כשהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים.

אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל

אני מלמדך לקרות בספרים. בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר

ורואה עולם אחר.

ש“י עגנון, סיפור פשוט, על כפות המנעול, ירושלים ותל־אביב תשל”ה, עמ' עא

לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה הצביע המחזאי היווני מננדרוס, שחי בין השנים 342–291 לפסה"נ, על משמעותה של הקריאה ועל תכליתו של החינוך: “היודעים לקרוא גם ייטיבו כפליים לראות”; ואכן אין ספק שרוחב ראייה ועומק הבחנה, או רוחב אופקים ועומק הבנה, המסייעים בידינו להתמודד עם מורכבות המצב האנושי ולהיחלץ מכבלי הסטריאוטיפים המאפילים על המחשבה החופשית, מותנים בקריאה מחכימה המאירה את המוחש באורו של המופשט, מעמידה את שרירותו של ההווה ביחס למורכבותו של העבר, מעמיקה בהתבוננות בחיי האדם, מחלצת אותו מהגבולות המקריים והשרירותיים שלתוכם נולד ומעבירה אותו לעולמות רבים ומגוונים שמעולם לא היה בהם.¹ הקריאה, אולי יותר מכל תחום עשייה אנושי אחר, מלמדת את האדם לעמוד על הפער בין המצוי לרצוי, להרחיב את גבולות המובן מאליו ולשנות מושכלות ראשונים, ופותחת בפניו אפשרויות מחשבה חדשות בדבר הקשרים וגורמים, סיבות ומשמעויות, לצד התוודעויות מאלפות למרחבי הרוח האנושית על כל גילוייה הבלתי צפויים, המסתתרים מתחת לפני השטח של הוויות חברתיות ותרבותיות מוכרות לכאורה. דומה שמראשית החינוך, הקשורה בהנחלת הקריאה, בצירוף אות לאות ובפענוח הקשר בין הצליל לסימן, ובהפיכת השפה הכתובה לכלי לימוד, הבנה ויצירה, ועד פסגת החינוך האקדמי באוניברסיטאות, המכוונת לבחון את כל הנחות היסוד מחדש באמצעות שפות שונות ודרכי מחשבה ביקורתיות, לפרק את גבולות הידע ולצרף אותם מחדש בכוחו של מידע חדש, שאלה בלתי צפויה או תובנה חדשה, תוך בחינה מעמיקה של נורמות מקובלות, הכלל שטבע מננדרוס תקף: “היודעים לקרוא גם ייטיבו כפליים לראות”. שנים רבות לאחר מכן, כתב ר' יצחק קנפנטון (1360–1463), מגדולי חכמי ספרד בדור שקדם לדור הגירוש, בספרו דרכי הגמרא,² דברים דומים על היחס בין היקף הקריאה לעומק החכמה: “מרבה ספרים מרבה חכמה ואין חכמתו של אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים”.

דברים אלה שהיו בבחינת מובן מאליו במשך דורות רבים מהעת העתיקה ועד ימינו לא היו טעונים הארה מחודשת אלמלא הייתה מאיימת סכנה על מעמד מדעי הרוח מבחינת ירידת מעמדם הציבורי בשל קיצוץ מתמיד בתקציבי ההשכלה הגבוהה, המשתקף בירידה ניכרת במספרי המורים ובמספרי הלומדים, ואם לא היו נשמעים בעשור האחרון קולות שונים מכיוונים שונים המערערים על חשיבות הקריאה בתחומי ידע עיוניים שאין בהם לכאורה תועלת שימושית או על חשיבות העיסוק בתחומים אינטלקטואלים של ידע לשם ידע שאין בהם תרומה לעולם הערכים הרווח של חברת השפע. לא היה צורך לדון בכך אם לא היו נשמעים קולות המערערים על הכדאיות והתועלת של ספריות או של מחלקות שאין בהן כדי לתרום במישרין לערכיה של החברה הצרכנית, ואלמלא נשמעו קולות המפקפקים ברלוונטיות של המערכת האוניברסיטאית העיונית, ומעלים על נס רק את אלה מחלקיה של המערכת העוסקים במדעים שימושיים ויישומיים, ומטילים ספק בערכם של ‘לימודים לא שימושיים’ שאין בהם כדי לפרנס את צרכי המשק או לתרום פיתוח תעשיית ההייטק, ולסייע בקידום הכלכלה והמסחר, הבורסה ועולם העסקים, הבנקאות, המנהל, החקלאות, התעשייה והצבא. כבודם של כל אלה במקומם מונח ואין ספק בחשיבותם ובנחיצותם לקיומה של מדינה ריבונית ולהבטחת שגשוגה של חברה דמוקרטית, אלא שאין בהם כדי לגרוע ולו כזית מהנחיצות המוחלטת של ספריות “לא שימושיות”, שחשיבות הקריאה בהן איננה נמדדת בשיעורי עליית מדד המניות או בתועלת מסחרית. אין באינטרסים הכלכליים של עולם העסקים ובעולם הערכים של החברה הצרכנית המעלה על נס שפע חומרי כדי להמעיט מההכרח הגמור של לימודים אקדמיים שאינם מכווני רווח, תועלת או רלוואנטיות, לימודים המושתתים על קריאה וסקרנות אינטלקטואלית, על עיון תיאורטי ועל מחקר “טהור” המבקש לשאול שאלות ולהעמיק דעת, או על חיפוש ידע לשם ידע בשם הרצון לדעת, ללמוד ולהבין, ומותנים בקיומם של בעלי ידע ומנחילי ידע, בנגישותם של מאגרי ידע שונים ובקיומן של ספריות האוצרות את היצירה האנושית לדורותיה.

בדברים הבאים אנסה לבאר בקצרה את מהותה האידיאלית של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה, הבנויה סביב לימוד לשם לימוד והרחבת דעת, ומושתתת על סקרנות אינטלקטואלית וחיפוש ידע לשם ידע בספרייה ובמאגרי מידע שונים, ומיוסדת על קריאה רחבת היקף שאיננה כפופה לתכלית שימושית,³ ואשתדל להאיר את התחומים שהפקולטה מופקדת עליהם מזווית שאינה מוכרת כל צרכה. עוד אבקש להסביר את תרומתה המכריעה בחקר רוח האדם ובקידום ערכים אוניברסליים הקשורים בכבוד האדם, המושתתים על דעת, אמת, צדק, חירות, שוויון זכויות, נגישות שווה, חופש ביטוי וביקורת, המיטיבים בשווה עם כל אדם ללא הבחנה של דת, לאום, גזע ומין.

האוניברסיטה כידוע עוסקת בתחומים רבים ומגוונים בכל תחום דעת שזכה להכרה מדעית בהיותו ניתן למחקר רציונלי ולסטנדרטיזציה, להערכה ולוויכוח, לאישוש או להפרכה, לשיפוט וביקורת, אולם בהכללה אפשר לומר ששני התחומים הגדולים מהם מסתעפים כל התחומים האחרים הם מדעי הרוח ומדעי הטבע

