל החצר, וראה את המתרחש. הוא ראה את השוטרים מגיעים אל השער והולמים בו בקתות רוביהם. שמע אותם צועקים להמון שצבא על השער, “למה אתם עומדים, תטבחו בהם בכולם”. הוא ראה כיצד שוטר יורה למוות במשה הברפלד, הקורבן הראשון, ואת הרימון שנזרק ממרפסת מול החצר ומרסק אדם לחתיכות. כן ראה קבוצת שוטרים עומדת על המרפסת, יורה לעבר החצר, ומאלצת את הבחורים להימלט למקום מסתור. פיינברג ניסה למשוך את תשומת לבו של קצין שהגיע מכיוון בית החולים הצרפתי, אבל הוא התעלם ממנו. הירי והמתקפה על הבית נמשכו כארבעים דקות, עד שהגיעו ניסל רוזנברג וקצין בריטי, שעצר את הטבח ביריית אקדח.

ניסל רוזנברג, פקיד במשרד העלייה של מנחם שיינקין בנמל, ראה את הערבים רצים מחוף הים אל העיר כשמקלות בידיהם. הוא רץ אל ארמון המושל, וראה כיצד הערבים בוזזים את חנויות היהודים בכיכר. הבוזזים חלפו על פניו עם החפצים השדודים, והמשטרה שעמדה שם לא עצרה אותם. פצועים הגיעו מכל הכיוונים, והוא ובעל בית מרקחת סמוך, חבשו אותם. ניסל פנה אל המושל בבקשה לקבל שני שוטרים, כדי ללוות אותו ל’בית החלוץ', אך המושל ענה לו כי עליו להמתין לבוא הצבא. בשעה שתיים וחצי אחה"צ, הוא ראה את המיג’ור ג’ון, מפקד משטרת הנמל, ואקדח בידו.

“רצתי אליו וביקשתיו שילך איתי לבית החלוץ. בדרך מצאנו את אותם אנשים שראינום מוכים, שוכבים בנחלי דם מתים. על יד החנות, מתחת לבית קנדינוף, עמדו הרבה ערבים ושדדו. לא רחוק מהמקום עמד סרג’נט ערבי והרובה על כתפיו, שראה את הכול ולא הפריע.”

ניסל והמיג’ור ג’ון הגיעו לחצר ‘בית החלוץ’. הקצין ירה באוויר, והטבח נעצר. הם נכנסו לתוך הבית.

“בקומה הראשונה כל הדלתות היו פתוחות, וחפצי העולים מפוזרים על הרצפה. בחוץ עמדו ערבים וערביות ובניהם, והתחלקו בשלל השדוד. בחצר היה שקט כמו במקום נחרב. בפינות שכבו פצועים קשים שחשבנו אותם למתים. נכנסנו לחדר הקריאה. בין שברי הרהיטים מצאנו פצועים והרוגים בנחלי דם. בחדר האוכל יצאו נשים וילדים וביקשו אותנו להצילם ממוות. נכנסנו לחדר ששם גרה הגברת צ’רקסקי, שם ראינו תמונה נוראה, שאי אפשר למסור במלים. על יד הדלת שכבה הגברת צ’רקסקי, הרוגה במצב כזה, שאפשר לחשוב שהרוצחים אנסוה. בבית היו מפוזרים ניירות ושברי רהיטים מלוכלכים בדם.”

מניין הקורבנות הגיע ל-11 נפש ועוד 28 פצועים, שמהם 4 נפטרו ביום המחרת. גופות החללים הועברו מהחצר לבית החולים הצרפתי ולגימנסיה ‘הרצליה’. שישה עשר יהודים נוספים נהרגו בנווה שלום וביפו, ושבעים ושישה נפצעו באותו יום ראשון. ביום שני, ה-2 במאי, נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר, יהודה ואברהם יצקר, צבי שץ צבי גוגיג ויוסף לואידור ב’בית האדום' בשולי יפו. המהומות ביפו נמשכו שלושה ימים. ביום שלישי הותקפו פתח תקווה, ועין חי (כפר סבא) נשרפה. ניסיון לתקוף את נס ציונה, רחובות וחדרה נהדף. במהלך שבוע הדמים נהרגו 46 יהודים, ו-134 נפצעו. 43 קורבנות יפו ונווה שלום הובאו לקבורה בקבר אחים, בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. שלושה נקברו בפתח תקווה.


  1. המאמר, מבוסס על עדויות בפני ועד ההגנה של תל אביב, וכן בפני ועדת השופט הייקראפט. הציטוטים מובאים כלשונם. לפנינו המאמר המלא והמפורט ביותר על האירוע.  ↩

המלצות קוראים
תגיות