רקע
רחל אליאור
עברית מכל העברים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך: לשון רבים: העברית כשפת תרבות, ירושלים ותל אביב: הקיבוץ המאוחד בשיתוף מכון ון ליר, 2013: 43–72; תשע"ג 2013

לזכרו של אורי נוה, שאהב את השפה העברית

ולכבודה של אמו יהודית, שהנחילה לו אהבה זו


עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית,

מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו,

מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו.

(יוסף חיים ברנר, המעורר, ינואר 1906)


כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס אל הספרים כמו אל מצות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך.

(יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, עמ' כ)


אחד המיתוסים שזכו להתקבלות שלמה נטולת ספקות במציאות הישראלית הוא סיפור תחייתה של השפה העברית. כל בוגר בית ספר תיכון יודע לומר בוודאות שהשפה העברית הייתה “שפה מתה” עד שבא מחיֶה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה (1858–1922), והשיבהּ לחיים. משכילים יוסיפו שזו הייתה רק שפה ליטורגית או רק שפת קודש או רק שפת תרבות ומעולם לא שפה מדוברת, אם כי יתקשו בדרך כלל לומר ממתי קביעה גורפת זו היא בת תוקף. ואולם דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית הנשקפת מהספרייה היהודית, שכן השפה העברית מעולם לא הייתה מתה ולפיכך מעולם לא היה צורך להשיבה לחיים: מאז ומעולם הייתה העברית שפה חיה ותוססת, נקראת, נכתבת, נחשבת, נזכרת ונלמדת בכל מאה ומאה, מן המאות הראשונות של האלף הראשון לפני הספירה, זמן חיבורו של המקרא, ועד למאה העשרים ואחת. את הדברים הבאים אייחד לתיאור של כמה מפניה המוכרים פחות של היצירה העברית הענפה המבטאים את שפתה של תרבות יהודית חיה ומתפתחת כל העת, שהתקיימה ברציפות בעל פה ובכתב במישורים רבים ומגוונים לאורך יותר משלושת אלפים שנה.

הספרות המקראית, מגילות מדבר יהודה והספרות החיצונית, שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה ובגניזת קהיר במקורה העברי, הן שלושה מכלולים שרובם המכריע כתוב בעברית, המעידים על עושרה ורבגוניותה של היצירה העברית באלף הראשון לפני הספירה ואולי אף במאות האחרונות של האלף שקדם לו. המונח “לשון עברית” מקורו בספר היובלים, שנכתב במחצית המאה השנייה לפני הספירה, כנוסח שונה של סיפור בראשית. בספר זה, שנמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, הלשון העברית נזכרת בדברי “מלאך הפָּנים”, המספר למשה על הר סיני את קורות ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני ואומר שהשפה העתיקה, שפת הבריאה ושפת הדורות מאדם ועד נח, נשכחה בדורות שקדמו לדורו של אברהם, ועל כן הוא מלמד את אברהם לדבר, לקרוא ולכתוב בשפה העברית: “ויאמר אלי ה' אלהים: פתח פיו ואזניו למען ישמע וידבר בשפה אשר תראה כי שבתה מפי כל בני האדם ומימי המפולת. ואפתח פיו ושפתיו [ואפתח אזניו] ואחל לדבר עמו עברית בלשון הבריאה. ויקח ספרי אבותיו והמה כתובים עברית ויעתיקם, ויחל להגות בהם מאד, ואגיד לו אני את כל הקשה ממנו, ויהגה בהם בששת חדשי הגשם”.1

אברהם, שלמד את השפה העברית מפי מלאך הפנים, מתואר בספר היובלים כאיש ספר, הנוחל ספרים עתיקים ומעיין בספרי אבות אבותיו – חנוך בן ירד, ראשון הקוראים והכותבים,2 שלמד לקרוא ולכתוב עברית מהמלאכים,3 ונינו, מלכיצדק מלך שלם, בנו של ניר, אחיו של נח, שנלקח לשמים כדי לשמור ספרים אלה מדור המבול עד לדורו של אברהם.4 מסורות שונות מספרות שאברהם פוגש במלכיצדק כוהן לאל עליון (בראשית יד, יח), המכונה גם “כהן לעולם” (תהלים קי, ד) – מגילת מלכיצדק, המוקדשת לדמותו העל־זמנית, נמצאה בין מגילות מדבר יהודה – מקבל את ספריו ולומד ממנו הלכות כהונה.5 אברהם, המתואר במסורת כוהנית עתיקה זו כאיש ספר בעל ספרייה, ולא רק כרועה צאן נודד, מתואר גם במגילה החיצונית לבראשית יט, כה כאדם היודע לקרוא בספרים וכמי שפגש את מלכיצדק כוהן לאל עליון בירושלים. אברהם מנחיל את ספריו הכתובים עברית לנכדו יעקב, וזה מוריש את ספריו לבנו לוי, מייסד הכהונה: “ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לבניו עד היום הזה”.6 לוי מנחיל את מסורת הכהונה הכתובה לבנו קהת, לנכדו עמרם ולניניו משה ואהרן. על צאצאיו הכוהנים הוטלה חובת ההקראה הציבורית של הספרים המקודשים הכתובים עברית: “בבואם יקהילו את כל הבאים מטף עד נשים וקראו באזניהמה את כל חוקי הברית ולהבינם בכל משפטיהמה”.7

לוי זכה לירושה בלעדית של כל ספרי אבותיו, ו“ה' הוא נחלתו” (דברים יח, א–ב). צאצאיו הלויים והכוהנים, ש“בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה” (במדבר יח, כג) משום ש“ה' אלהי ישראל הוא נחלתם” (יהושע יג, לג), היו מחויבים בהוראת התורה והמשפט לכלל שבטי ישראל, כאמור: “וידבר ה' אל אהרן לאמר […] ולהורֹת את בני ישראל את כל החֻקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה” (ויקרא י, ח–יא). הנחלת הכתבים הכתובים בלשון הקודש והקראתם בציבור בידי בני לוי מפורשות בספר דברים: “ויכתֹב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנֹשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל […] במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם” (דברים לא, ט–יא). כך גם נאמר לבני לוי בברכת משה: “וללוי אמר […] יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” (דברים לג, ח–י). קריאת חיבורים מקודשים הכתובים בלשון הקודש בקול רם בפני כלל הציבור, שראשיתה בחובה שהוטלה על בני לוי הכוהנים והלויים, נמשכת מימי משה ואהרן ועד ימינו.

מימי בית שני, אחרי גלות בבל, התרקמה היצירה הכתובה של העם היהודי במסלול דו־לשוני, עברית וארמית. תופעה זו ניכרת בספרי המקרא המאוחרים עזרא ודניאל. אחרי חורבן בית שני המילה “עברית” נזכרת לראשונה במשנה (גיטין ט, ח; ידים ה, ד). בתלמוד נקראת השפה העברית בשם “לשון הקודש” כדי להבדילה מהלשון הארמית, שהייתה לשון העם ושימשה לשון חול. במסורת חכמים, שהתמודדה עם עליית משקלה של הארמית והתאמצה לשמר את מקומה הייחודי של השפה העברית, נאמר שכל המדבר בלשון הקודש הרי הוא בן העולם הבא (ירושלמי, שקלים ג, ג [יד ע"ב]). על פי מסורות שונות התפילה נאמרת רק בעברית שכן מלאכי השרת אינם יודעים ארמית אלא עברית בלבד (בבלי, סוטה לג ע"א). יתר על כן, כל האבות בעם היהודי נצטוו ללמד את ילדיהם את לשון הקודש (ספרי, עקב מו). התרגום הארמי לתורה המכונה תרגום יונתן מכנה את השפה העברית “לשון בית קודשא” (בראשית לא, מז), ככל הנראה משום שלדעת בעל התרגום זו הייתה שפת הקודש המדוברת בבית המקדש, מקום שירותם של הכוהנים והלויים, גם בשעה שהשתמשו מחוצה לו בשפות אחרות.

מאה אלף הכותרים בעברית המצויים בספרייה הלאומית, שנוצרו כולם בידי קוראי עברית וכותביה עבור קוראי עברית ודובריה, מראשית הדפוס בסוף המאה החמש־עשרה ועד שלהי המאה התשע־עשרה, מייצגים את מכלול היצירה העברית לדורותיה כלשון קודש וכלשון חול. כותרים אלה יעידו כמאה אלף עדים על היצירה העברית שנוצרה באלף השנים של עולם המקרא ובאלפיים ומאתיים השנים שחלפו מאז תום עולם המקרא והמגילות. מלבד מאה אלף הכרכים המודפסים השמורים בספרייה הלאומית – שאינם כוללים כאמור את דפוסי המאה העשרים, ושמייצגים רק את אשר שרד בתמורות העתים לאורך הגלות ואת אשר נותר לאחר הפורענויות ההיסטוריות שנפלו בחלקם של יוצרי הספרות העברית לדורותיה ושל הקוראים בני עמם – מצויים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים עוד שבעים אלף כתבי יד בתצלום וכשמונת אלפים כתבי יד במקור, הכתובים כולם בעברית.

בכל קהילות ישראל בעולם המסורתי היו כל הגברים מתפללים בשפה העברית מדי יום ביומו, קוראים בתורה בשבת ועוד פעמיים בשבוע בימות החול, אומרים מזמורי תהלים, מברכים בכל יום את ברכות השחר וברכת המזון ועוד ברכות שונות, ולומדים בספרים הכתובים בשפה העברית – במקרא, במשנה ובתוספתא, במדרשי אגדה ובמדרשי הלכה. יתר על כן, כל הגברים בעולם המסורתי שהיו בני אוריין לימדו את בניהם לקרוא, להתפלל, לברך ולדון בשפה העברית. כל ברכות התורה נאמרו בעברית, כל מעשי בית דין נכתבו בשפה העברית וכל ההתכתבות בין חכמים לאורך אלפי שנים שתועדה במאות אלפי עמודים של ספרות השאלות והתשובות מתקופת הגאונים ועד ימינו נעשתה בלשון העברית. דהיינו כמעט כל מסמך ששימש לתקשורת תרבותית ולזיכרון טקסי, להחלפת דעות וללימוד, להוראה ולמשפט, או כל מסמך שנודע לו חשיבות וסמכות, לשעתו או לדורות, בחיי יחיד ועדה בקהילה היהודית, נכתב בשפה העברית.

כל הבנים הזכרים בכל קהילות ישראל למדו לקרוא בשפה העברית בילדותם ובנעוריהם, שכן לא הייתה קהילה שלא החזיקה חדרי לימוד ומלמדים לכל הבנים, ולא היו בנים זכרים בקהילה היהודית שהיו פטורים מעול לימוד תורה ומרכישת השפה כשפת תרבות ושפת קודש הכוללת קריאה, לימוד, מצווה, ברכה ותפילה. משבגרו הלומדים נפנו רובם, קרוב לוודאי, לצורכי הקיום ולא המשיכו בלימודים מתקדמים, אלא שגם העמלים לפרנסתם היו כאמור מברכים בעברית דבר יום ביומו, מתפללים שלוש פעמים ביום ושומעים קריאה בתורה שלוש פעמים בשבוע, ורבים מהם היו חברים בחבורות לומדי משניות או בחברות קודש אחרות שהעניקו הזדמנויות לימוד שונות, כמקובל בעולם המסורתי.

משכילים שהמשיכו בלימודיהם בישיבות רכשו את השפה העברית ברמת עיון ודיון, ניתוח והשוואה, לימוד ופסיקה, כפי שמעידים אלפי הספרים שנכתבו בתפוצות ישראל. היו מן הלומדים שעיינו במחזורי פיוט המצויים ממחצית האלף הראשון לספירה, או בהמנונים המיסטיים הרבים ובשירי הקדושה המצויים בספרות ההיכלות שקדמה לספרות הפיוט; אחרים קראו במדרשים, הכתובים כולם עברית, בסידורי תפילה או במילונים למקרא וספרי דקדוק עברי, המצויים מתקופת הגאונים ומתקופת תור הזהב בספרד, כגון מחברות מנחם של מנחם בן סרוק (920–970), שחי בספרד וחיבר מילון עברי־עברי למקרא; והיו מי שלמדו בספרי קבלה ופילוסופיה, המצויים מראשית האלף השני, ועיינו בכתבי ראשונים ואחרונים, בשאלות ותשובות ובפסקי הלכה ובחיבורים רבים נוספים שעוררו עניין בשעתם או היו בעלי עניין לדורות.

במגילות מדבר יהודה, שנכתבו בחוגים כוהניים במאות האחרונות שלפני חורבן בית שני, מתוארת ראשיתו של הלימוד הציבורי בשפה העברית שהתרחש בחברה לומדת: “ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד חליפות איש לרעהו. והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט ולברך ביחד”.8 לדברי המהדיר, השקידה ב“שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר” משמעה ששליש מכל לילה לאורך השנה כולה היה מוקדש ללימוד תורה.

בסרך העדה, שנמצא בין מגילות קומראן, מתוארת הקריאה בציבור לכל העדה כולה – גברים, נשים וטף: “בהאספם ליחד להתהלך על פי משפט בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם […] אשר שמרו בריתו […] בבואם יקהילו את כול הבאים מטף עד נשים וקראו באוזניהמה את כול חוקי הברית ולהבינם בכול משפטיהמה”.9 בכל קהילות ישראל מהעת העתיקה ועד ימינו נערכת קריאה פומבית מעין זו בפרקי המקרא השונים מדי שבת בשבתו באוזני העדה כולה בשפה העברית, ולעתים גם בתרגום לארמית או ליוונית או לשפות הרווחות בגלויות ובתפוצות השונות.