מדעי הרוח, המכונים באנגלית humanities, בצביונם האידיאלי חוקרים את גילוייה השונים של רוח האדם ואת מכלול היצירה האנושית במהלך ההיסטוריה. הלומדים בוחנים את מה שעשה האדם לטוב ולמוטב הן ביחס למציאות הפרטיקולרית הכפופה לתחומי הזמן והמקום, הן ביחס למהות החיים האוניברסלית ולמשמעויותיה המשתנות בתרבויות שונות. הסוציולוג הגרמני מקס ובר (1864–1920) קבע ש:“האדם הוא בעל חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה הוא לעצמו” והאנתרופולוג האמריקני קליפורד גירץ (1926–2006) פירש את דבריו ואמר: “רשתות אלו עצמן הן הווית התרבות”.⁴ המחקר במדעי הרוח עוסק בממדים השונים של חיי האדם בין המופשט למוחש לאורך ההיסטוריה ובוחן את “רשתות המשמעות שטווה הוא לעצמו”, כפי שאלה נחשפות בשפה ובסמליה, בדת ובחוק, במשטר, באידיאולוגיה ובהשקפת עולם, בריטואל ובמיתוס, בספרות ובשירה, בהגות ובאמנות, במתמטיקה ובפילוסופיה, בהרמנויטיקה ובתולדות המדע, בהיסטוריה ובמוזיקה, בארכיטקטורה ובפיסול, בפולקלור ובתודעה תלוית זמן, בזיכרון הכתוב וביצירה המתחדשת כל העת במרחבי המחשבה האנושית על ייחודה וגיוונה, המשתנים תדיר לאורך תולדות האדם. ואילו מדעי הטבע, המנסים להסביר את כל המציאות על סמך תצפיות או חישובים ולבנות מודלים מכלילים המסבירים את מירב התופעות הנצפות או הניתנות לחישוב וניתוח, תוך עיון בחוקי הטבע המחזוריים, על רציפותם והשתנותם, חוקרים בדרך כלל את מה שהאדם לא יצר. בין אם קוראים ליקום בריאה או מעשה ידי אלוהים, תופעת טבע, מחזור המים בטבע או מדעי כדור הארץ, בכל המקרים מוסכם שהשמים והארץ וכל צבאם או כל המסתתר ברחבי החלל, אינם מעשה האדם וחוקיהם אינם מתייחסים לייחודיות של הקיום האנושי המשתנה בגבולות הזמן והמקום, אלא לאוניברסליות של המציאות האינסופית הכפופה לחוקים ומחזורים שאינם מעשה ידי אדם. טבע בהכללה הוא כל מה שאנו נשלטים על ידי מחזוריו, תמורותיו, תנאיו וכוחותיו, או כל מה שלא מסור בידינו ונתון לשליטתנו, אשר את חוקיו האוניברסליים הקבועים והמשתנים היוצרים ומתנים את החיים אנו מבקשים לפענח, לנתח, לפרש, להכליל, להגדיר ולגייס לטובתנו; ואילו תרבות היא כל מה שמסור בידינו ובלעדינו לא היה נוצר, או כל מה שאנחנו יוצרים ושולטים בו, שכן תרבות או מכלול היצירה האנושית בין ספר, מספר וסיפור, בין קודש לחול, בין אמונה לאמנות, בין שפה לסמל, בין מופשט למוחש, בין פענוח לפרשנות, ובין עבודת אלוהים לעבודת האדמה, משקפת את כל מה שהאדם יצר מאז עמד על דעתו כדי להשלים את מה שאין בטבע ואף פעם לא היה: זיכרון, מיתוס, ריטואל, כתיבה, קריאה, מחשבה וחישוב, יצירה ופרשנות, חוק, משפט, מוסר, פילוסופיה, אמנות, תרבות, דת ופולחן, דעת, אמת וצדק, סמכות, שלטון, תודעה, ביקורת, ספרות, שירה, ציור וחישוב, תיאטרון ופולקלור, ריקוד ומוסיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, ארכיטקטורה, לוגיקה, שחמט, גינון, אריגה ומלאכת מחשבת, ותחומים רבים אחרים. הוגה הדעות הגרמני וילהלם דילת’יי (Wilhelm Dilthey) (1833–1911) קבע לפני כמאה ועשרים שנה שהניגוד בין מדעי הטבע למדעי הרוח נעוץ בדרך שבה הם שואפים להסביר את התופעות בעולם: מדעי הטבע מבקשים לגלות את קשרי הסיבתיות ביניהן, ואילו מדעי הרוח שואפים לחשוף את משמעותן. אפשר להוסיף על ההגדרות דלעיל ואפשר גם לחלוק עליהן, לעדכן אותן ולהעמיק במורכבותן, אבל אי אפשר שלא לתת את הדעת על העובדה ששני התחומים אינם זוכים היום לשוויון בהערכה, בתקצוב ובמעמד הציבורי.⁵ כשמבקשים לייעל, לצמצם ולחסוך ברוח עולם הערכים של רווח והפסד ממון תמיד ימצא בזירה הציבורית, הכלכלית או הפוליטית מי שיציע לסגור חוגים אוניברסיטאיים “לא מועילים” ו“לא רלוואנטיים” כמו אגיפטולוגיה, אשורית, תלמוד, איטלקית, מוסיקולוגיה, פולקלור, לימודי אפריקה או לימודי יידיש, שעוסקים כולם בחקר היצירה האנושית ובהבנת משמעויותיה ההיסטוריות והתרבותיות מזוויות שונות על פי הזיכרון הכתוב, הלשון הייחודית והמבעים החזותיים, האוראליים, האמנותיים, הדתיים והחומריים השונים של כל תרבות בגלגוליה ההיסטוריים. ככל הנראה אף פעם לא ימצא מי שיציע לסגור מחלקה “מועילה” ו“שימושית” במדעי הטבע או במדעי החברה שכן מדעי הרוח או מדעי האדם (humanities), אותם לומדים האנשים החופשיים (liberal arts) – שוחרי התרבות והאמנות, היצירה והדעת, אוהבי השפות והמוזיקה, הפילוסופיה, השירה, הספרות וההיסטוריה, אוהבי הזיכרון והאמת (המילה היוונית לאמת היא althea, אלתיאה, שמשמעותה היא לא לשכוחlethe: היא שכחה וa היא מילית שלילה ביוונית, כמו א־סימטריה וא־טונלי), המבקשים להעמיק בהבנת המצב האנושי ובזיקתו למושגי הדעת, האומץ והיושר, האמת, הצדק, השוויון, החירות, האחריות, הסובלנות וכבוד האדם, ולהיפוכם של כל אלה, הבורות, הפחד והעוול, השקר, העריצות, הכיבוש, השעבוד, ההשפלה, ההדרה והאפליה – אינם מגלמים תכלית או תועלת, סיכויי רווח או סיכוי התעשרות, לדעת המבקשים לצמצם ולסגור אותם.

האוניברסיטה מופקדת על טיפוח שני תחומי ידע שונים אלה ועל כל התחומים הרבים הנגזרים מהם, שמשותף להם משפט המפתח מחיבור עתיק כבן אלפיים שנה, הנודע בשם ספר יצירה, הקובע שהעולם נברא ב’כ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה' או בעברית בת ימינו: העולם המושג בחושים ובמחשבה קיים לגבי דידו של האדם במושגים המורכבים מאותיות וממספרים. העולם נברא לדברי ספר יצירה מאותיות שמספרן קצוב, עשרים ושתיים, המצטרפות בצירופים אינסופיים היוצרים את מרחבי השפה על כל רבדיה ומתווכים בין המופשט למוחש ומרחיבים את גבולות ההשגה עד לאין שיעור, וממספרים, שסימניהם קצובים, עשר הסְפרות הראשונות בין 1–10, שמצירופיהן, המתווכים בין הסופי לאינסופי ובין המוחש למופשט, נוצרים אינספור מספרים מסוגים שונים המרחיבים את גבולות הדעת לתחומים לא נודעים. למושכל ראשון זה מוסיף בעל ספר יצירה שחיבר את אחד החיבורים המופלאים ביותר בשפה העברית, את הקביעה המאלפת: ‘העולם נברא בספר מִסְפר וסיפור’ שכן כל מילה המורכבת מסימן וממסומן היא כמו קצה של קרחון שחלק אחד שלו ניבט מעל פני המים ואילו רוב חלקיו המשוקעים בעברה של השפה מסתתרים מתחת לפני המים וכל מספר ידוע הוא סימן מוכר המכיל אפשרויות וצירופים לא נודעים. האותיות והמספרים כסימנים האוצרים משמעויות רבות מספור משותפים לאל ולאדם בתהליך הבריאה והיצירה האלוהי והאנושי המצרף בין הידוע ללא נודע ובין המוחש למופשט. כל דבר שמצוי בתחום ההשגה האנושית, כל דבר שאדם עשוי להבין ולפענח, לפרש ולהכליל, לנתח ולהגדיר, לבקר ולחקור בתחום המוחש או בתחום המופשט, קשור בסְפרים, במִספרים ובסיפורים המותנים בהכרת האותיות והמִספרים.

לאוניברסיטה נודע תפקיד ראשון במעלה בשמירת האותיות והמִסְפרים, הסְפרים והסיפורים של כל התרבויות, שכן אלה הם יסודות הדעת הזיכרון והאמת, הקריאה והכתיבה, העדות, הדת והברית, המדע והתעודה, הסמליות והפרשנות, האמנות והיצירה, הספרות והשירה, החירות והצדק, האמת והשוויון, ההמחשה וההפשטה, הפילוסופיה והמתמטיקה, המחקר והביקורת שכולם כאחד מכוננים את כבוד האדם, חירותו, משמעות חייו, חובותיו וזכויותיו, הקשורים כולם קשר אמיץ בדעת אמת וצדק ובתובנה שיש לחתור מתחת לגבולות המובן מאליו, לפענח סיבות ומשמעויות ולא לקבל דברים כפשוטם. תפקיד מורכב זה שהאוניברסיטה לקחה על עצמה מחולק לחמישה סעיפים, השלובים זה בזה, שאמנה כאן בקצרה ואפרט לאחר מכן.

האוניברסיטה, בכל הפקולטות, בכל בתי הספר ובכל הדיסציפלינות, מופקדת על:

א. איסוף, תיעוד ואצירת ידע קיים

ב. חקירת ידע קיים והנחלתו ברמות שונות של הוראה תוך ביקורת שיטתית

ג. הפצת ידע בעולם המחקר ובזירה הציבורית תוך כדי שיפוט וביקורת

ד. יצירת ידע חדש המאתגר מוסכמות

ה. קריאת תיגר על הפער בין הרצוי למצוי בתוקף סמכות הידע והישגי המדע

א. איסוף, תיעוד ואצירת ידע קיים

תפקידה הראשון של האוניברסיטה הוא לאסוף ולאצור ידע בכל האמצעים, דהיינו, להוות בית אוצר לכל הידע ואוצרות התרבות ולכל היצירה והמדע שנמצאים בהישג יד, שכן בלעדי תשתית זו של ידע, זיכרון ומסורת, שיש ליצור בה כל העת איזונים מורכבים בין פרטיקולרי לאוניברסלי, בין ערכים ישנים וחדשים ובין טעמים משתנים בעבר ובהווה, לא תיתכן עבודה אקדמית. לאוניברסיטת מחקר יש צורך בלתי נדלה בספריות, גנזכים, מוזיאונים, אוספים, וארכיונים, בעשביות ואוספי מאובנים, במחלקות כתבי יד ואוספי אמנות, באוספי תווים ומכתבים, בבתי נכאת לממצאים ארכיאולוגיים, באוספי מפות, מטבעות ומאגרים ממוחשבים, סרוקים ומצולמים ובמעבדות לשימור חרסים ומגילות עתיקות ובספרים ומחקרים המייצגים את כל מה שאינו מצוי בהישג יד ונדרש למחקר.⁶ כולם כאחד וכל אחד על פי דרכו הם משמורת של זיכרון תרבותי ומטמונים של יצירה מגוונת ושל משמעות משתנה המגשרים בין העבר להווה. ראוי לכל העוסקים בתחומים אלה, שאין ערוך לחשיבותם כמייצגי תמורות הזיכרון האנושי ויצירתו התרבותית, לזכור את טורי הפתיחה של ראשון המשוררים היווניים, הסיודוס, שחי במאה השמינית לפני הספירה ושורר על תולדות האלים והולדת המוזות ועל פלא היצירה. הסיודוס הצביע על העובדה המאלפת שמנמוסיני אלת הזיכרון היא אמן של תשע המוזות, המאצילות מרוחן והשראתן על היצירה האנושית בתחומי המיתוס והספרות, ההיסטוריה והשירה הלירית, הקומדיה והטרגדיה, המחול, השירה הארוטית ושירת הקודש, האסטרונומיה, השירה האפית ואמנות הנאום.⁷ דהיינו: האמנות והספרות, השירה וההיסטוריה, הדת והמדע, והתאטרון השירה ואמנות הדיבור הרהוט, פרי השראת המוזות על כל מבעיה, אף פעם אינם נוצרים בחלל ריק, אלא כל יצירה בעלת ערך היא לעולם תולדת הזיכרון התרבותי, השואב מן העבר ומערכיו העומדים במבחן הזמן, מחדש בהשראתו ויוצר בהווה אגב לימוד ועיון, העמקה ופירוש, אימוץ וחיקוי, ניתוח, שיפוט וביקורת. עוד ראוי לזכור את הפרפרזה המודרנית של רעיון זה בדבריו של המחבר היפני יוז’י יממוטו: “כשעיני מופנות לעבר, אני הולך אחורה לעבר העתיד” ואת דברי קודמו, הסופר הדגול תומס מאן (1875–1955), שפתח את ספרו יוסף ואחיו, שבו הוא מספר מחדש את סיפורו של יוסף המקראי, במשפט המהדהד: “עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? אכן ללא תחתית היא אם ואולי רק אם עבר פירושו רק עברה של המהות האנושית, אותה מהות חידתית המכילה בתוכה את הווייתנו אנו השטופה בתשוקה טבעית ואומללות על טבעית שמסתריה, כמובן, הם הרישא והסיפא של כל דיבורינו ושאלותינו. ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר”.⁸

