¹

‘וכך הדבר בנוגע לעבר שלנו […] הוא כמוס מחוץ לגבולו ומחוץ למחוזו, באיזה חפץ גשמי שלא חשדנו בו אפילו’.

מרסל פרוסט²

“לעם היהודי”, לדברי הוגה הדעות היהודי־בריטי סיר ישעיה ברלין (1909–1997), “יש הרבה יותר מדי היסטוריה והרבה פחות מדי גיאוגרפיה”. הדברים נאמרו בשנינה במענה לשאלה עיתונאית “מה היא הבעיה של העם היהודי?” דומה שפיזור גאוגרפי של עם נטול ארץ לאורך רוב שנות קיומו, ועומק היסטורי של זיכרון הקשור בארץ מיוחלת אליה שאפו הגולים לחזור, חייבו את בני העם היהודי בצמצום מספר חפצי הזיכרון והמשמעות אותם נשאו עמהם בנדודיהם ובמקומות מושבם, או אותם יצרו, אספו, רכשו או שמרו בזיקה לחפצי קודש וסמלי זיכרון הקושרים בין העבר, ההווה והעתיד.

ההיסטוריה בת 3500 שנה של העם שהיה מפוזר ברחבי העולם לאורך אלפי שנים הותירה עדויות כתובות רבות מספור, יצרה הזדמנויות שמעטות דומות להן למאבקי הישרדות, לאחריות קהילתית, לחילוקי דעות ולתעוזה אינטלקטואלית, לחינוך לאוריינות, ולכינון דפוסי תרבות, זיכרון ולימוד שהניחו כר נרחב הן לעיון ולדמיון יוצר, הן לרציפות וזהות, הן לפולמוס ומחלוקת, שכולם כאחד היו חלק מקהילת זיכרון רבת פנים.

לקהילה זו על ריבוי פניה החברתיים והתרבותיים, שהיו מורכבים מרצף ושינוי, ממסורת ומשבר, ומדפוסי הנחלה חינוכיים, טקסיים וליטורגיים קבועים ומשתנים, הייתה מסורת סקראלית משותפת בעלת מבע חזותי וביטוי חומרי קבוע, שהתבטאה בחפצי קודש שראשיתם בעולם המקראי.

מהותם של חפצים מקודשים אלה נקשרה בזיכרון העבר המשותף ובתקוות עתיד מיוחל, הכרוך בשיח של שעבוד וחירות, גלות וגאולה, ובעדות על קשר נצחי בין שמים לארץ הקשור בברית עולם. בכל קהילה ברחבי הפזורה היהודית באשר היא, אפשר היה למצוא ברשות הציבור שני ביטויים חפציים עתיקים־מתחדשים לברית נצחית זו, הכורכת בין העבר, ההווה והעתיד של קהילת זיכרון משותף – ספר תורה ושופר. אין חפץ גשמי בעולם היהודי, מלבד ספר תורה, שטעון במטען היסטורי דיאלקטי כה רב כמו השופר, המסמל במרחב הזיכרון היהודי זיכרון וברית, עקדה והצלה, קול תרועה שהתוקע בשופר מבקש להיזכר לפני ה' בזכותו, וזיכרון של קשר קולי דרמטי מקודש בין שמים לארץ ובין הארץ לשמים. עוד קשור השופר, הנודע גם בשם חצוצרה, בעבודת הקודש ומלחמה, בקרבנות וכהונה, בישועה וגאולה, בהפחדה, הטלת אימה ונקמה, במאגיה, בניצחון, בהחרמה והדרה, בדרור ותקווה: השופר קשור בזיכרון דרמטי של העבר עתיק הימים, בזיכרון ליטורגי מחזורי בהווה ובזיכרון מיסטי־משיחי מיוחל של העתיד:

*

העבר קשור בקול שופר במעמד סיני, בספר שמות יט–כ, בשעה ש’כל העם רואים את הקולות‘, בחג השבועות, הוא חג המרכבה והמלאכים, חג לוחות העדות, השבועה והברית, במועד המקודש שבו נכרתה הברית בין האל לעמו; וקשור במחזור השמיטות והיובלים המוכרז בשנת היובל בתרועת שופר. עוד קשור זיכרון השופר בנפילת שבע חומות יריחו בתרועת שבעה שופרות על פי דברי מלאך ה’ ליהושע בן נון, בהמלכת שלמה למלך בתקיעת שופר, בשופרות המלחמה בספר שופטים ובנחמיה ובשופרות שבהם תקעו הכוהנים והלויים במחזוריות קבועה בעבודת הקודש במקדש.

בהווה, הנשמר במחזור הליטורגי השנתי מדי שנה בשנה, קשור השופר בתפילות המועדים בהם תקיעת השופר נסמכת לזיכרון העקדה (בראשית כב) ובברית הנצחית הכרוכה בה בין האל לאברהם וצאצאיו (שם, כב, יז), אשר קשורה כזכור בקרן איל שהועלה לעולה תחת יצחק בנו (כב, יג), היא הקרן ממנה עשוי השופר שבו תוקעים בראש השנה וביום הכיפורים.³

בעתיד, קשור השופר במחזור ‘מועדי דרור’, הוא המחזור השביעוני הנצחי של שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים, שאחריתו קשורה בשופר היובל ובשופר התרועה ובחזרת כל איש לאחוזתו, בשעה נכספת שעליה נאמר: ‘ובשופר גדול יתקע’.

השופר נזכר גם בתקוות גאולה ונקמה, הקשורות בפסח חג החירות הקשור בנקמה ברודפים ובמשעבדים. תקוות הגאולה, אותה מבשר אליהו הנביא בתקיעת שופר, כשהוא עומד לצד המשיח הנכנס בשערי ירושלים, כמצויר על דפי ההגדה של פסח ליד תפילת ‘שפוך חמתך על הגויים’, קשורה במשיחיות הנוקמת המקדימה את הגאולה.⁴

דהיינו, השופר קשור במסורת המקראית במקרים שונים של גילוי אלוהי בהיסטוריה של בני ישראל, הכרוכים בברית, בהבטחה נצחית, במחזוריות ריטואלית ובזיכרון עולם (עקדה, מעמד סיני) ובמעבר משעבוד לחירות ומגלות לגאולה (היובל הגדול, מועדי דרור), ובשני קטבים מנוגדים של אמונה, שייכות ונאמנות מוחלטת, שמתבטאת בעקדת יצחק, מזה, שבה השופר העשוי מקרן האיל, מסמל את זכר ההצלה ממוות לחיים בהתערבות אלוהית, ואת הברית הנצחית, מצד אחד, ואף מסמל את הכריתה וההדרה המוחלטת, ביחס לנאשמים בכפירה ובחטא או בביזוי תורה ולומדיה, המתבטאת בחרם נורא, המסומן תמיד בתקיעת שופר, מצד שני.

השופר נושא מטען דיאלקטי עז מבע בהיותו קשור בעת ובעונה אחת בזיכרון הברית ובאיום הכרת, בפתיחת שערי שמים ובאימה מפני נעילתם בפני המתפלל ביום הכיפורים; במסורת הכוהנית של עבודת הקודש במחנה הקודש, ובמחזוריות השביעונית הנצחית של מועדי דרור, הקשורה בתרועת שופר היובל וב’תקע בשופר גדול לחירותנו', הכרוכה בזיכרון המעבר משעבוד לחירות ובתקוות המעבר מגלות לגאולה.

השופר קשור בשירת הלויים בתהילים ובעבודת הקודש במקדש, קשור בהמלכת שלמה בונה המקדש, בחידוש הברית בחג השבועות, מועד מעמד סיני, ואף קשור בשופר המלחמה ובחצוצרות התרועה, בשופר החרם והטלת הנידוי.