עדויות מפורטות על חדרים בבתי הכנסת שבהם לימדו את הילדים לקרוא בתורה בעברית נמצאות במסורת התרגום הארמי לתורה, ולפיה כוהנים שימשו חזנים, סופרים, מתורגמנים ומורים. עדויות על ישיבות, בתי מדרש וחוגי לימוד לבנים, שבהם למדו בעברית בכל תפוצות ישראל, ימצאו המעיינים בספרו של שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל.10 לעומת זאת הבנות, שלא זכו לחינוך מסודר בשפה העברית, בדרך כלל לא ניחנו ביכולת לקרוא או לדבר עברית, אלא אם כן חיו בקהילות דוברות עברית, כגון קהילות של יהודי איטליה. אף על פי כן היו ילדות ונערות בכל קהילות ישראל שלמדו בביתן לקרוא עברית. כאלה היו למשל בנות יחידות לתלמידי חכמים, דוגמת בנותיו של רש“י או חוה, סבתו הלמדנית של ר' יאיר בכרך (1638–1701), בעל חוות יאיר, שספרו קרוי על שמה; אחיות לאחים שלמדו בביתם, דוגמת פריידא, בתו המשכלת של ר' שניאור זלמן מלאדי; ו”המלומדת האשה הרבנית מרת שרה רבקה רחל לאה בת הרב הגאון המפורסם מוהר“ר יוקיל סגל הורוויץ אב”ד דק“ק גלוגא רבתי”, שחיברה תחינה בשם “תחנה אמהות” (קארעץ [קוריץ] תקע"ו) וכתבה הקדמה בלשון הקודש לספר התחינות ביידיש.11 היו בנות למשפחות מדפיסים שלמדו לקרוא כדי לסייע בפרנסת המשפחה, כפי שמלמדים קולופונים של ספרים וכפי שמלמדות רשימות של 186 נשים שעסקו בהדפסת ספרים עבריים שכינס הביבליוגרף אברהם יערי בספרו מחקרי ספר: פרקים בתולדות הספר העברי.12

הראשונה במדפיסות הייתה דבורה קוזי, אשת המדפיס משולם קוזי. בשנת 1475 היא הביאה לדפוס בפייבי די שקו, עיירה קטנה באיטליה, את הספר העברי השני שנדפס, ארבעה טורים לר' יעקב בן אשר, וחיברה קולופון לטור אבן העזר בעברית שירית יפה. היא כתבה שם שיר תהילה למלאכת הדפוס, שהייתה אז המצאה חדשה ששינתה את העולם: “אני חכמה לכל חכמה עטרת/ אני נסתר לכל סוד מסוגרת/ בלי קולמוס ורישומי ניכרת/ באין סופר חברתי במחברת/ בבת אחת דיו עלי עוברת/ בלי שירטוט כתיבה מיושרת/ תמיה על דבורה הגברת/ בשבט סופרים היא משוררת/ לו אותי ראתה במחתרת/ עלי ראשה הושמתי לכותרת”.13 הספר יצא לאור אחרי מות בעלה ומאסר שני בניה בשל עלילת דם, ובשנת רל"ו (1476), זמן קצר לאחר הדפסת הספר, נהרגו השניים על קידוש השם.

כמאה שנים לאחר מכן, בשנת 1564, העתיקה אסטלינה בת מנחם בעיר ונציה, מרכז תרבות הדפוס העברי ומקום מגוריהם של אנוסים שחזרו ליהדותם, את מגילת אסתר. זו המגילה הראשונה הכתובה ביד ומאוירת. קרוב לוודאי שיש קשר בין בחירתה של אסטלינה להעתיק ולקשט את מגילת אסתר לבין העובדה שבשנת 1562 הכריז האפיפיור פיוס על הקמת הגטו בוונציה. הדמות הראשית במגילה, היא אסתר המלכה, שחיה בזהות כפולה כדי להציל את עמה, הייתה הגיבורה של האנוסים, שחיו אף הם בזהות כפולה, לאורך האלף השני. את טורי המגילה כתבה אסטלינה על מגילת קלף בתוך קשתות מעוטרות סמוך למועד שבו נשרף התלמוד בערי איטליה (1553–1554). קדמה לה גברת אשטלינה כונת אשתו של המדפיס אברהם כונת במנטובה, שהדפיס שבעה ספרים שנדפסו כולם ללא תאריכים ובחלקם אף ללא ציון מקום הדפוס. תפקידה היה העתקת כתבי־יד והכנתם לדפוס. כך כתבה בסיום ספר בחינת עולם לר' ידעיה הפניני:

אנכי אשטלינה אשת אדוני אישי כמ“ר אברהם כונת יזיי”א [=יראה זרע יאריך ימים אמן] כתבתי זאת האיגרת בחינת עולם עם עזר הצעיר יעקב לוי מארץ פרוונצה מטרשקון יחי' אמן.

מכיוון שהיהודים היו פזורים ברחבי העולם, הם הפכו כמעט באופן בלתי נמנע לרב־לשוניים, דהיינו רובם המכריע של בני הקהילה היהודית ידעו לפחות שתיים או שלוש שפות כשפות דיבור. שפת אמם הייתה עברית, ארמית, ערבית־יהודית, יידיש או לָדינו, שכולן כמובן נקראות ונכתבות באותיות עבריות. שפת לימודם (של הבנים) מגיל צעיר הייתה עברית בשלבים הראשונים של הלימוד, שבהם למדו חומש עם פירוש רש"י וקראו במשנה ובסידור התפילה, לצד ארמית, שבקיאות בה נדרשה לשם לימוד הגמרא בשלבים המתקדמים של הלימוד. שפת הארץ שבה חיו הייתה ארמית, ערבית או פרסית, יוונית או לטינית, או ניבים מקומיים שונים של טורקית, איטלקית, גרמנית, פולנית, רוסית, רותנית, צרפתית או איטלקית, ברמה משתנה של מיומנות ושליטה, שכן הם נזקקו לידיעה מסוימת של שפת הארץ לצורכי קיום, פרנסה ומסחר. השפה שדיברו בה הייתה משלב של הלשונות השונות ששמעו בבית הוריהם, שידעו מלימודם ושנזקקו להן, אולם שפת התקשורת התרבותית היחידה בכל מעגלי החיים הייתה תמיד עברית, מלידתם ועד מותם. כל הטקסים נערכו בעברית, למשל טקס ברית המילה, טקס הנישואין וטקס הקבורה; התפילות נאמרו בעברית וכך גם קריאת התורה בציבור נעשתה בעברית; כן נכתבו בעברית כל פנקסי הקהילות, מעשי בית דין, הצוואות, המצבות, פנקסי החבורות הקדושות וספרי היזכור של הקהילות, וגם הכיתוב על הפרוכות היה בעברית; נוסחי הקדושה, הברכות, הסליחות והיוצרות, וכן ספרות המדרש ופירושי המקרא וספרות השאלות והתשובות של כלל קהילות ישראל – כולם כתובים בעברית: ההגדה, הסליחות והפיוטים, איגרות הגאונים, ספרי רפואה, מדע, היסטוריה ופילוסופיה רבים מספור – כל אלה נכתבו בעברית לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה; ספרות המסעות כתובה בעברית וכל ספרות האיגרות בין שליחים ורבנים כתובה כולה בעברית, וכך אף הרוב המכריע של התכתובת הפרטית ששרדה והגיעה לידינו.

העדות הספרותית מלמדת שברוב האלף הראשון והאלף השני לספירה, יהודים למדו, קראו וכתבו בעברית ואף שמעו עברית בהקשרים שונים של מעגלי החיים. גם עדויות על ספריות יהודיות מקהילות שונות של עם הספר, שנמצאו ברשימות הצנזורה או בצוואות, ורשימות ירושה פרטיות מלמדות שהרוב המוחלט של הספרים בבתי היהודים היו בעברית. כאמור רובם המכריע של מאה אלף הכותרים שהגיעו לידינו בארבע מאות השנים שבין ראשית הדפוס לבין שלהי המאה התשע־עשרה, ושמונים אלף כתבי היד מימי הביניים ועד לראשית המאה העשרים, כתובים בעברית. סביב כל חיבור מאלפי החיבורים האלה היה בית משפחה שלפחות אחד מההורים בו היה מסוגל לקרוא בעברית, והיה מורה שלימד את המחבר לקרוא ולכתוב בעברית, ואף היה מעתיק או מדפיס, מסדר ומאייר שידעו עברית ברמה שמספיקה להתקנת הספר לדפוס, והיה חוג של קוראים ולומדים, חברים ללימוד ולהחלפת דעת, לצד מגיהים וכורכים, מוכרי ספרים ומפיצים נודדים.

במאות הראשונות לאלף הראשון לספירה דיברו רבים ארמית או יוונית לצד העברית, שכן אלו היו שפות התקשורת הבינלאומית והמסחרית של התקופה, ושפות הדיבור של ארצות שונות שיהודים התגוררו בהן. ואולם הרוב המכריע של הציבור היהודי שזכה לחינוך, היינו ציבור הגברים, ידע כאמור עברית כשפת קריאה ודיבור בהקשר תרבותי ודתי, כשפת ההתדיינות בבית הדין וכשפת ההוראה והביקורת, הפרשנות והמשפט. תרגומים ליוונית ולארמית היו חלק מהמציאות הרב־תרבותית שיהודים חיו בה במאות האחרונות לפני הספירה ובמאות הראשונות אחרי חורבן המקדש עד לכיבוש האסלאם, שאז הפכה השפה הערבית לשפת התקשורת התרבותית הרווחת. בבתי הכנסת קראו בעברית ותרגמו לארמית או ליוונית, התפללו בעברית וקראו תהלים בעברית ושוחחו לפני התפילה ואחריה גם בארמית או ביוונית, ובניבים ודיאלקטים נוספים שנרכשו במהלך ההתפשטות הגיאוגרפית של היישוב היהודי. ואולם שום שפה לא תפסה את מקומה של העברית כשפת הקודש, שפת התרבות והסמכות, שפת היצירה וההנחלה, שפת ההוראה והתקשורת התרבותית או שפת הברכה והתפילה, השאלות והתשובות.

אם נתבונן בגורלה של השפה העברית, הנכתבת, הנקראת והנלמדת באלף הראשון לספירה – שפה שאפשר לומר בנוגע אליה דברים ברורים, מה שאין כן באשר לשפה המדוברת –נמצא את הממצאים האלה: המשנה והתוספתא ומדרשי ההלכה והאגדה של התנאים על החומש – המכילתא על ספר שמות, שיוחסה לרבי ישמעאל; הספרי על ספר במדבר, שיוחס לו אף הוא; והספרא על ספר דברים, שיוחס לרבי עקיבא – התחברו כולם במאות הראשונות לספירה בעברית המכונה לשון חכמים, שהוסיפה אוצר מילים חדש על לשון המקרא, גזרה פעלים חדשים ממילים מקראיות, שאלה מילים משפות הסביבה ובראשן יוונית ויצרה מילים חדשות או שאולות, כגון אילן, סנדל או לבלר. מלבדם מצויים בידינו שני קורפוסים גדולים שכתובים בעברית: ספרות ההיכלות, המיוחסת לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל, שהיא ספרות הכתובה בלשון שירית גדושה, בעברית נפלאה, המשלבת פה ושם מילים יווניות ספורות וזמן חיבורה המדויק שנוי במחלוקת – בין המאה השנייה למאה החמישית לספירה; וספרות הפיוט, ששפתה היא שפה ספרותית מורכבת ועשירה הקשורה בלשון השירה העברית רבת־ההמצאות, והיא התחברה בארץ ישראל אחרי ספרות ההיכלות. שני מכלולים ספרותיים אלה היו קשורים לעולם בית הכנסת שהתפללו בו מדי יום בשפה העברית, קראו בו בתורה שלוש פעמים בשבוע ולימדו בו את הילדים לקרוא בשפת הקודש ובלשון התרגום.

ספר יצירה, שנכתב במאה הראשונה לספירה לדעתו של פרופ' יהודה ליבס, או מאוחר יותר באלף הראשון לפי דעתם של פרופ' נחמיה אלוני, פרופ' פטר היימן ופרופ' יוסף דן, נכתב בעברית בעלת צביון ייחודי השונה מהעברית המוכרת לנו מהמקרא, מהמשנה ומהמדרש. בספר זה נמצא לראשונה עיון בטבעה של השפה הכולל את מניינן של כ"ב האותיות העבריות ואת חלוקתן לאותיות פשוטות ודגושות, ודיון בכוח היוצר הגלום בלשון: “קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש”. ספר רזיאל, שנכתב בסביבות המאה החמישית ונמצא בגניזת קהיר, כתוב בעברית, וברייתא דמסכת נידה, השייכת אולי אף היא לתקופה זו, כתובה בעברית בסגנון המזכיר את ספרות ההיכלות. המדרשים הארץ־ישראליים, כגון בראשית רבה מן המאה החמישית ופרקי דרבי אליעזר, שנכתב בתקופה המוסלמית, במאה השביעית או השמינית, כתובים כולם עברית. עדויות על יצירה עברית בטבריה במאה השמינית מצויות במקורות שונים המזכירים את מסורת הניקוד הטברייני ואת מסורת המסורה. עשרות אלפי הקטעים שנמצאו בגניזת קהיר מהמאה התשיעית ואילך כתובים בעברית, בארמית או בערבית־יהודית ומשקפים את ההתגוונות הלשונית בשלהי האלף הראשון סביב הים התיכון עם עליית האסלאם. בגניזת קהיר נמצא לראשונה טקסטים בערבית־יהודית, שפה ייחודית שבה מילים ערביות כתובות באותיות עבריות.

