רקע
רחל אליאור
איזו דת היא היהדות

 

הדת היהודית היא דת עתיקה של קהילת זיכרון בת אלפי שנים, שמתקיימת בבחינת שתי וערב בין יסודות קבועים מהעבר לבין יסודות משתנים בהווה. חוטי השתי האנכיים הם היסודות הקבועים שנשמרו בכול קהילה יהודית בעולם המסורתי, בבחינת תשתית או אבן השתייה. ואילו חוטי הערב האופקיים הנשזרים בהם, הן בבחינת התערבות בני הדורות השונים בדיאלוג שבין הקבוע למשתנה ובין הישן לחדש, לאור האתגרים החדשים והמפגש עם הדעות המשתנות, המציאות החדשה והגילויים הלא צפויים שתמורות ההיסטוריה העמידו בפני היהודים; והן מבחינת ערבות הדדית של בני הקהילה ובנותיה שפעלו למען רציפות קיומה של קהילת הזיכרון היהודית במשך הדורות. המשזר של חוטי השתי והערב לאורך ההיסטוריה, שאפשר לדמות אותו לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, או ליחס שבין תוכן ההתגלות האלוהית הנצחית לבין תוכן הפרשנות האנושית המשתנה בתמורות העתים, הוא שיוצר את הטקסטורה העשירה של היהדות כדת וכעם, או את התצורה המורכבת ששמה הארוך הוא: הדת היהודית, התרבות היהודית, העם היהודי, הספרייה היהודית, המסורת היהודית, הקהילה היהודית, המשפחה היהודית, ההנהגה הקהילתית, הפולמוסים ההיסטוריים על גבולות היהדות, והגורל היהודי. 

שתי וערב יוצרים טקסט, טקסטיל וטקסטורה. מוצאם של שלושה מושגים אלה מהשורש הלטיני, texere, המתאר את פעולת האריגה בחוטי השתי והערב היוצרת מארג ומשזר המכונה טקסטיל ואת פעולת צירוף האותיות והמילים היוצרת מארג ומשזר כתוב, המכונה טקסט. התצורה, טקסטורה, היא התוצאה המרהיבה או המדאיבה של המפגש בין היסודות הקבועים המונחים על נול ההיסטוריה או על המסכת, בבחינת שתי, ובין היסודות המשתנים, המתווספים בקשרי קשרים במהלך הדורות, בבחינת ערב. 

הואיל וחוטי השתי של הדת היהודית, בבחינת תפיסת עולם, מקור סמכות, אמונות תשתית והנחות יסוד, חוקים ומצוות, מיתוסים ומנהגים, עדויות כתובות ותודעת הכותבים, הם בני למעלה משלושת אלפים שנה, וחוטי הערב שלה הם כבני אלפיים וחמש מאות שנה, משעה שיש לנו עדויות המוסיפות על עולם המקרא, מספרות את העבר הכתוב מחדש בבחינת הווה יוצר ונוצר, זוכר ושומר, ומרחיבות את אופקיו, ברור שכל בחירה של חוטי השתי וחוטי הערב עלולה לעורר מחלוקת: מדוע נבחרו יסודות אלה ולמה לא נכללו אלה ואלה שאינם פחות חשובים. התשובה היא שכל דור ניהל מחדש את הדיאלוג הבין־דורי שנכללה בו בחירה מעין זו של ‘עיקרי היהדות’ ועל כן זכות הבחירה שמורה גם לבני דורנו. גרשם שלום, חוקר הקבלה הדגול (1897–1982), ענה בתשובה לשאלה: ‘מה היא יהדות?’ – “יהדות היא מה שכל דור בוחר מן העבר, גורע ממנו ומוסיף עליו, ומגדיר מחדש כמהותה של היהדות בעיני בני הדור”. לאמור, יהדות היא הטקסטורה החדשה הנוצרת בידי הקהילה במפגש המאתגר בין העבר להווה המתרחש מחדש בכל דור. מזווית אחרת אפשר לבאר את משמעותה של עמדה זו בעזרת המושג הדיאלקטי שטבע בעל הזוהר במאה ה־13 בשעה שביקש להגדיר את מהותו המקורית של ספרו: “דברים חדשים–עתיקים”. בעולם היהודי המסורתי, החדש משוחח עם העתיק או נאבק עמו במשך ההיסטוריה, בשעה שהוא שומר וזוכר, בוחר ונוצר, מפרש ויוצר, דרך השפה והמסורת, לשון הקודש וכתבי הקודש, דרך המצווה והתפילה על שלל מנהגיהם ופירושיהם, דרך הבית והמנהג, המשפחה והקהילה, הספרייה, המדרש והפירוש. 

בדברים הבאים אציג כמה מחוטי השתי הייחודיים של הקהילה היהודית בעולם המסורתי, בדיוקנם האידיאלי, ואציג כמה מחוטי הערב במקום שהתחוללו תפנית ושינוי או התרחשו מאבקים ופולמוסים. בסוף דבריי אעיר על המפגש הטעון בין היסודות העתיקים לבין המציאות החדשה.


א. אמונת הייחוד. בתשתית המחשבה היהודית מאז ימי ספר בראשית מצויה אמונה באל אחד ויחיד, קדמון ונצחי, בורא שמים וארץ וכל אשר בם, שמגלה עצמו לברואיו הן ב’תורה מן השמים’ שהוכתבה למשה רבנו בלשון הקודש ומסורה בידינו כתורת אמת, כמצווה אלוהית וכחוק משמים, הן בכל גילוייה הנצחיים של הבריאה הנודעים לאדם במחזורי הטבע האוניברסליים, הן במהלך ההיסטוריה הידועה מראש, הנקשרת בברית ובהבטחה, בשבועה ובהשגחה, בזיכרון בהכרה בסמכות הטקסט המקודש ובלימוד מתמיד שלו בלשון הקודש. הגילוי האלוהי המורכב – בבריאה הנראית לעין ובשפה הנשמעת לאוזן, בטקסט מקודש בעל פשט מחייב, מזה, ובעל משמעויות אין־סופיות, מזה, ובמרחבי ההיסטוריה הכפופה להתערבות אלוהית המובטחת בשבועה ובברית, פתח בפני המאמינים נתיבים שונים של דעת אלוהים סביב המסורת היהודית שנתפשה תמיד כמסורת שמתגבשת סביב טקסטים מקודשים בעלי סמכות אלוהית הפתוחים לפירוש אנושי. נתיבים שונים אלה קשורים ביחסי גומלין בין הנבראים לבורא, בזיקה לאמונת הייחוד, למצווה וברית, לחוק ומשפט, המעוגנים בטקסט מקודש, ומותנים בלימוד, בעיון ופירוש, מכאן, או כרוכים במדע, בהתבוננות ובתצפית על הבריאה, כביטוי לסדריה המחזוריים והנצחיים, בבחינת דעת אלוהים, מכאן. ההכרה באינסופיות האלוהית הנצחית הבוראת, בתחומי השפה והדעת, הקשורים בדיבור האלוהי הגלום בלשון הקודש, המאחדת את הסימן הסופי והמשמעות האינסופית, ובתחומי העולם המוחשי, הנתפש כבריאה הנבראת כל העת בידי בוראה ומתגלה במחזוריה הנצחיים, שחלקה גלוי לעין וחלקה נסתר, בדומה ליחסי גוף נגלה ונפש נסתרת־מחייה, יצרה מרחב תודעה דתי החורג מגבולות החושים. תודעה זו מכירה בקיומו של ציר אנכי פתוח בין שמים וארץ, הנגלה ליחידי סגולה היכולים לחדש את הקשר הנבואי בין הבורא לנברא, לצד ציר אופקי המשותף לכל בני הקהילה היהודית, המיוסד על שותפות וולונטרית באמונת הייחוד ובמעשים המתחייבים ממנה. הואיל ואין צביון מוחשי נראה לעין לדמות האל, הנגלה בבריאה כולה ונודע מפשט התורה כקול אלוהי מצווה וכקול אלוהי מבטיח וכורת ברית, ונודע מגלגולי ההיסטוריה בין בחירה והשגחה, איום וענישה, גלות וגאולה, כל דור יכול היה לדמותו בעיני רוחו מזוויות שונות משעה ששלל את האלילות והאמין באמונת הייחוד ובמתחייב ממנה בעולם המעשה. כך נוצרה דמות האל הבוכה במדרש ודמות האל כ’אדם קדמון לכל קדומים בקבלה', דמות האל הנשגב ביופיו בעולם המרכבה, הוא עולם המלאכים, במיסטיקה היהודית הקדומה, או דמות האל בזיקה לעולם הספירות ולאילן הנשמות בראשית הקבלה ודמות האל הנצחי בספרות הפילוסופית.1 חירות היצירה האנושית, המעוגנת באינסופיות המשמעויות של לשון הקודש האלוהית, התירה לבני הקהילה היהודית תמורות מפליגות בהבנת דמות האל ובפירוש כוונת דבריו ומעשיו הנודעים בתורה ובפירושיה. הואיל ובעם היהודי מעולם לא התקיים מוסד הנהגה מרכזי שהיה מופקד על אמונות ודעות, ולא היו מוסדות הנהגה כלליים כגון כנסייה או אפיפיור, צנזורה או אינקוויזיציה, המגבילים את תחומי האמונה והמחשבה היוצרת באיסור, בדוֹגמה, באיום וענישה, אלא כל קהילה דתית מסורתית שחיה בהנהגה רבנית, הייתה אוטונומית בהתנהלותה בעולם המעשה, והתירה חופש רב בתחומי הרוח היוצרת בזיקה להבנת דמות האל ורצונו, נוצרה בעם היהודי ספרייה עצומת ממדים המתארת את התובנות של הדורות השונים בדבר היחס בין הבורא לברואיו. במהלך ההיסטוריה היו גם מחלוקות נוקבות בעולם היהודי על משמעות מושג האל ועל המתבקש מהבנת מהותו הנעלמת ומהגדרת המוסמכים לפרש מהות טרנסצנדנטית זו. ביניהן נודעת המחלוקת בין כוהנים לחכמים, הנודעת כמחלוקת בין צדוקים ופרושים, בשלהי העת העתיקה; המחלוקת על התורה שבעל פה בין הרבנים לקראים במהלך ימי הביניים; הפולמוס בין הפילוסופים והמקובלים במחצית הראשונה של האלף השני; בין חסידים למתנגדים במאה השמונה־עשרה; ובין אורתודוכסים ורפורמים מהמאה התשע־עשרה. כל תובנה חדשה בדבר מהות האל ופשרה הנעלם של תורתו הגלויה, בעלת המשמעויות האינסופיות, הניבה תפיסת עולם חדשה ופעמים רבות גם עשייה חדשה וכוונה חדשה, במעשה התורה והמצוות ובפשרן. הקהילה היהודית שנחלקה בשאלות רבות ושונות בכל דור, ראתה עצמה תמיד כקהילת זיכרון עתיקת ימים שסמכותה מושתתת על העבר המשותף שאיננו שנוי במחלוקת, ועל עתיד מיוחל הקשור בתחיית העבר המקראי.


ב. אוריינות. הייחוד של קהילת הזיכרון היהודית, שקיבלה עליה כ’קהילת קודש' את הסמכות המקודשת של כתבי הקודש, ואת החיוב לעסוק בדעת אלוהים או ב’תלמוד תורה' בכיוונים שונים, מהעת העתיקה ועד ימינו, כדי לחולל מעבר מגלות לגאולה, היה טמון בהיותה קהילה אוריינית שחינכה את כל בניה הזכרים לקרוא בלשון הקודש מגיל שלוש ועד גיל שלוש־עשרה במסגרת חינוך חובה חינם על חשבון הקהילה.2 החינוך לקריאה היה מתחיל בספר ויקרא ומסתיים בספר בראשית, כשבמהלך עשר שנות לימוד החובה בחדר או במדרסה, באסכולה או בבית הכנסת, למדו כל הבנים את הזיכרון היהודי הכתוב במקרא ובמשנה, בסידור ובמחזור, בבחינת מושכלות ראשונים. הכוהן הסופר, יוסף בן מתתיהו, הנודע כפלביוס יוספוס בחיבוריו היווניים, מעיד בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה, על שיעור האוריינות יוצא הדופן בחברה היהודית ועל השפעתה של אוריינות זו בעיצוב האידיאל היהודי: “והנה התורה… הורתה מלכתחילה לחנך מיד את הבנים ביישוב הדעת. היא ציוותה ללמדם קריאה וכן להשכילם בדבר החוקים ומעשי האבות, למען יחקו את האבות וילמדו את החוקים” (נגד אפיון, ספר שני, כה). עדויות שונות של יהודים ושל בני דתות ותרבויות אחרות, מאששות את קיומה של מציאות חינוכית זו בקהילה היהודית, גם אם תוצאתה המקווה המתוארת בהמשך דבריו: “שינון החוקים למן הרגע הראשון להיותנו בעלי בינה, כי הם נעשו כמו חרותים בנשמותינו” (שם ב, יח), הייתה קרוב לוודאי רק בבחינת אידיאל. מכל מקום אין ספק שהשפה העברית שנודעה בשם לשון הקודש, הייתה שפת הזיכרון התרבותי הכתוב והנלמד של כל בני קהילות ישראל הזכרים, שדיברו גם בלשון אמם המשתנה על פי מקומות מגוריהם וגם בלשון התרבות הסובבת, אולם שתי לשונות אלה מעולם לא נלמדו כלשון כתב ותרבות, אלא רק כלשון מדוברת. רוב הנשים הכירו רק את הלשון המדוברת בשעה שרוב הגברים קראו בשפה העברית ודברו בשפת אמם ובמידה מסוימת גם בשפת הארץ שבה התגוררו. לאוריינות קהילתית־תרבותית זו בשפה העברית, שהייתה בבחינת חובה על חשבון הציבור, שלא הייתה דומה לה באף תרבות אחרת בעולם העתיק או בעולם ימי הביניים, היו שורשים עתיקים בעולם המקרא מאז שנאמר ‘ושיננתם לבניכם’ ו’כל בניך לימודי ה'', ומאז שמשה בן עמרם ציווה על אחיו בני לוי: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”. 3 העובדה שמחצית הקהילה הגברית ידעה לקרוא ברובה המכריע, בזמן שמחציתה הנשית לא זכתה ללימוד ציבורי מסודר וברובה הגדול לא ידעה קרוא וכתוב, הייתה בעלת השלכות מכריעות הן לגבי גורלן של נשים הן לגבי גורלם של גברים. מאז סיפור הקללה האלוהית בסיום סיפור גן עדן בספר בראשית “והוא ימשול בך” פירשו גברים יהודים את הממשל שזכו בו במסגרת הקללה שהוטלה על האישה, כזכות להדיר את נשותיהן, בנותיהן ואחיותיהן מחובת הלימוד ומהזכות ללמוד. בהקשר זה בולטים דבריו הנחרצים של יוסף בן מתתיהו, שגדל בחוגי הפרושים בירושלים ובגליל, וכתב ברומא בשלהי המאה הראשונה לספירה, על מקומה של הסמכות האלוהית בדבר יחסי אי־השוויון בין המינים: “התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון” (נגד אפיון, ב כד). הגברים היהודים המושלים בנשותיהם בתוקף הטענה “כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”, נהגו על פי דברי התנא ר' אליעזר שאמר דברים נוקבים בדבר יחסי הכוח בין המינים: “כל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות” (משנה סוטה ג ד) (בבלי, סוטה כא ע"ב), והוסיף את המשפט הנורא, המגלם את עומק ההדרה של כל ציבור הנשים ממוקדי הידע והסמכות, הקדושה והאוריינות: “ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים” (ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ג הלכה ד, יט ע"א). האוריינות של מחצית הקהילה בלשון הקודש, לעומת הבורות של מחציתה האחרת, שתיהן בכוונת מכוון, עיצבה את בלעדיות סמכות הדעת הגברית בכל מרחבי הדעת, הסמכות, השיפוט וההנהגה משלהי העת העתיקה ועד לתקופת האמנציפציה ליהודים במאה התשע עשרה.4


ג. זמן מקודש. האוריינות הציבורית של הקהילה היהודית התייחסה לעדה כולה במשך שבעים ימים בשנה שעליהם נכרתה השבועה המקודשת של ההשבתה השביעונית המחזורית הנצחית. שבועה זו, שנקראה ברית עולם, מתייחסת לימי המועד, השביתה והברית שחלו מדי שבת, במשך השנה הנפתחת באביב, בחודש שחל בו חג החירות, ומדי שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי (ויקרא כג). ימי השביתה נקראו בשם “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם” (שם): שבעים ימים מקודשים אלה, שבהם נאסרה המלאכה ונקבעה חובת קריאה בציבור של מקראי קודש, נקראו במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, בשם ‘מועדי דרור’. ימים אלה שבהם חגגו את הדרור והחירות במחזוריות נצחית שהובטחה בהתגלות אלוהית, במצווה ובחוק, כללו את 52 שבתות השנה ואת 18 ימי החג, בשבעת מועדי ה', בניכוי השבתות. מדי שנה שביעית ומדי שבע שביעיות שנים, בשמיטה וביובל, שבתה העדה כולה ממלאכה על פי המצווה במקרא (ויקרא כה). 

מחזוריות שביעונית זו של שביתה מקודשת, שמשמעותה ויתור על ריבונות אנושית בעולם המעשה, והשוואת כל בני העדה השובתת בימים שאין בהם עובדים ומעבידים, משעבדים ומשועבדים, הבטיחה מחזוריות קהילתית של ימי מקראי קודש, בהם העדה מתכנסת כדי לשמוע את קריאת התורה וכדי להנחיל את הזיכרון הקהילתי. קהילות ישראל נחלקו על נושאים רבים ושונים במהלך ההיסטוריה, אולם איש מעולם לא חלק על קדושת השבת והמועדים כתשתית השבועה והברית בין האל, שהוציא את עמו מבית עבדים, לעמו אסיר התודה, שזכה בחירות תמורת כפיפות מרצון לריבונות אלוהית, במקום בשעבוד לעריצות אנושית. איש גם לא חלק על נצחיות מחזור ‘מועדי ה’ מקראי קודש' המחייב את העדה כולה, כשם שאיש לא חלק על חובת הוראת הקריאה לכל בני הקהילה בשבעים ימים אלה, המעוגנת בפשט התורה. מחלוקות נוקבות התחוללו בעת העתיקה, מהתקופה ההלניסטית ואילך, על עקרון החישוב של החודשים והשנים, ועל מקור הסמכות והריבונות של קובעי לוח המועדים, על פיו נקבעת חלוקת השנה וחלוקת החודש, אולם כאמור איש מעולם לא חלק על עצם קדושת השביתה המחזורית השביעונית של שבת מדי שבעה ימים, שבעת מועדי ה' מדי שבעה חודשים ראשונים בשנה, שמיטה מדי שבע שנים ויובל מדי שבע שבתות שנים, עליהם נכרתה הברית. שבועת השביעיות של מועדי דרור, המותנית בשביתה ממלאכה הכרוכה בהתכנסות קהילתית לשם קריאת התורה בבחינת מקראי קודש, במועדי ה' המשמשים להנחלת הזיכרון הקהילתי, כללה את קידוש השביתה, החירות, הצדק והשוויון, האוריינות, הדעת, העדות והזיכרון.


ד. מקום מקודש. על פי המסורת הכוהנית שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, ירושלים נזכרת כמחוז בחירה אלוהי מקודש, כאמור במפורש בפי מחברי ‘מגילת מקצת מעשי התורה’: “כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל, כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל”.5 ירושלים נזכרת כמקום מקודש גם בפרק הראשון של ספר היובלים, שנמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, שבו מלאך הפנים מספר למשה בן עמרם, אחרי מעמד סיני את קורות ההיסטוריה מהבריאה ועד מעמד סיני. ספר היובלים נכתב במאה השנייה לפני הספירה כמקבילה לספר בראשית ולחלקו הראשון של ספר שמות פרקים א–כ, בחוגים כוהניים שגילו עניין רב בזמן מקודש, במקום מקודש, בפולחן מקודש, ובזיכרון מקודש. הספר המגלה עניין מיוחד בלוי בן יעקב, סבו של משה מצד אמו, יוכבד בת לוי, ובצאצאיו הלוויים והכוהנים ‘זרע אהרון קודש קודשים’, מזכיר את ירושלים בצורה מודגשת בפתיחת הספר, כמקום שבו עומד הר ציון שעליו יבנה המקדש שבו ישרתו הכוהנים והלויים על פי הלוח המקראי הנפתח בחודש האביב. גם ‘המגילה החיצונית לבראשית’ ומגילות נוספות כגון ‘מגילת ירושלים החדשה’, מזכירות את ירושלים, הקשורה במזבח ובמקדש ובמשמרות כהונה בהדגשה ובהרחבה. ואילו בנוסח התורה על פי המסורה, שנערך בידי חכמים בדור שאחרי חורבן בית המקדש השני, ירושלים איננה נזכרת בחומש והיא עולה על בימת ההיסטוריה רק בימי דוד כובש מצודת ציון ובימי שלמה בנו מייסד המקדש. הבחירה האלוהית בירושלים הקשורה בבית דוד, נזכרת לראשונה רק בספר מלכים א: “וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה־לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (מלכים א, יא, לב). “וְלִבְנוֹ, אֶתֵּן שֵׁבֶט־אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת־נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל־הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי, לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם” (שם, יא, לו).

ירושלים, שבמרכזה “הר ציון”, יושבת על פי המסורת הכוהנית שנמצאה במגילות מדבר יהודה, במרכזו של העולם, “טבור הארץ”, מושג שנזכר לראשונה בספר חנוך א שנמצא בקומראן ומיוחס למאות השלישית והשנייה לפני הספירה. הספר מתאר את מסעו השמימי של חנוך בן ירד בחלום התגלות שבו ראה את גן עדן ואת המקום שבו תבנה ירושלים: “ואלך משם אל טבור הארץ וארא מקום מבורך נטוע ובו עצים [..] ושם ראיתי הר קדוש ומתחת להר לצד מזרח מים והנחל לצד דרום” (חנוך א, כו א–ב). ירושלים נקשרה עם הר ציון ‘תוך טבור הארץ’, המצוי מול גן עדן, כמפורט בספר היובלים, ביחס לדורו של נוח, האומר: “כי גן עדן קודש קדשים ומשכן ה' הוא, והר סיני תוך המדבר, והר ציון תוך טבור הארץ־ שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו” (היובלים ח, יח–יט). הר ציון המכונה הר קדוש הוא המקום של קודש הקדשים במקדש, מקום מרכבת הכרובים, הקשור בגן עדן, שם נמצאים הכרובים כמתואר בספר בראשית. הר ציון קשור עם חנוך בן ירד מייסד הכהונה שנלקח לשמים והועלה לגן עדן בדור השביעי לדורות האדם (בראשית ה כא–כד). חנוך “נלקח לשמים בחודש ניסן באחד לחודש”, מ’מקום ארונה’ (המקום בו דוד הקים מזבח שאחר כך נבנה בו המקדש על פי שמואל ב כד, יח–כד), ביום בו מתחילה השנה השמשית, ככתוב בספר חנוך ב פרקים טז, יח, וראה חזון מרכבה שבו צפה בכרובי אש והיכל אלגביש בעולמות עליונים (חנוך א, פרק יד), המקבילים לכרובים בקודש הקדשים. הכניסה למקדש – שעמד על הר ציון, על פי המסורת המקראית והמסורת הכוהנית, ונקשר ב’סלע ציון‘, על פי מסורת המגילות ב’אפוקריפון יהושע’, במקום שעליו עומדת היום ‘כיפת הסלע’ – הייתה מוגבלת בחוקי טהרה וטומאה חמורים, שכן קודש הקדשים במקדש היה קשור ב’גן עדן קודש קודשים' כמקום נצחי שהמוות איננו שולט בו, וכאתר מקודש שלתמורות הזמן אין השפעה עליו. זיכרונות כוהניים אלה על ירושלים עיר הקודש, אשר נכללו בספרי קודש שנמצאו במגילות מדבר יהודה, זיכרונות ששזרו מיתוס ומיסטיקה וחציית גבולות בין שמים וארץ, חצייה שהיא מהותו של המקום המקודש, נדחקו לשולי התודעה משעה שהוגדרו כ’ספרים חיצוניים' בדורו של ר' עקיבא, אחרי חורבן המקדש ואחרי חורבן ביתר.6 

ירושלים הנזכרת במקרא כ’ציון מכלל יופי‘, כעיר דוד וכקריה נאמנה, כעיר צדק וכעיר הקודש, בין שמותיה הרבים, הפכה למוקד לפולמוס חריף בין כוהני בית צדוק לכוהני בית חשמונאי במאה השנייה לפני הספירה, ומאוחר יותר בין צדוקים לפרושים ויורשיהם החכמים במאות הראשונות לספירה. הפולמוסים המרים בין ‘בני אור’ ל’בני חושך’ ובין ‘כוהן הצדק’ ל’כוהן הרשע‘, המתוארים במגילות מדבר יהודה בדור שבו נאמר: ’ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית’7 (דברי ירמיהו, 4Q387, קטע 3, שורות 7–8), קשורים לעובדה שירושלים החשמונאית מתוארת ב’מגילת פשר חבקוק' מקומראן כ’קריית חמס' שמצוי בה כוהן רשע. העיר שהייתה שנויה במחלוקת מסוף הרבע הראשון של המאה השנייה לפני הספירה, מאז שאנטיוכוס אפיפנס הדיח בשנת 175 לפנה"ס את הכוהן הגדול מבית צדוק, חוניו בן שמעון, ומינה במקומו כוהנים מתייוונים, יאזון, מנלאוס ואלקימוס, שהביאו לפרוץ מרד החשמונאים ולהשתלטות של בני חשמונאי על המקדש בחסות סלאוקית משנת 152 לפני הספירה ואילך, לא נתפשה יותר כעיר הקודש בידי העדה כולה. קדושת העיר, שהייתה תלויה בבחירה אלוהית בהר הקודש ובמקדש כמקום מקודש של עבודת הקודש, ובלוח השבתות המקראי־כוהני כתשתית הזמן המקודש של עבודת הקודש, הייתה שנויה במחלוקת מרה בין הצדוקים (הכוהנים לבית צדוק שהסתמכו רק על כתבי קודש ממקור אלוהי או מלאכי או נבואי, דהיינו, הסתמכו על ריבונות שמימית) ובין הפרושים (המפרשים, שנודעו לאחר מכן כחכמים שהוסיפו לתורה שבכתב גם תורה שבעל פה המיוסדת על מסורת אבות או על ריבונות אנושית וחירות פרשנית), שחלקו אלה על אלה בעניין לוח השנה המקודש ובעניין חוקים הנוגעים לטהרת המקדש, עד לחורבן בית שני בשנת 70 לספירה. כאמור החכמים, יורשי הפרושים, הפכו את ספרי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ ל’ספרים חיצוניים' שנאסר לקרוא בהם באמצעות האיום שקבע בלשון נחרצת: ‘הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא’. חכמים הפכו את השם ‘צדוקים’ למילת גנאי, משום שהכוהנים לבית צדוק שהאמינו רק בקדושתם של חיבורים מקודשים, ובקדושת המקדש על הר ציון שבו בחר האל לשכן את שמו שם, ובקדושה שאיננה כפופה לשיקול דעת אנושי, לא הסכימו עם הפרושים בדבר קדושתה של התורה שבעל פה, שמקורה במסורת אבות, ולא סרו למרותם של חכמים, ששינו את הלוח המקראי שהחל באביב, המצווה משמים, ללוח שהחל בסתיו, שהוא מעשה ידי אדם, והמציאו מדעתם חג בשם ראש השנה בראשית החודש השביעי, במשנה ראש השנה, במועד החג המקראי החמישי שנקרא בפרשת המועדות (ויקרא כג) בשם ‘שבתון זיכרון תרועה’. אחרי החורבן, בימי טיטוס בשנת 70 לספירה, שבזמנו נשרף המקדש, ובימי אדריאנוס, בשנת 132 לספירה, שבזמנו עיר הקודש החרבה נחרשה לעיים ונבנתה כאיליה קפיטולינה, הפכה ירושלים, היא ציון – שהייתה שנויה במחלוקת במשך דורות, בין כוהני בית צדוק וכוהני בית חשמונאי ובין צדוקים לפרושים – למחוז געגועים וכיסופים לכל תפוצות ישראל, משעה שהפכה למוקד הזיכרון הגיאוגרפי־היסטורי ועל־היסטורי של הגולים ממנה. ירושלים/ציון עיר הקודש הפכה למושא התפילה ולמוקד הברכות והציפיות לכינונה, שנאמרו דבר יום ביומו, בזיקה לשיבה לעיר הקודש ולבניין המקדש. עוד הפכה ירושלים למוקד שירת הקודש ושירת הגעגועים של המייחלים לבניינה, במשך אלפיים שנות גלות.


ה. זיכרון מקודש. ראשיתו של הזיכרון היהודי כזיכרון של עם, מעוגן בזיכרון השעבוד לפרעה במצרים, בדברי האל בפי משה למלך המשעבד: ‘שלח את עמי’ ובמעבר הדרמטי מעבדות לחירות, הכרוך בסיפור יציאת מצרים, ששיאה בהתגלות אלוהית במעמד סיני. אלוהים מציג את עצמו במקרא חזור ושנה כמשחרר העבדים וכמוציא את עמו משעבוד לחירות. זיכרון המעבר הדרמטי משעבוד לחירות בחודש הראשון, חודש ניסן, נקשר בחג הפסח במחצית החודש הראשון, ובמתן תורה בחג השבועות, החל שבע שבתות תמימות, אחרי תום מועד חג הפסח.האמונה באל בורא שמים וארץ, אל מדבר, מתגלה, מעיד וזוכר, שהוא גם האל המצווה נותן החוק וגם האל הגואל מעבדות לחירות, האל המחולל ניסים ומתערב במהלך ההיסטוריה הידועה מראש, מחוקק וכורת בריתות, מצווה ומעניש, היא אמונת תשתית של הקהילה היהודית בעולם הדתי־מסורתי. קהילות ישראל קיבלו עליהן, משעה שיצאו לגלות בעקבות חורבן בית שני, לחיות כקהילות קודש השומרות את המצוות המפורשות בתורה שניתנה כ’תורה מן השמים' בעקבות התגלות אלוהית בחג מתן תורה, הוא חג השבועות, שחל שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים, וקיבלו עליהן לקיים את ההלכות המפרשות את פשט התורה, ככל שאפשר היה בתנאי הגלות. אידיאל זה שנקשר באידיאל ‘תלמוד תורה’ ובתקוות הגאולה, היה בעל חשיבות מכרעת בכל קהילה יהודית בעולם המסורתי, גם אם במציאות היו רבים שהתקשו במימושו.


ו. פולחן מקודש. מחזור ‘מועדי ה’ מקראי קודש' שהיה קשור בעולת השבת במקדש, בעלייה לרגל ובפולחן הקרבנות, כמפורט בחומש, שינה את צביונו אחרי החורבן. המצוות שנקשרו בעולות ובזבחים, בקטורת ונסכים, ובקרבנות המוספים במקדש – שנקבעו על פי לוח ליטורגי קבוע מראש, שחלוקותיו הרבעוניות (ארבע עונות חופפות המתחילות תמיד ביום רביעי) שביעוניות (חמישים ושתיים שבתות השנה המתחלקות ל13 שבתות בכל אחת מארבע עונות השנה החופפות) ותריסריות (שנים עשר חודשי השנה של שלושים יום כל אחד, בנוסף לארבעה ימים נוספים בסוף החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר) ביחס לשנה שמשית בת 364 ימים המתחילה באביב, ביום רביעי א' בניסן, הסמוך ככל האפשר ליום השוויון האביבי – נשמרו בידי כ"ד משמרות הכהונה, כמחזור נצחי משבית מקודש של ‘מועדי ה’ מקראי קודש מועדי דרור‘, לא היו ניתנות לשמירה ולקיום הלכה למעשה, משעה שחרב המקדש בימי בית שני. החורבן היה הרקע לצמיחת בתי הכנסת כמוקד לעבודת הקודש הקהילתית ולהתפתחות התפילות והמחזורים הליטורגיים השונים כתחליף לעבודת הקרבנות. משעה שחרב המקדש ובטלה הכהונה המשרתת בקודש, ובטלה העלייה לרגל וחדלה עבודת הקרבנות, לא היה יותר גוף מרכזי שהיה אחראי על שמירת מחזורי הזמן המקודשים של שבתות, שבעה מועדים, שמיטות ויובלים, תפקיד שהיה שמור מאז ומתמיד למשמרות הכוהנים במקדש. בתקופה זו נוצר צורך בלוח חדש המתייחס לקהילה המפוזרת בפיזור גיאוגרפי גדול, המבוסס על אוטונומיה קהילתית. לוח חדש זה, שהיה מבוסס בראשיתו על תצפית במולד הירח ועל הכרעת בית דין על פי קבלת עדות, כמתואר במשנה ראש השנה, אכן התגבש לאטו במהלך האלף הראשון לספירה. רק אחרי החורבן התחילו לדון בדיני ראיית מולד הירח ובעניין שנה מעוברת וקידוש לבנה ובשאלה כמה ראשי שנה יש, שכן כל אלה אינם קיימים במקרא ולא היו חלק ממסורת הלוח המקראית. באלף הראשון שלפני הספירה, בימי בית שני, היה לוח שמשי קבוע וידוע מראש, שהתייחס לשנה בת 364 ימים שהחלה באביב, ביום רביעי, א’ בניסן, שנשמר בידי משמרות הכהונה בזיקה למחזורי עבודת הקודש במקדש, כמתועד במפורט במגילות מדבר יהודה. 

