רקע
דוד שחם
היום האחרון לחיי (פרולוג להמשך)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

ואז נודע לי פתאום שהגיע היום האחרון לחיי.


ואפילו לא בתחילת היום. עד לאותו רגע כבר נלקח ממני חלק מן היום. השעה היתה, ככל שיכולתי לדעת, בין עשר לאחת־עשרה ואולי אפילו אחרי השעה האחת־עשרה.


המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה: קופחתי! הנה כבר עבר חלקו של היום, תוך שלא ידעתי שזה היום האחרון. אכלתי ארוחת־בוקר אחרונה, למשל, מבלי לדעת שהיא אחרונה. ודאי הצצתי מתוך היסח הדעת כמה פעמים בשעון, בלי שמוחי תפס שבכל הצצה כזו הריני רואה לאחרונה את מחוגיו בצירופם זה. לרגע התגנבה מחשבה, שצירוף זה עתיד לחזור על עצמו שנית בשעות הערב ולא מן הנמנע שעיני תיאחז בו שוב. לפחות לא היתה הפעם ההיא פעם אחרונה – אחת, אחרונה באמת, עודנה לפני. אבל גם נחמה זו, פעוטה ושטותית ככל שהינה, לא היה בה ממש. ראשית, השעה התשיעית בערב, לכל הדעות, אינה השעה התשיעית בבוקר, גם אם השעון – כלי מטומטם ועיקש שכמותו! – אינו מכיר בהבדל. ושנית, הרי אין לי שום בטחון שהסוף יגיע בחצות הלילה דווקא. לא מן הנמנע שיבוא הרבה קודם לכן. אין לי שום הבטחה, שאפשר לסמוך עליה, שאפילו היום האחרון עומד כולו לרשותי. ייתכן שסופו יקוצץ במפתיע, כשם שתחילתו נגזלה ממני, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה.


נגזלה? והרי השעות עברו עלי – או חלפו בתוכי – בדרך כל השעות בכל הימים! שום כוח לא גזל אותן ממני – ואין גזילה בלא שימוש בכוח. לא כך! – ישנה גזילה בהערמה, בהטעייה. מישהו הערים עלי בכך, שהניח לי לחיות את שעות הבוקר האלו, בלי לדעת שזהו היום האחרון לחיי.

ואילו ידעתי? אילו ידעתי – כלום יכולתי לחיות שעות אלו אחרת, ביודעי שזהו היום האחרון לחיי? יפה. הנה עכשיו אני יודע שהגיע היום האחרון לחיי. ובכן? – האם אני יודע כיצד חי אדם את היום האחרון לחייו? האם אני יכול, מרגע זה ואילך, לעשות רק את הדברים, שראוי לאדם לעשותם ביום האחרון לחייו? האם אני יכול, לפחות, להימנע מעשיית דברים שלא ראוי – או שאין טעם – לעשותם ביום האחרון לחייו של אדם?


מסופקני.


הנה אני יושב כאן וראשי ריק. שום רעיון מעורר־התרגשות אינו בא אלי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות, הרי זה לחשוב על הבזבוז האיום הזה. כל רגע העובר כעת הריהו רגע אחרון. שוב לא יבוא אלי רגע כזה. והנה הוא חולף ועובר, בלי שיקרה איזה דבר חשוב, הראוי לרגע אחרון. להיות ראוי לרגע אחרון הרי זה משא כבד ונכבד. מתברר, ששום רגע אינו עומד בו. כולם כורעים, אחד־אחד הם כורעים, מתמוטטים וצונחים אל תוך האין, מבזבזים את ההזדמנות הניתנת להם, מתבזבזים יחד עמה. האם אין בי רגעים, המסוגלים לעמוד במשא הזה?


אני מפנה את מחשבתי אחורה ורואה כי רבים מן הרגעים שעברו עלי בימים האחרונים היו רגעים אחרונים כאלה ואילו בשעתם אפילו לא נתתי עליהם את הדעת. כשם שהבוקר, למשל, אכלתי ארוחת־בוקר אחרונה ולא ידעתי שהיא אחרונה, כך אכלתי לפני ימים מספר תות־שדה ולא העליתי בדעתי אותו רגע, שזו הפעם האחרונה שאני אוכל תות־שדה. שלא לדבר על הענבים שאכלתי בשלהי העונה. ענבים חדשים יהיו בעונה הבאה בלבד ואילו היום הוא היום אחרון לחיי.


