עתונים מרגיזים אותי.

בחרתי בכוונה בביטוי מתון. היה עלי, בעצם, למצוא ביטוי חריף יותר, שייטיב לתאר ולהמחיש כיצד הם משביתים את מנוחתי ומדכאים את רוחי.

הם גורמים לי שאכסוס את צפורני, אעווה את פני, אנופף בידי, אמולל ברגלי, אפכור אצבעותי, אחרוק בשיני, אנשוך בשפתי, אבלע את רוקי, אשים סכין בלועי, כי בעל נפש אני.

עד כאן – ככל שניתן לראות בעין. הרבה יותר מזה מתחולל שם בפנים. לחץ הדם בעורקי עולה, קצב הלמות ליבי גובר, נשימתי מתקצרת, פעולת החומצות בקיבתי מוחשת, פעולת הבלוטות מואצת והמערכת האוטונומית כולה משתבשת.

העתונים מקצרים את ימי וממררים אותם, מעכירים את רוחי, מביאים עלי מרה שחורה, מעוררים את המיזאנטרופ שבי. מכאן, שאם אמרתי כי הם מרגיזים אותי, הרי בחרתי בכוונה בביטוי מעודן ומנומס, פרלמנטרי, מקובל בחברה. בקלות הריני יכול לראות את עצמי משתמש בביטויים בוטים יותר, שיוכלו, כשסתומים שקטרם עבה יותר, לתת מוצא רחב יותר לקצף המתאסף בקרבי.

וכל כך לא משום שיש בהם, בעתונים, דברים מרגיזים. אין זו אשמתם שהעולם מלא דברים מרגיזים. אלא משום הצורה שבה הם מספרים לי את הדברים המרגיזים. תמיד יש בהם משהו מיותר, המוסיף רוגז לא משום שהוא מרגיז, אלא משום שהוא מיותר. ואם אין דבר מיותר, הריהם לוקים בחסר, המרגיז בהעדרו. בכל מקרה אינם מצליחים להשביע את רצוני ולהפיס את דעתי.

צריך להשמיד את כל העתונים. צריך להעמיד אל הקיר את כל הכותבים בהם. לירות בהם. ואם ברחמנות – להגלותם למדבר שממה או לערבות השלג הנצחי. שימותו ברעב ובצמא. בקור ובכפור. צריך להטביע אותם במצולות. להשליך אותם לחיות טורפות. שיחדלו עתונים.

או, לחילופין, כנאמר בכתבי האשמה, לאסור על הכותבים את הכתיבה. אני עצמי צריך לכתוב את כל העתונים. רק אז יש סיכוי שיעלו רצון מלפני. רק אם אני אכתוב הכל בכולם – אחדל לרגוז עליהם. ולכן צריך שיהיה אסור על כל אדם – זולתי! – לכתוב בעתונים. ואני? – אני אכתוב כשארצה. לא אכתוב – כשלא ארצה. יהיו עתונים כשארצה. לא יהיו – כשלא ארצה.

מה אכתוב בעתונים שלי? כיצד אגרום לכך שיחדלו להרגיז? – דבר זה איני מוכן ואיני סבור שאני צריך לספר. זוהי שאלה של אמון, ולי עצמי יש בעצמי אמון מלא וגמור. פרט אחד מוכן אני בכל זאת לגלות – בעתונים שלי לא היו סיפורים על אנשים גדולים.

אני שונא סיפורים על אנשים גדולים.

גם כאשר אלה סיפורים גדולים וחשובים. כי אלה הם הסיפורים המרגיזים ביותר.

לא מפני שהם, לעתים, משעממים. מוטב, אפילו, שיהיו כך – אחרת לא היינו יכולים לעמוד בהם. גם שיהיו האנשים גדולים וגם הסיפורים גדולים וגם מענינים – זוהי ברכה רבה מדי, העשוייה לעורר אך ורק קנאה! לפחות שיהיו משעממים ונדע התפוח היכן התולעת שלו.

הסיפורים הגדולים על האנשים הגדולים מרגיזים, קודם כל, כיוון שכולנו תלויים בהם במידה כזו, כיוון שיש להם שייכות כזו לכל מה שעתיד לקרות אותנו וכל כך מעט כוחנו להתערב במהלכם.

הדברים הגדולים, שהאנשים הגדולים עושים ומסופר עליהם בסיפורים הגדולים, משפיעים עלינו תמיד, אבל לרוב – או כמעט תמיד! – לא לטובה. כאשר אנחנו מסוגלים להבין את טיב הדברים הגדולים שהם עושים – אנחנו יודעים שהם סוגרים עלינו, חוסמים בפנינו איזו דרך, שהיתה פתוחה עד עכשיו, סותמים עוד איזו פרצה, שדרכה יכולנו עד היום להסתנן אל המרחבים האסורים בפנינו, גודרים איזה שביל, או מבוא, או מוצא, מנתקים איזה כבל או חוט או רצועה או שרשרת, שקשרו אותנו אל משהו, שסבורים היינו כי הוא מסב לנו נחת, או מקימים איזו גדר או משוכה או חומה, החוצצים בינינו ובין מה שהיה מותר לנו עד עכשיו. כאשר איננו מסוגלים להבין את טיב המעשים, אנו מנחשים את משמעותם לפי סימנים סתומים, הטבועים בנו מלידה ואינם מתבדים לעולם. על כל פנים תמיד ברור לנו ששום טובה אינה צומחת לנו מן המעשים הגדולים של האנשים הגדולים ואם דבר זה אינו מתברר מיד, סופו שהוא מתחוור כעבור זמן.

אין ספק שהקריאה על מעשים כאלה – שאנו יודעים או חשים את תוצאותיהם הרעות – אינה מוסיפה לנו נחת ואף מרגיזה אותנו. אבל אין אנו מסוגלים להתחמק מרוגז זה על ידי הימנעות מן הקריאה בעתונים. להיפך, אנחנו מחפשים בלהיטות אחר הסיפורים האלה, חופרים אחרי מקומות המחבוא, שנדמה לנו כי הם מסתתרים בהם, תרים אחרי כל רמז, שיורה לנו על קיומם. נדמה לנו, כי אם נדע מקודם מה עתיד להתרחש, אם נבין את משמעותם של הדברים – אולי נצליח למצוא דרך להתחמק מהם, אולי נצליח להימלט מן הגורל המתדפק על דלתותינו.

איזו אשלייה תמימה! תמימה ומרגיזה כמו כל אשלייה, כשמערומיה נחשפים. האמת היא, ששום דבר אינו עשוי לעזור לנו.

לא, לי אין אפילו אשלייה, שאם יהיו הסיפורים הגדולים על המעשים הגדולים של האנשים הגדולים ידועים לנו בעוד מועד – יהיה לנו הדבר לעזר. בסופו של דבר יפלו עלינו הדברים כמזג האויר, כאסון־טבע, כגזירה של הגורל, כרצון אלהים. לדידי – אותו זמן, שתימנע מאתנו ידיעת הדברים הגדולים והרעים העתידים להתרחש, יהיה כולו רווח נקי לנו – ימים או שעות של שלוות־נפש במתנה.

לכן לא יהיו בעתונים שלי סיפורים גדולים על אנשים גדולים. אבל, אם הגעתי עד כאן, אני רשאי גם לגלות, שלא יהיו בהם גם הסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים, שכל העתונים כל כך מלאים בהם.

ושוב – לא על שום שגם סיפורים אלה משעממים לעתים. לאמיתו של דבר, אלה הם כמעט תמיד סיפורים משעממים מאד, העוסקים באנשים, שאנו סבורים שיש לנו בהם ענין. מי, למשל, מעונין לדעת שפלוני, סתם־אדם, שכח אתמול לגרוב את גרביו כשיצא לרחוב, או שהחליף נעל ימנית בשמאלית? אבל, אם ארע הדבר באיזו אישיות מפורסמת – בתקיפותה או במעלליה, בהישגיה או בשגיונותיה – אין ספק שמלח הסקרנות מתבל סיפור תפל זה ומוסיף לו אותו טעם, הדרוש לו כדי שייעשה מענין כביכול. וכיוצא באלו, ידיעות על סתם־אנשים שחלו בנזלת, שסייעו לנשותיהם בשטיפת הכלים, ששכחו מספרי טלפון, שעינו צפרדעים בימי ילדותם, שחבלו אצבעותיהם במכת פטיש בלתי מכוונת, שנתחלפו להם כרטיסי תיאטרון בכרטיסי רכבת, שאיבדו מקטרות או עטים כדוריים, מי היה מטריח את עצמו לקרוא סיפורים כאלה שלא לומר להדפיסם בעתון, אילולא עסקו באנשים גדולים? על אחת כמה וכמה – אותן אמרות־כנף־מתבקשות־מאליהן, שהופרחו בשיחות־של־כלום והן נדפסות ונשטחות לפנינו כאילו היו מכמני־חכמה יחידים במינם! ברור שגדולתם של האנשים, שעליהם נכתבו סיפורים אלה, היא המואצלת עליהם וגורמת להם, שאף כי הם קטנים ובלתי־נחשבים, הריהם נמצאים ראויים להדפסה בעתונים.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד שדווקא סיפורים קטנים אלה יכולים לשמש קנה־מידה לאמוד בו גדולתו של אדם. כאשר אנו רואים שאדם פלוני זוכה שסיפור קטן, העוסק בו, רואה אור בעתון, יכולים אנחנו להיות סמוכים ובטוחים שהוא אדם גדול. הסיפור הקטן הריהו כמין אות, או סימן, לגדולתו של האיש. וככל שהסימן פעוט וחסר־ערך כשלעצמו, הריהו מעיד יותר על גדולתו של נושאו. שהרי זו, ככל שהיא גדולה יותר, רב כוחה לסבול במחיצתה ולפרוש את חסותה על סימנים פחותי־ערך יותר.

אבל מכאן עוד צעד אחד, שאם נעז לצעוד אותו – יש בידנו מפתח לשינוי סדרי העולם. אולי, אם נצליח למנוע הופעתם של סיפורים קטנים אלה, המעידים על קיומם של האנשים הגדולים, אולי – וזה רעיון נועז ועוצר נשימה – נגיע לידי כך שייעלמו האנשים הגדולים לחלוטין. ניתן לומר שהאנשים הגדולים עצמם מרגישים דבר זה בחוש וכך מוסברת להיטותם – שרק מחמת קוצר המשיג היא נראית לנו מגוחכת במקצת – לראות את הסיפורים הקטנים העוסקים בהם מודפסים לעתים מזומנות בעתונים. אין זו רק ההנאה מן ההיתקלות בסימני גדולתם, המניעה אותם, כי אם הידיעה או החוש שעצם קיומם כאנשים גדולים תלוי בסיפורים הקטנים האלה.

ובכן, אם נצליח למנוע לחלוטין את הופעתם של הסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים, תחילה יגיעו הדברים לידי כך בלבד, שלא נוכל לדעת מיהם האנשים הגדולים. אבל, כאשר לא נדע אנחנו מיהם, ייכנס ספק בליבם עצמם, שמא אינם גדולים, אם איש אינו יודע שהם גדולים. מכיוון¹ שכך יחדלו להיות גדולים ולעשות את המעשים הגדולים. אין לי שום ערובות, שאמנם כך יהיו הדברים. אבל מתקבל על הדעת שהחיים יהיו טובים יותר, לפחות נוחים יותר, אם יוותרו האנשים הגדולים על חלק ממעשיהם הגדולים.