ברמה העקרונית מהרגע שאפשר היה בכורח המציאות להציע סדרים חליפיים למסורת הריטואלית־ליטורגית שנשמרה במקדש, או ללוח שעמד בבסיסה ולמחזור הקרבנות שנקשר בו, נפתח פתח יצירה ליטורגי וריטואלי שאין לו שיעור, ונפתח מרחב יצירתי חופשי ומקורי להבדלי מנהגים ומסורות בכל קהילות ישראל, שבא לידי ביטוי במבע קולי ובמבע חזותי, במבע כתוב ובביטוי מוזיקלי, ובשלל מסורות המנהגים והנוסחים השונים. חכמים הציעו הקשרים חדשים לגמרי לחגים, במקום ההקשרים המקראיים שהיו תלויים בעלייה למקדש ובהקרבת קרבנות, ופרשו מחדש את המצוות שהיו תלויות במועדים. מטבע הדברים שינויים מכריעים אלה נכרכו גם בוויכוחים ובמחלוקות, שהנודעת שבהם היא המחלוקת בין צדוקים, הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, מייצגי הסדר הישן, שהושתת על לוח שמשי קבוע ומחושב מראש, המיוסד על לוח משמים שהביא חנוך בן ירד (ספר חנוך א, פרקים עב–פב; היובלים ד, טז–יח) לבין הפרושים, שאחזו ב’מסורת אבותינו בידינו', מייצגי השינוי והסדר החדש, שבא לידי ביטוי בלוח ירחי חדש, המיוסד על תצפית אנושית, ובשנה הנפתחת בחודש השביעי, ביום שאיננו קבוע, הקשורה לעולמם של חכמים שסיפרו על מפלת חנוך בן ירד והענשתו בסיפור ‘ארבעה נכנסו לפרדס’ (בבלי חגיגה ט“ו ע”א). השותפות ביצירה פרשנית חדשה זו או ביצירה הליטורגית והריטואלית החדשה, שבאה להציע סדר ריטואלי חדש למחזור השבתות והמועדים, לא הוגבלה לכוהנים ולוויים, אלא הייתה פתוחה בפני כל חברי העדה הזכרים, שעשויים היו ורשאים היו לקחת חלק בחיבור תפילות, פיוטים, אגדות, פירושים ומדרשים מקוריים, שעיצבו את דיוקנה החדש של עבודת הקודש, שהפכה לקריאה בציבור ולתפילה בציבור בכל מקום שמניין גברים מתכנסים בו. שלא כמקדש, שחלו עליו גבולות מחמירים של טהרה וטומאה בשל קודש הקדשים שנמצא במרכזו, ובשל דיוקי עבודת הקודש, הקשורה בחומרה קפדנית של מחזורי שבתות ומועדים וחדשים מחושבים וידועים מראש, בזיקה להכנות הקשורות בהעלאת הקרבנות והעלאת הקטורת, בבית כנסת אין חלים כללים אלה, וכל אדם מישראל יכול על פי גילו, מינו וכישרונו להשתתף בעבודת הקודש המורחבת, הכוללת קריאה בתורה, ברכות, תפילות, תרגומים, פיוטים שירה, פרשנות ודרשנות מסוגים שונים. חלקים מסוימים עתיקים, כגון ברכת כוהנים או פדיון הבן, נשארו שמורים רק לכוהנים מהעת העתיקה ועד ימינו, על פי הכתוב במפורש בתורה, אולם רוב עבודת בית הכנסת, בכל היבטיה, הייתה ונותרה פתוחה בפני כלל ציבור הגברים הלומדים. לנשים נשמרה הזכות לקשט את בית הכנסת ולהשתתף בתחזוקתו, ולהיות אחראיות על סעודות מצווה, אולם לא ניתן להן לקחת חלק פעיל בעבודת הקודש.


ז. למדנות. לימוד תורה בלשון הקודש, הכולל בקיאות, שינון וחריפות, עיון וניתוח, הלכה ופסיקה, והתמודדות עם נורמות וערכים משתנים, המתייחסים כולם רק לבנים הזכרים של הקהילה היהודית ולגברים הבוגרים כל ימי חייהם, נחשב כערך עליון בקהילה היהודית. משמעותו של ‘תלמוד תורה’ כללה ידיעה מקיפה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בעברית ובארמית, בהקשרים שונים שנקראו מצוות ודינים, הלכה ואגדה, פרשנות, דרשנות, שאלות ותשובות, קבלה ופסיקה. מצוות רבות שמן הנמנע היה לקיים אותן הלכה למעשה אחרי חורבן המקדש, במציאות של גלות, בשל זיקתן לעבודת הקודש או למחזור החקלאי של שבעת המינים ושל השמיטות והיובלים בארץ ישראל, הפכו לנושא לימוד, דרשנות ופירוש, לנושא ליצירה חדשה או לנושא הנשמר בתפילה, בסדר העבודה, בפיוטים ובברכות. תלמוד תורה הקיף את כל ממדי החיים וקשר בין העבר המקראי לבין ההווה המשתנה, המתועד במשך האלף הראשון וראשית האלף השני – במשנה ובתוספתא, בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, במדרשי ההלכה, בספרות הגאונים ובספרות הראשונים ובעלי התוספות, במכלול המכונה בשם הלכה. באלף השני הצטרפו להלכה ולאגדה, ולספרות הפסיקה והמדרש, שהתגבשו באלף הראשון, הפילוסופיה, שטענה שהעולם קדמון, שפתחה פתח לדיאלוג עם התרבות הלא יהודית, היוונית המוסלמית והנוצרית, והרחיבה אופקים במגע עם העולם המדעי הסובב, והקבלה, שטענה שהעולם נברא כל העת, בשעה שחידשה את פתיחת הציר האנכי הנבואי המיסטי והאגדי בין שמים וארץ ואימצה את הפריצה החזיונית מעבר לגבולות הזמן והמקום; עוד נוספה בראשית האלף השני הקודיפיקציה של ההלכה, מימי משנה תורה לרמב“ם, שיצרה לא רק סיווג שיטתי של המסורת ההלכתית אלא גם קטגוריות חדשות במחשבה הדתית כגון ‘הלכות תשובה’ ו’הלכות מלכים', כמושגים שטרם נידונו באופן שיטתי במחשבה הדתית היהודית. התורה שבעל פה מבוססת על עיקרון ריבוי הפנים של הטקסט המקודש ומשמעותו ועל ריבוי הדעות בכל הנוגע לפירושיה של “תורה מן השמים”, שיש לה משמעויות אינסופיות מעצם מקורה האלוהי, שכן מהותה הפנימית של התרבות הלמדנית היהודית, המסווגת, ממיינת ומקטלגת, מצד אחד, ומעמיקה, בוחנת, יוצרת ומפרשת, מצד שני, היא התנגדות לסופיות הדיון וחתירה תחת האמונה הפונדמנטליסטית שיש פירוש אחד נכון לכתבי הקודש. ההיווצרות ההולכת ונמשכת של ההלכה והאגדה, של הדינים, הסייגים, השאלות ותשובות והפסיקה, כמו של המדרש, הפיוט והקבלה, נתלתה בביטויים החתרניים התובעים ריבוי דעות: “אלה ואלה דברי אלוהים חיים”, “שבעים פנים לתורה”, פרד”ס=פשט, רמז, דרש וסוד, “חירות על הלוחות” ו“דברים חדשים־עתיקים”, שכולם מערערים על ההנחה שיש אמת אחת סופית שאין לחלוק עליה ביחס להבנת הדברים, או שקיימת דרך אחת נכונה בלעדית ומוסמכת לקרוא את דבר אלוהים המצוי בכתבי הקודש ולפרש את משמעותו. ביטויים אלה והדומים להם, המציגים את ריבוי הפנים העקרוני שהוא חלק מכריע מהחיוניות המחדשת של היהדות, פותחים פתח שאין לו גבול, לקריאה יוצרת חדשה של הטקסט העתיק והמקודש, ולביאורו בהקשרים מקוריים ובלתי צפויים בידי בני הדורות השונים. לצד קידוש פשט הכתוב והקנוניזציה של הטקסט, ולצד קביעת נורמות מקומיות בענייני הלכה ומנהג בעולם המעשה, והסכמה בדבר אחדות קיום המצוות המכתיבות אורחות חיים בגבולות הקהילה, כגון כשרות, שבת, תלמוד תורה, וטהרת המשפחה, נפתח תהליך דרשני ופרשני אין סופי שהרחיב את הטקסט המקראי לעולמות חדשים. לצד האמונה בפשט הכתוב וקבלת עול מצוות הנוגעות לחיי היום יום, נשמרה חירות המחשבה היוצרת בכל הנוגע להלכה ולאגדה, למדרש ולקבלה, לפיוט ולשירת הקודש של ספרות ההיכלות, להגות המדעית ולפילוסופיה, בעולם שקיבל עליו שמירת תורה ומצוות במידת האפשר בנסיבות המשתנות. חלק ניכר ממאה אלף הספרים שנדפסו בלשון העברית מראשית הדפוס במחצית השנייה של המאה החמש עשרה ועד שלהי המאה התשע־עשרה, השמורים בספרייה הלאומית בירושלים, לצד שמונים אלף כתבי היד השמורים לידם בתצלומים או בכתב היד המקורי,8 מיטיבים להדגים את כוחה של הרוח הזוכרת, השומרת, הנוצרת והיוצרת בלשון הקודש, המשלבת את אהבת הדעת, האמת והצדק עם אהבת החירות והזיכרון ההיסטורי הקהילתי.


ח. קהילת קודש. הקהילה היהודית בגלות נוצרה אחרי החורבן כקהילת קודש המקבלת על עצמה אחריות על חטאי העבר שהוגדרה במשפט: “בשל חטאינו גלינו מארצנו”, ומקבלת על עצמה חיי ערבות הדדית ואחריות קהילתית בחברה מסורתית, סביב שמירת תורה ומצוות וציות להלכה, תחת הנהגה רבנית, הנבחרת בידי בני הקהילה, ומופקדת על כל הקשור למשפט, להלכה ולהוראה בתחומי הקהילה היהודית. היהודים הגיעו כעבדים לאירופה בימי טיטוס ואדריאנוס ובשעה שהשתחררו בהדרגה, נקבע מצבם המשפטי כ’עבדי המלך' או ‘עבדי האוצר’ הזוכים לחסות השלטון כרכושו, בזיקה לעברם המשועבד ונטול זכויות תושב. לדברי יעקב כ“ץ, ההיסטוריון הדגול של החברה היהודית במוצאי ימי הביניים והעת החדשה: “חברה מסורתית היא חברה הרואה את קיומה מושתת על ידיעות וערכים שהונחלו לה מן העבר. חברה כזאת היה כל הציבור היהודי של כל הזמן שמתקופת המשנה והתלמוד, ואפשר אף מקודם לכן, עד לתקופת האמנציפציה, ומקצת מן הציבור היהודי אף לאחר מכן”.9 עד לשלהי המאה השמונה־עשרה היו אמונה דתית וארגון חברתי כרוכים זה בזה. יהודי, כמו בני קבוצות אחרות בראשית העת החדשה, היה מי שדתו נשמרה בתוך קהילה עד לעידן המודרניזציה. תהליכי המודרניזציה שהחלו מתרחשים בארצות שנמצאו בהן קהילות היהודים ערערו את התשתית הדתית והחברתית שקיימה את הארגון העצמי היהודי,10 אולם בארצות רבות ברחבי העולם המוסלמי או בעולם הנוצרי שאליהן לא הגיע העידן המודרני ובהן התגוררו יהודים ששמרו על מידה רבה של אוטונומיה קהילתית, נותרה התשתית הדתית, חברתית, קהילתית המסורתית בעינה. הקהילה היהודית בכל תפוצותיה, קיימה מידה רבה של אוטונומיה קהילתית בתחומים רבים, ראתה את עצמה כחלק מ’כלל ישראל' וכשותפה ל’ברית גורל' ו’ברית ייעוד‘, דהיינו הגדירה את זהותה כקבוצת אנשים בעלי זהות רוחנית־דתית־היסטורית משותפת, החולקים עבר משותף והמייחלים לעתיד משותף, גם אם בהווה הם פזורים על פני תבל וחיים באורחות חיים שונים ומשונים. החברה המסורתית שהקהילה היהודית השתייכה אליה לא הבחינה בין תחומי החיים השונים באשר לשאלת תקפותם של ערכי הדת עליהם. בחברה זו כל המוסדות החברתיים שאבו מן ההלכה את הלגיטימציה לקיומם ולתפקודם. הציות לנורמות של ההלכה ניתן היה להיכפות, ואף נכפה בפועל על העדה, מכוחו של החרם. משניטל הכוח הרבני של החרם, משלהי המאה השמונה עשרה או מראשית המאה התשע עשרה, התפשטו השוני והגיוון באורחות החיים של היהודים ולצד הקהילה המסורתית צמחו קהילות יהודיות שונות ומגוונות. עד ל’אביב העמים’ ולאמנציפציה, שהביאה רווחה חלקית לחלק מקהילות היהודים בעולם, היהודים חיו תמיד כמיעוט נרדף משולל זכויות תושב טבעיות, שחייו היו מותנים בקבלת חסות של שליטים תושבי הארץ, שהעניקו פריבילגיות לבני חסותם תמורת תשלום נכבד ותנאים מכבידים, ועל כן ראו את ההווה כחיים ב”גלות“, או כחיי ארעי של חסרי ישע הכפופים לכוחות הרע, שלעומתו העמידו את חיי העתיד הנכסף בלשון “גאולה” ו”ישועה", שעניינם היה מצב שבו נשבר כוחו של הרע ובו האומה נחלצת ממועקות הקיום ומגבלותיו בגלות, ומממשת את חזון קיומה של חברה החיה בארץ הקודש, המיוסדת על החירות, הצדק, השוויון והשלום, כביטוי לכוחות הטוב. בכל תקופה ובכל קהילה היו מעטים יוצאים מן הכלל שגורלם שפר עליהם בנסיבות שונות בארצות שונות, אולם בהכללה רוב היהודים נתפשו הן בעולם האלילי, הן בעולם הנוצרי הן בעולם המוסלמי, כזרים חשודים התופסים שלא כדין את מקומם של תושבי הארץ, או ככופרים מסוכנים המאיימים על שלום הארץ שבה התגוררו, כבוגדים או כבני חסות על תנאי, שנוכחותם נסבלת מטעמים שונים, 11 אולם תמיד כרוכה בתשלום עבור הרשות להתגורר באיזשהו מקום ומותנית בקבלת חסות השליט והסכמת הרשויות הדתיות או העירוניות לנוכחותם. מגורים של מאות ואלפי שנים בארץ מסוימת לא הגנו על הקהילה היהודית מפני גירוש, וכל גילויי הצטיינות, חריצות ומסירות בעבודתם, או ביטויי נאמנות ואזרחות טובה לארץ מגוריהם,12 לא היה בהם להגן עליהם מפני רדיפות, גזירות, פוגרומים ועלילות דם ובוודאי שלא מפני זוועות השואה. ראוי לציין שהמושג 'עלילת דם’ Blood libel , שהיה מציאות היסטורית משפטית מתועדת בהרחבה לאורך האלף השני, איננו מתועד באף מילון אנגלי נדפס, שם הוא מתועד רק בביטוי רצח פולחני Ritual murder. 

הקהילה המסורתית, שהייתה מודעת היטב לזרותה ולנוכריות המחשידה שעוררה בשפתה הזרה ובמנהגיה הנבדלים, והייתה ערה לסכנה הצפויה לה על רקע מתיחות דתית וחברתית בעולם נוכרי, השתדלה ככל האפשר להקטין את מוקדי החיכוך ולשתף פעולה עם התרבות הסובבת בכל הקשור ביחסי משא ומתן, בדפוסי לבוש חיצוניים חסרי משמעות דתית או ביחסי שכנות טובים, אולם בשל העובדה המכרעת שכל קהילה יהודית חינכה את כל הילדים הזכרים לקרוא בלשון הקודש, במציאות שבה הרוב המכריע של הציבור הלא יהודי לא ידע קרוא וכתוב כלל, עד להתפשטות הדפוס בשלהי המאה החמש־עשרה, וכל קהילה יהודית שבתה מכל מלאכה בשבתות ובשבעת מועדי ה‘, בתרבויות שחיו על פי סדרים אחרים שלא הייתה בהם זכות שביתה גורפת לבני כל המעמדות, וכל קהילה יהודית השיאה את ילדיה רק בגבולות הקהילה היהודית וקברה את מתיה בקבורה נבדלת, ואכלה רק על פי דיני הכשרות ונמנעה מלאכול מאכלות אסורים ולשתות מיינם של גויים, נוצר פער בלתי נמנע בין היהודים לתושבים הלא יהודים, שחיו על פי לוח שונה, סדר חברתי שונה ומנהגים אחרים, בשפה שונה ובדת אחרת, שהתנגדה לדת היהודית מטעמים שונים. היהודים המתבדלים מרצון או מכורח, תמיד ראו את המתרחש מזווית ראייה בלתי צפויה של מיעוט המצוי בשולי החברה, שתמיד היה מיעוט נסבל או מיעוט נרדף שנעשה לו עוול, על לא עוול בכפו. בשל כך טיפחו בני הקהילה מיתוס של ‘עם בחירה’ ו’עם סגולה’, וטיפחו תקוות נקם מידי שמים ברודפיהם, כנגד ההשפלה והרדיפה שסבלו מהם במישרין ובעקיפין. בכל תקופה היו יהודים שהמירו את דתם מרצון, כדי להשתלב בחברה הכללית ולקדם אינטרסים הקשורים בקריירה, בכבוד, בממון ובקשרי משפחה, ונקראו משומדים, או שהמירו מאונס, כדי להינצל מחמת המציק, ונקראו אנוסים, אולם הקהילה היהודית שחינכה לדבקות בערכיה, בזיקה למאמץ עקבי ונחוש להנחיל אמות מידה מוסריות גבוהות בכל הקשור ליחסים שבין אדם לחברו, על יסוד מצוות המקרא, מוסר הנביאים ודברי חכמים, ועל יסוד ‘תיקון עולם’ הקבלי, וחינכה לקידוש השם ולנאמנות מוחלטת לאמונה היהודית, לדת האבות ולקהילה היהודית, זכתה לקיום רציף במשך אלפי שנים, כשרוב חבריה דבקים באמונתם ובהשתייכותם הקהילתית. כאמור, חובת הוראת לשון הקודש ברשות הרבים באחריות הקהילה, הייתה משותפת לכל קהילות ישראל והייתה הבסיס לנאמנות זו למורשת העבר, כשם שהייתה הבסיס לגביית מסי הקהילה ולפיקוח ציבורי על ההוראה. לצד האחריות על ההוראה לכלל הבנים הזכרים כחינוך חובה קהילתי, ועל הנחלת ערכי הדת והמוסר ברבים, הייתה אחריות קהילתית וערבות הדדית על שלושה מוסדות נוספים ששרתו את כל חברי הקהילה וחברותיה במאמץ לשמור על השותפות בברית הגורל המעוגנת בזיכרון העבר משותף, ועל ברית הייעוד הקשורה בתקווה משותפת. מוסדות אלה, שהיו התאגדות שיסודה בקדושה מבחינת הפועלים בהם והנזקקים להם, והיו פתוחים בחינם עבור צרכי הציבור היהודי, כללו: בית כנסת כמוקד המפגש הריטואלי והחברתי של חיי הקהילה, על מוסדות הלימוד השונים שנכללו בו וחבורות לומדים שנפגשו בו; מקווה טהרה לשם קיום חיי המשפחה על פי הלכות טהרה וטומאה; ובית קברות נבדל של הקהילה הכולל בית טהרה ובית של ‘חברה קדישא’. למוסדות אלה נלוו בדרך כלל מוסדות הערבות ההדדית, שהיו אף הם התאגדויות שיסודן בקדושה ובמצווה – בית תמחוי או אגודות צדקה ואגודות שהיו אחראיות על הכנסת כלה, על טיפול בחולים ועל דאגה ליתומים, על ליווי גוססים וקבורת המתים. הקהילה, שהורכבה תמיד מהנהגה של אנשי ציבור בעלי ממון (פרנסים וגבאים) ומהנהגה רבנית, כשהראשונים ממנים את האחרונים לזמן קצוב, אך כפופים להוראתם ופסיקתם, תמכה ופיקחה על מימוש האידיאלים של הנחלת הקריאה בתורה, ‘כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה’, על שמירת התורה והמצוות סביב מחזור ריטואלי משותף, המותנית באוריינות ובזיכרון ריטואלי סביב סדר ליטורגי בבית הכנסת הקהילתי, וסביב מחזור חיי אדם הנערך לנוכח הקהילה, החל מכניסה לברית, בברית מילה, עבור בקידושין ובנישואין שנערכו בבית הכנסת, וכלה בקבורה שבה מלווה הקהילה רובה ככולה את החבר שהלך לעולמו ומתפללת שיזכה למנוחה נכונה בגן עדן מתחת לכנפי השכינה. 

במבנה האידיאלי של הקהילה היהודית, שהציבה מערכת מוסרית מעמיקה בתשתיתה, כל הגברים היהודים נולדו שווים זה לזה, משום שכולם מוצאם בבני יעקב, כשעל הכוהנים והלוויים צאצאי לוי בן יעקב, מוטלות חובות יתרות הקשורות בהוראה ובפולחן, וכל הנשים היהודיות נולדו שוות זו לזו, אם כי גברים ונשים אינם שווים אלה לאלה כלל וכלל. המעלה החברתית של הגברים נקבעה על פי ייחוסם המשפחתי, על פי ההישגים בתחום לימוד התורה והמעלה האינטלקטואלית הקשורה בו, שהתייחסו למושג ‘תלמיד חכם’, או על פי מעמד כלכלי של בעלי הון שנודעו כ’בעלי סכומות' וכפרנסים המפרנסים את הציבור ועוסקים בגביית מיסים מטעם הקהילה. לייחוס המשפחתי נודעה כאמור חשיבות רבה כעדות על גילוי כישרון אינטלקטואלי במשפחה במשך כמה דורות, או כעדות על כישרון מובהק בתחום חיי המעשה. גם המעלה החברתית של נשים נקבעה בזיקה לשאלה כמה תלמידי חכמים או כמה אנשי מעשה מוכשרים מצויים במשפחתה הקרובה בהווה ובעבר, ומשעה שנישאה, נקבע מעמדה, בין השאר, על פי השאלה בכמה תלמידי חכמים היא תומכת במשפחתה ומחוצה לה ובכמה מעשי צדקה היא לוקחת חלק. הואיל והנישואין היו נישואי שידוך שנקבעו בידי המבוגרים עבור הצעירים, ואיש לא הכיר במקומם של האהבה וחופש הבחירה כערכים בעלי משמעות עד למפגש המאוחר עם העולם המודרני במאה התשע עשרה, ערכים אינטלקטואליים כלכליים וחברתיים אלה של היחיד ומשפחתו, שנזכרו לעיל, היו מבוקשים בשוק הנישואין, לצד מידע מקיף והוגן על בריאות המשפחה ואפשרויות הפרנסה המובטחות לחתן בבית הורי הכלה, אחרי שישלים את חוק לימודיו, על חשבונם, בדרך כלל בין גיל 13 לגיל 18. 

לפני האמנציפציה וההכרה בשוויון זכויות ובחופש הבחירה במסגרת החוק, ולפני העידן המודרני שהציב את חירות האדם במרכז והעמיד את הערך העצמי של חייו ואת זכותו לשוויון, לכבוד, לשלום, לאושר ולאחווה כקנה מידה; והעניק משמעות למציאות הנראית לעין הניתנת לחיזוי, לשליטה וליצירה, בשעה ששחרר אותה מהתפישות המטאפיזיות הדתיות הכובלות, וקישר אותה לתצפית ולקדמה, למדע, למחקר, לאמנות ולתרבות ולמגוון התנסויות וניסיונות בשירות האדם, ומחה כנגד הממסד הדתי ונציגי האל עלי אדמות בשם היחס האישי החופשי והריבוני של האדם לאל, לחברה ולעולם – עידן שערער על אורחותיה הישנים של החברה האירופאית בכללה, שראשיתו בעליית המדינה הריכוזית במקום הסדר הפיאודלי הישן, והמשכו בעיור המהיר, בריבוי האוכלוסין, בהתפתחות המדע, התיעוש והקפיטליזם, ובפיתוח הגות הומניסטית־ליברלית־דמוקרטית חדשה, שערערה על הסדר הישן ונפוצה באמצעות תקשורת חדשה וקידמה סדר מודרני וחדש, שהשפיעו כולם גם על המיעוט היהודי הזר והשונה שישב ברחבי אירופה – כל אדם היה תלוי בהסכמת הקהילה הדתית שבה היה חבר לשם קבלת זכות מגורים, לימודים ופרנסה, בכל מקום שהתיישב בו. כשם שהקהילה הייתה תלויה בהסכמת השלטון הפאודלי לקיומה, בגבולות גאוגרפיים מסוימים ובשכונות מוגבלות, ובקבלת חסות מטעם השליט המקומי, שהתבטאה בכתב זכויות שהתקבל תמורת תשלום ששילמו עשירי הקהילה, שהוכיחו בעלות על הון כתנאי לזכות ישיבה, וחכרו את גביית המיסים של קהילתם מטעם השלטון ועבורו. הקהילה היהודית הייתה מוסד פיננסי שלפרנסיה היה כוח כפייה בכל הקשור להטלת מס וגבייתו, והתאגדות חברתית־דתית שלרבניה הייתה שמורה זכות להטלת חרם על אלה שאינם מצייתים לה. אשר על כן כל יחיד שגר בשכונה יהודית נבדלת, או שהיה מצוי ביחסי גומלין עם שירותי הקהילה בכול הנוגע לחיים יהודיים, היה חייב לציית הן לעול המיסוי שהשיתו עליו פרנסי הקהילה, הן לערכים הדתיים והמוסריים המסורתיים שהקהילה קבעה כערכי יסוד, החל מברית מילה וקבלת עול מצוות, עבור בתלמוד תורה כלימוד חובה עד גיל 13, וכלה בנישואי שידוך החל מגיל 12–13, ברשות המשפחה, ובשמירת דיני הכשרות וחוקי השבת וציות לתקנות הקהילות ולבתי הדין שלהן. 

ספרות השאלות והתשובות הענפה מכל קהילות ישראל, ותוכחות הדרשנים שנשמרו בספרי דרשות שחיברו והדפיסו על חשבונם, כמו הספרות האוטוביוגרפית, ספרות הפולמוס וספרות המסעות, מלמדים מה גדול היה הפער בין האידיאלים לבין מימושם בכל תחום. קיטוב בין עניים ועשירים ומתח בין דלים ואנשי שררה, היו מציאות רווחת וויכוחים בין רבנים, מלמדים, פרנסים וגבאים היו עניין שכיח ואף הטלת חרמות לא הייתה עניין נדיר.


ט. דת עממית. לצד הדת האינטלקטואלית שהייתה מופקדת בידי תלמידי חכמים, רבנים, פוסקים ודיינים, שקידשו את הקריאה הכתיבה, העיון והלימוד, משעה שהוכיחו בקיאות בלשון הקודש ובאחותה, הלשון הארמית, התקיימה תמיד דת עממית בשפות המדוברות, שנבעה מהעובדה שחיי הרוח, שהיו שמורים לגברים משכילים בלבד ברוב הקהילות עד לעת המודרנית, לא ענו על מבוקשם של חברי קהילה שלא קנו להם בקיאות בלשון הקודש ובוודאי שלא ענו על צרכיהן של בנות הקהילה שנמנע מהן ללמוד ולקחת חלק בעולמה הכתוב של הקהילה. נשים היו שותפות בהחזקת בית הכנסת, בקישוטו ובהידורו במעשי אריגה, תפירה ורקמה, ובהכנת סעודות מצווה שהתקיימו בו, ואף היו שותפות בשמירה על בתי הקברות ובטיפוחן וניקיונן של המצבות. הן לקחו חלק פעיל באגודות חסד וצדקה, כמפורט בפנקסי חברות גמילות חסדים שהגיעו לידינו, ותרמו ביד רחבה לכל מוסדות הקהילה. עשירות שביניהן תרמו רבות לפדיון שבויים יהודים, שנכלאו בעקבות חטיפות של שודדי ים ובעקבות שבי של סוחרי עבדים שפעלו בשולי המחנות הלוחמים, ושבו בזמן פרעות ופוגרומים, ואלה היו מצויים לעתים תכופות להפתיע כעולה מספרות שאלות והתשובות וממחקר גורלם של השבויים. הנשים היו מצויות ביחסי שכנות עם נשות מקומן הלא יהודיות וחלקו עמהן תובנות בענייני לידה וגידול ילדים, משק בית, בישול ואפייה ורפואות עממיות. הן הושפעו מהתרבות הסובבת בענייני אופנה ואמנות ובענייני מנהגים וחידושים הקשורים לבית, למשפחה ולמסחר, ולא פעם אף התרשמו ממנהגים וחפצים בבתי השכנות שלכדו את תשומת ליבן. כך למשל מנהגי העלייה לרגל למקומות קדושים שרווחו בין נשים נוצריות או מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים שהיה רווח בעולם האסלאם, השפיעו גם על נשים יהודיות, ואלה השפיעו על שאר בני המשפחה. יתרה מזאת, בעולם הטרום־מודרני שהמגפות והמחלות היו נפוצות בו עד מאד, אך לא היו בו מרפאות ובתי חולים במרחב הקהילתי היהודי, ולא הייתה רפואה מונעת, לא היו חיסונים ולא הייתה אנטיביוטיקה, לא היה חשמל, לא היה קירור ולא הייתה טכנולוגיה לסטריליזציה, הפנייה למרפאים עממיים מחלקי קמעות או לעזרתם של צדיקים ובעלי שם, שסייעו על ידי האזנה קשובה, דיבוב החולים והנזקקים לעזרה, נחמה והבטחת תפילה לישועה, הייתה מקובלת מאד בכל הארצות. תועלתם של המרפאים העממיים הייתה גדולה מזו של הרופאים, שכן ניתוחים ללא סטריליזציה וללא אנטיביוטיקה היו מסוכנים עד מאד, ואילו קשב, הזדהות ונחמה, לצד מתן רפואות מצמחים שהיו מבוססות על ידע עממי וניסיון מצטבר, היה בהן מזור ומרפא. קמעות ומזוזות, סגולות ולחשים ששמות קודש היו כתובים בהם, שימשו פריטים רבי ערך במאבק על הקיום, שהיה מאוים לא רק על ידי מחלות ומגפות, אלא גם על ידי מזיקים, רוחות ושדים. לסבל ולמצוקה פנים רבות בחיי כל אדם ובחייה של כל קהילה והמינוח המשתנה של הגורם המאיים על החיים ועל הבריאות, בין אם נקרא חיידקים או ווירוסים, דיכאון או שיטיון, ובין אם מכונה מזיקים ושדים, דיבוק או ‘רוח רעה מן החיצונים’, איננו משנה את עומק המצוקה ואת הצורך בעזרה ונחמה, מזור ותרופה, בכל דרך. קדושתם של קמיעות וקדושתם של צדיקים מרפאים ובעלי שם אנשי סגולה, הייתה מוסכמת בכל הדתות והתרבויות, והאמונה ביכולתם לעזור, שהוכחה לא פעם בעיני הסובלים, הסבה לא פעם הקלה ונחמה. לאמונה זו היו שותפים גברים ונשים מכל שדרות החברה.


