לשון הקודש ולשון החול – השפה העברית והזהות הישראלית – העוקץ האפוקליפטי וחילון השפה: בין שפה משתפת לשפה מבדלת – השפה העברית והזהות הישראלית – פרקים בהיסטוריה המיסטית של הלשון.    🔗

‘עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא’, הניגון המיסטי־משיחי־גאולי־אמוני־מיתי־קבלי־אפוקליפטי

לזכרו של גרשם שלום, אדם שהרחיק ראות

 

א. מבוא    🔗

היסטוריונים של מדינת ישראל במאה העשרים ושתיים אשר יקראו בתעודות היסטוריות, ספרותיות, פוליטיות, תרבותיות, דתיות ופובליציסטיות מהמחצית השנייה של המאה העשרים ומהעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, המעידות בבירור על מציאות חברתית משוסעת שאין בה זהות משותפת, אחווה או אחדות, ואף מלמדות על קיטוב פוליטי־דתי־ערכי עמוק בין בעלי זכויות למשוללי זכויות,במציאות תרבותית שמעוררת לא פעם את התחושה שאין בין חלקיה השונים שמץ סולידאריות או ערבות הדדית, ואף יקראו בתקשורת האלקטרונית ובתגובות הקוראים המתלהמות, המשקפות שנאה, עוינות, תיעוב וביזוי חסר רסן בחסות האנונימיות של הטוקבקים, ומלמדות על מתיחות רבה ועל אלימות בין מגזרי האוכלוסייה השונים, החרדים מפני התממשות האיומים של מלחמת אחים או ירידה המונית מן הארץ – ישאלו, קרוב לוודאי, מה היה הגורם שליכד את כל הפלגים והשסעים האלה, שלא נותרה ביניהם תחושת שותפות גורל או אחריות משותפת. אולי ישאלו מה היה המכנה המשותף בין מתנחליםימניים לדמוקרטים שמאלנים, בין חרדים לחילוניים, בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה, בין עולים לוותיקים, בין מזרחיים לאשכנזיים, בין עשירים לעניים, בין תומכי ההתנחלויות מחוגי ‘גוש אמונים’ לתומכי ‘שתי מדינות לשני עמים’, בין ‘נאמני ארץ ישראל’ ו’ישיבת מרכז הרב' לבין תומכי ‘יש גבול’, ‘מדינת כל אזרחיה’ ו’שלום עכשיו‘, בין קוראי ‘נקודה’ ו’הקול היהודי’ לבין קוראי ‘הארץ’ ודו“חות ‘בצלם’ ו’יש דין‘, או בין ‘נאמני תורה ועבודה’ ו’נתיבות שלום’, מזה, לקוראי ‘המודיע’, ‘בשבע’, ‘זו ארצנו’, ‘העדה החרדית’ ו’יתד נאמן', מזה; בין תומכי מפלגת העבודה ומפלגת מר”צ לבין תומכי ‘הליכוד’, ‘ישראל ביתנו’, ‘דגל תורה’, ו’הבית היהודי‘, בין תומכי ‘שוברים שתיקה’, ‘שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם’, ו’יש גבול’, לבין תומכי ‘אם תרצו’, ‘ברוך הגבר’, ותנועת ‘חי וקיים’; בין ‘נאמני המקדש’, לבין ‘עיר עמים’, בין ‘נוער הגבעות’ ו’תג־מחיר' ל’תג־מאיר' ו’גוש שלום‘, בין ארגוני החברה האזרחית, הפועלים להעמקת אופייה הדמוקרטי, המוסרי והשוויוני של המדינה, לבין ארגוני החברה הדתית־לאומנית, הפועלים להעמקת ייחודה היהודי־משיחי, לבידודה בין העמים ולהרחבת תשתיתה כמדינת הלכה – החלוקים כולם אלה על אלה בכל שאלה שאפשר להעלות על הדעת, ומתווכחים ומתפלמסים בהתלהמות, בהתנכרות, בעוינות, בכאב ובייאוש, על שאלת היחס הראוי בין העולם המסורתי לעולם המודרני, בין יהדות לדמוקרטיה, בין כבוד היהודי לכבוד האדם, או בבעיית היחס בין כובשים לנכבשים, בין יהודים לגויים, בין מתנחלים יהודים לתושבים ערביים, בין דתיים־משיחיים־לאומניים לחילוניים־לאומיים־ליברליים, בין המצדדים במדינת ישראל כ’מדינת העם היהודי’ לבדו, לבין הרואים בה ‘מדינת כל אזרחיה’, ובין ישראלים ליורדים. 

התשובה המפתיעה היא שהמכנה המשותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל, החלוקים אלה על אלה במחלוקות נוקבות על כל נושא, ולאחיהם הישראלים מעבר־לים השותפים למחלוקות קשות אלה, הוא השפה העברית. הלשון העברית העתיקה־חדשה בעל־פה ובכתב, מכוננת זהות לאומית, תודעה היסטורית, גורל משותף ורצף רב־משמעות של קהילת זיכרון בעלת ספרייה אדירת ממדים ושפה עתיקת ימים, השוזרת ברשת לשונית אסוציאטיבית מורכבת קשרים וקשרי קשרים בין העבר להווה, בין חזון למציאות, בין ברית עתיקה לייעוד משותף, ומכוננת רב־מערכת תרבותית, דתית וחילונית,בין לשון הקודש ללשון החול, מאז ראשית הציונות. מכלול תרבותי חברתי זה התרחש משלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים בזירה חברתית חדשה שפעלה וממשיכה לפעול בלשון חדשה־עתיקה, בשעה שהעם היהודי פגש לראשונה את כל קהילותיו העתיקות שהיו פזורות ברחבי העולם, במציאות גיאוגרפית ולשונית שלא היה לה תקדים. השפה העברית, המשקפת בצורה שאין דומה לה את הקרעים והשסעים המאפיינים את המפגש המתוח בין היהודים בני דורנו, שהוריהם והורי הוריהם באו כגולים נידחים, וכפליטים, כעולים וחלוצים, מקהילות מוצא שונות, מתרבויות נפרדות ומשפות אם שונות. השפה העברית, המבטאת נאמנה את המתיחות ביניהם לבין חמישית מתושבי הארץ שאינם יהודים, שרבים מהם דוברים עברית רהוטה ולוקחים חלק בהתחדשותה של השפה, ביצירתה ובגלגוליה בעת החדשה, היא המכנה המשותף היחיד בין כלל היהודים תושבי הארץ ואחיהם הישראלים בתפוצות, ובין כלל תושבי מדינת ישראל. לכאורה, אין כל הבדל מאיזו יבשת באו הוריו וסביו של תושב הארץ הדובר עברית, או לאיזה מחנה פוליטי, עדתי, דתי, לאומי, אזרחי, מוסרי או חברתי אדם משתייך, שכן לגבי הרוב המכריע של תושבי המדינה היהודים, שפת התקשורת התרבותית הראשונה במעלה, שפת הזיכרון המשותף, ושפת התודעה ההיסטורית והלאומית הבלעדית, בדומה ללשון הדיבור העיקרית, המאפשרת תפקוד במגוון רחב של נסיבות חברתיות, לשפת חינוך הילדים הבלעדית, ולשון הכתיבה העיקרית, היא עברית. אולם לאמתו של דבר, כפי שיתבאר בהמשך הדיון, אין רק לשון עברית אחת, אלא נוצרו זו לצד זו שתי שפות עבריות שונות, שאינן רק “שפות משנה” של קבוצות שונות באוכלוסייה שיש ביניהן אפשרויות רבות של חפיפה והשקה, למרות שיש לכל אחת מהן אוצר מלים ייחודי, ציונים סגנוניים וביטויים אופייניים, אלא אלה הן שתי שפות מובחנות הנובעות מתפיסות יסוד נבדלות ומעולמות ערכיים שונים, ממקורות סמכות מנוגדים, מערכי תרבות שונים וממרחבי תודעה נבדלים, ממאגר מושגי נפרד ומטווח ציפיות שונה, וממחויבויות משפטיות, דתיות, ערכיות לאומיות ומוסריות שונות בעליל. שתי השפות נשענות על הבחנות עקרוניות שונות בין מציאות מוחשית־חברתית־היסטורית־מדינית־תרבותית־משפטית ולאומית, הנשענת על המשותף, המאחד והשווה בין בני האדם בזירה הציבורית, במציאות ליברלית מודרנית, ועל כל המתחייב מריבונות אנושית על כלל האוכלוסייה האזרחית במדינה דמוקרטית, המכבדת את זהותה הרב־קולית ורב־תרבותית, בין העבר להווה בחברה הפתוחה; לבין מציאות דתית־משיחית על־היסטורית־מיסטית־לאומנית, ¹ המסתמכת באופן בלעדי רק על המבדיל, המפריד, המייחד והמבחין בין בני האדם, על פי זהותם הדתית־ביולוגית, ההיסטורית והאמונית, ועל כל המתחייב מריבונות אלוהית, המיוסדת על מקורות כתובים עתיקים מקודשים הפטורים מביקורת רציונלית ומהתחשבות בנסיבות משתנות. מקורות אלה העומדים בתשתית שפה שנייה זו, כוללים חוק ומשפט, סיפור היסטורי, מיתוס ומיסטיקה, הכפופים לסיפור על־היסטורי הנושא פניו לעתיד משיחי, בחברה לאומנית, קנאית, מתנשאת, מסתגרת ומתבדלת. לשון זו מצטיינת בזיהוי החירות המדינית־לאומית עם הגאולה הדתית־משיחית, ובהכפפת אמצעיה ומטרותיה הפלורליסטיות של דוברי הלשון הראשונה, הלשון המשתפת, לשירות מטרותיה הפונדמנטליסטיות וציפיותיה הרוחניות של דוברי הלשון השנייה, הלשון המֵבַדֵּלת, בכוח תביעת מעמד חוקי מוכר למעבר המדומיין מן הזמן ההיסטורי הסופי, הכפוף למעשי האדם ולמחדליו, לאל־זמניותו של המיתוס העל־היסטורי, המצרף בין האלוהי לאנושי, בין הנצחי לארצי, ובין המופשט לגשמי. דהיינו, מסוף המאה התשע־עשרה ועד ראשית המאה העשרים ואחת, משעה שהעם היהודי חזר לארצו בהשראת הלאומיות החילונית הציונית ושאיפת החירות המדינית הלאומית המודרנית, שנשענה על ההיסטוריה היהודית, על זיכרון הדת היהודית ועל הלשון העברית, בתקופה שיצר רב־מערכת תרבותית דתית־חילונית, ציונית, ליברלית חדשה, ופגש לראשונה את קהילותיו ועדותיו השונות, הדתיות והחופשיות, במחיצה אחת במדינה יהודית־דמוקרטית, צמחו בהדרגה שתי לשונות עבריות, השונות זו מזו, הן בתחום השפה היומיומית, המאפשרת תפקוד במגוון רחב של מצבי חיים, הן בתחום ערכי התרבות, הקובעים את מדרג הערכים המשותפים, את חופש הבחירה ואת גבולות המשמעות המשותפת, והן בתחום ערכי הלאומיות הקובעים את מוקדי הזהות והסמכות, ואת גבולות האחריות המשותפת. הלשון הראשונה היא הלשון המשתפת, המושתתת על מכלול השפה העברית, פונה לכל אדם הכפוף לגבולותיו של השיח האנושי הדמוקרטי בעולם המודרני, לשיקול הדעת התבוני ולהכרעה האנושית האוניברסלית, המכבדת את בני האדם כולם כשווי ערך וכשווי זכויות, על תפישות עולמם השונות, דתיות וחילוניות, ומכבדת את זהויותיהם התרבותיות והדתיות המובחנות והמורכבות ואת חופש הבחירה השמור להם במסגרת של חירות מדינית וריבונות אנושית, הכוללת ביקורת תבונית בגבולות המציאות התרבותית והלאומית וסמכות חוקית במדינה דמוקרטית־ליברלית; והלשון המֵבַדֵּלת, המושתתת על לשון הקודש, פונה רק לאדם היהודי, הזכאי לכל הזכויות מעצם כפיפותו לריבונות אלוהית ב’ארץ הקודש‘, ומעצם ציותו ל’תורתנו הקדושה’ ל’רבנים הקדושים‘, ל’לימודי קודש’, ל’קדשי ישראל‘, לכתבי קודש ו’לדעת תורה’, ופוגעת בזכות קיומו של האדם הלא יהודי, המשולל קדושות אלה, בארץ ישראל המקראית. הלשון המֵבַדֵּלת פונה לציבור היהודי הרואה בציונות תנועת תחייה לאומית־דתית־משיחית־טריטוריאלית המתייחסת לכל תחומי ‘הארץ המובטחת’, ולא רואה בה חזון אנושי־מוסרי כולל, המתייחס לכל בני האדם הגרים בתחומי מדינת ישראל. ציבור זה רואה בציונות תנועה המתייחסת רק ל’נחלת אבותינו‘, או למצוות הגאולה של ‘ארץ הקודש’ ו’ישראל קדושים’, התופסת את מקומה של מצוות גאולת כלל עם ישראל. הלשון המֵבַדֵּלת, המתנכרת לזכויות האדם של מי שאינו שותף לחזונה, פונה לציבור האמוני־גאולי הרואה ב’שיבת ציון' בדור התחייה אמצעי להגשמת תקוות העתיד המשיחי של ‘העם הנבחר’, ולתקוות ‘גאולה בימינו ממש’, העשויה להתממש בזמננו ובמקומנו בשני תנאים: בזיקה להתנחלות בכל ארץ ישראל המקראית, להתעלמות מזכויות תושבי הארץ שאינם יהודים, ולריבונות ישראלית בלעדית על הר הבית, המקום שבו ניצבים קדשי האסלאם מזה אלף ושלוש מאות שנה, המוגדרים בפי דוברי הלשון המבַדלת בשם הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם (דניאל יא, ל–לא), אותו יש לטהר, למחוק ולסלק לשם בניין הבית השלישי, היהודי, על ההר. לשון זו עשירה בהבחנות בין נבחרים, ‘בית יעקב’, ‘זרע קודש’, ‘ישראל קדושים’, ו’זרע ישראל' ‘טהורים וקדושים’, הראויים להיגאל ב’ארץ הקודש‘, לבין ‘עשיו’, ‘עמלק’, ובני כנען הנחשבים ‘טמאים ארורים’, שגורלם נחרץ לכיליון, ובהבדלות עקרוניות בין ישראל לגויים, או בין ‘זרע קודש’ לזרע ‘עמלק’ ו’עשיו’. ייחודם של המדברים בלשון המבַדלת שהם מבקשים לממש את חזונם המשיחי – המותנה בהגשמת ההתנחלות בכל רחבי ארץ הקודש, ובריבונות יהודית בלעדית על הר הבית ועל כל חלקי ארץ ישראל, לשם בניין ‘בית המקדש השלישי’ וקירוב ‘גאולת עם ישראל קדושים’ – בכוח המערכת הלאומית־דמוקרטית־אזרחית־ריבונית־חילונית־צבאית, שהקימו הדוברים בלשון המשתפת, שפעלו להקמת בית לאומי לעם היהודי תוך הבטחת שוויון וחירות לכלל תושבי הארץ. ציבור זה נשא נפשו מאז ימי שלוש העליות הראשונות, לכינון מרחב טריטוריאלי לאומי שתיכון בו חירות מדינית ותרבות עברית לכל היהודים הנרדפים, ונכסף לכונן שוויון אזרחי וחופש דתי לכל תושבי הארץ, כמוצהר במסמכי היסוד של התנועה הציונית, ובהצהרות של מפלגות הפועלים העולים, וכמפורש במגילת העצמאות. איש מהמייסדים, דוברי הלשון המשתפת, שעלו לארץ כדי ‘לבנות ולהיבנות בה’, והאמינו בגאולת העם, הארץ והשפה, שכולה מעשי ידי אדם, או נמלטו אליה מפרעות ורדיפות, מעולם לא ייחל לגאולה מיסטית־משיחית־טריטוריאלית־לאומנית־על־היסטורית, המבוססת על שנאה נקמה ואפליה, מורשת הגלות המרה, שייחלה ל’קץ הפלאות' לישועה אלוהית ניסית, ו’לתחיית המתים‘, לישועה משיחית ולנקמה בגויים הרודפים,² ל’מקדש מן השמים’, בעיר הקודש, השמור לבני ‘זרע קודש’, גאולה המתייחסת רק ל’עם סגולה' ב’מדינת הלכה‘, ב’ארץ הקודש’, ב’עת קץ', השמורה ליהודים בלבד. 

שתי לשונות אלה, ששורשן המשותף מעוגן בעברית ההיסטורית ובעברית־הישראלית, בספרייה הענפה של העם היהודי, בלשון הקודש ובלשון התפילה, בהלכה ובקבלה, בלשון דור התחייה וההשכלה ובלשון האמונית־הישראלית, מתנכרות האחת לרעותה, מדירות האחת את רעותה ומתעלמות האחת מרעותה, שכן הלשון המבדלת מבקשת להכחיש את הדיכוי, הכיבוש, הביזוי והנישול, האפליה וההשכחה, הכרוכים באופן בלתי נמנע במשיחיות הטריטוריאלית הקרויה התנחלות (בשפה המשתפת) או התיישבות (בשפה המבַדלת), אותם היא עוטפת במעטפת של קנאות לאומנית־דתית־משיחית, המערבבת שפה מיסטית של מיתוס הגאולה וחזון מדינת הלכה, ששיאו בבניין בית המקדש השלישי על הר ציון, הוא הר הבית, ³ והחלת הפולחן הכוהני של עבודת הקודש והחוק המשיחי על כל הארץ,⁴ עם שפה משפטית־צבאית ולשון פוליטית וכלכלית של מטרות מדיניות־טריטוריאליות ולאומניות. ואילו הלשון המשתפת, הפועלת כלשון תשתית של המציאות הישראלית, מבקשת לטשטש את משמעות יסודותיה הדתיים־אמוניים העמוקים של שיבת ציון, להתנכר לשורשו המשיחי העתיק של המפעל הציוני הלאומי והיהודי,⁵ ולהתעלם מיסודותיו המיסטיים העמוקים ומעברו המקראי והכוהני־פולחני, המסתעפים לכיוונים בלתי צפויים המאיימים על עצם קיומו של מפעל זה. ההדרה ההדדית של דוברי שתי הלשונות, האחת של רעותה, מבוססת על מחיקת עולמות מושגיים, שדות שיח ואוצרות מילוליים מגוונים, ממרחב הביטוי המשותף.

ב. הלשון העברית – ’שפת האבות' ומקומה במרחב הציבורי המשותף    🔗

הלשון העברית – אשר מספר הערכים המילוניים שלה הכוללים מילות בסיס וצירופי־מלים מכל התקופות, עומד היום על פי הערכת האקדמיה ללשון העברית על כ־75,000–80,000, אם כי מספר המלים המוכרות לרוב האנשים אינו עולה על עשרים אלף, ומספר המלים המצויות באוצר המילים הפעיל של האדם הרגיל אינו עולה על אלף עד אלף וחמש מאות מלה, להערכתו של הסופר עמוס עוז ⁶ – הייתה ועודנה המרחב המשותף הרוחני־קיומי שהגדירו ראשי התנועה הציונית מראשיתה, לכל היהודים שבחרו לחיות בארץ ישראל כמרחב של ישוב אוטונומי לאומי, המתפרנס מעבודתו ובונה את ארצו. הישוב דובר העברית שאף לשחרור מחיי הגולה שעמדו לעתים תכופות כל כך בסימן אפליה, רדיפה, שעבוד והשתקה, וחתר לעצמאות מדינית ולתחייה תרבותית, חברתית, לשונית לאומית. התנועה הציונית עשתה זאת, משעה שקשרה קשר הדוק בין שיבת העם לארצו ו’תחיית ישראל על אדמתו‘, לבין ‘תחיית הלשון’ והפיכת השפה העברית לשפתם הראשית של כלל היהודים תושבי הארץ, במרחב הציבורי המשותף.⁷ גם קודמיהם, ‘מבשרי הציונות’ ו’חובבי ציון’, באמצע המאה התשע־עשרה, כגון משה הס בספרו רומא וירושלים (1862), כתבו על הלשון העברית כלשונו הלאומית של העם היהודי השב לארצו, ומייסדי ביל"ו (“בית יעקב לכו ונלכה”) בשנת 1882, ששאפו להתיישב בארץ ישראל ולחדש בה חיים לאומיים מלאים, בעקבות הפרעות שנודעו בשם הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב באוקראינה – שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום־מערב האימפריה הרוסית – קראו להתחדשות השפה העברית מראשית התיישבותם בארץ, שהחלה בשנה זו.⁸

רבים מהגברים היהודים שגדלו בעולם המסורתי והתחנכו כולם בחדרים ובישיבות ב“שפת האבות”,⁹ לפני שהצטרפו לביל"ויים, לעולים, לחובבי ציון ולחלוצים, לפליטים ולניצולים, שהגיעו לחופי הארץ בראשית המאה העשרים, ידעו מנעוריהם עברית כשפת קריאה, כתיבה, תפילה, ברכה ודיבור, משפט ודיון. חוקר הלשון העברית, שלמה מורג (1926–1999), הבהיר עובדה זו בשעה שדן במושג ‘תחיית הלשון’: ‘העברית לא הייתה לשון מתה גם במשך מאות השנים הארוכות שבהן שפות הדיבור הרגילות של קהילות ישראל בתפוצות, ואף בארץ ישראל, היו לשונות יהודיות (יידיש, ספרדית־יהודית, ערבית־יהודית וכו'). שימושה של העברית בכתב, כלשון של ספרות ענפה, ואף כלשון איגרות של חיי יום יום, גלוי וידוע. אבל גם כלשון דְבוּרה, כמהות הגוּיה, הייתה העברית קימת בכל אותם הדורות’. ¹⁰

בעוד שרוב הגברים היהודים בעולם המסורתי התחנכו ב’שפת האבות' וידעו עברית, רוב הנשים היהודיות, שלא היו חלק מהחינוך הדתי המסורתי לפני המאה העשרים, דברו רק בשפת אימהותיהם,“מאמע לשון”,יידיש או לדינו, ערבית יהודית או ניבים יהודיים של שפות מקומיות אחרות, ובה דיברו אל כל ילדיהם. רובן המכריע עלה לארץ ללא רקע תורני וללא ידיעה משמעותית של השפה העתיקה הכתובה. ראשוני המורים והגננות בארץ, מימי הביל“ויים ואילך, שראו בהנחלת הלשון ביטוי להתחדשות תרבותית־חברתית ולתמורה לאומית, הפכו את חזון הנחלת השפה לכלל הציבור, ולבני כל הגילים, למציאות, בשעה שלימדו את הילדים ואת אימותיהם לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית.¹¹ המיעוט הרוצה היום להתבדל ביודעין ממכנה־משותף זה, כגון אנשי העדה החרדית בירושלים, המכונים “נטורי קרתא”, או קרוביהם החרדים בבית שמש, בדומה לקודמיהם החילונים אנשי המפלגה הסוציאליסטית ה”בונד",¹² באירופה ובאמריקה, מדבר עם ילדיו ביידיש, מלמד אותם ביידיש ומשוחח עמם ביידיש, אולם גם אלה המתנגדים לדיבור עברי בלשון חול בארץ או בעולם, מטעמי דת או אידיאולוגיה, אינם יכולים להפוך ליידיש את שפת התורה והנבואה, התפילה והברכה, המשנה והתוספתא, המחזור, הסידור והמשפט, הפיוט ושירת הקודש, שהייתה שגורה בפי כל הגברים דוברי העברית בעולם המסורתי מאז ומעולם, ובפי חלק מהנשים, ועל כן ממילא מחויבים הילדים בחוגים הדתיים האנטי־ציוניים בלימוד לשון הקודש. העובדה שהיסוד העברי־ארמי ביידיש כולל אלפי מילים וצירופים, מקלה על דו־לשוניות זו. ¹³ העברית הייתה שפת היצירה המרכזית של העם היהודי לאורך כל הדורות,¹⁴ אלא שהעובדה שהלשון העברית היא לשון הדיבור השגורה מכאן, ושפת התקשורת התרבותית מכאן, ומשמשת כלשון התשתית החברתית־ממסדית, כשפת הדיבור, הקריאה והכתיבה, שפת המסורת, היצירה ושפת המדע, התרבות והאמנות, החוק והמשפט, לכל דוברי העברית הישראלית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מאז העשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה ועד ימינו, איננה פשוטה כל עיקר, הן מטעמי זיקתה לעבר והן מטעמי זיקתה להווה, שכן, כאמור לעיל, אין רק שפה עברית אחת, אלא יש שתי ‘שפות עבריות’ שונות, מבחינת אוצר המלים והמושגים ומבחינת עולם ערכים: האחת מושתתת על לשון הקודש והשנייה מושתתת על לשון החול, כשכל אחת שואלת מחברתה וכל אחת מדירה את רעותה. שתי שפות אלה מתנגשות זו בזו התנגשות חזיתית באמצעות הדרה של עולמות שיח שונים, מחיקה של ערכי יסוד ומקורות תוקף וסמכות מנוגדים, והשתקה של מרחבים לשוניים ואסוציאטיביים מגוונים, מצד אחד, ובחירה בעולמות שיח מנוגדים, במקורות תוקף וסמכות חלופיים ובמרחבים הקשריים שונים, מצד שני. לפני העיון במשמעותה של תופעה זו בימינו ובנסיבות התהוותה, אני מבקשת לפתוח בפרק היסטורי על גלגולי השפה העברית ויסודותיה היצירתיים בתחומי הקודש והחול שאפשרו את יצירתן של שתי שפות אלה, בין השאר על ידי הדרות ומחיקות, הגדרות, הכללות ובחירות קודמות.