זו הסיבה שבעתונים שלי לא יהיה מקום בשום פנים ואופן לסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים. מאחר שכבר אמרתי מקודם שלא יהיו בהם גם הסיפורים הגדולים על האנשים הגדולים, מסתבר שבכלל לא יהיו בהם סיפורים על אנשים גדולים.

נשאלת השאלה, מה יהיה בהם?

יהיו בהם סיפורים על אנשים קטנים. סיפורים גדולים על אנשים קטנים.

אלה הם הסיפורים היחידים שראוי לקרוא אותם. כלומר², הסיפורים היחידים שראוי להדפיסם.

כאשר לא יהיו סיפורים כאלה – לא יופיעו עתונים. ואין שום רע בכך. אחרי תקופת הסתגלות קצרה ביותר, נגלה עד מהרה כמה נוח ויפה עולם שאין בו עתונים. אבל כאשר יופיעו עתונים, נדע שיש בהם דברים חשובים באמת – יש בהם סיפורים גדולים על אנשים קטנים.

האמת היא, שסיפורים כאלה ישנם בעתונים גם עכשיו. צריך לדעת לקרוא עתונים, כדי למצוא אותם, חבויים בערימות הסיפורים, הקטנים והגדולים, על האנשים הגדולים. אבל הם ישנם, הם ישנם!

כיצד מכירים אותם כשנתקלים בהם?

קודם־כל, יש בידי סימן־היכר חיצוני, פעוט לכאורה.

אלה הם כמעט תמיד סיפורים שמספיקה להם כותרת בת טור אחד. מוצאים הם מקום, לרוב, בפינה נידחת בעמוד הידיעות הבלתי־חשובות וזוכים בשורות ספורות בלבד.

סימן־היכר נוסף – אלה הם סיפורים חד־פעמיים. למחרת פרסומם אין להם שום המשך. הם נעלמים פתאום, כשם שהם באים פתאום. מי שהחמיץ אותם ביום פרסומם, החמיץ אותם לעולם. הגורל אין לו נשימה ארוכה, כאשר הוא בא לספר לנו משהו גדול באמת. אומר את שלו בקיצור וניגש מיד לעיסוקים אחרים.

עוד סימן־היכר? – בבקשה!

כמעט כולם סיפורים עצובים.

השמחות אין בהן, כפי הנראה, כוח להגיע לידי גדולה אמיתית. פה ושם יש, אמנם, בעולם שמחות גדולות. אלא שגם השמחות הגדולות אינן, בעצם, אלא שמחות קטנות שהתפרעו לרגע, אך חוזרות כעבור זמן קצר לממדיהן הרגילים ואינן יכולות להשכיח כמה עצוב העולם, שהשמחות אשר בו אינן אלא הפסקות קצרות ברצף של הצער, שהמוצא היחיד ממנו היא המנוחה האחרונה, החד־פעמית, הסופית.

לא שאין לסיפורים אלה סוף־טוב לפעמים. חלילה! לעתים קרובות, ככל הנראה לעין, מסתדרים העניינים³. הילד האובד נמצא. הגזילה מוחזרת לבעליה. הבעייה באה על פתרונה. אך כל זאת, ככל הנראה לעין בלבד. אי־שם, בפנים, לא בא שום דבר על פתרונו. מה שאבד לא נמצא. לכל היותר באה במקומו הידיעה, שמלכתחילה לא היה קיים. ידיעה, שרק הייאוש הגמור מוכן לראותה כחצי־נחמה.

כן, ישנם סיפורים כאלה בעתונים, סיפורים גדולים, אף כי הם עוסקים באנשים קטנים.

צריך לדעת למצוא אותם.

הנה־כאן כמה סיפורים כאלה שמצאתי בעתונים. סיפורי־אמת. סיפורים על אנשים קטנים מאד. ילדים קטנים. מימיהם לא עשו שום מעשה גדול, כי אם מעשים קטנים בלבד. קרוב לודאי שגם להבא לא יעשו שום מעשה גדול, כי אם מעשים קטנים בלבד. אבל לרגע אחד הציצו עין־בעין אל תוך התהום, שממנה נולדים המעשים הגדולים. וכך נולדו הסיפורים הגדולים.

בסיפורים אלה מסופר על ילדים שהלכו לאיבוד. כך, כמובן, נראים הדברים מנקודת המבט שלנו – היה ילד קטן ואבד לפתע.

האמת היא בדיוק הפוכה. לא הם הלכו לאיבוד. אנחנו הלכנו לאיבוד. מנקודת מבטם. ויחד עמנו הלך העולם כולו לאיבוד. רגע אחד היו הם לבדם, עם נפשם שלהם, בלי העולם.

רק אנשים גדולים באמת יכולים לחיות בלי העולם.

כאשר אנשים קטנים נקלעים למצב, שהם צריכים לחיות בלי העולם – יש שאין להם ברירה אלא להיעשות אנשים גדולים.

והסיפורים עליהם נעשים סיפורים גדולים.

צריך לדעת לקרוא עתונים.

כן, ישנם סיפורים כאלה בעתונים.

דינה הקטנה הלכה לאיבוד בסביבות אשקלון.

לדינה יש המון אחים ואחיות.

לפעמים, כשהיא מנסה לספור את כולם, היא מתבלבלת והספירה אינה עולה בידה.

כי דינה היא רק בת שש. כלומר בחודש הבא תהיה בת שש.

וזה סדר האחים והאחיות במשפחתה של דינה:

אחות בת שבע־עשרה

אח בן ארבע־עשרה

אחות בת שלוש־עשרה

אח בן אחת־עשרה

אח בן עשר

אח בן תשע

אחות בת שמונה

דינה

אחות בת ארבע

אח בן שנתיים

אח בן שנה.

כלומר, אחד עשר אחים ואחיות. יחד עם דינה. אולי פרט זה אינו נראה חשוב למדי במבט ראשון. אבל, לאמיתו של דבר, חשיבותו רבה ביותר. גם הסדר חשוב מאד. ודבר זה יתברר אף הוא בקרוב.

כל הענין התחיל מפני שהחורף קרב ואמא אמרה: צריך לקנות לילדים מכנסיים חדשים לחורף. הם גדלים והמכנסיים הישנים כבר אינם מתאימים. וחוץ מזה יהיה קר והם יכולים להצטנן.

אמא התכוונה למכנסיים ארוכים. מבד עבה וחזק. מכנסי ג’ינס, עם ריפוד של פלנל, שיהיה חם בהם. עם כפתורים ממתכת. עם כיסים גדולים, שאפשר לשים בהם כל מה שצריך. מכנסיים שמותר לשבת בהם על הרצפה לשחק בחול, לטפס על גדרות ולעשות הכל.

מכנסיים חדשים לחורף.

אחד־עשר זוגות מכנסיים חדשים עולים בכסף רב. אפילו עשרה בלבד, אם נביא בחשבון שהאחות בת השבע־עשרה עובדת בבית חרושת לשימורים ויכולה לקנות לעצמה את הבגדים מהכסף שהיא מרוויחה. וממילא מכנסי ג’ינס כבר אינם בשבילה.

גם עשרה זוגות מכנסיים ארוכים עולים בכסף רב. זו יכולה להיות בעייה קשה בכל משפחה. ובייחוד במשפחתה של דינה.

לאמא, אמנם, יש חנות מכולת, אבל אבא אינו עובד כבר כמה שנים. לפעמים שומעים מריבות בין אבא ואמא. היא אומרת שהוא יכול לעמוד בחנות כדי שיהיה לה זמן לטפל בילדים ואין דבר אם ידאג גם הוא שייכנס קצת כסף הביתה. אבל הוא אומר שלא חשוב מי יעמוד בחנות, ממילא לא ייכנס יותר כסף, וחנות מכולת זה רק בשביל זקנים ולא בשביל צעירים. אז אמא אומרת לו למה לא ילך לעבוד כמו כולם. אז הוא אומר לה שהנה עבד ב“יובל גד” ומה יצא מזה? – פיטרו אותו. וחוץ מזה חנות זו לא עבודה בשביל גבר.

אבא של דינה הוא עדיין גבר צעיר. אפילו אין לו ארבעים והוא אומר שהוא יכול לקחת כל גבר אחר, אפילו הוא צעיר ממנו בעשר שנים ויותר. לעתים קרובות הוא עומד מול הראי ומסתרק. כלומר, בזמן שרואים אותו בבית. רוב הזמן אין רואים אותו בבית. לפעמים אינו בא אפילו לישון בבית ואיש איננו יודע איפה הוא.

ואילו אמא של דינה עומדת כל היום בחנות, עד שעה מאוחרת בערב, כאשר יורד החושך, אבל כסף היא מביאה הביתה רק מעט. וגם מן המעט הזה לוקח אבא הרבה ואמא אומרת שזה בשביל לשתות.

וכך קרה, שעד היום, כמעט עד שהגיעה לגיל שש, לא קנו עדיין לדינה מימיה בגדים חדשים.

תמיד אומרת אמא שדינה יכולה ללבוש את הבגדים של אחותה, הגדולה ממנה בשנתיים. למעשה הם כמו בגדים חדשים, אחרי שהאחות הלכה בהם שנתיים בלבד. לפעמים צריך, אמנם לתקן משהו, להטליא פה ושם, ואז יושבת אמא בלילות, מתקנת ומטליאה. לאחר מכן היא נותנת את הבגדים לדינה ואומרת: את רואה? – כמו חדש!

אבל הפעם, לקראת החורף, צריך לקנות לכל הילדים בגדים חדשים.

ישבה אמא שעה ארוכה וערכה את החשבון. וכל כמה שלא חזרה וחישבה מחדש, נתברר לה בהחלט שלא תוכל לקנות לכולם מכנסיים חדשים. רבות וארוכות שוחחה בנושא זה עם הבת הגדולה. זו אף הבטיחה לתת קצת כסף משלה. אבל לא היה מנוס מן ההחלטה שאחדים יקבלו מכנסיים חדשים ואילו אחרים יקבלו את המכנסיים, שלבשו האחים או האחיות הגדולים בשנה שעברה.

וכך החליטה אמא:

לאח בן הארבע־עשרה מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. הוא גמר את בית הספר ועכשיו הוא הולך להיות שולייה במוסך. הוא זקוק בהחלט לזוג מכנסיים חדשים, שיוכל ללבוש אחרי העבודה. ובייחוד, שאת המכנסיים משנה שעברה ילבש במוסך, כמכנסי עבודה, ושם יתלכלכו בלי ספק, עד למידה כזו שלא יוכל ללבוש אותם לאחר העבודה.

האחות בת השלוש־עשרה תקבל מן האחות הגדולה זוג מכנסי סטרץ', שקנתה בשנה שעברה. כמו חדשים ויכולים להתאים גם למידה שלה. טוב, אז בשבילה אין צורך לקנות מכנסיים השנה. אולי בשנה הבאה, או אפילו בעוד שנתיים בלבד. ואז יספיקו לה החדשים אולי אפילו עד שתלך לצבא, או תתחתן.