השופר נזכר במקרא 72 פעמים. ראשיתו הדרמטית קשורה במעמד סיני, במתן תורה ובחג השבועות או בקשר בין שמים וארץ בעת כריתת הברית, המסומן בקול תרועה בלתי נשכח, מצמרר ומפלח, מעורר אימה וחרדה:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. (שמות יט, טז)

קול השופר נקשר בדיבור האלוהי שנראה במראות אש ועשן ונשמע בקול שופר רב עוצמה ומעורר אימה:

וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל־הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (שמות יט, יח–יט)

“וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק” (שמות כ, יד)

במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, אשר נכתבו ברובן בידי ‘הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם’, כמבואר במגילות פעמים רבות, מתוארת תגובת העם הנסער למראה תמרות האש והעשן ולמשמע קולות השופר הפולחים, המתוארים כ’קולות פלא'. התגובה לחוויה הרב חושית והעל חושית מתוארת בביטוי יחידאי: ‘ורעדודיה אחזתם’:

יבינו בחוקות מושה…ןיען אליבחר ויאמר שמעוני עדת יהוה והקשב כול הקהל

הגדולים [והקטנים] לכול איש תושב…ארור האיש אשר לוא יעמיד וישמור ויעש לכול מצוות יהוה בפי מושה משיחו וללכת אחר יהוה אלוהי אבותינו המצוה

לנו מהר סיני…וידבר ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו ומר[א]ה [זיו] כבודו הראנו באש בעורה ממעלה [ב]שמים.. ועל הארץ עמד על ההר להודיע כיא אין אלוה מבלעדיו ואין צור כמוהו [וכול] הקהל..נעו וחתו ורעדודיה אחזתם מלפני כבוד אלוהים ומקולות הפלא [וינועו] ויעמודו מרחוק… ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא] בהקדשו וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי מבש[ר ]כמוכ ] איש חסדים ויוצ[ר מעשי]ם אשר לוא נבראו מעולם ול.. …[…]…⁵

השופר הוא הקול היחיד ממעמד סיני שנותר כמוחשות כלית־ווקאלית–מוסיקלית הקשורה בתקיעה ובתרועה הניתנת לשחזור, שכן הוא עשוי מקרן איל שמקורה בעולם החי ולא ממלאכת מחשבת מעשה ידי אדם, המציינת כלים כמו עוגב או כינור. יתר על כן, השופר הוא הכלי היחיד מעבודת המקדש ששרד בידינו:

השופר נמנה עם כלי הנגינה של הכוהנים והלויים שהיו מופקדים על עבודת הקודש, ותפקידו הליטורגי, הקשור בתהילות המלאכים ובשירתם (תהלים קמח א–ב; קנ, א), שלעומתם נערכת שירת הקודש של בני לוי, מתואר במזמורי תהילים:

הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל־הָאָרֶץ; פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ. זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר; בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה. (תהלים צח ה–ו)

כך גם נמצא במזמור החותם את ספר תהלים, המונה את כלי הנגינה המשמשים את הלוויים בעבודת הקודש, הקשורה בשירת תהלים:

הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר

הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר.

הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל

הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב.

(תהלים קנ, ג–ד)

קודם לכן נקשר השופר בהעלאת ארון הברית לירושלים:

‘ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה’ בתרועה ובקול שופר', (שמואל ב, ו טו)

ספר דברי הימים א מוסיף את כלי הנגינה מן המקדש:

‘וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה’ בתרועה ובקול שופר

ובחצוצרות ובמצלתים משמיעים בנבלים וכינורות'

השופר קשור בהתערבות מלאכית, בספירה שביעונית הקשורה במחזורי תקיעת השופר ובכוח מאגי המשנה את פני המציאות באופן בלתי מובן: בפרק ו בספר יהושע, שר צבא ה' נראה ליהושע במקום קדוש ואומר לו:

“וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר; וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־אֲרוֹן יְהוָה. וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה, הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת; וְהֶחָלוּץ, הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה, הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וַיָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, פַּעַם אַחַת, וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּחֲנֶה; כֹּה עָשׂוּ, שֵׁשֶׁת יָמִים. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים: רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת־הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים. וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת… וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת; וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת־הָעִיר.” (יהושע ו, יב–כ)

דוד בן ישי מלך ישראל, שנודע במסורת המקראית כ’נעים זמירות ישראל', או כמחבר מזמורי תהלים שהושרו בעבודת הקודש, וכמכונן עבודת המקדש על הר ציון, הקשורים שניהם בתקיעה בשופר, וזכור כמי שהתקין יחד עם צדוק הכהן את חלוקת משמרות הכהונה משבט לוי (דברי הימים א כד, ג), שרק להם הותרה התרועה בחצוצרות, ורק לאחיהם הלויים נשמרה התקיעה בשופר, ואף נודע בייסוד שושלת המלוכה שראשיתה בתקיעת שופר כמצוטט בסמוך, ואף נודע כמי שקשור במסורת השושלת המשיחית של בית דוד (‘בן ישי חי וקיים’), הקשורה בתקיעת שופר, כידוע מן התפילה (ברכת קיבוץ גלויות, היא הברכה העשירית בתפילת שמונה עשרה):

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ

ושָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ

וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים

וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ,

וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה

וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשָׁךְ

בְּשִׂמְחַת עוֹלָם

ובנוסח רומניא:

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ

וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלִיּוֹתֵינוּ,

וּקְרָא דְרוֹר לְקַבְּצֵנוּ

מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת כָּל הָאָרֶץ

אֶל נְוֵה קָדְשֶךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה הֳ'

מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

*

המלך דוד הוא זה שפקד על צדוק הכהן למשוח את שלמה בנו למלך בירושלים, ולתקוע בשופר:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד, קִרְאוּ־לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע; וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת־עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת־שְׁלֹמֹה בְנִי עַל־הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר־לִי; וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל־גִּחוֹן. וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל; וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת־קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן־הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת־שְׁלֹמֹה; וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיַּעֲלוּ כָל־הָעָם אַחֲרָיו, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים, וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה; וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ, בְּקוֹלָם. (מ"א א לב–מ)

דברי הימים ב טו י–טו, מתאר את חידוש חג השבועות במקדש בימי המלך אסא, נינו של שלמה המלך, שרצה בחידוש ברית סיני שנקשרה בקול שופר, במועד זה הכרוך בשבועה ובברית ותבע זאת מכל העם:

וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא. וַיִּזְבְּחוּ לַיהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, מִן־הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ: בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים. וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: בְּכָל־לְבָבָם וּבְכָל־נַפְשָׁם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יִדְרֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן־קָטֹן וְעַד־גָּדוֹל, לְמֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה. וַיִּשָּׁבְעוּ לַיהוָה בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. וַיִּשְׂמְחוּ כָל־יְהוּדָה עַל־הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל־לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל־רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם.

