מעתה עולה לפנינו השאלה החמורה:

כיצד נוכל לצעוד אפילו צעד אחד בדרכנו זו אל יהדות מחודשת ויוצרת בלי חיים רוחניים פעילים בקרבנו? והרי אנוסים אנחנו להודות כי חיי־הרוח בישראל מתמעטים והולכים בדורנו, עד שרואים אנו והנה המוני בית־ישראל כמעט שכבר נשתוו במדרגתם להמוני אומות־העולם, עד שאפילו בארץ־ישראל כבר יש לנו המון נבער, שגדל בלי המאור שביהדות לחלוטין. ואזרחינו־משכילינו הרי נוטים מעצם טבעם (בעקב תלישותם הנפשית והמציאותית) להרבות חמרנות וחוסר־רוחניות מנה אחת אפיים על בני־סוגם בעמי־התרבות. בלי להיכנס כאן בעבי הסוגיה מפני־מה באתנו רעה זו ואם יש לה תקנה בשעה זו, עלינו מכל־מקום להכניסה בחשבון בבואנו לשאול לנתיבות עולמנו ועתידנו הרוחני.

התשובה האפריורית (כי תשובה מסוג אחר לא תתכן בענין המעורה בנפש) היא: אמנם כן ישראל בדורנו אינו חי חיים רוחניים, אבל גם בזמן שאין בו חיים רוחניים הריהו חומר לחיים רוחניים. התנאים הם שמנעו ממנו את חיי־הרוח, בדחפם אותו אל זרועות החמרנות, כעם של מהגרים ורודפי־קוניונקטורה, והתנאים הם שישיבוהו אל נחלת הרוח. כי חיי־הרוח אינם ענין של המוח: הם נובעים מן הנפש. אילו היו חיי־הרוח עסקו של המוח, כי אז היו לנו חיי־רוח דוקה בתקופה זו, שדורשת את אימוץ־המוח חדשות לבקרים, מחמת הפורעניות המתרגשות חדשות לבקרים. אבל נפשנו מהוממת ונבוכה, ואינה מסוגלת לאמוציות יצירתיות, והלא חיי־הרוח הם בעיקר – אמוציה של יצירה! לקינו בטמטום־הנפש, ומשום־כך אין לנו חיים רוחניים.

וזוהי נחמתנו: לא על המוח היהודי אנחנו סומכים, אלא על הנשמה היהודית, ומן הבחינה הנפשית דומה ישראל להר־געש “כבוי”: הר־געש – גם במצב־מנוחה הר־געש הנהו, והוא עלול, כידוע, לשוב ולהתעורר ולפרוץ, כי מה זה אם לא המקום אשר דרכו, בניגוד לשפלה, הכוחות הפנימיים של הטבע מתפרצים כבוא להם מועד? – אף אנחנו כך: אל תראונו שאנחנו כיום רק הר דומם ומטיל־צל, בליטת־נגף על דרך־המישור: מחר, עם שוב התנאים הסטיכיים המתאימים, יכולים אנו להפתיע את העולם שנית בפרץ כוחות יוקדים.