מבוא

בית העירייה הישן ביפו בכיכר השעון ליד ארמון המושל (מימין).

עד לחודש מאי 1921, כאשר הפכה ליישות עירונית עצמאית, הייתה תל אביב שכונה של יפו. על אף הניסיונות לנהל אותה באופן עצמאי, הרי שבפועל שימש ראש עיריית יפו גם ראש עיריית תל אביב. המאמר שלפנינו, מתאר את עיריית יפו בתקופות העות’מאנית והמנדט הבריטי, ושופך אור על נושא בלתי מוכר לציבור, אף שיפו ותל אביב התפתחו זו לצד זו. מול המידע המפורט על תל אביב, הרי תולדותיה של יפו בתקופה זו, ידועים רק מעט.

ארכיון עיריית יפו נעלם כידוע לאחר מלחמת העצמאות, והמידע מבוסס על זיכרונות אישיים, מסמכים, ועיתונים מאותם ימים. מקור נוסף מסתמך על בני משפחות אלביטאר ואסעיד, צאצאים של ראשי העיר במשך 26 שנה, המתגוררים כיום בירדן.

יפו היא כיום חלק מתל אביב, והנושא המובא בזאת הוא חלק בלתי נפרד מתולדות העיר המאוחדת, ותורם רבות להכרתה.

להשלמת המידע: ראה ספרו של תמיר גורן, גאות ושפל, (יד-בן צבי )2015

ראשיתה של עיריית יפו

ראשיתו של השלטון המקומי החל בארץ ישראל לאחר חקיקת חוק הווילָאיָת בשנת 1864, שיושם בהדרגה בתחומי האימפריה העות’מאנית. בעקבותיו הוקמו עיריות ומוסדות ממשל חדשים, ומועצות מינהל (מג’לס אל אידארה), שחבריהן נבחרו מקרב נכבדים מקומיים¹. מועצה עירונית הוקמה לראשונה ביפו בסוף 1871. היא מנתה תחילה ארבעה מוסלמים וארבעה נוצרים, אולם לאחר פניית הקונסולים, מונו גם שני נתינים זרים, ובעקבות פנייתו של ראש חברת כל ישראל חברים ביפו לג’מאל פאשה, צורף אליה גם נציג יהודי². בחירות ראשונות למועצה ביפו נערכו בשנת 1913. חבריה נבחרו בידי 700 בוחרים, מהם כ־25 יהודים. נציגי ועד הקהילה היהודית ביפו, היו דוד מויאל וניסים קורקידי. לבחירות, שנערכו ב־10 בפברואר מדי ארבע שנים, יכלו לבחור גברים בני 25 ומעלה, בעלי נתינות עות’מאנית, ששילמו את מיסיהם.

הכנסות העירייה באו מגביית מיסים על יבוא נפט ויין, השכרת נכסים, וממיסים שהוטלו על הכרכרות שנסעו לירושלים. העירייה עסקה בנושאי בנייה, פיקוח על שווקים ועל מחירי המוצרים הבסיסיים, וכן על שמירת הביטחון, הסדר ובריאות הציבור.

ראשי המועצה בתקופה העות’מאנית היו והבה אלדבאג, חוסני בק אל ארנאוט, שיח' סאווי אבו ג’בן, השיח' סלים עלי ביבי, מוחמד עלי אלדג’אני, והאחרון עומר אלביטאר³. הוא שימש כראש המועצה החל משנת 1908 ועד 1915, כאשר פוטר על ידי הקאימקאם התורכי עריף בק, וגורש לדמשק יחד עם 45 מנכבדי העיר.⁴

בראשית תקופת המנדט נמשכה שיטת השלטון המוניציפלי העות’מאני, שסייעה בפיתוח שירותים ומינהל עצמי בקרב הערבים והיהודים. פקודת העיריות הראשונה נחקקה לקראת הבחירות הראשונות לרשויות המוניציפליות ב־1927. בינואר 1934 ‘פורסמה פקודת חוק העיריות’ (Municipal Corporation Ordinance), שפירטה את סדרי השלטון והממשל העירוני והבחירות למועצות העירוניות. הפקודה הסמיכה את הנציב העליון למנות או לפטר ראשי עיריות, לפזר כל מועצה עירונית, אם נוצרו סיבות לכך, לשנות גבולות שיפוט מוניציפאליים, לחלק את העיר לרבעים, ולקבוע את מספר חברי המועצה לכל רובע. החוק קבע גם את שיטת הכנת פנקסי הבוחרים, את התנאים לרישום בהם, ואת חובתו של תושב העיר להירשם כתנאי לקבלת זכות הבחירה. חוק הבחירות קבע תקופה של חמש שנים לכהונת המועצה העירונית⁵.

בתחילת תקופת המנדט, מונה עאסם בק אסעיד לראשות מועצת עיריית יפו, וכסגנו מונה קיסר ערקטינג’י. בבחירות הכלליות שנערכו בשנת 1927, נבחר אסעיד, וכסגנו מונה עבדול ראוף אלביטאר, שנבחרו שוב בבחירות של 1934. עם גבור האלימות ביפו בסוף 1939, ב’מרד הערבי', פוזרה העירייה והוקמה מועצה ממונה בידי הבריטים. לראשות העיר מונה עבדול ראוף אלביטאר, ועלי מוסתאקים מונה כסגנו. עבדול ראוף שירת בתפקיד עד למותו ב־16 ביוני 1941. אחריו מונה לתפקיד אחיו עומר, שהמשיך בתפקידו עד להתפטרותו ב-12 במרס 1945 ופיזור המועצה. לאחר מכן מינו הבריטים את ד"ר יוסף הייכל, שהיה ראש העירייה האחרון של יפו.

עיריית יפו שכנה בתקופה העות’מאנית ובראשית שלטון המנדט הבריטי, בבניין הצמוד לארמון המושל (הסראיה) בכיכר השעון. בראשית שנות השלושים עברה לשדרות ירושלים, מול בית הדואר, ובשנת 1937, היא עברה למשכנה החדש בבניין שנבנה בידי בן משפחת אסעיד בכיכר המזרקה בשדרות ירושלים, סמוך לאולם קולנוע ‘אלהמברה’.

עומר אלביטאר ראש העירייה: 1914–1908 - הקדנציה הראשונה

עומר אלביטאר (1946–1879) היה בן למשפחה עשירה ביפו, בעלת השפעה ונכסים רבים. בבעלותה היו אלפי דונמים של קרקע, שחלקם נמכר באמצע שנות העשרים ועליהם הוקמו בני ברק ושכונות במזרחה של פתח תקווה. אלביטאר היה חבר במועצת העירייה בשנים 1908–1905, וכן עסק במסחר בבקר ובעסקים אחרים. בשנת 1908 הוא מונה לראשות המועצה העירונית בידי הקאימקאם, שאתו קיים קשרים הדוקים. חברי המועצה היהודים היו יוסף אליהו שלוש ויהושע אברבאיה. משנת 1910 שרת בן־ציון גיני כמהנדס העירייה.

עומר אלביטאר היה פעיל בפוליטיקה העירונית והלאומית לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם תחילת השלטון הבריטי הוא נאסר ונשלח לגלות במצרים, לאחר שנחשד בפעילות פוליטית פרו-עות’מאנית. הוא הורשה לחזור בתחילת שנת 1919, לא לפני שהוזהר להימנע מפעילות פוליטית. בספטמבר 1919 נבחר לנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית ביפו’, שהייתה הגורם הפוליטי הראשון בהתארגנות הלאומית הערבית בארץ⁶. היא נוסדה ביפו ביוזמת קצין מודיעין בריטי, והצטרפו אליה עשירי העיר ונכבדיה. אגודות דומות קמו זמן קצר לאחר מכן בערים נוספות. ראשיהן התכנסו בדצמבר 1919 בחיפה וייסדו את ‘הוועד הפועל הערבי’ שלנשיאו נבחר מוסא קאזם חוסייני. היה זה הגוף הייצוגי הראשון של ערביי ארץ ישראל. עומר אלביטאר כיהן כנשיא האגודה ביפו עד לסוף שנת 1929, כאשר הודח על ידי האגף הקיצוני⁷. כנשיא האגודה שלח עצומות לנציב העליון, וכן פרסם ‘קול קורא’ לאזרחי בריטניה והעולם, ערב הדיון במועצת המעצמות בסן רמו על גורל המזרח התיכון, וקרא להציל את ערביי ארץ ישראל מהציונות שתמיט עליהם אסון⁸. בקונגרס הרביעי של הוועד הפועל שהתכנס ביוני 1921 בחיפה, נבחר עומר כסגן יו"ר, תפקיד אותו מילא עד לקונגרס השביעי ב-1928.

במאורעות תרפ"א ביפו (1 במאי 1921), היה עומר אחד משלושת נכבדי העיר, שנקראו בהוראת המושל למפגש עם נכבדי תל אביב להרגעת הרוחות⁹. הוא השתתף יחד עם ראש העירייה בפגישה עם נכבדים יהודים וערבים, שנערכה בארמון מושל יפו ב-2 במאי. לאחר אספה משותפת של נכבדי העדות ב־5 במאי 1921, הוא נשלח עם קצין מודיעין בריטי לטול-כרם וקלקיליה, כדי להזים שמועות שהיהודים הורגים בערביי יפו¹⁰. כנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’, היה לו חלק נכבד בליבוי ההסתה ביפו נגד הציונות והעלייה, שהובילה למאורעות.¹¹

כאשר ביקש פנחס רוטנברג, בשנת 1923, לספק חשמל ליפו מתחנתו החדשה בתל אביב, התפלגה הנהגת יפו לשני מחנות: ראש העירייה, עסאם בק אסעיד ועומר אלביטאר, תמכו בחיבור, ורק לאחר מאבק פנימי סוער, חוברה יפו למערכת החשמל¹². שבר פנימי נוצר ב’אגודה המוסלמית נוצרית' ביפו בין המוסלמים לנוצרים, שהתנגדו לחיבור לחשמל, והייתה לכך השלכה על הפוליטיקה המקומית.

עם התגבשות הפלגים בתנועה הלאומית הערבית, ‘המג’לסיון’ בהנהגת החוסיינים, ו’המוערד’ה' (האופוזיציה) בהנהגת רג’אב נשאשיבי, הצטרף עומר אלביטאר לזה האחרון, והיה מראשי המחנה ומנהיגו ביפו עד לאמצע שנות הארבעים.

לקראת הבחירות למועצות העירוניות ב-27 במאי 1927, החריף המאבק בין המחנה החוסייני והאופוזיציה הנשאשיבית, שבא לידי ביטוי גם ב’וועד הפועל הערבי', שנשלט בידי משפחת חוסייני. עומר אלביטאר יצא במאמר פומבי בעיתונות הערבית נגד שליטת החוסיינים “השקועים בסכסוכים אישיים ורדיפה אחרי משרות”,¹³ 15 והפך לאויבם המושבע ויעד להתקפותיהם.

בעקבות מאורעות 1929, חלה התקרבות בין מוסא קאזם אל חוסייני ורג’אב נשאשיבי, שקוממה רבים באופוזיציה. לאחר השתלטות האגף הקיצוני על ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ ביפו, והדחתו מראשותה, הצטרף עומר לאופוזיציה בצפון הארץ, בראשות השיח' אסעד אל-שוקיירי, ראש עיריית עכו, בכינונה של ‘המפלגה הליברלית’. השניים פרסמו ביוני 1930 מכתב גלוי למופתי חג' אמין אלחוסייני, ובו ביקשו לפרסם את פירוט הכספים שנאספו כתרומות לערבים בעקבות אירועי 1929, וכן דרשו את ביטול המועצה המוסלמית העליונה ובחירות חדשות.¹⁴

עאסם בק אסעיד ראש העירייה: 1938–1919

עאסם בק אסעיד (1942–1877) היה אחיינו של מנהיג ערביי יפו, השיח' חאפז בק אסעיד, חבר הפרלמנט ובעל תפקיד בכיר במינהל התורכי. בצעירותו שירת עאסם בק כפקיד בבית המשפט למסחר ולאחר מכן כמזכירו. בתקופה העות’מאנית שירת כארבע שנים במועצת העירייה, ובשנת 1915 הוגלה בידי השלטון התורכי לאנטליה. הוא חזר לאחר הכיבוש הבריטי ומונה לראשות העירייה בשנת 1919,¹⁵ ולסגנו מונה קיסר ערקתינג’י. אסעיד מונה בתמיכתה של משפחת אלביטאר, ושימש כראש העירייה ארבע קדנציות, במשך 19 שנים.