י. הרעיון המשיחי. קהילת הזיכרון של העם היהודי ראתה עצמה תמיד אחראית על הנחלת זיכרון העבר המשותף ועל הבטחת הציפייה לעתיד משותף. אם את העבר הנחילה הקהילה באמצעות הוראה שיטתית של העבר הכתוב והפצת האוריינות בקרב כל בני הקהילה, לצד קיום הווה ריטואלי־ליטורגי הנסמך עליו במחזור השבתות והמועדים ובטקסי מעגל החיים של כל אדם, בזיקה למסורת ההלכה והמנהג, הקבלה והמגיה, הרי שאת תקוות העתיד המשותף הנחילה בזהירות רבה. העתיד נקרא בלשון גאולה וישועה, שבהן, לכאורה, לא הייתה סכנה, אולם מימושם של מושגים אלה היה תלוי בביאת המשיח, וכאן הייתה סכנה רבה, שכן כידוע העולם היהודי והעולם הנוצרי נחלקו על השאלה האם המשיח כבר בא ועתיד לשוב שנית (כך הנוצרים) או עדיין לא בא ויבוא בוודאות בעתיד (כך היהודים). היהודים העדיפו שלא להרחיב בגלוי את הדיון בעידן המשיחי בעולם הנוצרי, שהיו בו גם מומרים לא מעטים, חלקם שוחרי רע ודורשי נקם, מימי מסעי הצלב ואילך, אולם בפסיקתא רבתי ובספר זרובבל, במדרש כונן ובכתבי יד של מדרשי גאולה, ובספר הזוהר, שלא נדפס עד 1558, הרחיבו את המיתוס המשיחי ושיקפו בו את ניסיון חייהם ותפישת עולמם. על פי הזיכרון היהודי בתלמוד ובמדרש, המשיח נולד בתשעה באב, ביום שהמקדש נחרב, הוא היום שבו השכינה גלתה מהמקדש החרב והחלה בנדודיה. כלומר, הן המשיח, הן השכינה, נוצרו ברוחם של בני הדורות שהיו עדים לחורבן ולגלות וחיפשו תקוות ישועה ואופק של תקווה. לדמות המשיח האמורה להתגלות באחרית הימים, יש כידוע מקור מקראי בספרות הנבואה, ואילו דמותה של השכינה היא יצירה חדשה לגמרי של חכמים שפעלו אחרי החורבן, והיא משקפת את האלוהות הגולה והדוויה, המתגבשת מחדש בצביון נקבי, בזיקה לציון [החרבה], לירושלים [החרבה] ולכנסת ישראל [הגולה], לצדו של האל העתיק, הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה והברית, שמקדשו חרב, עבודת הקודש שלו בטלה, עיר בחירתו נחרשה לעיים, עמו הוגלה ובריתו הופרה. בהדרגה דמות השכינה הגולה המצפה לגאולה, הזדהתה עם כנסת ישראל הנצחית, הארצית והשמימית, ועם התורה שבעל פה הנוצרת בכל מקום שבו ‘שלושה לומדים תורה, שכינה ביניהם’. המקובלים, שפעלו מתום ימי מסעי הצלב בסוף המאה השלוש עשרה בצפון ספרד ובדרום צרפת, יצרו דמות חדשה של האלוהות שיש בה ממד זכרי, המכונה ‘הקדוש ברוך הוא’, וממד נקבי, המכונה שכינה, כנסת ישראל, עטרה, שבת, כלה ומלכות. מאז חורבן המקדש שני ממדים אלה של האלוהות אינם במקומם הראוי, אלא שרויים בפירוד ונמצאים בגלות, בשל כך במציאות ההיסטורית כנסת ישראל הארצית שרויה בגלות ומצפה לגאולה. ייחודם מחדש של הקדוש ברוך הוא והשכינה המצויים בעולם הפירוד והשבירה, מוטל על כל אדם מישראל החייב לומר: ‘למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’, בכל פעם לפני שהוא אומר את תפילת שמונה עשרה או עוסק בתורה ומצוות. עוד חילקו המקובלים שפעלו בעומק הגלות את העולם כולו, בשמים ובארץ, ל’סטרא דקדושה' ו’סטרא אחרא' כשאת הצד הראשון, ‘צד הקדושה’, קשרו בכוחות הטוב: השכינה, המשיח, הייחוד והגאולה, ואת הצד האחר, ‘סטרא אחרא’, קשרו בכוחות הרע: ס“מאל (סטרא מסאבותא), עולם הקליפה, הפירוד והגלות. החידוש שהציעה הקבלה היה טמון בעובדה שכל פעולה שאדם עושה במחשבה ובמעשה, בזיקה לתורה ומצוות, לחיובים ולאיסורים, ולמוסר של צדק ועוול – פעולה הנקראת תמיד בלשון הקבלה מבחינת משמעותה: כוונה, ייחוד, התבוננות או דבקות – משפיעה השפעה מכרעת על המאבק הקוסמי בין כוחות הטוב והרע בכל ממד, או על המאבק בין ה’סטרא אחרא' ל’סטרא קדושא' ובין המשיח לסמאל, או בין הגלות לגאולה. כל פעולה כזו המלווה בכוונת ייחוד תורמת במישרין לגאולת השכינה מבור שבייה ולשחרור המשיח מכבליו. הקבלה שפתחה ציר אנכי בין הארצי לשמימי, בין הנגלה לנעלם ובין המקובל לשכינה המכונה ‘כנסת ישראל’, לימדה את שומעיה שגאולת השכינה מוטלת עליהם, בעולם המחשבה ובעולם המעשה, בשעה שהם עוסקים ב’תיקון עולם' וב’ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה‘, ואילו קירוב ביאת המשיח קשור בגורלם המר של מקדשי השם, שכן ככל שיגדל מספרם של ההרוגים והנרצחים על לא עוול בכפם בידי רודפיהם, כך יקדים בואו של המשיח, הממתין ב’היכל קן ציפור’ בגן עדן, שתתמלא סאת הייסורים. במדרשי הגאולה תואר המשיח הבוכה המתואר כמצורע הכבול ברומי,13 ובספר הזוהר מתואר המשיח ב’היכל קן ציפור‘, כשהוא גועה בבכי ומכוסה בגלימה לבנה שהאדימה כולה מדם מקדשי השם, גלימת העדות הנחרצת על ייסורי הגלות, המכונה ‘פורפירא’.14 המחבר האלמוני של ספר הזוהר תולה במשיח הבוכה – המעיד בגלימתו הסמוקה מדם הקרבנות על זכרם של הנרצחים, והצופה בקירות היכלו, ‘היכל קן ציפור’, שם חרותים לעד שמות הרוצחים – תקוות נקמה איומה ברוצחיהם של מקדשי השם, שתקדים את גאולתם של הגולים ואת קיבוץ הגלויות הקשורים בגאולת השכינה.15 הקשר בין דמות המשיח הנוקם נקמה איומה בגויים המעלילים, הרודפים וההורגים, ובין גאולה ליהודים המייחלים, הוא קשר דרמטי, כשכנסת ישראל השמימית, השכינה, וכנסת ישראל הארצית הגולה, תיגאלנה זו מתהום הקליפה וזו ממצוקת הגלות. המיתוס הקבלי בדבר המשיח הנוקם נקמה אלוהית ברוצחים, שנוצר מעומק ייסורי הגלות ושימש מפלט לרגשות האנושיים, הקושרים בין הזעם על הסבל והעוול הנורא, לרצון הנקמה ועשיית צדק ברוצחים בשם הנרצחים, התגבש במסלולים שונים במקומות שונים, כשם שהרעיון המשיחי בדבר ‘חבלי משיח’ המייסרים הכרוכים בו, המקדימים באופן בלתי נמנע את הגאולה, מצא אחיזה בלבבות רבים. כשהגיע שבתי צבי במחצית המאה השבע־עשרה להכרה שהגיעה העת לקרוא לאלוהים ולמשיח בשמים, בשם חיוניות הגשמה מידית של הרעיון המשיחי, בעקבות פרעות חמלניצקי שהושמדו בהן 744 קהילות באוקראינה ופולין, ונרצחו עשרות אלפי יהודים, הציג בפני מאזיניו את דמותו של המשיח הנוקם מספר הזוהר, עטה על עצמו גלימה אדומה כסמל לפורפירא המשיחית, עליה רקומים בדם שמות מקדשי השם, שר את מגילת איכה, מגילת החורבן, שקוראים בתשעה באב ללא הפסקה, זעק לנקמה והבטיח שינקום ברוצחים ובפורעים. אלפים הלכו בעקבותיו בכל קהילות ישראל בכל הגלויות, וציפו בזמנם ובמקומם לביאת המשיח ולנקמה המובטחת בזכות קידוש השם של עשרות אלפי הקרבנות. גם ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות עלה ל’היכל משיח’ בראש השנה בשנת 1746 כדי לשאול מתי יבוא ויגאל את המצפים לו וינקום בהורגיהם, כנודע מ’איגרת הקודש' שנפוצה בין חסידיו, וביטא במפורש את תוחלת בני הדור במשפט שחתם בו את מכתבו על עלילות הדם ועל העלייה להיכל משיח כדי לבקש צדק אלוהי במקום שצדק אנושי נעדר: “ובזכות זה יבוא משיחנו וינקום נקמתנו וכפר אדמתו עמו”. בהערכת עמדות אלה ראוי תמיד לזכור שהיהודים השתייכו במשך אלפיים שנה לקבוצה אתנית שלא הייתה לה מדינה ולא הייתה לה מערכת משפטית משלה ביחס לעולם שמחוצה לה. יתר על כן, לא היה שום בית משפט בעולם שלפניו הקהילה היהודית הייתה יכולה להביא את קורבנותיה שנודעו בשם ‘מקדשי השם’, שנרצחו על לא עוול בכפם, ולדרוש צדק. יהודים לא היו יכולים לשבת בדין לגבי פשעים שבוצעו נגד קהילתם ובני עמם ולא היו יכולים לפנות לאחרים ולבקש מהם הגנה וצדק ולאכוף את החוקים שלהם שהתייחסו לתושבים שאינם יהודים. בית הדין היחיד שהיה פתוח בפני קרבנות הפרעות, הפוגרומים, הגירושים, עלילות הדם וההטבלה הכפויה, היה בית הדין של מעלה שבו יושב המשיח הנוקם, שתואר כזכור כאסיר כלוא, כמצורע החובש את פצעיו וכגועה בבכי. בית הדין המשיחי שפעל במרחב המיסטי היה בית דין לפשעים שנותרו פעמים רבות ללא עונש, כגון פשעי רצח עם בפרעות ורדיפות, בגירוש ובפוגרומים, ופשעי הטבלה כפויה לנצרות וחטיפת ילדים יהודים, ושימש כמקום שחוש הצדק בא על סיפוקו: הראיות החרותות לעד על קירות ‘היכל קן ציפור’ ביחס לרוצחים ועל הפורפירא האדומה מדם ביחס לנרצחים, היוו את כל הראיות הדרושות כדי לעשות דין צדק בתודעת הסובלים והעשוקים. הרעיון המשיחי על גילוייו ההיסטוריים השונים, החל מההשקפה החתרנית והאופטימית שהכול יכול להיות אחרת, שכן עריצות, דיכוי ורשע אנושיים אינם אף פעם סוף פסוק בחשבון הצדק האלוהי, עבור בחיוב באמונה בביאת המשיח שהטיל הרמב”ם על כלל היהודים המאמינים בעיקר השנים עשר מי"ג העיקרים בפירוש המשניות שלו למסכת סנהדרין פרק חלק, וכלה בתפיסת המשיח כנוקם וגואל צדק, מעניש וגומל בשמו של חשבון צדק על זמני, שהעלתה המסורת המדרשית, הקבלית והמיסטית, לא פסק מלהתגלות במישורים שונים גלויים ונסתרים מימיו ועד ימינו. 16


* * *


כשהחלו היהודים לחזור לארץ ישראל העות’מאנית ולארץ ישראל המנדטורית משנת 1882 ואילך מכל הגלויות ומכל היבשות, כשאפסה תקוותם לגאולה מידי שמים ונכזבה תוחלתם מביאת המשיח, בשעה שניסיונם ההיסטורי המר התעצם ללא נשוא בעקבות הפוגרומים הרבים, החל ב“סופות בנגב” בדרום האימפריה הרוסית (אפריל 1881–מאי 1882), פרעות קישינב (1903 ו־1905), עלילת בייליס (1913), זוועות מלחמת העולם הראשונה ברוסיה ובפולין, שהגיעו לשיאן בפוגרומים של פטליורה באוקראינה (1919) שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים, החלו המונים לברוח מארץ מולדתם כדי למצוא מפלט בעיקר באמריקה הצפונית והדרומית, אך לא רק. חלק קטן מאותם מהגרים, שדלתות העולם החדש ננעלו בפניהם, הגיעו לארץ ישראל, וכאן פגשו לראשונה בחייהם את כל קהילות ישראל.

קודם לכן הכירו רוב בני העם היהודי ובנותיו רק את הקהילה היהודית בתחום מושבם הגיאוגרפי או בגבולות המכנה המשותף הלשוני של שפת אמם, והיה להם מושג קלוש ביותר על אורח חייהם של בני קהילות יהודיות במרחבים תרבותיים וגיאוגרפיים שונים. החיים כמיעוט נרדף בחסות תרבויות ודתות שונות ועוינות מיתנו בדרך כלל, אם כי לא תמיד, התנהגות יהודית קיצונית, וחינכו למתינות ולפשרות המתבקשות, או נכפות מכורח הנסיבות. ואילו חיים כבני עם חופשי, החי כרוב ריבוני בארצו, שפגשו העולים לראשונה בארץ ישראל, זקפו את קומתם, פתחו להם אופקים חדשים ואף פתחו פתח בלתי צפוי לאפשרויות חדשות ולא נודעות שיידונו להלן. באופן בלתי נמנע המפגש בארץ ישראל בין יהודים בני תרבויות זרות, שפות שונות וקהילות נבדלות, שחיו על פי אורחות חיים שונים בעליל וסבלו לא פעם ממשבר קליטה, שהוא מנת חלקם של רוב בני הדור הראשון להגירה, לא תמיד עלה יפה. היישוב החדש, שהאמין בזכויות לאומיות בקרב משפחת העמים והשיל מעליו את המחויבות למסורת הדורות, פגש לראשונה את היישוב הישן, שלא הכיר במושג לאומיות ולא במושג חילוניות; מאמינים חרדים שנודעו בשם “נטורי קרתא” או “אדוקים” פגשו לראשונה ביהודים חופשיים חילוניים שנקראו בשם “חלוצים”. עולי אירופה, צפון אפריקה ועיראק, מאזורים שונים שעברו מודרניזציה בתקופה הקולוניאלית, פגשו בעולים מארצות שונות שהשתייכו לקהילה המסורתית, שחיה בחברה שרווחו בה סדרים פיאודליים, שטרם הגיעו אליה הדי העידן החדש; עולי מרוקו שחיו בחסות תרבות האסלאם פגשו לראשונה בעולי רומניה, הונגריה, בסרביה ופולין שגדלו בקהילה יהודית בעולם הנוצרי, עולי רוסיה פגשו להפתעתם בעולים מתימן ומסלוניקי, שהיו יהודים שאינם דוברים יידיש, וחלוצים דוברי עברית בהברה ספרדית פגשו בנטורי קרתא דוברי יידיש ולשון הקודש בהברה אשכנזית. 

יהודים שגדלו בעולם המסורתי בקצווי אסיה, בתימן, בפרס או בכורדיסטאן ראו בפעם הראשונה בחייהם יהודים גלויי ראש ונטולי זקן ופאות, ותהו איזה מין יהודים הם אלה, ושומרי מצוות מהמגרב, מסודן או מקוצ’ין השתאו למראה חלוצים גלויי ראש וחלוצות במכנסיים קצרים, שעלו מרוסיה ומפולין, והטילו ספק ביהדותם. פליטי מחנות הריכוז באירופה, שלפני המלחמה ראו עצמם חלק מהעולם המודרני הנאור שפתח את שעריו בפני היהודים משלהי המאה ה־19 ואפשר להם ללמוד לימודים אקדמיים ולהשתלב בעולם האזרחי הכללי, פגשו לראשונה בחייהם יהודים מאפריקה המדברית, מאתיופיה ומתימן, מבוכרה או מהרי כורדיסטאן, שלא הכירו אף שפה אירופית, לא נחשפו להישגי המודרנה ולא ראו מעודם את פלאי הטכנולוגיה. נשים רבות מקהילות יהודיות מסורתיות שונות הגיעו אנאלפביתיות לגמרי,17 וגברים רבים מצאו עצמם חסרי ישע במעבר מקהילת מולדתם לארץ כיסופיהם, שכן המקצועות והתחומים שבהם עסקו לפרנסתם בהרי אתיופיה או בהרי קווקז, בשווקי תימן, בהרי כורדיסטאן או בערי מרוקו, בקהילות פטריארכליות מובהקות, לא היו מוכרים כבעלי ערך או כמועילים לפרנסה במציאות הארץ ישראלית. כולם ידעו שהגיעו לארץ הקודש, לציון או לירושלים, למחוז חלומותיהם הנכסף, או לחילופין לארץ מפלט של היהודים כמחוז הצלה וכמקום שארית הפליטה, אולם התברר להם שלא היה הרבה מן המשותף בין יהודים שגדלו בקהילות מסורתיות בתרבות האסלאם והכירו אותיות ערביות לבין יהודים מודרניים שגדלו בעולם הנוצרי, התערו במידה כזו או אחרת בקהילות ליברליות והכירו אותיות לטיניות, או לעולי רוסיה שהכירו אותיות קיריליות, מלבד העובדה שאלה ואלה נרדפו על לא עוול בכפם ונעקרו מארץ מולדתם בנסיבות טרגיות בשל השתייכותם לעם ישראל ולדת היהודית. 

עברית מקראית הייתה שפה משותפת לחלק מהגברים, אולם לא הייתה ידועה כשפת קריאה ודיבור בציבור הנשים. כל אלה היו רק חלק זניח ממשבר ההגירה ומכל מה שהעולים העקורים, הפליטים והניצולים היו צריכים להתמודד עמו במציאות של קשיים ומתחים רבים מספור, שנבעו מהצורך להתעמת עם תוצאות העשור הטראומטי של מלחמת העולם השנייה, כשנודע על הירצחם של שישה מיליוני יהודים ועל הפגיעה הנוראה במיליוני פליטים ועקורים, בשעה שהיה הכרח להפנים את תוצאות מלחמת השחרור, על ששת אלפי הרוגיה ביישוב שמנה שש מאות אלף איש. היה זה העשור הנורא של מחנות העקורים באירופה, של מחנות הפליטים בקפריסין, של הצלת שארית הפליטה ושל הברחת מעפילים כנגד מדיניות הספר הלבן של המנדט הבריטי, בתקופה שהיישוב התפצל בין ההגנה, אצ“ל ולח”י, שבו, בין 1948 ל־1954, הגיעו גלי העלייה העצומים שמנו כתשעה מאות אלף איש, שגרמו להקמה חפוזה של מחנות אוהלים, צריפים, בדונים ופחונים, ולבניית מעברות ומרכזי קליטה במחנות צבא בריטיים נטושים, שבהם חיו רבים מהעולים בתנאים מחפירים קשים מנשוא. 

 כל אלה היו תנאי הרקע שלאיש לא הייתה שליטה עליהם, לקשיים הרבים שעמדו בפני הפליטים, העקורים, המהגרים, המעפילים והעולים, שנבעו ממדיניות “כור ההיתוך” של בן גוריון ומאתוס “שלילת הגלות” שבו אחזה ההנהגה הציונית, כשכוונת הקולטים, שהתכוונו לטובה מנקודת מבטם, הייתה למחוק את זהותם הייחודית, הדתית והתרבותית של הנקלטים, שלא תאמה את החזון הציוני הלאומי המודרני של דור התקומה. 

 שלילת הגלות הציונית לא הייתה רק תביעה נחרצת לסיום קיומה של הגלות, אלא גם התכחשות תקיפה לכל מה שהגלות ייצגה ולכל הישות היהודית הגלותית הישנה שטיפחה. חזון זה הושתת מאז ימי “הפועל הצעיר” על הסיסמה שנוסחה ב־1905: “על שלושה דברים עולמנו עומד: על קרקע עברית, על עבודה עברית ועל שפה עברית”. היה זה חזון ציוני, חילוני, לאומי, עברי, אשר קשר עצמו לעולם המקרא השורשי ופסח על עולם התלמוד הגלותי, שכבש את הלבבות של העולים החלוצים שבחרו בו מרצון ובמודע, אולם ודאי שלא דיבר אל ליבם של אלה שנקלעו אליו מתרבויות וממקומות שונים שהציונות החילונית העברית לא הייתה חלק מהם. יתכן שהחזון הציוני של דור התקומה, על שלילת הגלות שאפיינה אותו, היה כורח השעה ולא הייתה ברירה אחרת בעת העלייה הגדולה וחבלי הקליטה המייסרים, אולם מחירו היה כבד, שכן רבים מיאנו להיפרד מעברם, מתרבותם ומהווייתם. 

האדרת השפה העברית הארץ ישראלית וההעלאה על נס של החזון הציוני הלאומי החילוני גרמו להפיכת דובריהן של כל השפות האחרות ולכל המאמינים באורחות חיים שונים, מסורתיים, דתיים או חרדיים, ל“מעונים”, “עקורים”, “שוליים” ו“נידחים” מבחינה תרבותית ודתית בארץ ישראל. חוויה קשה זו, המתועדת בפירוט בספרות התקופה ובמחקר אודותיה, התרחשה בשל דחיקת שפות המוצא ותרבות המוצא של העולים לתחום הפרט בלבד, ומחיקת מכלול תרבותם הלשונית, החברתית והדתית בכל שפה, בשם הפיכת העברית החילונית לשפת התשתית החברתית, החינוכית, התקשורתית, המוסדית והתרבותית ברשות הרבים. 

עמדתם של הציונים הלאומיים החילוניים, שעיצבו את הלאומיות הממלכתית העברית החדשה במחיר מחיקת הזהות היהודית הישנה, נתפסה כהתנשאות, כהתאכזרות, כהשתקת קולות ששיקפו את המרחב המסורתי של הזהות היהודית וכפגיעה בגאוותם העצמית של נושאיה. עמדה זו, שנכפתה בדרכים שונות, מתוך אמונה שהכוונה טובה וראויה, יצרה פער תרבותי, מתח ואנטגוניזם. כידוע, בשנות הארבעים והחמישים נעשו מאמצים רבים, בתנאים קשים מנשוא, להציל, להבריח, לשכן ולקלוט מאות אלפי יהודים מכל קצווי תבל, אבל בצוק העתים נעשו גם משגים רבים מנשוא, רובם בשוגג מתוך הערכות שגויות, שיפוט לקוי ותודעה אשכנזית מתנשאת שקבעה: “עלינו להכיר את המנטליות הפרימיטיבית של רבים מבין העולים הבאים מארצות נחשלות”,18 מיעוטם במזיד מתוך הערכות פסולות וכוונות רעות, על רקע אפליה עדתית מתועדת או על רקע של כפייה אידיאולוגית.


עליית המשיחיות

בחלוף שבעה עשורים מאז הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית – שחתרה מראשיתה, על פי האידיאלים שהציבה עם ייסודה בה' באייר תש“ח, בעשור הנורא שבו הסתיימה מלחמת העולם השנייה, להיות מדינה המשתייכת למשפחת העמים, הכפופה לערכי הדמוקרטיה הליברלית וההומניזם המערבי, המיוסדים על חוקים מעשה ידי אדם ומבקשים לשמור על חירות האדם ועל זכויותיו האנושיות המותנות בדעת, אמת וצדק, שלום, שוויון, אחווה, מוסר, חוק וחופש בחירה, מדינה הפועלת למען סולידריות חברתית בחברה הוגנת, צודקת ושוויונית שאין בה ניצול של קבוצה אחת על ידי קבוצה אחרת, המתייחסת בשווה לכל אזרחיה ותושביה וחותרת לשלום עם שכניה, מדינה המאזנת בין ערכיה ההומניסטיים, החילוניים, הדמוקרטיים, הליברליים, המעוגנים בהווה, המעוצב על פי חוקים אנושיים הכפופים לביקורת אנושית, ומושתתים על מורשת זכויות האדם והאזרח של העולם החופשי, לבין שורשיה היהודיים מהעבר, הקשורים בחוקים מעשה ידי אלוהים, ב”תורה מן השמים“, בקדוש ברוך הוא, נותן התורה, במצוות מקודשות, ב”מועדי קודש“, ב”זרע קודש" ו“ארץ הקודש”, ב“ישראל קדושים” ו“ברית קודש”, המתייחסים רק לחלק מתושביה, הבוחרים בקדושות אלה שמקורן בעולם העתיק – אפשר להבחין בשני כיוונים שונים, אחד נטוע בהווה הלאומי, החופשי, הבוחר, מבקר, מאזן, מחוקק, שופט ויוצר, והשני בעבר הדתי, הכרוך באמונה מקודשת, המיוסדת על טקסט עתיק מקודש, הכולל זיכרון מקודש וחוק משמים, המתפרש במקרא ובהלכה, בלימוד תורה, בעיון ובתפילה, ובאידיאולוגיה משיחית. 

בחלוף שבעה עשורים מהקמת המדינה אפשר להצביע הן על שנים עתירות הישגים ברוח ובחומר, בבניין וביצירה, בחקלאות ובמדע, באמנות ובמחקר, בהגנה ובביטחון, בחוק ובמשפט, בחופש יצירה וחופש ביטוי, והן על שנים רבות מכאובים בכל הקשור לעלייה ולקליטה, לאפליה ולאי שוויון, לכיבוש ולדיכוי, למשטר צבאי ולעוול, לאי השתלבות במרחב הגיאו־פוליטי, להתנגשות העבר הדתי בהווה החילוני, למספר משוללי הזכויות האזרחיות, הפוליטיות והלאומיות החיים תחת שלטון ישראל בגבולות “הארץ המובטחת” מהעבר, שהפכו לשטחים כבושים בהווה, בכל הקשור למספר החיים מתחת לקו העוני ובכל הנוגע לפגיעה בערכים חברתיים, תרבותיים, דמוקרטיים, פלורליסטיים והומניסטיים שהתרחשה בזיקה להקמת המדינה ולמלחמות שבאו בעקבותיה. 

האידיאלים ההומניסטיים, החילוניים, הליברליים, הסובלניים והנאורים שנוסחו במגילת העצמאות והאיזון התרבותי־חברתי־דתי־משפטי בין העבר המקודש להווה המחולן, או בין מדינה יהודית־ציונית, הקשורה בחוק התורה ובלשון הקודש, מעשה ידי אלוהים, למדינה דמוקרטית, המיוסדת על חוקים מעשה ידי אדם, לא עמדו במבחן המציאות בשל נסיבות היסטוריות, לאומיות, חברתיות ופוליטיות מורכבות. בעשורים האחרונים אנו עדים למציאות חברתית־דתית־פוליטית משוסעת מאין כמוה, לתסכולים ולמתחים עדתיים ולאומיים ולצמיחתה של הדת הלאומנית־משיחית־גזענית־קיצונית־ימנית, המתנכרת לקיומו של העם הפלשתיני במרחב הארץ ישראלי,19 ששורשיה במיסטיקה הלאומנית־משיחית, שמקורה בחוגי “מרכז הרב” הנודעים כ“גוש אמונים”, המקדשת את ההתנחלות בכל חלקי ארץ ישראל המקראית, בזיקה לקירוב ביאת המשיח ובניית “בית הבחירה” על הר הבית. 

עוד אנו עדים לעלייתה של המשיחיות החב“דית האנרכיסטית והאנטי־דמוקרטית מחוגי הרב יצחק גינזבורג, איש חב”ד המשיחית, חבריו ושומעי לקחו בישיבות גב ההר, בין חברון, בת עין, שכם ויצהר, משיחיות מתנחלת פונדמנטליסטית וגזענית הנודעת באחריותה לפשעי “תג מחיר–ערבות הדדית”, המתנה את ביאת המשיח בהשלמת שלוש המצוות שהציבור הצטווה עליהן בעת הכניסה לארץ: “רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה” (תלמוד בבלי, סנהדרין כ ע"ב), המבוארות בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים א:א,20 וכורכת אותן עם הפוליטיקה של ההתנחלות בכל רחבי ארץ ישראל המקראית. 

ההתנחלות בזיקה לראשית הגאולה וקירוב ביאת המשיח ובזיקה להכרתת עמלק וביעור עבודה זרה מן הארץ, נערכת בשטחים הכבושים בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי ותוך התנכרות מוחלטת לסבלם של הנכבשים. המתנחלים המשיחיים ורבניהם מחויבים לאיסור מוחלט בתכלית האיסור על כל משא ומתן לשלום, הכרוך בהחזרת השטחים הכבושים. איסור זה, הנודע כ“אף שעל”, שעליו הכריזו בנפרד ר' צבי יהודה קוק, שאביו הושפע מאוד מתורת חב“ד, ור' מנחם מנדל מלובאביטש, האדמו”ר האחרון של חב"ד, שר' יצחק גינזבורג הפך לנושא דברו בהתנחלויות בשומרון ובבנימין. “דין רודף” שהוצא בחוגים אלה כנגד מי שמוכן לדון במסירת שטחי ארץ ישראל בזיקה להסדר שלום, על רקע עמדות דתיות משיחיות הקושרות את הרחבת ההתנחלות בהחשת בוא הגאולה, הוא שהסב ברציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין.

השלמת מימושן של שלוש המצוות שהציבור הצטווה עליהן עם הכניסה לארץ נעשה במסירות נפש בידי אנשי המחתרת היהודית, שלמדו בישיבת מרכז הרב, ופעלו לפיצוץ המסגדים ב“חרם אל־שריף”, לשם הקמת בית המקדש השלישי על הר הבית (“לבנות להם בית הבחירה”). עוד נעשה בידי אנשי מחתרת בת עין ואנשי “תג מחיר–ערבות הדדית”, מישיבות גב ההר, המכונים “נוער הגבעות”, הפועלים בשטחים הכבושים ובמדינת ישראל, להורשת הגויים מן הארץ (“להכרית זרעו של עמלק”), או לגירושם על פי מצוות “לא תחונם”. (“בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו”, כדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, פרק י), הקשורה במצוות ביעור עבודה זרה (“והאלילים כרות יכרתון”). מצוות אלה, שמקורן בתורה ובתלמוד וביאורן בהלכות מלכים לרמב“ם, או בהלכות עבודה זרה, מפורטות בספר ”תורת המלך“ שנכתב בישיבתו של הרב יצחק גינזבורג ביצהר, ב”הלכות הריגת גויים“, בפרק העוסק בפגיעה מכוונת בחפים מפשע, שבו מתירים המחברים את דמם של ילדים.21 בהערה האחרונה בספר כתובה הנחיה מפורשת המשמשת השראה למחבלים יהודים: “לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם המלכות הרשעה וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם”; חוגי “תג מחיר–ערבות הדדית” פועלים, כידוע, לשיבוש פעולת צה”ל בשטחים הכבושים המכוונת לפינוי התנחלויות, ומציתים בתים ומסגדים כפעולות נקם וכפעולות הסחה המפרות את הסדר הציבורי כדי להרתיע את כוחות הביטחון ולמנוע מצה“ל לפעול בעניין ההתנחלויות, בהשראה מפורשת ובגיבוי מתועד של ועדי המתיישבים בהתנחלויות בשומרון ובבנימין.22 להם נלווים אנשי “כהנא חי”, אנשי “מדינת יהודה” וארגון להב”ה, העושים כל אשר לאל ידם להציק, להסית, להפלות ולהמאיס את חייהם של הערבים במדינת ישראל במסגרת מצוות “לא תחונם” וביעור עבודה זרה; וחוגי נאמני המקדש הקרובים לנאמני הרב גינזבורג פועלים, כידוע, לחידוש הריבונות הישראלית על הר הבית לשם קידום בניין “בית הבחירה”, במקום בו עומדת כיפת הסלע זה אלף וארבע מאות שנה. 

המכנה המשותף לפעולות חתרניות וטרוריסטיות אלה, המסכנות את שלום הציבור, הנעשות בזיקה לשלוש מצוות הציבור הקשורות בכניסה לארץ, הוא קריאה פשטנית פונדמנטליסטית של טקסטים בני שלושת אלפים שנה כמכוונים לביצוע מדוקדק ברוח הכתוב המקראי, בזמננו ובמקומנו, מתוך הנחה שרק בהגשמתן ובמימושן של שלוש מצוות הציבור ובהעמקת האחיזה בשטחים הכבושים תלויות הגאולה וביאת המשיח. קבוצות שונות, שוליות ומרכזיות, דתיות משיחיות חרדיות ופוליטיות, האוחזות בעמדות אלה, מבקשות להפוך את מדינת ישראל הדמוקרטית־ליברלית־חילונית, שהתנגדו לה מלכתחילה או שאינם מוצאים בה כל חפץ בדיעבד, ל“מלכות ישראל” המשיחית, שתושביה יהודים בלבד, להשליט בה את מדינת התורה וההלכה ברשות הרבים בראשות המלך המשיח, במקומה של המדינה הדמוקרטית בעלת המשטר הפרלמנטרי שבראשה ממשלה, ולהחליף את החוקים מעשה ידי אדם, המצויים ביסוד המערכת המשפטית שלה, בחוקי האל המפורטים בתורה, וכל זאת, כאמור, לשם קירוב הגאולה, בניין המקדש וביאת המשיח התלויים בהעמקת ההתנחלות בארץ המובטחת, בהורשת יושבי הארץ שאינם יהודים, בביעור עבודה זרה ובהכרתת עמלק.