ג. 'כאב שתי המולדות’     🔗

רבים יודעים שבמרוצת הדורות שבהם החלה ההתיישבות החדשה בארץ בעקבות החזון הציוני, משלהי המאה התשע־עשרה ואילך, היו ניסיונות שונים להנחיל לבני העולים, הפליטים, המהגרים והניצולים, תרבות, דיבור וחינוך בשפות זרות שונות, אלא שניסיונות אלה, הנודעים כ’מלחמת השפות' נגד הגרמנית והצרפתית כלשונות הוראה וכמלחמת העברית ביידיש כלשון דיבור, לא צלחו, ושפות הדיבור והתרבות של דור ההורים והסבים, מעולם לא הפכו לשפת דיבור ותרבות מעבר לדור אחד בעולמם של צאצאיהם. עברם הלשוני־תרבותי העשיר של דוברי שפות העולם – שבאו לארץ ברובם כאל ארץ מקלט בתקופות מצוקה כנידחים, כפליטים או כנרדפים וניצולים, כמהגרים וכעולים, מאז הפוגרומים באוקראינה שנודעו בשם הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב שהניעו את עליית הביל“ויים ב1882, ופרעות קישנייב ב1903–1905, שהחלו כעלילת דם בפסחא במשך שלושה ימים של מהומות נגד היהודים, שבהן 49 יהודים נהרגו, 92 נפצעו קשה, 500 נפצעו קל ומעל ל־700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו, ועד לעליית הפליטים והניצולים בעקבות המהפכה הקומוניסטית, ליל שריפת הספרים של מחברים יהודיים בכיכר האופרה בברלין (1933) ו’ליל הבדולח' ברייך הגרמני שבו נרצחו למעלה מאלף יהודים, נחרבו רוב בתי כנסת ובתי הקברות, ונהרסו מוסדות הקהילה, נעצרו אלפים ונפגעו רבים מספור, בשעה שעשרות בתי כלבו מאות בתי עסק ואלפי חנויות נחרבו ורכוש רב נבזז (1938), ופרעות ה’פרהוד' בבגדאד,בחג השבועות 1941, שבהן נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב של עשרות אלפי יהודים נבזז, ובעקבות עליית הפשיזם, ושיאו בזוועות השואה, ובשל רדיפות היהודים בעולם המוסלמי, בעקבות הכרזת האו”ם על הקמת מדינת ישראל; או מיעוטם שבחר לעלות לארץ כבני העולם החופשי אחרי הקמת מדינת ישראל, ובחר לחיות בה חרף המחיר התרבותי והמשפחתי הכבד הכרוך בעקירה משפה, מולדת ותרבות – קיים היום רק במכוני מחקר, בארכיונים ובמוזיאונים,¹⁵ במרכזי תיעוד קהילתיים ובספריות,¹⁶ בהקלטות, ביומנים, במכתבים, בספרים, סרטים, מחזות וסיפורים. החזון התמציתי שנוסח בשנת 1905 בסיסמת’הפועל הצעיר‘, מפלגת הפועלים הציונית בארץ ישראל, שכתב העת שלה, ‘הפועל הצעיר’, היה ביטאונה הראשי של העלייה השנייה: “על שלושה דברים עולמנו עומד: על קרקע עברית, על עבודה עברית ועל שפה עברית”, כבש בהדרגה את הלבבות, אולם מחירו היה הפיכת דובריהם ל’מעונים’, ‘עקורים’ ו’נידחים' מבחינה תרבותית בשל דחיקת שפות המוצא של העולים, המהגרים והפליטים לתחום הפרט בלבד, ומחיקת מכלול תרבותם הלשונית בכל שפה, בשם הפיכת העברית לשפת התשתית החברתית, החינוכית, התקשורתית, המוסדית והתרבותית, ברשות הרבים. המשוררת, הסופרת, החוקרת והמתרגמת בת קובנה שבליטא, לאה גולדברג (1911–1970), קראה בלשון שיר לעקירה משפה ומתרבות אחת, שבה אדם נולד, גדל ומושרש, ולמעבר מרצון או מאונס, לשפה ולתרבות של ארץ אחרת, במחיר ניתוק מתרבותו הקודמת – בשם הקולע “הכאב של שתי המולדות”.¹⁷ שלמה לביא (1882–1963), איש העלייה השנייה, ממשתתפי כינוס ייסוד ‘הפועל הצעיר’ ב־1905, וממייסדי ‘השומר’ וקיבוץ עין חרוד, תיאר בפרוזה את עוצמת הקושי הכרוך בוויתור על לשון האם, יידיש, כשחבריו בקבוצת כינרת ביקשו לדבר עברית: ‘אין כל יכולת להביא בחשבון כמה זה עלה. אין להעריך כלל כמה עולה לאדם המעבר משפת דיבור אחת לשנייה, ובייחוד לשפה שאיננה עדיין שפת דיבור. ומה רבים עינויי הנפש הרוצה לדבר, ויש לה מה להגיד, והיא אילמת ומגמגמת’.¹⁸ בזיכרונות עממיים מסופר שעולים לארץ, שאיבדו את מלאות החיים בשפת אמם ובלשון מולדתם, אבדו חלק מזהותםוחוו דו־ערכיות מעיקה של שייכות ואי־שייכות, נהגו לומר באירוניה בתשובה לביקורת על שיבושי לשונם החדשה: ‘איבדנו הכול מלבד את המבטא’. בשירו של אורי צבי גרינברג (1896–1981) “ההכרח”, מתאר המשורר בגילוי מכמיר לב את המחיר הרגשי המורכב של העקירה מארץ מולדתו, משפתה ומזיכרונותיה: “מוכרחים היינו לשנוא את אשר אהבנו…אהבנו את היער, הנחל והטחנה…אהבנו הרמוניקה, חליל וזמר אוקראיני… מוכרחים היינו ללכת בכאב מעיירות ולהביט בדמע עוד פעם לבתים, בידיעה כי יעלו במוקד ביום מן הימים”. אצ“ג כינה את הארץ הנוכרייה ששפתה עברית, שהגיע אליה מרצון או מכורח הנסיבות כרבים מבני דורו, בשם: “אדמת אסון מעוברת… ארץ שרופה וחולה מאבל ומשא אלוהות עולמית”, והמשורר אברהם שלונסקי (1900–1973), שבא אף הוא מארץ יערות ואגמים, אוקראינה, הגדיר את הארץ מוכת השמש אליה הגיע: “מולדת חמסינית, חולית ומסולעת”.¹⁹ הסנוורים והמדבר, הכאבים והגעגועים, ההדחקה וההשכחה של לשון העבר ותרבותה, העקירה משפת האם ומהזהות הקשורה בה, הכרוכים בניתוק ובהגירה, לצד הרדיפה, הפליטות, הבריחה וההצלה, מצד אחד, והחלום, התקווה והכיסופים, העלייה והקליטה של יהודים נרדפים מכל רחבי העולם, שדיברו בשבעים שפה ולשון, בארץ ישראל ובתרבותה העברית, כשהפכו ארץ נוכרייה ולשון זרה, למולדת חדשה ולשפה מאומצת, מצד שני, הם שהצמיחו את המציאות הלאומית המורכבת, שהייתה בבחינת קרעים וטלאים של עולמות נידחים שחיפשו איחוי. המציאות הייתה סבוכה משום שבעת ובעונה אחת הייתה לעולים בבחינת נס התחייה או משבר קשה בכל הנוגע לקליטה, ובבחינת ‘הגשמה’ או ‘שכול וכישלון’ בכל הנוגע למשבר הניתוק מארצות מולדתם, שפתם ותרבותם.²⁰ פעמים רבות נכרכו במהלכים מורכבים אלה שלושה היבטים: כאב רב ועינויי נפש על ההתרוששות התרבותית ועל האלם הלשוני שנגזר על העולים שנעקרו מארץ מולדתם, משפתם ותרבותם והתקשו למצוא פשר ומשמעות לקיום בשפה שלא הכירו; רכישת לשון חדשה ותרבות לא מוכרת מרצון או מכורח המציאות, שחייבה לא פעם התנכרות, החלפת זהות, דחיקת הזהות הדתית ושינוי מעמד חברתי שהיו כרוכים במצוקה על אבדן השפה ומלאות החיים שייצגה, ובתחושת סבל וייסורים; ותרומה עצומה לתרבות העברית שהביאו עמם העולים מעשרות ארצות ותרבויות שהשתתפו בבניין הארץ, החליפו את מולדתם בארץ הבחירה, ואת שפת אמם האהובה בשפה חדשה לא מוכרת. ההתרוששות ועינוי הנפש, בשפת בני הדור, נבעה באופן בלתי נמנע מהניתוק מעולמה של שפת המולדת הקודמת, ומההתרחקות מהעושר המילולי ומגבולות הוודאות והמובן מאליו התרבותי, הכרוכים בכל שפת תרבות, ספרות, שירה, דת, היסטוריה ושפת דיבור של ארץ מסוימת. האלם וההלם נבעו מהעובדה שרוב העולים דיברו בהתחלה עם בני קהילתם רק בשפת ארצם, אולם עם שכניהם וילדיהם, כמו עם חבריהם לעבודה וללימודים במקומות מגוריהם החדשים, דיברו עברית מקוטעת בעל־כורחם, כשפת תקשורת יחידה שהייתה מובנת לכל, גם אם הייתה דלה ומוגבלת וכפתה על הדובר בה אבדן זהות ואלם. העלייה הראשונה (1881–1904), דיברה יידיש ולמדה את ילדיה צרפתית, והקימה את בתי הספר היידים הראשונים בעולם לילדיה. רק אנשי העלייה השנייה (1904–1914), ששפת אמם הייתה יידיש, עברו לדבר בעברית בתוקף החלטה, שרבים לא יכלו לעמוד בה, ואכן רוב בניה ובנותיה עזבו את הארץ. השבר שבעקירה והגעגועים לשפת המולדת המקורית, לשיריה וספריה, לנופיה ואנשיה, לצד ייסורי לימוד השפה החדשה של העולים שלא ידעו עברית וחוו אבדן צלם ודמות, ומכלול קשיי ההשתלבות התרבותית במולדת החדשה, מתוארים בתמצות במשפט הנודע של הסופר יוסף חיים ברנר (1881–1921), בספרו מכאן ומכאן (1911): “כל האנשים השבורים והרצוצים מכל העולם באו לארץ ישראל”, ובכותרת הנוקבת של ספרו, שכול וכישלון (1920). בגיליון הראשון של ‘המעורר’ (העיתון הספרותי שיסד בלונדון ב־1906) הצהיר ברנר: ‘עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר מתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת, ואפילו לא בשפה הבלולה, החביבה, שפת אמותינו, אשר בפינו’. ברנר, שאהב את השפה הבלולה, היידיש, לא פחות משאהב את העברית, וידע ששפה מכילה בתוכה את העבר הייחודי של כל אדם לצד ההיסטוריה, המנטליות, הייחוד הלאומי והתודעה התרבותית, הנטועים בו, התנגד בתבונתו ובאנושיותו לדרישות מוחלטות ולתביעת בלעדיות הדיבור בעברית, וכתב לאחר עלייתו לארץ, ב’הפועל הצעיר’בתרע”ב (1912): ‘בעולמנו אין מקום להלכות פסוקות ולביטחון של ‘בני־עלייה’, כביכול […] אדרבא! ידברו, ידברו היהודים בכל התפוצות את שפתם היהודית, את השפה השומה בפיהם, יכבדו את עצמם ויכבדו את שפתם.[…] חדלו לכם מן הדרישות המוחלטות ומעולם ההפשטה’. 

ברנר שכתב בשנת תרפ"א את המשפט האנושי הנוקב: ‘אך אחריותך הן עלי מוטלת היא, הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש […] מגע נפש בנפש […] מהיום […] ובמשך דורות במשך ימים רבים […] וללא שום מטרה […] ללא שום כונה מלבד כוונת אח ידיד ורע’ (פנקס, ניסן תרפ"א), היה ער לעובדה שתפיסת העולם נבנית באמצעות השפה, שכן ידיעת שפה משמעה רכישת עולם משמעות, זיכרון, זהות ושייכות, ולהפך, השתקת שפה או איסור על דיבור בה, משמעה אובדנם של כל אלה. הייסורים והלבטים שבאבדן שפת האם, עם החלפתה בשפת המולדת החדשה, זרה או מוכרת רק בחלקה, מתועדים בהרחבה ביומנים, במכתבים, בשירים ובספרים של העולים והעולות, ובכתובות החרוטות על המצבות של קברי המתאבדים הרבים מקרב בני ובנות העליות הראשונות, המספרות על ענותם וגעגועיהם לנופי ארץ מולדתם ולשפת אמם ועל תחושת הנוכריות בארץ החדשה.²¹ המשורר נתן אלתרמן, במחזהו ‘כנרת כנרת’, כינה את ציבור החלוצים בעלייה השנייה ‘בית־יתומים אחד גדול’, אולם מנגד, ראוי לזכור שתי עובדות: הראשונה: העולים שדיברו בשבעים לשון ועלו מכל ארצות העולם, ובחרו להישאר ולא לחזור, תרמו תרומה עצומה, שלא תסולא בפז, לעושר התרבותי של הישוב החדש ושל המדינה הצעירה, שכן רבים ורבות שרכשו השכלה בשפות מולדתם, ולמדו את השפה העברית כשפה ראשונה או שנייה בילדותם או כלשון זרה בבגרותם, ‘הפכו אפר לפנינים’ או הפכו את אפר הנידחות והגעגוע וכאב ההגירה לפניני תרבות ויצירה. הם והן עשו זאת בשעה שתרגמו את מיטב ספרות העולם לילדים ולמבוגרים לשפה העברית, העשירו את השפה העתיקה במגוון לשוני עתיר יופי, שמקורו בתרבויות ובלשונות שונות, משעה שתרגמו את האיליאדה והאודיסיאה או את כתבי אפלטון מיוונית, את דנטה ובוקצ’יו מאיטלקית, את סרוואנטס מספרדית או מרוסית, את שייקספיר מאנגלית ואת גוגול, לרמונטוב ופושקין מרוסית, את הקאלאוולה מפינית, את פיראנדלו ואיבסן מאיטלקית ומנורבגית, ואת הקלסיקונים והסופרים המודרניים מגרמנית וצרפתית, מאנגלית ומרוסית, מפולנית, מרומנית, מאיטלקית מספרדית, מצ’כית והונגרית, או משעה שתרגמו את הקוראן מערבית או את שירי היינה והלדרלין מגרמנית, את המחזות הקלאסיים מיוונית ולטינית ואת המחזות המודרניים מיידיש ומרוסית, את ‘אלף לילה ולילה’ מערבית ואת שירי עומר כייאם מפרסית. המתרגמים והמתרגמות של מיטב ספרות העולם בפרוזה, בשירה ובמחזאות, כגון ביאליק וז’בוטינסקי, דבורה בארון ודוד ילין, אלישבע ולאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, רחל בלובשטיין, יוסף חיים ברנר, יוכבד בת מרים ורפאל אליעז, יעקב אורלנד, אפרים ברוידא וג’נטילה ברוידא, שפעמים רבות תרגמו גם ספרי ילדים ושירי ילדים, ורבים מהם היו סופרים/ת ומשוררים/ת מחוננים/ת בשפה העברית, הפליאו לעשות בבניין התרבות החילונית החדשה, וילדים שגדלו במדינת ישראל במאה העשרים זכו לקרוא ספרות משובחת מכל ארצות העולם בתרגומי מופת, לצד ספרות עברית חדשה עשירה ומרתקת שכתבו רבים ממתרגמים־סופרים ומשוררים אלה, שהעמיקו במכמני הלשון והרחיבו את גבולות השפה לכיוונים לא נודעים בשעה שיצרו לאום יהודי חדש על גבי המסורת העברית העתיקה־חדשה ועל תשתיות העולם הנכאב, המודחק והמושכח בשפות העבר. העובדה השנייה שממעטים לתת עליה את הדעת היא שאחרי הפוגרומים והפרעות שקדמו לשתי מלחמות העולם, לשואה, ולרדיפות בעולם המוסלמי ולרדיפות הקומוניזם הסטליניסטי, אין בשום מקום בעולם, מלבד במדינת ישראל, אוכלוסייה יציבה הדוברת עברית כשפה המקיפה את מכלול חייה ברצף של חמישה־שישה דורות מאז 1882 ועד 2014. דהיינו העברית מתקיימת היום כשפת תשתית חברתית חילונית־דתית רחבה וכשפת תרבות שלמה המייצגת את מלאות החיים של מיליוני דובריה, חילונים ושומרי מצוות, שפה ששמה הנכון הוא עברית־ישראלית, רק במדינת ישראל. שפה זו יונקת מעברה העשיר בכתב ובעל־פה כלשון קודש ולשון חול, כלשון תרגום ולשון מתחדשת, כצופן שבטי וכתקשורת תרבותית, כמעמקי הזיכרון והזהות וכמכלול היצירה המעוררים עניין והזדהות, על שלל תמורותיה ההיסטוריות מהעת העתיקה ועד עידן התחייה הציונית החילונית־דתית, מתנועת ‘חובבי ציון’ ועד ימינו. אולם העברית הישראלית, המשלבת קודש וחול, עבר כתוב אדיר־ממדים והווה מתוח, מתלבט ומחדש, אוצר, נוצר, מבקר ויוצר, בעל פה ובכתב, וממזגת שפות כלאיים ושפות תרגום, שפות הגירה ושפות תושבי הארץ, ושפות רבות אחרות שפגשו דוברי העברית בתמורות ההיסטוריה (ארמית, פרסית, יוונית, לטינית, ערבית; רוב שפות אירופה), וחידושי לשון לאלפים, איננה עוד שפת צופן שבטי בלעדי, או רק שפתם של בני ישראל בארץ ובתפוצות; כל תושבי הארץ שדתותיהם שונות, זהויותיהם שונות ולאומיותם שונה,מדברים, כותבים, יוצרים ומתקשרים בה, ואף נאבקים, נפרדים ונלחמים בה. ואילו ילדי המהגרים הישראלים, הנמנים בין חצי מיליון למיליון ברחבי העולם, בדרך כלל אינם מדברים עברית בסביבתם החדשה ואינם קוראים עברית אחרי שנים ספורות בארץ ההגירה החדשה אליה הגיעו, כלומר, אינם נושאים יותר את הזהות היהודית הישראלית, התלויה בתשתית התרבותית העברית, בזיכרון הרצף הסיפורי ובעושר הלשוני, ואף לא את ההקשר האסוציאטיבי של השפה ויצירתהמאז תחיית הלשון בהקשריה החילוניים, ונכדיהם לא כל שכן. הניסיון לחיות בשני עולמות, בשתי זהויות, בשתי תרבויות ובשתי שפות שונות, נידון כמעט תמיד לכישלון. המשורר והסופר חיים גורי כתב בלשון נחרצת, במאמרו על מצב העברית בקהילות היורדים: “העברית תמה לגווע בין אב לבנו, בין אם לבתה…לא קיים היום מרכז ליצירה עברית בעלת ערך מחוץ לארץ ישראל”.²² 

השילוב בין העברית כשפה עתיקה־חדשה ובין שפות העולם השונות שיצירתן בשירה ובפרוזה, במחקר ובמדע, במסה ובעיון, במחזאות, במשפט ובאמנות, תורגמו אליה, מראשית העלייה לארץ ועד ימינו, הוא שילוב מופלא וחד פעמי, שכן כל מתרגם וכל מתרגמת העבירו עולמות תרבותיים שלמים משפת מולדתם הישנה לשפת מולדתם החדשה. לשם כך עברתו מושגים רבים מתחום המשחק וגידול הילדים, המזון והבית, הטבע והגאוגרפיה, הטכנולוגיה והתרבות, המדע והאמנות, והיו חייבים להמציא מילים ומושגים שלא היו קיימים בעברית על יסוד שרשים, בנינים ומשקלים קיימים או מחודשים, ולא פעם עוררו הדברים שמחה רבה בחוגים מסוימים, ותרעומת רבה בחוגים אחרים.²³ האהבה לשפה העברית העתיקה־חדשה ולספרות העברית בת אלפי השנים, כמו העניין ביצירה המגוונת בלשון החול ובלשון הקודש במאה וחמישים השנים האחרונות, במקורותיה ההיסטוריים של השפה, במכלול רבדיה הלשוניים ובתולדותיה הבינלאומיות המרתקות, משותפת לאוהבי ספר ולאוהבי ארץ ישראל בכל המגזרים השונים במדינה, החיים במתיחות רבה מאז ימי הביל"ויים והיישוב הישן ועד ימינו, והחלוקים זה על זה בצורה נוקבת בכול נושא אחר שאפשר להעלות על הדעת. דומה שבלב המחלוקת עומדת השאלה הסמויה עליה עוברים בשתיקה: מה מקומה של לשון הקודש העתיקה – כתבי הקודש שנוצרו בה, הנוכחות האלוהית המתועדת בה כמקור השראה להבנת נצחיות הבריאה ופשר מהלך ההיסטוריה, כמקור החוק האלוהי, הייחוד הלאומי והמוסר הנבואי, כפשר הזיכרון הייחודי של העם וכמשמעות המצוות התלויות בה, כתשתית הכיסופים המשיחיים שנתלו בה ושימור הזהות הייחודית, הדתית, הלאומית והתרבותית של קוראיה וכותביה לאורך כל הדורות – הן במציאות של חוגים לאומניים המדברים בלשון המבדלת, המקדשים את פשט הכתוב ומייחסים תוקף מוחלט לכל הכתוב בלשון הקודש, החל מהמקרא ועד אחרון הפוסקים וקובעי ‘דעת תורה’, ומקדשים ערכים עתיקים אלה פשוטם כמשמעם, ורוצים לחדשם הלכה למעשה במציאות פוליטית חברתית־דתית המתנכרת לעולם המודרני, בוחרת בערכי העולם העתיק, המותנים לגביה בריבונות בלעדית על כל ארץ ישראל השלמה, ואף הופכים אותם לתשתית עולמם במציאות אמונית־משיחית־מקדשית, בלב מציאות חילונית בארץ ישראל, ללא ביקורת, ללא חופש בחירה, ללא לקח ההיסטוריה וחשבון התבונה, ללא התאמה לשינוי הנסיבות וללא פקפוק בתוקפו של פשט הכתוב במציאות בת ימינו; הן בעולמם של חובבי ציון אוהבי שפת עבר ותרבותה, המדברים בלשון המשתפת, החיים מאז ראשית הציונות, במציאות של חולין, המושתתת על ההנחה כי אל לו לעם היהודי לחיות כמיעוט נרדף בארצות הגויים, בעקבות ניסיונו ההיסטורי המר, ומוטב לו לכונן ריבונות יהודית אזרחית דמוקרטית, המושתתת על חופש ושוויון, על חירות לאומית ועצמאות תרבותית של דוברי עברית בת־ימינו, שאינם רואים עצמם מחויבים לקדושתה של השפה הקשורה בארץ־הקודש, בזרע קודש, במקדש ובגאולה, ב’כתבי קודש‘, ב’רבנים קדושים’, ב’לימודי קודש‘, ב’הר הקודש’ או ב’עיר הקודש‘, אבל רואים את עצמם כמי שבחרו מרצונם החופשי, על פי שיקול דעתם, ניסיון חייהם ולקחי ההיסטוריה, לקשור את גורלם בגורל דוברי השפה העברית לדורותיה ולבחור את מיטב מורשתה האוניברסאלית הדתית והחילונית, המעוגנת מזה אלפי שנים בדעת, אמת וצדק, שלום, חירות ושוויון, למען כבוד האדם וחירותו, קדושת חייו וחופש בחירתו. חוגים אלה כוללים את אוהבי התרבות העברית בת כל התקופות, הבוחרים לחיות במציאות חופשית־חילונית־שוויונית ברשות הרבים, במציאות מודרנית ליברלית הומניסטית, הפתוחה בשווה בפני כל אדם, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומגדר, ומכבדת את בחירותיו הדתיות והתרבותיות האינדיבידואליות של כל אדם, איש או אישה, ברשות הפרט והקהילה. חוגים אלה כוללים את כל אלה הבוחרים לקשור את הווייתם וזהותם למורשתה הכתובה של השפה העברית ולערכיו המוסריים האוניברסליים העתיקיםשל ‘עם הספר’, העומדים בסימן ‘דעת אמת וצדק בקדש הקדשים’, ‘צדק צדק תרדוף’, ‘את האמת והשלום אהבו’, ‘לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’; ‘חביב כל אדם שנברא בצלם אלהים’ ו’את השנוא עליך אל תעשה לחברך’.

