הקדמה    🔗

החולף על פני הבית הראשון בפתח רחוב יפת (2– 10) יתקשה להאמין כי שורת החנויות והקשתות ההרוסות על הגג הייתה ביתם של שלושה גבירים יהודים מראשי עדת הספרדים המערבים. הבית הוקם בסוף שנות השבעים של המאה ה-19,ואת הבעלות עליו חלקו שלושה: אהרון מויאל, חיים מימון עמיאל ושלמה אבושדיד. הראשון היה מהדמויות הבולטות ביפו ומראשוני הבונים מחוץ לחומה, ושותפיו - קרוביו ממנהיגי קהילת המערבים בירושלים. הם חברו יחד לבניית הבית המפואר והגדול שהיה מהראשונים שנבנו מחוץ לחומה, על מקום המצדית שהגנה על שער העיר ועל חפיר החומה. עמיאל רכש את שטח המצדית בסוף שנות השבעים, וצירף למיזם את גיסו וקרובו הירושלמים.

קומת החנויות שימשה כבזאר היהודי הראשון מחוץ לחומה, והוא מוזכר בשם זה כבר במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878.

חמישים חנויות ומחסנים היו פזורים לאורכם של שני מעברים שהובילו מדרך עזה (רחוב יפת) אל שער העיר, ומרחבת הכניסה לעיר אל סמטת החלפנים. מעל החנויות היו שלוש דירות מפוארות, והנכסים נרשמו בספר המקרקעין של בית הדין השרעי ביפו בנובמבר 1878. נכסי עמיאל נרשמו כהקדש משפחתי ונמצאים עד היום בידי המשפחה.

בשנת 1915,בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נהרסה חזית הבית במסגרת מבצע לשיפור פני העיר, והקשתות ההרוסות על הגג ניצבות מזה מאה שנים כעדות לטראומה שהבית חווה. בשרידי השוק היהודי מתנהלת כיום מסעדת אבולעפיה. על אף החשיבות ההיסטורית שיש לבית בתולדות יפו החדשה שמחוץ לחומה, ובתולדות היישוב היהודי בעיר, הוא לא זכה להיכלל ברשימת המבנים הראויים לשימור, ואף נדון להריסה על פי תכנית בניין העיר התקפה.

הגבירים מויאל, עמיאל ואבושדיד    🔗

אהרון מויאל, ראש לשושלת משפחתית רבת פעלים, עלה ארצה מרבאט שבמרוקו בשנת 1853. הוא התיישב תחילה בחיפה, ובשנת 1856 עבר ליפו והתגורר בעיר העתיקה, שהייתה עדיין מוקפת בחומה. הוא היה מעשירי הקהילה הספרדית ביפו, וכשנפרצה החומה בראשית שנות השבעים רכש חלקים גדולים משטח החפיר. לימים מולא החפיר ונבנו עליו הבתים בצדו המערבי של רחוב יפת. הוא סייע בהקמת מקוה ישראל וראשון לציון, היה נציג חובבי ציון ורכש את אדמת עקרון. רעייתו סעדה הייתה אחותו של חיים מימון עמיאל, ובערוב ימיו עבר להתגורר בירושלים סמוך לבית גיסו.

בנו הבכור של אהרון, יוסף בק מויאל, היה היהודי רב ההשפעה ביפו של אותם ימים. הוא עסק במסחר שמן ותבואה, ובשנת 1882 התמנה לסגן קונסול ספרד ביפו, ולאחר מכן גם לסגן קונסול פרס. הספרדים העניקו לו את אותות איזבלה הקדושה וקארלוס השלישי, ועל הסיוע שהעניק לטורקים במלחמתם נגד האיטלקים הוענקו לו התארים מג’ידי וביי (בק). הוא סייע לראשוני ביל"ו עם עלייתם ארצה ותמך כספית ביהודי יפו. מסופר כי היה היוזם של בניית מגדל השעון לכבוד יובל שלטונו של הסולטן עבדול חמיד השני. עם אהרון שלוש וחיים אמזלק רכש קרקעות שהוקמו עליהן השכונות היהודיות הראשונות. צאצאי אהרון מויאל היו לדמויות חשובות ורבות פעלים בתולדות היישוב בארץ. תיאור קורות המשפחה לדורותיה סופר בהרחבה בפרק זיכרון שכתב משה אשולין בשנת 1936 בחוברת גנזי ירושלים בהוצאת פנחס גרייבסקי (אשולין, תרצ"ו).