ספרות שאלות ותשובות עשירה נכתבה בימי הגאונים בעברית במאות האחרונות של האלף הראשון ובמאה הראשונה של האלף השני, כפי שאפשר לראות בבירור באוצר הגאונים.14 רב סעדיה גאון (882–942) מפאיום שבמצרים, שהיה ראש ישיבת סורא שבבבל במאה העשירית, חיבר ספרים רבים בעברית, ובהם מילון עברי שנקרא ספר האגרון: צחות לשון העברית, סידור תפילה, ספרי דקדוק וספרי הלכה, פירוש על ספר יצירה, ספרי פולמוס כנגד הקראים, ועוד חיבורים רבים. לצד אלה הוא חיבר גם ספר פילוסופיה בערבית (מבחר האמונות והדעות), שכן חסרו בזמנו מונחים פילוסופיים בעברית, ואף תרגם את המקרא לערבית (תפסיר). תלמידו דונש בן לברט (920–990), בן מרוקו ששמו העברי היה אדונים הלוי, אשר נסע לבבל כדי ללמוד אצל רב סעדיה גאון, המשיך במפעל הדקדוקי של רבו והתפלמס עם יריבו מנחם אבן סרוק על הדקדוק העברי. הרופא והמדקדק ר' יונה אבן ג’אנח (נולד בשנת 980 בערך), בן קורדובה, חיבר במחצית הראשונה של המאה האחת־עשרה בערבית את ספרו מחברת הדקדוק, הנחלק לספר השורשים (מילון השורשים במקרא) ולספר הרקמה (תיאור הדקדוק המקראי). את ספריו תרגם לעברית יהודה אבן תיבון (1120—1190) בשנת 1171. בתקופת הגאונים התרחבה הלשון העברית במידה לא מבוטלת בהשראת הלשון הערבית והמחשבה הפילוסופית; נוספו לשפה מילים מופשטות כגון איכות, כמות ומהות, שנגזרו מהמילים העבריות איך, כמה ומה, וכן מילים המשקפות את הספרות המדעית בת התקופה, כגון מרכז, קוטב, קוטר, אופק ואקלים. מצד אחד התעשרה הלשון העברית במושגים חדשים משפות הארצות שבהן גרו היהודים (כך היה מאז ומתמיד, וראו למשל המילים שמקורן בפרסית עתיקה כגון פרדס, פרגוד, בוסתן, פרוור, דת וגזבר, שהפכו לחלק מן השפה העברית) ומצד שני היא שמרה על קשר רצוף בין המסורות הספרותיות מן המאות השונות.

כך למשל כתב רב האי גאון (939–1038) מפומבדיתא שבבבל לחכמי קירואן (תוניסיה דהיום), שביקשו בעברית רהוטה את עצתו בהגדרת ספרות ההיכלות והמרכבה: “ודאי משניות הרבה יש שאינן הלכה […] ויש שתי משניות שהתנאים שונין אותן בדבר זה ונקראות היכלות רבתי והיכלות זוטרתי ודבר זה מפורסם וידוע. ועל אותן צפיות שנה תנא זה ‘ארבעה נכנסו לפרדס’. המשיל את ההיכלות הללו לפרדס והעלה להם השם הזה ודימה את הארבעה הללו שהוא סובר כי הציצו במרכבה”.15 ר' חננאל בן חושיאל מקירואן (965–1055) כתב אף הוא על יורדי מרכבה במאה האחת־עשרה: “ואינם עולים בשמים אלא צופים ורואים באובנתא דלבא [בבינת הלב או בראיית הלב] כאדם הרואה ומביט מתוך אספקלריה שאינה מאירה”.16

לעומת הרב־לשוניות המתועדת בגניזת קהיר, בישיבות בבל בימי הגאונים במאה התשיעית והעשירית ובתור הזהב בספרד, הספרות שנכתבה בארץ ישראל ובצפון אפריקה במאות האחרונות של האלף הראשון כתובה בעברית. גם הספרות שנכתבה בין אוריה, ברי ואוטרנטו באפוליה שבאיטליה בסוף האלף הראשון, כגון ספר יוסיפון (953), מגילת אחימעץ (1054–1055), פיוטי רב שפטיה בן אמיתי, ר' סילנו ורבי אמיתי בן שפטיה, שמצויים בסוף מגילת אחימעץ,17 ספר חכמוני (פירוש על ספר יצירה) וספר המרקחות לרופא המלומד שבתי דונולו (913–985) מאוריה, ראשון כותבי ספרי רפואה בעברית – הספרות הזאת כתובה כולה בעברית. כל חיבור מעין זה הוא עדות לשימוש בשפה העברית בקרב יהודי איטליה והוא מייצג עולם לימוד שלם של מורים ותלמידים, סופרים וספרים, מעתיקים וקוראים, ישיבות ובתי מדרש. אפשר בנקל להוסיף דוגמאות רבות אולם נסתפק באלה הנזכרות, שדי בהן להמחיש שבכל מאה מהאלף הראשון כתבו, קראו, למדו ולימדו בעברית.

בראשית האלף השני בספרד אפשר להבחין בעליית מעמדה של הלשון הערבית כשפת תרבות באיזור שליטת האסלאם, וניכרת ירידתן של העברית והארמית כלשונות התרבות והיצירה הבלעדיות של היהודים. עם זאת, בגרמניה ובצרפת הייתה השפה העברית השפה השלטת ביצירה שהתחברה בבתי המדרש של רבני אשכנז. במאה האחת־עשרה רבנו גרשם מאור הגולה (960–1040), תלמידו של ר' חננאל בן חושיאל מקירואן, חיבר פיוטים ושאלות ותשובות בעברית ואימץ את התרגום העברי של ספר יוסיפון – עיבוד של ספרו של יוסף בן מתתיהו תולדות מלחמת היהודים ברומאים – שלא היה ידוע לקוראי עברית עד לתרגומו באיטליה, והקנה לו סמכות וקדושה. בדבריו הגדיר רבנו גרשם את מקומן של התורה ושפת הקודש בכינון הזהות היהודית של מיעוט נרדף ערב מסעי הצלב. וכך כתב המחבר, שהמשיך את מסורת הגאונים, בסליחה לערב ראש השנה ששמה “זכור ברית”: “העיר הקודש והמחוזות/ היו לחרפה ולבזות/ וכל מחמדיה טבועות וגנוזות/ ואין שיור רק התורה הזאת”.

עברית הייתה השפה הנלמדת בבתי המדרש של תלמידיו של רבנו גרשם בוורמייזא ובמגנצא שבגרמניה – יעקב בן יקר, יצחק בר יהודה ויצחק הלוי סג“ל, שמהם למד רש”י (1040–1105) במחצית השנייה של המאה האחת־עשרה. רש“י הוא כידוע מחבר הפירוש על התורה, הכתוב בעברית יפה ומדויקת וכולל חידושי מילים, תרגומים וביטויים לרוב. פירוש רש”י על התורה הוא הספר העברי הראשון שיצא בדפוס, והוא נדפס ברג’יו די קלבריה שבאיטליה בשנת 1475. יהודי ספרדי בשם אברהם בן גרטון הדפיס שלוש מאות עותקים מן הספר כדי לקחת אותם לארץ מולדתו. בשל גירוש ספרד וחורבן הקהילה היהודית בחצי האי האיברי נותר בידינו רק ספר אחד משלוש מאות העותקים של המהדורה הראשונה של הספר העברי הנדפס הראשון. מצחות לשונו של רש“י למדו נכדיו ותלמידיו, ובהם ר' יעקב בן מאיר (רבנו תם; 1100–1171), בן בתו של רש”י יוכבד, שהיה מגדולי בעלי התוספות, אֶחיו ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם) ור' יצחק בן מאיר (ריב"ם), וכן רבים מתלמידיהם בעלי התוספות שפעלו בתקופת מסעי הצלב. קרוב לוודאי שמחוץ לבתי המדרש, לצורכי מסחר ותקשורת עם סביבתם, דיברו החכמים בניבים מקומיים של צרפתית עתיקה או גרמנית עתיקה, לפי אזור מושבם, אולם כל ספרות השאלות והתשובות בת התקופה, וכמוה ספרות הקינות והסליחות של אלה שניצלו מהרדיפות בעת מסעי הצלב שהחלו ב־1096 ונמשכו לסירוגין עד 1296, וכן ספרי הפסיקה וספרי הזיכרון של בני התקופה, כתובים כולם עברית. עברית הייתה שפת היצירה הסמכותית והמקודשת בכל בתי המדרש ובכל בתי הכנסת, ובתחום הזה הייתה לה בלעדיות. יתר על כן, בשעה שחירויותיהם של היהודים הלכו ונשללו בידי מועצות הכנסייה בימי הביניים ובימי מסעי הצלב ובתקופות הגירושים והרדיפות באלף השני, כשתחומי העיסוק, אורחות הלבוש ומקום המגורים היו נתונים להתערבות מצד הכנסייה ולהגבלות מצד השלטונות הפיאודליים, הייתה היצירה העברית התחום היחיד שליהודים הייתה בו חירות, ללא התערבות חיצונית וללא מגבלות מהותיות.

מעט קודם לכן, בתקופת תור הזהב בספרד, חיבר שמואל הנגיד מקורדובה (993–1056) שירים בעברית רבת יופי וייסד ישיבות ללימוד תורה ודקדוק עברי שבהן התפלמס עם ר' יונה אבן ג’אנח על עקרונות הדקדוק העברי. שלמה אבן גבירול (1021–1058) כתב שירי קודש ושירי חול בעברית שירית מפעימה. יעקב אבן עזרא (1055–1140) מגרנדה היה משורר נודע במאה האחת־עשרה והשתים־עשרה, שהפליא לכתוב שירת חול ושירת קודש בעברית וחיבר בערבית ספר עיון על שירה. הרופא המשורר ר' יהודה הלוי (1085–1141), בן טודלה שלמד בישיבת ר' יצחק אלפסי (הרי"ף; 1013–1103) בלוסינא, כתב את ספר הכוזרי בערבית, שכן הוא ביקש להגן בו על הדת היהודית (שמו המלא של הספר הוא ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה). את הספר תרגם לעברית הרופא המתרגם יהודה אבן תיבון בשנת 1167 לבקשת חכמי לוניל שבצרפת. כידוע כתב ר' יהודה הלוי לא רק בערבית אלא הפליא לשורר בעברית שירי קודש וחול (“ציון הלא תשאלי”). חברו הפילוסוף והמשורר אברהם אבן עזרא (1092–1164) כתב בעברית מלבד שירה ופילוסופיה גם פרשנות מקרא ודברים בתחום הבלשנות והאסטרולוגיה.

במאה השתים־עשרה יצא ר' בנימין מטודלה שבצפון ספרד למסעות ברחבי אירופה, אסיה ואפריקה. בשנים 1165–1173 הוא ביקר בעשרות מקומות וחיבר ספר מסעות מרתק בשפה העברית בשם מסעות ר' בנימין (איסטנבול [קושטא] ש"ג), המלמד על חיי קהילות יהודיות שונות ברחבי העולם ועל ישיבות שבהן לומדים ומלמדים בעברית. קדם לו ספר המסעות העברי הראשון, ספר אלדד הדני, שנכתב במאה התשיעית ונדפס במנטובה בשנת 1478.

במאה השתים־עשרה כתב ר' משה בן מימון (הרמב"ם; 1138–1204) בעברית את ספר ההלכה המרכזי שלו, משנה תורה (1178), הידוע גם בשם היד החזקה. הוא כתב את החיבור השיטתי והמורכב הזה בעברית מתוך הנחה, שהוכח שהיא מוצדקת לגמרי, שקוראיו יבינו היטב את דבריו. מאות אלפי קוראים עיינו במשנה תורה מאז נכתב ועד ימינו, והעברית לא הציבה בפניהם שום קושי. לעומת זאת את חיבורו הפילוסופי מורה נבוכים (1191) כתב הרמב“ם בערבית בשל אופיו הפולמוסי. שמואל בן יהודה אבן תיבון (1150–1230), הרופא המשכיל יליד ספרד שחי בלוניל שבצרפת, תרגם את ספרו של הרמב”ם מערבית לעברית בעידודו. חכמי לוניל, ובראשם משולם בן יעקב, גייסו כאמור את אביו, הרופא והמלומד בן ספרד יהודה אבן תיבון, כדי לתרגם עבורם לעברית את ספרו של רב סעדיה גאון מבחר האמונות והדעות, את מחברת הדקדוק של הרופא המדקדק ר' יונה אבן ג’אנח וספרי הגות נוספים שנכתבו בערבית, כגון חובות הלבבות לר' בחיי אבן פקודא וספר הכוזרי לר' יהודה הלוי. משה אבן תיבון, בנו של שמואל ונכדו של יהודה, תרגם לעברית את ספרו של אוקלידס, היסודות, שהשפיע השפעה עמוקה על התפתחות הכתיבה המדעית בעברית בתקופת הרנסנס, את מילות ההגיון של הרמב"ם, שנכתב בערבית יהודית, וכן את ספר המצוות שלו. בספרד הפכה הערבית לשפת כתיבה של ספרי הגות ופולמוס, אולם ספרים אלה תורגמו לעברית סמוך להופעתם בערבית. התיבונים הוסיפו לשפה העברית אוצר חדש ונרחב של מילים שהזדקקו להן לצורך התרגום מערבית לעברית בתחום הפילוסופיה ומדעי הטבע (בין השאר הם המציאו את המילה טבע כתרגום לפיזיקה).

יהודה אלחריזי (1165–1234), בן ספרד, תרגם אף הוא לעברית מחורזת את מורה נבוכים שכתב הרמב“ם, ובשנת 1217 קונן על ירושלים בשירתו העברית. במאה השתים־עשרה כונן ר' אברהם בן דוד מפוסקייר (1120–1197) מרכז לימודים חשוב בפרובנס וכתב בעברית השגות על ספריו של הרמב”ם. בנו ר' יצחק סגי נהור (1160–1235) נמנה עם מייסדי תורת הקבלה, שנכתבה ונלמדה כולה בעברית בפרובנס ובספרד, ובעשור האחרון של המאה השלוש־עשרה, בתום מסעי הצלב, חובר ספר הזוהר בעברית ובארמית.

באותה תקופה שבה החלה הקבלה בצרפת, המתעדת יצירה בעברית עשירה בין שלהי המאה השתים־עשרה לשלהי המאה השלוש־עשרה, נכתב בגרמניה ספר חסידים בידי ר' יהודה החסיד (1150–1217), המתעד בעברית תרבות יהודית שלמה, שתיוודע לימים בשם תרבות יהודי אשכנז.

בשנת 1233 שרפו היהודים במונפליֶה שבצרפת את מורה נבוכים בהשתדלותו של ר' שלמה מן ההר, שהחרים את כתביו הפילוסופיים של הרמב"ם בכתב חרם בעברית ועורר פולמוס סוער. בשנת 1244, לאחר ויכוח פריז, נשרף בפריז התלמוד בידי נוצרים שראו בו טקסט אנטי־נוצרי המסמא את עיני היהודים ואינו מאפשר להם להכיר באמת של הכנסייה. התלמוד שב ונשרף באיטליה בידי האינקוויזיציה הקתולית ב־1553, סמוך למועד הדפסתו, בעקבות הלשנות של מומרים וסכסוך בין מדפיסים. בשני המקרים הייתה למעשה המזעזע הזה, שנלווה לו איסור החזקה של ספרי תלמוד ולימוד בהם, השפעה עקיפה על התפשטות הקבלה.