שלושה כיוונים

הפונדמנטליזם הדתי־משיחי־לאומני, הכרוך בחלום ההתנחלות בכל ארץ ישראל המקראית, המיסטיקה המקדשית הלאומנית, הקשורה בתקוות חידוש עבודת הקורבנות ומשמרת הקודש, והמשיחיות הפוליטית, הקשורה בחלום בדבר החלפת הדמוקרטיה האנושית במונרכיה משיחית – הכוללים את מלכות ישראל “כיסוד כיסא ה' בעולם” וכמרחב הגאולה; את בניין המקדש על הר הבית כ“בית הבחירה”, ואת חידוש עבודת הקורבנות; את בואו של משיח בן דוד כנוקם היוצא למלחמת חרון בגויים; את הכרתת עמלק, המתייחס לתושבי הארץ שאינם יהודים המסרבים לקבל עליהם את שבע מצוות בני נוח ולהשתעבד לישראל; ואת התגשמות חזון המדינה היהודית כמדינת הלכה; בדומה לרעיון בחירת ישראל, הכרוך בהסתה בין־דתית, ובגזענות האנטי־ערבית בכלל, ובשלילת זכויותיהם הלאומיות של הפלשתינים, “זרע עמלק”, בפרט – היו אמורים כולם להיעלם בעל כורחם ב“כור ההיתוך” הציוני. כור היתוך זה ראשיתו הייתה בניתוק מהעבר הדתי הגלותי, על מרכיביו המיסטיים והמשיחיים, שבו בחרו ראשוני הציונות והוגי תנועת הפועלים,23 והמשכו במאמצים העקביים של “שלילת הגלות” שנקטה ההנהגה הציונית, שבאה לברוא עולם לאומי חדש, המנותק מעולה של יצירת הגלות, בשעה שביקשה להשיג עצמאות מדינית לעם היהודי וליצור עבורו ארץ מקלט, מרחב הצלה, קיום, רווחה ושגשוג. אולם חלומות דתיים פונדמנטליסטיים משיחיים־מקדשיים־גזעניים אלה, המיוסדים על תודעת עם הבחירה ובית הבחירה, על מלך ומלוכה ועל ביעור עבודה זרה, לא נעלמו כלל וכלל. משמעותה הראשונה של המילה היתוך היא המסה על ידי שריפה. השאלתה לביטוי המטאפורי הציוני “כור ההיתוך” מתייחסת לדרך שבה הייתה אמורה להתפתח חברה לאומית הטרוגנית מודרנית, או לתהליך שבו אנשים מרקע תרבותי ודתי שונה נצרפים בכור ההיתוך, מבטלים ומצמצמים את מאפייניהם התרבותיים והדתיים המקוריים העתיקים לשם יצירת חברה חדשה, אחידה מבחינה תרבותית, המכוננת לאום חדש, על ידי כך שהם מוותרים על ייחודם הדתי ועל זהותם התרבותית, מוותרים על ספרייתם ההלכתית והמיסטית בלשון הקודש, ובסופו של דבר משתלבים יחד במציאות חדשה. אלא שאנשים בעלי זיכרון היסטורי ותודעה מסורתית אינם מתכות דוממות הנצרפות באש של כור ההיתוך ואינם נוטים לוותר בנקל על מאפייניהם התרבותיים הייחודיים בלחץ ההגמוניה, כשם שאינם נוטים לוותר על דת אבותיהם או על אמונה עתיקת ימים ועל אורח חיים המתחייב ממנה או על לשון ומסורת שגדלו בתוכם מילדותם, בכוח החלטות ממשלתיות. 

יתר על כן, עולים, פליטים ומהגרים אינם נוטים בנקל להשלים עם מחיקת זהותם, אמונתם, לשונם, דתם ותרבותם בכוחה של כפייה ממשלתית מנוגדת לציפיותיהם. בשל כל אלה המפגש בין העולם הדתי־מסורתי־חרדי־משיחי, ששורשיו בעבר הכתוב המקודש, אשר רבים מהעולים באו ממנו ובניהם צמחו והתחנכו בו בתחומי הבית, בחינוך הדתי ובבית הכנסת, לבין הריבונות הישראלית הממלכתית־החילונית, ההומניסטית, הדמוקרטית והליברלית, בתפיסתה האידיאלית, ששורשיה בהווה, שאפיינה את התודעה הלאומית והממלכתית של הקולטים, לא עלה יפה כלל ועיקר. 

ביטויים קיצוניים שונים של דת חרדית מתבדלת ושל מיסטיקה לאומנית משתלטת, של משיחיות קנאית פורצת גבולות או של הנהגה דתית כריזמטית הנסמכת על עולם הנסתר או על המשיחיות הגלויה, שאמורים היו “להתמוסס”, “להיצרף”, “להינתך” או להיעלם בכור ההיתוך הציוני, בחינוך הממלכתי החילוני ובלאומית המודרנית הישראלית, בעולם הדמוקרטי הליברלי האידיאלי שערכי ההומניזם והמוסר, ההשכלה והאקדמיה, המחקר והחילון, הפלורליזם והסובלנות, הרציונליזם הביקורתי והריאליזם המדעי שולטים בו, לצד ערכי הדעת, האמת, הצדק, האחווה, החירות, השלום והשוויון, לא נעלמו כלל וכלל. נהפוך הוא, ערכים דתיים, קבליים, מיסטיים ומשיחיים קיצוניים ופונדמנטליסטיים אלה, ההופכים חלומות, חזיונות, אגדות, אמונות וטקסטים עתיקים מקודשים למציאות פוליטית כוחנית מגובה בכוח צבאי, הגובה מחיר כבד מנשוא באובדן חיי אדם במלחמות ובמבצעים חדשים לבקרים, שבים, עולים וצומחים ביתר שאת מכיוונים שונים, צפויים ובלתי צפויים, בציבוריות הישראלית. 

לתופעה זו גורמים רבים, סוציולוגיים, פוליטיים ודתיים, ובראשם העובדה שכנסת ישראל נמנעה מהפרדה חד־משמעית בין הדת למדינה, שכל העולם המערבי נקט בה, הפרדה שמהותה הבחנה ברורה וחדה בין קדושה סובייקטיבית על־זמנית, שמקורה בעבר, שהיא עניין לבחירה אישית, לבין מציאות אובייקטיבית הכפופה לתנאי הזמן והמקום של ההווה, שהיא התנאי לקיומו של מרחב ציבורי וסדר חברתי ריבוני; כשם שנמנעה מגיבוש חוקה ליברלית נאורה ושווה לכל אזרחי הארץ ותושביה בשנים הראשונות לייסוד המדינה; והרשתה את קיומו של חינוך דתי חרדי מתבדל לצד חינוך חרדי לאומי מתנכר ועוין למציאות הדמוקרטית־ליברלית, במימונה המלא של המדינה, כתנאי לחתימת הסכמים פוליטיים עם מפלגות דתיות, שתבעו פטור גורף משירות צבאי לתלמידים חרדים או חלקיות שירות בתנאים מיטביים במסגרת ישיבות הסדר לתלמידי הציונות הדתית המתחרדת והולכת. 

הואיל ודנתי בחלקו הראשון של המאמר במאפייניה המרכזיים והעל־זמניים של הדת היהודית במשך קיומו של העם היהודי בגולה לאורך אלפי שנים, כאן לא אעסוק במכלול ההיסטורי־חברתי־פוליטי שאפשר מציאות זו במדינת ישראל והעניק לה תוקף חוקי, אלא אדון רק בשלושה כיוונים מרכזיים שמשפיעים על חיינו היום, אשר עלו כתופעות חדשות־ישנות במפגש הטעון שבין העבר הדתי המקודש של העם היהודי, שהתגבש לאורך הגלות ונשמר בספרייה ענפה של כתבי קודש ובזיכרון ריטואלי־ליטורגי הקשור לארץ ישראל המקראית האידיאלית והנחלמת, לבין ההווה החילוני, לאומי, דמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, ממלכתי וריבוני, שהתגבש מאז ראשית הציונות במדינת ישראל המציאותית, הכפופה לאילוצי ההווה. 

לעומת אנשי ההסתדרות הציונית שאמרו: “הציוניות אין לה דבר עם הדת”,24 והאמינו בתום לב שאפשר לבטל בהבל פה ממלכתי, ריבוני, חילוני, מודרני, אלפי שנות היסטוריה דתית רבת פנים, הכוללת אמונה, חוק דתי, מסורת, הלכה, ספרייה מקודשת, תלמוד תורה, זיכרון ליטורגי־ריטואלי ותקווה בת דורות, צמחו שלושה כיוונים דתיים, אנטי־דמוקרטיים, אנטי־הומניסטיים ואי־רציונליים קיצוניים, אשר לכל אחד מהם יש סדר יום שונה. 

הכיוון האחד הוא דתי־לאומני, קבלי, משיחי, המקדש את המדינה בתחומי הארץ המובטחת, חותר לקירוב ביאת המשיח באמצעות מפעל ההתנחלויות ופועל להחשת בניין “בית הבחירה” (המקדש השלישי) ולקידום שלטון מלכות ה' בעידן הגאולה, ואיננו מהסס לגייס את צבא הגנה לישראל, אליו הוא מתגייס במסירות, לקידום מטרותיו הדתיות הלאומניות והמשיחיות, המיוסדות על חלום הגאולה וחלום המקדש ועל כפיית ההלכה בקריאתה הפשטנית בתואנות שווא ביטחוניות, ומנגד גם איננו מהסס כלל לקרוא במפורש לסירוב פקודה בעת התנגשות בין חוק התורה לחוק המדינה. קיצונים שבחוג זה לא נרתעו לקבוע שמותר בשם האמונה באל ובמשיחו למרוד במדינה, בחוק, במוסר הטבעי ובצו האלוהי האוסר על שפיכות דמים לשם הגשמת מטרותיהם המשיחיות. 

 הכיוון השני הוא סדר יום דתי־חרדי אשכנזי, אנטי־ציוני ואנטי־דמוקרטי, המתנגד מכול וכול להחשת הגאולה בפעולות מעשה ידי אדם, מתבדל מהציבור, עוין את המדינה ומתנכר מכול וכול לאתוס הציוני הריבוני, החילוני, הממלכתי והלאומי, הנתפס בעיניו כטמא, כמתועב וכמחלל שם שמים. 

הכיוון השלישי הוא דתי חרדי־מזרחי, הנוטה לפשרה פרגמטית עם המדינה לשם “החזרת עטרה ליושנה” ולכינון מדינת התורה וההלכה ברשות הרבים ורבנים קיצונים שבו מדברים בלשון אפליה בוטה והסתה גזענית משפילה נגד האוכלוסייה הערבית.


עליונות כמכנה משותף

פרופ' שלמה פישר, חוקר הציונות הדתית, ציין ש“התפיסה היהודית הלאומית המודרנית הציעה זהות שתהא מנותקת משמירת ההלכה. הציונות טענה שהעם היהודי יכול לממש את עצמו ואת תכליתו רק דרך המימוש של קיום לאומי יהודי. הלאומיות היהודית המודרנית נועדה להחליף את הדת כעיקרון מארגן של החיים ושל הזהות היהודית הקולקטיביים. עם זאת, היא לא שמה לה למטרה לשלול את הדת בצורה טוטלית, אלא ביקשה להכפיף אותה לעיקרון הלאומי”.25 

מאז מלחמת ששת הימים, שהוכרזה בחוגי מרכז הרב כ“אתחלתא דגאולה”, ומאז מפעל ההתנחלות הלא חוקי שנערך בעקבותיה בשטחים הכבושים, שהתחולל בהשראה משיחית בזיקה לטענת הזכות המקראית על הארץ המובטחת ממחצית שנות השבעים ואילך, נכשלה הציונות החילונית כישלון חרוץ בניסיונה להכפיף את הדת היהודית לעיקרון הלאומי היהודי, הן בכל הנוגע לחוגים הלאומניים והמשיחיים, הדוגלים בהתנחלות בשטחים כבושים, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי ובניגוד מוחלט לרצון התושבים הפלשתינים של שטחים אלה; הן בכל הנוגע לחוגים חרדיים אשכנזיים עוינים ומתבדלים, הרואים במדינה כפירה ותועבה ומתנכרים לחוקיה, והן בכל הקשור לחוגים חרדיים ספרדיים קיצוניים, השואפים להשליט מדינת הלכה ולהרחיב את כפיית החקיקה הדתית על אזרחי המדינה החילונית, ומרבים להסית הסתה גזענית־דתית נגד האוכלוסייה הפלשתינית. 

לכל אחד מגילויים דתיים חדשים־ישנים אלה, המבקשים להחיל את המחשבה הדתית בפירושיה הקיצוניים הפונדמנטליסטיים על המרחב הציבורי הממלכתי הריבוני ומתנגדים לתפיסה היהודית הלאומית המודרנית, שהציעה זהות יהודית חילונית המנותקת משליטת ההלכה, ומבקשים להחליף משטר פרלמנטרי חילוני במדינה ריבונית מודרנית במדינת הלכה או במונרכיה דתית אבסולוטית המיוסדת על המסורת המשיחית העתיקה, יש משמעות פוליטית וחינוכית רחבה, המשפיעה על חיי כלל הציבור במדינה יהודית דמוקרטית. הואיל והמדינה מצויה במצב של שסע חברתי־תרבותי־פוליטי־דתי עמוק מאז הכיבוש של שנת 1967, שהפך ביוזמת חוגים דתיים משיחיים וחוגים ימניים־לאומניים, המקדשים את “ארץ ישראל השלמה”, להתנחלות השנויה במחלוקת בשטחים הכבושים,26 מצב המושפע במידה מכרעת ממעשיהם ומהכרעותיהם הדתיות והפוליטיות של בעלי השקפות משיחיות־ציוניות או אנטי־ציוניות־חרדיות אלה, ראוי להכיר את תפיסת עולמם של נושאיהם וראוי להתוודע אליהם. 

מדובר בשלושה זרמים עיקריים: הדת המשיחית־קבלית העומדת ביסוד תנועת ההתנחלות הגזענית בשטחים הכבושים, שצמחה במחשבה הציונית הדתית המשיחית, בחוג הרב קוק וממשיכי דרכו, ששאפה לאחד את הלאומיות המודרנית היהודית החדשה ואת הדת היהודית העתיקה בעידן התחלת הגאולה ולהוכיח את המשמעות המטאפיזית של ההיסטוריה בפרשנותה האלוהית. עידן ראשית הגאולה החל על פי השקפת הרב אברהם יצחק הכהן קוק מראשית הציונות, עם קיבוץ הגלויות והעלייה לארץ, והתעצם בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שהייתה לדעת הרב מלחמת גוג ומגוג המקדימה את העידן המשיחי, משום שהייתה זו מלחמה שבה הרגו עמי אירופה אלה באלה. לפיכך טען שכל מה שקרה או עשוי לקרות ליהודים בימינו שייך במישרין לתהליך הגאולה. התהליך המשיחי הגואל התעצם על פי השקפת בנו, ר' צבי יהודה הכהן קוק, מזמן ייסוד המדינה שהפכה למקודשת, והגיע לשיאו במלחמת ששת הימים, שהוכיחה הוכחה ניצחת את שילוב ההיסטוריה בתוכנית הגאולה האלוהית, בשעה שהשיבה את חלקי ארץ ישראל ההיסטורית, שהיו בידי שלטון זר, לידי מדינת ישראל וסללה את הדרך לבניין “בית הבחירה” ולביאת המשיח; הדת האשכנזית־חרדית הקיצונית, הקנאית, המתבדלת והמפלה, שצמחה בעולם האורתודוכסי, שראה בציונות מרד כלפי שמים וכלפי החזון המשיחי, התלוי רק ברצון שמים, בחרה לדחות את הלאומיות היהודית המודרנית ולהתנגד לה מכול וכול והעדיפה להתבדל ולכונן מובלעות בהן חיים על פי ההלכה ומפנים עורף לעולם המודרני ליברלי, הנתפס כולו כמורד, מופקר, נתעב, טמא, פרוץ וחוטא; הדת המזרחית־חרדית האנטי־דמוקרטית והגזענית שצמחה בישראל בחוגים דתיים מתונים, והפכה לתנועה החותרת להשליט מדינת הלכה ולגרש את תושבי הארץ הערבים. 

 לשלושת הזרמים, שיש בהם גוונים שונים ואידיאולוגיות שונות, יש מוסדות חינוך נפרדים הממומנים מתקציבי המדינה, שבהם בנים ובנות לומדים בנפרד ובהם מנחילים ערכים דתיים־גזעניים, אנטי־ציוניים, המבוססים על עליונות העם היהודי ונחיתות הגויים, על עליונות חוקי התורה שמקורם שמימי על חוקי המדינה שמקורם אנושי, ועל עליונות שומרי המצוות על הכופרים היהודים “פורקי עול מלכות שמים”. ערכים אלה, המונחלים בחינוך דתי לאומני פונדמנטלי, נטול ביקורת, חסר מצפון, נטול אחווה אנושית ומשולל מוסר, במימון המדינה, עומדים בניגוד לערכיה הליברליים וההומניסטיים של מדינה יהודית דמוקרטית חילונית, הרוצה להיות חלק מקהילת העמים המאמינים בחירות, שוויון, צדק, אמת, משפט ומוסר, דעת, השכלה, סובלנות וחופש בחירה, השמורים בשווה לכל אדם ללא קשר לדתו וללאומיותו. מוסדות חינוך דתיים קיצוניים אלה, העוינים את העולם המודרני, שתהום מוסרית עמוקה כרויה ביניהם לבינו, שכן רבניהם, המביעים “דעת תורה”, קוראים לתלמידיהם להתנכר למדינה ה“טמאה” ואף למרוד בה, כפי שניכרו הדברים בבירור בשנים שקדמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכמי אוסלו,27 ומנהיגי ציבור המתנחלים המגבים מוסדות חינוך אלה, הקוראים לפירוק הדמוקרטיה, למרות ששכרם משולם על ידי המדינה, ואומרים: “הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, וחייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות”,28 כדברי ראש ועד מתיישבי שומרון, או אומרים שהדמוקרטיה “מעוותת את המציאות” ו“רבנים אינם מחויבים לדמוקרטיה”, כדברי הרב אליקים לבנון מאלון מורה, או פוסקים ש“מצוות כיבוש הארץ היא מעל השיקולים המוסריים האנושיים על הזכויות הלאומיות של הגויים על ארצנו”, כדברי הרב שלמה אבינר, או קובעים בנחרצות: “אין לנו אפשרות לוותר על מהלך הגאולה – כל חלק מארץ ישראל הוא חלק מהגאולה ואיננו יכולים לוותר על כך”, כדברי הרב זלמן מלמד. 

רבנים אלה עומדים בראש מוסדות שמוריהם ומנהיגיהם, תלמידיהם ועובדיהם מחנכים ומחונכים להתנשאות גזענית על מי שאינם בני ברית, המתירה הסתה ופגיעה בנפש הגוי ובגופו, ומתירים הוראות סירוב פקודה בזמן התנגשות בין חוקי המדינה לחוקי התורה, וקוראים למרוד בחוקי המדינה, למגרה, לעקרה ולשברה, וקוראים לסילוק השיקוץ מהר הבית לשם בניית המקדש במקומו – מתוקצבים וממומנים ברובם מכספי המדינה, שכן מנהיגיהם, המטיפים להסתה גזענית־דתית לאומנית נגד ערבים, לשנאת חילונים ככופרים, להדרת נשים ולהשפלתן בבתי הדין הרבניים, זוכים לייצוג פוליטי בכנסת ישראל הנבחרת, במדינה יהודית־דמוקרטית.


הפוליטיקה האלוהית של ר' צבי יהודה קוק

הדת היהודית הישראלית החדשה, שנוסדה בחוגי גוש אמונים29 כתופעה דתית, משיחית ופוליטית שלא היה לה תקדים היסטורי, צמחה כדת משיחית־אמונית פונדמנטליסטית הפועלת במרחב הגיאוגרפי־פוליטי־היסטורי מאז 1974. ראשיתו של גוש אמונים בחניכי בני עקיבא מגרעין חלוצים לומדי תורה (גחל"ת), שהחלו לפעול בשנות החמישים,30 התגבשותו סביב ישיבת מרכז הרב בירושלים בשנות השישים, שם למדו את תורת הרב קוק בדבר אמונתו המשיחית וציפייתו האופטימית לקראת העתיד המשיחי והפכו אותה לתורה דטרמיניסטית בדבר ודאות משיחית הכרוכה בידיעת העתיד, הקובעת שמשעה שגאולת ישראל החלה להתגלות בזמננו ובמקומנו אין ממנה נסיגה ואיננה שבה ריקם,31 והתעצמותו הייתה בתנופת ההתיישבות בהתנחלויות בשנות השבעים, בהוראת ר' צבי יהודה קוק, שהחלה בהיקף רחב רק אחרי מלחמת יום הכיפורים.32 תנועה ציונית־דתית־משיחית זו, שפירשה את המפעל הציוני הלאומי החילוני כמפעל משיחי מובהק, מאמינה שיישוב ארץ ישראל כולה בידי בני העם הנבחר, “עם סגולה”, “זרע קודש” – הנערך בשטחים כבושים, הנתפסים כחלק בלתי נפרד מ“הארץ המובטחת”, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי האוסר על כל שינוי דמוגרפי בשטח כבוש ובניגוד מוחלט לשאיפותיהם הלאומיות והאזרחיות של תושבי שטחים כבושים אלה, הסובלים מדיכוי ומהתעמרות, מגזל ומעוול תחת ממשל צבאי ומשפט צבאי מאז 1967, משום שדתם מוסלמית או נוצרית ולאומיותם פלשתינית – מקדם את תהליך הגאולה ומבטיח את בניין המקדש.33 

רוב חברי גוש אמונים משנות השבעים ואילך נמנו עם חברי סיעת צעירי המפד“ל, חניכי ישיבות בני עקיבא וישיבת מרכז הרב. את השראתה האידיאולוגית ואת עמדתה הדתית־אמונית קיבלה התנועה ממשנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891–1982), ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935), שעלה לארץ ישראל בשנת 1904, כיהן כרבן של יפו ושל המושבות, הפך לרב הראשי של ארץ ישראל, ומאז עלייתו האמין שקץ הגלות הגיע, ועל כן יש לראות את התנועה הציונית החילונית, העסוקה בבניין הארץ ובקיבוץ הגלויות, כתנועה משיחית המבטאת את המצב המיוחל, הנודע בשם “אתחלתא דגאולה”. לדברי האב, שראה בציונות החילונית שלב המקדם את פעמי משיח ואת תחילת הגאולה בעולם החומר, בדרך לשלטון הדתי השלם של מלכות הרוח המקודשת, ואמר: “מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו, ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו”, וקבע ש”מקור הציונות הוא המקור הקדוש העליון. התנ“ך נותן לה את כל העומק וההוד המסורתי”34 – העידן המשיחי, שהחל בראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל, אשר נתפסה כמימוש ההבטחה המשיחית של קיבוץ גלויות – מעיד שההתגלות האלוהית נוכחת בכל המציאות ומאשרת את המעבר הבלתי הפיך מהגלות המרה לגאולה הנכספת. ראשיתו במעשה ידי אדם, שלא כמקובל במסורת היהודית שציוותה להמתין באורך רוח רק לגאולה מידי שמים, והשביעה את הגולים ש“לא לעלות בחומה”, כלומר אסרה עליהם להתאגד ביחד כדי לפעול במשולב למען קירוב הגאולה. המסורת היהודית חייבה פאסיביות פוליטית גמורה ואסרה לנקוט בפעולה אנושית שתשנה את מצב הגלות, מצב שנתפס כעונש אלוהי על חטאי העם שהביאו לחורבן. הגולים שהוגלו בידי האל כעונש על עוונם המתינו לגאולה מידי שמים, שאיננה תלויה במעשי בשר ודם, אלא רק בהכרעה אלוהית שנשלם עוונם.

הרב קוק, שהושפע מאוד מהמחשבה החסידית־החב"דית הדיאלקטית, הטוענת שמאחורי כל פרטי המציאות הגלויה מצוי כוח מאוחד דו־כיווני, שהוא האלוהות הנעלמת, ההולכת ומתגלה כל העת כאחדות הפכים,35 אמר שהמהלך המשיחי הדיאלקטי, הנישא בידי כוחות חולין חלקיים בדרך אל הקודש השלם, מהלך שהחל עם שיבת ציון בשנות השמונים של המאה ה־19, יושלם באמצעות ייסוד מדינה אידיאלית שייעודה הוא “יסוד כיסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד”.36 בנו, ר' צבי יהודה, אשר ראה בהקמת המדינה שלב מכריע בגאולת האומה והאמין כאביו במהפכה הרוחנית שהתנועה הציונית החילונית הביאה עמה, אמר כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה המשיחית, הנגלה בפועל בהתרחשות ההיסטורית הציונית, ממנה היא צומחת ובה היא מתממשת, וראה במדינת ישראל, אותה הגדיר כקדושה במהותה, כהתממשות חזון הגאולה: “יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של ‘המחזיר שכינתו לציון’… המדינה היא קודש בכל אופן שהוא”.37 לדבריו, הרעיון המשיחי הוא זה המכונן את האמונה היהודית בכללה והוא הגורם הדומיננטי בה, ודור הגאולה, במאה העשרים, רואה בעיניו את פעמי המשיח.38 

אחרי מלחמת ששת הימים, שהתפרשה בעיניו כנס אלוהי שהשיב את “הארץ המובטחת” לבניה והחזירם לימי יהושע בן נון, קבע ר' צבי יהודה כי “מדינת ישראל היא עניין אלוהי… ולא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להפך, נוסיף כיבושים ושחרורים… אין מציאות ואחיזה לנסיגה”.39 הרב קבע שיש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל, וטען כי עיקר תכליתו של עם ישראל הוא לזכות בגאולה באמצעות חיים ארציים ורוחניים בארץ ישראל השלמה, על פי ההלכה. “לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה… חלק מגאולה זו הוא כיבוש הארץ והתנחלות בה. זוהי קביעה של הפוליטיקה האלוהית אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה”.40 החזון המשיחי של ר' צבי יהודה, אשר איחד את תחיית העם בארצו כהתחלת הגאולה עם הגשמת חזון מוסרי אוניברסלי, כלל את כינונה של חברת מופת שומרת מצוות במדינת ישראל, המיוסדת על חוק התורה, לצד מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, המחדש את ימי יהושע בן נון ומכשיר את ביאת המשיח. ארבעה יסודות מיסטיים משיחיים והלכתיים כרוכים בתורת גאולה זו שמקדשת את המדינה ורואה בה יסוד כיסא ה' בעולם, ומתרחקת מהווייתה המציאותית המתמודדת עם מציאות גיאופוליטית מורכבת הכבולה בכבלי הזמן והמקום וגוזרת עליה מתח תמידי בין צביונה האידיאלי הדתי־משיחי העל־זמני הכפוף להלכה לבין גילויה הפוליטי במציאות החילונית הכפופה למשפט הישראלי ולחוק הבינלאומי. שלושה מארבעה יסודות אלה מיוסדים על שלוש מצוות הציבור שהוטלו על עם ישראל בכניסתו לארץ, שנזכרו לעיל,41 חלקם מוצנעים וחלקם מפורשים, בהתאם לנסיבות המשתנות: משיחיות, המחייבת את השלטת חוק התורה בידי המלך המשיח בממלכה דתית; קדושת הארץ, המחייבת חתירה להתיישבות בגבולות ההבטחה, הידועה בשם התנחלות; מלחמה בגויים האויבים היושבים בארץ, הנתפסים כעמלק שיש למחות את זרעו מן העולם,42 ובניין המקדש על הר הבית, המחייב את חידוש משמרות הכהונה ופולחן הקורבנות בטבורה של מלכות הלכתית משיחית. במסמך היסוד של גוש אמונים נכתב: “גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה־ישנה בכלים ובדפוסים קיימים… ותכליתו – הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו”.43


מדינה חלופית הלכתית

תלמידו של הרב צבי יהודה, הרב שלמה אבינר, ביאר את ההקשר המשיחי של הדברים: “אנו קובעים את הוודאיות המוחלטת של הופעת גאולתנו עתה… כל הצרות, העיכובים והסיבוכים שעברנו ואנו עוברים הם רגעיים ואין בכוחם להעיב על המהלך הכללי והאדיר הזה. המשיח הזה, שכוחו טמון מימי קדם במכמני ההיסטוריה, מתגלה עכשיו בפועל”.44 אחד מדוברי הגוש פירש את המשמעות הקבלית של הדברים, הקושרת בין המתרחש במציאות הארצית הגלויה לבין המתחולל במציאות האלוהית הנעלמת: “החוקיות הזו נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת אל השטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה. […] כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים”.45 דימוי זה, המתאר את יחסי הגומלין בין המעשה האנושי, הנגלה “בשטח”, לבין המתרחש בעולמות עליונים, בתחום הנעלם, מתייחס למחשבה הקבלית־חסידית המצויה בתשתית מחשבתו המיסטית של הרב קוק האב, שהשפיעה השפעה מכרעת על תפיסת בנו ועל הכרעות תלמידיו. עיקרה טמון במחשבה הקבלית החוצה גבולות, הרואה את האלוהות ככוח בורא ומחייה כל העת בתהליך דינמי דו־כיווני, המכונה “אחדות הפכים”. תהליך אלוהי זה של בריאה דו־כיוונית, המכונה התפשטות והסתלקות, או “רצוא ושוב”, ההולך ונמשך כל העת כמקור העולם וחיותו האלוהית, כבריאתו והחזרתו למקורו, מצוי ביחסי גומלין עם מעשי האדם בעולם המחשבה ובעולם המעשה.46 מחשבה זו מיוסדת על הנחת היסוד הקבלית־חסידית הטוענת שהנוכחות האלוהית הבוראת והמחייה מצויה כל העת בכל מקום בשמים ובארץ כאחדות הפכים דינמית של יש ואֲין, התפשטות והסתלקות, רצוא ושוב, המשכה והעלאה, גילוי והעלם, האצלה מלמעלה למטה והפשטה מלמטה למעלה. מעשי האדם מסייעים לכוונה האלוהית הדו־כיוונית להתגלות להתפשט, להאציל ולהתממש בעולם התחתון (“רצה הקב”ה לעשות לו דירה בתחתונים") מצד אחד, ולהתעלות, להתפשט, להסתלק, לשוב והתאחד במקורו ולהתבטל לעולם העליון מצד שני. תהליך דו־כיווני זה, הקשור בכוונה כפולה של האצלה והפשטה, יש ואין, הדומה לגאות ושפל או לשאיפה ונשיפה, נתפס כתהליך של השתלמות אלוהית, המכונה “אתערותא דלעילא”, התעוררות מלמעלה כלפי מטה, ששיאה התגלות עולם משיחי בארץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בגילוי אלוהי בחיי העולם הזה (“דירה בתחתונים”); המקביל להשתלמות אנושית, המכונה “אתערותא דלתתא”, התעוררות מלמטה, המכוונת להתעלות מוסרית ורוחנית של האדם במחשבתו ובמעשיו, שמטרתה להשפיע על עולמות עליונים ולסייע במעבר מגלות לגאולה.

 ככל שהאדם מרחיב ומעמיק את עבודתו הקונקרטית בתורה ובמצוות, המסייעת להמשכה האלוהית מלמעלה למטה, מהמופשט למוחש, מהאין ליש, מגילוי אלוהי לעולם גשמי; וככל שהוא מתאמץ בעבודתו הרוחנית, המכוונת לסייע בהעלאה מלמטה למעלה, עבודה המכונה דבקות והתבוננות, השתוות וביטול, התקשרות ותשובה, המכוונת למעבר מהעולם המוחשי אל האלוהות המופשטת, בחינת רצוא ושוב, או לשיבה מההעלם אל הגילוי, מהגשמיות לרוחניות, מהיש לאין, כך הוא מסייע לקירוב העידן המשיחי של התגלות שלמה של האל בעולם בעת הגאולה. בפיתוחיה המאוחרים של מחשבה קבלית־חסידית־מיסטית־משיחית־על־היסטורית זו, המכונה תורת אחדות ההפכים, שהחלה בימי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בהזדהות עמוקה עם הציונות החילונית והעלייה שיזמה התנועה הציונית לארץ ישראל, שנתפסה כקיבוץ גלויות, כ“אתחלתא דגאולה” וכצעד חשוב ב“המשכה” המתבקשת מהדיאלקטיקה האלוהית, ונמשכה בימיו של בנו, ר' צבי יהודה, בהזדהות עמוקה עם מדינת ישראל הריבונית ועם צבא הגנה לישראל כמגלם של עצמאות ריבונית זו, מדינה שנתפסה כביטוי להתגלות האל בעולם ואדמתה הפכה למקודשת, הרי שבשליש האחרון של המאה ה־20 ובשני העשורים הראשונים של המאה ה־21 התחולל שינוי דרמטי בחוגים דתיים ימניים משיחיים קיצוניים שונים. שינוי זה התרחש בשעה שחזון המדינה המשיחית המקודשת, “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, שייעודה להפיץ את שם ה' בעולם ולכפות עולם של תורה ומצוות על כל בניו, שאמור היה להתגלות בארץ ישראל השלמה, התנגש בעוצמה עם המציאות של מדינת ישראל המשוסעת, שאזרחיה הטרודים בקשיי הקיום ובחיים בין מלחמות ומבצעים, הקשורים במחיר השליטה על תושבים כבושים נטולי זכויות, לא מיהרו להיענות לאתגרי החזון המשיחי, הכרוכים בתשובה מוסרית דתית, בהקפדה הלכתית ובהתעלות רוחנית. 