המדובר אינו, כמובן, במאכלים בלבד. ישנם עוד מעשים רבים שבכל־יום, שמרביתם הגדולה עשיתי כבר בפעם האחרונה. האם עלה בדעתי, בשבוע שעבר, כשהלכתי לקולנוע, שתהיה זו הפעם האחרונה? וכשמדדתי זוג מכנסיים? וכששמעתי את הקונצרט ההוא? וכשנסעתי לירושלים? וכשהשלכתי את החולצה לכביסה? וכשפרטתי את שטר הכסף בן חמישים הלירות? וכששכבתי עם אשה? ודאי שלא! ולו ידעתי – האם הייתי עושה דברים אלה בדרך אחרת, כיוון שאני עושה אותם בפעם האחרונה? האם היה בהם טעם אחר?


כל הרגעים, בעצם, הם רגעים אחרונים. כשאני מביט אחורנית, אני רואה שכל הרגעים שעברו עלי, רגע־רגע במועדו, היו רגעים אחרונים. איש מהם לא חזר אלי. העפיפון ההוא, שעשיתי במו־ידי. לא עף היטב כל־כך. משהו היה לקוי באיזון של קני הסוף, שעליהם מתחתי את נייר הצבעונין. העפיפון הבא יהיה טוב יותר, ניחמתי את עצמי. אבל העפיפון הבא לא היה. הקייטנה נסתיימה ועמה הקיץ. בא קיץ אחר ועמו משאלות חדשות, תכניות חדשות והעפיפון ההוא היה העפיפון אחרון, בלי שידעתי זאת אותה שעה. ונסיון הנתר המאכל והמים בשיעור החימיה. המורה גזר בסכינו קורט קטן מן הגוש שהביא עמו והניח בצלוחית מים. הקורט הקטן פתח בהתרוצצות מגוחכת, כשהוא פולט עשן כבד ומשמיע נשיפות כעוסות כל־כך, עד שנעלם לגמרי כשנסתיימה שליחותו. המחזה היה חביב כל־כך, שהחלטתי לחזור ולעשות נסיון זה בעצמי בהזדמנות הראשונה. אך זו לא באה, משום־מה. הפעם ההיא, בשיעור החימיה, היתה הפעם האחרונה. שוב לא אראה קורט נתר מאכל מתרוצץ הלוך ושוב בצלוחית של מים. ושוב אל אראה ספינה שנסחפה אל החוף בסערה, כמו שראיתי אותה אז. עמדה על הסלעים, קרוב כל־כך לחוף, כמעט כדי הישג־יד. לראשונה ראיתי אז אנייה ממרחק קטן כל כך. גדולה הרבה מכפי ששיערתי, אבל גם קטנה הרבה מכך. אניה טרופה! כמה ממלחיה היו עדיין על הסיפון, כמעט בגודל טבעי. הם נופפו בידיים, או שמא עשו איזו עבודה. היום איני זוכר, אז, אולי, לא ידעתי. המחזה כולו היה מפעים כל־כך, חדפעמי. בדמיון כבר נתרחש מקודם פעמים רבות. במציאות – לראשונה. והנה גם הפעם ההיא היתה הפעם האחרונה. ראשונה – וכבר אחרונה!


כל הפעמים הראשונות הריהן – מעצם היותן ראשונות – אחרונות. כל דבר יש לו הזדמנות אחת להיות הוא עצמו לראשונה. ובנצלו אותה, בהיותו הוא עצמו לראשונה – חולפת הזדמנות זו לעד. תהליך היותו הוא גם תהליך כליונו. לא שיש כאן שני תהליכים, המהלכים זה בצד זה בבת־אחת. תהליך אחד בלבד ישנו והוא עצמו גורם לכל דבר שיהיה ראשון ואחרון בעת ובעונה אחת, שכן אינו יכול להיות ראשון אלא בפעם האחרונה בלבד. אפילו הנשיקה הראשונה שנשקתי לנערה. הרכות הזו. השפתיים הרכות והחמות הנפשקות מולי בהתמכרות. והמתיקות המכלה הזו. הלשון המתוקה והחלקלקת, שכולה גילוי עוצר־נשימה, גילוי שאיני יכול להאמין לו.


