גדי היה ילד ממושמע.
עוד לפני שהגיע לגיל חמש, כבר עמד מן הצד ולא השתתף בכל התעלולים ומעשי השובבות של הילדים בשכונתו, אשר ביישוב הגלילי. לא שיחק בערימות החול ליד הבנינים החדשים, לא קפץ מעל מצבורי הלבנים, לא טיפס על הפיגומים ולא התפלח יחד עם כולם מבעד לגדרות התיל של בוסתני התפוחים, השזיפים והאפרסקים אשר מסביב.
תמיד עמד מן הצד, כי אבא אסר עליו את ההשתתפות בכל מעשי השובבות האלה וכשעוברים על איסור של אבא, חוטפים מכות – מכות הגונות. “אני עובד יותר מדי קשה בשביל להרויח כסף לקנות לך בגדים אלה”, נוהג אבא לומר תמיד, “ואני לא מסכים שבגלל שטויות ומעשי־שובבות תקרע את הבגדים ותבזבז את הכסף, שאני מרויח בעבודה קשה כל כך”.
גדי היה, אמנם, בן חמש בלבד, אבל במשפחה שלו הוא כבר גדול למדי. ואם הוא כבר גדול למדי, משמע שהוא נמצא בטיפולו של אבא. אמא, בדרך כלל, עסוקה בטיפול בתינוק. לתינוק החדש עדיין לא מלאה שנה ואמא מטפלת בו. אבל בינו ובין גדי ישנה שרלה, שהיא בת שלוש וזאביק שהוא בן ארבע, ואם אבא מטפל בהם, ודאי שהוא מטפל כבר גם בגדי.
הטיפול של אבא הוא בדרך כלל מכות. אמא רוטנת: תראה, אבא, מה עשה גדי (או מה עשה זאביק, או יונתן, או שמוליק, או כל אחד מהשבעה). אבא בא, רואה מה עשה גדי ומרביץ, כדי שידע לא לעשות זאת שוב.
אבא מרביץ על כל דבר. כל תלונה של אמא מביאה מכות מאבא. אבל בייחוד הוא מרביץ, כאשר התלונה נוגעת להשחתת דברים, כמו בגדים, או כלי בית, או כל דבר אחר, שעולה בכסף ואבא עובד קשה כל־כך, כדי להרויח כסף זה. כל הילדים מפחדים מהמכות של אבא ונזהרים יפה־יפה שלא לקלקל שום דבר בבית. כאשר הם מסירים את הבגדים, לפני השינה, הם מניחים אותם בערימה מסודרת על הכיסא שליד המיטה, שלא יתקלקלו ולא יתקמטו, כי כביסות מיותרות מקצרות את חיי הבגדים. את הגרביים הם מגלגלים לשני כדורים קטנים ומניחים אותן, שלא ילכו לאיבוד, בתוך הנעליים, העומדות מן הצד זו ליד זו ומחכות בסבלנות ובנאמנות לבוקר שיבוא.
כאשר היה גדי כבן ארבע, השתתף פעם במסע סחיבת אפרסקים של ילדי השכונה. הם התפלחו לבוסתן מבעד לגדר התיל ואכלו המון אפרסקים. אבל השומר השגיח בהם והם ברחו משם בריצה. וכאשר רצים מהר־מהר אי אפשר להיזהר כל־כך בזמן מעבר גדר התיל. כאשר הגיע גדי הביתה, אמרה אמא: תראה, אבא, מה עשה גדי לחולצה שלו, תראה. אבא הרביץ אז מכות כאלו, שמאז לא חזר גדי להשתתף בשום תעלול של הילדים.
אבל יום אחד חשב גדי – מדוע לא ילך פעם לבדו לסחוב אפרסקים מן הבוסתן? אם ילך לבדו, בלי הילדים שמקימים מין רעש כזה, יוכל לעבור בשקט־בשקט ובזהירות את הגדרות. השומר לא ירגיש בו והוא יאכל אפרסקים ישר מן העץ, כמה שירצה, ינעץ שיניים ויאכל כמה שירצה. ואחר כך יעבור שוב בשקט ובזהירות את הגדר בדרך חזרה. הבגדים יישארו שלמים ואבא אפילו לא ידע שהלך לסחוב אפרסקים.
ימים אחדים חשב גדי על התכנית וראה שאין ממה לפחד. אפשר ללכת לבוסתן האפרסקים, לקטוף ולאכול ולחזור ושום דבר לא יקרה.
את הגדר עבר בזהירות־בזהירות. בתוך הבוסתן הלך בשקט־בשקט. האפרסקים היו טעימים־טעימים. שום שומר לא נראה בסביבה. מרחוק נבחו כלבים והיה קצת פחד בלב. לפעמים נשמע רשרוש בין העצים, אבל היתה זו הרוח, או אולי ציפור. שום דבר לא קרה. הלב היה שמח מאד אבל בשקט־בשקט.
עכשיו באה השעה לחזור. הנה הגדר לפניו, הגדר האחרונה. יעבור אותה וילך לאורך שדרת הברושים, יחצה את הכביש ויעבור בשביל עד הבתים של שיכון א' ומשם קרובה מאד הדרך הביתה. צריך להיזהר במעבר הגדר, לעשות הכל לאט־לאט, שלא ייאחזו הבגדים בעוקצי התיל. צריך להתכופף עמוק־עמוק, להשחיל את הגוף בין שתי שורות התיל, לדחוף אותו קדימה, לזחול על הידיים, עד שכמעט כל הגוף נמצא מעבר משם, להעביר בזהירות רגל אחת, בלי להרים את הטוסיק, ואחריה להעביר רגל שנייה והכל גמור.