במאות הראשונות לאלף השני נכתב אי שם במזרח, במקום לא ידוע, ספר הבהיר בעברית הקרובה לסגנון המדרש. ספר זה פותח את המסורת הקבלית האנונימית, שתחילתה במאה השתים־עשרה. ר' יצחק סגי נהור (1160–1235) הכתיב לתלמידיו בפרובנס בשלהי המאה השתים־עשרה ובשליש הראשון של המאה השלוש־עשרה פירושים על ספר יצירה בעברית יוצאת דופן שהייתה מושפעת משפתו של ספר יצירה, שנכתב מאות שנים לפני זמנו. בעברית דומה, עשירה ומורכבת נכתבו בספרד ספריהם של תלמידיו המקובלים ר' עזרא ור' עזריאל מגירונה (1190–1227 בערך). וכך כותב ר' עזריאל בפירוש האגדות שלו על מסכת חגיגה בעברית של ראשית המאה השלוש־עשרה:

ועל כן החסידים הראשונים היו מעלין מחשבתם עד מקום מוצאה והיו מזכירים המצוות והדברים, ומתוך ההזכרה והמחשבה הדבקה ביותר היו הדברים מתברכים ומתוספים ומתקבלים מאפיסת המחשבה, כאדם הפותח ברכת מים ומתפשטת אילך ואילך, כי המחשבה הדבקה היא המקור והברכה והמבוע אשר לא יפסק […] ועל זה אמרו בן עזאי היה יושב ושונה והאש מלהטת סביבותיו. בא אצלו ר' עקיבא, אמר לו בן עזאי מה היום מימים, אמר לו שמעתי עליך שאתה יושב ושונה והאש מלהטת סביבותיך, אמרתי בחדרי מרכבה ירדת, אמר לו והלא דברי תורה נמשלו לאש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה', אמר לו: אני יושב ושונה והדברים יורדין ושמחים לפני. מפני שהיה יושב ושונה ומדביק המחשבה למעלה היו חקוקים בלבו הדברים הנוראים ומתוך האצילות ההיא ודבקות המחשבה ההיא היו הדברים מתוספים ומתרבים ומתוך השמחה היו נגלים לו.18


תלמידו של ר' עזריאל, המשורר משולם דאפיאירה, כתב עליו ועל אחיו ר' עזרא אחרי פטירתם בשליש הראשון של המאה השלוש־עשרה שירת קינה בעברית: “אקונן על שני אחים כשרים, וחדש מספדי יומי ולילי, לעזריאל לעזרא אבך ואבכה, ונזכר בן יברכיה באבלי”.19 האחים המקובלים ר' עזרא ור' עזריאל היו רבותיו של ר' משה בן נחמן (הרמב"ן; 1194–1270), רבה של קטלוניה בספרד, שעמד בראש ישיבה גדולה בברצלונה וכתב פירוש רחב על התורה וספרים נוספים, ובהם תורת האדם ושער הגמול, בעברית רבת־רבדים. שניים ממוריו היו ר' יהודה בן יקר ור' נתן בן מאיר מחוגי בעלי התוספות. תלמידו ר' שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א; 1235–1320), רבה של ברצלונה, ומורם של ר' יהושע אבן שועיב, ר' מאיר אבן סאהולה ור' שם טוב אבן גאון, כתב שאלות ותשובות רבות בעברית צחה וניהל מאבקים וחרמות כנגד ר' אברהם אבולעפיה (1240–1291), בעל חיי העולם הבא, אוצר עדן הגנוז ואור השכל. הלה הכריז על עצמו כנביא בחוגים שונים בספרד, בסיציליה ובארץ ישראל ודיבר עברית בכל אשר הלך, עורר ויכוחים סוערים וענה בעברית רהוטה לרודפיו ולמחרימיו.

חסידי אשכנז, שפעלו בתקופת מסעי הצלב במחצית השנייה של המאה השתים־עשרה ולאורך המאה השלוש־עשרה, כתבו ספרות עצומת ממדים, החל בספרו של ר' יהודה החסיד ספר חסידים וכתבי אביו ר' שמואל החסיד, המשך בספריו של ר' אלעזר מוורמס (1165–1230), מחבר ספר הרוקח (רקח בגימטריה – אלעזר), שהיה תלמידו של ר' יצחק בן משה (1200–1270), בעל אור זרוע מווינה, וכלה בכתבי חוג “הכרוב המיוחד”, בהעתקי ספרות ההיכלות ובספרות הכרוניקות והקינות על הרוגי מסעי הצלב. בחוגים שונים של חסידי אשכנז התחברו במאה השלוש־עשרה ספר החיים, ספר הנבון, ספר סודי רזייא, ספר ערוגת הבשם וחיבורים רבים נוספים.

וכך כתב ר' אלעזר מוורמס, שחיבר גם את חכמת הנפש, סודי רזייא וספר השם, בזיכרונותיו על האסונות שנפלו בחלקה של משפחתו בזמן הפרעות של מסעי הצלב, במאה השלוש־עשרה:

בתתקנ"ז לפרט כב בכסלו לאחר שפירשתי אני אלעזר הקטון והעלוב את פרשת וישב יעקב לבטח והייתי יושב על שולחני, באו עלינו שנים מסומנים [שסימן הצלב על בגדם] והוציאו חרבם והכו אשתי החסידה מרת דולצא […] ובתי בלט הגדולה בקעו ראשה, ובתי חנה בקעו בראשה ומתו. ופצעו בני יעקב מגובה ראשו עד חצי לחיו ברקתו ופצעו בראשי ובידי ובשמאלי ופצעו תלמידי ומלמד שלי ומיד עמדה [אשתי] החסידה ויצאה […] וצעקה שהרגו אותנו. ויצאו המתועבים והכוה בראשה עד הגרגרת ובכתף, ומן הכתף עד החגורה וברוחב כל הגב ובפנים, ונפלה הצדקת מתה. ואני סגרתי הפתח וצעקנו עד שבא לנו עזר ממרום. וצעקתי על החסידה לבקש נקמה וכן עשו.20


אין ספק שהכותב האומלל, שחי בתקופה של רדיפות והגבלות, הטבלה בכפייה וסכנת חיים, זוכר בעברית את גודל האסון שפקד את משפחתו ומספר אותו לדורות בעברית, מתוך הנחה שזו שפתם של הקוראים והלומדים, עדי הזיכרון ומנחיליו, בכל הקהילות שהיהודים פזורים בהן באירופה, באסיה ובאפריקה, סביב הים התיכון ומעבר לו. כאמור הקריאה והכתיבה בעברית היו מותרות בעידן שבו נשללו רוב החירויות מהיהודים מכול וכול.

קדם לו בכך ר' אפרים מבון, שכתב בספר הזכירה על קורותיו של ר' יעקב בן מאיר (רבנו תם), בן בתו של רש"י, שכמעט נהרג בעת מסע הצלב השני בשנת 1146:

וביו"ט שני של שבועות נאספו התועים [הצלבנים] מארץ צרפת אל רמרו [Ramerupt – עירו של רבנו תם], ובאו בבית רבינו יעקב שיחיה, ולקחו כל אשר בביתו. ויקרעו ספר תורה בפניו, ולקחוהו והוליכוהו אל השדה. וידברו אתו משפטים על דתו ויתנכלו להמיתו. ופצעו אותו חמשה פצעים בראשו, כי אמרו: אתה גדולן של ישראל, לכן נקחה ממך נקמת התלוי ונפצעה בך כאשר פצעתם באלהינו ה' פצעים. וכמעט שכנה דומה נפשו הטהורה, לולי רחמי יוצרנו אשר ריחם על תורתו. וימן ה' שר גדול לרבנו יעקב בדרך אותה השדה. ויקראהו רבנו וישחדהו בסוס שוה ה' זקוקים. וילך השר וידבר על לב התועים וישסעם בדברים, ויאמר להם: הניחו לי היום ואני אדבר עמו, אולי יפותה ונוכל להסיתו. ואם לא יאבה דעו כי מחר אתננו בידכם. וכה עשו ונדחית השעה הרעה. בחמלת ה' על עמו ריחם על המרביץ להם תורתו הקדושה.21


אפשר לכנות עברית זו בשם “לשון יראים”, או לראות בה זירה של חירות ביטוי מושלמת בעולם שכל חירות אחרת נשללה בו. מכל מקום, אין כל קושי להבין את שפתו של ר' אפרים מבון ואת העולם היהודי־נוצרי שבו נלחמו היהודים על חייהם ושמרו את לשונם כאמצעי הזדהות עם בני עמם והתבדלות מסביבתם העוינת. ר' אלעזר מוורמס תיאר את תחושתם של היהודים שחיו בתקופת מסעי הצלב: “כי כל העמים תקעו כף עלינו, להשמיד ולאבד זכרם […] ויותר מן י' אלפים סימנו עצמם בסימני טומאה רק להרוג ולשלול שלל”.22

תנחום אבגר, עורך המילון החדש של אברהם אבן־שושן, ציין שלמילה “צרה” קיימות 130 מילים נרדפות בשפה העברית. דומה שזו עדות מאלפת על חיוניותה של השפה העברית כשפה כתובה וכשפה מדוברת, המעידה על מאבק הקיום היהודי בנחשולי ההיסטוריה ומשבריה. חיוניות זו בנסיבות קיומיות קשות של שעבוד, גלות ורדיפות משתקפת כאמור גם בהתגבשותם של חוגים שונים במאה השלוש־עשרה שיצירתם המגוונת באה לידי ביטוי בכתבי חסידי אשכנז ובכתבי חוג ספר העיון (חוג שמחבריו אנונימיים וכתביו עוסקים בעולמות עליונים), בפירושי המקובלים בפרובנס ובקטלוניה, בקסטיליה ובאנדלוסיה ובפירושים פילוסופיים וקבליים בקהילות שונות שעברית הייתה שפת תרבותן המשותפת.

בספרי היזכור של קהילות ישראל, בספרו של חיים יונה גורלאנד לקורות הגזירות על ישראל,23 בספר הדמעות מאת שמעון ברנפלד24 ובספר גזירות אשכנז וצרפת25 ימצאו המעיינים כרוניקות מפורטות של ימי האימה של החיים היהודיים באירופה בתקופת מסעי הצלב והמגפה השחורה, בגזרות ת“ח ות”ט (1648–1649) – הידועות בהיסטוריוגרפיה הכללית כמרד הקוזקים – ובגזרות גונטא במחצית המאה השמונה־עשרה. כל הכרוניקות וכל הקינות כתובות בעברית מכמירת לב, מצמררת בעוצמתה וביופייה, המעידה על אמִתוּת הטענה שהיסטוריוגרפיה נוצרת פעמים רבות כהתרסה בידי המובסים, המבקשים להקנות משמעות לסבל הנורא ולא להיכנע לשרירותה של ההיסטוריה ולבלעדיות סמכות הדעת של המנצחים.

העברית של ימי הביניים הייתה השפה המשותפת היחידה ליהודי צרפת וגרמניה, ספרד ואיטליה, מרוקו ואלג’יריה בתקופת רדיפות המוואחידון (המייחדים) בספרד ובתקופת מסעי הצלב, והם הפליאו להשתמש בה בשירה ובפרוזה, בהלכה ובקבלה, בתיעוד ובכרוניקה. בעת שנחרבו מרכזי הלימוד באשכנז בתקופת מסעי הצלב ולאחר מכן בעת המגפה השחורה, פרחו הישיבות בספרד. לצד לימוד ההלכה התפתחו שם לימודי הקבלה. ר' יוסף ג’יקטיליה, בעל שערי אורה, שערי צדק וגינת אגוז, תלמידו של אברהם אבולעפיה, פעל בסוף המאה השלוש־עשרה בחוגים שהתעניינו בקבלה ובפילוסופיה וכתב בעברית ספרים רבים. כמוהו כתבו בעברית ר' טודרוס אבולעפיה (1170–1244) ור' משה די ליאון (1240–1305), שחיבר ספרים רבים בעברית, כגון ספר הרימון, ספר משכן העדות ומדרש הנעלם, לפני שחיבר את ספר הזוהר בארמית וייחס אותו לר' שמעון בר יוחאי כדי להקנות סמכות עתיקת ימים לחידושיו המקוריים.

ספרות הקבלה, שפרחה בסוף המאה השתים־עשרה, במאה השלוש־עשרה ובמאה הארבע־עשרה, הכוללת חיבורים כגון מערכת אלוהות, ספר האמונות, סוד אילן האצילות, ספר אוצר הכבוד, שער הרזים, ספר המלכות, פירוש מנחם רקנאטי על התורה ופירוש מנחם ציוני על התורה, כתובה כולה בעברית, לבד מספר הזוהר, שמחברו או מחבריו בחרו לכתוב אותו בשפה הארמית. בין שהיו דוברי ארמית בספרד בהשפעת קהילות ישראל במזרח או בהשפעת לשון התלמוד הבבלי, ובין שבחרו בשפה הארמית מטעמים ספרותיים, כדי ליצור פסוידו־אפיגרפיה של דורות התנאים שמרדו בשלטון רומי, אין זה משנה את העובדה שספר הזוהר לבדו נכתב בארמית, ואילו כל שאר הספרות הקבלית נכתבה בעברית. ספרים שהתחברו במאה השלוש־עשרה ובמאה הארבע־עשרה, כגון אוצר הכבוד, פירוש האגדות, ספר התמונה, ספר הקנה, ספר הפליאה, שושן סודות, עבודת הקודש, טעמי המצוות למנחם רקנאטי או טעמי המצוות לר' יוסף שבא משושן הבירה, שער הרזים מאת ר' טודרוס אבולעפיה, רבם של יהודי קסטיליה, ספר המלכות האנונימי, ספר ברית מנוחה לר' אברהם מגרנדה, הפירוש הקבלי על התורה של ר' בחיי בן אשר ופירושו של הרמב"ן על התורה, הכולל מסורות קבליות רבות – כתובים כולם בעברית.