איזו רשימה ארוכה של דברים אחרונים שהיו לי, עוד לפני היום האחרון הזה! אילו, לפחות, יכולתי לחזור אל תוכם, להיות נתון בהם שוב – ולו גם לרגעים קצרים, רגעים קצרים של חסד! ומדוע לא, בעצם, מדוע לא? האם אינני יכול להערים על השיטה העקבית והאכזרית הזו, להערים עליה ולנצח אותה? ודאי שאני יכול. אני יכול לעצום את העיניים. הנה אני בקייטנה על שפת הים. סוכת מחצלאות. עפיפון בצבע אדום בהיר וירוק כהה. חוט משיחה לבן. חול מוקשה ולח. שזרות תירס יבשות. שחפים. האם אינני שם, האם אינני שוב שם? שולחן כבד וארוך, המוברג אל הרצפה. לוח שחור מצוייר על הקיר. ארון זכוכית מלא בקבוקים ומבחנות. שפמו הלבן ואכול הטבק של המורה לטבע עולה מולי כמו חי. מדוע כמו? – חי! אני יכול להיות היכן שאני רוצה. חצר מגודלת קוצים. גדר ברזל חלוד. בבית שמעברה השני מרפסת סגורה, סגורה תמיד. מי גר שם בבית? מדוע סגורה המרפסת? אולי פעם נדע את התשובה. יש דברים שעודם לפנינו. היכן שאני רוצה מתי שאני רוצה. ארוחת־צהריים ראשונה במסעדה. כפות גדולות וכבדות. אמא מנגבת אותן היטב במפית נייר. הן מונחות ביד בצורה בלתי־רגילה כל־כך, מושכת ודוחה. קערה גדולה ובה מרק בשר. אטריות עבות. עיגולי־שומן זעירים צפים במרק ומחזירים את בוהק המנורות. חם. כרכרה רכת־חמוקים וקפיצית. גלגלים מצופים חישוקים רכים של גומי. נסיעה רכת־טלטולים, כמו עריסה הנישאת בנועם. רק פרסות הסוס מנקשות ברכות ועדינות – קלפ־קלפ־קלפ. אבל הרכבת צופרת תמיד לפני שהיא מגיעה לתחנה ונקישות הגלגלים נעשות איטיות יותר ויותר, עד שנעלמות לגמרי. ואז ישנה דרך באדמת החימר האדומה, שאינה אלא שני חריצים שהותירו גלגלי המכוניות שעברו כאן מקודם והנהג יושב ומסובב בהגה בתנועות מהירות ומגוחכות, כדי שלא להיתקע באיזה מקום רך. הנה אני יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. אני חוזר אל הרגעים ההם, אני שוב בתוכם.


אני לבדי בבית. הערב יורד לאט. ערב קיץ מתמהמה. אני מחכה לה. האם תשגיח שלכבודה שמתי פרחים באגרטל? היא מתמהמהת. הרגעים כואבים. הרגעים האחרונים לפני השעה המיועדת. הרגעים של הספק המצטבר. הרגעים הראשונים אחרי השעה המיועדת. הרגעים של ההתכווצות האיטית אל תוך הידיעה־מראש. הידיעה, שגם אם הפעם תבוא, הרי יבוא יום ולא תבוא. הידיעה שאי־פעם תהיה הפעם האחרונה.


שוב אני נגרר אל תוך הנושא הארור הזה. האם לא אוכל לנצח את השיטה? אני רוצה לחוש שנית את כל הפלאים הראשונים. אני רוצה לחוש שנית את הפלא הראשון, המתגלה מדי פעם מחדש בגוף האשה, הנחשף לפני בלי שום הסתייגות, בלי שום חציצה. בניגוד לטבע הזרות והניכור הטבוע בנו עמוק כל־כך, קרוב אלי כאילו אני ואת אינם עולמות אחרים, נעים במעגלותם, יחידים בבדידותם, מבלי יכולת להיפגש. אני רוצה ואני יכול. הנה אני עוצם את העיניים ואני יכול. כשאני רוצה אני יכול לטעום שוב את שפע הטעמים, לשמוע את כל הצלילים, לראות את כל התמונות, להריח את כל הניחוחות. כשאני רוצה אני יכול לדלות מתוך עצמי כל מה שאי־פעם שקע בתוכי, כל מה שאי־פעם ניגש אלי ונגע בי. כשאני רוצה אני יכול להחזיר את עצמי לכל רגע שהוא, אני יכול להחזיר לעצמי כל רגע שהוא. איני צריך אלא לרצות, לרצות מאד. והרי אני רוצה, רוצה מאד!