במהלך כהונתו של אסעיד, נתלווה אליו עומר אלביטאר במפגשים עם אישי ציבור יהודים. בפגישות רבות המוזכרות בעיתונות התקופה, מופיעים השניים יחדיו. שמואל טולקובסקי מספר ביומנו על פגישה עם השניים בתחילת יוני 1920, שבה ביקש מהם למנוע את יציאת המשלחת הערבית לפריז. לדבריו, מניעת יציאת המשלחת נבעה ממאמציהם של עומר אלביטאר ועאסם בק אסעיד. פגישה נוספת התקיימה בביתו של טולקובסקי ב-15 במרס 1921, יחד עם דיזנגוף ושלוש, בה נדונו דרישות קונגרס ה’וועד הערבי' בחיפה. לדברי טולקובסקי נוהלה הפגישה בצורה ידידותית “ונראה היה כי הערבים מעוניינים להגיע להבנה”¹⁶.

עיתון ‘הארץ’ מדווח על נאומיהם של ראש העירייה ואלביטאר, לאחר מאורעות ה –1 במאי 1921, שבהם הביעו את צערם על מעשי האלימות. פגישה נוספת לשיפור היחסים, נערכה באדר תרפ“ב בין נכבדי היהודים, המוסלמים והנוצרים בחסותם של מושל יפו וסגנו ב’קפה סגל' בתל-אביב. מצד היהודים נכחו בפגישה אוסישקין, ד”ר אידר, רופין, אחד העם ודיזנגוף, והמוסלמים יוצגו על ידי השניים. ‘הארץ’ מתאר את חילופי הברכות הידידותיות שהוחלפו בין הצדדים. ¹⁷

עד למאורעות ה-1 במאי 1921 הייתה תל אביב שכונה של יפו. בעקבות המאורעות אישר הנציב העליון את הפיכתה למועצה עצמאית (Township), כאשר חתם על ‘פקודת מועצת עיריית תל-אביב’. ב־11 במאי התכנסה מועצת העיר לראשונה, ואילו התלות בעיריית יפו נשארה בנושאי תכנון ובנייה בלבד. כנציגי היהודים במועצת עיריית יפו והוועדה לבניין, שירתו יוסף אליהו שלוש ומאיר דיזנגוף. שלוש שימש כאיש הקשר בין עיריית יפו לתל אביב.

במהלך תקופת המנדט גדלה אוכלוסיית יפו, שהכפילה את מספרה בראשית שנות העשרים. גידול בתקציב העירייה בראשות אסעיד, אפשר את הרחבת פעילותה וקידום מפעלים חיוניים. שופצו כבישים ישנים שנסללו בידי התורכים, ורחוב שדרות המלך ג’ורג' (שד' ירושלים) הוארך. מפעל שסיפק מים זכים לחלק מתושבי העיר, הוקם על אדמת הביצה (אל בסה), ולאחריו הוקם מפעל הביוב הראשון. תנופת הבנייה למגורים ולמסחר גדלה בצורה ניכרת ושילשה עצמה עד שנת 1933. תקציב העירייה שעמד בשנת 1920 על 20,000 לא“י, גדל בשנת 1935 ל-135,000 לא”י.¹⁸

ניצחונו של אסעיד בבחירות 1927, וניצחונה של האופוזיציה הנשאשיבית ברוב הערים, הגביר את האיבה למחנה החוסייני. אסעיד הצטרף אליה עוד בשנת 1923, כאשר תמך בחיבורה של יפו למפעל החשמל של רוטנברג בניגוד לדעת המתנגדים. עם ייסודה של מפלגת האופוזיציה – ‘מפלגת ההגנה הלאומית’ (אד’יפע), הצטרף אליה עאסם, יחד עם האחים אלביטאר, והם נמנו עם חברי הנהלתה ומנהיגיה ביפו. ביוני 1936 הוענק לעאסם בק אסעיד תואר כבוד C.B.E בידי הבריטים.¹⁹

בפברואר 1938 מונה עבדול ראוף אלביטאר כמ"מ זמני של ראש העירייה, שהחל להעדר עקב מצב בריאותו. בתקופה זו החל משא ומתן לגבי השכונות היהודיות של יפו – פלורנטין, קלצ’ינסקי, שפירא, העובד, גבעת הרצל, גבעת משה א' ו-ב' ושיבת ציון, שהיוו עשירית משטחה של יפו עם כעשרים אלף תושבים. תושבי השכונות חויבו במיסים לעיריית יפו, אך לא קיבלו ממנה שירותים במהלך המרד הערבי', וזכו לשירותים חלקיים בלבד מתל אביב.

המאורעות שפרצו ביפו באפריל 1936, ועמן ‘השביתה הגדולה’, עיכבו את התפתחות העיר והיו בין הגורמים למשבר פוליטי וכלכלי. לקראת סוף שנת 1938 הגיע המתח לשיאו עם גבור האלימות והשתלטות הכנופיות על העיר, שפגעו במינהל התקין. המורדים הכפריים שהשתלטו על יפו, עשקו, איימו והרגו בנכבדי העיר ובעשיריה, ורבים מהם נאלצו לעזוב את העיר. ב־3 בספטמבר 1938 נעשה ניסיון לרצוח את עומר אלביטאר, כשעמד להיכנס למספרה בכיכר השעון, והוא נימלט ללבנון²⁰.

עאסם בק ועבדול ראוף אלביטאר היו גם הם נתונים לאיומים, ונאלצו לעזוב את הארץ. העיר התרוקנה מנכבדיה, ואת מקום ראש העיר מילא, באופן זמני, חבר המועצה חוסיין שיהאב א-דין²¹. ב-13 בדצמבר 1938 התפטר הנוצרי אדמונד רוק מחברותו במועצת העיר והיא נותרה ללא קוורום לישיבותיה. השלטונות הבריטיים פיזרו את מועצת העירייה והכריזו על מינוי מועצה ממונה בראשות עבדול ראוף אלביטאר²².

עאסם בק אסעיד פרש מפעילות פוליטית ונפטר ב-31 ביוני 1942 בבית החולים הצרפתי בירושלים. בן 65 היה במותו. הוא נקבר בבית הקברות שיח' מוראד ביפו. ראש עיריית תל-אביב ורבים מידידיו היהודים השתתפו בהלוויה.²³

עבדול ראוף אלביטאר ראש העירייה: 1941–1939

עבדול ראוף אלביטאר (1941– 1883), אחיו של עומר, נולד ביפו ועסק במסחר ובפרדסנות בשטחים הנרחבים שהיו שייכים למשפחה. הוא ואחיו חזרו ליפו בדצמבר 1938, לאחר גלות מאונס בלבנון, והחזירו את הביטחון לעיר, לאחר שהתגברו על אנשי הכנופיות וגירשום.²⁴ ב־5 בינואר 1939 פורסם מינויו הרשמי כראש המועצה הממונה, בעיתון הממשלה. הנציג היהודי במועצת העירייה, היה מאיר אמזלג, ראש ועד תושבי מנשייה היהודים.

בשנתיים וחצי שבהן כיהן כראש העירייה, קיים עבדול ראוף יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, והוא הגיע עמו להסדר לגבי מיסי השכונות היהודיות ביפו²⁵. מיד עם כניסתו לתפקיד, התקיימה ארוחה משותפת במועדון רוטרי בתל אביב, שבה נוכחו דב הוז, סגן ראש העירייה ונכבדים נוספים, שבמהלכה הכריזו הצדדים על שיתוף פעולה²⁶. מפגשים נוספים התקיימו גם בשנים הבאות.

עבדול ראוף היה נתון לאיומי יריביו החוסיינים, ונעשו ניסיונות לפגוע בו ובבני משפחתו. לאחר שנאלץ לעזוב את הארץ, בספטמבר 1938, נותרו רעייתו עם שלושת ילדיה בביתם ברחוב המלך פייסל (כיום יהודה הימית). אנשי הכנופיות הגיעו לבית מספר ימים לאחר עזיבתו, אשתו נצטוותה לצאת מהבית, שהועלה באש, והמשפחה נאלצה לעזוב את הארץ²⁷. ב-3 ביוני 1939 נעשה ניסיון נוסף בידי אנשי המופתי חג' אמין אלחוסייני לרצוח אותו. שתי פצצות נזרקו לעברו ולעבר חבריו, כשישבו בבית קפה ברחוב דירהלי. הן החטיאו את המטרה, והוא נחלץ בפציעה קלה. המתנקשים הצליחו להימלט²⁸.

עבדול ראוף, יחד עם אחיו עומר, עמד בראש הנהגת מחנה ‘האופוזיציה’ הנשאשיבית שנחשבה כמתונה. הם השתתפו במפגשים רבים עם האמיר עבדאללה, שניסה לשכנעם להסכים להצעת החלוקה של ‘ועדת פיל’. עבדול ראוף שנחשב למתוך שבין האחים, ערך מפגשים ומגעים עם אנשי הסוכנות היהודית, והיה איש הקשר בין הצדדים במהלך שנת 1939, לקראת דיוני ‘ועידת לונדון’, כשניסו הצדדים להגיע להבנות²⁹. הוא נחשב לפרו-בריטי וקיים קשרי ידידות עם הנציב העליון מקמייכל. בספטמבר 1939 נערך מפגש רב משתתפים עם הנציב בחצר בית החולים של ד"ר פואד דג’אני (חותנו לעתיד)³⁰. ביקור מתועד נוסף נערך ב־7 באוגוסט 1940, בעת שהנציב העליון חנך את תחנת השאיבה החדשה בעג’מי³¹. לאחר ההפצצה האיטלקית על תל-אביב, שבה נהרגו מאה ושלושים יהודים, הגיע עבדול ראוף לתל אביב, יחד עם כל חברי מועצת עיריית יפו, כדי לחלוק כבוד לנספים ולמסור את תנחומיהם³². במהלך כהונתו, הושגה הבנה בין ‘הוועד המאוחד של השכונות העבריות בשטח יפו’, לבין עיריית יפו. הוועד כלל את נציגי שכונות פלורנטין, קלצ’ינסקי, מטלון, שפירא, שפיר קליין, העובד, שיבת ציון, סומברובסקי, גבעת הרצל, גבעת משה, נטר ומרכז וולובלסקי, וייצג אוכלוסיה של כעשרים אלף יהודים. בעקבות ‘המרד הערבי’, ביקש הוועד להיפרד מיפו ולהסתפח לתל אביב, אולם נתקל בהתנגדות עיריית יפו והשלטונות הבריטיים. בעקבות זאת ביקש הוועד כי השכונות יוכרו כמועצה מקומית בעלת סמכויות אוטונומיות, במסגרת עיריית יפו. ב־17 בדצמבר 1940, הגיעו הצדדים להסכם על כך שהמיסים הנגבים מתושבי השכונות היהודים ישמשו לצורכיהם בלבד, בניכוי הוצאות אדמיניסטרטיביות³³.

עבדול ראוף שימש כראש לשכת המסחר ביפו, וכיהן כיו"ר האגודה המשותפת של פרדסנים יהודים וערבים שמנתה כאלפיים חברים. הוא היה הנואם הראשי בכינוס רב משתתפים שנערך בינואר 1941 באולם ‘אלהמברה’ החדש, שבו דנו בבעיות הענף ובשיתוף פעולה. שבוע לאחר מכן ביקר בחגיגה ספורטיבית בראשון לציון “והשמיע דברים המעידים כי לא רק תהליך כלכלי אובייקטיבי לפנינו, אלא גם תהליך חברתי סובייקטיבי”. לדברי כתב העיתון: “עמד אותו ראוף כעבור ימים אחדים בפני קבוצת יהודים שביקרה ביפו, וחזר בתוקף על דבריו ‘לשכוח את העבר’ גם לאוזניים ערביות”.³⁴ כחודש לאחר מכן חלה, וסגנו עלי מוסתאקים מונה כממלא מקומו. ב-18 במאי, עם התגברות מחלתו, הגיע הנציב העליון לביתו ברחוב המלך פייסל בכדי לבקרו במיטת חוליו. זמן קצר לאחר מכן הועבר לאשפוז בבית החולים ‘הדסה’ בירושלים, שם נפטר ב-16 ביוני 1941, בגיל 58. הוא נקבר בבית הקברות בג’בליה (גבעת עליה).

בהלוויתו רבת המשתתפים, נכחו יהודים רבים, ובהם ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, שהשמיע דברי הספד. סוכן שירות הידיעות של ‘ההגנה’ ביפו מסר, שערבים רבים ציינו בפניו שהם אינם זוכרים הלוויה כזו, וכי כל חברי האופוזיציה השתתפו כי “הם ראו בו את התגלמות כוחם בביעור חברי הכנופיות הכפריים שנעשו בזמן המאורעות למושלי העיר”.³⁵ בפתיחת ישיבת מועצת עיריית תל אביב, העלה רוקח דברים לזכרו³⁶. ב־23 ביוני הגיעו עזרא דנין ואליהו ששון, כמשלחת מטעם הסוכנות היהודית כדי להביע תנחומים למשפחה ולמועצת העיר יפו על מותו. הבריטים מינו את אחיו עומר לראשות העירייה, ומועצת העירייה החדשה החליטה להנציח את עבדול ראוף על ידי קריאת רחוב על שמו (כיום רחוב שבטי ישראל)³⁷. עיריית תל אביב קראה רחוב על שמו ביפו, מול הכנסייה הפרנציסקנית סנט אנטוני'.