חוגים אלה, שהתאכזבו מהפער בין החלום המשיחי של ארץ ישראל השלמה ושברו המציאותי במדינת ישראל המשוסעת, שמרבית תושביה סירבו להירתם להגשמת חזון הגאולה הלאומית־משיחית והתשובה הדתית־הלכתית השלמה – התנתקו ממדינת ישראל הדמוקרטית־ליברלית, התנכרו להנהגתה הנבחרת47 וביטאו שאיפה להחליפה במונרכיה דתית אבסולוטית בראשות המלך המשיח. בחוגים אלה הדגש מוצב על עבודת אלוהים שתכליתה לקרב את התגלות משיח בן דוד שיבנה את בית המקדש השלישי על הר הבית, יהפוך את מדינת ישראל בגבולות ארץ ישראל המקראית, המתרחבת כל העת באמצעות תהליך מואץ של ההתנחלות, למלכות ישראל שבה תושלם התגלות מלכות ה' עלי אדמות, במדינה יהודית החיה באופן בלעדי על פי חוקי התורה וההלכה, המבטלת לחלוטין את מדינת ישראל הדמוקרטית־ליברלית, ומבטלת את זכויות האזרח השמורות בה ללא יהודים.


עוגן של תקווה

גאולה ומשיח, כנזכר לעיל בחלקו הראשון של המאמר, הם מושגים עתיקים השייכים למילון המיסטי משיחי העל־היסטורי והאי־רציונלי של העם היהודי, שנוצר מעומק ייסורי הגלות בידי בעלי האגדה ובעלי מדרשי גאולה, וברוחם המתריסה והחולמת של נביאים, חוזים ומקובלים, אשר ביקשו ליצור אופק של תקווה בעולמות עליונים בשעה של משבר עמוק במציאות הגשמית, ולתאר תהליכים אלוהיים נעלמים המעניקים הסבר מטאפיזי מרחיב אופקים, הכרוך בתקוות הגאולה, למציאות ההיסטורית הגלויה שסגרה על היהודים הנרדפים בגלות.

יוצרים וחוזים אלה ביקשו להתריס כנגד סופיות החורבן, אובדן הריבונות ותחושות הייאוש ואין־האונים של הפליטים, המגורשים, הגולים והניצולים, וניסו להבטיח לקוראיהם ולמאזיניהם הנואשים את קיומה של השגחה אלוהית, בשעה שבית אלוהים נחרב, עיר הקודש נחרשה לעיים וברית הנצח שכרת האל עם עמו הופרה, בשעה של “הסתר פנים”, או העדר השגחה, בעת חורבן ורדיפה, גלות ומצוקה קשים מנשוא, שאי אפשר היה לבני הקהילה להתגונן מפניהם בעולם הגשמי. 

מושגים דיאלקטיים אלה של משיחיות, ישועה וגאולה, “העלאת השכינה מבור שבייה” ו“גאולת כנסת ישראל מעומק הקליפה”, “תיקון עולם” ו“העלאת ניצוצות” מעמקי השבירה והקליפה נוצרו בעולמם של בעלי אגדה ומדרשי גאולה באלף הראשון, והתפתחו לכל אורך האלף השני ביצירתם המיסטית של בעלי הקבלה, שהעמיקו ביחסי הגומלין בין התהליכים האלוהיים, שנקראו “בריאה והפשטה”, “התפשטות” ו“הסתלקות”, לבין המענה האנושי לרצון האלוהי שנקרא “המשכה” ו“העלאה” או “תיקון עולם”. המקובלים טיפחו את הרעיון המשיחי ואת תקוות הגאולה התלויה בו בזיקה לתהליכים מיסטיים דו־כיווניים אלה, וקשרו בין העבר האידיאלי של העולם המקראי לעתיד אידיאלי על־היסטורי, המבטיח חזרה לעולם המקראי האידיאלי, כנגד כל הסיכויים, בכוחו של הרעיון המשיחי העל־היסטורי, הקשור בברית עולם בין האל לעמו, בשיבת ציון, בקיבוץ הגלויות ובתחיית המתים. 

הרעיון המשיחי נוצר בידי עם גולה שחלק “ברית גורל” ביחס לכל אשר נכפה עליו במהלך ההיסטוריה, וניסח תקווה משותפת שנקראה “ברית ייעוד”, המתריסה נגד שרירותה של המציאות, בשעה שהיא מציבה אופק אחר הקשור בגאולה וישועה. הרעיון המשיחי אשר יצר זהות לאומית של קהילה מפוזרת הקשורה בתקוות עתיד משותף העניק הסבר מטאפיזי, מטא־היסטורי, למציאות המרה של הגלות, בשעה שהבטיח את קיומה של מציאות חלופית, אחרת מזו הנראית לעין. מציאות חלופית זו, אשר נקשרה בגאולה מידי שמים הקשורה במשיח ובתיקון עולם מעשה ידי אדם, הציעה ביאור מיסטי המבטיח קשר מטאפיזי פרה־דטרמיניסטי בין העבר, ההווה לעתיד. 

הרעיון המשיחי היה עוגן של תקווה, נחמה והתרסה כנגד מציאות קשה מנשוא לאורך תקופה ארוכה כשהעם היהודי חי מפוזר ברחבי העולם כמיעוט חלש מעורר עוינות וחשד בשל זרותו, הנרדף בידי כוחות עוינים גדולים ממנו, מחורבן ירושלים ועד הכיבוש המוסלמי וממסעי הצלב ועד לשואה. למיסטיקנים, שהתריסו כנגד בלעדיותה של ההיסטוריה המסופרת מזווית הראייה של המנצחים והאמינו בקיומה של מציאות חלופית שבה “הכול יכול להיות אחרת”, מזווית ראייתם של המנוצחים, הייתה החירות המשיחית, המיוסדת על דמיון יוצר, על חציית גבולות בין שמים וארץ ועל פרשנות מקורית של נבואות הגאולה המתוות את הפער בין המצוי לרצוי, בבחינת אוצר בלום, שכן שימשה כמרחב הרוחני שבו היו יכולים, על אפה ועל חמתה של המציאות החיצונית העוינת והמאיימת, לשמר את חירותם הפנימית, לספר את זווית ראייתם על פשר הגלות ועל מועד הגאולה ולהגן על שארית כבודם, צדקתם, אמונתם ואנושיותם, שנרמסו בידי זרים. 

מושגים משיחיים אלה, שנשענו על תפיסת עולם קוטבית של גלות וגאולה, טומאה וקדושה, עמלק וישראל, גויים רודפים ויהודים נרדפים, על גלגוליהם השונים באגדה ובמדרש, בקבלה ובפילוסופיה, התקיימו בתחומי האמונה היהודית במשך אלפי שנות גלות. הם נסמכו על אמונה ב“ברית עולם” בין האל לעמו, או על פרה־דטרמיניזם על־היסטורי, על הבטחה אלוהית ל“עם סגולה” החורגת מגבולות הזמן והמקום, על צדק אלוהי ודין שמים, ועל אמונה ב“עם נבחר”, המתקיים בו זמנית בקיום היסטורי בגלות ובקיום על־היסטורי המכוון לגאולה. קיום זה התבטא ביחסי הגומלין בין בת ציון ממגילת איכה – היא השכינה הגולה מאז חורבן הבית, היא “כנסת ישראל” השרויה בגלות קוסמית, מעבר לקיומו ההיסטורי של עם ישראל, השרוי בגלות ארצית, ובא לידי ביטוי במחויבות אנושית מקיפה ל“גאולת השכינה”, לישועת בת ציון, לגאולת “כנסת ישראל” השמימית, ל“העלאת ניצוצות” ול“תיקון עולם”, כנגד המחויבות האלוהית המובטחת לגאולת “כנסת ישראל” הארצית ולקיבוץ גלויות בעת הקץ המגולה. 

אולם למרות מקוריותם, מורכבותם, תעוזתם וקדושתם של מושגים קבליים משיחיים עתיקים אלה, שמוצאם בעבר ההיסטורי של העם היהודי, שחי אלפי שנים בגלות ויצר עולמות רוחניים מורכבים שיש בהם התרסה כנגד שרירותה של המציאות כפי שחוו אותה הגולים הנרדפים והצבת שיתוף פעולה נועז ופורץ גבולות בין עולמות עליונים ותחתונים במאבק בין הגלות לגאולה, בין הקליפה והטומאה לבין השכינה והקדושה, ועל אף מקומם המרכזי בניסוח תקוות העתיד של העם הנרדף בגיבוש חתרני של הבחנה נוקבת של הפער בין המצוי לרצוי בהווייתו של העם ובגיבוש זהות לאומית מתבדלת ותפיסת עולם ייחודית ביקורתית מזווית ראייה של מיעוט שולי, שקיומו המאוים בחסות דתות עוינות ורודפות היה תשתית הניסיון היהודי ההיסטורי לאורך הגלות, אין הם שייכים להווה. 

חוקר הקבלה, המשיחיות והשבתאות הנודע, פרופ’ גרשם שלום, ציוני מובהק מנעוריו, שהיטיב להבין יותר מכל אדם אחר שכל משיחיות שעוברת מתחום החזון לזירת ההיסטוריה היא משיחיות שקר, הקדים לעמוד על הסכנה הצפונה בעירוב השיח הדתי־משיחי העתיק עם השיח הציוני־המדיני החדש וכתב בלשון נחרצת כבר ב־1929 כשהביע את התנגדותו החריפה ל“טשטוש וערבוב המושגים הדתיים והמדיניים. אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות… להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה’מדיניים' הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה (גילוי אלוהי בדבר הקץ המשיחי) של אחרית הימים. האידיאל הציוני לחוד והאידיאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות את צעירינו רוח של שבתאות חדשה שסופה להיכשל. התנועה הציונית איננה בשטח התנועה השבתאית, לפי שורשיה הפנימיים, והניסיונות להכניס בה רוח זאת כבר עלו לה בהרבה נזק פנימי… התוכן המדיני של הציונות הוא הקמת הבית הלאומי כמרכז לעם ישראל.”48 עוד כתב שלום, שהיה אדם מרחיק ראות, בחתימת מסתו “להבנת הרעיון המשיחי בישראל”, שנדפסה בשנת 1971: “האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה – זוהי השאלה שהיהודי בן דורנו מתוך עברו הגדול והרה הסכנות מציב בפני שעתו ועתידו”.49


* * *


המושגים המשיחיים שאנשי גוש אמונים, אנשי חב"ד המשיחית ואנשי הימין הלאומני־דתי האלים – המכלים את הציונות בתביעותיהם המשיחיות ומתנכרים לחלוטין לזכויות תושבי הארץ שאינם יהודים, אינם שייכים למציאות בת ימינו מאז שקיימת ישות יהודית במדינת ישראל, המממשת את כל סמלי העצמאות והריבונות, ההגנה והביטחון. מושגים קבליים משיחיים דואליסטיים, שמהותם החלומית־אוטופית חוצת גבולות, אינם שייכים למציאות פוליטית רציונאלית של מדינה ריבונית חילונית, המתקיימת בעולם הדמוקרטי־ליברלי־נאור שמדינת ישראל, מרגע הקמתה, ביקשה להשתייך אליו. 

המציאות המשיחית המיסטית, שנולדה מתוך ייסורי החורבן והגלות ומתוך הכמיהה לגאולה, מציאות המיוסדת על מאבק קוסמי בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה, המייצגים את המאבק בין גלות לגאולה, איננה שייכת לעולם המאמין בכבוד האדם באשר הוא אדם, בלא סייגי דת, גזע ולאום, ואיננו מכיר בקטגוריות דתיות סובייקטיביות כמקור תוקף, ועל כן עולם זה איננו מכיר ב’עם נבחר‘, ב’זרע קודש’, ב’ארץ המובטחת‘, ב’סטרא אחרא’ ו’סטרא קדושה‘, ב’עם סגולה’ ו’זרע עמלק‘, במדינה שהיא לבדה ‘יסוד כיסא ה’ בעולם’, או בזכויות יתר של ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’. קל וחומר שהעולם החבר בארגון האומות המאוחדות, באיחוד האירופי, במדינות החתומות על אמנת ז’נבה ובבית המשפט הבינלאומי בהאג, איננו מכיר במציאות לגיטימית של כיבוש מתמשך, נישול, עוול, התעמרות, גזל ואפרטהייד מטעמי אמונה באלוהים, מסורת, דת וגזע, הלכה דתית ודין מקודש, של עם המתנשא על שכניו בתוקף עליונותו וקדושתו, המעוגנת בכתבי קודש ובהבטחות אלוהיות, או באמונה מקודשת.50 

הניסיון ליישב בין הציונות החילונית, הממלכתית והריבונית שראתה עצמה מראשיתה כתנועה למען השילוב המדיני של היהודים בעולם המודרני, בחסות משפט העמים, וביקשה לאור הניסיון ההיסטורי המר של חיי מיעוט דתי־לאומי נרדף, ארץ מקלט לעם היהודי, לבין הציונות הדתית המשיחית הקיצונית, המעגנת את קיומה במפעל ההתנחלויות בארץ ישראל השלמה, בשטחים הכבושים מאז 1967, כחלק מהגשמת החזון המשיחי־לאומני של העם הנבחר, השב לארצו, מקדש את אדמתו, במחיר גירוש עתידי או כיבוש עכשווי, דיכוי, גזל, עוול והשפלה של האוכלוסייה הפלשתינאית – לא הצליח כלל וכלל. 

מדינת ישראל תלויה לצורכי קיומה בשיתוף פעולה עם העולם המערבי המפריד בין דת למדינה, שמתוקף הכרתו והכרזתו הוכרה כעם בין העמים הזכאים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית. אשר על כן, מושגים דתיים מיסטיים מקודשים מהמקרא, מההלכה או מהאגדה, מהקבלה, או ממדרשי הגאולה, כגון ‘עם נבחר’ או ‘בית הבחירה’, ‘זרע קודש’ ו’זרע עמלק', הקיימים כולם בתחום האמונה הדתית היהודית לאורך אלפי שנים, הם משוללי כל תוקף פוליטי־משפטי, מוסרי, על פי המשפט הבינלאומי, המבוסס על מגילת זכויות האדם. מושגים מקראיים, מושגים משיחיים קבליים הנזכרים לעיל, ומושגים הלכתיים או אגדיים המתייחסים למשיח בן דוד, למקדש מהשמיים שיכון על הר הבית, ולחידוש העלאת הקרבנות, בדומה למושגים גזעניים־לאומניים־דתיים הקשורים לזכות קיום בלעדית לבני דת אחת ולגירוש גויים בני דתות אחרות מן הארץ,51 ולביעור מוסדותיהם הדתיים המכונים ‘עבודה זרה’ עבודת אלילים או גילולים, אינם יכולים להיות מצע להשתלטות אלימה על שטחים כבושים ולפריעת החוק, או תשתית לפעילות פוליטית־ביטחונית, שכן אינם שייכים בשום פנים ואופן למציאות שיש בה מדינה ריבונית, רציונאלית, בעלת משטר פרלמנטרי וחוק מודרני, המחויבת לחוק הבינלאומי.


מלכות ישראל המשיחית 

לגרעין המייסד של ‘גוש אמונים’ – שראה עצמו כתנועת תחייה דתית משיחית בעידן ‘אתחלתא דגאולה’, עליו הכריזו הרב קוק האב ובנו ר' צבי יהודה, ופעל להתנחלות בארץ המובטחת, בשם הבטחה אלוהית (כדברי חנן פורת שקבע: ש“גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש”52), בחסות הצבא של מדינת ישראל הריבונית, תוך התעלמות מוחלטת מסבלם של מיליוני תושבים פלשתינאיים, הצטרפו חוגים שונים, אנטי־ציונים קיצוניים, ולאומניים פונדמנטליסטיים, המערבבים גאולה, משיחיות ומיסטיקה כריזמטית, באנרכיזם, חתרנות ואלימות המסתמכת על המקרא ועל ההלכה, על פריעת חוק ועל שיכרון הכוח. 

החברים הקיצוניים בקבוצות אלה, החולמות על ‘מלכות ישראל’, המעלות על נס את ‘העם היהודי הנבחר’ שרק לו הובטחה הארץ כ’זרע קודש' ועם סגולה‘, ומגנות את חטאיהם של ‘הגויים’, הערבים הפלשתינאים, המוצגים כ’זרע עמלק’ אותו יש להכרית, מצפים לביאת המשיח ותולים את בואו, ברמות שונות ובהקשרים שונים בשלושה יסודות עיקריים: בזיקה להתנחלות בשטחים הכבושים בחסות צה"ל, בתמיכה במדיניות ‘אף שעל’ והתנחלות ברחבי ‘ארץ ישראל השלמה’, היא ‘הארץ המובטחת’;53 בהשלטת מדינת הלכה הנודעת בשם ‘מלכות ישראל’ המשיחית, כאידיאל תיאוקרטי־מונרכי־אבסולוטי ראוי, במקומה של מדינה יהודית דמוקרטית, חילונית ליברלית ריבונית; ובבניין המקדש על הר הבית במקומו של מסגד כיפת הסלע, המכונה ‘השיקוץ השומם’ שיש להסירו, לשם חידוש עבודת הקרבנות בידי משמרות הכהונה. 

מדיניות ההתנחלות ב’ארץ המובטחת‘, הנתפשת כ’שטחים כבושים’ על פי החוק הבינלאומי, זכתה וזוכה לתמיכה פוליטית של כל חוגי הימין הציוני החילוני והדתי־לאומי מטעמים שונים, היסטוריים, פוליטיים, דתיים וביטחוניים, המסתמכים על זכויותיו ההיסטוריות של עם ישראל, על קדושת הארץ ומקומה בעידן המשיחי, או על צרכיה הביטחוניים של המדינה במציאות הגיאופוליטית המורכבת במזרח התיכון, ואילו שני הגורמים הנוספים זוכים לתמיכה של חוגים קיצוניים הידועים כ’תנועת נאמני המקדש', או כתנועת ‘חי וקיים’, כמקורבי תנועת חב"ד המשיחית הקיצונית, הטוענת שדורנו הוא דור הגאולה האחרונה והמשיח כבר כאן, ויש מפרשים בני זמננו המתירים בישראל לפרוק את עול חוקי המדינה ולחולל מהפכה בשם חוקי התורה בעקבות העידן המשיחי. 

גורמים קיצוניים אלה, השוללים את הציונות החילונית ואת הריבונות הממלכתית של המדינה, רוצים להחליף את מדינת ישראל הדמוקרטית, החילונית והליברלית, במשטר תיאוקרטי מלוכני־דתי־משיחי, המכונה ‘מלכות ישראל המשיחית’. חוגים אלה מבקשים כל העת להרחיב את השפעתם כדי לקדם את בניין המקדש על הר הבית בירושלים, במקומה של כיפת הסלע, ולהחיל את ההלכה, הנכפית בחרם, בארץ שיחיו בה יהודים בלבד. שינויים מהפכניים־אלימים אלה, הקוראים תיגר על המדינה ועל סמכויותיה, נלמדים ומתבצעים הלכה למעשה בידי החוגים המשיחיים הקיצוניים, ננקטים כדי להחיש את ביאת המשיח ואת בוא הגאולה, הקשורה בכינון מלכות ישראל המשיחית, ‘יסוד כיסא ה’ בעולם', בכל תחומי ארץ ישראל המקראית, המותנית בשמירת ההתנחלויות בשטחים הכבושים, ובהחלפת חוקים מעשי ידי אדם, המיוסדים על סמכות ריבונית נבחרת, בחוקים מעשה ידי אלוהים, המבוארים בידי בעלי סמכות משיחית, בכל תחומי החיים. 

הדרך להגיע למציאות משיחית נכספת זו מותווית בדברי הרב יצחק גינזבורג, איש חב“ד, מראשי ישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר, השולל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית מכל וכול, קורא לה ‘מלכות זדון’ ומתנגד לרעיונות השוויון והחירות, זה שכתב בספרו ‘קומי אורי’: “יש לעקר את הרוח הציונית (…) את בית המשפט עלינו לשבר (…) את הממשלה – ממשלת שמאל או ימין – עלינו למגר”.54 ראוי לציין שמילים אלה לקוחות מ’ברכת המינים‘, הברכה התשע־עשרה, בסוף תפילת שמונה־עשרה, המופנית נגד אויבי ישראל ושונאיו, המסכנים את קיומו, מבית ומחוץ, שם כתוב: "ולמלשינים אל תהי תקוה וכל המינים כרגע יאבדו וכל אויבך מהרה יכרתו ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע במהרה בימינו ברוך אתה ה’, שובר אויבים ומכניע זדים”.55 

בדברי חכמים ‘מלכות זדון’ מציינת את האימפריה הרומית, שנחשבה למלכות הרשע, להתגלמות הדיכוי והשעבוד, לייצוג הרע בעולם, ולמוקד ההתנגדות למלכות ה‘. מושג זה זהה למושג עמלק, שאיננו מציין רק אויב פוליטי־לאומי של עם ישראל, אלא אויב ושונא של אלוהים, שיש נגדו "מלחמה לה’ בעמלק מדור דור". 

לדברי הרב גינזבורג – שכתב הסכמה לספר ‘תורת המלך’, שחיברו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, במכון התורני שעל יד ישיבת ‘עוד יוסף חי’, שהרב גינזבורג עמד בראשה, ספר המתיר הריגת ערבים חפים מפשע,56 אשר בשיעוריו שנאספו בקונטרס ‘ברוך הגבר’ – ‘חמש מצות כלליות שהן חמישה היבטים פנימיים במעשהו של… ברוך גולדשטיין’, ירושלים תשנ“ד57 – הוא משבח את מעשה הרצח של הנוקם במערת המכפלה, שגדל במשפחה חב”דית, איש תנועת כ"ך–כהנא חי58. לדבריו, מדינת ישראל הממלכתית החילונית והדמוקרטית, איננה ניתנת לתיקון, ועל כן אין טעם בניסיון של שיפור מבפנים, אלא יש לפעול נגד מוסדות המדינה הנוכחית שהיא לדבריו מלכות זדון, כדי לכונן מדינה מתוקנת, היא מלכות ישראל המשיחית, שעליה שולט מלך בעל תכונות על־אנושיות, המלך המשיח, שביכולתו להטיל אימה על נתיניו, כמפורט בספריו: ‘קומי אורי’, ‘מלכות ישראל’ ו’מלך ביופיו'.


גינזבורג ועציון 

נקודת המוצא המשולשת של מלך משיח זה היא שלטון המיוסד על חוקי התורה, או כינון ‘מדינת הלכה’; קירוב הגאולה באמצעות מלחמות בממשלת הזדון וטיהור הארץ מעובדי עבודה זרה (“במדינה יהודית באמת מבינים ששורש הבעיה זה שלא מקיימים את מצוות התורה של הורשת הגויים”.הדברים מתייחסים לכתוב בספר במדבר לג נ"ה: “ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה”), והקמת בית המקדש על הר־ציון המקראי, הוא הר הבית עליו עומדת כיפת הסלע, כדי להמליך את אלוהים על העולם כולו ולחולל שינוי במציאות מקצה אל קצה.59 הרב גינזבורג מבקש לחולל מהפכה שלטונית דתית משיחית במדינת ישראל, על כן הוא יוצא בגלוי נגד הדמוקרטיה הליברלית ומתנגד להמתנה פסיבית לבוא המשיח. במקומה של הדמוקרטיה הוא תובע כינון משטר מלוכני שיחולל את הגאולה בראשות מלך־משיח, שיעורר בעם, בכוח אהבת ישראל שלו, את האומץ הדרוש לוותר על המשטר הדמוקרטי לטובת חוק התורה, ואת התעוזה להחליף את מדינת ישראל במדינה יהודית שבה יקיימו את מצוות התורה של הורשת הגויים ולוותר על כל היש האנושי הנגלה לטובת האָין האלוהי הנעלם. 

המשיחיות של הרב גינזבורג היא “פוליטית, רדיקלית ובעיקר טוטלית ובמרכזה ניצבת דמות של מלך אשר יחליף את המשטר הדמוקרטי ויקים תחתיו מונרכיה אבסולוטית דתית”.60 גינזבורג, חסיד תנועת חב"ד המשיחית, איש החזון המשיחי, המיסטי, הטוטלי והאנרכיסטי, שהתעצם והקצין בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון, מבקש להפיל את המשטר על שלוש רשויותיו, ולחולל מהפך משיחי מונרכי בתודעתו של כלל הציבור, הנקרא להחליף דמוקרטיה של חופש ושוויון, במונרכיה משיחית אבסולוטית, המכונה בפיו ‘מלכות משיחית’, ו’מלכות תורנית שמימית'.61 המלך המשיח יוביל את המלכות הדתית שיעמוד בראשה, למלחמה בגויים כתנאי להקמת בית המקדש השלישי, וכהכנה של “דירה בתחתונים” לאלוהים.62 

בחזונו, אף יהודי לא יישאר מחוץ למעגל המאמץ המשיחי, וכל יהודי, אזרח המדינה, יתבקש להתמסר לחזונם של ‘הצדיקים החולמים’, שומרי חוקי התורה, אותם מתאר הרב גינזבורג בספרו ‘קומי אורי’, אחרי שהוא פונה לקוראיו ולמאזיניו בתקיפות, ותובע מהם בלשון ‘ברכת המינים’ לעקר, למגר ולשבר את הציונות, את בית המשפט, ואת הממשלה,63 קורא לחיילי צה"ל לסירוב פקודה,64 ואיננו מוכן לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל, שנועדה לדבריו לעם ישראל בלבד, ואין בה שום מקום לזרים שאינם מקבלים על עצמם את שבע מצוות בני נח ונכנעים לריבונות יהודית על פי חוק התורה.65 

חוגים קרובים המעוניינים ברעיונות דומים לאלה של הרב גינזבורג, מצויים בקרב ‘תנועת שוחרי המקדש’, המאמינים שמקור יניקתו וחיותו של עם ישראל מצוי ב’אבן השתייה' על הר הקודש (הסלע המצוי בתחתית כיפת הסלע), שכמה מפעיליה קשורים בישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר. אנשי התנועה, המונה קבוצות פונדמנטליסטיות שונות המסתמכות על כתבי הקודש באופן מילולי, ומצטיינות בנאמנות לפשט הכתוב בתורה ובהלכה, מבלי להתחשב בזמן ובמקום של כתיבתם ומבלי לשקול את היתכנותם העכשווית ביחס לאתגרי התקופה הנוכחית ותנאיה, מביעים התנגדות לאופן הקיום הישראלי הנוכחי המכיר בסטאטוס־קוו בעניין הר הבית, ולסמכות השלטונית הריבונית הנבחרת המייצגת אותו, המכונה בפיהם – מלכות הזדון. 

נאמני הר הבית ותנועת ‘חוזרים אל ההר’ מבקשים לעלות להר ולדבוק בהר,66 להשתחוות ולהתפלל בו, במטרה לעורר מרי נגד הסדר הקים, הנתפש לדבריהם כ“השפלה של הקיום היהודי בארץ”, אשר מייצגו הוא הממסד הישראלי. ממסד זה, המכונה ממשלת זדון או מלכות זדון, נתפס כיריב שיש לקעקע את החלטותיו ועוד יותר את עצם סמכותו. בחוגים אלה, שצרפו את המשיחיות החב"דית מבית מדרשו של הרב יצחק גינזבורג, החותר לכונן את מלכות ישראל המשיחית, למשיחיות המתנחלת הדתית־לאומית מבית הרב צבי יהודה קוק וחוגי גוש אמונים, מבקשים לקרב את ביאת המשיח הלכה למעשה, באמצעות כפיית מדינת הלכה, ומבקשים לבנות את המקדש על הר הבית כדי לקרב את ביאת המשיח, גם במחיר ‘הסרת השיקוץ השומם’, או פיצוץ המסגדים הניצבים על ההר מאז המאה השביעית לספירה. 

אנשי חב“ד שביניהם עוסקים בהחזרה בתשובה כדי לקדם את ביאת המשיח ומתנגדים לכל משא ומתן לשלום הכרוך בהחזרת שטחים, שכן לגבי דידם, ארץ ישראל בגבולות ההבטחה האלוהית לאברהם, שמורה ליהודים בלבד, ויש להתנחל בכל הארץ המובטחת למען קירוב ביאת המשיח. בין אנשי ‘גוש אמונים’, תלמידי ישיבות בני עקיבא וישיבות ההסדר, היו שרצו לקרב את ביאת המשיח בכוח מבצעי חבלה שיחוללו את פתיחת מלחמת גוג ומגוג המקדימה את הגאולה. ביניהם אנשי המחתרת היהודית, בראשות יהודה עציון, תלמיד ישיבת בני עקיבא וישיבת ההסדר, ממייסדי עפרה, שהאמין ב’חוקי הייעוד' המוקדשים לאידיאל עליון, ולא ב’חוקי הקיום', המיועדים רק להישרדות ולשימור הסדר הקיים, במסגרת חוקי המדינה, ועל כן קרא להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד, וביקש לפוצץ בשנת 1984 את הר הבית, כדי לחולל את מלחמת גוג ומגוג, “היינו, לקומם את העולם המוסלמי למלחמת קודש על ישראל ו”לחייב בכך את גואל ישראל… לקום ולהושיע את עמו במהלך גדול ונורא”,67 שבסופה יבוא המשיח. עציון שפעל בהשראת תורותיו המשיחיות של פעיל לח"י, שבתי בן דוב, אמר אחרי שנלכד: “בהיחלצותנו לפעולה זו, מתוך כוונה זו להמשיך את המהלך הרוחני שיתחיל בה, רואה אני את הדרך היחידה להיותה של מדינת ישראל בסופו של דבר – מלכות ישראל התקנית, הראויה והמובטחת”.68


להיות רעים ביותר 

אלימות רצחנית הכרוכה בנקמה בשם שמים למען קירוב ביאת המשיח, הייתה גם דרכו של איש חב“ד הנוקם, ברוך גולדשטיין, שבחר בחג פורים, החג שבו נקמו היהודים בגויים, ובמערת המכפלה, המקודשת ליהודים ולמוסלמים, כזירת טבח שתעורר תגובת שרשרת מוסלמית, וקיווה במעשה הטבח שלו לעורר מלחמה שתביא לגירוש הערבים מהארץ ותחזק את תכנית הגאולה. גם מחברי חוברת 'ערבות הדדית – המוח שמאחורי המאבק: בעניין דרכי פעולתנו להגנת יישובי חבל בנימין ת”ו‘, שבה כתוב: “מדוע נראה לנו ששיטת המאבק המכונה ערבות הדדית (או תג מחיר) היא היעילה ובדרכה מומלץ לפעול…”, וגם הרב עידו אלבה שדן בשאלה האם מצוות ‘לא תרצח’ חלה גם על הגויים,69 וגם חוגי הרב מאיר כהנא, תנועת כ“ך–כהנא חי וארגון להב”ה, העושים כל אשר לאל ידם להסית נגד ערבים, להמאיס עליהם את חייהם ולגרשם מהארץ, במסגרת הכתוב בספר במדבר לג, נ"ה וכלה במחברים ובעורכים של ספרים וחוברות כגון ‘ברוך הגבר’, ‘תורת המלך’, ‘ערבות הדדית’ ו’קומי אורי’, הקשורים ברב גינזברג ותלמידיו בישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר, המתירים הריגת ערבים, משום ש“לא שייך ‘גדר של חף מפשע’ לגבי כל האוכלוסייה הערבית”, אוחזים בדרך מחשבה זו ותומכים בביצועה הלכה למעשה. כך גם חושב הרב דב ליאור, ראש ישיבת ההסדר בקרית ארבע–חברון ורב העיר, שהיה תלמיד ישיבת ‘מרכז הרב’, שהפך לאחד ממנהיגי הציבור החרדי לאומי, ולקח חלק פעיל בהכרזת ‘דין רודף ומוסר’ נגד ראש הממשלה יצחק רבין, שהתירה את הריגתו.70 

הרב ליאור הכריז על הציבור הפלשתינאי בשטחים: “אנחנו במצב של מלחמה עם כולם, נשים ילדים וטף”, הכרזה המתירה את דמם ללא משפט. הדבקים בדרך זו של אלימות בשם שמים מתעלמים לחלוטין מזהותה הדמוקרטית־חילונית־ליברלית של המדינה, וממחויבותה לתושביה הערביים הפלשתינאיים, החיים תחת עול הכיבוש מאז 1967. על פי כתביהם הם רואים את עצמם לא רק כבחירי אלוהים וכבני מלכים השייכים לעם הנבחר שרק לו מיועדת המלוכה בארץ המובטחת, אלא גם כמי שנשמתם היהודית נעלה על נשמתם של גויים, כיחס שבין נפש האדם לנפש הבהמה.71 בשל מעלתם,מתעלמים אנשי סגולה אלה, מהציווי המקראי המפורש:“וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך”, שנאמר בעקבות ההנמקה החוזרת ונשנית: “כי גרים הייתם בארץ מצרים”. את הערבים הגרים (גר תושב), תושבי הארץ המובטחת, הם רואים באחת משלוש דרכים: כמי שרשאי לשבת בארץ רק בתנאי שקיבל את שבע מצוות בני נח,72 וכמי שהסכים לשלם מס ולחיות במצב עבדות,73 או כמי שחלה עליו המצווה “לא תחנם”, שעניינה הוא איסור רחמים ביחס לגויים, שאין להם חניה בקרקע, או אין להם מקום בארץ הקדש ועל כן יש להורישם, או כזרע עמלק וכאויב שיש חיוב לנקום בו ולהשמידו. 