העדות האחרונה על השופר בעבודת המקדש כמציאות מוחשית, מצויה בדבריו של פילון מאלכסנדריה, שכתב בעשורים שלפני חורבן בית שני, על יום זיכרון תרועה בראש החודש השביעי:

“בהמשך החגים בא ראש החודש הקדוש, שבו נוהגים, עם העלאת הקורבנות בבית המקדש, להריע בשופר, ומשום כך הוא מכונה חג השופרות”.⁶

השופר בעבודת המקדש ובהיכלות עליונים

במשך אלף שנה היה מקדש בירושלים שתקעו בו בשופרות והריעו בחצוצרות לציון מחזורי עבודת הקודש השביעוניים, שנשמרו בידי כ"ד משמרות הכוהנים והלווים מימי דוד ושלמה ועד לתום השליש השני של המאה הראשונה לספירה, מלבד בשבעים השנים של גלות בבל. כך עולה מההיסטוריוגרפיה המקראית ומעדות מקורות הלניסטיים מהאלף הראשון לפני הספירה, אולם משחרב בית שני בשנת 70 לספירה ולא היה עוד מקום מקודש בירושלים ששמרו בו את מחזור מועדי דרור הנשמעים המשביתים, הלא הם מחזורי הזמן השביעוניים המקודשים בעבודת הקודש על מחזוריה הנצחיים, שנשמרו במחזורי קרבנות, במחזורי הדלקת הקטורת ובמחזורי שירה ונגינה, ולא נותר עוד מקום עליה לרגל שבו שרתו הכוהנים ושמרו את מחזור מועדי ה', ואת מחזורי השבתות, השמיטות והיובלים – עבודת הקודש הפולחנית במקום המקודש ובזמן המקודש, בטלה ועברה מן העולם, ונשמרה רק בזיכרון הליטורגי, בתפילות בבתי הכנסת בארץ ובפיוטים שהתחברו בהם, המתארים את עבודת הכוהנים והלויים.

עבודת הקודש נשמרה הן בזיכרון המיסטי שהגיע לידינו בספרות הבתר מקראית המתארת את עבודת המלאכים המכונים בשם ‘כוהני קרב’ ‘מלאכי קודש’ ו’רוחות דעת, אמת וצדק בקודש הקדשים' ב’שירות עולת השבת', במגילת הברכות ובסרך הברכות, והן בספרות ההיכלות והמרכבה, שמחבריה העבירו את עבודת הקודש על מחזוריה השביעוניים הנצחיים לידי מלאכי השרת, המשרתים, מנגנים ומשוררים בשבעה היכלות עליונים בשמים. ⁷

*

במסורת הבתר מקראית שופר קשור בעולם המלאכים המקודש, בגן עדן מקום הכרובים, שליד הזמן אין פגיעה בו, בשל מהותו האלוהית הנצחית המקודשת, ובעולם המרכבה הנצחי, הקשור בפסוק ‘רכב אלהים אלפי שנאן’ (תהלים סח, יח). כך למשל מתואר ב“ספר אדם וחוה”, שהתחבר במאה הראשונה לספירה, כינוס המלאכים למשפטו של האדם, בתקיעת שופר המקדימה חזון מרכבה. גם קריאת המלאכים לברך את אלוהים נעשית בדרך זו, המסתיימת אף היא בחזון מרכבה:

“ביום ההוא שמענו את מיכאל השר הגדול תוקע בשופרו וקורא למלאכים לאמר: כה אמר ה' בואו אתי אל הגן…וכאשר הופיע אלהים ברכב כרובים בגן והמלאכים הולכים לפניו ואומרים שירה, פרחו כל עצי הגן…וכסא אלהים עמד נכון במקום אשר שם עץ החיים”….. (פרק כב);

“והנה המלאך תוקע בשופרו ויקומו כל המלאכים הנופלים על פניהם ויקראו בקול רעש גדול ונורא: ברוך כבוד יי ממעשיו כי חנן יציר כפיו את האדם”… “ויאספו כל המלאכים, אלה מחזיקים מחתות בידיהם ואלה שופרות, והנה ה' צבאות רוכב על ארבע רוחות וכרובים נוהגים ברוחות, ומלאכי שמים עוברים לפניו” (שם, לב).

גם בספרות ההיכלות והמרכבה שהתחברה בארץ ישראל אחרי חורבן בית שני, מתואר סדר העולמות העליונים והמנגנים בהם בזיקה לפסוקי תהילים הקשורים לתיאור הר אלוהים, למעמד סיני שנשמע בו קול שופר ולעליית משה לשמים, למחיצתם של שנאנים ומלאכים בעולם המרכבה, הנרמז בביטוי רֶכֶב אֱלֹהִים:

'הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ; אַף־יְהוָה יִשְׁכֹּן לָנֶצַח.

רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן; אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.

עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם

(תהלים סח, יז–יט).

אחת ממסורות ההיכלות מתארת את סדרי העבודה בעולמות עליונים:

‘אלף אלפי מחנות מקיפים ריבי רבבות צבאות, אחרי ריבי רבבות צבאות מקיפים אלפי שנאן, אחרי רכב ריבותיים מקיפים משוררי שירות. אחרי משוררי שירות מקיפים מרנני רננות, אחרי מרנני רננות מקיפים תוקעי בשופרות, אחרי תוקעי בשופרות מקיפים מריעי בחצוצרות’.⁸

בספרות ההיכלות מתוארים שבעה היכלות עליונים, אלה שיד אדם אינה יכולה להחריבם, ומתוארים המלאכים המשרתים בהם ושומרים על מחזוריה הנצחיים של עבודת הקודש, המתוארים בדפוסי עבודת הכוהנים והלויים. במסגרת זו מתוארים כלי הנגינה מהמקדש החֲרב, שופרות, חצוצרות וקרנות, הממשיכים לתקוע ולהריע בהיכלות עליונים: בתיאור הירידה למרכבה והעליה להיכלות עליונים ב“היכלות רבתי”, נאמר:

"מיד היה קצפיאל השר דורך קשתו

ונוטש ומביא לך רוח סערה

מושיב אותך בקרון של נוגה ומתקיע לפניך

כשיעור שמונת אלפים ורבבות קרניים

ושלושת אלפים רבבות שופרות

וארבע אלפים רבבות חצוצרות'.⁹

התורה מתארת את התקיעה בחצוצרות כמונופול כוהני:

וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

(במדבר י, ח).

התקיעה והתרועה כחלק מעבודת הכוהנים מתוארות גם בתוספתא:

‘אותו היום היו הכוהנים בגדירות ובפרצות וחצוצרות של זהב בידם ותוקעים ומריעים’ (תוספתא סוטה):

במרחב השמימי נשמרת עבודת המקדש שחרב בעולמות עליונים, המיוסדים על תיאורים עתיקים של מסורת המרכבה ומעמד סיני (שמות כט; תהלים סח; יחזקאל א) וראשית ההתגלות האלוהית לעם במעמד סיני בחג השבועות, שהיה קשור בהבטחת ברית נצחית, במלאכים ושנאנים ובתקיעת שופרות כזכור לעיל.¹⁰

שופר התרועה והגאולה

הישועה האלוהית המיוחלת, המכונה דרור, גאולה וקיבוץ גלויות מכל כנפות הארץ, קשורה במסורות עתיקות בשמירת מחזוריות שביעונית מקודשת של שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים, שעיקריה נודעו בחג השבועות במעמד סיני (שמות יט–כ) ובתורת כוהנים (ויקרא פרקים כד, כה).

גאולה זו קשורה ביום הכיפורים, מועד היובל הגדול (ויקרא כה, ט), בדרור ובישועה, וקשורה במועד תקיעה בשופר היובל הכרוך במועדי דרור: ‘וקראתם דרור בארץ לכל יושביה […] ושבתם איש אל אחוזתו’ (שם, כה, י) וקשורה ב’מלכיצדק כוהן לעולם‘, מלאך־כהן נצחי המשחרר והנוקם, החורג מגבולות הזמן והמקום על פי תהילים י ו’מגילת מלכיצדק’ ממדבר יהודה;

החודש השביעי נפתח ביום זיכרון תרועה (שבו תוקעים בשופר בעקבות מסורת עקדת יצחק, שהתרחשה לדברי חכמים בראש השנה, כפי שיבואר להלן; לעומת מסורת הכהנים הקובעת שהעקדה התרחשה באמצע החודש הראשון, במועד חג הפסח) וממשיך בעשור לחודש השביעי ביום הכיפורים שבו תוקעים בשופר (כידוע ממסורת התפילה) ובו תוקעים תקיעה מיוחדת מדי שבע שבתות שנים בשנת היובל הגדול:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ (ויקרא כה, ח–יג).