חיים מימון עמיאל עלה לירושלים ממרוקו בשנת 1875 והביא אתו הון. הוא ייסד את ישיבת “תורת חיים” ב“כולל המערבים” שברחוב מעלה ח’לדייה (רחוב חברון). גזבר הכולל היה קרוב משפחתו שלמה אבושדיד (שֶׁכּונה רח"ש), ועמיאל היה יד ימינו. הם חברו יחד לבניית הנכסים ביפו. בנו של שלמה, ד“ר אברהם אבושדיד, היה מראשוני ילידי הארץ שהוסמכו לרפואה. הוא עבר להתגורר ביפו, הקים קליניקה פרטית וטיפל בעשירים הערבים בעיר. בתו לאה נודעה כיפה בבנות ירושלים, ונישאה לבנו של אליעזר בן-יהודה, בן ציון, המוכר בשם איתמר בן אב”י.

השוק היהודי ודירות הגבירים    🔗

בית הגבירים, סוף שנות השמונים של המאה ה-19.צילום: פליקס בונפיס

את מצדית שער יפו רכש עמיאל ככל הנראה סמוך לשנת 1877, כשהחל פירוק חומת העיר. (אפשר לראותה בצילום העיר משנת 1860 שצילם הצלם הצרפתי לואי וינס Vinges). המצדית הדרום-מזרחית נמכרה באותם ימים ועברה מידי השלטונות העות’מאניים למסדר האחיות סנט ג’וזף, והוקם עליה בית החולים הצרפתי סנט לואי. את חלקו הדרומי של חפיר החומה המזרחית רכש אהרון מויאל, ונבנו עליו בניין “בנק דה-רומא” (יפת 28), “הבנק העות’מאני” (יפת 30) ומתחם “בית קנדינוף” (יפת 32) (גילר, 2014; שלוש, א', 1931: 71). ראשונה במתחם הגבירים נבנתה קומת השוק התחתונה, שכללה חמישים חנויות, והיא מצוינת כבר במפת זנדל משנת 1878; שלוש הדירות נבנו זמן קצר לאחר מכן, והן מופיעות כבר ברישומי המקרקעין העות’מאניים משנת 1878. 28 חנויות ושתי דירות בחלקו הדרומי של המתחם היו בבעלות עמיאל (שלושה רבעים מהנכסים) ואבושדיד (רבע מהנכסים). בניגוד למויאל, שהתגורר בבית ביפו, הם התגוררו בירושלים. לאחר מותו של מימון בשנת 1891 נוהלו נכסי ההקדש ביפו בידי מיופה כוח. בתחילה בידי הד"ר יצחק קרישבסקי, ואחריו בידי קרוב המשפחה ניסים כרסנתי, שרכש את חלקו של אבושדיד. עם מותו של כרסנתי בשנת 1935 מכרו בנותיו את חלקן לעבדול רחמן אל- קרא ולחאג' חמיד אבו-לאבן, והם החזיקו ברבע מהנכס עד מלחמת העצמאות. בין אלה ששכרו את דירת מימון עמיאל בשנים הראשונות היו אהרון שלוש ומשפחתו, שהיו קשורים אליו בקשרי משפחה. בנו של אהרון, יוסף אליהו, מספר על כך בזיכרונותיו (שלוש, א', שם: 76). לדבריו הם עברו לבית בשנת 1883 והתגוררו בו שנים אחדות, עד שעברו לנווה צדק. בקומת הקרקע, הפונה לסמטת החלפנים, פתח אהרון שלוש את חנות הצורפות שלו, ובה ניהל את עסקי חלפנות הכספים.