ד. קדושת הספרים ורציפות קיומה של השפה העברית     🔗

בדיון להלן ארחיב מעט על כמה מהגורמים ששמרו את העברית כשפה חיה בכל תפוצות ישראל במשך אלפי שנים, וקיימו אותה בארבעה רבדים בעולם המסורתי: כשפת הזהות הלאומית, שעניינה הנחלת המכנה המשותף היהודי הייחודי לכל בני הקהילה ובנותיה בעל פה; כשפת התקשורת התרבותית הכתובה, שעניינה שימור הידע התרבותי הבין־דורי והנחלתו כמורשת חיה בין אבות לבנים, בין רבנים, מורים לתלמידים; כשפת חינוך הילדים, הבנים בלבד, יורשי הידע וממשיכיו; כשפת התפילה והברכות בבית ובבית הכנסת, וכשפת הקריאה והכתיבה, בכל תחומי הדעת, ההוראה, המשפט והיצירה. ארבעה רבדים אלה שעודדו את הקריאה, הכתיבה, ההנחלה והיצירה בלשון הקודש לאורך הדורות בכל תפוצות ישראל וגלויותיו, בשעה שהשתמשו בלשונות שונות בזירה המשפחתית, החברתית, והציבורית בתרבויות השונות בהן חיו היהודים, הפכו את היהודים לרב־לשוניים, לאמני תרגום ולמתווכים בין תרבותיים, והפכו את השפה העברית למשמורת תרבות, זהות ורציפות אוצרת ויוצרת או לקניין לדורות, וגרמו לכך שהשפה העתיקה שחייתה תמיד כשפת תרבות וזהות, הייתה יכולה לשוב ולהתחדש כשפה מדוברת העונה למכלול צרכי החיים של דובריה, במאה העשרים. המעבר מדיבור בשפות רבות ובלהגים יהודיים שונים, לדיבור בעברית חדשה, היה תוצאה של מהלכים משותפים שנקטו יחידים שונים ברחבי הגולה ממחצית המאה התשע־עשרה ואילך, לצד מהלך ציבורי רחב של מפעל ‘הנחלת הלשון’ – מטבע שטבע ברל כצנלסון, איש העלייה השנייה שנאבקה על כיבוש העבודה ועל כיבוש השפה – ביחס לאלה שקראו והבינו עברית אך לא דיברו בה, ולאלה שלשון הקודש הייתה זרה להם או לא הייתה שגורה על לשונם.²⁴ 

אני מבקשת לפתוח בטענת רציפות קיומה של השפה העברית בתמורות ההיסטוריה כשפת תרבות וכשפת התקשורת התרבותית, כלשון הקודש ולשון התורה והתפילה, כלשון המגילות ולשון הברכות, כלשון חכמים ולשון ההלכה, כתשתית לשון השיר בספרות ההיכלות והמרכבה, כשפת תורת הסוד והפיוט, כשפת המדרשים ולשון סיפורי יראים, כלשון השאלות והתשובות ולשון ספרות הפסיקה, כמסד הפירוש, הדרוש, החקירה והעיון בספרות הגאונים, כלשון ‘ספר הרזים’, מגילות יוחסין וספרי רפואות במאה העשירית (‘ספר חכמוני’ ו’ספר המרקחות') כלשון ספרי היסטוריה (‘ספר יוסיפון’, 953; ‘מגילת אחימעץ’) וכלשון בעל המילון העברי הראשון, מנחם בן סרוק (920–970), שחי בספרד וחיבר את ‘מחברת מנחם’, מילון עברי־עברי וארמי־עברי למקרא, עד סוף האלף הראשון. באלף השני שימשה העברית כלשון פירושי התורה וכלשון המילונים (‘ספר הערוך’ לר' נתן מרומי 1100), כלשון שירת הקודש ושירת החול בספרד, כלשון ‘משנה־תורה’ ו’ספר העיקרים‘, כלשונה של רוב הספרות הקבלית החל מ’ספר הבהיר’ וכלה ב’חמדת ימים' ו’אורות הקודש', וכשפת הכתיבה של רוב הספרות הפילוסופית, וכלשונם הבלעדית של בעלי התוספות וחסידי אשכנז בעלי ספרי הדמעות והזיכרונות. עברית הייתה השפה שבה נכתבו כל קבצי ההלכה והפסיקה, וכל המילונים, ורק בה נכתבו ספרי הפלפול והדרשות, ספרי החלומות והמחזות, חיבורי האוטוביוגרפיה היהודית וספרי המסעות, כל המצבות והצוואות, הרוב המכריע של המכתבים והחוזים, הזיכרונות והפולמוסים, שפת ספרי הניצחון (פולמוס אנטי־נוצרי) וספרי הזיכרון של הרוגי הקהילות השונות. בעברית נכתבו רוב כתביהם של מחברי המקרא ובעלי המגילות, בעלי הפיוט ובעלי שירת ההיכלות, בעלי ספרי הרזים ומחברי ספרי הקבלה. זו הייתה שפת חיבוריהם של מקובלי קסטיליה ופרובנס במאה השלוש־עשרה (‘פירוש האגדות’, ‘שערי אורה’, ‘ספר העיון’ ו’ספר האורה'), מקובלי דור הגירוש ומקובלי צפת (‘מגיד מישרים’, ‘פרדס רימונים’ ו’עץ חיים'), לשונם של השבתאים (‘דרוש המנורה’ ו’דרוש התנינים') והחסידים (‘תולדות יעקב יוסף’, ‘צואת הריב"ש’), המתנגדים (‘זמיר עריצים’) והמשכילים (‘מגלה טמירין’), ובה נכתבו הפרוטוקולים של בתי דין, כל איגרות הרבנים וכל הדו"חות של שלוחי ארץ ישראל, כל ספרי רשימות הספרים (‘שפתי ישנים’) ומגילות היוחסין ושלל מבעים ספרותיים תוססים והומים בלשון הדְבוּרה וההגויה, בלשון הזיכרון ובלשון הקריאה והכתיבה.²⁵ 

מאה אלף הכותרים הכתובים בשפה העברית, המצויים בספרייה הלאומית, שנוצרו כולם בידי קוראי עברית וכותביה, עבור קוראי עברית ודובריה, מראשית הדפוס באמצע המאה החמש־עשרה ועד שלהי המאה התשע־עשרה, מייצגים את מכלול היצירה העברית לדורותיה כלשון קודש וכלשון חול. כותרים אלה יעידו כמאה אלף עדים על היצירה העברית שנוצרה באלף השנים של עולם המקרא ובאלפיים ומאתיים השנים שחלפו מאז תום עולם המקרא ומגילות מדבר יהודה. מלבד מאה אלף הכרכים המודפסים השמורים בספרייה הלאומית – שאינם כוללים את דפוסי המאה העשרים, אשר מייצגים רק את אשר שרד בתמורות העתים לאורך הגלות ואת אשר שרד משריפות תכופות של ספרי היהודים ומהחרמתם וביזתם לאורך האלף השני, ואת שנותר לאחר הפורענויות ההיסטוריות שנפלו בחלקם של יוצרי הספרות העברית לדורותיה ושל הקוראים בני עמם – מצויים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים עוד כשבעים אלף כתבי יד בתצלום וכשמונת אלפים כתבי יד במקור, הכתובים כולם בעברית. כיצד נוצר שפע עצום זה? 

קרוב לוודאי שראשיתו של שפע כתוב זה במיתוס מקודש על ספרים, מחברים וקוראים שחצו את גבולות הזמן והמקום, או בסיפור על־זמני שנסמך על ציווי אלוהי: “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ' (יהושע א' ח). ראוי לזכור שבתרבות היהודית, ואולי רק בה, זיכרון כתוב, קריאה, כתיבה והנחלה קשורים בברית בין אלוהים ואדם; אלוהים הוא ראשון הכותבים השמימיים, ומשה, אדון הנביאים, הוא ראשון הכותבים האנושיים: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם” (שמות כד, יב). המילים ספר ולוח נזכרות לראשונה בזיקה לאלוהים: “מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” (שם, לב לג)”וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת, אֶת־הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שם, לד, א) (השוו שם לא, יח; דברים ט, י). משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, עבד ה', העניו בבני האדם והגדול שבהם, הוא ראשון הכותבים והקוראים האנושיים בספר הברית לפי נוסח המסורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה…וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; (שמות כד ד, ז). וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה (דברים לא, ט–יא); "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה (יהושע ח, לא). החובה לכתוב את התורה, סֵפֶר הַבְּרִית, עליה מושתתת הברית בין האל לעמו, ובין עברו לעתידו, והחובה שאין לה קצבה, ללמוד לקרוא בה, וללמד את הכתוב בה, חזור ושנה לכל העם מדי שנה בשנה ומדי שבת בשבתו, הנזכרת בחומש בהקשרים שונים, הוטלה בראש וראשונה על בני לוי הכוהנים והלויים, להם אמר משה בן שבט לוי: “וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג, ח–י). מטלה מקודשת זו, המושתתת על נוסח כתוב, חייבה את מציאותם של מורים, סופרים, מגילות וספרים, לטובת כלל הציבור, שייחדה את העם היהודי מכל העמים.²⁶ אחרי אלף שנות יצירה בעברית, באלף הראשון לפני הספירה, שבהן התחברו עשרים וארבעה ספרי המקרא וכשבעים ספרים נוספים המיוצגים באלף הקטעים ממגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, ואחרי אלף שנות הוראה של כוהנים ולווים, כתב בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה, הכהן יוסף בן מתתיהו, שהיה אדם שהתנהגותו והכרעותיו עוררו מחלוקת בדורו ובדורות מאוחרים לו, אך היה היסטוריון אוהב ספר, שהגיע לרומא כשבוי אחרי חורבן בית שני, לקוראיו הפגאניים ברומא, על ייחודו של העם היהודי ביחס לאהבת ספרים ולשיעורי האוריינות הגבוהים הקשורים בחינוך היהודי: ‘ומכל חמדה יקר בעינינו לגדל את בנינו לתורה ולמצוות… אולם באשר לנו, אם רק ישאל מאן דהוא על החוקים, יוכל הוא למוסרם על פה ביתר קלות מאשר את שמו, זוהי תוצאה של שינון החוקים למן הרגע הראשון להיותנו בעלי בינה, כי הם נעשו כמו חרותים בנשמותינו [לפיכך] גם נדיר למצוא מפר חוק [בינינו] שהרי בלתי אפשרית היא ההימלטות מעונש’… ‘כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס אל הספרים כמו אל מצות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך’.²⁷ גם אם יש בדברים אלה שנכתבו ברומא אחרי חורבן בית שני, משום הפרזה ואידיאליזציה של העם היהודי, יש בהם כדי ללמד על מהותו של האידיאל האורייני שהנחה את החברה היהודית בראשית האלף הראשון לספירה. 

אב הכנסייה, אוריגנס (182–251), שחי בקיסריה בשנות השלושים והארבעים של המאה השלישית לספירה, העיר במבוא לפירושו לשיר השירים, על מנהגי הלימוד של היהודים: ‘ואומרים שהמנהג אצל היהודים כי כל מי שלא הגיע לבגרות גמורה אין לו רשות להחזיק את הספר הזה [שיר השירים] ביד, ולא עוד אלא שאף על פי שרבותיהם וחכמיהם נוהגים ללמד את הנערים כל הכתובים לרבות גם המשנה, הרי הם מוציאים מן הכלל ארבעת ספרים אלה, והם: תחילת ספר בראשית המתאר את בריאת העולם, תחילת ספר יחזקאל הנביא, העוסק בכרובים ובמעשה מרכבה, סופו [של יחזקאל] המדבר על בנין המקדש והספר הזה, שיר השירים’.²⁸ הטעם לסיוג הלימוד בפרקים הנזכרים, קשור באופיים האזוטרי המיתי והמיסטי, הנזכר בחלקו גם במשנה חגיגה ב:א (אין דורשין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה), אולם לא זה מוקד ענייננו בדיון הנוכחי, למרות העובדה שאופי מיתי־מיסטי־פולחני זה הוא העומד במוקד עניינם של ‘חוגי המקדש’, תלמידי מחברי ‘אל הר המור’ ו’גבעת הלבונה', ושל ‘תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל השלמה’, המבקשים לקרב את הגאולה ואת ביאת המשיח באמצעות בנין בית המקדש השלישי על הר הבית, חידוש מסורת הכרובים והמרכבה בקודש הקדשים על הר ציון, חידוש המזבח ועבודת הקרבנות, בגדי כהונה ועבודת המשמרות, והתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל המקראית, אשר על לשונם העברית של תומכיה, היא הלשון המבדלת, ייסוב הדיון להלן. לדיון הנוכחי חשובה עדותו של אב הכנסייה אוריגנס על הכלל הרווח בקהילה היהודית כעובדה ידועה, ולא על היוצא מן הכלל, כלומר על לימוד התורה בציבור, שראשיתו בהוראת כל המקרא וכל המשנה לכל הילדים והנערים ללא סייגים, ולא על הפרקים הסודיים המעטים שנשמרו לטובי הלומדים רק בתום הלימודים.

ה. המעבר מקדושת הספרים לקדושת השפה בספר היובלים     🔗

המעבר מקדושת הספרים הכתובים בעברית וממצוות לימוד החוקים, המשפטים והסיפורים ההיסטוריים והמטא־היסטוריים הרשומים בהם, לילדים ונערים, אל קדושת השפה ולהגדרתה כלשון הבריאה, התחולל באמצע המאה השנייה לפני הספירה, בשעה שספר היובלים אשר נמצא בין מגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, בעותקים רבים, האיר את עיני קוראיו על נסיבות לימוד לשון הבריאה האלוהית בידי אבי האומה. במקרא מכונה לשון העם בשם “שפה יהודית”,²⁹ ואילו הלשון העברית אינה נזכרת כלל בשם זה למרבה הפלא.³⁰ עדות ראשונה על מודעות לייחודה של השפה העברית, למקורותיה האלוהיים ולהקשריה העל־היסטוריים, מצויהבמושג המפתח המיסטי: “עברית לשון הבריאה”, שמקורו בספר היובלים.³¹ ספר זה נכתב בעברית באמצע המאה השנייה לפנה"ס כסיפור מחדש של ספר בראשית, הבא להשלים פרטים חסרים על פי המסורת המיסטית הכוהנית המכונה ‘התורה והתעודה’. מסורת כוהנית מיסטית זו מייחסת חשיבות ראשונה במעלה לשבעה נושאים: הקדמת המצוות הקשורות במועדים ובעבודת הקודש לימי האבות; מלאכי קודש כמקור ידע על השפה העברית ועל לוח השבתות והמועדים; חלומות התגלות שבהם נודעים האל והמלאכים לבחירי אנוש עמם נכרתת ברית בשפה העברית ועליהם מוטלת שמירת טהרת נישואין עם בני ‘זרע קודש’; קריאה וכתיבה בעברית שמקורן שמימי; ספרים וספריות בלשון העברית ממקור מלאכי; לוחות שמימיים המונים שבתות, שמיטות ויובלים, המיוסדים על מחזורים שביעוניים נצחיים, מקודשים מחושבים מראש, שנודעו מפי האל והמלאכים; ולמסורות הקשורות בראשית הכהונה, בבריתות וחלומות, בעבודת הקודש במקדש, ובשבט לוי, המופקד על ההוראה והפולחן על פי ספרי קודש ולוחות מקודשים הקשורים ב:‘התורה והמצווה’ ו’התורה והתעודה'. כל אלה קשורים בברית מקודשת ובמחזורי זמן רבעוניים ושביעוניים נצחיים מקודשים, הנשמרים בידי כוהנים ומלאכים שומרי משמרת הקודש במקדש בירושלים על הר ציון.³² בספר זה, שנמצא כאמור במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, נזכרת הלשון העברית לראשונה. השפה העתיקה נזכרת בדברי “מלאך הפָּנים”, המספר למשה בארבעים הימים ששהה על הר סיני, את הכתוב ‘בתורה והתעודה’, שנכתבה בכתב אלוהים על לוחות השמיים. מלאך הפנים הכתיב תורה ותעודה זו, הכוללת את קורות ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני, למשה, אחרי מתן תורה במחצית החודש השלישי, בחג השבועות הוא חג חידוש הברית (היובלים ו, יח). מלאך הפנים מספר למשה שהשפה העתיקה, שפת הבריאה ושפת הדורות מאדם ועד נח, נשכחה בדורות שקדמו לדורו של אברהם, מאז ימי חורבן מגדל בבל, המכונים ימי המפולת, ועל כן הוא לימד את אברהם, שנטש את שפת ארצו ומולדתו, לדבר, לקרוא ולכתוב בשפה העברית, האלוהית, ביובל הארבעים, בראש החודש השביעי, אחרי שהוא אומר לו בשם אלוהים: “קום לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. הסיפור קושר בין הארץ החדשה לשפה החדשה, המתגלה לאברהם בדבר אלוהים הנמסר מפי מלאך הפנים: 

“ויאמר אלי ה' אֱלֹהִים: פתח פיו ואזניו למען ישמע וידבר בשפה אשר תראה כי שבתה מפי כל בני האדם ומימי המפולת. ואפתח פיו ושפתיו ואפתח אזניו ואחל לדבר עמו עברית בלשון הבריאה. ויקח ספרי אבותיו והמה כתובים עברית ויעתיקם, ויחל להגות בהם מאד, ואגיד לו אני את כל הקשה ממנו, ויהגה בהם בששת ירחי הגשם”.³³ 

אברהם, שלמד את השפה העברית העתיקה, המקשרת אותו הן עם עברו הכתוב וספרי אבות אבותיו העתיקים, הן עם ארצו היעודה ועתיד צאצאיו, מפי מלאך הפנים, מתואר בספר היובלים כאדם שעזב את עברו, את ארצו ואת לשונו, כאיש ספר, קורא וכותב, בלשון חדשה, המעיין בספרי אבות אבותיו – חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא–כד), שנודע במסורת הכוהנית כראשון הקוראים והכותבים, שלמד לקרוא ולכתוב עברית מהמלאכים,³⁴ ונינו, מלכיצדק מלך שלם, בנו של ניר, אחיו של נח, שנלקח לשמים כדי לשמור ספרים אלה מדור המבול עד לדורו של אברהם.³⁵ מסורות שונות מספרות שאברהם פגש במלכי־צדק “כוהן לאל עליון” (בראשית יד, יח), המכונה גם “כהן לעולם” (תהלים קי, ד) ומתואר ככהן־מלאך במגילת מלכיצדק ממגילות מדבר יהודה,המוקדשת לדמותו העל־זמנית, וקיבל את ספריו ולמד ממנו הלכות כהונה.³⁶ אברהם, המתואר בספר בראשית כרועה צאן נודד שאין לו קשר לקריאה, כתיבה וספרי קודש, מתואר במסורת כוהנית עתיקה זו, המייצגת זיכרון חלופי, כאיש ספר בעל ספרייה – אותה נחל מהמלאכים־הכוהנים, שר הפנים ומלכי־צדק – השומע, מדבר, קורא וכותב עברית, המעידה על העבר הטמון בספרים מקודשים, ועל העתיד הנגלה בחלומות התגלות בהם מדברים האל והמלאכים. עוד הוא מתואר במגילה החיצונית לבראשית (יט, כה) שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, כקורא, כחולם וככורת ברית וכמי שפגש את מלכיצדק כוהן לאל עליון בירושלים, עובדה שאינה מפורשת בבראשית. בספר היובלים, הפותח בבניין המקדש על הר ציון בירושלים, בפרק א, נאמר שאברהם מנחיל את ספריו לנכדו יעקב, אוהב הספר, וזה מוריש את ספריו הכתובים עברית לבנו לוי, מייסד הכהונה: “ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לבניו עד היום הזה”.³⁷ לוי מנחיל את מסורת הכהונה הכתובה, היא מסורת הברית המקודשת הכתובה בעברית, לבנו קהת, לנכדו עמרם, ולשני ניניו, משה ואהרן. על צאצאיו הכוהנים והלויים, שומרי הברית, המשרתים במשכן ובמקדש על הר ציון בירושלים, הוטלה חובת ההקראה הציבורית של הספרים המקודשים הכתובים עברית, לעדה כולה, כמפורט בתיאור הסדר הראויבסרך העדה: ‘וזה הסרך לכול עדת ישראל באחרית הימים בהאספם [ליחד להתה]לך על פי משפט בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם…בבואם יקהילו את כול הבאים מטף עד נשים וקראו בא[וזניהמה] את [כ]ול חוקי הברית ולהבינם בכול מש[פטיהמ]ה פן ישגו במ[שגותיהמ]ה’.³⁸ ההיסטוריה האוריינית החלה על ציבור הגבריםהיהודים, קשורה בסיפור הברית, ובמיתוס הכהונה והמלאכים, ואלה כרוכים במחזורי עבודת הקודש השביעוניים במקדש, ובספרים מקודשים שנקראו בעברית לשון הבריאה. 

כאמור, בחומש, בנוסח המסורה, שנחתם במאה השנייה לספירה, בתקופת התנאים, השפה העברית אינה נזכרת, וגם עובדת היותה ‘שפת הבריאה’ אינה ידועה, ‘מלאך הפנים’ המלמד את השפה העברית לאברהם, אינו נזכר, והעובדה שאברהם היה קורא יודע ספר ובעל ספרייה עתיקה שנחל מאבות אבותיו אינה נזכרת, כשם שירושלים והמקדש על הר ציון, והכוהנים בני צדוק, אינם נזכרים בחומש. בכתביהם של התנאים חותמי התורה גם המילה ברית איננה נזכרת. אולם, כל אלה נזכרים במפורש ובהדגשהבחיבורים עבריים וארמיים שהתחברו במאה השנייה והראשונה לפני הספירה, שכולם כתבי קודש שנמצאו במערות קומראן: בספר היובלים, המזכיר את המקדש והר ציון בפרק הראשון, ובמגילה החיצונית לבראשית, המזכירה את אברהם הקורא והחולם, את ירושלים ומלכיצדק, ובמגילת־המזמורים שנמצאה בקומראן, הכוללת תהילה המספרת בסדר אותיות האלף בית על שבחי ירושלים המכונה ציון, המתחילה במשפט: “אזכירך לברכה ציון/ בכל מאודי אני אהבתיך, ברוך לעולמים זכרך/ גדולה תקותך ציון ושלום ותוחלת ישועתך לבוא/ דור ודור ידורו בך ודורות חסידים תפארתך”, ובמגילות שונות המזכירות את הכהונה והמלאכים, הספרים והברית, הר ציון וירושלים, החל מצוואת לוי, מקצת מעשי התורה ופשר חבקוק וכלה בסרך היחד, סרך הברכות, ברית דמשק, מגילת המקדש, מגילת משמרות הכהונה ושירות עולת השבת, מגילת ההודיות, שירי מגילת תהלים, דברי המאורות ועוד. מלבד צוואת לוי והמגילה החיצונית לבראשית הכתובות בארמית, כל החיבורים הנזכרים כתובים בעברית רהוטה,³⁹ ורובם המכריע היה טמון במערות קומראן מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד אמצע המאה העשרים, כשנתגלו מגילות מדבר יהודה באחת עשרה מערות בקומראן בין השנים 1947–1956. גילוי המגילות מלמד שרובד שלם של יצירה עברית כוהנית־מיסטית עשירה, שכולה כתבי קודש בשירה ובפרוזה, נשכח ונמחק מהתודעה המשותפת, ולא רק בשל יד המקרה, פגעי הזמן ותמורות העתים. כמה עשורים לפני שנכתב ספר היובלים המזכיר לראשונה את השפה העברית, ולפני שנכתב סרך העדה המזכיר את בני צדוק הכוהנים, החייבים לקרוא בה לעדה כולה, הכהן שמעון בן יהושע בן סירא, כותב בראשית המאה השנייה לפני הספירה, במזמור הלל בספרו, הידוע כ’ספר בן סירא', בפרק נא,שהתחבר כתפילה בצבור שנאמרה במקדש: “הודו לבונה עירו ומקדשו כי לעולם חסדו… הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו… הודו לבוחר בציון כי לעולם חסדו”.⁴⁰ נכד המחבר, אשר תרגם את הספר ליוונית עבור קוראיו באלכסנדריה, אליה הגיע לדבריו בשנת 132 לפנה"ס, בתקופת כהונתו של תלמי השמיני, הפציר בקוראיו: “לכן מתבקשים אתם לקרא את הקריאה ברצון ובתשומת לב, ולסלוח אם נֵרָאֶה שלא הצלחנו במילים ידועות שעמלנו באהבה לתרגם אותן. כי הנאמרים בעברית (במקור: ἑβραϊστὶ, הֵבְּרַאִיסְטִי) אין כחם שווה כשהם מועתקים ללשון אחרת.⁴¹ כלומר, למרות שהמושג לשון עברית היה ידוע לפחות מהמאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים שונים ובחיבורים שונים – בזיקה לאברהם אבינו ולמלאך הפנים, לתרגום מעברית ליוונית, לכהונה ולברית, לכ”ב אותיות הלשון העברית, לספרים ולעבודת הקודש של הכוהנים בני צדוק, ואחיהם הלויים בקריאה ובשיר, במקדש על הר ציון בירושלים – אין הוא נזכר אף לא פעם אחת במקרא בנוסח המסורה.