עומר אלביטאר ראש העירייה: 1941 – 1945 – הקדנציה השנייה

עומר אלביטאר היה המנהיג הפוליטי הבולט ביפו במחצית המאה ה־20. הוא החל את דרכו הפוליטית בתנועה הלאומית הפלסטינית, כנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’, שעמדה בראש מסע ההתנגדות לציונות בשנות ה-20. בהמשך דרכו, הוא חבר למחנה האופוזיציה הנשאשיבית, והיה לאחד ממנהיגיו. כן היה מהראשונים שיצאו בפומבי נגד המופתי חג' אמין אלחוסייני, והפך לאויבו. מסיבה זו, ומאחר שהוא ואחיו הואשמו כמוכרי קרקעות ליהודים, הם הועלמו מההיסטוגרפיה הפלסטינית³⁸.

בקדנציה השנייה כראש העירייה, המשיך עומר את שיתוף הפעולה עם ראש עיריית תל אביב, בו החל אחיו. ביולי 41, זמן קצר לאחר מינויו, הוא נענה לבקשתו של הרב עוזיאל להתערב בפרשת פינוי 25 משפחות יהודיות עניות מביתן השכור בשכונת פלורנטין, לאחר שבעל הבית הערבי זכה במשפט נגדן, ואמנם בהתערבותו הוסדר הדבר והגירוש נמנע³⁹. במלחמת העולם השנייה, הוא קיים מפגשים עם ראשי הערים האחרות בארץ, והוקמה ועדה מתמדת שטיפלה באספקת מזון לאוכלוסייה ולחמה בספסרות.

לצד פעילותו המוניציפלית, המשיך עומר לכהן כחבר פעיל ב’אופוזיציה', ואף הגביר את פעילותו הפוליטית הלאומית, למורת רוח השלטונות הבריטיים, שלא ראו זאת בעין יפה, אך העדיפו שלא להתעמת עמו. הוא ראה עצמו כמי שיוכל לקבל עליו את מנהיגות ערביי ארץ ישראל, עם החלשות מעמדו של רג’אב נשאשיבי⁴⁰. יחסיו היו ידידותיים עם הנציב העליון מקמייכל, שהיה בדרכו להיפרד ממנו ב־8 בספטמבר, כשניסו אנשי לח"י להתנקש בחייו 1944.⁴¹

מתיחות ומאבקים בין המוסלמים לנוצרים לא פסחו על יפו ומועצת העירייה. מורת רוח עוררה עובדת היותו של עומר אלביטאר ראש עיר ממונה מטעם הבריטים, ולא נבחר ציבור. חבר המועצה חסן ערפה, החתים כמה מנכבדי העיר על דרישה להחליף את העירייה הקיימת, שאינה זוכה עוד לאמון התושבים. המחלוקות הפנימיות גברו וגרמו בשנת 1945 למשבר במועצת העירייה, לאחר שמספר חברים התפטרו ופגעו בתפקודה. הזעזועים הפוליטיים וקשיי תפקוד העירייה אילצו את עומר להתפטר. ב-12 במרס 1945 הוא שלח בקשת התפטרות לנציב העליון והיא התקבלה⁴². הנציב מינה מועצה חדשה בראשותו של ד"ר יוסף הייכל, והורה על קיום בחירות חדשות ב־28 באפריל 1947.

עומר אלביטאר נפטר ב-16 ביוני 1946, בדיוק חמש שנים לאחר מות אחיו, והוא נקבר לידו בבית הקברות בג’בליה (גבעת עליה).

ד"ר יוסף הייכל ראש העירייה: 1947 – 1945

ד"ר יוסף הייכל (1989 – 1907), ראש העיר האחרון של יפו, היה בן למשפחה מכובדת שמוצאה במצרים המזרחית. הוא למד בבתי הספר הממשלתיים בעיר, המשיך בבית המדרש למורים בירושלים, אותו סיים בשנת 1926, וכשנתיים עבד כמורה ברמלה. בשנים 1929– 1932 למד משפטים באוניברסיטת מונפלייה בצרפת, ובשנת 1935 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת סורבון בפריז. לאחר שחזר ארצה, שירת כמפקח כללי על בתי הספר המוסלמיים, וכתב את ספרו ‘הבעיה הפלסטינית’. שירות הידיעות של ‘ההגנה’ תיאר אותו: “רציני ומעמיק, ממעט בדיבור וגאה, נמנע מלהתערב בשדרות העם ומדבר על זכויות הפועלים באהדה מהולה בבוז”.⁴³

ד"ר הייכל, שמונה בידי השלטונות הבריטיים לאחר מותו של אלביטאר, נבחר לראשונה בידי התושבים בבחירות אפריל 1947. הוא היה ממתנגדיו של המופתי חג' אמין אלחוסייני, אך בבחירות נתמך דווקא על ידי החוגים החוסיניים, שהעדיפו את התחום המוניציפלי. העיר נחשבה תמיד למרכז ‘האופוזיציה’, וכל ראשי העיר שקדמו לו היו ממנהיגיה. בבחירות 1947 ניסו לראשונה המפלגות החוסייניות לכבוש את השלטון.

הייכל ניהל את העיר ביעילות וקידם את ענייניה. במהלך כהונתו, הורחבו רשתות הביוב, המים, והחשמל, ושופצו הרחובות. הוא הכפיל את מספר כיתות הלימוד והפך את בתי הספר לבנים ‘ערפה’ ו’אל עדוויה' לבנות לבתי ספר תיכוניים. הוקמו שלושה בתי ספר חדשים, ומספר התלמידים גדל משבע מאות לאלפיים. מערכת שירותי הרווחה והסעד הורחבו וסיפקו מזון למשפחות נזקקות רבות. כן הוקמו מועדוני הכשרה לבנות שבהם למדו תפירה ועבודות בית⁴⁴. הייכל ביקש להכין תכנית מתאר כוללת ליפו, ולצורך זה נשכרו שירותיו של אחד מבכירי האדריכלים במצרים, עלי מסעוד אל מליג’י, שהכין תכנית להרחבת העיר דרומה ומזרחה. כוונתו הייתה להפוך את יפו ליפה בערי ערב, לבנות בה אוניברסיטה, ולהוסיף שלושת אלפים יחידות דיור⁴⁵. פריצת המלחמה ב-1947, עצרה את תכניותיו.

ב־4 במאי 1948, ימים ספורים לפני כיבוש יפו, עזב ד"ר הייכל לירדן, והשאיר הודעה למושל המחוז שהוא נוסע לעדכן את המלך עבדאללה באירועים המתרחשים. הוא אישר לנהל משא ומתן עם היהודים ועזב את העיר. מתוך 11 חברי מועצת העירייה נותר ביפו רק אחד, ומתוך שמונים אלף תושבי העיר, נותרו בה כארבעת אלפים איש.

ד“ר יוסף הייכל שירת כשגריר ירדן בוושינגטון, פריז, לונדון וטייפי, ושימש כנציג ירדן באו”ם. הוא נפטר בירדן בשנת 1989. בשנת 1984 יצא לאור ספרו הידוע ‘יפו כפי שהייתה’.

רחבת השוק בחזית שער העיר בראשית שנות השישים של המאה ה־19. (צילום פ. בונפים).

במהלך חמישים שנה, מאמצע שנות השישים של המאה התשע־עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה, הפכה כיכר השעון ביפו מרחבת שוק איכרים בחזית שער העיר, לכיכר עיר בנויה ושוקקת. התפתחותה מסמלת את השינויים שחלו בערי החוף בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, ובמיוחד ביפו שנמלה היה שער הכניסה לארץ ישראל וירושלים.

אוכלוסיית העיר זינקה בתקופה זו מ־6,520 תושבים בשנות השישים, לכדי 40,000 תושבים בשנת 1914.¹ הרפורמות החוקתיות והשלטוניות באימפריה העות’מאנית, שיפור המצב הביטחוני בארץ, והשקעות השלטון המרכזי בפיתוח תשתיות ומבני ציבור בערים כדי לחזק את זיקת התושבים לשלטון המרכזי, האיצו את התפתחותן. חיזוק מעמדם של תושבים בעלי נתינות זרה בחסות הקונסולים הזרים, והסובלנות לפעילותן של הכנסיות הנוצריות, הרחיבו את הפעילות המסחרית ביפו ובנקים זרים החלו לפעול בה. פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, ותנועת התיירות שבאה בעקבותיה, הפכו את יפו ונמלה מפינה נידחת בשולי האימפריה העות’מאנית לעיר המסחר החשובה בארץ בסוף המאה התשע־עשרה.

רחבת השוק בחזית שער העיר צולמה לראשונה בידי הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils) בראשית שנות השישים של המאה התשע־עשרה. באותם ימים הייתה עדיין יפו מוקפת בחומה מתפוררת ובחפיר, והיה בה שער אחד: ‘שער ירושלים’. בין החפיר לחומה המזרחית השתרע גן עצי פרי שהכנסותיו יועדו לטובת ‘מסגד מחמודייה’ הסמוך. כפי שניתן לראות בצילום בונפיס, הרחבה שמשה כשוק בו פרסו פלחים את מרכולתם על רחבת העפר תחת אוהלי מחצלות. מצפון לרחבה השתרע בית הקברות המוסלמי, שלא היה עדיין תחום באותם ימים, ומערבית לו נצבו מבני חמר דלים של ‘שכונת המצרים’ שבאו לארץ ישראל עם חייליו של אבראהים פחה, בנו החורג של מוחמד עלי שליט מצריים שכבש את הארץ בשנת 1831. המאמר שלפנינו יסקור את שלבי התפתחות הכיכר והמבנים סביבה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ועד שנת 1915. ערב מלחמת העולם הראשונה נבנה בכיכר מבנה מסחרי גדול ממדים לבנק וחנויות. בתחילת שנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם, נהרס כל שהיה על הכיכר מלבד מגדל השעון, במהלך מבצע שיפוץ שנועד לשפר את חזות העיר ומערך התנועה, ולהכשיר את כיכר השעון לכיכר עיר מודרנית².

המבנה הראשון מחוץ לחומה היה חאן המופיע במפת קצין ההנדסה הבריטי לוטננט צ’רלס סקיירינג (Skyring) בשנת 1843, ובמפה נוספת שהוכנה בידי לוטננט פרנסיס בדפורד (Bedford) בשנת 1863. הוא ניצב בפינת הדרך שהובילה לירושלים, ולימים נבנה עליו השוק היווני' הניצב עד היום. ממרפסת החאן צילם בונפיס את מראה העיר העתיקה. סביב החאן הייתה חצר מוקפת חומת אבן ומחסנים, ובסוף שנות השבעים שכנה בה תחנת כרכרות הדואר הטורקי.³

תהליכי הרפורמות והשינויים המנהליים בתקופת הסולטאנים עבד אל־עזיז (1876־1861) ועבד אל־חמיד השני (1909־1876), השפיעו על התפתחות יפו וערי הארץ האחרות. חוק הקרקעות משנת 1864 שהתיר לזרים לרכוש קרקעות קידם את החקלאות ואת יצוא התוצרת לאירופה דרך נמל יפו, שהפך לנמל המסחרי הראשי של הארץ.

עד שנת 1873 היא הייתה חלק ממחוז (סנג’ק) ירושלים שהיה כפוף למושל פלך צידון, ובאותה שנה קבלה ירושלים מעמד עצמאי הכפוף ישירות לאיסטנבול. בשנת 1875 בוטל מעמדה כעיר חומה בצורה. מושל מחוז ירושלים ומושל יפו יזמו את הריסת המבנים הישנים מחוץ לשער, והקרקע נמכרה ליזמים כדי שיבנו בנייני קבע⁴. אבני החומה שפורקו שמשו לבניית בניינים חדשים על החפיר לצד דרך עזה (רחוב יפת) ובכיכר העיר. על הדרכים לירושלים (רחוב בית אשל), ולשכם (רחוב רזיאל), החלו להבנות חנויות ומחסנים.

