צריך לדעת לקרוא עתונים
מאתדוד שחם
סיפורים גדולים על אנשים קטנים
מאתדוד שחם
עתונים מרגיזים אותי.
בחרתי בכוונה בביטוי מתון. היה עלי, בעצם, למצוא ביטוי חריף יותר, שייטיב לתאר ולהמחיש כיצד הם משביתים את מנוחתי ומדכאים את רוחי.
הם גורמים לי שאכסוס את צפורני, אעווה את פני, אנופף בידי, אמולל ברגלי, אפכור אצבעותי, אחרוק בשיני, אנשוך בשפתי, אבלע את רוקי, אשים סכין בלועי, כי בעל נפש אני.
עד כאן – ככל שניתן לראות בעין. הרבה יותר מזה מתחולל שם בפנים. לחץ הדם בעורקי עולה, קצב הלמות ליבי גובר, נשימתי מתקצרת, פעולת החומצות בקיבתי מוחשת, פעולת הבלוטות מואצת והמערכת האוטונומית כולה משתבשת.
העתונים מקצרים את ימי וממררים אותם, מעכירים את רוחי, מביאים עלי מרה שחורה, מעוררים את המיזאנטרופ שבי. מכאן, שאם אמרתי כי הם מרגיזים אותי, הרי בחרתי בכוונה בביטוי מעודן ומנומס, פרלמנטרי, מקובל בחברה. בקלות הריני יכול לראות את עצמי משתמש בביטויים בוטים יותר, שיוכלו, כשסתומים שקטרם עבה יותר, לתת מוצא רחב יותר לקצף המתאסף בקרבי.
וכל כך לא משום שיש בהם, בעתונים, דברים מרגיזים. אין זו אשמתם שהעולם מלא דברים מרגיזים. אלא משום הצורה שבה הם מספרים לי את הדברים המרגיזים. תמיד יש בהם משהו מיותר, המוסיף רוגז לא משום שהוא מרגיז, אלא משום שהוא מיותר. ואם אין דבר מיותר, הריהם לוקים בחסר, המרגיז בהעדרו. בכל מקרה אינם מצליחים להשביע את רצוני ולהפיס את דעתי.
צריך להשמיד את כל העתונים. צריך להעמיד אל הקיר את כל הכותבים בהם. לירות בהם. ואם ברחמנות – להגלותם למדבר שממה או לערבות השלג הנצחי. שימותו ברעב ובצמא. בקור ובכפור. צריך להטביע אותם במצולות. להשליך אותם לחיות טורפות. שיחדלו עתונים.
או, לחילופין, כנאמר בכתבי האשמה, לאסור על הכותבים את הכתיבה. אני עצמי צריך לכתוב את כל העתונים. רק אז יש סיכוי שיעלו רצון מלפני. רק אם אני אכתוב הכל בכולם – אחדל לרגוז עליהם. ולכן צריך שיהיה אסור על כל אדם – זולתי! – לכתוב בעתונים. ואני? – אני אכתוב כשארצה. לא אכתוב – כשלא ארצה. יהיו עתונים כשארצה. לא יהיו – כשלא ארצה.
מה אכתוב בעתונים שלי? כיצד אגרום לכך שיחדלו להרגיז? – דבר זה איני מוכן ואיני סבור שאני צריך לספר. זוהי שאלה של אמון, ולי עצמי יש בעצמי אמון מלא וגמור. פרט אחד מוכן אני בכל זאת לגלות – בעתונים שלי לא היו סיפורים על אנשים גדולים.
אני שונא סיפורים על אנשים גדולים.
גם כאשר אלה סיפורים גדולים וחשובים. כי אלה הם הסיפורים המרגיזים ביותר.
לא מפני שהם, לעתים, משעממים. מוטב, אפילו, שיהיו כך – אחרת לא היינו יכולים לעמוד בהם. גם שיהיו האנשים גדולים וגם הסיפורים גדולים וגם מענינים – זוהי ברכה רבה מדי, העשוייה לעורר אך ורק קנאה! לפחות שיהיו משעממים ונדע התפוח היכן התולעת שלו.
הסיפורים הגדולים על האנשים הגדולים מרגיזים, קודם כל, כיוון שכולנו תלויים בהם במידה כזו, כיוון שיש להם שייכות כזו לכל מה שעתיד לקרות אותנו וכל כך מעט כוחנו להתערב במהלכם.
הדברים הגדולים, שהאנשים הגדולים עושים ומסופר עליהם בסיפורים הגדולים, משפיעים עלינו תמיד, אבל לרוב – או כמעט תמיד! – לא לטובה. כאשר אנחנו מסוגלים להבין את טיב הדברים הגדולים שהם עושים – אנחנו יודעים שהם סוגרים עלינו, חוסמים בפנינו איזו דרך, שהיתה פתוחה עד עכשיו, סותמים עוד איזו פרצה, שדרכה יכולנו עד היום להסתנן אל המרחבים האסורים בפנינו, גודרים איזה שביל, או מבוא, או מוצא, מנתקים איזה כבל או חוט או רצועה או שרשרת, שקשרו אותנו אל משהו, שסבורים היינו כי הוא מסב לנו נחת, או מקימים איזו גדר או משוכה או חומה, החוצצים בינינו ובין מה שהיה מותר לנו עד עכשיו. כאשר איננו מסוגלים להבין את טיב המעשים, אנו מנחשים את משמעותם לפי סימנים סתומים, הטבועים בנו מלידה ואינם מתבדים לעולם. על כל פנים תמיד ברור לנו ששום טובה אינה צומחת לנו מן המעשים הגדולים של האנשים הגדולים ואם דבר זה אינו מתברר מיד, סופו שהוא מתחוור כעבור זמן.
אין ספק שהקריאה על מעשים כאלה – שאנו יודעים או חשים את תוצאותיהם הרעות – אינה מוסיפה לנו נחת ואף מרגיזה אותנו. אבל אין אנו מסוגלים להתחמק מרוגז זה על ידי הימנעות מן הקריאה בעתונים. להיפך, אנחנו מחפשים בלהיטות אחר הסיפורים האלה, חופרים אחרי מקומות המחבוא, שנדמה לנו כי הם מסתתרים בהם, תרים אחרי כל רמז, שיורה לנו על קיומם. נדמה לנו, כי אם נדע מקודם מה עתיד להתרחש, אם נבין את משמעותם של הדברים – אולי נצליח למצוא דרך להתחמק מהם, אולי נצליח להימלט מן הגורל המתדפק על דלתותינו.
איזו אשלייה תמימה! תמימה ומרגיזה כמו כל אשלייה, כשמערומיה נחשפים. האמת היא, ששום דבר אינו עשוי לעזור לנו.
לא, לי אין אפילו אשלייה, שאם יהיו הסיפורים הגדולים על המעשים הגדולים של האנשים הגדולים ידועים לנו בעוד מועד – יהיה לנו הדבר לעזר. בסופו של דבר יפלו עלינו הדברים כמזג האויר, כאסון־טבע, כגזירה של הגורל, כרצון אלהים. לדידי – אותו זמן, שתימנע מאתנו ידיעת הדברים הגדולים והרעים העתידים להתרחש, יהיה כולו רווח נקי לנו – ימים או שעות של שלוות־נפש במתנה.
לכן לא יהיו בעתונים שלי סיפורים גדולים על אנשים גדולים. אבל, אם הגעתי עד כאן, אני רשאי גם לגלות, שלא יהיו בהם גם הסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים, שכל העתונים כל כך מלאים בהם.
ושוב – לא על שום שגם סיפורים אלה משעממים לעתים. לאמיתו של דבר, אלה הם כמעט תמיד סיפורים משעממים מאד, העוסקים באנשים, שאנו סבורים שיש לנו בהם ענין. מי, למשל, מעונין לדעת שפלוני, סתם־אדם, שכח אתמול לגרוב את גרביו כשיצא לרחוב, או שהחליף נעל ימנית בשמאלית? אבל, אם ארע הדבר באיזו אישיות מפורסמת – בתקיפותה או במעלליה, בהישגיה או בשגיונותיה – אין ספק שמלח הסקרנות מתבל סיפור תפל זה ומוסיף לו אותו טעם, הדרוש לו כדי שייעשה מענין כביכול. וכיוצא באלו, ידיעות על סתם־אנשים שחלו בנזלת, שסייעו לנשותיהם בשטיפת הכלים, ששכחו מספרי טלפון, שעינו צפרדעים בימי ילדותם, שחבלו אצבעותיהם במכת פטיש בלתי מכוונת, שנתחלפו להם כרטיסי תיאטרון בכרטיסי רכבת, שאיבדו מקטרות או עטים כדוריים, מי היה מטריח את עצמו לקרוא סיפורים כאלה שלא לומר להדפיסם בעתון, אילולא עסקו באנשים גדולים? על אחת כמה וכמה – אותן אמרות־כנף־מתבקשות־מאליהן, שהופרחו בשיחות־של־כלום והן נדפסות ונשטחות לפנינו כאילו היו מכמני־חכמה יחידים במינם! ברור שגדולתם של האנשים, שעליהם נכתבו סיפורים אלה, היא המואצלת עליהם וגורמת להם, שאף כי הם קטנים ובלתי־נחשבים, הריהם נמצאים ראויים להדפסה בעתונים.
מכאן אנחנו יכולים ללמוד שדווקא סיפורים קטנים אלה יכולים לשמש קנה־מידה לאמוד בו גדולתו של אדם. כאשר אנו רואים שאדם פלוני זוכה שסיפור קטן, העוסק בו, רואה אור בעתון, יכולים אנחנו להיות סמוכים ובטוחים שהוא אדם גדול. הסיפור הקטן הריהו כמין אות, או סימן, לגדולתו של האיש. וככל שהסימן פעוט וחסר־ערך כשלעצמו, הריהו מעיד יותר על גדולתו של נושאו. שהרי זו, ככל שהיא גדולה יותר, רב כוחה לסבול במחיצתה ולפרוש את חסותה על סימנים פחותי־ערך יותר.
אבל מכאן עוד צעד אחד, שאם נעז לצעוד אותו – יש בידנו מפתח לשינוי סדרי העולם. אולי, אם נצליח למנוע הופעתם של סיפורים קטנים אלה, המעידים על קיומם של האנשים הגדולים, אולי – וזה רעיון נועז ועוצר נשימה – נגיע לידי כך שייעלמו האנשים הגדולים לחלוטין. ניתן לומר שהאנשים הגדולים עצמם מרגישים דבר זה בחוש וכך מוסברת להיטותם – שרק מחמת קוצר המשיג היא נראית לנו מגוחכת במקצת – לראות את הסיפורים הקטנים העוסקים בהם מודפסים לעתים מזומנות בעתונים. אין זו רק ההנאה מן ההיתקלות בסימני גדולתם, המניעה אותם, כי אם הידיעה או החוש שעצם קיומם כאנשים גדולים תלוי בסיפורים הקטנים האלה.
ובכן, אם נצליח למנוע לחלוטין את הופעתם של הסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים, תחילה יגיעו הדברים לידי כך בלבד, שלא נוכל לדעת מיהם האנשים הגדולים. אבל, כאשר לא נדע אנחנו מיהם, ייכנס ספק בליבם עצמם, שמא אינם גדולים, אם איש אינו יודע שהם גדולים. מכיוון1 שכך יחדלו להיות גדולים ולעשות את המעשים הגדולים. אין לי שום ערובות, שאמנם כך יהיו הדברים. אבל מתקבל על הדעת שהחיים יהיו טובים יותר, לפחות נוחים יותר, אם יוותרו האנשים הגדולים על חלק ממעשיהם הגדולים.
זו הסיבה שבעתונים שלי לא יהיה מקום בשום פנים ואופן לסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים. מאחר שכבר אמרתי מקודם שלא יהיו בהם גם הסיפורים הגדולים על האנשים הגדולים, מסתבר שבכלל לא יהיו בהם סיפורים על אנשים גדולים.
נשאלת השאלה, מה יהיה בהם?
יהיו בהם סיפורים על אנשים קטנים. סיפורים גדולים על אנשים קטנים.
אלה הם הסיפורים היחידים שראוי לקרוא אותם. כלומר2, הסיפורים היחידים שראוי להדפיסם.
כאשר לא יהיו סיפורים כאלה – לא יופיעו עתונים. ואין שום רע בכך. אחרי תקופת הסתגלות קצרה ביותר, נגלה עד מהרה כמה נוח ויפה עולם שאין בו עתונים. אבל כאשר יופיעו עתונים, נדע שיש בהם דברים חשובים באמת – יש בהם סיפורים גדולים על אנשים קטנים.
האמת היא, שסיפורים כאלה ישנם בעתונים גם עכשיו. צריך לדעת לקרוא עתונים, כדי למצוא אותם, חבויים בערימות הסיפורים, הקטנים והגדולים, על האנשים הגדולים. אבל הם ישנם, הם ישנם!
כיצד מכירים אותם כשנתקלים בהם?
קודם־כל, יש בידי סימן־היכר חיצוני, פעוט לכאורה.
אלה הם כמעט תמיד סיפורים שמספיקה להם כותרת בת טור אחד. מוצאים הם מקום, לרוב, בפינה נידחת בעמוד הידיעות הבלתי־חשובות וזוכים בשורות ספורות בלבד.
סימן־היכר נוסף – אלה הם סיפורים חד־פעמיים. למחרת פרסומם אין להם שום המשך. הם נעלמים פתאום, כשם שהם באים פתאום. מי שהחמיץ אותם ביום פרסומם, החמיץ אותם לעולם. הגורל אין לו נשימה ארוכה, כאשר הוא בא לספר לנו משהו גדול באמת. אומר את שלו בקיצור וניגש מיד לעיסוקים אחרים.
עוד סימן־היכר? – בבקשה!
כמעט כולם סיפורים עצובים.
השמחות אין בהן, כפי הנראה, כוח להגיע לידי גדולה אמיתית. פה ושם יש, אמנם, בעולם שמחות גדולות. אלא שגם השמחות הגדולות אינן, בעצם, אלא שמחות קטנות שהתפרעו לרגע, אך חוזרות כעבור זמן קצר לממדיהן הרגילים ואינן יכולות להשכיח כמה עצוב העולם, שהשמחות אשר בו אינן אלא הפסקות קצרות ברצף של הצער, שהמוצא היחיד ממנו היא המנוחה האחרונה, החד־פעמית, הסופית.
לא שאין לסיפורים אלה סוף־טוב לפעמים. חלילה! לעתים קרובות, ככל הנראה לעין, מסתדרים העניינים3. הילד האובד נמצא. הגזילה מוחזרת לבעליה. הבעייה באה על פתרונה. אך כל זאת, ככל הנראה לעין בלבד. אי־שם, בפנים, לא בא שום דבר על פתרונו. מה שאבד לא נמצא. לכל היותר באה במקומו הידיעה, שמלכתחילה לא היה קיים. ידיעה, שרק הייאוש הגמור מוכן לראותה כחצי־נחמה.
כן, ישנם סיפורים כאלה בעתונים, סיפורים גדולים, אף כי הם עוסקים באנשים קטנים.
צריך לדעת למצוא אותם.
הנה־כאן כמה סיפורים כאלה שמצאתי בעתונים. סיפורי־אמת. סיפורים על אנשים קטנים מאד. ילדים קטנים. מימיהם לא עשו שום מעשה גדול, כי אם מעשים קטנים בלבד. קרוב לודאי שגם להבא לא יעשו שום מעשה גדול, כי אם מעשים קטנים בלבד. אבל לרגע אחד הציצו עין־בעין אל תוך התהום, שממנה נולדים המעשים הגדולים. וכך נולדו הסיפורים הגדולים.
בסיפורים אלה מסופר על ילדים שהלכו לאיבוד. כך, כמובן, נראים הדברים מנקודת המבט שלנו – היה ילד קטן ואבד לפתע.
האמת היא בדיוק הפוכה. לא הם הלכו לאיבוד. אנחנו הלכנו לאיבוד. מנקודת מבטם. ויחד עמנו הלך העולם כולו לאיבוד. רגע אחד היו הם לבדם, עם נפשם שלהם, בלי העולם.
רק אנשים גדולים באמת יכולים לחיות בלי העולם.
כאשר אנשים קטנים נקלעים למצב, שהם צריכים לחיות בלי העולם – יש שאין להם ברירה אלא להיעשות אנשים גדולים.
והסיפורים עליהם נעשים סיפורים גדולים.
צריך לדעת לקרוא עתונים.
כן, ישנם סיפורים כאלה בעתונים.
עוד זוג מכנסים
מאתדוד שחם
דינה הקטנה הלכה לאיבוד בסביבות אשקלון.
לדינה יש המון אחים ואחיות.
לפעמים, כשהיא מנסה לספור את כולם, היא מתבלבלת והספירה אינה עולה בידה.
כי דינה היא רק בת שש. כלומר בחודש הבא תהיה בת שש.
וזה סדר האחים והאחיות במשפחתה של דינה:
אחות בת שבע־עשרה
אח בן ארבע־עשרה
אחות בת שלוש־עשרה
אח בן אחת־עשרה
אח בן עשר
אח בן תשע
אחות בת שמונה
דינה
אחות בת ארבע
אח בן שנתיים
אח בן שנה.
כלומר, אחד עשר אחים ואחיות. יחד עם דינה. אולי פרט זה אינו נראה חשוב למדי במבט ראשון. אבל, לאמיתו של דבר, חשיבותו רבה ביותר. גם הסדר חשוב מאד. ודבר זה יתברר אף הוא בקרוב.
כל הענין התחיל מפני שהחורף קרב ואמא אמרה: צריך לקנות לילדים מכנסיים חדשים לחורף. הם גדלים והמכנסיים הישנים כבר אינם מתאימים. וחוץ מזה יהיה קר והם יכולים להצטנן.
אמא התכוונה למכנסיים ארוכים. מבד עבה וחזק. מכנסי ג’ינס, עם ריפוד של פלנל, שיהיה חם בהם. עם כפתורים ממתכת. עם כיסים גדולים, שאפשר לשים בהם כל מה שצריך. מכנסיים שמותר לשבת בהם על הרצפה לשחק בחול, לטפס על גדרות ולעשות הכל.
מכנסיים חדשים לחורף.
אחד־עשר זוגות מכנסיים חדשים עולים בכסף רב. אפילו עשרה בלבד, אם נביא בחשבון שהאחות בת השבע־עשרה עובדת בבית חרושת לשימורים ויכולה לקנות לעצמה את הבגדים מהכסף שהיא מרוויחה. וממילא מכנסי ג’ינס כבר אינם בשבילה.
גם עשרה זוגות מכנסיים ארוכים עולים בכסף רב. זו יכולה להיות בעייה קשה בכל משפחה. ובייחוד במשפחתה של דינה.
לאמא, אמנם, יש חנות מכולת, אבל אבא אינו עובד כבר כמה שנים. לפעמים שומעים מריבות בין אבא ואמא. היא אומרת שהוא יכול לעמוד בחנות כדי שיהיה לה זמן לטפל בילדים ואין דבר אם ידאג גם הוא שייכנס קצת כסף הביתה. אבל הוא אומר שלא חשוב מי יעמוד בחנות, ממילא לא ייכנס יותר כסף, וחנות מכולת זה רק בשביל זקנים ולא בשביל צעירים. אז אמא אומרת לו למה לא ילך לעבוד כמו כולם. אז הוא אומר לה שהנה עבד ב“יובל גד” ומה יצא מזה? – פיטרו אותו. וחוץ מזה חנות זו לא עבודה בשביל גבר.
אבא של דינה הוא עדיין גבר צעיר. אפילו אין לו ארבעים והוא אומר שהוא יכול לקחת כל גבר אחר, אפילו הוא צעיר ממנו בעשר שנים ויותר. לעתים קרובות הוא עומד מול הראי ומסתרק. כלומר, בזמן שרואים אותו בבית. רוב הזמן אין רואים אותו בבית. לפעמים אינו בא אפילו לישון בבית ואיש איננו יודע איפה הוא.
ואילו אמא של דינה עומדת כל היום בחנות, עד שעה מאוחרת בערב, כאשר יורד החושך, אבל כסף היא מביאה הביתה רק מעט. וגם מן המעט הזה לוקח אבא הרבה ואמא אומרת שזה בשביל לשתות.
וכך קרה, שעד היום, כמעט עד שהגיעה לגיל שש, לא קנו עדיין לדינה מימיה בגדים חדשים.
תמיד אומרת אמא שדינה יכולה ללבוש את הבגדים של אחותה, הגדולה ממנה בשנתיים. למעשה הם כמו בגדים חדשים, אחרי שהאחות הלכה בהם שנתיים בלבד. לפעמים צריך, אמנם לתקן משהו, להטליא פה ושם, ואז יושבת אמא בלילות, מתקנת ומטליאה. לאחר מכן היא נותנת את הבגדים לדינה ואומרת: את רואה? – כמו חדש!
אבל הפעם, לקראת החורף, צריך לקנות לכל הילדים בגדים חדשים.
ישבה אמא שעה ארוכה וערכה את החשבון. וכל כמה שלא חזרה וחישבה מחדש, נתברר לה בהחלט שלא תוכל לקנות לכולם מכנסיים חדשים. רבות וארוכות שוחחה בנושא זה עם הבת הגדולה. זו אף הבטיחה לתת קצת כסף משלה. אבל לא היה מנוס מן ההחלטה שאחדים יקבלו מכנסיים חדשים ואילו אחרים יקבלו את המכנסיים, שלבשו האחים או האחיות הגדולים בשנה שעברה.
וכך החליטה אמא:
לאח בן הארבע־עשרה מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. הוא גמר את בית הספר ועכשיו הוא הולך להיות שולייה במוסך. הוא זקוק בהחלט לזוג מכנסיים חדשים, שיוכל ללבוש אחרי העבודה. ובייחוד, שאת המכנסיים משנה שעברה ילבש במוסך, כמכנסי עבודה, ושם יתלכלכו בלי ספק, עד למידה כזו שלא יוכל ללבוש אותם לאחר העבודה.
האחות בת השלוש־עשרה תקבל מן האחות הגדולה זוג מכנסי סטרץ', שקנתה בשנה שעברה. כמו חדשים ויכולים להתאים גם למידה שלה. טוב, אז בשבילה אין צורך לקנות מכנסיים השנה. אולי בשנה הבאה, או אפילו בעוד שנתיים בלבד. ואז יספיקו לה החדשים אולי אפילו עד שתלך לצבא, או תתחתן.
לאח בן האחת־עשרה מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. המכנסיים שקנו לו לפני שנתיים כבר קטנים עליו. הוא גדל עכשיו כל־כך מהר. וחוץ מזה לא יוכל לקבל את המכנסיים הישנים של האח בן הארבע־עשרה, כי הוא צריך אותם לעבודה.
את המכנסיים שלו יתנו לאח בן העשר. הנה עוד ילד אחד שלא צריך לקנות לו מכנסיים חדשים השנה.
את המכנסיים של האח בן העשר, שקנו לו בשנה שעברה, יתנו לאח בן התשע, באמת כמעט חדשים. רק שנה אחת לבשו אותם. יש לו מזל, לאח הזה, תמיד הוא מקבל מכנסיים כמעט חדשים.
לאחות בת השמונה צריך לקנות מכנסיים חדשים, אין ברירה. המכנסים הישנים של האחות הגדולה יותר, שהיא בת שלוש־עשרה וקיבלה אותם מן האחות בת השבע־עשרה, נראים כבר באמת כמו סמרטוטים, אחרי שלבשו אותם שנים רבות כל כך. וממילא הם גם גדולים מדי. באמת אין ברירה וצריך יהיה לקנות לה מכנסיים חדשים.
ובכן, זהו החשבון: זוג אחד לאח בן הארבע־עשרה, זוג לאח בן האחת־עשרה. זוג לאחות בת השמונה. הרי כבר שלושה זוגות.
ברור שהכסף לא יספיק גם למכנסיים חדשים בשביל דינה. בייחוד, שאפשר לתת לה את המכנסיים שלבשה האחות בת השמונה במשך שנתיים בלבד ועוד אפשר ללבוש אותם כמה שנים טובות. האחות בת השמונה יודעת כל־כך יפה לשמור על הבגדים שלה. תראי איך המכנסיים שלה נראים. ממש כמו חדשים!
ובייחוד שבייחוד, כאשר מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים גם לאחות בת הארבע וגם לאח בן השנתיים!
לאחות בת הארבע מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים, מפני שדינה לא יודעת לשמור על מה שנותנים לה. הכל מתלכלך אצלה כל כך מהר. תמיד קורה לה משהו והבגדים שלה מלאים קרעים. הנה קיבלה מכנסיים מן האחות לפני שנתיים בלבד. קיבלה אותם במצב כל־כך טוב ואיך הם נראים כעת! ממש בושה וחרפה! מכנסיים כאלה כבר אי־אשר יהיה לתת לאחות בת הארבע וצריך לקנות לה מכנסיים חדשים.
גם לאח בין השנתיים מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. אחרי אחיות רבות כל־כך נולד סוף־סוף גם אח. האח הקרוב אליו ביותר הוא היום בן תשע, גדול ממנו בשבע שנים שלמות. המכנסיים הישנים שלו הלכו מזמן לאיבוד. אין ברירה, גם לו יקנו מכנסיים חדשים.
הרי כבר חמישה זוגות! יותר אי־אפשר בשום פנים.
כלומר, גם השנה לא יקנו לדינה מכנסיים חדשים לחורף.
דינה ביקשה, התחננה, רגזה, בכתה, הרימה קול, תבעה במפגיע שיקנו גם לה השנה מכנסיים חדשים. לשוא. צריכה היתה לדעת שעל אמא אין משפיעים בדרכים כאלו. בעצם, כשהיא באה לידי החלטה, שום דבר אינו עשוי לשנותה. אבל הכאב היה גדול מדי ולא יכלה לשלוט בעצמה. דוקא השנה רצתה כל כך במכנסיים חדשים – בפעם הראשונה בחייה. מכנסיים חדשים לגמרי, עם קמט טרי על כל מכנס. עם כפתורי מתכת נוצצים. עם תפרים לבנים מן הצד ולאורך הכיסים, תפרים לבנים, בחוטים עבים וחדשים. מכנסיים חדשים, שהיד מרגישה בנגיעה שהם חדשים. מרגישה בחספוס המרשרש הזה של הבד, בקשיות הנעימה. מכנסים חדשים, כמו אלה שלבשו הבובות הצהבהבות, שתסרוקתן עשוייה בקפידה כזו והן עומדות ומחייכות חיוך שאינו מתעייף – בחלון הראווה הגדול של חנות הכלבו.
מה קינאה דינה בבובות האלו! הלוואי ויכלה לעמוד שם כמותן, שקטה וחייכנית, בוטחת בעצמה, מאושרת בבגדיה היפים, מתמכרת להנאותיה, טובה ומצהילה פנים לעולם, הטוב כל־כך אליה.
נזכרה בחלון הראווה ההוא של חנות הכלבו ונכנס בה חשק לגשת אל מרכז העיר ולהסתכל שוב במכנסיים החדשים של הבובות העומדות בו. אמא, אמנם, אומרת תמיד שאסור ללכת לבד אל מרכז העיר. אפשר ללכת לאיבוד. אפשר לפגוש בדרך באנשים רעים. אבל היא יודעת היטב שלא תפגוש באנשים רעים. על כל פנים לא באנשים רעים יותר מאבא ואמא, הרוצים לקנות מכנסים חדשים לאחים ולאחיות האחרים, אבל לא לה, לדינה. להיפך, אולי אפילו תפגוש איזה איש טוב, שיסכים לתת גם לה מכנסיים חדשים.
ואילו זה, שאפשר ללכת לאיבוד, זה דווקא טוב מאד. הלוואי שתלך לאיבוד. אם תלך לאיבוד תצטער אמא מאד. ואולי אפילו אבא. כמה טוב שהם יצטערו! מגיע להם שיצטערו. מגיע להם שירגישו מה שהיא מרגישה. אולי יבינו אז, כמה רע הדבר, שאינם קונים לה מכנסיים חדשים. אולי, כאשר יהיו בלי דינה, יבינו כמה רע נהגו בה כאשר היתה אתם, כאשר היתה להם. הם יתחרטו. הם יאמרו – בואי, דינה, בואי חזרי אלינו, נהיה טובים אליך, נאהב אותך מאד. אבל היא תחכה. תחכה זמן רב מאד לפני שתשוב אליהם. ואולי אפילו תחליט לא לשוב אליהם בכלל, כדי שידעו לעולם ועד כמה רעים הם ואיזה עונש מגיע להם! ויכאב להם מאד־מאד, כמו שכואב תמיד שמקבלים עונש.
הבית היה כבר רחוק מאד, אבל איפה הכלבו עם חלון הראווה והבובות עם המכנסיים החדשים?
אולי היא הולכת לכיוון שאינו־נכון? אולי הים אינו נמצא כאן מלפנים, כי אם דווקא מאחור? ואולי מן הצד? איך אפשר לדעת איפה נמצא הים? אולי תשאל מישהו? אבל אין כאן איש. רק כמה ילדים משחקים בחול. יש כאן הרבה חול. הרבה מאד חול. גם על יד הים יש חולות. היא זוכרת שיש חולות רבים על יד הים וכאשר חופרים בחול מגיעים עד המים ואפשר לבנות מגדלים מטפטפים מחול וממים. אם תלך בחולות תגיע עד הים.
אבל בחולות אין בתים פתאום. יש שיחים נמוכים. ולפעמים אפשר למצוא גם חיפושית שחורה, שהולכת לאט־לאט והרגליים שלה משאירות על הקטיפה הצהבהבת הזו שתי שורות של נקודות זעירות ובשמיים יש צפרים שחורות וצפרים לבנות. אבל איפה הים? כאשר עולים על גבעה, רואים מלפנים עוד גבעה. יורדים ועולים על הגבעה ההיא ושוב רואים רק עוד גבעה ועוד גבעה. עוד גבעות ועוד גבעות. אבל לא ים ולא בתים.
והצבע של החול כבר איננו צהוב כל־כך, כי אם יותר חום, חום ואפור. אולי זה מפני שהשמש כבר לא מסנוורת, מפני שהיא חבוייה מאחורי הגבעות.
ופתאום היא חושבת שאולי הלכה כבר לאיבוד. עכשיו אמא ואבא באמת מצטערים. כבר הצטערו מספיק ואפשר לחזור עכשיו הביתה? – לא! שיצטערו עוד. שיצטערו הרבה מאד. מגיע להם עונש גדול מאד. אבל מה יהיה כשיהיה לילה ויהיה חושך? – טוב מאד, אז יצטערו אפילו יותר. וגם יפחדו.
אבל הנה באמת יהיה בקרוב לילה. וכבר קצת חושך. צריך לחזור. אולי לא ממש עד הבית, אבל קרוב מאד אליו. שימשיכו לחפש אותה ויבהלו כשלא ימצאו אותה, אבל היא תתחבא שם קרוב־קרוב ותצחק מהם. זה באמת יותר טוב, מאשר להיות כאן בחולות, בחושך, רחוק מהבית. כן, צריך לחזור.
אבל לאן? מי יודע איפה נמצא הבית? מוזר, אבל לא נראה לה שהיא הלכה לאיבוד – זה הבית, שהלך פתאום לאיבוד. הכל הלך לאיבוד והיא כאן לבדה, מחוץ לכל מקום. רצתה שיהיה עצוב לאבא ואמא והנה היא עצמה עצובה. רצתה שהם יפחדו שהיא הלכה לאיבוד – והנה היא מפחדת, שהם הלכו לאיבוד. וכבר חושך גמור. מרחוק שומעים כל מיני קולות. תרנגולים מקרקרים. מכוניות מצפצפות. רכבת. טרקטור עובד. אבל אי אפשר לדעת בכלל מאין באים הקולות. צפרים מצפצפות ואולי תנים. ואולי יש כאן חיות־טרף? אריות ונמרים, זאבים ושועלים? אולי שודדים?
היא פותחת בריצה. נדמה לה שמישהו רודף אחריה. היא בורחת מהר־מהר. פתאום נאחזת רגלה בשיח והיא נופלת. עכשיו ישיגו אותה, היא חושבת, ומרימה קולה בצעקה. או רק נדמה לה כך. אין היא שומעת קולות, לא שלה ולא קולות אחרים. היא עוצמת את עיניה חזק־חזק, שלא יחדור אפילו שביב־אור. שלא תוכל לראות אפילו כוכב. שאי־אפשר יהיה לראות אותה. חבל שאין כאן שמיכה. הרבה יותר קל, כאשר אפשר לכסות את הראש בשמיכה. הרבה יותר בטוח.
כל מה שהיא יכולה לעשות עכשיו, הרי זה לעצום היטב את העיניים ולבקש מאלהים שהכל יעבור ולא יקרה לה שום דבר רע. אולי אלוהים ישמע לה. והיא עוצמת את העיניים חזק־חזק ומחכה.
כך מצאו אותה בבוקר, ישנה בחולות והטל מכסה על גופה, המרעיד מן הקור.
בעתון היתה ידיעה קצרה: ילדה באשקלון, בת למשפחה שבה אחד־עשר ילדים, ברחה מן הבית מתוך כעס, שלא קנו לה מכנסיים חדשים לחורף, כמו לכמה מאחיה ואחיותיה. אחרי חיפושים שנמשכו כל הלילה נמצאה הילדה בחולות, לא הרחק מחוף הים. מצבה אינו מעורר דאגה.
לא סופר בידיעה, אם, בסופו של דבר, קנו לה זוג מכנסיים חדשים או לא. סתם סיפור על ילדה קטנה.
לבדם בעיר זרה
מאתדוד שחם
אילו היה אותו יום בחייהם של חנל’ה ושמעון דומה לכל הימים האחרים, היה פותח בשעה שחנל’ה מעירה את שמעון מן השינה ומלבישה אותו. כי שמעון עודנו קטן, קצת למעלה מארבע שנים בסך הכל ואילו חנל’ה כבר גדולה, כמעט כפליים ממנו, מאחר שיום ההולדת השמיני שלה כבר עבר. לפני שתלך לבית הספר, צריכה חנל’ה להספיק להלביש את שמעון הקטן, להכין לו ארוחת־בוקר קלה של לחם בריבה וקקאו, להכין לעצמה כריך לבית הספר, ללוות את שמעון לגן ולהגיע לבית הספר העממי באשדוד ג' לפני הצלצול של שמונה בבוקר. אין פלא שלפעמים היא מאבדת את הסבלנות. הרי כל האחריות מוטלת עליה. בערב, כשיחזור אבא מן העבודה, יתן לה נשיקה על הלחי וישאל – האם היה שמעון היום ילד טוב? וחנל’ה תאמר – כן, שמעון היה היום ילד טוב, כמו תמיד. כך תגיד גם ביום ששמעון לא היה ילד טוב. כי חנל’ה למדה מהר שלא רצוי להרגיז את אבא. כי את אבא קל מאד להרגיז. וכשמרגיזים אותו הוא מתרגז מאד ונעשה מפחיד ביותר. תחילה הוא מכה אותם מכות כואבות ממש ואחר כך הוא מנשק ומלטף. ופעם קרה אפילו שבכה יחד אתם.
ולכן גם כאשר אין לה סבלנות, היא משתדלת מאד שלא לריב עם שמעון הקטן ולא להרים עליו את קולה. היא מזרזת אותו שיקום מהר מן המיטה, משגיחה עליו שלא יעשה את רחצת הבוקר רמייה ושיגמור את כל הקקאו עד הטיפה האחרונה, כי החלב בריא מאד בשבילו והוא צריך לגדול ולהיות ילד חזק כמו אבא. וכשהוא חוזר אחר הצהריים מן הגן, היא משגיחה עליו שלא יתרוצץ רחוק מדי מן הבית ולא ילך לאיבוד. לא הרבה מכוניות עוברות בדרך כלל ברחובות השכונה שלהם, אבל בכל זאת צריך להיזהר ושמעון קטן כל כך ואינו מבין עדיין כמה גדולה הסכנה ברחוב.
אבא מגיע מן העבודה רק קרוב לשעות הערב. הוא עובד בנמל, יוצא מוקדם מאד לעבודה וחוזר מאוחר, מפני שלעתים קרובות יש לו “שעות נוספות” וזה טוב שיש לו שעות נוספות, אבל גם לא טוב. וכאשר הוא חוזר, הוא מכין משהו לארוחת הערב וכולם אוכלים יחד. לפעמים מכינה חנל’ה עצמה משהו לארוחת הערב, כדי שתהיה לאבא הפתעה יפה כשיבוא. היא עושה סלט של עגבניות, מלפפונים וגזר מרוסק על הפומפיה ומקשטת אותו בזיתים שחורים, כמו קערה של פרחים. לפעמים היא אפילו מבשלת משהו על הפתיליה. אבא אומר, שכאשר תגדל קצת ותדע יותר לבשל ויהיה להם יותר כסף – יקנה תנור של גז. אבל סבתא, כשהיא באה לפעמים לבקר אצלם ושוהה כמה שעות, אומרת שאבא משוגע והראש שלו עקום לגמרי. הוא צריך להבין סוף־סוף שאמא היא אשה רעה ולא תחזור הביתה לעולם וגם אם היא רוצה לחזור – אסור לו לקבל אותה, מפני שהיא אשה רעה ותמיד היתה אשה רעה, ואם היה שומע בזמן בקולה, לא היה שם לב ליופי שלה, כי זה יופי שבא מהשטן ולא מאלהים, ולא היה מתחתן אתה בכלל. אבל עכשיו הוא צריך להפסיק בכלל לחשוב עליה ולמצוא לו אשה אחרת, אשה טובה, שתהיה אמא טובה לילדים שלו ותטפל גם בו כמו שצריך, כי זה מגיע גם לו וגם לשני הילדים האלה.
לאחר כל ביקור כזה שומעים את אבא מתהפך במיטה בלילה שעות רבות ולפעמים גם נדמה שהוא בוכה. חנל’ה רצתה תמיד לשאול מדוע סבתא אומרת שאמא היא אשה רעה. לא כך – כי אם, איך יכול להיות שאמא אשה רעה, הלא היא אמא? והיא רצתה כבר המון פעמים לשאול איפה אמא ומדוע אינה חוזרת הביתה. אבל לא העזה. בעצם, חשבה, אולי אמא באמת אשה רעה, כמו שסבתא אומרת? רק פעם אחת סיפר אבא שאמא בדימונה ושיום אחד היא עוד תחזור הביתה מדימונה ואז יהיה לכולם טוב עם אמא. אבל סבתא כבר אמרה שאבא משוגע, אם הוא חושב שאמא תחזור.
אבל אותו יום לא היה יום רגיל.
אתמול היתה סבתא והתלחשה כל הזמן עם אבא. כאשר נכנסה חנל’ה לחדר, הפסיקו את ההתלחשות, אבל חידשו אותה מיד כשיצאה. היה קשה להקשיב ולהבין מה הם מדברים ביניהם, דרך הדלת לא היו כל המילים ברורות, אבל חנל’ה הצליחה בכל זאת לקלוט שלאמא בדימונה יש עכשיו עוד תינוק.
כל הלילה חשבה חנל’ה וחשבה. אם לאמא יש עכשיו עוד תינוק, הרי יש להם עכשיו אח קטן. אולי לשם כך נסעה אמא לזמן רב כל־כך לדימונה – להביא להם עוד אח קטן? רצתה לשאול על כך את אבא, כי שמעה שגם הוא אינו ישן. אבל חשבה שיכעס, כשידע שאינה ישנה. וגם פחדה לספר לו שהקשיבה לשיחה שלו עם סבתא מאחורי הדלת הסגורה. ואחר כך נרדמה וחלמה מין חלום כזה: האח הקטן החדש שכב בעריסה. עריסה יפה כזו, עם שמיכה חלקה כמו קטיפה. ופתאום התחיל לבכות. היא הלכה אל העריסה ורצתה שלא יבכה. נענעה את העריסה כמו שאמא היתה עושה כששמעון היה קטן־קטן. אבל התינוק לא הפסיק לבכות. הוא רצה את אמא שלו, אבל אמא לא באה אליו. המשיכה לנענע את העריסה ואמרה לו ־ תישן עכשיו ואל תבכה, אמא תבוא אחר־כך, אמא נסעה לדימונה, אבל היא תבוא אחר־כך ועכשיו תישן. אבל הוא המשיך לבכות בעקשנות ולא רצה לישון, עד שגם היא התחילה לבכות. ואז, כאשר היו לה עיניים מלאות דמעות והלב צעק בקול רם, ראתה פתאום שהעריסה ריקה, התינוק איננו וגם אמא איננה.
כאשר התעוררה בבוקר, ידעה שהיום ילכו לעשות מה שידעה מכבר שהם צריכים לעשות.
אחרי שאבא יצא לעבודה, כמו בכל הימים הרגילים, העירה את שמעון, הלבישה אותו מהר, נתנה לו שתי פרוסות לחם בריבה עם הקקאו שלו והקפידה שיגמור את שתיהן, אבל כשהתכונן ללכת לגן אמרה: היום לא הולכים לגן. היום נוסעים לדימונה, להביא את אמא. יש לנו עכשיו אצלה עוד אח קטן. נראה את האח הקטן ונאמר לה שתשוב הביתה אלינו, מפני שכולנו רוצים כבר שתשוב.