הרב גינזבורג אשר מרבה לשבח את הקנאות והנקמה בגויים, ומזכיר לשבח את קנאותם של שמעון ולוי שהרגו את כל תושביי העיר שכם,74 כנקמה על אונס דינה אחותם, כותב: “במציאות המתחילה להתממש בימינו, אסור לנהוג יותר בדרכי שלום, אלא להרחיק בכוח כל גוי מגבולנו, כפסק מורנו הרמב”ם.75 ועוד יותר מזה, בשעת המלחמה, נגד אויבינו עלינו להיות רעים ביותר. וכך בעניין הנקמה…אי אפשר לבנות מלכות הקדושה, כל עוד איננו יודעים איך להיות רעים באמת, כלפי הזולת הראוי לכך“…”ראשית התיקון הוא בעניין המשפט. משפט העבודה של לימוד תורה. ואתו החזרת המשפט העברי התורני, גם עשיית משפט בגויים – לעשות נקמה בגויים“.76 ”צריכים אנחנו לטהר את ארצנו הקדושה מכל טומאה ופסול לפי ‘גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ’ (תהלים פ, ט), ולהרחיב את גבולנו עד לגבולות ההבטחה ועוד יותר. רק אז נזכה לשלמות קיום ועשה טוב, בבניין בית המקדש, על הר הקודש".77 

דברי הרב גינזבורג, הקורא בזמננו ובמקומנו, להרחקה בכוח של כל גוי מגבולנו, ומחייב נקמה בגויים ומשפט בגויים, בהוראה של עונש ונקמה על פי דין תורה, העולים כדי הסתה לגזענות וקריאה לרצח, ומהווים רקע לפעילותם של חוגים המאמינים בדברים אלה, כגון ארגון להב"ה, ו’ערבות הדדית’–’תג מחיר', מבטאים את עוצמת ההתנגשות בין חוק התורה וההלכה, הפטור מחיובי העולם המודרני, בקריאתו הפונדמנטליסטית, נטולת הפירוש, לבין חוקי המדינה, הכפופים לחיובים אלה, המעוגנים בהצהרת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי.


פתיחת חשבון עם שלוש מאות מיליון מוסלמים 

כאמור לעיל בחלקו הראשון של המאמר, הן הגאולה וביאת המשיח, הן בניין המקדש וחידוש עבודת הקודש של הכהונה, מעוגנים במסורת היהודית לדורותיה, אלא שמסורת עתיקה זו שייכת לעולמות אחרים לגמרי מהעולם שאנו חיים בו. הגאולה וביאת המשיח נוצרו, כאמור, בעומק הגלות, כאופק של תקווה שהיה חיוני ליהודים הנרדפים, שהיו משוללים כל כוח, אולם צירופם למציאות של מדינה מערבית דמוקרטית ליברלית, הנהנית מריבונות, עצמאות וכוח צבאי, ומצויה במצב של כיבוש, שהפך להתנחלות בלתי חוקית הנשענת על הגנתו של צה"ל, זה יובל שנים, הופכת את מימושם של רעיונות מופשטים אלה, שמקורם במרחב המיסטי־משיחי, למאיים, נלעג ולאבסורדי במרחב שמדינת ישראל הדמוקרטית נוסדה מתוכו ומתקיימת בו. 

יתר על כן, ניסיון למימושם של רעיונות אלה, טומן בחובו סכנה שאין ערוך לה במרחב הגאו־פוליטי המוסלמי שמדינת ישראל נמצאת בו. כך הם אף פני הדברים ביחס לחוגים המבקשים לבנות את בית המקדש השלישי במקום כיפת הסלע ולחדש את עבודת הקרבנות ומשמרות הכהונה שנזכרה לעיל. 

מזה אלפיים שנה חרב המקדש שעמד על הר ציון המקראי (הוא הר המוריה במחשבת חז"ל, הנודע כהר הבית, ולא הר ציון בימינו), שתכליתו הייתה שמירת המקצב הנצחי של מחזורי הזמן המשביתים המקודשים (שתוארו לעיל בסעיף השלישי בחלקו הראשון של המאמר), באמצעות עבודת הקודש של העלאת קרבנות, בתקופה שלא היו בה שעונים ולוחות מודפסים, ולא נודעו אמצעים אחרים לחישוב מחזורי זמן מורכבים של שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים. מאות דורות של יהודים אכן התפללו השכם והערב על בניין המקדש כעוגן זיכרון מקודש של העבר המקראי, כסמל לשיבת ציון, ולתקווה הנואשת של“חדש ימינו כקדם”, אולם ההיסטוריה בת זמננו איננה כפופה לזיכרון של עם אחד בלבד או לתפילות של עם אחד, ולמרחבים מקודשים של דת אחת בלבד, כשם שהגיאוגרפיה ההיסטורית והמציאות הפוליטית איננה כפופה להן. אין היום אפשרות לבנות מקדש יהודי על פסגת הר הבית, עליו עומדת כיפת הסלע המוסלמית מאז שלהי המאה השביעית לספירה, שכן, כיפת הסלע הבנויה על גבי אבן השתייה, המקודשת לאסלאם, הפכה סמל הלאומיות הערבית הפלסטינית וסמל מרכזי של דת האסלאם במאה העשרים. 

יתר על כן, אין צורך במקדש ובחידוש עבודת הקרבנות בידי כהונה משרתת בקודש, על פי הסדר המקראי מלפני שלושת אלפים שנה, במציאות של המאה העשרים ואחת. כידוע, יש רבים הסבורים אחרת בחוגי הימין הדתי הקיצוני והלאומני, המזרחי והאשכנזי. את עמדתם היטיב לבטא הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, שהיה מועמד לכהונת רב ראשי בירושלים כשאמר בפברואר 2014: “זו מלכות שאומרת בפה מלא כי היא חפצה בבית המקדש – עיר הצדק קריה נאמנה, מכון שישפיע אור לגויים, גם אם יצטרכו למחוק את המסגדים מעל ההר המקודש הזה”.78 חוגים שונים פעלו ופועלים במישורים שונים, דתיים, פוליטיים וטרוריסטיים,79 כדי לקדם תכנית מעין זו, חרף העובדה שכל פגיעה בכיפת הסלע, למען הקמת בית המקדש השלישי על הר ציון, תבעיר את העולם המוסלמי כולו, כפי שהיטיב לתאר השופט צבי כהן, בפסק דין המחתרת היהודית, ב־1985, את הסכנה שנשקפת לישראל ולאזור מפעולת טרור מהסוג שיזמו חברי המחתרת: “הקשר להחריב את מבנה כיפת הסלע, שיסודו במניע דתי, פירושו פתיחת חשבון חדש עם יותר משלוש מאות מיליונים מוסלמים ברחבי תבל, נוסף לחשבון הקיים, העקוב מדם, בין הלאום היהודי ללאום הערבי, ובטווח שאינו רחוק בהרבה – גם חשש להתלקחות עולמית. המזימה הזאת מטילה על עם ישראל לשלם את מחיר כיסופיהם של המבקשים להגשים את חזון מלכות ישראל ומסכנת את העם כולו”.80 

זיכרון העבר המקודש, הקשור במקדש שנבנה על הר ציון לפני שלושת אלפים שנה וחרב לפני אלפיים שנה, מקדש שקודש הקודשים בו היה על ‘סלע ציון’ כמתואר בדברי יהושע במגילות מדבר יהודה, יכול להיות שמור באמונה ובהלכה, בתפילה ובספרות, בריטואל או באמנות, כשם שהתקווה המשיחית, ילידת הדמיון המיסטי היוצר, פרי אגדות החורבן, מדרשי הגאולה וקבלת הזוהר, ראוי לה שתישמר באמונת הלב או בתפילה, בספרים, בשירים ובסיפורים, בדרך שבה נשמרו בזיכרון העם וביצירתו הכתובה, לאורך אלפי שנים. אולם אין שום מקום למושגים מקודשים אלה שנוצרו לפני אלפי שנים במציאות הגיאופוליטית, הביטחונית, החברתית, החוקית והצבאית הממשית במאה העשרים ואחת. אין לייחל בנסיבות החיים של מדינת ישראל בזמננו, לפעול למימושם הריאלי של מחוזות הגעגוע, האמונה והחלום הקשורים במשיח ובמקדש, בכהונה ובגאולה, ב’סלע ציון' ובכרובים, בהכחדת זרע עמלק ובביעור עבודה זרה, בהורשת הגויים ובחידוש עבודת הקרבנות, משום שכולם כאחד מקורם בערכים מהעת העתיקה ומימי הביניים שאינם מקובלים על האדם הנאור, שכן הם עומדים בסימן עליונות לאומנית, שנאת זרים והסתה גזענית בלתי נסבלת. 

כולם פסולים כי הם מבוססים על רמיסת חירותם, ריבונותם, שוויונם וכבודם של אזרחים ותושבים לא יהודים שגרים בארץ ישראל כבארץ מולדתם, המכונים עובדי אלילים, גויים או עמלק, ושל אזרחים ותושבים יהודים המתגוררים במדינת ישראל, המכונים כופרים. הם פסולים גם משום שכולם כאחד מסכנים את שלום הציבור ואת קיומה של מדינת ישראל. ראוי לזכור את דבריו של המנהיג הציוני ארתור הרצברג: "הנחת היסוד [של העמדה היהודית המתגוננת] היא, כי חזונות משיחיים – כמו גם ודאויות משיחיות – אינם יכולים להגן עלינו: תבונה אנושית וחכמה אנושית הן אשר צריכות להנחותנו. עלינו לחיות על פי הזמן שאנחנו רואים על פני השעון היהודי עתיק היומין והמפוכח. סדר יום היהודי בימינו צריך להיקבע, כפי שהיה מאז ומתמיד – להוציא אותם ימים של סטייה בשל הרפתקאות משיחיות – בידי התבונה.81 

הנשיא תומס ג’פרסון, ממייסדיה של האומה האמריקאית, אמר ש’דמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד, שכן דמוקרטיה [שלטון העם] היא טיפוח ההווה והעתיד'. בפרפרזה על דבריו אפשר להוסיף: ואילו תיאוקרטיה [שלטון האל] ושלטון נושאי דברו, היא סגידה לעבר הכתוב כמקור כוח וסמכות, צידוק, תוקף ולגיטימציה, והסתמכות בלעדית על פשט הטקסט המקודש בקריאה נטולת פרשנות הקשורה בנסיבות הזמן והמקום, והתמקדות בקריאתו הפונדמנטליסטית הפשטנית, תוך סיכון מחריד של ההווה והעתיד. כל יוזמה יהודית, ולו הקטנה ביותר, לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, שעליו מצוי המתחם המוסלמי המקודש, אל־חרם א־שריף, מעל מקום המקדש וסלע ציון היא אבן השתייה, חזקה שתצית את אש הקנאות הדתית ותתיר לתהום המפעפעת וגועשת מתחת לאבן השתייה להתפרץ ולעלות על גדותיה ולחדש את התוהו ובוהו ואת הכאוס הממתינים תמיד להסרת האבן מעל פי התהום. 

טיפוח ה“זכור” ו“שמור” הקשורים במשיח, במקדש, במלחמת קודש למען הארץ המובטחת, בהתפשטות טריטוריאלית כתנאי לביאת המשיח, וקשורים ביחס רודף ומוריש לגויים ובמימוש המצוות המוטלות על הציבור בזמן הכניסה לארץ, לדברי הרמב"ם, במרחב הציבורי והפוליטי, בשם הסגידה וההתמכרות לעבר המקודש, ולפירושיו המיסטיים, המשיחיים וההלכתיים, הגזעניים ושונאי הזרים, חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה והריבונות הפרלמנטרית, רומסים את כבוד האדם וחירותו, מערערים את שלטון החוק ומסכנים את קיומה של מדינת ישראל. 

דומה שתשומת לבם של כוחות הביטחון ומערכת המשפט במאבק בטרור היהודי, הנשען כולו, מבחינה אידיאולוגית, על אמונה דתית שמקבלת את כתבי הקודש כפשוטם, כאמת מחייבת בזמננו, צריכה להתמקד ברבנים, בראשי הישיבות ובמנהיגי הציבור, המהווים מקור השראה לפעילי השטח. העבריינים הללו משתמשים לרעה בחופש הביטוי, ויוצרים בעל פה ובכתב את שדה השיח, ההוראה והקדושה, מתוך בירור הלכתי לכאורה, של שדה הפעולה הטרוריסטי היהודי, המתפרש להלכה ולמעשה כקידוש שם שמים לשם קירוב ‘מלכות ישראל’ בהווה, ומעניקים לו תוקף ולגיטימציה, הם אלה שצריכים להיחקר, להישפט ולהיענש, ולא רק שומעי לקחם ועושי דברם, הנודעים כמבצעי ההצתות ומעשי ההרס והרצח הלכה למעשה.


עדיין בגולה

כאמור לעיל, החברה המסורתית בגלות לא הבחינה בין תחומי החיים השונים באשר לשאלת תקפותם של ערכי הדת עליהם. בחברה זו כל המוסדות החברתיים שאבו מן ההלכה את הלגיטימציה לקיומם ולתפקודם, והנחת היסוד הייתה שמהות היהדות היא על זמנית, יסודה אלוהי ועל היסטורי, כתביה מקודשים, שכן מקורם בתורה מן השמים, וחוקיה נצחיים ובלתי ניתנים לשינוי.אלא שמחוץ לגבולותיה של האוטונומיה הקהילתית, היהודים, ככל בני זמנם ומקומם, היו כפופים תמיד לחוק המדינה ולתביעותיה מתושביה ואזרחיה, או לסדר החברתי, המשפטי, הפוליטי והרציונלי שהיה מקובל בזמנם ובמקומם. במדינת ישראל חוגים חרדיים ומשיחיים שונים בוחרים להיבדל מהמדינה, לא להכיר בה, לא לשרת בצבאה ולא לקחת חלק בנטל האחריות הציבורית, ויש כאלה העוינים את משטרה הריבוני ומתנכלים לראשיה ולמפקדיה, בשמם של רעיונות קנאיים משיחיים, ביחוד לאלה מהם המתנגדים להתנחלויות בשטחים הכבושים, וחותרים להסכמי שלום, מאז ימי רצח רבין, עבור במרד בימי ההתנתקות, ועד לפושעי ‘תג מחיר’–’ערבות הדדית’, שהחלו במעשי האיבה הנפשעים שלהם מאז שנדפס’מאמר ערבות הדדית' שהתחבר בבית המדרש של הרב יוסף אליצור מישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר, בדצמבר תשס“ט 2009, ומאז שראה אור ספר ‘תורת המלך’, שנכתב בידי אותו מחבר, בשיתוף עם הרב יצחק שפירא, באותה ישיבה, בתש”ע 2009–2010. ביניהם יש כאלה המתנכלים לתושבי הארץ הערבים הפלשתינאים בשמן של שלוש המצוות שהצטוו ישראל בכניסתם לארץ, מימי ברוך גולדשטיין תנועת כהנא־חי, ארגון להב"ה ו’מדינת יהודה‘, ‘המחתרת היהודית’ ומחתרת ‘בת־עין’, ועד למציתי הכנסיות והמסגדים ובתי המשפחות השרופים, הקשורים ב’תג מחיר’–’ערבות הדדית’, בזמננו. 

התומכים במימוש הרעיון המשיחי ובמילוי תנאיו בכל שטחי ארץ ישראל המקראית ובייחוד בהר הבית, תומכים במדיניות דיכוי, גזל, נישול ועוול, הכרוכים באופן בלתי נמנע בכיבוש, הנחשב בחוגי הימין הדתי המשיחי כהתנחלות בארץ ישראל השלמה, המתנה את ביאת המשיח. אולם למרות עוינות זו, הגובלת לא פעם בהפרת חוק בוטה, הצומחת בחוגי הימין הדתי המשיחי המתנחל, המצפה לחידוש הכהונה ועבודת הקרבנות במקדש על הר ציון, מעל לסלע ציון, אשר מעליו בנויה כיפת הסלע, אנשיו, ששכחו בשם ההתמסרות לעפר הארץ את המצוות המרכזיות הקשורות בתורה, בעבודה וגמילות חסדים, בדין, בצדק, באמת ובשלום ובכל הקשור למצוות בין אדם לחברו, נהנים ממימון רחב של מוסדות חינוך נפרדים הפטורים מכל ביקורת, בהם מלמדים באצטלת לימודי קודש ערכים מיסטיים ומשיחיים קבליים והלכתיים, שיש בהם מידה מצערת של רעיונות לאומניים־פשיסטיים וגזעניים של עליונות היהודים, שנאת הגויים, שנאת החילונים המתוארים כחוטאים מתועבים, טמאים, מופקרים ופרוצים, לצד שנאת המדינה המתוארת כ’חול' מוחלט וכ’טומאה'. 

לרעיונות כוחניים הירארכיים אלה, הסותרים את כל זכויות האדם ואת ערכי המדינה הליברלית, מצטרפת שלא במפתיע התפישה הפטריארכלית דתית של השפלת נשים. נשים מתוארות כערווה, כחומר וככלי לשימושם של גברים, ונתבעות כצפוי בידי גברים התובעים בלעדיות על סמכות הדעת, לצניעות ולשתיקה ברשות הרבים, להעלמות ולצייתנות. הן הופכות לשותפות צייתניות או נלהבות בכל הקשור למימוש תוכן הגאולה הנקנית במחיר חורבן הארץ. 

בחברה החרדית, המזרחית והאשכנזית, הפועלת במדינת ישראל המודרנית, חברה הרואה את החיים במדינה יהודית בארץ ישראל בזמן הזה, בבחינת גלות, זרות, ניכור וריחוק מהשלטון החילוני ומוסדותיו, כפי שאמר הרב ש"ך: “עם ישראל עדיין בגולה עד ביאת הגואל אף בזמן שהוא בארץ ישראל, ואין זו גאולה ולא אתחלתא דגאולה”,82 מנסים להחיות סדר מסורתי זה בכל הקשור בערכי הדת כמקור תוקף בלעדי בכל תחומי החיים, ובכל הקשור לכך שאי אפשר, כביכול, לשאת ולתת, להתפשר או לשנות. החוגים החרדיים שאינם רואים במדינה בית, אלא רואים את מכלול הווייתה ההיסטורית בזמננו רק בגדר של גלות, או לכל היותר אפשרות של הצלת יהודים רבים בזמן הגלות, כפי שאמר הרבי מלובאביטש, נוהגים כך, למרות העובדה שבחינה היסטורית מלמדת על תמורות ושינויים בתחומים רבים במצוות ובהלכות,83 כמו על תמורה עמוקה בתפישת היהדות המקראית בהשראת ההלכה והאגדה, הפילוסופיה והקבלה, השבתאות והחסידות, ומשקפת ביטויים שונים של שינוי ערכים בעולם הדתי בהשראת המפגש עם העולם המודרני ועם החילון, לצד התמודדויות ופולמוסים נוקבים, מזה, וגילויי סובלנות דתית והתאמה, מזה.


שנאת זרים לצד סובלנות הלכתית

המסורת היהודית מארצות האסלם, שנושאיה סבלו מחילון כפוי, מאפליה וממדיניות שלילת הגולה,84 בעשורים הראשונים להקמת המדינה, וסבלו ממשבר המעבר מחברה פטריארכלית סגורה, שבה רק גברים בדרך כלל זכו להשכלה, לחברה חילונית פתוחה, שבה נפגעה הסמכות המסורתית בנסיבות משתנות, והשתנה מעמדן של נשים, קמה לתחייה מחודשת כדתיות מזרחית חרדית בהנהגת הרב עובדיה יוסף ותנועת ש"ס. יש צדדים יפים לתחייה זו בכל הקשור להעצמה והעלאת מודעות קהילתית, לקיחת אחריות וגיבוש זהות, ובכל הנוגע לחינוך, לצדקה ולערבות הדדית קהילתית, ויש צדדים פחות יפים בכל הקשור בעוינות ובתוקפנות כנגד ‘הפריצות החילונית’, בשם הקריאה לחזרה לסדר הפטריארכלי, המכונה ‘החזרת עטרה ליושנה’, לבלעדיות סמכות הדעת הגברית, לצניעות קיצונית, להשתקה ולצייתנות מוחלטת לסמכות האב או הבעל. 

ויש צד אחד נוסף, מכוער בעליל: זה העומד בסימן הצירוף המסוכן של דת מקודשת, שנאת זרים, הסתה וטוהר הגזע. מנהיגיה של החברה החרדית המזרחית היום מדברים בגלוי על מעלתם המקודשת של היהודים ועל עליונותם המהותית מבטן ומלידה, כצידוק לאפליית ערבים והרחקתם, וקובעים שאסור להעסיקם ואסור להשכיר להם דירות, על בסיס האיסור של “לא תחנם”.85 

במסגרת הקדושה היהודית, התובעת לגבי דידם, התרחקות מכל מי שאיננו יהודי, הם מבקשים להחמיר בצניעותן של נשים ולקדם חינוך דתי נפרד לבנים ולבנות, כשהרוב המכריע של הבנים מכוון לחינוך ישיבתי, המונע מבעדם לרכוש השכלה כללית, מלבד חינוך תורני, ומונע מהם להשתלב בחברה הפתוחה, הנשענת על השכלה כללית, מדעית והומניסטית, על חופש בחירה ועל חירות למתוח ביקורת. העובדה המכרעת, שחלק ניכר מהנשים היהודיות העולות מארצות האסלאם היו משוללות כל השכלה (כנזכר לעיל בחלק ב', בפסקה השנייה של המאמר), שנוטים לעבור עליה בשתיקה, גרמה להיווצרות פערים ניכרים בין האוכלוסייה הכללית לחלק מאוכלוסיית העולים מארצות האסלם, אלה שבאו מאזורים כפריים או הרריים מרוחקים, שאליהם לא הגיעה ההשכלה המערבית. נשים אלה, ביניהן רבות חכמות ונבונות, טיפחו דת עממית מסורתית שהייתה קשורה בקמיעות וסגולות, באמונת צדיקים ובעלייה לקברי קדושים, בטיפוח בית הכנסת ובצדקה (כנזכר לעיל בסעיף ט' שבחלק א' של המאמר), דת אשר העניקה להן מקום בעל משמעות בחיי הקהילה, בכל הקשור להגנה על יציבות המשפחה ובריאותה ועל שמירת הקשר בין הדורות. רבים מבני הקהילה ומבנותיה שעלו לארץ נזקקו לעזרה, בשל נסיבות שתוזכרנה להלן, עזרה שלא זכו לה מהמוסדות הקולטים, ובאופן טבעי פנו להסתייע בדפוסים המסורתיים המוכרים, הקשורים באמונת חכמים ובמעשי קדושים, בברכות צדיקים בקמיעות ובסגולות. באופן מיוחד נזקקו רבים מעולי ארצות האסלאם לסיוע, שלא קיבלו, בשל האפליה שבמיקום העולים בעיירות פיתוח מרוחקות, שהיו נטולות מוקדי חינוך ותעסוקה לצעירים, משוללות מסלולי תעבורה, וחסרות הזדמנויות הוגנות לעבודה למבוגרים. הצורך בעזרה נבע גם מהעובדה שרבים מבני הקהילה ובנותיה הגיעו ללא השכלה, ללא עולם מושגים וללא שפה שהכשירה אותם להשתלב בעולם המודרני. כל אלה גרמו להיווצרות כיסי עוני, מצוקה ואבטלה ולתחושות של אפליה, קיפוח ועוינות חברתית. צמיחת הדת העממית סביב חצרות צדיקים, פולחן קדושים, קמעות, ספרי קודש וקברי קדושים, וסביב האנשים שאחראיים עליהם, הייתה פועל יוצא של הצורך בגיבוש מוקדי זהות דתית וקהילתית שיש בהם הבנה לצרכי בני הקהילה ובנותיה, שגדלו במציאות של עוני, קיפוח, שוליות, השתקה ואפליה. 

החייאת מוקדים דתיים בהנהגה כריזמטית מקומית, שהיה בהם הכרה בייחודם התרבותי ושפתם הדתית של בני הקהילה ובנותיה, המיוסדת על העבר, הנהגה שהפיחה תקווה ביחס להווה, והעניקה תוחלת להגשמת הציפיות הנכזבות בארץ החדשה, הייתה בה ברכה. ככל שהמדינה כשלה בקליטת אוכלוסיית עיירות הפיתוח ומושבי העולים, שהופנו לעבודות דחק, וככל שיישבה בני אדם בשכונות עוני בקצווי הארץ מרוחקים מתרבות והשכלה, כנגד רצונם, וככל ששיכנה עולים בדירות שיכון זעירות שלא התאימו למגורי משפחות ברוכות ילדים, כך העמיקה זיקתם של העולים המאוכזבים והמושפלים וצאצאיהם הזועמים לדמויות כריזמטיות, חיות או מתות, שייצגו את זכר העבר האהוב והמכובד שהתגעגעו אליו, ולטקסים דתיים שהייתה בהם משמעות של זיכרון, קדושה, רציפות, ייחוד וזהות. 

אמונה בכוחם של קמעות וברכות ומנהגים כגון נישוק מזוזות או השתטחות על קברי צדיקים, היו מקובלים בכל עדות ישראל לאורך הגלות בלא עוררין, ואין בהם כל פגם כל עוד הם חלק מהווייה תרבותית דתית טבעית שאדם בוחר בה מרצונו, ויש בה לגביו משמעות וצורך, טעם והקשר. אולם, הרגע שבו הפכו קדושים וצדיקים מקומיים אלה, לחלק ממערכת הבחירות החילונית במדינה דמוקרטית, בזיקה להבטחות ברכה בגן עדן ולאיומי עונש בגיהינום, בזיקה לממון רב, שחלקו לפחות נחשד בפלילים, היה הרגע שבו נחשפו לעיני הציבור בקלונם ובמניפולטיביות האינטרסנטית הלא קדושה העומדת מאחוריהם. הקשרים בין חצרות צדיקים, לעברות פליליות, מעילות ושוחד, או לקשרים עם עבריינים, לא הוסיפו יוקרה להנהגה דתית זו, שטענה לסמכות שבקדושה ולברכה שקשורה במסורת אבות. 

מן הצד השני ראוי להעלות על נס שלוש התפתחויות חשובות בעולם החרדי הספרדי־מזרחי: את צמיחתה של פסיקה ספרדית מתונה ונאורה, פסיקה על בסיס שלושת עמודי ההוראה – הדין, השכל והזמן, כדברי הרב משאש בשו"ת ‘מים חיים’, וכפסיקתו של הרב עוזיאל בעניין זכות בחירה לנשים; את הפעילות החינוכית המקיפה של הרב עובדיה יוסף, שהייתה מלווה ביצירה הלכתית רחבת היקף, שמטרתה הייתה לכונן מחדש חינוך דתי שיעצים את בני הקהילה ויוציא אותם ממעגל השוליות החברתית, ילמד אותם להתארגן ולתמוך איש ברעהו, ויקנה להם תחושת ערך וכבוד; ואת מאמצי ההשתלבות של בני העדה הספרדית החרדית ברכישת השכלה כללית לנשים ולגברים ביזמת עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה.


חומת בדלנות חרדית אשכנזית

 המסורת היהודית האשכנזית החרדית, הכוללת את אנשי נטורי קרתא, אנשי העדה החרדית הירושלמית (הישוב הישן), חסידות סאטמר ומונקטש האנטי־ציוניות, ופלגים קיצוניים רבים ושונים של חסידים ומתנגדים, שנושאיה סבלו מחורבן עולמם בשואה, ומנהיגיה התנגדו לציונות כמרידה אנטי משיחית מובהקת, המחללת שם שמים בדחיקת הקץ הגלומה בה, ובבגידתה ברעיון הגאולה בידי שמים86 – צמחה מחדש בחוגים השונים במדינת ישראל, בהנהגה המכונה בשם ‘גדולי הדור’. אלא שלא כבמציאות בה חיו בגלות, שם נאלצו כל היהודים החרדים, קיצוניים ככל שיהיו, להתפשר עם המציאות הסובבת בעולם הנוצרי העוין, מכורח העובדה שנאלצו לעבוד לפרנסתם, מסוף העשור השני לחייהם, ולהתגורר כמיעוט נרדף הכפוף לסדרי החברה הכללית בתחומים רבים, כאן יצרו קהילות לומדים העוסקות בלימודי קודש כל חייהן, שלא היה להן תקדים מבחינת היקפן ומבחינת אורח חייהן, הנשען על כספי ציבור ומטיל עליו את האחריות לקיומן. 

קהילת הלומדים החרדית, הכוללת גוונים רבים ושונים, מתבדלת בעיקרה מהציבור, שהיא נתמכת על ידו,87 כשאר אזרחי המדינה, מלבד מיעוט המסרב לקבל כספים מהמדינה הציונית הכופרת, שכן כידוע רובה המכריע השקוע בלימוד תורה, לפחות כאידיאל, אינו עובד ואינו משרת בצבא, על פי הכרעת ‘גדולי הדור’ שרצו לשקם את עולם התורה שחרב בשואה. 

קהילת הלומדים החרדית שאיננה עובדת, אלא חיה על כספי ציבור, בשעה שהיא מקצינה את ההתבדלות ממנו ומגביהה חומות כנגדו, נוהגת בניגוד להלכה מפורשת של הרמב"ם האומר: “כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה את מאור הדת” (הלכות תלמוד תורה, פרק ג). בקבוצות אלה העוינות את החילון ואת ההשכלה, את החופש והשוויון, את הריבונות הישראלית ואת המדינה, המגלות שטנה לחילונים הציונים, ליהודים המזרחים, ולציונות הדתית לגווניה, יש צדדים יפים של אהבת הלימוד, אהבת התורה, אחווה חברתית וגמילות חסדים, אך יש לא מעטים המחזיקים בסדר הפטריארכלי של סמכות האב, הבעל או הגבר, שעליו מבוססים כל דיני המעמד האישי במדינת ישראל, ובסדר האוסר על נשים להרחיב את השכלתן מעבר לגבולות הצרים אותם מתירים האבות והרבנים, ותובע מהן להינשא בנישואי שידוך בגיל צעיר, מעודד אותן לריבוי ילודה ולמיקוד עיקר חייהן בחיי משפחה, אוסר עליהן להיבחר בבחירות, אוסר עליהן לנהוג ומחייב אותן בצייתנות לבעליהן. 

יתרה מזאת, יש בחוגים חרדים אשכנזיים מסוימים טיפוח של אפליה בין־עדתית מעליבה ומשוללת כל יסוד, המתבטאת בסגירת מוסדות החינוך בפני בנות ובנים החפצים בחינוך חרדי, משום שאינם אשכנזים. בחוגים אלה רווחות עמדות נוקשות ביותר בענייני גיור, בשאלת מי הוא יהודי, בעניין נישואי תערובת ובאיסור נישואים בין בני עדות יהודיות שונות, בעניין קיום רשימות סודיות של ממזרים ופסולי חיתון, בענייני כשרות ושמיטה, ובעניין הכרה בזרמים דתיים שאינם חרדים, כמו בענייני התנגדות לחפירות ארכיאולוגיות מטעמי שמירת כבוד המת ביחס לקברים בני מאות ואלפי שנים. כל אלה מאפיינים יהדות חרדית אשכנזית זו, שפלגיה השונים מתחרים איש ברעהו בעוינות ותוקפנות נגד העולם החילוני, בהגבהת חומות הבדלנות, בהעמקת חובת הצייתנות לגדולי תורה ובהקצנה בנושאים שונים ומשונים, החל מאורך השרוול של ילדות בגיל הגן מטעמי צניעות וכלה באיסור מעבר נשים על מדרכות בשכונות חרדיות, מטעמי חשש התעוררות יצר הרע וחטא שפיכת זרע לבטלה. 