ו. המאבק בין חכמים לכהנים     🔗

העדרו של מושג אחד מלשון המקרא עשוי, כמובן, להיות יד המקרה, אולם העלמה של ספרייה שלמה של ספרי קודש שנכתבה בעברית מקראית ובארמית בשלהי העת העתיקה בכתב עברי, איננו מקרי כלל וכלל. קרוב לוודאי שחיבורים כוהניים מיסטיים אלה – המייחסים חשיבות רבה לקריאה ולכתיבה בעברית, הקשורות שתיהן בעדות מלאכים על חנוך, מלכיצדק, אברהם, לוי, משה נכד לוי, ובני שבט לוי הכוהנים והלויים שומרי משמרת הקודש, ומייחסים משמעות רבה לעברית כלשון הבריאה שנלמדה מהמלאכים, לקריאה ציבורית בלשון העברית של בני צדוק הכוהנים, הקוראים בספרי הקודש לעדה כולה, במחזור שבתות נצחי, ומקנים חשיבות רבה ל’שירות עולת השבת' של הכוהנים והלויים המשוררים עם המלאכים, המכונים ‘כוהני קורב’, ולספריות עתיקות ממקור שמימי, לברית ולחלומות התגלות, לשפה העברית, לירושלים ולהר ציון כמקום העקדה במחצית החודש הראשון, במועד חג הפסח, בנוכחות מלאך הפנים – נעלמו, נגנזו, נדחקו, נמחקו, צונזרו ונשכחו, משום שאחרי חורבן בית שני התחלף הסדר הכוהני המקודש – שהתבסס על התורה שבכתב ועל המיתוס והמיסטיקה הקשורים לעולם המלאכים (‘כוהני קורב’), הקשורים לקריאת התורה בציבור בשבת, יום המלאכים, להוראת הלשון העברית ‘שפת הבריאה’ שהתורה כתובה בה, שנלמדה מהמלאכים, ועל בריתות נצחיות בין גיבורי העולם הנסתר, האל והמלאכים, לגיבורים מקראיים על־זמניים, חנוך ומלכיצדק, ולגיבורים עתיקים, אברהם, יעקב, לוי, קהת עמרם ומשה בני ‘זרע קודש’, הקשורים למלאכים, לספרים ולחלומות, שנכרתו כברית עולם, על פי לוח שמשי נצחי, מחושב וידוע מראש, שנודע מהמלאכים, לוח חדשים המתחיל בחודש האביב (שמות יב, ב) – ונוצר סדר חברתי תרבותי חדש של חכמי התורה שבעל־פה שייסדו אחרי חורבן המקדש לוח ירחי חדש, שנודע מתצפית אנושית במולד הירח המשתנה, לוח שנה המתחיל בסתיו, כאמור במשנה ראש־השנה, שאין בו מלאכים ואין בו ברית אך יש בו ריבונות אנושית. החכמים ערכו קנוניזציה של התורה, שנכרכה באופן בלתי נמנע בצנזורה של ספרים שלא נכנסו לקאנון, חתמו את הנבואה ומחקו את מושג הברית, צנזרו את הספרות הכוהנית המיסטית המקודשת הקשורה לכהונה, מקדש ומלאכים, ותבעו חירות פרשנית לצד ריבונות אנושית של חכמים ורבנים, שאיננה מיוסדת רק על התורה שבכתב ועל גילוי אלוהי או מלאכי נצחי בחלום ובהקיץ מהעולם הנסתר, אלא מושתתת בעיקר על התורה שבעל־פה, על חירות הפירוש ועל סמכות אנושית משתנה בעולם הנגלה. לעומת הכוהנים שקידשו את הכתיבה, חכמים אסרו על הכתיבה של התפילות והברכות ועל כתיבת התורה שבעל־פה,⁴² ולא מצאו חפץ אחרי חורבן המקדש, במסורות מקודשות עתיקות על בריתות נצחיות בין כוהנים ומלאכים מהעולם הנעלם, הוא עולם המרכבה, הקשורות לספרים מן השמים, ללוח השמש, למשמרות כהונה המשרתות לפי לוח זה במחזורים נצחיים, להוראת השפה העברית ממקור מלאכי ולמסורת המרכבה עולם המלאכים (חנוך בן ירד, עליו נאמר במגילות מדבר יהודה: ‘חנוך בחרתה מבני אדם’, ראשון קוראי וכותבי העברית (היובלים ד, יז–יח) שהביא את לוח השבתות השמשי משמים, היה ראשון צופי המרכבה (חנוךא יד, ח–כה) וראשון בעלי הספרייה שנחל מהמלאכים). חכמי התורה שבעל־פה המספרים על מפלת חנוך־מטטרון, שלמד מהמלאכים את לוח השמש של השבתות ואת הלשון העברית, בסיפור ‘ארבעה שנכנסו לפרדס’ (בבלי חגיגה יד ע“ב–טו ע”א), או עוסקים בדה־מיתיזציה של המסורת הכוהנית המיסטית, גם לא מצאו טעם במסורות של בני לוי על התקדשות לכהונה בחלום שבו מקדשים אותם מלאכים ומעניקים להם מגילות (ספר היובלים לא־לב). הם לא מצאו חפץ במסורות על חיבור ספרים בזיקה ישירה למלאכים ועל הנחלת ספריות מקודשות ממקור שמימי, ולא מצאו עניין בספרים ובסיפורים על אברהם שלמד את לשון הבריאה ממלאך הפנים, או בסיפורים עליו כבעל ספריה שעברה לנינו הנבחר, לוי, בירושה, ועל ההיסטוריה של בני לוי, ככוהנים ולויים, מורים וסופרים, הקשורים בתודעתם ל’תורה והתעודה‘, למלאכים ו’למסורת הברית’ (יחזקאל כ לז). חכמים, בדורות שאחרי חורבן המקדש, שאחזו בריבונות אנושית משתנה, בממשות הארצית בגבולות העולם הנגלה, הכפוף לממשות ההיסטורית, ופתחו את הדיאלוג האנושי הפתוח עם החיבור האלוהי החתום, ואת החירות הפרשנית המשתנה המסורה לבני האדם, הפתוחה לוויכוח, ומתייחסת לנסיבות החיים המשתנות, סרבו לשמור ולהנחיל מסורות נצחיות מקודשות של הכוהנים על המלאכים מהעולם הנסתר, כשותפים לברית נצחית ולחוקים נצחיים, ללוח נצחי ולסדרי קדושה נצחיים, הקשורים בכהונה ומקדש ובבלעדיות סמכות הדעת של שבט לוי, מסורות מקודשות שאין לדון בהן ואין להתווכח עמהן, על מלאכים שנתפשו כמקור ידע, זיכרון, זהות, סמכות ותוקף, כמקור ללוח השבתות השמיטות והיובלים, לפולחן המקדש ולחוק מקודש. עוד סרבו לציית למסורות שראו רק את בני לוי כמופקדים על זיכרון כתוב וספרים מקודשים, וכאחראים בלעדיים על הנחלת החוק הכתוב, כדברי משה נכד לוי שאמר לאחיו כנזכר לעיל: “וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג, ח–י). 

עמדה חדשה זו של חכמים, שאפשר לקרוא לה דה־מיסטיפיקציה ודה־מיתיזציה של הכותבים ושל הכתבים, ואפשר לקרוא לה התנכרות לברית הנצחית שבין כוהנים ומלאכים ולמושג הברית שבין האל לעמו במפורש בכתבי הכוהנים, או מאבק נגד הסדר הכוהני המיסטי הקשור בחיבורים מקודשים ובמחברים מקודשים, במשמרות הכהונה ובמקדש, הניכרת במשנה ובתוספתא, נבעה משינוי בעמדתה ובמטרותיה של הגמוניה החדשה של הפרושים המפרשים, או התנאים חכמי התורה שבעל פה, שנלחמו למען הרחבת הריבונות האנושית מעבר לגבולות ההגמוניה הכוהנית המולדת והעוברת בירושה דרך האבות, השמורה רק לבני אהרון, בני לוי ובני צדוק, בחברה שבטית, ולמען הממשות ההיסטורית, בחברה שמחקה את הזהות השבטית, וביקשה לפעול מעבר לגבולות התורה שבכתב, בכוח התורה שבעל־פה, ופעלה לצמצום האופקים שלא מעלמא הדין, הנשענים על העולם הנסתר ועל סמכות מקודשת משמים. התנאים, יורשי הפרושים־המפרשים – שהפקיעו את העולם הנסתר בשמו של העולם הנגלה, מחקו מהמשנה והתוספתא את מילת המפתח ברית ואת כל המסורות על כוהנים ומלאכים לומדים ומלמדים, על ראשית הכהונה בחנוך, מלכיצדק אברהם ולוי, ואת המסורות על הכהן המשיח ועל כוהנים יושבי גן העדן – טענו שאין יותר משיח לישראל אחרי מרד בר כוכבא, מחקו את עולם המלאכים מהמשנה והתוספתא, ביטלו את הלוח השמשי הקבוע, המבוסס על חישוב שנלמד מהמלאכים, ומתחיל באביב, והחליפוהו בלוח ירחי משתנה, הכפוף לתצפית אנושית, המתחיל בסתיו, ואסרו לדרוש במרכבה (משנה חגיגה ב: א) היא עולם הכרובים, המלאכים וחיות הקודש, הקשור בגן עדן, בשבעה היכלות עליונים, בהיכל הקודש בכרובים ובמקדש, ובמסורת שירית וסיפורית עתיקה. התנאים, כאמור, מחקו מלשון חכמים את מושג הברית, המופיע במקרא 283 פעמים, ומופיע פעמים רבות במגילות, שכן מילת מפתח כוהנית זו, הקשורה במושג ‘מסורת הברית’ מספרו של הכהן יחזקאל, ובהקשרים כוהניים רבים במגילות מדבר יהודה, איננה נזכרת במשנה ובתוספתא בשום הקשר מלבד ברית־מילה. במקום המושג המקראי־כוהני־מיסטי, ברית, המעגן תוקף וסמכות נצחיים בין שמים וארץ, שמקורה תמיד בעולם הנסתר, המציאו חכמים מושג חדש לגמרי המבטא את הריבונות האנושית הצומחת בגבולות הממשות ההיסטורית, מושג שאיננו מצוי בעברית מקראית ושמו ‘מסורת אבותינו’ או ‘מסורת היא בידינו’ המתייחסת ל’קבלה איש מפי איש, מורשת דברים מדור לדור’, המתקיימת רק בעולם הנגלה.⁴³ אנשי קבוצה ‘ארצית’ זו, שראשיתה העמומה בעולם הבתר־מקראי נודעת כפרושים, מלשון מפרשים על פי ריבונות אנושית, והמשכה בחכמי התורה שבעל־פה, המבארים, דורשים, מתווכחים חולקים ומפרשים, יצרו בבית המדרש – תוך כדי ויכוח ומחלוקת על פרטיה הממשיים של ההלכה ועל פירושיה הארציים, ותוך כדי מאבק עז נגד הלשון המיסטית הכוהנית, המכירה רק ב’אופק לפני ולפנים אופקים‘, כדברי המשוררת המיסטיקנית יוכבד בת מרים, ופועלת נוכח עולם המלאכים, כמקור סמכות מקודש שאיננו נתון לוויכוח, וכותבת בהשראה שמימית ספרי היסטוריה ושירה, חוק ומצווה, – רובד חדש של השפה העברית, הנקרא לשון חכמים, בשלהי המאה האחרונה לפני חורבן בית שני ובמאות הראשונות אחרי החורבן. חכמים היה שמם של חוגים אלה שתבעו ריבונות אנושית ודעת אנושית רב־קולית, וביטלו את תוקפו של העולם הנסתר בזמנם ובמקומם, והתריסו כנגד בלעדיות סמכות הדעת האלוהית ואמרו ‘לא בשמים היא’, כשאלוהים ביקש להכריע בוויכוח בבית המדרש, כידוע מסיפורו של עכנאי (בבלי, בבא מציעא נט, ע"ב), המגלם את תמצית המהפכה שבמעבר מקשב צייתני לקול האלוהי העל־זמני מהעולם הנסתר, הנגלה בנבואה, בברית, בחלום, בגילוי מלאכים, במיתוס או במסורת כוהנית ונבואית כתובה או בהשראה ברשות היחיד, המעיד על התגלות הקול הריבוני מהעולם הנעלם, אל הדיון, הלימוד, שיקול הדעת, הוויכוח הרב קולי, הביקורת, הניצוח, הפלפול והפרשנות האנושית המשתנה בעולם הנגלה, המתנהלים כולם בטווח מגוון הקולות האנושיים הנשמעים ברשות הרבים, במרחב הממשות ההיסטורית והריבונות האנושית, בנסיבות אנושיות משתנות, הכוללות טווח רחב מאד של מכלול הרגשות והמחשבות של בני אנוש, ובשינויים הנעשים ‘מפני תיקון העולם’ או בשם צרכי הציבור או בשם ערכים אנושיים כאלה ואחרים וכוחות הגמוניים מתחלפים. החכמים היו אלה שקבעו נחרצות שאין יותר מקום בבית המדרש בעולם הנגלה, להתערבות השמימית מהעולם הנסתר, כשהתריסו: ‘כבר ניתנה תורה מסיני ואין משגיחין בבת קול". חכמים היו אלה ש’הכניעו את המיתוס’ הכוהני־מלאכי־נבואי כשייסדו את עקרון הריבונות האנושית הבלעדית במרחב הממשות הארצית, המנותקת מעולם המלאכים והמרכבה, וממסורת הסוד הכוהנית, ריבונות המנטרלת ברשות הרבים ובמרחב ההיסטורי הממשי את המיתוס והמיסטיקה, התלויים בגילוי אלוהי או מלאכי, כשקבעו ש’אין דורשין במרכבה’ ו’אין דורשין במעשה בראשית' (ו’אין דורשים בעריות', אולי מלשון “עיר וקדיש משמיא נחית”, עיר הוא מלאך בארמית; ראו סיפור העירים (בני אלוהים) בבראשית ו, א–ה), הנמצאים כולם מעבר לטווח האנושי, וכשכוננו את הסמכות המשפטית והפרשנית, הנשענת בפסיקתה על שיקול דעת רציונלי ודיאלוג אנושי, על סמכות הרוב ועל מגבלות אנושיות (‘שמואל בדורו כנח בדורו’) ולא רק על קשב צייתני לציווי אלוהי ולפקודות מלאכים בחלום ובהקיץ, והכריעו: “אחרי רבים להטות” (שם). חכמים הם אלה שבשל עמדות עקרוניות חלוקות בדבר ריבונות אנושית או אלוהית בממשות ההיסטורית, ובשל שינויים מכריעים בנסיבות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, הקשורות לטובת העם והישרדותו אחרי חורבן המקדש, צנזרו וגנזו כ’ספרים חיצוניים' (משנה, סנהדרין י: א;קהלת רבה יב, יב–יג). חלקים נכבדים של המסורת הכוהנית המקודשת שקדמה להם, זושהסתמכה על השראה שמימית ועל התגלות מלאכית ברשות היחיד, על בריתות נצחיות בין שמים וארץ ועל ברכת מלאכים. רובד לשוני שלם של הלשון הכוהנית המיסטית בשירה ובפרוזה, המעידה על זיקות הגומלין בין העולם הנעלם לעולם הנגלה, נמחק ביודעין מהשפה העברית, כפי שיעלה כל עיון בניבים ובצירופים הייחודיים של לשון מגילות מדבר יהודה, שנעדרים לחלוטין מלשון חכמים. המסורת הכוהנית של שבט לוי ו’אנשי בריתם' – שנסמכה על גילוי אלוהי מהעולם הנסתר בחלום ובהקיץ, על בריתות נצחיות בין כוהנים ומלאכים ובין אבות האומה לאלוהים, על גילויי חזון מרכבה הקשורים לכרובים במקדש ולהיכלות עליונים, ועל ספרים שמימיים המוענקים ליחידים נבחרים, ככתוב בפשט המקרא ובספר חנוך, ומורישים אותם לבני שבט לוי, ככתוב בספר היובלים ובצוואת לוי, והייתה קשובה להתגלות אלוהית נמשכת או לנסתרות ורזים הנגלים בהשראה מלאכית משבעה היכלות עליונים, הקשורים במסורת המרכבה להיכל הארצי, שהתירו את הרחבת המיתוס הלאומי המצוי בסיפור המקראי, את גילוייו הפולחניים בעבודת הקודש ובמרכזיות המקדש ואת העמקת פשר החוקים הכתובים בו – טענה שיש לראות בתורת משה איש האלוהים, בן לוי, מקור בלעדי לחוק ולהלכה ולחשוב לחוקים אלוהיים מחייבים רק את אלה הכתובים בה והמובנים כפשוטם. לעומת זאת, מסורת כוהנית מיסטית זו דחתה בתוקף את דברי הפרושים, שראו במסורת האבות שנודעה רק בעל־פה, בעולם הנגלה, ברשות הרבים, בריבונות אנושית, ברב־שיח אנושי, תוך פולמוס ומחלוקת, מקור סמכות, ודחתה את הפירושים התלויים בה, שלמפרשיהם קראה ‘דורשי חלקות’ ומפרי הברית, ולאחד ממוריהם קראה ‘מטיף הכזב’. 

בשלהי העת העתיקה נוצרו ספריות שונות, בכתב ובעל־פה, שייצגו לשון ספרותית שונה, תודעה שונה, מטרות שונות ושפה שונה של בני קהילות הזדהות שונות, שהתבססו בעיקרו של דבר על המקרא, על העברית המדוברת של תקופת הבית השני, על הארמית ועל ספרות בת התקופה, אולם יצרו אוצר מלים חדש וכתיב חדש כדי לבטא עולם ערכים חדש. שתי הלשונות המרכזיות הן: זו האנונימית, הפועלת במרחב שבטי מקראי, הקשורה לעולם המקרא, היוצרת מתוכו ומעבר לו עולם מושגים המבטא יסודות מטפיזיים חדשים,היא השפה הכוהנית המעוגנת בעולם הנסתר, שמחבריה האלמוניים בני החלוף חיברו יצירות רבות השראה מופלאות ביופיין, תוך כדי פולמוס מר נגד בני חשמונאי וחכמי הפרושים על מעמד, זיכרון, דעת, סמכות ותוקף, בשעה שהאירו את הממשות הארצית באורו של הגילוי האלוהי והמלאכי העל־זמני. שפה זו מתאפיינת במושגים נצחיים הקושרים בין הנעלם לנגלה כמקור תוקף, ביניהם: ‘יחד’ [של כהנים ומלאכים], ‘ברית עולמים’, ‘רזי אל’, ‘רזי פלא’, ‘דעת עליון’, ‘חכמת בני שמים’, ‘מלאכי קודש’, ‘שר הפנים’, ‘רעדודיה’, ‘מועדי דרור’, ‘התורה והתעודה’, ‘בית קודש’, ‘עדת קודש’, ‘מטעת עולם’, ‘בית קודש לישראל’, ‘סוד קודש קדשים לאהרון’, ‘מעון קודש קדשים לאהרון’, ‘עצת אל’, ‘עצת היחד’, ‘עצת התורה’, ‘ברית חוקות עולם’, ‘בני אור’, ‘שר אורים’, ‘בני צדק’, ‘כהן צדק’, ‘תעודה’, ‘רוח קדושה’, ‘רוחות אמת ועוול’, ‘בני חושך’, ‘אמת תבל’, ‘קץ’, קצים‘, ‘מלאך הפנים’, ‘מלאכי קודש’, ‘גורל אור’, ‘בני צדוק הכוהנים’, ‘בני הצדק’, ‘מטעת צדק’, ‘מלאכי קודש בעדתם’, ‘דבר הנסתר מישראל’, ‘טהרת הרבים’, ‘מרכבות קדשך’ ועוד מאות מושגים שקשורים ב’עדת בני צדק’ ו’מלאכי קודש בעדתם‘, בהיכלות ומרכבה, כרובים, כהנים ומלאכים, חלומות, גן־עדן, היכל קודש; מקדש על הר ציון בירושלים;⁴⁴ וזו, בעלת השמות, שהשתחררה מכבלי המסורת המקראית ומעולם השבטים, לשון התנאים, או השפה הנודעת כלשון חכמים, המצטיינת במעבר לתחום החולין לצד העיסוק בקדשים, ובדיאלוג רב־קולי המעוגן בעולם הנגלה, בהדגשת לימוד תורה ופירושיה האנושיים ובעיסוק בפרטי פרטיה הארציים והגשמיים של ההלכה, שיוצריה, אשר הקפידו לפרט את שמותיהם הארציים ומעשיהם הארציים (כגון יוחנן הסנדלר ושמעון הנפח, ריש לקיש ראש שודדים, ר' עקיבא רועה צאן וכיו"ב), והקפידו לנקוב בשמות החדשים הבבליים של השנה הירחית שאינם נזכרים בחומש (תשרי, חשון), במקום בשמות המקראיים והכוהניים של השנה השמשית (החודש הראשון, החודש השני), ביטלו ומחקו בשלביה הראשונים את הרוב המכריע של מושגים כוהניים אלה, המצויים במגילות מדבר יהודה, שמחבריהן האלמוניים ויתרו על זהותם הנבדלת, שכן ראו עצמם רק כלי להשראה אלוהית, עדות לסדר מקודש ולזיכרון כתוב, הסתמכו על דבר האל, על דברי מלאכים, על חישובים מתמטיים נצחיים, על חלומות ועל בריתות נצחיות הקשורות בעבודת הקודש. עוד מחקו חכמים וביטלו את חשיבותן של השושלות הכוהניות של חנוך בן ירד, לוי, בני אהרון, ‘כוהני קורב’ ובני צדוק הכוהנים, שומרי משמרת הקודש, את עולמם של בני אור ובני חושך, גנזו את הספרות העוסקת בהם, ובמקומן הדגישו מקור סמכות חדש לגמרי, לימוד הנשען על מסורת אנושית, חכמה אנושית, פרשנות אנושית, ויכוח בין בני חלוף, מלאכה אנושית וריבונות אנושית, כמפורט ב’פרקי אבות’ ובביטוי ‘מסורת אבותינו בידינו’. עוד הגדירו הגדרות חדשות של תורה ומלאכה כשאמרו: “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון” (מסכת אבות), וניסחו הגדרות חדשות של קדושה ושל חיי עולם הבא, הפטורות ממורשת אבות ומזכויות מולדות העוברות בירושה (היירוקרטיה), התלויות רק במעשה האדם הלומד והעובד, ומותנות בהתנהגותו המוסרית ובאחריותו הקהילתית (מריטוקרטיה): “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים” (ירושלמי, שקלים ג, ג; יד ע"ב). [תחיית מתים הוא מושג שנולד בעולמם של חכמים שהכוהנים התנגדו לו]. כאמור לשון חכמים מצטיינת בריבוי הקולות האנושיים המדברים, מתווכחים, מתפלמסים וחולקים במסגרת הממשות הארצית החשופה והכפופה לתמורות העתים, כמתועד במשנה ובתוספתא ובמדרשי תנאים, תופעה שאין לה מקום כלל בספרות המיסטית הכוהנית, הרואה את השפה כנושאת סוד וכמשקפת עומק ומשמעות החורגים מתחומה של ההתרחשות הממשית, וכמעניקה פשר מטפיזי למציאות בהיותה פועלת כל הזמן בזיקה לנצח ולברית, בהיותה קשובה לדברי מלאכים, נביאים וכוהנים, שמעשיהם המקודשים והנצחיים בהיכל הארצי ובהיכלות עליונים, כמו דבריהם המקודשים והנצחיים בחוק במיתוס ובפולחן, נמצאים מעל לכל שינוי ומעבר לכל ויכוח.