על החפיר בחזית הכיכר נבנתה שורת חנויות חדשה, ובית הקברות המוסלמי שהיה פרוץ לכל עבר, גודר בחנויות ומחסנים שפתחיהם פנו לכיכר. על רחבת השוק, ממנה הסתעפו הדרכים הראשיות לקצווי הארץ, הוקמו דוכני סוחרי ירקות ופירות. בד בבד עם פרוק החומה, מכרו השלטונות את שטח חפיר החומה המזרחי לאורך דרך עזה לאהרון מויאל, וכן את מצדיות החומה (בסטיונים). המצדית הדרום־מזרחית נמכרה למסדר האחיות סנט ג’וזף שהקימו על מקומו את בית החולים הצרפתי, ועל מקום המצדית שהגנה על ‘שער ירושלים’, נבנה ‘השוק היהודי’ בידי מימון עמיאל, אהרון מויאל, ואברהם אבושדיד. הוא מופיע כבר במפה במדריך הטיולים ‘בדקר’ משנת 1878 ששורטטה בידי תיאודור זנדל. הוא כלל חמישים חנויות שכונות בשם ‘ויכאלת מויאל’ (מחסני מויאל), ומעליהן נבנו שלוש דירות גדולות ומפוארות. הבעלות על חלקה של משפחת עמיאל, נמצא בידיה עד היום. ממסמכי רישום הנכסים בשנת 1878 ניתן ללמוד כי המתחם נקרא על שמו של שער העיר – ‘באב בוואבת יאפא’ (שער שערי יפו). משפחת מויאל מכרה את חלקה כשעברה להתגורר בתל אביב ערב מלחמת העולם הראשונה, ואילו חלקו של מימון עמיאל הושכר ונרשם כהקדש.

הסולטן עבד אל חמיד השני קידם רפורמות מנהליות וניסה לחזק את הקשר בין חלקי האימפריה לחצרו באמצעות קידום החינוך, המשפט, והמנהל, באמצעות הקמת מבני ציבור ופיתוח שירותים. בשנת 1885 גם מונה מוסא כאז’ם אל־חוסייני⁵ למושל העיר (קאימקאם). הוא היה בן למשפחה הירושלמית המכובדת שהיו לה מהלכים בחצר הסולטאן. בת המשפחה נשאה לכמאל פחה, הווזיר הראשי של הסולטן עבד אל־חמיד השני, כששרת כמושל ירושלים בשנות השבעים. הקרבה למוקדי השלטון, יכולותיו המנהליות של חוסייני, ותנופת הפיתוח הציבורי ברחבי האימפריה בעקבות הרפורמות השלטוניות, הותירו את חותמם בעיר. בשנים 1886/7 הוקם הקסרקטין הצבאי (הרדיף) על מקום המצודה בפינה הצפון מזרחית של העיר (לימים הקישלה). באותן שנים נבנו מולו בכיכר גם בית משפט ומשרדי העירייה (‘הבלדיה’), וגם הנמל שופץ ונבנה בית מכס חדש. צילומי המבנים החדשים נמצאים באלבום הווזיר הגדול השמור במכון המחקר של איסטנבול.

ארגון וסדר נעשו גם בכיכר השוק, וסוחרי הפירות והירקות רוכזו במרכז הכיכר ברחבה שנתחמה בגדר עץ. הדרך לשכם ולמושבה הגרמנית (רחוב רזיאל) החלה להתפתח כשאלכסנדר הווארד, שנודע בשם איסכנדר עוואד, בנה בית מלון ברחוב בסוף שנות השבעים, ונג’יב בוסטרוס, סוחר עשיר מביירות, הקים בשנת 1886 את בית החנויות והדירות הגדול שבעיר (רזיאל 11).

בראשית שנות התשעים החל גל פיתוח נוסף בעיר. החאן בפינת דרך ירושלים והבניינים הסמוכים לו נהרסו, והחלה בניית ‘השוק היווני’ (סוק אל־דיר) בידי הארכימנדריט היווני אורתודוכסי אבטימוס מירושלים. עיתון ‘חבצלת’ כתב על השינויים שחלו בעיר בשלוש השנים שחלפו:

הארמנים שחלק גדול מעירנו קנין כספם הוא, מהרסים את בניניהם העתיקים במרכז העיר, שכבר עתדו לגלים ויעמדו כפופי ראש תחת משא השנים הרבות שעברו עליהם, ועל מקומם הם בונים עתה בניינים גדולים ורחבי ידיים, ובמיוחד יתנוסס לתפארה בנין גדול אחד בטבור העיר, שמראהו יהיה כמראה ארמון עגול סגור מכל עבריו. בקומה התחתונה יכוננו חנויות, ובקומות העליונות בתים ועליות מרווחות למושב. הבניין הגדול המרהיב גם עתה עין כל עובר, כאשר יגמר יהי כליל ביופיו והדרו, ומקומו יכירנו באחת מערי אייראפא היותר גדולות.

(‘חבצלת’, 16.2.1894)

בניית הקומה התחתונה של השוק שהשתרע על פני שטח רחב הסתיימה ככל הנראה בשנת 1895, והוא היה המבנה המפואר ביותר ביפו. סוחרים יהודים רבים פתחו בו בתי מלאכה וחנויות. העירייה פנתה את סוחרי הירקות מהכיכר כדי להכשירה לגינה ציבורית נטועה. באוקטובר 1898 הגיע קיסר גרמניה וילהלם השני לביקור בארץ הקודש. שיפורים ושיפוצים נערכו ברחבי הארץ לקראת בואו. בירושלים מולא החפיר שליד שער יפו כדי לאפשר את כניסתו לעיר במרכבה, בחיפה נבנה מזח כדי לאפשר את ירידתו לחוף, ובנמל יפו נבנה מזח עץ ארוך כדי לאפשר לו לעזוב את הארץ בסירה שהובילה אותו לספינה המלכותית. כיכר השוק וסביבתה עברו שיפוץ יסודי לקראת הביקור הקיסרי. ארמון משפט חדש (הסראייה החדשה) נחנך באוגוסט 1897 במקומו של בית המשפט הישן. בעיתונות נכתב על ביקור מושל סוריה בירושלים וחנוכת הבניין החדש ביפו (‘חבצלת’, 20.8.1897).

עם סיום בניית הארמון שופצה גם הכיכר והושלמה הקומה השנייה מעל השוק היווני. גדר העץ סביב הגינה במרכז הכיכר פורקה, ובמקומה נבנתה גדר אבן והותקנה בריכת מזרקה. מהחנויות סביב הכיכר הוסרו גגוני הפח והיריעות, הותקנו דלתות חדשות, והן סוידו בלבן. בצילום ביקור הקיסר ביפו נראית הכיכר נקיה ומצוחצחת, ורחוב הווארד־בוסטרוס הסמוך נקי ומסודר לקראת בואו של הקיסר. עיתון ‘המליץ’ מספר על השינויים שחלו בכיכר במהלך השנים הללו:

הרחבה הגדולה הזאת הייתה לפנים כולה רשות הרבים, מושב מוכרי הירקות וכלי החרס ומחצלאות, אך לפני שנים אחדות, בעבור רוח התיקונים על הארץ, גדרה הרשות שביפן חלק גדול ממנה באמצעות גדר עץ רעועה, למען עשותה לגן עירוני ולדחוק בזה גם רגלי המוכרים היושבים באמצע הרחוב. ותעבורנה שנים והגן טרם ניטע, והמוכרים ישבו במקום מכל עברי הגדר מחוץ, והדרך צרה יותר. עד אשר נשלם בניין בית פקידות העיר אשר לפני הרחבה הזאת. אז הוחל לנטוע עצים בחלקה הגדורה, ובתוך הגן בריכה מזנקת מים, וגם גדר העצים הוסרה, וגדר אבנים בנויה ומחוזקה גם הוקמה במקומה.

(‘המליץ’, 1.11.1900)

כיכר העיר הפכה למרכז השלטוני והמסחרי הראשי של העיר וזכתה לכינוי ‘סאחת אלדאוולה’ (רחבת הממשלה). ממנה הסתעפו הדרכים לדרום הארץ וצפונה.

לקראת מחצית יובל שלטון הסולטאן עבד אל־חמיד השני בשנת 1901, הוקם מגדל השעון במרכז הכיכר ביפו. הוא הוקם בתרומת עשירי העיר וביניהם יוסף בק מויאל, שתרמו שמונים לירות זהב. השעונים הותקנו בידי השען מוריץ שיינברג שהקים באותם ימים בתי מגורים ומסחר ברחוב בוסטרוס הסמוך. גינת הכיכר שופצה והיא גודרה בסורג ברזל מסוגנן בין עמודוני גדר האבן. בפינות הכיכר נבנו ארבע קיוסקים מתומנים וביניהן שערי ברזל מעוטרים בכניסות לגינה הציבורית. העצים שנטעו בגינה הלכו וגבהו במהלך השנים, ומעל החנויות במערב הכיכר החלה בניית קומה שנייה מלבנים במקום סוכת העץ הרעועה ששמשה כבית קפה במשך שנים.

עלייתם לשלטון של הטורקים הצעירים' בשנת 1908 עוררה ציפיות לשינוי ותנופה כלכלית. כיכר השעון הייתה למרכז השלטוני של העיר וסביבה התרכזה הפעילות הכלכלית והחברתית של העיר שהייתה הגדולה בערי הארץ. סמוך לכיכר שכנו משרדי הבנקים שפעלו בעיר, ובשנת 1910 נבנה לצד ארמון המושל הבניין המפואר של הבנק המצרי, שתוכנן בידי מהנדס העירייה היהודי בן־ציון גיני. בשנת 1911 החלה בניית בניין לבנק העות’מאני במרכז הכיכר, דרומית למגדל השעון ובמקומם של הקיוסקים. עיתון ‘מוריה’ דיווח על תחילת הקמת המבנה:

התחילו לעשות יסודות לבניין החדש שיקימו בגן העיר אצל השעריה. מלמטה תהיינה חנויות ועליהן הבנק עותומן. אומרים שזה יהיה בניין מפואר.

(“מוריה”, 14.7.1911)

המבנה צולם במהלך בנייתו בשנת 1912, בידי האמריקאי ג’ימס ריקלטון, מורה מהעיר מייפלווד בניו־ג’רזי שטייל בארץ ובמצרים. המבנה היה אז בעל שתי קומות, אולם מדרגות הובילו לקומה עתידית נוספת. הוא לא האריך ימים, וכאמור נהרס בראשית שנת 1915 במסגרת שיפוצי העיר והכיכר.

בפברואר 1915 הגיע ג’מאל פחה, מפקד הארמיה הרביעית ומושל סוריה וארץ ישראל, לביקור ראשון ביפו. בביקור הוא הורה להתחיל במבצע לשיפור פני העיר והרחבת הדרכים לנמל ודרום העיר. הוא יזם את סלילת השדרה שנקראה על שמו (היום שדרות ירושלים), ופקד לפנות את הקברים מבית הקברות המוסלמי כדי לאפשר את חיבור מרכז העיר לשכונות אירשיד ומנשייה מצפון. הוא הורה גם להרחיב את הדרך לנמל שעברה דרך כיכר השעון הצפופה והדחוסה, ולשפר את מראה הכיכר כדי להפכה לכיכר מרכזית דוגמת ערי אירופה. חזיתות הבתים בפתח דרך עזה (רחוב יפת), שהצרו את הדרך, נהרסו כליל. כל שהיה על הכיכר לרבות בניין הבנק החדש נהרס, מלבד המגדל, והיא נחשפה לחלוטין. חזית החנויות לכיכר שופצה, והוסרה הקומה השנייה שהסתירה את מינרט המסגד. החומה בפתח שער העיר, שחסמה את הדרך לעיר העתיקה נהרסה (היום רחוב רוסלאן), ואיתה גם השווקים העתיקים של העיר. המושל הצבאי חסן בק הופקד על ביצוע העבודות, והוא עשה זאת באמצעות אסירים ועובדי כפייה.

עם כיבוש העיר בידי הבריטים הייתה הכיכר חשופה לחלוטין אך חזית החנויות כבר שופצה. שער מפואר נפתח ביניהן למסגד והוא מכונה במדריכי הטיולים בשם ‘שער השליטים’, ומיוחס לשליטי יפו שחפצו לייצור שער כניסה ל’מסגד מחמודייה' מבלי להתחכך בהמוני העם. בניגוד לסברה זו, תאריך הבנייה והבונה חרוטים בכתובת מעל הפתח. מופיע בה שמו של חסן בק אל־בצרי, המושל הצבאי של יפו, ושנת 1334 להג’רה, היא השנה שהחלה ב־9 בנובמבר 1915 ⁶. השער המסוגנן נבנה במהלך שיפוץ הכיכר כשער כניסה ראשי למסגד מכיכר העיר לכלל הציבור, כמקובל בערים הגדולות באירופה. ג’מאל פחה העריץ את תרבות צרפת וסגנונה, וביקש לחקות אותה. השער החדש נפתח לרחבה כניסה פנימית שצורפה למסגד על שטח הגן שהשתרע מאחורי ‘סביל מחמודי’ (המוכר כסביל סולימן). חסן בק שימש כממלא מקום המושל לאחר הדחת המושל בהאא' אל־דין בדצמבר 1914, והרשה לעצמו להותיר את חותמו על שער המסגד החדש.