קרר…! נשמע פתאום קול קריעת אריג. גדי נעצר במקומו, ידיו מעבר משם ורגליו מעבר מזה לגדר התיל. חש שמכנסיו אחוזות באחד מעוקצי התיל. ניסה למשוך קצת בכוח, כדי להינתק מהלפיתה, אבל שמע את קול הקריעה חזק יותר. ניסה לזחול קצת אחורה. תחילה נדמה שהנסיון מצליח. אבל פתאום נשמע שוב קול קריעת האריג. אחרי מאמצים רבים עלה בידו להושיט את היד אל המקום שבו נאחזו מכנסיו בתיל ולשחרר אותם. עכשיו כבר לא היה קושי לזחול קדימה ולצאת. אבל כעת כבר היה מאוחר. שני קרעים צולבים, ארוכים ומכוערים, נסתמנו כמו חטא מביש בתושבת מכנסיו.
גדי נתקף חרדה עצומה. מה יהיה עכשיו?! איך ישוב הביתה? מה יספר לאבא?
הלך לאורך גדר הבוסתן, עד שהגיע לקצהו. היה שם גן ירק גדול. חצה גם אותו. הגיע עד שטח בור. הסתובב בו קצת, עד שמצא שביל. הלך בשביל. לא פסק ללכת וללכת עד שהגיע אל הגבעות. השעה היתה כבר מאוחרת למדי. לא ידע לאן ללכת, אבל חשב שכדאי לשוב בשביל וללכת לאיזה מקום אחר. לא לבוסתן, שם יכול להיות שגילו שמישהו סחב אפרסקים ואם יראו אותו שם יתפסו אותו. לא הביתה, מפני שאבא ירביץ מכות בגלל המכנסיים הקרועים. סתם לאיזה מקום אחר. ביקש לחזור על עקבותיו בשביל, אבל מצא את עצמו מטפס ועולה יותר גבוה בגבעות. מצא שביל אחר וירד בו. אבל הדרך הוליכה לתוך איזה ואדי ובו עצים רבים. לא רצה ללכת בין העצים, כי שם כבר היה כמעט חושך גמור. ישב על סלע ובכה. חשב, שמוטב אולי לשוב הביתה ולהגיד לאבא שהמכנסיים נקרעו שלא בכוונה, כי דווקא נזהר מאד שלא יקרה שום דבר למכנסיים, אבל זה קרה לא בכוונה, אולי אבא יסלח הפעם ולא ירביץ.
קם ממקומו וחיפש שוב דרך לחזור על עקבותיו. אם החליט לשוב הביתה אחרי שהגיע עד כאן, משמע שהדרך הביתה היא הדרך אחורה. אבל לאן שפנה היו מסביב רק סלעים גדולים וביניהם שיחים נמוכים, שיחים הזוחלים על האדמה. טוב שאין הרבה עצים כאן וזה איננו יער, חשב, כי ביער, כך מספרת הגננת, יש זאבים וחיות טורפות וכאן אין כלום.
בבית גילו שגדי איננו, רק כאשר הגיעה השעה לשכב לישון. בארוחת הערב שאל מישהו מדוע לא בא גדי לאכול. אבל ממילא לא תמיד אוכלים כל הילדים יחד וזה רגיל שמישהו בא לאכול יותר מוקדם או יותר מאוחר מן האחרים ובדרך כלל לא שמים לב. אבל כאשר הלכו כולם לישון, שמו לב שהמיטה של גדי ריקה. תחילה שלחו את אורי הגדול לחפש אותו אצל חברים. כאשר הודיעו למשטרה, כבר היתה השעה באמת מאוחרת.
המשטרה גייסה חוליות־חיפוש רבות ושלחה אותן לכיוונים שונים. השוטרים העיפו רקיטות צבעוניות באויר וגם ירו מפעם לפעם יריות ברובים, כדי להבריח את התנים והזאבים וגם כדי שגדי ישמע וידע שמחפשים אותו ואולי יקרא וידעו איפה הוא.
גדי שמע, אמנם, קולות־נפץ מרחוק וראה גם את הרקיטות הצבעוניות, אבל לא עלה בדעתו שכל אלה מכוונים אליו וכי מחפשים אחריו. ומדוע יחפשו, אם אבא אינו יודע עדיין שעשה מעשה רע וקרע את מכנסיו?!
החושך נעשה עבה וסמיך. הרעב לא הציק לגדי. להיפך, מרוב אכילת אפרסקים אפילו כאבה בטנו. לא חשב על ארוחת הערב, אבל חשב שצריך ללכת לישון. אמא תמיד מתלוננת אצל אבא, כאשר מישהו מן הילדים מאחר לשכב לישון ואבא נכנס אל החדר שלהם ושואל בקול כעוס: מי כאן לא רוצה עדיין ללכת לישון?! די שאבא יכעס על שקרע את מכנסיו, לא צריך שיכעס גם שהוא מאחר לשכב לישון.
חיפש ומצא בין הסלעים מקום שהיה דומה קצת למיטה. התקין עצמו לשינה ושכב בעיניים עצומות, מחכה לשינה שתבוא.
למחרת בבוקר מצאו את גופתו של גדי קפואה מקור. לידו מונחים, הבגדים העליונים אסופים בערימה מסודרת, שלא יתקמטו. המכנסיים מקופלים בצורה כזו, שהקרע לא יתגלה מבחוץ. למרגלותיו הנעליים, זו ליד זו, שמאלית משמאל וימנית מימין, ובתוכן הגרבים, מגולגלות כתמיד בשני כדורים קטנים, כדי שלא תלכנה לאיבוד.
בדיוק כמו שאבא אומר תמיד שצריך לעשות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.