ספר זה על התובנות העמוקות הכלולות בו לא יכול היה להיכתב אלמלא השתמש מחברו ברוך ההשראה בהישגי המחקר האגיפטולוגי ומחקר המקרא בגרמנית, והכותב לא היה יכול להביאו לידי גמר אם לא היו בהישג ידו ובטווח השכלתו המחקר המילוני על השפה העברית המקראית והמצרית הפרעונית, הממצא הארכיאולוגי על מצרים והמזרח הקדמון והבלשנות המשווה של השפות העתיקות. ברכת הכישרון הגאוני וסגולת ההשראה של כל יוצר המבטא היבט בלתי צפוי בניסיון האנושי, הם לעולם אינדיבידואליים (על כן הביטוי יחיד סגולה או בעלת שאר רוח) אולם גם אלה המחוננים בזיכרון נדיר, בכישרונות יוצאי דופן ומגיעים להישגים מופלגים בתחומם, נולדים לתרבות ולשפה שהיא לעולם מורשת העבר. גדולי היוצרים שואבים מלוא חופנים מהשכלתם האקדמית ומהתמחותם ביצירה האמנותית ומבקיאותם בידע הצבור בספרים ומחקרים שקדמו להם מהעת העתיקה ועד ימינו, ועושים בהם שימוש יוצר, שכן כאמור מנמוסיני, זיכרון, היא אמן של כל המוזות ואמת, אלתיאה, משמעה לא לשכוח.⁹ לא לחינם משמעותה הראשונית של המילה הלטינית הידועה טקסט, הנגזרת מהפועל texere, לארוג, היא מארג או משזר, בדומה למילה טקסטיל, בד, שהיא אריג או משזר חוטים הנשזר שתי וערב. המחבר או יוצר הטקסט טווה גם הוא משזר של שתי וערב בין העבר להווה, בין הידוע לנשכח, כשהוא מחבר ומצרף מלים, מושגים ומשפטים מעבודות קודמיו ומזיכרון תרבותו ולשונו בבחינת חוטי השתי (מלשון שתיה, תשתית, אבן השתיה) ומוסיף עליהם משלו בבחינת חוטי הערב (מלשון תערובת), שעירובם עם חוטי השתי יוצר טקסטורה חדשה וטקסטים חדשים. האנשים העוסקים באיתור, איסוף, תיעוד, קטלוג, שימור ואוצרות, בכינון ספריות, בהקלטות ובראיונות, בפענוח ובהעתקה, שחלק מכריע מהמחקר האוניברסיטאי מתבסס על עבודתם וכל הלומדים חייבים להם תודה והוקרה, ראוי להם לזכור את דברי המשורר האנגלי וויסטן יו אודן (1907–1973) שאמר ברוב תבונה: ‘תמיד יש סיפור נוסף, תמיד יש יותר משנגלה לעין’. בשל מושכל ראשון זה על האוצרים, החוקרים והלומדים, הספרנים, הקוראים והמקטלגים, המקליטים, הכותבים והמתעדים האקדמיים, לא להסתפק אף פעם בסיפור האחד או בממצא האחד הנגלה לעין אלא עליהם להמשיך ולחפש תמיד ברוח תשובתו המאלפת של ש"י עגנון (1887–1970) לשאלתו של גרשם שלום (1897–1982) במפגש בספרית הקהילה היהודית בברלין בראשית שנות מלחמת העולם הראשונה: שלום הצעיר שאל את עגנון הבוגר ממנו בעשור: ‘מפני מה התמיד כל כך בחיפוש בקטלוג של הספרייה?’ וזה ענה לו תשובה ששלום אף פעם לא שכח: ‘חיפשתי ספר, שאולי לא קראתיו עדיין’.¹⁰ עגנון, אשר אותו תיאר שלום במשפט: ‘כי מימי נעוריו שהיה מבלה בספריה הגדולה של בית המדרש בבוטשאטש נעשה עגנון בקיא גדול בספרות ישראל. בהקשיבך לדבריו לבשה ספריה זו ממדים אגדתיים ממש. בולע ספרים ואף קונה ספרים היה עגנון מאז ועד היום’,¹¹ קרא לספרו שעוסק בסיפורים על סופרים על ספרים ועל ספריות, ספר סופר וסיפור, במחווה ללשון ספר יצירה שצוטטה לעיל על ‘ספר מִספר וסיפור’ עמהם נברא העולם. עגנון, שהיה קורא נלהב מאין כמוהו שלא עייף מלחפש אחר קולות נידחים רחוקים וקרובים, סיפורים עתיקים וחדשים וספרים ידועים ונשכחים, שזר את שהעלה מבאר העבר בספריו ובסיפוריו, מלאכת מחשבת ומעשה אורג, טקסט וטקסטורה, ספר סופר וסיפור. כך עשו גדולי הסופרים והמשוררים שהאירו את הבלתי צפוי המסתתר מתחת לפני השטח של הוויות מוכרות לכאורה בהווה, באורו של העבר שעלה בלימודם ונצרף בדמיונם היוצר, החל מהסיודוס והומרוס, מחברי בראשית ותהילים, ספר ישעיהו וספר איוב, ספר יחזקאל ושירות עולת השבת, שירת גילגמש, בעלי ספרות ההיכלות וספרות הפיוט, עבור בשלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, בעל הזוהר, דנטה, שייקספיר ווירג’יניה וולף, וכלה בר' יוסף קארו בעל מגיד מישרים, במחבר האנונימי של חמדת ימים, בר' שניאור זלמן מלאדי בעל תורה אור, בחיים נחמן ביאליק ואברהם שלונסקי, בג’ימס ג’ויס, מרסל פרוסט, יוסף ברודסקי, ולדימיר נאבוקוב, יוסף חיים ברנר וז’אן פול סרטר, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם בן יצחק, זלדה, דליה רביקוביץ, נתן זך, עמוס עוז, עמליה כהנא־כרמון, דן פאגיס, דוד גרוסמן ומאיר שלו, חיים באר, א.ב יהושע, אמיר גוטפרוינד וגבריאלה אביגור־רותם, וויסלבה שימבורסקה, צ’סלאב מילוש, חורחה לואיס בורחס, גבריאל גרסיה מרקס, אלזה מורנטה ונטליה גינצבורג ורבים אחרים שקצרה היריעה מלמנות. כדי לפרנס פסגות יצירה מעין אלה המאירות את מורכבות הניסיון האנושי בכל מקום ובכל זמן וכדי להרחיב את דעת הקוראים והלומדים, האמנים והיוצרים, יש צורך תמידי בהמשך החיפוש אחרי זיכרון העבר לשם הרחבת גבולות הידע והעמקת ההבנה, לשם הרחבת המחקר והגדלת המידע ולשם הגדלת הדיוק ההיסטורי, לשם הבנת המורכבות האנושית ולשם העמקת ההשראה היוצרת השואבת מ’באר העבר'. על כן לאוניברסיטה יש צורך מתמיד במשלחות של חוקרי כתבי יד וספרים כמו במשלחות ארכיאולוגיות ובמשלחות של חוקרי תולדות האמנות, במשלחות פונולוגיות המקליטות זיכרונות מוסיקליים של עדות ותרבויות שונות, בחיטוט בארכיונים ובחיפוש בספריות נידחות, בבדיקה בגנזכים ובעליות גג, בחיפוש תעודות ומגילות, בהקלטות של עדויות מדוברות, מדוקלמות ומושרות ובמאמץ לאתר ולהציל קולות אבודים, ספרים אבודים, יומנים, עדויות ותעודות מתהום הנשייה, שכן גילויים של דעת, יופי וחכמה מימי קדם עשויים להפוך בין השאר לא רק למקורות מידע ומחקר, אימות היסטורי וביקורת תרבות אלא גם למקורות השראה ויצירה.

ב. חקירת ידע קיים והנחלתו ברמות שונות של הוראה תוך ביקורת שיטתית

אוצרות הדעת של כל התקופות וכל המקומות שנזכרו בסעיף הראשון הם הבסיס ללימוד ומחקר אשר אותו מנחילה האקדמיה בכתב ובעל פה כדי לתרום להרחבת הדעת, להפצת ההשכלה ולהמשך תהליך היצירה והמחקר המזין את המאבק על הדעת, האמת והצדק, השוויון, החירות וכבוד האדם, כפי שיתבאר להלן. התלמידים והחוקרים, הלומדים ומלמדים מקורות ראשונים ומחקרים מעודכנים, הופכים בהדרגה למורים זוטרים, בינוניים ובכירים, המלמדים את אשר נחלו מקודמיהם ואת אשר חידשו הם על יסוד עבודת קודמיהם. תהליך זה תובע זמן רב שכן הוא כרוך ברכישת שפות עתיקות ומודרניות, בקריאה שאין לה סוף ובאימון במיומנויות שונות בתחומי דעת שונים. היקפם הרחב של לימודים נדרשים אלה מונע מהלומדים והמעיינים להשתכר למחייתם מחוץ לכותלי האוניברסיטה. כדי לסייע לסטודנטים המשקיעים את עיקר זמנם בקריאה ובלימוד, באימון ובהכשרה בספרייה או במעבדה, שהישגיהם המצטיינים מעידים על השקעתם בלימודים, הקימה האוניברסיטה מערכת מלגות.¹² מלגה או באנגלית scholarship נגזרת מהמילה היונית skhole/schola ומהמילה הלטינית schola סכולה, המתייחסת לאדם הלומד בזמנו הפנוי, זמן פנוי מעבודה ופנוי ללימודים, שהיא העומדת בשורש המלים העבריות אסכולה ואסכולות ובשורש המלים האנגליות המוכרות סקול (school) בית ספר,scholar (מלומד) ו scholarship (למדנות), שכולן נגזרות מזמן פנוי ללימודים שמישהו משלם בו ללומד דמי מחיה, שכן הלומד, המקדיש את זמנו ללימודים אינו יכול לעבוד בעבודה שאפשר להתפרנס ממנה בזמן לימודיו. במלגות אלה אף פעם אין די והחוקרים והמורים נתבעים כל העת לפנות לקרנות תחרותיות חיצוניות כדי שיוכלו להעניק תמיכה לתלמידי המחקר אותם הם מדריכים בעבודתם.