בעצם, ידעה בדיוק מה היא צריכה לומר לאמא. פעמים רבות כל כך אמרה לה כבר כל זאת במחשבה. לה תוכל, למשל, לספר איזה ילד רע יכול שמעון להיות לפעמים וכמה קשה להשגיח עליו. בכל בוקר צריך לריב אתו, שיגמור את הקקאו. והוא עקשן כזה – אף פעם אינו רוצה להתרחץ, אפילו לא את הידיים, ורק כשהיא מזכירה לו כמה יכעס אבא, אם תספר לו שלא הסכים להתקלח, היא יכולה להכניס אותו למקלחת. והוא שובב גדול כזה, מלכלך את הבגדים וקורע אותם תמיד ואפילו כשסבתא באה ויושבת כמה שעות, אינה מספיקה לתקן כל מה שהוא קורע. ויש לה עוד הרבה סיפורים שהיא צריכה לספר לאמא. רק דבר אחד לא החליטה אם תספר לאמא. עדיין לא החליטה אם תספר לה שאבא בוכה לפעמים בלילות. אבל יכול להיות שתספר לה גם את זה, כי היא אמא ולה צריך לספר הכל.
והיום הגיע היום הזה שהם נוסעים לאמא לדימונה והיא תוכל לספר לה הכל ולומר לה שהיא צריכה לשוב הביתה.
חנלה ידעה היטב איך נוסעים לדימונה. קודם צריך לנסוע בשירות לבאר־שבע ושם יש אוטובוס שנוסע לדימונה. כך אמרה המורה בבית הספר, בשיעור מולדת, כששאלה אותה איך נוסעים מכאן לדימונה. אפילו כסף יש לה בשביל הנסיעה. בכל פעם שאבא נותן לה כסף לקנות משהו בחנות, היא משאירה משהו מן העודף אצלה. רק כמה אגורות בכל פעם, אבל עכשיו יש לה המון אגורות והכסף ודאי יספיק בשביל להגיע עד דימונה, ואפילו יותר רחוק, אם צריך.
הנהג בשירות לבאר־שבע היה איש טוב מאד. הוא אמר לה ששניהם יכולים לשבת במקום אחד ולשלם רק בעד כרטיס אחד. הוא ביקש אפיל לדעת לאן הם נוסעים וחנה סיפרה לו שהם נוסעים אל אמא. לא שאל איפה אמא ולא סיפרה לו איפה.
הדרך היתה מענינת מאד. המון מכוניות טסות מהר ומשאיות ענקיות ורכב של הצבא. במקום אחד רעה עדר עזים לצד הדרך ואוירון קטן ירד נמוך מאד אל השדות, עד שכמעט אפשר היה לראות איש קטן־קטן יושב בו וזה היה מתוק כל־כך. אבל הדבר הכי טוב היה, שעוד מעט יראו את אמא. ולכן נדמה שהדרך ארוכה כל־כך, מפני שרק כאשר תיגמר הדרך הזאת אפשר יהיה סוף־סוף לראות את אמא.
כאשר הגיעו לבאר־שבע, עצר הנהג את הטקסי ואמר להם: עכשיו, ילדים, אתם יכולים לרוץ מהר אל אמא והזהרו, כשאתם עוברים את הכביש. חנל’ה רצתה לשאול אותו איפה המקום, שממנו נוסעים לדימונה, אבל עד שעמדה וחשבה איך להתחיל, הוא סגר את הדלתות של המונית, הסתובב ונסע משם מהר, כשהוא משאיר מאחוריו ענן של פיח שחור.
המון אנשים עברו בסביבה, אבל איש לא שם אליהם לב. רק אחרי זמן רב מצאה חנל’ה בעצמה אומץ לפנות אל מישהו ולשאול מאין נוסעים לדימונה. האיש לא עצר, המשיך בהליכה והביט עליה במין מבט משונה. איש אחר שפנתה עליו, נעצר ואמר: עכשיו, ילדים, חיזרו מהר הביתה ואל תסתובבו כאן, זה לא מקום בשבילכם. גם האיש שבא אחריו אמר: הביתה, ילדים, ולא לבלבל את המוח!
חנל’ה החליטה שצריך לגשת לאיזה מקום אחר. אולי שם המקום שממנו נוסעים לדימונה ואם לא תמצא אותו בעצמה, אולי יהיו שם אנשים טובים יותר שיגידו להם. הם יגידו, אם רק תוכל להסביר להם שהם נוסעים לדימונה להביא את אמא, אבל כולם עונים תשובות כאלו, לפני שמספיקים לשמוע מדוע הם צריכים לנסוע לדימונה.
בינתיים נעשה חם מאד ושמעון רצה פיפי. הלכו עד שהגיעו למגרש ריק גדול ואחרי שהוא גמר, עברו את הגדר והמשיכו ללכת. עכשיו היו המקומות ריקים וברחובות כמעט שלא היו אנשים. פחדה שאולי יפגשו בכלב גדול ולא יהיה מי שיציל אותם ממנו. אבל היה להם מזל ורק כלב קטן אחד נבח עליהם מאחת החצרות וגם הוא היה קשור ברצועה והספיקו לפחד רק עד שגילו את הדבר.
הלכו הלאה והגיעו למקום ששוב היו שם הרבה בתים וכמה חנויות. אני צמא, אמר שמעון, אני רוצה לשתות. רצתה לקנות בשבילו גזוז, אבל לא היתה בטוחה שהכסף שנשאר לה יספיק בשביל לנסוע עד דימונה, אם תקנה גזוז. הלכה אל בעל הקיוסק ואמרה: האח הקטן שלי צמא ואין לנו מספיק כסף. אולי אפשר לתת לו כוס מים? האיש בקיוסק היה איש טוב מאד והוא אמר: בודאי, בודאי! הביא שתי כוסות ושם קצת עסיס בתוכן ואמר: תשתו ילדים.
כאשר גמרו את העסיס, שאל האיש: מאיפה אתם, ילדים? אתם לא מהסביבה? לא, אמרה חנל’ה, אנחנו גרים באשדוד. זה מענין מאד, אמר האיש, ואתם מבקרים כאן אצל מישהו? אצל מי אתם מבקרים כאן? לא, אנחנו לא מבקרים כאן, אמרה חנל’ה, אנחנו עברנו כאן בדרך. אנחנו נוסעים לדימונה. לאן? שאל האיש. לדימונה, אמרה חנל’ה, אולי אתה יודע מאיפה נוסעים לדימונה? אנשים רעים לא רצו להגיד לנו. זה באמת מענין, באמת מענין, אמר האיש הטוב. ועם מי אתם נוסעים לדימונה? אנחנו נוסעים לבדנו, אמרה חנל’ה. לבדכם? התפלא האיש. ומה יש לכם לעשות בדימונה?
פתאום חשבה חנל’ה, שהיא לא צריכה לספר הכל לאיש הזה, אפילו שהוא איש כל־כך טוב, אבל שמעון אמר: אנחנו נוסעים לאמא.
לאמא?! התפלא האיש יותר. ומדוע אתם נוסעים לאמא בדימונה, אם אתם גרים באשדוד1?
יש לנו אח קטן אצל אמא, אמרה חנל’ה. אח חדש, הוסיף שמעון. אנחנו רוצים להגיד לה, המשיכה חנל’ה, שדי כבר להיות רחוקה, אנחנו רוצים אותה והיא צריכה לחזור הביתה.
האיש היה באמת איש טוב והוא שאל אותם אם הם רוצים לאכול משהו. ואשתו הביאה לחם ומלפפונים ועגבניות ומרגרינה וחלב ואפילו שוקולד. ואחר כך חזר האיש עם שוטר ואמר לו: הנה הילדים שסיפרתי לך עליהם. והשוטר אמר, שהם צריכים לבוא אתו למשטרה. אבל לא עשינו שום דבר רע, רק רצינו אל אמא שלנו, אמרה חנל’ה. זה טוב, אמר השוטר, אתם ילדים טובים ובאמת לא עשיתם שום דבר רע, אבל אתם צריכים לבוא אתי למשטרה ושם נראה, אולי ניקח אתכם לאמא שלכם.
במשטרה נתנו להם סוכריות והם חיכו שם זמן רב מאד. ואחר־כך אמרו להם שיקחו אותם הביתה במכונית של שוטרים. וחנל’ה שאלה מה יהיה עם אמא בדימונה, אנחנו צריכים לנסוע לאמא בדימונה. אבל היה שם שוטר אחר והוא דיבר אתם כמו המנהל של בית הספר, קצת יפה וקצת מפחיד, והוא אמר להם שהם צריכים לנסוע הביתה לאשדוד ואם אבא רוצה הוא יכול לקחת אותם לאמא.
ואחר כך הכניסו אותם לתוך מכונית של שוטרים, בצבע שחור, עם אור כחול ויפה ממעלה. ולשוטר שנסע אתם היה אקדח אמיתי והוא אפילו הרשה לשמעון לגעת באקדח. ובתחנת המשטרה באשדוד כבר חיכה להם אבא והוא לא כעס ולא נזף בהם ודווקא חיבק אותם חזק־חזק ונשק להם המון נשיקות.
בערב, לפני ששכבו לישון, אמרה חנל’ה לאבא בשקט, ששמעון לא ישמע, מפני שהוא קטן מדי ואיננו יכול להבין דברים כאלה: אתה יודע, אבא, אני חושבת שסבתא באמת צודקת ואמא אשה רעה.
אבא לא השיב ואחרי הפסקה קצרה הוסיפה: אבל אני, בכל זאת, רוצה לראות אותה.
בעתונים כתבו: ילדה בת שמונה וילד בן ארבע מאשדוד נמצאו משוטטים לבדם בבאר־שבע. הם סיפרו שהיו בדרך לדימונה, לבקש מאמם, שעזבה את הבית, לחזור. המשטרה החזירה אותם אל אביהם באשדוד. עוד סיפור אחד על ילדים קטנים.
-
“ואשדוד” במקור המודפס, צ“ל: באשדוד – הערת פב”י. ↩
אמא תבוא מן הים
מאתדוד שחם
השוטר הכניס עמו את הילדה לתחנת המשטרה בהרצליה.
“מה הענין?” שאל הסמל התורן.
“היא רצתה לדעת איך הולכים מכאן לים”, השיב השוטר.
“אני לא עשיתי כלום”, התערבה הילדה בדבריו, “רק רציתי לדעת איפה הים”.
“אחר כך נשאל אותך, ילדה”, ריכך הסמל התורן את קולו לרגע. “אז מדוע הבאת אותה?” נפנה מחדש לשוטר.
“באו אנשים ואמרו – יש כאן ילדה קטנה עומדת כבר הרבה זמן ושואלת את כולם איך הולכים מכאן לים”, החזיר השוטר.
“אז מה?” שאל הסמל התורן, “מותר גם לילדה קטנה לרצות לדעת איך הולכים לים”.
“אבל היא היתה שם לבדה”, אמר השוטר “והים רחוק מאד”.
“איפה ההורים שלה?” שאל הסמל התורן.
“איש איננו יודע”, אמר השוטר.
“הה, מקרה של אבידת ילד”, המהם הסמל. “מה שמך, ילדה?” לקח את העפרון בידו וניגש לרשום ביומן.
“אסתר לוי”.
"ואיפה ההורים שלך?
“אבא בבית”, פתחה בדיבור, “ואמא”…
“איפה הבית שלך?” נכנס הסמל התורן בדבריה.
“בבית־שאן”, השיבה קצרות.
“איפה?!”
“בבית־שאן”.
“בבית־שאן?!”
“כן, אמרתי בבית־שאן”, חזרה בעקשנות.
“אז מה את עושה כאן בהרצליה?!” התפלא השוטר.
“אני צריכה ללכת אל הים”, השיבה ברצינות1.
“את לבדך?” חקר הסמל התורן, “בלי ההורים?”
“כן, ואני צריכה ללכת אל הים. איפה כאן הים?”
“איך באת לבדך מבית־שאן?” המשיך הסמל התורן לחקור.
“באתי…” גימגמה הילדה, “באתי באוטובוס”.
“לבדך?!”
“כן, לבדי”.
“ואיפה את גרה בבית־שאן?” המשיך הסמל התורן בחקירה.
“אני גרה… אני גרה… ברחוב הרצל”, ענתה בכבדות.
“איזה מספר?”
“לא זוכרת”.
“טוב, אנחנו עוד נמצא”, פסק הסמל התורן. “חכי כאן!”
נטל את שפופרת הטלפון וחייג מספר. אחרי המתנות רבות קיבל את מבוקשו.
“הלו, כאן סמל־תורן, הרצליה”, אמר לאיש־שיחו בטלפון. “יש כאן ילדה שאומרת שבאה לבדה מבית־שאן. יש לכם תלונה על ילדה נעדרת?… בערך בת שמונה או תשע… אולי עשר… אסתר לוי… אומרת שגרה ברחוב הרצל… כן, רחוב הרצל בבית־שאן… לא זוכרת את המספר… אז תבדוק, בבקשה”.
“תיגש תביא לה איזה ארטיק או וואפל”, אמר הסמל התורן לשוטר והוציא מכיסו את ארנקו.
“לא רוצה ארטיק ולא וואפל”, אמרה הילדה.
“אולי לשתות משהו?”
“לא רוצה לשתות”.
“אז מה את רוצה?”
“רוצה ללכת לים. תגידו לי איפה הים”.
“מה תעשי בים?”
“אני צריכה ללכת לים. אני מוכרחה…”
“ילדים לא מתרחצים בים לבדם”.
“אני לא רוצה להתרחץ בים”, השיבה בעקשנות, “אני צריכה לים מפני…” פתאום נכנס היסוס בקולה והפסיקה את דיבורה.
“מפני מה?” שאל הסמל התורן, בקול שניכרה בו כבר רוגזה.
“אמא שלי צריכה לבוא מן הים”. דיברה, כשהמילים יוצאות מפיה דחופות בזו־אחר־זו.
“אמא שלך?!”
“כן”, המשיכה בקול שלוו יותר, “היא צריכה לבוא מן הים ואני רוצה לפגוש אותה. אם אני לא אבוא לפגוש אותה, לא יבוא אף אחד והיא לא תדע איפה למצוא את הבית שלנו”.
“המ…”, המשיך הסמל התורן, “אז איפה את אומרת שאת גרה?” קולו קיבל גוון חקרני יותר.
“בבית שאן, ברחוב הרצל”.
“ואת לא זוכרת את המספר?”
“אולי שלושים ושבע או שלושים ושמונה. לא זוכרת בדיוק”.
“אז אם את גרה בבית־שאן”, המשיך הסמל התורן בחקירתו, “מה עושה אמא שלך בים בהרצליה ומדוע את צריכה לפגוש אותה כאן?”
“כי אמא שלי תבוא מן הים ואמרו לי שהים כאן, בהרצליה”.
חכי כאן ואל תזוזי", עייפות נשמעה בקולו של הסמל התורן, “אנחנו נשמע כבר מבית־שאן מה באמת קרה שם”, הוסיף כאילו לעצמו, שחרר את השוטר וניגש לרשום את רשימותיו ביומן.
לאחר כרבע שעה פקעה סבלנותו וחייג שוב למשטרת בית־שאן.
“מה נשמע עם ענין אסתר לוי? מצאתם את המשפחה?… עדיין לא?.. ברחוב הרצל היא אומרת… שלושים ושבע או שלושים ושמונה, אבל יכול להיות גם מספר אחר, היא לא זוכרת בדיוק… אז חפשו אצל כל הלויים בבית־שאן… לא, אינני יודע איך הגיעה הנה. אמרה באוטובוס, אבל אינני יודע”.
הניח את השפופרת מידיו, הפעם ברוגז ניכר. “אז לא תאכלי שום דבר?” שאל, “את באמת לא רעבה?”
“לא”, השיבה הילדה, “מדוע אתה לא נותן לי ללכת? אמא שלי תבוא ואף אחד לא יבוא לפגוש אותה”.
“זה נראה אחר־כך, בינתיים אל תזוזי מכאן” החזיר לה בנזיפה.
הטלפון צלצל מספר פעמים. בכל פעם נטלו בחטף, אבל מיד נתאכזב. השיחה מבית־שאן לא הגיעה. סתם תלונות קטנות. כבסים שנעלמו מן החבל. כלב שנשך. סכסוך שכנים. הזמן נתמשך בעצלתיים והילדה גילתה סימנים מטרידים של חוסר־סבלנות. לבסוף בא הצלצול שחיכה לו. האזין בדריכות.
“באמת בדקתם אצל כל הלויים?… כן, אני יודע שיש הרבה, אבל בדקתם אצל כולם?… ושום ילדה לא הלכה לאיבוד?… אבל היא אומרת ששמה אסתר לוי והיא באה הנה מבית שאן… לא חשוב איך באה, העיקר שהיא כאן, אתה יכול להאמין לי!… המ…”, אמר כמעט בינו לבין עצמו, “אולי אתה צודק… אולי באמת איננה מבית־שאן… טוב, אבדוק גם במקומות האחרים.”
הניח את השפופרת ונתן בילדה מבט חודר:
“שום ילדה ששמה אסתר לוי לא הלכה לאיבוד בבית־שאן. בעצם, שום ילדה לא הלכה לאיבוד בבית שאן”, הוסיף נמרץ, “אז אולי את בכל־זאת לא מבית שאן? תגידי לי, ילדה, מה שמך ואיפה את גרה?!”
“שמי אסתר לוי”, השיבה, “ואני גרה בבית שאן ברחוב הרצל, שלושים ושבע או שלושים ושמונה, אני לא זוכרת בדיוק, ואני באתי לים בשביל לפגוש את אמא, כי אמא שלי תבוא מן הים2 ואני צריכה לפגוש אותה”.
הפעם נתמלא כעס אמיתי. נטל שוב את הטלפון, חייג מספר וקרא:
“הלו, מטה? תני לי את מחלקת הנעדרים… מחלקת הנעדרים… כאן סמל־תורן הרצליה… כן… יש כאן ילדה. אומרת ששמה אסתר לוי… אס – תר ל – וי… כן… אומרת שהיא מבית־שאן. בדקתי שם ואין נעדרת כזו… אין שם שום ילדה נעדרת… אולי הודיעו לכם מאיזה מקום אחר?… אסתר לוי… בת שמונה או תשע, לכל היותר עשר… אין נעדרת כזו?… אולי שם אחר, אינני יודע… תודיעו לי, בבקשה… אני אחכה… אינני יודע מה לעשות אתה. לא רוצה אוכל, לא רוצה כלום… אז תודיעו לי, אם יש באיזה מקום אחר נעדרת כזו”.
שוב עברה שעה ארוכה. הילדה ישבה בשתיקה ולא הוציאה הגה מפיה. כל נסיונותיו לדובב אותה או לשעשע אותה עלו בתוהו. לבסוף הגיע הצלצול שחיכה לו.
“מפתח־תקוה?!” קרא בתמיהה, לאחר שהאזין שעה קלה, “זה באמת יותר מתקבל על הדעת… כל הזמן לא הבינותי איך הגיעה הנה לבדה מבית־שאן… אז אתם שולחים אותו הנה?… טוב, אנחנו מחכים כאן… לא, אדאג שלא תזוז מכאן…”
ובכן, ילדה“, פנה אליה, מצאנו את אבא שלך והוא יבוא לקחת אותך עוד מעט. עכשיו את לא צריכה לפחד. הכל יהיה בסדר”.
“אבא שלי לא יבוא!” השיבה בחרדה. “תן לי ללכת אל הים. אמא שלי תבוא מן הים ואני צריכה לפגוש אותה!”
“את שבי כאן ואל תזוזי!” ציווה בחומרה, “יבוא אבא שלך ואז נראה”.
שוב עבר זמן־מה באפס מעשה, עד שהגיעה ניידת המשטרה וגבר כבן ארבעים ירד ממנה. השגיח בילדה ומיהר לקראתה: “כן, זוהי שושנה! יברך אתכם אלהים שמצאתם אותה. בואי, שושנה, בואי הביתה”.
“הוא לא אבא שלי!” צווחה הילדה. “אני לא רוצה הביתה! אני רוצה ללכת לפגוש את אמא!”
“רגע אחד!” התערב הסמל התורן, “נעשה הכל בסדר. מה שמך אדוני?”
“שלמה כהן”.
“וזאת הילדה שלך?”
“כן”.
“והשם שלה?”
“שושנה”.
הסמל התורן רשם ביומן כל שאלה ותשובתה בצידה בזהירות מרובה. “יש לך תעודות?”
“הנה כאן, השם שלה רשום בתעודת הזהות”, הוציא האיש תעודה מכיס מכנסיו והגישה לסמל התורן.
“בלי עין הרע, שמונה ילדים”, אמר הסמל התורן.
“הנה כאן – שושנה”, הורה האיש באצבעו, “הרביעית”.
הסמל התורן רשם בקפידה ביומן. “ואתה מזהה את הילדה הנמצאת כאן כבתך. שושנה?” שאל ביובש.
“כן”, ענה האיש.
הסמל התורן הרים את עיניו מן היומן וגוון של סקרנות הסתנן לקולו: “ומה הסיפור הזה שהיא מספרת על אמא שלה שתבוא מן הים?”
“אמא שלה מתה”, השיב.
“אני מצטער לשמוע”, אמר הסמל התורן.
“גם אבא שלה מת. שניהם מתו כשהיתה ילדה קטנה מאד ואני הדוד שלה והיא מאומצת אצלי, כמו הילדים שלי, אין הבדל”.
“אבל אמא שלי תבוא מן הים”, התערבה הילדה בשיחה.
“היא עוד קטנה ולא מבינה”, הוסיף האיש. “תמיד רצתה לדעת איפה אמא שלה ואמרו לה – אמא רחוק־רחוק מעבר לים. אולי היא מאמינה שאמא שלה תבוא פעם מעבר לים. זה עוזר לה”.
“מדוע אמרת ששמך אסתר לוי ואת גרה בבית־שאן?” אמר הסמל התורן ברוגז מהול בסלחנות," עשית לי הרבה צרות".
“היא קטנה, צריך לסלוח לה,” אמר האיש. “בואי, שושנה, נלך הביתה”.
“אבל אמא תבוא מן הים ולא יהיה שם אף אחד לקבל אותה ולהראות לה איפה אנחנו גרים!” חזרה הילדה בעקשנות.
האיש הושיט לה שוב את ידו: “בואי, שושנה, נלך הביתה”. תחילה סרבה לו, אבל לאחר שעה קלה נתרככה, הניחה את ידה בידו והם צעדו כלפי הדלת.
“רגע אחד”, אמר הסמל התורן. “אתה לא יכול לקחת אותה כך. אתה צריך לחתום לי כאן שקיבלת את הילדה”.
כך נגמר בינתיים עוד אחד מסיפורי העתונים. אין ספק שבמרוצת הזמן למדה הילדה להבין שאמא שלה לא תבוא מן הים. או שמא למדה רק שעליה לנהוג כאילו היא מבינה כך, ובסתר עודנה מאמינה בכך, שאמא שלה תבוא מן הים, וכל אימת שהיא מזדמנת אל הנוף הכחול והמרגיע, מתעוררת בה רגשה סתומה של צפייה? לא, דבר זה שוב לא נדע לעולמים ותמיד נהיה חופשיים לחבר לו לסיפור הקטן מן העתון כל סוף שיעלה בדמיוננו.
הילד שלא שכח לקפל את הגרבים
מאתדוד שחם
גדי היה ילד ממושמע.
עוד לפני שהגיע לגיל חמש, כבר עמד מן הצד ולא השתתף בכל התעלולים ומעשי השובבות של הילדים בשכונתו, אשר ביישוב הגלילי. לא שיחק בערימות החול ליד הבנינים החדשים, לא קפץ מעל מצבורי הלבנים, לא טיפס על הפיגומים ולא התפלח יחד עם כולם מבעד לגדרות התיל של בוסתני התפוחים, השזיפים והאפרסקים אשר מסביב.
תמיד עמד מן הצד, כי אבא אסר עליו את ההשתתפות בכל מעשי השובבות האלה וכשעוברים על איסור של אבא, חוטפים מכות – מכות הגונות. “אני עובד יותר מדי קשה בשביל להרויח כסף לקנות לך בגדים אלה”, נוהג אבא לומר תמיד, “ואני לא מסכים שבגלל שטויות ומעשי־שובבות תקרע את הבגדים ותבזבז את הכסף, שאני מרויח בעבודה קשה כל כך”.
גדי היה, אמנם, בן חמש בלבד, אבל במשפחה שלו הוא כבר גדול למדי. ואם הוא כבר גדול למדי, משמע שהוא נמצא בטיפולו של אבא. אמא, בדרך כלל, עסוקה בטיפול בתינוק. לתינוק החדש עדיין לא מלאה שנה ואמא מטפלת בו. אבל בינו ובין גדי ישנה שרלה, שהיא בת שלוש וזאביק שהוא בן ארבע, ואם אבא מטפל בהם, ודאי שהוא מטפל כבר גם בגדי.
הטיפול של אבא הוא בדרך כלל מכות. אמא רוטנת: תראה, אבא, מה עשה גדי (או מה עשה זאביק, או יונתן, או שמוליק, או כל אחד מהשבעה). אבא בא, רואה מה עשה גדי ומרביץ, כדי שידע לא לעשות זאת שוב.
אבא מרביץ על כל דבר. כל תלונה של אמא מביאה מכות מאבא. אבל בייחוד הוא מרביץ, כאשר התלונה נוגעת להשחתת דברים, כמו בגדים, או כלי בית, או כל דבר אחר, שעולה בכסף ואבא עובד קשה כל־כך, כדי להרויח כסף זה. כל הילדים מפחדים מהמכות של אבא ונזהרים יפה־יפה שלא לקלקל שום דבר בבית. כאשר הם מסירים את הבגדים, לפני השינה, הם מניחים אותם בערימה מסודרת על הכיסא שליד המיטה, שלא יתקלקלו ולא יתקמטו, כי כביסות מיותרות מקצרות את חיי הבגדים. את הגרביים הם מגלגלים לשני כדורים קטנים ומניחים אותן, שלא ילכו לאיבוד, בתוך הנעליים, העומדות מן הצד זו ליד זו ומחכות בסבלנות ובנאמנות לבוקר שיבוא.
כאשר היה גדי כבן ארבע, השתתף פעם במסע סחיבת אפרסקים של ילדי השכונה. הם התפלחו לבוסתן מבעד לגדר התיל ואכלו המון אפרסקים. אבל השומר השגיח בהם והם ברחו משם בריצה. וכאשר רצים מהר־מהר אי אפשר להיזהר כל־כך בזמן מעבר גדר התיל. כאשר הגיע גדי הביתה, אמרה אמא: תראה, אבא, מה עשה גדי לחולצה שלו, תראה. אבא הרביץ אז מכות כאלו, שמאז לא חזר גדי להשתתף בשום תעלול של הילדים.
אבל יום אחד חשב גדי – מדוע לא ילך פעם לבדו לסחוב אפרסקים מן הבוסתן? אם ילך לבדו, בלי הילדים שמקימים מין רעש כזה, יוכל לעבור בשקט־בשקט ובזהירות את הגדרות. השומר לא ירגיש בו והוא יאכל אפרסקים ישר מן העץ, כמה שירצה, ינעץ שיניים ויאכל כמה שירצה. ואחר כך יעבור שוב בשקט ובזהירות את הגדר בדרך חזרה. הבגדים יישארו שלמים ואבא אפילו לא ידע שהלך לסחוב אפרסקים.
ימים אחדים חשב גדי על התכנית וראה שאין ממה לפחד. אפשר ללכת לבוסתן האפרסקים, לקטוף ולאכול ולחזור ושום דבר לא יקרה.
את הגדר עבר בזהירות־בזהירות. בתוך הבוסתן הלך בשקט־בשקט. האפרסקים היו טעימים־טעימים. שום שומר לא נראה בסביבה. מרחוק נבחו כלבים והיה קצת פחד בלב. לפעמים נשמע רשרוש בין העצים, אבל היתה זו הרוח, או אולי ציפור. שום דבר לא קרה. הלב היה שמח מאד אבל בשקט־בשקט.
עכשיו באה השעה לחזור. הנה הגדר לפניו, הגדר האחרונה. יעבור אותה וילך לאורך שדרת הברושים, יחצה את הכביש ויעבור בשביל עד הבתים של שיכון א' ומשם קרובה מאד הדרך הביתה. צריך להיזהר במעבר הגדר, לעשות הכל לאט־לאט, שלא ייאחזו הבגדים בעוקצי התיל. צריך להתכופף עמוק־עמוק, להשחיל את הגוף בין שתי שורות התיל, לדחוף אותו קדימה, לזחול על הידיים, עד שכמעט כל הגוף נמצא מעבר משם, להעביר בזהירות רגל אחת, בלי להרים את הטוסיק, ואחריה להעביר רגל שנייה והכל גמור.
קרר…! נשמע פתאום קול קריעת אריג. גדי נעצר במקומו, ידיו מעבר משם ורגליו מעבר מזה לגדר התיל. חש שמכנסיו אחוזות באחד מעוקצי התיל. ניסה למשוך קצת בכוח, כדי להינתק מהלפיתה, אבל שמע את קול הקריעה חזק יותר. ניסה לזחול קצת אחורה. תחילה נדמה שהנסיון מצליח. אבל פתאום נשמע שוב קול קריעת האריג. אחרי מאמצים רבים עלה בידו להושיט את היד אל המקום שבו נאחזו מכנסיו בתיל ולשחרר אותם. עכשיו כבר לא היה קושי לזחול קדימה ולצאת. אבל כעת כבר היה מאוחר. שני קרעים צולבים, ארוכים ומכוערים, נסתמנו כמו חטא מביש בתושבת מכנסיו.
גדי נתקף חרדה עצומה. מה יהיה עכשיו?! איך ישוב הביתה? מה יספר לאבא?
הלך לאורך גדר הבוסתן, עד שהגיע לקצהו. היה שם גן ירק גדול. חצה גם אותו. הגיע עד שטח בור. הסתובב בו קצת, עד שמצא שביל. הלך בשביל. לא פסק ללכת וללכת עד שהגיע אל הגבעות. השעה היתה כבר מאוחרת למדי. לא ידע לאן ללכת, אבל חשב שכדאי לשוב בשביל וללכת לאיזה מקום אחר. לא לבוסתן, שם יכול להיות שגילו שמישהו סחב אפרסקים ואם יראו אותו שם יתפסו אותו. לא הביתה, מפני שאבא ירביץ מכות בגלל המכנסיים הקרועים. סתם לאיזה מקום אחר. ביקש לחזור על עקבותיו בשביל, אבל מצא את עצמו מטפס ועולה יותר גבוה בגבעות. מצא שביל אחר וירד בו. אבל הדרך הוליכה לתוך איזה ואדי ובו עצים רבים. לא רצה ללכת בין העצים, כי שם כבר היה כמעט חושך גמור. ישב על סלע ובכה. חשב, שמוטב אולי לשוב הביתה ולהגיד לאבא שהמכנסיים נקרעו שלא בכוונה, כי דווקא נזהר מאד שלא יקרה שום דבר למכנסיים, אבל זה קרה לא בכוונה, אולי אבא יסלח הפעם ולא ירביץ.
קם ממקומו וחיפש שוב דרך לחזור על עקבותיו. אם החליט לשוב הביתה אחרי שהגיע עד כאן, משמע שהדרך הביתה היא הדרך אחורה. אבל לאן שפנה היו מסביב רק סלעים גדולים וביניהם שיחים נמוכים, שיחים הזוחלים על האדמה. טוב שאין הרבה עצים כאן וזה איננו יער, חשב, כי ביער, כך מספרת הגננת, יש זאבים וחיות טורפות וכאן אין כלום.
בבית גילו שגדי איננו, רק כאשר הגיעה השעה לשכב לישון. בארוחת הערב שאל מישהו מדוע לא בא גדי לאכול. אבל ממילא לא תמיד אוכלים כל הילדים יחד וזה רגיל שמישהו בא לאכול יותר מוקדם או יותר מאוחר מן האחרים ובדרך כלל לא שמים לב. אבל כאשר הלכו כולם לישון, שמו לב שהמיטה של גדי ריקה. תחילה שלחו את אורי הגדול לחפש אותו אצל חברים. כאשר הודיעו למשטרה, כבר היתה השעה באמת מאוחרת.
המשטרה גייסה חוליות־חיפוש רבות ושלחה אותן לכיוונים שונים. השוטרים העיפו רקיטות צבעוניות באויר וגם ירו מפעם לפעם יריות ברובים, כדי להבריח את התנים והזאבים וגם כדי שגדי ישמע וידע שמחפשים אותו ואולי יקרא וידעו איפה הוא.
גדי שמע, אמנם, קולות־נפץ מרחוק וראה גם את הרקיטות הצבעוניות, אבל לא עלה בדעתו שכל אלה מכוונים אליו וכי מחפשים אחריו. ומדוע יחפשו, אם אבא אינו יודע עדיין שעשה מעשה רע וקרע את מכנסיו?!
החושך נעשה עבה וסמיך. הרעב לא הציק לגדי. להיפך, מרוב אכילת אפרסקים אפילו כאבה בטנו. לא חשב על ארוחת הערב, אבל חשב שצריך ללכת לישון. אמא תמיד מתלוננת אצל אבא, כאשר מישהו מן הילדים מאחר לשכב לישון ואבא נכנס אל החדר שלהם ושואל בקול כעוס: מי כאן לא רוצה עדיין ללכת לישון?! די שאבא יכעס על שקרע את מכנסיו, לא צריך שיכעס גם שהוא מאחר לשכב לישון.
חיפש ומצא בין הסלעים מקום שהיה דומה קצת למיטה. התקין עצמו לשינה ושכב בעיניים עצומות, מחכה לשינה שתבוא.
למחרת בבוקר מצאו את גופתו של גדי קפואה מקור. לידו מונחים, הבגדים העליונים אסופים בערימה מסודרת, שלא יתקמטו. המכנסיים מקופלים בצורה כזו, שהקרע לא יתגלה מבחוץ. למרגלותיו הנעליים, זו ליד זו, שמאלית משמאל וימנית מימין, ובתוכן הגרבים, מגולגלות כתמיד בשני כדורים קטנים, כדי שלא תלכנה לאיבוד.
בדיוק כמו שאבא אומר תמיד שצריך לעשות.
כדי שלא להפריע את שנת ההורים
מאתדוד שחם
“תראה”, אמר מתי, “אמא ואבא ישנים עדיין”.
“באמת?! כל־כך מאוחר והם עדיין ישנים?!” קרא אריק ונכנס גם הוא לחדר השינה של ההורים.
ההורים שכבו ללא תנועה במיטותיהם. אריק, הבכור, כבן תשע, הסתכל בהם רגע קצר.
“הנח להם לישון, לא צריך להפריע להם”, אמר לאחיו, הצעיר ממנו בשנתיים, “נלך לבית הספר”.
“ומה עם ארוחת הבוקר? ומה עם הסנדביצ’ים שלי?” מחה מתי.
“אני אכין לך”, השיב אריק.
אריק לקח שתי קעריות, נתן בהן מן ה“קורן פלייקס”, הוציא בקבוק חלב מן המקרר ושפך לקעריות. שניהם ישבו לאכול מן המאכל הפריך. לאחר מכן סייע אריק בידי מתי להתלבש ולסדר את הילקוט, פרס לחם, מרח אותו בחמאה, רחץ תפוח והניח הכל בשקית של מתי.
“חכה לי על יד שער בית הספר בסוף היום”, הורה לאחיו הצעיר, “נלך יחד הביתה. אני אקח מפתח ואפתח לך את הדלת של הבית”.
“אתה לא צריך לקחת מפתח”, טען מתי, “אמא תפתח לנו”.
“אבל מה יהיה אם אמא עוד תישן בצהריים?” אמר אריק.
“טוב”, הסכים מתי. פעמון בית הספר צלצל ושניהם מיהרו לכיתותיהם.
בצהריים חיכה מתי לאריק ליד שער בית הספר. שניהם חזרו הביתה ביחד. אריק פתח את דלת הדירה והלך ישר לחדר הילדים.
“בוא, נראה מה עם אבא ואמא”, אמר מתי והלך לחדר השינה של ההורים. “הם ישנים עדיין”, נשמע משם קולו המאוכזב.
“אל תפריע להם”, אמר אריק, “בוא הנה ונחליף את הבגדים”.
אחרי שהחליפו בגדים בחדרם, אמר אריק: “ניגש לאכול צהריים”.
“ולא נחכה לאמא שתכין לנו?” שאל מתי.
“לא צריך, נכין בעצמנו”.
אריק פתח את המקרר והוציא משם כמה שאריות מן הארוחה של אתמול. לא היה שם הרבה אוכל ובסוף הארוחה חשו שניהם רעב־מה.
“אולי יש כאן איזו קופסה של לפתן”, הציע אריק והלך לחפש במזווה. ואכן היו שם כמה פחיות של לפתנים – אפרסקים, אגסים, סלט פירות מעורב. “מה אתה רוצה היום?” שאל את מתי.
“בסלט פירות יש דובדבנים?” שאל מתי.
“כן”, השיב אריק, “כמו שמצוייר על הקופסה”.
“אז אני רוצה סלט פירות”, אמר מתי. “אתה יודע לפתוח את הקופסה?”
“יש כאן באיזה מקום פותחן”, אמר אריק ופתח בחיפושים.
“אולי אתה יודע איפה אמא שמה את הפותחן?” שאל, אחרי שלא עלה בידו למצאו.
“אני אעיר את אמא ואשאל אותה איפה היא שמה את הפותחן,” הציע מתי, “היא ישנה כבר מספיק”.
“לא, לא צריך להעיר את אמא”, התנגד אריק, “נמצא אותו בעצמנו”.
לבסוף נמצא הפותחן חבוי בין הכפיות.
“אתה יודע איך משתמשים בפותחן?” שאל מתי.
“זה לא קשה”, אמר אריק.
“אתה זוכר איך אמא עושה את זה?” הוסיף מתי ושאל.
“אני לא צריך לזכור איך אמא עושה את זה”, נתרעם אריק פתאום. “אני בעצמי יודע”. ניסה לנעוץ את הפותחן במכסה הפחית, אבל לא הצליח להחדירו. “אולי תביא לי פטיש?” אמר למתי.
מתי הלך למחסן הכלים והביא משם פטיש.
“עכשיו תחזיק את הקופסה בשתי ידיים, אבל היטב”, הורה אריק. “אני אחזיק ביד אחת את הפותחן וביד אחת את הפטיש”.
“אתה לא מפחד שתעיר את אמא ואבא אם תדפוק חזק?” שאל מתי.
“אני אכה חלש ובשקט” הבטיח אריק, “הם לא יתעוררו”.
“הלוואי שיתעוררו”, אמר מתי.
בשתיים או שלוש המכות הראשונות לא הצליח אריק לנעוץ את הפותחן. כאשר ניסה להרים את הפטיש גבוה יותר ולהנחיתו במכה כבדה יותר, נבהל מתי ושמט את ידיו האוחזות בפחית. מכת הפטיש הונחתה באלכסון, הפחית זינקה ממקומה ונפלה ברעש רב על הרצפה, מבלי שנבעה בה חור.
שקט כבד נשתרר מיד אחרי הרעש.
“אתה לא חושב שהערנו את אבא ואמא?” שאל מתי.
“לא, אני לא חושב”, נתרעם אריק, “ותפסיק כבר לשאול על זה”.
“אני הולך לראות אם הערנו אותם”, אמר מתי.
“שב כאן ואל תלך”, ציווה עליו אריק. “אם הערנו אותם, הם יבואו בעצמם”.
“נסה שוב לפתוח”, אמר מתי, “הפעם אחזיק את קופסה ולא אזוז”.
“אני יודע מה נעשה!” הציע אריק פתאום. “לך אל השכנה, תן לה את הקופסה ובקש שתפתח אותה בשבילנו”.
“אני מתבייש”, אמר מתי.
“תגיד לה שהפותחן שלנו התקלקל”.
“אני מתבייש”, חזר מתי, “לך אתה!”
“אוף, אל תהיה כזה!” נתרגז אריק. “לא אשאיר אותך לבד כאן. לך לשכנה ותגיד לה שתפתח את הקופסה, מפני שהפותחן שלנו התקלקל”.
“לך אתה”, אמר גם מתי בכעס.
“אתה באמת מרגיז אותי!” קרא אריק ופתאום חל בו שינוי וקולו נתרכך, “טוב, נלך שנינו ביחד”.
השכנה פתחה להם את הפחית והם חזרו הביתה ואכלו את הלפתן ישר מתוכה.
“עכשיו אתה צריך להכין שעורים”, הודיע אריק למתי, “וגם אני אלך להכין את השעורים שלי”.
“אבל אני רוצה לשמוע את פינת הילד ברדיו”, אמר מתי.
“קודם שעורים ואחר כך רדיו”, לא הסכים אריק.
“אבל אחר כך לא תהיה פינת הילד”, המשיך מתי להפציר, “גם אמא מרשה לי לפעמים לשמוע את פינת הילד לפני השעורים”.
“טוב, אז תשמע קודם את פינת הילד”, ויתר אריק, “אבל שלא תשכח להכין1 את כל השעורים!”