איסורים תמוהים כגון הטלת איסור נהיגה על נשים מטעמי צניעות בחוגים חסידיים וליטאיים שונים, באיום שילדיהן של אימהות בעלות רישיון נהיגה לא יתקבלו לתלמוד תורה, ומשפחותיהן תהפוכנה לפסולות חיתון, מלמדים על רמת המאבק בעולם המודרני המאיים. כנגד חומרות קשות אלה המשתמשות בחוקי צניעות כבמנגנון שליטה, הדרה ואיום, יש לציין שבשנים האחרונות חלו התפתחויות חשובות בפתיחת שערי הקהילה בנושאים הנוגעים לעבודת נשים חרדיות, ליציאת חלק מהגברים לשוק העבודה, ללימוד נשים ולגיוס בחורים לצבא. למרבה הצער גם בהתנהגותה של ההנהגה הרבנית האשכנזית, הנושאת את דגל האמונה בחיי תורה, קדושה, צניעות וטהרה, והחינוך הדתי הנפרד, התגלו פגמים רבים ומביכים בכל הנוגע למריבות בין הפלגים החרדיים השונים, ובכל הקשור לטוהר המידות ולניקיון כפיים. 

שריפת דגלי המדינה בחוגים חרדיים מסוימים, הסירוב לכבד בעמידה את צפירת יום הזיכרון, גילויים בדבר היחס המשפיל לנשים בבתי הדין הרבניים וביטויים שלפעילות אלימה ומעליבה ביחס לנשים העוברות בשכונות חרדיות או יושבות בקדמת האוטובוס בקווי מהדרין, לא הוסיפו לכבודה של הקהילה החרדית האשכנזית, כשם שדיווחים על מאבקים פנים־קהילתיים אלימים בין החצרות החסידיות השונות ובין החצרות הליטאיות השונות שמעשי עבריינות מבישים היו כרוכים בהם, ומעשי אלימות במשפחה וחטאי גילוי עריות בקהילות חרדיות,שאיומי הסתרה נקשרו בהם, לא תרמו לצביון המקודש אותו ביקשו ליצור מאחורי חומות הצניעות וההסתגרות.


הפרדה הכרחית 

על השאלה איזו דת היא היהדות בימינו, אפשר לענות: היהדות היא מכלול היסטורי, דתי, מוסרי, חוקי, תרבותי, חברתי, קהילתי, טקסטואלי, ריטואלי, מיסטי והלכתי, ספרותי ושירי, מטא־היסטורי ומשפטי, מורכב, חכם ורב פנים. מכלול זה כולל בתוכו דת עתיקה ששמרה על ייחודו של העם היהודי במשך למעלה משלושת אלפים שנה, ותרבות משתנה, זוכרת ונוצרת, מבקרת, מחדשת ויוצרת. דת זו קבעה מקום מרכזי לייעוד מוסרי שנוסח בלשון ‘צדק צדק תרדוף’, ‘זכור את יום השבת לקדשו’, ‘את האמת והשלום אהבו’, ו’דעת אמת וצדק בקודש הקדשים‘, ולתביעות מוסריות מרחיקות לכת בעולם שעומד על תורה ש’דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום’, ועומד ‘על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים’ ועל עמדה סובלנית מכילה, המכירה ב’שבעים פנים לתורה' ובחירות הדרשנות והפרשנות השמורה לרוח האדם. הדת היהודית עיצבה את קהילותיה השונות לאורך ההיסטוריה בזיקה לתביעות אלוהיות כתובות שהתפרשו בידי אדם, ולחובות אנושיות ביחס לציווי אלוהי כתוב, שנקשרו בלימוד מתמיד, נוכח יראת שמים, אהבת אלוהים ואהבת אדם. 

היהדות היא גם ריבוי הפנים והמתח העז בין הפירושים השונים של הדת היהודית והתרבות היהודית בימינו, המתגלה במלוא עוזו במאבקים שבין חרדים לחילונים, בין אורתודוקסים לקונסרבטיביים ורפורמים, בין ציונים חופשיים לחרדים לאומיים, בין המאמינים בלאומנות אתנוצנטרית קנאית־משיחית, שאיננה נרתעת מאלימות ושפיכות דמים, לבין המאמינים בצורך לגבש אתוס אזרחי דמוקרטי ליברלי, מכיל ושוויוני, סובלני ופלורליסטי, המעניק זכויות אישיות, אזרחיות, לאומיות ופוליטיות שוות, לבני כל הדתות והלאומים בקרב יושבי הארץ. 

‘מנמוסינה’, זיכרון ביוונית, היא אמן של כל המוזות (אלות היצירה, האמנויות והמדעים המעניקות את חסותן לביטויי היצירה האנושית השונים הקשורים בהשראה, בידיעה בכישרון, בתעוזה ובחריצות), כידוע מן המיתולוגיה היוונית. בהיותנו עם שהצטווה בראשיתו העתיקה לשקוד על זכור ושמור של מורשתו הכתובה, עדותו וזיכרונותיו הליטורגיים, הפלאנו ליצור לאורך למעלה משלושת אלפים שנה בתחומים שונים ומגוונים. אין ספק שהיצירה היהודית הישראלית המתחדשת, בשפה העברית המעוגנת בלשון הקודש, קשורה בעבותות הדוקים לזיכרון העבר העומד בסימן ‘זכור ושמור’ בצורות שונות, רציפות ודיאלקטיות, שמרניות וחתרניות. 

רבים מחוטי השתי של היהדות כתופעה היסטורית־תרבותית־לשונית, מוסרית, פרקטית וריטואלית, ולא מעט מחוטי הערב שלה, כדת טקסטואלית פרשנית, היסטורית ומטא־היסטורית רבת פנים, כיצירה אלוהית ואנושית מורכבת, הנשמרת בקהילה אוריינית מטפחת דעת, המקבלת עליה צדק, צדקה וחסד, גמילות חסדים וערבות הדדית לכלל ישראל, בהשראת תרבות מוסרית, עשירה בספרות מסורתית בת אלפי שנים, בחוק, משפט, אגדה ומיסטיקה, בהלכה ובתפילה, בשירה ובקבלה, ובחיי חברה קהילתיים מסורתיים ומתחדשים, שנשזרו במהלך העתים – יפים עד מאד לבני זמננו, הבוחרים בהם בהקשרים שונים, ורבי משמעות לכל אלה המאמינים בהם ובוחרים לחיות לאורם. אולם אף אחד מחוטי שתי וערב אלה, שברובם המכריע נוצרו במשך אלפיים שנות גלות שהעלו כיסופי גאולה לאין מספר, איננו עניין לכפייה דתית במדינה דמוקרטית ליברלית מודרנית, ואיננו יכול להיות בסיס למדיניות לאומית ולמדיניות בינלאומית בזמננו, במדינה שיש בה שני עמים ולא רק עם אחד, שיש בה שני לאומים ושלוש דתות ותרבויות, שהמשתייכים אליהם לוקחים על עצמם את האחריות לחייהם כשותפות בכל המישורים, ולוקחים לעצמם ונותנים לזולתם את מרב חופש הבחירה, באותה מידה שהוא מוקנה בשווה לכל האחרים, מתוך אחריות משותפת לקיום העם והמדינה, החברה והתרבות, הכלכלה, התעשייה, המדע, היצירה והמשפט, בגבולות החוק והסדר הקיים. 

במאה העשרים, בדור השואה והתקומה, בדור שבו הציונות החילונית חוללה את החזרה היהודית אל ההיסטוריה בתחומי ארץ ישראל, התרחש לראשונה מפגש דרמטי חסר תקדים בין ערכי העבר הדתי מסורתי, הכתוב והמקודש, שנוצר ברובו בחיי היהודים כמיעוט גולה ונרדף, לבין ההווה הריבוני, ממלכתי, חילוני, דמוקרטי, ליברלי, שנוצר בחיי היהודים כרוב ריבוני עצמאי בארצו, האחראי על שלום כל תושביה ואזרחיה, משעה שחזר אל המציאות ההיסטורית בת זמננו בארצנו. 

מפגש זה, שעימת את לשון הקודש ולשון החול בשעה שהפגיש לראשונה את כל עדות ישראל מכל התפוצות במחיצה אחת, והפגיש בין בני דתות ותרבויות ושפות שונות בצוותא חסרת תקדים, לא עלה יפה. אין דרך, כך מסתבר, ליישב בין ערכים דמוקרטיים ליברליים, המבוססים על חירות, צדק ושוויון הזדמנויות לכל בני האדם, ללא הבדלי דת וגזע, לאום וצבע, מגדר או שפה, ומיוסדים על אתוס אזרחי פלורליסטי מכיל ושוויוני, ועל הכרה בתקפות החוק הבינלאומי כתנאי לשלום ולביטחון, במדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי, לבין אלה המאמינים בעליונות מלידה של העם הנבחר המבחין עצמו בגבולות טהרה וטומאה מזולתו, ומרשה לעצמו לשלוט על זולתו ולהתעמר בו בזכות עדיפות אתנוצנטרית דתית בתוקף אמונתו בכוח חוקיו האלוהיים. 

אין דרך ליישב בין אלה הדבקים בהומניזם, המעמיד את האדם היחיד, כל אדם שומר חוק, במוקד הזכות המוחלטת לחיים, לכבוד, לשוויון ולחירות, לבין אלה המבחינים בין בני אדם על יסוד דתם ולאומיותם בכל הנוגע לזכויות האדם ולפריווילגיות קבועות מלידה. בחירה אלוהית בעם אחד ‘אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’, על יסוד קריאה פונדמנטליסטית פשטנית, נטולת פרשנות וביקורת בספר מקודש עתיק ימים, איננה עולה בקנה אחד עם מדינה ריבונית מודרנית, האחראית על שלומם, רווחתם ושגשוגם של כל אזרחיה ותושביה במידה שווה. גם לשון הקודש המשיחית, המתנכרת לכבוד האדם שאינו יהודי, ומבקשת להגשים את ציפיותיו המיסטיות והמשיחיות הבלעדיות של העם הנבחר בתוך המציאות ההיסטורית, במחיר כיבוש השטחים וההתנחלות בהם, לצד הורשת הגויים ונישולם מאדמתם, מאיימת על אושיות הדמוקרטיה. 

מן הנמנע לנהל מדיניות ממלכתית ריבונית המעוגנת במשפט הבינלאומי, על בסיס מטא־היסטורי משיחי ועל יסודות המתיימרים לחזות את עתיד העם, הארץ והמדינה, בשם הדת, המשיחיות והמיסטיקה. גם הקיצוניות המתבדלת האשכנזית או הספרדית־מזרחית, המאמינה בסדר הפטריארכלי ובאפליית נשים, בתוקפם של חוק ומיתוס שמקורם אלוהי ועתיק יומין, שאיננו פתוח לשום משא ומתן או שינוי אנושי המתחייב מתמורות הזמן, איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם החוק הדמוקרטי־ליברלי־שוויוני, שבו כולם שווים בפני החוק, שמקור תוקפו אנושי. 

אין למדינה יהודית דמוקרטית כל ריב עם יהודים יראי שמים, שומרי מצוות ושומרי חוק, הנוהגים כובד ראש ויראת קודש במסורת הדורות ודבקים בה בלב ונפש, בכל הנוגע לרשות הפרט, המשפחה או הקהילה, הבוחרת באורחות חיים אלה, וודאי שאיש לא ינסה לכפות עליהם דבר הנוגד את אמונתם ואורחות חייהם. אולם בכל הנוגע לרשות הרבים הציבורית, שאיננה מחויבת לערכי העולם החרדי או לדת המשיחית, ואיננה כפופה לערכי עולם ההתנחלות והכיבוש, הקשורים בבניין בית המקדש השלישי ובטיהור גזעני של הארץ מתושביה הלא יהודים, דומה שאם מדינת ישראל חפצת חיים היא, כמדינה ריבונית עצמאית החברה בקהילת העמים הנאמנים לזכויות האדם, אין מנוס מכינון חוקה שוויונית מחייבת, המתייחסת לכל תושבי הארץ ואזרחיה, המותנית בהפרדת הדת מהמדינה. אין מנוס, אם כן, מהפסקת תקצוב חינוך דתי חרדי אשכנזי או מזרחי־ספרדי העוין את המדינה, כשם שאין מנוס מהפסקת תקצוב חינוך חרדי־לאומי מתבדל מכספי ציבור, או מהפסקת כל מימון מקופת הציבור, בחינוך משיחי פונדמנטליסטי גזעני, המצדד בבניין המקדש השלישי במקומה של כיפת הסלע ומצדד בחידוש עבודת הקרבנות בשטח מקודש למיליארדי מוסלמים. 

אין גם מנוס מהחלפת חוקי המעמד האישי על פי הסדר הדתי והדין הדתי המפלה נשים, בחוקי מעמד אישי שוויוניים אזרחיים, המתירים נישואים אזרחיים במדינה דמוקרטית, או מכירים בנישואים דתיים אצל רבנים שאינם אורתודוכסים; ובוודאי שאין מנוס מהפסקת הכיבוש, על הדיכוי, העוול, הנישול והאפליה המושרשים בו, המיוסדים על מחשבה דתית המבדילה בין יהודים לגויים, ומתירה לרמוס את כבודם וליטול את זכויותיהם האנושיות בשמם של חוקים נושנים והלכות עתיקות, וכמובן שאין מנוס מהכרה בשוויון מוחלט בין כל תושבי הארץ, ומחתירה בלתי פוסקת לחתימת הסכם שלום, מהר ככל האפשר. 



  1. ראו: רחל אליאור “תמורות במושג האל במחשבה היהודית”: תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל, (בעריכת י' מלכין), ירושלים תשס"ו: 382–395.

     http://pluto.huji.ac.il/~mselio/2.pdf  ↩

  2. ראו: רחל אליאור, "מי היו המורים הראשונים, ממי למדו ומה לימדו?

     http://www.1vsdat.org/index.php/2012-12-24-19-09-20/2014-11-16-10-53-52/elior/item/1008-1008  ↩

  3. על ההיסטוריה של הוראת לשון הקודש ראו: רחל אליאור, “עברית מכל העברים”, בתוך: לשון רבים: העברית כשפת תרבות (עורך י' בנזימן), ירושלים ותל אביב 2013: 43–72.

     https://huji.academia.edu/RachelElior/Papers . הנ“ל, ”בין לשון הקודש ללשון החול“ – בין שפה משתפת לשפה מבדלת – השפה העברית והזהות הישראלית – פרקים בהיסטוריה המיסטית של הלשון”, כיוונים חדשים 31 (תשע"ה); שם, 32 (תשע"ה).  ↩

  4. ראו רחל אליאור, “נוכחות נפקדות”, “טבע דומם” ו“עלמה יפה שאין לה עיניים”: לשאלת נוכחותן והעדרן של נשים בלשון הקודש, בדת היהודית ובמציאות הישראלית“, אלפיים 20, תש”ס, תל אביב: עם עובד: 214–270.

     http://pluto.huji.ac.il/~mselio/1.pdf  ↩

  5. מגילת מקצת מעשה התורה; 4Q394, Frag. 8 iv: 10, חלק ב‘ 58–60 Miqsat Ma’ase ha–Torah.: Qumran; Cave 4.V. Discoveries in the Judaean Desert (DJD, X), (eds), E. Qimron and J. Strugnell, Oxford: Clarendon 1994, 12, 19  ↩

  6. ראו רחל אליאור, “והר ציון תוך טבור הארץ”: על משמעותו המשתנה של הקודש“, ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך עשרים ושמונה, ירושלים: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תשס”ח: 1—13.  ↩

  7. מגילות מדבר יהודה, מהדורת קימרון (לעיל, הערה 3), עמ' י. במהדורת תגליות מדבר יהודה מכונה החיבור: Apocryphon of Jeremiah. ראו:

     Devorah Dimant (ed.), Qumran Cave 4, XXI: Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo–Prophetic (DJD, 30), Oxford 2001, p. 191   ↩

  8. ראו: עברית מכל העברים (הערה 3 לעיל).  ↩

  9. ראו יעקב כ“ץ, מסורת ומשבר, החברה היהודית במוצאי ימי הביניים, ירושלים, מוסד ביאליק, תשל”ח, עמ' 11.  ↩

  10. ראו ישראל ברטל, קוזק ובדווי, עמ' 9.  ↩

  11. על ההיסטוריה של האנטישמיות ראו: יעקב כ"ץ, שנאת ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1979. שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1980.  ↩

  12. לדוגמה בפולין השתתפו כלוחמים בצבא הפולני במרידה הגדולה והמאורגנת בשנת 1794, לאחר פנייתו הרשמית אליהם של המנהיג הפולני טדיאוש קושצ'ושקו. יהודים ביקשו ביזמתם להשתתף באורח פעיל בגלי המרידות הפולניות בשנים 1794–1863, כנגד השלטון הרוסי הזר והשנוא. לאחר מכן הצטרפו יהודים מרצונם וביוזמתם ליחידות צבאיות של מתנדבים בימי מלחמת קרים (1853–1856). כל אלה לא הגנו על זכויותיהם האזרחיות במלחמת העולם השנייה. גם ברוסיה רבבות יהודים גויסו לצבא הרוסי במלחמת רוסיה יפן 1904–1905. שלושה רבעים מן הרופאים הרוסים בחזית היו יהודים. שלושת אלפי חיילים יהודים נפלו בקרבות נגד יפן ובין מקבלי אותות ההצטיינות היו גם יהודים. כל אלה לא הגנו עליהם מפני השחיטות והפוגרומים.  ↩

  13. ראו מדרשי גאולה, פרקי האפוקליפסה היהודית, ערך יהודה אבן שמואל, ירושלים, עמ' 73.  ↩

  14. ראו רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו, ירושלים: כרמל תשע"ד, במפתח בערך פורפירא.  ↩

  15. “ונשבע להם הקדוש ברוך הוא להעביר מלכות הרשעה מן העולם על ידיו של משיח ולנקום נקמתם של ישראל…ומיד מעלים אותו למעלה והקדוש ברוך הוא רואהו למלך המשיח מתלבש בבגדי נקם וחגור כלי זיין”, זוהר, שמות, דף ח ע“ב ט ע”א.  ↩

  16. המכתב ששלח שלום שווארצבארד מכלאו בפאריז לאחיו ולאחיותיו באודסה, טבוע בחותם הצדק המשיחי שהפעם נעשה בידי בשר ודם: "הודיעו בערים ובכפרים בבלטה בפרוסקורו, בצ‘רקאס, באומן ובז’יטומיר…הפיצו את הבשורה המרוממת: הזעם היהודי נקם את נקמתו! דמו של הרוצח פטליורה, שנשפך ..בפאריז…יזכיר את הפשע האכזרי…שבוצע כלפי העם היהודי המסכן והנטוש.  ↩

  17. ראו: משה סיקרון, העלייה לישראל 1948–1953, ירושלים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, [סידרת פרסומים מיוחדים 60] ומרכז פאלק למחקר כלכלי; למ“ס 1949–1986 החברה בישראל, א–ב; למ”ס 1949–2009 שנתונים סטטיסטיים לישראל. הנתונים לשנים 1954–1948 מורים ש 57.8% מהנשים שעלו מארצות אסיה–אפריקה לא ביקרו בבית ספר לעומת 6.3% מיוצאות אירופה. 26.2% מיוצאות אסיה ואפריקה לא סיימו בית ספר יסודי לעומת 31.9% מיוצאות אירופה. 13% מהעולות מאסיה אפריקה סיימו חינוך יסודי ו2.8% סיימו חינוך על יסודי, ו0.2 סיימו חינוך גבוה, לעומת 40% מיוצאות אירופה שסיימו חינוך יסודי ו19.2% שסיימו חינוך על יסודי ו2% שסיימו חינוך גבוה, ראו: משה סיקרון, ‘העלייה ההמונית ממדיה, מאפייניה והשפעתה על מבנה אוכלוסיית ישראל’, מ‘ נאור (עורך), עולים ומעברות 1948–1952, עידן 8, ירושלים. ראו: פנינה מורג־טלמון ויעל עצמון (עורכות), נשים מהגרות בישראל, י־ם תשע"ג, עמ’ 175–176.  ↩

  18. ראו: תום שגב, 1949 – הישראלים הראשונים. תל אביב, 1984, עמ' 157; בספר דוגמאות מתועדות היטב לכל האמור לעיל בעניין סבלם של העולים והיחס הלא אנושי לרבים מהם. השוו דבריו של אריה גלבלום, “חודש ימים הייתי עולה חדש”: הנוסח המלא של סדרת המאמרים שפרסם אריה גלבלום ב“הארץ” (6.5.1949 – 13.4) והתגובות עליה. (שמעון רובינשטיין) ירושלים 2001. גלבלום כתב במאמר השביעי על עולי צפון אפריקה: “לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת…לעומת זה הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים”. (שגב שם, עמ' 158–159).  ↩

  19. ראו לדוגמה את דבריו של ח“כ נפתלי בנט בעקבות הצתת בית משפחת דוואבשה בכפר דומה בשטחים הכבושים, בידי פורעים יהודים, שבה נשרפו למוות תינוק ואביו, וקרוביו המפרפרים בין החיים ובין המוות נשרפו חיים: ”ימין שפוי זהו ימין שמאמין בזכותנו על הארץ. נקודה. ללא התנתקות, ללא פינויים, ללא “נסיבות ביטחוניות” או נאומי בר אילן. כי הארץ הזאת שלנו. נקודה." (אתר הבית היהודי 31.7.2015)  ↩

  20. “שלוש מצוות נצטווו ישראל בשעת כניסתן לארץ – למנות להם מלך שנאמר ”שום תשים עליך מלך“ (דברים יז, טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר ”תמחה את זכר עמלק“ (דברים כה, יט) ולבנות להם בית הבחירה שנאמר ”לשכנו תדרשו, ובאת שמה“ (דברים יב, ה). רמב”ם, משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות א:א.  ↩

  21. הספר תורת המלך, שנכתב בידי הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור בישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר, וקיבל הסכמות מהרבנים דב ליאור, יעקב יוסף ויצחק גינזבורג, ומאמר ‘ערבות הדדית, המוח שמאחורי המאבק: בעניין דרכי פעולתנו להגנת יישובי חבל בנימין ת"ו’, שהיועץ המשפטי לממשלה והמערכת המשפטית כולה התעלמו מהם באופן מעורר תהייה, הם הבסיס הדתי־משיחי־אידיאולוגי לכל פעולות ‘תג מחיר’, הכוללות מעשי הרס והצתה, ולמעשי ההצתה והרצח של מוחמד אבו חדיר ומשפחת דוואבשה. הספר תורת המלך מתיר דמם של ילדים בפרק העוסק בפגיעה מכוונת בחפים מפשע: “כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים…יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם….ובאופן פשוט, הם גם מרוויחים מזה [=מהריגתם!] כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת וממילא נצטרך להורגם…..ולכן מוטב להורגם כבר עכשיו”. (תורת המלך, עמ' ר"ז). היועץ המשפטי החליט שהספר תורת המלך הנו “ברור הלכתי”. על מאמר ‘ערבות הדדית’ לא התקיים דיון משפטי כלל.  ↩

  22. http://www.molad.org/images/upload/files/pricetagfinal.pdf ראו לפירוט הקשר בין וועד יישובי שומרון ובנימין לפעולות ‘תג מחיר’–‘ערבות הדדית’; וראו על מחתרת הכנסיות ופעולות ‘תג מחיר’–‘ערבות הדדית’ שלה ועל זיקתה המפורשת לשלוש המצוות המוטלות על הציבור, שהצטוו ישראל בעת כניסתם לארץ:

     http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1140466&sid=126.  ↩

  23. ראו דבריו הנוקבים של י“ח ברנר, ”שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת “קיום היהדות”. את רעיון התערובת הזה צריך לעקור מן השורש […] אנחנו […] היהודים החופשים, אין לנו וליהדות כלום. ואף על פי כן הננו בתוך הכלל בשום פנים לא פחות ממניחי התפילין וממגדלי־הציצית. אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשבילנו היהודים. אנחנו יהודים גרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה […] עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נפל שֶבע – וקם. עלינו להקימו. כוח רצונו מתרפה – צריך להגבירו. הבו ונתחזק. אין משיח לישראל – הבה ונגבר חיילים לחיות בלי משיח“, ”בעיתונות ובספרות“, יוסף חבר (=יוסף חיים ברנר), הפועל הצעיר, שנה רביעית, 3 (כ“ב חשוון תרע”א), עמ' 6–8. ”הציונות החלה באנשים אשר מרדו בשלטון ההלכה וחדלו לחיות על פיה“, אמר עמוס עוז בשנת 1982. ראו: עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל, תל אביב תשמ”ה, עמ' 120.  ↩

  24. היו אלה דבריו של מקס נורדאו (1849–1923) סגן נשיא הקונגרס הציוני, רופא, הוגה דעות, יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית, בעל חזון “יהדות השרירים” שכתב: “הציונות אין לה דבר עם התיאולוגיה”, ראו: אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, תל אביב: עם עובד 1993, עמ' 129–130; השוו ס. יזהר: “החילוניות היא הבנה בלתי דתית של העולם”.  ↩

  25. ראו: שלמה פישר, “הציונות הדתית על סף האלף השלישי: שתי תרבויות אמוניות”, אקדמות כ"ב, (תשס"ט), 9–38. לציטוט, ראו שם, עמ' 11.  ↩

  26. פרופ‘ ליבוביץ אמר כבר בשנת 1967 ’הכיבוש משחית‘. עשור אחריו כתב יצחק רבין: “בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר. סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית”. (‘פנקס שירות’, תל אביב: ספריית מעריב תשל"ט, עמ' 550). בראשית שנות התשעים כתב פרופ’ אביעזר רביצקי, מאנשי ‘נתיבות שלום’, ‘עוז לשלום’ ותנועת ‘ממד’: “הרחבת גבולות א”י אחרי 1967 הייתה טעות היסטורית המסכנת את קיומה של מדינת ישראל, אלה גבולות מסוכנים מבחינה ביטחונית ודמוגרפית ויש בהם פוטנציאל של חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית. בגבולות הנוכחיים אני לא רואה לא עתיד מוסרי ולא עתיד יהודי ודמוקרטי לנכדיי“. אביעזר רביצקי, על דעת המקום: מחקרים בהגות היהודית ובתולדותיה, ירושלים 1991, עמ' 110. בשנים האחרונות כתב יוסקה אחיטוב, ממייסדי הקיבוץ הדתי, מחנך, איש מוסר והגות, במכתב שנקרא בהלווייתו ב־2012: ”נכשלנו כישלון אדיר ונורא. לא הצלחנו להוביל דרך מוסרית, הציונות הדתית נכשלה."  ↩

  27. לרבין נקשרו כזכור הביטויים: “בוגד‘, ’רוצח‘, ’רודף‘, ’מוסר‘, ’מעשה בגידה‘, ’ערב רב‘, ’פולסא די נורא‘, וכנגד עמדותיו בהסכם אוסלו שנקשר בהחזרת שטחים, דובר על ’מלחמה בנשק על יהודה ושומרון'. הרב צבי יהודה קוק קבע בשנת 1977 שאין שום אפשרות לדון על החזרת אדמת ארץ ישראל בכל הקשר פוליטי־בטחוני, וקרא למלחמת אחים בזיקה לתכניות נסיגה: ”שעל הארץ הזאת לכול גבולותיה, אנו מחויבים במסירות נפש כשמגיע מצב של כפייה, אם תהיה מצד הגויים או אילו חלילה מצד יהודים…כולנו מחויבים להיהרג ולא לעבור על יהודה ושומרון, על רמת הגולן – זה לא ילך בלי מלחמה“. צבי יהודה קוק, ”לא תגורו“, נאום במרכז הרב תשמ”ח, בתוך: אבינועם רוזנק, סדקים: על אחדות ההפכים, הפוליטי ותלמידי הרב קוק, תל אביב 2013, עמ' 116.  ↩

  28. בני קצובר מבכירי גוש אמונים, וראש המועצה האזורית שומרון, העומד בראש “ועד מתיישבי שומרון” המממן את פעולות ‘תג מחיר–ערבות הדדית’ ותומך בהן, אמר: “אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית במתכונת הזאת מוצאת את עצמה בעימותים בלתי פוסקים עם הזהות היהודית, ובשנים האחרונות בכל פעם היא מכופפת את הזהות היהודית. במתכונת הזאת לדמוקרטיה יש משימה אחת – להתפרק”

     http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1611387 לדברי הרב אבינר, ראו: רוזנק, סדקים, עמ' 95.  ↩

  29. גוש אמונים, היא תנועה פוליטית דתית־לאומית, תיאולוגית ואידיאולוגית, שהחלה לפעול ב־1974 וראתה את המציאות המדינית הציונית כנושאת בשורה משיחית, וכמרחב פעולה ארצי שיש לקדש בו את החולין, שכן על פי השקפת מייסדי התנועה, הנשענת על המסורת הקבלית־משיחית, מעשי אדם יכולים להשפיע על המתרחש בשמים ובארץ. הרב צבי יהודה הכהן קוק – שהשפיע השפעה מכרעת על מנהיגי ‘גוש אמונים’, ראה את הקמת מדינת ישראל כגילוי רצון האל בהיסטוריה, וקבע ש: “מדינת ישראל שנוסדה בה' באייר תש”ח, המאגדת בתוכה את כל כללות הציבור, היא מלכות ה‘ ויסוד כיסא ה’ בעולם“ – היה זה שניסח את החשיבה המדינית־דתית של התנועה שדגלה ברעיון ”ארץ ישראל השלמה“ כתנאי לגאולה השלמה ולקרוב ביאת המשיח. מטרתה של התנועה הייתה למנוע החזרת שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לידי הפלסטינאים, באמצעות הקמת ישובים בהם. לדברי גדעון ארן, שכתב דוקטורט על גוש אמונים כעד משתתף, בשנת 1987, ופרסם ספר המבוסס על הדוקטורט בשנת 2013, המהפכה שיצר ”גוש אמונים“ נתפשה כמעבר ”מציונות דתית לדת ציונית", כלומר, מזהות שעיקרה לאומי לזהות שעיקרה דתי. לדבריו חברי הגוש מבקשים להשתית את כל התוכן הלאומי על יסודות דתיים. ראו: גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו. ירושלים 2013.  ↩

  30. לדבריו של גדעון ארן שורשיו של ‘גוש אמונים’, קודמים בכחמש עשרה שנים למלחמת ששת הימים. ראשיתו של גוש אמונים בקבוצה של חברי בני־עקיבא צעירים שחיפשה את חיזוק זהותה הדתית, והתארגנה ב“גרעין גחל”ת“. בין חברי הגרעין, שרבם היה צבי משה נריה, מתלמידי הרב קוק, שבו החלה לצמוח תודעה דתית־חלוצית חדשה בראשית שנות החמישים, שביקשה לכלול את מציאות החולין הציונית בתוך תפישה דתית־משיחית, וראתה את הציונות הדתית כגשר שבין עולמה של תורה וחלוציות ציונית, היו שמות שלימים אכן נודעו כמובילי ”המהפכה התורנית“ החרד”לית בציונות הדתית: הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד, שבתאי זליקוביץ ומשה לוינגר. חלקם לקחו חלק פעיל בהנהגת גוש אמונים. שני גורמים הביאו לדבריו להתהוותה של הקבוצה שהתעניינה במשיחיות חדשה שעולה מתוך גאולה ולא מתוך חורבן כמקובל במסורת היהודית: הקמתה של מדינת ישראל כ‘ראשית צמיחת גאולתנו’ ותגובה ליחס המזלזל כלפי שומרי מצוות בתחילת ימיה של המדינה. זלזול בדת “הגלותית” וכינויי גנאי כ‘אדוק־פיסטוק’ הביאו לתחושות נחיתות ולרצון לחולל שינוי. לדברי ארן מדובר היה בקבוצה שחיה את העלבון הגדול של האורתודוקסיה המודרנית בארץ בשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים. חבריה חשו שוליים, זנוחים ומבוזים, תחת המגף הבן־גוריוני היהיר והבטוח בעצמו, בתקופה שהחילוניות הייתה חילוניות מודעת לעצמה, גאה ואגרסיבית.  ↩

  31. ראו אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 8 לעיל), עמ' 172.  ↩

  32. הרב יעקב אריאל כתב בשנת 1974 בעקבות ר‘ צבי יהודה: “מצווה זו של יישוב ארץ ישראל לגבולותיה המקודשים היא מצוותם העיקרית ואולי היחידה של רבים מבני הדור הזה שבאמצעותה ניתן להחזירם בתשובה”, במשוך היובל – חמישים שנות בני עקיבא בישראל תשמ“ז [לראשונה: זרעים תשל”ה]. לדברי החוקר מוטי ענברי שפרסם ספר בשם Motti Inbari, Messianic religious Zionism confronts Israeli territorial compromise, New York: Cambridge University Press 2012 , גוש אמונים נוסד מתוך הייאוש והחשש מפני כישלון אמוני. גוש אמונים נוסד בשנת 1974 על רקע מסע הדילוגים של הנרי קיסינג’ר, שר החוץ האמריקני, שדרש נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית. באותה תקופה חל מפנה דרמטי בדבריו של ר‘ צבי יהודה קוק. מעמדה ממלכתית דתית עקבית שראתה בכל בחינה של העשייה הציונית קדושה מוחלטת, הפכה המדינה לבוגדת וללא ראויה. ר’ צבי יהודה איים, לדברי ענברי, ביציאה למלחמת אחים אם יתממשו תוכניות הנסיגה משטחי ארץ ישראל השלמה. זה היה המניע שגרם לבוגרי ישיבת מרכז הרב להקים התנחלויות ביו"ש ועזה: הייאוש והחשש מפני קריסת המציאות המשיחית. ההצמדות אל הקרקע נועדה לחסום כל אפשרות של נסיגה טריטוריאלית או רוחנית. מתח זה מלווה את גוש אמונים מראשיתו, והוא זה המחולל בה אנרגיות עשייה.  ↩