לכאורה ההוראה, או הנחלת הידע, היא התפקיד המוכר ביותר בעולם האקדמי שכן זה הוא הממד שעמו רוב הציבור בא במגע בזמן לימודיו באוניברסיטה אולם ההוראה האוניברסיטאית שונה מכל הוראה אחרת. ההוראה מבוססת על ההנחה שהתלמיד האקדמי המשלים את רכישת השכלתו בשלושת התארים בוגר, מוסמך ודוקטורט בהצטיינות ראויה, במהלך בן עשר או שתים עשרה שנות לימוד, הכשרה, הסמכה והתמחות, עשוי להורות בתחומים בהם רכש השכלה, אולם שלא כבכל מוסד הוראה אחר ההוראה האקדמית איננה בנויה רק על הנחלת ידע נרכש או מיומנות נלמדת. ההוראה האקדמית בנויה גם על ידע חדש שהמורה יוצר תוך כדי מחקר הכפוף לשיפוט, הכולל התוודעות מקיפה לעבודת קודמיו והוספה על הקיים תוך כדי עיון, בחינה וביקורת. המורה האקדמי, שלא כמו מורים במוסדות השכלה אחרים המלמדים את תלמידיהם, עומד לשיפוט ביקורתי מתמיד של עמיתים בכירים בתחומו בארץ ובעולם בכל מחקר שהוא מפרסם, החל מעבודת המוסמך ועבודת הדוקטור וכלה בכל מאמר או ספר, הנשפטים לטוב או למוטב בידי אנשי תחומו המקצועי בארץ ובעולם. החוקר הקורא והכותב, הלומד והמעיין, המפרסם את פירות מחקרו ונשפט כל העת על ידי עמיתיו הבכירים, הוא בעת ובעונה אחת המורה המנחיל ידע קיים בדרגות הוראה שונות ומתעדכן כל העת בידע חדש, המדריך המעודד תלמידי מחקר ליצור ידע חדש הפורץ את גבולות הקיים, והשופט האנונימי והמבקר המחמיר של עבודות עמיתיו ותלמידיו. החוקר והמורה, הנשפט כל העת בידי קוראים אנונימיים (לקטורים) ומבקרים מקצועיים, אליהם נשלחת עבודתו לשיפוט בידי עורכי כתבי עת מדעיים ומערכות הוצאות הספרים האקדמיות, אליהם הוא פונה בשעה שעבודתו המחקרית מוכנה לפרסום, חייב להיות מורה מאתגר ומעורר השראה, המעודד תלמידים להתוודע לדפוסי מחשבה חדשים תוך כדי הנחלת ידע קיים ולימוד שיטות הביקורת. עליו להיות מסוגל לשפוט מה הוא בעל ערך ולבאר את הקריטריונים לביקורת, שכן עליו ללמד טעם וערך, חשיבות וסדרי עדיפויות, מתודולוגיה וביקורת, תוך כדי יצירה עצמאית והנמקה ברורה.

ג. הפצת ידע בעולם המחקר ובזירה הציבורית תוך כדי שיפוט וביקורת

שלא ככל מורה אחר, המסתפק בהוראה של התחום שהוא עצמו למד והוסמך ללמד ובהרחבת ידיעותיהם של תלמידיו במוסד מסוים שבו הוא מלמד, המורה האקדמי חייב לא רק ללמוד וללמד: הוא חייב להרחיב כל העת את מעגל המשתתפים בהנחלת הידע וברכישת הידע, דהיינו עליו ליצור ידע חדש ולהעמידו במבחן השיפוט המחמיר של עמיתים ובכירים הקודם לכל פרסום אקדמי. הפרסום האקדמי, בכל אפיקיו הנדפסים או הממוחשבים, המצולמים והמוקלטים, הוא דו כיווני: מצד אחד, הפרסום מכוון להרחיב את מעגל הנהנים מהידע מעבר לגבולות הזמן והמקום של מוסד מסוים או כיתה מסוימת, ולהעבירו לרשות הרבים, שכן לידע אקדמי בכל תחום יש ערך רק אם הוא עומד במבחני הערכה אוניברסליים של תחום המחקר הנדון, ומצד שני, כל פרסום מכוון להרחיב את מעגל המבקרים הפוטנציאליים העשויים לחלוק על הנאמר, לבקר את החידוש, להפריך את המודל או את המתודולוגיה, לתקן, לפסול או לשפר את ממצאיו של הכותב. הקהילה האקדמית השופטת והמבקרת כל העת את העבודה המחקרית, בעודה נשפטת ומבוקרת ללא הרף, לפני הפרסום ואחריו, היא בין־לאומית באופייה, שכן השיפוט מדרגת עבודת הדוקטור ואילך לאורך כל תקופת העבודה המחקרית שאיננה מוגבלת בזמן, נערך במרחב הקהילה האקדמית הבינלאומית. כתיבת חוות דעת על עבודות עמיתים ותלמידי מחקר מכל רחבי העולם היא חלק מהמטלות המוטלות על הסגל הבכיר לצד חובות ההוראה והמחקר. תלמידי מחקר מצטיינים נוסעים ללמוד, להשתלם ולהתמחות במחלקות לימוד, בארכיונים, במעבדות ובספריות בכל רחבי העולם. הם עושים זאת למטרות שונות: הן לשם לימוד שפות נדירות בארצות בהן מדוברות שפות אלה, הן לשם הכרת התרבות עליה מתבסס מחקרם באופן בלתי אמצעי, הן לשם בדיקת אוצרות כתבי יד, תעודות או מטבעות, הן לשם לימוד בלתי אמצעי של מערכת המשפט, הפולקלור או מערכת הצומח במדינה אחרת והן לשם התמחות בטכנולוגיות עדכניות ברפואה, בפיסיקה, בקטלוג, בבלשנות או במחשוב. פרופסורים חוקרים וותיקים לומדים ומלמדים במוסדות שונים ברחבי העולם המדעי בשנות שבתון או בחודשי השתלמות לשם הרחבת דעת והתוודעות לגישות מחקריות חדשות ולטכנולוגיות לא מצויות או לשם נגישות לאוספים ייחודיים וליצירות מקוריות, ותלמידים וחוקרים צעירים לומדים ומשתלמים בחידושי המדע והמחקר בכל התחומים כדי להרחיב את כישוריהם וכדי להיות בני בית בקהילה האקדמית הבינלאומית שלגבי דידה אין גבולות במידע, ביצירה, במדע ובמחקר.

ד. יצירת ידע חדש המאתגר מוסכמות

המחקר האקדמי חותר כל העת להרחבת מסד הנתונים ולהרחבת תחומי המחקר, למיצוי משמעות העובדות הידועות בתחומי דעת שונים, להעמקה בהבנת הידע הקיים, לחידוש דפוסי החשיבה, הניתוח והפרשנות, להצגת שאלות חדשות, לריענון שיטות המחקר, ולשכלול ההגדרות, המודלים והקריטריונים המשמשים בתחומי חשיבה שונים. עוד חותר המחקר לשילוב תחומי דעת באופן שלא נעשה קודם לכן ולפריצת גבולות הידע המקובלים לשם יצירת ידע חדש באמצעות שיתופי פעולה אינטר־דיסציפלינאריים והקמת קבוצות מחקר. הפרופסור או החוקר הבכיר, שאינו אלא הקורא האקדמי המתעדכן ומרחיב את השכלתו כל העת, שהוא כאמור בעת ובעונה אחת החוקר יוזם המחקר החדש, הכותב והמפרסם הנתון לשיפוט וביקורת, המורה מנחיל הידע בלימודי הבוגר והמנחה המעודד יצירת ידע חדש בלימודי המוסמך, ומתווה כיווני פריצת דרך בלימודי הדוקטורט, הוא גם זה העוסק בשיפוט עבודותיהם של תלמידיו ועמיתיו, בעת שהוא מחויב בביקורת שיטתית על הידע הקיים לשם ניסיון פילוס דרכים חדשות ואופקים חדשים הדרושים לשם יצירת ידע חדש.