בשעה מאוחרת של אחרי הצהריים, אחרי שגמרו להכין את כל השעורים, האזינו לכמה מתכניות הרדיו וגם שיחקו בחצר, אמר פתאום מתי: “אוף! עד מתי הם ישנו כך?! מדוע הם לא קמים?!”
“אולי הם עייפים”, השיב אריק, "אם הם ישנים לא צריך להפריע להם.
“אני הולך לראות מה אתם”, אמר מתי.
“לא צריך, אל תלך!” נתעקש אריק. “אל תפריע להם לישון”.
אבל אני רוצה לראות מה אתם".
“אני לא מרשה לך ללכת!” הודיע אריק בתקיפות.
לארוחת הערב אכלו הילדים חפיסת שוקולד, שמצאו בארון, גמרו את כל הבטנים המלוחים שהיו בשקית וחילקו ביניהם כוס לבן בודדת שמצאו במקרר. אחר כך האזינו לכמה מתכניות הרדיו, הניחו שני בקבוקי חלב ריקים על מפתן הדלת, כמו בכל לילה, ושכבו לישון.
בבוקר התעורר מתי ראשון. “אתה חושב שאמא ואבא ישנים עדיין?” שאל את אריק, כשנתעורר גם הוא.
“אולי”, השיב אריק, “אבל לא צריך להפריע להם. אם הם יתעוררו, הם יבואו אלינו בעצמם”.
“אני הולך לראות”, אמר מתי.
“אמרתי לך כבר שאסור לך להיכנס לשם!” חזר אריק בתוקף. “במקום זה, לך לחנות ותביא לחם, גבינה ותפוחים”.
“אין לי כסף”, השיב מתי.
“תגיד להם שיתנו על החשבון. אמא תשלם אחר־כך”.
“אני מתבייש”.
“אתה תמיד עושה בעיות”, נזף בו אריק. “טוב, אז נלך שנינו יחד”.
בחנות קנו, לחם, גבינה, חמאה, ריבה, תפוחים, שתי טבלאות שוקולד וחבילת מסטיק. אריק הכין שוב ארוחת בוקר כביום הקודם וגם סנדביצ’ים לבית הספר. שניהם הלכו יחד ללימודים, כשאריק מורה למתי לחכות לו עם סיומם ולשוב יחד הביתה, כביום אתמול.
לארוחת הצהריים ניסו לפתוח קופסת לפתן אפרסקים, אבל שוב לא עלה הדבר בידם. אריק ביקש שוב לשלוח את מתי לשכנה, אולם זה לא הסכים בשום אופן. לאחר דין־ודברים ארוך, ויתר לו ושניהם הלכו יחד אל השכנה וביקשו ממנה לפתוח את לפתן האפרסקים, כיוון שהפותחן שלהם מקולקל.
אחרי הצהריים הכינו את שעוריהם, האזינו לרדיו ושיחקו בחצר. פעם צלצל מישהו בדלת ושאל על אמא או אבא. מתי אמר שהם ישנים, אבל אריק גילה מיד, שהאיש מתכוון רק למכור משהו ואמר “אנחנו לא צריכים כלום”.
בערב אמר מתי: “אני רעב. אני רוצה לאכול משהו”.
“נאכל לחם, גבינה ותפוחים ונשתה חלב”, הציע אריק.
“אני רעב”, התעקש מתי. “אני רוצה לאכול משהו ממש, שמבשלים”.
“אולי ננסה לבשל משהו בעצמנו”, אמר אריק.
“אתה לא יודע לבשל”, מחה מתי.
“יש עוד קופסה של אפרסקים”, הציע אריק, “אפשר לפתוח אותה”.
“אני לא הולך יותר לשכנה”, הכריז מתי.
“נלך יחד”, מיהר אריק לפייס אותו.
“אבל אני לא רוצה אפרסקים”, עמד מתי במריו.
“נפתח את האגסים”.
“אני לא רוצה גם אגסים!”
“אתה תאכל מה שיש!” נתקצף אריק ושניהם יצאו יחד אל השכנה.
“ילדים,” שאלה השכנה, “מה קרה לפותחן שלכם?”
“הוא לא עובד”, ענה אריק קצרות.
אריק היכה עליו בפטיש," אמר מתי, “ויכול להיות שהוא נשבר”.
“אמא מרשה לך לפתוח קופסאות בעצמך?” נתפלאה השכנה.
“לא תמיד”, השיב מתי במקומו, “רק מזמן שאבא ואמא ישנים”.
“ממתי?” תמהה השכנה.
“מאתמול”, אמר מתי, “הם ישנים מאתמול”.
“משלשום”, תיקן אותו אריק.
“אנחנו לא מפריעים להם לישון”, הוסיף מתי, “אנחנו עושים בעצמנו את כל הארוחות”.
“ילדים!” אמרה השכנה בחרדה, “בואו נראה מדוע אבא ואמא ישנים כל כך הרבה זמן”.
“אי־אפשר”, אמר אריק, “אסור להפריע להם”.
“איפה הם?”
“בחדר שלהם”.
דקה לאחר מכן נשמעו מחדר השינה של ההורים צווחות הבעתה של השכנה. השכנים האחרים, שנזעקו לשמע צעקותיה, מצאו אותה מעולפת למחצה. ההורים שכבו במיטותיהם, כדור האקדח נכנס לרקתה של האשה, כמעט בלי שדם טיפטף על הכר. הבעת פניה היתה שלווה ובמקום לא נתגלו שום סימנים שיעידו, אם חשה מקודם במוות המתקרב, או שזה בא עליה לפתע, בעודה ישנה. האקדח עצמו היה מוטל ליד גופת הבעל, במקום שנשמט מידו, אחרי שירה לתוך פיו. רצח ואיבוד לדעת? איבוד לדעת מתוך הסכם? דברים אלה נועדו להיות עלומים לעולם.
מפליא כיצד איש מן הילדים לא נתעורר בלילה לשמע היריות, אמרו השכנים וכתב העתון רשם מילים אלו מפיהם וחתם בהן את סיפורו.
-
“להיכן” במקור המודפס, צ“ל: להכין – הערת פב”י. ↩
שורות אחדות לסיום
מאתדוד שחם
אלה הם כמה מן הסיפורים שהוצאתי מן העתונים. אמת, פה ושם הוספתי עליהם נופך משלי. בעיקר כדי למלא את החסר. אולי כדי להסביר קצת מה שנראה לי טעון הסבר. למעשה יכול כל אחד להחסיר או להוסיף ככל שיחפוץ. כוחם האמיתי של סיפורים אלה הוא בכך, שאכן נתארעו ממש ולא עלו בדמיונו של מישהו.
אין ספק שכמותם ישנם מיליונים רבים. סיפורים של אהבה וחרדה, שמחה ואכזבה. סיפורים של צער ועצב. יפים החיים, שמלאים סיפורים כאלה. חבל שנמוגים ונעלמים כמו טיפות גשם, כמו רסיסים של שמש, הנתפסים לרגעים קצרים כמו קשתות צבעונין באגלי הטל.
מעטים מהם, מגיעים לפעמים אל העתונים. מתנוצצים שם שעה קצרה ועוצרת־נשימה, עד שנמוגים.
אחדים מהם אספתי כאן, בשביל אלה שהחמיצו אותם מחמת חפזון או בהילות, מחוסר תשומת לב או סתם מעייפות.
צריך לדעת לקרוא עתונים.
הדברים שטרם נתארעו
מאתדוד שחם
האופניים והאיש החכם
מאתדוד שחם
לראשונה שמתי לב לדבר, כשביקשתי להפקיד את אופני במדור המיוחד למשמרת אופניים.
העובדה שנצרכתי לכך – מוזרה כשלעצמה. לא היו לי אז כלל ועיקר אופניים. אבל זו היתה עובדה. נכנסתי לאותו מדור בחנות הכלבו הגדולה, שבו מפקידים הבריות את אופניהם למשמרת, וביקשתי להפקיד את אופני.
עדיין זוכר אני שהיו אלה אופניים גדולים וכבדים, שצבעם שחור־דהוי. כמעטי לא היה שום דמיון בינם ובין מושא השתוקקויותי מאז – אופני המירוץ הקלים, הצבועים בצבע כספית מבריקה וקרן אור בוהקת סובבת לאחור בשרביטי המתכת הגמישים של גלגליהם, כשהם נישאים קדימה במעוף ונעלמים בפינת הרחוב. היו אלה אופניים גדולים וכבדים, עייפים, כשל מחלקי־עתונים, כשל פועלי־בניין החוזרים לפנות־ערב מן העבודה. קצת מוזר שברשותי אופניים כאלה.
פקידת המדור, שאליה פניתי בעניין זה, הורתה לי למלא טופס שיגרתי. מילאתי את הטופס והחזרתי לה. עיינה בו רגע. ואז קרה דבר בלתי־רגיל. היא זנחה את מקומה ליד דלפק הלקוחות ויצאה בדלת שמאחורי גבה. רגע אחד נשמע מן החדר הסמוך קול דין ודברים. מייד חזרה ובאה ועימה גבר גבה־קומה ושחור־שיער. פרט זה נעוץ בזכרוני היטב: שחור שיער, אלא שכמעט כל ראשו נתקרח כבר. דומה היה במידה רבה לצילומי הרובוטים מהצגת ר.או.ר. של צ’אפק, שראיתי בעתונים לפני הרבה שנים. הוא החזיר לי את הטופס שמילאתי ואמר בקול יבש, נעדר הדגשות מיוחדות:
אני מצטער, אבל לא נוכל לקבל את האופניים שלך.
את הרגע הזה אני זוכר בדיוק. זה היה הרגע החשוב ביותר.
מדוע? שאלתי, ומייד ידעתי שלא נצטרכתי לשאול שאלה זו. הרי התשובה כבר ידועה לי, יכולתי לחסוך מעצמי את שמיעתה.
אני מצטער, לא שינה מנעימת דיבורו, שנתנהל בנימוס מורגל, המכריז על עצמו שאינו יותר ממה שהינו – איננו מקבלים אופניים של יהודים למשמרת.
שמי היה אז, כמדומני, ביילין או בלקינד או שם דומה לאלה. שם יהודי טיפוסי, שאי־אפשר לטעות בו.
לא מחיתי. לא התווכחתי עימו. לא סטרתי על לחייו. לא השלכתי שום דבר בפניו, כפי שאולי היה עלי לעשות, לו היה מטבענו לבוא תמיד לידי ההחלטה הנכונה בזמן הנכון. הייתי מלא כלימה. רציתי רק להסתיר את פני ממנו ומכל העולם, משום שהינחתי לו להגיע לידי כך שיוכל לסרב לקבל את אופני למשמרת מפני שאני יהודי. ידעתי, שכך התחילו הדברים אז. ידעתי גם כיצד הם עתידים להסתיים, כלומר נסתיימו. אבל לא היתה בי אלא כלימה. חטפתי את אופני, שעמדו נבוכים לידי, ויצאתי משם במהירות.
זו היתה ברלין. והשנה – אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יעלו הנאצים לשלטון. עניין האופניים וחנות הכלבו לא היה אלא ההתחלה. הרי ידעתי זאת מקודם. הכל היה ידוע לי מקודם. ובכל זאת נכנסתי לחנות הכלבו. מדוע? – אינני יודע. אולי מפני שבכל־זאת קיוויתי שהפעם שוב לא יקרה הדבר. אולי משום שרציתי דווקא לשמוע במו אוזני כיצד הוא משיב את פני. אחרי הכל – הרי באמת נצטרכתי להפקיד את אופני למשמרת, אלה האופניים הכבדים, המגושמים, דהויי הצבע, האופניים שמעולם לא רציתי כמותם – האופניים שלי!
עמדתי בפינת הרחוב. מוזר: דומה היתה מאוד לפינת מנדלי וחובבי־ציון בתל־אביב, או לכל פינה אחרת בסביבות ההן. כמעט אותם הבתים. קצת ישנים יותר, אולי. ובהשאלה: אולי זה מה שקיבלנו משם בירושה ־ הסגנון החדש־ישן. אבל היה ברור שזו ברלין. הרחובות לא היו בטון־אספלט כי־אם אבן, מרצפת אבן ישנה. ובהשאלה: זה מה שלא קיבלנו בירושה – המורשה האזרחית העתיקה של ערי אירופה. אבל זו היתה ברלין למעלה־מכל־ספק, ברלין שמעולם לא ראינוה. והשנה – אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים.
אבל המוזר ביותר בפרשה זו הוא דבר התרחשותה בשנית. כל המאורעות האלה ארעו כבר מקודם וכעת הם חוזרים על עצמם. שנת אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים חזרה ובאה בשנית. אלף פעמים ואחת רציתי – רציתי עד לכאב – שיקרה דבר כזה. אולי בפעם השנייה יהיה הכל אחרת. אולי בפעם השנייה יהיה טוב יותר. וודאי שבפעם השנייה יהיה טוב יותר, שהרי אז כבר נדע הכל, הכל. והנה קורה דבר כזה. חי־אלוהים, כי קורה דבר כזה!! ואינני שמח, אין בי עליצות, וודאי לא אושר. אני מלא חרדה, חרדה עמוקה.
תפסתי באופני ונסעתי להזהיר אותם, להזהיר את כולם: השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים.
כך נסעתי על אופני להזהיר אותם.
בראשונה הגעתי לקבוצת צעירים. הם ישבו במעגל מסביב למדורה. היה זה על מרצפות הרחוב. לכולם היו תרמילי־גב משולשים, כמו לנוער העולה מגרמניה, מכנסיים “שלושה־רבעים”, המגיעים כמעט עד הברכיים, שחורים, אפורים או ירוקים, מעור־צבי או מקטיפה, מאוחזים בכתפייות מרובעות. לא היה שום ספק שזו גרמניה. הם ישבו במעגל מסביב למדורה ושרו משירי “הציפורים הנודדות”, בדיוק ככתוב בספרים. מייד ניכר בהם שהם יהודים. אינני יודע איך, אבל ידעתי שהם יהודים. זה היה הנוער היהודי של גרמניה.
ניגשתי אליהם ואמרתי להם:
בחנות הכלבו כבר לא רצו לקבל ממני את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יהיו פה הנאצים.
אני בטוח שהם שמעו את קולי. הוא הגיע לאוזניהם, כי רציתי מאוד שיגיע. כי אי־אפשר – אסור! – שלא יגיע.
אבל הם המשיכו לשיר. הם לא ענו לי. לא התווכחו עימי. לא ניסו להזים את דברי, לשכנע אותי ולהעמידני על טעותי. אפילו לא ליגלגו או צחקו לי. גם לא כעסו עלי. המצב היה גרוע יותר – הם לא שמו אלי לב.
חשבתי, אולי אינם שמים אלי לב מפני שאני נער וקראתי בקול:
הקשיבו לדברי, אינני ילד. אני כבר בן שנים רבות. כל הדברים האלה באים עכשיו בשנית. שימו לב.
הם לא שמו לב.
חשבתי, אולי אינם שמים לב, מפני שחושבים שאינני בן־זמנם, וצעקתי בכל כוחי:
הריני בן זמנכם, כשם שאני בן זמני. בן כל הזמנים אני. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים לגרמניה. בשנה הבאה הם באו.
עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיבינו אותי. קראתי בקול. נפנפתי בידי. העוויתי את פני. אולם הם לא שמו אלי לב. הנוער לא שם לב אלי.
רציתי לבכות. הדמעות שמו מחנק לגרוני. אבל לא הרשיתי להן לפרוץ. איש אינו מקשיב לשופך דמעות, כך אמרתי לעצמי ואנסתי אותן שלא לפרוץ. האמת היא שפשוט התביישתי לבכות. אם אבכה, ידעו שאיני אלא נער.
עליתי על אופני ונסעתי משם.
מיהרתי לנסוע. לא רציתי לאחר. ידעתי שאסור לי לאחר.
הגעתי למקום אחר שהוא בית־קפה. בלי תקרה. בלי קירות. בלי ריצפה. פרוץ לכל ארבע רוחות השמיים וגם למעלה ולמטה. מקום בחלל שאין לו ראשית ואין לו אחרית. אבל בכל־זאת הוא בית־קפה, לפי שהוא כולו שולחנות קטנים ורבועים. ליד כל שולחן ארבעה כסאות. שלושה ריקים. אחד תפוס ועליו איש בודד. אדם לבדו ליד השולחן. אדם לבדו בעולם. כולם גברים. כולם בגיל העמידה. כולם שמנים וקרחים. כולם דומים לקאריקטורות שלהם. כולם מעיינים בעתונים מצויירים. כולם גומעים קפה בספלים. כולם שותקים. כולם יהודים. מיד ידעתי שהם יהודים. אנשי העסק היהודים.
ניגשתי ואמרתי להם:
בחנות הכלבו לא רצו לקבל את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה יבואו הנאצים.
איש מהם לא הרים את עיניו מן העתון המצוייר שלו. כולם המשיכו לשבת בשתיקה.
אני בטוח שהם שמעו את קולי, כי רציתי מאד שישמעו אותי, בערתי כולי באש הרצון הזה. אבל הם המשיכו לשבת בשתיקה. לא ענו לי. לא התווכחו. לא ניסו להזים את דברי. אפילו לא ליגלגו או צחקו לי. גם לא כעסו עלי. המצב היה גרוע יותר – הם לא שמו אלי לב.
נתמלאתי כעס וצעקתי כלפיהם:
שימו לב! כל הדברים האלה באים עכשיו בשנית. האם הקשבתם בפעם הראשונה? שימו־לב הפעם!
הם לא הקשיבו לדברי.
ניסיתי1 לשדל אותם:
השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים. כל העולם יודע שהם באו. ומה אתם עושים? זו הפעם האחרונה שאני מזהיר אתכם.
עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיבינו אותי. קראתי בקול, ניפנפתי בידי. העוויתי את פני. אבל הם לא שמו אלי לב. אנשי העסק היהודים לא שמו אלי לב.
הדמעות צבטו בלחיי. אילו בכיתי הוטב לי. השתוקקתי לבכות. אבל עצרתי בכוח את הדמעות ולא נתתי להן לפרוץ. אם אבכה יידעו שאיני אלא נער. נער, הבוכה משום שבחנות הכלבו סרבו לקבל את אופניו למשמרת מפני שהוא יהודי. ואני רציתי שיבינו כי השנה ההיא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים ובשנה הבאה יבואו הנאצים וזה היה חשוב מכל.
עליתי על אופני ונסעתי משם.
ובדרך פגשתי את
בעלי החנויות היהודים ואת
עקרות הבית היהודיות ואת
תלמידי המכללות היהודים ואת
הרוכלים הנודדים היהודים ואת
אנשי האמנות היהודים ואת
עורכי הדין היהודים ואת
הרופאים היהודים ואת
אנשי המדע היהודים ואת
היהודים החיים על רווחיהם ועל הגימלאות שלהם.
ולכולם אמרתי כך:
בחנות הכלבו כבר לא רצו לקבל ממני את אופני למשמרת. השנה היא אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים. בשנה הבאה באו הנאצים.
אבל כולם לא שמו אלי לב. יכולתי לספר להם שבשנה הבאה ימציאו פצצת קובלט אחת גדולה, שבכוחה להשמיד את האנושות כולה, והם לא ישימו לב.
וזה היה מרגיז. מרגיז, מפני שהכל מתרחש עכשיו בשנית ואיש אינו לומד כלום. הנה זוהי ההזדמנות והכל מחמיצים אותה. ומרגיז, מפני שלא הצלחתי להביאם לידי הקשבה.
ניסיתי לאנוס את הדמעות, לסגרן היטב פנימה. אם לא אתאפק ואבכה – יידעו שאיני אלא נער. אבל הדמעות פרצו ויצאו בזרם חם מן העיניים. הן ירדו על הלחיים, טיפטפו על הריצפה.
האם הוטב לי? אינני יודע. התביישתי מאוד. לא רציתי שיראוני בוכה.
אז ניגש אלי החכם ושאל:
נער־נער, מדוע אתה בוכה?
רציתי לשקר לו, לומר שאינני בוכה. אבל הוא היה חכם וידע את האמת.
מפני שאין איש שומע לי, עניתי.
ומה בכך? שאל. הנח להם. אין להם צורך במה שאתה יכול לספר להם. מה שהם רוצים לשמוע – כבר שמעו. מה שאינם רוצים – שוב לא ישמעו.
מדוע יודעים החכמים כל כך הרבה דברים מצערים?
אבל אני מוכרח להגיד להם דבר חשוב אחד, התעקשתי. אני מוכרח!
ומהו?
בחנות הכלבו סרבו לקבל את אופני למשמרת, סיפרתי לו.
ומה בכך? שאל.
זו היתה שאלה שלא חשבתי עליה מקודם. התשובה לא היתה מוכנה בפי. אדם כולו פקעת של כאבים, משום מעשה שאירע לו. העולם שואל ומה בכך. גם החכם שואל ומה בכך.
אולי באמת מה בכך? צריך למצוא פעם את התשובה הנכונה.
יודע אתה מהי השנה? שאלתי אותו.
.
כן, השיב, אלף ותשע־מאות ושלושים ושתיים.
איך הוא יודע, חשבתי, גם לו בא הכל בשנית?
ויודע אתה מה קרה בשנה הבאה? הוספתי ושאלתי.
כן, אמר, אני יודע. הנאצים באו בשנה הבאה.
וזה היה נכון. הוא יודע. הכל יודעים. אבל שום דבר לא נשתנה, שהכל יודעים. הכל כמקודם. לא נותר לי אלא לעלות על אופני ולהפליג אל המרחקים הגדולים והנפלאים. ולעזאזל הנאצים. ופצצות המימן והקובלט.
אותו רגע הרגשתי שנעלמו האופניים.
-
“ניסית” במקור המודפס, צ“ל: ניסיתי – הערת פב”י. ↩
הדברים שטרם נתארעו
מאתדוד שחם
הדבר הראשון שאני זוכר מן הזמן ההוא – העתיד לבוא – הרי זו הערימה הגדולה של הכלים בכיור.
אילו יכולתי להאמין כי זה סופם של הדברים, אולי הייתי עשוי להגיע לידי מידה רבה יותר של שלוות הנפש. לכרוע כך, כמעט בהכנעה, ולדעת כי זו התחנה האחרונה, התחנה של העייפים. מעכשיו שוב אין דבר עתיד להשתנות ואני אצנח – לא, אגלוש ברחיפה, כמו נוצה לבנה, הנישאת באוויר בקלות אדישה ומעודנת כזו – אל השקט האמיתי.
אבל כבר אז ידעתי כי מסלול ההתקדמות הוא בלתי־נמנע.
אני יכול לזכור את עצמי עומד ומדיח כלים במסעדה ההיא. הנה האשנב שדרכו מכניסים אלי את הכלים המלוכלכים. הנה שיירי האוכל המונחים בהם בערבוביה. הנה הצלחות, שנערמו לערימה, כשהן מלוכלכות משני צדיהן. בדלי סיגריות בספלי הקפה. ידייות הכפות והמזלגות מכוסות בעיסה דביקה ודוחה. דומה שכולם נערמים עלי מכל עבר במין תוקפנות תובענית. כאילו הם מבקשים לכתר אותי ולהכריעני תחתם. אין לי ברירה כי אם להתגונן בתוקף, להסתער עליהם כדי להדוף את התקפתם. אבל תוך כדי הסתערות אני חייב להקפיד על שיטה נכונה – לחסוך בתנועות, לרכז את המאמץ, לייעל את העבודה. אני צריך להסיר את שיירי האוכל מעל הכלים ולהשליכם לפח, בעוד יד אחת מניחה את הכלים בקערת מי הסבון. לאחר מכן צריך לשפשף היטב את פניהם ואחוריהם בפיסת קש ולהעבירם לקערת מי השטיפה. משם צריך להוציאם, לנגבם ולסדר אותם כל כלי במקומו, בארונות, שדלתותיהם פתוחות גם מן הצד, שבו עושים הטבחים את עבודתם. גם את הכפות, הסכינים והמזלגות צריך לספג היטב במגבת ולהניח אותם במגירות, הניתנות להיפתח מן הצד האחר, הצד של המלצרים.
אלו הן כל החובות המוטלות עלי. אם אהיה זריז למדי במירוץ הבלתי־פוסק עם הכלים המלוכלכים המגיעים אלי, אני יכול לזכות בכמה אתנחתות, שבהן אהיה רשאי להינפש קמעה, לשאוף כמה שאיפות מן הסיגריה הרטובה למחצה המונחת ליד הכייור או סתם להתמכר להרגשת העייפות העולה מכפות הרגליים.
למעשה אין איש רואה את הנעשה בפינת הכלים, שאני חולש עליה. המקום סגור כמעט מכל עבריו ואיש אינו מטריח את עצמו להציץ פנימה כשאינו מוכרח. הקשר שלי עם העולם שבחוץ מוגבל לנקישות המשמעות מפעם לפעם על גבי המחיצות. לפי כיוונן אני יודע מה רוצים ממני. נקישה במקום פלוני פירושה שהטבח הממונה על הלפתנים, למשל, טוען כי מלאי צלחות הלפתן מתמעט והולך ומוטב שאזרז את רחיצתן של אלו, כדי שלא יתדלדל לחלוטין. נקישה במקום אלמוני – אחד המלצרים מרמז כי הוא זקוק לסכינים באופן דחוף. וכדומה. לרוב אין זו אלא סתם עצבנות. לפעמים, מצטמצם המלאי באמת מעבר לנקודת הסכנה. יש שסוג מסויים של צלחות או ספלים אזל לגמרי. אז נעשות הנקישות עצבניות ביותר. מוטב שאחפש בערימה המונחת לפני בערבוביה את הצלחת המבוקשת ואמציאה לדורשה תיכף ומיד. לא אוכל להצטדק ולטעון שטרם החזירוה לי מאחד השולחנות. איש לא ישמע לי ממילא, בהיותו טרוד ובהול על שלו. גם אין מקשיבים לעומד בשלבו הנמוך ביותר של הסולם. והרי אף את שפתי לא יבינו, כשם שאינני מבין את שפתם.
יכול אני לומר כי מקרים אלה נדירים ביותר. במרוצת הזמן למדתי להכיר את קצב שימושם של הכלים (ואת נקודות התורפה של המלאי) ואני דואג לברור מתוך הערימות שלפני ולהקדים מחוץ לתור את הטיפול באלה שבהם עלול להיווצר מחסור. בדרך־כלל מרובים המקרים שאני עומד בטל ומחכה לכלים על אלה שבהם איני מספיק לרחצם בקצב שימושם. וודאי הייתי רשאי להיות שמח בחלקי אילו ידעתי לבטח כי זו התחנה האחרונה. אבל כדרך שאמרתי מקודם, כבר אז היתה בי תחושה – וודאות, ניתן לומר – כי מסלול ההתקדמות יהיה שוב בלתי־נמנע.
יום אחד ייפתח הפישפש של פינת הכלים וסגנו של רב המלצרים ייכנס פנימה. הוא יסתכל על מכנסי הרטובים במבט שיש בו גם בוז וגם תרעומת על הטירדה שהוא מוטרד בגללי, ויורה אותי לקחת מגבת גדולה או מפת שולחן, שזה עתה הסירו אותה ממקומה, לאזור אותה על מתני כמין סינור ולצאת אל המסעדה עצמה. אולי מפאת עומס העבודה ואולי מפני שמי שעוסק בכך בדרך כלל נצטרך לצאת לאיזה מקום לזמן־מה, יהיה עלי עכשיו לצאת מפעם לפעם מפינתי, להסיר את הכלים מעל השולחנות, להביאם אל חדר ההדחה ולהמשיך בעבודה.
כך אצעד את הצעד הראשון במסלול ההתקדמות הבלתי־נמנע. לא יעבור זמן רב ואיעשה מסיר־כלים בתואר ולא בפועל בלבד ואחר יטול את מקומי בחדר הדחת הכלים.
אף כי לכאורה זו עבודה פשוטה ביותר, הרי לאמיתו של דבר טעון תפקידו של מסיר הכלים גם זריזות ומומחיות מסויימת וגם מידה לא מבוטלת של כושר הבחנה, הנעזר בתשומת־לב מדוקדקת.
ראשית, ענין זה של הצלחות, הנישאות בערימה גבוהה, המונחת בזהירות בין פיסת היד ובין אמת הזרוע. הערמתה של ערימה זו הריהי פעולה שאינה פשוטה כלל ועיקר ומחייבת תירגול מרובה עד שנעשית כהלכה. צלחת ראשונה מניחים על כף היד הפשוטה קדימה ותומכים בה מלמעלה באגודל כבצבת. כעת מניחים צלחת שנייה על אמת היד, כשהיא נשענת על שורש האגודל הבולט כלפי מעלה, כדי שלא תיסוט קדימה. יחד עם כך צריך לתמוך בה באיזו דרך בכמה מן האצבעות, כדי שלא תחליק לצדדים. במזלג ובסכין שהיו בה משמיטים מעליה את שיירי האוכל אל הצלחת הנישאת מלפנים, בזהירות כדי שלא להפיל כלום לצדדין, ומניחים לידם את הסכין והמזלג. כעת נוטלים צלחת נוספת, מניחים אותה על גבי הצלחת הנישאת, פנוייה מכלים ושיירי אוכל, על אמת היד. ומשמיטים גם ממנה את שיירי האוכל אל הצלחת, הנישאת בכף היד מלפנים. על פעולות אלו חוזרים ככל הדרוש, עד שבסופו של דבר מצטברת על אמת היד ערימה של צלחות, בלא שיירי־אוכל ככל האפשר, כשלפניה נישאת בכף היד הצלחת, שבה מונחים כל שיירי האוכל וגם הסכינים והמזלגות, וכך צועדים מעדנות כלפי המדף של פינת ההדחה.
ברור שמומחיות זו אינה נקנית ביום אחד. רק אחרי תקופה ארוכה של נסיון ואימונים מגיעים לידי כך שהערמת הכלים על אמת היד נעשית בזריזות ובזהירות הראוייות ובמידה מספקת של בטיחות, המחייבת גם שלוות־נפש לא מעטה, וכל אלה בלא למשוך תשומת־לב מרובה מדי. שכן לא קל לעשות עבודה כזו בהשגחתן של עיניים בוחנות ובודקות. אבל ניתן לומר כי נעזרתי לא במעט בקניית המומחיות הראוייה לעבודה זו בתשומת הלב הסקרנית והמשועשעת, שבה הייתי מסתכל בדרך שבה היו מלצרים מנוסים מסירים את הכלים מעל השולחנות, השולחנות שאליהם הסבתי בכל המסעדות ההן בזמנים האחרים. זכורה לי היטב ההנאה האסתטית שנגרמה לי למראה מגדלי הצלחות, שנגבהו בזריזות כזו על אמות ידיהם של המלצרים, הנאה, ככל שצלחות מלוכלכות בשיירי אוכל מסוגלות לגרום.
אמרתי כי לעבודה זו של הסרת הכלים מן השולחנות דרושה לא רק מידה של זריזות והתמחות כי אם גם מידה לא מבוטלת של תשומת־לב וכושר הבחנה. כוונתי בעיקר לשאלה, שהיא, נוסף לעצם היכולת לשאת את ערימת הכלים ולהביאה בלא תקלה לתעודתה, קובעת את מידת הצלחתו של המלצר – מתי מגיע הרגע הנכון לפתוח בהסרת הכלים מן השולחן.
זו אינה שאלה פשוטה כלל ועיקר, כפי שנדמה ממבט ראשון. כמובן, כאשר מכלה הסועד את כל המנה שבצלחתו ואף מקנח את הרוטב שנותר בה בפרוסת־לחם, הרי שקביעת הרגע הנכון אינה קשה. אבל, יש שהוא עושה אתנחתא בזמן שעדיין נותר מזון בצלחתו. צריך לבוא אז לידי החלטה אם כבר סיים את האכילה או שבדעתו לשוב ולטפל במה שמונח לפניו בצלחת. ייתכן שהוא מאמין כי יימנע מהשמנה, אם יותיר חלק מאכלו בצלחתו. או שמא לא ערב המאכל לחיכו. או ששבע ומותיר. אבל, אולי ביקש רק להינפש קמעא. מצב לא נעים עשוי להיווצר אם ימשוך המלצר את הצלחת מתחתיו בטרם סיים.
העניינים מוסיפים ומסתבכים, כאשר מספר סועדים מסב ליד שולחן אחד. חלקם כילה את כל המזון שבצלחת וחלקם עדיין עסוק באכילה. יש אפילו שהכל סיימו אבל אחד עדיין ספק־אוכל־ספק־מותיר־בצלחת. אפשר, כמובן, להמתין עד אותו רגע, שברור לגמרי כי כל הסועדים כילו את מנותיהם ורק אז לגשת להסרת הכלים. אבל אז קיימת סכנה שמישהו מהם ממהר, או שהוא מתאווה למנה הבאה, אבל אין ניגשים להביאה כל עוד הכלים מן המנה הקודמת מונחים לפניו. הוא עלול לסמן אז סימן, נרגז כלשהו, למלצר עצמו. והמלצר, כמובן, אין דעתו נוחה מכל דבר העשוי להעכיר את דעת הסועד ולפגוע במענק שהוא עתיד להעניק לו. לא, הסרה מאוחרת מדי של הכלים אינה טובה מהסרה מוקדמת מדי. צריך לדעת להמתין עד הרגע הנכון וכשהוא מגיע – להיזהר שלא לפסוח עליו.
תקופה ארוכה ממילא לא אורשה להחליט על דעת עצמי מהו הרגע הנכון לפתוח בהסרת הכלים. יהיה עלי להצניע את עצמי היטב בפינת המסעדה הפונה על המטבח, ער וקשוב לכל אות, שאחד המלצרים משלח אלי. וכשמגיע אלי האות, אהיה צריך לזנק ממקומי בזריזות, אך בלא שמץ תוקפנות, ולהסיר את הכלים מאותו שולחן שהמלצר מורה עליו.
אבל במשך הזמן ייווכחו המלצרים לדעת שפיתחתי בעצמי את החוש הנכון, ולהוציא כמה טעויות בלתי־נמנעות (כגון, כאשר מעשן נלהב מצית סיגריה באמצע האכילה) אני יודע לשקול ולהעריך מהו הרגע הנכון – לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי! – להסרת הכלים. הם יידעו שעיני פקוחה על הנעשה באולם המסעדה כולו והם רשאים לשחרר במקצת את דריכותם לגבי הסרת הכלים מן השולחנות ולהפנותה לתפקידים האחרים המוטלים עליהם.
לפעמים, איזה סועד בלתי־מנוסה או חסר טביעת־עיין, שאינו מבדיל בתפקידים המוטלים על הבאים לשמש לפניו, יודיע לי, שעה שאטרח בהסרת הכלים מעל שולחנו, מהי המנה הבאה שיבקש. בדרך כלל אקפיד להפנות בצנעא את תשומת־ליבו של המלצר והוא עצמו ייגש אל הסועד וישמע מה בפיו. בשום־פנים לא ארצה שיהיה סבור כי אני מבקש לפלוש לתחומו וליטול ממנו את הסמכויות המוקנות לו בתוקף מעמדו הבכיר משלי.
אבל לפעמים, שעה שמספר הסועדים יהיה רב והעומס מרובה, אוכל לקצר את הדרך ולהודיע למלצר את משאלתו של הסועד. יש מן המלצרים שהדבר יכעיס אותם, אבל רובם יכיר לי תודה, שאני מסייע בידם ומקל מלאכתם. ובייחוד, כאשר ייווכחו לדעת כי כאשר אני מודיע להם שפלוני ליד שולחן אלמוני מבקש לפתן של אננס – בדרך כלל קורים דברים אלה בלפתן, שכן את המנה הראשית נוהגים לרוב להזמין עם המנה הראשונה – איני טועה בדבר והוא אינו מבקש לפתן של אפרסקים, כי אם לפתן של אננס, כפי שאמרתי.
הצטיינותי בתפקיד מסיר הכלים תביא, בסופו של דבר, לידי כך שאועלה בדרגה. התפקיד הבא שיחכה לי הוא תפקיד של משמש־מלצר. מבחינת הזריזות והכשרון הנחוצים למילוייו הריהו נחות מתפקידו של מסיר הכלים. כל שהוא צריך לעשות הרי זה להביא מן המטבח את המגשים המכוסים ובהם מנות האוכל ולהניחם על שולחן השירות הקטן, העומד ליד שולחן הסעודה ובוערות בו פתילות־אש קטנות, שלא יפוג חום המאכלים. כאן מסיר המלצר את מכסה המגש, מעביר מעליו את מנות האוכל אל הצלחות הממתינות לידו, מוסיף את התוספות ומגישן לסועדים.
תפקידו של משמש המלצר הוא, איפוא, לכאורה פשוט בתכלית ואין בו צורך בשום התמחות וכושר הבחנה. אם הוא עומד בסולם התפקידים של מסעדת הפאר למעלה מתפקידו של מסיר הכלים, אין זה אלא משום שהוא כרוך בלבישת מדים מפוארים יותר, המתחייבים מכך שהוא עוסק בדברי המאכל עצמם ולא בכלים המלוכלכים הנותרים אחריהם. אבל טועה מי שחושב כי אפשר לעשותו מוכנית בלבד, מעשה־שליח שאינו צריך לדעת את תוכן האגרות שהוא מוליך לתעודתן. לא ולא! הטבח מודיע, אמנם, לשמש המלצרים, במסרו את המגש לידו, לאיזה מלצר הוא מיועד. אבל אפילו עניין פעוט כזה מניח מקום לטעויות שאינן מעטות. ראשית, כל מלצר ממונה על כמה שולחנות. כדי שלא להעלות את חמתו, צריך להקפיד ולהביא כל מגש לשולחן הנכון. שנית – הטבח עצמו עשוי לטעות וכאשר נודעת הטעות, נופלת האשמה בהכרח על שמש המלצרים, שכן תמיד יכול הטבח לטעון שלא שמעהו היטב ודעתו של הטבח תמיד קבילה יותר. לפיכך מקפיד שמש־מלצרים ראוי לשמו לשים לב – ולזכור! – מה הזמינו בכל אחד מן השולחנות. לאחר מכן, כשהטבח מגיש לו את המגש ומודיעו להיכן צריך להובילו, מוטב שיציץ מתחת למכסה, כדי להיות בטוח שאין הטבח מכילו בטעות, העשויה ממילא לרדת על ראשו.
המשך ההתקדמות במעלה הסולם תלוי, במידה רבה, במזגו של המלצר הממונה. כשעולה רצון מלפניו הוא מסיים את הנחת המאכלים בצלחות ומורה למשמשו, שעמד לידו והתבונן בשום־שכל בכל תנועותיו, להגישן לסועדים. תפקיד זה מצריך, כמובן, יתר־זריזות. צריך כמובן־מאליו להיזהר היטב שלא לשפוך מן המרק או הרוטב על גבי הסועדים. אבל צריך גם להקפיד היטב על כל כללי הטקס. מאכל החייב להיות מוגש מצד הכתף השמאלית, אין להגישו מצד הכתף הימנית, אלא כאשר אי־אפשר בשום פנים לגשת אל השולחן מצד אחר בלי להטריח את הסועדים למעלה מן המידה. קבלת החלטה כזו מחייבת מידה רבה של בטחון עצמי ורגש סמכות, השואב מן הנסיון. שמש־מלצרים בלתי־מנוסה עשוי לבוא בקלות לידי חולשת הדעת כשהוא נתקל במצבים מביכים ולאבד את השליטה על מעשיו. לכן מניח לו המלצר להגיש את המנות אל השולחן רק כאשר הגישה פשוטה ואין בה שום בעייות. כשלון השמש הוא כשלון המלצר עצמו וניתן לומר אף – המסעדה כולה. יתר־על־כן, זלזול כלשהו בכללי הטקס, אשר המלצר מתיר לעצמו לפעמים, כאשר חושו מורה לו שהסועדים שלפניו אינם ראויים ליותר מכך, אסור באיסור חמור על שמשו, החייב לנהוג בכל סועד כאילו הוא בן בלתי־מעורער של מעמד האצולה.
אבל בדרך היעשותו מלצר ממש, חייב השמש לעבור משוכה גבוהה ביותר. עליו להוכיח כי הוא יכול – כמלצר לכל דבר – להעביר את מיני המאכלים השונים מן המגשים אל הצלחות ולסדרם על גביהן כהלכה.
ההתמחות בעבודה זו אין לקנותה בהסתכלות בלבד. דרוש לה נסיון רב. דרושה מידה גדולה של אימון. אבל איך יקנה שמש המלצרים את הנסיון, כיצד יוכל להתאמן – אם, כל עוד אין הוא בחזקת מלצר ממש, אין מתירים לו לגשת למלאכה עדינה ורבת־אחריות זו?!