ז. ספר יצירה וקידוש השפה המיסטית     🔗

למרות ניסיונות של חכמים לדחוק, לרסן ולהגביל את המישור המטאפיזי: לחתום את הנבואה, להרחיק ולצנזר את המסורת הכוהנית־מלאכית כ’ספרים חיצונים‘, ללגלג על חלומות כמקור תוקף, ולהגביל את העיסוק במרכבה ('אין דורשין במרכבה…אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו''), לאסור את הדיון ב’מעשה בראשית’, לאסור על כתיבה של ספרים חדשים ולהשכיח את ספרי הכוהנים– המספרים' כאמור, על השפה העברית שנלמדה מהמלאכים בידי ראשון צופי המרכבה (חנוך בן ירד) (היובלים ד, יז–יח) ובידי אברהם שכרת ברית בין הבתרים, ולמד על ספרי אבותיו הכתובים ‘עברית לשון הבריאה’ מ’מלאך שר הפנים‘, שלימד אותו את השפה המקודשת בראש החודש השביעי, תשרי, והנחיל לו את ספרי אבותיו, חנוך ומלכיצדק, אותם הוריש אברהם לנכדו יעקב, שהנחיל אותם לבנו, לוי, ומספרים על לוח שבתות שמשי של ‘מועדי דרור’ המתחיל בחודש האביב, ניסן, אותו למד חנוך מן המלאכים ולימד לבנו מיסד הכהונה, מתושלח, לוח אותו שב וקיבל משה על הר סיני בחודש השלישי, ממלאך הפנים, שעל שמירתו היו מופקדים בני לוי שומרי משמרת הקודש – הרי שמסורות שונות, שנוצרו מחוץ לחוגי החכמים, קשרו את אברהם במאות הראשונות לספירה לספרים הקשורים בממדים מיסטיים לא נודעים של השפה העברית ושל מעשה בראשית. בתקופה זו, במאה הראשונה, לפני החורבן,⁴⁵ או מאוחר יותר באלף הראשון,⁴⁶ נכתב ספר יצירה, בעברית בעלת צביון ייחודי, השונה מהעברית המוכרת לנו מהמקרא, מהמגילות, מהמשנה ומהמדרש. בספר זה, החוזר ומזכיר את המושג ברית, ומדבר על ‘היכל הקדש מכוון באמצע’ (ד:ג), ומספר על אברהם עמו נכרתה ברית הלשון, אומר המחבר האלמוני לקוראיו במשפט הפתיחה שאלוהים ברא את העולם ב’כ“ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, בספר מספר וסיפור’ (שם, א:א). בספר נמצא לראשונה עיון מפורט בטבעה המיסטי של השפה העברית כלשון הבריאה (כאמור בספר היובלים) ושפת היצירה המשותפת של האל והאדם, וכשפה שיש לה כ”ב אותיות המתחלקות לאמות, כפולות ופשוטות או לשלוש אותיות תשתית (אמ"ש), לשבע אותיות דגושות (בגדכפר"ת) ולי"ב אותיות פשוטות (הוזחטילנסעצ"ק). הספר דן בכוח היוצר הגלום בלשון, הטמון במשפט מפתח, המחדש שם עצם לא מוכר, ‘רוח הקודש’,⁴⁷ המאחד בין רוח אלוהים לרוח האדם: “קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש”. בניגוד לספר יצירה העוסק ב’מעשה בראשית’ (שחכמים אסרו לדרוש בו ברבים) מזווית חדשה, הרואה את כל מי שיש בו קול רוח ודיבור, הנהגים ונחשבים בכ“ב אותיות ועשר ספירות, כמחונן ברוח הקודש וכשותף בבריאה, חכמים, שרצו להעמיד את האדם הריבוני כמקור תוקף בעולם הנגלה, ולהגביל את הגישה לעולם הנסתר ולשליחו המקודשים, נקטו בעמדה ההפוכה. הואיל ורצו לחתום את הגילוי האלוהי הישיר ואת הטענות המיוסדות על גילויי רוח הקודש, אסרו לעסוק ברבים ב’מעשה בראשית' וב’מעשה מרכבה' וקבעו: “משמתו הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל” (יומא ט ע"ב). ספר יצירה, שמחברו אלמוני, פותח כאמור בתיאור חדש של מעשה בראשית המיוסד על ‘ספר מספר וסיפור’ המשותפים לאל למלאכים ולאדם, החולקים את רוח הקודש: “בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלוהי ישראל… ויסד את עולמו, בשלשה ספרים בספר ספר וספור”.⁴⁸ ’ל”ב נתיבות פליאות חכמה' אלה כוללות כ“ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, שהיוו את תשתית תפישת הסוד במסורת המיסטית היהודית המושתתת על אותיות ומספרים, על ספר מספר וסיפור, שמקורם אלוהי והנחלתם ושמירתם אנושית. הבריאה האלוהית ב’אותיות יסוד' אלה מתוארת בפעלים שונים לאורך כל הספר: ’עשרים ושתים אותיות יסוד חקקן וחצבן שקלן והמירן צרפן וצר בהם נפש כל היצור וכל העתיד ליצור'. בסיום ספר יצירה נזכרים פעלים אלה המתארים את ‘מעשה בראשית’ או את בריאת העולם בידי האל, בזיקה לאברהם אבינו, עמו כרת הבורא ברית עולם: “וכיון שצפה אברהם אבינו והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר וחשב ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכול, והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו, קראו אוהבו ושמו בשמו, וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם … וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והקודש גילה לו סודו. משכן במים, דלקן באש, רעשן ברוח, בערן בשבעה נהגם בשנים עשר מזלות” [סיום ספר יצירה]. החיבור בין הקוסמי והנצחי לבין עולם האדם מתרחש דרך האותיות האלוהיות שנמסרו לאברהם אבי האומה: המים האש והרוח מתייחסים לשלש אמות, אמ”ש, שהן יסוד הבריאה, השבעה, הן בגדכפ“רת מתייחסות לאותיות הדגושות הקשורות לשבעת ימי השבוע ושבעת כוכבי הלכת, ותריסר האותיות הנותרות מתייחסות לאותיות הפשוטות הקשורות לשנים עשר החודשים ולתריסר המזלות. דהיינו אותיות הדיבור הן 'כ”ב אותיות יסוד' קשורות ביסודות הבריאה. ספר היובלים מספר גם הוא בסיפור הבריאה על עשרים ושניים המעשים (“ויהיו כולם עשרים ושנים מינים [מיני מלאכה]”) שעשה הבורא בששת ימי הבריאה כמפורט בפרק ב ומסיים את הסיפור מפי המלאכים: ‘ויתן לנו אות גדול את יום השבת למען נעשה מלאכה ששה ימים ונשבות ביום השביעי מכל מלאכה’(שם, ב יז) ומוסיף על בחירת ישראל וזרע יעקב השובתים שבת עם המלאכים מיד בסיום סיפור הבריאה, ומספר על עשרים ושניים ראשי אנשים מאדם עד יעקב ועשרים ושנים מיני מלאכה נעשו עד היום השביעי (שם ב יח–כה). כ“ב האותיות קשורות לכ”ב מעשי הבריאה, במובלע, בספר היובלים ולכ"ב אותיות יסוד, ולסוד היצירה, במפורש, בספר יצירה. 

שלא במפתיע, המלה אות ביחיד והמלה אותיות ברבים, כסימני כתב של לשון המייצגים צליל או משמעות, אינן נזכרות במקרא, וספר יצירה, על פי מועד כתיבתו המוקדם, לדברי יהודה ליבס, הוא החיבור הראשון בשפה העברית שמזכיר אותיות כמערכת של סימנים כתובים בעברית שיש בה כ“ב אותיות, העומדת ביסוד הלשון. יתר על כן, החיבור, הנחשב כתשתית הספרות המיסטית היהודית משלהי העת העתיקה, מכוון את הקורא לכל ארכו להבנת הזיקה הקיימת בין האות הכתובהממקור אלוהי, היא האות הבוראת, המסורה לאדם, לבין היסוד האלוהי המקודש, הנצחי והבורא, הנקרא גם הוא אות מלשון ‘אות ברית’ ו’אותות ומופתים', משעה שהוא כורך את המושג החדש ’כ”ב אותיות יסוד’ עם המילה המקראית יסוד, הקשורה לפסוקים רבים הדנים בבריאה, שאותה כידוע על פי המסורת המקראית, יסד אלוהים.⁴⁹ משמעותם של משפטים אלה של ספר יצירה, שאין להם תקדים ואין להם אח ורע באף ספר קודם בספרות העברית, היא שהבריאה איננה רק מפעל אלוהי חד פעמי שהתחולל בקדמת דנא, כשאלוהים יסד את הארץ, מהלך שהאדם רק שומע אודותיו כמאזין משתאה או לומד עליו כקורא צייתן בספר בראשית, אלא שהבריאה היא תהליך הולך ומתמשך כל העת של כ“ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה…ספר, מספר וסיפור, הנערך במשותף בידי האל והאדם, החולקים שפה ולשון, קול, רוח ודיבור, אותיות ומספרים, אותות ובריתות, או שפה המורכבת מ’כ”ב אותיות יסוד' המייסדות, בוראות ומחיות את המציאות, המכוננות את ‘לשון הבריאה’, היוצרת מרוח הקודש, מדמיון ולשון שיר, או מ’ברית הלשון‘, אותה כרת אלוהים עם אברהם כלשון ספר יצירה, בזיקה לכ“ב אותיות, שכן, כאמור, ‘קול, רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש’ והעולם נברא ‘בספר מספר וסיפור’ בידי אל ואדם. הלשון האלוהית הבוראת, המתוארת בפתיחת ספר בראשית כמהלך שבו מחשבת האל המנוסחת במלים (‘יהי אור’), מחוללת בזמן אמירתה בריאה חדשה (אור), הפכה בספר יצירה לנחלתו של האדם שנחל את 'כ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה’, המתייחסות לכ“ב אותיות הלשון העברית ולעשרת המספרים הראשונים, בין הספרות אחת עד עשר, שאפשר לצרף מהן אין ספור צירופים חדשים, בכל תחום הכפוף ל’ספר מספר וסיפור', או קשור ב’ל”ב נתיבות פליאות חכמה‘. לשון אלוהית־אנושית בוראת זו, ששורשיה בעולם הנסתר וגילויה בעולם הנגלה, המתירה לצרף ולפרק את האותיות והמספרים לשם בריאה חדשה, היא זו שעומדת ביסוד חירות היצירה בתרבות היהודית המעידה על אינסופיותה של הלשון, המושתתת על שפת שורשים, בניינים ומשקלים, הפתוחה לצירופים אינסופיים של ספרים, מספרים וסיפורים בקריאה, כתיבה, עיון, פרשנות ויצירה. כל בעלי תורת הסוד בעם היהודי, שבראו בעיני רוחם, ב’ספר מספר וסיפור’ עולמות נסתרים שלא היה להם ייצוג במציאות המוחשית, עולמות מיתיים ומיסטיים פורצי גבולות, שנקראו ‘מועדי קודש’ או “ויתן לנו ה' אות גדול את יום השבת..למען נשבות ביום השביעי מכל מלאכה; וכל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקודש שני המינים הגדולים האלה יאמרו לנו כי נשבות עמו בשמים ובארץ” (היובלים ב יז–יח), ‘גן בעדן מקדם’, ‘פרדס קושטא’, ‘סלע ציון’, ‘אבן השתייה’, ‘היכלות ומרכבה’, או ‘דברים חדשים–עתיקים’, ‘עשר ספירות בלימה’, ‘אדם קדמון לכל קדומים’, ‘עולם התיקון’ או ‘השכינה–עולם הדיבור’, ‘מצולות ים הגלות’, או ‘עת קץ’, הרחיבו את גבולות השפה מהעולם המוחש לעולם המופשט, יצרו מציאויות חדשות בזיקה לעולם המלאכים ולמסורת המרכבה או חשפו ממדים לא נודעים אלוהיים ואנושיים שהתגלו לנביאים, חוזים, בעלי סוד, מקובלים ומשוררים בנבכי השפה בין העולם הנסתר לעולם הנגלה. הם עשו זאת בשעה שצללו ל’באר העבר' העמוקה, כדבריו של הסופר תומאס מאן בפתיחת יוסף ואחיו, וקראו בספרות העברית העתיקה והרהרו על מקורה האלוהי של השפה ועל שלל האפשרויות המטפיזיות הגנוזות בה, וכתבו בעמקות על סודות היצירה ורזי היוצר, הקשורים קשר הדוק לסודות הנסתרים של האותיות והמלים, המרחיבים את גבולות התודעה מעבר לעולם החושים. כל המקובלים והמשוררים, בעלי הסוד והפייטנים, חכמי הרזים ובעלי ההיכלות, יורדי המרכבה והמיסטיקאים בעלי שירות עולת השבת וסרך הברכות, בעלי הפיוט, התפילה וספרות הקבלהלדורותיה, חסידי אשכנז, מקובלי ספרד וצרפת, צפון אפריקה וצפת, וכל בעלי הפשט והדרש, שהאותיות האלוהיות האינסופיות היו כלי מלאכתם, ולשון הקודש הייתה כור מחצבתם, הפליאו ליצור עולמות נסתרים חדשים בשפה העברית מעבר למרחבי הזמן והמקום הנגלים בחושים, בלשון קודש שתמיד הייתה פתוחה בשווה בפני ציבור קוראיה, הגברים היהודים, במציאות הגלויה, בחברה שלא נהגה להגביל את מעייניה ויוצריה. החוזים והנביאים, הלומדים, הקוראים, הסופרים והמשוררים, המקובלים והפייטנים, שפעמים רבות היו קשורים לכהונה, להיכל הקודש ולמקדש בעת העתיקה ובשלהי העת העתיקה, והיו קשורים להוראה, לחזנות, לפיוט ולתרגום בבית הכנסת, שם נשמר מקום ייחודי לכוהנים ולמלאכים, לאורך האלף הראשון והשני, האמינו בנעלם שמעבר לנגלה, בנסתר שמעבר למוחש, ובסוד שמעבר לפשט, חיו בעיני רוחם בעולמות עליונים נסתרים, ובעולמות תחתונים נגלים, שהתחברו בתודעה, בזיכרון, בדמיון, ב’לשון הבריאה' ו’ברית הלשון‘. בעלי סוד אלה שקראו ליצירתם גן עדן קודש קודשים, פרדס קושטא, היכלות ומרכבה בשלהי העת העתיקה, ו’דברים־חדשים עתיקים’, ‘אילן הספירות’ ו’עולם התיקון' באלף השני, המציאו בעיני רוחם, בכ“ב אותיות לשון הקודש, עליהן נכרתה הברית עם אברהם אבי האומה, וב’אות גדול את יום השבת למען נעשה מלאכה ששת ימים ונשבות ביום השביעי מכל מלאכה', עליו נכרתה הברית בין המלאכים, הכוהנים ובני ישראל, את העבר המיסטי המקודש הקשור באל ובמלאכים, במחזורים שביעוניים נצחיים, בהיכלות ובכרובים, בבריתות ובמזבחות, בכ”ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, למען כינון תקווה במימושו של עתיד משיחי בעולם נגאל, במציאות שההווה היה בה בדרך כלל קשה מנשוא. בעלי הסוד ועדי הזיכרון, שצללו ‘בבאר העבר’ הכתוב, יורדי המרכבה באלף הראשון שבראו שבעה היכלות עליונים ועשרים וארבע משמרות של מלאכי השרת בעולם הפגאני שהחריב את המקדש, ו’מחצדי חקלא’בזוהר, (‘קוצרי השדה’ שהניפו מגל על כבלי השעבוד בגלות בעולם הנוצרי, אחרי מסעי הצלב) באלף השני, שנודעו בשם מקובלים, אלה שנתנו תשובה בלתי צפויה לשאלה המכריעה ביותר ליהודי הדורות ההם, לשאלת סיבת הגלות וסיכוי הגאולה, שהייתה קשורה במעבר ממשיחיות של חזון (‘הכול יכול להיות אחרת’), שעמדה תמיד בסימן האמת של התקווה, למשיחיות אנושית שהתגלתה בזירת ההיסטוריה, שהיא תמיד משיחיות שקר, משום שהיא הופכת את המופשט הנצחי העל־אנושי, המסמן כיסופים ותוחלת, ומצביע על הפער העמוק בין המצוי לרצוי בעולמם של המשועבדים והגולים, לגשמי וארצי המועד לכישלון באופן בלתי נמנע, בשל עצם אנושיותו בת החלוף המתנפצת על משברי ההיסטוריה. יוצרים אלה בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספרות בלימה, ניסו תמיד לפענח את נבכי העבר המצוי בכתבי הקודש ולברוא מתוך מכמני השפה שיש בה שורשים, בניינים ומשקלים, ויש בה מלים יחידאיות מסתוריות מרבדים עתיקים ומלשון הרזים, וביקשו ליצור ממעמקי הזיכרון המיתי והמיסטי, הכתוב בלשון הקודש, ‘דברים חדשים־עתיקים’, שיסללו את הדרך המטא־היסטורית ומטא־פיזית מחורבן, גירוש וגלות, מ’עולם הקליפה' ו’שבירת כלים‘, לגאולה, לעולם הקדושה, ל’תיקון עולם’, לבניין המקדש ולתחיית המתים, ל’תור הפלאות‘, ל’עת־קץ’ או לעידן המשיחי. המחברים והיוצרים שהרחיבו את גבולות הלשון, ביקשו במעטה האלמוניות המאפיין את היצירה המיסטית לדורותיה, לתת ביטוי לעולם הנסתר והנכסף, וליצירתם החדשה־עתיקה של חכמי הרזים ובעלי הסוד, בלשון אנושית שמקורה אלוהי ואינסופי, באשר האפשרויות והתמורות הטמונות בה, הן אין סופיות.⁵⁰

ח. לשון הקודש בעולמם של חכמים     🔗

בלשון התנאים, שדוברה החל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוי המקובל לשפה העברית המקראית היה ‘לשון הקודש’ (משנה, סוטה, פרק ז‘, משנה ב’; בבלי, סנהדרין, כא ע"ב), כדי להבדיל את השפה העברית העתיקה מהלשון המדוברת שהייתה מעורבת עם הלשון הארמית, אשר שימשה לשון חול. במסורת חכמים, שהתמודדה עם הגירה מהארץ ועם עליית משקלן של הארמית והיוונית בקהילות יהודיות שונות ועם צמיחת מוקדי הנהגה ויצירה חלופיים בארצות שונות, והתאמצה לשמר את ייחודה המקודש של השפה העברית ותלותה בארץ ישראל, נאמר: “כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש… וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, יהא מבושר שבן עולם הבא הוא” (ירושלמי, שקלים ג, ג; יד ע"ב). על פי מסורות שונות בספרות ההיכלות ובתלמוד, התפילה בבית הכנסת נאמרת רק בעברית, משום שמלאכי השרת אינם מבינים ארמית אלא עברית בלבד (היכלות זוטרתי; בבלי, סוטה לג ע"א). מרחב הלימוד של לשון הקודש היה קשור בדרך כלל אף הוא בבית הכנסת, מקום ספרי התורה מהם קראו ולמדו בין התפילות. היחסים בין העברית והארמית היו יחסים מורכבים וטעונים, כפי שמלמדים הדיונים בדברי חכמים על כתב אשורי ולשון ארמי, וכתב אשורי ולשון קודש וכתב ליבונאה, ועל דו־לשוניותם של אבות האומה.⁵¹ אולי יש קשר בין מתיחות זו לבין העובדה שהתרגומים הארמיים לתורה, הקשורים ברובם לעולם בית הכנסת,⁵² מכנים את השפה העברית “לשון בית קודשא”, כאמור בתרגום לבראשית כב, יא: “עני אברהם בלשן בית קודשא ואמר ליה אברהם ‘הנני’”. ככל הנראה נבחר ניב זה משום שלדעת המתרגמיםשפת הקודש המדוברת בבית המקדש, מקום שירותם של הכוהנים והלויים לפני החורבן, ובבית הכנסת, אחרי החורבן, הייתה רק עברית, גם בשעה שהשתמשו מחוצה לו בשפות אחרות. לשון הקודש הייתה, כזכור מימי ספר מקבים, לשון האבות: כל האבות בעם היהודי נצטווו בתקיפות ללמד את ילדיהם את לשון הקודש כמפורש במדרש תנאים לספר דברים, שמיוחס לאמצע המאה השלישית: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בניכם ולא בנותיכם.. מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה ואם אין מדבר עמו לשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו' (ספרי, עקב לז). לדברים חריפים אלה הייתה השפעה מכריעה הן על הוראת הבנים בלשון הקודש ועל חיוב לימוד התורה בכל קהילות ישראל מילדות, (התלמוד מספר על ריבוי בתי מדרש של תינוקות דבית רבן בירושלים, ירושלמי מגילה עג, ד; כתובות לה, ג) והן על הדרת הבנות ממעגל הלימוד והעיון ומגישה ללשון הקודש הכתובה, שגרמה להשארתן בתחום החולין ובטווח הבלעדי של הלשונות הבלולות, היידיש, הלדינו, הערבית יהודית ודומותיהן, שאמנם ערבבו עברית ולשון מקומית, אך רובן המכריע של הבנות, לאורך רוב הדורות, שמעו לשונות אלה רק בעל פה, ואף פעם לא בכתב. 

חכמים רבים במשך הדורות דנו בקדושתה של הלשון העברית, במהותן הטמירה של אותיות לשון הקודש שחיות אלוהית אצורה בהן, בכוחן הבורא של כ“ב אותיות היסוד האלוהיות ובאור אין־סוף הגנוז בהן, ובמשמעותן המופלאה המתווכת בין הנגלה לנסתר וקושרת קשר נצחי בין העבר, ההווה והעתיד. הקבלה והחסידות ניסחו השקפות אלה במימרות קצרות כגון: ‘בכל אות ואות עולמות נשמות ואלוהות’, ‘צוהר תעשה לתיבה שתהא התיבה מזהיר’ (תיבה מלשון ראשי תיבות), ‘השכינה־עולם הדיבור’ או ‘פנימיות אור אין סוף שבתוך האותיות’. מקובלים וחסידים הרבו לדון במהותן האלוהית של האותיות, הנתפסות כ’עצמות אותיות התורה' או כ’סוד אור האלוהות אשר בתוכם' ומתוארות כיסוד הדיבור האלוהי הנעלם, המחיה ומקיים את ההוויה ללא הרף, ובורא אותה מחדש כל העת. האותיות הקשורות לניצוצות האור האלוהי, שנפלו בזמן שבירת הכלים על פי קבלת האר”י, המחיים את ההוויה, וקשורות הן לעולם התיקון המופקד ביד האדם מישראל המצוי בגלות, הן ל’שכינה עולם הדיבור‘, הנגלית בלשון הקודש המאחדת יסוד אלוהי נעלם ויסוד גשמי נתפש, מתוארות בקבלה ובחסידות כצירוף דיאלקטי של נגלה ונעלם: הן מתוארות ככלים מוחשיים וגלויים המכילים את אור אין סוף המופשט והנעלם, השופע כל העת, או כתיבות (מלים, מלשון ראשי תיבות ותיבת נוח) האוצרות בתוכן את האור האלוהי הנצחי והנעלם, הבורא את ההוויה הגלויה כל העת בבחינת חיות ושפע: ‘וכאשר הזהירו אותי לזה מוריי הגדולים בתורה ובחסידות, ובתוכם ידידי הרב החסיד מופת הדור מו[רנו] הר[ב] ר’ ישראל בעש“ט זצ”ל הלא] ה[יא] כוונה רצוי[ה] בלימוד לשמה, לדבק א[ת] עצמו בקדושה וטהרה, עם אותיות בכוח ופועל, בדיבור ובמחשבה, לקשר חלק מנ[פש] ר[וח] נ[שמה] ח[יה] י[חידה] בקדושת נר מצוה ותורה אור, אותיות המחכימות ומשפיעים שפע אורות וחיות אמיתיות נצחיות’.⁵³ האותיות האוצרות בחובן את אור אינסוף ואת פוטנציאל היצירה והתיקון האינסופי, הן שבראו את הספרייה הקבלית והמשיחית של העולם הנסתר שכן הן אלה המאירות באור האלוהי הבורא והמחייה האצור בהן, את מרחבי ההכרה המצרפים עבר ההווה ועתיד, חזון וממשות, גלות וגאולה, שעבוד וחירות, והווייתן, הגלויה לכל קורא עברית בסימניה המוחשיים, הנראים והנשמעים של הלשון, מסמנת את הזיקה שבין האלוהי הנסתר והעל־זמני המתואר בספרים, למוחשי הנגלה בתודעתו של האדם בן החלוף, ומתווה את מרחב הדמיון היוצר פורץ הגבולות ובורא העולמות. היה זה מרחב החירות הבלעדי שהיה שמור ליהודים בגלות, ומרחב התקווה היחיד של דורות של קוראים ויוצרים ביחס לגאולה, ואלה אכן הטיבו לברוא בו עולמות מיתיים ומיסטיים המצרפים בין העבר להווה (עולם השבירה) ולעתיד (עולם התיקון) ובין הנגלה לנעלם, הנחווה והנכסף, ולכונן גשרים של חזון ותקווה בין גלות לגאולה.