ה. קריאת תיגר על הפער בין הרצוי למצוי בתוקף סמכות הידע והישגי המדע

החוקר האקדמי הרוכש ידע כל העת, ידע לשם ידע בכל תחום שיש לו עניין בו, החל משירות הריג־ודה ההינדואיסטיות ומושגי גן העדן השומרי, עבור בהיסטוריה של הצבא המונגולי או באמנות הרנסנס, בכתב היתדות או בעקרונות הקריפטוגרפיה (הצפנה) בעולם העתיק וכלה בכתביו המיסטיים הרב קוק, במגילות מדבר יהודה, בפולקלור איסלנדי, בספרות סנסקריט, בארכיאולוגיה ביזנטית, בכתבי סארטר או ווירג’יניה וולף, במחשבה המשיחית החב“דית, בפתגמים של יוצאי גרוזיה, ברפואה עממית בדווית, בגניזת קהיר, בתורת הקבוצות או בתורת המיתרים, עושה זאת ברוח המושג ‘תורה לשמה’ הפטורה מתכלית חיצונית ונהנה מהחופש לבחור את נושא מחקרו ואת תחום עיונו. החוקר האקדמי המתמסר לרכישת ידע ולהעמקה בו ופטור מתכלית שמעבר לו, איננו כפוף לאינטרסים חיצוניים של בעלי מאה ובעלי דעה ופטור משיקולים מסחריים וכלכליים, תעשייתיים, פוליטיים או ביטחוניים ונהנה מחירות ביטוי מלאה ומהאפשרות לבחון מחדש, לחפש את הבלתי צפוי ולנפץ סטריאוטיפים רווחים.¹³ חופש העיון והמחקר בכל מרחבי היצירה מעשה ידי אדם או מעשה ידי הטבע, וחירות הביטוי והיצירה, שהם מהות החופש האקדמי, כפופים כאמור רק לשיפוט מקצועי ביקורתי אנונימי, מעצם טיבה של מערכת השיפוט והפרסום האקדמית, המתנה כל פרסום בביקורת מקצועית. החוקר נהנה במהלך עבודתו מחופש אקדמי, שמשמעו החופש לחקור בכל תחום מכל זווית, מחירות לחפש את הבלתי צפוי המסתתר מתחת לפני השטח של הוויות מוכרות, מהחופש שלא לקבל דברים כפשוטם, ומהזכות לחוות דעה בכל תחום ללא איום מובלע או מפורש מכל סוג שהוא. החוקר, הנהנה מחופש אקדמי הפטור מאינטרסים חיצוניים, ומהזכות לעסוק במחקר בתחום עיסוק צר או רחב, ידוע, מוזר או לא מוכר, שהוא בוחר בו, זה הנהנה מנגישות לכל מקורות המידע הזמינים, מסביבה אינטלקטואלית תוססת, מאתגרי הביקורת, ומחברות בקהילה בינלאומית של אנשי תחומו המקצועי, נקרא לתרום להרחבת הידע ולניתוח משמעותו ולבחון את ההירארכיה של הדעת בתחומו. עליו להטיל ספק במושכלות ראשונים ובאמיתות רווחות על יסוד תובנות מתחומו שלו או מתחומים אחרים, לברור כל העת עיקר מטפל, לבקר הנחות יסוד, לשקול מחדש הנחות מקובלות ומתודות רווחות, לחרוג מהשגרה ולחתור לזווית ראייה חלופית שעשויה לחלוק על המוסכמות, לטפח דפוסי מחשבה חדשים ואף ליצור קריטריונים חדשים, ולהעמיד את ממצאיו כל העת במבחן הביקורת בכנסים מדעיים, בחדרי הלימוד ובפרסומים מדעיים העוברים שיפוט ביקורתי. עליו לאתגר, להתריס ולא לפחד מביקורת אם יש בידו ממצאים חדשים, טענות חדשות, כיווני מחשבה מקוריים, מודלים חדשים להערכת מסד נתונים, פרשנות בלתי צפויה, תובנות לא ידועות, ספקות מעוררי תהייה או ביקורת חדשה. עליו לקרוא תיגר על גבולות הדעת ולא להירתע מלעסוק בביקורת החוק והמשפט, בביקורת הספרות ובביקורת התרבות, בביקורת הנחות יסוד מתמטיות או בביקורת הממסד השליט ובבדיקת טיב האינטרסים הפוליטיים מאחוריו, בביקורת האמת הרווחת ובבחינת התכלית המקובלת ועולם הערכים הרווח, בביקורת העוול, ההדרה והאפליה, הכיבוש והשעבוד, ובהרחבת גבולות הדעת, האמת והצדק, השוויון, והחירות. כמי שנהנה יותר מכל עובד אחר מחירות ביטוי ומרוחב דעת, ממעמד סמכותי ומהגנה מקצועית, בשל אי תלותו באינטרסים חיצוניים של בעלי מאה ובעלי דעה, של מעבידים ובעלי מניות, של תקנות שירות המדינה או הנחיות הצנזורה וכוחות הביטחון המצרים את חופש הביטוי, וכמי שפטור מכפיפות לכוחם של בעלי עסקים וקובעי רווחים, של אלי תקשורת וטייקונים השומרים על “פרות קדושות” ו”עגלי זהב" מסוגים שונים, עליו לעסוק במאבק הבלתי פוסק על החירות, בביקורת סיפורים חד צדדיים המשכיחים את סיפורו של הזולת ובניתוח ביקורתי של מבני הכוח, בעיון מדוקדק בסדרי עדיפויות ובמתווה הערכים, בנורמות הציות והסרבנות ובאי השוויון בחברה. על החוקר לבחון תמיד מחדש את הנחות היסוד ומושגי הערך, את הנורמות הרווחות ואת האינטרסים של בעלי הכוח, את תקפות המתודה, את הגבולות המשתנים של ההכרה האנושית והידע המדעי, את קולם של הנוכחים המעצבים את השיח ואת עולם הערכים שהוא מושתת עליו ולא פחות מכך את קולם של הנפקדים והמושתקים, הנעדרים ממנו, שניסיון חייהם ועולם הערכים שלהם אינם נלקחים בחשבון, ולעיין תמיד בנקודות המבט המשתנות בתמורות העתים.

האוניברסיטה מעצם מהותה היא מוסד שיש בו אחדות הפכים ומתיחות מובנית: יש בה ממד שמרני בשל מחויבותה לשמירת הידע הקיים ולהנחלת הידע המקובל בהירארכיה המדעית ובסמכות האקדמית הקיימת, אבל יש בה גם ממד מערער ומאתגר, חדשני חתרני ופורץ גבולות, בשל מחויבותה לטיפוח מחקר ביקורתי העשוי להפוך את היוצרות ולשנות את גבולות הדעת והסמכות בכל תחום. קריאת התיגר וההתרסה קשורה בבחינה מחודשת של מושכלות ראשונים, בהארת נקודות מבט בלתי צפויות, בצירוף תחומי ידע בצורה בלתי שגרתית, בהערכה משתנה, בשיפוט וביקורת שתכליתם בחינה ביקורתית של הידע הישן ויצירה מקורית של ידע חדש. מעצם מהותה הבוחנת, האינטלקטואלית, החקרנית, הסקרנית והביקורתית, המסרבת להסתפק בגבולות הידוע, המוסכם והמובן מאליו, ומנפצת סטריאוטיפים והנחות יסוד, האוניברסיטה מהווה כר פורה לערעור הנורמה הרווחת בכל תחום ואין פלא שבוגריה וחוקריה, תלמידיה ומוריה, מצויים בחזית הביקורת, המחאה וההתרסה נגד נושאים שונים הקשורים בכבוד האדם, במאבק על השלום, בצדק חברתי ובהפרת זכויות האדם. מושגים שנולדו בחדרי סמינרים, בדיונים אקדמיים ובמכוני מחקר, בספריות אוניברסיטאיות בכנסים מחקריים ובפרסומים מדעיים, והפכו לנחלת הכלל בהרצאות פומביות ובכתיבה פופולארית, כגון: חופש מידע, כבוד האישה, הפרת זכויות אדם, סטייה ונורמה, שיח ודקונסטרוקציה, יחסי כוח, מגדר והדרה, הגמוניה ואפליה, סובלנות, פתיחות והכלה, יחסיות, רב־קוליות, צדק חברתי, צדק חלוקתי, אינטגרציה, סחר הוגן, זהות ונגישות, חברה אזרחית, צמצום פערים, ביזור, זכויות חברתיות, רב־תרבותיות, תרבויות של מיעוט, שוויון בין עמים, חירות לאומית, אפליה, גזענות, ניצול יחסי מרות, סדר פטריארכלי, כבוד האדם, תקינות פוליטית, סיפורים או זיכרונות היסטוריים (נארטיבים) שונים ומנוגדים, נקודות מבט משתנות, קולות הגמוניים וקולות מושתקים, חופש ביטוי, אי ציות לאי צדק, סרבנות ופעילות נגד עינויים, שינו את פני המציאות וקשה לדמיין את העדרם מחיי בני זמננו ומשיחם.

הואיל ועולם מושגים זה, העולה מתוך עיון מדוקדק בהיסטוריה האנושית וביצירה האנושית מכיוונים שונים, הוא בתחום מחקרם של אנשי מדעי הרוח ואנשי מדעי החברה והמשפט, אין תמה שמורי האוניברסיטה, הלומדים ומלמדים בכל התחומים את כל מי שרוצה ללמוד ויכול לעמוד בתנאי הקבלה, ללא הבדל דת, גזע מין או לאום, ותלמידי האוניברסיטה הנחשפים לסקרנות אינטלקטואלית, לחופש אקדמי ולדרכי מחשבה ביקורתיות, מיישמים תובנות אלה ולוקחים חלק מרכזי במאבק על כבוד האדם באשר הוא אדם, בהרחבת זכויות חוקתיות ובביקורת החוק, הצדק והמשפט כמו בהרחבת משמעותם של הדעת האמת והצדק, השלום, השוויון והחירות. המורים הלומדים והמלמדים פועלים למען כינון חוקה והרחבת החינוך הציבורי, עומדים בראשי אירגוני החברה האזרחית, מאיישים קליניקות משפטיות ללא תשלום לטובת הציבור ומשתתפים באירגוני שלום והידברות, בוועדות האו“ם להרחבת זכויות האדם, תומכים בארגוני שוויון זכויות, נלחמים בסחר נשים, פעילים במרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות אונס, תומכים במוקדי סיוע לעובדים זרים ונלחמים בכיבוש, פעילים בנושאי צדק חברתי, נאבקים נגד גדר ההפרדה בבילעין ובהתיישבות הלא חוקית בשייך ג’ראח, בוחנים מרי אזרחי ללא אלימות, יוצאים כנגד בלעדיות סמכות הדעת בחינוך החרדי וקוראים תיגר על הגבלת הנגישות ללימוד במוסדות המתירים ללמוד רק לבנים או רק לבנות, רק לאנשים בעלי צבע עור מסוים או רק ליהודים ועוד כיו”ב.

לאחר הבהרת חמשת התחומים שהאוניברסיטה מופקדת עליהם, והדגמת המתחייב מהם, אני מבקשת לחזור לשאלת נחיצותה של הפקולטה למדעי הרוח, העוסקת בלימוד לשם לימוד, בחינוך לשם חינוך, באמנות לשם אמנות, במחקר לשם מחקר, בטיפוח הסקרנות האינטלקטואלית, בהתוודעות למסתרי היצירה, במחקר הדמיון היוצר, בהיסטוריה של המדע, בשינוי גבולות המובן מאליו, בהעמדת שאלות חדשות ובניסוח בעיות שטרם הוצגו, בסירוב לקבל דברים כפשוטם, בהקניית דעת ובקידום הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון, המוסר והחסד, האחריות והשלום.