מצדית שער העיר, 1860.צילום: לואי וינס, הספרייה הלאומית של צרפת

בני משפחת מויאל התגוררו בדירה הצפונית בפינת כיכר העיר מעל 22 חנויות שהיו בבעלותם. בין חנויות משפחות מויאל ועמיאל חצץ מעבר המכונה בשטר הרישום “המעבר המשותף”. פתחו היה בדרך עזה (רחוב יפת) והוא הוביל אל רחבת שער העיר, המכונה בשטר הרישום “באב בוואבת יאפה” (שער שערי יפו). מעבר נוסף, בלתי מקורה, הוביל מסמטת הכניסה לעיר אל סמטת החלפנים. את המעבר, שכוסה בתקרת בטון, אפשר לראות כיום במסעדת אבולעפיה, ובה נמצא גם בור המים ששירת את מתחם השוק היהודי.

ג’וליה שלוש, נינתו של אהרון מויאל, שהתגוררה במקום בראשית המאה העשרים, תיארה את הבית ואת סביבתו בספרה העץ והשורשים, המספר את תולדות משפחתה (שלוש, ג', 1982). הבית הועבר בירושה לסבה שמואל מויאל, והתגוררו בו גם בני משפחה נוספים ובהם עורך הדין דוד מויאל – מהראשונים שפעלו בארץ, ומי ששימש בתפקידים ציבוריים רבים בשירות היישוב העברי. שמואל אשולין, שכתב על תולדות משפחת מויאל, מספר על השוק היהודי תחת הבית שכונה “ווקלאת מויאל” (מחסני מויאל), שהיו בו חנויות אריגים, שטיחים ונעליים (אשולין, תרצ"ו: 3). סביבת השוק המתה מאדם, והוא היה הראשון בשורת שווקים שהתפרסו מעבר לחומת העיר בתחום רחוב רוסלן כיום. הראשון בהם היה שוק אל-פאראג' הססגוני, ובמרכזו הסביל הניצב עד היום ברחוב. אפשר להבחין בבית הגבירים הגדול והמפואר ובפעילות שרחשה סביבו בצילום של הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils) מסוף שנות השמונים של המאה ה-19.

בית מויאל מימין ושלט מלון הורביץ. צילום: חליל ר’אאד

עם ראשית הקמתה של השכונה החדשה תל-אביב עזבו בני משפחת מויאל את הבית ובנו את בתיהם בשדרות רוטשילד. הדירה הושכרה למרים הורביץ מראשון לציון. היא פתחה בה מלון שנחשב לנקי ומסודר, ולפי המסופר התאכסנו בו גדולי הדור. בשלט המלון על מרפסת הדירה אפשר להבחין בצילום האחרון של חזית הבית ערב מלחמת העולם הראשונה, שצילם הצלם חליל ר’אאד. מעברו השני של הרחוב, בסמוך למאפיית אבולעפיה, שכן מלונו של ר' חיים כהן, שהיה זול ועממי יותר. בשלט המלון ניתן להבחין בצילום בונפיס משנות השמונים.

שרידי בית הגבירים לאחר הריסת החזית. ארכיון מוזיאון המלחמה האוסטרלי

שרידי בית הגבירים. צילום: שמואל גילר

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה החליט ג’מאל פחה, מפקד הארמיה הרביעית ומושל סוריה וארץ ישראל, לשפץ את הערים הראשיות שבשליטתו (דמשק, ירושלים, יפו, חיפה ועזה). ההוראה על כך ניתנה ככל הנראה בעת שביקר בתל-אביב וביפו בפברואר 1915 (גילר, יפורסם). השיפוץ כלל את הריסת השווקים ההיסטוריים בעיר, בתוואי רחוב רוסלן כיום, כדי להרחיב את הדרך הצפונית לנמל. דרך עזה (רחוב יפת), שהובילה לשכונת עג’מי ולשכונות דרום העיר והכניסה הדרומית לנמל, הוצרה על ידי בית הגבירים, שפלש אל התוואי ולא אפשר תנועה מוטורית. חזית הבית נהרסה עד כדי מחציתו, וכך גם חלקו של הבית מדרום לו (יפת 12). לדברי משה אשולין שימשו אבני ההריסה לבניית מסגד חסן בק. מרים הורביץ נאלצה לעזוב את המקום, ופתחה שוב את מלונה ברחוב הווארד (רזיאל 15) בבניין המלון של אלכסנדר הווארד, שהלך לעולמו.¹