זו דילמה קשה, שבכל זאת יש המצליחים להתגבר עליה. שאילולא כן, היה מעמד המלצרים כלה מן העולם תוך דור אחד. כשם שבאופרה הדיוות הקשישות נתקפות לפעמים מחושי־גרון ונותנות הזדמנות גם לזמרות הצעירות, כך גם המלצרים חולים לפעמים ובאה שעת הכושר לשמשיהם. מלצר בעל חוש להגינות מאפשר לשמשו מפעם לפעם להתאמן בסידור המאכלים בצלחות, אף כי לא לעתים קרובות מדי ולא במאכלים מסובכים מדי. את דג הסולית – גולת הכותרת של כל המאכלים כולם – הוא משאיר לעצמו. נוטל בחשיבות מרובה את הכף והמזלג בידו, מרחיק בזהירות את עצמות הגב, שלא תישאר גם אחת בתוך הבשר הרך והלבן ולאחר מכן – בהבעת חשיבות של מנתח נודע – הוא חורץ חריץ בצידו של הדג ומוציא ממנו את האידרה כולה, כשסנפירי הזנב מחוברים אליה, מאחה את כל החלקים כך, שאין להכיר בניתוח שנעשה בהם ומעביר את הדג כולו, בשלמותו, בתנועה זריזה ובוטחת אל הצלחת. כיצד הגיע הוא עצמו למידה כזו של שלימות, להרמוניה כזו של תנועות תכליתיות ונאות כאחת – חידה היא. אולי חסך מכספו בשכבר1 הימים וקנה, באחת המסעדות, מספר גדול של מנות דג הסולית, תוך שהוא מקפיד לשמש אצל עצמו? אולי שיחד את המלצר שאצל שימש, שיניח לו להתאמן במלאכה מסובכת זו? אולי.
אבל גם לעבודה זו של התקנת צלחות המאכל לפני הסועדים אין די בזריזות, התמחות ונסיון. גם כאן דרושה מידה לא מבוטלת של כושר להבין לרוחם של הבריות.
אין די בכך שהמלצר המנוסה נזהר שלא ללכלך את הצלחת יתר על המידה, גם כאשר הוא מניח בה מאכלים נוטפי רוטב כצלי־עגל או בשר בקר נוסח סטרוגנוף. ואין די בכך שבתנועותיו המאוששות והבוטחות בעצמן הוא מקנה לסועדים הרגשה נינוחה ומפיג את החשש שדברי המאכל יטפטפו על בגדיהם, שעה שהוא מעביר אותם מעל כתפיהם. הוא חייב להשגיח בטביעת־עינו באותם סועדים איסטנסים, שאינם אוהבים להיזכר במקורו החי של המזון המונח לפניהם, ולערוך את צלחתם כך, שמקור זה יהיה מטושטש ככל האפשר.
אבל גם בכך אין כל הבעיות מתמצות. ישנם מאכלים שמנותיהם קצובות, כגון האומצות למיניהן, הדגים והעוף. אבל ישנם, כגון הגולש, נתחי בקר נוסח בורגוניון, מאכלי הקרי ודומיהם, שצריך לקצוב את מנותיהם מתוך מגש, המשמש לפעמים מספר סועדים, תחת עינו הפקוחה של הלקוח, המסתכל ובודק אם קיבל את הנתחים הראויים מבחינת גדלם ואיכותם. ויש, כמובן, העניין העדין של התוספות למנה העיקרית: מחית תפוחי אדמה, אורז, קישואים בציר עגבניות, חצילים אפויים, אפונה, אבל גם – פטריות בחמאה, לבבות ארטישוק במיץ לימון, גבעולי סלרי בגבינה מותכת ועוד מיני עידונים כגון אלה, שלפעמים כוח המושך שבהם עולה על זה שבמנה העיקרית.
הגזמה בנדיבות אינה פותרת כלום. יש סועדים, המעדיפים שיניחו בצלחתם מנה קטנה, כדי שלא יבואו לידי נסיון להרבות באכילה. אחרים מרגישים לעצמם חובה לכלות כל מה שבצלחתם, אם משום שכך הורגלו מילדות או משום שיהיו מחזיקם בעיני עצמם בזבזנים, אם יוותר משהו. לאלה מוטב לתת תמיד מידה פחותה של תוספות, אך לא פחותה עד כדי כך שבעל המסעדה ייראה להם צייקן, המבקש להגדיל רווחיו על ידי שחוסך מפיתם. לעומתם יש סועדים, שאין דעתם נחה עד שאינם מותירים משהו בצלחתם. כך נדמה להם כי הם שומרים כהלכה על משטר האכילה שקיבלו על עצמם. אם תהיה מנתם קטנה מדי מלכתחילה, יקומו מן השולחן רעבים. אם גדולה מדי – יציק להם מצפונם.
כל סועד ומידתו שלו. מלצר ראוי לשמו ניחן בחוש לדעת מידה זו.
ייתכן שנסיון רב מאוד יכול לבוא במקום חוש זה. הסתכלות ממושכת בתגובותיהם של הסועדים הקבועים עשוייה ללמד מלצר בעל עיין אמונה מהי המידה הרצוייה לכל אחד מהם. אבל הסתכלות מעין זו חייבת להביא בחשבון פרטים רבים עד אין סוף. שכן, מנהגו של אדם ביום חם עשוי להיות שונה בתכלית מאשר ביום סגריר. וכן צריך להביא בחשבון את שעות הארוחה, את מצב בריאותו של הסועד ועוד גורמים רבים ושונים.
אכן, הנסיון יכול לעזור, אבל אין תחליף אמיתי לחוש. והחוש הקולט את התגובה הקלה בזוויות עיניו של הסועד המצפה לצלחתו, את הסימנים הסמויים, המתגלים אולי בדרך שבה בחר את מנותיו, החוש הוא המלמד את המלצר אם להניח בצלחת עוד כף של אפונה ירוקה או רוטב פטריות או להסתפק במה שכבר נמצא בה.
בסופו של דבר, לאחר שאשמש זמן ממושך בכהונת משמש־מלצרים, וודאי עתיד אני להיעשות מלצר ממש. תפקידי יתחיל בכך שיהיה עלי לגשת אל שולחן הסועדים, אחרי שרב המלצרים מושיבם במקום והוא עצמו (או מלצר היינות) שואל אם רצונם במשקה כלשהו לפני הארוחה. יהיה עלי להביא להם את המשקה שהזמינו ולהניח את התפריט לנגד עיניהם, בתנועות של חשיבות מרובה. אחרי שיסיימו את העיון בתפריט אגש לשמוע מה רצונם. יש מהם שיבקשו להיוועץ בי או שישאלו לפירושו של אחד המאכלים, ששמו כתוב בתפריט צרפתית. יש מהם שדעתם תהיה פסוקה מראש. ויש שייעלבו אם אסביר להם בלשון פשוטה את טיבו של המאכל בעל השם המסובך, שכן הם מוחזקים בעיני עצמם או בעיני בני ־לווייתם מבינים במאכלים. במקרה הטוב, יחייכו אלי חיוך של הבנה ואף ישלימו את התיאור לפני. במקרה הרע, יביעו את מורת־רוחם בתנועה או במילה.
לעומתם יהיו אחרים שירבו להתלבט עד שיבואו לידי החלטה. אבל אף הם, לא כולם מבקשים שיעזרו להם. לעומת אלה, המודים למלצר, המציע בקול בוטח הצעה משלו, ישנם שבשום פנים אסור להפריע ללבטיהם והם עשויים לבוא לידי כעס אם יאיצו בהם.
אחרי שיבואו לידי החלטה, יודיעו לי את משאלותיהם. את אלו צריך אהיה להעביר, בלי שיבושים והשמטות, אל הטבח ולהשגיח שכל מאכל יגיע לתעודתו ללא תקלה. גם דבר זה אינו פשוט ככל הנראה לעין. לפעמים חלה סתם טעות־שמיעה. אבל לפעמים שומעים הכל כהלכה, גם המלצר, גם הטבח וגם שמש המלצרים, אבל עד שמגיעה מנת האוכל, שכח הסועד מה הזמין. על כל טעות – בין שהיא של הסועד ובין של המשמשים לפניו – צריך להחליק בחיוך. סועד העומד על דעתו – צריך להחליף את מנתו. הניתן השפעה – אפשר לפתותו לקבל מה שנקלע אליו שלא ברצונו. וחשוב היטב להבדיל ביניהם.
יש שהסועד טועה בהבנת שמו של המאכל שהזמין. כגון, שסבור כי הוא מאכל בפטריות ושמנת ולאמיתו־של־דבר מכינים אותו במיץ עגבניות. או שישנם כמה סגנונות הכנה והוא אינו בקיא בהבדלים שביניהם.
בכל אלו צריך המלצר לנקוט עמדה פייסנית, אך לא כנועה, לשלב מידה נאותה של בטחון עצמי במידה הולמת של וותרנות – ובלבד שיהיה הסועד מרוצה ולא ישמור בליבו טינה עליו ועל המקום. הוא צריך לעמוד על שלו מבלי להכעיס, לוותר מבלי להעליב. דברים שאינם קלים כלל ועיקר.
בסולם הדרגות של המסעדה ישנה רק מעלה אחת למעלה ממעלת המלצר והיא מעלת רב המלצרים. רב המלצרים לבוש תמיד חליפה כהה ונאה, שאינה דומה לחליפת־מדים, אך היא ניכרת לרוב בהיותה מהודרת משהו יותר מחליפותיהם של הסועדים. מנהגו תמיד בנועם. הוא מקבל את פני הלקוחות בחיוך ומושיב אותם ליד השולחנות הפנויים. לכאורה אין קל מכך, אך גם פעולה פשוטה זו דורשת מידה רבה של הבנה בבריות. בכל מחיר חייב הוא להימנע מלהיראות כאילו מוליך אורח כלשהו למקום שיש בו פחיתות־כבוד. יחד עם כך צריך לטעת בלב מי שצריך את ההרגשה כי שומרים למענו מקום מכובד יותר. כאשר בא זוג לסעוד לבדו יכול הוא לכוונם לאחד מן השולחנות הקטנים יותר. יחד עם כך, מוטב שיהיה מוכן להושיבם ליד שולחן גדול יותר, אם יעמדו על כך. גם כאשר הצפיפות מרובה, חייב להימצא אצלו חיוך של ברכה, הנראה כמין חיוך של שמחה וידידות, לקבל פניהם של סועדים חדשים, הנופלים עליו לטורח ומגבירים את הדוחק.
הוא צריך להכיר את הסועדים הותיקים, אך לא יותר מכפי שנוח להם. לגלות להם ידידות חביבה, במידה הרצוייה להם, או לשמור על רשמיות מסתייגת, אם זו עדיפה בעיניהם. את ביקורם הקודם הוא צריך לשמור בזכרונו או לשמוט מזכרונו, הכל לפי הנסיבות. הכלל, כל מגעיו צריכים לשאת את חותם המידה הנכונה.
הזכרון ההוא מן התקופה ההיא – העתידה לבוא – טבוע בי היטב. אני זוכר כיצד עמדתי ועסקתי בהדחת הכלים ותוך כדי כך ידעתי בבירור כי מסלול ההתקדמות פתוח לפני מחדש. משום־מה היתה בי תחושה שכבר עברתי בו לכל ארכו. אלא שאינני יכול בשום פנים להיזכר באיזה כיוון. כל פרטיו ידועים לי באיזו דרך מוזרה, שאיני יכול לומר בוודאות כי היא דרך הנסיון, אבל איני יכול, מצד שני, לומר בוודאות כי היא דרך ההסתכלות, אלא ששני אלה משמשים בה בערבוביה.
ייתכן כי, לאמיתו של דבר לא ארע שום דבר, אבל כשראיתי אותו קשיש יוצא מן המטבח, כאשר הסבתי אני במסעדה ההיא, אלונטית מלוכלכת חגורה למותניו והוא אוסף בידיים רועדות קמעא את הכלים מן השולחנות להביאם אל חדר ההדחה, שבו הוא עושה את מלאכתו – ידעתי פתאום, באיזו דרך שאין לה פשר, כי אותו קשיש אני הוא – כפי שאהיה פעם אחרי שיתרחשו הדברים האיומים, או כפי שהייתי פעם, אחרי שהתרחשו הדברים האיומים העתידים להתרחש, זאת לא אדע. כמו לו יכולתי לעמוד פנים אל פנים עם עצמי בגלגול אחר.
או שמא –אני עצמי נמצא עכשיו בגלגול אחר. ובשכבר הימים היו רעמים באופק ואש ועשן ומסתור ודרכי־נדודים ואימת מפלט ברגליים וכל המקומות הזרים ההם, כל המקומות הזרים ההם.
אני זוכר כיצד אני עומד בפינת הכלים ליד הכיור. מן הצד האחר, מעבר למחיצה, אני שומע קטעי־שיחות. איני מבין מילה. אין לי נחלה בביתם. אין לי חלק בשפתם. אני כחרש ביניהם.
אינני יודע מדוע אני כאן. אינני יודע כיצד הגעתי הנה. אינני יודע מה אני עושה ביניהם, שהם זרים לי ואת שפתם לא אדבר.
אני זוכר במעומעם את המקומות האחרים, המקומות שמקודם, שבהם אני נמצא עכשיו. אני זוכר כי עסקתי בדברים אחרים, דברים שהיום כמעט אין להם שם. אני מאזין לרחשים, מנסה לקבץ מן האוויר צלילים אבודים, שאולי הותירו שובל של הדים באוויר, כמו זנבו של מיטיאור, הנמשך אחריו כדי הרף־עין, כמין אשלייה של קיום. אבל שום דבר אינו עולה בידי. הקולות האבודים אינם מצטרפים למילים. הקווים המטושטשים אינם עולים כדי תמונות.
מי אני? היכן אני? מדוע אני?
שאלות שאין להן תשובה.
פעם, בשכבר הימים, ישבתי ליד השולחנות האלה והמלצרים היו משמשים לפני. קדים קידות. מביאים קערות מהבילות ובהן דברי־מאכל נאים. פעם הייתי מי – איני יכול לזכור מי.
אי־שם התמוטט משהו. האם עודני מי?
המקום אחר. והאנשים אחרים. והשפה אחרת. ואני אחר. ולפני הכיור והכלים המלוכלכים ומסלול ההתקדמות הבלתי־נמנע. האם יוליך שוב לאותו מקום?
הנה אני שומע מילים בשפה הזרה. כמה מהן כבר יש להן צליל. הן חוזרות ומגיעות אלי מתוך בליל הקולות כמו יש איזה קשר ביני ובינן, כמו תהיה זו באחד הימים שפתי שלי.
איני יכול לזכור מה שהיה. כל מה שאני יודע הוא שמסלול ההתקדמות הוא בלתי־נמנע. כמו הזכרון, כמו הידיעה שכבר צעדתי בו.
כמו הרעמים באופק והאש והעשן ודרי הנדודים והמנוסה.
עכשיו, שאני יושב ליד השולחנות האלה וסועד את לבי אני יודע שיום אחד אולי אהיה ואולי הייתי עומד ומדיח כלים במקום אחר, שאת שפתו איני שומע ובין אנשיו אין לי מודע ורע. והכלים זרים, כלי אוכל של סועדים זרים הממלאים כרסם במאכלים זרים במסעדות זרות.
ואני, שאני זר ביניהם, אצלול אל תוך הזכרונות כמו אל מערבולת קרה ואפילה ואבקש לדעת מי אני, מי הייתי, אבקש לדעת היכן ומדוע, אבקש ולא אוכל לדעת.
אולי מפני שהדברים לא נתארעו עדיין. אולי. או משום שנתארעו בשכבר הימים בזמנים ההם, העתידים לבוא. ואני יודע שכבר נתארעו כיוון שהם עשויים להתארע בי.
ויותר מכך לא אוכל לפרש, משום שאינני יודע.
-
“בשכבבר” במקור המודפס, צ“ל: בשכבר – הערת פב”י. ↩
דרושים
מאתדוד שחם
אני יושב בבית הקפה. אני מחכה. יש לי איזו פגישה. מישהו צריך להגיע לכאן. מן הסתם כדי לפגוש אותי. אני מחכה לו. מפני שהועדתי לו פגישה. אבל לא איכפת לי אם יבוא או לא יבוא. אני מתמלא עצבנות. מפני שהוא מאחר לבוא. אבל ממילא לא איכפת לי אם יבוא. עצבנותי גוברת. מפני שהוא מאחר לבוא לפגישה, שלא איכפת לי בכלל אם תתקיים.
מרוב עצבנות אני מעיין שוב בעתון. כבר קראתי את כולו. לא נותרו לי אלא המודעות. העיין מטיילת בעצלתיים בין מודעות הברכה והאבל. מבלי משים אני מחפש שמות מוכרים.
בשכבר הימים יכולתי למצוא אותם בעיקר במודעות האירוסין והנישואין. לאחר מכן נעשו שכיחים יותר בין שמות ההורים ה“חובקים בת” או מכריזים על טקס ברית המילה של הבן. ברכות־לבר־מצווה של הבן באו לאחר מכן ולא עברו כמה שנים והשמות ביצבצו מחדש בשורות האותיות הקטנות של הורי החתן או הורי הכלה, שנוהגים להדפיס מעל לשורות האותיות הבולטות של בעלי השמחה עצמם, אלא אם כן הופיעו כזכאים לשפע ברכות “לרגל נשואי הבן עם בחירת ליבו” או “כלולות הבת”, שאז נכתב שמם שלהם באותיות גדולות.
בזמן האחרון אני מוצא את “השמות המוכרים” במידה גדלה והולכת בין מודעות האבל. דומה שכוח עמידתם של הבריות בפני המוות נחלש והולך והריהם מתים עתה יותר בתכיפות מאשר בעבר. בלומר, ברור לגמרי1 שזו שאלה של גיל. אבל, צריך להניח שאם מישהו נכנע למוות – בכל גיל שהוא! – אין זה אלא שהיה איזה פגם בכוח הרצון שלו, במידת העקשנות שבה הוא דבק בחיים ואינו מוכן להשלים עם המוות.
אני מוכרח לחשוב כך. רק מחשבה זו מסוגלת לסייע לאמונתי שהמוות אינו פוגע במי שאינו רוצה ואינו מוכן להיפגע, באמונתי שעקשנותי שלי בסירובי להיכנע למוות עתידה לבוא על שכרה, לשאת פרי.
משום כך, כאַשר אני נתקל באחד מאותם השמות המוכרים בין מודעות האבל, נכנס בי מעין רגש של הקלה. כאן מוכרחני להשמיע כמה מילים של הסתייגות, תוך כדי כך שאני מנסה להסביר פשרה של הקלה זו.
אינני רוצה בשום פנים שמישהו יראה בה אפילו שמץ של שמחה־לאיד. כל רגש עשוי להיות במידת־מה חסר טעם. חסר־טעם, במובן היותו ראשוני לעצמו ולא בעל טעם של הסתברות מתוך משהו אחר. אבל בין כל הרגשות חסרי הטעם (הפעם במובן סרי טעם) הרי רגש השמחה־לאיד על מות האחרים גדוש בחוסר־טעם במידה כזו, שאילו חששתי כי הוא מסוגל לבצבץ בתוכי אפילו בהיסח הדעת, לא הייתי מהסס לעקרו בחוזק יד בעודו באיבו.
אבל, כאמור, אינני יכול להעלים את מציאותו של רגש הקלה זה. ייתכן שאפשר להסבירו במעין אמונה – חסרת שחר ככל שהינה – כי המוות יש לו, כביכול, מיכסות המוטלות עליו. כאשר הוא משלים מיכסה כזו, אסור לו, או שאינו יכול, או שסתם אינו רוצה, ליטול נפשות נוספות מעבר לה. אם אמונה זו יש בה אפילו ספק־של־ממש, הרי, כאשר אני מוצא שם מוכר ברשימת הנלקחים למוות, משמע שאיזו מיכסה כבר נתמלאה ואני איני בה. מכאן שעדיין יש לי ארכה כלשהי, לפחות עד המיכסה הבאה. וזו, לכל הדעות, סיבה טובה לחוש הקלה.
אולי יפה יותר להתעלם מכך, נאה יותר להתכסות באיצטלה של קדושה ולקרוא בלב נפעם “מי יתן מותי תחתיך”. אף אין קושי מיוחד בדבר, שכן חוץ מאמירה אין כאן כלום. אם כי – וכי יש מי הבטוח בהיפוכו של דבר? – יש אולי כוחות טמירים שהשבעה זו עשויה להפעילם. אבל רגש הקלה דרכו שהוא משחרר את האדם אפילו מן הצורך להעמיד פנים ולהתעטות באיצטלאות שאינן שייכות לו.
הסבר זה ניתן כאן על דרך משל בלבד. פשוט ממנו ההסבר כי מקורו של רגש הקלה זה בעצם העובדה שאני יכול עדיין לקרוא בין מודעות האבל ולגלות שם שמות אחרים ולא את שמי שלי. אני קורא – משמע עודני חי. משמע לא הפעם. כלומר בפעם אחרת, אבל לא הפעם! המוות פסח עלי. מי יודע, אולי, בקצת מזל, הוא עשוי עוד לשכוח את דבר קיומי כלל ועיקר?!
ממודעות הברכה והאבל אני עובר עכשיו, שעודני יושב ומחכה, לקרוא במודעות היצע עבודה. אבל, מוטב שאתוודה כאן וידוי קטן. זהו תירוץ בלבד לומר שאני מעיין במודעות אלו רק מתוך שאני יושב בטל ואין לי דבר יפה יותר לענות בו. האמת היא כי אני קורא מושבע של מדור זה. כמעט מתוך כפייה. איני יכול לעבור על העמוד הנושא את הכותרת הלאקונית “דרושים…” בלי שמבטי נלכדים בו כמו פרפרי־לילה באור המבליח מתוך החשיכה.
האם אני מחפש עבודה? האם אני זקוק לה? האם בדעתי להחליף את מקום עבודתי ולמצוא אחר? – אין ספק שלא.
אבל תמיד אני דומה בעיני עצמי למי שנכנס לאולם גודל, דחוס עד למחנק, מלא מפה־לפה באנשים, ועיניו תרות אחרי דלתות היציאה, כשהוא עורך לו בדמיונו את קו המנוסה הקצר והבטוח ביותר, אם תפרוץ לפתע בהלה, יתחולל רעש־אדמה, תיערך הפצצה־מן־האוויר, תתרחש דליקה, או שסתם תתקפנו חרדה חסרת־פשר, הוא לא יוכל עוד לשאת את הצפיפות והדחיסות הזו ויבקש לברוח למקום אחר.
או שאני דומה לשחיין המפליג הרחק במי הים, אבל עיניו מחפשות מפעם לפעם אצבע של יבשה המשתלחת לתוך הים או איזו שונית, כדי שאם תתקפנו חולשת־פתע, או עווית־שרירים, או סתם אדישות, ידע שיש איזה מקום, קרוב מן האחרים, שאפשר להישען עליו.
גם בזמן הטיסה במטוס אני מבקש תמיד לשבת קרוב לפתח הנושא עליו את השלט “יציאת־חירום”, המניח בידי, כביכול, את האפשרות להסתלק לרצוני מן המצב המנוגד לטבע של הרחיפה באוויר, שכפיתי על עצמי ברוב טיפשות וקלות־דעת.
אני מוכן תמיד לאיזו תקלה. יש בי תמיד תחושה של אסון הממשמש ובא. לפחות שיבוש חמור בסדר הנכון של הדברים. או, יותר נכון, לומר, הסדר הנכון של הדברים מכיל בקרבו את כל השיבושים החמורים האפשריים וכל סטייה מסדר זה יהיה בה משום הפתעה – נעימה בתוצאותיה, אבל מעוררת פחד בעצם היותה סטייה וברמזה בכך על כל האפשרויות הגרועות יותר הכלולות בה.
ומה אם אהיה זקוק פתאום לעבודה? דבר זה יכול לקרות, לא כך? דברים מתמוטטים פתאום, לא כן? אנשים מוצאים עצמם בין־לילה מחוסרי עבודה. לפתע אינם יודעים מהיכן תגיע הלירה הבאה שלהם, במה יקנו מזון לפיהם. האם אני יכול לומר בלב שקט שדבר מעין־זה לא יקרה בי? האם אני יכול לערוב זאת לעצמי, אפילו להבטיח?
ודאי שלא!
אם כך, מוטב שאהיה מוכן. מוטב שאדע בכל יום, בכל שעה, היכן מצוייה אותה עבודה שאוכל לקבלה, היכן מצוי אותו תפקיד שיתאים לי ואני אתאים אליו, כשאהיה צריך לו.
לכן אני דבק כל־כך במודעות של היצע עבודה. אי־שם, חבויה ביניהן, נמצאת וודאי אותה הצעה העשוייה להציל אותי מן השואה התלוייה ועומדת על ראשי. איך אוכל להסיח את הדעת ממנה? איך אוכל להתגבר על יצרי ולא לתור ולחפש אחריה בכל הזדמנות הבאה לידי?
עדיין אני יכול לזכור את הזמן שבו הייתי דוחה מלפני אחת־אחת את ההצעות. זו אינה מעניינת דייה. זו, דומה שיש בה משום פחיתות־כבוד. זו שכרה נמוך מדי. וזו סתם אינה מושכת את ליבי.
הצד השווה שבכל הדיונים האלה, שהייתי מנהל ביני לבין עצמי לגבי ההצעות שביצבצו לפני, היה בסברה שסברתי כי הבחירה בידי. כאילו הכל מונח כאן לפני ואין אני צריך אלא לומר כן בשעה שיעלה רצון מלפני, כלומר, בשעת הצורך, וכך להסיט מליבי כל דאגה אפשרית.
אבל מעט מעט גיליתי2 כי, כשם שאני יכול לבחור בין כל ההצעות המובאות לפני, כך הן, על פי דרכן, בוחרות בי. ואינני מתכוון לבחירה המובנת מאליה. אם כתוב כאן “דרוש מסגר”, וודאי וידוע לי שאינני מסגר ואין מתכוונים אלי. גם נגר אינני ועובדה זו אינה גורמת לי כי ארגיש שאני נתון בסד, כי אני מאבד איזו הזדמנות, כאשר מציעים עבודה לנגר דווקא.
גם כאשר אני למד כי התואר מסגר כולל כמה וכמה סוגי התמחות, עדיין אין הדבר מכניס בי מידה רבה מדי של אי־נוחות. הרי זה מדרך הטבע שמסגר (כלומר חרש המתכת) יכול להיות חרט או כרסם או מלחים ואינו חייב להיות כולם כאחד. אבל, כאשר אני למד כי אילו הייתי כרסם, למשל, עדיין לא הייתי צלח לעבודה המוצעת כאן, שכן אני חייב להיות כרסם־מנוסה־בעבודה־במכשיר־פלוני דווקא – נכנסת דאגה בליבי. אלמלי אני כרסם מומחה במכשיר אלמוני בלבד, הרי זה כאילו אינני כלל ועיקר כרסם. משמע יש כאן איזה פתח, שבעצם צריך להיות פתוח בפני, ואילו, למעשה, הוא נעול.
וכך אני למד גם שלא די בכך שאהיה מנהל חשבונות מדופלם. רוצים בי אך ורק אם אני בקיא בניהול חשבונות בשיטה זו ולא אחרת. ואילו, בהיותי מומחה בהכנת תכניות למחשבים או בתכנות, יש הבדל רב אם אני מכיר את שפתו של המחשב המיוחד, שבו עוסקת המודעה, או שאיני מכירה. מסתבר שמחשבים מדברים בכמה וכמה שפות ואם אני יודע שפה אחרת מזו הידועה למחשב כלשהו, הריני לגביו כאילם לכל דבר, כהדיוט גמור שאיננו מבין כלום.
לפעמים אני צריך לחפש שעה ארוכה בין המודעות, עד שאני מוצא הצעה כלשהי, שלכאורה אני ראוי לה. מספרן של אלו פוחת והולך לאחרונה. וכשאני מוצא הצעה זו, אני עורך לעצמי ראיון־לנסיון. אני מבקש להתקבל לעבודה אצל עצמי. אני כובש את התרגשותי. ידי רועדות במקצת, אבל אני משתדל להשעינן באיזה מקום, כדי שאי אפשר יהיה לחוש ברטט האוחז בי. אני פושט את כפות ידי ומשעינן על ירכי, כדי שהזיעה תיספג במכנסיים ואי אפשר יהיה לחוש בלחות הבלתי־נעימה, כאשר יושיטו לי את היד לשלום. הנשימה כבדה עלי, אבל אני דוחס כמות גדולה של אוויר לריאותי, בנסיון־שווא לתת בה קצב שקט יותר. ליבי דופק בחוזקה וראשי סחרחר במקצת. אני חושש שקולי יישבר ויסגיר את התרגשותי. כל השבחים שאני מבקש להשמיע על אודות עצמי מתגמגמים בפי. גרוני ניחר והרוק יבש בחיכי.
אין ספק שאתקל בסירוב. ולא איכפת לי אם מנומס או שאינו מנומס. אני יכול להרגיש אותו ממשמש ובא, עוד לפני שהמשפט המוליך אליו מסתיים. יש לי סימנים סמויים משלי. אני חש באיבה הצומחת בינינו. בטון הדיבור. בהיסוס, המסגיר את הטירדה הפנימית שבליבו של המסרב. במבחר המילים, הבאות למלא את חלל הזמן שבין הרגע שבו קיבל את ההחלטה ובין הרגע שבו הוא מביא את עצמו להודיעה לי. אוזני בוערות באש זרה. אני מבקש להסתלק. לומר לו, כי אין הוא צריך להמשיך בדיבור, כי אני מבין הכל. לרגע אני כאילו מבקש לעזור לו במצוקתו. עולים בי רחמים כלפיו, על אי הנעימות שנקלע לתוכה בגללי. הוודאות שלאחר־מעשה נהפכת בקרבי לידיעה־מראש. בעצם הייתי צריך לדעת זאת מלכתחילה ולהימנע מן הכל.
תפקיד מבטיח. סיכויים יפים לקידום. תנאים טובים. גמול נאות למרץ וליוזמה. המקום הנכון לאיש הנכון.
אלא שאינני האיש הנכון.
קרוב לוודאי שאני חסר כמה מן הכישורים הנחוצים בהחלט לקבלת העבודה המוצעת. ואם יש בי הכישורים, הרי שאין אני יכול לטעון לנסיון מספיק. אין אני יודע אחת מן השפות, שמכריזים עליה כי ידיעתה חיונית או אף רצוייה בלבד. ההמלצות שבידי אינן עשויות לעורר את הרושם הדרוש. סיפור תולדות־חיי חסר כוח־שכנוע באשר לצרכיו של התפקיד המוצע. אפילו כתב היד שלי עשוי להסגיר כמה תכונות, שגרפולוג מומחה לא יהסס להסביר למציע העבודה כי אינן מתיישבות עם תכונות האופי שבהן הוא מעוניין. ובכלל, גם אם אין אומרים שאיני טוב למדי לעבודה זו, הרי טוענים שאין היא טובה למדי בשבילי.
לא, אינני האיש הנכון.
אי־שם, בתוך נוסח המודעה, לפעמים בין פסיקיים, לפעמים בשורה נפרדת, לרוב ללא הבלטה, נמצא אותו משפט חותם, המקנה סופיות לדברים, המשפט המודיעני כי אינני האיש הנכון.
לא הכישורים. לא הנסיון. ולא ידיעת השפות. ולא תכונות האופי. הגיל!
מועמדים עד גיל עשרים וחמש, עד שלושים. עד שלושים ושמונה. עד ארבעים. עד ארבעים וחמש. מתבקשים לפנות. יכולים לפנות ויגישו את הצעותיהם.
לא אני!
איני מתבקש לפנות. איני יכול לפנות. אין טעם שאגיש את הצעתי. אני יודע זאת מראש. שוב איני מעיין במדור היצע העבודה כדי לגלות את פתחי ההצלה שלי. אני קורא בו כדי למצוא יום־יום כי עוד פתח נסגר בפני, עוד דלת נוספת ננעלה.
כמו ארנבת מהופנטת־נחש, מבטי נצמדים אל המדור. אני כפוי. אינני יכול שלא לראות את האימה המתרגשת עלי. איני יכול שלא לחוש באפילה שתעטוף אותי. אינני יכול שלא לשמוע את איוושת הדפים הנושרים מעל גבי לוח השנה.
אני יודע שאינני יכול לעשות כלום, כי אם לשבת באפס־מעשה ולחכות.
לחכות ליום שבו לא אחכה עוד לכלום.
למה, אם כך, אני יושב כאן ומחכה?!
האפשרות האחרת
מאתדוד שחם
כמה פעמים כבר החלטתי שלא לנסוע במכונית כשאני רוצה להגיע לחלק ההוא של העיר! סיכוי למצוא חנייה כמעט שאין לי. לעומת זאת – חשש להיתקע בפקק מורט־עצבים קיים תמיד. והמכונית הזו, במקום להיות כלי־שרת, הריהי נעשית יצור המשעבד את בעליו, תלוי לו כריחיים על צווארו. מעט הטירחה שבנסיעה באוטובוס, או הבזבוז שבנסיעה במונית, שקולים תמיד כנגד מפח הנפש שבנהיגה העצמית המתמשכת הזו. בסיבובי סחור־סחור שאין להם סוף, בסימטאות הצרות האלו, בחיפוש אחרי פינה כלשהי שאפשר להיפטר בה מן המכונית הארורה הזו.
והנה – שוב! שוב אני כאן במכונית. שוב מיצר על מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי, או, להיפך, על מה שיכולתי שלא לעשות – ועשיתי. והמכוניות האחרות, החונות כאן, מתגרות בי באכזריות שאין עימה פשרות, שאין עימה סליחה. אני פונה לתוך איזו סימטה, מקווה למצוא, כי מי שאחראי לסדר הדברים טרח להשאיר בשבילי איזה מירווח קטן, איזה קטע מדריכה שאינו תפוס, אות לאיזו תשומת־לב מיוחדת לי, לשייכות כלשהי שאני רשאי להשתייך לסדר זה, לידיעה הפעוטה ביותר, שגם אני קיים וגם לי מגיעה איזו פינה להעמיד בה את המכונית שלי. ושוב אני מגלה כי – לא כלום! איני שייך לכלום. כאילו איני קיים. שום מקום אינו מחכה לי. לא הביאו אותי בשום חשבון. איש לא קיבל על עצמו את האחריות לדאוג שצרכי שלי יבואו על סיפוקם.
כעבור זמן־מה של סיבובי־סרק איני יודע מה מכעיסני יותר – האיחור שאני עלול לאחר מחמת בזבוז הזמן שבחיפוש מקום חנייה, עצם הטירדה שבחיפוש זה או רגש אין האונים של הנעלב, שאינו יכול להחזיר לעולביו מידה כנגד מידה.
בסופו של דבר נמצא לי תמיד איזה מקום. הענין שלשמו הטרחתי את עצמי מסתדר או שאיננו מסתדר ואילו כעס אין האונים שפיעפע בי נשכח, כאילו אינו מצטרף לכלום. אבל אין בליבי ספק שאין הדבר כך. אי־שם מנהל מישהו חשבון. כל הכעסים הקטנים האלה מצטרפים זה לזה ויום אחד וודאי תיווצר מהם איזו מאסה קריטית, העשוייה להוליד את ריאקצית השרשרת, אשר תהפוך אותי לפיטרייה רדיואקטיבית.
לפעמים אני צריך להרחיק מרחק רב מן המקום שאליו ביקשתי לנסוע, עד שנמצא לי מקום חנייה. ואז, כאשר אני הולך ברגל את כברת הדרך הארוכה, לפעמים בחצי־ריצה, כדי להחזיר לעצמי את הזמן שהלך לאיבוד, אני מבקש שלא אתקל בדרכי במקום חנייה ריק, שנתפנה בינתיים. אולם לעתים קרובות אין בקשתי נענית ועל מפח הנפש של הכשלון מתווסף הכאב על השמחה לאידי, המתגלית בתוספת התעללות זו שהדברים מתעללים בי.
הפעם ארכו החיפושים מן הרגיל (אף כי כך נדמה לי תמיד בשעת־מעשה) ובסופו של דבר לא נמצא לי מקום אלא באיזו סימטה מרוחקת ורק בעזרת פירוש לקולא שפירשתי את הזכות שהחוק מניח לי לחנות במקום. וכך מצאתי עצמי הולך ברגל מרחק גדול מן הרגיל, כשהזמן שנותר לי קצר מן הרגיל.
אבל פתאום נמשכה עיני אל מכונית ישנה אחת, שחנתה בשורה הארוכה והמכעיסה שעברתי עליה מקודם מבלי להשגיח בה.
ככל הנראה לעיין עומדת היא כאן כבר זמן ממושך. אבק רב מכסה אותה. דומה שזנחוה כאן, שכן בשניים מצמיגיה אזל האוויר לחלוטין והיא נראית כאילו קפאה כך בתנועת כריעה של מי שנפצע אנושות והוא מט לגווע.
מכונית כזו היתה לי בשכבר הימים, אולי לפני עשור שלם. ואולי זו היא עצמה? – לא ייתכן. זו שכאן צבעה אחר. על כל פנים מדוע אני צריך דווקא לחשוב כי זו היא? מתוך כמה עשרות (ואולי מאות) המכוניות הדומות לה, חייבת זו דווקא להיות היא? עצרתי בהילוכי לבחון את המספר המורכב מאחוריה, אלא שזה נעדר. סבבתי ובאתי מלפניה, לחפש את מספרה. פרצופה ניבט בי כמין שלד. שני חורים אפלים נפערו במקום שבו היו הפנסים. מקום החוטם היה שקוע במקצת. כמין שלד. שלד של מת.
. ואז ראיתי את מספרה. כן, זו היא! 29־183!
זו היא, מונחת כאן לפני, לאחר מיתה.
כמו יכולתי להציץ בשלד שלי עצמי לאחר מיתה. כמו נפרדתי מעל פלג של עצמי וכל פלג הלך בדרכו, עד שהנה חזרו השניים ונפגשו. כמו לו יכולתי לפגוש בי עצמי באחת מן האפשרויות האחרות שהיו לפני ולא מוצו, בברירות הקודמות שלי.
כל אדם יש לו הרבה נקודות־צומת בחייו, נקודות שבהן יש לפניו כאילו ברירה בין כמה אפשרויות. אבל מה יש בידו, לאמיתו של דבר? – כרטיס להגרלה, שאת מועדה אין הוא יודע, חוקיה נעלמים ממנו ותוצאותיה אינן מתפרסמות אלא לאחר זמן. ברירה יש בידו? ברירה, משמע בחירה? – שטויות! עלבון לפירוש המילים!
כלומר, אין ספק שהוא נוהג כמי שהבחירה בידו. הוא אוחז בזה ומניח ידו מזה. פוסע בדרך זו ונמנע מדרך זו. פעולות, פעולות! גישושים של סומא. אשליות של בחירה בין אפשרויות שיש לו, כביכול, לרצות בתוצאה זו ולא בתוצאה זו. למעשה אינו יודע אפילו כל מה שקרה סביבו, אפילו כל מה שקרה בו, עד לרגע זה. למעשה אין לו אפילו מושג שלם של העובדות, שעל סמכן הוא בורר ושופט כאילו, מחליט מה רצוי לו ומה אינו רצוי לו. וודאי שאין לו אפילו מושג קלוש, חוץ מכמה ניחושים בעלמא, של התוצאות העשויות לצמוח מבחירתו. ועדיין הוא סבור שיש ברירה בידו, שהוא שוקל ובוחן את כל האפשרויות ומגיע בסופו־של־דבר לידי בחירה!
מכל סימני הטמטום האנושי, סימן זה הוא, אולי, המרגיז והמשפיל שבכולם. באשר הוא תקוע דווקא בתחום העליון, לכאורה, של השכל השופט, של הכושר לראות את הנולד, של החכמה – שאיננה! – לחזות מראש את מהלך הדברים, לנבא.
אומר אדם לעצמו – עד הנה שבתי וראיתי שמעשה פלוני מביא לידי תוצאה אלמונית. משמע, אם רצוני בתוצאה זו, פשוט בתכלית הפשטות, חד וחלק, קב ונקי – אני עושה מעשה פלוני והתוצאה באה במוכרח. קוף הניסויים מניח כיסא על כיסא, מטפס ועומד על הכיסא העליון וידו משיגה את הבננה.
אם שכלו רב יותר, הריהו מסבך נוסחה פשוטה זו בעוד כמה וכמה סייגים. מעשה פלוני, כאשר הוא נתון בשרשרת של מעשים אלה ואלה ובנסיבות אלו ואלו – יביא לידי תוצאה אלמונית. ובכן, הבה נתבונן בשלשלת כולה ונשקול היטב את הנסיבות כולן. הכל מתאים? יפה. פעל!
טררראח! הקוף על הריצפה. הבננה אינה בידו.
מה קרה? היכן חל הקלקול בחישובים. היכן היתה הטעות?
אולי היתה רגל אחת של הכיסא רעועה. אולי הנגר, שהתקין כיסא זה, הסיח בשעת־מעשה את דעתו מן העבודה ומה שנראה כמפולת־פתאום חסרת־פשר לא היה אלא תוצאה מוכרחת של רשלנותו (שלא היתה ידועה, אין צריך לומר, לקוף). אולי התמוטטה התקרה כולה ממש ברגע שידו של הקוף הגיעה עד הבננה. וגם כאן שלל האפשרויות מעייף את הדמיון. טעות בחישובי המהנדס. מעילה של הקבלן. מעשה־מירמה של סוחר המלט. פעולת טרמיטים על קורות העץ התומכות בתקרה. כירסום איטי ושקט מבפנים, בעוד הקליפה עומדת במלוא חוסנה. מפולת־פתאום לכאורה, שהגיעה לגמר בישולה ברגע זה, אך הוכנה זמן רב קודם לכן.