חוקרי הפקולטה למדעי הרוח ותלמידיה עוסקים ברוב האמנויות משום שהאמנות מגלה את מה שהתרבות השלטת מסתירה בשעה שהיא לוקחת את הדיון למקום בלתי צפוי. הם לומדים שפות חדשות ועתיקות ורוכשים תחומי דעת לא מוכרים כדי להכיר את ביטוייה המגוונים של רוח האדם ואת אופקיו האינסופיים של הדמיון היוצר וכדי להיחלץ מסד שרירות המקרה של העולם האחד שכל אדם נולד לתוכו, במקומו, בזמנו ובתרבותו. הלומדים במדעי הרוח מתוודעים למקורם האלוהי של החוק, הצדק והמוסר בתרבויות שונות משום שבני האדם הכירו בשלב מוקדם מאד בעובדה שכל מעשה אנוש הוא בן חלוף ואילו ערכים נצחיים מוטב להם להיות מופקדים בידי שמים, בידי אלים ומלאכים המחוננים בנצחיות, חרותים על לוחות שמימיים דוגמת לוחות הברית או מסורים בידי הכהונה המופקדת על מחזורים נצחיים ועל הוראת התורה והחוק, הדעת והאמת, הצדק והמוסר; כך למשל נאמר בשירות עולת השבת שנמצאו בספריית המגילות הכוהנית במערות קומראן: “רוחי דעת אמת וצדק בקדש קודשים”,¹⁴ שכן ערכים אלה חשובים מכדי ליחס אותם לאדם מסוים בן חלוף שאדם אחר יכול לבוא ולבטל את דבריו ומעשיו ומוטב לקשור אותם בקדוש ובנשגב החורג מגדרי הזמן והמקום. עוד מתוודעים הלומדים לתובנה האינטלקטואלית המרתקת שבחוויות היסוד של כל אדם, כמו בתובנות התשתית וברגשות המורכבים שכל בן אנוש חווה מחדש, לא חל שום שינוי מראשית התרבות ועד ימינו, ומתחנכים לגישה הומניסטית, ליברלית, פלוראליסטית, אוניברסלית ודמוקרטית. חוויות התשתית האנושיות המשותפות שכמעט אין בהן שינוי או התקדמות: חיים ומות, מיניות והולדה, בגרות ויתמות, נעורים וזקנה, פחד ושמחה, רעב ואהבה, אשמה ובושה, כוח וחולשה, חירות וכבוד, התפעמות וזוועה, שנאה וקנאה, אימה ותקווה, הכרה וחרדה, באים לידי ביטוי עשיר באלפי שנות ספרות והיסטוריה, תיאטרון, כתבי קודש ושירה, חוק ומשפט, פילוסופיה, פולקלור, ארכיאולוגיה ושלל מבעיה של האמנות החזותית. ההתוודעות לעובדה זו מחנכת לגישה הומניסטית, פלוראליסטית אוניברסלית מורכבת ולהכרה בכבוד האדם באשר הוא אדם כמו לסקרנות ולעוינות, להזדהות ולסובלנות ביחס לתהומות השנאה הפחד, הניכור וההתבדלות, העריצות והשעבוד, המפרידות בין בני האדם, שרב כל כך המשותף ביניהם.

הקוראים והכותבים העוסקים בבחינת התהוותם של מושגי יסוד המשפיעים על חיינו בחוג למקרא, בחוג לאשורולוגיה ואגיפטולוגיה, בחוג לתולדות הנצרות או בחוג לתולדות האסלם, המעמיקים בעשרת הדברות ובחוקי חמורבי, במכתבי מארי ובלוחות תל־עמרנה, ולומדים מה בין חוקי המזרח הקדמון לחוק המקראי ומה בין החוק המקראי לחוקי מדינת ישראל או מעמיקים בנוסח סיפור המבול השוּמֶרי ומשווים אותו לסיפור המבול המקראי ולנוסחו המפתיע במגילות הגנוזות, או מעיינים בשירי תהלים, בשירת גלגמש או בספר המתים המצרי, אלה הבוחנים בחוג לפילוסופיה ובתכנית לתולדות המדע איך התגבשה המתמטיקה לכלל מדע ביוון העתיקה כאשר קבעה האסכולה של תלס (המאות השביעית־השישית לפסה"נ) שהיא כוללת לא רק את חקר הצורות הגאומטריות אלא גם הוכחות של משפטים גאומטריים, או אלה המעיינים במבע החזותי של הקודש בתרבויות שונות ומשווים פסיפסים בבתי כנסת ובכנסיות ביזנטיות ואלה הלומדים על המשותף והמבדיל בין הברית החדשה, הברית הישנה (השם הנוצרי למקרא) והקוראן, הופכים לאנשים משכילים, נאורים, סובלניים, ביקורתיים ורחבי אופקים הרואים את המציאות מזוויות משתנות ולוקחים חלק בהבנת מורכבות הקיום בכל תקופה, בהכרת החכמה, המדע והיצירה בתקופות שונות, בהבנת המשותף והמפריד, ומשתתפים במאבק על הצדק, החירות, השוויון והמוסר, ובשיפור הפער בין המצוי לרצוי. הלומדים והמלמדים בחוג למדע הדתות עשויים לבחון את ההבדלים בין הכיתות השונות בנצרות ובאסלם ולהבין על מה התפלגו המאמינים בדתות השונות והלומדים בחוג למחשבת ישראל עשויים להתעמק בשאלה במה האמינו ועל מה התפלגו הפרושים והצדוקים ומדוע נגנזו מגילות ים המלח, שהיו לגבי כותביהם הכוהנים כתבי קודש, בחינת תורה־שבכתב, בתקופה שעלתה קרנה של הנהגה שהעדיפה תורה־שבעל־פה. הם עשויים לבחון את השאלה מדוע נשרף ‘מורה נבוכים’ בידי יהודי פרובנס עם פרסומו או לשאול מדוע החרימו המתנגדים בממלכת פולין־ליטא את המאמינים השבתאים ומדוע שרפו את כתבי החסידים וללמוד מהדיון לא מעט על שאלת קאנון לצנזורה (מי נשאר בפנים ומתקדש ומי מודר החוצה ומדוע), על מבנה הכוח הקהילתי ועל המשותף והמפריד בין בני הדתות השונות, כמו על יחסי רוב ומיעוט בתוך דת שלטת, על משמעותה היחסית של הכיתתיות, התלויה במידה רבה בזווית הראייה של המנצחים או של המנוצחים או בסיפורם של המדיחים לעומת סיפורם של המודחים ותלויה בזהותו של מספר הסיפור ובהקשר ההיסטורי אשר בו הוא מסופר. החיפוש האינטלקטואלי והעיסוק בדמיון היוצר ובביטוייו ההיסטוריים המגוונים, מחנך לרוחב דעת, למתינות, ליחסיות ולסובלנות, לפלורליזם ולמורכבות ולנכונות להיאבק על תיקון המציאות בזמנם של הלומדים. הלומדים והמתלמדים העוסקים בפילוסופיה של המשפט, בהיסטוריה של המשפט, ובספרות העת העתיקה עשויים לגלות בין השאר שמאז שאריסטו קבע במאה הרביעית לפני הספירה את נחיתותן הטבעית של נשים לעומת מעלתם המולדת של גברים, כל המשפט המערבי וכל מוסדות הלימוד בעולם המערבי קיבלו הנחה זאת כמושכל ראשון מובן מאליו שאין לחלוק עליו. המסקנה שהוסקה מחלוקה זו בין רמי מעלה המייצגים את הרוח לבין נחותות מלידה השבויות בכבלי החומר, הייתה שמירת זכות הלימוד ובלעדיות סמכות הדעת לגברים בלבד. כידוע רוב בתי הדין הדתיים העוסקים בדיני המעמד האישי ופועלים על פי דיני ההלכה או חוקי השריעה, המתירים רק לגברים ללמוד וללמד, לפסוק ולכהן כשופטים על פי חוקים מפלים, פועלים על פי הנחת יסוד נלבבת זו עד ימינו, ואין פוצה פה ומצפצף, מלבד באקדמיה החתרנית שחותרת לשוויון בין המינים, עוסקת בביקורת התרבות ובחקירת מבני הכוח ובעיון במניעים הגלויים והנסתרים להתפתחות דפוסים דכאניים, מפלים ומדירים ומקדישה מאמצים לא מבוטלים להפרכת בלעדיות סמכות הדעת, המשמשת מנגנון אפליה שאין דומה לו. תלמידים ותלמידות שנחשפו למציאות טקסטואלית זו הופכים לפעילי זכויות ולמתקני עולם ולראשי המדברות במאבק לשוויון זכויות היוצא נגד אפליה מגדרית. הלומדים את תרבויות העולם העתיק יודעים שהביטוי המקראי של עמדה זו: “והוא ימשול בך” (בראשית ג, טז), כונן את אושיות הסדר הפטריארכלי המדיר והמפלה נשים בכל היבט אפשרי, אולם אלה המעיינים בתולדות התיאטרון היווני יגלו שהמחזאי היווני סופוקלס שחי במאה החמישית לפני הספירה שם בפיו של מלך תבי את המשפט: “הנחו אותן לתוך הבית משרתים, את חירותן של הנשים יש להגביל.”¹⁵ אלה הלומדים את הספרות ההלניסטית במחלקה להיסטוריה של עם ישראל יופתעו לגלות את פירוש הפסוק הנודע מספר בראשית בדבריו של יוסף בן מתתיהו שביאר את אמונותיהם של בני עמו לרומאים והסביר את מקורה האלוהי של הסמכות הגברית: "התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון.'¹⁶ הלעג המר שמעוררים דברים אלה בעיני קוראות וקוראים בני ימינו אין בו כדי לשנות את העובדה שמושכלות ראשונים אלה ודומיהם שימשו את הממסד הדתי היהודי, הנוצרי והמוסלמי כדי להדיר נשים מהמרחב הציבורי, כדי לשלול מהן שוויון וחירות וכדי למנוע מהן כל הזדמנות לקניית אוריינות והשכלה, מהעת העתיקה ועד למאה העשרים.¹⁷ העיון ההיסטורי מלמד שמנשים נמנעה ההזדמנות ללמוד באופן שיטתי ורציף לאורך כל ההיסטוריה, הן משום שגברים היטיבו להבין שאוריינות והשכלה הן תנאי בל יעבור לרכישת מעמד וסמכות, ועל כן נשים שנאסר עליהן ללמוד בנימוקים מיתולוגיים, דתיים, אינטרסנטיים, כוחניים או פוליטיים, נעדרו תמיד מרשות הרבים וממקום קבלת ההחלטות. בשל בורותן הכפויה נמנע מהן לקחת חלק בהוראה ובשיפוט, בהכרעות על הקצאת משאבים וקביעת סדרי עדיפויות ובמאבק לשינוי פני המציאות. בורותן הכפויה בעולם היהודי הייתה קשורה בעובדה שמעולם לא הוקצבו כספים למען חינוך בנות (schola זמן פנוי ללימודים שמישהו זולת התלמיד משלם תמורתו) בעוד שכל בן זכר למד לקרוא בלימוד חובה מגיל שלוש ועד שלוש־עשרה והמשיך בלימודיו על חשבון הקהילה אם רצה בכך. עבור בנות הקהילה לא נבנו מוסדות חינוך ציבוריים עד למאה העשרים. בשל הדרה זו, שנבעה מהסדר הפטריארכלי המיוסד על הקללה “והוא ימשול בך”, ובשל הבורות הבלתי נמנעת שנכפתה בעקבותיה על ציבור הנשים שנאסר עליו ללמוד לקרוא ולכתוב לאורך אלפי שנים, אין אף ספר בספרייה הלאומית בירושלים שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית והביאה לדפוס, לפני המאה העשרים. כנגד אמירות מפלות מעין אלה של יוסף בן מתתיהו ורבנים בני זמנו ובני זמננו התובעים את בלעדיות סמכות הדעת לגברים בלבד ומגייסים את אלהים למטרה זו, ראוי להזכיר את דברי הפילוסוף האוסטרי־בריטי, קרל פופר (1902–1994) אותם ראוי לזכור ולשנן: “בחברה הפתוחה – אין לאף אדם, גוף או ארגון אנושי, מונופול על האמת”.¹⁸