איזה אבסורד! היום היום האחרון לחיי והוא מתבזבז והולך על זכרונות, על דמיונות, על התכווצות חדלת־פעולה אל תוך העבר. איזו שטות! איזו אוילות! בקרב לא יהיה אלא עבר. עכשיו יש, כאילו, גם עבר וגם עתיד. ויש כמובן אותו קו דק, ערטילאי ובלתי־נתפס, שבו העתיד נעשה עבר, בדילוג חסר רחמים על מה שהינו, כביכול, הווה ואינו אלא תהליך ארוך ובזבזני ומרושע של התאפסות העתיד.


האם לא אוכל להערים עליו? האם לא אוכל לגנוב מהיכן שהוא את הדברים שכבר היו אחרונים ולסגל אותם שוב לעצמי, למנוע מהם את היותם אחרונים ולהציב אחרים במקומם? אני יכול לפתוח בכך שאוכל שנית את ארוחת הבוקר. אולי אלך לאיזו מסעדה ואזמין תות־שדה. אולי אפילו אמצא באיזה מקום ענבים־שמחוץ־לעונה. קולנוע? – אין קל מזה. אני יכול להספיק להצגה יומית. ומי יפריע בעדי מלגשת לחייט ולהזמין זוג מכנסיים חדשים? ומה בכך שכבר לא אלבש אותם כשיהיו מוכנים? נסיעה לירושלים הריהי ענין מסובך יותר. עשוייה להימשך זמן רב מדי וזה אינו ברשותי. אולי אצליח למצוא אפילו אשה שתסכים לשכב עמי. אפנה אליה ואומר לה: היום היום האחרון לחיי ואני רוצה לשכב, ולו גם עוד פעם אחת בלבד, עם אשה. הואילי בטובך ושכבי עמי. וכך כל הדברים שכבר היו אחרונים – הנה אני יכול ליטול מהם את היותם אחרונים. אני יכול לשים אחרים במקומם ואלה יהיו אחרונים.


האמנם? האמנם יכול אני להספיק הכל? והרי אינני יודע אפילו באיזה רגע יבוא המוות. ככל שמותר לי לשער, הריהו עלול לבוא בכל רגע. אם לא אספיק הכל – הריני חייב לבחור, לבחור את הדברים הטובים והחשובים ביותר. זה היום האחרון ועלי לחיות אותו כפי שצריך, עליו להיות נכון.


אם כך, אין טעם לחזור על הדברים שכבר עשיתי. להיפך, צריך לעשות דברים שלא עשיתי מעודי. צריך להספיק מה שלא הספקתי עדיין. לדחוס ריבוא אפשרויות שלא נתממשו עדיין, משאלות שלא זכיתי בהן, לדחוס את כולן בריכוז עילאי אל תוך הזמן הקצר שעוד נותר לי. אולי להתהולל, להשתולל, להתפרק, להתיר לעצמי את כל הדברים שהתאוויתי להם במסותר, אך לא העזתי להודות בכך אפילו ביני לבין עצמי? לספוג אל תוכי את כל ההנאות שנמנעו ממני, שמנעתי מעצמי, שאסרתי על עצמי? להשליך את כל האפשרויות שנצטברו, לבזבז את כל הכוחות שנאגרו, לחסל את הסיכויים שנשמרו להזדמנויות האחרות, ששוב לא תבאנה עולמית.


האם תהיה זו הדרך הנכונה לחיות את היום האחרון לחיי? – מסופקני. אם אותם דברים, שלא עשיתי עדיין, טעמם מענג כל־כך ועשייתם מהנה כל־כך, הרי שהידיעה שאיני יכול שוב לחזור עליהם, שהטעמים המופלאים האלה, שאני זוכה בהם כעת לראשונה, יימנעו ממני לנצח, שכן הפעם הראשונה תהא גם האחרונה, אין ספק שידיעה זו תיטול מהם את טעמם. אבוי, אפילו תהרוס אותו לחלוטין, תהפוך אותו למרורים. ההנאה תיעשה עינוי והשמחה – צער וכאב. ואם, להיפך, יתברר שדברים אלה אין בהם כל טעם, אינם אלא מקסם־שוא, מדוחי־דמיון חולה – ודאי שאין מקום לכך שאבזבז עליהם את היום האחרון לחיי.


ובכן, איך אחיה את היום האחרון לחיי?