ט. שפת הגלות ושפת הגאולה     🔗

משעה שהחל תהליך התחדשותה של השפה העברית עם ראשית החזרה להיסטוריה בארץ ישראל בשלהי המאה התשע־עשרה, פגשה הלשון המיסטית־דתית הקבלית והחסידית של העבר, את המציאות הגשמית־החילונית של ההווה, והפכה בהדרגה את שפת הגלות, על כיסופיה בתחום התודעה, החזון והחלום, ועל יצירתה הלשונית המקודשת בתחום הדמיון היוצר, שכוונה למעבר מ’עולם השבירה' אל ‘עולם התיקון’, המתועדת בפירוט בספרייה המיסטית לדורותיה,⁵⁴ לשפת הגאולה, על מימושה הטראגי בעולם המעשהבדור האחרון, בזיקה להתנחלות בארץ ישראל המקראית, לציפייה לביאת המשיח כאן ועכשיו, ולבניין המקדש, המושתת על אבן השתייה המכסה על התהום המתפרצת, אותה שיכך דוד בכוח שם קדוש שכתב בלשון הקודש על חרס והשליך לתהום ובכוח ט"ו שירי המעלות ששורר, אשר הורידו את מי התהום המאיימים ואפשרו לחתום באבן השתייה את פי התהום, היא אבן הסלע הנודעת במגילות כ’סלע ציון‘, ששימשה כמזבח עקדת יצחק על הר ציון, בארץ הקודש, על הר הבית, במקום בו ניצבת כיפת הסלע, מאז שנת 691 לספירה, בחסות הריבונות הישראלית וצבאה. שפת גאולה מיסטית פרדוקסלית זו – המבקשת להפוך את הגלות לגאולה בכוח הזרוע, ולממש את הרוחני, המיתי, המיסטי, הנכסף, המדומיין והנחלם, בגבולות העולם הגשמי הנאלם, נטועה בכמה מרבדי העומק של ממדיה, בקשר עמוק לשפות הנידחים והפליטים, העולים והמהגרים שזנחו את עברם הדתי ועולמם המיסטי והדחיקו והשתיקו את לשונות הגלות, כנזכר לעיל בראשית הדיון. שפת הגאולה שהתחדשה בדורנו בחוגי נאמני המקדש מעוגנת בעולמם הדתי־משיחי־גלותי הנשכח של בני הפליטים, וצאצאי העולים והמהגרים, שהודחק בייסורים, עם המעבר הדרמטי בשלבים הראשונים של תחיית השפה מהעולם הדתי לעולם החילוני, בשעה שגאולת האדמה, גאולת השפה ותחיית העם בארצו, ומכלול הפעילות היוצרת בעולם המעשה, תפסו את מקומה של הגאולה המיסטית האוטופית ואת מקדשה השמימי בעולם החזון. דומה שהזיכרונות העתיקים המודחקים והשפות הנשכחות, שדור האבות המייסדים התנכר להם מרצון או מכורח המציאות, עם העלייה לארץ, שבו ועלו בעוצמה במציאות חייהם של חוגים אמוניים בני דורנו, המבקשים להנכיח את העבר המטאפיזי, שנוצר בגלות, ב’עולם השבירה’, בעולם הדמיון והכיסופים, מעומק ייסוריהם של הגולים והנרדפים, שייחלו ל’עולם התיקון', בממשות הריאלית של מדינה ריבונית, הרחוקה מכל קדושה, שתושביה הפכו בנסיבות היסטוריות פוליטיות, שלא על כולן הייתה להם שליטה, לכובשים ורודפים,ולמתעמרים מחוללי עוול, במציאות פוליטית שהפכה ביובל השנים האחרון מדינה, שהציבה בתשתיתה אידיאל חילוני־דמוקרטי־גשמי־שוויוני רחב אופקים ושוחר שלום, שביסודו מוסר הנביאים ומגילת זכויות האדם וחירותו, למדינה לאומנית וכובשת, שמשתלטת עליה חקיקה גזענית, דתית, מפלה, ותרבות אמונית־מיסטית־מתנחלית, המבחינה בין יהודים ‘נבחרים ומקודשים’ בני חורין החיים מעל לחוק, לבין גויים ‘שנואים וטמאים’, נכבשים ומשועבדים, נטולי זכויות, החיים במציאות משוללת חוק, המדרדרת את המדינה למשבר ערכי ולקריסה מוסרית. חוגים אלה מנסים להחיות ולממש, מאז מלחמת ששת הימים, מושגים ורעיונות השייכים לשדה הגאולה המיסטית, המשיחיות והמקדש, בשעה שהם דורשים לעגן את החזון המקודש בממשות הארצית, ולנטוע את הזיכרון על־היסטורי במרחב היסטורי ממשי, במחיר שליטה בעם אחר ושלילת חירותו. שליטה זו כוללת כיבוש ודיכוי, הסתה גזענית ומעשי עוול ופגיעה בחוק הארצי והבינלאומי, לשם הבטחת התנחלות לא־חוקית בשטחים כבושים, לשם מימוש חזון התחייה המיסטי־משיחי של הרבנים לבית קוק, של תלמידיהם וממשיכי דרכם בגוש אמונים ובתנועות המקדש,⁵⁵ חזון הכרוך בהתנחלות בכל ארץ הקודש, בטיהור הארץ ממי שאינם בני ברית ובבניין המקדש, הוחל משטר צבאי על השטחים הכבושים לשם הגנת המתנחלים שבאו מחוגים אלה, ומימשו במסירות נפש את חזון התחייה, במחיר כבד של פגיעה בכבוד האדם וחירותו של אזרחים ותושבים שאינם יהודים. אלה הפכו, כצפוי בלשון המשיחית, לגויים וערלים, לעמלק ולאויב. הגאולה המשיחית של היהודים, המשתמשים בשפה הדתית המקודשת מן העבר, הבוראת מציאות על־היסטורית, לשם הגשמת מטרותיהם המדיניות, במציאות פוליטית טעונה, בהווה, ונאבקים להפוך את הזיכרון הכתוב בדבר הארץ המובטחת בברית אלוהית בעבר, ומובטחת בברית משיחית בעתיד, למציאות מוחשית בהווה – הנעשית בידי אלה המתנחלים בכוח הזרוע בשטחים שנכבשו במלחמה ונשלטים באמצעות משטר צבאי, התעמרות ואפליה, ובמחיר דיכוי, ביזוי ונישול של האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, בשם הבטחות מקודשות שמקורן בחלומות וחזיונות וסיפורים עתיקים הקשורים בשפת הקודש, ההופכות להבטחות לגאולה במחיר התכחשות לעובדה המוסכמת על כל העולם הנאור, שלנכבשים משוללי הזכויות ומשוללי המיתוסים, יש זכות טבעית להגדרה עצמית ולחיים חופשיים במדינה משלהם, לפחות באותה מידה שיש לכובשים בעלי המיתוסים, המשופעים בזכויות, שהשתלטו על שטח שלא היה שלהם – היא העומדת ביסוד החלוקה לשפה המבדלת ולשפה המשתפת שבה נפתח הדיון.

י. בין לשון הקודש ללשון החולין     🔗

בשלהי שנת 1926 כתב חוקר הקבלה גרשם שלום (1897–1982), שעלה לארץ ישראל בשנת 1923, מכתב לחברו, הוגה הדעות היהודי־גרמני, פרנץ רוזנצוויג (1886–1929) – מחבר כוכב הגאולה (1921) ושותף לתרגום הפיוטי החדש של התנ“ך לגרמנית – על השפה העברית אותה פגש בארץ ישראל, בעיצומו של המאבק המר בין לשון הקודש ללשון החול, שהתפרץ בעוצמה בלתי צפויה לנגד עיניו.⁵⁶ במכתב הנודע, שנקרא בשם “הצהרת אמונים לשפה שלנו”, – שלום על הסכנה הגדולה, שרוב דוברי העברית בארץ ישראל כלל לא היו מודעים לה, הטמונה במפגש הטעון בין לשון הסוד המקודשת בת אלפי השנים – שהתכוונה מראשיתה העל־היסטורית לעבר הפולחני המקודש שעמד בסימן ברית נצחית והתגלות על־זמנית, ונקשר בחלומות הבטחה וקדושה, מזבח ועקדה, משכן וכרובים, היכלות ומרכבה, מקדש ומשמרות כהונה, לשון קודש, חזיונות ומלאכי קודש, ולעתיד המשיחי המיוחל, העל־זמני, שעמד בסימן נקמה וגאולה, ‘שבירת כלים’ ו’תיקון עולם‘, ‘תחיית־מתים’ ו’ביאת־המשיח’, ‘קץ הפלאות’ ו’עת קץ', ישועה פלאית ומקדש מן השמים, השרויים שניהם בלשון העתיקה בתחום הנסתר המיסטי והעל־היסטורי, ובמרחב המיתי של ההבטחה האלוהית הנצחית – לבין לשון החולין, החייבת להתמודד עם אתגרי ההווה בעולם הנגלה במרחב הריבונות האנושית, בנסיבות היסטוריות משתנות, הכפופות לכוחות ולגבולות התלויים בזמן ובמקום. שלום הביע את התנגדותו החריפה ל:”טשטוש וערבוב המושגים הדתיים והמדיניים. אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות (אם אין כאן מליצה ריקה בלבד) להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה“מדיניים” הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה (גילוי אלוהי בדבר הקץ המשיחי) של אחרית הימים. האידיאל הציוני לחוד והאידיאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות את צעירנו רוח של שבתאות חדשה שסופה להיכשל. התנועה הציונית איננה בשטח התנועה השבתאית, לפי שורשיה הפנימיים, והניסיונות להכניס בה רוח זאת כבר עלו לה בהרבה נזק פנימי".⁵⁷ 

בסעיפים הקודמים ניסיתי לתאר בקצרה כמה מאפיקי המחשבה המיסטית שבהם הפכה השפה העברית במהלך הדורות ללשון הבריאה וללשון קודש המגשרת בין האלוהי לאנושי, בין הקוסמי לארצי, בין הרוחני לגשמי ובין הנצחי לחולף, בזיקה ל’מלאך הפנים' שלימד את אברהם אבינו ’עברית בלשון הבריאה‘, וזה דיבר אחרי החורבן ’בלשון בית קודשא’, שהפכה בחתימת ספר יצירה ללשונו של אברהם אבינו העל־זמני, המתואר כבעל סוד, הבורא באותיות הקשורות בגופו, משעה שאלוהים “כרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם… כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והקודש גילה לו סודו. משכן במים, דלקן באש, רעשן ברוח, בערן בשבעה נהגם בשנים עשר מזלות”, והפכה בבתי הכנסת ובחוגי בעלי הסוד ללשון הקודש וללשון טהרה שבה אפשר להתפלל, לשורר, לפרש לדרוש, לחלום, לעלות לשבעה היכלות עליונים, לרדת מרכבה, ולכתוב סודות ורזים. 

מאות אלפי עמודים הכתובים עברית, המהווים חלק נכבד ממאה אלף הספרים שנזכרו בראשית הדיון, נכתבו בספרות הסוד על ‘כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה’, על ‘אותיות הבוראות שמים וארץ’, על ידי חוזים, נביאים וכוהנים שראו אותיות על־זמניות אלה בעיני רוחם ובראו עולמות חדשים המכוונים למתוח גשרים בין חורבן לגאולה ובין שבירה לתיקון ובין נקמה בגויים לתשועת ישראל בעקבות לשון הברית, לשון הבריאה, לשון המלאכים והמרכבה, סתרי אותיות, לשון הכרובים ובית המקדש, לשון הקודש ולשון הרזים, לשון מדרשי גאולה והפיוטים, ואף נכתבו בעקבות עשר ספירות של ספרות הקבלה, ‘היכל קן ציפור’ ואליהו מבשר הישועה, ובהשראת ‘השכינה־עולם הדיבור’, המשיח, המקדש, הכהונה והגאולה, כשכולם מתקיימים קיום נצחי במרחבי הזיכרון העל־זמני, הדמיון, התקווה והחזון, התפילה, הסליחה, הקינה והחלום, שהתעצמו לשיאים ולמעמקים לאורך אלפי שנות הגלות.⁵⁸

יא. 'התהום של השפה הקדושה’     🔗

גרשם שלום, גדול חוקרי תורת הסוד והחזון המשיחי, הקדים לצפות את עומק התהליך שאנו עדים לו בדורנו – התנפצות לשון הקודש המיתית, המיסטית, המשיחית והאפוקליפטית – הדמיונית, רבת היופי וההשראה והעמוקה מני תהום, הקושרת בין הנעלם לנגלה ובין הנצחי לחולף במישור המטאפיזי, ומכוונת למעבר המיוחל מעולמם של ‘בני חושך’ לעולם ‘בני אור’, ומעולמם של ‘מפרי ברית’ לעולמם של ‘בני ברית’, או למעבר מייאוש לתקווה, משבירה לתיקון ומגלות לגאולה – לשון הברית, החזון, ההשראה והזיכרון, לשון כיסופי החירות וחלום שיבת ציון, שייחדה את העם היהודי לאורך הגלות, והעניקה לו חיי נצח ואופק של תקווה, גאולה, ישועה שמימית, נקמה שמימית ונחמה אנושית במרחב היצירה והדמיון – על סלעי המציאות המחולנת במדינת לאום ריבונית, דמוקרטית, ליברלית, מודרנית, הדוברת בלשון החול, בעברית ישראלית של עידן התחייה החילונית, בגבולות הממשות ההיסטורית, בעידן שנחשב בחוגים שונים – שאינם מבינים את עומקו של העוקץ האפוקליפטי הגנוז בלשון ההופכת חזון למציאות – כ’אתחלתא דגאולה‘, ‘ראשית צמיחת גאולתנו’, ‘ירושלים של מעלה’, ‘משיח צדקנו’, ו’בניין בית המקדש’ ב’מדינת הלכה'. כך כתב שלום הנסער בשנת 1923 במכתב מרחיק ראות: 

"הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מן העם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של “עִכשוּו” העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה….אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו, דור המעבר, נחייה בקרבם את שפת הספרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פי תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון, כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה. 

יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי־עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום. והתהום הייתה אילמת. הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער. לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מלה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענויות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות. עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד. אמנם, אנחנו מדברים כעלגי־לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוהים, שאין לכך כל משמעות. אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות. כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה“ישן והטוב”, מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה “המדובר”, כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש המסורת הקדושה, כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו. ירושלים, ז' טבת תרפ"ז.⁵⁹ 

אינני מבקשת לדון כאן בכל השאלות העולות מדבריו הנוקבים של גרשם שלום על המתח העצום הגלום במפגש בין הלשון העברית העתיקה הקשורה בדת בת אלפי שנים, הטעונה מטען היסטורי כבד של חיי גלות וכיסופי גאולה, לעברית החדשה, הקשורה הן ברציפות השפה הן בחילון ובריבונות, בעידן הכורך את כיסופי התחייה, השיבה, הישועה והגאולה עם המציאות הפוליטית המחולנת, אלא רק להצביע על התובנה ביחס למורכבותה של הלשון שיש בה גילוי והעלם, העומדת בפני סכנה של רידוד הקדושה הנוקבת תהומות באופקיה האלוהיים ובכיסופיה האנושיים, לגבולות עולם המעשה, הכפוף בעולם הדמוקרטי המערבי הבתר־מלחמתי, רק לריבונות אנושית ולמשפט אנושי, לכוחות פוליטיים, כלכליים וצבאיים מעשה ידי אדם לטוב ולמוטב, ויש בה מתח עצום ביןאלה הקוראים את המסורת על יסוד אמונה ב’תורה מן השמים‘, שמשמעה לדברי שלום ‘גוף התגלות בעל משמעות אין סופית’ בעולמו של האדם, לבין אלה שנוקטיםבזיהוי פשטני של המציאות הפוליטית והמיתוס הדתי, מבקשים להשתמש בשפה הדתית לשם מטרות מדיניות, ומכפיפים את המסורת היהודית כולה באופן פשטני וחד־ערכי, להגשמת הרעיון המשיחי המופשט, במדינה ריבונית ארצית לחלוטין, המשוסעת בין דתות לאומים, זיכרונות ומיתוסים שונים, שחלקים משטחיה הכבושים נשלטים בכוח הנשק. שלום, החוקר המעמיק של שפת הסוד, הנודעת בשם מיסטיקה יהודית, ושל תולדות הרעיון המשיחי המכונה אפוקליפטיקה (התגלות משיחית הקשורה לאחרית הימים), שלקח חלק פעיל בפעילות הציונית של תקומת ישראלבדור התחייה, בכל עבודתו האינטלקטואלית ופעילותו הציבורית, היטיב להבין את מקומה המרכזי של העברית העתיקה־חדשה במאמץ הכולל של ההשכלה, החילון, הנאורות והתרבות הלאומית החילונית, המעוגנת בזיקה טריטוריאלית ובהתחדשות חברתית, והיה ער עד מאד לסכנה הטמונה במרכיב הדתי־משיחי של הציונות.⁶⁰ היטב יָדע כי החלום המשיחי היהודי בן אלפי השנים המעוגן בלשון הקודש המיסטית, בנבואה, במקדש ובכהונה,, בגאולה ותחייה, הוא רכיב קיים ומהותי, שלא יעלם בהתעלמות מקיומו, בעידן שנתפש כ’אתחלתא דגאולה’ בידי מאמינים שומרי מצוות ומאמינים חילוניים כאחד. כך כתב: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות את עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה – זוהי השאלה שהיהודי בן־דורנו, מתוך עברו הגדול והרה־הסכנות, מציב בפני שעתו ועתידו.⁶¹ 

מכיוון אחר דן בשאלה חיים נחמן ביאליק במאמר “על קודש וחול בלשון”. שם העלה את החשש שמא העברית המדוברת תגרש מקרבה את הרוחות ששכנו במשך אלפי שנים בין מילותיה, ואכן ביאליק צדק בחששו,⁶² ושלום צדק בחרדתו. רובד לשוני שלם, זה המיסטי־משיחי־גאולי־אמוני־מיתי־קבלי־אפוקליפטי שנוצר כעוגן של תקווה המתייחס לאחרית הימים ולמפנה על־היסטורי, ממעמקי השפה העתיקה ומכיסופי דורות המתפללים והלומדים בתחום הדמיון היוצר של העם, שייחל לישועה במהלך אלפי שנות גלות, וכלל את זיכרון המעבר משעבוד לחירות ותקוות המעבר מגלות לגאולה, וכלל את כל המנעד שבין משיחיות אפוקליפטית, קטסטרופלית, שפירושה ניצחון על ההיסטוריה, כיליונה והכחדתה (יום ה', קץ כל הקצים, אחרית הימים, ‘שפוך חמתך על הגויים’), לבין משיחיות רסטורטיבית של תחייה וישועה, הקשורה בתודעת ‘תקע בשופר גדול לחירותנו’ ו’חדש ימינו כקדם‘, נשאר בהקשרו הריטואלי, הפונדמנטלי והפשטני, המבקש להפוך חלום למציאות, נחלת ציבור אחד, קיצוני, לאומני, מתבדל, המתכונן לחידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש ודורש בשנים האחרונות לתקוע בשופרות על הר הבית (זכר לברית סיני, להפלת חומות יריחו וזכר לציפייה לביאת המשיח), ורואה בו תשתית לעמדתו הפוליטית־דתית־טריטוריאלית, הכורכת את ‘ביאת המשיח במהרה בימינו’ ואת בניין המקדש על הר ציון, מקומו של ‘סלע ציון’ עליו עומדת כיפת הסלע,⁶³ ואת ‘תיקון העולם’ הכרוך בגאולה דתית בבואו של הגואל, בריבונות ישראלית על הר הבית, בהתנחלות בכל חלקי ארץ ישראל המקראית, ובראיית תושבי הארץ שאינם יהודים כ’עמלק’, שלפשעיו, כידוע, אין סליחה בעולם המקראי, תוך כדי הישענות על רשויות המדינה הריבונית־דמוקרטית חילונית וצבא ההגנה שלה, המגויסות כולן לשם הגשמת חלומו המשיחי־גאולי־מיתי־דתי של ציבור זה, המממש את חלומו בכיבוש שטחי ארץ ישראל המקראית ובשליטה על ‘עמלק’.הגשמת החלום העתיק על משיח ומקדש, כהונה וקדושה, מותנית בתוקף הנסיבות בשלילה מוחלטת של זכויות האדם מפלסטינים הגרים בעל כרחם בתחומי ‘הארץ המובטחת’, ורואים את עצמם לכל דבר ועניין, כאלה החיים תחת כיבוש, דיכוי, עריצות, נישול וממשל צבאי בארץ מולדתם; רובד לשוני מיתי־מיסטי־משיחי־כוהני זה, המבטא את הגשמת החלום במציאות, בעולמם של דוברי הלשון המבדלת, אנשי הציבור האמוני, הודר לחלוטין בעולמו של ציבור אחר, ציוני־דתי וציוני־חילוני, הדובר בלשון המשתפת, שאינו רואה ברובד זה מקור תוקף, ואינו רואה בו מקור סמכות מוסרי מחייב, ורואה במחזיקים בו, המגייסים למימוש חזונם את סמלי הריבונות החילונית, הכנסת, המדינה והצבא, הממשל הצבאי, הנשק וגדר ההפרדה, כמתאפיינים בסילוף המוסר היהודי, המושתת על דעת, אמת וצדק, חירות, שוויון ושלום, הקשורים לכבוד האדם, ל’צדק צדק תרדוף' ו’לחביב כל אדם שנברא בצלם אלוהים‘. הציבור המדבר ב’לשון המשתפת והמתפשרת’, המאמין במוסר היהודי על פי הקווים דלעיל, מזדהה לחלוטין עם משפטי החזון הנפלאים של מגילת העצמאות המושתתים על המוסר היהודי: “מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות… אנו קוראים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה…”. הציבור המזדהה עם עמדה מוסרית זו, המונה שומרי מצוות וחופשיים ממצוות, וטוען שהממשות ההיסטורית בעידן המודרני מכחישה את הטענות על בוא הקץ, על גמר תהליך התיקון ועל מימוש היעוד המשיחי, מאשים את הציבור המדבר בלשון ‘המפרידה והמבדלת’, המתנכר לערכי יסוד אלה בשמן של קדושת העם וקדושת הארץ, קדושת התורה וקדושת המקדש, בדחייה של כל שיקול הומניסטי מוסרי וראייה אזרחית שווה המחויבת במדינה דמוקרטית, באטימות למצוקתם של מי שאינם יהודים, בלאומנות־יהירה, שוביניסטית ופאשיסטית, בביטול אנושיותו של הזולת ובשלילת זכויותיו, בשנאה לערבים, בחוסר סובלנות לאחר ולשונה, בעריצות ובאלימות במסווה של פטריוטיות, ובחינוך לעליונות דתית־לאומית גזענית של ‘זרע קודש’ ב’ארץ הקודש‘, הנסמך על ‘כתבי קודש’ ועל ‘לשון הקודש’, על ‘דעת תורה’ או על ‘רבותינו הקדושים’. שתי הקבוצות דוברות בשתי שפות שונות המיוסדות על השפה העברית. החלוקה היא בין לשונה העברית של הקבוצה המעלה על נס את המפריד, המבדל והמייחד בין בני אדם (דת, גזע, לאום, אמונה, מיתוס, זיכרון, זכויות יתר, טענות בדבר עליונות ונחיתות מלידה, הקשורות בברית קודש ובעם בחירה, בארץ המובטחת על ידי האל בחלום ובברית, בארץ הקודש, בלשון קודש, בעבודת הקודש במקדש, במשיחיות וגאולה, בקיבוץ גלויות וקדושה), כבסיס לזכויות יתר של קבוצה נבחרת, הרוצה לחיות במדינה יהודית המוגדרת כמדינת הלכה, ב’עקבתא דמשיחא’ וב’אתחלתא דגאולה‘⁶⁴; לבין לשונה העברית של הקבוצה המעלה על נס את המשותף, ההדדי והמאחד בין בני האדם שוחרי השוויון והשלום, הדעת והחירות, האמת והצדק, באשר הם, המאמינים בקדושת חייו של כל אדם, ומאמינים בזכויות שוות לכל אזרח, בן ברית ושאינו בן ברית, למרות הבדלי דת, לאום, שפה, תרבות וזהות. רעיונות אלה הנשמרים בידי דוברי הלשון המשתפת נתפשים כבסיס לחיים המיוסדים על שוויון זכויות וכבוד הדדי, חופש בחירה, חופש הגדרה עצמית, שמירת חוק, סובלנות, פלורליזם, וזכות בחירה כללית במדינה דמוקרטית־ליברלית, המושתתת על ריבונות אנושית בתחומי הממשות ההיסטורית והזירה החברתית המשותפת; הקבוצה המשתמשת בלשון המבדלת מרבה להשתמש במושגים הרואים רק בדת היהודית, המושתתת על התגלות אלוהית והבטחה אלוהית, ברית עולם ותורה מן השמים, ומיוסדת על הציפיה המשיחית, הקשורה בכינון בית המקדש השלישי ובביאת המשיח, בקדושת העם והארץ, הלשון והברית, ועל ההלכה ו’דעת תורה’של ‘רבנים קדושים’ ושל ‘אדמו"רים קדושים’, ומאמינה רק ב’שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ’, ובמדינת ישראל כמדינתו של לאום אתני דתי יהודי בלעדי, כערכי יסוד של הלאומניות היהודית – ערכים בעלי תוקף מקודש, ומסד לכל קיום ייחודי דתי־לאומי־משיחי החל על כל מלאות החיים; ואילו הקבוצה השנייה, המשתמשת בלשון המשתפת, רואה רק בערכים ההומניסטיים־ליברליים, שיסודם בחזון הנביאים של ‘צדק צדק תרדוף’, ערכים המיטיבים בשווה עם כל בני האדם, ומזמנים להם הזדמנויות שוות לממש את אנושיותם וזהותם על פי בחירתם והכרתם, בתנאי חירות ושוויון, דעת, אמת וצדק, חוק, כבוד ושלום, ערכים בעלי תוקף מחייב, תכנים מוסריים בעלי משמעות, ומסד לכל קיום אנושי בעל ערך. ערכים אלה, הטובים לכל אדם, מיוסדים על שבע תביעות אוניברסליות פשוטות: (א) “לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים”; (ב) “את השנוא עליך אל תעשה לחברך”; (ג) “בחברה הפתוחה אין לאף אדם, גוף או ארגון אנושי מונופול על האמת. ולכן ככל שירבו בתוך הציבור דעות ועמדות מגוונות שיחיו בשלום ובסובלנות זו עם זו, כך ייטב לכול האזרחים”. (ד) לכל אדם יש זכות שווה לחיים ולעצמאות, לחירות ולשוויון, לצדק ומשפט, לחופש תנועה ולחופש בחירה, ללימוד לתרבות, ליצירה ולהגשמה עצמיתולביטוייו השונים של כבוד־האדם ואושרו על פי בחירתו במסגרת החוק. (ה) אף אדם איננו עדיף על זולתו מכוח מינו, דתו, גזעו או לאומיותו בזכות לחיים, לחירות ולשוויון, לדעת, לאמת, לצדק, לכבוד־האדם ולנגישות השווה לזכויות האדם, לחוק ולמשפט, לתרבות וללימוד, להשכלה ולעבודה. (ו) אף אדם אינו עדיף על רעהו או על רעותו בזכות לאושר מכוח דתו, גזעו, עדתו, אמונתו או לאומיותו, מינו, צבע עורו, משאביו, מורשתו או לשונו. (ז) אף קבוצה או לאום, עם או קהילה, מין או מגדר, איננה רשאית לטעון לבלעדיות סמכות הדעת ובלעדיות סמכות השיפוט וההוראה מכוח מינה או אמונתה הדתית, גזעה, לאומיותה או צבעה. החברה החופשית הבתר־מלחמתית מכירה באחריות משותפת בתחומים חיוניים לקיום ברשות הרבים, כחלק מחובות האדם והאזרח, המתנות את שמירת זכויותיו, ומכירה בחופש בחירה רחב ככל האפשר במסגרת החוק הדמוקרטי, בתחומי הפרט, כחלק מזכויות האדם.