כל אלו – ורבות אחרות שאנחנו עשויים להעלות בדעתנו – אלו עובדות שכבר היו קיימות בשעת מעשה, כלומר באותו רגע שבו העמיד הקוף כיסא על גבי כיסא, כדי להגיע אל הבננה, בידעו (קוף אינטליגנטי שכמותו!) שכך תגבה קומתו מעל הקומה שהוענקה לו מן הטבע וידו תגיע אל הבננה שתלה בשבילו עורך הניסויים למעלה מהישג ידו.
כלומר אילו היה הקוף חכם יותר (וזהיר!) יכול לבדוק מקודם היטב את חוסנם של הכסאות, את יציבותה של התקרה, את כל הגורמים העשויים להשפיע על סיכויי הצלחתו במבצע הבננה שלו. חקירות ובדיקות יסודיות עשויות למנוע תאונות ולהבטיח שכאשר יש לנו ברירה ואנו בוחרים באפשרות כלשהי, אנו בוחרים באפשרות הנכונה, כלומר בזו, שבדרך הנסיון האנושי והכושר שלנו להקיש ממנו היקשים ולהסיק מסקנות, אנו בטוחים שתביא את התוצאה הראוייה לנו.
יפה. ומה בדבר אותן עובדות, המשפיעות על תוצאות מעשינו אבל אין בידינו לעמוד עליהן בשעת מעשה, לא מחמת חוסר תשומת־לב, העדר מחשבה או אפילו קוצר המשיג, אלא משום הסיבה הפשוטה שאותה שעה לא היו קיימות עדיין?
הקוף מניח כיסא על כיסא. מטפס על האחד. מטפס על האחר. זוקף קומתו, ידו מגיעה כמעט עד הבננה ופתאום עף מבעד לחלון כדור שנבעט ברגלי נער שובב, המשחק בחצר, פוגע במגדל הכסאות וממוטטו.
אמת. קוף זהיר אינו מקים מגדל של כסאות, שעה שילדים משחקים בחצר בכדור. מן הנסיון – שלו או של אחרים – היה עליו לדעת שכדור תועה עשוי להתעופף מבעד לחלון ולהפילו.
יפה. נניח עכשיו שניקרה לחדר חתלתול בורח מפני כלב ובדרך מרוצתו נתקל במגדל הכסאות ומפילו. דבר זה לא יכול הקוף לצפות מראש בשום פנים ואופן. בזמן שהתחיל בטיפוס על המגדל שהקים לא היה החתלתול – כל שכן הכלב! – בתחום ראייתו.
ואולי פרצה סופה עזה, סופת פתע, שהפתיעה אפילו את השירות המיטיאורולוגי? אולי רעידת־אדמה?
רשימת הדברים, העשויים להתארע ולשבש את חישוביו של הקוף הנבון, ארוכה.
ועדיין לא הבאנו בחשבון את הקאפריזות של עורך הניסוי, העשוי למשוך את הבננה ממקומה, דווקא ברגע שידו של הקוף עומדת להשיגה. אולי דרוש לו הדבר למטרות הניסוי. אולי יש בו מקווי האופי של הסאדיסט.
ועדיין לא עסקנו בבננה עצמה. הרי ייתכן שכבר הרקיבה, או שמלכתחילה לא היתה בננה של ממש, כי אם מעשה־חיקוי מגבס צבוע. אין ספק שאפילו קוף לא היה מטריח עצמו בגללה.
וכל אלה אמורים בקוף, שני כסאות ובננה. עצמים פשוטים. מעשים פשוטים. בחירות מעטות.
ומה בדבר הברירות העומדות בפנינו כמעט יום־יום, שעה־שעה, והן מתמשכות מתוך שורות ארוכות של מעשים ואירועים, שרק אפס קציהם ידוע לנו ומרביתם אינה עשוייה להיוודע לנו גם לאחר חקירות ארוכות ומורכבות? ומה בדבר כל המאורעות שטרם נתארעו ואין בידנו לדעת כיצד הם מבשילים ומגיעים לפרקם וכאשר יתארעו הם עשויים לגעת בנו, להשפיע על תוצאות מעשינו, אף לחרוץ את גורלנו? ומה בדבר החשש המתגנב לליבנו, שאי־שם יש מי, שכדרך החוקר בקופו הוא משטה בנו ומשמיט מתחת ידנו את הבננות שאנו עומדים להגיע אליהן במאמצים מרובים כל־כך, לשם ניסוי, או שעשוע, או התעללות, או מי יודע לשם מה?
הוא אשר אמרתי. בחירה של סומים, גישושים באפילה!
בחירה ממש, בחירה כזו, שבה אנו יודעים ממש מה צפון לנו בכל אחת מן האפשרויות הנתונות לנו, בחירה כזו אין בידנו.
יכולים אנו להתפתל ככל שנרצה, לשקול היטב כל צעד, לנתח את כל התוצאות האפשריות של כל מעשה, לכלכל את מעשינו בזהירות מופלגת, לא לעשות כלום עד שלא נהיה בטוחים עד גמירה שמכלל האפשרויות והבחירות שניתנו לנו, תיאורטית ומעשית, בחרנו בטובה ביותר. בסופו של דבר מה אנחנו יודעים? – איננו יודעים כלום!
כלומר, לאחר זמן, יודעים אנו פחות או יותר כיצד התגלגלו הדברים בדרך שהלכנו בה. האם יש לנו אפשרות כלשהי לדעת כיצד יכלו להתגלגל לו הלכנו בדרך האחרת, לו בחרנו באפשרות האחרת שהיתה בידנו?
לא. כמובן שלא.
מפליא עד כמה שאנו מסוגלים לשמור על שלוות הנפש. הרי אילולא האדישות ואטימות המוח וקהות הרגש היתה דעתנו מוכרחה, במוקדם או במאוחר, להיטרף מחמת הספקות המכרסמים בנו.
אילו יכולנו, לפעמים, כמעשה־חסד מיוחד הניתן לנו מאת הבריאה האלוהית – או אפילו השטן עצמו, המבקש לקנות לעצמו נפשות! – להציץ מפעם לפעם, הצצה קצרה אפילו, חטופה, מרפרפת, להעיף מבט בכמה מאותן אפשרויות אחרות, שהינחנו – במתכוון או שלא במתכוון, מתוך כניעה לגורל או מחמת היסח הדעת – אילו יכולנו!
או, אולי זהו חסד הבריאה, שאיננו יכולים, שבחירה, מרגע שנשמטה מידינו, שוב אינה חוזרת עולמית. אולי היתה שלימות הנפש שלנו נתונה בסכנה גדולה יותר, לו ניתן לנו להציץ מפעם לפעם אל האפשרויות האחרות, להתמכר לייסורי החרטה? אולי היה הסבל גדול פי כמה, לו יכולנו לשוב מפעם לפעם על עקבותינו ולנסות דרך אחרת, רק כדי לתת לספק לחזור ולכרסם בנו, שמא, לו המשכנו בדרך, שהחילונו בה מקודם אך זנחנו אותה, היו הדברים מתגלגלים בדרך טובה יותר?
וכך נדונים אנו עולמית לבחור, בחירות שיש בהן וויתור, מבלי לדעת אם וויתורים אלה, שנכפו עלינו על ידי עצם הצורך לבחור, היו הטובים ביותר.
אילו אהב אותנו אלוהים, היה מרשה לנו שלא לוותר על שום דבר. יכולנו להמשיך אז את מהלך הדברים בכל המסלולים האפשריים, לצפות בתוצאותיהן של כל הברירות האפשריות ובשעת רצון, כאשר נדע כבר היטב לאן עשוי הכל להתגלגל – לוותר למפרע על כל אלו שאינן נוחות לנו. הנה זהו סדר הדברים הטוב והרחום!
האמנם?
הנה מונחת לנגד עיני – בהשאלה, כמובן – אחת מן האפשרויות האחרות שהיו לי בשעתן. האם אני יכול לרוות נחת מן הידיעה שהוויתור עליה, ככל הנראה לעיין, היה בו מן התבונה? ברור שלולא נפטרתי ממכונית זו, כל עוד היתה בה מידה של חיות, היתה גורמת לי הרבה מפח־נפש ומסרבת לי דווקא ברגעים שהייתי חייב לסמוך על נאמנותה. וודאי היה עלי להשקיע בה סכומים גדולים בתיקונים, בעוד היא מבלה את מרבית ימיה במוסכים. בסופו של דבר היתה נופחת את נפשה באיזו סימטה ואני הייתי מיצר על הממון והזמן שביזבזתי בנסיונות הסרק לדחות את הבלתי־נמנע ואף ניחם על שלא נפטרתי ממנה קודם לכן, בעוד יש מי המוכן לשלם סכום כלשהו תמורתה.
אבל, בעודה מונחת כאן לפני ומבט המוות נשקף מחורי פנסיה, חשתי כאילו משהו מתוכי, מתוך־תוכי, מת לעיני.
הנה בחירה שנסתיימה במוות. אבל כלום יש בחירה שאינה מסתיימת בו, שאינה שייכת לו?
כל הברירות סופן מוות. כל מה שאנחנו יכולים לעשות, הרי זה לנחש – ובלא ראיות מספיקות במרבית המקרים – מהי הבחירה הרחוקה מן המוות יותר מן האחרות. אנו יכולים להתפתל ולהיאבק ולהשתדל בכל מאודנו להרחיק מאתנו את הבלתי־נמנע, אך לא לחסר כהוא־זה ממידת הבלתי־נמנעות שבו. ואף מלאכה־לחצאין זו אין אנו יכולים לעשות כהלכה. לעולם לא נדע היכן אורב לנו המקרה. האם אנחנו יכולים להתחמק ממנו על ידי כך שנקדים צאתנו או נאחר? נפנה1 שמאלה או ימינה? נלך בדרך שאנו מורגלים בה, או נבחר בדרך חדשה? נשנה ממנהגנו או נדבוק בו? כל החלטה – פעוטה וחסרת חשיבות ככל שתהיה – שאנו מקבלים כדי לרחק ממנו, עשוייה דווקא להיות זו המקרבת אותנו אליו. שום דבר אינו ידוע לנו. שום החלטה אין בה וודאות. בכל אחד ממעשינו מתערב הוא, המוות. על כל דבר טבוע חותמו, כעל מכונית ישנה זו. לפעמים עודנו סמוי – כאילו נכתב בדיו סתרים – אבל גם בעצימת עיניים אי אפשר שלא להשגיח בו, שלא לחוש אותו. כן, בכל האפשרויות המונחות לפנינו, בכל הבחירות הניתנות לנו, אין אף אחת שאיננה מוות. דבר זה עשוי להתברר לנו ביתר־שאת, ביתר־כאב, אילו ניתן לנו לחיות את כולן, להתנסות בכולן, לראות איך כולן מגיעות, כל אחת בדרכה, כל אחת בשעתה, אליו – אל המוות. כאשר עימם מתה גם התקווה, נגוזה האשלייה, שאי־שם בחביוני הספק ישנה אולי אחת, שאיננה מוות. אם נחפש הרבה, אם נכוון את דעתנו ואת מעשינו כהלכה, אם נהיה ראויים לכך, אם ינוח עלינו חסד הבריאה, או סתם־כך אם תחול איזו טעות ונהיה ברי־מזל – נמצאנה. אבל כך תרד עלינו הוודאות המלאה, שאין עליה ערעור – כל המסלולים אינם, בסופו של דבר, אלא דרך אחת. הדרך אל המוות. תמהנה, אם הוא שבע־נחת מכך.
-
“מפנה” במקור המודפס, צ“ל: נפנה – הערת פב”י. ↩
ביקור חוזר
מאתדוד שחם
הלילה ערכתי שוב ביקור ברובע ההוא.
בכל אחד מן הביקורים נדמה לי כי אני יכול לחוש בשינויים החלים ברחובות ובבניינים. האמנם נדמה לי בלבד, או שמא באמת חלים בהם כל השינויים האלה?
אני זוכר עדיין את הביקור הראשון.
רובע, מפני שגושי הבניינים רבועים כל־כך. רחובות ישרים, מצטלבים זה בזה בזוויות ישרות. כל ארבעה רחובות תוחמים גוש בניינים, שהוא כולו מקשה אחת ואין בו פסוקות בין בית לבית. בכל גוש כזה שורה ארוכה של פתחים ומעל כל פתח שלט ניאון צבעוני. כמה מהם גדולים ומתמשכים עד לראשו של הבניין, שכל חלונותיו באפילה (מוזר שלא עלתה במוחי השאלה, כלום גרים בני אדם שם למעלה). אורות השלט רוקדים ומפזזים וקורצים ומושכים את העיין אל קומת הקרקע ופתחיה. ואלה – כמה מהם קטנים ומצטנעים וכמה מהם גדולים ורחבים וכולם מבטיחים הנאות מרובות.
כי הרובע הוא מקדש ההנאות.
מוטב לומר מקדש ההבטחות. ההנאות מסותרות, רק ההבטחות גלויות לעין.
ככל שהעין יכולה לראות, רחוב אחרי רחוב של בתי משחק ומועדוני־עירום ובתי מרזח ומסבאות ואולמות גלידה. והכל טובל במין זוהר מרקד. דומני שאף היתה שם מין רכבת־שעשועים, שספסליה שלל צבעים ונורות צבעונין מתמשכות לאורך מסילתה. וקרקסים וגלגלי ענק וקוסמים ולהטוטרים ועושי־נפלאות וכופפי ברזל והמוני אנשים מטיילים ברחובות, לבושי מחלצות. והאוירה כמין חג, שבכל אלה משוך בו מהיכן שהוא חוט של עצב.
ככל שאני יכול לזכור לא נכנסתי לשום מקום מן המקומות, אף כי במעומעם רומץ בי איזה זכרון של מעין מסדרון מכוסה קטיפה אדומה, המוליך אל דלת דו־כנפית מתעופפת, היכולה להיפתח בתנופה גם פנימה וגם החוצה, וממנה מבוא לאיזה אולם, שגם הוא קטיפה אדומה ואפילה ושורות ארוכות של מושבים מרופדים (שדומני כי איש לא ישב בהם אותה שעה) והם פונים אל מול מסך של קטיפה אדומה, הסגור בשעה זו, שכן שום דבר אינו מתרחש – וככל הנראה לעין, אף אינו עתיד להתרחש בקרוב – על הבמה.
ואולי עוד למקום אחד או שניים, שאיני זוכר עתה מה הם ומדוע הייתי בהם ומה ראיתי בהם. חוץ מאשר ריקנות אפלולית. והרי הרחובות הומים מאנשים! והרי דומה שכולם באו הנה לא כדי לשוטט סתם ברחובות, כי אם לתור אחרי מקומות של הנאה ולהיכנס אליהם!
ייתכן שאני שומע איזו נגינה חרישית ועצלה, אבל גם בזאת אינני בטוח.
אני משתדל. אני משתדל מאד להעלות בזכרוני את כל התמונות מביקורי הראשון ברובע. אבל, משום־מה, הדבר אינו עולה בידי. על־כל־פנים בכל הנוגע למראות שבתוך הבניינים.
מראה הרחובות עצמם זכור לי היטב. רחובות שתי־וערב. רחובות השתי היו רחבים וארוכים. איני סבור שאי־פעם צעדתי באי־מהם לכל ארכו. רחובות הערב היו צרים יותר ומשהו אפלוליים יותר. גם בהם היו שלטי־ניאון, אלא שמספרם קטן יותר. סטייה קצרה לתוך אחד מרחובות הערב האלה, הוליכה אותי שוב לרחוב שתי חדש, רחב כקודמו ומואר כמותו. ושוב שורה ארוכה של מקומות עינוג ושלטי־ניאון, עד קצה המרחק שהעין יכולה לקלוט.
אבל יחד עם כך שכל רחוב דומה למשנהו, אי אפשר לראותו כהעתקה מדוייקת הימנו. השלטים אחרים והבניינים אחרים. גם דומים וגם אחרים.
רחוב אחד בלבד היה שונה מן האחרים.
ראשית, היה רחב במידה רבה אפילו מרחובות השתי הרחבים, שכן בו היתה נתונה מסילת הברזל של רכבת השעשועים הצבעונית. שנית, נתמכה הרגשת הרחבות גם בעובדה שרחוב זה היה תחום בבניינים רק מצידו האחד. צידו האחר פנה נוכח הים.
עובדה זו אני יכול לזכור היום רק בדרך ההיסק ולא בדרך החישה. באיזה אופן שהוא ידעתי כי זו הטיילת של שפת הים, וכיוון שכך, בדין שהים נמצא כאן. אבל אותו עצמו לא ראיתי, ודאי מחמת שהיה שרוי באפילה. אבל ככל שאני מרבה לחשוב בדבר אינני זוכר שום דבר המעיד על כך שבביקור ההוא יכולתי לעמוד על מציאותו של הים כאן. אינני זוכר גלים. אינני זוכר אוויר מלוח. אינני זוכר איוושת־מים, קריאות שחפים. אינני זוכר חולות.
אני זוכר ידיעה שכאן, בצד האפל, בצד שאיננו, נמצא הים, המשתרע למרחב הגדול והריק. וכאן, בצד המואר, בשלל שלטי הצבעונין, מתמשך, ככל שהעין יכולה לראות, עד לאין סוף – הרובע ההוא.
ועוד פרט חרות בזכרוני. אף כי הכל רבוע ברובע ההוא, הרי כל רחוב מרחובותיו – בין שהוא רחוב שתי ובין שהוא רחוב ערב – מגיע בסופו של דבר אל הטיילת. רחובות הערב מגיעים אליה כולם בדרך הטבע, שכן היא שייכת, לפי מקומה, לרחובות השתי. אבל כיוון שהיא נטוייה באלכסון, כמין קשת, פוגעים בה גם רחובות השתי, הארוכים והרחבים, כל אחד בבוא שעתו. האחרון שבהם (אם יש כזה) פוגש בה הרחק הרחק, בנקודה הנמצאת מעבר למה שהעין יכולה להשיג. אבל כדרך שהקשת נטוייה באלכסון הוא חייב לפגוש בה במקום כלשהו, אלא אם כן (וזו הנחה בלתי־סבירה בהחלט) הטיילת עושה מעבר לאופק מין תפנית פתאומית בכיוון הפוך.
פרט אחד, שאז, בביקורי הראשון, דומה שלא נתתי משום־מה את הדעת עליו, אבל ראוי לציינו, הוא היעדרם המוחלט של כלי רכב כלשהם ברובע ההוא. דבר זה צריך היה מן הסתם לעשות עלי גם אז רושם מוזר. אלא שכעת אינני מצליח להעלות בזכרוני אם בכלל שמתי אליו לב, או שסתם לא ייחדתי לו משמעות כלשהי. לאמיתו של דבר אני כמעט בטוח שיש לו דווקא משמעות מרובה, אבל ככל שאני מטריד את מחשבתי אינני מצליח לעמוד עליה.
אינני זוכר כיצד הגעתי לרובע ההוא, לא מה עשיתי עד אותו רגע שמצאתי את עצמי בו ולא להיכן הלכתי אחרי שביקורי נסתיים. אני זוכר היטב את התחושה שאחזה בי אז, כאילו עצם קיומו של הרובע, או עצם העובדה שאני נמצא בו, הריהו מין גילוי פרטי שלי, כאילו הוא מונח לנגד עיני לעינוגי שלי בלבד, או, מוטב לומר, כהבטחת־עינוג שניתנה לי בלבד. המוני הבריות שמסביב אינם אלא חלק מן התפאורה ואילו עצם היקום הוא בר־משמעות לי בלבד.
כבר נאמר כי אינני זוכר כיצד הגעתי לרובע ההוא ומתי ולהיכן יצאתי ממנו. אני יכול לומר אפילו יותר מכך. שהותי שם היתה כל־כולה נעדרת כל תחושת־זמן שהיא. לא זו בלבד, שאינני יכול לזכור כמה זמן ארך ביקורי, אם היה קצר או ארוך, אלא שהדברים שנתארעו – אם נתארעו – לא היה בהם סדר־זמנים כלל ועיקר. לא מוקדם ולא מאוחר, לא מקודם ולא לאחר־כך. הכל היה כאילו בבת־אחת.
כשאני מרבה לחשוב בדבר, אינני מצליח להעלות בזכרוני שום אירוע שנתארע בביקור הראשון ברובע ההוא.
אני זוכר תחושות של התענגות. אני זוכר התמכרות להבטחות, לסיכויים. אני זוכר שמחה על הדברים הצפויים, השתאות על ריבויים. אני חש תחושה של קושי בבחירה, שהיא, ככל בחירה, גם ויתור, כלומר מעשה שאין בו נחת. אבל איני זוכר, פשוט איני זוכר, שום מעשה שהוא ההנאה עצמה, העינוג המצופה, ההבטחה שנתמלאה.
למעשה, עם כל הפרטים הרבים, המאכלסים בצפיפות את זכרוני, איני זוכר את ביקורי הראשון ברובע ההוא אלא זכרון־שבעקיפין.
הדבר היחיד הזכור לי בוודאות הריהו החלום שחלמתי לאחר מכן – אולי זמן רב לאחר מכן – שאני נמצא שוב ברובע ההוא. כלומר, בחלום היה ברור למעלה מכל ספק שזהו ביקור־חוזר במקום שכבר הייתי בו פעם. המראות חזרו והעלו את עצמם בבהירות. מראות של מקומות שכבר הייתי בהם, תמונות שכבר חזיתי בהן, תחושות שכבר חשתי, דברים שכבר נתארעו.
אז, כאשר חלמתי את החלום ההוא, לא היה בו דבר שהיה עשוי לערער את בטחוני שאכן כבר ביקרתי מקודם במקום ההוא, שהביקור החוזר בו היה נושאו של החלום.
מאז חזרתי וביקרתי באותו רובע פעמים רבות – בחלומותי. ככל שאני חוזר לשם שוב ושוב אין מתארע דבר, אבל אני חש יותר ויותר בשינויים החלים ברובע עצמו. במרוצת הזמן חדלתי לדעת אם אלה ליקויי־זכרון, הבוגד בי מפעם לפעם, או שמא מלכתחילה לא היה הרובע קיים כלל ועיקר מחוץ לחלומי.
בעוד שבביקור הראשון הייתי בטוח כי הוא משתרע, גדול ורחב, למרחקים אין־גבול, הרי עכשיו, בביקורים המאוחרים, נראה לי כי הוא מתכווץ ומידותיו קטנות. עד כדי כך שנכנס בי ספק, אם מתחילה היה גדול ככל שנראה לי.
גם מספר המבקרים האחרים מצטמק והולך. שוב אין הצפיפות רבה כמקודם. ישנם אפילו ביקורים, שבהם נראה המקום כמעט שמם. פה ושם נראה איזה גבר לבדו. לבושו לרוב בלוי ומרופט ומבט בעיניו כשל אדם נרדף – ולא בלי אשמה. לא אחת הוא חומק ונעלם לתוך אחד מרחובות הערב, שהם עכשיו צרים כל־כך ואפלים כמעט לחלוטין.
משלטי הצבעונין של רחובות השתי – שגם הם צרים עכשיו במידה ניכרת – מבליח בקושי אור קלוש, הניגר שמנוני וכבד־תנועה, עד שפת האפילה העוטה הכל מסביב.
ולא זו בלבד שהרובע קטן יותר, גם הביקורים קצרים יותר. ככל שהביקורים הראשונים ברובע היו נעדרי תחושת־זמן, לא נסתברו לי כקצרים אף לא קצרים מדי. כעת אין בהם לפעמים אלא כדי שהיית־רגע, כדי העפת־עין בלבד.
אבל גם הרף עין דיו כדי שאחוש בשינויים המתמידים הללו.
ואין מקום בו אפשר לחוש בשינויים אלה יותר מאשר בטיילת עצמה. לא זו בלבד שרכבת השעשועים נעלמה ואף מן המסילה אין זכר, אלא שכעת כבו כאן כל האורות. בתי השעשועים שפנו אל הטיילת, שהיו הגדולים והנוצצים שבכולם, סגורים כעת. שני צידיה של הטיילת שרויים עתה באפילה במידה שווה. פה ושם בלבד מבצבץ איזה אור מן הרחובות שבצד, המעיד כי הרובע ההוא עודנו קיים.
אני בורח מן הטיילת אל תוך הרובע עצמו ומוצא כי, אף שפה ושם יש עדיין אור בשלטים, הפתחים עצמם נעולים. אינני יודע אם הגעתי הנה לאחר שעת הסגירה, או שהמקומות עצמם בטלו, אף כי טרם הסירו מעליהם את השלטים.
שוב איני זוכר מתי נכנסתי לאחרונה לאחד מבתי העינוג עצמם. ככל שאני יכול לזכור, תמיד אני נמצא בחוץ.
אבל התמונות מתמעטות ומיטשטשות. והאורות כבים.
אי־שם אני יודע שבקרוב יכבו כל האורות והחושך ימלא את הכל. אני מפחד.
מדמדם בי הרהור, שאפשר אולי לקרוא לו תקווה, שהרובע עודנו קיים במקום אחר ורק מחמת טעות בדרך אינני יכול שוב להגיע אליו. אם אחפש היטב אולי אמצא.
אבל העובדות מטפחות על פני. הריהו כאן. ואני נמצא בו שוב. אלא שהוא עצמו שוב אינו כשהיה.
בכל ביקור־חוזר תוקף אותי החשש שזהו ביקורי האחרון, לפני שהרובע כולו ייעטף באפילה. אני מחפש, אני מנסה להעלות בזכרוני את מראהו בביקורים הקודמים. אני מנסה להיזכר מדוע אז נתפסו לי ביקורים אלה כהנאה ולא כעינוי.
אבל שום דבר אינו עולה בידי.
היום האחרון לחיי
מאתדוד שחם
אחר כך (הרצאת הדברים)
מאתדוד שחם
אינני זוכר מתי קרה הדבר. אני מניח כי לא ברגע אחד (והדגש על אחד) קרה. קרוב לודאי שנתפתח בהדרגה, צמח לאט אל תוכי כמו שרשי העץ אל תוך הרקבובית, אל תוך העפר החום והאפל והלח, עד הסלע. כאשר מגיעים השרשים אל תשתית הסלע, או־אז מתארע אחד מן השניים. או שהשרשים משתרגים סביבו, מתפתלים בתוך עצמם ומאבדים את דרכם אי־שם בעולם התוהו, נידונים להיזון מן השפך המחלחל מלמעלה. אל התהום, מקום המים החיים, אל העומק האמיתי, לעולם לא יגיעו. או שעומדת להם הסבלנות (אומרים שגם מיני כימיקלים מופרשים מהם ומסייעים להם בדבר), הסבלנות, העומדת במקום שבו כל דבר אחר הולך לאיבוד, והם מצליחים להבקיע לעצמם דרך בתוך הסלע, אל מעבר לו. ואז הכל פתוח לפניהם.
אבל לא זאת רציתי לספר, כי אם כיצד נודע לי הדבר פתאום. ואין כאן שום סתירה עם מה שנאמר מקודם, שצמח לאיטו. אין ספק שכך היה, אבל לא הרגשתי בדבר, עד שנודע לי פתאום.
פתאום נודע לי שאני יכול לדעת מה עומד לקרות!
אני משתמש בכוונה במילים “נודע לי”, שיש להן משמעות של ידיעה המגיעה אלינו מבחוץ. במקרה זה, אמנם, באה הידיעה מבפנים. אבל אופייה החיצוני לא פחת משום־כך. היא באה אלי מתוך החוץ שבפנים. כביכול, ככל שחודרים יותר פנימה, מגיעים אל תחום שגם הוא מעין חוץ, אלא שחוץ זה פונה כלפי נקודה שבפנים, שהיא אולי אין־סופית וגדולה יותר מכל המרחב הגדול הנמצא מבחוץ.
אבל נחזור אל עניננו, אל המשפט ההוא שאמרתי מקודם: “פתאום נודע לי שאני יכול לדעת מה עומד לקרות”, וננסה להבהירו.
ענין ה“פתאום” הוסבר כבר מקודם ובמידה שעודנו סתום במקצת, איני סבור שאוכל להבהירו יותר. גם לענין ה“נודע לי” נזקקתי ואין בדעתי עוד להרחיב עליו את הדיבור. אשר ל“אני”, הרי זה נושא שעליו ודאי אפשר להרחיב את הדיבור וגם הפיתוי לעשות כן הוא רב, אבל מאחר שבדעתי להגיע למקום אחר, אוותר גם עליו.
להקלת ההסבר נעבור מקודם לחלקו האחרון של המשפט: “מה עומד לקרות”. הרי זה פשוטו כמשמעו, הדברים שטרם נתארעו והם עומדים להתארע. כלומר, במילה אחת, העתיד.
ידיעת העתיד יכולה להביא עמה הרבה נחת. קודם־כל, נוחיות לא מעטה. כשאדם יודע שירד גשם, מסתבר מאליו שיהיה זקוק למטריה. אבל לפעמים השמיים מעוננים. הכל סבורים שירד גשם ומצטיידים במטריות. מי שיודע בבטחה שלא ירד – אף כי השמיים מעוננים – פטור מטורח מיוחד. ואילו ביום בהיר, פעמים הוא נראה ברחובה של עיר כשהוא מטלטל מטריה בידו. אין ספק שאותה שעה הוא עשוי להיראות נלעג במקצת, כדרך כל אדם שאינו חי בהווה – ולענין זה אין הבדל אם חי בעבר או בעתיד – אבל, לעומת זאת, כשירד הגשם (כפי שהוא, בידעו את העומד לקרות, צפה מראש) יהיה היבש היחיד בין הרטובים.
אלו הן, כמובן, הנאות קטנות שיכול אדם להפיק מידיעת העתיד. בקצת תשומת־לב, חריצות, שכל־ישר ועוד כמה תכונות טובות כאלו, אפשר אפילו להפוך ידיעה זו למכשיר רב־עוצמה, המסוגל להביא תועלת מרובה. אני פטור, כמובן, מלהורות על היתרונות המרובים המצויים בידו של יודע העתיד בתחום עסקי הפיננסים, למשל. אם מצוי בידו כסף משל עצמו, הריהו יכול לגלגל אותו בזמן סביר להון גדול. אם אין בידו כסף משלו, הריהו יכול להיעשות יועץ (אף כי תחילה יצטרך לעמול ולשכנע את הבריות שעצתו, אמנם, ראוייה להישמע ויש אפילו חשש כלשהו, שבהיעדר הזדמנויות נאותות לא יעלה בידו להוכיח את הדבר לאנשים הנכונים, אבל זה כבר ענין של מזל, שאינו שייך לכאן) וכיועץ יוכל להשתכר כסף רב. אלו הן כמה טיפות מים האפשרויות – ולא בתחומי הפיננסים בלבד. אני משוכנע שכל אחד מן הקוראים יוכל בלי אימוץ מרובה של כוח המדמה, להיזכר בזמן קצר בכמה וכמה מקרים שקרו אותו, ואילו ידע מראש שהם עתידים לקרות, היה יכול להפיק מהם תועלת רבה או, לפחות, להימנע מצרה וכשלון.
הקורא הנבון עמד ודאי על כך, שלכל הדוגמאות שהובאו לעיל משותפת תכונה אחת: העתיד מופיע בהן כדבר שאפשר להשפיע עליו בדרך כלשהי, לשנות אותו, להתחמק ממנו או, לפחות, להתכוון לפיו. קיומו של העתיד אינו נתפס בהן כמוחלט, כדבר הקיים בפני עצמו, אלא כקיום־על־תנאי. זהו פגם לא בלתי־מבוטל, שעוד צריך יהיה לתת עליו את הדעת במשך הרצאת הדברים. אבל כאן עלי לחזור אל שתי המילים מתוך המשפט ההוא, שמקודם דילגתי עליהן, אבל אחרי שאסביר אותן, אולי ייראה הפגם, שעליו דיברתי מקודם, באור אחר.
ובכן, כאן – המפתח הוא בצירוף המילים “יכול לדעת”.
כל תלמיד ששנה מעט דקדוק ומעט תורת הלשון יודע ש“יכול לדעת” אין פירושו עדיין “יודע”. כדי שדבר כלשהו יצא מן הכוח אל הפועל, דרושה השתתפות של גורם אחר. יש צורך בפעולה כלשהי. פעולת הרצון. או אפילו פעולת המקרה. בלי נגיעה כזו – היכולה להיות נגיעה של חסד או של רשע או סתם של שוויון־נפש – נדון ה“יכול” להיות אסיר־עולם אצל עצמו.
השאלה היא, אם “יכול לדעת” פירושו “יודע כשרוצה”. והתשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. לכאורה, עליה להיות חיובית, בלא שום הסתייגויות. שהרי מי שאיננו יכול לדעת כשרוצה, איננו “יכול” לדעת. פשוט איננו יכול וחסל. אבל, למעשה, הדברים אינם פשוטים כל־כך. הנה, למשל, אם יכול לדעת כאשר אחר רוצה ואילו כאשר אותו אחר אינו רוצה, אינו יודע – האם רשאים אנו לומר שיכול לדעת? דומני שאיש לא יפקפק שכן, שהרי כאשר האחר רוצה הריהו יודע. משמע שיכול לדעת. יחד עם כך אינו יודע כשהוא עצמו רוצה והאחר אינו רוצה. כלומר, יכול ואינו יכול בבת־אחת.
אם אמרתי, איפוא, שאני יכול לדעת מה עומד לקרות, אין פירוש הדבר, שתמיד, לרצוני, אני יכול לדעת. לא ולא! דבר מעין זה עשוי להיות נוח מדי. לפחות, כך נראים הדברים ממבט ראשון ואינני חושב שהכוחות הגדולים ירצו שהדברים יהיו נוחים לי כל־כך. אבל, למעשה, אין צורך לדון בטיבו של דבר העשוי להיות, כאשר, פשוט איננו. הידיעה הזו, שאני יכול לדעת את העומד לקרות, אינה מסוג הדברים שאני יכול לעשות בהם שימוש לרצוני. לא ככפתור הרדיו, למשל, שמסובבים אותו והרי הרדיו פועל ואם הוא מכוון כלפי התחנה הנכונה, הריהו קולט את האותות שהיא משדרת ומשמיע אותם לנו, כשהם מתורגמים לשפה המובנת לאזנינו. לא ולא. לא אצלי!
פתאום אני יודע. אולי מישהו רוצה בכך אותו רגע. אבל איני יודע מיהו, היכן הוא, כיצד באים עמו במגע, כיצד שואלים אותו מקודם אם הוא רוצה, או מבקשים ממנו ומשדלים אותו שירצה. אינני יודע כלום, לאמיתו של דבר. רק זאת אני יודע, שפתאום אני יודע וכאשר אני יודע אין מקום לשום ספק, לשום חקירה ודרישה, עיון או פקפוק. אני יודע!
אולי מוטב שאספר כיצד נודע לי, בפעם הראשונה כאשר נודע לי, שאני יכול לדעת. שהרי רמזתי כבר מקודם שייתכן מאד כי גם קודם לכן היתה בי היכולת לדעת, אלא שיכולת זו לא נודעה לי משום־מה.
הדבר היה ברחוב. והנה האשה ההיא הולכת מולי. מעולם לא ראיתי אותה מקודם. וגם אילו ראיתי, ודאי שלא שמתי אליה לב. הגם שאינה צעירה ואינה יפה, וככל שאפשר לשפוט, לא היתה יפה מימיה. לבושה פשוט, ככל הדרוש שלא לבלוט לעין יתר על המידה, לא לטובה ולא לרעה. ואם יש באיזה מקום מי השוקל את בני האדם כמידת משקלם הסגולי או ערכם הפנימי, דומני שלא היתה מוסיפה הרבה, אף כי הוזהרנו שלא לשפוט לפי מראה העינים ופעמים הן מטעות אותנו. דברים אלה אני אומר לא כדי לנסות לקבוע מסמרות, אלא כדי להבהיר, שמתחילה לא הייתי נותן את הדעת על אשה זו כלל ועיקר, אילולא נודע לי פתאום, בבהירות חותכת, שהנה היא עתידה להמשיך בהליכה על מדרכה זו עד פינת הרחוב ושם תחצה אותו ותוך כדי כך תגיח מכונית ותדרוס אותה והיא תיהרג במקום.
ברגע שבאה עלי ידיעה זו הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתאבן. כמין שעון, שבא תחת השפעת מגנט גדול וכל חלקיו הנעים נתפסו זה בזה ועמדו מלכת. על־כל־פנים, אם עמדתי במקומי והמשכתי להסתכל בה לא היה זה מפני שרציתי לבחון את הידיעה שלי, לערוך מעין נסיון, כדי להיווכח אם היא עשוייה להתאמת. חלילה! עמדתי במקומי, מפני שבעצם לא יכולתי לעשות כלום.
אין ספק שאני חייב להסביר עצמי יותר. ברור שהשאלה, הנשאלת כמעט מאליה, היא – מדוע לא קמתי לעשות משהו? מדוע לא הזהרתי אותה מפני העשוי להתרחש? אמרתי “עשוי להתרחש”? נתכוונתי לומר “עומד להתרחש”. שהרי לא סיפרתי עדיין מה באמת התרחש.
ובכן, כאשר הגיעה לפינה עמדה רגע, הסתכלה שמאלה וימינה, וכאשר החליטה שהמעבר פנוי, יצאה לחצות את הכביש. אני מקצר בפרטים, שאינם חשובים כאן וגם איני רוצה לזכור אותם יותר מדי, אבל מן הרחוב הצדדי הגיחה פתאום מכונית ותוך כדי סיבובה פגעה באשה החוצה את הכביש, שנפלה אל מתחת לגלגלים האחוריים. בלמי המכונית חרקו ברעש מרובה, אבל לא הצליחו לעצרה בזמן. הגלגל האחורי עבר על בטנה של האשה ומעך אותה.
ארשה לעצמי לדלג על שאר הפרטים. כאשר הגיע האמבולנס, כבר היה ברור שהאשה מתה.
נחזור כעת לשאלות שעוררתי מקודם, מתוך הבנה שממילא הן צפות ועולות. ובכן, מדוע לא הזהרתי את האשה מפני מה שעומד להתרחש?
טענתי מקודם שלא יכולתי לעשות זאת. השוויתי אפילו את המצב למנגנון של שעון שעמד מלכת. אין ספק שזו התחמקות קלה מן האשמה המוטלת עלי. אבדן־חושים פתאומי. שגעון־בן־חלוף. ועוד מן התירוצים המקובלים על פרקליטיהם של נשפטים בדיני נפשות. יכולתי גם למצוא לעצמי הסבר אחר, אולי יותר שכלתני, אבל לא פחות חמקני. יכולתי לומר שחששתי מפני האבסורד שבדבר. ובאמת – ניגש אדם ברחוב אל אשה שאינו מכיר ואומר לה: גברתי, הזהרי שלא לחצות עכשיו את הרחוב, מכונית תגיח מעבר לפינה, תדרוס אותך ואת תהרגי. מה היא עשוייה לחשוב? במקרה הטוב תחשוב שאינו שפוי בדעתו. אולי תיבהל ותרים קול צעקה. אולי תקרא למשטרה. אולי יעמוד לה חוש ההומור ותאמר: תודה רבה, אני נזהרת תמיד כשאני חוצה את הרחוב.
ועכשיו, נמשיך לשער את התפתחות הדברים. ובכן, היא מגיעה לפינה. מסתכלת ימינה ושמאלה. שוהה כדי כמה שניות נוספות, שהרי בכל זאת האזהרה המוזרה מזמזמת באזניה. המכונית ההיא מגיחה במהירות, עוברת לפניה ושום דבר אינו קורה. אדם טיפש, היא אומרת לעצמה, מתיימר לנבא נבואות שחורות. ייתכן שאוכל להחזיק טובה לעצמי, שמנעתי מה שנדמה לי כי הוא עשוי להתרחש. אבל אנחנו הרי לא במידת הסיפוק שיש לי בדברים אנחנו עוסקים, אלא בידיעת העומד להתרחש. במקרה שלפנינו היתה ידיעה זו נמצאת בתחום הניחוש בלבד. לכל היותר בתחום העשוי להתרחש ולא העומד להתרחש. הכל יסכימו שיהיה זה דבר טוב, אם יוזהרו הבריות להגביר את הזהירות בחציית הרחוב. אולי יש בכך אפילו מידה מסויימת של ראיית הנולד וקיימים גם כמה ארגונים שקיבלו על עצמם משימה חשובה זו והם עושים כמיטב יכולתם.
אם נמשיך בדרך מחשבה זו, הרי שאז הייתי צריך לקבל על מצפוני כל אותן המיתות בתאונות דרכים, שלא הקדמתי להזהיר מפניהן, שהרי תמיד ידעתי שהן עשויות להתרחש1. למעשה היה עלי להקדיש עצמי למתן אזהרות כאלו בלא הפסק וזאת ודאי שאין איש דורש ממני.