  33. “המציאות שלנו מובילה אותנו בהכרח לקראת בניינו של בית המקדש השלישי”, פסק הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת ההסדר אור עציון. אמנם “עשויות להיות עליות תלולות ועלולות להיות גם ירידות, אבל ודאי אין נסיגה מהתהליך.” ראו: רביצקי, הקץ המגולה (הערה 8 לעיל), עמ' 179. בשנת 2005 אמר הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, “אנחנו שואפים לריבונות מלאה על הר־הבית, ובאופן ראשוני צריכים להקים מקום מרכזי לתפילה”, נדב שרגאי, “משחקי מקדש”, הארץ, 26.1.05.  ↩

  34. ראו: א‘ רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 8 לעיל), עמ’ 188; ר‘ אברהם יצחק הכהן קוק, חזון הגאולה, ירושלים תש"א, עמ’ קצה.  ↩

  35. למקומה של תורת אחדות ההפכים החב“דית במחשבת הרב קוק, תורה המיוסדת על האמונה שמקורו של כל גילוי במציאות הוא באחדות האלוהית, שבה כל ההפכים מתקיימים אלה לצד אלה בהרמוניה דיאלקטית, ראו: רחל אליאור, תורת אחדות ההפכים, התיאוסופיה המיסטית של חב”ד, ירושלים: 1992; אבינועם רוזנק, סדקים: על אחדות ההפכים, הפוליטי ותלמידי הרב קוק (הערה 11לעיל).  ↩

  36. אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, ג, עמ‘ קצד. המדינה האלוהית היא ביטוי ל’כנסת ישראל‘ במשמעותה המטפיזית והארצית, זו שמקורה בספירה ’כנסת ישראל' (שכינה, מלכות, רוח ה') וזו שביטוייה במדינה שתושביה מגלמים את ספירת כנסת ישראל בפועל, בשעה שהם מממשים אידיאלים אלה הלכה למעשה. אלוהים, לדעת הרב קוק, פועל בהיסטוריה דרך החיים הציבוריים של עם ישראל בכללות המגולמת במדינה ובמוסדותיה.  ↩

  37. על ר' צבי יהודה, ראו: אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 8 לעיל), 112–113; 189.  ↩

  38. צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל, א, ירושלים תשמ"ט, עמ' לז.  ↩

  39. אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 28 לעיל), עמ' 183.  ↩

  40. שם, עמ' 182; 111–134.  ↩

  41. שלוש המצוות שהצטוו ישראל בשעת הכניסה לארץ כמצוות המוטלות על הציבור הן: להעמיד להם מלך, להכרית את זרעו של עמלק, לבנות להם את בית הבחירה. ראו הערה 4 לעיל וראו להלן.  ↩

  42. מצוות עשה קפח בספר המצוות של הרמב“ם: ”למחות זרעו של עמלק מן העולם".  ↩

  43. על גוש אמונים ראו: חגי סגל, אחים יקרים: קורות “המחתרת היהודית”, ירושלים 1987; עדית זרטל ועקיבא אלדר, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967–2004, תל אביב 2004; גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, ירושלים, 2013.  ↩

  44. שלמה הכהן אבינר, עם כלביא, ירושלים תשמ"ג, חלק ב, עמ' 192–194.  ↩

  45. גדעון ארן, קוקיזם (הערה 27 לעיל), עמ' 369.  ↩

  46. ראו: רחל אליאור, תורת אחדות ההפכים (הערה 19 לעיל).  ↩

  47. בתפילה לשלום המדינה, היא התפילה הנאמרת בשבתות ובחגים בבתי הכנסת בישראל ובתפוצות, שמתפלליהם נמנים עם החוגים הדתיים לאומיים, נאמר: “ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו… וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיה, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ”. עם עליית ממשלת רבין לשלטון בשנת 1992 וחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 שינו חוגים ציוניים דתיים רבים את נוסח התפילה, בהנחייתם של הרב צבי יהודה נריה, מייסד תנועת הישיבות התיכוניות, והרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, וחדלו מלומר את הבקשה למען בריאותם, שלומם ותיקון דרכם של שרי הממשלה וראשיה. היו גם כאלה שהחלו לומר “העבר ממשלת זדון מן הארץ” בין השנים 1992–1996.  ↩

  48. גרשם שלום, ‘על שלושה פשעי ברית שלום’, דבר, 12.12.1929, בתוך: עוד דבר־פרקי מורשה ותחיה (קיבץ והביא לדפוס אברהם שפירא), תל־אביב תש"ן, עמ' 88–89.  ↩

  49. גרשם שלום, ‘להבנת הרעיון המשיחי בישראל’, בתוך: דברים בגו – פרקי מורשה ותחיה, קיבץ והביא לדפוס אברהם שפירא, תל אביב תשל"ו, עמ' 190.  ↩

  50. ראו את דברי הרב לוינגר, ממנהיגי גוש אמונים, המבאר את התנגדותו להפסקת ההתנחלות ולנסיגה מהשטחים הכבושים מטעמי עליונות העם היהודי: "בוויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי, ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשיפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו (גדעון ארן, קוקיזם, עמ' 391).  ↩

  51. ראו את דבריו הגזעניים של בנצי גופשטיין, איש ארגון להב“ה ותנועת כ”ך – כהנא חי, הקרוב לטרוריסטים, פעילי ‘תג מחיר’–‘ערבות הדדית’, המציתים כנסיות ומסגדים, בשם הפסוק ‘והאלילים כרות יכרתון’, שהופצו באלפי עותקים בעלון בית כנסת “עולם קטן” בשנת 2015: “ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים, והם מסים ועבדות […] ודאי שאין להם זכות לבחור או להיבחר לכנסת”. גופשטיין מתייחס לדברי הרמב“ם במשנה תורה, בהלכות מלכיםא:א בשעה שהוא מדבר על מסים ועבדות ביחס לתושבי הארץ הנוצרים או המוסלמים. ולמצווה קפה ”לאבד עבודה זרה ומשמשיה“, אשר מנה הרמב”ם בספר המצוות. מאיר אטינגר, חבר מחתרת הצתת הכנסיות שנקשרה לתג מחיר, כתב בקול היהודי: “שלמות מצוות יישוב ארץ ישראל, היא בביעור העבודה זרה כמו שמפורש בסוף פרשתנו (ואתחנן). ומצווה זו היא המשאירה חותם, שמעיד על יישוב הארץ שבאמת נעשה לשם שמים, לכבוד השם יתברך. למחאה החשובה על ארץ ישראל צריכה להצטרף מחאה של ממש, על החטא הגדול של מדינת ישראל שמאפשרת קיום עבודה זרה, כנסיות ומנזרים לרוב, בארץ ישראל אשר קול צלצול פעמוניהם מתערב עם הקול הערב של התורה והתפילה שיש ב”ה בארץ הקודש לרוב. ופי שניים מחאה, כאשר מדינת ישראל הוסיפה חטא על פשע, ולא רק שלא מקיימת את החובה והמצווה שרק בעבורה קיבלנו את הארץ הזו, היא גם עצרה ומחזיקה בשבי בשני הנערים בחשד להצתת הכנסייה.“ בכתב האישום שהוגש נגד מציתי כנסיית הלחם והדגים בטבחה על שפת הכינרת ב29 ביולי 2015, כתוב כך: ”התארגנות זו פועלת במסגרת תשתית אידיאולוגית אליה משתייכים מספר מצומצם של פעילים מקרב פעילי הגבעות. תשתית זו פועלת מאז 2013, מחזיקה באידיאולוגיה קיצונית השואפת לשנות את סדרי המשטר ולקרב את הגאולה במספר שלבי פעולה“, נמסר בהודעת שב”כ. “בחודשים האחרונים זוהתה התמקדות של פעילי התשתית בהסתה לפגיעה בקודשי דת של נוצרים”. בשב“כ מביאים עוד ציטוט מבלוג של מי שמוגדר ראש ההתארגנות – ”רק מי שכופר בעבודה זרה ונלחם בנצרות ושואף להסרת הכנסיות מארץ הקודש – הוא הנקרא יהודי".  ↩

  52. ראו: ארן, קוקיזם, עמ' 376. פורת כתב: “הציונות החילונית היא ציונות קצוצת כנפיים ומחוסרת חזון, הן מבחינת הרעיון הן מבחינת ההגשמה, היא מנותקת מהשורשים היהודיים ומחזון הגאולה”, פתחים, 8.  ↩

  53. ר‘ צבי יהודה קוק אסר באיסור נחרץ על החזרת שטחים או על נסיגה וכמוהו בדיוק פסק ר’ מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובאביץ שצידד בתקיפות במדיניות ‘אף שעל’. לדעתם ההתפשטות הטריטוריאלית בעקבות מלחמת ששת הימים וההתנחלות ברחבי השטחים הכבושים, היא ביטוי לרצון האל בגאולת עמו.  ↩

  54. יצחק גינזבורג, קומי אורי: עת לפרוץ ועת לבנות, (עורך) איתיאל גלעדי, כפר חב“ד: גל עיני, תשס”ה, עמ‘ יז–יח.; השוו את דבריו של אחד מפעילי ’תג מחיר‘–’ערבות הדדית‘: “יש הרבה יהודים שמאסו בסולם הערכים והנורמות של בג”ץ ושל השב“כ”, אמר אחד מפעילי הגבעות בשומרון. “החוקים שמחייבים אותי אלו לא חוקי המדינה, אלא חוקי התורה הנצחית. בסוף נקים כאן מדינה יהודית־דתית, שבה היהודים לא יפחדו מערבים” (ידיעות אחרונות, השב"כ עצר את נכדו של הרב כהנא', 3.8.2015); השוו דברי מאיר אטינגר, נכדו של הרב מאיר כהנא, מייסד תנועת כ“ך, העומד לדברי השב”כ בראש התארגנות הטרור היהודי, שכתב במסמך: "מי לה’ אליי: “הכוונה בהפלת המדינה היא להפיל את המבנה של המדינה ואת יכולת השליטה שלה, ולבנות ממסד חדש. בשביל זה צריך לפעול מחוץ לכללי הממסד שאנחנו רוצים להפיל”; “אם ה‘קבלן’ רואה שיש שלטון שמפריע לביצוע המשימה, ואת המשימה צריך לבצע, הוא צריך לחשוב עכשיו איך מפילים את השלטון שמפריע לנו לבנות את בית המקדש, שמונע מאתנו את הגאולה האמתית והשלמה. זה במילים הכי קצרות הרעיון של המרד”. (ידיעות אחרונות 2015 4.8.  ↩

  55. תפילה זו עברה שינויי נוסח רבים בשל הצנזורה. מקובל לראות במלה “מלשינים” שבתפילה תחליף למושג אחר שנאלצו להסתיר מחמת הצנזורה. ברוב הנוסחים הישנים נמצא הכינוי “משומדים”, בחלקם מופיע במפורש “נוצרים” או צדוקים, כלומר הברכה/קללה מכוונת נגד מי שהיו יהודים שהמירו את דתם לנצרות או כאלה שלא קיבלו את הנהגת החכמים כגון כוהני בית צדוק (צדוקים). משומד היא הקללה הקשה ביותר במילון היהודי.  ↩

  56. יצחק שפירא, יוסף אליצור, תורת המלך, חלק א. דיני נפשות בין ישראל לעמים: איסור הריגת גוי, הריגת גוי שעובר על שבע מצוות, מסירות נפש על רציחה – בין בני נח, נפש יהודי מול נפש גוי, הריגת גויים במלחמה, פגיעה מכוונת בחפים מפשע. בירורי הלכה בענייני מלכות ומלחמות שהתבררו במכון התורני שעל יד ישיבת עוד יוסף חי, יצהר: המכון התורני שעל־יד ישיבת עוד יוסף חי, תש"ע.  ↩

  57. ר‘ יצחק גינזבורג, ברוך הגבר, חמש מצוות כלליות שהן חמישה היבטים פנימיים במעשהו של ברוך גולדשטיין, בעריכת ישראל אריאל, ירושלים תשנ“ד. החוברת נאסרה לפרסום והמחבר נחשד בהסתה לגזענות בעקבות פרסומה, אולם היא נמצאת בספרייה הלאומית בירושלים. השוו, הנ”ל: “הנקמה היא שיבת האדם והעם להאמין בעצמם ובכוחותיהם, בכך שיש להם מקום איתן במציאות ואינם מרמס לכל עובר. בכוח הנקמה לעורר שמחה והתעודדות ולטעת הרגשת ביטחון בעצם החיים”, יצחק גינזבורג, מלכות ישראל, ג, עמ’ פד. מבצעי פשעי השנאה בשטחים מתאפיינים בכך שהם כותבים “נקמה” כעדות על זהותם.  ↩

  58. התנועה תומכת בשמה החדש, ארגון להב“ה, במדיניות של פעולות נקם אלימות כנגד ערבים וכנגד מוסדות עבודה זרה, כנסיות, מנזרים ומסגדים, אותם הם שורפים בשם הלכות עבודה זרה של הרמב”ם.  ↩

  59. ראו: רפאל שגיא, רדיקליזם משיחי במדינת ישראל: פרקים בסוד התיקון המשיחי בהגותו של הרב יצחק גינזבורג, תל אביב תשע"ה, עמ' 317–320; 388–389. הציטוט בטקסט מחוגי תומכי הרב גינזבורג.  ↩

  60. שם, עמ' 317.  ↩

  61. יצחק גינזבורג, קומי אורי (הערה 5 לעיל), עמ' קפז.  ↩

  62. ראו: רפאל שגיא, רדיקליזם משיחי במדינת ישראל (הערה 10לעיל), עמ‘ 341. על המושג ’דירה בתחתונים' ראו: אלון דהן, גואל אחרון: משנתו המשיחית של רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, תל אביב 2014.  ↩

  63. יצחק גינזבורג, קומי אורי (הערה 5 לעיל), עמי יז–יח.  ↩

  64. כך כתב הרב גינזבורג: “הצבא טוב ביסודו …אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה”. בשנת 1995, לפני רצח רבין, חתמו אחד־עשר רבנים מרכזיים של הציונות הדתית על צו סירוב פקודה של חיילי צה“ל במקרה של פינוי בסיסים ביהודה ושומרון, בתוקף ההנחה שהמלכות הפכה למינות, או לשלטון הנלחם באל, ועל כן יש למרוד בה ולהילחם נגדה. בין החותמים היו אנשי גוש אמונים, הרב אברהם שפירא, שהיה רב ראשי, והרב חיים דרוקמן, יושב ראש ישיבות בני עקיבא מראשי ישיבות ההסדר וראש מכינה צבאית גדולה. ראו ספי רכלבסקי, חמורו של משיח, תל אביב 1998, עמ' 11; על סירוב פקודה המופנה לחיילי צה”ל, כהוראה של הרב גינזבורג, ראו שגיא, רדיקליזם (הערה 10 לעיל), עמ' 325, 342. ראוי לציין שגדולי הפוסקים והציבור החרדי והדתי ברובו ידעו שלקריאת רבנים לסירוב־פקודה אין בסיס הלכתי. ככל אזרח אחר, רבנים זכאים להיות בעלי עמדה פוליטית, אולם ניסיונם של רבני ההתנחלויות ותומכיהם לעשות שימוש בהלכה כדי להעניק תוקף לעמדתם הפוליטית, נדחה על ידי רוב הציבור הדתי, השותף לחלק ניכר מהשקפת עולמם, כפי שנראה הדבר בימי ההתנתקות מגוש קטיף, בשל החרדה מאבדן הסולידריות הישראלית והשבירה בנאמנות לממלכתיות. ראוי להצביע על השפעתם ארוכת הטווח שלדברי רבני המתנחלים שתמכו בסירוב פקודה: סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2015 מלמד שבקרב בני 18–34 יותר ממחצית סבורים שמותר להשתמש באמצעים בלתי חוקיים כדי למנוע פינוי עתידי משטחי ארץ ישראל.  ↩

  65. שגיא, רדיקליזם דתי (הערה 10 לעיל), עמ' 320–338. דבריו של הרב גינזבורג המציג את מדינת ישראל החילונית־דמוקרטית, כשטנית, ומציג את מערכת המשפט כ“פועלת מתוך מגמה של מתירנות והתבוללות והפריצות הגלויה של המערכת הזו, בהתרת מיני תועבה, היא רק סניף לגילוי עריות החמור ביותר שקיים בכל מגמת ההתבוללות השוויונית שבמערכות אלו. קליפת שפיכות דמים מתגלמת בעיקר בממסד המתחלף במדינת ישראל – הכנסת והממשלה – אשר מועלות בתפקידן לשמור על חייהם של ישראל וסוחרים בדמם של האזרחים תמורת אידיאולוגיות חולפות, כבוד מדומה, הצלחה כלכלית וכיו”ב“ (קומי אורי, עמ' קעא), מעלים את הסוגיה המעניינת של גבולות חופש הביטוי שדמוקרטיה ליברלית חייבת להתיר. האם גם אדם המשתמש בחופש הביטוי המובטח בדמוקרטיה ליברלית, כדי לחתור תחת השלטון החוקי ולפגוע ביודעין במדינה הדמוקרטית, ברשות המחוקקת שלה ובמערכת המשפט שלה, כדי לעשות להן דמוניזציה ודה־לגיטימציה, זכאי להגנתן של אלו? האם זה הקורא לסירוב פקודה בצבא כדי ולסכל את ביצוע החלטות הממשלה, כפי שקרא הרב במהלך הילולת האר”י בצפת באב תשס"ה, וקרא למאבק בשלטון תוך הזכרת שם אלוהים וציון התורה כמקור הסמכות העליון, הדוחה הכרעות ממשלתיות הנוגדות את חוק התורה, זכאי להגנה זו? (ראו: קומי אורי, ‘מאמר בשם אלוהינו נדגול’, עמ' קיח–קכד).  ↩

  66. יצחק פלאי ויוסף שפירא, אל גבעת הלבונה: בזכות העלייה להר הבית ודרישת המקדש, יצהר תשנ“ט. המחברים הם רבנים מרכזיים בישיבה של הרב יצחק גינזבורג. ראו: שרינה חן, תמות מרכזיות ברטוריקה ובפרקסיס של שוחרי המקדש, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית 2001; מוטי ענברי, מלך סנהדרין ומקדש: תנועות הפועלות לבנות את בית המקדש ולכונן מדינת תורה 2004–1984, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית 2006; שרינה חן, בין פואטיקה לפוליטיקה: קבוצות יהודיות בנות זמננו הפועלות להקמת בית המקדש השלישי, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית בירושלים 2007. מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, (עורך) קובי מצר. ירושלים: מאגנס, תשס”ח 2008; לסקירה מעודכנת ראו: יזהר באר, קשר מסוכן, דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה, (עורך) תומר פרסיקו, ירושלים: עיר עמים 2013.  ↩

  67. אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, תל אביב תשנ“ג, עמ' 185. חגי סגל, אחים יקרים: קורות ”המחתרת היהודית“, ירושלים: כתר 1987, עמ' 59–63; ראו ניתוחו של שלמה פישר,”הציונות הדתית על סף האלף השלישי“, אקדמות כ”ב, (תשס"ט), 9־38, 27–31. למקורות השראתו הטרוריסטית של עציון ראו כתביו של פעיל לח“י: שבתי בן–דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, צפת תש”ך; הנ“ל, נבואה ומסורת בגאולה, תל–אביב תשל”ט. בן דב כתב: “הרעיון המשיחי לדידי הוא עצם השאיפה הדינמית להגשמתה של גאולת ישראל, כפי שמוצא אני את עצמי נושא אותה בפועל ובאופן מחייב ומזרז בתוכי”. יהודה עציון איש המחתרת היהודית הוציא לאור את כתביו של בן דב.  ↩

  68. תיק פלילי (י־ם) 203/84 מדינת ישראל נגד מנחם ליבני ואחרים – פסק הדין של חברי המחתרת היהודית. ראויים לציון דבריו הנוקבים של הרב צבי טאו בגנות חברי המחתרת, מניעיהם ומעשיהם: “…יש לנו עסק עם כת משיחית, שרוצה להביא את הגאולה לעם ישראל עם נשק ביד; הוגים רעיונות אליליים מובהקים איך לפעול על ריבונו של עולם לגאול את ישראל בעקבות פיצוץ המסגדים בהר הבית. זוהי תפיסה של לומדי קבלה שטחיים, קטנוניים, כאלה שקופצים מתוך סקרנות אל הקודש עם כל הקטנות שלהם והם גורמים בזה להרס ולחורבן… תדעו, שלפחות שישה מהעצורים עסקו בקבלה, אף על פי שהיום הם מדברים עם האורחים שבאים לבקר אותם בכלא רק על הביטחון ומכחישים שזה בגלל הקבלה”. חגי סגל, אחים יקרים ( הערה 18 לעיל), עמ' 216. סגל מספר שישועה בן־שושן שתכנן לפוצץ את מסגדי הר הבית ביחד עם מנחם ליבני, מפקד המחתרת היהודית הראשונה, התייעץ עם שניים מחשובי המקובלים בירושלים – הרבנים שלום שרעבי ומרדכי עטיה, ואומר: “נראה, שקיבל לפחות את הסכמתו המלאה של אחד מהם, הרב שלום שרעבי”.  ↩

  69. עדו אלבה, ‘בירור הלכות הריגת גוי: נכתב… לעיון ולהעמקה בלבד לפני תלמידי חכמים’, קריית ארבע תשנ"ד.  ↩

  70. דין רודף ומוסר הוא החובה הדתית להמית יהודי המסכן את חיי חברו כגון שמתעתד למסור יהודי אחר לידי שלטונות נוכרים. מטרת ההריגה איננה ענישה אלא מניעת סכנה, על כן רשאי כל אדם לפעול במסגרת דין רודף גם ללא הוראה מבית דין מוסמך, כשהנסיבות מחייבות זאת. על מעשי הרב ליאור וחבריו הרבנים אברהם הכט, שמואל דביר, דניאל שילה, אליעזר מלמד ונחום רבינוביץ, שהוציאו על יצחק רבין דין רודף ומוסר, בזיקה לתכנית למסירת שטחי ארץ ישראל, ראו: מיכאל קרפין ועיינה פרידמן, רצח בשם אלוהים – הקשר נגד יצחק רבין. תל אביב תשנ"ט.  ↩

  71. ההבדל שבין הנשמה הישראלית…ובין נשמת הגויים כולם…הוא יותר גדול…מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה“ (ראי"ה קוק, אורות ישראל, ה, י). לעמדה זו הקובעת שאין הגויים קרויים אדם אלא רק היהודים נחשבים אדם, מקור בתלמוד: ”אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם“. בבלי, מסכת יבמות, דף ס”א, עמוד א.  ↩

  72. “ציווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל מצוות שנצטווו בני נח. וכל מי שלא יקבל –ייהרג” (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרקים ו – ח). השוו דברי מחברי תורת המלך (הערה 7 לעיל): “היותם של הגויים חייבי מיתה בגלל (שהם אינם מקיימים את) שבע מצוות בני נוח, גורמת לזה שלא נהסס להרוג אותם אם יש צורך בדבר (כמו צורך של נקמה שאינו הכרח מידי של הצלת נפשות אלא רק עם תועלת כללית בהמשך)”, שם, עמ' קצ"ט.  ↩

  73. “והעבדות שיקבלו היא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם. והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם ובממונם, כגון בניית חומות וחיזוק מצודות ובניין ארמון המלך” (משנה תורה, הלכות מלכים, ו). נכונות הערבים לקבל עליהם עבדות לישראל, כדרך היחידה לשלום, על פי פסיקת הרמב"ם, נידונה בהרחבה בכתבים הקשורים בתלמידי מרכז הרב קוק. תנאי השלום עם הערבים, הכוללים עבדות לישראל, תשלום מיסים וקיום שבע מצוות בני נח, מכוונים לכך שלא ירצו ולא יוכלו להישאר בארץ.  ↩

  74. שכם, העיר בה נקמו שמעון ולוי, את אונס דינה, ברצח אכזרי של כל אנשי שכם, נבחרה, ולא במקרה, למקום הישיבה של הרב גינזבורג, ישיבת ‘עוד יוסף חי’, שנשיאה מאמין בנקמה ובקנאות דתית. ישיבה זו היא ישיבה גבוהה חרדית לאומית ברוח חסידית־חב“דית אשר הוקמה בשנת תשמ”ב (1982). נשיא הישיבה הוא הרב יצחק גינזבורג, וראשי הישיבה הם הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, מחברי הספר תורת המלך. במשך כעשרים שנה שכנה הישיבה בקבר יוסף בשכם והייתה נקודת היישוב היהודית היחידה בעיר, עד שבח‘ בתשרי ה’תשס“א (7 באוקטובר 2000) צה”ל נסוג משכם. מאז שוכנת הישיבה ביצהר הסמוכה לשכם. בישיבה מכון תורני שמטרתו היא העמדת משנה סדורה ב“הלכות ציבור”, כמו דיני מלכות מדינה ומלחמה, ארץ ישראל, בין ישראל לעמים ועוד. במסגרת המכון יצאו לאור הספרים אל הר המור ואל גבעת הלבונה, הקשורים בנאמני המקדש וספר ‘תורת המלך’, העוסק בהלכות הריגת גויים.  ↩

  75. לפי הרמב“ם מצווה לנגוש את הנוכרי עובד עבודה זרה (מצווה קמב בספר המצוות). בארץ ישראל מתקיים לגבי הגויים דין ”מורידים ואין מעלין“. דין זה מתייחס לביטוי ”מורידים לבור כדי לגרום למות ואין מסייעים בהצלה". (עבורה זרה כ"ו, ב) וחל על המוסרים (המלשינים) ועל המינים והאפיקורסים מקרב היהודים המסכנים את ישראל. משמעות הביטוי היא שמצווה להרוג בידיים את אלה שדין זה חל עליהם, אם הדבר אפשרי; ואם לאו, מצווה להביא להריגתם בדרך כלשהי, כגון שאם נפלו לבאר, אין להשתדל בהצלתם.  ↩

  76. יצחק גינזבורג, מלכות ישראל, ו ל“א–ל”ב.  ↩

  77. הנ"ל, מלכות ישראל, א' ט.  ↩

  78. ראו את דברי הרב שמואל אליהו, במאמרו של אורי פולק, “הרב אליהו: חולם עלמלכות שתמחק את המסגדים מהר הבית”, אתר כיפה 23.5.2012. הרב גורן התלבטבשאלת בניין המקדש ופיצוץ המסגדים זמן רב קודם לכן, כפי שציין עוזי בנזימן,בספרו, ירושלים עיר ללא חומה. תל אביב: שוקן 1973, עמ' 136–137; באתר“המטה להצלת העם והמקדש: הר הבית שלנו”,

     http://hamikdash1.blogspot.co.il/, מעודדים פעילות הקשורה בפגיעה במסגדים. השוו לדברי ח“כ משה פייגלין המנהיגתנועה אמונית־לאומנית בשם זהות יהודית, החותרת לבניין המקדש, שהתפרסמובתקשורת: ”חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את ביתהמקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודנו בארץ הזאת.“; ”המקום בו בחר ה' לחיבור הזה, ארמון המלוכה האלוהי ממנו שורה שכינה על העולם כולו – הוא בהרהבית בבית המקדש. כשנעמיד מנהיגות אמונית לישראל, נשיב את השליטה בהרוממילא גם בארץ. השולט בהר שולט בארץ".  ↩

  79. על המחתרת היהודית שחלק מחבריה תכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית, כדי לנסות למנוע את הנסיגה מסיני ולהביא לקירוב הגאולה. ראו: חגי סגל, אחים יקרים (הערה 18 לעיל); נעמי גל־אור, המחתרת היהודית: טרוריזם שלנו, תל אביב 1990.  ↩

  80. יזהר באר, קשר מסוכן, דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל (הערה 17 לעיל), עמ' 48.  ↩

  81. ארתור הרצברג, ‘מה קרה לתקתוק של השעון היהודי’, כיוונים חדשים, 5 (אוקטובר 2001), עמ' 20.  ↩

  82. רביצקי, הקץ המגולה (הערה 18 לעיל), עמ' 203–204.  ↩

  83. כך למשל איש משומרי המצוות היום אינו חי על פי חוקי העבדים במקרא, אינו סוקל את מחללי השבת, או נוהג על פי המצווה המחייבת להכות את מי שהתחייב מלקות בבית־דין, או מתחתן בנישואין פוליגמיים, למרות קיומו המקודש של החוק המקראי הכתוב, המחייב או מאפשר את כל אלה. איש גם אינו דורש לשפוט את החשודה בבגידה בבעלה על פי דין הסוטה או תובע לשפוט אנסים ונאנסות על פי דיני האונס במקרא הקובעים שמצווה “שישא האונס את אנוסתו וישלם לה קנס”, כדברי הרמב"ם.  ↩

  84. “יחסם של הישראלים אל העולים החדשים היה מורכב ומלא סתירות, עמוס ברגשות וגדוש בדעות קדומות. הוא היה מעוגן ביחסם אל עצמם כיהודים וכאזרחי המדינה. המפתח להבנת [יחס זה היה] נעוץ בנטייתם לשלול את הגולה, להתנשא עליה ולבוז לה, ולהעמיד את המדינה במרכז עולמם…יחד עם הגלויות חיסלו מרקם חיים יהודי עתיק יומין ותרבויות שלמות. הם עשו זאת ללא היסוס, כמו היו שרי ההיסטוריה, כי המדינה הייתה חשובה בעיניהם מיהודי העולם”. תום שגב, 1949 הישראלים הראשונים, ירושלים 1984, עמ' 123.  ↩

  85. בדצמבר 2010 פרסם הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, שנזכר לעיל בעניין שאיפתו למחוק את המסגדים על הר הבית, פסק הלכה שבו נקבע כי ליהודים אסור למכור או להשכיר דירות לגויים, על בסיס האיסור של “לא תחנם”. לצד חתימתו הובאו חתימותיהם של עוד כחמישים רבני ערים, ובשלב מאוחר יותר חתמו על המכתב למעלה מ־300 רבנים דתיים לאומים וחרדים, בהם הרבנים שלמה אבינר, זלמן מלמד, דב ליאור, שמחה הכהן קוק ועוד. חלק מרבנים אלה היה מעורב בהוצאת דין רודף על יצחק רבין ז“ל. הרב דוד בצרי, שהשתתף בשנת 2006 בכנס למניעת הקמת בית הספר הדו־לשוני ליהודים ולערבים בשכונת פת בירושלים, צוטט בתקשורת כמי שאמר: ”אי אפשר לערב טמא בטהור… עם ישראל הוא הטהור. הערבים הם עם חמור. הם פגע רע. שטן רע, נגע רע… הערבים הם חמורים ובהמות“. בית ספר זה הוצת כידוע בשנת 2014 בידי שלמה ונחמן טוויטו, פעילי ארגון להב”ה, שריססו ‘מוות לערבים’ ו“כהנא צדק”. לא לחינם ההגדרה המשפטית של הגזענות אינה מצטמצמת לגילוי של אלימות. היא כוללת גם “ השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות…או גרימת מדנים”.  ↩

  86. על המתנגדים התקיפים למבשרי הציונות, לציונות ולתנועה הלאומית היהודית בעולם הדתי החרדי, הן בחצרות אדמו"רי החסידים ברוסיה, בגליציה והונגריה, הן בקרב ישיבות המתנגדים, בפולין וברוסיה, והן בעולם האורתודוכסי הרבני בגרמניה, בראשית הציונות, ועל טעמי התנגדותם ונימוקיהם הדתיים, ראו: אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 18 לעיל), עמ‘ 27–35; 57 ועוד שם בפרק השני. בין נטורי קרתא שאינם מכירים במדינה, יש כאלה התומכים בארגוני ההתנגדות הפלשתינאים ומפגינים נגד מדינת ישראל ובין חסידי ברסלב יש כאלה השורפים ליד קברו של ר’ נחמן באומאן את דגל ישראל.  ↩

  87. נטורי קרתא־העדה החרדית הרואים במדינת ישראל, ובעצם היומרה המדינית של הציונות, את דחיקת הקץ, שהיא כפירה שאין לה כפרה, משום שהיא כפירה בגאולה מידי שמים ומרד בתורה ובמצוות, אינם לוקחים או מקבלים כסף מהמדינה ואינם משתתפים בבחירות. לדברי הרב מסאטמר: “בעצם הרעיון הזה של לקיחת ממשלה לישראל בעצמם לפני ביאת המשיח יש מינות וכפירה בדרכי ה' יתברך, כי אך הוא המשעבד והגואל”. יואל טייטלבוים, ויואל משה, הקדמה, עמ' ז.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!