כל נושא מחקר במדעי הרוח בכל תקופה ובכל תחום פותח צוהר להבנת המצב האנושי ולהבהרת גורמי דיכוי והשתקה, ניצול והתעמרות, בערות, אפליה, רדיפה והדרה, שהיו המצב הרווח לגבי חלקים רחבים מהציבור עד לעידן המודרני, או להבהרת הנסיבות שבהן התפתחו דגמי מחשבה חלופיים המבוססים על מושגי החירות, הצדק והשוויון, הסובלנות, הנגישות לחינוך ולסמכות, שהביאו למהפכה ושינוי. כך למשל במחלקה להיסטוריה של עם ישראל עשויים לקרוא את דבריו של חוקר גניזת קהיר, שלמה דב גויטיין (1900–1985), אשר תיאר בשנות השבעים של המאה העשרים את הסיבות לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה:

"The educational gap between male and female was the ultimate source and manifestation of the repression of womanhood in civilized societies.¹⁹

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו (1926–1984) שהגדיר את תחום מחקרו בשם ‘היסטוריה של מערכות חשיבה’ ותרם תרומה מכרעת לתיאוריה הביקורתית ולהבנת מנגנוני דיכוי ויחסי כוח לאורך ההיסטוריה, אמר בשום־שכל שביקורת התרבות עניינה הוא הדחף להפעיל בצורה מרחיקת לכת ככל שניתן את העבודה האינסופית של החירות. חירות מותנית בדעת ובשוויון, באמת, בצדק ובנגישות שווה לידע, לספרות ולמדע, לחוק ולמשפט, כפי שהטיבו להבין גברים בעולם העתיק ששללו מנשים כל הזדמנות ללמוד, לרכוש הסמכה וסמכות או להשמיע קול במרחב הציבורי.²⁰ החירות מותנית בדעת, אמת וצדק ואילו השעבוד מותנה בבורות, בשקר ובעריצות, כפי שהיטיבו להבין גברים בכל העולם שהאמינו בדברי הגמרא המיוסדים על משנה סוטה פ“ג ה”ד; “כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות” (בבלי, סוטה כ ע"א) והזדהו עם ההצהרה הנוראה שמנעה פתיחת מוסדות לימוד לנשים לאורך הדורות: “ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים” (ירושלמי, סוטה פ"ג ד) ואסרו על נשים ללמוד וללמד בעולם היהודי בשל חטא חוה והקללה שהוטלה בעקבותיו על כל הנשים כולן: “והוא ימשול בך”. השעבוד מותנה בבורות ובעריצות כפי שהטיבו להבין המחוקקים במדינות הדרום בארצות הברית, שהיו כולם גברים לבנים בעלי רכוש, שקבעו שאנשים ונשים לבני עור שילמדו עבדים ושפחות שחורי עור לקרוא ולכתוב יאשמו בפלילים וייענשו בקנסות כבדים. בתקופה זו הוגה הדעות הצרפתי פרנסואה מרי וולטר (Voltaire) (1694–1778) כתב: “ספרים מפיגים את הבורות, המשמשת ערובה לשמירתן של מדינות ממושטרות היטב” ־ שנכתבו בחוברת בעלת הכותרת האירונית: “על אודות הסכנה הנוראה של הקריאה”.²¹ היה טעם לחרדת הגברים הלבנים מפני הנחלת הקריאה והכתיבה לאנשים ונשים שחורים, שכן כאמור “היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות” ואילו הנבערים מדעת, הכורעים תחת עול האפליה והשעבוד, העוני, העריצות והשקר, מצייתים לאדוניהם בשל תלותם בהם ולא מורדים בהם בשל אי יכולתם להתקשר בכתיבה וקריאה בינם לבין עצמם.²² ואכן העבד הראשון שלמד לקרוא חולל את הצעדים הראשונים במהפכה שהביאה לשחרור העבדים, שבסופה נבחר נשיא שחור עור משכיל בארצם של המחוקקים הלבנים, ששמרו את זכות ההשכלה ואת זכות ההצבעה רק לבני דמותם, דהיינו לגברים לבנים, נוצרים, בעלי רכוש.

מחוקקים אלה פעלו בהתאם להנחה שהייתה מקובלת על כל העולם התרבותי מאז אריסטו: שוויון מעניקים רק לדומים ולא לשונים.²³ פרופ' קתרין מקינון (נ. 1946) משפטנית אמריקאית נודעת מאוניברסיטת מישיגן באן ארבור, אשר חקרה את שורשי האפליה ההיסטוריים וניסחה סוגיות יסוד במאבק המגדרי ובשאלת שוויון זכויות לנשים, שהביאו לתמורות מפליגות בחוקה ובתודעה, פתחה במאבק נגד התפיסה האריסטוטלית המצויה בבסיס המשפט המערבי ונאבקה על העיקרון ש“שוויון מעניקים גם לשונים ולא רק לדומים” והעניקה משמעות חדשה לביטוי “צדק צדק תרדוף”.²⁴ עבודתה פורצת הדרך של מקינון שהשרתה מרוחה על משפטניות פמיניסטיות בכל העולם ועל חוקרות העוסקות בלימודי מגדר ובביקורת התרבות בדיסציפלינות שונות, היא המשך לעבודתו של הפילוסוף היהודי־רוסי־בריטי הדגול ישעיה ברלין (1909–1997), אשר בחן את משמעותם של מושגי החירות והשוויון. על שני בוגרים מצטיינים אלה של הפקולטות למדעי הרוח בארה"ב ובאנגליה ניתן לומר את דבריו של נואל ענן על ישעיה ברלין בפתח ספרו: “להכיר אדם גדול משמעו לשנות את הערכתך ביחס לשאלה מה בן אנוש יכול לעשות או להיות”.²⁵

באקדמיה נמשך כל העת המאבק הבלתי פוסק על השוויון ועל החירות, הנשענים על דעת אמת וצדק ועל כבוד האדם, משום שעדיין מאנשים ונשים רבים ברחבי העולם נשללת הזכות ללמוד בשל עריצות, כיבוש או דיקטטורה ועד לא מכבר נשים לא היו רשאיות להצביע ברוב מדינות העולם.²⁶ המאבק נמשך בשל העובדה שעד לפני ארבעה עשורים נשים ושחורים לא היו רשאים ללמוד באוניברסיטאות ליגת הקיסוס (רק ב1969 נכנסו נשים ללמוד בחינוך מעורב בפרינסטון, בהרווארד ובייל!) וכניסת יהודים הייתה מוגבלת אף היא למכסות זעומות. שחורים לא הורשו לנסוע באוטובוסים של לבנים עד לפני חמישים שנה. המאבק נמשך משום שנשים עדיין אינן רשאיות בישראל לשבת בקווי מהדרין בקדמת האוטובוס, ללמוד בישיבות או לשפוט בבתי דין רבניים. ומשום שמתושבים פלשתינאים החיים תחת כיבוש עדיין נשלל חופש תנועה בכבישים שנוסעים עליהם למרבה הכלימה רק יהודים, ונשלל מהם חופש לימוד ותעסוקה בשל הכיבוש הפוגע במכלול זכויות האדם. המאבק נמשך משום שעדיין רווח סחר בנשים במקומות רבים בארץ ובעולם ועדיין נשללת מילדות ממוצא ספרדי רשות ללמוד בבתי ספר אשכנזיים ומילדים אתיופיים נשללת הזכות ללמוד בבית ספר שיבחרו בו, ועוד כהנה וכהנה מציאויות שונות של התאכזרות ועריצות, אפליה והדרה, אי צדק ואי שוויון.