מראשית שלטון המנדט הבריטי ועד אמצע שנות השלושים, שימש ארמון הסאריה כבניין הממשלה ובית המשפט. הוא פוצץ בידי ארגון לח"י ב־4 בינואר 1948, ונותרו ממנו רק עמודי החזית ששוחזרו. הבניין הצמוד לו מדרום נמסר בשנת 2011 לממשלת טורקיה כדי לשמש כמרכז תרבות להנצחת השלטון העות’מאני ביפו. מאז התקררות היחסים בין המדינות, הבניין נעול ומפתחותיו מוחזקים בידי השגרירות הטורקית. אלא שהבניין מעולם לא שימש כמקום מגוריו של המושל הטורקי כפי שסברו. קומתו העליונה שמשה כמשרדי עיריית יפו. הקומה השנייה שמשה כאכסניה זולה ומסעדה. על השלט שהיה תלוי על מרפסת הקומה בעת כיבוש יפו בידי הבריטים, רשום שמה: ‘לוכדנת אל־מסר’, ובאנגלית דהוה Hotel Cairo. גרם מדרגות נפרד הוביל אליה מהרחוב. עיריית יפו אכלסה את הבניין עד ראשית שנות השלושים ועברה למשכן אחר ברחוב ניצנה, מול בית הדואר. קומת העירייה הושכרה לממשלת המנדט הבריטי והיא שמשה זמן קצר כמשרד מושל המחוז הבריטי קרוסבי.

שטח בית הקברות המוסלמי פונה בהוראת ג’מאל פחה בשנת 1915 ונותר ריק במהלך השנים. בשנת 1928 נסללה הדרך צפונה המקשרת עם תל אביב (רחוב גולדמן). בשנת 1933 נסללה הדרך הצפונית החדשה לנמל (רציף העלייה השנייה) והותקן מעגל התנועה בכניסה לכיכר. על מקום בית הקברות המוסלמי החלה בניית בניינים חדשים שטרם הושלמו, והם ניצבים עדיין סביב הכיכר. משלטון העות’מאניים ביפו במשך מאות שנים, נותרו שרידי ארמון המושל והמשפט, ועל מקום קסרקטין העיר (הקישלה) ניצב היום מלון ‘סטאי תל אביב יפו’.

סלילת שדרת ג’מאל פאשה ביפו, כיום שדרות ירושלים, החלה ביוני 1915 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. בפברואר אותה שנה ביקר ביפו ג’מאל פאשה, מושל סוריה וארץ ישראל, והורה לבצע שינויים מפליגים בעיר כדי לשפצה¹. המושל הצבאי חסן בק הופקד על הביצוע. בניגוד לטענה כאילו תכנון השדרה היה פרי מגלומניה, ללא מטרה, והיא הובילה לשום מקום, הרי שבחינת המבנה האורבני של העיר ומערך התנועה והדרכים מגלה חזון תכנוני רחב. באותן שנים כיהן היהודי בן ציון גיני כמהנדס העירייה, והמהנדס היהודי גדליהו וילבושביץ מונה לנהל את ביצוע העבודה. בזיכרונותיו כתב כי מטרת השדרה הייתה לפתור את בעיית התנועה ולחבר את רחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל) ישירות לדרך ירושלים (רחוב בן צבי) ולמנוע מעקף דרך רחובות העיר הצרים. עם סיום הכשרת השדרה נשלח ווילבושביץ לדמשק כדי לסלול בה שדרה דומה.

לאחר הכיבוש הבריטי נשאה השדרה את שמו של המלך ג’ורג' החמישי, ושינוי השם לשדרות ירושלים לאחר מלחמת העצמאות נתפס בהיסטוגרפיה הפלסטינית כהדחקת המורשת הערבית ביפו. כפי שיתואר במאמר שלפנינו, דווקא המורשת היהודית היא זו שנעלמה והודחקה במהלך השנים, ומבנים שנבנו ביוזמה והון יהודי, ובידי פועלים עבריים, נושאים היום שמות ערביים. יוזמה משותפת בין יהודים לערבים היא שהובילה לבניית המבנים הראשונים בשדרה, והיא שסללה את הדרך לפיתוח המשכה דרומה לרובע נוזהה החדש. הפרטים נחשפו בעקבות עיון בתיקי ממשלת המנדט השמורים בארכיון המדינה.

חברת המפעל הארצישראלי בע"מ

בשנת 1920 החליטה חברת ‘האחים ליטוינסקי’ להקים חברה לעסקי נדל“ן ובניה בשותפות עם סלים זריפה ובניו, פרדסנים עשירים מיפו. מייסד החברה היה יעקב אלחנן ליטוינסקי, מראשוני ‘אחוזת בית’, שהחל את דרכו כסוחר עצים ויצרן חביות. הוא רכש קרקעות רבות, ובשנת 1914 הקים סניף של החברה באלכסנדריה אותו ניהל בנו משה (מוריס). החברה עסקה באספקת מזון וציוד לצבא הבריטי. שני היזמים גייסו למיזם את שוכרי תאג’י אלפרוקי, פרדסן ובעל נכסים מוואדי חנין (נס ציונה) שהיה בעל נכסים גם ביפו. הם ייסדו חברת מניות בה השקיעו יהודי מצרים העשירים וביניהם בני משפחות הברונים דה־מנשה. שם החברה היה 'המפעל הארצישראלי בע”מ' ².(Palestine Enterprise Company Ltd)

יעקב ליטוינסקי נפגש עם הנציב העליון הרברט סמואל מיד עם הגיעו ארצה, ושכנע אותו להתיר לחברה לפעול, על אף שבאותן שנים נאסר על אזרחים זרים לרכוש קרקעות בארץ. הנציב נאות לבקשה מאחר וראה בחיוב את הזרמת ההון הזר לפיתוח הארץ, והיה מדובר בשותפות של ערבים ויהודים. תקנון החברה ומטרותיה אושרו על ידו ב - 11 באוגוסט 1920. הוא פורסם בפרוספקט לציבור ובעיתונות (דאר היום, 9.1.1921):

המטרה העיקרית של החברה היא לבנות בתים בארץ ישראל בכדי למכרם ולהשכירם אח"כ. כמו כן רכישת קרקעות שונים כדי למכרם חלקים חלקים. מחסור גדול שורר עכשיו בארץ ישראל ביחס לדירות, מחסנים וחנויות, וזה גורם הפסד מרובה בזה שהוא מניח מכשולים, ולפעמים גם מפריע לגמרי, להסתדרותם של עסקים חדשים. מסיבת חוסר דירות מתאימות מוכרחות הרבה משפחות לדור במשך חודשים רבים בבתי מלון ובדירות מרוהטות שמחיר שניהם גדול מאוד. מחסור זה בבתים משפיע בכלל על מחיר הדירות בארצנו, באופן שמחיר זה גדול עתה מזה שבערים הגדולות במצרים, כמו קהירו ואלכסנדריה.

שני שלישים מהון החברה, שהיה בסכום של 80,000 לירות מצריות, הושקע על ידי יהודי מצרים. נשיא החברה היה יוסף סיקורל, מעשירי מצרים ומבעלי רשת חנויות הכלבו המפוארות במזרח התיכון שהשקיע עם בני משפחתו. השקיעו גם הברונים פליקס דה־מנשה ואחיו ז’אק אליהו, מראשי המנהיגות היהודית במצרים, וכן האחים רלף ופליקס גרין, בניו של משה גרין, יהודי ששימש כקונסול ההונגרי בקהיר. פליקס היה נשוי לבתו של הברון דה־מנשה. יהודי מצרים האחרים שהשקיעו היו: יוסף דה פיג’וטו, אלברט חיים, אלברט פלצ’י, רנה אסמעלון, ז’אק מילברג ומשה בן מאיר. משקיעים ארצישראליים נוספים היו שאכר גאליאני, יעקב קפלן, משה ארוואץ ומשה סלמן, שמונה למנהל החברה. בפרסומים הציעה החברה לציבור לרכוש מניות שנותרו בסך של 12,000 לירות מצריות, והבטיחה תשואה של 6 אחוזים לשנה.

עד שנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי, נוהלה החברה ברווחיות שהביאה תשואה נאה לבעליה. המשבר הכלכלי ביפו, חיזוק מעמדה המסחרי של תל אביב על חשבון יפו, וחוק הגנת הדייר, הביאו לפגיעה בפעילות החברה. בשנת 1945 הודיע עורך הדין שלה משה דונקבלום לרשם החברות כי בעלי המניות היהודים מכרו את חלקם לאחים פלאחה, בעלי בית מסחר גדול בשדרות המלך ג’ורג'. לאחר מלחמת העצמאות הוכרזה החברה כנכס נפקדים, ובשנת 1954 היא פורקה כשהונה היה 400,000 לא“י. בעל המניות הערבי היחיד שנותר ביפו היה ג’ורג איוב, שקיבל עבור 261 המניות שהיו בבעלותו 7,562 לא”י בלבד.

תחילת הבנייה בשדרות המלך ג’ורג' החמישי

כשהחליט ג’מאל פאשה על סלילת השדרה מפינת רחוב בוסטרוס, ניצב בדרכה בניין בן שלוש קומות שנבנה בראשית שנות התשעים של המאה התשע־עשרה כבית משרדי חברת הרכבת לירושלים. אגדה אורבנית מספרת כי המושל הצבאי חסן בק הביא מביירות את בעל הבניין, נג’יב בוסטרוס, הושיבו ללילה בבית הכלא, ולמחרת התרצה זה והסכים להעניק את הבית כמתנה לשלטונות. אלא שבאותם ימים, בוסטרוס כבר היה שוכן עפר שנים רבות. הוא מת עוד בסוף שנות התשעים. הבניין היה בבעלות אלמנתו איזבלה, בת למשפחת סורסוק מביירות, שהייתה בעלת הבתים ברחוב בוסטרוס עם אחיה אלפרד³. בתום מלחמת העולם הראשונה השדרה הייתה עדיין ריקה ממבנים, ומשולש הקרקע התחום היום ברחובות וילי ברנדט, הדואר, ושדרות ירושלים, היה שטח נטוע ובמרכזו אחוזת בית באר גדולה. בחפירות הצלה ארכיאולוגיות שנערכו בשטח בשנים 2011–2009, בהנהלת הארכיאולוגית אריולה יקואל, והארכיאולוג ליאור ראוכברגר, נמצאו במקום שרידים מתקופת הברזל, שרידי חווה חקלאית מהתקופה ההלניסטית, ובית קברות מהתקופה הרומית עם גלוסקמאות המעידות על קבורה יהודית.

בשנת 1920 רכשה ‘חברת המפעל הארצישראלי בע"מ’ את הקרקע ששטחה היה 21,500 אמות רבועות (כ- 15,5 דונמים) במחיר 32,000 לירות מצריות. היא פרסמה בעיתונות כי מכרה שתי חלקות ל’בנק אנגלו־פלשתינה' ולבנק נוסף. היא הודיעה כי בכוונתה לבנות בתים שתוכננו “על ידי מומחים גדולים מאדריכלי המקום ומחו”ל“, וכי “בבניינים יוכנסו כל התיקונים המודרניים המרחיבים דעתו של דייר”. בראשית שנת 1921 החלה חברת ‘הבונה’ להקים את בניין הפסאג' שנודע לימים כ’פסאג' זריפה' (שדרות ירושלים 6). מדובר היה בבניין שנבנה מבטון מזויין ביעוץ הנדסי של המהנדס היהודי ארפד גוט שהגיע לארץ באותה העת וסייע גם בבניית הקזינו בתל אביב. כפי שניתן להבחין בצילום של פרנק שולטן משנת 1922, התמקמו בקומה השנייה משרדי חברת ‘אנגלו־פלשתינה’ (אפ"ק) ובנק ‘אנגלו־בנק’. הבנק הביע רצון לרכוש מ’חברת המפעל הארצישראלי' את מגרש מס' 4 (עליו יוקם לימים ‘קולנוע רשיד’). חברת ‘הבונה’ הכינה עבור הבנק תכניות לבניין, שהוכנו בידי ‘המחלקה לתעשייה ועבודות ציבוריות’ של וועד הצירים הציוני בהנהלת המהנדס גדליהו וילבושביץ. אומדן העלות היה מעבר ליכולת הבנק ולכן שכר משרדים בבניין הפסאג'. בשנת 1925 שכר הבנק מעלי מוסתקים, ששימש לימים כסגן ראש עיריית יפו, את המבנה מצדה המזרחי של השדרה, והפך אותו לבית הנהלת הבנק בתכנון האדריכלים מהנדסים ברלין־פסובסקי (שדרות ירושלים 1). הוא נהרס בשנת 2017. עלי מוסתקים שימש כסגן ראש עיריית יפו משנת 1939 ועד שנת 1947. הוא ואחיו היו יזמי נדל”ן ובנו בנייני משרדים בדרך יפו תל אביב (רחוב אילת).