לאח בן האחת־עשרה מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. המכנסיים שקנו לו לפני שנתיים כבר קטנים עליו. הוא גדל עכשיו כל־כך מהר. וחוץ מזה לא יוכל לקבל את המכנסיים הישנים של האח בן הארבע־עשרה, כי הוא צריך אותם לעבודה.

את המכנסיים שלו יתנו לאח בן העשר. הנה עוד ילד אחד שלא צריך לקנות לו מכנסיים חדשים השנה.

את המכנסיים של האח בן העשר, שקנו לו בשנה שעברה, יתנו לאח בן התשע, באמת כמעט חדשים. רק שנה אחת לבשו אותם. יש לו מזל, לאח הזה, תמיד הוא מקבל מכנסיים כמעט חדשים.

לאחות בת השמונה צריך לקנות מכנסיים חדשים, אין ברירה. המכנסים הישנים של האחות הגדולה יותר, שהיא בת שלוש־עשרה וקיבלה אותם מן האחות בת השבע־עשרה, נראים כבר באמת כמו סמרטוטים, אחרי שלבשו אותם שנים רבות כל כך. וממילא הם גם גדולים מדי. באמת אין ברירה וצריך יהיה לקנות לה מכנסיים חדשים.

ובכן, זהו החשבון: זוג אחד לאח בן הארבע־עשרה, זוג לאח בן האחת־עשרה. זוג לאחות בת השמונה. הרי כבר שלושה זוגות.

ברור שהכסף לא יספיק גם למכנסיים חדשים בשביל דינה. בייחוד, שאפשר לתת לה את המכנסיים שלבשה האחות בת השמונה במשך שנתיים בלבד ועוד אפשר ללבוש אותם כמה שנים טובות. האחות בת השמונה יודעת כל־כך יפה לשמור על הבגדים שלה. תראי איך המכנסיים שלה נראים. ממש כמו חדשים!

ובייחוד שבייחוד, כאשר מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים גם לאחות בת הארבע וגם לאח בן השנתיים!

לאחות בת הארבע מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים, מפני שדינה לא יודעת לשמור על מה שנותנים לה. הכל מתלכלך אצלה כל כך מהר. תמיד קורה לה משהו והבגדים שלה מלאים קרעים. הנה קיבלה מכנסיים מן האחות לפני שנתיים בלבד. קיבלה אותם במצב כל־כך טוב ואיך הם נראים כעת! ממש בושה וחרפה! מכנסיים כאלה כבר אי־אשר יהיה לתת לאחות בת הארבע וצריך לקנות לה מכנסיים חדשים.

גם לאח בין השנתיים מוכרחים לקנות מכנסיים חדשים. אחרי אחיות רבות כל־כך נולד סוף־סוף גם אח. האח הקרוב אליו ביותר הוא היום בן תשע, גדול ממנו בשבע שנים שלמות. המכנסיים הישנים שלו הלכו מזמן לאיבוד. אין ברירה, גם לו יקנו מכנסיים חדשים.

הרי כבר חמישה זוגות! יותר אי־אפשר בשום פנים.

כלומר, גם השנה לא יקנו לדינה מכנסיים חדשים לחורף.

דינה ביקשה, התחננה, רגזה, בכתה, הרימה קול, תבעה במפגיע שיקנו גם לה השנה מכנסיים חדשים. לשוא. צריכה היתה לדעת שעל אמא אין משפיעים בדרכים כאלו. בעצם, כשהיא באה לידי החלטה, שום דבר אינו עשוי לשנותה. אבל הכאב היה גדול מדי ולא יכלה לשלוט בעצמה. דוקא השנה רצתה כל כך במכנסיים חדשים – בפעם הראשונה בחייה. מכנסיים חדשים לגמרי, עם קמט טרי על כל מכנס. עם כפתורי מתכת נוצצים. עם תפרים לבנים מן הצד ולאורך הכיסים, תפרים לבנים, בחוטים עבים וחדשים. מכנסיים חדשים, שהיד מרגישה בנגיעה שהם חדשים. מרגישה בחספוס המרשרש הזה של הבד, בקשיות הנעימה. מכנסים חדשים, כמו אלה שלבשו הבובות הצהבהבות, שתסרוקתן עשוייה בקפידה כזו והן עומדות ומחייכות חיוך שאינו מתעייף – בחלון הראווה הגדול של חנות הכלבו.

מה קינאה דינה בבובות האלו! הלוואי ויכלה לעמוד שם כמותן, שקטה וחייכנית, בוטחת בעצמה, מאושרת בבגדיה היפים, מתמכרת להנאותיה, טובה ומצהילה פנים לעולם, הטוב כל־כך אליה.

נזכרה בחלון הראווה ההוא של חנות הכלבו ונכנס בה חשק לגשת אל מרכז העיר ולהסתכל שוב במכנסיים החדשים של הבובות העומדות בו. אמא, אמנם, אומרת תמיד שאסור ללכת לבד אל מרכז העיר. אפשר ללכת לאיבוד. אפשר לפגוש בדרך באנשים רעים. אבל היא יודעת היטב שלא תפגוש באנשים רעים. על כל פנים לא באנשים רעים יותר מאבא ואמא, הרוצים לקנות מכנסים חדשים לאחים ולאחיות האחרים, אבל לא לה, לדינה. להיפך, אולי אפילו תפגוש איזה איש טוב, שיסכים לתת גם לה מכנסיים חדשים.

ואילו זה, שאפשר ללכת לאיבוד, זה דווקא טוב מאד. הלוואי שתלך לאיבוד. אם תלך לאיבוד תצטער אמא מאד. ואולי אפילו אבא. כמה טוב שהם יצטערו! מגיע להם שיצטערו. מגיע להם שירגישו מה שהיא מרגישה. אולי יבינו אז, כמה רע הדבר, שאינם קונים לה מכנסיים חדשים. אולי, כאשר יהיו בלי דינה, יבינו כמה רע נהגו בה כאשר היתה אתם, כאשר היתה להם. הם יתחרטו. הם יאמרו – בואי, דינה, בואי חזרי אלינו, נהיה טובים אליך, נאהב אותך מאד. אבל היא תחכה. תחכה זמן רב מאד לפני שתשוב אליהם. ואולי אפילו תחליט לא לשוב אליהם בכלל, כדי שידעו לעולם ועד כמה רעים הם ואיזה עונש מגיע להם! ויכאב להם מאד־מאד, כמו שכואב תמיד שמקבלים עונש.

הבית היה כבר רחוק מאד, אבל איפה הכלבו עם חלון הראווה והבובות עם המכנסיים החדשים?

אולי היא הולכת לכיוון שאינו־נכון? אולי הים אינו נמצא כאן מלפנים, כי אם דווקא מאחור? ואולי מן הצד? איך אפשר לדעת איפה נמצא הים? אולי תשאל מישהו? אבל אין כאן איש. רק כמה ילדים משחקים בחול. יש כאן הרבה חול. הרבה מאד חול. גם על יד הים יש חולות. היא זוכרת שיש חולות רבים על יד הים וכאשר חופרים בחול מגיעים עד המים ואפשר לבנות מגדלים מטפטפים מחול וממים. אם תלך בחולות תגיע עד הים.

אבל בחולות אין בתים פתאום. יש שיחים נמוכים. ולפעמים אפשר למצוא גם חיפושית שחורה, שהולכת לאט־לאט והרגליים שלה משאירות על הקטיפה הצהבהבת הזו שתי שורות של נקודות זעירות ובשמיים יש צפרים שחורות וצפרים לבנות. אבל איפה הים? כאשר עולים על גבעה, רואים מלפנים עוד גבעה. יורדים ועולים על הגבעה ההיא ושוב רואים רק עוד גבעה ועוד גבעה. עוד גבעות ועוד גבעות. אבל לא ים ולא בתים.

והצבע של החול כבר איננו צהוב כל־כך, כי אם יותר חום, חום ואפור. אולי זה מפני שהשמש כבר לא מסנוורת, מפני שהיא חבוייה מאחורי הגבעות.

ופתאום היא חושבת שאולי הלכה כבר לאיבוד. עכשיו אמא ואבא באמת מצטערים. כבר הצטערו מספיק ואפשר לחזור עכשיו הביתה? – לא! שיצטערו עוד. שיצטערו הרבה מאד. מגיע להם עונש גדול מאד. אבל מה יהיה כשיהיה לילה ויהיה חושך? – טוב מאד, אז יצטערו אפילו יותר. וגם יפחדו.

אבל הנה באמת יהיה בקרוב לילה. וכבר קצת חושך. צריך לחזור. אולי לא ממש עד הבית, אבל קרוב מאד אליו. שימשיכו לחפש אותה ויבהלו כשלא ימצאו אותה, אבל היא תתחבא שם קרוב־קרוב ותצחק מהם. זה באמת יותר טוב, מאשר להיות כאן בחולות, בחושך, רחוק מהבית. כן, צריך לחזור.

אבל לאן? מי יודע איפה נמצא הבית? מוזר, אבל לא נראה לה שהיא הלכה לאיבוד – זה הבית, שהלך פתאום לאיבוד. הכל הלך לאיבוד והיא כאן לבדה, מחוץ לכל מקום. רצתה שיהיה עצוב לאבא ואמא והנה היא עצמה עצובה. רצתה שהם יפחדו שהיא הלכה לאיבוד – והנה היא מפחדת, שהם הלכו לאיבוד. וכבר חושך גמור. מרחוק שומעים כל מיני קולות. תרנגולים מקרקרים. מכוניות מצפצפות. רכבת. טרקטור עובד. אבל אי אפשר לדעת בכלל מאין באים הקולות. צפרים מצפצפות ואולי תנים. ואולי יש כאן חיות־טרף? אריות ונמרים, זאבים ושועלים? אולי שודדים?

היא פותחת בריצה. נדמה לה שמישהו רודף אחריה. היא בורחת מהר־מהר. פתאום נאחזת רגלה בשיח והיא נופלת. עכשיו ישיגו אותה, היא חושבת, ומרימה קולה בצעקה. או רק נדמה לה כך. אין היא שומעת קולות, לא שלה ולא קולות אחרים. היא עוצמת את עיניה חזק־חזק, שלא יחדור אפילו שביב־אור. שלא תוכל לראות אפילו כוכב. שאי־אפשר יהיה לראות אותה. חבל שאין כאן שמיכה. הרבה יותר קל, כאשר אפשר לכסות את הראש בשמיכה. הרבה יותר בטוח.

כל מה שהיא יכולה לעשות עכשיו, הרי זה לעצום היטב את העיניים ולבקש מאלהים שהכל יעבור ולא יקרה לה שום דבר רע. אולי אלוהים ישמע לה. והיא עוצמת את העיניים חזק־חזק ומחכה.

כך מצאו אותה בבוקר, ישנה בחולות והטל מכסה על גופה, המרעיד מן הקור.

בעתון היתה ידיעה קצרה: ילדה באשקלון, בת למשפחה שבה אחד־עשר ילדים, ברחה מן הבית מתוך כעס, שלא קנו לה מכנסיים חדשים לחורף, כמו לכמה מאחיה ואחיותיה. אחרי חיפושים שנמשכו כל הלילה נמצאה הילדה בחולות, לא הרחק מחוף הים. מצבה אינו מעורר דאגה.

לא סופר בידיעה, אם, בסופו של דבר, קנו לה זוג מכנסיים חדשים או לא. סתם סיפור על ילדה קטנה.

