בי"ז בתמוז, היום בו החלה הריסת ‘הגימנסיה הרצליה’, החלה גם הריסת טרמינל הנוסעים בנמל יפו. השריד האחרון לפעילות מחלקת העלייה של ‘ועד הצירים’ הציוני, שהפך לסוכנות היהודית. בראשית ספטמבר 2020 ימלאו מאה שנים לחנוכת ‘בית החלוץ’ ברחוב יפת 34 העומד היום מוזנח, ורק שלט הנצחה של ‘המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל’ מזכיר את עבדו וחלקו במפעל העלייה.
ב-6 בספטמבר 1920 פרסם עיתון ‘הצפירה’ ידיעה על כך, שימים ספורים קודם נחנך ‘בית החלוץ’ באירוע חגיגי לרגל בואם של שבעים עולים חברי תנועת ‘החלוץ’. יהודה קופילביץ, נציג ‘הועד הזמני’, פתח את האירוע בנאום נרגש והזכיר את יוסף טרומפלדור ששנא לדבריו דיבורים ואהב מעשים, ומשמש כמופת לתנועת ‘החלוץ’. אחריו נאמו מנחם שינקין והסופר אלכסנדר זיסקין רבינוביץ המוכר כאז"ר. מתחם ‘בית החלוץ’ כלל שלושה מבנים סביב חצר שהייתה מוקפת בחומה ומוגפת בשערים, והוא שכן על הדרך שהובילה מכיכר השעון לשכונת עג’מי. את הבית ניהלו בני הזוג דובה ויהודה צ’רקסקי שהתגוררו במקום עם שלושת ילדיהם.
כשהגיעו עולי ‘העלייה השנייה’ לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא היה ארגון ציוני שהיה אחראי לקליטתם, והם התאכסנו בשתי אכסניות ברחוב שוק נווה-שלום שברובע מנשייה. חברי ‘הפועל הצעיר’ התאכסנו במלונו של חיים בורוך, ואילו חברי ‘פועלי ציון’ במלון ספקטור הסמוך. כאן החלו לצמוח תנועות הפועלים. שערי הארץ נפתחו לעלייה חופשית לאחר פרסום תקנות העלייה הראשונות באוגוסט 1920, ועם בואו של הנציב העליון היהודי הרברט סמואל. עולים אמנם הגיעו גם קודם, אך במסווה של תושבי הארץ החוזרים מגלות המלחמה. לאחר פרסום התקנות החל שטף של עולים להגיע לנמל יפו בזרם בלתי פוסק של אוניות. ההנהלה הציונית בלונדון בקשה להגביל את קצב העלייה, אך לא ניתן היה לעצור אותה, ועל ‘ועד הצירים’ בארץ היה להתארגן בחופזה למציאת מקומות לינה לעולים חסרי אמצעים. לשכות עלייה הוקמו בחיפה ויפו, וכמנהל ביפו מונה מנחם שינקין. את מקומות הלינה הראשונים שכרו בבתי ערבים, אך נדרשו מקומות רבים, ולכן הושכר הבית על דרך עג’מי מאלפרד רוק. נוצרי קתולי שהיה מהמתנגדים הקיצוניים לעלייה הציונית ופגיעתה בפרנסת המקומיים, אך הוא עצמו לא בחל להתפרנס ממנה. כשהמקומות לא הספיקו, הקימו אוהלים על החוף סמוך לנמל ובחצר בית העולים.
ב-1 במאי 1921, במאורעות תרפ"א, הותקף ‘בית החלוץ’ שהיה סמל העלייה, ושישה עשר עולים נרצחו ועשרות נפצעו. בין הנרצחים היו גם בני הזוג צ’רקסקי. ב-2 במאי ננטש המקום, ומחנה אוהלים הוקם על חוף הים בהמשך רחוב אלנבי. כשלוש מאות עולים התגוררו בתשעים ושלושה אוהלים, ומספרם עלה עד מהרה למאה ועשר. המצב הסניטרי חייב מציאת פתרון של קבע, ובסיוע ‘קרן הגאולה’ של ‘הועד הלאומי’ נרכשו ביוני 1922 שני בתים מהאפנדי שיח' עלי, סמוך לאבו-כביר. לאחר שיפוצים נחנך בית העולים החדש ב-22 באפריל 1922, והיום ניצב על מקומו בית הספר ‘רוגוזין’ ברחוב העלייה 49. במבנה המשופץ שכנו משרדי ‘לשכת העלייה’, ופיקוח רפואי נוהל בידי הסתדרות ‘הדסה’. העולים שהו במקום זמן קצוב, ונדרשו להתייצב מידי יום בלשכת העבודה כדי להיות זכאים לפתקת מזון. במקום נוהל סדר יום קפדני, ומנהלו הראשון היה שמואל פוליאקוב שניצל מהטבח ב’בית החלוץ. בפברואר 1926 החליף אותו יעקב גילר, שניצל גם הוא.
בעקבות המרד הערבי שפרץ בשנת 1936 והקמת נמל תל אביב, נבנה בית עולים חדש בצפון תל אביב. הוא נבנה בידי ‘קרן היסוד’ בתרומת אריק סולומון מדרום אפריקה, ונחנך ב-9 בדצמבר 1937. היום ניצב על מקומו הקונסרבטוריון למוסיקה ברחוב שטריקר. וכך במלאות מאה שנים לתחילת העלייה החופשית לארץ ישראל, נעלם מנמל יפו המקום בו דרכו לראשונה העולים על אדמת הארץ, וברחוב יפת 34 ממתין לגאולה המבנה המוזנח של ‘בית החלוץ’ בו התגוררו לראשונה העולים לפני שהתפזרו ברחבי הארץ. איש מהם כבר איננו כדי לספר על ראשית העלייה לחוף יפו.
‘בית החלוץ’ ברחוב יפת 34
בית העולים ברחוב עלייה 49
בית העולים ברחוב שטריקר
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.