החברה הקבלנית שבנתה את בניין הפסאג' הייתה חברת ‘הבונה’, חברת בת של חברת ‘אנגלו־פלשתינה’ שנוסדה על ידי ‘חברת אוצר התיישבות היהודים’ מלונדון בשנת 1919. החברה העסיקה בבניית בניין הפסאג' פועלים מעולי ‘העלייה השלישית’. בזיכרונות אהרון פרידמן ב’ספר העלייה השלישית' (כרך ב' עמ' 543) הוא מתאר את בניית הבניין שנעשתה בהנהלת המהנדסים ברמן, קיפניס ודונט מטעם החברה. הוא גם מספר על כך שהמהנדס ארפד גוט, שהגיע לא מכבר לארץ, לימד אותם את תורת יציקת הבטון וכיפוף הברזלים למורת רוחו של המהנדס הנוצרי. ההלוואות שנלקחו מבנק אפ"ק, והמשבר הכלכלי בשנת 1925 הביא את החברה למשבר כספי באותה שנה שהוביל לפרוקה.

‘חברת המפעל הארצישראלי’ בנתה גם את הבניין הסמוך. מדובר בבניין המפואר ויוצא הדופן בעיצובו שנודע בשם ‘בית פלסטין אנטרפרייז’ ולימים בשם ‘בית השק"ם’ (שדרות ירושלים 8). הוא נבנה מלכתחילה עם שתי קומות, וקומה נוספת נבנתה בהמשך. בסוף שנות העשרים הושכר המבנה לממשלת המנדט ושימש כבית משפט מחוזי, ואילו חלקו האחורי כתחנת משטרה. בחזית הפונה לשדרה שדרה התמקמה חנות המצרכים הצבאית ספיני (Spinny). עיצוב הבניין חריג לבניה ביפו באותה העת, ופרטיו משובחים ומושקעים.

סגנון הבנייה דומה לבניינים שנבנו באותן שנים בקהיר ואלכסנדריה. יתכן כי יושב ראש החברה יוסף סיקורל גייס לתכנון אדריכל שפעל במצרים. את המגרשים הסמוכים, עליהם בנתה משפחת פלאחה בשנת 1947 את 'סינמה רשיד (לימים קולנוע צליל בשדרות ירושלים 10), והמגרש עליו יבנה בית הדואר, השכירה החברה לנוצרי ג’ורג יואנידס שהקים עליהם את בית הקפה ‘אבו שורוק’.

רכישת מגרש בית הדואר ובנייתו

ב-8 בפברואר 1926 הגיע הברון פליקס דה־מנשה לפגישה עם מזכיר ממשלת המנדט מילס (Mills) במשרדו בירושלים. נודע לו כי הממשלה החליטה להקים בית דואר חדש ביפו, והוא הגיע כדי להציע לו לרכוש מגרש מתאים בבעלות החברה בה היה שותף. עד אותם ימים שכנו בית הדואר ומשרד הטלגרף והטלפוניה ברחוב בוסטרוס, במקום בו שכנו משרדי הדואר העות’מאני (רזיאל 8). על פי הצעת ‘חברת המפעל הארצישראלי’, היא הייתה מוכנה למכור לממשלה את מגרש מספר 7 תמורת מחצית מהמחיר אותו שלמה. היא הייתה מעוניינת בבנייה ציבורית במקום כדי לקדם את פיתוח שאר מגרשיה במתחם. החברה הייתה גם מוכנה לממן את בניית הבניין, על פי תכניות ומפרטי הממשלה, כשעל הממשלה יהיה להחזיר את ההוצאה על הבנייה במשך חמש שנים.

המגרש עליו דובר היה במרכז המתחם, וחזיתו לא פנתה לשדרה אלא לרחוב ניצב. עבור המגרש שהיה ממוקם על השדרה דרשה החברה סכום כפול. מזכיר הממשלה הורה על כינוס וועדה מיוחדת לדיון בהצעות למיקום בית הדואר.

ב־30 במרס 1926 התכנסה הוועדה לבחירת מיקום לבית הדואר בראשות קמפבל מושל המחוז. בפני הוועדה הובאו מספר אלטרנטיבות למיקום בית הדואר, והיא החליטה לקבל את המלצת פוסטר, מנהל משרד הדואר, לבחור במגרש החזיתי היקר שהתאים יותר ליעוד. החברה הכינה תכנית לחלוקת השטח והדרכים לאישור הוועדה העירונית, אך השוכר ג’ורג יואנידס הגיש עליה ערעור. יושב ראש הועדה קבע כי יתירו לו להישאר במקום עד תחילת הבנייה והוא יידרש לפנותו בהתראה של חודש ימים. ב־7 באוגוסט אישר שר המושבות הבריטי את הרכישה.

ב־2 בינואר 1929 אושרה הבנייה, ולאחר פרסום מכרז פומבי זכה במכרז הקבלן מיצ’ל מאלכסנדריה, וב-16 ביולי החלה הבנייה, עליה פיקח בין השאר האדריכל יצחק רפופורט שעבד במחלקת עבודות ציבוריות. הבנייה הסתיימה בשנת 1931 והבניין ממשיך לתפקד עד היום.

ביום שישי, ה-16 בנובמבר 1923, בשעה חמש אחר הצהריים, הגיעו פנחס רוטנברג ומושל יפו אדוארד קמפבל, אל הטרנספורמטור שניצב בפינת שדרות המלך ג’ורג' (היום שדרות ירושלים), כדי להפעיל את התאורה החדשה בעיר. “שפע של אור האיר את כל רחוב בוסטרוס” דיווח עיתון ‘הארץ’ יומיים לאחר מכן. באותו בוקר, מיהרו עובדי חברת החשמל להתקין את פנסי התאורה לאורך רח' בוסטרוס, כיכר השעון, ולאורך דרך עג’מי (רח' יפת) ועד בית החולים הצרפתי. מבנה הטרנספורמטור שעוצב בידי האדריכל אלכסנדר ברוולד, וניצב עד היום בפינת גן השניים (הרחובות יפת ותג’ר), ועמוד חשמל ישן, שפורק ושופץ בפינת רח' דוד רזיאל ויונתן רטוש, הם השרידים היחידים שנותרו מפרשת חיבור יפו לרשת החשמל החדשה של פנחס רוטנברג, שהתנהלה על רקע המאבק בין היהודים לערבים.

באוגוסט 1921, במהלך הדיונים בנושא בפרלמנט הבריטי, פרסם העיתון היפואי ‘פלסטין’ כתבה על תכניתו של רוטנברג לייצור חשמל. בכתבה הובעה מחאת הערבים על כך שלא התייעצו אתם בנושא, והתנגדותם “שאוצרותיהם ימכרו לזרים”. עורך העיתון עיסא אל עיסא טען, שהערבים מתנגדים לזיכיון משום “שבו תלויים חייהם ונשמתם”. הם מתנגדים שזרים ישלטו על אמצעי ההובלה של האור, ועל המים שהם שותים ובהם משקים את פרדסיהם ואת בהמותיהם, הם מסרבים להיות תלויים ביהודים. הוא כתב: “אם ירצו, ירוו את צימאוננו, ולא - נשאר צמאים, אם ירצו, יאירו את מעונינו, ואם לא - נשאר שרויים בחשכה”.

בספטמבר 1921 אישרה ממשלת המנדט הבריטי לרוטנברג את הזיכיון לניצול מי הירקון לייצור חשמל. אדמות הנהר היו בתחומה של עיריית יפו, ונושא מפעל החשמל וחיבורו ליפו הפכו לסערה פוליטית שנמשכה כשנתיים.

כשחזר רוטנברג מלונדון וניהל מגעים עם עיריית יפו ובעלי הקרקעות על גדות הירקון, החל מסע התנגדות שהסעיר את הרוחות ביפו. העירייה החליטה להעלות את הנושא לדיון ציבורי. עורך ‘פלסטין’, שהיה מראשי מחנה המתנגדים לזיכיון כתב שהערבים יתנגדו לרישיון שניתן בידי ממשלת לונדון, משום -

שפלסטינה היא ארץ לפלסטינים, ולא ארץ הלונדונים. אין זו זכותם לתת לאחרים מתנות על חשבונם, ואם הם רוצים לתת מתנה, שיתנו מאחוזתם הם. ליהודי הרומני כמו רוטנברג, או ליהודי הפולני, האוסטרי, האנגלי או הצרפתי, אין כל רשות לקבל רישיונות ניצול בארצנו. אם יתנו לערבים זמן מספיק עד שיצאו מהמשבר שהיהודים הביאו עליהם, הם יוכיחו שהם יכולים לתקן את הארץ בעצמם.

לנוכח ההתנגדות להקמת תחנת החשמל על הירקון, החליט רוטנברג על הקמת תחנת חשמל בתל אביב, במקום בו שכנה החווה לדוגמה (‘מודל פארם’ שהוקמה באמצע המאה ה-19 וננטשה). תחנת הכוח ברח' החשמל החלה לפעול ב־29 במאי 1923. בעקבות ההתנגדות הגוברת לתכנית רוטנברג, החליטה עיריית יפו לזמן אספת נכבדים כדי לברר את דעתם והוחלט להודיע כי דעת הקהל מתנגדת לתכנית.

עם הפעלת תחנת הכוח בתל אביב, החל מושל יפו ללחוץ על העירייה לקדם את ההסכם עם רוטנברג. במאי 1923 הוא פרסם הודעה רשמית שקבעה כי לנוכח אי ההבנה בעניין המגעים של רוטנברג עם העירייה, הוא מינה ועדה כדי לבחון את הנושא. לאחר דיון סוער הוחלט שהארת העיר בחשמל היא זכותה של העירייה, וכי רק היא יכולה להעניק זיכיונות. עוד הוחלט שזיכיון רוטנברג נוגד את חוקת הארץ, ואינו כולל את יפו, לנוכח אי התועלת שבתכנית והתנגדות התושבים, יעצה הוועדה לעירייה שלא להסכים לתכנית. הוחלט גם לקיים אספה גדולה שבה יהיו נוכחים נציגים מכל רחבי הארץ. הפעלת תחנת החשמל בתל אביב ולחץ המושל, הביאו להיחלשות ההתנגדות. הוא הודיע כי לעירייה אין רשות חוקית לייצר חשמל באופן עצמאי, וזכות הממשלה להעניק זיכיון כפי שנעשה. על העירייה להחליט רק בנושאים הכספיים הקשורים בהסכם. המאמצים נשאו בסופו של דבר פרי, וב־12 בנובמבר 1923 החליטה מועצת העירייה, לאשר את ההסכם עם רוטנברג.

החלטת מועצת העירייה עוררה ויכוחים סוערים אחרי תפילת יום השישי במסגד. בעקבות נאומי התנגדות שנישאו באירוע, הגיעו תושבים לבניין העירייה והודיעו לראשיה שהם אינם נחשבים יותר לבאי כוח העם. המושל הופיע בפני אספת המועדון המוסלמי, אולם החלטת חברי המועדון הייתה שלא לקבל את מפעל רוטנברג, אלא להחרימו. המשתתפים הביעו אי אמון בעירייה, ודרשו בחירות חדשות ללא שיתוף היהודים.

מאחר שרוטנברג דאג מבעוד מועד להכנת מערכת הכבלים ובניית תחנת טרנספורמציה בשדרות ירושלים, ניתן היה להתחבר במהירות למערכת החשמל. ב־16 בנובמבר 1923, חנך המושל את תאורת הרחובות עד בית החולים הצרפתי. עמודי התאורה ספגו פגיעות יום יומיות, והסוחרים שליד חנויותיהם נופצו הפנסים נקנסו.

עמוד החשמל ברחוב בוסטרוס

הנוצרים, שעמדו בראש מחנה המתנגדים לחיבור לתחנה היהודית, היו בסופו של דבר הראשונים שביקשו להתחבר אליה, ותחנת טרנספורמציה נבנתה למרגלות הגבעה עליה בנו את בתיהם (“גבעת ארקתנג’י”). החלקה של האחים נאסיב ואיזאת אל-חאג‘, בפינת הרחובות יפת וציונה תג’ר, הופקעה לשם כך. על יתרת השטח הוקם בשנת 1998 "גן השניים’ להנצחת זכרה של הנערה אילנית אוחנה שנרצחה במרס 1992 בפיגוע חבלני ביפו, ולזכרו של עבד אל כארים אלג’אני שנחלץ לעזרתה ונרצח אף הוא.

החיבור הביתי הראשון לרשת החשמל נעשה ביום חגה הלאומי של צרפת, ב-14 ביולי 1924, בביתו של אלפרד רוק, נוצרי עשיר שהיה מהמנהיגים הערבים הקיצוניים והשתייך למפלגתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. בן-ציון דיקובסקי, שהיה מנהל היחידה בחברת החשמל שטיפלה בצרכני החשמל בתל אביב ויפו, סיפר על כך בספר זיכרונותיו ‘ימי אור’. לדבריו רוטנברג ידע שהנוצרים מעוניינים להתחבר אל רשת החשמל, אך חששו שיואשמו כמשתפי פעולה עם היהודים, דיקובסקי, שהכיר את אשתו הצרפתיה של רוק באמצעות מהנדס ערבי ממשפחה מיוחסת שעבד בחברת החשמל, הפך לדבריו את רוק לסוס הטרויאני, באמצעותו חדר החשמל ליפו.