ב’מגילת מלכיצדק' מקומרן 11Q13 המתארת את דמותו המסתורית של ‘מַלְכִּי צֶדֶק מלך שלם כהן לאל עליון’ עליו נאמר בתהלים ‘נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק’, מתבארת משמעותה של שנת היובל המוכרזת בשופר התרועה וזיקתה לדרור ולגאולה הקשורים במחזורים השביעוניים הנצחיים של שמיטות ויובלים:

בראש המגילה נאמר: “ואשר אמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ועליו אמר זה דבר השמיטה..כי קרא שמיטה לאל פשרו לאחרית הימים על השבויים אשר..ישיבמה אליהמה וקרא להמה דרור…וכן יהי הדבר הזה בשבוע היובל הראשון אחרי תשעה יובלים ויום הכיפורים הוא סוף היובל העשירי לכפר בו על כל בני אור ואנשי גורל מלכיצדק…ומלכיצדק יקום נקם משפטי אל וביום ההוא יצילמה מיד בליעל…הוא יום השלום אשר אמר ביד ישעיה הנביא אשר אמר מה נאוו על הרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלוהיך… והמבשר הוא משיח הרוח...כאשר כתב עליו אומר לציון מלך אלוהיך ציון היא עדת כל בני הצדק המה מקימי הברית הסרים מלכת בדרך העם ואלוהיך הוא מלכיצדק אשר יצילמה מיד בליעל ואשר אמר והעברתמה שופר בכול הארץ”.¹¹

לא כל הכתוב במגילה זו שנמצאה בעותק יחיד ומקוטע נהיר ומחוור די הצורך וזהות בני הבליעל לעומת בני הצדק איננה ודאית כשם שזהותו האלוהית מלאכית כוהנית של מלכי צדק, וזהות המבשר משיח הרוח, עלומה אף היא, אולם הקישור בין השמיטות והיובלים ובין הגאולה וביאת המשיח שקשורים במלכיצדק הכוהן השמימי הנוקם ניכר בבירור. יתר על כן הקשר בין הגאולה, שעניינה קיבוץ הגלויות של שבויי המלחמה והאובדים שישובו ביום השלום מכל המקומות אליהם הוגלו, להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים, ובין השופר המבשר את בוא הגאולה ביובל הגדול שבה נקרא ‘דרור בארץ לכל יושביה’, מבואר בבירור. הדברים מרמזים לדברי הנביא ישעיהו: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם

(ישעיה כז, יג).

ב’מגילת מלחמת בני אור בבני חושך' שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש, נזכרים שופרות ככלי התקיעה של הלוויים וחצוצרות ככלי התקיעה של הכוהנים. במגילה מצוי דיון שאין דומה לו בכתובות המתנוססות על החצוצרות ובתפקיד התקיעה בחצוצרות ובשופרות במערכה המתנהלת בשבעה מחזורים בין בני אור ובני חושך. יגאל ידין שההדיר את המגילה בשנת 1955 כותב:

“בקרבות המתוארים במגילה משתתפים גם החצוצרות וגם השופרות, החצוצרות בעיקר לנתינת סימנים, השופרות לתרועה גדולה שמטרתה העיקרית היא פסיכולוגית ומאגית, להמס לב האויב”.¹² בתיאור כיבוש יריחו בספר יהושע שצוטט לעיל לא נזכרו חצוצרות אלא רק שופרות ובהם תוקעים הכוהנים. אבל במשנה סוטה, מג ע"א, נאמר: ‘וחצוצרות התרועה אלה השופרות’.

בתרגום השבעים קוראים לשופרות ולחצוצרות סלפינגס ובוולגטה קוראים להם טוּבָּה.

ידין מסכם: "החצוצרות והשופרות שימשו בישראל בעיקר לציון אופייה הדתי של המלחמה – להיזכר לפני ה' – וגם לנתינת סימנים. מגילת מלחמת בני אור בבני חושך מדגישה זאת במיוחד לא רק על ידי הטלת תפקיד התרועה על הכוהנים ככתוב בתורה, אלא על ידי תוכנן המיוחד של הכתובות המתנוססות על החצוצרות: ‘קרואי אל’, ‘נשיאי אל’, ‘סרך אל’, ‘תעודות אל לעצת קודש’, ‘שלום אל במחני קדושיו’, ‘גבורות אל להפיץ אויב ולהניס כל משנאי צדק’, ‘סדרי דגלי אל לנקמת אפו בכל בני חושך’, ‘זיכרון נקם במועדי אל’ ועוד.¹³

במגילה מובא תיאור מרהיב של הכוהנים, הלבושים בגדי מלחמה המיוחדים רק לשדה הקרב, המתואר כמחנה קודש, שכן מלאכים לוחמים מצויים בו לצד הכוהנים התוקעים בשופרות, ומציאותם של מלאכי הקודש מחייבת גבולות טהרה מדוקדקים. בשעה שהכוהנים תוקעים ומריעים במחיצת המלאכים, בצאתם למערכה הקשורה במחזוריות השביעונית של שמיטות ויובלים, מתחוללת מערכה בשמים ובארץ בין בני אור ובני חושך, בין בני צדק לבני עוול, הקשורה כאמור לעיל במועדי דרור, במאבק הקוסמי בין שעבוד לחירות מאז יציאת מצרים, ובגאולה האחרונה, באחרית הימים, הקשורה בגאולת ראשונה, גאולת יציאת מצרים:

"ובסדר מערכות המלחמה לקראת אויב

מערכה לקראת מערכה,

ויצאו מן השער התיכון אל בין המערכות שבעה כוהנים מבני אהרון

לובשים בגדי שש לבן כתונת בד ומכנסי בד

וחוגרים באבנט בד שש משוזר תכלת וארגמן ותולעת שני

וצורת ריקמה מעשה חושב ופרי מגבעות בראשיהם.

בגדי מלחמה ואל המקדש לא יביאום.

הכהן האחד יהיה מהלך על פני כול אנשי המערכה לחזק ידיהם במלחמה.

וביד הששה יהיו חצוצרות המקרא וחצוצרות הזיכרון וחצוצרות התרועה וחצוצרות המרדף וחצוצרות המאסף.

ובצאת הכוהנים אל בין המערכות יצאו עמהמה שבעה לויים ובידם שבעת שופרות היובל. ושלושה שוטרים מן הלויים לפני הכוהנים והלויים. ותקעו הכוהנים בשתי חצוצרות המקרא בהפתח שערי המלחמה על חמשים מגן….

והכוהנים יריעו בשש חצוצרות החללים קול חד טרוד לנצח מלחמה

והלויים וכול עם השופרות יריעו קול אחד תרועת מלחמה גדולה להמס לב אויב.

ועם קול התרועה יצאו זרקות המלחמה להפיל חללים.

קול השופרות יחושו ובחצוצרות יהיו הכוהנים מריעים קול חד טרוד לנצח ידי מלחמה עד השליכם למערכת האויב שבע פעמים.

ואחר יתקעו להם הכוהנים בחצוצרות המשוב קול נוח מרודד סמוך.

כסרך הזה יתקעו הכוהנים לשלושת הדגלים.

