האומנם מחוייב היהודי המודרני לפנות עורף לתרבות המערבית ולנער חוצנו ממנה כדי להיות יהודי שלם? האם לא יותר נכון הוא, שכדי להגיע לתפיסה השלמה של היהדות כתוכן רוחני וכצורה היסטורית צריך לראותה ראיה אובייקטיבית מתוך הקשר שלה עם התרבות המערבית (דוק: המערבית, ולא המזרחית) – כשם שגם את תפקידו הרוחני של היהודי הקדמון (ועמו גם של יהודי־הקדם אשר בנו) יש לראות מתוך הקשר עם האנושות התרבותית, שפנתה מערבה, ולא עם האנושות האינסטינקטיבית, שהסתותפפה באפלוליותה של אסיה?
תובע־נא כאן דעה זו בגלוי: ישראל – על שפת הים־התיכון הוא עומד, ופניו, מאז ראשית קיומו ההיסטורי, – אל מול פאתי מערב, אל מפרצי הים היווני, אל חופי הגזעים שלומי הצורה וצמאי התוכן אשר קלטו ברצון כזה ובבינה יתרה את עזבוננו היצירתי ואת האוצרות הרוחניים אשר מאסו עמי אסיה שישבו מאחורינו קופאים על שמריהם. שהרי מבחינת הגיאוגרפיה של הרוח, מבחינת גזע היצירה, היה ישראל בארצו שייך מאז ומעולם, לפי כל מהותו הנפשית ולפי כל פעולתו התרבותית, לא למזרח, כי אם – למערב! לא אסיה, כי אם אירופה קבלה מאתנו וסיגלה לעצמה את הערכין אשר הבאנו לעולם, את הקוסמוגוניה שלנו, את חזון נביאינו, את אידיאלי הצדק הטבועים בנו ואת עיקרוני המוסר שטווינו מסביב לעצמנו. לא אסיה, כי אם אירופה עשתה את התנ"ך לאבן־שתיה של עולמה הרוחני. כל אלה זרים נשארו לאסיה בעצם מהותם. כי המהות הישראלית היתה תמיד בלתי אסייתית, וכל גדולתה וחידתה היא בזה שאף על פי שנולדה באסיה היתה בלתי־אסייתית! כי היא נולדה ופניה אל הים־התיכון; ורגליה, שעמדו על קצה גבול אסיה המערבי, כמין סכר, או כשתילים רכים ועקשנים של אותו עץ־ההדר שנתן אחרי־כן את פרי הדעת טוב ורע לעמי־המערב – רגליה, אך בגרו בגרות היסטורית ועמדו הכן ובטח מפני השפעות, אחרי צאתן בשלום מסכנות העקירה – מיד נישאו ללכת מערבה, להתגלגל כמה גלגולים, כהד זה, לתוך נבכי־אויר אחרים ורחוקים, למען המשיך את מעגל חייה מעבר־מזה של הים התיכון, מקום שם יכלה בדרכה לטבול בקצף אותם הגלים שמהם נולדו אלוהויות יוון, כי לא יכלו עמוד תחתיהן מעבר מזה, במזרח השקוע בחשכת־החושים ובחמדת־הזייה עקרה שאין עמן לא מטרה ולא הצורך הנפשי במטרה, כלומר – לא חזון ולא מוסר!
יתכן איפוא כי היות יהודי – זה לא כל כך רחוק מהיות יווני כאשר חשבו תמיד גם היהודים גם היוונים! כי צד אחד משותף להם לשני העצמים הללו, שרק צדם השני פונה לשני עברים שונים, בעוד שביחד המה מהוים את העצם האנושי הגדול, הבולט ומתרומם למופת לעומת החומר ההיולי חסר־הצורה ונעדר הרצון־לצורה, ששמו אסיה. עצם כנגד חומר – זהו ישראל הים־תיכוני, התרבותי, אירופה הישראלית שבאסיה, לעומת אסיה גופה (אם נסכים לקרוא בשם זה רק את את אסיה המערבית, ולא את “המזרח הרחוק”), תוהו־ובוהו זה שרוח־אלוהים רק מרחפת בו על־פני שטח הדברים, אך לא נתגלמה בהם גופם (שעל־כן יש באסיה גילוי־שכינה, אך אין בה האלהת העצמים, שהיא תכונה ים־תיכונית, – ובמזיגה רוחנית גם תכונה ישראלית). העצם הזה, עצמנו וחזוננו, הלא נוצר מברית שם עם יפת. בלי הקשר הרוחני הזה עם יפת, אשר “ישכון באהלי שם”, – אסיה, וישראל בתוכה, אינה אלא חומר גרידה!