דיקובסקי וחברו המהנדס הערבי ממשפחת חאלדי הירושלמית, שאביו היה הקונסול התורכי בבורדו, החלו לבלות בבית רוק בערבי תרבות וקריאה עם גברת רוק הבלונדינית היפהפיה ואחותה, במהלך המפגשים החל דיקובסקי להעלות בפניה את היתרונות הגדולים הטמונים במערכת החשמל, לדבריו, לאחר ‘פעולות ריכוך’ העלה בפני אלפרד רוק את הרעיון להאיר את גן ביתו בחגיגת יום הבסטיליה שנחוג מדי שנה, אליה הגיעו עשירי העיר, הקונסולים, מנהלי הבנקים ונציגי חברות זרות. רוק היסס בגלל חששו מתגובת הרחוב, אך לאחר מסע שכנוע נוסף של רעייתו (לה חזר דיקובסקי ואמר כי “חשמל זה ציביליזציה”), ניאות לבסוף להצעה, עובדי חברת החשמל עבדו בפרך כדי להספיק להאיר את הגן לקראת החגיגה. האורחים הופתעו מהתאורה בשלל הצבעים, והדיפלומטים הזרים נוכחו שרוטנברג הצליח במשימה עליה נאבק. הנושא הפך לשיחת היום בעיר, ורוק נהנה מהפרסום הרב לו זכה, אך לדברי דיקובסקי הוא לא העלה על דעתו את התפקיד אותו מילא בסיוע לרוטנברג לממש את הזיכיון שלו בכל ארץ ישראל. שנה לאחר החגיגה, יפו כבר חוברה לרשת החשמל.

עמוד החשמל ברחוב בוסטרוס לפני שיקומו

עמוד החשמל ברחוב בוסטרוס אחרי שיקומו

עמוד החשמל האחרון שנותר ברח' רזיאל (בוסטרוס), פורק בידי חברת החשמל במרס 2015, לאחר 32 שנות קיומו. היה זה האחרון שנותר מעמודי החשמל הראשונים בתל אביב ויפו. בפעולה משותפת של חברת החשמל והעירייה שופץ העמוד ושוחזר הפנס שהיה מותקן עליו בראשית ימיו. הוא הותקן במקום אחד מעמודי תאורת הרחוב, וב־15 במאי חזר להאיר את רח' רזיאל.

למאמר זה נודעת חשיבות מיוחדת לענייננו, שכן בעקבות אירועי הדמים שהתרחשו ב’בית החלוץ' וקשרי המשפחה של שמואל גילר עם דודיו, שאחד מהם נרצח במקום, הוא החל בחקירת האירועים באופן מעמיק, שבעקבותיו החל להתעמק בחקירת יפו בזמן החדש. המחקר החל למעשה בבירור הנסיבות שבהן נאלץ דודו יצחק, להגן על עצמו עם מוט הברזל שנמצא ברשות המשפחה.

ב־4 באפריל 1921 הגיעו ליפו דודיו יצחק ויעקב, אחיו הבוגרים של אביו. הם עלו עם קבוצת חלוצים מתנועת ‘צעירי ציון’ מהעיר פינסק, והתאכסנו ב’בית החלוץ', ושהו בו ביום ההתקפה על הבית.

יצחק בן ה־19 היה בין הצעירים שפירקו מוטות ברזל מהגדר ועמדו מול הפורעים. שנתיים לפני כן נחלצו שני האחים מבית העם בפינסק, דקות לפני שהצבא הפולני טבח 39 מהנוכחים בפגישת התנועה הציונית.

יעקב בן העשרים הצליח להימלט לקומה השנייה וניצל. הוא מצא את גופת אחיו, ושמר על מוט הברזל. הוא מעולם לא סיפר בפרוט את שהתרחש באותו יום, אפילו לא לאבי, אחיו הצעיר והאהוב. סיפור מוט הברזל של יצחק נשאר אפוף מסתורין. האירוע הטראומתי לא מנע מסבו, שהיה ציוני בזכות היותו שכן של חיים וייצמן, לשלוח את כל ילדיו לארץ ישראל, ובעקבותיהם עלו גם הם. כל בני המשפחה ניצלו מהשואה.

המחבר מדריך ב’בית החלוץ' ביפו את שגריר בריטניה לשעבר וצוותו ועמם מזכיר הממשלה (2013). המחבר אוחז בידו את מוט הברזל, שבעקבותיו החל במחקריו.

---

מאורעות הדמים ביפו בתרפ"א/1921

הלווית הנרצחים בפרעות תרפ"א ביפו יוצאת מגמנסיה ‘הרצליה’

מאורעות הדמים ביפו בשנת תרפ"א/1921,¹ שבמהלכם נהרגו 46 יהודים ומאות נפצעו, זעזעו את היישוב. היה זה אירוע מכונן שבעקבותיו הוקמה בתל אביב מועצה נפרדת, שניהלה את ענייניה באופן עצמאי (למעשה הייתה תכנית מפורטת להפרדה זו עוד לפני המאורעות). הכלכלה והמסחר שהתמקדו עד אז ביפו, עברו בהדרגה לתל אביב ועמם אלפים מתושבי יפו היהודים, עובדה שתרמה לגידול אוכלוסייתה של תל אביב ולהרחבת שטחה הבנוי. בין השאר הוקמה שכונה חדשה, שכונת נורדיה שנועדה לקליטת המפונים הרבים מיפו. לפי ההערכה, ערב המאורעות התגוררו ביפו כ ־ 12 – 13 אלף יהודים שקרוב למחציתם עברו עתה לתל אביב. נתאר עתה את המאורעות בפירוט, תוך הבאת מידע הרואה אור לראשונה.

יום ראשון, כ“ג בניסן תרפ”א, ה- 1 במאי 1921, היה יום שרבי. בשבת חגגו את יומו האחרון של חג הפסח, וחברי תנועות הפועלים ‘אחדות העבודה’, ו’הפועל הצעיר', התכוננו לתהלוכת חג הפועלים בתל אביב. הייתה זו הפעם הראשונה שחגגו את ה-1 במאי בארץ. פועלי המושבות וחברי ‘גדוד עבודה’ ממחנה ראש העין נהרו לתל אביב כדי להשתתף בתהלוכה. מזכירי מפלגות הפועלים נפגשו עם מושל יפו, וקיבלו את אישורו לקיום ההפגנה, בתנאי שלא תחרוג מתחומי תל אביב.

בתל אביב הייתה גם "מפלגת פועלים סוציאליסטית' (מפ"ס), שמתנגדיה כינוה בשם הגנאי מופס (כלב בגרמנית). פעילותה התנהלה ממועדונם – ‘קלוב בורוכוב’, ששכן בגבול נווה שלום ומנשיה. התנועה, שמנתה עשרות בודדות, קראה לפועלים היהודים והערבים לצאת נגד עושקיהם – איכרי המושבות והאפנדים. היא עוררה את זעמם של יהודים וערבים כאחד, ולכן הורה מושל יפו למנהיגיה שלא להפגין בפומבי ב־1 במאי, ולשהות בתחום מועדונם בלבד.

במוצאי שבת נתפסו שני ילדים מדביקים כרזות של המפלגה הקומוניסטית על קירות הבתים ביפו, הקוראות לפועלים הערבים להפגין נגד מעסיקיהם. מפקד המשטרה היה באותו יום בחופשה, והילדים הובאו למשרדו של סגנו, הקצין עבדין בק חוסייני. הלה דיווח על כך למושל, שהורה לו לצאת למועדון המפ"סים, ולהזהיר שוב את מנהיגי התנועה שלא להפגין למחרת היום.

ב’בית החלוץ‘, במעלה רחוב עג’מי, חגגו בשבת את בר המצווה של משה, בנם של דובה ויהודה צ’רקסקי, מנהלי ‘בית החלוץ’. הבית הוקם בידי ועד הצירים הציוני ביוני 1920, עם התמנותו של הנציב העליון, הרברט סמואל. חודשיים קודם לכן, אושרו המנדט הבריטי בארץ ישראל ו’הצהרת בלפור’ ב’ועידת סן רמו‘. קבוצות של חלוצים צעירים שהגיעו לנמל יפו, הופנו ל’בית החלוץ’, שם התגוררו בימיהם הראשונים בארץ.

בבוקר יום ראשון היו סוכנת הבית והחדרנית, עסוקות בחיטוי שמיכות במכבסה בחצר הפונה לסמטה האחורית של ‘בית החלוץ’. חיים פיינברג, מנהל משרד העלייה, שמשרדו שכן בקומה השנייה, יצא בשמונה בבוקר למשרד העלייה בנמל, כדי לפגוש את האדונים גולדברג, מנהל מפעל לבני הסיליקט בתל אביב, ומנחם שיינקין, מנהל תחנת העלייה. הוא לקחם לסיור ב’בית החלוץ', ובשעת הצהריים חזרו לנמל.

בתשע וחצי בבוקר, החלו חלוצים צעירים להתקבץ בחזית מטבח הפועלים, סמוך לראינוע ‘עדן’ ברחוב לילינבלום. הם הסתדרו בקבוצות ויצאו בתהלוכה, מניפים דגלים וכרזות. התהלוכה יצאה לכיוון רחוב הרצל, פנתה לעבר גימנסיה ‘הרצליה’, ומשם לרחוב נחלת בנימין. היא עצרה בחזיתו של ‘מלון ספקטור’ כדי לשמוע את נאומו של החבר בלומנפלד (בלוך), מעל מרפסת המלון. לכל אורך המסלול לוותה ההפגנה על ידי המשטרה כדי לשמור על הסדר,

מראה ‘בית החלוץ’ כיום ברחוב יפת 34

שלט על ‘בית החלוץ’ שנקבע בידי המועצה לשימור אתרים, המנציח את האירועים ואת 14 הקרבנות היהודים.

צוות ‘בית החלוץ’. דובה צ’רקסקי עומדת, יהודה בחליפה, והילדים משה, ראובן וחיה.

בבוקר הגיע סגן המושל מילר, מלווה בקציני המשטרה קלמן כהן ותאופיק בק ל’קלוב בורוכוב', כדי להזהיר שוב את מנהיגי המפ“ס שלא לצאת ממועדונם. הם פגשו שם את מזכירת התנועה ומספר חברים. חרף ההזהרה, החלו המופסי”ים להתגנב ממועדונם לעבר חוף הים, סמוך למלון ‘בלה ויסטה’, כארבעים חברים הסתדרו בקבוצות, ויצאו בתהלוכה לעבר הסמטה המובילה לרחובה הראשי של נווה שלום. שני שוטרים ערבים צעדו בעקבותיהם.

כשהניפו הקומוניסטים דגלים וכרזות, החלו השוטרים לשרוק. שוטרים רכובים הגיעו למקום, הוציאו את הדגלים מידי המופס"ים, וקרעו את הכרזות. התהלוכה פוזרה והונסה מהמקום, אך החברים חזרו והתאספו ליד בית הספר לבנות בנווה צדק, התארגנו שוב לתהלוכה, ויצאו דרך רחוב שטיין לעבר רחוב יהודה הלוי, הם הניפו שוב דגלים וכרזות, וצעדו לעבר רחוב נחלת בנימין. בשעה אחת עשרה וחצי, הגיעו לחזיתו של ‘מלון ספקטור’, ופגשו שם את תהלוכת הפועלים מתל אביב. בין המחנות החלו חילופי מהלומות, ואחת החברות הוכתה בראשה ודיממה.

המפקח כהן ואנשיו פזרו את המופסי"ם, ודחקו אותם חזרה לכיוון מועדונם בנווה שלום. מאחר שלא הרשו להם לעבור ברחובות תל אביב, הם פנו לעבר מגרש החול החוצץ בין מנשיה לשכונת מחנה יוסף. קבוצות ערבים התגודדו מצדו השני של המגרש וצפו במתרחש, אוחזים בידיהם מוטות עץ וברזל. הקצין כהן ניסה לשכנע את היהודים להתפזר ולחזור לבתיהם, והקצין תופיק בק ניסה לשכנע את הערבים. כל צד דרש שהשני יעזוב את המקום תחילה.