האקדמיה בעידן המודרני עומדת בחזית המאבק על כבוד האדם וחירותו. ספרו של ההומניסט איש האקדמיה בפירנצה, ג’ובני פיקו דלה מירנדולה (1463–1494) De Dignitate Hominis (הנאום על כבוד האדם) משנת 1486, בישר את המעמד המרכזי של מושג כבוד האדם במחשבה המודרנית. מושג כבוד האדם שב והופיע בהצהרה הבין־לאומית לזכויות האדם שחיבר המשפטן היהודי־צרפתי רנה שמואל קסן (1879–1976) Rene Cassin בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה, עם הקמת אונסק"ו בשנת 1948. מורי האוניברסיטה ובוגריה מאיישים את ארגוני זכויות האדם ואת ארגוני החברה האזרחית, את תנועות השלום ואת הארגונים הנאבקים עבור דמוקרטיה ליברלית לכלל האזרחים, ואת שורות לוחמי החופש הנאבקים בעד צדק ושוויון זכויות ונגד אפליה, עבור משפט הוגן וצדק חברתי ונגד עוולות מסוגים שונים. הפקולטה למדעי הרוח מחנכת להכיר בכך שיש ותמיד היו תרבויות ודתות שונות שיש להן זיכרונות שונים ואמונות שונות, ערכים שונים וזוויות ראייה שונות, שאינם עולים בקנה אחד אך לכולם זכות קיום וזכות להשמיע ולהישמע. החוקרים והתלמידים מתחנכים להכיר באופן ביקורתי את מבני הכוח ואת מנגנוני ההשתקה וההדרה, ולהעמיק במשמעות רב הקוליות וחשיבות ריבוי דעות, ולהכיר בהבדלים שבין זכויות וחובות פרטיקולריות שאנשים נולדים לתוכן או בוחרים בהן מרצונם (כגון דת, אמונה, לאום וארץ, צמחונות או שמירת שבת וכשרות) אך אין להם זכות לכפות על זולתם, לבין זכויות אוניברסליות שהם נחלת כל אדם (כגון: הזכות לחיים ולחירות, “כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם” או “הכל שווים לפני החוק”, ככתוב במגילת זכויות האדם של אונסק"ו) וחובות אוניברסליות (כגון החובה לאסור על אפליה ועל עבדות ולהילחם נגד עינויים בכל מקום) בהם זכאי כל אדם או חייב כל אדם, בלי קשר לדתו ואמונתו.

מורי הפקולטה למדעי הרוח העוסקים בתולדות המדע ובקשרים בין פילוסופיה למתמטיקה ודנים במושג הקוסמוס כמכלול הישויות המאורגנות באמצעות יחסים מספריים, שטבע פיתגורס, או אלה העוסקים ב“ישות היש” (אונטולוגיה) ובתנאים ובמבנים להיותו של היש, מבקשים לחנך לא רק לעומק מחשבה, לדיוק הניתוח ולרהיטות ביטוי, אלא גם לחירות ושוויון, לדעת, אמת וצדק, לנגישות שווה לחינוך, לחוק ולמשפט, לאחווה, לשלום ולדמוקרטיה, לפלורליזם וחופש ביטוי, לזכויות האדם וכבוד האדם, לסובלנות, לכבוד, להשעיית השיפוט הנמהר, להעמקה בלימוד ובעיון, להרחבת אופקים, להעצמת קבוצות מוחלשות, להכרה בבעיות מורכבות ולהכלה שלהן. העוסקים בתחום מבקשים לחנך לאומץ לבחון מחדש את כל המוסכמות, הכרוך לא פעם גם בנכונות להתעמת, לנקוט בעמדה אופוזיציונית, לבקר ולהילחם על דעה לא מקובלת מתוך ידע ומתוך כבוד לדעות שונות.

מורי הפקולטה למדעי הרוח לומדים ומלמדים את רוב שפות התרבות ומעיינים ביצירות קודש וחול של עמים שונים, מתוודעים עם תלמידיהם לפסגות היצירה האנושית מן העת העתיקה ועד ימינו ולדוגמאות שונות של מחשבה בעלת מעוף לצד עדויות על תכלית הרשע השעבוד והשחיתות בתקופות היסטוריות שונות ולדוגמאות שונות המלמדות על האכזריות והעריצות שהאדם עשוי למצוא עצמו על נקלה בתוכן כפועל או נפעל. תלמידים רחבי אופקים לומדים יחסיות תרבותית וסובלנות חברתית תוך דיון במיטב היצירה האנושית אך גם עשויים למצוא עצמם עוסקים בחקירה אינטלקטואלית של נסיבות עליית הנאציזם שהחל את דרכו בשריפת ספרים אסורים בחודש מאי בשנת 1933 או בוחנים את השאלה מדוע המילה “עלילת דם” (blood libel) שתמיד הייתה כרוכה בפרוצדורה משפטית ובתיעוד מפורט, איננה מצויה באף מילון אנגלי נדפס, למרות העובדה שהיו עשרות ומאות משפטי עלילות דם לכל אורך האלף השני. העובדה ש“עלילת דם” הוא ביטוי המצוי רק בספרות ותיעוד שנכתבו בידי יהודים, בעוד שכל הספרות הנוצרית והתיעוד המשפטי הכנסייתי משתמשים רק בביטוי “רצח פולחני” (ritual murder) מלמדת על יחסיות תרבותית ונקודות מבט שונות לחלוטין על עובדות שנויות במחלוקת שעיצבו את פני ההיסטוריה. מורי הפקולטה למדעי הרוח ותלמידיהם עוסקים בטקסטים קנוניים של תרבויות שונות בשפות שונות מתקופות שונות, יחד עם זאת הלומדים והמלמדים זוכרים היטב שמאחורי כל מושג תרבותי או משפטי יש מערכת חברתית היסטורית התלויה ביחסי כוח משתנים ומאחורי כל קאנון נמצאת גם צנזורה. מאחורי קולות שההגמוניה בוחרת להשמיע, ללמד ולקדש, לקרוא לכתוב ולדקלם, תמיד קיימים גם קולות שוליים, צדדיים נוספים ומושגים נשכחים ומצונזרים שנדחקו לתהום הנשייה. יש הזוכרים את העובדה שמאחורי כל מפה מוסכמת יש מפות נוספות של הערים הסמויות מן העין או של כפרים חרבים, שאינן מצויות בחזית ההסכמה אלא דווקא בחזית הסירוב, ויש קוראי שירה וספרות הזוכרים את פריחת שורות החצבים עם בוא הסתיו על כביש החוף כסימון גיאוגרפי של חלקות חקלאיות של איכרים פלשתינאים שקדמו להתיישבות הציונית ואת פריחת השקדיות כזיכרון לבוסתנים שבעליהם ועובדיהם ברחו או גורשו. גם באלה חוקרי הפקולטה למדעי הרוח מתעניינים שכן קולות מושתקים, מפות נמחקות, סמלים ספרותיים מוכחשים, מבעים חתרניים או זוויות ראייה של עמים נידחים ותרבויות נשכחות, כמו ויכוחים בין בעלי עמדות שונות ומנוגדות, בתקופות שונות ובמקומות שונים, שנדחקו לספרים חיצונים, למגילות גנוזות, לאפוקריפה, לפסיאודואפיגרפה או לשמות גנאי ואיומים (“כל הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעולם הבא”), משמרים קולות שאינם נופלים בחשיבותם מאלה שזכו להגיע לקדמת הבמה בשל נסיבות משתנות שהכוח לא זר להם.

חלק מהחוקרים במחלקות השונות משתדלים לנהוג כעצתו של הוגה הדעות היהודי גרמני ולטר בנימין (1892–1940) “להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה” ולברר שאלות מטרידות החורגות מהקונצנזוס המוסכם על הרוב וחלק מעדיפים לעסוק רק בתחומם המקצועי מבלי להתייחס לשאלות של צדק ומוסר ולהשלכות בנות זמננו.החירות האקדמית מתירה לכל חוקר לבחור את נושאי מחקרו ואת ההקשרים האינטלקטואליים והתיאורטיים עמהם הוא בוחר להתמודד ושוללת מזולתו זכות להתערב במרחב הבחירה המקצועי, בהעדפות ערכיות או בטווח ההקשרים הנידונים. הפיזיקאי היהודי הדגול, אלברט איינשטיין (1879–1955), ששמו הפך לשם נרדף לגאונות, למקוריות, לחכמה ולעצמאות מחשבה, ממייסדי האוניברסיטה העברית שהיה לוחם שלום והומניסט נודע, אמר בשנת 1929: ש“היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה… מחובתנו… להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים”. בעולם המודרני האוניברסיטה היא המקום שבו מטפחים את האינטלקט המתבונן והיוצר ואת מקוריות המחשבה, את המאבק על השלום והחירות, את הסקרנות החקרנות הקשורה בידע לשם ידע, את המחשבה החופשית, את ההעזה ואת הביקורת, את ההעמקה ואת ההתרסה הקשורים בדעת, אמת וצדק.

אין ספק שההשכלה האקדמית היא הערובה הראשונה במעלה להפצת הדעת, לקידום השוויון והחירות, הצדק והשלום, לשינוי הפער בין הרצוי למצוי, לתיקון עוולות הנובעות מדיכוי, הדרה ואפליה, להנגשה רחבה של ההשכלה והמדע ולהפצתם בקרב אלה שנמנע מהם ללמוד. ההשכלה היא הערובה לשמירת זיכרון העבר האנושי כעדות וכמקור השראה ומידע, והיא ההבטחה להמשך היצירה בעלת המשמעות המרחיבה את אופקיו של האדם, מבארת לו את מהות המוסר ואת המשמעות של חסד, צדק וצדקה, משפרת את חייו בכל מובן ומעמיקה בכישוריו האינטלקטואליים והאמנותיים. בכל שנה יוצאים אלפי מסיימי האוניברסיטה, בעלי תואר בוגר, תואר מוסמך ובעלי תואר דוקטור מן החממה האקדמית אל החיים ואל שוק העבודה, אחרי שבילו באוניברסיטה שלוש־ארבע שנים (בוגר) שש־שבע שנים (מוסמך) או שתים עשרה שנה (דוקטורט). בכל אשר ילכו ייקחו עמהם משהו מהסביבה האינטלקטואלית שבילו בה את שנותיהם ויחלקו מניסיונם עם זולתם בין כאנשי מקצוע, בין כסופרים אמנים ויוצרים, בין כמורים ואנשי חינוך, בין כהורים ובין כחברי קהילה. אין ספק בתרומה שאנשים שנחשפו לחדוות הלימוד ולסקרנות אינטלקטואלית, להוראה מאתגרת, לאוצרות הרוח ולעושר הטמון בספריות, לבהירות מחשבה ורהיטות ביטוי, לאחריות מדעית, דייקנות וביקורתיות, לרוחב אופקים ולידע מדעי, לסמכות הדעת, לחופש אקדמי, למאבק מוסרי ולאומץ לבקר ולהתריס, יהיו אנשים משכילים ונאורים שיתרמו לחברה ולאיכות החיים בה, בכל אשר יפנו. חברה הרוצה בתסיסה אינטלקטואלית ובחשיבה על החשיבה עצמה, ביצירה מקורית וביקורת, בקידום המדע ובהרחבת אופקים, בהנחלת הדעת והפצת המוסר, האמת והצדק, החירות, השוויון וכבוד האדם, ראוי לה להעלות על נס את מדעי הרוח ולתמוך בהם בכל דרך.