לא, היהדות לא נולדה להיות ההמשך של אסיה שמאחוריה: היא נולדה להיות ההתחלה של משהו חדש, של תרבות המערב, אשר ביצירתה השתתפה יחד עם יוון ורומי. ישראל ההיסטורי בארצו היה הגבול שבין הקדומים המזרחיים והחידוש הים־תיכוני, וכיוונו היה מלכתחילה אל עבר־הגבול המערבי. הוא היה הצלע התחתונה, המזרחית, של משולש־התרבות הגדול, הים־תיכוני, שתי צלעותיו האחרות היו יוון ורומי. כל תכונותיו הפסיכיות והרוחניות של ישראל מעידות כי לא לאסיה הוא אלא מתנגדה של רוח “המזרח הקרוב” הוא (בעוד שיש כמה נקודות־שיתוף בינו ובין הרוחניות ההודית, על אף ההבדל הפילוספי):
זה האקטיביסם שברוחו – אכן לא אסייתי הנהו, כי אסיה – זוהי עצלות־הנפש, התאבכות כבדה ומעורפלת של חיי־הנפש, כעננים שיש עמם ברקים של פתיעה לסירוגין, כדי לפרק את הצטברות החשמל. זו העמדת החיים על אחריותו של האדם, חידושה של היהדות, לא אסייתית היא, כי אסיה – זוהי תרדמת ההכרה והשלכת יהבה על המזל, הפאטום. זו השאיפה היהודית לתיקון עולם במלכות הרוח (“שדי”) – לא אסייתית היא, כי אסיה – זוהי שקיעת־שכרון בתוך הרגע, שהוא לה גם העבר גם העתיד, בשגם הזמן האסייתי הוא הווה אחד גדול, כל הזמנים במקום אחד, ההווה השיכור שאינו מכיר את עצמו, בעוד שהשאיפה לתיקון לא תיתכן כלל בלי הכרת עצמו. זו הסובלימציה הרוחנית שבישראל, השאיפה להזדככות האדם – לא אסייתית היא, כי אסיה, המזרח הקרוב, המקיף את ארץ־ישראל מכל עבריה, חוץ מן העבר האחד הפתוח אל הים־התיכון – אסיה היא מרבץ הטמטום הרכרוכי, ההשתכשכות התאוותנית בהנאת־החושים לשמה, בלי כל רצון להתרומם מעל לעצמו, בלי כל צורך לראות את עצמו ראיה אובייקטיבית, בלי כל הבנה ספקולטיבית ובלי כל יכולת של ביקורת־עצמית; אסיה – זוהי אהבת־החדלון, חוסר־הצורה הסטאטי, המעלה בועות־תאוה מתפקעות, חוסר היכולת לצאת מתוך עצמו, הקיום ההיולי, הלילי, שלטון־הדם שאינו מכיר את שלטון המחשבה, את הרוח החושב. הציווי המוחלט הפנימי שלנו על צדק ויושר – לא אסייתי הוא, כי אסיה חיה על חרבה, חוזק־יד ושפיכת דמים הם חוקת חייה, תאוות־הבצע – המניע העיקרי, אם לא היחידי, לכל מעשי הפרט והכלל, עדות־שקר ושבעות־שוא – מן הדברים שלא יעלה על דעת איש שם לראות בהם שום חרפה, הציניות היסודית – שכלה, הרשע הגס – כבודה. על אף ההשפעות המסויימות שקבלנו מאסיה בשטחי־החיים החיצונים ‘כדרך הטבע’ עקב קירבת הסביבה, הרי היינו תמיד, בנוגע למהות הפנימית, לא רק הניגוד־מהכרה לאסיה, אלא גם שנואי נפשה. אסיה הרגישה בנו תמיד את הזר, את המערבי, והבהירות הים־תיכונית של הכרתנו ופעילות נפשנו עוררה בבני־אסיה לא פחות בעתה ואיבה משעוררה אחרי־כן בבני־המערב מזרחיותנו בהשואה אליהם. כי זה היה גורלנו – להיות הגבול: אסיאטים בעיני המערב, וים־תיכונים בעיני המזרח.
היסורים שנגרמו לנו על־ידי המערב המנצח, משבאנו אליו, משהקימונו בגבולו את היהדות השניה, האירופית והגיטואית כאחד, השנאה והבוז ששבענו ממנו, בעוד הוא מתעוה, כגוף זה שרוצה להקיא את החומר הזר שבא אל קרבו בטעות, ומעוה לראות ים־תיכוניות זו, שבשמה הוא דוגל, כראות ניגוד גמור ליהדות, בשכחו בזדון כמה מן המזרח היה ביוון וכמה ים־תיכוניות יש במהות הישראלית, האכזריות והרציחה שעולם היוונות הנאור הראה ביחס אלינו, – מהם היתה נסיבה (אולי טובה היא באמת שעשתה עמנו ההיסטוריה) כי יקע לבנו מעל היוונות כליל. היהדות הראשונה, הנבואית, שנועדה להיות שותפתה של יוון ביצירת התרבות, בעוד ששתיהן לא ידעו זאת, – נחרבה בסופה על־ידי יוון; היהדות השניה, התלמודית, היתה אויבתה של יוון ושנואת נפשה; אבל הנה הגענו בדרכנו ההיסטורית אל הקמת היהדות השלישית שתהיה בהכרח יהדות סינתיטית – או לא תקום כלל, ועתה עלינו להיזכר בשותפות הקדומה אשר לנו עם היוונות. היהודי, שהיה האירופאי של המזרח עוד לפני היות אירופה (במובן התרבותי) – לא תהיה לו תקומה במזרח כלאום תרבותי ולא תהיה לו זכות־קיום אנושית בו, אם לא יבסס את קיומו הלאומי והנפשי על שיתוף־התפקיד התרבותי עם היוונות, עם המערב.
היהדות־האם ילדה את תרבות־אירופה לבעל היווני; עכשו עוד שומה עליה להציל את בתה המתנכרת מן הכליון החורץ. הבת נעוות־המרדות שונאה את אמה תכלית שנאה, וגם את אביה הן זנחה ותשכחנו. האב היווני נהפך זה כבר למיתוס ולרעיון אפלטוני; האם העלובה והבזוייה חיה וקיימת. אבל היכן צפונים כוחות ריגנרטיביים אם לא באם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.