ועם הטל הראשון יריעו הכוהנים והלויים וכל עם השופרות

קול תרועה גדולה לנצח מלחמה.¹⁴

המאבק בין בני אור ובני חושך, אשר כל העדויות עליו מקורן במגילות מדבר יהודה מקומראן, שכולן נכתבו ככתבי קודש לפני הספירה, בידי הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, הוא מאבק הגאולה והדרור בשעבוד ובגלות, מאבק הצדק בעוול ומאבק אור הדעת והחירות בחשכת העריצות, ההתאכזרות, שרירות הלב, הכוחנות, הכפייה והבורות. את מאבקם של בני אור שוחרי הצדק, הדעת, האמת והחירות, מסמנת התקיעה בשופר־היובל בשנת החמישים, שנת היובל שבא קוראים דרור בארץ, ובה כמובטח אדם שב אל ארצו ואחוזתו מגלותו וממקום שביו, בזיקה לשמירת מחזוריות שביעונית נצחית ומקודשת של מחזורי דרור, שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים, המצויים בתשתית הברית והשבועה השביעונית ונשמרים בידי הכהונה במקדש.¹⁵

שופר קרן האיל, מסורת העקדה, המסורת המשיחית ותקע בשופר גדול לחרותנו

במסורת מגילות מדבר יהודה, עקדת יצחק התרחשה במחצית החודש הראשון על הר ציון, במועד שייוודע לימים כחג הפסח וחג החירות, כמפורט בפרק י“ח ב”ספר היובלים", המספר: “ואיל אחד נאחז ויבוא בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, ויקרא אברהם שם המקום ההוא ראה ה' אשר יאמר ה' ראה וזה הר ציון” (שם, יח, יב–יג), ואילו במסורת חכמים אחרי החורבן, נקשר השופר בפרשת העקדה בארץ המוריה, בראש השנה וביום הכיפורים:

"למה תוקעין בשופר של איל?

אמר הקב“ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני”. ¹⁶

אברהם, שהיה נכון להעלות את יצחק בנו לעולה, הפך דגם מופתי לנכונותם של מקדשי השם בכל הדורות להקריב את עצמם ואת אהובי נפשם, בשמה של אמונה ודבקות במסורת המקודשת. קרן האיל, שהועלה לעולה על המזבח במקום יצחק, היא ההופכת לשופר, המזכיר את פרשת העקדה ואת זכותו של אבי המאמינים שלא הטיל ספק בכל אשר צווה ועשה ככל אשר נאמר לו במסירות נפש, לצד זיכרון המזבח בהר ציון או בהר המוריה, בפסח או בראש השנה,¹⁷ המזכה את בניו ובני בניו לדורותיהם בזכותו של אביהם, המאמין הנאמן.

ביום הדין, בראש השנה, ביום שמתפללים בו את תפילת ‘אב הרחמים’ לזכר מקדשי השם, זוכרים את פרשת העקדה הקשורה בקידוש השם ובתקיעת שופר ובתפילות ראש השנה, ובפסח, חג החירות, זוכרים את שופר החירות הנזכר בהגדה ואת תרועת הנקמה הקודמת לגאולה.

מקדשי השם שזכרם הועלה בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים (תפילת ‘אב הרחמים’ ותפילת ‘אלה אזכרה’) במועדים בהם תוקעים בשופר, ובסדר פסח בתפילת ‘שפוך חמתך על הגויים’, שהתחברה ככל הנראה בדורם של מקדשי השם של מסעי הצלב, נקשרו בזיכרון הדורות בתקוות נקמה על רציחתם של חפים מפשע, נקמה המופקדת כולה בידי שמים, שאמורה להקדים את בוא הגאולה שתגאל את הגולים והמשועבדים מאכזריות מעשה ידי אדם.

נקמה וגאולה הכרוכות זו בזו, מתוארות בפירוט בספר הזוהר על ספר שמות, בפרשת יציאת מצרים (דף ז ע"ב), הנזכרת מדי סדר פסח, חג החרות והגאולה, שראשיתה בנקמה. הזוהר מרחיב את הדיבור על היכלו של המשיח העטוי בגדי נקם חמוצים מדם ששמות הנרצחים מקדשי השם רשומים עליהם ושמות הרוצחים חרוטים על קירותיו, במקום המכונה ‘היכל קן ציפור’.

אליהו התשבי, מבשרו של המשיח, תוקע בשופר ומודיע על בואו של יום ה' הגדול והנורא (מלאכי ג), הוא יום הנקמה, כמצויר בדפי ‘שפוך חמתך על הגויים’¹⁸ בהגדה של פסח, משום שהוא זכור כקנא ונוקם וכמי שהנביא מלאכי מבטיח את בואו לפני יום ה'. ראשיתה של מסורת זו בספר יואל:

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי;

יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כִּי־בָא יוֹם־יְהוָה, כִּי קָרוֹב.

יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר…

כִּי־גָדוֹל יוֹם־יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ…

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ־צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה.

אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים –

אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם:

יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ….

בֵּין הָאוּלָם, וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יְהוָה;

וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל־עַמֶּךָ,

וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל–בָּם גּוֹיִם;

לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם.

וַיְקַנֵּא יְהוָה, לְאַרְצוֹ; וַיַּחְמֹל, עַל־עַמּוֹ

(יואל ב, א–יח ).

בדברי הנביא הכהן מלאכי נוספת דמותו של אליהו הנביא המבשר על בוא יום הנקם ויום הגאולה הוא יום ה' הגדול והנורא:

'זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם – פֶּן־אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם

(מלאכי ג, כב–כד).

פתיחת הדלת לאליהו הנביא בסדר פסח בסמוך לתפילה על הנקמה, ומילוי כוסו של אליהו, כוס הגאולה, מציינת את הקשר בין הנקמה בגויים להופעת המשיח, שכן אליהו הקשור בקנאות ובשרפת מאות נביאי הבעל, הוא זה התוקע בשופר החירות ומכריז על בוא המשיח.

התוכן המשיחי של ‘שפוך חמתך על הגויים’ זכה להמחשה בהגדות האשכנזיות המאוירות באמצעות ציור של משיח רוכב על חמור הנכנס בשערי ירושלים ובצדו אליהו הקנא הנוקם המכריז על בואו בתקיעה בשופר, ואילו תקוות החירות נזכרות בתפילת שמונה־עשרה, שנזכרה לעיל, המתארת את שמחת הגאולה:

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ / וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ / וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים/ וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. / וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה / וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשָׁךְ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.

שופר החרם

בקהילות היהודים שחיו בגלות כמיעוט נרדף ושנוא, מאיים ומושפל, אשם ברצח בן האלוהים וברצח ילדים, תחת עול שעבוד מלכויות, לאורך אלפי שנים שבהם היו נטולי עצמאות וריבונות ונטולי מערכת ענישה עצמאית פלילית, התפתחה מערכת החרם ככלי פיקוח חברתי וכאמצעי הרתעה וענישה שאין חמור ממנו.

החרם הוטל תמיד בבית כנסת, בנוכחות מניין של עשרה מתפללים, לכל הפחות, מול ארון התורה הפתוח, והוכרז בתקיעת שופר, מול נרות שחורים¹⁹. החרם היה כוחם היחיד של נטולי הכוח, כוח הקללה והאיום, הכריתה וההדרה מקהילת המוצא.

לבד מפיקוח חברתי שהיה שמור בידי ההנהגה, והושת בכוח החרם, שהאימה שהילך נבעה מהעובדה שנחשב כשבועה וקללה והוכרז בבית כנסת לפני החזרת ספר התורה לארון בלוויית תקיעת שופר וכיבוי נרות שחורים, הרי שהחרם בקהילה המסורתית היה בבחינת גזר דין מוות חברתי, שכן שהיה בו כדי להוציא את המוחרם מחברת הולדתו בכל היבט שאפשר לחשוב עליו.