אבל אין בדעתי להתחמק אפילו בהסבר שכלתני זה. הסיבה האמיתית לכך, שלא יכולתי להזהיר את האשה, נעוצה במקום אחר לגמרי. למעשה, מאותו רגע שבו נודע לי העומד להתרחש, עד אותו רגע שבו נתרחש באמת, הייתי שרוי במצב, שלא ידעתי מה באמת כבר התרחש ומה עדיין עומד להתרחש.
דומני שייקל עלי להסביר את הדבר בדוגמה פשוטה. כאשר אנו מקרבים משקפת לעינינו ומסתכלים בעדה, לפני שאנו מכוונים כהלכה את המוקד, אנו רואים שתי תמונות שאינן חופפות זו את זו. רק כאשר אנו מסובבים את הכפתור המיועד לדבר בכיוון הנכון, מתקרבות שתי התמונות זו לזו (או שמא – קרבה תמונה אחת אל האחרת וזו במקומה עומדת) עד ששתיהן מתמזגות לתמונה אחת. אין בידנו שום דרך לדעת איזו מן השתיים היתה התמונה האמיתית ואיזו בבואה בלבד. וכשהן מתמזגות לתמונה אחת – שוב אין חשיבות לשאלה זו. העיקר, שכעת אנו רואים הכל בבהירות.
במצב כזה הייתי נתון אותה שעה. ראיתי לנגד עיני שתי תמונות. אמת, אחת מהן כבר נתרחשה ואילו האחרת עודנה עומדת להתרחש. אבל לא היתה בידי שום דרך להבדיל ביניהן. לא ידעתי באיזה כיוון מתפתחים הדברים. למעשה ראיתי גם את מה שכבר נתרחש וגם את העתיד להתרחש, אבל ראיתי את שניהם בזמן עבר. אלא שהיתה בדברים מידה רבה של טשטוש ולא ידעתי מה קדם למה. כאשר נתמזגו שתי התמונות לתמונה אחת, כבר היה הכל בגדר דבר שנתרחש, הכל בזמן עבר. אבל, כבמקרה המשקפת, שוב לא היה טעם לשאלה מה יותר עבר ממה.
כאן אני מוכרח להזכיר מחדש מה שנראה תחילה כפגם מסויים בהרצאת הדברים ואילו כעת מסתבר שהיה פגם לכאורה בלבד. בעוד שבדוגמאות שהבאתי תחילה נראה העתיד כמשהו שאין בו הכרח, או לכל היותר כקיום־על תנאי, שאפשר להתקין בו שינויים ואפילו למנוע אותו לחלוטין, הרי שכך, כפי שהדברים עומדים כאן, ברור שהעתיד הריהו דבר השלם בתוך עצמו והוא קיים קיום העומד מחוץ למה שאנחנו רוצים לעשות בו. כלומר, העתיד הריהו דבר שאפשר לדעת אותו, שהרי לדעת אפשר רק דבר שהוא יש. בעוד שלרצות, אפילו לייצר או לברוא, אפשר גם דברים שאינם.
למעשה חזרתי כאן אל המקום, שבו עמדתי בראשית הרצאת הדברים. ובכן, אני יכול לדעת מה עומד לקרות. אלא שמעולם איני יכול לדעת מקודם מתי אדע. אינני יודע איזה מן הדברים העומדים לקרות אדע ואיזה לא אדע. והגרוע מכל – כאשר אני יודע מה יקרה, לא זו בלבד שאיני יכול להפיק תועלת מידיעה זו, אלא שאינני יכול אפילו להשפיע על הדברים. למעשה אינני יכול לעשות שום דבר שיש לו נגיעה במה שעתיד לקרות. אינני יכול להשתתף בשום צורה. פתאום אני יודע והידיעה כואבת מבפנים. כואבת עד לצעקה, ואיני יכול אפילו לצעוק. אני נע ונד כקין, ואין אפילו אות־קין על מצחי, אות להשתעשע בה, להציגה לראווה, לבקש רחמים. להתנחם.
אינני חושב שיעמוד בי הכוח לספר את כל המקרים הדומים למקרה של האשה ההיא שנהרגה בתאונה. הם רבים מדי. כל אחד מהם שוכן בי כמו מצבה פרטית. לאחר זמן שמתי לבי לכך, שיש קו אחד המקשר את כולם. מעולם אינני רואה מראש את הדברים הטובים, את ההנאות, את השמחות. תמיד אני רואה את המכות, את הפגעים. תמיד אני רואה את המוות. מותם של האנשים האחרים. מותי שלי, אולי זו אשמתי שלי. אולי. אבל כך הם הדברים.
אבל לפני שאסיים, אני מרגיש שיש עוד ענין אחד שאותו אני מוכרח לספר. ענין זה גורם לי פחד מרובה. לפעמים באה עלי מחשבה שכך הוא מחמת שאז, כאשר קרה הדבר בפעם הראשונה, שתקתי ולא הזהרתי את האשה ההיא מפני מה שעתיד לקרות לה. אולי זה העונש המוטל עלי. אבל משום־מה, כאשר אני יודע פתאום מה עתיד להתרחש, אני יודע גם – ואפילו המחשבה על כך מעבירה בי צמרמורת – אני יודע גם שלא זו בלבד שאינני יכול לעושת כלום. אני יודע גם שאסור לי לעשות דבר.
אינני מסוגל להסביר מהותו של איסור זה. אינני יודע מי אסר עלי ומדוע. אינני יודע גם מניין אני יודע שאסור. כל מה שאני יודע הרי זה שאסור. ועוד אני יודע שאני מקיים איסור זה, מקיים אותו תמיד. אף כי אין ספק שעל ידי כך אני נעשה, אולי שלא במתכוון ואולי בעל־כרחי, שותף לכל הכוחות הרעים. אילולא איסור זה, או אלמלי יכולתי למצוא בי את הכוח לשברו, ייתכן שכל הדברים כולם יכלו להיות אחרים.
על־כל־פנים כאן הגעתי לאותו מקום בהרצאת הדברים, שאני מרגיש שאינני מסוגל להוסיף עוד שום דבר. כל שאנסה להוסיף יגרע. ואם יש מישהו שלא ירד לסוף דעתי ולא הבין את הדברים, אין לי אלא להצטער.
-
“להרחש” במקור המודפס, צ“ל: להתרחש – הערת פב”י. ↩
ארנק חדש
מאתדוד שחם
אחרי ארוחת הבוקר הנחתי כל דבר, כהרגלי, בכיס הקבוע. בכיס השמאלי – הממחטה. מאחור – יומן הכיס והעט. בכיס הימני – הארנק.
כאשר לקחתי את הארנק בידי חלף בי הרהור – כבר נתרפט דיו. הגיעה השעה להחליף אותו.
מיד ידעתי שיהיה זה יום אבוד.
אם יש דבר שנוא עלי, הרי זה לראות דבר הולך לאיבוד. ולענין זה אין הבדל, אם הוא חדש, ונעלם בעודנו ראוי לשימוש, או שמלאו ימיו וכבר בלה ונתמהה, עד שאין בו מועיל. העובדה הפשוטה, שהנה היה כאן עד לפני זמן קצר וכעת איננו – עשויה לשבש את מנוחת־נפשי.
כדאי שאקדים ואומר כבר עכשיו. אינני אדיש לדברים חדשים. אני מניח שלא פחות מכל אדם אחר (בעצם, לא יהיה זה מן הנכון לבחון יחס זה במידה כמותית, מוטב לומר: כמו כל אדם אחר) אני חש בהנאה של רכישת החפץ החדש, אני אוהב לראותו מונח לנגד עיני מבריק ומצוחצח, בלי קמט ורבב. אלא שברגע שמתגנב ההרהור, שחפץ חדש זה יבוא, במקום כלשהו, בצורה כלשהי, במקום אחד החפצים הישנים, נכנסת בי אותה הרגשה בלתי־נוחה.
המגירות שלי מלאות תמיד חפצים שיצאו מכבר מכלל שימוש. לפעמים איני יכול אפילו להיזכר למה שימשו בשעתם. אפשר למצוא אצלי, למשל, אוסף גדול של מפתחות, שאיני יודע אילו דלתות פתחו, אלא שלא יעלה בדעתי להשליכם. לא זו בלבד שדבר זה לא יעלה בדעתי אלא שאם יציע לי מישהו להיפטר מהם, ארגיש כאילו מבקש לעקור מתוכי חלק מעצמי, חלק שאבידתו תכאיב מאד. מעולם איני משליך את פנקסי הכיס הישנים שלי. הם צבורים אצלי בערימה גדלה והולכת – הו, מה גדלה והולכת! שלא לדבר בחגורות, עניבות, גרביים, ממחטות, מכנסיים, חולצות ושאר אביזרי לבוש. הארון כבר עמוס לעייפה. כמה מהם אינם מגיעים לכך שאלבש אותם אפילו אחת לעונה. אבל להשליך אותם, להיפטר מהם? – לא ולא!
האם זו קמצנות? אחרי שחקרתי ודרשתי בדבר והצצתי פנימה אל תוך עצמי באותה מידה של אובייקטיביות שאדם מסוגל לה, סבורני שאוכל לומר במצפון שקט – לא, אין זו קמצנות. ולו גם מעצם העובדה, ששמירת החפצים הישנים אינה חוסכת לי את קניית החדשים.
כאשר אני שואל את עצמי מניין נובעת תכונה מוזרה זו, אין לי אלא תשובה אחת, העשוייה אולי להישמע לא פחות מוזרה מעצם התכונה – הרי זו אהבה. אני חש ויודע כי מוטב שלא אספר זאת לאיש. אין ספק שאני עשוי להיות לצחוק. לפעמים איני יכול לעמוד בפני יצר ההתגלות ומרמז לאיזו נפש, שאותה שעה נדמה לי כי היא קרובה אלי, רמז כלשהו על קייומה של תכונה זו, בלווית בן־רמז על מה שנראה לי כמקורה. במקרה הטוב איני זוכה אלא להתעלמות מנומסת. אין צריך לומר שאני מכבד את מידת הנימוס שבהתעלמות זו, אבל לי עצמי ברור שזו תכונת האהבה שבי.
הנה, לדוגמה, ענין הארנק. אין ספק שכבר שימש די הותר. הלוחצן הסוגר את כיס המעות כבר יצא מכלל שימוש. כל אימת שאני מחזיר את הארנק למקומו אני צריך לזכור להוריד את החפה של כיס זה ולהצמיד אותה היטב בין שני האגפים שמצדדיה, כדי שלא תיפתח והמטבעות לא יתפזרו. הרוכסן של המדור הפנימי תופס לפעמים את החוטים הרפויים של סרט החיבור שלו ואז הוא גורם לי התעסקות מרובה, עד שאני מצליח לשחרר אותו. קצוות הארנק אבדו את צורתם. בכמה מקומות העור מבריק יתר על המידה ובכמה מקומות הריהו עמום יתר על המידה ובכלל – מראהו מעיד על בלאי מרובה.
אף־על־פי־כן, אני יכול לומר שאני אוהב אותו.
אין ספק, כי אחרי שתיארתי את כל חסרונותיו של הארנק הישן, יש מקום לתמיהה: כיצד יכול אני להשתמש במילה כמו אהבה לתיאור יחסי לחפץ משולל־ערך כזה? אבל, הבה נשקול היטב את הדברים, בלי להיגרר אחרי שיגרת המחשבה. האם כל אהבה שאנחנו אוהבים שייכת תמיד לאדם הראוי ביותר? ודאי שלא. שאילולא כן, רק מעט מן המעט הנשים הנאהבות בעולם ויתרן אינו זוכה אפילו לטעום מן השיקוי המשכר הזה.
אילו הרגשתי שיש ביכלתי לרדת לחקרו של ענין עמוק כל־כך ושאני עשוי לתרום תרומה כלשהי להבנתו, הייתי שואל אפילו: מהי האהבה? כלומר לא מהם סימניה וכיצד אנו מרגישים בקייומה, שהן עצמן שאלות עמוקות ומביכות, שעדיין לא נתקלתי באדם היודע את התשובה עליהן, אלא: מהי האהבה כשלעצמה? כבר ראיתי כמה בני אדם שניסו להשיב על כך. קראתי כמה ספרים – ספרי־הגות וספרי־רגש – שגילו מידה מספקת של אומץ להיכנס בעבי הקורה של שאלה זו. אבל כיוון שאני בטוח שלא אצליח יותר מהם (ולדעתי, אף מידת הצלחתם מפוקפקת למדי) הרי שאיני מנסה אפילו.
כמו כל הדברים, שאין אנו מסוגלים לרדת אל חקרם, יודעים אנחנו את האהבה על פי סימניה. הנה, למשל, סימן אחד, שהכל מכירים אותו, והוא הרצון שלא להיפרד, הרצון להימצא במחיצת האהובים. סימן זה קיים, כפי שכבר סיפרתי מקודם, ביחסי אל החפצים. סימן אחר הוא הרצון להיטיב עם האהובים, לשמור עליהם, לגרום להם נחת. אף זה אינו נעדר.
ישנו סימן אחד נוסף, שבו חושש אני במקצת לדון. הרי זה הרצון, או, מוטב נאמר אפילו, הכמיהה, שיחזירו לנו האהובים אהבה. אמרתי שאני חושש לדון בסימן זה ויש לי שני נימוקים לכך.
ראשית, יימצאו ודאי רבים – רבים מאד – שיגלו יותר משמץ של ספקנות לגבי האפשרות שיווצרו יחסים הדדיים בין בני אדם ובין עצמים דוממים. ניתן לומר שדומם, מעצם טבעו, הריהו יש משולל רגש, נטול כושר להביע יחס, יש נייטרלי לחלוטין. האמנם? אשתמש כאן בדוגמה פשוטה מאד, כדי לסתור הנחה זו. הנה, למשל, הנעל. אם ינעל אותה בעליה, הריהו מרגיש בה בנוח, היא הולמת היטב את כף רגלו, מונחת עליה יפה, אינה לוחצת ואינה משפשפת. לעומתו, אם ינסה זר לנעול נעל זו – ולו גם תהא כמידת נעליו שלו – המעט שנוכל לומר, הרי זה שלא ירגיש בנוח. קרוב לודאי, שאם ילך בה שעה או שעתיים, תתכסינה כפות־רגליו בועות־מים. הנה אנחנו רואים שהנעל, כביכול, מכירה את בעליה. יש לה יחס אליו. ובעודה הוגה איבה לזרים, אותו היא מחבבת. בעצם, היא מחזירה לו אהבה.
וכדי שלא יחשוב מישהו כי זוהי תכונה מיוחדת לנעל, הנמצאת תמיד ליד מקום רגיש שבגוף, אני יכול למנות עוד שורה ארוכה של חפצים ועצמים, שיש לנו עמם קשרים אינטימיים: כפפות ומעילים, שמיכות וחולצות, שלא לדבר על הבגדים התחתונים, המונחים על הגוף עצמו. בעיניים סגורות, בחושך, יכולים אנו להכיר את אלה שאליהם אנחנו קשורים קשרי־נפש ולהבדיל בינם ובין הזרים, שיחסם אדיש או עויין. אפילו חפץ כמו העט הנובע, שבו אנחנו משתמשים, מונח היטב כל־כך בידנו ונשמע להוראותינו ואילו, כשאנו משאילים אותו לאחר – תמיד יש בפיו תלונות על טיב השירות.
אולם היחסים בינינו ובין העצמים אינם מוגבלים ליחסי עובד ומעביד, משרת ונהנה. כמו באהבה – שאף בה יש, ללא ספק, צדדי תועלת לא מעטים – ישנה גם כאן מערכת יחסים, שהיא מעבר לכל תכלית. יחסים לשמם. אני, למשל, מוצא שיש לעצמים צורות הבעה משלהם. לנוחייותי אביא שוב דוגמה מן הנעליים. אני מציע לכל אדם להסתכל בנעליו. אחרי התבוננות קצרה ימצא שלכל אחת מהן יש הבעה שונה. אין צורך לצייר עליהן פה, חוטם ואזניים כדי לעמוד על הבעה זו. הנעל השמאלית שלי, למשל, יש בה מידה רבה של פורמליות מסתייגת. היא תעשה את המוטל עליה בנאמנות ובדקדקנות, אבל לא מעבר למידה זו. והדבר ניכר היטב בדרך שהיא מביטה בי. בשפה העליונה הנוקשה, כדרך שאומר האנגלי. לפעמים אני מרגיש קצת שלא־בנוח במחיצתה. כאילו היא מתביישת בי, כאשר אינני עומד על הגובה ונכשל בפליטת־פה, בהתנהגות לקוייה וכיוצא באלה. לעומתה הנעל הימנית, יש בה מידה כזו של רצון להיטיב, עד שהיא עשוייה לפעמים ליפול לטורח. טיפוס אכסטרוברטי מובהק, שיש בפיו תשובה לשאלתך, עוד לפני שגמרת להעלותה לפניו. אבל מרוב שקיקות להשביע רצון, היא נוטה להזניח את הפרטים ומראה מרושל לפעמים. מכבר למדתי שאין טעם לבוא אליה בטענות וצריך לקבל אותה כמו שהיא. האורטופד ינסה לטעון, אולי, שהבדלים אלה בין שתי הנעליים נובעים מן הדרך שבה אני מציג את כפות רגלי על הקרקע בשעת הילוכי. אין ספק שזה הסבר טוב לעצם היווצרותם של ההבדלים, אבל לא למהותם ולצורה (הקבועה, הייתי אומר) שבה הם צפים ועולים לפני.
ההסבר היחיד שיש לי להציע הוא, שבינינו ובין העצמים נוצרים יחסים, שהם, במקרה המדובר כאן, יחסי אהבה. וכאן המקום להוכיח כי איני מתכוון להתחמק מהצגת הנימוק השני לחשש שלי לדון באותו סימן שאנחנו מוצאים באהבה, כלומר בכמיהה שיחזירו לנו האהובים אהבה. והנימוק השני, שעצם קיומו של סימן זה ליחסי אהבה נתון, לדעתי, בספק. כלומר, ברור שהרצון לזכות באהבת הנאהבים קיים. אבל מה בנוגע לכל אותן התאונות הקורות לאוהבים נפש, שאינה משיבה להם אהבה? מה טוב חלקם של אלה, ישרי הלב, היודעים לאזן את החשבון ולמחוק את המיותר ולשכוח את הראוי להישכח. אבל, האם גם ביחסנו לעצמים תיתכן אותה אהבה אוילית וחסרת־שחר, האהבה שאינה זוכה בתשובה?
לי עצמי אין ספק בכך. אפילו העצמים המשיבים לנו אהבה, יש שמשתלט עליהם מצב־רוח חולף או איזו קפריזה ואז ממש קשה לנו להכיר אותם. העט מסרב פתאום לכתוב כהלכה. הצפורן מחליקה תחילה על גבי הנייר ואינה מושכת דיו בכמות מספקת ופתאום היא מותירה אחריה כתם גדול. המפתח מתעקש פתאום שלא להיכנס לחור המנעול. צריך ללחוץ קצת ימינה או קצת שמאלה, קצת למעלה או קצת למטה, עד שנמצא המקום הנכון. ואילו בזמן אחר – גם זה וגם זה מתנהגים ללא דופי. אין לנו ברירה אלא לקבל אותם כמו שהם, לקבל הכל באהבה. כלומר, אם יש בנו אהבה אליהם. הרי תמיד יכולים אנחנו להשליכם ולהחליפם באחרים. אבל דומני, שרב מספרם של הדומים לי, שאינם רוצים להשליך את החפצים הישנים, כשאינם פועלים כהלכה, פשוט משום שנפשם נקשרה בהם.
ראיתם פעם בעל מכונית ישנה? תמיד הוא מדבר עליה בשמץ של לגלוג. אבל לגלוג זה מסתיר מידה רבה של חיבה. נסו־נא אתם לדבר בגנותה של המכונית שלו ומיד יקפוץ להגן עליה בחום־לב. וכמה אכזבות היא גורמת לו! בבקרים הקרים של החורף היא מסרבת להידלק והוא טורח בה שעה ארוכה עד שמצליח, אחרי יגיעה מרובה, להתניעה בדחיפה. בימים החמים של הקיץ היא רותחת והוא צריך לחכות שעה ארוכה עד שתצטנן, לפני שיוכל להמשיך במסעו. הדלק מציף את הקרבוראטור ומחניק את המנוע. המצמד נשרף פתאום. הבלמים מחליקים דווקא ברגע המכריע. אין ספק שאינה מחזירה אהבה אל חיקו. האם אוהב אותה פחות משום כך? וכמה זורחות עיניו, כאשר נדמה פתאום שהיא מיטיבה עמו כאשר הוא מצליח להתניע אותה בנסיון ראשון, כאשר נשמעת לו בלי להטות כתף סוררת! בבת־אחת הוא שוכח את כל המחשבות המרות ומתמכר לאהבתו בלי־מצרים, אף כי יודע שמחר־מחרתיים תשוב לסורה.
הרגל? – אולי. כל אהבה היא מין הרגל. מן ההרגלים המזיקים שאנחנו מסגלים לעצמנו. בעודה צעירה, לפני שמתלווה אליה ההרגל, עדיין אין בה סכנה. הסכנה גדלה, כאשר ההרגל אינו מניח לנו להיפטר ממנה, כאשר אנחנו תופסים כי גם היא, האהבה, אינה אלא אחד מצדדיו הרבים של המוות.
בעצם, תחילה אינה אלא מין מחלה. בשכבר הימים, כאשר נחשבה השחפת למחלה מסוכנת, עמדו רומנאים רבים על היופי הענוג המשותף לאהבה ולדעיכה האיטית ממחלת השחפת. היום הייתי נוטה יותר לדמותה לסרטן. היא נובטת בפנים כמו זרע, כמו זרע צופן־פרח, כמו יופי ממאיר, כמו סרטן. כמוהו מביאה היא עלינו פחד מאיים. אנו יודעים כי סופה אינו אלא מוות. היא תמות. האהובים ימותו. אנחנו נמות. הכל ימות.
כמו הארנק הזה, שבאה שעתו. אין ספק שלא אוכל עוד להמשיך בהתחמקות מן ההחלטה. עכשיו, משצף הענין, יכול אני לנקוט בתכסיסי השהייה, אבל בסופו של דבר יהיה עלי לקנות ארנק חדש. ארנק יפה, מבהיק, אולי טוב מן הישן. אבל כשאעשה כך, יהיה עלי להשליך את הישן. יהיה עלי לקרוע מתוכי דבר שהוא חלק ממני, לנתק אותו מעלי. יהיה עלי לעשות מעשה־רצח.
אני יכול להסיח את הדעת מענין הארנק, לנסות לשכוח אותו. אני יכול אפילו למחוק מן המילון הפרטי שלי את המילה ארנק. לחבר במקומה מילה חדשה לחלוטין. אני יכול לערוך לעצמי מפה חדשה של רחובות העיר, שאין בהם חנויות של ארנקים, וללכת אך ורק בהם. אני יכול להתנזר מכל הנאות העולם, כדי שלא אצטרך לעשות שימוש בכסף המונח בארנק. אבל אני יודע שאין בכך תועלת.
בסופו של דבר אמצא עצמי עומד בחנות הארנקים והמוכרת תשאל מה בשביל האדון ואני אומר יש לכם איזה ארנק בשבילי והיא תשאל באיזה צבע ומפני שהארנק הקודם שלי שחור ואולי כך אוכל לכפר קצת על עווני אגיד לא חשוב שיהיה שחור והיא תוציא תיבת קרטון ובה מספר ארנקים ותשאל איזה לתת לאדון ואני אומר תראי לי את זה והיא תושיט לי אותו ואשאל כמה הוא עולה והיא תגיד כך וכך לירות ואז אומר טוב ואוציא את הארנק כדי לשלם.
ואז יהיו מונחים לנגד עיני כמו כתב־אשמה שני הארנקים, החדש והישן. וזה יהיה הרגע הקשה מכולם.
אולי אחליט להשתמש בשניהם גם יחד? לפי איזו חלוקה כלשהי, כגון: אחד למטבעות ואחד לשטרות נייר? לא, רעיון זה לא יצלח. אינני יכול לטלטל עמי תמיד שני ארנקים לכל מקום. אולי אנהיג ביניהם תור? – יום זה ויום זה? או שבוע זה ושבוע זה? או כל חלוקה אחרת? לא פשוט. ארנק אינו משמש לכסף בלבד. יש בו תעודות ופיסת נייר וקבלות ישנות וכל מיני מסמכים. הבכל פעם שאחליף ארנק בארנק אצטרך לראות את כולם ולהחליט איזה מהם עודני צריך ואיזה אני יכול כבר להשליך?
האם האדון קונה את הארנק בשביל עצמו, שואלת המוכרת, או למתנה?
רעיון מציל! למתנה, אני אומר לה, והיא אורזת את הארנק באריזה נאה.
עכשיו אני יכול לדחות את ההחלטה עד שאגיע הביתה. וכך אני הולך, ארנק אחד בכיס ואחד נישא ביד. באריזה. שניהם עצם מעצמי. יום אחד אצטרך להחליט. אין בליבי ספק מה תהיה ההחלטה. אין בליבי ספק שאשליך את הישן ואחליפו בחדש. כלומר, ככל שאני מכיר את עצמי, לא אשליך אותו, אלא אניחו באיזו מגירה, עד שתאסוף אותו השכחה אל תוכה, כאילו יש בכך כפרה על מעשה העוול.
האם אלוהים יודע שלא אני אשם? האם לא במתכוון ברא כך העולם, שהחדש מוציא את הישן? גם הארנק החדש יגיע יומו וינושל בידי חדש ממנו. גם אני אישכח יום אחד באיזו מגירה נסתרת, אעלה אבק, דבר אין חפץ בו. אינני נוהג אלא כפי שינהגו בי. כדרך העולם. במידת הדין, כלומר במידת הצדק. הסימטריה הארורה הזו של מידת הדין, השלימות האכזרית הזו של השוויון! אני עייף מהם. אני רוצה שמישהו ינהג בי פעם מנהג יוצא־מן־הכלל. מתוך חסד. מתוך רחמים. מתוך חולשה. כדרך שהייתי נוהג בכל העולם אילו יכולתי.
אבל אני עייף. אינני רוצה לדעת כלום. אינני רוצה להבין מאומה. אני רוצה שיהיה הכל אתמול, מחר, או לא כלום. מוטב לא כלום.
לא אמרתי מקודם שיהיה זה יום אבוד?
השקרן
מאתדוד שחם
קשה מאד לכעוס עליו כשהוא משקר.
לא שהוא משקר בחן. שקר בחן הריהו, למשל, שקר שקל מאד לגלותו. בעצם, תוך כדי אמירתו נרמז כבר טיבו, לרוב אפילו בשובבות מסויימת, ולפיכך כמעט שאינו בגדר שקר, אלא מין אמת־בתחפושת. או שהוא שקר, שקשה מאד לגלותו, ולפיכך אף ייתכן שלא ייודע לעולם שהוא שקר ועל ידי כך ייעשה מין אמת חדשה. אבל הוא נהג לשקר כמובן־מאליו, כמעט בדרך־אגב, אפשר לומר בתום־לב. במבט ראשון נראו דבריו תמיד כדברי־אמת, אבל מעולם לא טרח להלבישם בלבוש־מגן. כשנתגלו, קיבל את הדבר בשלוות־נפש, בלי לנסות להסביר או ליישב או לתרץ את הסתירות. סתם התעלם מהן כאילו לא היו קיימות. כיוון שאינו נוקט עמדת התגוננות אי אפשר לבוא עמו לכלל ריב. וכיוון שאי אפשר לריב עמו – קשה לכעוס עליו.
כשגיליתי בפעם הראשונה שהוא משקר לי – נעלבתי. משום־מה נחרת בזכרוני שסיפר לי כי בשעתו למד בבית־ספר תיכון פלוני. אפילו סיפר כמה פרטים, שקישטו עובדה זו, בלי שתהיה להם חשיבות מיוחדת לעצם הסיפור. אבל בדרך־מקרה, לגמרי בדרך־מקרה, נודע לי מפי מישהו, שלאמיתו של דבר למד בבית־ספר תיכון אחר. לא היתה שום סיבה לכך שיספר לי שלמד דוקא בבית־ספר זה ולא אחר. לא היתה שום פרסטיז’ה מיוחדת לאותו בית־ספר שהתיימר ללמוד בו. למעשה לא היתה העובדה שיחשוב מישהו שלמד דווקא בו עשוייה להביא לו יתרון כלשהו. ואף־על־פי־כן שיקר ואמר שלמד בו.
מדרך הטבע שראיתי בעובדה, שהרשה לעצמו לספר לי דבר שקר – וככל הנראה לעין ללא שום צורך בדבר – פגיעה ביחסי הידידות שבינינו. אני אומר “ללא שום צורך בדבר”, כאילו מידת הפגיעה היתה קטנה יותר אילו היה השקר מיועד להפקת איזו טובת־הנאה. קרוב לודאי שלא. אבל, לפחות היה מקום לשקול – במאבק בין הידידות והאינטרס, עד היכן מגיעה זו ומהיכן מתחיל זה. וכמידת כבדו של האינטרס היכול להכריע את הידידות, כך מידת כבדה שלה. ואילו כאן, נראה כאילו משקלה של הידידות קל ביותר, אם הוא מוכן לשקר בצורה המעמידה אותה בסכנה, בלי שיהיה נאלץ לכך מאיזו סיבה שהיא. אני זוכר עדיין כמה ייגעתי את מחי בנסיון לחפש בכל־זאת איזו סיבה לשקר ההוא. כאילו אני עומד להגיע עד חקרו של איזה סוד או, לפחות, להשתחרר מטרדת־נפש שאינה נעימה, אם אצליח לגלות סיבה כזו. אבל ככל שהרביתי לחטט – מבלי, כמובן, שארהיב עוז לשאול את פיו במישרין – לא מצאתי. בסופו של דבר החלטתי לשכוח את המקרה.
לשכוח?
מאז אותו מקרה נולדה שאלה, הצפה ועולה, בין שמזמינים אותה ובין שלא – האם גם הפעם הוא משקר, או שהפעם אומר את האמת? ובכל פעם שעלתה שאלה זו ועמדה ביני ובינו, חשתי כאילו אני עצמי יש בי פגם.
כי, לאמיתו של דבר, אין לדעת מה גרוע ממה – אמירת שקר או פקפוק באמת. ולא רק על שום שפקפוק באמת הריהו כמין הודאה בקיומו של השקר, אלא שעצם החיפוש אחרי העובדות, שהימצאן מוכיח את השקר, אינו מעשה שיש בו יותר מיפי הנפש ומן הידידות מאשר השקר עצמו. הייתי מרחיק־לכת ואומר, כי אפילו זכירת אותן העובדות, העומדות בסתירה עם דברי השקר שאומרים לנו, זכירת אותן העובדות, שבלעדיהן אין השקר מתגלה, יש בה לפחות אותה מידה של כוונה שאינה מהוגנת, של פחיתות מוסרית, שיש בהצגתן של העובדות בצורה שיש בה כדי להטעות, כלומר באמירת־שקר. על־כל־פנים ודאי שידידות אין כאן. ועד שאני מתרעם עליו, שהידידות אינה מפריעה לו לשקר לי, ראוי שאתרעם על עצמי, שהידידות אינה מפריעה לי לפקפק באמיתות דבריו ולשלות מתוך זכרוני את העובדות המוכיחות את שקריו.
ולכן, כאשר מצאתי עצמי שואל, האם גם הפעם הוא משקר לי, הרגשתי כמי שנתפס בדבר שאינו מהוגן. וכאשר גיליתי, שכמה עובדות אינן מתיישבות יפה כל־כך עם מה שהוא מספר לי, מצאתי עצמי מוכן לעקם במקצת את העובדות, ובלבד שיתישבו היטב יותר עם דבריו. אמת, קשה לפעמים להבדיל בין עיקום עובדות ובין השקר עצמו. הגבול הוא רופף ומלא ספקות. אבל כאשר המטרה יפה, ברה ותמימה, בלתי אנוכית כל־כך, כשמירת הידידות – הרי שכל אדם נוטה ממילא להרחיק את קו הגבול החמקני הזה ממנו והלאה.
ובייחוד כשישנה בי תכונה זו, שכאשר אני מגלה שמספרים לי שקר, אני מוצא בעצמי את כל הסימנים, המופיעים כאשר אני עצמי משקר. אני חש שלחיי בוערות ותמה, אם אפשר לראות זאת בעין. פי מתייבש והלשון מחוספסת ועבה מאד, כאילו היא תופסת את כל חלל הפה ומתחככת בלוע ובבית הבליעה. לפעמים נדמה לי שהיא עשוייה אפילו להחניק אותי. כעין זרם חשמלי מוזר עובר בברכיים ומזכיר להן תחושה עמומה של כאב. האזניים מצלצלות, כאילו הן קשובות אל איזו מנגינה, ההולכת לאיבוד במרחקים. ואני כולי הולך ומתקטן, הולך ונספג אל תוך נקודה כלשהי במרכז, שהיא עצמה נעה ומתרחקת במהירות עצומה, מסתחררת מפני האפשרויות הבלתי־צפויות והמזעזעות הנפתחות בפניה. ואם אני רוצה לחזור אי־פעם מן הסחרור הזה, הרי זה במקום אחר ובזמן אחר בלבד.
אין ספק שגילוי השקר יש בו כיעור שאינו פחות מן הכיעור של השקר עצמו. מי שמגלה את השקר יש לו חלק בקיומו, שאינו נופל מחלקו של זה שהגה אותו מלכתחילה. ולכן אני מרגיש שראוי לאדם להתרחק מגילוי השקר ממש באותה מידה שראוי לו לרחק מן השקר עצמו.
אילו טרח לשקר בצורה, שהסתירה בין דבריו ובין העובדות לא תהיה בולטת כל־כך, היה מקל עלי הרבה את המלאכה! אבל דומני שטרחה כזו ממנו והלאה. להיפך, לפעמים נדמה לי שמשקר בכוונה ביד גסה ומגושמת, בחוסר תשומת־לב לפרטים חיוניים, על־כל־פנים בזלזול מלא בכוח הזכרון שלי, בכושר הצירוף של עובדות וסימנים. כאילו רוצה להעמיד בנסיון את הידידות שאני הוגה לו, לגלות את סף ההתמוטטות שלה – עד כמה אפשר לכופפה ולכופפה מבלי שתישבר.
אולי. איני יכול לדעת. הדבר היחיד שאני יודע – שמשקר. שקרים גדולים וקטנים. שקרים, שממבט ראשון דומה שעשויים להצמיח לו טובת־הנאה, אבל בעיון נוסף מתגלה שאין לו מהם שום תועלת. שקרים, שדומה כי אפשר לוותר עליהם, אבל לאחר מחשבה נכנס פקפוק, שמא יש איזו הנאה, ישרה או עקיפה, ממשית או מדומה, שעשוי להפיק מהם. למשל, כשמספר לפי תומו, שאתמול פגש את פלוני ושוחחו ביניהם על דא ועל הא. פרטי פרטים, מה אמר הוא לפלוני ומה השיב לו. ולאחר כך מתגלה שלא פגש בפלוני כלל. או, אם פגש בו, לא היה זה אתמול כי אם לפני זמן רב. או, להיפך, שעתיד להיפגש עמו מחר בלבד. שום מידה של חיטוט אינה עשוייה להסביר לשם מה ראה צורך לספר לי סיפור זה. אבל זמן רב לאחר מכן משמש לו ענין השיחה עם פלוני יתד לתלות עליו סיפור אחר שמספר לי, כאילו עומדים להטיל עליו תפקיד חשוב כלשהו, שאגב, לכשיוטל עליו, יוכל בתוקף תפקידו זה לסייע לי הרבה בענין שאני מעוניין בו אותה שעה. יפה. אבל תוך־כדי־כך הוא שוכח, או מתעלם מכך בכוונה, שכבר ידוע לי שאותה פגישה עם פלוני לא נתקיימה כלל ועיקר, על־כל־פנים לא באותו זמן שאומר שנתקיימה, ולפיכך אינו יכול להשתמש בה כסיוע לסיפור זה שהוא מספר לי עכשיו. או, למשל, כשמספר לי שעבודה כלשהי שעשה זכתה לשבחים מרובים מצד זה או אחר וכיוון שכך עומדים להטיל עליו עבודה חדשה – גדולה וחשובה יותר, שלעומתה הקודמת מתגמדת ממש – וכשזו תוטל עליו, הרי שיוכל להוכיח לי את רגשי ידידותו בצורה שאין עמה פקפוק. וכל אלה, בזמן שיודע אני היטב שמימיו לא עשה אותה עבודה, שמספר לי עכשיו שזכתה בשבחים כאלה, או אם עשה אותה,לא זכתה בשום שבחים, כי אם להיפך מכן.
איני רוצה להלאות את הקורא במניין שקריו המרובים. ובייחוד, שאפילו מדי היזכרי בהם בלבד, אני מתמלא מבוכה ואף כעין רגש של אשם. אבל נראה שלא אוכל להימלט מרגש זה, שכן עכשיו אני עומד לספר את הקטע המביש ביותר שבסיפור. אם בפתיחתו אמרתי שקשה לכעוס עליו כשהוא משקר, הרי כאן צריך אני לספר כיצד הגעתי למצב, שלא זו בלבד שלא עלתה כלל שאלה של כעס, כי אם, לאמיתו־של־דבר, ואיני יכול שלא לגחך לעצמי, כשאני משתמש בביטוי זה המיוסד על המילה “אמת” – לאמיתו־של־דבר, גיליתי ששקריו מסוגלים לגרום לי הנאה מסויימת ואם אני מוכן להתאכזר אל עצמי, ראוי שאומר אפילו כי נעשו מעין־צורך בשבילי.
עד לאותו זמן עמדתי, כביכול, מחוץ למערכת שקריו. הייתי מעין שומע־חופשי בלבד, בלי שיוחד לי מעמד של נפש פועלת או, מוטב לומר, נפעלת. אבל מאותו זמן ואילך מצאתי את עצמי נגרר, בדרך סבילה ביותר, אמנם, אל תוך המקלעת של שקריו. ולמרבה הבושה והגנאי גיליתי שהדבר נוח לי. כגון, כשסיפר שאלמוני, שעמו נפגש אתמול (עובדה, שעד אותו זמן ודאי הייתי מתייחס אליה בספקנות גמורה) הרבה לדבר בשבחי. ולא סתם דברי־שבח, כי אם דברי תהילה ממש, שהחזרה עליהם בלבד מעלה סומק בלחיי. או כשציטט לי מדבריו של פלוני, שמתוכם ברור כשמש שהוא חושב עלי רוב־טוב, יותר מכך, שהוא מלא התפעלות, ממש מוקסם ממני. ועוד דברים רבים דומים, שהצד השווה שבהם, שגרמו לי כי ארגיש עצמי רם ונישא יותר.
אני מסתכל בשורות האחרונות שכתבתי ומגלה, כי במקום להשתמש במילה “שקרים”, כפי שנהגתי עד כאן, נשתרבב אל תוכן הביטוי הסתמי “דברים”. אין דבר העשוי להדגים היטב יותר, מעובדה צדדית ופחותת־ערך זו, את השינוי שהרגשתי כי הוא מתחולל בי.
תחילה רק בכך שמצאתי עצמי פחות שקוד להיזכר בעובדות, העשויות לעמוד בסתירה עם הדברים שסיפר לי. כביכול, לא הזמנתי אותן לעלות ולהתייצב בפני מתוך ערימת הגרוטאות שבה היו צבורות. וכשנתעקשו בכל־זאת לבצבץ ולהופיע לנגד עיני, עד למידה ששוב לא יכולתי להתעלם מהן, הצלחתי למצוא להן הסבר, המיישב פחות־או־יותר את הסתירה בינן ובין הסיפור שסיפר לי. וגם כאשר נעשה הדבר קשה ביותר, מחמת שהסתירה גלוייה מדי לעין, הצלחתי ברוב המקרים למצוא בכל־זאת צד של ספק, המאפשר הימנעות מחריצת משפט. הנחתי לשקרים שלו ליהנות מן הספק, כיוון שקיומם גרם לי הנאה. העובדה שהם קיימים רק מחמת הספק, או בחסדו, לא פגמה, משום־מה, בהנאתי. אינני יודע בדיוק כיצד, אבל דומה שמצאתי דרך להתעלם ממנה.
לאחר מכן שמתי לב, שגם באותם המקרים הקיצוניים, שאפילו הספק לא היה מסוגל לכסות את מערומיהן של העובדות, גם אז הצלחתי להסביר לעצמי, שסתירה כלשהי במערכת העובדות, ואפילו שקר גלוי ובולט הכלול בה, אינם יכולים למוטט את המערכת כולה. פעמים, כך אמרתי לעצמי, גם שורה של שקרים עשוייה להביא אל האמת. על־כל־פנים, אותו חלק של דבריו, הגורם לי שמחה, אינו חייב להיות שקר, הגם שכל מה שמוליך אליו, וכביכול מוכיח אותו, רצוף שקרים.