הקדש מימון עמיאל    🔗

רישום הנכסים בספר המקרקעין של בית הדין השרעי ביפו נעשה בנובמבר 1878.עשר שנים לאחר מכן רשם מימון עמיאל בבית הדין השרעי בירושלים הקדש (ואקף) משפחתי של נכסיו בירושלים וביפו, לטובת נכדו אברהם שהיה קטין. ככל הנראה, הוא חשש שהנכסים יאבדו לאחר מותו. עם מותו של אברהם, בשנת 1939,הועבר ניהול ההקדש לרעייתו צילה לבית קרישבסקי. לאחר המלחמה נתפס הבית בידי הרשויות כנכס נפקדים. צילה עמיאל דרשה לקבל לידיה את חלקה של המשפחה, והוא אכן הוחזר לה. עם מותה עבר ההקדש לניהול בניה מימון ואליהו, ומשנת 1985 מנהל את נכסי המשפחה איתן, בנו של מימון.

משעזבו בני משפחת מויאל את המתחם נמכר חלקם לאדיב סעיד אל-ג’אבר, שלא עזב ככל הנראה את יפו במהלך מלחמת העצמאות. בשנות התשעים הוא מכר את הנכס לחברה בבעלות עורך הדין אברהם סוכובולסקי ואברהם פילץ. עם מותם בשנות התשעים נמכר הנכס לחברת סטאברוס. זו מכרה אותו לוואליד אבולעפיה והוא פתח בה מסעדה, ושמו מתנוסס כיום על בית הגבירים היהודים של יפו.

בית היהודים הראשון מחוץ לחומת העיר, והשוק היהודי הראשון, ראויים להיות מוכרזים לאתרים לשימור המורשת היהודית של יפו.

תרגום כתב ההקדש    🔗

כתב הקדש מימון עמיאל משנת 1887,אוסף המשפחה

כל החלקים המשותפים בהיקף של שלושה חלקים מתוך ארבעה חלקים, זאת בשיעור שמונה עשר קיראט מתוך 24 קיראט בסך הכול, שבהם עשרים ושמונה חנויות ושני הבתים הבנויים מעליהן הקיימים בנמל יפו, בקרבת השער. הגבולות של כל אלה הם מדרום ]בכיוון התפילה] – דרך ציבורית; ממזרח – כנ"ל; מצפון – המעבר הישר הנמתח ממזרח למערב ובסוף כל אחד משני צדדיו הנזכרים לעיל שער. והמשותף הוא המעבר הנזכר לעיל בין החנויות של המקדיש הנזכר לעיל לבין החנויות של אדון הארון מויאל היהודי ומלוא הדרך המובילה אל השער הראשי [באב אל-בואבה] של יפו הנזכרת לעיל; ממערב – הדרך המובילה גם כן אל המקדיש הנזכר לעיל, וזאת בהתאם למצוין בשלושים שטרי בעלות על נכסים שנופקו על-ידי רשם המקרקעין ביפו הנזכרת לעיל, ושמספרם תשעים וחמש… [ובהמשך מספרי 28 החנויות ושתי הדירות.[

שחזור חומת העיר המצדית - בצהוב; חזית בית הגבירים - בירוק. תוואי החפיר - מנוקד. הגג המשושה הוא סביל שוק אל-פאראג'. החצים מורים על תוואי הכניסה לעיר. הצילום באדיבות מדבא מדידות והנדסה בע"מ

מודעה בעיתון חבצלת, 3 בספטמבר 1900