התלמוד מבחין בין חרם לנידוי, וחרם הוא העונש החמור מבין השניים, כיוון שבנוסח הטלת החרם מופיעה המילה “ארור”. חרם מוטל כאמצעי אחרון: אדם שעובר על דבר איסור במזיד, מנדים אותו מהציבור מיד, אם לא חזר בו מנדים אותו שנית, ואם לא חזר בו, מחרימים אותו. החרם מוטל כאמור על ידי בית הדין בנוכחות רב העיר ובנוכחות מניין, גברים בטקס שכולל תקיעה בשופר והחזקת ספר תורה, הקראת נוסח החרם וכיבוי נרות.

בתערוכה במוזיאון ארצות המקרא, מוצג שופר חרם שחור שחרותות עליו המלים ‘חרם נידוי ושמתא’ ואף מוצג שופר מברודי בגליציה, עיר שהטילו בה חרמות קשים על השבתאים בשנת 1756 וחרמות על החסידים בשנת 1772.

מהותו של החרם כגזר דין מוות חברתי על אלה העוברים על תקנות הקהילה והשלכותיו הקשות של מכשיר פיקוח אלים זה, שהיה הכלי העיקרי לאכיפת רצון הנהגת הקבוצה על היחידים בה, או מכשיר האיום המרכזי להשלטת סדר ולשמירת החלטות ההנהגה ועקרונותיה, נשקפות בבירור בנוסח חרם קדום משנת שמ"ו (1581) שהביא ההיסטוריון ישראל היילפרין בפתיחת ספרו “פנקס ועד ארבע ארצות”:

‘כל מי אשר בשם ישראל יכונה לא יהא לו שום עסק לשכור טפשאווי [חכירה] בפולין גדול ובפולין קטן ובמאז"י […] אחת דתו להיות מוחרם ומנודה משתי עולמות, יהיה מובדל ומופרש מכל קדושת ישראל, פתו יהא כפת כותי, יינו יין נסך, ושחיטתו כשחיטת נוכרי, ובעילתו תהא בעילת זנות, וקבורתו תהא קבורת חמור, ושום רב או צורבא דרבנן לא יתעסק בקידושין שלו, הן לבניו הן לבנותיו, ושום אדם לא יתחתן עמו, והוא ארור ומקולל בכל האלות והקללות הכתובות בספר התורה ובקללות שקילל אלישע לגחזי נערו – יחולו על ראשו עד אשר יסור מדרכו הרעה ויציית לדברי המורים’.²⁰

לדברי ישראל היילפרין, ‘ביריד גראמניץ ש.ז. [שנת 1670] הכריז ועד ארבע ארצות ‘חרם גדול ונורא בתקיעת שופר וכבוי נרות על הפושעים ועל הריקים’ המחזיקים בכת שבתי צבי’. ²¹ נתן העזתי אמר בלשון נבואה, על המשיח שהכתיר: ‘חזקו ידיים רפות וברכים כושלות אמצו, כי כה אמר ה’ הנה מושיעכם בא ושבת“י צב”י שמו, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר'.²²

ש"י עגנון סיפר בספרו “עיר ומלואה” על השבתאים המוחרמים שהיה להם עניין מיוחד בתקיעת שופר ובכוונות הקשורות בה, שכן השבתאים ציפו לביאת המשיח מאז מותו של שבתי צבי, שבישר על ראשית העידן המשיחי בזמנו ובמקומו. בואו של העידן המשיחי על הנקמה והגאולה הכרוכות בו היה קשור בתקיעת שופר כזכור לעיל:

‘אשרי ביטשאטש ששמה עולה בתורה […] אבל לא אכסה, שקמו בה אנשים חטאים ומבולבלים שסרו מדרך האמת והיו מכוונים כוונות זרות בתפילה ובתקיעת שופר, כפי שקיבלו מפי מלאך רע²³ חיים מהלך, שהיה מהלך מעיר לעיר ודורש דרשות של דופי, והם בתמימותם דומה היה עליהם כמלאך ה’ צבאות. נמצאו באמתחתו כתבים מהבילים בסוד האלקות וברזי האותיות, שכולם מתאימים לדעות הנפסדות של כת שבתי צבי. הוא חיים מהלך וכיוצא בו משה מאיר מקרית קאמינקי. הלכו אחריהם עדה גדולה של כת שבתי צבי. וכבר היה שבתי צבי מת, ואילו הם אמרו שבתי צבי לא מת, אלא שמסתתר בסתר עליון עד ליום שיהא העולם כדאי לראות אותו בתפארת עוזו ויתגלה לעיני כל העולם כולו ויראו כל אפסי ארץ את קדושת כבודו".²⁴

קורותיו של שבתי צבי, מחולל התנועה השבתאית, נידונו בהרחבה בספרו של גרשם שלום, “שבתאי צבי והתנועה המשיחית בימי חייו”, תל אביב תשכ"ז, ונקשרו הן ברגעי חסד והשראה קבלית־משיחית, שעוררו תקוות גאולה בלב רבים, והן באפיזודות אלימות ובביום תקיעת שופר שהטילו את אימתם על הציבור.

שבתי צבי שב לאיזמיר בספטמבר בשנת 1665. במשך חודשיים ישב במנוחה בביתו, ובחנוכה בשנת 1665 באה מצדו התפרצות משיחית גדולה. הוא שב לחזונותיו, והתהלך בחוצות איזמיר כמלך בראש תהלוכות גדולות. כאשר נודע לו כי רבני העיר מתייעצים כיצד לפעול בעניינו, הכריז על יום תפילה למאמיניו ביום שישי 11 בדצמבר 1665. במהלך יום זה התרחשו התנגשויות אלימות באיזמיר בין מאמיני שבתי צבי ובין מתנגדיו, בעקבות ידיעות שדלפו כי חלק מהרבנים מבקשים להרוג את שבתי צבי. למחרת, ביום שבת, התגברו האירועים האלימים באופן משמעותי. לאחר תפילת שחרית יצא שבתי צבי בראש כמה מאות ממאמיניו לכיוון בית הכנסת של העדה הפורטוגלית, בו התפללו ראשי מתנגדיו. מתפללי בית הכנסת נעלו אותו מבפנים, אך שבתי צבי ניפץ את הדלת בגרזן ונכנס לבית הכנסת, הפסיק בכוח את התפילה והכריח את המתפללים לשמוע את דרשתו. לאחר הדרשה הוציא חומש מודפס והכריז כי קריאת התורה תעשה מתוכו, ולא מתוך ספר תורה כפי שההלכה דורשת. במהלך קריאת התורה קרא לעלות לתורה לשבעה ממקורביו ולאחר מכן לשבע נשים, כאשר הוא מאלץ את כולם להגות את השם המפורש בעת קריאתם בתורה. את כל העולים לתורה במעמד זה הכתיר שבתי צבי ל“מלכים” במקומות שונים בעולם, ואת אחיו אליהו צבי למלך טורקיה. לאחר קריאת התורה ביים תקיעת שופר כאשר הוא תוקע בידיו ולא באמצעות שופר, ולאחר מכן חירף וגידף במשך שעה ארוכה את רבני איזמיר שנכחו במקום ובראשם רבי חיים בנבנישתי, מחבר הספר “כנסת הגדולה”, שלימים היה מראשי תומכיו. לסיום ריקד בבית הכנסת עם ספר תורה בידו כאשר הוא מזמר שיר אהבה בספרדית שהיה אהוב עליו ותלה בו סודות קבליים רבים.

שבתי צבי ונאמניו הוחרמו במאה השבע עשרה והוצאו מכלל ישראל בתקיעת שופר כמובא לעיל, אולם רבים המשיכו להאמין בו ובנבואותיו על בוא העידן המשיחי גם במאה השמונה עשרה. שבתאים אלה הוחרמו בחרם גדול, ביום התענית כ' בסיון לזכר הרוגי פרעות ת“ח–ת”ט בשנת תקט"ז (18.6.1756). בין השאר נאמר בכתב החרם:

‘החרם של כלבו כידוע עם תקיעת שופר וכיבוי נרות כנהוג, ותוכן הדבר שהחרם חל על כל מי ומי מבני המאמינים בשבתי צבי שהוא משיח והמאמינים בברכיה [ראש השבתאים בשלוניקי] שם רשעים ירקב ונתן העזתי הנביא שקר להם שחיק טמיא [=ישחקו עצמותיו] עדת כלבים בנים שובבים, ופשיטא שחל החרם על אותן המהפכים דברי אלהים חיים […] כי חוק להם לצמיתות לעבור על חייבי מיתות ב“ד וכריתות. גם חל החרם על מי שיודע על איזה איש או אשה שהוא מן הרשעים הנ”ל ויעשה עמם שידוך או יתעסק במו“מ או שיאכל ממאכלם, יהיה מוחרם כמוהם […] גם חל החרם על כל מי ומי שילמוד ספרי המינים האלה הנקראים ספרי מהר”ן [נתן העזתי] ומאורות נתן, וכוונת תקיעות שלהם, וספר פסול המכונה ואבוא היום אל העין יוחס לר’ יהונתן אייבשיץ בגביית העדויות} וכל מי שיש בידו ספרי טומאה הנ“ל בו כיוצא בהן חל עליו החרם, אם לא ישרוף הן ואזכרותיהן […] גם גזרו שלא ללמוד ספר הזוהר ושום ספרי קבלה, הן בדפוס הן בכתב, קודם שימלאו שלשים שנה ואף אחר ארבעים לא כל הרוצה השם יטול, לא הותר אלא למי שמלא כרסו ש”ס ופוסקים'.²⁵

כתבים אלה שנמצאו בפודוליה מאז שנת 1725 ונכתבו בזיקה לתורותיו של ברוכיה מסלוניקי, כללו פירושים ודרושים על שיר השירים שנקרא אילת אהבים וכוונות מגילת אסתר וכוונות תקיעות שופר מלבד ואבוא היום אל העין ומעין החכמה, היו, לדברי העדים בגביית העדויות בבית הדין בסטנוב בתקט"ז, מקור ההשראה לפריצת איסורי העריות בחוגי השבתאים בפודוליה וברייסן.

יעקב פרנק וחבריו שנשאו את הבשורה השבתאית במאה השמונה עשרה בממלכת פולין ליטא, במורביה ובגרמניה, הוחרמו בפראג בשנת 1758, בליל הושענא רבה תקי“ט (24/10/1758), כפי שמספר ר' אלעזר פלעקליש, תלמידו של ר' יחזקאל לנדא, רבה של פראג וממלא מקומו, בספרו “אהבת דוד”, פראג תק”ס: “הנודע ביהודה 'החרים בארור חרם נדוי שמתא בתקיעת שופר ובכיבוי נרות את יעקב רמאה ואחוזת מרעיו” (כג ע"ב)].

יש עניין רב בתגובת המוחרמים השבתאים שאחד מהם אמר כנגד הרבנים המחרימים דברים בוטים:

“כי נאשים אתכם על אשר טפלתם עלינו, החפים מפשע לפני האלהים, כל רשע וזדון, הרחקתנו מעדתכם וגרשתונו מבתינו ונצלתונו מרכושנו, ושפכתם כמעט את דמנו ואמרתם לעשותנו לצחוק בעיני אלהים ומלאכיו וגם עשיתונו בעיני העולם, והרחקתונו מכל עזרת אדם ומקורות חיים והכרחתונו, ועוד אתם מכריחים אותנו, לנדוד ולחזור על הפתחים ולהתגלגל מאחורי הגדרות”.²⁶

מעטות העדויות הכתובות בספרות העברית המעידות על עוצם השפעתו של החרם ועל חומרת השפעתו של גזר דין מוות חברתי זה שהטילה הקהילה על אלה הסוטים מאורח החיים המסורתי, דוגמת העדות המובאת לעיל, המלמדת על תגובותיהם של יהודים מוחרמים שאימת הנידוי, והקללה שבחרם הייתה מוטלת עליהם, אלה שחשו שנעשה להם עוול זועק לשמים משעה שנשללה מהם האפשרות להתקיים קיום פיסי ורוחני במסגרת הקהילה היהודית ופעילותם החברתית הוגבלה בכל דרך. על המוחרמים, שנודו מכל מגע חברתי, קוללו כארורים והוחרמו בידי בית דין בטקס מעורר אימה שנערך בבית הכנסת בנוכחות מניין האוחז בספר תורה, או בשבעה ספרי תורה וכלל כיבוי שבעה נרות שחורים דולקים מול ארון הקודש הפתוח, אחרי הכרזת החרם ותקיעה בשופר, נאסר לבוא בכל מגע עם חברי קהילתם ולהתקרב לבית הכנסת. נמנע מהמוחרמים לקיים קשרים חברתיים כלשהם בקרב הציבור שבו פעלו, נאסר עליהם להשתתף בתלמוד תורה ובמלאכה, להיות חלק מזימון או מניין או לקבל כל שירות מבני הקהילה, החל ממילה וכלה בקבורה. על המוחרם, שלא נגעו בו ולא טיפלו בקבורתו, היה לנהוג כאבל המתאבל על מותו שלו: נאסר עליו להתרחץ או לכבס, להתגלח ולהסתפר, כדי שמראהו המוזנח המעורר דחייה ורתיעה וריחו הרע המעורר גועל ירחיקו מעליו את הבריות. אסור היה להתקרב אליו כדי דל"ת אמות, נאסר לברכו לשלום או ללמוד עמו ונאסר עליו להיכנס לכל מבנה קהילתי החל מבית כנסת ומקווה ועד חדר או בית קברות. המוחרם היה מגורש מבית המדרש, אסור היה למול את בנו, לחנך או להשיא את ילדיו, ואסור היה לקבור אותו בקבר ישראל.

שש עשרה שנים לאחר החרם הנורא בברודי על השבתאים בשנת 1756 שהביא לפנייתם לכנסיה הנוצרית ולהמרה המונית של אלפי אנשים, חרם אשר האדם היחיד שהתנגד לו היה ר' ישראל בעל שם טוב (1698–1760), הוחרמו חסידי הבעש"ט בשנת 1772 באותו יום ובאותו מקום. כך כתב בתגובה לחרם הקשה שהטילו הרבנים המתנגדים על הרבנים החסידים בתרועה ובקול שופר, אחד המוחרמים, ר' שניאור זלמן מלאדי:

“המרוחקים בהרחקות אשר יצאו מפי חכמים הנ”ל ומהם ראו וכן עשו המוני עם להרע אותנו, ונתנו אותנו כבני בליעל וכאפיקורסים גמורים שכל הקודם להרגו זכה ומזכה את הרבים […] ואלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו […] ובהצנע לכת כבר נעשו מעשים אשר לא יעשו, והותרה הרצועה לירד לחייהם ולקפח פרנסתם במה דאפשר […] מלבד הלבנת פנים ושפיכות דמים אשר נשפך כמים כי נשאנו חרפה בגויים ובושת פנים כסתנו בקרב אחינו בני ישראל. ארץ ארץ אל תכסי דמינו ואל יהי מקום לזעקתנו עד ישקיף ה' וירא מן השמים ויתן אותנו לרחמים לפני אחינו הרחמנים בני רחמנים לעורר רחמים המרובים עלינו ועל עוללינו וטפנו להחיותנו כיום הזה וליתן לנו שם ושארית על פני האדמה".²⁷

שופר בחלום

החסידים לא רק הוחרמו בשופרות והוצאו מכלל ישראל בידי רבני המתנגדים ורודפי השבתאים, אלא גם השתמשו בסיפורים על שופרות כדי לפרוץ את גבולות הזמן והמקום.