אילו היה אותו יום בחייהם של חנל’ה ושמעון דומה לכל הימים האחרים, היה פותח בשעה שחנל’ה מעירה את שמעון מן השינה ומלבישה אותו. כי שמעון עודנו קטן, קצת למעלה מארבע שנים בסך הכל ואילו חנל’ה כבר גדולה, כמעט כפליים ממנו, מאחר שיום ההולדת השמיני שלה כבר עבר. לפני שתלך לבית הספר, צריכה חנל’ה להספיק להלביש את שמעון הקטן, להכין לו ארוחת־בוקר קלה של לחם בריבה וקקאו, להכין לעצמה כריך לבית הספר, ללוות את שמעון לגן ולהגיע לבית הספר העממי באשדוד ג' לפני הצלצול של שמונה בבוקר. אין פלא שלפעמים היא מאבדת את הסבלנות. הרי כל האחריות מוטלת עליה. בערב, כשיחזור אבא מן העבודה, יתן לה נשיקה על הלחי וישאל – האם היה שמעון היום ילד טוב? וחנל’ה תאמר – כן, שמעון היה היום ילד טוב, כמו תמיד. כך תגיד גם ביום ששמעון לא היה ילד טוב. כי חנל’ה למדה מהר שלא רצוי להרגיז את אבא. כי את אבא קל מאד להרגיז. וכשמרגיזים אותו הוא מתרגז מאד ונעשה מפחיד ביותר. תחילה הוא מכה אותם מכות כואבות ממש ואחר כך הוא מנשק ומלטף. ופעם קרה אפילו שבכה יחד אתם.

ולכן גם כאשר אין לה סבלנות, היא משתדלת מאד שלא לריב עם שמעון הקטן ולא להרים עליו את קולה. היא מזרזת אותו שיקום מהר מן המיטה, משגיחה עליו שלא יעשה את רחצת הבוקר רמייה ושיגמור את כל הקקאו עד הטיפה האחרונה, כי החלב בריא מאד בשבילו והוא צריך לגדול ולהיות ילד חזק כמו אבא. וכשהוא חוזר אחר הצהריים מן הגן, היא משגיחה עליו שלא יתרוצץ רחוק מדי מן הבית ולא ילך לאיבוד. לא הרבה מכוניות עוברות בדרך כלל ברחובות השכונה שלהם, אבל בכל זאת צריך להיזהר ושמעון קטן כל כך ואינו מבין עדיין כמה גדולה הסכנה ברחוב.

אבא מגיע מן העבודה רק קרוב לשעות הערב. הוא עובד בנמל, יוצא מוקדם מאד לעבודה וחוזר מאוחר, מפני שלעתים קרובות יש לו “שעות נוספות” וזה טוב שיש לו שעות נוספות, אבל גם לא טוב. וכאשר הוא חוזר, הוא מכין משהו לארוחת הערב וכולם אוכלים יחד. לפעמים מכינה חנל’ה עצמה משהו לארוחת הערב, כדי שתהיה לאבא הפתעה יפה כשיבוא. היא עושה סלט של עגבניות, מלפפונים וגזר מרוסק על הפומפיה ומקשטת אותו בזיתים שחורים, כמו קערה של פרחים. לפעמים היא אפילו מבשלת משהו על הפתיליה. אבא אומר, שכאשר תגדל קצת ותדע יותר לבשל ויהיה להם יותר כסף – יקנה תנור של גז. אבל סבתא, כשהיא באה לפעמים לבקר אצלם ושוהה כמה שעות, אומרת שאבא משוגע והראש שלו עקום לגמרי. הוא צריך להבין סוף־סוף שאמא היא אשה רעה ולא תחזור הביתה לעולם וגם אם היא רוצה לחזור – אסור לו לקבל אותה, מפני שהיא אשה רעה ותמיד היתה אשה רעה, ואם היה שומע בזמן בקולה, לא היה שם לב ליופי שלה, כי זה יופי שבא מהשטן ולא מאלהים, ולא היה מתחתן אתה בכלל. אבל עכשיו הוא צריך להפסיק בכלל לחשוב עליה ולמצוא לו אשה אחרת, אשה טובה, שתהיה אמא טובה לילדים שלו ותטפל גם בו כמו שצריך, כי זה מגיע גם לו וגם לשני הילדים האלה.

לאחר כל ביקור כזה שומעים את אבא מתהפך במיטה בלילה שעות רבות ולפעמים גם נדמה שהוא בוכה. חנל’ה רצתה תמיד לשאול מדוע סבתא אומרת שאמא היא אשה רעה. לא כך – כי אם, איך יכול להיות שאמא אשה רעה, הלא היא אמא? והיא רצתה כבר המון פעמים לשאול איפה אמא ומדוע אינה חוזרת הביתה. אבל לא העזה. בעצם, חשבה, אולי אמא באמת אשה רעה, כמו שסבתא אומרת? רק פעם אחת סיפר אבא שאמא בדימונה ושיום אחד היא עוד תחזור הביתה מדימונה ואז יהיה לכולם טוב עם אמא. אבל סבתא כבר אמרה שאבא משוגע, אם הוא חושב שאמא תחזור.

אבל אותו יום לא היה יום רגיל.

אתמול היתה סבתא והתלחשה כל הזמן עם אבא. כאשר נכנסה חנל’ה לחדר, הפסיקו את ההתלחשות, אבל חידשו אותה מיד כשיצאה. היה קשה להקשיב ולהבין מה הם מדברים ביניהם, דרך הדלת לא היו כל המילים ברורות, אבל חנל’ה הצליחה בכל זאת לקלוט שלאמא בדימונה יש עכשיו עוד תינוק.

כל הלילה חשבה חנל’ה וחשבה. אם לאמא יש עכשיו עוד תינוק, הרי יש להם עכשיו אח קטן. אולי לשם כך נסעה אמא לזמן רב כל־כך לדימונה – להביא להם עוד אח קטן? רצתה לשאול על כך את אבא, כי שמעה שגם הוא אינו ישן. אבל חשבה שיכעס, כשידע שאינה ישנה. וגם פחדה לספר לו שהקשיבה לשיחה שלו עם סבתא מאחורי הדלת הסגורה. ואחר כך נרדמה וחלמה מין חלום כזה: האח הקטן החדש שכב בעריסה. עריסה יפה כזו, עם שמיכה חלקה כמו קטיפה. ופתאום התחיל לבכות. היא הלכה אל העריסה ורצתה שלא יבכה. נענעה את העריסה כמו שאמא היתה עושה כששמעון היה קטן־קטן. אבל התינוק לא הפסיק לבכות. הוא רצה את אמא שלו, אבל אמא לא באה אליו. המשיכה לנענע את העריסה ואמרה לו ־ תישן עכשיו ואל תבכה, אמא תבוא אחר־כך, אמא נסעה לדימונה, אבל היא תבוא אחר־כך ועכשיו תישן. אבל הוא המשיך לבכות בעקשנות ולא רצה לישון, עד שגם היא התחילה לבכות. ואז, כאשר היו לה עיניים מלאות דמעות והלב צעק בקול רם, ראתה פתאום שהעריסה ריקה, התינוק איננו וגם אמא איננה.

כאשר התעוררה בבוקר, ידעה שהיום ילכו לעשות מה שידעה מכבר שהם צריכים לעשות.

אחרי שאבא יצא לעבודה, כמו בכל הימים הרגילים, העירה את שמעון, הלבישה אותו מהר, נתנה לו שתי פרוסות לחם בריבה עם הקקאו שלו והקפידה שיגמור את שתיהן, אבל כשהתכונן ללכת לגן אמרה: היום לא הולכים לגן. היום נוסעים לדימונה, להביא את אמא. יש לנו עכשיו אצלה עוד אח קטן. נראה את האח הקטן ונאמר לה שתשוב הביתה אלינו, מפני שכולנו רוצים כבר שתשוב.

בעצם, ידעה בדיוק מה היא צריכה לומר לאמא. פעמים רבות כל כך אמרה לה כבר כל זאת במחשבה. לה תוכל, למשל, לספר איזה ילד רע יכול שמעון להיות לפעמים וכמה קשה להשגיח עליו. בכל בוקר צריך לריב אתו, שיגמור את הקקאו. והוא עקשן כזה – אף פעם אינו רוצה להתרחץ, אפילו לא את הידיים, ורק כשהיא מזכירה לו כמה יכעס אבא, אם תספר לו שלא הסכים להתקלח, היא יכולה להכניס אותו למקלחת. והוא שובב גדול כזה, מלכלך את הבגדים וקורע אותם תמיד ואפילו כשסבתא באה ויושבת כמה שעות, אינה מספיקה לתקן כל מה שהוא קורע. ויש לה עוד הרבה סיפורים שהיא צריכה לספר לאמא. רק דבר אחד לא החליטה אם תספר לאמא. עדיין לא החליטה אם תספר לה שאבא בוכה לפעמים בלילות. אבל יכול להיות שתספר לה גם את זה, כי היא אמא ולה צריך לספר הכל.

והיום הגיע היום הזה שהם נוסעים לאמא לדימונה והיא תוכל לספר לה הכל ולומר לה שהיא צריכה לשוב הביתה.

חנלה ידעה היטב איך נוסעים לדימונה. קודם צריך לנסוע בשירות לבאר־שבע ושם יש אוטובוס שנוסע לדימונה. כך אמרה המורה בבית הספר, בשיעור מולדת, כששאלה אותה איך נוסעים מכאן לדימונה. אפילו כסף יש לה בשביל הנסיעה. בכל פעם שאבא נותן לה כסף לקנות משהו בחנות, היא משאירה משהו מן העודף אצלה. רק כמה אגורות בכל פעם, אבל עכשיו יש לה המון אגורות והכסף ודאי יספיק בשביל להגיע עד דימונה, ואפילו יותר רחוק, אם צריך.

הנהג בשירות לבאר־שבע היה איש טוב מאד. הוא אמר לה ששניהם יכולים לשבת במקום אחד ולשלם רק בעד כרטיס אחד. הוא ביקש אפיל לדעת לאן הם נוסעים וחנה סיפרה לו שהם נוסעים אל אמא. לא שאל איפה אמא ולא סיפרה לו איפה.

הדרך היתה מענינת מאד. המון מכוניות טסות מהר ומשאיות ענקיות ורכב של הצבא. במקום אחד רעה עדר עזים לצד הדרך ואוירון קטן ירד נמוך מאד אל השדות, עד שכמעט אפשר היה לראות איש קטן־קטן יושב בו וזה היה מתוק כל־כך. אבל הדבר הכי טוב היה, שעוד מעט יראו את אמא. ולכן נדמה שהדרך ארוכה כל־כך, מפני שרק כאשר תיגמר הדרך הזאת אפשר יהיה סוף־סוף לראות את אמא.

כאשר הגיעו לבאר־שבע, עצר הנהג את הטקסי ואמר להם: עכשיו, ילדים, אתם יכולים לרוץ מהר אל אמא והזהרו, כשאתם עוברים את הכביש. חנל’ה רצתה לשאול אותו איפה המקום, שממנו נוסעים לדימונה, אבל עד שעמדה וחשבה איך להתחיל, הוא סגר את הדלתות של המונית, הסתובב ונסע משם מהר, כשהוא משאיר מאחוריו ענן של פיח שחור.