ספרי הלכה חשובים רבים התחברו בעברית במאה השתים־עשרה ובמאה השלוש־עשרה בחוגי בעלי התוספות ותלמידיהם, למשל הספר אור זרוע, שחיבר ר' יצחק בן משה מווינה, שנזכר לעיל כמורו של ר' אליעזר מוורמס. ספרים רבים של שאלות ותשובות נכתבו בתקופה זו, ובהם ספרו המוכר של ר' מאיר בן ברוך, הידוע בשם מהר"ם מרוטנבורג (1215–1293), שישב בשבי ואסר על בני קהילתו לפדותו כדי שלא לפתוח פתח לאפיק נוסף של סחיטת כספים מהיהודים הנרדפים שכבר שילמו ממון רב לאצולה ולכנסייה תמורת כתבי חסות וזכות מחיה.

ר' מנחם המאירי (1249–1315) מפרפיניאן שבקטלוניה חיבר את בית הבחירה, פירוש עברי על התלמוד המצטיין בצחות לשונו, והרופא בן פרובנס משה בן יצחק, שהיה הגיאוגרף הראשון ונקרא בשם אשתורי הפרחי (1280–1355), חיבר את הספר כפתור ופרח על צמחי ארץ ישראל ושמות יישוביה והמצוות התלויות בה. המקובל ר' יצחק מעכו (1250–1340) כתב את ספרו מאירת עינים במאה הארבע־עשרה, ור' יעקב בן משה מולין (מהרי"ל; 1360–1427), מנהיג יהדות אשכנז שייסד ישיבה במגנצא, כתב בשלהי המאה הארבע־עשרה וראשית המאה החמש־עשרה בעברית את מנהגי מהרי"ל ותשובות מהרי"ל.

האובדן והאבל מצויים כאמור בבסיס הכתיבה ההיסטוריוגרפית היהודית, הכתובה כולה עברית. היסטוריוגרפיה זו של הסבל היהודי בגלות החלה לראות אור בדור מסעי הצלב, המכונה בספרות היהודית בשם גזרות תתנ“ו (1096). ראשון המתעדים היה ההיסטוריון והפילוסוף אברהם בן דוד, המכונה אבן דאוד (1110–1180), הוא הראב”ד הראשון, בעל אמונה רמה. הכתיבה ההיסטוריוגרפית נמשכה עד 1296 בכרוניקות, בפיוטים ובקינות, שרבות מהן נאספו כאמור בספר גזירות אשכנז וצרפת ובספר הדמעות. דבריהם של ר' אפרים מבון ושל ר' אלעזר מוורמס שהובאו לעיל שייכים לכתיבה זו, המבקשת להתריס כנגד שרירות האובדן, להנציח את זכרו של הסבל ולהעניק טעם למוות הנורא במסגרת קידוש השם, הקשור בזיכרון ועדות. הללו מעוגנים בשפה העברית בפיוט “אלה אזכרה”, הנקרא ביום הכיפורים, ובמסורת עשרת הרוגי מלכות, שזמנה ההיסטורי בימי השמד של אדריאנוס אלף שנים קודם לכן, במאה השנייה לספירה.

ההיסטוריוגרפיה היהודית של מקדשי השם בימי מסעי הצלב – שנשמרה כאמור בסליחות, בקינות ובכרוניקות – המשיכה לאחר גירוש ספרד בשלהי המאה החמש־עשרה ובמחצית המאה השש־עשרה, בספרים המתארים את הפורענות שנפלה בחלקם של יהודי ספרד ופורטוגל. הרופא ר' שלמה אבן וירגא (1460–1554), שכרבים מבני דורו הוכרח להמיר את דתו בפורטוגל בדור גירוש ספרד, כתב את ספר שבט יהודה, סיפור פורענויות היהודים עד לדור הגירוש, וזה נדפס בשנת 1554. שנים ספורות לאחר מכן כתב ר' יוסף הכהן הרופא (1496–1575) בגנואה שבאיטליה את ספרו ההיסטוריוגרפי עמק הבכא, והוא נדפס בשנת 1558. בפתיחת ספרו כתב: “להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הנה והנה, נתתי אל לבי לחברן בחיבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברית, ובספריהם, ואקרא שמו עמק הבכא”. כתיבה מתעדת זו של הסבל, הקשורה בכתיבת היסטוריוגרפיה, מצויה גם בספרים רבים נוספים שכולם נכתבו עברית בקהילות שונות.

לצד ההיסטוריוגרפיה של התלאות שהניבה יצירה ענפה בעברית, התפתחה הכתיבה ההיסטורית דוגמת ספר יוחסין לאסטרונום וכותב הכללים על הש"ס ר' אברהם זכות (1452–1515), שנדפס בשנת 1566, וספר צמח דוד לדוד גנז (1541–1613), שנדפס בשנת 1592. אברהם זכות בספרד ובפורטוגל ודוד גנז בפראג ובקרקוב היו מראשוני המדענים וההיסטוריונים היהודים. שניהם התעניינו באסטרונומיה ובכתיבת היסטוריה, למדו גיאומטריה מהספר היסודות של אוקלידס, שתרגם כאמור לעיל משה אבן תיבון, ושילבו בכתיבתם בין הישגי המדע בזמנם לעניינם הייחודי בתרבותם ההיסטורית הכתובה בעברית.

הכתיבה המתעדת את הסבל הגיעה לשיאה במאה השבע־עשרה בדור גזרות ת“ח ות”ט. ר' יום טוב ליפמן הלר (1579–1654), בעל תוספות יום טוב, מעדני מלך ולחם חמודות, כתב את מגילת איבה; ור' שבתי הכהן (1621–1662), המכונה הש“ך על שם ספרו שפתי כהן, כתב את מגילת עיפה. עוד אפשר להזכיר את ספרו של ר' נתן נטע מהנובר יון מצולה (ונציה תי"ג־1653), את ספרו של שמואל בן שמעון טיט היון (ונציה ת"י־1650) ואת ספרו של ר' מאיר בן שמואל משברשין צוק העתים (קרקוב ת"י־1650), הכתובים כולם בידי ניצולי הגזרות והפורענויות בעברית רהוטה של המאה השבע־עשרה ומפרטים את מר גורלם של היהודים שחיו באוקראינה בפרעות ת”ח ות"ט. כתיבה מקבילה על גורל היהודים במצרים ובאימפריה העות’מאנית נמצא בספרו של ר' יוסף סמברי (1640–1703), דברי יוסף (קושטאנדינא [איסטנבול] תפ"ח).

ר' עובדיה מברטנורא (1440–1510) שבאיטליה, שפירושו למשנה נכתב בלשון עברית יפה, ידוע באיגרות שכתב מארץ ישראל במאה החמש־עשרה. איגרותיו נאספו בספר מאיטליה לירושלים ובספר דרכי ציון.26 במאה השש־עשרה חי בצפת ר' יוסף קארו (1488–1575), שנולד בספרד בדור הגירוש, ברח עם הוריו לפורטוגל וגדל באימפריה העות’מאנית, בישיבה של דודו ר' יצחק קארו ובישיבה של ר' יוסף טאייטצק. באדריאנופול ובצפת הוא כתב את יומנו האוטוביוגרפי מגיד מישרים בשנים 1533—1575, בתערובת של עברית וארמית בהשפעת ספר הזוהר. כל שאר ספריו, דוגמת בית יוסף, שולחן ערוך, כסף משנה ואבקת רוכל, כתובים בעברית. במצרים כתב בן זמנו ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז; 1479–1573) שאלות ותשובות בעברית הלכתית, ובעל גליא רזא האנונימי כתב את חיבורו באימפריה העות’מאנית ב־1552 בעברית קבלית השוזרת וידויים וחלומות.

האלוהי ר' יצחק לוריא (האר"י; 1534–1572), שהגיע לצפת ממצרים בראשית שנות השבעים של המאה השש־עשרה, אולי מישיבת הרדב“ז, לימד את תלמידיו שהתקבצו מרחבי הפזורה היהודית בעברית. תלמידו ר' חיים ויטאל (1542–1620), שמוצא משפחתו מקלבריה שבדרום מערב איטליה, כתב בעברית את תורותיו של מורו האר”י בספרים רחבי היקף שנקראו עץ חיים ושמונה שערים, וכן את יומנו האוטוביוגרפי ספר החזיונות, בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. ייתכן שבמשך השבוע דיברו מקובלי צפת עם בני ביתם בארמית־יהודית, בסורית, בטורקית, ביידיש, בלדינו, באיטלקית או בערבית־יהודית. אבל עם מוריהם וחבריהם ועם כל מי שלמדו במחיצתו קראו בעברית ובארמית במשך השבוע, שכן הספרים שקראו וכתבו נכתבו ברובם המכריע בשפה העברית – מלבד שניים, התלמוד וספר הזוהר, שנכתבו בארמית. בשבת נהגו מקובלי צפת לדבר עברית בלבד, ככתוב בתקנותיהם, ובהשפעתם דיברו חסידים ויראי שמים רק בלשון הקודש בשבת מפני קדושת היום מן המאה השש־עשרה ואילך.

שלמה מולכו (1501–1532), שנולד בפורטוגל כאנוס בשם דיוגו פרז, כתב בטורקיה בשנות העשרים של המאה השש־עשרה בעברית את ספרו הקבלי המכונה ספר המפואר (נדפס בטורקיה בשנת 1529) ואת ספר חזיונותיו המיסטי חיית קנה (נדפס לראשונה באמסטרדם ב־1660). המקובל המשורר ר' שלמה אלקבץ (1505–1584), בן דורו וידידו של ר' יוסף קארו ובעל הפיוט “לכה דודי”, כתב באדריאנופול ובצפת ספרים ושירים בעברית בשליש השני של המאה השש־עשרה, ובהם מנות הלוי, ברית הלוי ואיילת אהבים, וכמוהו עשה המקובל הצפתי ר' משה קורדובירו (1522–1570), בעל פרדס רימונים, אור יקר, אלימה ותומר דבורה. אפשר להוסיף שמות רבים לרשימה, ובהם ר' אברהם סבע, בעל צרור המור, המחבר האנונימי של עבודת הקודש, המחבר האנונימי של ספר המשיב, המחבר האנונימי של כף הקטורת, המשורר הצפתי ר' ישראל נג’ארה, המקובל ר' ישראל סרוק, המקובל ר' יוסף אבן טאבול, המחבר האיטלקי ר' ליאו אריה ממודנה והרב משה גאלנטי, רבה של ארץ ישראל.

במאה השש־עשרה נוצרה יצירה קבלית עצומת היקף בעברית באימפריה העות’מאנית שארץ ישראל נכללה בה, ונוצרה יצירה דרשנית רחבה במזרח אירופה, בעולם דובר היידיש שלמד וכתב בעברית. ספרי הדרוש של ר' יהודה ליוא בן בצלאל (המהר"ל מפראג; 1525–1609) ושל ר' אפרים מלונטשיץ (1550–1619), רבה של פראג, בעל עוללות אפרים (לובלין 1590), וספרות המוסר הקבלית שהשתלבה בספרות הדרוש, מדגימים התפתחות זו המיוסדת על דרשות שבעל פה. אנשים אלה אהבו עברית, קראו עברית, למדו בעברית ולימדו בעברית, דרשו בעברית בציבור וכתבו את קורותיהם ואת תלאות בני עמם בעברית, שוררו ופייטו בעברית, התפלמסו והתווכחו בעברית, פירשו חיבורים עבריים ותרגמו ספרי מדע לעברית, כתבו מכתבים ואיגרות פולמוס בעברית, החליפו ביניהם שאלות ותשובות ונועצו בענייני הלכה וקבלה וכתבו מאות אלפי עמודים ואלפי כרכים בעברית, המשקפים את מגוון פניו של הניסיון האנושי של בני העם היהודי. השפה העברית, שהייתה הלשון המשותפת היחידה לקיבוצי ישראל בכל תפוצות הגולה, הייתה יסוד זהותם של בני העם היהודי ושימשה מולדתם האמתית ומחוז געגוע לכל אורך הגלות. השפה העברית הייתה הסימן המזהה המובהק ביותר של הקהילה היהודית והסימן שהפריד והבדיל את היהודים מבני הארצות שבהן התגוררו, והייתה היסוד שאיחד את כל תפוצות ישראל בכל מאה ומאה.

בשנת 1761 החליטו אצילי רותניה שבממלכת פולין־ליטא על החרמת דוברי העברית ושרפת ספריהם, אחרי שקראו בספרות אנטישמית בת הזמן משפטים על היהודים בנוסח “ובקשתנו […] גם להוכיח את רשעתם וכפירתם, תאוותם לדם הנוצרים שאין כמוה אף בעובדי אלילים, רציחתם ושימושם בו”.27 האצילים נתנו הוראות חמורות לציריהם בבית הנבחרים בוורשה להשתדל לפני המלך להתקין את האמצעים המתוארים להלן, המלמדים על החרדה מפני לשונם הסודית של היהודים, לשון הכשפים שאינה מובנת לפולנים, הלוא היא לשון הקודש בעברית או לשון הדיבור ביידיש, שהייתה שפת התרבות, התקשורת, הלימוד, התפילה והדיבור. ניכרת חרדה רבה גם מפני ספרי היהודים הכתובים בלשון מסתורית זו, שלדברי האצילים אין להם תקנה ויש לדון אותם לשרפה:

כדי שהמחרפים והמגדפים את בן האל והאם הקדושה […] לא יביאו את הנוצרים החסידים לידי אבדן נפשם ושלא ישמשו סיבה למהומות חדשות ושלא יביא האל עונש על ארצנו בעוון תמכנו בקרבנו מחרפים אלה […] על כן כדי לקדם את פני הרעה ישתדלו הצירים האדירים לפני הוד מלכותו להתקין אמצעים אלה:

א. במשך השנה על היהודים במדינת הכתר ובנסיכות ליטא לאסוף את כל ספריהם, בכתב יד או בדפוס, בעברית וביהודית ולמסרם לידי כמרי המקום על מנת לשרפם.