מרדכי בדולח, פועל בן 23 מרחובות, שהגיע להשתתף בתהלוכת הפועלים, עמד על מגרש החול עם חברים אחדים. לפתע נשמעו צעקות נוראות מכיוון נווה שלום, ופצוע יצא במרוצה כשפניו מגואלות בדם. בדולח וחבריו נכנסו לרחוב המרכזי, וראו המוני ערבים עם מקלות ואבנים בידיהם, מתפרצים לשכונה. השוטרים ניסו לעצרם ולהסיגם לאחור. שוטר ערבי החל לירות לעבר היהודים, ורץ לעברם כשהמון משתולל בעקבותיו. אלא שהשוטרים הערבים שהיו איתו החלו נוטשים, ועמם מפקח המשטרה שניסיונותיו להרגיע את ההמון לא עלו יפה. הוא חזר ונכנס עם סוסו בין ההמון הערבי שהשליך לעברו אבנים, התנפל עליו, ואז נמלט מהמקום. חברים בודדים נאלצו לסגת לאחור, כשההמון מתקדם ושובר בדרכו דלתות וחלונות. השוטרים הערבים שצעדו בראש המתפרעים, ירו ופגעו בילד קטן. חבריהם הרכובים, שראו את מפקדם מצטרף לפורעים, עזבו את המקום והתפזרו. עד מהרה פשטו המהומות גם לרחובות הסמוכים, וחנויות היהודים ב’סוק א־דיר‘, ברח’ בוסטרוס וברח' שוק מנשיה, נפרצו ונבזזו.

בשעת הצהריים התכנסו העולים ב’בית החלוץ' לארוחה. דובה צ’רקסקי הייתה טרודה בהכנת האוכל במטבח. מנחם מנדל קוניטשר, בן עשרים ואחת, שהגיע מהעיר בנדרה בבסרביה, ישב באולם עם חבריו מקבוצת "התחיה'. הם עלו ארצה עשרה ימים קודם לכן מחוות ההכשרה במחנה ‘מסילה חדשה’. לפתע נשמעו צעקות, “הערבים מתנפלים עלינו”, והם קמו ויצאו לחצר. הם ראו עולים מוכים בפתח הכניסה הראשית, הכניסו אותם פנימה, והגיפו את השער.

שמואל פוליאקוב, עולה ותיק, ארגן את הצעירים להגנה. החברים פרקו מוטות ברזל מגדרות החצר, והתחלקו לשלוש קבוצות להגנת שלושת השערים. פוליאקוב הורה להם שלא להשליך חזרה את האבנים שהושלכו פנימה, בתקווה שהעניינים יירגעו, אך הדלת הקטנה בשער הראשי נפרצה, והערבים ניסו להיכנס דרכה. פני העומד בראשם הוסוו במסכה, ובידו סכין גדולה. הצעירים הצליחו להדפם בקריאות הוררא, ולנעול את השער, אז נשמעה קריאה מהצופה על הגג, שמנסים לפרוץ גם את שער החצר האחורית. קבוצת אנשים נשלחה להגן על השער, וכשזה נפרץ, היא נסוגה לאחור והגנה על השער הפנימי.

“פתאום הודיע לנו החבר הצופה מעל הגג, כי הערבים שוברים את גדר עצים המחיץ בינינו ובין בית החולים הצרפתי. מיד שלחנו לשם חברים ובאומץ הגנו והדפום מן הגדר והלאה. גשם האבנים לא פסק במשך כל הזמן הזה מעל כל ארבעת מקומות ההתנגשות האלה. מנהלת בית החלוץ דובה צ’רקסקי, שנהרגה על ידיהם אחרי כן, הייתה כל הזמן ביחד אתנו ולפנינו. היא הייתה הראשונה המתקדמת במתקפה כנגדם.”

במשך כארבעים דקות הצליחו העולים הצעירים להדוף את התוקפים, ומידי פעם יצאו לקראתם והניסו אותם. למקום הגיעו קציני משטרה ערבים, מלווים בשישה שוטרים. העולים חשבו כי הם באו לסייע להם, אך אלה ירו לעבר השער ופרצו אותו. האספסוף פרץ בעקבותיהם, חמוש במוטות ברזל ובסכינים. הפורעים התנפלו על מנחם מנדל, השליכו עליו אבנים, ואחת פגעה בעינו. “חפצתי לזרקה בחזרה עליהם, אבל כוחותיי עזבוני מעצמת הכאב, ואפול ארצה”, כתב בעדותו, הוא אזר את כוחותיו, הצליח לעלות לקומה השנייה, ונכנס לאחד החדרים עם חברים נוספים.

“דרך החלון ראיתי כיצד נאבקו הרבה צעירים עם ערבים שדקרום בסכינים. החברים נלחמו אתם בגבורה נפלאה ובחרוף נפש, ועלה בידיהם על ידי הכאות שכבדו את הערבים במוטות הברזל, להבריחם.”

חדר האוכל ב’בית החלוץ' לאחר הפרעות.

אחד מחדרי הבית לאחר הפרעות.

הפורעים ניסו לפרוץ את דלת החדר בו הוא הסתתר, “אבל לא יכלו, כי החברים החזיקו בה בחוזקה”. כשהחלו יריות בחצר ופצצות נזרקו לתוכה, נסוגו הצעירים לאולם האוכל והגיפו את הדלתות. שולחנות שהוצמדו אל הדלתות כדי לחסום אותן, לא עצרו את הפורעים, והן נפרצו עד מהרה. הפורעים נכנסו פנימה בצעקות “דאנג’י, דאנג’י” (כסף ברוסית). אחדים מהעולים הצליחו לעלות לעליית הגג ולהסתתר, בעוד שרוב הנותרים נרצחו באכזריות או שנפצעו מדקירות מוטות הברזל והסכינים.

דובה ויהודה צ’רקסקי, עם ילדיהם משה וראובן ומספר חברות, הסתגרו בחדר המשפחה הצמוד לחדר האוכל. יהודה גרר ארון עץ אל הדלת בכדי להגן עליה. הם שמעו את הצעקות והזעקות מעברה השני של הדלת, ואת קולות הירי. כשהחלו להלום בדלת החדר, וכדור רובה חלף דרכה, פתח יהודה את הדלת הפונה לחצר הקטנה לצד בית החולים הצרפתי, והורה לנשים להימלט. דובה מסרה את ראובן הקטן לידיה של סוכנת הבית, כדי שזו תמלטו. היא עצמה נטלה לידיה סכין מטבח ונשארה בבית.

יהודה הורה לאשתו ובנו לנסות להימלט. הוא פתח את דלת אולם האוכל, פרץ החוצה כשגרזן בידו, ודובה ומשה בעקבותיו, משה מצא מסתור מתחת לשולחן מכוסה מפה. אחד הפורעים הרים את המפה בכדי לשדוד אותה וראה אותו. משה התחנן בבכי שיחוס על חייו, וזה הורה לו לשכב בשקט. משה עצם את עיניו והתחזה למת. יהודה ודובה ניסו להימלט החוצה, כשהוא מפלס את דרכם עם גרזן. הוא הצליח לצאת לחצר, שם נדקר ונפצע קשה, ואילו דובה נדקרה למוות בפתח החדר.

דבורה מלר, אחזה בראובן בן השש, נמלטה אל החצר האחורית עם חברות נוספות. שוטר ערבי שהיה שם, הורה להן למסור לו את תכשיטיהן וכספן. כשביקש כסף נוסף, ענתה לו דבורה כי אין לה מה לתת לו יותר, “יש לך”, ענה לה, וניסה להפשיטה. היא הכתה אותו, והוא פנה אל צעירה בת תשע עשרה. זו פרצה בבכי וניסתה להסתתר מאחורי דבורה. כשהסיט השוטר את עיניו, נמלטו הנשים אל הסמטה המוליכה לרחוב הראשי. דבורה נמלטה עם ראובן הקטן לעבר מדרגות בית החולים הצרפתי. כומר שעמד בפתח סירב לאפשר להן להיכנס, והיא המשיכה להימלט במורד הרחוב, שכן ערבי שהכיר אותה, הכניסם לביתו.

יעקב ברון, תופר חולצות בן שמונה עשרה מלודז', ראה מבעד לתריס החדר בו הסתתר, את יהודה צ’רקסקי מנסה להימלט לעבר השער. “כושי רדף אחריו עם סכין בידו, וכאשר צ’רקסקי הגיע למדרגות בכדי לרדת לכיוון השער, האיש היה לידו והכה אותו בסכינו. זה היה ממש מתחת לחלון ממנו צפיתי, צ’רקסקי נפל והערבי ניגש אליו, לקח את הארנק מכיסו ודקר אותו בסכינו בראש. הוא לקח אז את שעונו והשרשרת מכיס מעילו ושוב דקר אותו בסכין בראשו. צ’רקסקי שוב נפל ודימם מאוד”. יעקב ראה יהודי נוסף נמלט ונרצח, ואישה שנחלצה מחדר הקריאה והוכתה. “אני זוכר שראיתי את צ’רקסקי שוכב ליד השער, הוא ניסה לגרור את עצמו לכיוון הקיר ואמר לי, קח אותי פנימה, אני אמות”.

חיים פיינברג, מנהל הבית, היה במשרדו בקומה השנייה ושמע את הקולות מן הרחוב. הוא צפה מבעד לחלונות הפונים אל הרחוב ואל החצר, וראה את המתרחש. הוא ראה את השוטרים מגיעים אל השער והולמים בו בקתות רוביהם. שמע אותם צועקים להמון שצבא על השער, “למה אתם עומדים, תטבחו בהם בכולם”. הוא ראה כיצד שוטר יורה למוות במשה הברפלד, הקורבן הראשון, ואת הרימון שנזרק ממרפסת מול החצר ומרסק אדם לחתיכות. כן ראה קבוצת שוטרים עומדת על המרפסת, יורה לעבר החצר, ומאלצת את הבחורים להימלט למקום מסתור. פיינברג ניסה למשוך את תשומת לבו של קצין שהגיע מכיוון בית החולים הצרפתי, אבל הוא התעלם ממנו. הירי והמתקפה על הבית נמשכו כארבעים דקות, עד שהגיעו ניסל רוזנברג וקצין בריטי, שעצר את הטבח ביריית אקדח.

ניסל רוזנברג, פקיד במשרד העלייה של מנחם שיינקין בנמל, ראה את הערבים רצים מחוף הים אל העיר כשמקלות בידיהם. הוא רץ אל ארמון המושל, וראה כיצד הערבים בוזזים את חנויות היהודים בכיכר. הבוזזים חלפו על פניו עם החפצים השדודים, והמשטרה שעמדה שם לא עצרה אותם. פצועים הגיעו מכל הכיוונים, והוא ובעל בית מרקחת סמוך, חבשו אותם. ניסל פנה אל המושל בבקשה לקבל שני שוטרים, כדי ללוות אותו ל’בית החלוץ', אך המושל ענה לו כי עליו להמתין לבוא הצבא. בשעה שתיים וחצי אחה"צ, הוא ראה את המיג’ור ג’ון, מפקד משטרת הנמל, ואקדח בידו.

“רצתי אליו וביקשתיו שילך איתי לבית החלוץ. בדרך מצאנו את אותם אנשים שראינום מוכים, שוכבים בנחלי דם מתים. על יד החנות, מתחת לבית קנדינוף, עמדו הרבה ערבים ושדדו. לא רחוק מהמקום עמד סרג’נט ערבי והרובה על כתפיו, שראה את הכול ולא הפריע.”

ניסל והמיג’ור ג’ון הגיעו לחצר ‘בית החלוץ’. הקצין ירה באוויר, והטבח נעצר. הם נכנסו לתוך הבית.

“בקומה הראשונה כל הדלתות היו פתוחות, וחפצי העולים מפוזרים על הרצפה. בחוץ עמדו ערבים וערביות ובניהם, והתחלקו בשלל השדוד. בחצר היה שקט כמו במקום נחרב. בפינות שכבו פצועים קשים שחשבנו אותם למתים. נכנסנו לחדר הקריאה. בין שברי הרהיטים מצאנו פצועים והרוגים בנחלי דם. בחדר האוכל יצאו נשים וילדים וביקשו אותנו להצילם ממוות. נכנסנו לחדר ששם גרה הגברת צ’רקסקי, שם ראינו תמונה נוראה, שאי אפשר למסור במלים. על יד הדלת שכבה הגברת צ’רקסקי, הרוגה במצב כזה, שאפשר לחשוב שהרוצחים אנסוה. בבית היו מפוזרים ניירות ושברי רהיטים מלוכלכים בדם.”

מניין הקורבנות הגיע ל-11 נפש ועוד 28 פצועים, שמהם 4 נפטרו ביום המחרת. גופות החללים הועברו מהחצר לבית החולים הצרפתי ולגימנסיה ‘הרצליה’. שישה עשר יהודים נוספים נהרגו בנווה שלום וביפו, ושבעים ושישה נפצעו באותו יום ראשון. ביום שני, ה-2 במאי, נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר, יהודה ואברהם יצקר, צבי שץ צבי גוגיג ויוסף לואידור ב’בית האדום' בשולי יפו. המהומות ביפו נמשכו שלושה ימים. ביום שלישי הותקפו פתח תקווה, ועין חי (כפר סבא) נשרפה. ניסיון לתקוף את נס ציונה, רחובות וחדרה נהדף. במהלך שבוע הדמים נהרגו 46 יהודים, ו-134 נפצעו. 43 קורבנות יפו ונווה שלום הובאו לקבורה בקבר אחים, בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. שלושה נקברו בפתח תקווה.