יב. דוברי הלשון המבדלת – “להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי”     🔗

מושגי היסוד הבאים לא ימצאו בלשונה הכתובה של הקבוצה הדוברת בלשון מפרידה ומבדלת, כמושגים החלים על כל אדם, שכן אלה העבריים הנזכרים להלן שמורים ליהודים בלבד, בארץ הקודש, ואלה הלועזיים נטולי משמעות ותוקף מעצם היותם פונים לכל אדם: חירות, שוויון, צדק, שלום, דעת, תבונה ואמת, חופש, הומניזם, נאורות, אוטונומיה, דמוקרטיה, פלורליזם, סובלנות, חופש יצירה, רב־ממדיות תרבותית, נגישות שווה ללא אפליה מגדרית לרבגוניות מקורות הדעת האנושית, ולמורשת התרבותית במלוא היקפה, לצד חופש בחירה מוחלט של היחיד, הבוחר את זהותו הדתית או החילונית על פני מנעד רחב, מתוך הממדים הרבים של ההתנסות האנושית, בגבולות החוק במדינה דמוקרטית. גם המושגים יחסיות או אמת יחסית או רב־תרבותיות, ביקורת או חופש בחירה ודומיהם לא ימצאו בביטוייה הכתובים. קבוצה זו, החותרת למימוש המיתוס המשיחי ולקירוב הגאולה, מדברת בלשון מפרידה ומבדלת הפונה רק ליהודים אמוניים, המפרשים את מכלול חייהם בזיקה מטא־היסטורית, הפונה להבטחות המעוגנות בעבר המקראי, מצד אחד, ולעתיד המשיחי, המעוגן בספרות המיסטית לדורותיה, מצד שני, ומדירה את המושגים שנזכרו לעיל מהשיח הכתוב. קבוצה זו, שרבים בה שומרי מצוות המקפידים על ההלכה ומתעלמים מן המוסר, אולם יש בה גם חילוניים המעוניינים בלאומנות יהודית כוחנית מתבדלת, המבוססת על המיתוס היהודי המשיחי וסמליו הטריטוריאליים, ומעוניינים בעדיפות גזענית המקנה שליטה טריטוריאלית, כוללת מגוון רחב של התארגנויות, החל בחוגים ימניים דתיים קיצוניים הפועלים תחת “ארגון הגג של שוחרי המקדש”, אשר שם לו למטרה “לפעול למען הקמת המקדש כמצווה בתורה” ולחדש את עבודת הקרבנות בידי כ“ד משמרות הכהונה, וכלה ב’נוער הגבעות' וב’תג מחיר' היושבים בישיבות בהתנחלויות ובמאחזים, ועוסקים בפרעות בערבים, מוסלמים ונוצרים, כנקמה ב’עמלק'. חוגים אלה המקדישים את מרצם לקידום חזון הקמת בית המקדש השלישי בדורנו, רואים בכך מהלך מכריע בחשיבותו הכולל את חידוש עבודת הקודש של משמרות הכהונה ועבודת הקורבנות, המתנה לדעתם את בוא הגאולה, את שינוי הריבונות ואת שינוי פני האזור בכל הממדים. המאפיין המובהק של קבוצות אלו של שוחרי כינון המקדש הוא התרסתן כנגד המציאות הגאו־פוליטית דתית הקיימת, שבה על הר הבית, מקום המקדש היהודי לפני אלפיים שנה, עומד מזה 1323 שנים חראם אל שריף, הכולל את כיפת הסלע ואת מסגד אל־אקצה, המקום הקדוש לעולם המוסלמי הנמצא בשליטת הוואקף. קבוצות אלה, המגדירות עצמן כמתנגדות לממסד, מביעות את רצונן לחולל שינוי תודעתי, אמוני, דתי, תרבותי, חברתי ופוליטי שיביא להקמת בית שלישי, ויגרום לפי דעתן לשינוי מהותי ביחסי עם ישראל ואלוהיו, מזה, וביחסי העם ושכניו, מזה.⁶⁵ שינוי זה תואר בתמציתיות בפי הרב שמואל אליהו (המועמד לכהונת רב ראשי בירושלים פברואר 2014) שאמר: “זו מלכות שאומרת בפה מלא כי היא חפצה בבית המקדש – עיר הצדק קריה נאמנה, מכון שישפיע אור לגויים, גם אם יצטרכו למחוק את המסגדים מעל ההר המקודש הזה”.⁶⁶ המחקר המעודכן תיאר פעולות אלה של חוגי המקדש כדלהלן: “פעילי תנועות מקדש יהודים, ניסו בכמה הזדמנויות שונות, לפגוע פיזית באתרים המוסלמיים על הר־הבית, וזאת במטרה לקדם את בניין בית המקדש השלישי ואת תהליך הגאולה, על פי הבנתם”.⁶⁷ בין מקדמי הגאולה המשיחית ופעילי תנועות המקדש הדוברות בלשון המבדלת ותובעות להחיל ריבונות יהודית על הר הבית, נכללים: 'חסידות חב”ד‘, המבקשת לקרב בכל דרך את ביאת המשיח ומתנגדת בכל תוקף לכל משא ומתן לשלום הכרוך בהחזרת שטחים, בשל הקשר בין ארץ ישראל השלמה וביאת המשיח,⁶⁸ שאחד מרבניה המרכזיים, הרב יצחק גינזבורג מיצהר חתם לאחר פטירת הרבי מלובביץ’ על “פסק דין” לפיו הרבי הוא נביא והוא המלך המשיח שעתיד להתגלות “מיד ממש”; תלמידי ‘ישיבת מרכז הרב’ ו’גוש אמונים' הפועלים להרחבת ההתנחלות בהשראת האוטופיה המשיחית ולשון הגאולה, מתכחשים למציאות ההיסטורית, חותרים להחלת מדיניות הכפופה לצווים דתיים, וטועניםמאז הניצחון במלחמת ששת הימים, שנתפש כ’חבלי משיח' וכהתחלת הגאולה, או כרגע שבו הוטל המיתוס חזרה לתוך ההיסטוריה – שיישוב הארץ כולה יחיש את ביאת המשיח;⁶⁹ חברי ‘המחתרת היהודית’, ‘מחתרת בת עין’, ‘מחתרת כך’, ו’ארגון הגג של שוחרי המקדש' הקשור ל’נאמני הר הבית‘, ל’מטה להצלת העם והמקדש – הר הבית שלנו’, ל’מכון המקדש‘, ל’נאמני המקדש’, לתנועת ‘חי וקיים’ מבת עין, לתנועת ‘זו ארצנו’ של הלל וייס, לאגודת ‘אל הר ה'', ואגודת ‘אל הר המור’, ולרשימה ארוכה של ארגונים דומים נוספים, שרואים את המאורעות ההיסטוריים המתחוללים בהווה ובעבר הקרוב, כמעידים על תחיית התבניות המיתיות המקראיות העתיקות בדבר הגאולה, וחושבים שדפוסי המיתוס המשיחי הקשורים בדפוסי התנחלות בכל ארץ ישראל, שבים ונעים בחוקיות פנימית שאי אפשר לעצור בעדה, ועל כן אין לה שום קשר להוראות המשטרה, המכונות בפיהם ‘גזרות המשטרה’ או לחוק הבינלאומי ולמציאות הפוליטית במזרח התיכון. כך סבורים בהקשרים שונים חלק לא מבוטל מתושבי ההתנחלויות ומקימי המאחזים, פעילי תנועת ‘כך’ ותנועת ‘כהנא חי’, תנועת ‘נשים בירוק’, ישיבת ‘קבר יוסף’ וישיבת ‘עוד יוסף חי’ בראשות הרבנים אנשי חב"ד, יצחק גינצבורג ויצחק שפירא, הפועלים ביצהר שליד שכם, שתלמידיהן משתתפים בתהלוכות מלוות בתקיעת שופרות סביב שערי הר הבית כחלק ממצוות שמירת המקדש, ומוריהן מוציאים לאור ספרים על בניית המקדש, כגון: ‘משמר המקדש’ שחיברה אגודת אל הר המור (יצהר תש"נ), ’אל הר המור: בהלכות עליה להר הבית’ מאת יצחק שפירא ויוסף פלאי (יצהר תשנ"ז); ’אל גבעת הלבונה: בזכות העלייה להר הבית ודרישת המקדש’ מאת יצחק שפירא ויוסף פלאי (יצהר תשנ"ט). הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר, שרק מקצת מחיבוריהם הרבים בעניין המקדש והגאולה נזכרו לעיל, הם המחברים והמפרסמים של הספר ’תורת המלך’ (יצהר: ישיבת עוד יוסף חי תש"ע), (חלק א. דיני נפשות בין ישראל לעמים:.. הריגת גוי שעובר על שבע מצוות, מסירות נפש על רציחה – בין בני נח, נפש יהודי מול נפש גוי, הריגת גויים במלחמה, פגיעה מכוונת בחפים מפשע), שהרב יצחק גינזבורג והרב דב ליאור, רב ישיבת ההסדר בחברון, נתנו לו הסכמה. הישיבה קשורה ל’נוער הגבעות’ול’תג מחיר’, הפוגעים במקומות קדושים למוסלמים ונוצרים, ופוגעים במוצבי צה“ל בהתנחלויות, עליהם נאמר על פי עדות הנוגעים בדבר: “רבים מהם רואים ביישוב ארץ ישראל ובהקמת מאחזים חדשים יסוד מרכזי בקיום רצונו של הקב”ה כיום ובהחשת הגאולה”;וכפי שהעיד אחד מהם: “נוער הגבעות רוצה מדינה יהודית על־פי התורה וההלכה, ושונא פוליטיקה ופשרות, כי אם משהו נכון הוא נכון – ואין חכמות. הוא חי בתחושה של אידיאל”.⁷⁰ לדברי מוריהם ‘פגיעה ב“עם האלוהים” היא פגיעה בצדק האלוהי’ ו’נקמה אינה נעשית מתוך שיקול של כדאיות, מתוך הבנת התועלת שבה (…) הנקמה היא תגובה טבעית ספונטאנית ומובילה אותה תחושה כי עד שלא ימצא הכוח לפגוע במי שפגע בי לא תהיה לי תקומה“‏.⁷¹ בחוגים אלה הקשורים למאחזים ‘אש קודש’ ו’חוות גלעד‘, ולישיבות בהתנחלויות בת עין, עלי ואיתמר, יצהר ותפוח, לישיבת ‘קבר יוסף’ ו’עוד יוסף חי’, לתנועת ‘דרך חיים’, לנוער הגבעות, ול’תג מחיר', למתנחלים בחברון ובשכם, ולעשרות מקומות נוספים בשטחים הכבושים, הקשורים לרבנים וראשי ישיבות יצחק שפירא, אליעזר מלמד, יוסף אליצור, יוסף פלאי, דב ליאור, יצחק גינזבורג, שלמה הכהן אבינר, דוד דודקביץ, יעקב יוסף, שמואל אליהו ורבים נוספים, הקשורים ל’התיישבות’ ולקידום בניין הבית השלישי וקירוב הגאולה – רווחת הלשון המבדלת, הגדושה באמירות נוסח: “כן לריבונות ישראל על יהודה, שומרון ובקעת הירדן! ארץ ישראל שייכת לעם ישראל!”, “מפעל ההתיישבות”, “מצוות ירושת ארץ ישראל וישובה” ו”מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו – הגאולה השלימה לעם ישראל“. לשונם של חוגים אלה המתנכרים לריבונות מדינת ישראל, לתוקפה ולסמכותה, המעוגנים בדמוקרטיה חילונית המושתתת על בחירות חופשיות ובמשפט אנושי, משתקפת יפה בדברי הרב יצחק גינזבורג, שכתב בספרו קומי אורי: “יש לעקר את הרוח הציונית (…) את בית המשפט עלינו לשבר (…) את הממשלה – ממשלת שמאל או ימין – עלינו למגר”.⁷² זה הרב שכתב בספר ברוך הגבר,⁷³ שבו הציע נימוקים תיאולוגיים לטבח מערת המכפלה שעשה ברוך גולדשטיין, פעיל תנועת “כך”, שרצח ביריות29 מתפללים מוסלמים, ופצע עוד כ120 בני אדםבפורים ב25 בפברואר 1994: “וישאל השואל: האם אלוהים מכוון את ברוך גולדשטיין לירות באותם אנשים אשר אותה עת מתפללים אליו?” (עמ' 46). היומרה לעליונות ולקדושה, לידיעת רצון האל ולקביעת דעת עליון, ההופכת על נקלה לגזענות מתנשאת, ניכרת יפה בלשונו של הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב”ד, המבקש להחליף את הדמוקרטיה החילונית בתיאוקרטיה דתית כדי לקדם את ‘גאולת ישראל’ ולקרב את ביאת המשיח. בחוברת “ברוך הגבר” המוקדשת לרוצח ברוך גולדשטיין, הצדיק הרב גינזבורג את טבח מערת המכפלה בטענה שבן ל“עם אלוהים” רשאי לנקום באנשים חפים מפשע בשם “הצדק האלוהי”⁷⁴ – משום ש“נראה בפשטות כי חיי ישראל עדיפים על חיי גוי… במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – טוב שבגויים הרוג”. הרב גינזבורג טוען שהואיל וישראל במצב מלחמה מותר לנהוג על פי הכלל “שבכל מקום בו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל – מותר להורגו גם אם מדובר בחסיד אומות עולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר”, ואחד מתלמידיו, מ’נוער הגבעות‘, אמר ביצהר לא מכבר: “עבור חלק מאתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי. בשביל אחרים פירושו לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה.”⁷⁵ הרב דוד בצרי שהשתתף יחד עם בנו הרב יצחק בצרי בשנת 2006 בכנס למניעת הקמת בית ספר דו לשוני ליהודים ולערבים בשכונת פת בירושלים, צוטט בתקשורת כמי שאמר: “אי אפשר לערב טמא בטהור… עם ישראל הוא הטהור. הערבים הם עם חמור. הם פגע רע. שטן רע, נגע רע… הערבים הם חמורים ובהמות”. הרב בצרי המצטיין בלשון הסתה גזענית והרב גינזבורג ושותפיו, מיכאל בן חורין, איש תנועת כ"ך, מהבולטים שבפעילי הימין הקיצוני בישראל, והרבנים יוסף אלבוים ידידיה צור, עידו אלבה ודב ליאור, הרב ישראל אריאל והרב יהודה עציון השייכים לשוחרי המקדש, הרואים עצמם כמושפלים על ידי הממסד הציוני ומתנגדים לו וחותרים תחת סמכותו בדרכים שונות המצויות מחוץ לחוק, נמנים עם המובהקים שביוצרי הלשון החדשה, לשון יומרנית, מסיתה וגזענית, מתנשאת, עריצה ומפלה, המטשטשת בין הרוחני לצבאי ובין המשיחי לריבוני בחוגי הימין הלאומני המשיחי, החותרת לשינוי מציאות שיכלול את הרחבת ההתיישבות באדמת ארץ ישראל שמעבר לגבולות הקו הירוק ולהנצחת השלטון המתמשך על עם אחר, וחולמת על הקמת שלטון ההלכה במדינת התורה שיקום בה ‘הבית השלישי במהרה בימינו אמן’, במחיר פגיעה אנושה באזרחים שאינם יהודים. הלשון החדשה שזיהתה את נצח ישראל ועל־זמניותו המטאפיזית, עם כוחה הפוליטי של המדינה וגבורתה הצבאית, שהחלה בביטויים של הרב צבי יהודה קוק (1891–1981) ‘מדינת ישראל היא עניין אלוהי’, ‘הציונות היא עניין שמימי’, “לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה…חלק מגאולה זו הוא כיבוש הארץ והתנחלות בה. זוהי קביעה של הפוליטיקה האלוהית אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה”,⁷⁶ והמשיכה בדברי תלמידו הרב אברהם שפירא שהעמיק במשמעות ההתנגשות בין החוק האלוהי לחוק הדמוקרטי: “האם יתכן שאדם שומר תורה ומצוות יחשוב שמותר לעבור על דברי תורה משום שישנה הוראה צבאית נגדה?!… יסוד מוסד מאז קבלת התורה שחיובים או איסורים של התורה הם החיובים העליונים המחייבים לכל יהודי מעל כל חיובים אחרים. ואם כי לפי הדין יש תוקף עצום ומכריע של השלטון והצבא, אבל במקרה ודעתם מנוגדת להלכה אין לזה כל תוקף”,⁷⁷ וקיבלה משנה תוקף בדברי תלמידיו, כגון בדברי הרב דוד דודקביץ, ראש ישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר, שהקים את אגודת ‘אל הר המור’, העוסקת בפרסום ספרים על המקדש בזיקה לקירוב הגאולה ולבניין המקדש, ועורכת מדי חודש סיבוב שערים בירושלים ומארגנת עליות להר הבית על־פי כללי ההלכה, בשיתוף פעולה עם הרב ישראל אריאל, ממפוני ימית, ראש ‘מכון המקדש’ בעיר העתיקה בירושלים. ‘חובת הציות למלכו של עולם’, נדונה בדברי הרב דודקביץ על סרוב פקודה: "אך ברור, כי מעל המשמעת הצבאית והלאומית עומדת חובת הציות ל’מלכו של עולם’ ול’דרכה של תורה’, ומכאן שיש ‘להעדיף את המשמעת האלוקית על פני הצבאית’.⁷⁸ הרב דודקביץ, המקורב ל’נוער הגבעות‘, מחדד את הקיטוב בין מדינת היהודים הציונית־דמוקרטית שייסדה את ההתיישבות החילונית, לבין הציונות המשיחית הנכספת למדינה היהודית ולהתיישבות אמונית: “הפוטנציאל לכך שהמדינה תפעל נגד מגמת תחיית ישראל בארצו גלום בה בגלל שהציונות סירבה לקרוא בשם שמים”, ומבאר את הזהות בין החזון המשיחי להתיישבות בשטחים הכבושים: “אנחנו נמצאים בהתיישבות לא בגלל שבגין שלח אותנו, אלא בגלל שהקב”ה ציווה…ההתיישבות ביש“ע מוגדרת כהתיישבות אמונית… היא מדברת על זה בשפה של קודש. אנחנו פה כי זו הארץ שלנו, אנחנו ממשיכים את אברהם אבינו..התוכן של משיח בן יוסף, שכולנו מצפים להתפתחותו להחיות את המסר של משיח בן יוסף ולחבר אותו עם משיח בן דוד, וזה עובר דרך קבר יוסף.. אנחנו אכן נמצאים בזמן שהוא אתחלתא דגאולה.. אנחנו נקראים להמשיך את התהליך הזה ולהקים מדינה יהודית כדבעי…אנחנו תאבי מדינה, ‘תאבי ישעך’. אנחנו תאבים להשיב את מלכות ישראל לתפארתה, ולכן אנחנו עוסקים במקדש”.⁷⁹ ברוח זו אמר חנן פורת: “מצוות יישוב הארץ היא מצווה הגוברת על ערך חייו של היחיד”.⁸⁰ לשון זו של התיישבות, גאולה, משיחיות, מלכות וקדושה, מדינה יהודית ומקדש, המתעלמת מהמציאות הגאו־פוליטית המורכבת, קשורה בכתביהם של כמה מראשי האידיאולוגים של תנועת גוש אמונים, הרבנים אליעזר ולדמן, צבי טאו, ושלמה אבינר, העוסקים בתורת הרב קוק ובתורת בנו הרצי"ה. הלשון המבדלת שהחלה בפנייה ליהודים אמוניים בלבד, המשיכה עד מהרה בהגדרות גזעניות גורפות המובאות כ’דעת תורה’: “ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי”,⁸¹ “לערבי אין זכות קיום בארץ ישראל”,⁸² “עם האויב הערבי המבין רק את שפת הכוח, לא היה שלום, אין שלום ולא יהיה שלום. אין מקום לאויב זה, הממשיך לשפוך דם יהודי, בתוך שטחי ארצנו הקדושה”.⁸³ שפת הכוח, ההשפלה והעוינות משתקפת בדברי נאמני המקדש, המשתתפים בטקסי העלייה להר הבית, המתריסים כנגד המצב הלא מוצדק שבו לדבריהם: המוסלמים “הם למעלה ואנחנו למטה”, ומייחלים למצב הפוך: “שאנחנו נהיה למעלה והם יהיו מושפלים כמו שאנחנו היום”.⁸⁴ בדברי הרב דודקביץ – הרואה כקודמיו את תולדות הציונות ומדינת ישראל כמהלך משיחי המוביל ל’התקיימות חזון הגאולה‘, כדברי ר’ צבי יהודה קוק בספרו לנתיבות ישראל, ירושלים תשכ“ז, א, עמ' 188, ומזדהה עם טענתו: ‘המציאות שלנו היא מציאות של תשובה והיא מציאות משיחית’⁸⁵ – נידונה הדרך לחיים יהודיים ראויים: “אני ודאי חושב שהדבר ההכרחי בראש ובראשונה הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה.ראש גשר איתן הוא האמירה שאנחנו רוצים חיים יהודים אמתיים”.⁸⁶ הרב שקרא לחיילים לסרב לפקודת הפינוי של המתנחלים מחבל עזה, סיפר בראיון הנזכר: ש”ישנה חבורה גדולה ביש“ע, שנמצאת גם מחוץ לגבולות של יצהר, שיש לה חפץ עז ליצור מדינה יהודית אמתית. סביב זה נרקמות פעולות בתחומים שונים”. דוברי הלשון המבדלת, המבדילה בין חיי יהודים וערבים לכל דבר ועניין, המתירים לסרב לפקודות חוקיות הסותרות את דברי אלוהים, והחפצים להחזיר את עם ישראל בתשובה לשם כינון ‘חיים יהודיים אמתיים’, ומעלים על נס את הצורך ב’מדינה יהודית אמתית‘, דהיינו מדינת הלכה משיחית אמונית, מתעלמים מהעובדה שהציונות חלמה על חידוש מדינת היהודים בארץ־ישראל, הפתוחה בפני כל אדם ומבטיחה חיים לכל אזרח, ולא חלמה על מדינה יהודית אמתית; הציונות שאפה לכונן מקלט מדיני לכל בני העם היהודי ובנותיו ללא כל קשר לאורחות חייהם, ככתוב במגילת העצמאות: “חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים”, ולא חלמה בשום פנים על מדינה יהודית אמתית מתבדלת שבה תשלוט דת יהודית מיסטית רשמית בכפייה ושבה גויים יהיו בני מוות, אלא חלמה על ‘בית לאומי’ ו’גאולת הארץ’, על תחיית הלשון העברית והתרבות העברית ועל “זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו”. גם הצהרת בלפור עמדה על “זכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי”; בית לאומי ולא דתי, קל וחומר לא דתי לאומני מיסטי הלכתי. דוברי הלשון המבדלת מגייסים ביטויים עתיקים לשמן של מטרות גזעניות פסולות, ומשבצים בדבריהם ביטויים כגון: ‘תורתנו הקדושה’, ‘ארץ הקודש’, ‘קדושת הארץ’, ‘מלכות ישראל’, ‘דעת תורה’, הבטחה אלוהית, ‘אלוהי ישראל’, ‘אבינו שבשמים’, ‘משיח צדקנו’, ‘אתה בחרתנו מכל העמים’, ‘אחינו בני ישראל’, ‘הקדוש ברוך הוא’, ‘עם סגולה’, ‘נחלת אבותינו’,⁸⁷ ’הארץ המובטחת‘, ‘לשם שמיים’, ‘רוח היהדות הנאמנה’, ‘קדושת הארץ’, ‘מדינת ישראל קדושה מצד עצמה, ללא קשר למעשי ראשיה’, ‘ירושלים עיר הקודש’, ’מניעות’,‘האויב הערבי’, סטרא אחרא, גויים, ‘מלכות הרשעה’ ו“הן עם לבדד ישכון”. דוברי הלשון המבדלת יוצרים רובד לשוני חדש בספרים רבניים ובפרסומי חוגי המתנחלים־הלאומניים־המשיחיים ובפסיקות רבני ישיבות ההסדר, באתרי אינטרנט, בעתון ‘בשבע’ ובעלון ‘ארץ ישראל שלנו’, הכוללות הנחיות לחיילי צה“ל כגון “אין מושג בהלכה היהודית של התחשבות בחפים מפשע תוך כדי לחימה. אנו פועלים כהתגוננות ולכן אין כאן שום שאלה. ברור שאם תוך כדי הלחימה צריך לעצור את הירי של המחבלים, מותר לפגוע גם באזרחים אם אין ברירה אחרת.”⁸⁸ מכלול לשוני זה הנוטע את הבשורה המשיחית ולשון הקדושה, התיקון והתשובה שהיא מעוגנת בה, בתוככי ההתרחשות החילונית בת זמננו, כורך חזון גאולה וכוח צבאי, תחייה ומדינה יהודית, התיישבות וכיבוש, משיח וכלי נשק. הלשון המבדלת המדברת ב’שפה של קודש' כאמור לעיל, מכוננת תודעה חדשה המשנה את פני הממשות ההיסטורית, שאין בה שום קדושה, אלא יש בה רק שליטה כוחנית של עם אחד על עם אחר בניגוד לחוק הבינלאומי, ויש בה כיבוש, נישול, דיכוי, גזענות, עריצות, גזל, הסתה וביזוי. חוגים הדוברים בלשון המבדלת רואים רק במסורת היהודית – החל ההתנחלות בימי יהושע בן נון, עבור בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל המקראית, וכלה בבניין המקדש בימינו, במקום בו עומדת כיפת הסלע, תוך כדי פגיעה קשה האתר המקודש,⁸⁹ תשתית לחיים הראויה לכל שבח.ואילו ברב־המערכת התרבותית החילונית־דתית, אשר בסדריה האידיאליים היא פתוחה וסובלנית, נוצרת, שומרת, בוחרת, מבקרת, מנחילה ויוצרת, הנעשית בידי הציונים בני זמננו, המדברים בלשון המשתפת, ומחוללים את פני המציאות בעבר ובהווה בגבולות העולם, היא רואה מפעל ראוי לגינוי.כאמור לעיל בדברי הרב גינצבורג:”יש לעקר את הרוח הציונית.. את בית המשפט עלינו לשבר… את הממשלה – ממשלת שמאל או ימין – עלינו למגר". דוברי הלשון המבדלת האוחזים בעמדות מתבדלות, החותרות ל’מדינה יהודית אמתית', לחזרה בתשובה, לגאולה משיחית ולבניין הבית השלישי, לריבונות מדינת ישראל על יהודה, שומרון ובקעת הירדן, בכוח כיבוש צבאי, משטר צבאי, דיכוי וחקיקה מפלה, מנסחים את עמדותיהם תוך פסיחה מוחלטת על המוסר היהודי בדבר היחס לגר תושב והתעלמות ממגילת העצמאות וממוסר הנביאים עליו היא מיוסדת, ותוך התכחשות למציאות המודרנית ההומנית־ליברלית־דמוקרטית שוויונית בחברה הפתוחה הבתר־מלחמתית, ולמשפט הבינלאומי המצוי בתשתיתה, שמטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו.