ב. שלא ישתמשו היהודים ביניהם לבין עצמם בלשון ובכתב עברי או יהודי, אלא רק בלשון ובכתב לטיני או פולני.

ג. שכל בתי הדפוס ובתי הספר ללשון וכתב עברי או יהודי יסגרו ויאסרו עולמית.

ד. בבתי הכנסיות בימי יום טוב, שבת וחול, כשיערכו תפילותיהם אך בלשון לטינית או פולנית, יהיו תמיד באותו מעמד שני כמרים, או שני נזירים […] שישגיחו עליהם.

ה. אם יתנגדו התלמודיים או אחד מהם לאחת מן התקנות האלה, משפט מוות להם.28


הצעות אלה לא יצאו אל הפועל בשל פיזור הסיים בשנה זו, אולם הן מיטיבות לשקף את מעמד העברית והיהודית (יידיש) כשפותיהם של היהודים בממלכת פולין־ליטא – הקיבוץ היהודי הגדול באירופה – שפות שהבדילו אותם משכניהם הלא יהודים. הוכחה למעמדן השליט של העברית והיידיש בחברה זו היא הקושי של הקהילה היהודית למצוא בכל ממלכת פולין־ליטא יהודי אחד שדיבר פולנית או לטינית ברמה גבוהה של קריאה וכתיבה לשם השתתפות בוויכוח בין־דתי בשנת 1759 בלבוב, כפי שסיפר המתרגם בוויכוח זה, בעל הזיכרונות דב בער בירקנטאל מבוליחוב (1723–1805), בספרו דברי בינה. 29

אבסורד מוחלט הוא לומר שאלפי הכרכים ומאות אלפי הדפים שהתחברו בכל תפוצות ישראל ונלמדו בכל הקהילות, ושיקפו זיכרון ועדות, עיון ולימוד, פילוסופיה ודקדוק, קבלה ושירה, הלכה ופיוט, יומנים ומכתבים, זיכרונות וכרוניקות, היסטוריוגרפיה ומדע, ספרי מסעות ויומנים מיסטיים, ביוגרפיות ופיוטים – נכתבו כולם בידי כותבי שפה מתה או עבור קוראי שפה מתה. לדידם של הקוראים והכותבים, הלומדים והמתפללים, שיקפה השפה העברית חיים עשירים וסוערים, חיי דיאלוג בין דורות יהודים שהשפה העברית שימשה להם שפת קודש ושפת תרבות, שפת יצירה, שפת זיכרון, שפת דיאלוג, שפת כתיבה סמכותית ושפת זהות תרבותית, שפת פולחן ותקווה ושפת תקשורת חברתית־תרבותית.

בשלהי המאה השבע־עשרה נדפסה ספרות שבתאית מגוונת בעברית בשם תיקוני תשובה של נתן העזתי. בשנת 1713 הדפיס השבתאי ר' נחמיה חיון (1650–1730), שהיה רבה של סקופיה במקדוניה שביוון ורבה של סרייבו לפני שהודח ממשרתו, את ספריו השבתאיים עוז לאלהים ודברי נחמיה (ברלין תע"ד). בתגובה פרסם ר' משה חאגיז (1671–1750), בן ירושלים שעמד בראש הלוחמים בשבתאות, ספרי פולמוס חריפים. חאגיז נלחם בר' נחמיה חיון בספרים בשם איגרת הקנאות (לונדון 1714), מלחמה לה' (לונדון 1714), עדות לישראל (אמסטרדם 1714) ושבר פושעים (1714), ונאבק גם בר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל; 1707–1746).

אין צריך לומר שספרות הפולמוס האנטי־שבתאית, שנכתבה בחמת זעם ובחרדה ונשלחה לכל קהילות ישראל, כתובה כולה בעברית. בפנקס ועד ארבע ארצות30 מצויות תעודות רבות מספור מן המאה השש־עשרה ועד המאה השמונה־עשרה העוסקות בהרחבה גם בפולמוס השבתאי, והן כתובות כולן בעברית. התעודות מעידות על צדדים שונים של חיי היהודים בפולין וברוסיה, המתנהלים ברובם המכריע בעברית ומיעוטם ביידיש. היידיש הייתה שפת הדיבור של הקהילה האשכנזית לצורכי היומיום, אולם לא הייתה מעולם שפת היצירה המרכזית או שפת התרבות במוסדות הלימוד. הקריאה והכתיבה, ההדפסה וההעתקה, על כל ענפיהן והקשריהן התרבותיים, התנהלו בעברית.

בנוגע למעמדה של העברית באיטליה, חוקר יהדות איטליה פרופ' ראובן בונפיל כותב כך: “הספרים שהחזיקו היהודים בספריותיהם לפי רשימות הצנזורה באיטליה שפעלה בהוראת האינקויזיציה, היצירות שאותן קראו ושבהן למדו היו כמעט ללא יוצא מן הכלל בעברית. אף שפת התקשורת התרבותית של החברה היהודית באיטליה לא הייתה אלא עברית”.31 אין בכך כל פלא, שכן יהודי איטליה דיברו תמיד עברית עד המאה התשע־עשרה, ואז, משנוצרה ההזדמנות להשתלב בחיי התרבות וההשכלה בעקבות “אביב העמים”, החלו לדבר איטלקית. משפחת קלונימוס, שמוצאה מצפון איטליה, הגיעה לאשכנז וייסדה שם חיים יהודיים בעברית בראשית האלף השני. בניה של משפחה זו הם ר' שמואל החסיד, בנו ר' יהודה החסיד, בעל ספר חסידים, ור' אלעזר מוורמס, בעל ספר הרוקח. שאלות ותשובות מהר“ם מפדובה, שו”ת ר' עזריאל דאיינה, שו“ת ר' עזריאל טרבוט, תקנות חברת גמילות חסדים בפירארה רע”ה–שס“ג, תקנות חברת ישיבת שלום באנקונה משנת שמ”ט, איגרות ר' משה חיים לוצאטו, שנכתבו במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה – כל החיבורים האלה מעידים על רציפות השימוש בעברית בקרב יהודי איטליה. רמח"ל לימד בעברית את תלמידיו שקיבלו עליהם שלא להפסיק מלימודם בכל שעות היממה וכתב עברית למוריו, חבריו ויריביו, והם ענו לו בשפה העברית, כפי שניכר מאוסף אגרות ר' משה חיים לוצטו ובני דורו.32

על ידיעת העברית בממלכת פולין־ליטא בתקופה זו תעיד תפילה שכתב בשנת 1736 בן זמנו של הבעל שם טוב, יקותיאל בן יהודה לייב גורדון מווילנה. הוא היה רופא, למדן ומקובל, שנסע בין וילנה לפדובה, שבה למד רפואה, ונמנה עם חבורתו של רמח"ל. בתפילתו מתוארת המציאות האפלה בפולין במילים נוקבות:

ריבונו של עולם מה נשתנינו מכל אומה ולשון, בגלות ארוך כזה, אשר לא נשמע כמוהו בעולם? […] עליך הורגנו כל היום במיתות משונות, ועומדים בכמה ניסיונות ובכמה מני עלילות של שקרים שמדינות פולין מעלילות עלינו, שאומרים דם יחשב לאיש היהודי דם שפך, מדמי הנוצרים שמשימין היהודים בתוך מצות של מצווה, שומו שמים על זאת! שקר אין לו רגלים […] כי ודאי זה לא כתוב בתורה ולא בשום ספר של יחיד, שהיהודים צריכים דם של מצווה, אשר נאסר עליהם כל דם חיה ועוף, וכמה נהרגו ונשרפו על נורא עלילות כאלו, למה יאמרו הגויים עלינו שהחלפת אותנו על אומה אחרת חס ושלום? צא ובקש אנה ואנה, ולא תמצא אומה כישראל עמך, אשר בכל דור ודור יש בהם כמה צדיקים וצדקניות […] ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אשר אין נבלעין בין האומות, ונשארים גוי אחד בכל מקום שהם, ונהרגים על קידוש שמך, אלף ותס"ה שנים ימי רעה נגד פנינו, ואיך לא תקנא צור, ואיך לא תנקום על הרג חסידיך, ועל חלול הדר דתך? לא דור אחד ולא עשרה דורות שאנו בגלות, ועד מתי נגשש כעור באפלה? ולא תגלה לנו אורך אפילו מרחוק, להחזיקנו שלא נפול בשחת חס ושלום […] עורה, למה תישן ה'? קומה לישע עמך, לישע משיחך.33


בתפילה אחרת באותו עמוד מוסיף ר' יקותיאל גורדון: “כי מי יוכל להאמין גלות כל כך ארוך שכבר חלפו עברו עלינו אלף תס”ה שנים. אותותינו לא ראינו, ולפי רבות השנים פליאה נשגבה בעינינו איך הם נשארים יהודים, עם כל הרשע שיש להם מן הגויים".

הביבליוגרף אברהם יערי כינס מאות איגרות של שליחי ארץ ישראל לאורך אלפיים שנה. מספרו שלוחי ארץ ישראל34 עולה בבירור שבכל מאה ומאה לקחו השליחים באמתחתם איגרות מרבני ארץ ישראל לאחיהם בגולה. השליחים, שנקראו שלוחי דרבנן (שד"רים), לקחו עמם איגרות שנכתבו בעברית, ודיברו בעברית לפני הקהילות השונות שאליהן נסעו במזרח ובמערב, כפי שהם מעידים במפורש במכתביהם. וכך כותב יערי: “שלוחי ארץ ישראל נדדו מארץ לארץ וממדינה למדינה, ולכל ארץ לשון משלה גם בפי היהודים, לשונות שלא תמיד היו שגורות בפי השלוחים. באיזו לשון באו אפוא שלוחי א”י בדברים עם אחיהם שבגולה? התשובה היא: בלשון העברית, היא הלשון המשותפת היחידה לקיבוצי ישראל שבגולה, והלשון המשותפת לארץ ישראל והגולה".35

במאה השמונה־עשרה נדפסו במזרח אירופה 9,016 כותרים של ספרים יהודיים, רובם המכריע בעברית, לדברי פרופ' זאב גריס.36 הספרות החסידית הענפה שנדפסה בסוף המאה השמונה־עשרה ובמאה התשע־עשרה כתובה כולה בעברית, מלבד שלושה חיבורים ביידיש: שבחי הבעש"ט (קאפוסט 1814), שתורגם מעברית ליידיש באוסטרהא (אוסטרוה) בשנת תקע"ה (1815); ספר פוקח עיוורים (פיוטרקוב תר"ע) מאת ר' דב בער שניאורסון מלובאביטש (1773–1827), בנו של ר' שניאור זלמן מלאדי (רש"ז; 1745–1812), שנכתב ביידיש בשביל הנשים ומיעוט של גברים יהודים שלא ידעו עברית; ותרגום ליידיש של סיפורי מעשיות מאת ר' נחמן מברסלב.

עשרות הספרים של חסידות חב"ד, החל בתניא: ליקוטי אמרים (סלאוויטא 1796) וכלה בעשרות מכתביו המאלפים של ר' שניאור זלמן מלאדי לחסידיו וליריביו, המכונסים בספר איגרות בעל התניא ובני דורו,37 כתובים כולם בעברית. ספרים עבי כרס דוגמת ראשית חכמה (ונציה של"ט) לר' אליהו דה וידאש מצפת ושני לוחות הברית (אמסטרדם ת"ט) לר' ישעיה ליב הורוויץ מפראג ומצפת, חמדת ימים האנונימי (1731) ושבט מוסר (קונסטאנטינה [איסטנבול] תע"ב) לר' אליהו הכהן האיתמרי (1659–1729), שנדפסו כולם במהדורות רבות ונפוצו ברחבי קהילות ישראל, כתובים כולם עברית ומלמדים על היקף ציבור הקוראים והלומדים.

קב הישר (פרנקפורט תס"ה־1705) לר' צבי הירש קידנובר, שנדפס עוד ב־25 מהדורות במאה השמונה־עשרה, או ספרי סגולות עממיים כמו מפעלות אלהים שנדפסו במהדורות רבות, מעידים אף הם על מספרם העצום של קוראי העברית.

גם מכתבים פרטיים נכתבו בעברית, כמו שניכר בעליל מעיון בכתבי הגניזה, באיגרות רמח"ל ובאיגרות לוצאטו (שד"ל; 1800—1865). צוואות נכתבו בעברית, ודברי הספד נישאו בעברית, כפי שמעלה מפתח ההספדים.38 ספרות השאלות והתשובות נכתבה בעברית המשובצת באזכורים בארמית, שהם בדרך כלל ציטוטים מהתלמוד הבבלי. שירי קינה נכתבו בעברית, וכך גם שירי חתונה, שירי חולין ושירי קודש נכתבו בעברית, כפי שאפשר לראות בספרים המכנסים את שירת הקודש ושירת החול מתפוצות ישראל השונות, שיצאו לאור במהדורות רבות ביוזמת מפעל הכינוס של חיים נחמן ביאליק.

ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) (1698–1760) כתב במחצית המאה השמונה־עשרה את איגרת הקודש לגיסו ר' אברהם גרשון מקוטוב, שגר בארץ ישראל, בעברית. בשפה זו אף כתב לתלמידו ר' יעקב יוסף מפולנאה, שהעלה את תורת רבו על הכתב בספרים רבים, ובהם תולדות יעקב יוסף (קארעץ [קוריץ] תק"ם), צפנת פענח (קארעץ תקמ"א) ובן פורת יוסף (קארעץ תקמ"ב). חסידי הבעש"ט שעלו לארץ ישראל בשנת 1777 כתבו איגרות רבות למוריהם וקרוביהם בעברית רהוטה. איגרות אלה נקבצו בספר איגרות חסידים מארץ־ישראל.39

ר' יעקב עמדן (1697–1776), רודף השבתאים הנודע מאלטונה שבצפון מערב גרמניה, שהייתה אז בשלטון דנמרק, הדפיס באותה תקופה שבה כתב הבעש"ט את איגרת הקודש במז’יבוז' ספרי פולמוס נוקבים נגד ר' יהונתן אייבשיץ (1690–1764), הדרשן הנודע מפראג, שהפך לרבה של אלטונה בשנת 1751 למורת רוחו של עמדן. עמדן איש אלטונה הקים בית דפוס פרטי בעירו, ושם חיבר והדפיס ספרי פולמוס נוקבים נגד אייבשיץ, מחברם של ספרי ההלכה והדרוש אורים ותומים, כרתי ופלתי, קשת יהונתן ויערות הדבש. ספרי הפולמוס של עמדן, שכולם כתובים בעברית מושחזת, כוללים בין השאר את תורת הקנאות (1752), שפת אמת ולשון זהורית (1752), עדות ביעקב (1756), ספר שמוש (1758–1762) ועקיצת עקרב (1753). ר' יהונתן אייבשיץ ענה ליריבו בספר לוחות עדות (1755) ובחיבורים נוספים, הכתובים כולם עברית, וכנגדם כתב עמדן ספרים כגון שברי לוחות וספר התאבקות. עוד כתב עמדן בעברית אוטוביוגרפיה מאלפת וגלוית לב בשם מגילת ספר בשנות השישים והשבעים של המאה השמונה־עשרה כדי לספר את קורותיו ולבאר את מהות הוויכוח הנוקב בינו לבין אייבשיץ.40

המתנגדים הדפיסו ספרי בלע נגד החסידים בעברית מראשית שנות השבעים של המאה השמונה־עשרה, ספרים שכותרותיהם מעידות על תוכנם: שבר פושעים (אלקסניץ 1772) וזמיר עריצים (מלשון לזמור במזמרה; וילנה תקנ"ח). הספרים כתובים בלשון בוטה, והמחברים מחרפים בהם את חסידי הבעש“ט שנחשדו בשבתאות בעברית מליצית. החסידים מצדם פרסמו בשני העשורים האחרונים של המאה השמונה־עשרה ובשני העשורים הראשונים של המאה התשע־עשרה את ספרי הדרוש בעברית המביאים את תורתו של הבעש”ט ואת תורת תלמידיו: תולדות יעקב יוסף, מגיד דבריו ליעקב, קדושת לוי, אור המאיר, דגל מחנה אפרים, פרי הארץ, יושר דברי אמת, שערי הייחוד והאמונה, שבחי הבעש"ט ושבחי מוהר"ן.

בעשורים האחרונים של המאה השמונה־עשרה הביאו החסידים לדפוס בבית הדפוס בקארעץ, שהיה קשור לחסידי הבעש"ט והמגיד ממזריטש, גם חיבורים רבים של ספרות קבלת צפת, כגון עץ חיים וספר הזוהר ועוד ספרים רבים שרובם היו ספרי קבלה. בשנות התשעים של המאה השמונה־עשרה הדפיסו את צוואת הריב"ש, כתר שם טוב, ליקוטים יקרים וספרי הנהגות רבים נוספים כדי להפיץ את החסידות בחוגים רחבים. ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א; 1724–1806) כתב בעברית את ספר מסעותיו המאלף מעגל טוב (ליוורנו תרל"ט) במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה, והנוסע יעקב ספיר כתב ספר מסעות בשם אבן ספיר במאה התשע־עשרה.

רמח"ל כתב כאמור איגרות אוטוביוגרפיות בעברית במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, והחוזה מלובלין, יעקב יצחק הורוויץ (1745–1815), כתב רשימות אוטוביוגרפיות בספריו זאת זיכרון וזיכרון זאת בשנות השמונים של המאה השמונה־עשרה. גם סוחר היין המשכיל דב בער מבוליחוב שבגבול גליציה, שנזכר לעיל כמתורגמן מעברית לפולנית בוויכוח לבוב בשנת 1759, כתב את זיכרונותיו בעברית בסוף המאה השמונה־עשרה.41 כלומר השפה העברית לא שימשה ללימודי הקודש בלבד אלא גם לכתיבה אוטוביוגרפית, לכתיבת מכתבים, לכתיבה משפטית ותרבותית, לכתיבה פולמוסית מתלהמת, לכתיבת כתבי חרם ולכתיבת ברכות. היא שימשה גם למגוון צרכים אחרים המתעוררים בשפה חיה המגשרת בין העבר להווה ומייחדת קהילה על־גיאוגרפית המאוחדת בזיכרון משותף ובתקווה משותפת, שהיו מעוגנים בשפת תרבות משותפת.

בין 1692 ל־1762 ראו אור בדפוס העברי בזולקווא (ז’ולקייב), שהיה בית הדפוס העברי היחיד שקיבל רישיון הדפסה בממלכת פולין־ליטא, 259 ספרים.42 חמישה־עשר בתי דפוס עבריים נוסדו בפולין בשנים שלאחר 1762. בין 1763 ל־1795 ראו אור בפולין 781 כותרים בעברית. באמסטרדם, מרכז הדפוס העברי בעברית וביידיש, ראו אור במרוצת המאה השמונה־עשרה 1,597 כותרים.43 רבים מכותרים אלה היו מצויים בבתי המדרש ובבתי הספר בממלכת פולין־ליטא וברוסיה. אין ספק שקוראיהם ידעו היטב עברית שכן הם למדו עברית בילדותם וקראו בחיבורים כתובים בעברית מיום שעמדו על דעתם. טוביה הרופא (1653–1729), בן פולין שלמד רפואה בפדובה שבאיטליה, כתב ספר רפואה שהיה מעין אנציקלופדיה מדעית ראשונה בעברית בשם מעשה טוביה, והוא נדפס בשנת 1707. עוד קודם לכן נדפסה בעברית ספרות הרפואה העממית הידועה בשם ספרות הסגולות, בחמישים כותרים ובעשרות מהדורות שיצאו לאור בדפוסי זולקווא ווילהמרסדורף ממחצית המאה השבע־עשרה ועד מחצית המאה השמונה־עשרה.

ר' יחזקאל לנדא (1713–1793), ששהה בנעוריו בקלויז בבראד והיה רבה של פראג, חיבר את הספר נודע ביהודה, כתב דרושים – דרושי הצל"ח – וחיבר איגרות מפורטות ושאלות ותשובות מאלפות בעברית. כך עשה גם בן דורו ר' מאיר מרגליות (1710–1790), בן פודוליה, בספר השו“ת שלו מאיר נתיבים (פולנאה תקנ"א) ובספר הקבלה יכין ובועז (אוסטרהא תקנ"ד). ר' משה סופר (1762–1839), הידוע בכינוי החת”ם סופר על שם ספרו, כתב אף הוא בעברית במאה התשע־עשרה בהונגריה. הוא היה תלמידו של ר' נתן אדלר (1742–1800) מפרנקפורט, שגילה עניין רב בשפה העברית ובהיגוי ספרדי של התפילה בהשראת קבלת האר"י. עשרות ספרי דרוש נוספים התחברו בתקופה זו לצד מאות ספרי הלכה, עשרות ספרי חסידות ומאות ספרים מסוגים שונים.

בשנת 1743 נכנס משה מנדלסון (1729–1786) לברלין דרך שער הבהמות, השער היחיד שמותר היה ליהודים להיכנס בו, וחולל את ראשית ההשכלה. בשנת 1755 הוא הדפיס כתב עת עברי מודרני בשם קהלת מוסר. ואולם בשנים שלאחר מכן עברו יהודים שוחרי השכלה לדבר בשפה הגרמנית ודחקו הצדה את זהותם היהודית, שכן הם רצו עד מאוד להשתלב בתרבות הסובבת בזכות חריצותם והשכלתם ולנצל את ההזדמנויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות שנפתחו לפניהם באירופה מאז “אביב העמים”. בשנת 1755 נדפס גם ספרו הראשון של מנדלסון בגרמנית בידי ידידו גוטהולד אפרים לסינג (1729–1781). תרגום התנ"ך לגרמנית, שמנדלסון השלימו, הפך את רכישת השפה הגרמנית לעניין קל יחסית ליהודים רבים יודעי יידיש. כארבעים שנה אחרי מנדלסון, בשנת 1779, הגיע לברלין היהודי בן ליטא שלמה מימון (1754–1800), שלמד גרמנית בכוחות עצמו, נעשה פילוסוף קאנטיאני וחיבר בשפה הגרמנית את זיכרונותיו, הנודעים בתרגומם העברי בשם זיכרונות שלמה מימון.

חיבורים ספורים, רבי חשיבות, נכתבו בגרמנית בידי יהודים ונדפסו במאה השמונה־עשרה בגרמניה. לעומת זאת כל שאר הספרות היהודית, על כל גווניה, ראתה אור בעברית. כבר בשנת 1783 נדפס בעברית המאסף, עיתון ההשכלה, והיה לו קהל קוראים רחב. עיתונים, כתבי עת, רבעונים, שנתונים וירחונים נוספים כגון המגיד, המליץ, התקופה, הקול, חבצלת, המעורר והשחר נדפסו ברחבי העולם היהודי מהמאה השמונה־עשרה ועד לראשית המאה העשרים, ובעריכתם השתתפו הוגים, סופרים ומשוררים רבים, החל במשה מנדלסון, אלכסנדר צדרבוים, חיים נחמן ביאליק ויוסף חיים ברנר וכלה בפסח רודרמן, אפריים דיינארד, מיכאל הלוי רודקינזון וצאצאו אריה ליב פרומקין. בכל קהילות ישראל למדו בעברית, קראו בעברית, התפללו בעברית, הקימו חבורות של קוראי עברית ודובריה, התכתבו בעברית, התפלמסו בעברית ויצרו זהות ייחודית ובידול תרבותי מהעולם הסובב באמצעות השפה העברית. בספר אוצר הספרים,44 שנדפס בשנת 1880, נרשמו 17,000 ספרים עבריים.

ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטרשלה (1776–1829), בעל שערי היחוד והאמונה, שערי עבודה (שקלוב 1820–1821) ועבודת הלוי (לבוב 1882), שהיה תלמידו המובהק של ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, ור' דב בער מלובאביטש, בנו של רש“ז, בעל קונטרס ההתפעלות וקונטרס ההתבוננות, התכתשו ביניהם בעברית על עניינים תיאולוגיים מורכבים הקשורים בתורת האלוהות ובעבודת השם בשורה של איגרות וקונטרסים שנדפסו ברוסיה הלבנה בעשור השלישי של המאה התשע־עשרה. המשכילים תקפו את החסידים בעברית באותה תקופה בכל רחבי מזרח אירופה. ר' מנחם מנדל שניאורסון (1789–1866) הראשון, בעל הצמח צדק (סדליקוב תקצ"ד־1834) וחתנו של בעל התניא, פרסם ברוסיה הלבנה ספרים מורכבים על תורת האלוהות החב”דית וקונטרסים מלומדים בעברית על טעמי המצוות, וישיבתו המתה תלמידים שלמדו את חיבוריהם של אדמו“רי חב”ד הכתובים כולם עברית וענו לתוקפיהם המתנגדים והמשכילים בעברית.

אליעזר בן־יהודה (1858–1922), שנולד בעירה לוז’קי במחוז וילנה שברוסיה הלבנה, ידע היטב שיהודים כותבים, קוראים, לומדים, מתפללים, מברכים, מחרימים, מחרפים ומתקוטטים בעברית. כתביו הסאטיריים של יוסף פרל (1773–1839) מטרנופול שבגליציה (שנפטר כעשרים שנה לפני לידתו של בן־יהודה), כגון מגלה טמירין (1819) ובוחן צדיק (1838), שדיבר בגנות החסידים, היו ידועים לו. סיפורי חסידים בעברית, שנדפסו בעשרות ספרים בתקופתו, ודאי היו ידועים לו. גם שמעם של ספריהם של סופרי ההשכלה שכתבו עברית – ר' נחמן קרוכמל, יצחק ערטר ור' יצחק בער לוינזון – לא היה זר לו. זיכרונותיהם של שמעון דובנוב (1860–1941), ששנת הולדתו אינה רחוקה מזו של בן־יהודה, ובן ציון דינור (1884–1973), שניהם בני רוסיה, מעידים אף הם, כמו חיבורים רבים של בני דורם, על ידיעה רחבה של עברית ברוסיה.

בספר מלכי רבנן,45 שחיבר יוסף בן נאים על תולדות רבני מרוקו מתקופת הגאונים ועד ראשית המאה העשרים, מתועדים חיי הרוח העשירים של יהודי צפון אפריקה בשפה העברית במשך כמעט אלף שנה ורשומים בו שמות ספריהם של מאות רבנים וסופרים. בספרם של אריה ליב פרומקין ואליעזר ריבלין, תולדות חכמי ירושלים,46 מתועדת ההיסטוריה של חכמי ירושלים שהגיעו אליה מארצות שונות ורשומים שמות מאות מחברים וחיבוריהם. בספרו של חיים יוסף דוד אזולאי שם הגדולים (ליוורנו 1774) מתועדת היצירה העברית ברחבי העולם היהודי בידי מחבר שהרבה במסעות, כנזכר לעיל. בספרו של יוסף בן יהודה טאנוג’י חכמי תונס מתועדים קורותיהם של חכמי תוניסיה, ג’רבה וקירואן. בספרם של מרדכי שמואל גירונדי (1799–1852) וחננאל ניפי, תולדות חכמי איטליה (טרייסט 1853), מתועדת היצירה העברית באיטליה, ובעשרות ספרים נוספים נחקרת ומתועדת היצירה העברית לדורותיה בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב: מתימן ועד יוון, מרוסיה וליטא ועד גליציה, מסוריה, מרוקו, תוניסיה ולוב ועד סיציליה, רומניה, הונגריה וגרמניה. ואולם אלפי הדפים ומאות היוצרים של שפת תרבות שמעטות דומות לה בהיקף יצירתה, ומיליוני הקוראים, הלומדים והדוברים, המשקפים חיים תוססים בעברית, נחשבים בעיני הציבור הישראלי לנושאי “שפה מתה” שלא זכתה לתחייה אלא בחזונו של אליעזר בן־יהודה, שהחליט לדבר עם בני ביתו בשפה העברית.