לאחר תקופת־מה, שבה שיתף אותי בשקריו בדרך סבילה בלבד, גיליתי שמפעם־לפעם גורר אותי להשתתפות יותר פעילה בהם. תחילה רק לעדות סיוע בלבד. כגון, שמסמיך סיפור־מעשה שסיפר לאירוע שהוא ואני שנינו קשורים בו. וגם זאת תחילה רק כדי להציב ציון של זמן ולא יותר. לאחר כך הפכה סמיכות הזמנים לכעין־הוכחה. לאחר זמן רב יותר נהג לייחד לי תפקידים קטנים, צדדיים בהחלט, בהשתלשלות הדברים שעליה בנה את שקריו. בסופו של דבר נעשיתי בהם נפש־פועלת, שותפת בכל, לו ולהישגיו, לו ולחלומותיו, לו ולמערכת־שקריו.
האם אמרתי אי־פעם שאני יודע שהוא משקר? האם הזמתי את דבריו, כשסיפר אותם במעמד אחרים והשתמש בי לחיזוקם ואימותם?
מעולם!
מדוע? מתוך מבוכה? – במידת־מה, כן. הזמת דברי־שקר הריהי מן הדברים, שאם אינך עושה אותם מיד, אם אתה מחמיץ את שעת הכושר הקצרה, שוב לא תמצא בעצמך כוח או רצון לעשותם לאחר זמן. בעצם אתה מחכה תמיד לשעת הכושר, אבל זו אינה חוזרת עולמית. אולם מבוכה בלבד אינה מספיקה. אולי מתוך חשש לאבד את ידידותו? מתוך ידיעה שהדבר חייב להביא לידי ניתוק יחסים? – אין ספק שגם מחמת כך. כל־ניתוק־יחסים, גם כשסיבתו נכוחה – יש בו מטעם הכשלון. ואם ארצה להרחיק ולהתאכזר אל עצמי, אומר שגם מתוך החשש שתאבד לי ההנאה שגורמים לי שקריו. בחינת – אינך יכול לקבל את הדברים במחציתם ולבור לך מהם רק מה שנוח לך. מי שאינו מוכן לקבל הכל, סופו מוצא עצמו ולא־כלום בידו.
כל אלה הסברים טובים, אבל אין בהם אלא משום תשובה חלקים לשאלה. ידיעת התשובה המלאה לא תיתכן, אם לא אספר כיצד צמח בי יחס של הערכה לאישיותו היוצרת, המבצבצת מבעד לשקרים ובעצם נוצרת מתוכם ועל ידם. ליחס זה יכולתי להגיע רק משהשתחררתי מן ההנחה שהוא משקר לשם איזו טובת־הנאה (שאותה הוא מצליח, אולי, להסתיר מפני, אך אם אחפש בשקידה ובסבלנות, סופי לגלותה) או מתוך רצון לגמול טובה ולגרום נחת (שאף זו מין טובת־הנאה). ליחס זה יכולתי להגיע רק משהבינותי שהחיים האלה שחי בעולם השקרים שלו – השקרים הקטנים והגדולים שלו – זו דרכו לחיות חיים של בחירה. האמת היא כבלים. האמת היא כפייה ושיעבוד. האמת היא הכרח. ואילו השקר – לפניו מרחב של אפשרויות, שלל־בחירות, מעוף של דמיונות. כאשר אדם משקר, הוא בוחר מן העושר הגדול של האפשרויות את הרצויה לו. הוא חפשי, הוא יוצר! ממש כשם שכל יצירה יש בה מיסוד השקר – כל כל שקר יש בו מיסוד היצירה. לא יצירה בעט ובמכחול, באבן או צלולואיד, כי אם בחומר החיים עצמם, בקורות האדם, במוצאותיו, במחשבותיו ובחלומותיו. יצירה שאין לה חוקים ואין לה גבולות, יצירת הרוח החופשית באמת.
וכך, כאשר שיתף אותי במערכת שקריו, הרגשתי שנותן בי אמון עד למידה כזו, שמכניס אותי אל קודש הקדשים שלו, אל עולם היצירה הפנימי שלו. הרגשתי שמשתף אותי ביצירה זו והייתי אסיר־תודה לו. יחד חיינו בעולם של רצון, בעולם של בחירה. הוא שיקר את שקריו ואני שיקרתי שאני מאמין לו. אפילו את העובדה שלא התאמץ במיוחד לחבר בשבילי שקרים “יפים”, שקרים שתפריהם עשויים כהלכה, אבניהם מונחות היטב זו על גבי זו וחוליותיהם אחוזות ומהודקות זו בזו, אפילו עובדה זו אפשר לתפוס כהבעת אמון בי. שכן על ידי כך יכולתי להראות לו כי אני מבין את היותו חי בעולם של חופש ובחירה ולא בעולם של כפייה, את היותו חי בעולם של יצירה. הוא האמין בי שלא אכזיב אותו, שאבין אותו ואטרח לגלות לו כי אני מבין אותו. וכך, מבעד לשקרים, יצרנו בינינו יחסים של יופי ואמת.
אמרתי מקודם שרק האמת היא הכרח ואילו השקר הוא שלל בחירות ואפשרויות. אבל אין ספק שבשלל האפשרויות – ולו רק כאחת מהן – נמצאת גם האמת. וכיוון שכך, הרי לא מן הנמנע שמתוך ברירה חופשית לגמרי, שאינה פוגעת בשום אופן ביצירה, יכול היוצר גם לבחור באמת. כך, על־כל־פנים, הרשיתי לעצמי לפעמים לרמז בדרך מעורפלת. השקר טוב ויפה, אבל אי־שם נמצאת לה גם איזו אמת ומוטב שנכיר בעובדה מעציבה זו. לאמיתו־של־דבר, האמנתי אפילו שבדרך זו אני מביע לו את רגשות הערכתי על כוחות היצירה הגלומים בו, שכן מהו שקר, אם אין באיזה מקום אמת?
איזו טעות!
בכל פעם שנהגתי כך, נתכנס אל תוך עצמו כחלזון אל השבלול. כאילו נפצע על ידי פצע קשה.
ואז הבינותי יום אחד, שגם הוא לא נמלט מן ההכרח, השולט גם בו. הוא מוכרח לשקר, גם כאשר יכול שלא לשקר, גם כאשר אין שום צורך בשקר. למעשה יצר עם מערכת השקרים שלו, שאותה בנה מתוך חירות גמורה, יחסים של הכרח, יחסים של חובה, כלומר יחסים של אמת. אין לו ברירה אלא להתעקש שהשקרים הם האמת, שאם לא כן יחזור להיות כפות לאמיתות הקטנות, המסכנות, המכוערות, שמהן ביקש לברוח. אבל, בעשותו כן, הריהו חוזר ונופל בידיה של אמת, שאינה פחות קטנה, מסכנה ומכוערת, הריהו נופל בידיו של ההכרח לשקר. רציתי שיבין דבר זה, כואב ככל שיהיה. אבל הוא לא רצה בשום פנים ואופן. הוא רצה ביופי השלם של היצירה שאין בה סתירות, שאינה מתפוררת ונסתרת ומתאפסת עם הזמן, יצירה שאין בה מוות.
וכך נעלם ממני ושוב איני מוסיף לראותו.
וחבל, כי שקריו היו נעימים כל־כך לאזני. הייתי רוצה לראותו פעם, לומר לו כי אני טעיתי, לשקר ולומר כי טעיתי ושוב לא להודות לעולם ששיקרתי לו. אבל אינני יודע היכן הוא נמצא כעת.
אולי כך יותר טוב.
חלומות (אינטרמצו)
מאתדוד שחם
לא תמיד שנאתי חלומות.
בהיותי ילד אהבתי חלומות. גם בהקיץ וגם בשנת. כי כזה אף זה יש לו יתרונותיו שלו.
בחלום־בהקיץ אין הבחירה מוגבלת. אדם יכול לדמות כל דבר שרוצה בו. הוא יכול להיות מצביא עוטה גלימת־נצחון, שהמוני־אדם מקבלים את פניו בכיכר העיר בתשואות־תודה. הוא יכול להיות נשיא חכם אפוף הערצה. הוא יכול להיות ממציא, שגילה זה עתה תגלית עוצרת־נשימה, מבלי שיצטרך אפילו לייגע את מוחו לחשוב מהי המצאה זו. הוא יכול כמובן להיות גם רופא נודע, סופר מפורסם, טייס, צייר, קברניט, שחקן, כדורגלן – כל מה שהא מתאווה.
לעומת זאת, כשחולם בהקיץ הוא יודע, גם אם מצליח לשדל ידיעה זו שלא תצוף ותעלה לפניו ברגעים שאינם מתאימים, מי הוא, לאמיתו של דבר. כל הפרעה קלה – גערה של ההורים, קריאה לארוחת ערב, דיבור של חבר – עשויים להחזיר אותו כהרף־עין מן העולם המופלא ששרוי בו לעולם האמת המצערת.
כנגד כך, כשהוא חולם בשנתו, יישותו שלו נעלמת כמעט לחלוטין. פעמים הוא מסוגל אפילו לראות את עצמו כגוף פועל, שהוא צופה בפעולותיו, כאילו היה אדם אחר. ותמיד, כל עוד הוא שרוי בעולם החלום, הרי הוא נתון בו כולו, בלא שנושא עמו כבודה כלשהי מן העולם הרגיל. קראתי אי־שם, שברגיל אין חלום נמשך יותר משניות מספר. אינני יודע כיצד הגיעו החוקרים הנכבדים למסקנה מרעישה כזו. דומני שחרצו משפטם לפי תנועותיהם הבלתי־מודעות של הישנים. על־כל־פנים, משך הזמן האמיתי של החלום אין בו חשיבות, כל עוד, כאשר אנחנו שרויים בעולמו, אנחנו מסוגלים להאמין כי הזמן אין לו שיעור והמקום אינו מקום והכל אפשר, הכל מותר, הכל נכון.
מכל מה שנאמר עד כאן עשוי להסתבר כי החלום־בשינה עדיף על החלום־בהקיץ. ולא כן. חסרונו העיקרי, שאין בו שום בחירה. האם חלם פעם מישהו בהקיץ חלום רע? אם כן, אין זאת אלא שטוב היה לו החלום הרע הזה. החלום־בשנת כולו שרירות, כולו רצון אחר, שאין לנו שליטה עליו ואין לנו אפילו מגע עמו ולעולם לא נוכל לבקש ממנו כלום. החלום יורד עלינו – או צץ מתוכנו – לפתע, בלי שנוכל להתכונן אליו מקודם, אין בידנו לקצוב לו את תכנו, את מהלכו. אם טוב או רע, אם מביא שמחה או צער, הנאה או כאב – הכל בחינת דבר המוטל עלינו ממקום אחר.
כיוון שגם החלומות בהקיץ וגם החלומות בשינה יש להם צדדי יתרון וצדדי חסרון משלהם, לא העדפתי את אלה על אלה ושניהם היו חביבים עלי.
אלא שבמרוצת השנים ניטל מעט־מעט טעמם של החלומות בהקיץ. בכל פעם שהנחתי לעצמי להתמכר אליהם, היתה באה הספקנות ומשליטה את הפכחון. לא היתה אפשרות להילחם באלה בעזרת כוח הרצון. ככל שנזקקתי לו יותר, היתה הידיעה, שאין אלה אלא חלומות, נעשית בהירה יותר, חותכת יותר ומשמידה את שארית הטעם שעוד היה בהם.
לא נותרו אלא החלומות־בשינה, הם וברכתם הבלתי־צפוייה, הם וקללת שרירותם. אולם גם הם, נחמתם מועטת. הטובים שבהם, אלה שמילאו אותי שמחה, כל עוד הייתי נתון בהם – באה היקיצה והשכיחה את טעמם. והרעים שבהם, לא עזרה היקיצה, והוודאות שאין בהם אמת, שבאה בעקבותיה, להשכיח את רגעי הסייוט, דכדוך הנפש ואבדן העצות, שבהם הייתי נתון, כאשר באו עלי.
מעט־מעט נתגלה לי גם, שבעוד החלומות הטובים אינם טובים בכל (ומשמעות קביעה זו אשתדל להבהיר להלן) הרי החלומות הרעים – רעים מכל־וכל. החלומות הטובים היה בהם תמיד איזה יסוד שאינו שלם. דברים מתחילים ואינם מסתיימים. דמויות נעלמות תוך כדי פעולתן. כאשר דמות כלשהי, שהופעתה צריכה לשמח אותי, משתתפת בהם, הריני יודע מי הדמות הזו, אלא שדווקא תווי הגוף שלה, או אפילו הפנים בלבד, אינם משתתפים כביכול. כלומר, הרי זו היא ולא היא בבת־אחת. וכאשר דבר־מה מענג קורה אותי, הריהו קורה ואינו קורה בבת־אחת. אם יש בי ידיעת קייומו, אני חסר את ההרגשה, ואם ישנה ההרגשה, הרי הידיעה מעומעמת ומטושטשת ביותר ולפעמים אפילו נערך מעין משחק־מחבואים בינה ובין היפוכה. אני יודע שהדברים נשמעים מעורפלים במקצת, אבל צריך לזכור שהם עוסקים בתחושות־חלום, שהן עצמן מעורפלות לעצמן.
ואילו החלומות הרעים, כאמור, רעים בשלימות. אם אני צריך לרוץ, בין שאני רודף או נרדף, הרגליים מסרבות להישמע לי. אני נעזר בידיים, אני זוחל על ארבע, אבל איני מגיע לשום מקום. אם נודע לי שנפש קרובה לי אבדה, הרי אין חשיבות לכך ששום פרט אינו מובהר, איני יודע איך ומתי, לא תמיד אני יודע מי הנפש ומה קרבתה – אבל עובדת האבידה ברורה, מוחשת, כואבת. ואם עומדים להוציא אותי להורג, אין שום חשיבות לטיב העבירה שעברתי, לסיבתו של פסק הדין, למיהותם של השופטים שהוציאוהו – הוודאות שהדבר עתיד לקרות בקרוב יורדת עלי בצורה המושלמת ביותר, אולי יותר וודאית, אם אפשר לומר כך, מכל וודאות אחרת שידעתי מעודי.
במשך הזמן נתגלה לי, שלא זו בלבד שאיני אוהב חלומות, אלא ניתן אפילו לומר שאני הוגה להם שנאה.
כאשר אני קם בבוקר אחרי לילה בלי חלומות, אני אומר לעצמי: הלילה ישנתי שינה טובה, היה זה לילה טוב. אני חש, שלו חלמתי בלילה, קרוב לוודאי שהיה זה חלום רע. כלומר, מעצם היותו חלום – יש בו מיסוד הרע. כביכול, מישהו אי־שם שונא אותי, מנצל לרעה את כוחי ומשלח בי את החלומות.
אילו יכולתי למנוע זאת ממנו!
יום אחד, או, בעצם, לילה אחד, גיליתי שאני יכול. כלומר, איני יכול למנוע אותי מלשלח בי את החלומות, אבל אני יכול לגזול ממנו, כביכול, את הנאתו, על ידי כך שאני נוטל את עוקצם של החלומות. ומהו עוקצם? – דבר זה כבר נרמז מקודם. בחלומות הרעים, הריהו באמונה שהם אמת. ובטובים – בידיעה שאני יודע לאחר מכן שאינם. ובכן, אם אדע, בשעת־מעשה, שאלה כאלה אינם אמת ואינם אלא חלומות בלבד – הרי שלא יוכלו לפגוע בי לא בהתרחשם ולא ביקיצה מהם.
אני זוכר עדיין כיצד הצלחתי בדבר בפעם הראשונה. היה זה אחד מאותם החלומות, שבהם עומדים להוציאני להורג. כדרך שתמיד מתרחשים הדברים, ככל שאני יכול לזכור, לא היתה להם כל סיבה. דומני שהצידוק היחיד למעשה היה בכוחם לעשותו. ניסיתי לבדוק מי ציווה על הוצאתי להורג ומדוע, אבל לא הצלחתי לגלות. שידלתי אותם, ביקשתי על נפשי, הוכחתי להם שחוש הצדק מתקומם כנגד הדבר שהם מבקשים לעשות. טענתי שאבידתי לא יהיה לה תחליף ושאם יעשו מעשה נמהר ונחפז, שוב לא יוכל המעוות לתקון. התחננתי שלפחות יתנו לי ארכה כלשהי – אבל ללא הועיל. כלומר, איש לא אמר לי במפורש שאין שומעים לי, איש לא הודיעני במילים שאין נענים לתחנוני. למעשה, איש לא אמר לי כלום. אבל ידעתי שכך הדבר והפחד והכאב נעשו גדולים ללא נשוא.
הרגשתי שהדבר עצמו קרב ובא. אינני יכול לזכור אם יועד לי מוות בתלייה, אל מות כיתת־יורים או בדרך אחרת. אבל מימי לא הייתי קרוב כל־כך אל הסוף ממש, כבאותו רגע. ואז מצאתי פתאום כוח לומר לעצמי: והרי כל זה אינו אלא חלום! הנה אוכל להקיץ והכל יחלוף כלא היה.
ואותו רגע, אמנם, הקיצותי.
ההרגשה היתה נפלאה. תחילה עצם השחרור מהפחד, מן הסוף המתקרב. לאחר כך – הידיעה שניצחתי אותו, שאני יכול להיפטר מעריצותו. כעת אוכל תמיד לצאת מכל חלום לרצוני. יהיה לי נוח בו? יגרום לי הנאה? – אדחה את רגע היקיצה ככל האפשר. יטריד אותי? יפגע בי? יכאיב לי? – אסתלק ממנו בבת־אחת וחסל!
הידיעה שחלום הנועם יסתיים וסופי להקיץ ממנו תפחית את הנאתי? – אין בכך כלום. הדבר שקול היטב כנגד הכושר להביא קץ מידי על חלום הבלהות. בסופו של דבר, היתרונות והחסרונות יבטלו אלה את אלה ואני אימצא אי־שם ליד קו האפס. לא גבוה מדי, אך גם לא עמוק מדי. וגם זה מעין־הישג, בזמן שאדם יודע שיכול להיות הרבה יותר גרוע.
האמנם?
עד מהרה למדתי מה מסוכן המשחק שפתחתי בו.
תחילה רק במשובה. כאשר הקיצותי מחלום נעים אל תוך עולם העצב, ניסיתי לחשוב שהיקיצה אינה אלא החלום הרע ולכשארצה אוכל להקיץ ממש אל תוך המצב המענג, שהייתי שרוי בו קודם. כל זה טוב ויפה. אבל אז, כאשר הבאתי על עצמי את היקיצה הצפוייה מתוך חלום אימים, התגנבה פתאם המחשבה שהמצב החדש, המרגיע ונוסך השלווה, שאני נמצא בו כעת, הוא עצמו אינו אלא החלום, טוב ונעים ככל שיהיה, והמציאות, שאל תוכה אני עתיד בזמן כלשהו להקיץ, הלא היא זו של חלום הבלהות, שבו הייתי שרוי מקודם!
וכאן עדיין לא נסתיימו הדברים. האם יכול להיות בי בטחון, שכל מה שאני עושה ברגע זה – כולל כתיבת שורות אלו – אינו חלום? והרי ייתכן שחיים אלה, הנראים לי מתמשכים והולכים, בקצב שונה ומשתנה על פני מרחבי־זמן ארוכים, אינם אלא הרף־עין של חלום קצר, שאני עתיד להקיץ מתוכו, אי־שם במקום אחר ובזמן אחר.
ויתר־על־כן. ייתכן שהיקיצה תהיה כמו מתוך סיוט מרגיז אל עולם של שלווה ורוגע. אבל ייתכן גם שאיקץ, כמו מתוך חלום נעים ומענג, אל מציאות רעה ואכזרית פי שבעים ושבעה מכל אשר ידעתי בחלום זה שאני שרוי בו.
מחשבות שדי בהן עצמן כדי להטריף את הדעת.
ובייחוד, אם נמשיך בהן הלאה והלאה. הנה, למשל, ייתכן שכל אותו קיום נפלא ורב־תוכן שאנו קיימים לעצמנו, אינו אלא פרט קטן ונעדר חשיבות בחלומו של מישהו. פרט היכול להתנדף כמו טעות אל תוך האין. ייתכן שכל העולם כולו אינו אלא חלום אחד מחלומותיו של אחד טמיר ונעלם. סיוט או חלום־של־עונג? – אין לדבר חשיבות, כל עוד הוא עשוי להיעלם ברגע אחד של יקיצה.
אין ספק שהשערה מעין זו עשויה לפתור הרבה מבעיות היקום, שאין אנו מסוגלים אפילו לתפסן. למשל, המרחב. היכן הוא נגמר? ואם אינו נגמר – מה פירוש אינו נגמר? והזמן? האם יש לו התחלה? ואם כן – מה היה לפניה? וכנ"ל – האם עשוי הזמן להסתיים? ומה פירוש להסתיים, כשמודבר בזמן?
מכלול ענקי של שאלות, שנדונו לכאורה להישאר ללא תשובות. והרי אין תשובות כי אין שאלות. כי הכל אין. כי הכל חלום. כשתבוא היקיצה יתברר כי אין ממש בכל הדברים שהטרידו אותנו. הממש הוא אחר לגמרי. עולם אחר. מחשבות אחרות. שאלות אחרות. פתרונות אחרים.
פתרון כזה יכול, אולי, להיות נוח, אילולא היה הוא עצמו בגדר שאלה חדשה. והרי עדיין איננו יודעים אם אנחנו שרויים בחלום, או שכבר הקצנו ממנו. או שאנחנו חולמים שזה חלום ונקיץ ממנו אל תוך חלום אחר, שעדיין אינו אלא חלום. ואין לדבר סוף, כי גם היקיצה ממנו עשוייה להיות אל תוך חלום אחר.
הנה אנחנו חוזרים לקו אחר, המוליך שוב לאין־סופיות, לחוסר־וודאות, לאבדן־עצות, לפקעת חדשה, שאינה פחות סבוכה, של שאלות מטרידות, שאין עליהן תשובה.
ובכן, לאן אנחנו הולכים מכאן? לאן נגיע, אם נגיע? האם יש מוצא?
או שגם בשאלות אלו אין ממש וגם דבר זה יתגלה לנו יום אחד, כאשר נקיץ מתוך החלום.
התמונה
מאתדוד שחם
כשראה את הכותרת בעתון נתחלחל.
הפעם, ידע, שוב לא ידחה את הדבר. הפעם, ידע, לא יוכל עוד להתחמק מן התביעה הגדולה, מן הציווי המפעם בו. הפעם יקרה המעשה הגדול, המעשה האחרון, הסופי.
סיפור המעשה היה כתוב בעתון בפרטי הפרטים. דומה שהכתב עשה עבודה יסודית ולא דילג על שום דבר. הכל כתוב כאן. אפילו היכן קנה הרוצח את האקדח ומתי. תולדות חייו, כמובן. ילדות. בית הספר. הכשלון בבחינות. העבודה. העבודות, בעצם. ענין האשה והילדים והבעיות עם ההורים שלה. הכל. המקומות שבהם נמצאו הנרצחים. באילו מצבים היו גופותיהם שכובות. הקרב האחרון עם השוטרים. מספר הכדורים שפילחו את גופו. והגילוי שרשימת הנרצחים אינה מקרית, שמותיהם כולם כתובים על דף נייר נקי ומסודר, בכתב־יד ברור וקריא, שהניח הרוצח בביתו לפני שיצא למסעו האחרון. אפילו סדר הרשימה יש בו משמעות, כי לפי סדר זה יבצע לאחר מכן את המעשים. והעובדה, שכל אחד מהנרצחים נמצא ברשימה זו מפני שהיה שנוא על הרוצח, כיוון שגרם לו עוול באחד הימים, ולו גם לפני זמן רב ביותר. באיזו שקדנות צירף את מעשי העוול שגרמו לו, שמר עליהם בזכרונו, טיפח אותם שלא יגוועו בשכחה, עד שבאה שעת הכושר לסלק את החשבון. כלומר, עד שיצר במו־ידיו את שעת הכושר, עד שהבשילה בקרבו ובא מועד המעשה. ואז קם ומצא את העוז והנה עכשיו הוא נמצא כבר מעבר משם לכל הדברים.
תמונתו של הרוצח הסתכלה בו מתוך העתון. ודאי איזו תמונת פספורט ישנה שנמצאה בביתו. אי־אפשר להכיר בה שהיה בעל כוחות־נפש כאלה. אולי בקושי מתוך איזה ניצוץ עקשני בעיניים. אבל ייתכן שדבר זה נדמה לו עכשיו, לאחר מעשה, אחרי שכבר יודע מיהו. אם היה נתקל בו ברחוב מקודם (ואולי, בצעם, כבר פגש בו באיזו הזדמנות – רעיון זה גרם לו התרגשות לא מעטה) ודאי היה סבור כי כמוהו ככל אדם. אין בכך כלום. הייחוד אינו חייב להצטייר על הפנים. הייחוד כולו פנימה.
הם שונאים אותו, את הרוצח, אין ספק שהם שונאים אותו. הם מרגישים כי איננו אחד מהם. כלומר, הוא אחד מהם, אבל – וזה הדבר המפחיד אותם כל־כך! – אין הוא מקבל על עצמו את חוקי המשחק שלהם. הוא מוכיח להם כי אפשר לחיות בתוכם לפי מערכת־חוקים אחרת לגמרי. עצם המחשבה על כך מטילה בהם חלחלה. כי עצם קיומו הוא אתגר לקטנות שלהם, לפחדים הפעוטים, לנוחיות המסכנה. הנה ישנו אחד ביניהם המעז לעשות את הדברים שהם לא יעזו כל חייהם. ומה בכך שאין הם משתוקקים לעשות את אשר העז הוא – האם יעזו לעשות את אשר הם משתוקקים?!
כן, הם שונאים אותו, מפחדים מפניו, קוראים לו משוגע, מטורף וכל מיני שמות־גנאי, אבל מרגישים שהוא גיבור. לכן הדפיסו את תמונתו בעתון והוציאו אותו מאלמוניותו המשעממת. הם יודעים – אולי, בעצם, חשים בלבד – כי בעוד הם מסתפקים בהמתנה מתמדת ומיגעת, המתשת את כוחות הנפש ושוחקת אותה עד דק, המתנה אומללה לדברים שיקרו אותם, לגורלם, הנה קם בהם אחד, שלא הסתפק בהמתנה מבישה זו, אלא עיצב בעצמו את הגורל. הדברים שעשה, הגם שאינם נאים לעצמם, בני־קיימא הם ושוב אי אפשר לשנותם עולמית. כוחו, משמע, חזק, לפחות בנידון זה, מכל כוח אחר שבעולם, ששוב לא יוכל להתערב במעשיו ולהשפיע על תוצאותיהם.
וגם הסוף היה הסוף הנכון. לאחר שביצע את תכניתו, לאחר שעשה את כל מעשיו עד תומם, קם ועשה את המעשה ההגיוני האחרון, השלם ביותר, הסופי ביותר, והוכיח להם כי לעולם לא יפול בידם, לעולם־לעולם לא יוכלו להגיע אליו. כעת הוא מרחף בעולם שאין להם שליטה בו. איש אינו יכול לשלול ממנו את המעשים שעשה. כולם שלו והוא כולו שלהם.
מיד כשגמר לקרוא את העתון הרגיש שהפעם יוכל גם הוא. עוד מעט אומץ וכוח־החלטה וגם הוא יוכל.
אלא שהמעשה שלו יהיה אחר לגמרי. הרי זה אבסורד לחשוב, שיש אנשים הראויים לשנאה יותר מן האחרים. הנחה שמישהו ראוי לשנאה, הרי זו הסכמה שיש בו גדלות כלשהי, ייחוד כלשהו. והרי כולם קטנים כל־כך ואומללים כל־כך, שאינם ראויים אפילו לרגשות השנאה. אולי לרחמים – וגם אז רק לרחמיו של מי שהוא גדול מהם ויכול לרחם.
אין ספק שיוכל לרחם עליהם. לא כדרך שהם גורסים רחמים. על פי דרכו המיוחדת. ירחם עליהם על ידי כך, שיגאל אותם מן הגורל הזה של ההיסחפות המתמדת במורד, של הדעיכה האיטית הזו, העתידה בין־כה־וכה להסתיים סיום הכרחי, בלתי־נמנע, במוות. הם יהיו בידיו והוא, ברחמיו המרובים, ימריא אתם אל הגבהים של הבחירה, של השחרור מן האימה, של החופש המלא, של הנצחון על המוות, הנצחון הנמצא רק במוות עצמו.
וכמו שאין איש ראוי לשנאה יותר מן האחרים, כך אין איש הראוי יותר מן האחרים לגאולה. שום איש אינו ראוי לשום דבר יותר מן האחרים וכיוון שכך יניח ביד המקרה – לגמרי ביד המקרה! – את בחירתם של אלה שיבואו עמו, שינשאו עמו אל ארץ הבחירה. כך ידגיש, יותר מבכל דרך אחרת, עד כמה הכל חסר־טעם. לא היה שום טעם בחייהם. ממש כשם שחיו יכלו גם שלא לחיות. לא יהיה שום טעם במותם. ממש כשם שמתו, יכלו גם שלא למות. משמע בזמן זה. שהרי ממילא ימותו בסופו של דבר ואין שום חשיבות לשאלה מתי. הכל יבוא במקרה. כלומר, מבחינתם במקרה. לא מבחינתו שלו. מבחינתו לא יהיה הדבר בגדר מקרה בשום פנים. הוא עצמו יחליט מתי ומרגע שיחליט לא יהיה שום כוח בעולם, שיוכל לשנות את מהלך הדברים.
התכנית כבר ברורה לו לפרטי הפרטים. בבוא הרגע יבחר לעצמו את המקום ההומה ביותר בעיר, בשעה שהצפיפות בו מרובה ביותר. תחילה חשב שיהיה זה ליד הכניסה לקולנוע, בין ההצגה הראשונה לשנייה, אבל לאחר מכן דחה רעיון זה מלפניו. שהרי אז איננו בוחר את הרגע לפי רצונו שלו בלבד. אחר, כביכול, מחליט במקומו מהו הרגע המדוייק. מקום מתאים יותר יהיה בתחנת האוטובוסים המרכזית או בתחנת הרכבת. כשיראה באחד המקומות המון צפוף, או סתם ברגע כלשהו שיעלה בדעתו, ייכנס אל תוך ההמון וישחרר בבת־אחת את מנופיהם של שני רימוני־יד החבויים בתוך כיסיו. שנייה אחת, שתיים ושלוש – וההתפוצצות תארע! ברור שהוא עצמו ייפגע קשה מכולם. אולי אפילו ירוטש עד לבלי הכר. אבל איזו חשיבות יש לכך? מספרם של ההרוגים יהיה גדול. הרי לשם כך, ולא רק לבטחון, שמא אחד לא יפעל, הוא זקוק לשני רימוני־יד ולא יסתפק באחד.
הם ייפגעו כולם ברגע בלתי־צפוי, כל אחד מבחינתו שלו. שהרי כל אחד היה בטוח שמצפה לו נסיעה לאיזה מחוץ־חפץ. נסיעה שהיא, כמובן, פרט קטן ובלתי־חשוב בנסיעה הגדולה למחוז־אי־החפץ. והנה הופיע מאן־דהו ובכוח רצונו והחלטתו כפה עליהם את הדרך האחרת, הדרך היחידה שהיא מוחלטת וסופית, שאינה פרט קטן, כי אם הכל. מי שיכול כך להופיע במרוצת חייהם של בני האדם, כך לחרוץ את גורלם, הרי, לרגע אחד, קצר, אבל גדול ומרעיש, יכול שיהיה אלוהים וגם לאחר מכן יתמיד להיות נצח.
לאחר שבא לידי החלטה שהוא יכול כבר לעשות את המעשה ירדה עליו שלווה. הלך ברחוב וחשב – האנשים האלה, הנקרים כעת בדרכו, האם הם יודעים מיהו? האם הם מסוגלים אפילו לנחש? ושמא יש ביניהם מי מבין אלה שיעמדו לידו בבוא הרגע?
נתמלא בתחושת יתרונו עליהם. לא על שום שהוא יודע דבר שאינם יודעים. רבים יודעים דברים שרבים אחרים אינם יודעים. כי אם על שום שלמעשה הוא נמצא כברת דרך יפה לפניהם, חי, בעצם, קדימה. רק בעוד זמן ידביקו אותו ויחיו במקום שחי בו עכשיו. המחשבה שבקרוב ידעו כולם שידע כבר לפניהם, הסבה לו נחת כפולה. הרגיש אפילו מעין רגש ידידות לכל אדם שנפגש לו – איש זה, ברגע זה, אינו נותן עליו את הדעת. מחר יינעץ בתודעתו בצפרניים של פלדה, ייעשה חלק כלשהו של אישיותו, צרור קטן מן המטען שהוא מטלטל עמו במרוצת דרכו. משמע בדרך כלשהי הריהו מקורב אליו כבר מעכשיו.
כעת יוכל ללכת הביתה לכתוב את מכתב ההסבר. בעצם אינו טעון אלא שיעלו אותו על הנייר. המכתב עצמו נכתב כבר לפרטי־פרטיו, מילה למילה, במחשבתו. נזכר שאין בידו תמונה טובה משל עצמו מן הזמן האחרון. יהיה זה מעשה־משובה, המעיד על צלילות הדעת, אם יכין בשביל העתונים תמונה טובה. קו־אופי נוסף, שיתן להם נושא פעוט וצדדי לענות בו, כדי להקל עליהם את ההתחמקות מן העיקר.
נכנס לצלמניה וביקש להצטלם. הצלם שאל אם רצונו בתמונת פספורט או בתמונה גדולה יותר. התענין במחיר ובחר בתמונה בגודל של גלוייה. ומדוע לא? – שתהיה בידם תמונה טובה ולא מטושטשת. הצלם הבטיח שיעשה תמונה יפה, כדי שיזמין העתקים נוספים, אם ימצא חן בעיניו. כשלא קיבל תשובה, ניגש להתעסק בזרקורים ובמצלמה.
עד שישב בכיסא וחיכה לצלם שיגמור את הכנותיו, היתה לו שהות לחשוב על הבעת הפנים הטובה ביותר. אין ספק שצריך שיהיה לו סבר של רצינות מהורהרת, אבל חשוב שלא תשרה עליו קדרות יתרה ואף לא שמץ של איום, או של מה שמקובל לכנות בשם הבעה של פושע או של מטורף. ממילא יהיו נוטים לייחס לו הבעה כזו, אבל צריך שידעו (גם אם לא יודו בכך) שאין שום קשר בין מעשה־פשע, שוודאי יש לו תמיד איזו תכלית קטנה ובלתי־נחשבת, ובין המעשה שלו, שאינו מיועד לשום תכלית, אם לא נראה תכלית בעצם המחשבה על השחרור הגדול של הנפש. אשר לטירוף, ממילא נתרגל שאומרים כי הוא מטורף וכבר לא איכפת לו. ניסה להעלות על פניו את ההבעה הרצוייה, אבל לא יכול לדעת אם מצליח בכך. היה שם ראי בחדר, אבל מזווית ישיבתו לא יכול לראות את עצמו. ניגש לראי באמתלה שרצונו להסתרק, אבל לפני שהספיק לתרגל את הבעת הפנים, הכריז הצלם בשביעת־רצון, שכעת הוא מוכן.
החזיר אותו אל הכיסא, ניגש אליו, הגביה כתף והנמיך את האחרת, משך את סנטרו קדימה והיטה את ראשו הצידה במקצת. הרטב את השפתיים, הורה לו. כך יפה. עוד קצת! יפה יפה. וכעת, חייך!
הרעיון שהוא צריך לחייך אל המצלמה נראה לו אווילי ביותר. בייחוד ברגע זה. נתעקש שלא להעלות חיוך על פניו. אבל מדוע אתה רציני כל־כך? שאל הצלם. חייך! התמונה תהיה טובה יותר אם תחייך, זה יתאים לך. כשראה שעדיין אינו מחייך, השמיע בשפתיו קולות מצמוץ, כדרך שעושים לילדים קטנים, המצטלמים את תמונותיהם הראשונות. לא יכול להתאפק עוד וחיוך נמלט מבין שפתיו. יופי, קרא הצלם והמצלמה השמיעה קול נקישה.
וכעת ננסה עוד כמה מצבים, אמר הצלם, מבלי שישנה את נימת העליצות בדבריו. טען שמספיקה לו תמונה אחת, אבל הצלם לא וויתר. אינך משלם יותר בעד המצבים הנוספים, הכל כלול במחיר. אני רוצה לבחור את התמונה המוצלחת ביותר מכל המצבים בשביל להכין לך את ההגדלה.
הושיב אותו פעם נוספת כשגופו נוטה מעט ימינה, פעם כשגופו פונה שמאלה ופעם כשגופו אמנם פונה קדימה אל מול המצלמה, אבל ראשו שמוט הצידה במקצת ועיניו שלוחות לנקודה דמיונית בחלל, הנמצאת מאחורי המצלמה.
כשנגמרו הצילומים שאל את הצלם מתי יהיו מוכנים. מחרתיים, השיב הצלם. אבל אני זקוק לצילום באופן דחוף, נתרעם, מיד עכשיו! לא אמרת שאצטרך לחכות יומיים. לא שאלת כמה זמן תצטרך לחכות, השיב בלי להתרגש. אחרי דין ודברים נוסף, הסכים לטפל בתמונות מיד תמורת תשלום נוסף, וביקש ממנו לחכות עד שיפתח את הנגטיב וידפיס כמה הדפסות נסיון.
ישב בחדר ההמתנה וחיכה. מן החדר הסמוך נשמע פכפוך מי הברז ומיני רשרושים אחרים, שקשה לעמוד על טיבם. על שולחן לידו ראה כמה עתוני־צילום. נטל אחד ודפדף בו מתוך פיזור־נפש. עבר על פני עמודים ובהם צילומים מפורטים של כל מיני מצלמות ואביזריהן, מלווים בהסברים טכניים ארוכים ומסובכים. גיחך בליבו על העיסוקים הקטנים, שבני האדם רואים צורך לעצמם לעסוק בהם, שעה שישנם דברים גדולים כל כך, העומדים באמת ברומו־של־עולם, שאינם נותנים אליהם את דעתם בכלל. נתקל בעמודים ובהם צילומי־עירום. לרגע קצר אחזה בו תאווה לשכב עוד פעם עם אשה – ולו רק עוד פעם אחת! – אבל לא הניח לרעיון זה להשתקע בו. כעת, כשכבר נמצא כולו בעולם אחר, אינו יכול להגות באהבת־בשרים. ואף־על־פי־כן היתה המחשבה מונחת בו כחרטה מאוחרת, כמו צער על דבר שלא היה מעולם. מי יודע, אילו היה מוצא בגופן של נשים אותה שכחה מבורכת, שכולם מדברים בה, אותו אבדן־חושים, הגורם לאדם שיחיה בשביל אותו הרגע כאילו אין אחריו ולא כלום, אולי היו כל הדברים מתגלגלים אז בדרך אחרת. אבל הוא אינו יכול שלא להיות עצמו בכל רגע ורגע מרגעי חייו. מעולם לא הלך לאיבוד מאצל עצמו, אם לומר כך. אפילו כשהיה נתון כולו, ברגעים של היספחות, לאשה אחת, תמיד הרגיש שהוא נמצא שם ויודע כל מה שיודע עד לכאב, עד לאימה. תמיד ראה את העתיד לבוא. את הימים שימשיך לבוא אצלה מתוך הרגשת־חובה, מתוך חולשה, או סתם מתוך תחושה עמומה שכך צריך. את הימים שירגיש שאהבתה אליו פגה, מתמסמסת, מתאפסת. את הזקנה הקופצת עליה ועליו. את הדרך הבלתי־נמנעת שבה הולכים כל הדברים כולם. את המוות ההולך ובא.
הלוואי ותהיינה שם בשעת מעשה נשים רבות, הרבה נשים. המעשה לא יהיה שלם, אם לא תהיינה שם נשים רבות באותו מעמד.
הצלם חזר מן החדר הסמוך, נושא עמו דף נייר ועליו מספר הדפסות־נסיון של הצילומים שערך. איזו מהן אתה רוצה שאגדיל בשבילך? שאל. כולן יצאו יפה מאד, הוסיף, כאילו יש בכך יותר שבח למצטלם מאשר לאמנות הצלם. לא חשוב, השיב בלי להסתכל בתמונות, הגדיל לי את התמונה הראשונה שצילמת. הרגיש צורך להראות לפטפטן זה שמבזבז עליו את זמנו ומתחילה לא היה צריך לצלמו אלא במצב אחד בלבד וכעת מוטב שיזדרז לסיים את מלאכתו ולא יוסיף להטרידו.
כעת נראו לו הרגעים, עד שחזר הצלם עם התמונה, ארוכים מאד. נמנע מדפדוף בעתוני הצילום. הרגיש כאילו הדבר עשוי להעמיד אותו בנסיון, שאינו רוצה לעמוד בו. ניסה לשרוק איזו מנגינה, אבל שכח אותה באמצע. מצא קטע עתון ישן, שהגיע הנה כעטיפה של משהו, וקרא בו כמה ידיעות שעבר זמנן. הזמן התמשך והתמשך. לבסוף לא התאפק ודפק על דלתו של חדר הפיתוח. ראשו של הצלם הציץ לרגע מבעד לפתח. אני כבר גומר, אמר, רציתי רק לרטש את הכתם שיש לך כאן, על יד העין השמאלית, אני כבר גומר!