המון אנשים עברו בסביבה, אבל איש לא שם אליהם לב. רק אחרי זמן רב מצאה חנל’ה בעצמה אומץ לפנות אל מישהו ולשאול מאין נוסעים לדימונה. האיש לא עצר, המשיך בהליכה והביט עליה במין מבט משונה. איש אחר שפנתה עליו, נעצר ואמר: עכשיו, ילדים, חיזרו מהר הביתה ואל תסתובבו כאן, זה לא מקום בשבילכם. גם האיש שבא אחריו אמר: הביתה, ילדים, ולא לבלבל את המוח!

חנל’ה החליטה שצריך לגשת לאיזה מקום אחר. אולי שם המקום שממנו נוסעים לדימונה ואם לא תמצא אותו בעצמה, אולי יהיו שם אנשים טובים יותר שיגידו להם. הם יגידו, אם רק תוכל להסביר להם שהם נוסעים לדימונה להביא את אמא, אבל כולם עונים תשובות כאלו, לפני שמספיקים לשמוע מדוע הם צריכים לנסוע לדימונה.

בינתיים נעשה חם מאד ושמעון רצה פיפי. הלכו עד שהגיעו למגרש ריק גדול ואחרי שהוא גמר, עברו את הגדר והמשיכו ללכת. עכשיו היו המקומות ריקים וברחובות כמעט שלא היו אנשים. פחדה שאולי יפגשו בכלב גדול ולא יהיה מי שיציל אותם ממנו. אבל היה להם מזל ורק כלב קטן אחד נבח עליהם מאחת החצרות וגם הוא היה קשור ברצועה והספיקו לפחד רק עד שגילו את הדבר.

הלכו הלאה והגיעו למקום ששוב היו שם הרבה בתים וכמה חנויות. אני צמא, אמר שמעון, אני רוצה לשתות. רצתה לקנות בשבילו גזוז, אבל לא היתה בטוחה שהכסף שנשאר לה יספיק בשביל לנסוע עד דימונה, אם תקנה גזוז. הלכה אל בעל הקיוסק ואמרה: האח הקטן שלי צמא ואין לנו מספיק כסף. אולי אפשר לתת לו כוס מים? האיש בקיוסק היה איש טוב מאד והוא אמר: בודאי, בודאי! הביא שתי כוסות ושם קצת עסיס בתוכן ואמר: תשתו ילדים.

כאשר גמרו את העסיס, שאל האיש: מאיפה אתם, ילדים? אתם לא מהסביבה? לא, אמרה חנל’ה, אנחנו גרים באשדוד. זה מענין מאד, אמר האיש, ואתם מבקרים כאן אצל מישהו? אצל מי אתם מבקרים כאן? לא, אנחנו לא מבקרים כאן, אמרה חנל’ה, אנחנו עברנו כאן בדרך. אנחנו נוסעים לדימונה. לאן? שאל האיש. לדימונה, אמרה חנל’ה, אולי אתה יודע מאיפה נוסעים לדימונה? אנשים רעים לא רצו להגיד לנו. זה באמת מענין, באמת מענין, אמר האיש הטוב. ועם מי אתם נוסעים לדימונה? אנחנו נוסעים לבדנו, אמרה חנל’ה. לבדכם? התפלא האיש. ומה יש לכם לעשות בדימונה?

פתאום חשבה חנל’ה, שהיא לא צריכה לספר הכל לאיש הזה, אפילו שהוא איש כל־כך טוב, אבל שמעון אמר: אנחנו נוסעים לאמא.

לאמא?! התפלא האיש יותר. ומדוע אתם נוסעים לאמא בדימונה, אם אתם גרים באשדוד¹?

יש לנו אח קטן אצל אמא, אמרה חנל’ה. אח חדש, הוסיף שמעון. אנחנו רוצים להגיד לה, המשיכה חנל’ה, שדי כבר להיות רחוקה, אנחנו רוצים אותה והיא צריכה לחזור הביתה.

האיש היה באמת איש טוב והוא שאל אותם אם הם רוצים לאכול משהו. ואשתו הביאה לחם ומלפפונים ועגבניות ומרגרינה וחלב ואפילו שוקולד. ואחר כך חזר האיש עם שוטר ואמר לו: הנה הילדים שסיפרתי לך עליהם. והשוטר אמר, שהם צריכים לבוא אתו למשטרה. אבל לא עשינו שום דבר רע, רק רצינו אל אמא שלנו, אמרה חנל’ה. זה טוב, אמר השוטר, אתם ילדים טובים ובאמת לא עשיתם שום דבר רע, אבל אתם צריכים לבוא אתי למשטרה ושם נראה, אולי ניקח אתכם לאמא שלכם.

במשטרה נתנו להם סוכריות והם חיכו שם זמן רב מאד. ואחר־כך אמרו להם שיקחו אותם הביתה במכונית של שוטרים. וחנל’ה שאלה מה יהיה עם אמא בדימונה, אנחנו צריכים לנסוע לאמא בדימונה. אבל היה שם שוטר אחר והוא דיבר אתם כמו המנהל של בית הספר, קצת יפה וקצת מפחיד, והוא אמר להם שהם צריכים לנסוע הביתה לאשדוד ואם אבא רוצה הוא יכול לקחת אותם לאמא.

ואחר כך הכניסו אותם לתוך מכונית של שוטרים, בצבע שחור, עם אור כחול ויפה ממעלה. ולשוטר שנסע אתם היה אקדח אמיתי והוא אפילו הרשה לשמעון לגעת באקדח. ובתחנת המשטרה באשדוד כבר חיכה להם אבא והוא לא כעס ולא נזף בהם ודווקא חיבק אותם חזק־חזק ונשק להם המון נשיקות.

בערב, לפני ששכבו לישון, אמרה חנל’ה לאבא בשקט, ששמעון לא ישמע, מפני שהוא קטן מדי ואיננו יכול להבין דברים כאלה: אתה יודע, אבא, אני חושבת שסבתא באמת צודקת ואמא אשה רעה.

אבא לא השיב ואחרי הפסקה קצרה הוסיפה: אבל אני, בכל זאת, רוצה לראות אותה.

בעתונים כתבו: ילדה בת שמונה וילד בן ארבע מאשדוד נמצאו משוטטים לבדם בבאר־שבע. הם סיפרו שהיו בדרך לדימונה, לבקש מאמם, שעזבה את הבית, לחזור. המשטרה החזירה אותם אל אביהם באשדוד. עוד סיפור אחד על ילדים קטנים.

השוטר הכניס עמו את הילדה לתחנת המשטרה בהרצליה.

“מה הענין?” שאל הסמל התורן.

“היא רצתה לדעת איך הולכים מכאן לים”, השיב השוטר.

“אני לא עשיתי כלום”, התערבה הילדה בדבריו, “רק רציתי לדעת איפה הים”.

“אחר כך נשאל אותך, ילדה”, ריכך הסמל התורן את קולו לרגע. “אז מדוע הבאת אותה?” נפנה מחדש לשוטר.

“באו אנשים ואמרו – יש כאן ילדה קטנה עומדת כבר הרבה זמן ושואלת את כולם איך הולכים מכאן לים”, החזיר השוטר.

“אז מה?” שאל הסמל התורן, “מותר גם לילדה קטנה לרצות לדעת איך הולכים לים”.

“אבל היא היתה שם לבדה”, אמר השוטר “והים רחוק מאד”.

“איפה ההורים שלה?” שאל הסמל התורן.

“איש איננו יודע”, אמר השוטר.

“הה, מקרה של אבידת ילד”, המהם הסמל. “מה שמך, ילדה?” לקח את העפרון בידו וניגש לרשום ביומן.

“אסתר לוי”.

"ואיפה ההורים שלך?

“אבא בבית”, פתחה בדיבור, “ואמא”…

“איפה הבית שלך?” נכנס הסמל התורן בדבריה.

“בבית־שאן”, השיבה קצרות.

“איפה?!”

“בבית־שאן”.

“בבית־שאן?!”

“כן, אמרתי בבית־שאן”, חזרה בעקשנות.

“אז מה את עושה כאן בהרצליה?!” התפלא השוטר.

“אני צריכה ללכת אל הים”, השיבה ברצינות¹.

“את לבדך?” חקר הסמל התורן, “בלי ההורים?”

“כן, ואני צריכה ללכת אל הים. איפה כאן הים?”

“איך באת לבדך מבית־שאן?” המשיך הסמל התורן לחקור.

“באתי…” גימגמה הילדה, “באתי באוטובוס”.

“לבדך?!”

“כן, לבדי”.

“ואיפה את גרה בבית־שאן?” המשיך הסמל התורן בחקירה.

“אני גרה… אני גרה… ברחוב הרצל”, ענתה בכבדות.

“איזה מספר?”

“לא זוכרת”.

“טוב, אנחנו עוד נמצא”, פסק הסמל התורן. “חכי כאן!”

נטל את שפופרת הטלפון וחייג מספר. אחרי המתנות רבות קיבל את מבוקשו.

“הלו, כאן סמל־תורן, הרצליה”, אמר לאיש־שיחו בטלפון. “יש כאן ילדה שאומרת שבאה לבדה מבית־שאן. יש לכם תלונה על ילדה נעדרת?… בערך בת שמונה או תשע… אולי עשר… אסתר לוי… אומרת שגרה ברחוב הרצל… כן, רחוב הרצל בבית־שאן… לא זוכרת את המספר… אז תבדוק, בבקשה”.

“תיגש תביא לה איזה ארטיק או וואפל”, אמר הסמל התורן לשוטר והוציא מכיסו את ארנקו.

“לא רוצה ארטיק ולא וואפל”, אמרה הילדה.

“אולי לשתות משהו?”

“לא רוצה לשתות”.

“אז מה את רוצה?”

“רוצה ללכת לים. תגידו לי איפה הים”.

“מה תעשי בים?”

“אני צריכה ללכת לים. אני מוכרחה…”

“ילדים לא מתרחצים בים לבדם”.

“אני לא רוצה להתרחץ בים”, השיבה בעקשנות, “אני צריכה לים מפני…” פתאום נכנס היסוס בקולה והפסיקה את דיבורה.

“מפני מה?” שאל הסמל התורן, בקול שניכרה בו כבר רוגזה.

“אמא שלי צריכה לבוא מן הים”. דיברה, כשהמילים יוצאות מפיה דחופות בזו־אחר־זו.

“אמא שלך?!”

“כן”, המשיכה בקול שלוו יותר, “היא צריכה לבוא מן הים ואני רוצה לפגוש אותה. אם אני לא אבוא לפגוש אותה, לא יבוא אף אחד והיא לא תדע איפה למצוא את הבית שלנו”.

“המ…”, המשיך הסמל התורן, “אז איפה את אומרת שאת גרה?” קולו קיבל גוון חקרני יותר.

“בבית שאן, ברחוב הרצל”.

“ואת לא זוכרת את המספר?”

“אולי שלושים ושבע או שלושים ושמונה. לא זוכרת בדיוק”.

“אז אם את גרה בבית־שאן”, המשיך הסמל התורן בחקירתו, “מה עושה אמא שלך בים בהרצליה ומדוע את צריכה לפגוש אותה כאן?”

“כי אמא שלי תבוא מן הים ואמרו לי שהים כאן, בהרצליה”.