תמיד ובכל מקום שימשו טקסטים מן העבר להוראת הקריאה לילדים ולהכנסתם לחיי התרבות. כל הפעילות התרבותית היהודית באלפי קהילות ישראל התרחשה סביב חיבורים כתובים בעברית. כל הספרים שהחזיקו יהודים בספריותיהם הפרטיות לפי רשימות הצנזורה היו בעברית, שפת התקשורת התרבותית הייתה עברית וכל המסמכים בעלי החשיבות נכתבו בעברית. שליחי ארץ ישראל דיברו עברית עם אנשי הקהילות ברחבי העולם. יהודים שעברו בין קהילות ישראל שבהן דיברו בשפה שונה מזו של קהילתם, ויהודים מארצות שונות שנפגשו בירידי המסחר הגדולים – דיברו ביניהם עברית. אף הכיתוב על המצבות בכל בתי הקברות היהודיים, כמו בשטרי הנדוניה והירושה, הוא בעברית. העדות הרחבה מכל קהילות ישראל, שבמאמר זה הבאתי רק את אפס קצֶהָ, מעידה שלטענה הרווחת בשיח הישראלי שהעברית הייתה שפה מתה אין שחר, ושלהצגה כזו של ההיסטוריה של השפה העברית אין לקרוא אלא מצג שווא.

העברית כשפת תרבות הייתה חלק מרכזי מעולמם של רוב הגברים היהודים, שכן אין ספק שהאבות לימדו את ילדיהם עברית כשפת קריאה, תפילה ותרבות מיום שעמדו על דעתם ושלחו אותם ללמוד בחדר את השפה העברית כבר בגיל שלוש (!). ילד יהודי שהה בחדר בדרך כלל במשך עשר שנים, עד גיל 13, ורכש מיומנויות קריאה ותקשורת תרבותית ברמה אוריינית גבוהה. לאחר מכן היו שהמשיכו בלימודיהם בישיבות והיו שהצטרפו לעסקי המשפחה. ואולם העברית לא הייתה חלק מעולמן של רוב הנשים היהודיות, שלא למדו את השפה העברית באופן מסודר, ורבות מהן, בעיקר באזורים הכפריים, היו חסרות כל השכלה. בהחלט יש מקום לשאול באיזו שפה הן דיברו עם ילדיהן. הדעת נותנת שהאימהות דיברו בשפות שונות – יידיש במרחב האשכנזי, ערבית־יהודית במרחב המוסלמי, לדינו באימפריה העות’מאנית או ארמית באזורי עיראק וכורדיסטן – או בשפת האזור. אם הן ידעו לקרוא, הן קראו מן הסתם אותיות עבריות, שכן השפות היהודיות שהיהודים דיברו בהן נכתבו כולן באותיות עבריות.

אליעזר בן־יהודה תרם תרומה נכבדה במפעליו המילוניים וחידש כ־300 מילים, ובהן בובה, גלידה, אופניים, מדרכה, מברשת ורכבת, אולם ראוי לזכור שבכל מאה ומאה נוספו לשפה מילים חדשות רבות לפי צורכי הזמן וחידושיו בידי משוררים, סופרים, פייטנים, הוגים, מתרגמים ומספרים. כשם שחכמים המציאו מילים דוגמת מחט וחייט מהמילה חוט, תרם מלשון תרומה, עגלון מעגלה ורצען ממרצע, ושאלו משפות אחרות מילים כגון מומחה ומובהק, לבלר לציון סופר ודלָטור לציון מלשין, כך בסוף המאה התשע־עשרה ובמאה העשרים התחדשו מילים רבות נוספות בידי משוררים, סופרים ומתרגמים כחיים נחמן ביאליק ואברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג ובידי רבים אחרים ממשיכי דרכם. השפה העברית הייתה תמיד שפה חיה, צומחת ומתחדשת כשפת תרבות ויצירה, שפת חיים ופולמוס, כפי שכל קורא בספרייה העברית לדורותיה יבחין בנקל. שימושיה של העברית התגוונו ללא ספק בחלוף העתים, עם אימוץ וסיפוח של מילים משפות שונות והשכחת מילים שעבר זמנן. קורא עברית בן ימינו לא יתקשה לקרוא בספר החזיונות לר' חיים ויטאל מהמאה השש־עשרה, השוזר מילים ערביות ספורות בדבריו, או בספרות ההיכלות ממחצית האלף הראשון, הכוללת מילים ביוונית. גם לא יהיה לו כל קושי לעיין בספר היובלים מן המאה השנייה לפני הספירה, השומר מסורות כוהניות עתיקות, או ללמוד בשערי אורה מן המאה השלוש־עשרה, שכן ספרים אלה נכתבו כולם בשפה שקוראי עברית ודובריה הבינו היטב, גם אם הם כללו מילים שהתחדשו בידי סופרים ומשוררים בני התקופה שהגיבו לתמורות בנות הזמן בתרבות שבה חיו.

דומה שהפיכתה של העברית לשפת דיבור במדינת ישראל, שפה שנשים, גברים וילדים, בני הארץ ועולים מרחבי העולם משתמשים בה, לא הייתה מתרחשת לעולם אלמלא הייתה העברית מוכרת לרבים מילידי הארץ ולרבים מהעולים אליה מראשית החזרה לציון בשל היותה ידועה היטב לרבים מקודמיהם בכל מאה ומאה בכל תפוצות ישראל, משום שזו הייתה השפה שבה התחנכו לקרוא ולכתוב, לחשוב וליצור. יתר על כן זו הייתה השפה המשותפת היחידה לרבים מן העולים ממזרח וממערב, מצפון ומדרום. שפות דיבור שונות ומגוונות הפרידו ביניהם בחיי היומיום; ואולם הלשון עתיקת הימים, שאחד מספריה העתיקים מקשר אותה בפתיחתו מרחיקת הראות לבריאת העולם, בכותבו שהעולם נברא ב“כ”ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, בספר מספר וספור" (ספר יצירה א, א) – היא שאיחדה ביניהם. לשון התפילה והברכות, הקריאה והכתיבה, הפירוש והשירה, הטקס והעדות, היצירה והלמדנות, הביקורת והפרשנות, שהייתה התחום היחיד שנשמרה בו חירות ליהודים במשך דורות רבים, הייתה לבני העם היהודי מכנה משותף בין־דורי, המתועד בספרים רבים מספור.



  1. ספר היובלים יב, כה–כז (הספרים החיצונים, מהדורת אברהם כהנא, ירושלים: מקור, 1978, עמ' נב). כל ההדגשות הן שלי.  ↩

  2. ספר היובלים ד, יז–כה (מהדורת כהנא, עמ' לג).  ↩

  3. ספר חנוך א פא, א–ג (מהדורת כהנא, עמ' עה).  ↩

  4. ספר חנוך ב כג, מב–סו (מהדורת כהנא, עמ' קלט—קמ).  ↩

  5. 5 “ומלכי צדק מלך שלם […] הלכות כהונה מסר לו”, בראשית רבה מג, ו (מהדורת תיאודור־אלבק, א, ירושלים: ואהרמן, תשכ"ה, עמ‘ 420 והשוו שם, עמ’ 462). לעניין הנחלת המורשת הכתובה במסורת הכוהנית בזיקה למלכיצדק, ראו רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים, תשס"ט, עמ' 90, 138, 154, 158.  ↩

  6. ספר היובלים מה, טז (מהדורת כהנא, עמ' שו).  ↩

  7. סרך היחד 1, 4–5 (מגילת הסרכים: ממגילות מדבר יהודה, מהדורת יעקב ליכט, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ“ו, עמ' 252 [ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ”ה]).  ↩

  8. סרך היחד, 6, 6–8 (מהדורת ליכט, עמ' 140).  ↩

  9. סרך העדה 1, 2–5 (מהדורת ליכט, עמ' 252).  ↩

  10. שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, א–ג, תל אביב: דביר, תרפ“ה–תש”ג (ירושלים: בית המדרש לרבנים באמריקה, תשס“א—תשס”ט). עדות מעניינת מחיבור הנקרא הכרת פנים וסדרי שרטוטים מהשליש האחרון של האלף הראשון לספירה אומרת: “ובן ח‘ שנים יכנס לבית רבו וילמד תורה נביאים וכתובים. ובן ז’י' שנים יצא מבית מקרא ויכנס לתנאים ושונה משנה והלכות יתיר מחבירו” (א‘ גרינולד,“קטעים חדשים מספרות הכרת־פנים וסדרי שרטוטין”, תרביץ, מ (תשל"א), עמ’ 319–01; ציטוט: 307)  ↩

  11. חיים ליברמן, אהל רח"ל, ניו יורק: קרני הוד התורה: אוצר החסידים, 1980, עמ' 432–434.  ↩

  12. אברהם יערי, מחקרי ספר: פרקים בתולדות הספר העברי, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ח, עמ' 256–302.  ↩

  13. יוסף יצחק כהן, “הספר העברי”, מחניים קו (תשכ"ו), עמ' צו–קה.  ↩

  14. בנימין מנשה לוין (עורך), אוצר הגאונים, א—יג, ירושלים: ח' וגשל, תשד"ם (חיפה תרפ“ח—תש”ד).  ↩

  15. שם, ד, מסכת חגיגה, חלק התשובות, עמ' 14.  ↩

  16. שם, ד, מסכת חגיגה, דף יד, עמ‘ 61. חננאל בן חושיאל מקירואן, שבשמו מובא פירוש זה באוצר הגאונים, ביאר שאובנתא דלבא היא ראיית הלב, מלשון “ולבי ראה הרבה חכמה ודעת” (קהלת א, טז). ראו שם, א, מסכת ברכות, החלק “פירושי רבינו חננאל”, עמ’ 3. ועוד הוא כתב: “באותה שנה נתנבא יחזקאל במראות אלוהים כמו שפרשנו דרך מראות הנבואה כי רואה והוא ער באובנתא דליבא ואמר ראיתי במראות אלהים כי הביאני מלאך אל ארץ ישראל ויניחני אל הר גבוה מאד זה הר ציון”. ראו בספרו מגדל חננאל, ברלין תרל“ו, החלק ”פירוש מן המשכנה מרבנו חננאל", עמ' 45.  ↩

  17. אחימעץ בן פלטיאל, מגילת אחימעץ, מהדורת בנימין קלאר, ירושלים: תרשיש, תש"ד.  ↩

  18. עזריאל מגירונה, פירוש האגדות לרבי עזריאל, מהדורת ישעיה תשבי, ירושלים: מקיצי נרדמים, תש"ה.  ↩

  19. שירי משולם בן שלמה דאפיאירה, מהדורת חיים ברודי, ברלין וירושלים: שוקן, תרצ"ח, עמ' מג.  ↩

  20. אברהם מאיר הברמן (עורך), ספר גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים: תרשיש, תש"ה, עמ' קסא–קסב.  ↩

  21. שם, עמ' קכא.  ↩

  22. שם, עמ' קסא.  ↩

  23. חיים יונה גורלאנד, לקורות הגזירות על ישראל, קרקוב תרמ“ז–תרנ”ג.  ↩

  24. שמעון ברנפלד, ספר הדמעות, א—ג, ברלין: אשכול, תרפ"ב.  ↩

  25. ראו לעיל הערה 20.  ↩

  26. עובדיה בן אברהם מברטנורא, מאיטליה לירושלים, בעריכת מנחם עמנואל הרטום ואברהם דוד, רמת גן: אוניברסיטת בר־אילן, תשנ“ז; הנ”ל, ספר דרכי ציון, תל אביב: י' רובינזון, תשמ"ב.  ↩

  27. מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפראנקית, ב, תל אביב: דביר, תרצ"ה, עמ' 201.  ↩

  28. שם, עמ' 275.  ↩

  29. ראו אברהם יעקב ברור, גליציה ויהודיה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 195–275.  ↩

  30. ישראל היילפרין (עורך), פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ה.  ↩

  31. ראובן בונפיל, במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בתקופת הרנסאנס, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ד, עמ' 19.  ↩

  32. משה חיים לוצטו, אגרות ר' משה חיים לוצטו ובני דורו, ההדיר שמעון גינצבורג, תל אביב: [חמו“ל], תרצ”ז.  ↩

  33. יקותיאל בן יהודה ליב החסיד מוילנה, כ“י אוקספורד רגיו 32, מובא אצל אריה ליב פרומקין ואליעזר ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ב, ירושלים: סלומון, תרפ”ח, עמ' 139–140. על תולדות המחבר בן וילנה ראו שם.  ↩

  34. אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני עד המאה התשע־עשרה, א—ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ב (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"א).  ↩

  35. שם, א, עמ' 126.  ↩

  36. זאב גריס, הספר כסוכן תרבות: בשנים ת“ס–תר”ס (1700–1900), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ב.  ↩

  37. שניאור זלמן בן ברוך מלאדי, אגרות בעל התניא ובני דורו, בעריכת דוד צבי הילמן, ירושלים: המסורה, תשי"ג.  ↩

  38. דובער וואכשטיין, מפתח ההספדים, א–ד, וינה: הלפרן, תרפ“ב—תרצ”ב.  ↩

  39. יעקב ברנאי (עורך), איגרות חסידים מארץ־ישראל, מבואות ישראל היילפרין, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תש"ם.  ↩

  40. האוטוביוגרפיה נדפסה בנוסח מצונזר ולא שלם בידי דוד כהנא (ורשה תרנ"ז) ושבה ונדפסה במקוטע בידי אברהם ביק (ירושלים: ספריית מורשת, תשל"ט).  ↩

  41. זיכרונות ר' דוב מבוליחוב (תפ“ג–תקס”ה), מהדורת מרק וישניצר, ברלין: כלל, תרפ"ב, וראו לעיל הערה 29.  ↩

  42. חיים דב פרידברג, תולדות הדפוס העברי בפולניה, מהדורה שנייה, תל אביב: ברוך פרידברג, עמ' 62–64.  ↩

  43. ישעיהו וינוגרד, אוצר הספר העברי, א–ב, ירושלים: המכון לביבליוגרפיה ממוחשבת, תשנ“ד–תשנ”ה.  ↩

  44. יצחק אייזיק בן־יעקב (עורך), אוצר הספרים, וילנה 1880.  ↩

  45. יוסף בן נאים, מלכי רבנן, ירושלים: המערב, תרצ"א.  ↩

  46. אריה ליב פרומקין ואליעזר ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, א–ד, ירושלים: סלומון, תרפ“ח–תר”ץ.  ↩

המלצות קוראים
תגיות