הרעיון שהצלם מוטרד בגלל כתם קטן שיש לו ליד העין השמאלית, נראה לו אותו רגע בלתי־מהוגן. לבסוף יצא הצלם עם התמונה בידו. מצויין! מצויין! הכריז בגאווה מסחרית. שילם ולקח את הצילום מבלי להסתכל בו. אני שומר בשבילך את הנגטיבים, אמר הצלם, הם כולם טובים ואם תרצה הגדלות נוספות… יצא מן הצלמנייה בלי לשמוע את סוף דבריו ובלי לומר שלום. כעת צריך לשוב הביתה, לכתוב את המכתב, להניח אותו על השולחן, יחד עם התמונה, לקחת את הרימונים המונחים במחבוא ולצאת.
לפני שישב לכתוב את המכתב הסתכל בפעם הראשונה בתמונה. אילו לא הכיר את עצמו, לא היה שם לב לתמונה זו בשום אופן. הבעת־פנים רגילה ביותר. עינים רגילות, שאין בהן שום עמקות מיוחדת, שום עוז מיוחד, שום גדלות. עוד פרצוף אחד מרבים. לא חש התרוממות־רוח למראה התמונה. אין ספק שמי שיראה אותה בעתון יתמה – כך נראה אדם כמוהו?! האם זהו?!
פתאום חש הרגשת־תיעוב. כאילו כל אותן הידיים, שתמשמשנה מחר־מחרתיים את העתון שבו תימצא תמונתו, ממשמשות כעת בו עצמו. ועמה באה עליו נמיכות־רוח מטרידה. האם אינו עומד לעשות את המעשה למען בעלי ידיים משמשניות אלה? האם אינו מתכוון בעצם אלא למצוא חן בעיניהם, על פי דרכו המהופכת, כמובן? והרי לשם כך נזקק לתמונה – כדי שגם אחרי שכבר לא יהיה כאן, יוותר אחריו משהו שיש בו מעין־קיום, כלומר כדי להמשיך ולחיות במחיצתם של כל אלה שהא בז להם כל־כך, שהוא מבקש לרחק מהם על ידי מעשהו מרחק־אין־קץ! אילו היתה דרך כלשהי פשוט להיעלם ולהימחק מתוך כל זה. לא להסתיים, אלא להתבטל מן העיקר, לחזור למצב של לפני־היות. ובלי שצריך יהיה לעשות בשביל כך מעשה כלשהו. בלי שיהיה צורך לחשוב ולהרהר ולשקול ולהסס ולהיאבק ולהתחרט. בלי שיהיה צורך לבוא לידי סיכום, לידי החלטה.
אבל זוהי האכזריות העמוקה שבדברים. אדם יודע שהכל אינו כלום ושממילא כל שיעשה אין בו ממש והוא עתיד להתאפס מעצמו, כאילו לא היה. ואף־על־פי־כן, הוא חייב תמיד לקבל החלטות ולבחור בברירות, שברור לו כי בין־כך־ובין־כך כולן עתידות להגיע אי־שם שוב לאותו מקום.
התמונה היתה מונחת לפניו ומזכירה לו כי בכל מה שיעשה לא יוכל למחוק עובדה זו. גם כשלא יהיה כאן, הרי, בעצם, תמיד ימשיך להיות כאן. ואילו עכשיו, שעודנו כאן, הרי זה כאילו כבר איננו כאן. ואין שום הבדל בין הדברים, שום הבדל.
ואותם האנשים, שסבר כי יהיה להם לאלהים? אף כאן אין שום הבדל. אין מהם איש הראוי ליהרג יותר מן האחרים, כשם שאין איש מהם ראוי לחיות יותר מן האחרים. הכל אחת, ממילא. הוא שונא ואוהב את כולם במידה שווה. וכיוון שכולם חייבים מיתה במידה שווה – וזו אף תבוא עליהם איש־איש בעתו – הרי שראויים הם גם לחיים במידה שווה. הגורל שהוא עשוי להביא עליהם אינו מתקן שום חשבון תיקון סופי לא לכאן ולא לכאן.
בבת־אחת ניטל ממנו טעמם של כל הדברים. וכיוון שניטל טעם החיים, ניטל גם טעם המוות. פתאום נראה לו שהתמונה המונחת לפניו מיותרת. אין בה שום צורך. אין בה שום הישג. אין בה כלום.
בתנועות מהורהרות אבל במוח נעור וריק קרעו ידיו את התמונה לפיסות קטנות ופיזרו אותה על פני הרצפה.
עכשיו לא יהיה כלום.
עכשיו לא נותר אלא לחכות למוות באפס מעשה, עד שיבוא מעצמו.
כמו כולם.
תנצב'ה
מאתדוד שחם
אפילו במקום עבודתו אין לו הזדמנויות רבות לשיחה. יש לו, אמנם תואר של מנהל חשבונות, אבל העבודה המוטלת עליו אינה אלא רישום פעולות החשבון וניהול כרטסת החייבים והזכאים. לפעולה זו אין צורך בשיחות ממושכות. בכל בוקר הוא מוצא על שולחנו ערימה של חשבונות, קבלות ומסמכים כיוצא באלה. סרח־עודף ממעשיהם של אחרים, ברי־מזל יותר ממנו, הצריכים לפעמים לנהל משא־ומתן כלשהו עם בני־אדם כמותם, לפני שמסכימים על המחיר, למשל, על גובה החשבון, על סדרי התשלום וכדומה. את כל אלה הוא צריך לרשום בדייקנות ובדקדקנות בכרטיסים המרובים. כדי ששום פעולה לא תלך לאיבוד, הכרטסת תהיה מעודכנת כדיבעי, ההנהלה תוכל לעמוד על מצב העסקים בכל שעה ושעה, הכספים ייגבו מן החייבים וישולמו לזכאים ובכלל יתנהלו העניינים כשורה. כל אלה הוא יכול לעשות במשך יום העבודה בלי להוציא מפיו מילה.
לפעמים מצלצל הטלפון הפנימי על שולחנו (שלוחה של טלפון חיצוני לא התקינו אצלו – לשם מה?). מישהו מבקש לדעת מה היתרה הרשומה בכרטיס מסויים, ואז הוא צריך להסתכל בכרטיס ולומר בקול צלול ככל האפשר: “שלושת אלפים ארבע מאות שמונים ושבע לירות ועשרים ושלוש אגורות לחובה” ובזה מסתיים תפקידו. לפעמים מצלצל אליו המנהל עצמו ואומר: “הבא לי את הכרטיס של פלוני־אלמוני”. הוא מביא את הכרטיס במו ידיו ומבקש להסביר לו משהו, אבל המנהל מפסיק אותו בקול זעף למדי: “תודה רבה, אני מבין בעצמי מה כתוב כאן!” הוא מעיין בכרטיס שעה קלה, מבלי להזמין אותו לשבת, לפעמים רושם לעצמו איזו הערה, מחזיר לו את הכרטיס ומפטיר בקיצור: “זה הכל”.
אחת לכמה שבועות מזדמנת ישיבה לשם התאמת חשבונות עם איזה לקוח או ספק. בדרך כלל יושבים אז בחדרו של הגזבר, לפעמים אפילו בחדרו של המנהל. הוא מביא עמו את הכרטיס ועובר יחד עם בן־תפקידו שמן הצד שכנגד על כל פרטיו, בודק כל מסמך, כל רישום. כל חשבון וכל קבלה. גם אז אין צורך בשיחות ארוכות, אבל מפעם לפעם עולה שאלה כמו: באיזה תאריך נתקבל החשבון? או: מדוע רשום התשלום לחשבון ספטמבר, כאשר בקבלה כתוב “על חשבון אוקטובר”? ועוד כמה שאלות כאלו, הטעונות בירור כלשהו, אלא שמיד מתערב בדיון זה מישהו מן הממונים עליו והוא צריך לחכות עד שיגיע זה לידי הסכם עם הצד שכנגד ואז יוכל לגשת להשוואת הפעולה הבאה בספרי החשבון.
אבל, כאמור, הזדמנות כזו באה לעתים רחוקות בלבד. בדרך־כלל דומים הימים במשרד אלה לאלה. משבע וחצי בבוקר עד עשר בקירוב לא קורה כלום. בעשר עובר מחלק התה ומניח כוס־תה על כל שולחן. את כוס התה הזו, המתחלקת חינם על חשבון ההנהלה, אפשר לשתות (עם או בלי כעך או רקיק, שבעדם צריך לשלם) ליד השולחן, תוך כדי עבודה. בשתים־עשרה וחצי רשאי כל אחד להפסיק מעבודתו, עד כדי חצי־שעה, לאכול את הכריכים שהביא מביתו ולהזמין עוד כוס־תה, על חשבון עצמו, מן המזנון. בהזדמנות כזו אפשר כמובן להחליף מילה או שתיים עם איש המזנון, אבל רק לענין מה שיש לו להציע כתוספת לארוחת הצהריים. בסופו של דבר מצטמצם הדו־שיח בבחירה בין וואפל־שוקולד, בין סופגניה ובין עוגת פירות. ממילא חייב איש המזנון למהר, הפסקת הצהריים קצרה וגם במחלקות האחרות רוצים לאכול משהו.
במחלקה שלו ישנן שתי פקידות. אחת כתבנית ואחת תייקת. שתיהן צעירות מאד. לפעמים הוא מנסה לפתוח עמן בשיחה, כגון: “בררר… איזה גשם ירד היום! בדרך למשרד נרטבו לי הגרביים”. התייקת מחייכת לתוך עצמה ואינה משיבה. הכתבנית, שמעמדה הבכיר מקנה לה רגש בטחון, משיבה: “אני, להיפך, דווקא אוהבת ללכת בגשם”. מסתמנת כאן מעין נזיפה מעמדת־יתרון והשיחה באה על קיצה. אם הוא מתלונן בקייץ על החום היא משיבה: “לזה אתה קורא חום? – סתם יום נעים!” ושוב הוא מוצא את עצמו בעמדה נחותה משלה. ואם מנסה חלוק על דבריה ולעמוד על שלו היא נעשית פתאום עסוקה בעניניה ואינה טורחת להשיב לו. לאחר שניסה כמה וכמה פעמים בלי הצלחה לקשור שיחה עמהן, שם לב שעם הנער השליח, ילדון זה, שאף כי יש לו פלומת־שפם מתחת לחטמו, עדיין לא צימח זקנו, דווקא עמו הן מרבות בפטפוטים ומוכנות תמיד להחליף בדיחות ועקיצות. לבסוף נעלב וחדל מנסיונותיו.
וכך הוא יושב בצהריים לבדו בפינתו ומוציא מתוך השקית החומה את הכריכים שהכין במו ידיו עוד בערב הקודם. לא שהוא מוכרח להכין אותם מבעוד־לילה, מחשש שלא יספיק בבוקר. ממילא קם בשעה מוקדמת מאד משנתו ועד שמגיעה השעה לצאת לעבודה מתקצרת רוחו מרוב המתנה. אלא שהכנת הכריכים בלילה היא עיסוק, המסייע בידו להקדים כאילו את העתים ולהימצא כבר מעבר ללילה הבלתי־קרוא, המתמהמה ומתמשך כל־כך. וככל שהם מסובכים יותר והכנתם גוזלת שעה ארוכה יותר, כך הם חביבים עליו יותר. לפעמים הם מתחבבים עליו עד כדי כך, שליבו אינו נותן לו לאכול אותם. הוא מציע מהם לאחת הפקידות, אלא שהן מסרבות תמיד. פעם שאל אותו הנער השליח: מדוע אינך מציע לי? הפקידות פרצו בצחוק לשמע שאלתו, כאילו יש בה איזה חידוד מיוחד. אתה יכול לאכול אחד, אמר והושיט לו כריך. זה נטל אותו מבלי לומר תודה. אכל בנגיסות גסות והכריז: הזקן הזה דווקא יודע לעשות סנדביצ’ים טובים. מאז חדל להציע להם מכריכיו.
בשתיים וחצי (חוץ מימי שני ורביעי, שאז גומרים בארבע) מסתיים יום העבודה. לפעמים הוא נשאר עוד זמן־מה לגמור כמה רישומים שנותרו עדיין, אבל לא תמיד מזדמנת הזדמנות טובה לשהות עוד במשרד. האו יוצא אז את המשרד והולך ברגל הביתה, חוץ מאשר בימים שבהם יש חשש לגשם, שאז הוא נוסע באוטובוס. בדרך יש לו שהות לקנות את עתון הערב. עתון הבוקר מגיע ישר לביתו ועד שיוצא לעבודה מספיק לקרוא את רובו. לפעמים הוא צריך לגשת למכבסה, לפעמים לחנות המכולת, לבית המרקחת או כיוצא בהם. אבל לרוב אין שום דבר דוחק מחכה לו בבית. הוא מכין ארוחת־ערב קלה, פותח את הרדיו, מאזין לכל התכניות לפי הסדר. קורא את עתון הערב עד תומו, חוזר וקורא מה שהחמיץ בעתון הבוקר, מנסה לעיין באיזה ספר, אבל מתעייף עד מהרה, הולך להכין את הכריכים לארוחת הצהריים של מחר ושוכב לישון.
לעתים רחוקות מאד הוא הולך לקולנוע בערב. לפעמים לאיזו הרצאה או אסיפה. בשנים שעברו נהג לצאת יותר בערבים וגם כאשר לא חיכה למשהו מיוחד במינו, שוטט על המדרכה ברחוב הראשי, בייחוד בערבי סוף השבוע, שאז הקהל מרובה. אבל במרוצת הזמן חדל מכך. הבדידות כבדה ומעיקה יותר בקהל גדול. אדם מתמלא תשוקות ורצונות. הוא רוצה, למשל, לשוחח עם מישהו. הוא רואה אחרים חולפים על פניו שקועים בשיחה. נערות תלויות על זרועות בני זוגן, גברים ונשים שלובי־זרוע. מוטב שלא יראה. מוטב שכל הדברים שנרדמו מכבר ימשיכו בתרדמתם.
האם היו לו אי־פעם ידידים, כמו לכל האחרים? אולי. זה מן הדברים שקשה להיזכר בהם. כך או כך, נשרו להם אחד־אחד במשך השנים והיום אינם עוד. יש שנסעו למקומות אחרים. יש שמתו. יש שנישאו בשכבר הימים ומשום־מה ניתק הקשר בינם ובינו. ואם לא ניתק, נתרופף עד שבסופו של דבר כאילו לא היה. ויש שסתם נעלמו מחוג ראייתו. או אולי לא היו כלל בגדר ידידים ואף כי היום הוא תמה מה ארע להם ומדוע נתרחקו ממנו, צריך שיבין כי מלכתחילה לא היו מקורבים אליו.
לפעמים, כשקם בבוקר, חש כאב בגרון מרוב שתיקה. פחד־פתאום תוקף אותו, שאיבד את כושר הדיבור, שהוטל בו מום־לא־יוכל־לתקון. הוא מכחכח בגרונו, משמיע קולות משונים, המיועדים לבחון אם עדיין יכול לדבר. לבסוף אינו יכול להתאפק ומשמיע כמה מילים, המכוונות כאילו כלפי אדם כלשהו, כדי שיהיה בטוח שיכול.
בימים כאלה רוחו רעה עליו במיוחד. יושב בפינתו במשרד ורוטן לעצמו. אם פונה אליו מישהו באיזה ענין (דבר שאינו קורה ממילא אלא לעתים רחוקות) נדמה לו שמבקש להעליבו.
אבל יש גם ימים אחרים, ימים מיוחדים במינם. ביום כזה הוא ממהר לביתו מיד עם סיום העבודה, מחליף את בגדיו. בחורף לובש את החליפה הטובה ביותר. בקיץ – חולצה נקייה ומגוהצת, העטופה עדין בסרט נייר כמות שהגיעה מן המכבסה. מסתכל שוב במודעה, כדי להיות בטוח שזוכר היטב את הכתובת ואת מועד צאת האוטובוס. לרוב יוצאים בשלוש ושלושים או שלוש ארבעים וחמש ועדיין יש שהות בידו, אבל מוטב שימהר כדי שלא יאחר.
כפי שיכול לשער מראש ריק האוטובוס למחצה. מספר הנאספים מועט. חלקם כבר יושב בפנים וחלקם ממתין עדיין ליד הבית לצאת בני המשפחה. גם הוא מצטרף למחכים בחוץ, עד שיצאו בני המשפחה וישבו באוטובוס ואז נכנס גם הוא ובוחר לעצמו מקום שאינו קרוב מדי אליהם ואינו מרוחק מדי מהם ושולח את מבטו דרך החלון.
ליד שער בית הקברות מתרחשים המחזות הרגילים. פושטי היד דוחפים זה את זה, כדי לזכות בעמדה טובה, שזרם הולכי הרגל לידה צפוף יותר. בחצר ממתינים עדיין מלוויהם של שתיים או שלוש לוויות ליד חדר הטהרה. בדרך מבית הכנסת מתנהל מסע־לוויה, שכבר נסתיימו טקסיו והוא צועד אל חלקת הקבר עצמה. הם מחכים באחת הפינות, עד שהחזן מצטרף אליהם. במידת מה של פיזור־נפש הוא שואל מי הקרובים. אחד מהם מציג עצמו לפניו והוא רושם מפיו את שמו המלא של הנפטר ושמם של כל אלה שיצטרך להזכיר בתפילתו. כשמשלים את הרשימה יוצאים אל הקבר בצעידה איטית. גם הוא צועד ביניהם, לא בין הראשונים אך גם לא בין האחרונים.
ממקום צעידתו יכול לראות את האלמנה הנתמכת על ידי גבר צעיר לימים, בנה, אל־נכון. ליד הקבר עומדים. המצבה הטרייה באותיות זהב. האלמנה מתייפחת והכל מוחים דמעות מעיניהם. החזן פותח בתפילה והיא משתתקת. עם גמר התפילה עומדים עוד כמה רגעים בשתיקה, הבן מוליך עמו את האלמנה וכולם יוצאים לדרך חזרה.
הוא אינו מצטרף אליהם מיד ושוהה עוד ליד הקבר, מבטו שלוח קדימה ועיניו דומעות. כעת, ברגע זה, הוא יודע, מתלחשים כמה מן המלווים האחרים ביניהם, מבקשים לדעת מיהו ומה הוא עושה כאן. ודאי איזה ידיד קרוב של המנוח שלא הכרנו, הם מסבירים לעצמם, ומסתלקים.
זהו הרגע הגדול שלו. הרגע שבו רואים בו ידיד־אמת של מישהו. רע, מודע, נפש קרובה. בשביל הרגע הזה בא לכאן. הדמעות זולגות על לחייו, הוא בוכה. בכי אמיתי, מעומק הלב, בכי של ידידות, בכי של בדידות.
לעתים רחוקות ביותר הוא הולך ללוויות עצמן. הלוויות כמעט תמיד המוניות כל־כך. גם בגילויי האבלות. צעקות הקרובים מכסות לא פעם על הצער האמיתי. רבים מן המשתתפים באים מתוך הרגשת חובה או מתוך הלם. שכנים, מכרים, חברים לעבודה. אבל טקסי גילוי מצבה, בייחוד אלה שלאחר שנה, ומעל־כולם טקסי העלייה לקבר, שנים מספר אחרי הפטירה – לאלה באים המעטים, ידידי האמת המעטים בלבד. ביניהם מקומו!
ואז, כאשר הוא והנפטר עומדים, כביכול, זה מול זה הוא יכול להאמין שיש לו ידיד־אמת, לחוש בעין כיצד עולים וצומחים ביניהם יחסים של הערצה הדדית, יחסים טהורים, מסותרים, שלמים.
מה טוב לו לאדם שיש לו ידידי־אמת, ידידים שלא יבגדו לעולם, ידידי נצח, שלא ימותו לעולם.
כשחוזר הביתה קונה עתון־ערב ומעין במודעות האבל. הנה כאן, מחרתיים, אזכרה חדשה. את התאריך הוא רושם בפנקסו.
כעת יש לו שוב דבר־מה לחכות לו.
היום האחרון לחיי (פרולוג להמשך)
מאתדוד שחם
ואז נודע לי פתאום שהגיע היום האחרון לחיי.
ואפילו לא בתחילת היום. עד לאותו רגע כבר נלקח ממני חלק מן היום. השעה היתה, ככל שיכולתי לדעת, בין עשר לאחת־עשרה ואולי אפילו אחרי השעה האחת־עשרה.
המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה: קופחתי! הנה כבר עבר חלקו של היום, תוך שלא ידעתי שזה היום האחרון. אכלתי ארוחת־בוקר אחרונה, למשל, מבלי לדעת שהיא אחרונה. ודאי הצצתי מתוך היסח הדעת כמה פעמים בשעון, בלי שמוחי תפס שבכל הצצה כזו הריני רואה לאחרונה את מחוגיו בצירופם זה. לרגע התגנבה מחשבה, שצירוף זה עתיד לחזור על עצמו שנית בשעות הערב ולא מן הנמנע שעיני תיאחז בו שוב. לפחות לא היתה הפעם ההיא פעם אחרונה – אחת, אחרונה באמת, עודנה לפני. אבל גם נחמה זו, פעוטה ושטותית ככל שהינה, לא היה בה ממש. ראשית, השעה התשיעית בערב, לכל הדעות, אינה השעה התשיעית בבוקר, גם אם השעון – כלי מטומטם ועיקש שכמותו! – אינו מכיר בהבדל. ושנית, הרי אין לי שום בטחון שהסוף יגיע בחצות הלילה דווקא. לא מן הנמנע שיבוא הרבה קודם לכן. אין לי שום הבטחה, שאפשר לסמוך עליה, שאפילו היום האחרון עומד כולו לרשותי. ייתכן שסופו יקוצץ במפתיע, כשם שתחילתו נגזלה ממני, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה.
נגזלה? והרי השעות עברו עלי – או חלפו בתוכי – בדרך כל השעות בכל הימים! שום כוח לא גזל אותן ממני – ואין גזילה בלא שימוש בכוח. לא כך! – ישנה גזילה בהערמה, בהטעייה. מישהו הערים עלי בכך, שהניח לי לחיות את שעות הבוקר האלו, בלי לדעת שזהו היום האחרון לחיי.
ואילו ידעתי? אילו ידעתי – כלום יכולתי לחיות שעות אלו אחרת, ביודעי שזהו היום האחרון לחיי? יפה. הנה עכשיו אני יודע שהגיע היום האחרון לחיי. ובכן? – האם אני יודע כיצד חי אדם את היום האחרון לחייו? האם אני יכול, מרגע זה ואילך, לעשות רק את הדברים, שראוי לאדם לעשותם ביום האחרון לחייו? האם אני יכול, לפחות, להימנע מעשיית דברים שלא ראוי – או שאין טעם – לעשותם ביום האחרון לחייו של אדם?
מסופקני.
הנה אני יושב כאן וראשי ריק. שום רעיון מעורר־התרגשות אינו בא אלי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות, הרי זה לחשוב על הבזבוז האיום הזה. כל רגע העובר כעת הריהו רגע אחרון. שוב לא יבוא אלי רגע כזה. והנה הוא חולף ועובר, בלי שיקרה איזה דבר חשוב, הראוי לרגע אחרון. להיות ראוי לרגע אחרון הרי זה משא כבד ונכבד. מתברר, ששום רגע אינו עומד בו. כולם כורעים, אחד־אחד הם כורעים, מתמוטטים וצונחים אל תוך האין, מבזבזים את ההזדמנות הניתנת להם, מתבזבזים יחד עמה. האם אין בי רגעים, המסוגלים לעמוד במשא הזה?
אני מפנה את מחשבתי אחורה ורואה כי רבים מן הרגעים שעברו עלי בימים האחרונים היו רגעים אחרונים כאלה ואילו בשעתם אפילו לא נתתי עליהם את הדעת. כשם שהבוקר, למשל, אכלתי ארוחת־בוקר אחרונה ולא ידעתי שהיא אחרונה, כך אכלתי לפני ימים מספר תות־שדה ולא העליתי בדעתי אותו רגע, שזו הפעם האחרונה שאני אוכל תות־שדה. שלא לדבר על הענבים שאכלתי בשלהי העונה. ענבים חדשים יהיו בעונה הבאה בלבד ואילו היום הוא היום אחרון לחיי.
המדובר אינו, כמובן, במאכלים בלבד. ישנם עוד מעשים רבים שבכל־יום, שמרביתם הגדולה עשיתי כבר בפעם האחרונה. האם עלה בדעתי, בשבוע שעבר, כשהלכתי לקולנוע, שתהיה זו הפעם האחרונה? וכשמדדתי זוג מכנסיים? וכששמעתי את הקונצרט ההוא? וכשנסעתי לירושלים? וכשהשלכתי את החולצה לכביסה? וכשפרטתי את שטר הכסף בן חמישים הלירות? וכששכבתי עם אשה? ודאי שלא! ולו ידעתי – האם הייתי עושה דברים אלה בדרך אחרת, כיוון שאני עושה אותם בפעם האחרונה? האם היה בהם טעם אחר?
כל הרגעים, בעצם, הם רגעים אחרונים. כשאני מביט אחורנית, אני רואה שכל הרגעים שעברו עלי, רגע־רגע במועדו, היו רגעים אחרונים. איש מהם לא חזר אלי. העפיפון ההוא, שעשיתי במו־ידי. לא עף היטב כל־כך. משהו היה לקוי באיזון של קני הסוף, שעליהם מתחתי את נייר הצבעונין. העפיפון הבא יהיה טוב יותר, ניחמתי את עצמי. אבל העפיפון הבא לא היה. הקייטנה נסתיימה ועמה הקיץ. בא קיץ אחר ועמו משאלות חדשות, תכניות חדשות והעפיפון ההוא היה העפיפון אחרון, בלי שידעתי זאת אותה שעה. ונסיון הנתר המאכל והמים בשיעור החימיה. המורה גזר בסכינו קורט קטן מן הגוש שהביא עמו והניח בצלוחית מים. הקורט הקטן פתח בהתרוצצות מגוחכת, כשהוא פולט עשן כבד ומשמיע נשיפות כעוסות כל־כך, עד שנעלם לגמרי כשנסתיימה שליחותו. המחזה היה חביב כל־כך, שהחלטתי לחזור ולעשות נסיון זה בעצמי בהזדמנות הראשונה. אך זו לא באה, משום־מה. הפעם ההיא, בשיעור החימיה, היתה הפעם האחרונה. שוב לא אראה קורט נתר מאכל מתרוצץ הלוך ושוב בצלוחית של מים. ושוב אל אראה ספינה שנסחפה אל החוף בסערה, כמו שראיתי אותה אז. עמדה על הסלעים, קרוב כל־כך לחוף, כמעט כדי הישג־יד. לראשונה ראיתי אז אנייה ממרחק קטן כל כך. גדולה הרבה מכפי ששיערתי, אבל גם קטנה הרבה מכך. אניה טרופה! כמה ממלחיה היו עדיין על הסיפון, כמעט בגודל טבעי. הם נופפו בידיים, או שמא עשו איזו עבודה. היום איני זוכר, אז, אולי, לא ידעתי. המחזה כולו היה מפעים כל־כך, חדפעמי. בדמיון כבר נתרחש מקודם פעמים רבות. במציאות – לראשונה. והנה גם הפעם ההיא היתה הפעם האחרונה. ראשונה – וכבר אחרונה!
כל הפעמים הראשונות הריהן – מעצם היותן ראשונות – אחרונות. כל דבר יש לו הזדמנות אחת להיות הוא עצמו לראשונה. ובנצלו אותה, בהיותו הוא עצמו לראשונה – חולפת הזדמנות זו לעד. תהליך היותו הוא גם תהליך כליונו. לא שיש כאן שני תהליכים, המהלכים זה בצד זה בבת־אחת. תהליך אחד בלבד ישנו והוא עצמו גורם לכל דבר שיהיה ראשון ואחרון בעת ובעונה אחת, שכן אינו יכול להיות ראשון אלא בפעם האחרונה בלבד. אפילו הנשיקה הראשונה שנשקתי לנערה. הרכות הזו. השפתיים הרכות והחמות הנפשקות מולי בהתמכרות. והמתיקות המכלה הזו. הלשון המתוקה והחלקלקת, שכולה גילוי עוצר־נשימה, גילוי שאיני יכול להאמין לו.
איזו רשימה ארוכה של דברים אחרונים שהיו לי, עוד לפני היום האחרון הזה! אילו, לפחות, יכולתי לחזור אל תוכם, להיות נתון בהם שוב – ולו גם לרגעים קצרים, רגעים קצרים של חסד! ומדוע לא, בעצם, מדוע לא? האם אינני יכול להערים על השיטה העקבית והאכזרית הזו, להערים עליה ולנצח אותה? ודאי שאני יכול. אני יכול לעצום את העיניים. הנה אני בקייטנה על שפת הים. סוכת מחצלאות. עפיפון בצבע אדום בהיר וירוק כהה. חוט משיחה לבן. חול מוקשה ולח. שזרות תירס יבשות. שחפים. האם אינני שם, האם אינני שוב שם? שולחן כבד וארוך, המוברג אל הרצפה. לוח שחור מצוייר על הקיר. ארון זכוכית מלא בקבוקים ומבחנות. שפמו הלבן ואכול הטבק של המורה לטבע עולה מולי כמו חי. מדוע כמו? – חי! אני יכול להיות היכן שאני רוצה. חצר מגודלת קוצים. גדר ברזל חלוד. בבית שמעברה השני מרפסת סגורה, סגורה תמיד. מי גר שם בבית? מדוע סגורה המרפסת? אולי פעם נדע את התשובה. יש דברים שעודם לפנינו. היכן שאני רוצה מתי שאני רוצה. ארוחת־צהריים ראשונה במסעדה. כפות גדולות וכבדות. אמא מנגבת אותן היטב במפית נייר. הן מונחות ביד בצורה בלתי־רגילה כל־כך, מושכת ודוחה. קערה גדולה ובה מרק בשר. אטריות עבות. עיגולי־שומן זעירים צפים במרק ומחזירים את בוהק המנורות. חם. כרכרה רכת־חמוקים וקפיצית. גלגלים מצופים חישוקים רכים של גומי. נסיעה רכת־טלטולים, כמו עריסה הנישאת בנועם. רק פרסות הסוס מנקשות ברכות ועדינות – קלפ־קלפ־קלפ. אבל הרכבת צופרת תמיד לפני שהיא מגיעה לתחנה ונקישות הגלגלים נעשות איטיות יותר ויותר, עד שנעלמות לגמרי. ואז ישנה דרך באדמת החימר האדומה, שאינה אלא שני חריצים שהותירו גלגלי המכוניות שעברו כאן מקודם והנהג יושב ומסובב בהגה בתנועות מהירות ומגוחכות, כדי שלא להיתקע באיזה מקום רך. הנה אני יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. אני חוזר אל הרגעים ההם, אני שוב בתוכם.
אני לבדי בבית. הערב יורד לאט. ערב קיץ מתמהמה. אני מחכה לה. האם תשגיח שלכבודה שמתי פרחים באגרטל? היא מתמהמהת. הרגעים כואבים. הרגעים האחרונים לפני השעה המיועדת. הרגעים של הספק המצטבר. הרגעים הראשונים אחרי השעה המיועדת. הרגעים של ההתכווצות האיטית אל תוך הידיעה־מראש. הידיעה, שגם אם הפעם תבוא, הרי יבוא יום ולא תבוא. הידיעה שאי־פעם תהיה הפעם האחרונה.
שוב אני נגרר אל תוך הנושא הארור הזה. האם לא אוכל לנצח את השיטה? אני רוצה לחוש שנית את כל הפלאים הראשונים. אני רוצה לחוש שנית את הפלא הראשון, המתגלה מדי פעם מחדש בגוף האשה, הנחשף לפני בלי שום הסתייגות, בלי שום חציצה. בניגוד לטבע הזרות והניכור הטבוע בנו עמוק כל־כך, קרוב אלי כאילו אני ואת אינם עולמות אחרים, נעים במעגלותם, יחידים בבדידותם, מבלי יכולת להיפגש. אני רוצה ואני יכול. הנה אני עוצם את העיניים ואני יכול. כשאני רוצה אני יכול לטעום שוב את שפע הטעמים, לשמוע את כל הצלילים, לראות את כל התמונות, להריח את כל הניחוחות. כשאני רוצה אני יכול לדלות מתוך עצמי כל מה שאי־פעם שקע בתוכי, כל מה שאי־פעם ניגש אלי ונגע בי. כשאני רוצה אני יכול להחזיר את עצמי לכל רגע שהוא, אני יכול להחזיר לעצמי כל רגע שהוא. איני צריך אלא לרצות, לרצות מאד. והרי אני רוצה, רוצה מאד!
איזה אבסורד! היום היום האחרון לחיי והוא מתבזבז והולך על זכרונות, על דמיונות, על התכווצות חדלת־פעולה אל תוך העבר. איזו שטות! איזו אוילות! בקרב לא יהיה אלא עבר. עכשיו יש, כאילו, גם עבר וגם עתיד. ויש כמובן אותו קו דק, ערטילאי ובלתי־נתפס, שבו העתיד נעשה עבר, בדילוג חסר רחמים על מה שהינו, כביכול, הווה ואינו אלא תהליך ארוך ובזבזני ומרושע של התאפסות העתיד.
האם לא אוכל להערים עליו? האם לא אוכל לגנוב מהיכן שהוא את הדברים שכבר היו אחרונים ולסגל אותם שוב לעצמי, למנוע מהם את היותם אחרונים ולהציב אחרים במקומם? אני יכול לפתוח בכך שאוכל שנית את ארוחת הבוקר. אולי אלך לאיזו מסעדה ואזמין תות־שדה. אולי אפילו אמצא באיזה מקום ענבים־שמחוץ־לעונה. קולנוע? – אין קל מזה. אני יכול להספיק להצגה יומית. ומי יפריע בעדי מלגשת לחייט ולהזמין זוג מכנסיים חדשים? ומה בכך שכבר לא אלבש אותם כשיהיו מוכנים? נסיעה לירושלים הריהי ענין מסובך יותר. עשוייה להימשך זמן רב מדי וזה אינו ברשותי. אולי אצליח למצוא אפילו אשה שתסכים לשכב עמי. אפנה אליה ואומר לה: היום היום האחרון לחיי ואני רוצה לשכב, ולו גם עוד פעם אחת בלבד, עם אשה. הואילי בטובך ושכבי עמי. וכך כל הדברים שכבר היו אחרונים – הנה אני יכול ליטול מהם את היותם אחרונים. אני יכול לשים אחרים במקומם ואלה יהיו אחרונים.
האמנם? האמנם יכול אני להספיק הכל? והרי אינני יודע אפילו באיזה רגע יבוא המוות. ככל שמותר לי לשער, הריהו עלול לבוא בכל רגע. אם לא אספיק הכל – הריני חייב לבחור, לבחור את הדברים הטובים והחשובים ביותר. זה היום האחרון ועלי לחיות אותו כפי שצריך, עליו להיות נכון.
אם כך, אין טעם לחזור על הדברים שכבר עשיתי. להיפך, צריך לעשות דברים שלא עשיתי מעודי. צריך להספיק מה שלא הספקתי עדיין. לדחוס ריבוא אפשרויות שלא נתממשו עדיין, משאלות שלא זכיתי בהן, לדחוס את כולן בריכוז עילאי אל תוך הזמן הקצר שעוד נותר לי. אולי להתהולל, להשתולל, להתפרק, להתיר לעצמי את כל הדברים שהתאוויתי להם במסותר, אך לא העזתי להודות בכך אפילו ביני לבין עצמי? לספוג אל תוכי את כל ההנאות שנמנעו ממני, שמנעתי מעצמי, שאסרתי על עצמי? להשליך את כל האפשרויות שנצטברו, לבזבז את כל הכוחות שנאגרו, לחסל את הסיכויים שנשמרו להזדמנויות האחרות, ששוב לא תבאנה עולמית.
האם תהיה זו הדרך הנכונה לחיות את היום האחרון לחיי? – מסופקני. אם אותם דברים, שלא עשיתי עדיין, טעמם מענג כל־כך ועשייתם מהנה כל־כך, הרי שהידיעה שאיני יכול שוב לחזור עליהם, שהטעמים המופלאים האלה, שאני זוכה בהם כעת לראשונה, יימנעו ממני לנצח, שכן הפעם הראשונה תהא גם האחרונה, אין ספק שידיעה זו תיטול מהם את טעמם. אבוי, אפילו תהרוס אותו לחלוטין, תהפוך אותו למרורים. ההנאה תיעשה עינוי והשמחה – צער וכאב. ואם, להיפך, יתברר שדברים אלה אין בהם כל טעם, אינם אלא מקסם־שוא, מדוחי־דמיון חולה – ודאי שאין מקום לכך שאבזבז עליהם את היום האחרון לחיי.
ובכן, איך אחיה את היום האחרון לחיי?
אולי עכשיו, כשכבר אין שום הנאות מחכות לי, כשכבר איני עשוי להפיק שום תועלת משום דבר, כאשר כל דבר שאני עשוי להתחיל בו איני עתיד לראות את סופו, אולי עכשיו, כאשר כל הפיתויים נסתלקו מחיי, כאשר שוב איני ממתין לכלום, אולי עכשיו אוכל להיות טוב, להקדיש את מעט השעות שעוד נותרו לי לחיים נכונים, טובים?
אבל מניין אדע מה טוב ומה נכון? האם יכול אני לסמוך על כך, שמה שאומרים כי הוא טוב ונכון, הריהו באמת הטוב והנכון? או שמא אסמוך על אותה בת־קול מבפנים, שהיתה מלחשת לי תמיד כי מה שאני רוצה בו אינו הטוב והנכון, אלהים, כביכול, רוצה שארצה בדבר אחר? אם כך, אם זה רצונו – מדוע לא גרם לכך, אם הוא אלהים ויכול הכל. שארצה בטוב ובנכון? מדוע לא הצליח, במקרה הטוב, אלא להביא אותי לידי כך שאוותר לה לבת הקול הזו, שהתיימרה לדבר בשמו, אוותר מתוך גניחה של צער או מתוך צדקנות המחזקת טובה לעצמה, מתוך חרטה או מתוך כעס, אך מעולם לא מתוך רצון פנימי שלם ושקט? לא ייתכן שבת־קול זו, שהביאה עלי את כל הייסורים ההם, תדע מהו הטוב והנכון, אלא אם נסכים שדווקא אותם ייסורים עצמם הם־הם תמצית הטוב והנכון, תכלית הטוב והנכון, הטוב והנכון עצמם. כלומר הדרך היחידה לחיות את היום האחרון היא דרך הייסורים והכאב.
לא, גם אלהים אינו רוצה – או אינו יכול – לגלות לי כיצד עלי לחיות את היום האחרון לחיי. והרי יום זה נגמר והולך, כלה והולך. בקרוב לא יוותר ממנו כלום. וכשיבוא הרגע, כלום אוכל לקבל ממישהו בהשאלה, במתנה, או בכל דרך אחרת, אפילו רגע אחד נוסף? האם יש כוח בועלם, היכול לעצור את התהליך הזה של התקרבות הסוף אפילו כדי הרף־עין?
שנאה איומה, שנאה איומה ואכזרית, היא בלבד מסוגלת להמציא את התהליכים האלה, הפונים תמיד לכיוון אחד בלבד, את הדרכים החדסיטריות האלו, בלא חזרה, בלא הפסק. ההתפרקות, השבירה, ההתכלות, ההתמוטטות, ההתנפצות, הנפילה, החיים, המוות. אפילו מה שנראה לעיין לזמן־מה כתהליך הפוך – הגידול, הצמיחה, הלידה, אינם אלא צעדים שההגיון הגדול, ברוב שנאתו, מבלבל אותנו בהם, שכן גם הם עתידים להתגלגל בסופו של דבר לאותו כיוון ולהסתיים באותו מקום.
מיהו זה השונא אותנו כל־כך? מיהו זה, אשר מן הרגע הראשון להיותנו העלה אותנו על דרך, שאין ממנה חזרה? אבל מניין לי שכוח השנאה הביאו לקצוב לנו דרך זו? ושמא הוא אוהב אותנו? היום היום האחרון לחיי ואני הולך למקום, אשר אין לי מושג כלשהו מהו ומה יקרני בו. אולי אין מקום זה רע כלל ועיקר? אולי הווייה חדשה זו, שבה אהיה נתון מחר, אין בה כאב, אין בה ייסורים? אולי כולה טוב? ואולי, להיפך, כל הייסורים שעד עכשיו לא יוכלו להידמות אל אימת הכאב המחכה לי שם?
אינני יודע כלום? האם יש מי שיודע?
אולי אדע, כאשר אגיע – האם לא יהיה מאוחר מדי?
השעה כבר מאוחרת מאד. היום האחרון לחיי מתקרב לקיצו. עדיין אינני יודע כיצד עלי לחיות את היום האחרון. והרי כל ימי היו ימים אחרונים – האם ידעתי כיצד היה עלי לחיות אותם, אם כעת אינני יודע כיצד לחיות את היום האחרון? אולי בכל זאת חייתי אותם, כפי שצריך לחיות את היום האחרון, אבל בבלי־דעת, בדרך־מקרה בלבד?
שאלות. שאלות. שאלות בלי תשובה. האם בפעם הבאה אדע את התשובה? או אולי תהיינה השאלות אחרות?
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.