חכי כאן ואל תזוזי", עייפות נשמעה בקולו של הסמל התורן, “אנחנו נשמע כבר מבית־שאן מה באמת קרה שם”, הוסיף כאילו לעצמו, שחרר את השוטר וניגש לרשום את רשימותיו ביומן.

לאחר כרבע שעה פקעה סבלנותו וחייג שוב למשטרת בית־שאן.

“מה נשמע עם ענין אסתר לוי? מצאתם את המשפחה?… עדיין לא?.. ברחוב הרצל היא אומרת… שלושים ושבע או שלושים ושמונה, אבל יכול להיות גם מספר אחר, היא לא זוכרת בדיוק… אז חפשו אצל כל הלויים בבית־שאן… לא, אינני יודע איך הגיעה הנה. אמרה באוטובוס, אבל אינני יודע”.

הניח את השפופרת מידיו, הפעם ברוגז ניכר. “אז לא תאכלי שום דבר?” שאל, “את באמת לא רעבה?”

“לא”, השיבה הילדה, “מדוע אתה לא נותן לי ללכת? אמא שלי תבוא ואף אחד לא יבוא לפגוש אותה”.

“זה נראה אחר־כך, בינתיים אל תזוזי מכאן” החזיר לה בנזיפה.

הטלפון צלצל מספר פעמים. בכל פעם נטלו בחטף, אבל מיד נתאכזב. השיחה מבית־שאן לא הגיעה. סתם תלונות קטנות. כבסים שנעלמו מן החבל. כלב שנשך. סכסוך שכנים. הזמן נתמשך בעצלתיים והילדה גילתה סימנים מטרידים של חוסר־סבלנות. לבסוף בא הצלצול שחיכה לו. האזין בדריכות.

“באמת בדקתם אצל כל הלויים?… כן, אני יודע שיש הרבה, אבל בדקתם אצל כולם?… ושום ילדה לא הלכה לאיבוד?… אבל היא אומרת ששמה אסתר לוי והיא באה הנה מבית שאן… לא חשוב איך באה, העיקר שהיא כאן, אתה יכול להאמין לי!… המ…”, אמר כמעט בינו לבין עצמו, “אולי אתה צודק… אולי באמת איננה מבית־שאן… טוב, אבדוק גם במקומות האחרים.”

הניח את השפופרת ונתן בילדה מבט חודר:

“שום ילדה ששמה אסתר לוי לא הלכה לאיבוד בבית־שאן. בעצם, שום ילדה לא הלכה לאיבוד בבית שאן”, הוסיף נמרץ, “אז אולי את בכל־זאת לא מבית שאן? תגידי לי, ילדה, מה שמך ואיפה את גרה?!”

“שמי אסתר לוי”, השיבה, “ואני גרה בבית שאן ברחוב הרצל, שלושים ושבע או שלושים ושמונה, אני לא זוכרת בדיוק, ואני באתי לים בשביל לפגוש את אמא, כי אמא שלי תבוא מן הים² ואני צריכה לפגוש אותה”.

הפעם נתמלא כעס אמיתי. נטל שוב את הטלפון, חייג מספר וקרא:

“הלו, מטה? תני לי את מחלקת הנעדרים… מחלקת הנעדרים… כאן סמל־תורן הרצליה… כן… יש כאן ילדה. אומרת ששמה אסתר לוי… אס – תר ל – וי… כן… אומרת שהיא מבית־שאן. בדקתי שם ואין נעדרת כזו… אין שם שום ילדה נעדרת… אולי הודיעו לכם מאיזה מקום אחר?… אסתר לוי… בת שמונה או תשע, לכל היותר עשר… אין נעדרת כזו?… אולי שם אחר, אינני יודע… תודיעו לי, בבקשה… אני אחכה… אינני יודע מה לעשות אתה. לא רוצה אוכל, לא רוצה כלום… אז תודיעו לי, אם יש באיזה מקום אחר נעדרת כזו”.

שוב עברה שעה ארוכה. הילדה ישבה בשתיקה ולא הוציאה הגה מפיה. כל נסיונותיו לדובב אותה או לשעשע אותה עלו בתוהו. לבסוף הגיע הצלצול שחיכה לו.

“מפתח־תקוה?!” קרא בתמיהה, לאחר שהאזין שעה קלה, “זה באמת יותר מתקבל על הדעת… כל הזמן לא הבינותי איך הגיעה הנה לבדה מבית־שאן… אז אתם שולחים אותו הנה?… טוב, אנחנו מחכים כאן… לא, אדאג שלא תזוז מכאן…”

ובכן, ילדה“, פנה אליה, מצאנו את אבא שלך והוא יבוא לקחת אותך עוד מעט. עכשיו את לא צריכה לפחד. הכל יהיה בסדר”.

“אבא שלי לא יבוא!” השיבה בחרדה. “תן לי ללכת אל הים. אמא שלי תבוא מן הים ואני צריכה לפגוש אותה!”

“את שבי כאן ואל תזוזי!” ציווה בחומרה, “יבוא אבא שלך ואז נראה”.

שוב עבר זמן־מה באפס מעשה, עד שהגיעה ניידת המשטרה וגבר כבן ארבעים ירד ממנה. השגיח בילדה ומיהר לקראתה: “כן, זוהי שושנה! יברך אתכם אלהים שמצאתם אותה. בואי, שושנה, בואי הביתה”.

“הוא לא אבא שלי!” צווחה הילדה. “אני לא רוצה הביתה! אני רוצה ללכת לפגוש את אמא!”

“רגע אחד!” התערב הסמל התורן, “נעשה הכל בסדר. מה שמך אדוני?”

“שלמה כהן”.

“וזאת הילדה שלך?”

“כן”.

“והשם שלה?”

“שושנה”.

הסמל התורן רשם ביומן כל שאלה ותשובתה בצידה בזהירות מרובה. “יש לך תעודות?”

“הנה כאן, השם שלה רשום בתעודת הזהות”, הוציא האיש תעודה מכיס מכנסיו והגישה לסמל התורן.

“בלי עין הרע, שמונה ילדים”, אמר הסמל התורן.

“הנה כאן – שושנה”, הורה האיש באצבעו, “הרביעית”.

הסמל התורן רשם בקפידה ביומן. “ואתה מזהה את הילדה הנמצאת כאן כבתך. שושנה?” שאל ביובש.

“כן”, ענה האיש.

הסמל התורן הרים את עיניו מן היומן וגוון של סקרנות הסתנן לקולו: “ומה הסיפור הזה שהיא מספרת על אמא שלה שתבוא מן הים?”

“אמא שלה מתה”, השיב.

“אני מצטער לשמוע”, אמר הסמל התורן.

“גם אבא שלה מת. שניהם מתו כשהיתה ילדה קטנה מאד ואני הדוד שלה והיא מאומצת אצלי, כמו הילדים שלי, אין הבדל”.

“אבל אמא שלי תבוא מן הים”, התערבה הילדה בשיחה.

“היא עוד קטנה ולא מבינה”, הוסיף האיש. “תמיד רצתה לדעת איפה אמא שלה ואמרו לה – אמא רחוק־רחוק מעבר לים. אולי היא מאמינה שאמא שלה תבוא פעם מעבר לים. זה עוזר לה”.

“מדוע אמרת ששמך אסתר לוי ואת גרה בבית־שאן?” אמר הסמל התורן ברוגז מהול בסלחנות," עשית לי הרבה צרות".

“היא קטנה, צריך לסלוח לה,” אמר האיש. “בואי, שושנה, נלך הביתה”.

“אבל אמא תבוא מן הים ולא יהיה שם אף אחד לקבל אותה ולהראות לה איפה אנחנו גרים!” חזרה הילדה בעקשנות.

האיש הושיט לה שוב את ידו: “בואי, שושנה, נלך הביתה”. תחילה סרבה לו, אבל לאחר שעה קלה נתרככה, הניחה את ידה בידו והם צעדו כלפי הדלת.

“רגע אחד”, אמר הסמל התורן. “אתה לא יכול לקחת אותה כך. אתה צריך לחתום לי כאן שקיבלת את הילדה”.

כך נגמר בינתיים עוד אחד מסיפורי העתונים. אין ספק שבמרוצת הזמן למדה הילדה להבין שאמא שלה לא תבוא מן הים. או שמא למדה רק שעליה לנהוג כאילו היא מבינה כך, ובסתר עודנה מאמינה בכך, שאמא שלה תבוא מן הים, וכל אימת שהיא מזדמנת אל הנוף הכחול והמרגיע, מתעוררת בה רגשה סתומה של צפייה? לא, דבר זה שוב לא נדע לעולמים ותמיד נהיה חופשיים לחבר לו לסיפור הקטן מן העתון כל סוף שיעלה בדמיוננו.

גדי היה ילד ממושמע.

עוד לפני שהגיע לגיל חמש, כבר עמד מן הצד ולא השתתף בכל התעלולים ומעשי השובבות של הילדים בשכונתו, אשר ביישוב הגלילי. לא שיחק בערימות החול ליד הבנינים החדשים, לא קפץ מעל מצבורי הלבנים, לא טיפס על הפיגומים ולא התפלח יחד עם כולם מבעד לגדרות התיל של בוסתני התפוחים, השזיפים והאפרסקים אשר מסביב.

תמיד עמד מן הצד, כי אבא אסר עליו את ההשתתפות בכל מעשי השובבות האלה וכשעוברים על איסור של אבא, חוטפים מכות – מכות הגונות. “אני עובד יותר מדי קשה בשביל להרויח כסף לקנות לך בגדים אלה”, נוהג אבא לומר תמיד, “ואני לא מסכים שבגלל שטויות ומעשי־שובבות תקרע את הבגדים ותבזבז את הכסף, שאני מרויח בעבודה קשה כל כך”.

גדי היה, אמנם, בן חמש בלבד, אבל במשפחה שלו הוא כבר גדול למדי. ואם הוא כבר גדול למדי, משמע שהוא נמצא בטיפולו של אבא. אמא, בדרך כלל, עסוקה בטיפול בתינוק. לתינוק החדש עדיין לא מלאה שנה ואמא מטפלת בו. אבל בינו ובין גדי ישנה שרלה, שהיא בת שלוש וזאביק שהוא בן ארבע, ואם אבא מטפל בהם, ודאי שהוא מטפל כבר גם בגדי.

הטיפול של אבא הוא בדרך כלל מכות. אמא רוטנת: תראה, אבא, מה עשה גדי (או מה עשה זאביק, או יונתן, או שמוליק, או כל אחד מהשבעה). אבא בא, רואה מה עשה גדי ומרביץ, כדי שידע לא לעשות זאת שוב.

אבא מרביץ על כל דבר. כל תלונה של אמא מביאה מכות מאבא. אבל בייחוד הוא מרביץ, כאשר התלונה נוגעת להשחתת דברים, כמו בגדים, או כלי בית, או כל דבר אחר, שעולה בכסף ואבא עובד קשה כל־כך, כדי להרויח כסף זה. כל הילדים מפחדים מהמכות של אבא ונזהרים יפה־יפה שלא לקלקל שום דבר בבית. כאשר הם מסירים את הבגדים, לפני השינה, הם מניחים אותם בערימה מסודרת על הכיסא שליד המיטה, שלא יתקלקלו ולא יתקמטו, כי כביסות מיותרות מקצרות את חיי הבגדים. את הגרביים הם מגלגלים לשני כדורים קטנים ומניחים אותן, שלא ילכו לאיבוד, בתוך הנעליים, העומדות מן הצד זו ליד זו ומחכות בסבלנות ובנאמנות לבוקר שיבוא.