מסורות שונות קושרות בין הבעש“ט מייסד החסידות ובין פריצת גבולות עולם הנראה בראש השנה וביום הכיפורים, בזיקה לתקיעת שופר וסיפורים על שופר: אחת מהן שמקורה בבני משפחת מרגליות, רבני פודוליה לאורך ארבעה דורות, ששמרו מסורות מהימנות על הבעש”ט משנות העשרים והשלושים של המאה השמונה עשרה, מספרת:

‘הבעש"ט בראש השנה שבו אמר תורה על ‘תקע בשופר גדול לחירותנו’ [באזני] החבריא קדישא [..] וכח הדיבור אין באחד מהם כי לכולם נדמה בבירור אשר תיכף יבוא משיח’.²⁸

ר' נתן שטרנהארץ, תלמידו של ר' נחמן מבראסלב נינו של הבעש"ט, שנודע בתקוותיו המשיחיות ובהגותו המיסטית, כמו ביכולתו לספר סיפורים מסתוריים, העיד על ייחודו הרוחני של מורו, ר' נחמן, שבדומה לסבו ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות, נהג לספר את חלומותיו:

“פעם אחת אמר לי רבנו זכרונו לברכה, שהיום נראה לו מלאך חדש ויודע שמו ויש תחתיו ממונים ויש להם שופרות בידם והם תוקעין תקיעה, ואחר כך תרועה, ואחר כך חוזרים ותוקעים תקיעה. והם כולם חופרים ומבקשים אחר אבדות כי יש דברים אבודים הרבה”.²⁹

אולי קשורים דבריו של ר' נחמן על אבדות ועל שופרות שמימיים שבהם תוקעים המלאכים, לדבריו הנודעים של סבו ב’משל המחיצות' שנאמר קודם תקיעת שופר, על חיפוש הקב“ה מעבר למחיצות המציאות, אותן בוקע קול השופר המחבר בין תחתונים לעליונים. עדות זו על דברי הבעש”ט מובאת בדברי תלמידו ר' יעקב יוסף מפולנאה:

“שמעתי ממורי זלה”ה משל שאמר קודם תקיעת שופר, שהיה מלך אחד חכם וגדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים. וציווה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד וחזר ויש וכו‘. עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עינים. והנמשל מובן ודפח“ח. וכן כתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי זלה”ה כי בידיעת האדם שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו’ אם כן כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותיו יתברך […] שאין שום מחיצה ומסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך […] כי כל הסתתרות הוא רק אחיזת עינים אבל בעצם הכל הוא עצם מעצמותו יתברך".³⁰

במקומות שונים בדברי קרוביו ותלמידיו, בספרי הדרוש החסידיים ובסיפורים על התקרבותו של המגיד ממזריטש אליו, נזכרת העובדה שהבעש“ט הרבה לעיין בספרות ההיכלות, שנזכרת בה תקיעת שופרות כמובא לעיל, ואף ירד למרכבה ועלה להיכלות עליונים בראש השנה ובערב יום הכיפורים, כ’שהאש מלהטת סביבותיו'. הבעש”ט תואר כדובר ומבין את שפתם של דרי העולם העליון ואף תואר במפורש כמדבר עם יורדי המרכבה, ר' עקיבא וחבריו ותואר ב“שבחי הבעש"ט” כבעל הבנה מיוחדת בכוונות תקיעת שופר.

אולי הבעש“ט, שעלה לשמים בראש השנה בעקבות עלילת־דם בעיר זאסלב בשנת 1747, לדברי ‘אגרת הקודש’ שנכתבה בידי הבעש”ט אל גיסו בסביבות 1752, המספרת על שיחה עם המשיח אודות הגאולה ועל שיחה עם ס"מאל [סטרא מסאבותא] אודות תכלית מותם הנורא של מקדשי השם בזיקה לנקמה השמימית, ראה עצמו בדמות ר' ישמעאל כוהן גדול, שנמנה עם יורדי המרכבה בדורם של הרוגי מלכות, שעלו למרום בראש השנה, כדי לברר את נסיבות הגזירה בדור השמד וההרג, וכדי לפעול להסרת רוע הגזירה, ולמדו בשמים על הנקמה האלוהית שתקדים את הגאולה ועל חורבנם של מחריבי המקדש שנקנה במחיר קרבנם של מקדשי השם.

כאמור, בדומה לר' ישמעאל שעלה לשמים בעת תקיעת שופר בראש השנה, כמבואר ב“היכלות רבתי”, הבעש"ט עלה אף הוא לשמים בראש השנה, בחג שקשר את יום הדין ובקשת הרחמים והצדק בפני היכלות הצדק השמימיים, עם התקיעה בשופר וקרן האיל ממסורת העקדה, הקשורים כאמור במסורת חכמים עם ראש השנה.

מועד זה בספרות ההיכלות קושר בין תקוות הנקמה משמים לתקוות הגאולה בארץ, שנודעה לר' ישמעאל יורד המרכבה בשעה שעלה להיכלות עליונים לברר את תכלית עונשם וסבלם של מקדשי השם. פרשת העקדה ושופר קרן האיל הזכירו את מסירות הנפש של המאמין הנאמן לאלוהיו, המקריב את הקרבן הנעקד, ואת הישועה האלוהית המקווה, הנקנית במחיר קרבנם של מקדשי השם לאורך הדורות, ישועה הקשורה במסורות עתיקות ביום הכיפורים, מועד היובל הגדול (ויקרא כה, ט), הוא מועד תקיעה בשופר היובל ‘וקראתם דרור בארץ לכל יושביה […] ושבתם איש אל אחוזתו’ (שם, כה, י) במועד החורג מגבולות הזמן והמקום, הקשור ביום השלום, מועד שיבת השבויים והגולים לארצם ביובל הגדול שבו יראו על ההרים רגלי מבשר.

קול השופר, שראשיתו המקראית היא קול היורד משמים לארץ במעמד סיני, המשנה סדרי עולם בכוחו של גילוי אלוהי, וקובע סדר חדש בין הרצוי למצוי ובין הנגלה לנעלם, הנקשר בתרועת שופר ובמראה ההר הבוער באש, המביעים את השגב האלוהי המחולל ‘רעדודיה’ באזני השומעים, הפך במסורת היהודית לקול העולה מן הארץ לשמים, ולציר אנכי של תקווה ותוחלת, אשר נתלות בו כוונות מכוונות שונות ותקוות שונות, בדבר הפער בין המצוי לרצוי, בין שעבוד לחירות, בין גלות לגאולה ובין ייאוש לתקווה, בין מוות לחיים ובין חורבן לישועה, הנתלות בברית עולם שנכרתה בקול שופר לפני אלפי שנים, בחג השבועות במעמד סיני, במועד מקודש הנודע כחג המלאכים ומסורת המרכבה, ונשמרה במועדי דרור נצחיים משביתים, במחזורים שביעוניים מקודשים של מקראי קודש, שבת ושבעה מועדי ה', בשבעת חודשי השנה הראשונים שראשיתם בחודש האביב, שרק בהם מבשילים שבעת המינים, המעידים על הברכה האלוהית לשומרי השבתות והמועדים, ועל ההבטחה הנצחית הנשמרת בברית עולם, ונשמרה במחזורי השמיטות והיובלים, ‘מועדי דרור’ המוכרזים בתקיעת שופר היובל, שעניינם מעבר משעבוד לגאולה, ומעבדות לחירות.