אולי עכשיו, כשכבר אין שום הנאות מחכות לי, כשכבר איני עשוי להפיק שום תועלת משום דבר, כאשר כל דבר שאני עשוי להתחיל בו איני עתיד לראות את סופו, אולי עכשיו, כאשר כל הפיתויים נסתלקו מחיי, כאשר שוב איני ממתין לכלום, אולי עכשיו אוכל להיות טוב, להקדיש את מעט השעות שעוד נותרו לי לחיים נכונים, טובים?


אבל מניין אדע מה טוב ומה נכון? האם יכול אני לסמוך על כך, שמה שאומרים כי הוא טוב ונכון, הריהו באמת הטוב והנכון? או שמא אסמוך על אותה בת־קול מבפנים, שהיתה מלחשת לי תמיד כי מה שאני רוצה בו אינו הטוב והנכון, אלהים, כביכול, רוצה שארצה בדבר אחר? אם כך, אם זה רצונו – מדוע לא גרם לכך, אם הוא אלהים ויכול הכל. שארצה בטוב ובנכון? מדוע לא הצליח, במקרה הטוב, אלא להביא אותי לידי כך שאוותר לה לבת הקול הזו, שהתיימרה לדבר בשמו, אוותר מתוך גניחה של צער או מתוך צדקנות המחזקת טובה לעצמה, מתוך חרטה או מתוך כעס, אך מעולם לא מתוך רצון פנימי שלם ושקט? לא ייתכן שבת־קול זו, שהביאה עלי את כל הייסורים ההם, תדע מהו הטוב והנכון, אלא אם נסכים שדווקא אותם ייסורים עצמם הם־הם תמצית הטוב והנכון, תכלית הטוב והנכון, הטוב והנכון עצמם. כלומר הדרך היחידה לחיות את היום האחרון היא דרך הייסורים והכאב.


לא, גם אלהים אינו רוצה – או אינו יכול – לגלות לי כיצד עלי לחיות את היום האחרון לחיי. והרי יום זה נגמר והולך, כלה והולך. בקרוב לא יוותר ממנו כלום. וכשיבוא הרגע, כלום אוכל לקבל ממישהו בהשאלה, במתנה, או בכל דרך אחרת, אפילו רגע אחד נוסף? האם יש כוח בועלם, היכול לעצור את התהליך הזה של התקרבות הסוף אפילו כדי הרף־עין?


שנאה איומה, שנאה איומה ואכזרית, היא בלבד מסוגלת להמציא את התהליכים האלה, הפונים תמיד לכיוון אחד בלבד, את הדרכים החדסיטריות האלו, בלא חזרה, בלא הפסק. ההתפרקות, השבירה, ההתכלות, ההתמוטטות, ההתנפצות, הנפילה, החיים, המוות. אפילו מה שנראה לעיין לזמן־מה כתהליך הפוך – הגידול, הצמיחה, הלידה, אינם אלא צעדים שההגיון הגדול, ברוב שנאתו, מבלבל אותנו בהם, שכן גם הם עתידים להתגלגל בסופו של דבר לאותו כיוון ולהסתיים באותו מקום.


מיהו זה השונא אותנו כל־כך? מיהו זה, אשר מן הרגע הראשון להיותנו העלה אותנו על דרך, שאין ממנה חזרה? אבל מניין לי שכוח השנאה הביאו לקצוב לנו דרך זו? ושמא הוא אוהב אותנו? היום היום האחרון לחיי ואני הולך למקום, אשר אין לי מושג כלשהו מהו ומה יקרני בו. אולי אין מקום זה רע כלל ועיקר? אולי הווייה חדשה זו, שבה אהיה נתון מחר, אין בה כאב, אין בה ייסורים? אולי כולה טוב? ואולי, להיפך, כל הייסורים שעד עכשיו לא יוכלו להידמות אל אימת הכאב המחכה לי שם?


אינני יודע כלום? האם יש מי שיודע?


אולי אדע, כאשר אגיע – האם לא יהיה מאוחר מדי?


השעה כבר מאוחרת מאד. היום האחרון לחיי מתקרב לקיצו. עדיין אינני יודע כיצד עלי לחיות את היום האחרון. והרי כל ימי היו ימים אחרונים – האם ידעתי כיצד היה עלי לחיות אותם, אם כעת אינני יודע כיצד לחיות את היום האחרון? אולי בכל זאת חייתי אותם, כפי שצריך לחיות את היום האחרון, אבל בבלי־דעת, בדרך־מקרה בלבד?


שאלות. שאלות. שאלות בלי תשובה. האם בפעם הבאה אדע את התשובה? או אולי תהיינה השאלות אחרות?

המלצות קוראים
תגיות