כאשר היה גדי כבן ארבע, השתתף פעם במסע סחיבת אפרסקים של ילדי השכונה. הם התפלחו לבוסתן מבעד לגדר התיל ואכלו המון אפרסקים. אבל השומר השגיח בהם והם ברחו משם בריצה. וכאשר רצים מהר־מהר אי אפשר להיזהר כל־כך בזמן מעבר גדר התיל. כאשר הגיע גדי הביתה, אמרה אמא: תראה, אבא, מה עשה גדי לחולצה שלו, תראה. אבא הרביץ אז מכות כאלו, שמאז לא חזר גדי להשתתף בשום תעלול של הילדים.

אבל יום אחד חשב גדי – מדוע לא ילך פעם לבדו לסחוב אפרסקים מן הבוסתן? אם ילך לבדו, בלי הילדים שמקימים מין רעש כזה, יוכל לעבור בשקט־בשקט ובזהירות את הגדרות. השומר לא ירגיש בו והוא יאכל אפרסקים ישר מן העץ, כמה שירצה, ינעץ שיניים ויאכל כמה שירצה. ואחר כך יעבור שוב בשקט ובזהירות את הגדר בדרך חזרה. הבגדים יישארו שלמים ואבא אפילו לא ידע שהלך לסחוב אפרסקים.

ימים אחדים חשב גדי על התכנית וראה שאין ממה לפחד. אפשר ללכת לבוסתן האפרסקים, לקטוף ולאכול ולחזור ושום דבר לא יקרה.

את הגדר עבר בזהירות־בזהירות. בתוך הבוסתן הלך בשקט־בשקט. האפרסקים היו טעימים־טעימים. שום שומר לא נראה בסביבה. מרחוק נבחו כלבים והיה קצת פחד בלב. לפעמים נשמע רשרוש בין העצים, אבל היתה זו הרוח, או אולי ציפור. שום דבר לא קרה. הלב היה שמח מאד אבל בשקט־בשקט.

עכשיו באה השעה לחזור. הנה הגדר לפניו, הגדר האחרונה. יעבור אותה וילך לאורך שדרת הברושים, יחצה את הכביש ויעבור בשביל עד הבתים של שיכון א' ומשם קרובה מאד הדרך הביתה. צריך להיזהר במעבר הגדר, לעשות הכל לאט־לאט, שלא ייאחזו הבגדים בעוקצי התיל. צריך להתכופף עמוק־עמוק, להשחיל את הגוף בין שתי שורות התיל, לדחוף אותו קדימה, לזחול על הידיים, עד שכמעט כל הגוף נמצא מעבר משם, להעביר בזהירות רגל אחת, בלי להרים את הטוסיק, ואחריה להעביר רגל שנייה והכל גמור.

קרר…! נשמע פתאום קול קריעת אריג. גדי נעצר במקומו, ידיו מעבר משם ורגליו מעבר מזה לגדר התיל. חש שמכנסיו אחוזות באחד מעוקצי התיל. ניסה למשוך קצת בכוח, כדי להינתק מהלפיתה, אבל שמע את קול הקריעה חזק יותר. ניסה לזחול קצת אחורה. תחילה נדמה שהנסיון מצליח. אבל פתאום נשמע שוב קול קריעת האריג. אחרי מאמצים רבים עלה בידו להושיט את היד אל המקום שבו נאחזו מכנסיו בתיל ולשחרר אותם. עכשיו כבר לא היה קושי לזחול קדימה ולצאת. אבל כעת כבר היה מאוחר. שני קרעים צולבים, ארוכים ומכוערים, נסתמנו כמו חטא מביש בתושבת מכנסיו.

גדי נתקף חרדה עצומה. מה יהיה עכשיו?! איך ישוב הביתה? מה יספר לאבא?

הלך לאורך גדר הבוסתן, עד שהגיע לקצהו. היה שם גן ירק גדול. חצה גם אותו. הגיע עד שטח בור. הסתובב בו קצת, עד שמצא שביל. הלך בשביל. לא פסק ללכת וללכת עד שהגיע אל הגבעות. השעה היתה כבר מאוחרת למדי. לא ידע לאן ללכת, אבל חשב שכדאי לשוב בשביל וללכת לאיזה מקום אחר. לא לבוסתן, שם יכול להיות שגילו שמישהו סחב אפרסקים ואם יראו אותו שם יתפסו אותו. לא הביתה, מפני שאבא ירביץ מכות בגלל המכנסיים הקרועים. סתם לאיזה מקום אחר. ביקש לחזור על עקבותיו בשביל, אבל מצא את עצמו מטפס ועולה יותר גבוה בגבעות. מצא שביל אחר וירד בו. אבל הדרך הוליכה לתוך איזה ואדי ובו עצים רבים. לא רצה ללכת בין העצים, כי שם כבר היה כמעט חושך גמור. ישב על סלע ובכה. חשב, שמוטב אולי לשוב הביתה ולהגיד לאבא שהמכנסיים נקרעו שלא בכוונה, כי דווקא נזהר מאד שלא יקרה שום דבר למכנסיים, אבל זה קרה לא בכוונה, אולי אבא יסלח הפעם ולא ירביץ.

קם ממקומו וחיפש שוב דרך לחזור על עקבותיו. אם החליט לשוב הביתה אחרי שהגיע עד כאן, משמע שהדרך הביתה היא הדרך אחורה. אבל לאן שפנה היו מסביב רק סלעים גדולים וביניהם שיחים נמוכים, שיחים הזוחלים על האדמה. טוב שאין הרבה עצים כאן וזה איננו יער, חשב, כי ביער, כך מספרת הגננת, יש זאבים וחיות טורפות וכאן אין כלום.

בבית גילו שגדי איננו, רק כאשר הגיעה השעה לשכב לישון. בארוחת הערב שאל מישהו מדוע לא בא גדי לאכול. אבל ממילא לא תמיד אוכלים כל הילדים יחד וזה רגיל שמישהו בא לאכול יותר מוקדם או יותר מאוחר מן האחרים ובדרך כלל לא שמים לב. אבל כאשר הלכו כולם לישון, שמו לב שהמיטה של גדי ריקה. תחילה שלחו את אורי הגדול לחפש אותו אצל חברים. כאשר הודיעו למשטרה, כבר היתה השעה באמת מאוחרת.

המשטרה גייסה חוליות־חיפוש רבות ושלחה אותן לכיוונים שונים. השוטרים העיפו רקיטות צבעוניות באויר וגם ירו מפעם לפעם יריות ברובים, כדי להבריח את התנים והזאבים וגם כדי שגדי ישמע וידע שמחפשים אותו ואולי יקרא וידעו איפה הוא.

גדי שמע, אמנם, קולות־נפץ מרחוק וראה גם את הרקיטות הצבעוניות, אבל לא עלה בדעתו שכל אלה מכוונים אליו וכי מחפשים אחריו. ומדוע יחפשו, אם אבא אינו יודע עדיין שעשה מעשה רע וקרע את מכנסיו?!

החושך נעשה עבה וסמיך. הרעב לא הציק לגדי. להיפך, מרוב אכילת אפרסקים אפילו כאבה בטנו. לא חשב על ארוחת הערב, אבל חשב שצריך ללכת לישון. אמא תמיד מתלוננת אצל אבא, כאשר מישהו מן הילדים מאחר לשכב לישון ואבא נכנס אל החדר שלהם ושואל בקול כעוס: מי כאן לא רוצה עדיין ללכת לישון?! די שאבא יכעס על שקרע את מכנסיו, לא צריך שיכעס גם שהוא מאחר לשכב לישון.

חיפש ומצא בין הסלעים מקום שהיה דומה קצת למיטה. התקין עצמו לשינה ושכב בעיניים עצומות, מחכה לשינה שתבוא.

למחרת בבוקר מצאו את גופתו של גדי קפואה מקור. לידו מונחים, הבגדים העליונים אסופים בערימה מסודרת, שלא יתקמטו. המכנסיים מקופלים בצורה כזו, שהקרע לא יתגלה מבחוץ. למרגלותיו הנעליים, זו ליד זו, שמאלית משמאל וימנית מימין, ובתוכן הגרבים, מגולגלות כתמיד בשני כדורים קטנים, כדי שלא תלכנה לאיבוד.

בדיוק כמו שאבא אומר תמיד שצריך לעשות.

“תראה”, אמר מתי, “אמא ואבא ישנים עדיין”.

“באמת?! כל־כך מאוחר והם עדיין ישנים?!” קרא אריק ונכנס גם הוא לחדר השינה של ההורים.

ההורים שכבו ללא תנועה במיטותיהם. אריק, הבכור, כבן תשע, הסתכל בהם רגע קצר.

“הנח להם לישון, לא צריך להפריע להם”, אמר לאחיו, הצעיר ממנו בשנתיים, “נלך לבית הספר”.

“ומה עם ארוחת הבוקר? ומה עם הסנדביצ’ים שלי?” מחה מתי.

“אני אכין לך”, השיב אריק.

אריק לקח שתי קעריות, נתן בהן מן ה“קורן פלייקס”, הוציא בקבוק חלב מן המקרר ושפך לקעריות. שניהם ישבו לאכול מן המאכל הפריך. לאחר מכן סייע אריק בידי מתי להתלבש ולסדר את הילקוט, פרס לחם, מרח אותו בחמאה, רחץ תפוח והניח הכל בשקית של מתי.

“חכה לי על יד שער בית הספר בסוף היום”, הורה לאחיו הצעיר, “נלך יחד הביתה. אני אקח מפתח ואפתח לך את הדלת של הבית”.

“אתה לא צריך לקחת מפתח”, טען מתי, “אמא תפתח לנו”.

“אבל מה יהיה אם אמא עוד תישן בצהריים?” אמר אריק.

“טוב”, הסכים מתי. פעמון בית הספר צלצל ושניהם מיהרו לכיתותיהם.

בצהריים חיכה מתי לאריק ליד שער בית הספר. שניהם חזרו הביתה ביחד. אריק פתח את דלת הדירה והלך ישר לחדר הילדים.

“בוא, נראה מה עם אבא ואמא”, אמר מתי והלך לחדר השינה של ההורים. “הם ישנים עדיין”, נשמע משם קולו המאוכזב.

“אל תפריע להם”, אמר אריק, “בוא הנה ונחליף את הבגדים”.

אחרי שהחליפו בגדים בחדרם, אמר אריק: “ניגש לאכול צהריים”.

“ולא נחכה לאמא שתכין לנו?” שאל מתי.

“לא צריך, נכין בעצמנו”.

אריק פתח את המקרר והוציא משם כמה שאריות מן הארוחה של אתמול. לא היה שם הרבה אוכל ובסוף הארוחה חשו שניהם רעב־מה.

“אולי יש כאן איזו קופסה של לפתן”, הציע אריק והלך לחפש במזווה. ואכן היו שם כמה פחיות של לפתנים – אפרסקים, אגסים, סלט פירות מעורב. “מה אתה רוצה היום?” שאל את מתי.

“בסלט פירות יש דובדבנים?” שאל מתי.

“כן”, השיב אריק, “כמו שמצוייר על הקופסה”.

“אז אני רוצה סלט פירות”, אמר מתי. “אתה יודע לפתוח את הקופסה?”

“יש כאן באיזה מקום פותחן”, אמר אריק ופתח בחיפושים.

“אולי אתה יודע איפה אמא שמה את הפותחן?” שאל, אחרי שלא עלה בידו למצאו.

“אני אעיר את אמא ואשאל אותה איפה היא שמה את הפותחן,” הציע מתי, “היא ישנה כבר מספיק”.

“לא, לא צריך להעיר את אמא”, התנגד אריק, “נמצא אותו בעצמנו”.

לבסוף נמצא הפותחן חבוי בין הכפיות.

“אתה יודע איך משתמשים בפותחן?” שאל מתי.

“זה לא קשה”, אמר אריק.

“אתה זוכר איך אמא עושה את זה?” הוסיף מתי ושאל.

“אני לא צריך לזכור איך אמא עושה את זה”, נתרעם אריק פתאום. “אני בעצמי יודע”. ניסה לנעוץ את הפותחן במכסה הפחית, אבל לא הצליח להחדירו. “אולי תביא לי פטיש?” אמר למתי.

מתי הלך למחסן הכלים והביא משם פטיש.

“עכשיו תחזיק את הקופסה בשתי ידיים, אבל היטב”, הורה אריק. “אני אחזיק ביד אחת את הפותחן וביד אחת את הפטיש”.

“אתה לא מפחד שתעיר את אמא ואבא אם תדפוק חזק?” שאל מתי.

“אני אכה חלש ובשקט” הבטיח אריק, “הם לא יתעוררו”.

“הלוואי שיתעוררו”, אמר מתי.

בשתיים או שלוש המכות הראשונות לא הצליח אריק לנעוץ את הפותחן. כאשר ניסה להרים את הפטיש גבוה יותר ולהנחיתו במכה כבדה יותר, נבהל מתי ושמט את ידיו האוחזות בפחית. מכת הפטיש הונחתה באלכסון, הפחית זינקה ממקומה ונפלה ברעש רב על הרצפה, מבלי שנבעה בה חור.

שקט כבד נשתרר מיד אחרי הרעש.

“אתה לא חושב שהערנו את אבא ואמא?” שאל מתי.

“לא, אני לא חושב”, נתרעם אריק, “ותפסיק כבר לשאול על זה”.

“אני הולך לראות אם הערנו אותם”, אמר מתי.

“שב כאן ואל תלך”, ציווה עליו אריק. “אם הערנו אותם, הם יבואו בעצמם”.

“נסה שוב לפתוח”, אמר מתי, “הפעם אחזיק את קופסה ולא אזוז”.

“אני יודע מה נעשה!” הציע אריק פתאום. “לך אל השכנה, תן לה את הקופסה ובקש שתפתח אותה בשבילנו”.

“אני מתבייש”, אמר מתי.

“תגיד לה שהפותחן שלנו התקלקל”.

“אני מתבייש”, חזר מתי, “לך אתה!”

“אוף, אל תהיה כזה!” נתרגז אריק. “לא אשאיר אותך לבד כאן. לך לשכנה ותגיד לה שתפתח את הקופסה, מפני שהפותחן שלנו התקלקל”.

“לך אתה”, אמר גם מתי בכעס.

“אתה באמת מרגיז אותי!” קרא אריק ופתאום חל בו שינוי וקולו נתרכך, “טוב, נלך שנינו ביחד”.

השכנה פתחה להם את הפחית והם חזרו הביתה ואכלו את הלפתן ישר מתוכה.

“עכשיו אתה צריך להכין שעורים”, הודיע אריק למתי, “וגם אני אלך להכין את השעורים שלי”.

“אבל אני רוצה לשמוע את פינת הילד ברדיו”, אמר מתי.

“קודם שעורים ואחר כך רדיו”, לא הסכים אריק.

“אבל אחר כך לא תהיה פינת הילד”, המשיך מתי להפציר, “גם אמא מרשה לי לפעמים לשמוע את פינת הילד לפני השעורים”.

“טוב, אז תשמע קודם את פינת הילד”, ויתר אריק, “אבל שלא תשכח להכין¹ את כל השעורים!”

בשעה מאוחרת של אחרי הצהריים, אחרי שגמרו להכין את כל השעורים, האזינו לכמה מתכניות הרדיו וגם שיחקו בחצר, אמר פתאום מתי: “אוף! עד מתי הם ישנו כך?! מדוע הם לא קמים?!”

“אולי הם עייפים”, השיב אריק, "אם הם ישנים לא צריך להפריע להם.

“אני הולך לראות מה אתם”, אמר מתי.

“לא צריך, אל תלך!” נתעקש אריק. “אל תפריע להם לישון”.

אבל אני רוצה לראות מה אתם".

“אני לא מרשה לך ללכת!” הודיע אריק בתקיפות.

לארוחת הערב אכלו הילדים חפיסת שוקולד, שמצאו בארון, גמרו את כל הבטנים המלוחים שהיו בשקית וחילקו ביניהם כוס לבן בודדת שמצאו במקרר. אחר כך האזינו לכמה מתכניות הרדיו, הניחו שני בקבוקי חלב ריקים על מפתן הדלת, כמו בכל לילה, ושכבו לישון.

בבוקר התעורר מתי ראשון. “אתה חושב שאמא ואבא ישנים עדיין?” שאל את אריק, כשנתעורר גם הוא.

“אולי”, השיב אריק, “אבל לא צריך להפריע להם. אם הם יתעוררו, הם יבואו אלינו בעצמם”.

“אני הולך לראות”, אמר מתי.

“אמרתי לך כבר שאסור לך להיכנס לשם!” חזר אריק בתוקף. “במקום זה, לך לחנות ותביא לחם, גבינה ותפוחים”.

“אין לי כסף”, השיב מתי.

“תגיד להם שיתנו על החשבון. אמא תשלם אחר־כך”.

“אני מתבייש”.

“אתה תמיד עושה בעיות”, נזף בו אריק. “טוב, אז נלך שנינו יחד”.

בחנות קנו, לחם, גבינה, חמאה, ריבה, תפוחים, שתי טבלאות שוקולד וחבילת מסטיק. אריק הכין שוב ארוחת בוקר כביום הקודם וגם סנדביצ’ים לבית הספר. שניהם הלכו יחד ללימודים, כשאריק מורה למתי לחכות לו עם סיומם ולשוב יחד הביתה, כביום אתמול.

לארוחת הצהריים ניסו לפתוח קופסת לפתן אפרסקים, אבל שוב לא עלה הדבר בידם. אריק ביקש שוב לשלוח את מתי לשכנה, אולם זה לא הסכים בשום אופן. לאחר דין־ודברים ארוך, ויתר לו ושניהם הלכו יחד אל השכנה וביקשו ממנה לפתוח את לפתן האפרסקים, כיוון שהפותחן שלהם מקולקל.

אחרי הצהריים הכינו את שעוריהם, האזינו לרדיו ושיחקו בחצר. פעם צלצל מישהו בדלת ושאל על אמא או אבא. מתי אמר שהם ישנים, אבל אריק גילה מיד, שהאיש מתכוון רק למכור משהו ואמר “אנחנו לא צריכים כלום”.

בערב אמר מתי: “אני רעב. אני רוצה לאכול משהו”.

“נאכל לחם, גבינה ותפוחים ונשתה חלב”, הציע אריק.

“אני רעב”, התעקש מתי. “אני רוצה לאכול משהו ממש, שמבשלים”.

“אולי ננסה לבשל משהו בעצמנו”, אמר אריק.

“אתה לא יודע לבשל”, מחה מתי.

“יש עוד קופסה של אפרסקים”, הציע אריק, “אפשר לפתוח אותה”.

“אני לא הולך יותר לשכנה”, הכריז מתי.

“נלך יחד”, מיהר אריק לפייס אותו.

“אבל אני לא רוצה אפרסקים”, עמד מתי במריו.

“נפתח את האגסים”.

“אני לא רוצה גם אגסים!”

“אתה תאכל מה שיש!” נתקצף אריק ושניהם יצאו יחד אל השכנה.

“ילדים,” שאלה השכנה, “מה קרה לפותחן שלכם?”

“הוא לא עובד”, ענה אריק קצרות.

אריק היכה עליו בפטיש," אמר מתי, “ויכול להיות שהוא נשבר”.

“אמא מרשה לך לפתוח קופסאות בעצמך?” נתפלאה השכנה.

“לא תמיד”, השיב מתי במקומו, “רק מזמן שאבא ואמא ישנים”.

“ממתי?” תמהה השכנה.

“מאתמול”, אמר מתי, “הם ישנים מאתמול”.

“משלשום”, תיקן אותו אריק.

“אנחנו לא מפריעים להם לישון”, הוסיף מתי, “אנחנו עושים בעצמנו את כל הארוחות”.

“ילדים!” אמרה השכנה בחרדה, “בואו נראה מדוע אבא ואמא ישנים כל כך הרבה זמן”.

“אי־אפשר”, אמר אריק, “אסור להפריע להם”.

“איפה הם?”

“בחדר שלהם”.

דקה לאחר מכן נשמעו מחדר השינה של ההורים צווחות הבעתה של השכנה. השכנים האחרים, שנזעקו לשמע צעקותיה, מצאו אותה מעולפת למחצה. ההורים שכבו במיטותיהם, כדור האקדח נכנס לרקתה של האשה, כמעט בלי שדם טיפטף על הכר. הבעת פניה היתה שלווה ובמקום לא נתגלו שום סימנים שיעידו, אם חשה מקודם במוות המתקרב, או שזה בא עליה לפתע, בעודה ישנה. האקדח עצמו היה מוטל ליד גופת הבעל, במקום שנשמט מידו, אחרי שירה לתוך פיו. רצח ואיבוד לדעת? איבוד לדעת מתוך הסכם? דברים אלה נועדו להיות עלומים לעולם.

מפליא כיצד איש מן הילדים לא נתעורר בלילה לשמע היריות, אמרו השכנים וכתב העתון רשם מילים אלו מפיהם וחתם בהן את סיפורו.

אלה הם כמה מן הסיפורים שהוצאתי מן העתונים. אמת, פה ושם הוספתי עליהם נופך משלי. בעיקר כדי למלא את החסר. אולי כדי להסביר קצת מה שנראה לי טעון הסבר. למעשה יכול כל אחד להחסיר או להוסיף ככל שיחפוץ. כוחם האמיתי של סיפורים אלה הוא בכך, שאכן נתארעו ממש ולא עלו בדמיונו של מישהו.

אין ספק שכמותם ישנם מיליונים רבים. סיפורים של אהבה וחרדה, שמחה ואכזבה. סיפורים של צער ועצב. יפים החיים, שמלאים סיפורים כאלה. חבל שנמוגים ונעלמים כמו טיפות גשם, כמו רסיסים של שמש, הנתפסים לרגעים קצרים כמו קשתות צבעונין באגלי הטל.

מעטים מהם, מגיעים לפעמים אל העתונים. מתנוצצים שם שעה קצרה ועוצרת־נשימה, עד שנמוגים.

אחדים מהם אספתי כאן, בשביל אלה שהחמיצו אותם מחמת חפזון או בהילות, מחוסר תשומת לב או סתם מעייפות.

צריך לדעת לקרוא עתונים.