יג. הקדושה ואי הצדק     🔗

רעיון הקדושה, הכרוך בלשון הקודש ובאינסופיותה של השפה הבוראת בכתבי הקודש – וקשור בנצחיות מחזורי הזמן האלוהיים הכרוכים בברית מקודשת ובמצוות התורה הקדושה, המחייב ציות לרצון האל הגלום בלימוד תורה ובקיום מצוותיה, וכרוך באידיאל מוסרי בדבר צדק חברתי ובאידיאל תורני המעוגן בעולם רוחני הקושר בין בריאה, תשובה וגאולה, בין מצווה להלכה, בין כבוד חכמים וכבוד הבריות לקדושת השם וכבוד האדם – הפך בפיה של הקבוצה האמונית, הפועלת משנות השבעים של המאה העשרים, אחרי מלחמת יום הכיפורים – לייחוס אופי משיחי למדינת ישראל ולקירוב הגאולה השלמה, באמצעות מימוש רחב של רעיון ההתנחלות כביטוי לקדושת ארץ ישראל, וקדושת עם ישראל הנאחז ומתנחל בכל חלקי ארץ הקודש. משמעות חדשה ומסולפת זו של הקדושה, הקושרת בין הרחבת ההתנחלות בארץ ישראל השלמה לבין קירוב הגאולה השלמה, וגורמת באופן בלתי נמנע ל’המלצתם החלקית והחד צדדית של מונחים משיחיים על מדינת ישראל, באה לחפות על חסרון הדבקות בעיקרי האמונה והמוסר‘,⁹⁰ מתירה עשיית כל עוול ליושבי הארץ שאינם יהודים, המכונים בשם ‘גויים’, במלעיל, שדמם מותר. עמדה זו פוטרת את המאמינים בה מכל שוויון ערכי ביחס לכלל בני האדם ומכל אמות־מדה מוסריות או הלכתיות ביחס לאלה שאינם נמנים עם בני חוגם המקודשים בקדושת הארץ, בקדושת התורה, בקדושת המקדש, בקדושת ישראל ובקדושת הגאולה. כידוע אין חירות שווה לפלשתינאים החיים תחת ממשל צבאי, שהוא ממשל המושתת על אי־צדק, על שליטה של בני דת ולאום אחד על בני דת ולאום אחר, ועל ביזוי ורמיסת כבוד האדם של הפלסטינאים בידי היהודים תוך כדי הכחשת הדיכוי וההתעמרות. אין גם זכויות שוות וחירויות שוות לתושביה המוסלמים והנוצרים של מדינת ישראל, הסובלים מביזוי והסתה ומופלים לרעה בהקשרים שונים הפוגעים בזכויות היסוד שלהם על פי אמנת כבוד האדם וחירותו. מושגים השגורים בעולמה של הקבוצה האמונית, המעמידה במרכז הווייתה ציות לרצון האל המתפרש בפי ‘רבנים קדושים’ בעלי סמכות בני דורנו, המשקפים פסיקה סמכותית המכונה ‘דעת תורה’ – בשעה שהיא מתעלמת מחוקי המדינה ומלשון הזכויות האוניברסליות והאחווה האנושית של החברה הפתוחה, הרואה בכל אדם יצור אוטונומי חופשי ושווה זכויות, המחליט על דרכו ובוחר את בחירותיובחברה פלורליסטית ורב־תרבותית – קבוצה מתנשאת הרואה את עצמה כ’נצח ישראל’ או ‘ישראל סבא’, ‘זרע קודש’ או ‘עם ישראל חי’, ומשתמשת במסורת הדתית העתיקה כצידוק לעמדותיה הפוליטיות האנטי־הומניות הקיצוניות בהווה, כפי שעולה בבירור מדברי נציג גוש אמונים בדבר מימוש ההבטחה האלוהית הכרוכה במעשי יהושע בן נון בדורנו: “התנחלנו משום שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו”,⁹¹ ומכנה את הפלסטינים תושבי הארץ בשם ’גויים‘, ‘עמלק’ או עשיו, וקובעת קביעות גזעניות גורפות ומסיתות, כגון: “הארץ הזאת היא ארץ יהודית ולא ארץ לערבים. אין מקום פה לערבים ולא יהיה”,⁹² ומוסיפה: “מאחר שמדובר בסכנת נפשות כמו שרואים במוחש, הרי כפי שהדברים הורחבו בהלכה, הן לגבי העסקתם של ערבים והן לגבי השכרת דירות לערבים, ברור שאסור בתכלית האיסור להעסיקם או להשכיר להם בתים בארץ ישראל. העסקתם אסורה לא רק בישיבות, אלא גם במפעלים ובבתי מלון ובכל מקום”,⁹³ מעידה על המחיר המוסרי הכבד של טשטוש גבולות בין חזון משיחי וציווי אלוהי למציאות של כיבוש, עריצות, אפליה ושעבוד בחסות תמיכה פוליטית וצבאית. דברי הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת ‘עוד יוסף חי’ בהתנחלות יצהר, שכתבו בספרם ’תורת המלך’ – שיש “להתיר את דם המלכות הרשעה”, ו“יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו”, ממחישים את לשון העוועים המכוננת פעילות פוליטית וחברתית בהווה, בכוח אמתות מקראיות עתיקות והכללות מדרשיות מהעבר הרחוק מסוג ‘עשיו שונא ליעקב’, או “אתחלתא דגאולה”. בביטויים אלה, שאף פעם לא ימצאו בפרסומים מקבילים בעיתונות ובספרות של המשתמשים בלשון המשתפת, להוציא לצרכי תיעוד ומחקר, ובדומיהם כגון “קודשי האומה”, “אמונתנו ותקוותנו היא מאז וגם עתה, יבוא משיח צדקנו ויקבץ נדחי ישראל לארץ אבותינו”, ‘בורא עולם’, ‘קידוש השם’ ו’חילול השם’, ‘שונאי ישראל’, ‘בן־האמה’, ‘רשעים’, ’מותר מהתורה‘, “ברוך הגבר”, ‘תורת המלך’, “הטוב שבגויים הרוג”, ‘עמלק’, ‘עוכר ישראל’, משתקפת עמדתם של חוגים רבניים קיצונים, המפרידים בין ישראל לגויים לכל דבר ועניין, מתנגדים לתקווה הליברלית להעמיד את כל בני האדם על מישור ערכי שווה שבו מתקיים שוויון בזכאות לחיי חירות וכבוד, מפרסמים מאמרים כגון ‘ערבות הדדית’ שבו ממליץהרב יוסף אליצור, על “פעולות ממוקדות נגד רשעים” או כגון קונטרס “בירור הלכות הריגת גוי” שבו דן הרב עדו אלבה, שנשפט על הסתה בעקבות הטבח במערת המכפלה, או דנות בענייני דיומא על מה בין יהודים לערבים בלשון נחרצת, המשתמשת בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות, כפי שחזה שלום במכתבו לעיל. כך למשל מדבר ראש סיעת הליכוד בכנסת: “הארץ – כידוע – הובטחה לאבותינו ולנו על ידי בורא עולם בעוד שבן־האמה קיבל מתנות ונשלח לסעודיה. ארץ ישראל שייכת לעם היהודי בלבד – גם לאלו מבניו שיעלו בעתיד, ולא לאומה הערבית, גם אם מי מבניה נולדו כאן.”⁹⁴ הדובר וחבריו, לא רק משתמשים בלשון נחרצת זו אלא גם מיטיבים לפעול למימושה הלכה למעשה בכנסת ישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת, כפי שעולה במפורש על תכלית מהלכיו הפוליטיים: “כשנעמיד מנהיגות אמונית לישראל, נשיב את השליטה בהר הבית”;ועל רקעם האמוני: "המקום בו בחר ה’ לחיבור הזה, ארמון המלוכה הא־לוהי ממנו שורה שכינה על העולם כולו – הוא בהר הבית בבית המקדש. כשנעמיד מנהיגות אמונית לישראל, נשיב את השליטה בהר וממילא גם בארץ. ‘השולט בהר שולט בארץ".⁹⁵ “מן הראוי שכל מי שטובת עם ישראל ומדינתו לנגד עיניו, ייטול חלק בהשבת קודשי האומה לידיה” (שם), או “כל מי שרוצה להכניע ולהשמיד את עם ישראל יש לו דין עמלק, על כל המשתמע מכך”.⁹⁶ הדוברים מעמתים בין ‘תרבות ישראל הדמוקרטית הנוכרית והמיובאת’, אותה הם שוללים מכל וכל, לבין ‘תרבות הבית השלישי המתדפקת להיוולד’,⁹⁷ אותה הם מוקירים ולה הם מייחלים, ומרבים להשתמש בצירופים שהשורש ק.ד.ש והשורש א.מ.נ על שלל הטיותיהם נמצאים בהם. כך למשל הביטויים ‘מאמינים באלוקים’, ‘מאמינים בעם ישראל’, ‘ההמון הגדול שמאמין באלוקים ובדרכו’, ‘ירושלים היא לא למכירה’⁹⁸, ושלל ביטויים המרוקנים את המושג ‘ימות המשיח’ מכל תוכן אוטופי מוסרי,⁹⁹ ומחליפים אותו בתוכן לאומני גזעני – שלא יימצאו בשום מקום בכתביהם של חוגים ציוניים, שאיבדו אחרי השואה את האמונה באלוהים כמקור תוקף לפענוח ההיסטוריה, לישועה או להכרעות הנוגעות בחיי יהודים ישראלים בני ימינו, ואיבדו את האמונה בסמכות הדת ואת הצידוק למעשים הנעשים בעולם המעשה בשמן של טענות מטאפיזיות עטויות קדושה אלוהית ונטולות מוסר אנושי, בשמה של ההלכה או בשמה של אמונה באלוהים ובעושי דברו, ונותרו רק עם תודעת אחריות מוסרית ומחויבות אנושית, הנשענת על ערכי הייעוד היהודיים של חירות צדק ושוויון, דעת, אמת ושלום ביחס לכל אדם המצוי במרחב ההיסטורי בן זמנם. הביטויים שצוטטו לעיל ודומיהם השגורים בפי דוברי הלשון המבדלת, שרבים בהם ביטויי הביזוי והדיכוי של האוכלוסייה הלא יהודית, לעולם לא ישמשו כערכים מנחים בפי דוברי הלשון המשתפת, או כמקור תוקף לחיי בני האדם במאה העשרים ואחת, וגם לא ימצאו כדרך דיבור או כביטוי בעל ערך בכתביהם של אלה המזדהים עם הגישה הציונית המבקשת לראות בישראל מדינה דמוקרטית חופשית השומרת על זכויות תושביה ללא הבדל דת וגזע, אלה שגדלו בתרבות חילונית שמאמינה בחירות, שוויון וחופש בחירה, בערכי ההומניזם והדמוקרטיה ההומניסטית־ליברלית, שאלוהים איננו מוכר בה כבן שיח, כמקור תוקף, כמקור מוסר וחוק או כנושא אמונה, אך נזכר בה כחלק רב עניין במסורת הכתובה, בשיח האינטלקטואלי והמוסרי או במורשת ההיסטורית, או כחלק מספרות, שירה ופולקלור, תיאטרון ואמנות, או כנושא לעיון ומחקר. בכתביהם גם לא ימצאו ניבים וביטויים כגון אמוני, גאולי, קדושת ישראל, עיר הקודש, מסירת נפש על ארץ ישראל השלמה, ‘הפקרה של יישובים מארץ ישראל’, ‘נכסי צאן ברזל של האומה’, ‘מדינת ישראל מונהגת זה שנים רבות על ידי הנהגות שאחת יותר חולה מחברתה, ומסוגלת לוותר על נכסי צאן ברזל של האומה’, כדברי הרב אליהו זייני מחיפה, או תורה מן השמים, העם הנבחר, קדושה, יגדיל תורה ויאדיר, “ברוך שלא עשני אישה”, ‘בית הבחירה’, גאולה, משיח, טומאה וטהרה, שמד, צדיק או קדוש, ריבונו של עולם, מצוות יישוב הארץ, “קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית”, ‘על פי ההלכה’, או ‘קול באישה ערווה’. לעומת זאת לא יהססו חוגים אלה, המדברים בלשון המשתפת, שאינם רואים באלוהים בן שיח שומע תפילה, או מקור תוקף לחוק ומשפט הנעלה על ביקורת אנושית או את אלוהי ההיסטוריה הפרה־דטרמיניסטית הכפופה להשגחה ולתכלית על־היסטורית – אך רואים בכל הספרות העברית לדורותיה, מהמקרא ומגילות מדבר יהודה ואילך מקור השראה מוסרי לחיי אדם, הזכאי מעצם אנושיותו השווה לדעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, לשלום וכבוד, לחסד ולחופש בחירה, ורואים בה תורת חיים שנוצרה בידי אדם, מתוך התכוונות לאלוהים ולברואיו, ואף רואים לנכון להישען על מוסר הנביאים האוניברסלי ועל הייעוד הדתי והמוסרי בבניית השקפת עולמם המיוסדת על “תיקון עולם”, על “צדק צדק תרדוף”, על דברי מגילות מדבר יהודה על ‘דעת אמת וצדק בקדש הקדשים’, ועל דברי חכמים כגון ‘חביב כל אדם שנברא בצלם’ או’את השנוא עליך אל תעשה לחבריך’, או על הספרות העתיקה המדברת על הדרך האלוהית הראויה שיש לשפוט בה בני אדם: “וכאשר יישא פניו לשפוט את דרכיהם… ואת אורחותיהם במשפט צדק… ברוח אמונה וברוח חוכמה וברוח אורך אפים וברוח רחמים וברוח משפט ושלום וברוח חסד…” (חנוך א, פרק סא, ט–יב). 

כשם שקבוצת הביטויים שנזכרה לעיל, תימצא בתשתית עולמה של הקבוצה האמונית, האוחזת בלשון המבדלת ומגייסת את המיתוס הדתי־משיחי למטרות פוליטיות אקטואליות במציאות של כיבוש ונישול, הדרה ואפליה, ולא תימצא בשיחה וכתיבתה של הקבוצה החילונית־דתית, האוחזת בלשון המשתפת, המכבדת כל מסורת, אך מבקשת את מעצורי הביקורת והתבונה ואת שיקול הדעת המפוכח ביישומה האקטואלי – כך קבוצת המלים והביטויים הבאה תימצא רק בכתבי הקבוצה השנייה, ואף פעם לא בכתבי הקבוצה הראשונה. ניבים וביטויים כמו החברה הפתוחה, פלורליזם, עקרונות השוויון האוניברסליים, זהות, ספקנות וביקורת, נאורות, תבונה, עצמאות וחירות, החברה החופשית הדמוקרטית, זכויות האדם, הומניזם, חופש בחירה, סובלנות, משפט שווה וחירות שווה, או תביעת חוק וצדק שווים לכול תושבי הארץ ואזרחיה, אורתודוקסים רציונליים, הומניסטים מאמינים, בעלי תפיסה ליברלית, שטחים כבושים, זכויות האדם, האדם כריבון לחייו, זכות ההגדרה העצמית, שוויון אזרחי מלא לכל תושבי המדינה, דחיקת הקץ המשיחית, הבחנה בין קודש לחול, דיכוי, נישול, כיבוש, הדרה והשתקה, זכויות חברתיות, גיוס המיתוס למטרות פוליטיות, שוויון בין המינים, זכויות המיעוטים, טובת הציבור, ליברליזם, אמת יחסית, כבוד האדם, ביקורת מוסרית, מדיניות ציבורית צודקת, רב־תרבותיות, סובלנות, צדק חברתי, לוחמי חופש ושוויון, ציונות מדינית ממלכתית, טרוריסט יהודי, או שיח דמוקרטי שבו לזכויות האדם, לזכויות התושב והאזרח, ולזכויות חברתיות, לחופש בחירה, לשוויון ולחירות, לתרבות ומדע, יצירה, משפט ואמנות, יש ביטוי מילולי וערך חוקי ומוסרי, ואילו לכיבוש, לדיכוי, לביזוי, לאלימות ולעריצות, לאפליה לגזענות, להסתה ולהכפשה גזענית, אין מקום בשום הקשר, הם בבחינת בל ייראה ובל ימצא בכתביהם של חוגים ימניים־דתיים־לאומניים־משיחיים קיצוניים האוחזים בעולם הערכים של הקבוצה האמונית־משיחית. קבוצה זו מטשטשת את ההבחנה בין קודש וחול, וכורכת בין ההיסטוריה האלוהית, המטא־היסטוריה המשיחית, ההתעוררות הדתית ב’אתחלתא דגאולה' והאפוקליפסה המשיחית של הגאולה השלמה ובניין המקדש, לבין הכיבוש, ההתנחלות והמציאות הפוליטית־משפטית של מדינה ריבונית דמוקרטית, ההופכת לכלי שרת בידי בעלי החזון המשיחי הטריטוריאלי. 

במסה ‘להבנת הרעיון המשיחי בישראל’ שהתפרסמה ב1975 חתם גרשם שלום את דבריו ב’אני מאמין' בדבר מחיר המשיחיות: “עוצמתו של הרעיון המשיחי שקולה כנגד חוסר־האונים האינסופי המתגלה בהיסטוריה היהודית בכל דורות הגלות, כשלא היה בכוחה לעלות ולהופיע על במת ההיסטוריה העולמית…הרעיון המשיחי אינו נחמה ותקווה בלבד. כל ניסיון להגשימו קורע ופותח תהומות המוליכים כל אחד מגילויו עד אבסורדום…לא ייפלא אפוא שצלילים של כוונות נסתרות משיחיות נתלוו להתעוררות היהודית בתקופתנו, לעשייה הנחרצת בתחום המציאות הקונקרטית, הממשית, כשניגשה האומה להגשמת החזון האוטופי של שיבת ציון. זו התעוררות, ששוב אינה רוצה להיות ניזונה מן התקוות ולהתנחם בהן. היא צמחה מתוך זוועות החורבן שהיו מנת חלקה של ההיסטוריה היהודית בדורנו, והיא קשורה בהיסטוריה גופה, לא באיזו מטא־היסטוריה, במשהו שלמעלה מן ההיסטוריה. היא לא מסרה את עצמה כליל למשיחיות, העשויה להכשיל אותה”.¹⁰⁰ האם דוברי הלשון המבדלת בדורנו – ‘המוסרים עצמם כליל למשיחיות’, ואוחזים ‘במשהו שלמעלה מן ההיסטוריה’ בשעה שהם מדברים וכותבים בלשון המשלבת קדושה, מיסטיקה וגאולה, שנוצרה במהלך הגלות מעמקי הייאוש של ניסיון החיים היהודי, כדי ליצור אופקים של תקווה ל’עם ללא ארץ‘, ומדברים בלשון שנוצרה מתוך ‘חוסר האונים האינסופי המתגלה בהיסטוריה היהודית בכל דורות הגלות’ – אינם רואים את האבסורד שבשימוש בקדשי ישראל ובזיכרונותיו המיסטיים־משיחיים של העם, הנעשה בידי מחוקקים, מנהיגים, רבנים ומתנחלים, בעלי כוח וסמכות, ובידי שומעי לקחם, הרוצים לשוב ל’ארץ ללא עם’, או לעבר המקראי מימי יהושע בן נון? האם אינם ערים לסילוף הנורא שבשימוש בלשון הקודש העתיקה, המרחיבה על ההתנחלות ועל בית דוד, על משיח בן דוד, על הגאולה והמקדש, לשון של חלום משיחי על־היסטורי ותקוות גאולה על־זמנית, שנולדה מתוך געגועיהם ופחדיהם של יהודי הגלות שחוו את חרדת הקיום של חלשים ונרדפים, בשעה שהם פועלים בשמה בחסותה של מדינה ריבונית בעלת עוצמה, המניחה את משקל הכוח הפוליטי ועוצמת הצבא והנשק, בידי מאמינים פורעי־חוק, הוזים וחולמים, הרוצים לחדש את המטא־היסטוריה המשיחית בזמננו ובמקומנו, בשעה שהם מחוללים הרס וחורבן סביבם,גורמים לאבדן צלם אנוש של שומעי דברם, וגורמים לקריסה מוסרית חסרת תקדים במדינה כולה ולבידוד מדינתם בעולם החופשי?