רקע
חיים דוד נוסבוים

טרם אפּרד ממךּ קורא יקר הנני להעיר אזניךּ כי פלוני איש מדפיס, בקראו את ההקדמה אשר לספרי זה, שאלני, לאמר:

“איךּ נועזת לכתוב כי מספּר משוררינו מצער? הלא יש לנו רב! התחיל בביאליק, שניאור, שמעונוביץ וגומר, וגומר עד סלקינר”.

ואנכי עמדתי כמשתומם בשמעי איךּ מלא פיו חצץ ולא נתנני להצטדק. אַךּ מה שאָמרתי, או כתבתי, הוא האמת כמו שהיא ערומה.

כמה ביאליק, כמה שניאור, איכא בשוקא?

הן יש לאדם עשרה אצבעות, ומספּר משוררינו האיתנים על האצבעות ימנו! ומשוררינו החדשים, דגי הרקק, יבכרו מבטאים זרים ופראים על המליצה הישרה. לעיני העבריה נרצחה בבית מאהביה ואם אזעק ואשוע, אין שומע לי. הצעירים יביטו עליו בשאט נפש וילעגו לי לאמר: “כסיל הוא הזקן הלז: פּג טעמו וריחו נמר”.

אבל מה היא השירה שעליה יאמר כזה ראה וקדש?

בהספרות אשר להעמים הנאורים לזה שיר יקרא אשר יכתב בשפה צחה וקלה ועל פּי חוקי הריטמוס. וביותר מדקדקים הם שימצא רעיון פּנימי בו.

אבל בשירי משוררינו כיום חסר הרעיון לגמרי.

דברים, דברים ודברים, ולו לא.

מעורים הם את העין בברק פראזות נסקרות, אַךּ תוכן ריק.

 

א.    🔗

אקח למשל מהטוב של משוררינו. הנה השיר “אהבה” של שמעונוביץ (מקלט א־י"ב) הכל תמצא בו. ניבים נעימים, מופזים ומתולעים. ידבר הוא ברטט ורטטים על העצים ועל האבנים, על החרגול, על הקוקאה ועל האנקור, על הכל. אַךּ סוד האהבה לא יגלה. אַךּ לוא היו כל המחדשים כמוהו, אָמרתי יש תקוה, כי אין לכחד, שהוצק חן בשפתי שמעונוביץ.

 

ב.    🔗

ולפנינו שיר קטן מאת סלקינר (מקלט ה'):

קומי לכי לךּ (מי תלךּ?)

הם לא ישמעו לשונךּ (מי הוא “הם” ולשון מי?)

ושפתךּ היא למו אַךּ זרה (שפת מי? ומי הוא “למו”?)

“מדרךּ הרוח בלב ים מתפּלץ” (מה ענין שמיטה להר סיני?)

מהם דרכךּ אבלה, נסתרה (מי הוא “מהם”? ומי היא “דרכךּ”?)

מי הבין שירתךּ (שירה של מי?)

מי ענה שועתךּ (שוע של מי?)

מי הגיד חידתךּ (חידה של של מי?).

עברת גי צלמות (מי עבר?)

מתלבטה בסערת החיים (הוא כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא).

בזה אחפּוץ להראות כי המשורר כתב בעד נביאים. אַךּ אנחנו אנשים פּשוטים אומרים: הנסתרות לד' – דבר אל העם וישמעו!

 

ג.    🔗

“שנינו נפרד” (שיר בהתורן שנה ששית מ"ד).

הפראזה “דום תהיה הפּרדה” היא כמחט בבשר נפש חיה.

“כגסיסת השמש ברגעי נעילה” היא סכלות מאין כמוה. הכי גם השמש צם ביום

הכפּורים?

“קשה כפרדת שלהבת מפּתילה”, מאין ידע המשורר כי קשה היא הפּרדה הזאת? היה לו לומר קשה כפרדת בחור מבתולה! אבל “נעילה” תחרוז “בפתילה”. גם המלה “קשה” בשיר תזכירנו בהפּסוק “באו בנים עדי משבר, וכח אין ללידה”.

ומי המה הדמדומים העגומים הנפרדים מערב"? ערב יום כפּורים, או ערב נעילה?

“יזום המדבר וילעג בגאוה”.

הניחא “יזום המדבר”, כי כן דרכו: אַךּ מי ראה את המדבר שילעג בגאוה או בענוה? הכי לץ הוא המדבר. אַךּ התשובה בצדה: “גאוה” תחרוז עם “אהבה”.

“יכרה החול לנו קבר בסלעים”.

מריא דאברהם! איךּ יכול החול לכרות לנו קבר בסלעים? החול יכול לקברנו בערמת החול, אַךּ מה לחול ולסלעים?

לבי למשורר יהמה. יודע אנכי כי היה כאשה מקשה לילד בהקשותי השיר “שנינו נפּרד”!

 

ד.    🔗

ולעיני החוברת השביעית של “מקלט” ואני קורא בשיר “לבבות”:

“טל הדמעות בגן הצער”.

(ראה זה חדש, עד עתה האמנתי “בגן עדן” והנה הופיע “גן הצער!”) ואַחר פתיחה אקרא): “פּעם במאה (במאה העשרים?) אביב יפרח בהחבא”. האביב הנחמד, שאליו מחכים ומצפּים הלבבות, אסורי קור וכפור, ההוא יפרח בהחבא? הכי גנב הוא האביב? העולם כלו מלא הדרתו ולמשורר יפרח האביב תחת התנור והכירים?

הלאה:

“שם כרעתי עד כי נבל זה אויתי”.

מדוע כרע המשורר? ולמי כרע? לנבל זה אוה?)

הלאה:

"ותוסף: בוא, קר לי, עיפתי ממות.

אמת הדבר, אךּ החילותי לקרוא השיר הזה ונפשי עיפה למות או עד מות. כי בהיותי מת לא עיף אנכי רק מנוח שהלךּ לעולמו.

עיפה נפשי למות אַךּ בהחילי לבקר. צר לי על הנייר היפה של “מקלט”. תשעה דפים “לבבות” ולב אין בו. לבוחן לבבות ביום דין, היה אַתה הדיין ביני ובין המשוררים האלה.

זאת היא תשובתי לבעל המדפּיס, השואל לא כהלכה.

חד"ן.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות