אינני זוכר מתי קרה הדבר. אני מניח כי לא ברגע אחד (והדגש על אחד) קרה. קרוב לודאי שנתפתח בהדרגה, צמח לאט אל תוכי כמו שרשי העץ אל תוך הרקבובית, אל תוך העפר החום והאפל והלח, עד הסלע. כאשר מגיעים השרשים אל תשתית הסלע, או־אז מתארע אחד מן השניים. או שהשרשים משתרגים סביבו, מתפתלים בתוך עצמם ומאבדים את דרכם אי־שם בעולם התוהו, נידונים להיזון מן השפך המחלחל מלמעלה. אל התהום, מקום המים החיים, אל העומק האמיתי, לעולם לא יגיעו. או שעומדת להם הסבלנות (אומרים שגם מיני כימיקלים מופרשים מהם ומסייעים להם בדבר), הסבלנות, העומדת במקום שבו כל דבר אחר הולך לאיבוד, והם מצליחים להבקיע לעצמם דרך בתוך הסלע, אל מעבר לו. ואז הכל פתוח לפניהם.

אבל לא זאת רציתי לספר, כי אם כיצד נודע לי הדבר פתאום. ואין כאן שום סתירה עם מה שנאמר מקודם, שצמח לאיטו. אין ספק שכך היה, אבל לא הרגשתי בדבר, עד שנודע לי פתאום.

פתאום נודע לי שאני יכול לדעת מה עומד לקרות!

אני משתמש בכוונה במילים “נודע לי”, שיש להן משמעות של ידיעה המגיעה אלינו מבחוץ. במקרה זה, אמנם, באה הידיעה מבפנים. אבל אופייה החיצוני לא פחת משום־כך. היא באה אלי מתוך החוץ שבפנים. כביכול, ככל שחודרים יותר פנימה, מגיעים אל תחום שגם הוא מעין חוץ, אלא שחוץ זה פונה כלפי נקודה שבפנים, שהיא אולי אין־סופית וגדולה יותר מכל המרחב הגדול הנמצא מבחוץ.

אבל נחזור אל עניננו, אל המשפט ההוא שאמרתי מקודם: “פתאום נודע לי שאני יכול לדעת מה עומד לקרות”, וננסה להבהירו.

ענין ה“פתאום” הוסבר כבר מקודם ובמידה שעודנו סתום במקצת, איני סבור שאוכל להבהירו יותר. גם לענין ה“נודע לי” נזקקתי ואין בדעתי עוד להרחיב עליו את הדיבור. אשר ל“אני”, הרי זה נושא שעליו ודאי אפשר להרחיב את הדיבור וגם הפיתוי לעשות כן הוא רב, אבל מאחר שבדעתי להגיע למקום אחר, אוותר גם עליו.

להקלת ההסבר נעבור מקודם לחלקו האחרון של המשפט: “מה עומד לקרות”. הרי זה פשוטו כמשמעו, הדברים שטרם נתארעו והם עומדים להתארע. כלומר, במילה אחת, העתיד.

ידיעת העתיד יכולה להביא עמה הרבה נחת. קודם־כל, נוחיות לא מעטה. כשאדם יודע שירד גשם, מסתבר מאליו שיהיה זקוק למטריה. אבל לפעמים השמיים מעוננים. הכל סבורים שירד גשם ומצטיידים במטריות. מי שיודע בבטחה שלא ירד – אף כי השמיים מעוננים – פטור מטורח מיוחד. ואילו ביום בהיר, פעמים הוא נראה ברחובה של עיר כשהוא מטלטל מטריה בידו. אין ספק שאותה שעה הוא עשוי להיראות נלעג במקצת, כדרך כל אדם שאינו חי בהווה – ולענין זה אין הבדל אם חי בעבר או בעתיד – אבל, לעומת זאת, כשירד הגשם (כפי שהוא, בידעו את העומד לקרות, צפה מראש) יהיה היבש היחיד בין הרטובים.

אלו הן, כמובן, הנאות קטנות שיכול אדם להפיק מידיעת העתיד. בקצת תשומת־לב, חריצות, שכל־ישר ועוד כמה תכונות טובות כאלו, אפשר אפילו להפוך ידיעה זו למכשיר רב־עוצמה, המסוגל להביא תועלת מרובה. אני פטור, כמובן, מלהורות על היתרונות המרובים המצויים בידו של יודע העתיד בתחום עסקי הפיננסים, למשל. אם מצוי בידו כסף משל עצמו, הריהו יכול לגלגל אותו בזמן סביר להון גדול. אם אין בידו כסף משלו, הריהו יכול להיעשות יועץ (אף כי תחילה יצטרך לעמול ולשכנע את הבריות שעצתו, אמנם, ראוייה להישמע ויש אפילו חשש כלשהו, שבהיעדר הזדמנויות נאותות לא יעלה בידו להוכיח את הדבר לאנשים הנכונים, אבל זה כבר ענין של מזל, שאינו שייך לכאן) וכיועץ יוכל להשתכר כסף רב. אלו הן כמה טיפות מים האפשרויות – ולא בתחומי הפיננסים בלבד. אני משוכנע שכל אחד מן הקוראים יוכל בלי אימוץ מרובה של כוח המדמה, להיזכר בזמן קצר בכמה וכמה מקרים שקרו אותו, ואילו ידע מראש שהם עתידים לקרות, היה יכול להפיק מהם תועלת רבה או, לפחות, להימנע מצרה וכשלון.

הקורא הנבון עמד ודאי על כך, שלכל הדוגמאות שהובאו לעיל משותפת תכונה אחת: העתיד מופיע בהן כדבר שאפשר להשפיע עליו בדרך כלשהי, לשנות אותו, להתחמק ממנו או, לפחות, להתכוון לפיו. קיומו של העתיד אינו נתפס בהן כמוחלט, כדבר הקיים בפני עצמו, אלא כקיום־על־תנאי. זהו פגם לא בלתי־מבוטל, שעוד צריך יהיה לתת עליו את הדעת במשך הרצאת הדברים. אבל כאן עלי לחזור אל שתי המילים מתוך המשפט ההוא, שמקודם דילגתי עליהן, אבל אחרי שאסביר אותן, אולי ייראה הפגם, שעליו דיברתי מקודם, באור אחר.

ובכן, כאן – המפתח הוא בצירוף המילים “יכול לדעת”.

כל תלמיד ששנה מעט דקדוק ומעט תורת הלשון יודע ש“יכול לדעת” אין פירושו עדיין “יודע”. כדי שדבר כלשהו יצא מן הכוח אל הפועל, דרושה השתתפות של גורם אחר. יש צורך בפעולה כלשהי. פעולת הרצון. או אפילו פעולת המקרה. בלי נגיעה כזו – היכולה להיות נגיעה של חסד או של רשע או סתם של שוויון־נפש – נדון ה“יכול” להיות אסיר־עולם אצל עצמו.

השאלה היא, אם “יכול לדעת” פירושו “יודע כשרוצה”. והתשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. לכאורה, עליה להיות חיובית, בלא שום הסתייגויות. שהרי מי שאיננו יכול לדעת כשרוצה, איננו “יכול” לדעת. פשוט איננו יכול וחסל. אבל, למעשה, הדברים אינם פשוטים כל־כך. הנה, למשל, אם יכול לדעת כאשר אחר רוצה ואילו כאשר אותו אחר אינו רוצה, אינו יודע – האם רשאים אנו לומר שיכול לדעת? דומני שאיש לא יפקפק שכן, שהרי כאשר האחר רוצה הריהו יודע. משמע שיכול לדעת. יחד עם כך אינו יודע כשהוא עצמו רוצה והאחר אינו רוצה. כלומר, יכול ואינו יכול בבת־אחת.

אם אמרתי, איפוא, שאני יכול לדעת מה עומד לקרות, אין פירוש הדבר, שתמיד, לרצוני, אני יכול לדעת. לא ולא! דבר מעין זה עשוי להיות נוח מדי. לפחות, כך נראים הדברים ממבט ראשון ואינני חושב שהכוחות הגדולים ירצו שהדברים יהיו נוחים לי כל־כך. אבל, למעשה, אין צורך לדון בטיבו של דבר העשוי להיות, כאשר, פשוט איננו. הידיעה הזו, שאני יכול לדעת את העומד לקרות, אינה מסוג הדברים שאני יכול לעשות בהם שימוש לרצוני. לא ככפתור הרדיו, למשל, שמסובבים אותו והרי הרדיו פועל ואם הוא מכוון כלפי התחנה הנכונה, הריהו קולט את האותות שהיא משדרת ומשמיע אותם לנו, כשהם מתורגמים לשפה המובנת לאזנינו. לא ולא. לא אצלי!

פתאום אני יודע. אולי מישהו רוצה בכך אותו רגע. אבל איני יודע מיהו, היכן הוא, כיצד באים עמו במגע, כיצד שואלים אותו מקודם אם הוא רוצה, או מבקשים ממנו ומשדלים אותו שירצה. אינני יודע כלום, לאמיתו של דבר. רק זאת אני יודע, שפתאום אני יודע וכאשר אני יודע אין מקום לשום ספק, לשום חקירה ודרישה, עיון או פקפוק. אני יודע!

אולי מוטב שאספר כיצד נודע לי, בפעם הראשונה כאשר נודע לי, שאני יכול לדעת. שהרי רמזתי כבר מקודם שייתכן מאד כי גם קודם לכן היתה בי היכולת לדעת, אלא שיכולת זו לא נודעה לי משום־מה.

הדבר היה ברחוב. והנה האשה ההיא הולכת מולי. מעולם לא ראיתי אותה מקודם. וגם אילו ראיתי, ודאי שלא שמתי אליה לב. הגם שאינה צעירה ואינה יפה, וככל שאפשר לשפוט, לא היתה יפה מימיה. לבושה פשוט, ככל הדרוש שלא לבלוט לעין יתר על המידה, לא לטובה ולא לרעה. ואם יש באיזה מקום מי השוקל את בני האדם כמידת משקלם הסגולי או ערכם הפנימי, דומני שלא היתה מוסיפה הרבה, אף כי הוזהרנו שלא לשפוט לפי מראה העינים ופעמים הן מטעות אותנו. דברים אלה אני אומר לא כדי לנסות לקבוע מסמרות, אלא כדי להבהיר, שמתחילה לא הייתי נותן את הדעת על אשה זו כלל ועיקר, אילולא נודע לי פתאום, בבהירות חותכת, שהנה היא עתידה להמשיך בהליכה על מדרכה זו עד פינת הרחוב ושם תחצה אותו ותוך כדי כך תגיח מכונית ותדרוס אותה והיא תיהרג במקום.

ברגע שבאה עלי ידיעה זו הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתאבן. כמין שעון, שבא תחת השפעת מגנט גדול וכל חלקיו הנעים נתפסו זה בזה ועמדו מלכת. על־כל־פנים, אם עמדתי במקומי והמשכתי להסתכל בה לא היה זה מפני שרציתי לבחון את הידיעה שלי, לערוך מעין נסיון, כדי להיווכח אם היא עשוייה להתאמת. חלילה! עמדתי במקומי, מפני שבעצם לא יכולתי לעשות כלום.

אין ספק שאני חייב להסביר עצמי יותר. ברור שהשאלה, הנשאלת כמעט מאליה, היא – מדוע לא קמתי לעשות משהו? מדוע לא הזהרתי אותה מפני העשוי להתרחש? אמרתי “עשוי להתרחש”? נתכוונתי לומר “עומד להתרחש”. שהרי לא סיפרתי עדיין מה באמת התרחש.

ובכן, כאשר הגיעה לפינה עמדה רגע, הסתכלה שמאלה וימינה, וכאשר החליטה שהמעבר פנוי, יצאה לחצות את הכביש. אני מקצר בפרטים, שאינם חשובים כאן וגם איני רוצה לזכור אותם יותר מדי, אבל מן הרחוב הצדדי הגיחה פתאום מכונית ותוך כדי סיבובה פגעה באשה החוצה את הכביש, שנפלה אל מתחת לגלגלים האחוריים. בלמי המכונית חרקו ברעש מרובה, אבל לא הצליחו לעצרה בזמן. הגלגל האחורי עבר על בטנה של האשה ומעך אותה.

ארשה לעצמי לדלג על שאר הפרטים. כאשר הגיע האמבולנס, כבר היה ברור שהאשה מתה.

נחזור כעת לשאלות שעוררתי מקודם, מתוך הבנה שממילא הן צפות ועולות. ובכן, מדוע לא הזהרתי את האשה מפני מה שעומד להתרחש?

טענתי מקודם שלא יכולתי לעשות זאת. השוויתי אפילו את המצב למנגנון של שעון שעמד מלכת. אין ספק שזו התחמקות קלה מן האשמה המוטלת עלי. אבדן־חושים פתאומי. שגעון־בן־חלוף. ועוד מן התירוצים המקובלים על פרקליטיהם של נשפטים בדיני נפשות. יכולתי גם למצוא לעצמי הסבר אחר, אולי יותר שכלתני, אבל לא פחות חמקני. יכולתי לומר שחששתי מפני האבסורד שבדבר. ובאמת – ניגש אדם ברחוב אל אשה שאינו מכיר ואומר לה: גברתי, הזהרי שלא לחצות עכשיו את הרחוב, מכונית תגיח מעבר לפינה, תדרוס אותך ואת תהרגי. מה היא עשוייה לחשוב? במקרה הטוב תחשוב שאינו שפוי בדעתו. אולי תיבהל ותרים קול צעקה. אולי תקרא למשטרה. אולי יעמוד לה חוש ההומור ותאמר: תודה רבה, אני נזהרת תמיד כשאני חוצה את הרחוב.

ועכשיו, נמשיך לשער את התפתחות הדברים. ובכן, היא מגיעה לפינה. מסתכלת ימינה ושמאלה. שוהה כדי כמה שניות נוספות, שהרי בכל זאת האזהרה המוזרה מזמזמת באזניה. המכונית ההיא מגיחה במהירות, עוברת לפניה ושום דבר אינו קורה. אדם טיפש, היא אומרת לעצמה, מתיימר לנבא נבואות שחורות. ייתכן שאוכל להחזיק טובה לעצמי, שמנעתי מה שנדמה לי כי הוא עשוי להתרחש. אבל אנחנו הרי לא במידת הסיפוק שיש לי בדברים אנחנו עוסקים, אלא בידיעת העומד להתרחש. במקרה שלפנינו היתה ידיעה זו נמצאת בתחום הניחוש בלבד. לכל היותר בתחום העשוי להתרחש ולא העומד להתרחש. הכל יסכימו שיהיה זה דבר טוב, אם יוזהרו הבריות להגביר את הזהירות בחציית הרחוב. אולי יש בכך אפילו מידה מסויימת של ראיית הנולד וקיימים גם כמה ארגונים שקיבלו על עצמם משימה חשובה זו והם עושים כמיטב יכולתם.

אם נמשיך בדרך מחשבה זו, הרי שאז הייתי צריך לקבל על מצפוני כל אותן המיתות בתאונות דרכים, שלא הקדמתי להזהיר מפניהן, שהרי תמיד ידעתי שהן עשויות להתרחש¹. למעשה היה עלי להקדיש עצמי למתן אזהרות כאלו בלא הפסק וזאת ודאי שאין איש דורש ממני.

אבל אין בדעתי להתחמק אפילו בהסבר שכלתני זה. הסיבה האמיתית לכך, שלא יכולתי להזהיר את האשה, נעוצה במקום אחר לגמרי. למעשה, מאותו רגע שבו נודע לי העומד להתרחש, עד אותו רגע שבו נתרחש באמת, הייתי שרוי במצב, שלא ידעתי מה באמת כבר התרחש ומה עדיין עומד להתרחש.

דומני שייקל עלי להסביר את הדבר בדוגמה פשוטה. כאשר אנו מקרבים משקפת לעינינו ומסתכלים בעדה, לפני שאנו מכוונים כהלכה את המוקד, אנו רואים שתי תמונות שאינן חופפות זו את זו. רק כאשר אנו מסובבים את הכפתור המיועד לדבר בכיוון הנכון, מתקרבות שתי התמונות זו לזו (או שמא – קרבה תמונה אחת אל האחרת וזו במקומה עומדת) עד ששתיהן מתמזגות לתמונה אחת. אין בידנו שום דרך לדעת איזו מן השתיים היתה התמונה האמיתית ואיזו בבואה בלבד. וכשהן מתמזגות לתמונה אחת – שוב אין חשיבות לשאלה זו. העיקר, שכעת אנו רואים הכל בבהירות.

במצב כזה הייתי נתון אותה שעה. ראיתי לנגד עיני שתי תמונות. אמת, אחת מהן כבר נתרחשה ואילו האחרת עודנה עומדת להתרחש. אבל לא היתה בידי שום דרך להבדיל ביניהן. לא ידעתי באיזה כיוון מתפתחים הדברים. למעשה ראיתי גם את מה שכבר נתרחש וגם את העתיד להתרחש, אבל ראיתי את שניהם בזמן עבר. אלא שהיתה בדברים מידה רבה של טשטוש ולא ידעתי מה קדם למה. כאשר נתמזגו שתי התמונות לתמונה אחת, כבר היה הכל בגדר דבר שנתרחש, הכל בזמן עבר. אבל, כבמקרה המשקפת, שוב לא היה טעם לשאלה מה יותר עבר ממה.

כאן אני מוכרח להזכיר מחדש מה שנראה תחילה כפגם מסויים בהרצאת הדברים ואילו כעת מסתבר שהיה פגם לכאורה בלבד. בעוד שבדוגמאות שהבאתי תחילה נראה העתיד כמשהו שאין בו הכרח, או לכל היותר כקיום־על תנאי, שאפשר להתקין בו שינויים ואפילו למנוע אותו לחלוטין, הרי שכך, כפי שהדברים עומדים כאן, ברור שהעתיד הריהו דבר השלם בתוך עצמו והוא קיים קיום העומד מחוץ למה שאנחנו רוצים לעשות בו. כלומר, העתיד הריהו דבר שאפשר לדעת אותו, שהרי לדעת אפשר רק דבר שהוא יש. בעוד שלרצות, אפילו לייצר או לברוא, אפשר גם דברים שאינם.

למעשה חזרתי כאן אל המקום, שבו עמדתי בראשית הרצאת הדברים. ובכן, אני יכול לדעת מה עומד לקרות. אלא שמעולם איני יכול לדעת מקודם מתי אדע. אינני יודע איזה מן הדברים העומדים לקרות אדע ואיזה לא אדע. והגרוע מכל – כאשר אני יודע מה יקרה, לא זו בלבד שאיני יכול להפיק תועלת מידיעה זו, אלא שאינני יכול אפילו להשפיע על הדברים. למעשה אינני יכול לעשות שום דבר שיש לו נגיעה במה שעתיד לקרות. אינני יכול להשתתף בשום צורה. פתאום אני יודע והידיעה כואבת מבפנים. כואבת עד לצעקה, ואיני יכול אפילו לצעוק. אני נע ונד כקין, ואין אפילו אות־קין על מצחי, אות להשתעשע בה, להציגה לראווה, לבקש רחמים. להתנחם.

אינני חושב שיעמוד בי הכוח לספר את כל המקרים הדומים למקרה של האשה ההיא שנהרגה בתאונה. הם רבים מדי. כל אחד מהם שוכן בי כמו מצבה פרטית. לאחר זמן שמתי לבי לכך, שיש קו אחד המקשר את כולם. מעולם אינני רואה מראש את הדברים הטובים, את ההנאות, את השמחות. תמיד אני רואה את המכות, את הפגעים. תמיד אני רואה את המוות. מותם של האנשים האחרים. מותי שלי, אולי זו אשמתי שלי. אולי. אבל כך הם הדברים.

אבל לפני שאסיים, אני מרגיש שיש עוד ענין אחד שאותו אני מוכרח לספר. ענין זה גורם לי פחד מרובה. לפעמים באה עלי מחשבה שכך הוא מחמת שאז, כאשר קרה הדבר בפעם הראשונה, שתקתי ולא הזהרתי את האשה ההיא מפני מה שעתיד לקרות לה. אולי זה העונש המוטל עלי. אבל משום־מה, כאשר אני יודע פתאום מה עתיד להתרחש, אני יודע גם – ואפילו המחשבה על כך מעבירה בי צמרמורת – אני יודע גם שלא זו בלבד שאינני יכול לעושת כלום. אני יודע גם שאסור לי לעשות דבר.

אינני מסוגל להסביר מהותו של איסור זה. אינני יודע מי אסר עלי ומדוע. אינני יודע גם מניין אני יודע שאסור. כל מה שאני יודע הרי זה שאסור. ועוד אני יודע שאני מקיים איסור זה, מקיים אותו תמיד. אף כי אין ספק שעל ידי כך אני נעשה, אולי שלא במתכוון ואולי בעל־כרחי, שותף לכל הכוחות הרעים. אילולא איסור זה, או אלמלי יכולתי למצוא בי את הכוח לשברו, ייתכן שכל הדברים כולם יכלו להיות אחרים.

על־כל־פנים כאן הגעתי לאותו מקום בהרצאת הדברים, שאני מרגיש שאינני מסוגל להוסיף עוד שום דבר. כל שאנסה להוסיף יגרע. ואם יש מישהו שלא ירד לסוף דעתי ולא הבין את הדברים, אין לי אלא להצטער.

אחרי ארוחת הבוקר הנחתי כל דבר, כהרגלי, בכיס הקבוע. בכיס השמאלי – הממחטה. מאחור – יומן הכיס והעט. בכיס הימני – הארנק.

כאשר לקחתי את הארנק בידי חלף בי הרהור – כבר נתרפט דיו. הגיעה השעה להחליף אותו.

מיד ידעתי שיהיה זה יום אבוד.

אם יש דבר שנוא עלי, הרי זה לראות דבר הולך לאיבוד. ולענין זה אין הבדל, אם הוא חדש, ונעלם בעודנו ראוי לשימוש, או שמלאו ימיו וכבר בלה ונתמהה, עד שאין בו מועיל. העובדה הפשוטה, שהנה היה כאן עד לפני זמן קצר וכעת איננו – עשויה לשבש את מנוחת־נפשי.

כדאי שאקדים ואומר כבר עכשיו. אינני אדיש לדברים חדשים. אני מניח שלא פחות מכל אדם אחר (בעצם, לא יהיה זה מן הנכון לבחון יחס זה במידה כמותית, מוטב לומר: כמו כל אדם אחר) אני חש בהנאה של רכישת החפץ החדש, אני אוהב לראותו מונח לנגד עיני מבריק ומצוחצח, בלי קמט ורבב. אלא שברגע שמתגנב ההרהור, שחפץ חדש זה יבוא, במקום כלשהו, בצורה כלשהי, במקום אחד החפצים הישנים, נכנסת בי אותה הרגשה בלתי־נוחה.

המגירות שלי מלאות תמיד חפצים שיצאו מכבר מכלל שימוש. לפעמים איני יכול אפילו להיזכר למה שימשו בשעתם. אפשר למצוא אצלי, למשל, אוסף גדול של מפתחות, שאיני יודע אילו דלתות פתחו, אלא שלא יעלה בדעתי להשליכם. לא זו בלבד שדבר זה לא יעלה בדעתי אלא שאם יציע לי מישהו להיפטר מהם, ארגיש כאילו מבקש לעקור מתוכי חלק מעצמי, חלק שאבידתו תכאיב מאד. מעולם איני משליך את פנקסי הכיס הישנים שלי. הם צבורים אצלי בערימה גדלה והולכת – הו, מה גדלה והולכת! שלא לדבר בחגורות, עניבות, גרביים, ממחטות, מכנסיים, חולצות ושאר אביזרי לבוש. הארון כבר עמוס לעייפה. כמה מהם אינם מגיעים לכך שאלבש אותם אפילו אחת לעונה. אבל להשליך אותם, להיפטר מהם? – לא ולא!

האם זו קמצנות? אחרי שחקרתי ודרשתי בדבר והצצתי פנימה אל תוך עצמי באותה מידה של אובייקטיביות שאדם מסוגל לה, סבורני שאוכל לומר במצפון שקט – לא, אין זו קמצנות. ולו גם מעצם העובדה, ששמירת החפצים הישנים אינה חוסכת לי את קניית החדשים.

כאשר אני שואל את עצמי מניין נובעת תכונה מוזרה זו, אין לי אלא תשובה אחת, העשוייה אולי להישמע לא פחות מוזרה מעצם התכונה – הרי זו אהבה. אני חש ויודע כי מוטב שלא אספר זאת לאיש. אין ספק שאני עשוי להיות לצחוק. לפעמים איני יכול לעמוד בפני יצר ההתגלות ומרמז לאיזו נפש, שאותה שעה נדמה לי כי היא קרובה אלי, רמז כלשהו על קייומה של תכונה זו, בלווית בן־רמז על מה שנראה לי כמקורה. במקרה הטוב איני זוכה אלא להתעלמות מנומסת. אין צריך לומר שאני מכבד את מידת הנימוס שבהתעלמות זו, אבל לי עצמי ברור שזו תכונת האהבה שבי.

הנה, לדוגמה, ענין הארנק. אין ספק שכבר שימש די הותר. הלוחצן הסוגר את כיס המעות כבר יצא מכלל שימוש. כל אימת שאני מחזיר את הארנק למקומו אני צריך לזכור להוריד את החפה של כיס זה ולהצמיד אותה היטב בין שני האגפים שמצדדיה, כדי שלא תיפתח והמטבעות לא יתפזרו. הרוכסן של המדור הפנימי תופס לפעמים את החוטים הרפויים של סרט החיבור שלו ואז הוא גורם לי התעסקות מרובה, עד שאני מצליח לשחרר אותו. קצוות הארנק אבדו את צורתם. בכמה מקומות העור מבריק יתר על המידה ובכמה מקומות הריהו עמום יתר על המידה ובכלל – מראהו מעיד על בלאי מרובה.

אף־על־פי־כן, אני יכול לומר שאני אוהב אותו.

אין ספק, כי אחרי שתיארתי את כל חסרונותיו של הארנק הישן, יש מקום לתמיהה: כיצד יכול אני להשתמש במילה כמו אהבה לתיאור יחסי לחפץ משולל־ערך כזה? אבל, הבה נשקול היטב את הדברים, בלי להיגרר אחרי שיגרת המחשבה. האם כל אהבה שאנחנו אוהבים שייכת תמיד לאדם הראוי ביותר? ודאי שלא. שאילולא כן, רק מעט מן המעט הנשים הנאהבות בעולם ויתרן אינו זוכה אפילו לטעום מן השיקוי המשכר הזה.

אילו הרגשתי שיש ביכלתי לרדת לחקרו של ענין עמוק כל־כך ושאני עשוי לתרום תרומה כלשהי להבנתו, הייתי שואל אפילו: מהי האהבה? כלומר לא מהם סימניה וכיצד אנו מרגישים בקייומה, שהן עצמן שאלות עמוקות ומביכות, שעדיין לא נתקלתי באדם היודע את התשובה עליהן, אלא: מהי האהבה כשלעצמה? כבר ראיתי כמה בני אדם שניסו להשיב על כך. קראתי כמה ספרים – ספרי־הגות וספרי־רגש – שגילו מידה מספקת של אומץ להיכנס בעבי הקורה של שאלה זו. אבל כיוון שאני בטוח שלא אצליח יותר מהם (ולדעתי, אף מידת הצלחתם מפוקפקת למדי) הרי שאיני מנסה אפילו.

כמו כל הדברים, שאין אנו מסוגלים לרדת אל חקרם, יודעים אנחנו את האהבה על פי סימניה. הנה, למשל, סימן אחד, שהכל מכירים אותו, והוא הרצון שלא להיפרד, הרצון להימצא במחיצת האהובים. סימן זה קיים, כפי שכבר סיפרתי מקודם, ביחסי אל החפצים. סימן אחר הוא הרצון להיטיב עם האהובים, לשמור עליהם, לגרום להם נחת. אף זה אינו נעדר.

ישנו סימן אחד נוסף, שבו חושש אני במקצת לדון. הרי זה הרצון, או, מוטב נאמר אפילו, הכמיהה, שיחזירו לנו האהובים אהבה. אמרתי שאני חושש לדון בסימן זה ויש לי שני נימוקים לכך.

ראשית, יימצאו ודאי רבים – רבים מאד – שיגלו יותר משמץ של ספקנות לגבי האפשרות שיווצרו יחסים הדדיים בין בני אדם ובין עצמים דוממים. ניתן לומר שדומם, מעצם טבעו, הריהו יש משולל רגש, נטול כושר להביע יחס, יש נייטרלי לחלוטין. האמנם? אשתמש כאן בדוגמה פשוטה מאד, כדי לסתור הנחה זו. הנה, למשל, הנעל. אם ינעל אותה בעליה, הריהו מרגיש בה בנוח, היא הולמת היטב את כף רגלו, מונחת עליה יפה, אינה לוחצת ואינה משפשפת. לעומתו, אם ינסה זר לנעול נעל זו – ולו גם תהא כמידת נעליו שלו – המעט שנוכל לומר, הרי זה שלא ירגיש בנוח. קרוב לודאי, שאם ילך בה שעה או שעתיים, תתכסינה כפות־רגליו בועות־מים. הנה אנחנו רואים שהנעל, כביכול, מכירה את בעליה. יש לה יחס אליו. ובעודה הוגה איבה לזרים, אותו היא מחבבת. בעצם, היא מחזירה לו אהבה.

וכדי שלא יחשוב מישהו כי זוהי תכונה מיוחדת לנעל, הנמצאת תמיד ליד מקום רגיש שבגוף, אני יכול למנות עוד שורה ארוכה של חפצים ועצמים, שיש לנו עמם קשרים אינטימיים: כפפות ומעילים, שמיכות וחולצות, שלא לדבר על הבגדים התחתונים, המונחים על הגוף עצמו. בעיניים סגורות, בחושך, יכולים אנו להכיר את אלה שאליהם אנחנו קשורים קשרי־נפש ולהבדיל בינם ובין הזרים, שיחסם אדיש או עויין. אפילו חפץ כמו העט הנובע, שבו אנחנו משתמשים, מונח היטב כל־כך בידנו ונשמע להוראותינו ואילו, כשאנו משאילים אותו לאחר – תמיד יש בפיו תלונות על טיב השירות.

אולם היחסים בינינו ובין העצמים אינם מוגבלים ליחסי עובד ומעביד, משרת ונהנה. כמו באהבה – שאף בה יש, ללא ספק, צדדי תועלת לא מעטים – ישנה גם כאן מערכת יחסים, שהיא מעבר לכל תכלית. יחסים לשמם. אני, למשל, מוצא שיש לעצמים צורות הבעה משלהם. לנוחייותי אביא שוב דוגמה מן הנעליים. אני מציע לכל אדם להסתכל בנעליו. אחרי התבוננות קצרה ימצא שלכל אחת מהן יש הבעה שונה. אין צורך לצייר עליהן פה, חוטם ואזניים כדי לעמוד על הבעה זו. הנעל השמאלית שלי, למשל, יש בה מידה רבה של פורמליות מסתייגת. היא תעשה את המוטל עליה בנאמנות ובדקדקנות, אבל לא מעבר למידה זו. והדבר ניכר היטב בדרך שהיא מביטה בי. בשפה העליונה הנוקשה, כדרך שאומר האנגלי. לפעמים אני מרגיש קצת שלא־בנוח במחיצתה. כאילו היא מתביישת בי, כאשר אינני עומד על הגובה ונכשל בפליטת־פה, בהתנהגות לקוייה וכיוצא באלה. לעומתה הנעל הימנית, יש בה מידה כזו של רצון להיטיב, עד שהיא עשוייה לפעמים ליפול לטורח. טיפוס אכסטרוברטי מובהק, שיש בפיו תשובה לשאלתך, עוד לפני שגמרת להעלותה לפניו. אבל מרוב שקיקות להשביע רצון, היא נוטה להזניח את הפרטים ומראה מרושל לפעמים. מכבר למדתי שאין טעם לבוא אליה בטענות וצריך לקבל אותה כמו שהיא. האורטופד ינסה לטעון, אולי, שהבדלים אלה בין שתי הנעליים נובעים מן הדרך שבה אני מציג את כפות רגלי על הקרקע בשעת הילוכי. אין ספק שזה הסבר טוב לעצם היווצרותם של ההבדלים, אבל לא למהותם ולצורה (הקבועה, הייתי אומר) שבה הם צפים ועולים לפני.

ההסבר היחיד שיש לי להציע הוא, שבינינו ובין העצמים נוצרים יחסים, שהם, במקרה המדובר כאן, יחסי אהבה. וכאן המקום להוכיח כי איני מתכוון להתחמק מהצגת הנימוק השני לחשש שלי לדון באותו סימן שאנחנו מוצאים באהבה, כלומר בכמיהה שיחזירו לנו האהובים אהבה. והנימוק השני, שעצם קיומו של סימן זה ליחסי אהבה נתון, לדעתי, בספק. כלומר, ברור שהרצון לזכות באהבת הנאהבים קיים. אבל מה בנוגע לכל אותן התאונות הקורות לאוהבים נפש, שאינה משיבה להם אהבה? מה טוב חלקם של אלה, ישרי הלב, היודעים לאזן את החשבון ולמחוק את המיותר ולשכוח את הראוי להישכח. אבל, האם גם ביחסנו לעצמים תיתכן אותה אהבה אוילית וחסרת־שחר, האהבה שאינה זוכה בתשובה?

לי עצמי אין ספק בכך. אפילו העצמים המשיבים לנו אהבה, יש שמשתלט עליהם מצב־רוח חולף או איזו קפריזה ואז ממש קשה לנו להכיר אותם. העט מסרב פתאום לכתוב כהלכה. הצפורן מחליקה תחילה על גבי הנייר ואינה מושכת דיו בכמות מספקת ופתאום היא מותירה אחריה כתם גדול. המפתח מתעקש פתאום שלא להיכנס לחור המנעול. צריך ללחוץ קצת ימינה או קצת שמאלה, קצת למעלה או קצת למטה, עד שנמצא המקום הנכון. ואילו בזמן אחר – גם זה וגם זה מתנהגים ללא דופי. אין לנו ברירה אלא לקבל אותם כמו שהם, לקבל הכל באהבה. כלומר, אם יש בנו אהבה אליהם. הרי תמיד יכולים אנחנו להשליכם ולהחליפם באחרים. אבל דומני, שרב מספרם של הדומים לי, שאינם רוצים להשליך את החפצים הישנים, כשאינם פועלים כהלכה, פשוט משום שנפשם נקשרה בהם.

ראיתם פעם בעל מכונית ישנה? תמיד הוא מדבר עליה בשמץ של לגלוג. אבל לגלוג זה מסתיר מידה רבה של חיבה. נסו־נא אתם לדבר בגנותה של המכונית שלו ומיד יקפוץ להגן עליה בחום־לב. וכמה אכזבות היא גורמת לו! בבקרים הקרים של החורף היא מסרבת להידלק והוא טורח בה שעה ארוכה עד שמצליח, אחרי יגיעה מרובה, להתניעה בדחיפה. בימים החמים של הקיץ היא רותחת והוא צריך לחכות שעה ארוכה עד שתצטנן, לפני שיוכל להמשיך במסעו. הדלק מציף את הקרבוראטור ומחניק את המנוע. המצמד נשרף פתאום. הבלמים מחליקים דווקא ברגע המכריע. אין ספק שאינה מחזירה אהבה אל חיקו. האם אוהב אותה פחות משום כך? וכמה זורחות עיניו, כאשר נדמה פתאום שהיא מיטיבה עמו כאשר הוא מצליח להתניע אותה בנסיון ראשון, כאשר נשמעת לו בלי להטות כתף סוררת! בבת־אחת הוא שוכח את כל המחשבות המרות ומתמכר לאהבתו בלי־מצרים, אף כי יודע שמחר־מחרתיים תשוב לסורה.

הרגל? – אולי. כל אהבה היא מין הרגל. מן ההרגלים המזיקים שאנחנו מסגלים לעצמנו. בעודה צעירה, לפני שמתלווה אליה ההרגל, עדיין אין בה סכנה. הסכנה גדלה, כאשר ההרגל אינו מניח לנו להיפטר ממנה, כאשר אנחנו תופסים כי גם היא, האהבה, אינה אלא אחד מצדדיו הרבים של המוות.

בעצם, תחילה אינה אלא מין מחלה. בשכבר הימים, כאשר נחשבה השחפת למחלה מסוכנת, עמדו רומנאים רבים על היופי הענוג המשותף לאהבה ולדעיכה האיטית ממחלת השחפת. היום הייתי נוטה יותר לדמותה לסרטן. היא נובטת בפנים כמו זרע, כמו זרע צופן־פרח, כמו יופי ממאיר, כמו סרטן. כמוהו מביאה היא עלינו פחד מאיים. אנו יודעים כי סופה אינו אלא מוות. היא תמות. האהובים ימותו. אנחנו נמות. הכל ימות.

כמו הארנק הזה, שבאה שעתו. אין ספק שלא אוכל עוד להמשיך בהתחמקות מן ההחלטה. עכשיו, משצף הענין, יכול אני לנקוט בתכסיסי השהייה, אבל בסופו של דבר יהיה עלי לקנות ארנק חדש. ארנק יפה, מבהיק, אולי טוב מן הישן. אבל כשאעשה כך, יהיה עלי להשליך את הישן. יהיה עלי לקרוע מתוכי דבר שהוא חלק ממני, לנתק אותו מעלי. יהיה עלי לעשות מעשה־רצח.

אני יכול להסיח את הדעת מענין הארנק, לנסות לשכוח אותו. אני יכול אפילו למחוק מן המילון הפרטי שלי את המילה ארנק. לחבר במקומה מילה חדשה לחלוטין. אני יכול לערוך לעצמי מפה חדשה של רחובות העיר, שאין בהם חנויות של ארנקים, וללכת אך ורק בהם. אני יכול להתנזר מכל הנאות העולם, כדי שלא אצטרך לעשות שימוש בכסף המונח בארנק. אבל אני יודע שאין בכך תועלת.

בסופו של דבר אמצא עצמי עומד בחנות הארנקים והמוכרת תשאל מה בשביל האדון ואני אומר יש לכם איזה ארנק בשבילי והיא תשאל באיזה צבע ומפני שהארנק הקודם שלי שחור ואולי כך אוכל לכפר קצת על עווני אגיד לא חשוב שיהיה שחור והיא תוציא תיבת קרטון ובה מספר ארנקים ותשאל איזה לתת לאדון ואני אומר תראי לי את זה והיא תושיט לי אותו ואשאל כמה הוא עולה והיא תגיד כך וכך לירות ואז אומר טוב ואוציא את הארנק כדי לשלם.

ואז יהיו מונחים לנגד עיני כמו כתב־אשמה שני הארנקים, החדש והישן. וזה יהיה הרגע הקשה מכולם.

אולי אחליט להשתמש בשניהם גם יחד? לפי איזו חלוקה כלשהי, כגון: אחד למטבעות ואחד לשטרות נייר? לא, רעיון זה לא יצלח. אינני יכול לטלטל עמי תמיד שני ארנקים לכל מקום. אולי אנהיג ביניהם תור? – יום זה ויום זה? או שבוע זה ושבוע זה? או כל חלוקה אחרת? לא פשוט. ארנק אינו משמש לכסף בלבד. יש בו תעודות ופיסת נייר וקבלות ישנות וכל מיני מסמכים. הבכל פעם שאחליף ארנק בארנק אצטרך לראות את כולם ולהחליט איזה מהם עודני צריך ואיזה אני יכול כבר להשליך?

האם האדון קונה את הארנק בשביל עצמו, שואלת המוכרת, או למתנה?

רעיון מציל! למתנה, אני אומר לה, והיא אורזת את הארנק באריזה נאה.

עכשיו אני יכול לדחות את ההחלטה עד שאגיע הביתה. וכך אני הולך, ארנק אחד בכיס ואחד נישא ביד. באריזה. שניהם עצם מעצמי. יום אחד אצטרך להחליט. אין בליבי ספק מה תהיה ההחלטה. אין בליבי ספק שאשליך את הישן ואחליפו בחדש. כלומר, ככל שאני מכיר את עצמי, לא אשליך אותו, אלא אניחו באיזו מגירה, עד שתאסוף אותו השכחה אל תוכה, כאילו יש בכך כפרה על מעשה העוול.

האם אלוהים יודע שלא אני אשם? האם לא במתכוון ברא כך העולם, שהחדש מוציא את הישן? גם הארנק החדש יגיע יומו וינושל בידי חדש ממנו. גם אני אישכח יום אחד באיזו מגירה נסתרת, אעלה אבק, דבר אין חפץ בו. אינני נוהג אלא כפי שינהגו בי. כדרך העולם. במידת הדין, כלומר במידת הצדק. הסימטריה הארורה הזו של מידת הדין, השלימות האכזרית הזו של השוויון! אני עייף מהם. אני רוצה שמישהו ינהג בי פעם מנהג יוצא־מן־הכלל. מתוך חסד. מתוך רחמים. מתוך חולשה. כדרך שהייתי נוהג בכל העולם אילו יכולתי.

אבל אני עייף. אינני רוצה לדעת כלום. אינני רוצה להבין מאומה. אני רוצה שיהיה הכל אתמול, מחר, או לא כלום. מוטב לא כלום.

לא אמרתי מקודם שיהיה זה יום אבוד?

קשה מאד לכעוס עליו כשהוא משקר.

לא שהוא משקר בחן. שקר בחן הריהו, למשל, שקר שקל מאד לגלותו. בעצם, תוך כדי אמירתו נרמז כבר טיבו, לרוב אפילו בשובבות מסויימת, ולפיכך כמעט שאינו בגדר שקר, אלא מין אמת־בתחפושת. או שהוא שקר, שקשה מאד לגלותו, ולפיכך אף ייתכן שלא ייודע לעולם שהוא שקר ועל ידי כך ייעשה מין אמת חדשה. אבל הוא נהג לשקר כמובן־מאליו, כמעט בדרך־אגב, אפשר לומר בתום־לב. במבט ראשון נראו דבריו תמיד כדברי־אמת, אבל מעולם לא טרח להלבישם בלבוש־מגן. כשנתגלו, קיבל את הדבר בשלוות־נפש, בלי לנסות להסביר או ליישב או לתרץ את הסתירות. סתם התעלם מהן כאילו לא היו קיימות. כיוון שאינו נוקט עמדת התגוננות אי אפשר לבוא עמו לכלל ריב. וכיוון שאי אפשר לריב עמו – קשה לכעוס עליו.

כשגיליתי בפעם הראשונה שהוא משקר לי – נעלבתי. משום־מה נחרת בזכרוני שסיפר לי כי בשעתו למד בבית־ספר תיכון פלוני. אפילו סיפר כמה פרטים, שקישטו עובדה זו, בלי שתהיה להם חשיבות מיוחדת לעצם הסיפור. אבל בדרך־מקרה, לגמרי בדרך־מקרה, נודע לי מפי מישהו, שלאמיתו של דבר למד בבית־ספר תיכון אחר. לא היתה שום סיבה לכך שיספר לי שלמד דוקא בבית־ספר זה ולא אחר. לא היתה שום פרסטיז’ה מיוחדת לאותו בית־ספר שהתיימר ללמוד בו. למעשה לא היתה העובדה שיחשוב מישהו שלמד דווקא בו עשוייה להביא לו יתרון כלשהו. ואף־על־פי־כן שיקר ואמר שלמד בו.

מדרך הטבע שראיתי בעובדה, שהרשה לעצמו לספר לי דבר שקר – וככל הנראה לעין ללא שום צורך בדבר – פגיעה ביחסי הידידות שבינינו. אני אומר “ללא שום צורך בדבר”, כאילו מידת הפגיעה היתה קטנה יותר אילו היה השקר מיועד להפקת איזו טובת־הנאה. קרוב לודאי שלא. אבל, לפחות היה מקום לשקול – במאבק בין הידידות והאינטרס, עד היכן מגיעה זו ומהיכן מתחיל זה. וכמידת כבדו של האינטרס היכול להכריע את הידידות, כך מידת כבדה שלה. ואילו כאן, נראה כאילו משקלה של הידידות קל ביותר, אם הוא מוכן לשקר בצורה המעמידה אותה בסכנה, בלי שיהיה נאלץ לכך מאיזו סיבה שהיא. אני זוכר עדיין כמה ייגעתי את מחי בנסיון לחפש בכל־זאת איזו סיבה לשקר ההוא. כאילו אני עומד להגיע עד חקרו של איזה סוד או, לפחות, להשתחרר מטרדת־נפש שאינה נעימה, אם אצליח לגלות סיבה כזו. אבל ככל שהרביתי לחטט – מבלי, כמובן, שארהיב עוז לשאול את פיו במישרין – לא מצאתי. בסופו של דבר החלטתי לשכוח את המקרה.

לשכוח?

מאז אותו מקרה נולדה שאלה, הצפה ועולה, בין שמזמינים אותה ובין שלא – האם גם הפעם הוא משקר, או שהפעם אומר את האמת? ובכל פעם שעלתה שאלה זו ועמדה ביני ובינו, חשתי כאילו אני עצמי יש בי פגם.

כי, לאמיתו של דבר, אין לדעת מה גרוע ממה – אמירת שקר או פקפוק באמת. ולא רק על שום שפקפוק באמת הריהו כמין הודאה בקיומו של השקר, אלא שעצם החיפוש אחרי העובדות, שהימצאן מוכיח את השקר, אינו מעשה שיש בו יותר מיפי הנפש ומן הידידות מאשר השקר עצמו. הייתי מרחיק־לכת ואומר, כי אפילו זכירת אותן העובדות, העומדות בסתירה עם דברי השקר שאומרים לנו, זכירת אותן העובדות, שבלעדיהן אין השקר מתגלה, יש בה לפחות אותה מידה של כוונה שאינה מהוגנת, של פחיתות מוסרית, שיש בהצגתן של העובדות בצורה שיש בה כדי להטעות, כלומר באמירת־שקר. על־כל־פנים ודאי שידידות אין כאן. ועד שאני מתרעם עליו, שהידידות אינה מפריעה לו לשקר לי, ראוי שאתרעם על עצמי, שהידידות אינה מפריעה לי לפקפק באמיתות דבריו ולשלות מתוך זכרוני את העובדות המוכיחות את שקריו.

ולכן, כאשר מצאתי עצמי שואל, האם גם הפעם הוא משקר לי, הרגשתי כמי שנתפס בדבר שאינו מהוגן. וכאשר גיליתי, שכמה עובדות אינן מתיישבות יפה כל־כך עם מה שהוא מספר לי, מצאתי עצמי מוכן לעקם במקצת את העובדות, ובלבד שיתישבו היטב יותר עם דבריו. אמת, קשה לפעמים להבדיל בין עיקום עובדות ובין השקר עצמו. הגבול הוא רופף ומלא ספקות. אבל כאשר המטרה יפה, ברה ותמימה, בלתי אנוכית כל־כך, כשמירת הידידות – הרי שכל אדם נוטה ממילא להרחיק את קו הגבול החמקני הזה ממנו והלאה.

ובייחוד כשישנה בי תכונה זו, שכאשר אני מגלה שמספרים לי שקר, אני מוצא בעצמי את כל הסימנים, המופיעים כאשר אני עצמי משקר. אני חש שלחיי בוערות ותמה, אם אפשר לראות זאת בעין. פי מתייבש והלשון מחוספסת ועבה מאד, כאילו היא תופסת את כל חלל הפה ומתחככת בלוע ובבית הבליעה. לפעמים נדמה לי שהיא עשוייה אפילו להחניק אותי. כעין זרם חשמלי מוזר עובר בברכיים ומזכיר להן תחושה עמומה של כאב. האזניים מצלצלות, כאילו הן קשובות אל איזו מנגינה, ההולכת לאיבוד במרחקים. ואני כולי הולך ומתקטן, הולך ונספג אל תוך נקודה כלשהי במרכז, שהיא עצמה נעה ומתרחקת במהירות עצומה, מסתחררת מפני האפשרויות הבלתי־צפויות והמזעזעות הנפתחות בפניה. ואם אני רוצה לחזור אי־פעם מן הסחרור הזה, הרי זה במקום אחר ובזמן אחר בלבד.

אין ספק שגילוי השקר יש בו כיעור שאינו פחות מן הכיעור של השקר עצמו. מי שמגלה את השקר יש לו חלק בקיומו, שאינו נופל מחלקו של זה שהגה אותו מלכתחילה. ולכן אני מרגיש שראוי לאדם להתרחק מגילוי השקר ממש באותה מידה שראוי לו לרחק מן השקר עצמו.

אילו טרח לשקר בצורה, שהסתירה בין דבריו ובין העובדות לא תהיה בולטת כל־כך, היה מקל עלי הרבה את המלאכה! אבל דומני שטרחה כזו ממנו והלאה. להיפך, לפעמים נדמה לי שמשקר בכוונה ביד גסה ומגושמת, בחוסר תשומת־לב לפרטים חיוניים, על־כל־פנים בזלזול מלא בכוח הזכרון שלי, בכושר הצירוף של עובדות וסימנים. כאילו רוצה להעמיד בנסיון את הידידות שאני הוגה לו, לגלות את סף ההתמוטטות שלה – עד כמה אפשר לכופפה ולכופפה מבלי שתישבר.

אולי. איני יכול לדעת. הדבר היחיד שאני יודע – שמשקר. שקרים גדולים וקטנים. שקרים, שממבט ראשון דומה שעשויים להצמיח לו טובת־הנאה, אבל בעיון נוסף מתגלה שאין לו מהם שום תועלת. שקרים, שדומה כי אפשר לוותר עליהם, אבל לאחר מחשבה נכנס פקפוק, שמא יש איזו הנאה, ישרה או עקיפה, ממשית או מדומה, שעשוי להפיק מהם. למשל, כשמספר לפי תומו, שאתמול פגש את פלוני ושוחחו ביניהם על דא ועל הא. פרטי פרטים, מה אמר הוא לפלוני ומה השיב לו. ולאחר כך מתגלה שלא פגש בפלוני כלל. או, אם פגש בו, לא היה זה אתמול כי אם לפני זמן רב. או, להיפך, שעתיד להיפגש עמו מחר בלבד. שום מידה של חיטוט אינה עשוייה להסביר לשם מה ראה צורך לספר לי סיפור זה. אבל זמן רב לאחר מכן משמש לו ענין השיחה עם פלוני יתד לתלות עליו סיפור אחר שמספר לי, כאילו עומדים להטיל עליו תפקיד חשוב כלשהו, שאגב, לכשיוטל עליו, יוכל בתוקף תפקידו זה לסייע לי הרבה בענין שאני מעוניין בו אותה שעה. יפה. אבל תוך־כדי־כך הוא שוכח, או מתעלם מכך בכוונה, שכבר ידוע לי שאותה פגישה עם פלוני לא נתקיימה כלל ועיקר, על־כל־פנים לא באותו זמן שאומר שנתקיימה, ולפיכך אינו יכול להשתמש בה כסיוע לסיפור זה שהוא מספר לי עכשיו. או, למשל, כשמספר לי שעבודה כלשהי שעשה זכתה לשבחים מרובים מצד זה או אחר וכיוון שכך עומדים להטיל עליו עבודה חדשה – גדולה וחשובה יותר, שלעומתה הקודמת מתגמדת ממש – וכשזו תוטל עליו, הרי שיוכל להוכיח לי את רגשי ידידותו בצורה שאין עמה פקפוק. וכל אלה, בזמן שיודע אני היטב שמימיו לא עשה אותה עבודה, שמספר לי עכשיו שזכתה בשבחים כאלה, או אם עשה אותה,לא זכתה בשום שבחים, כי אם להיפך מכן.

איני רוצה להלאות את הקורא במניין שקריו המרובים. ובייחוד, שאפילו מדי היזכרי בהם בלבד, אני מתמלא מבוכה ואף כעין רגש של אשם. אבל נראה שלא אוכל להימלט מרגש זה, שכן עכשיו אני עומד לספר את הקטע המביש ביותר שבסיפור. אם בפתיחתו אמרתי שקשה לכעוס עליו כשהוא משקר, הרי כאן צריך אני לספר כיצד הגעתי למצב, שלא זו בלבד שלא עלתה כלל שאלה של כעס, כי אם, לאמיתו־של־דבר, ואיני יכול שלא לגחך לעצמי, כשאני משתמש בביטוי זה המיוסד על המילה “אמת” – לאמיתו־של־דבר, גיליתי ששקריו מסוגלים לגרום לי הנאה מסויימת ואם אני מוכן להתאכזר אל עצמי, ראוי שאומר אפילו כי נעשו מעין־צורך בשבילי.

עד לאותו זמן עמדתי, כביכול, מחוץ למערכת שקריו. הייתי מעין שומע־חופשי בלבד, בלי שיוחד לי מעמד של נפש פועלת או, מוטב לומר, נפעלת. אבל מאותו זמן ואילך מצאתי את עצמי נגרר, בדרך סבילה ביותר, אמנם, אל תוך המקלעת של שקריו. ולמרבה הבושה והגנאי גיליתי שהדבר נוח לי. כגון, כשסיפר שאלמוני, שעמו נפגש אתמול (עובדה, שעד אותו זמן ודאי הייתי מתייחס אליה בספקנות גמורה) הרבה לדבר בשבחי. ולא סתם דברי־שבח, כי אם דברי תהילה ממש, שהחזרה עליהם בלבד מעלה סומק בלחיי. או כשציטט לי מדבריו של פלוני, שמתוכם ברור כשמש שהוא חושב עלי רוב־טוב, יותר מכך, שהוא מלא התפעלות, ממש מוקסם ממני. ועוד דברים רבים דומים, שהצד השווה שבהם, שגרמו לי כי ארגיש עצמי רם ונישא יותר.

אני מסתכל בשורות האחרונות שכתבתי ומגלה, כי במקום להשתמש במילה “שקרים”, כפי שנהגתי עד כאן, נשתרבב אל תוכן הביטוי הסתמי “דברים”. אין דבר העשוי להדגים היטב יותר, מעובדה צדדית ופחותת־ערך זו, את השינוי שהרגשתי כי הוא מתחולל בי.

תחילה רק בכך שמצאתי עצמי פחות שקוד להיזכר בעובדות, העשויות לעמוד בסתירה עם הדברים שסיפר לי. כביכול, לא הזמנתי אותן לעלות ולהתייצב בפני מתוך ערימת הגרוטאות שבה היו צבורות. וכשנתעקשו בכל־זאת לבצבץ ולהופיע לנגד עיני, עד למידה ששוב לא יכולתי להתעלם מהן, הצלחתי למצוא להן הסבר, המיישב פחות־או־יותר את הסתירה בינן ובין הסיפור שסיפר לי. וגם כאשר נעשה הדבר קשה ביותר, מחמת שהסתירה גלוייה מדי לעין, הצלחתי ברוב המקרים למצוא בכל־זאת צד של ספק, המאפשר הימנעות מחריצת משפט. הנחתי לשקרים שלו ליהנות מן הספק, כיוון שקיומם גרם לי הנאה. העובדה שהם קיימים רק מחמת הספק, או בחסדו, לא פגמה, משום־מה, בהנאתי. אינני יודע בדיוק כיצד, אבל דומה שמצאתי דרך להתעלם ממנה.

לאחר מכן שמתי לב, שגם באותם המקרים הקיצוניים, שאפילו הספק לא היה מסוגל לכסות את מערומיהן של העובדות, גם אז הצלחתי להסביר לעצמי, שסתירה כלשהי במערכת העובדות, ואפילו שקר גלוי ובולט הכלול בה, אינם יכולים למוטט את המערכת כולה. פעמים, כך אמרתי לעצמי, גם שורה של שקרים עשוייה להביא אל האמת. על־כל־פנים, אותו חלק של דבריו, הגורם לי שמחה, אינו חייב להיות שקר, הגם שכל מה שמוליך אליו, וכביכול מוכיח אותו, רצוף שקרים.

לאחר תקופת־מה, שבה שיתף אותי בשקריו בדרך סבילה בלבד, גיליתי שמפעם־לפעם גורר אותי להשתתפות יותר פעילה בהם. תחילה רק לעדות סיוע בלבד. כגון, שמסמיך סיפור־מעשה שסיפר לאירוע שהוא ואני שנינו קשורים בו. וגם זאת תחילה רק כדי להציב ציון של זמן ולא יותר. לאחר כך הפכה סמיכות הזמנים לכעין־הוכחה. לאחר זמן רב יותר נהג לייחד לי תפקידים קטנים, צדדיים בהחלט, בהשתלשלות הדברים שעליה בנה את שקריו. בסופו של דבר נעשיתי בהם נפש־פועלת, שותפת בכל, לו ולהישגיו, לו ולחלומותיו, לו ולמערכת־שקריו.

האם אמרתי אי־פעם שאני יודע שהוא משקר? האם הזמתי את דבריו, כשסיפר אותם במעמד אחרים והשתמש בי לחיזוקם ואימותם?

מעולם!

מדוע? מתוך מבוכה? – במידת־מה, כן. הזמת דברי־שקר הריהי מן הדברים, שאם אינך עושה אותם מיד, אם אתה מחמיץ את שעת הכושר הקצרה, שוב לא תמצא בעצמך כוח או רצון לעשותם לאחר זמן. בעצם אתה מחכה תמיד לשעת הכושר, אבל זו אינה חוזרת עולמית. אולם מבוכה בלבד אינה מספיקה. אולי מתוך חשש לאבד את ידידותו? מתוך ידיעה שהדבר חייב להביא לידי ניתוק יחסים? – אין ספק שגם מחמת כך. כל־ניתוק־יחסים, גם כשסיבתו נכוחה – יש בו מטעם הכשלון. ואם ארצה להרחיק ולהתאכזר אל עצמי, אומר שגם מתוך החשש שתאבד לי ההנאה שגורמים לי שקריו. בחינת – אינך יכול לקבל את הדברים במחציתם ולבור לך מהם רק מה שנוח לך. מי שאינו מוכן לקבל הכל, סופו מוצא עצמו ולא־כלום בידו.

כל אלה הסברים טובים, אבל אין בהם אלא משום תשובה חלקים לשאלה. ידיעת התשובה המלאה לא תיתכן, אם לא אספר כיצד צמח בי יחס של הערכה לאישיותו היוצרת, המבצבצת מבעד לשקרים ובעצם נוצרת מתוכם ועל ידם. ליחס זה יכולתי להגיע רק משהשתחררתי מן ההנחה שהוא משקר לשם איזו טובת־הנאה (שאותה הוא מצליח, אולי, להסתיר מפני, אך אם אחפש בשקידה ובסבלנות, סופי לגלותה) או מתוך רצון לגמול טובה ולגרום נחת (שאף זו מין טובת־הנאה). ליחס זה יכולתי להגיע רק משהבינותי שהחיים האלה שחי בעולם השקרים שלו – השקרים הקטנים והגדולים שלו – זו דרכו לחיות חיים של בחירה. האמת היא כבלים. האמת היא כפייה ושיעבוד. האמת היא הכרח. ואילו השקר – לפניו מרחב של אפשרויות, שלל־בחירות, מעוף של דמיונות. כאשר אדם משקר, הוא בוחר מן העושר הגדול של האפשרויות את הרצויה לו. הוא חפשי, הוא יוצר! ממש כשם שכל יצירה יש בה מיסוד השקר – כל כל שקר יש בו מיסוד היצירה. לא יצירה בעט ובמכחול, באבן או צלולואיד, כי אם בחומר החיים עצמם, בקורות האדם, במוצאותיו, במחשבותיו ובחלומותיו. יצירה שאין לה חוקים ואין לה גבולות, יצירת הרוח החופשית באמת.

וכך, כאשר שיתף אותי במערכת שקריו, הרגשתי שנותן בי אמון עד למידה כזו, שמכניס אותי אל קודש הקדשים שלו, אל עולם היצירה הפנימי שלו. הרגשתי שמשתף אותי ביצירה זו והייתי אסיר־תודה לו. יחד חיינו בעולם של רצון, בעולם של בחירה. הוא שיקר את שקריו ואני שיקרתי שאני מאמין לו. אפילו את העובדה שלא התאמץ במיוחד לחבר בשבילי שקרים “יפים”, שקרים שתפריהם עשויים כהלכה, אבניהם מונחות היטב זו על גבי זו וחוליותיהם אחוזות ומהודקות זו בזו, אפילו עובדה זו אפשר לתפוס כהבעת אמון בי. שכן על ידי כך יכולתי להראות לו כי אני מבין את היותו חי בעולם של חופש ובחירה ולא בעולם של כפייה, את היותו חי בעולם של יצירה. הוא האמין בי שלא אכזיב אותו, שאבין אותו ואטרח לגלות לו כי אני מבין אותו. וכך, מבעד לשקרים, יצרנו בינינו יחסים של יופי ואמת.

אמרתי מקודם שרק האמת היא הכרח ואילו השקר הוא שלל בחירות ואפשרויות. אבל אין ספק שבשלל האפשרויות – ולו רק כאחת מהן – נמצאת גם האמת. וכיוון שכך, הרי לא מן הנמנע שמתוך ברירה חופשית לגמרי, שאינה פוגעת בשום אופן ביצירה, יכול היוצר גם לבחור באמת. כך, על־כל־פנים, הרשיתי לעצמי לפעמים לרמז בדרך מעורפלת. השקר טוב ויפה, אבל אי־שם נמצאת לה גם איזו אמת ומוטב שנכיר בעובדה מעציבה זו. לאמיתו־של־דבר, האמנתי אפילו שבדרך זו אני מביע לו את רגשות הערכתי על כוחות היצירה הגלומים בו, שכן מהו שקר, אם אין באיזה מקום אמת?

איזו טעות!

בכל פעם שנהגתי כך, נתכנס אל תוך עצמו כחלזון אל השבלול. כאילו נפצע על ידי פצע קשה.

ואז הבינותי יום אחד, שגם הוא לא נמלט מן ההכרח, השולט גם בו. הוא מוכרח לשקר, גם כאשר יכול שלא לשקר, גם כאשר אין שום צורך בשקר. למעשה יצר עם מערכת השקרים שלו, שאותה בנה מתוך חירות גמורה, יחסים של הכרח, יחסים של חובה, כלומר יחסים של אמת. אין לו ברירה אלא להתעקש שהשקרים הם האמת, שאם לא כן יחזור להיות כפות לאמיתות הקטנות, המסכנות, המכוערות, שמהן ביקש לברוח. אבל, בעשותו כן, הריהו חוזר ונופל בידיה של אמת, שאינה פחות קטנה, מסכנה ומכוערת, הריהו נופל בידיו של ההכרח לשקר. רציתי שיבין דבר זה, כואב ככל שיהיה. אבל הוא לא רצה בשום פנים ואופן. הוא רצה ביופי השלם של היצירה שאין בה סתירות, שאינה מתפוררת ונסתרת ומתאפסת עם הזמן, יצירה שאין בה מוות.

וכך נעלם ממני ושוב איני מוסיף לראותו.

וחבל, כי שקריו היו נעימים כל־כך לאזני. הייתי רוצה לראותו פעם, לומר לו כי אני טעיתי, לשקר ולומר כי טעיתי ושוב לא להודות לעולם ששיקרתי לו. אבל אינני יודע היכן הוא נמצא כעת.

אולי כך יותר טוב.

לא תמיד שנאתי חלומות.

בהיותי ילד אהבתי חלומות. גם בהקיץ וגם בשנת. כי כזה אף זה יש לו יתרונותיו שלו.

בחלום־בהקיץ אין הבחירה מוגבלת. אדם יכול לדמות כל דבר שרוצה בו. הוא יכול להיות מצביא עוטה גלימת־נצחון, שהמוני־אדם מקבלים את פניו בכיכר העיר בתשואות־תודה. הוא יכול להיות נשיא חכם אפוף הערצה. הוא יכול להיות ממציא, שגילה זה עתה תגלית עוצרת־נשימה, מבלי שיצטרך אפילו לייגע את מוחו לחשוב מהי המצאה זו. הוא יכול כמובן להיות גם רופא נודע, סופר מפורסם, טייס, צייר, קברניט, שחקן, כדורגלן – כל מה שהא מתאווה.

לעומת זאת, כשחולם בהקיץ הוא יודע, גם אם מצליח לשדל ידיעה זו שלא תצוף ותעלה לפניו ברגעים שאינם מתאימים, מי הוא, לאמיתו של דבר. כל הפרעה קלה – גערה של ההורים, קריאה לארוחת ערב, דיבור של חבר – עשויים להחזיר אותו כהרף־עין מן העולם המופלא ששרוי בו לעולם האמת המצערת.

כנגד כך, כשהוא חולם בשנתו, יישותו שלו נעלמת כמעט לחלוטין. פעמים הוא מסוגל אפילו לראות את עצמו כגוף פועל, שהוא צופה בפעולותיו, כאילו היה אדם אחר. ותמיד, כל עוד הוא שרוי בעולם החלום, הרי הוא נתון בו כולו, בלא שנושא עמו כבודה כלשהי מן העולם הרגיל. קראתי אי־שם, שברגיל אין חלום נמשך יותר משניות מספר. אינני יודע כיצד הגיעו החוקרים הנכבדים למסקנה מרעישה כזו. דומני שחרצו משפטם לפי תנועותיהם הבלתי־מודעות של הישנים. על־כל־פנים, משך הזמן האמיתי של החלום אין בו חשיבות, כל עוד, כאשר אנחנו שרויים בעולמו, אנחנו מסוגלים להאמין כי הזמן אין לו שיעור והמקום אינו מקום והכל אפשר, הכל מותר, הכל נכון.

מכל מה שנאמר עד כאן עשוי להסתבר כי החלום־בשינה עדיף על החלום־בהקיץ. ולא כן. חסרונו העיקרי, שאין בו שום בחירה. האם חלם פעם מישהו בהקיץ חלום רע? אם כן, אין זאת אלא שטוב היה לו החלום הרע הזה. החלום־בשנת כולו שרירות, כולו רצון אחר, שאין לנו שליטה עליו ואין לנו אפילו מגע עמו ולעולם לא נוכל לבקש ממנו כלום. החלום יורד עלינו – או צץ מתוכנו – לפתע, בלי שנוכל להתכונן אליו מקודם, אין בידנו לקצוב לו את תכנו, את מהלכו. אם טוב או רע, אם מביא שמחה או צער, הנאה או כאב – הכל בחינת דבר המוטל עלינו ממקום אחר.

כיוון שגם החלומות בהקיץ וגם החלומות בשינה יש להם צדדי יתרון וצדדי חסרון משלהם, לא העדפתי את אלה על אלה ושניהם היו חביבים עלי.

אלא שבמרוצת השנים ניטל מעט־מעט טעמם של החלומות בהקיץ. בכל פעם שהנחתי לעצמי להתמכר אליהם, היתה באה הספקנות ומשליטה את הפכחון. לא היתה אפשרות להילחם באלה בעזרת כוח הרצון. ככל שנזקקתי לו יותר, היתה הידיעה, שאין אלה אלא חלומות, נעשית בהירה יותר, חותכת יותר ומשמידה את שארית הטעם שעוד היה בהם.

לא נותרו אלא החלומות־בשינה, הם וברכתם הבלתי־צפוייה, הם וקללת שרירותם. אולם גם הם, נחמתם מועטת. הטובים שבהם, אלה שמילאו אותי שמחה, כל עוד הייתי נתון בהם – באה היקיצה והשכיחה את טעמם. והרעים שבהם, לא עזרה היקיצה, והוודאות שאין בהם אמת, שבאה בעקבותיה, להשכיח את רגעי הסייוט, דכדוך הנפש ואבדן העצות, שבהם הייתי נתון, כאשר באו עלי.

מעט־מעט נתגלה לי גם, שבעוד החלומות הטובים אינם טובים בכל (ומשמעות קביעה זו אשתדל להבהיר להלן) הרי החלומות הרעים – רעים מכל־וכל. החלומות הטובים היה בהם תמיד איזה יסוד שאינו שלם. דברים מתחילים ואינם מסתיימים. דמויות נעלמות תוך כדי פעולתן. כאשר דמות כלשהי, שהופעתה צריכה לשמח אותי, משתתפת בהם, הריני יודע מי הדמות הזו, אלא שדווקא תווי הגוף שלה, או אפילו הפנים בלבד, אינם משתתפים כביכול. כלומר, הרי זו היא ולא היא בבת־אחת. וכאשר דבר־מה מענג קורה אותי, הריהו קורה ואינו קורה בבת־אחת. אם יש בי ידיעת קייומו, אני חסר את ההרגשה, ואם ישנה ההרגשה, הרי הידיעה מעומעמת ומטושטשת ביותר ולפעמים אפילו נערך מעין משחק־מחבואים בינה ובין היפוכה. אני יודע שהדברים נשמעים מעורפלים במקצת, אבל צריך לזכור שהם עוסקים בתחושות־חלום, שהן עצמן מעורפלות לעצמן.

ואילו החלומות הרעים, כאמור, רעים בשלימות. אם אני צריך לרוץ, בין שאני רודף או נרדף, הרגליים מסרבות להישמע לי. אני נעזר בידיים, אני זוחל על ארבע, אבל איני מגיע לשום מקום. אם נודע לי שנפש קרובה לי אבדה, הרי אין חשיבות לכך ששום פרט אינו מובהר, איני יודע איך ומתי, לא תמיד אני יודע מי הנפש ומה קרבתה – אבל עובדת האבידה ברורה, מוחשת, כואבת. ואם עומדים להוציא אותי להורג, אין שום חשיבות לטיב העבירה שעברתי, לסיבתו של פסק הדין, למיהותם של השופטים שהוציאוהו – הוודאות שהדבר עתיד לקרות בקרוב יורדת עלי בצורה המושלמת ביותר, אולי יותר וודאית, אם אפשר לומר כך, מכל וודאות אחרת שידעתי מעודי.

במשך הזמן נתגלה לי, שלא זו בלבד שאיני אוהב חלומות, אלא ניתן אפילו לומר שאני הוגה להם שנאה.

כאשר אני קם בבוקר אחרי לילה בלי חלומות, אני אומר לעצמי: הלילה ישנתי שינה טובה, היה זה לילה טוב. אני חש, שלו חלמתי בלילה, קרוב לוודאי שהיה זה חלום רע. כלומר, מעצם היותו חלום – יש בו מיסוד הרע. כביכול, מישהו אי־שם שונא אותי, מנצל לרעה את כוחי ומשלח בי את החלומות.

אילו יכולתי למנוע זאת ממנו!

יום אחד, או, בעצם, לילה אחד, גיליתי שאני יכול. כלומר, איני יכול למנוע אותי מלשלח בי את החלומות, אבל אני יכול לגזול ממנו, כביכול, את הנאתו, על ידי כך שאני נוטל את עוקצם של החלומות. ומהו עוקצם? – דבר זה כבר נרמז מקודם. בחלומות הרעים, הריהו באמונה שהם אמת. ובטובים – בידיעה שאני יודע לאחר מכן שאינם. ובכן, אם אדע, בשעת־מעשה, שאלה כאלה אינם אמת ואינם אלא חלומות בלבד – הרי שלא יוכלו לפגוע בי לא בהתרחשם ולא ביקיצה מהם.

אני זוכר עדיין כיצד הצלחתי בדבר בפעם הראשונה. היה זה אחד מאותם החלומות, שבהם עומדים להוציאני להורג. כדרך שתמיד מתרחשים הדברים, ככל שאני יכול לזכור, לא היתה להם כל סיבה. דומני שהצידוק היחיד למעשה היה בכוחם לעשותו. ניסיתי לבדוק מי ציווה על הוצאתי להורג ומדוע, אבל לא הצלחתי לגלות. שידלתי אותם, ביקשתי על נפשי, הוכחתי להם שחוש הצדק מתקומם כנגד הדבר שהם מבקשים לעשות. טענתי שאבידתי לא יהיה לה תחליף ושאם יעשו מעשה נמהר ונחפז, שוב לא יוכל המעוות לתקון. התחננתי שלפחות יתנו לי ארכה כלשהי – אבל ללא הועיל. כלומר, איש לא אמר לי במפורש שאין שומעים לי, איש לא הודיעני במילים שאין נענים לתחנוני. למעשה, איש לא אמר לי כלום. אבל ידעתי שכך הדבר והפחד והכאב נעשו גדולים ללא נשוא.

הרגשתי שהדבר עצמו קרב ובא. אינני יכול לזכור אם יועד לי מוות בתלייה, אל מות כיתת־יורים או בדרך אחרת. אבל מימי לא הייתי קרוב כל־כך אל הסוף ממש, כבאותו רגע. ואז מצאתי פתאום כוח לומר לעצמי: והרי כל זה אינו אלא חלום! הנה אוכל להקיץ והכל יחלוף כלא היה.

ואותו רגע, אמנם, הקיצותי.

ההרגשה היתה נפלאה. תחילה עצם השחרור מהפחד, מן הסוף המתקרב. לאחר כך – הידיעה שניצחתי אותו, שאני יכול להיפטר מעריצותו. כעת אוכל תמיד לצאת מכל חלום לרצוני. יהיה לי נוח בו? יגרום לי הנאה? – אדחה את רגע היקיצה ככל האפשר. יטריד אותי? יפגע בי? יכאיב לי? – אסתלק ממנו בבת־אחת וחסל!

הידיעה שחלום הנועם יסתיים וסופי להקיץ ממנו תפחית את הנאתי? – אין בכך כלום. הדבר שקול היטב כנגד הכושר להביא קץ מידי על חלום הבלהות. בסופו של דבר, היתרונות והחסרונות יבטלו אלה את אלה ואני אימצא אי־שם ליד קו האפס. לא גבוה מדי, אך גם לא עמוק מדי. וגם זה מעין־הישג, בזמן שאדם יודע שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

האמנם?

עד מהרה למדתי מה מסוכן המשחק שפתחתי בו.

תחילה רק במשובה. כאשר הקיצותי מחלום נעים אל תוך עולם העצב, ניסיתי לחשוב שהיקיצה אינה אלא החלום הרע ולכשארצה אוכל להקיץ ממש אל תוך המצב המענג, שהייתי שרוי בו קודם. כל זה טוב ויפה. אבל אז, כאשר הבאתי על עצמי את היקיצה הצפוייה מתוך חלום אימים, התגנבה פתאם המחשבה שהמצב החדש, המרגיע ונוסך השלווה, שאני נמצא בו כעת, הוא עצמו אינו אלא החלום, טוב ונעים ככל שיהיה, והמציאות, שאל תוכה אני עתיד בזמן כלשהו להקיץ, הלא היא זו של חלום הבלהות, שבו הייתי שרוי מקודם!

וכאן עדיין לא נסתיימו הדברים. האם יכול להיות בי בטחון, שכל מה שאני עושה ברגע זה – כולל כתיבת שורות אלו – אינו חלום? והרי ייתכן שחיים אלה, הנראים לי מתמשכים והולכים, בקצב שונה ומשתנה על פני מרחבי־זמן ארוכים, אינם אלא הרף־עין של חלום קצר, שאני עתיד להקיץ מתוכו, אי־שם במקום אחר ובזמן אחר.

ויתר־על־כן. ייתכן שהיקיצה תהיה כמו מתוך סיוט מרגיז אל עולם של שלווה ורוגע. אבל ייתכן גם שאיקץ, כמו מתוך חלום נעים ומענג, אל מציאות רעה ואכזרית פי שבעים ושבעה מכל אשר ידעתי בחלום זה שאני שרוי בו.

מחשבות שדי בהן עצמן כדי להטריף את הדעת.

ובייחוד, אם נמשיך בהן הלאה והלאה. הנה, למשל, ייתכן שכל אותו קיום נפלא ורב־תוכן שאנו קיימים לעצמנו, אינו אלא פרט קטן ונעדר חשיבות בחלומו של מישהו. פרט היכול להתנדף כמו טעות אל תוך האין. ייתכן שכל העולם כולו אינו אלא חלום אחד מחלומותיו של אחד טמיר ונעלם. סיוט או חלום־של־עונג? – אין לדבר חשיבות, כל עוד הוא עשוי להיעלם ברגע אחד של יקיצה.

אין ספק שהשערה מעין זו עשויה לפתור הרבה מבעיות היקום, שאין אנו מסוגלים אפילו לתפסן. למשל, המרחב. היכן הוא נגמר? ואם אינו נגמר – מה פירוש אינו נגמר? והזמן? האם יש לו התחלה? ואם כן – מה היה לפניה? וכנ"ל – האם עשוי הזמן להסתיים? ומה פירוש להסתיים, כשמודבר בזמן?

מכלול ענקי של שאלות, שנדונו לכאורה להישאר ללא תשובות. והרי אין תשובות כי אין שאלות. כי הכל אין. כי הכל חלום. כשתבוא היקיצה יתברר כי אין ממש בכל הדברים שהטרידו אותנו. הממש הוא אחר לגמרי. עולם אחר. מחשבות אחרות. שאלות אחרות. פתרונות אחרים.

פתרון כזה יכול, אולי, להיות נוח, אילולא היה הוא עצמו בגדר שאלה חדשה. והרי עדיין איננו יודעים אם אנחנו שרויים בחלום, או שכבר הקצנו ממנו. או שאנחנו חולמים שזה חלום ונקיץ ממנו אל תוך חלום אחר, שעדיין אינו אלא חלום. ואין לדבר סוף, כי גם היקיצה ממנו עשוייה להיות אל תוך חלום אחר.

הנה אנחנו חוזרים לקו אחר, המוליך שוב לאין־סופיות, לחוסר־וודאות, לאבדן־עצות, לפקעת חדשה, שאינה פחות סבוכה, של שאלות מטרידות, שאין עליהן תשובה.

ובכן, לאן אנחנו הולכים מכאן? לאן נגיע, אם נגיע? האם יש מוצא?

או שגם בשאלות אלו אין ממש וגם דבר זה יתגלה לנו יום אחד, כאשר נקיץ מתוך החלום.

כשראה את הכותרת בעתון נתחלחל.

הפעם, ידע, שוב לא ידחה את הדבר. הפעם, ידע, לא יוכל עוד להתחמק מן התביעה הגדולה, מן הציווי המפעם בו. הפעם יקרה המעשה הגדול, המעשה האחרון, הסופי.

סיפור המעשה היה כתוב בעתון בפרטי הפרטים. דומה שהכתב עשה עבודה יסודית ולא דילג על שום דבר. הכל כתוב כאן. אפילו היכן קנה הרוצח את האקדח ומתי. תולדות חייו, כמובן. ילדות. בית הספר. הכשלון בבחינות. העבודה. העבודות, בעצם. ענין האשה והילדים והבעיות עם ההורים שלה. הכל. המקומות שבהם נמצאו הנרצחים. באילו מצבים היו גופותיהם שכובות. הקרב האחרון עם השוטרים. מספר הכדורים שפילחו את גופו. והגילוי שרשימת הנרצחים אינה מקרית, שמותיהם כולם כתובים על דף נייר נקי ומסודר, בכתב־יד ברור וקריא, שהניח הרוצח בביתו לפני שיצא למסעו האחרון. אפילו סדר הרשימה יש בו משמעות, כי לפי סדר זה יבצע לאחר מכן את המעשים. והעובדה, שכל אחד מהנרצחים נמצא ברשימה זו מפני שהיה שנוא על הרוצח, כיוון שגרם לו עוול באחד הימים, ולו גם לפני זמן רב ביותר. באיזו שקדנות צירף את מעשי העוול שגרמו לו, שמר עליהם בזכרונו, טיפח אותם שלא יגוועו בשכחה, עד שבאה שעת הכושר לסלק את החשבון. כלומר, עד שיצר במו־ידיו את שעת הכושר, עד שהבשילה בקרבו ובא מועד המעשה. ואז קם ומצא את העוז והנה עכשיו הוא נמצא כבר מעבר משם לכל הדברים.

תמונתו של הרוצח הסתכלה בו מתוך העתון. ודאי איזו תמונת פספורט ישנה שנמצאה בביתו. אי־אפשר להכיר בה שהיה בעל כוחות־נפש כאלה. אולי בקושי מתוך איזה ניצוץ עקשני בעיניים. אבל ייתכן שדבר זה נדמה לו עכשיו, לאחר מעשה, אחרי שכבר יודע מיהו. אם היה נתקל בו ברחוב מקודם (ואולי, בצעם, כבר פגש בו באיזו הזדמנות – רעיון זה גרם לו התרגשות לא מעטה) ודאי היה סבור כי כמוהו ככל אדם. אין בכך כלום. הייחוד אינו חייב להצטייר על הפנים. הייחוד כולו פנימה.

הם שונאים אותו, את הרוצח, אין ספק שהם שונאים אותו. הם מרגישים כי איננו אחד מהם. כלומר, הוא אחד מהם, אבל – וזה הדבר המפחיד אותם כל־כך! – אין הוא מקבל על עצמו את חוקי המשחק שלהם. הוא מוכיח להם כי אפשר לחיות בתוכם לפי מערכת־חוקים אחרת לגמרי. עצם המחשבה על כך מטילה בהם חלחלה. כי עצם קיומו הוא אתגר לקטנות שלהם, לפחדים הפעוטים, לנוחיות המסכנה. הנה ישנו אחד ביניהם המעז לעשות את הדברים שהם לא יעזו כל חייהם. ומה בכך שאין הם משתוקקים לעשות את אשר העז הוא – האם יעזו לעשות את אשר הם משתוקקים?!

כן, הם שונאים אותו, מפחדים מפניו, קוראים לו משוגע, מטורף וכל מיני שמות־גנאי, אבל מרגישים שהוא גיבור. לכן הדפיסו את תמונתו בעתון והוציאו אותו מאלמוניותו המשעממת. הם יודעים – אולי, בעצם, חשים בלבד – כי בעוד הם מסתפקים בהמתנה מתמדת ומיגעת, המתשת את כוחות הנפש ושוחקת אותה עד דק, המתנה אומללה לדברים שיקרו אותם, לגורלם, הנה קם בהם אחד, שלא הסתפק בהמתנה מבישה זו, אלא עיצב בעצמו את הגורל. הדברים שעשה, הגם שאינם נאים לעצמם, בני־קיימא הם ושוב אי אפשר לשנותם עולמית. כוחו, משמע, חזק, לפחות בנידון זה, מכל כוח אחר שבעולם, ששוב לא יוכל להתערב במעשיו ולהשפיע על תוצאותיהם.

וגם הסוף היה הסוף הנכון. לאחר שביצע את תכניתו, לאחר שעשה את כל מעשיו עד תומם, קם ועשה את המעשה ההגיוני האחרון, השלם ביותר, הסופי ביותר, והוכיח להם כי לעולם לא יפול בידם, לעולם־לעולם לא יוכלו להגיע אליו. כעת הוא מרחף בעולם שאין להם שליטה בו. איש אינו יכול לשלול ממנו את המעשים שעשה. כולם שלו והוא כולו שלהם.

מיד כשגמר לקרוא את העתון הרגיש שהפעם יוכל גם הוא. עוד מעט אומץ וכוח־החלטה וגם הוא יוכל.

אלא שהמעשה שלו יהיה אחר לגמרי. הרי זה אבסורד לחשוב, שיש אנשים הראויים לשנאה יותר מן האחרים. הנחה שמישהו ראוי לשנאה, הרי זו הסכמה שיש בו גדלות כלשהי, ייחוד כלשהו. והרי כולם קטנים כל־כך ואומללים כל־כך, שאינם ראויים אפילו לרגשות השנאה. אולי לרחמים – וגם אז רק לרחמיו של מי שהוא גדול מהם ויכול לרחם.

אין ספק שיוכל לרחם עליהם. לא כדרך שהם גורסים רחמים. על פי דרכו המיוחדת. ירחם עליהם על ידי כך, שיגאל אותם מן הגורל הזה של ההיסחפות המתמדת במורד, של הדעיכה האיטית הזו, העתידה בין־כה־וכה להסתיים סיום הכרחי, בלתי־נמנע, במוות. הם יהיו בידיו והוא, ברחמיו המרובים, ימריא אתם אל הגבהים של הבחירה, של השחרור מן האימה, של החופש המלא, של הנצחון על המוות, הנצחון הנמצא רק במוות עצמו.

וכמו שאין איש ראוי לשנאה יותר מן האחרים, כך אין איש הראוי יותר מן האחרים לגאולה. שום איש אינו ראוי לשום דבר יותר מן האחרים וכיוון שכך יניח ביד המקרה – לגמרי ביד המקרה! – את בחירתם של אלה שיבואו עמו, שינשאו עמו אל ארץ הבחירה. כך ידגיש, יותר מבכל דרך אחרת, עד כמה הכל חסר־טעם. לא היה שום טעם בחייהם. ממש כשם שחיו יכלו גם שלא לחיות. לא יהיה שום טעם במותם. ממש כשם שמתו, יכלו גם שלא למות. משמע בזמן זה. שהרי ממילא ימותו בסופו של דבר ואין שום חשיבות לשאלה מתי. הכל יבוא במקרה. כלומר, מבחינתם במקרה. לא מבחינתו שלו. מבחינתו לא יהיה הדבר בגדר מקרה בשום פנים. הוא עצמו יחליט מתי ומרגע שיחליט לא יהיה שום כוח בעולם, שיוכל לשנות את מהלך הדברים.

התכנית כבר ברורה לו לפרטי הפרטים. בבוא הרגע יבחר לעצמו את המקום ההומה ביותר בעיר, בשעה שהצפיפות בו מרובה ביותר. תחילה חשב שיהיה זה ליד הכניסה לקולנוע, בין ההצגה הראשונה לשנייה, אבל לאחר מכן דחה רעיון זה מלפניו. שהרי אז איננו בוחר את הרגע לפי רצונו שלו בלבד. אחר, כביכול, מחליט במקומו מהו הרגע המדוייק. מקום מתאים יותר יהיה בתחנת האוטובוסים המרכזית או בתחנת הרכבת. כשיראה באחד המקומות המון צפוף, או סתם ברגע כלשהו שיעלה בדעתו, ייכנס אל תוך ההמון וישחרר בבת־אחת את מנופיהם של שני רימוני־יד החבויים בתוך כיסיו. שנייה אחת, שתיים ושלוש – וההתפוצצות תארע! ברור שהוא עצמו ייפגע קשה מכולם. אולי אפילו ירוטש עד לבלי הכר. אבל איזו חשיבות יש לכך? מספרם של ההרוגים יהיה גדול. הרי לשם כך, ולא רק לבטחון, שמא אחד לא יפעל, הוא זקוק לשני רימוני־יד ולא יסתפק באחד.

הם ייפגעו כולם ברגע בלתי־צפוי, כל אחד מבחינתו שלו. שהרי כל אחד היה בטוח שמצפה לו נסיעה לאיזה מחוץ־חפץ. נסיעה שהיא, כמובן, פרט קטן ובלתי־חשוב בנסיעה הגדולה למחוז־אי־החפץ. והנה הופיע מאן־דהו ובכוח רצונו והחלטתו כפה עליהם את הדרך האחרת, הדרך היחידה שהיא מוחלטת וסופית, שאינה פרט קטן, כי אם הכל. מי שיכול כך להופיע במרוצת חייהם של בני האדם, כך לחרוץ את גורלם, הרי, לרגע אחד, קצר, אבל גדול ומרעיש, יכול שיהיה אלוהים וגם לאחר מכן יתמיד להיות נצח.

לאחר שבא לידי החלטה שהוא יכול כבר לעשות את המעשה ירדה עליו שלווה. הלך ברחוב וחשב – האנשים האלה, הנקרים כעת בדרכו, האם הם יודעים מיהו? האם הם מסוגלים אפילו לנחש? ושמא יש ביניהם מי מבין אלה שיעמדו לידו בבוא הרגע?

נתמלא בתחושת יתרונו עליהם. לא על שום שהוא יודע דבר שאינם יודעים. רבים יודעים דברים שרבים אחרים אינם יודעים. כי אם על שום שלמעשה הוא נמצא כברת דרך יפה לפניהם, חי, בעצם, קדימה. רק בעוד זמן ידביקו אותו ויחיו במקום שחי בו עכשיו. המחשבה שבקרוב ידעו כולם שידע כבר לפניהם, הסבה לו נחת כפולה. הרגיש אפילו מעין רגש ידידות לכל אדם שנפגש לו – איש זה, ברגע זה, אינו נותן עליו את הדעת. מחר יינעץ בתודעתו בצפרניים של פלדה, ייעשה חלק כלשהו של אישיותו, צרור קטן מן המטען שהוא מטלטל עמו במרוצת דרכו. משמע בדרך כלשהי הריהו מקורב אליו כבר מעכשיו.

כעת יוכל ללכת הביתה לכתוב את מכתב ההסבר. בעצם אינו טעון אלא שיעלו אותו על הנייר. המכתב עצמו נכתב כבר לפרטי־פרטיו, מילה למילה, במחשבתו. נזכר שאין בידו תמונה טובה משל עצמו מן הזמן האחרון. יהיה זה מעשה־משובה, המעיד על צלילות הדעת, אם יכין בשביל העתונים תמונה טובה. קו־אופי נוסף, שיתן להם נושא פעוט וצדדי לענות בו, כדי להקל עליהם את ההתחמקות מן העיקר.

נכנס לצלמניה וביקש להצטלם. הצלם שאל אם רצונו בתמונת פספורט או בתמונה גדולה יותר. התענין במחיר ובחר בתמונה בגודל של גלוייה. ומדוע לא? – שתהיה בידם תמונה טובה ולא מטושטשת. הצלם הבטיח שיעשה תמונה יפה, כדי שיזמין העתקים נוספים, אם ימצא חן בעיניו. כשלא קיבל תשובה, ניגש להתעסק בזרקורים ובמצלמה.

עד שישב בכיסא וחיכה לצלם שיגמור את הכנותיו, היתה לו שהות לחשוב על הבעת הפנים הטובה ביותר. אין ספק שצריך שיהיה לו סבר של רצינות מהורהרת, אבל חשוב שלא תשרה עליו קדרות יתרה ואף לא שמץ של איום, או של מה שמקובל לכנות בשם הבעה של פושע או של מטורף. ממילא יהיו נוטים לייחס לו הבעה כזו, אבל צריך שידעו (גם אם לא יודו בכך) שאין שום קשר בין מעשה־פשע, שוודאי יש לו תמיד איזו תכלית קטנה ובלתי־נחשבת, ובין המעשה שלו, שאינו מיועד לשום תכלית, אם לא נראה תכלית בעצם המחשבה על השחרור הגדול של הנפש. אשר לטירוף, ממילא נתרגל שאומרים כי הוא מטורף וכבר לא איכפת לו. ניסה להעלות על פניו את ההבעה הרצוייה, אבל לא יכול לדעת אם מצליח בכך. היה שם ראי בחדר, אבל מזווית ישיבתו לא יכול לראות את עצמו. ניגש לראי באמתלה שרצונו להסתרק, אבל לפני שהספיק לתרגל את הבעת הפנים, הכריז הצלם בשביעת־רצון, שכעת הוא מוכן.

החזיר אותו אל הכיסא, ניגש אליו, הגביה כתף והנמיך את האחרת, משך את סנטרו קדימה והיטה את ראשו הצידה במקצת. הרטב את השפתיים, הורה לו. כך יפה. עוד קצת! יפה יפה. וכעת, חייך!

הרעיון שהוא צריך לחייך אל המצלמה נראה לו אווילי ביותר. בייחוד ברגע זה. נתעקש שלא להעלות חיוך על פניו. אבל מדוע אתה רציני כל־כך? שאל הצלם. חייך! התמונה תהיה טובה יותר אם תחייך, זה יתאים לך. כשראה שעדיין אינו מחייך, השמיע בשפתיו קולות מצמוץ, כדרך שעושים לילדים קטנים, המצטלמים את תמונותיהם הראשונות. לא יכול להתאפק עוד וחיוך נמלט מבין שפתיו. יופי, קרא הצלם והמצלמה השמיעה קול נקישה.

וכעת ננסה עוד כמה מצבים, אמר הצלם, מבלי שישנה את נימת העליצות בדבריו. טען שמספיקה לו תמונה אחת, אבל הצלם לא וויתר. אינך משלם יותר בעד המצבים הנוספים, הכל כלול במחיר. אני רוצה לבחור את התמונה המוצלחת ביותר מכל המצבים בשביל להכין לך את ההגדלה.

הושיב אותו פעם נוספת כשגופו נוטה מעט ימינה, פעם כשגופו פונה שמאלה ופעם כשגופו אמנם פונה קדימה אל מול המצלמה, אבל ראשו שמוט הצידה במקצת ועיניו שלוחות לנקודה דמיונית בחלל, הנמצאת מאחורי המצלמה.

כשנגמרו הצילומים שאל את הצלם מתי יהיו מוכנים. מחרתיים, השיב הצלם. אבל אני זקוק לצילום באופן דחוף, נתרעם, מיד עכשיו! לא אמרת שאצטרך לחכות יומיים. לא שאלת כמה זמן תצטרך לחכות, השיב בלי להתרגש. אחרי דין ודברים נוסף, הסכים לטפל בתמונות מיד תמורת תשלום נוסף, וביקש ממנו לחכות עד שיפתח את הנגטיב וידפיס כמה הדפסות נסיון.

ישב בחדר ההמתנה וחיכה. מן החדר הסמוך נשמע פכפוך מי הברז ומיני רשרושים אחרים, שקשה לעמוד על טיבם. על שולחן לידו ראה כמה עתוני־צילום. נטל אחד ודפדף בו מתוך פיזור־נפש. עבר על פני עמודים ובהם צילומים מפורטים של כל מיני מצלמות ואביזריהן, מלווים בהסברים טכניים ארוכים ומסובכים. גיחך בליבו על העיסוקים הקטנים, שבני האדם רואים צורך לעצמם לעסוק בהם, שעה שישנם דברים גדולים כל כך, העומדים באמת ברומו־של־עולם, שאינם נותנים אליהם את דעתם בכלל. נתקל בעמודים ובהם צילומי־עירום. לרגע קצר אחזה בו תאווה לשכב עוד פעם עם אשה – ולו רק עוד פעם אחת! – אבל לא הניח לרעיון זה להשתקע בו. כעת, כשכבר נמצא כולו בעולם אחר, אינו יכול להגות באהבת־בשרים. ואף־על־פי־כן היתה המחשבה מונחת בו כחרטה מאוחרת, כמו צער על דבר שלא היה מעולם. מי יודע, אילו היה מוצא בגופן של נשים אותה שכחה מבורכת, שכולם מדברים בה, אותו אבדן־חושים, הגורם לאדם שיחיה בשביל אותו הרגע כאילו אין אחריו ולא כלום, אולי היו כל הדברים מתגלגלים אז בדרך אחרת. אבל הוא אינו יכול שלא להיות עצמו בכל רגע ורגע מרגעי חייו. מעולם לא הלך לאיבוד מאצל עצמו, אם לומר כך. אפילו כשהיה נתון כולו, ברגעים של היספחות, לאשה אחת, תמיד הרגיש שהוא נמצא שם ויודע כל מה שיודע עד לכאב, עד לאימה. תמיד ראה את העתיד לבוא. את הימים שימשיך לבוא אצלה מתוך הרגשת־חובה, מתוך חולשה, או סתם מתוך תחושה עמומה שכך צריך. את הימים שירגיש שאהבתה אליו פגה, מתמסמסת, מתאפסת. את הזקנה הקופצת עליה ועליו. את הדרך הבלתי־נמנעת שבה הולכים כל הדברים כולם. את המוות ההולך ובא.

הלוואי ותהיינה שם בשעת מעשה נשים רבות, הרבה נשים. המעשה לא יהיה שלם, אם לא תהיינה שם נשים רבות באותו מעמד.

הצלם חזר מן החדר הסמוך, נושא עמו דף נייר ועליו מספר הדפסות־נסיון של הצילומים שערך. איזו מהן אתה רוצה שאגדיל בשבילך? שאל. כולן יצאו יפה מאד, הוסיף, כאילו יש בכך יותר שבח למצטלם מאשר לאמנות הצלם. לא חשוב, השיב בלי להסתכל בתמונות, הגדיל לי את התמונה הראשונה שצילמת. הרגיש צורך להראות לפטפטן זה שמבזבז עליו את זמנו ומתחילה לא היה צריך לצלמו אלא במצב אחד בלבד וכעת מוטב שיזדרז לסיים את מלאכתו ולא יוסיף להטרידו.

כעת נראו לו הרגעים, עד שחזר הצלם עם התמונה, ארוכים מאד. נמנע מדפדוף בעתוני הצילום. הרגיש כאילו הדבר עשוי להעמיד אותו בנסיון, שאינו רוצה לעמוד בו. ניסה לשרוק איזו מנגינה, אבל שכח אותה באמצע. מצא קטע עתון ישן, שהגיע הנה כעטיפה של משהו, וקרא בו כמה ידיעות שעבר זמנן. הזמן התמשך והתמשך. לבסוף לא התאפק ודפק על דלתו של חדר הפיתוח. ראשו של הצלם הציץ לרגע מבעד לפתח. אני כבר גומר, אמר, רציתי רק לרטש את הכתם שיש לך כאן, על יד העין השמאלית, אני כבר גומר!

הרעיון שהצלם מוטרד בגלל כתם קטן שיש לו ליד העין השמאלית, נראה לו אותו רגע בלתי־מהוגן. לבסוף יצא הצלם עם התמונה בידו. מצויין! מצויין! הכריז בגאווה מסחרית. שילם ולקח את הצילום מבלי להסתכל בו. אני שומר בשבילך את הנגטיבים, אמר הצלם, הם כולם טובים ואם תרצה הגדלות נוספות… יצא מן הצלמנייה בלי לשמוע את סוף דבריו ובלי לומר שלום. כעת צריך לשוב הביתה, לכתוב את המכתב, להניח אותו על השולחן, יחד עם התמונה, לקחת את הרימונים המונחים במחבוא ולצאת.

לפני שישב לכתוב את המכתב הסתכל בפעם הראשונה בתמונה. אילו לא הכיר את עצמו, לא היה שם לב לתמונה זו בשום אופן. הבעת־פנים רגילה ביותר. עינים רגילות, שאין בהן שום עמקות מיוחדת, שום עוז מיוחד, שום גדלות. עוד פרצוף אחד מרבים. לא חש התרוממות־רוח למראה התמונה. אין ספק שמי שיראה אותה בעתון יתמה – כך נראה אדם כמוהו?! האם זהו?!

פתאום חש הרגשת־תיעוב. כאילו כל אותן הידיים, שתמשמשנה מחר־מחרתיים את העתון שבו תימצא תמונתו, ממשמשות כעת בו עצמו. ועמה באה עליו נמיכות־רוח מטרידה. האם אינו עומד לעשות את המעשה למען בעלי ידיים משמשניות אלה? האם אינו מתכוון בעצם אלא למצוא חן בעיניהם, על פי דרכו המהופכת, כמובן? והרי לשם כך נזקק לתמונה – כדי שגם אחרי שכבר לא יהיה כאן, יוותר אחריו משהו שיש בו מעין־קיום, כלומר כדי להמשיך ולחיות במחיצתם של כל אלה שהא בז להם כל־כך, שהוא מבקש לרחק מהם על ידי מעשהו מרחק־אין־קץ! אילו היתה דרך כלשהי פשוט להיעלם ולהימחק מתוך כל זה. לא להסתיים, אלא להתבטל מן העיקר, לחזור למצב של לפני־היות. ובלי שצריך יהיה לעשות בשביל כך מעשה כלשהו. בלי שיהיה צורך לחשוב ולהרהר ולשקול ולהסס ולהיאבק ולהתחרט. בלי שיהיה צורך לבוא לידי סיכום, לידי החלטה.

אבל זוהי האכזריות העמוקה שבדברים. אדם יודע שהכל אינו כלום ושממילא כל שיעשה אין בו ממש והוא עתיד להתאפס מעצמו, כאילו לא היה. ואף־על־פי־כן, הוא חייב תמיד לקבל החלטות ולבחור בברירות, שברור לו כי בין־כך־ובין־כך כולן עתידות להגיע אי־שם שוב לאותו מקום.

התמונה היתה מונחת לפניו ומזכירה לו כי בכל מה שיעשה לא יוכל למחוק עובדה זו. גם כשלא יהיה כאן, הרי, בעצם, תמיד ימשיך להיות כאן. ואילו עכשיו, שעודנו כאן, הרי זה כאילו כבר איננו כאן. ואין שום הבדל בין הדברים, שום הבדל.

ואותם האנשים, שסבר כי יהיה להם לאלהים? אף כאן אין שום הבדל. אין מהם איש הראוי ליהרג יותר מן האחרים, כשם שאין איש מהם ראוי לחיות יותר מן האחרים. הכל אחת, ממילא. הוא שונא ואוהב את כולם במידה שווה. וכיוון שכולם חייבים מיתה במידה שווה – וזו אף תבוא עליהם איש־איש בעתו – הרי שראויים הם גם לחיים במידה שווה. הגורל שהוא עשוי להביא עליהם אינו מתקן שום חשבון תיקון סופי לא לכאן ולא לכאן.

בבת־אחת ניטל ממנו טעמם של כל הדברים. וכיוון שניטל טעם החיים, ניטל גם טעם המוות. פתאום נראה לו שהתמונה המונחת לפניו מיותרת. אין בה שום צורך. אין בה שום הישג. אין בה כלום.

בתנועות מהורהרות אבל במוח נעור וריק קרעו ידיו את התמונה לפיסות קטנות ופיזרו אותה על פני הרצפה.

עכשיו לא יהיה כלום.

עכשיו לא נותר אלא לחכות למוות באפס מעשה, עד שיבוא מעצמו.

כמו כולם.

אפילו במקום עבודתו אין לו הזדמנויות רבות לשיחה. יש לו, אמנם תואר של מנהל חשבונות, אבל העבודה המוטלת עליו אינה אלא רישום פעולות החשבון וניהול כרטסת החייבים והזכאים. לפעולה זו אין צורך בשיחות ממושכות. בכל בוקר הוא מוצא על שולחנו ערימה של חשבונות, קבלות ומסמכים כיוצא באלה. סרח־עודף ממעשיהם של אחרים, ברי־מזל יותר ממנו, הצריכים לפעמים לנהל משא־ומתן כלשהו עם בני־אדם כמותם, לפני שמסכימים על המחיר, למשל, על גובה החשבון, על סדרי התשלום וכדומה. את כל אלה הוא צריך לרשום בדייקנות ובדקדקנות בכרטיסים המרובים. כדי ששום פעולה לא תלך לאיבוד, הכרטסת תהיה מעודכנת כדיבעי, ההנהלה תוכל לעמוד על מצב העסקים בכל שעה ושעה, הכספים ייגבו מן החייבים וישולמו לזכאים ובכלל יתנהלו העניינים כשורה. כל אלה הוא יכול לעשות במשך יום העבודה בלי להוציא מפיו מילה.

לפעמים מצלצל הטלפון הפנימי על שולחנו (שלוחה של טלפון חיצוני לא התקינו אצלו – לשם מה?). מישהו מבקש לדעת מה היתרה הרשומה בכרטיס מסויים, ואז הוא צריך להסתכל בכרטיס ולומר בקול צלול ככל האפשר: “שלושת אלפים ארבע מאות שמונים ושבע לירות ועשרים ושלוש אגורות לחובה” ובזה מסתיים תפקידו. לפעמים מצלצל אליו המנהל עצמו ואומר: “הבא לי את הכרטיס של פלוני־אלמוני”. הוא מביא את הכרטיס במו ידיו ומבקש להסביר לו משהו, אבל המנהל מפסיק אותו בקול זעף למדי: “תודה רבה, אני מבין בעצמי מה כתוב כאן!” הוא מעיין בכרטיס שעה קלה, מבלי להזמין אותו לשבת, לפעמים רושם לעצמו איזו הערה, מחזיר לו את הכרטיס ומפטיר בקיצור: “זה הכל”.

אחת לכמה שבועות מזדמנת ישיבה לשם התאמת חשבונות עם איזה לקוח או ספק. בדרך כלל יושבים אז בחדרו של הגזבר, לפעמים אפילו בחדרו של המנהל. הוא מביא עמו את הכרטיס ועובר יחד עם בן־תפקידו שמן הצד שכנגד על כל פרטיו, בודק כל מסמך, כל רישום. כל חשבון וכל קבלה. גם אז אין צורך בשיחות ארוכות, אבל מפעם לפעם עולה שאלה כמו: באיזה תאריך נתקבל החשבון? או: מדוע רשום התשלום לחשבון ספטמבר, כאשר בקבלה כתוב “על חשבון אוקטובר”? ועוד כמה שאלות כאלו, הטעונות בירור כלשהו, אלא שמיד מתערב בדיון זה מישהו מן הממונים עליו והוא צריך לחכות עד שיגיע זה לידי הסכם עם הצד שכנגד ואז יוכל לגשת להשוואת הפעולה הבאה בספרי החשבון.

אבל, כאמור, הזדמנות כזו באה לעתים רחוקות בלבד. בדרך־כלל דומים הימים במשרד אלה לאלה. משבע וחצי בבוקר עד עשר בקירוב לא קורה כלום. בעשר עובר מחלק התה ומניח כוס־תה על כל שולחן. את כוס התה הזו, המתחלקת חינם על חשבון ההנהלה, אפשר לשתות (עם או בלי כעך או רקיק, שבעדם צריך לשלם) ליד השולחן, תוך כדי עבודה. בשתים־עשרה וחצי רשאי כל אחד להפסיק מעבודתו, עד כדי חצי־שעה, לאכול את הכריכים שהביא מביתו ולהזמין עוד כוס־תה, על חשבון עצמו, מן המזנון. בהזדמנות כזו אפשר כמובן להחליף מילה או שתיים עם איש המזנון, אבל רק לענין מה שיש לו להציע כתוספת לארוחת הצהריים. בסופו של דבר מצטמצם הדו־שיח בבחירה בין וואפל־שוקולד, בין סופגניה ובין עוגת פירות. ממילא חייב איש המזנון למהר, הפסקת הצהריים קצרה וגם במחלקות האחרות רוצים לאכול משהו.

במחלקה שלו ישנן שתי פקידות. אחת כתבנית ואחת תייקת. שתיהן צעירות מאד. לפעמים הוא מנסה לפתוח עמן בשיחה, כגון: “בררר… איזה גשם ירד היום! בדרך למשרד נרטבו לי הגרביים”. התייקת מחייכת לתוך עצמה ואינה משיבה. הכתבנית, שמעמדה הבכיר מקנה לה רגש בטחון, משיבה: “אני, להיפך, דווקא אוהבת ללכת בגשם”. מסתמנת כאן מעין נזיפה מעמדת־יתרון והשיחה באה על קיצה. אם הוא מתלונן בקייץ על החום היא משיבה: “לזה אתה קורא חום? – סתם יום נעים!” ושוב הוא מוצא את עצמו בעמדה נחותה משלה. ואם מנסה חלוק על דבריה ולעמוד על שלו היא נעשית פתאום עסוקה בעניניה ואינה טורחת להשיב לו. לאחר שניסה כמה וכמה פעמים בלי הצלחה לקשור שיחה עמהן, שם לב שעם הנער השליח, ילדון זה, שאף כי יש לו פלומת־שפם מתחת לחטמו, עדיין לא צימח זקנו, דווקא עמו הן מרבות בפטפוטים ומוכנות תמיד להחליף בדיחות ועקיצות. לבסוף נעלב וחדל מנסיונותיו.

וכך הוא יושב בצהריים לבדו בפינתו ומוציא מתוך השקית החומה את הכריכים שהכין במו ידיו עוד בערב הקודם. לא שהוא מוכרח להכין אותם מבעוד־לילה, מחשש שלא יספיק בבוקר. ממילא קם בשעה מוקדמת מאד משנתו ועד שמגיעה השעה לצאת לעבודה מתקצרת רוחו מרוב המתנה. אלא שהכנת הכריכים בלילה היא עיסוק, המסייע בידו להקדים כאילו את העתים ולהימצא כבר מעבר ללילה הבלתי־קרוא, המתמהמה ומתמשך כל־כך. וככל שהם מסובכים יותר והכנתם גוזלת שעה ארוכה יותר, כך הם חביבים עליו יותר. לפעמים הם מתחבבים עליו עד כדי כך, שליבו אינו נותן לו לאכול אותם. הוא מציע מהם לאחת הפקידות, אלא שהן מסרבות תמיד. פעם שאל אותו הנער השליח: מדוע אינך מציע לי? הפקידות פרצו בצחוק לשמע שאלתו, כאילו יש בה איזה חידוד מיוחד. אתה יכול לאכול אחד, אמר והושיט לו כריך. זה נטל אותו מבלי לומר תודה. אכל בנגיסות גסות והכריז: הזקן הזה דווקא יודע לעשות סנדביצ’ים טובים. מאז חדל להציע להם מכריכיו.

בשתיים וחצי (חוץ מימי שני ורביעי, שאז גומרים בארבע) מסתיים יום העבודה. לפעמים הוא נשאר עוד זמן־מה לגמור כמה רישומים שנותרו עדיין, אבל לא תמיד מזדמנת הזדמנות טובה לשהות עוד במשרד. האו יוצא אז את המשרד והולך ברגל הביתה, חוץ מאשר בימים שבהם יש חשש לגשם, שאז הוא נוסע באוטובוס. בדרך יש לו שהות לקנות את עתון הערב. עתון הבוקר מגיע ישר לביתו ועד שיוצא לעבודה מספיק לקרוא את רובו. לפעמים הוא צריך לגשת למכבסה, לפעמים לחנות המכולת, לבית המרקחת או כיוצא בהם. אבל לרוב אין שום דבר דוחק מחכה לו בבית. הוא מכין ארוחת־ערב קלה, פותח את הרדיו, מאזין לכל התכניות לפי הסדר. קורא את עתון הערב עד תומו, חוזר וקורא מה שהחמיץ בעתון הבוקר, מנסה לעיין באיזה ספר, אבל מתעייף עד מהרה, הולך להכין את הכריכים לארוחת הצהריים של מחר ושוכב לישון.

לעתים רחוקות מאד הוא הולך לקולנוע בערב. לפעמים לאיזו הרצאה או אסיפה. בשנים שעברו נהג לצאת יותר בערבים וגם כאשר לא חיכה למשהו מיוחד במינו, שוטט על המדרכה ברחוב הראשי, בייחוד בערבי סוף השבוע, שאז הקהל מרובה. אבל במרוצת הזמן חדל מכך. הבדידות כבדה ומעיקה יותר בקהל גדול. אדם מתמלא תשוקות ורצונות. הוא רוצה, למשל, לשוחח עם מישהו. הוא רואה אחרים חולפים על פניו שקועים בשיחה. נערות תלויות על זרועות בני זוגן, גברים ונשים שלובי־זרוע. מוטב שלא יראה. מוטב שכל הדברים שנרדמו מכבר ימשיכו בתרדמתם.

האם היו לו אי־פעם ידידים, כמו לכל האחרים? אולי. זה מן הדברים שקשה להיזכר בהם. כך או כך, נשרו להם אחד־אחד במשך השנים והיום אינם עוד. יש שנסעו למקומות אחרים. יש שמתו. יש שנישאו בשכבר הימים ומשום־מה ניתק הקשר בינם ובינו. ואם לא ניתק, נתרופף עד שבסופו של דבר כאילו לא היה. ויש שסתם נעלמו מחוג ראייתו. או אולי לא היו כלל בגדר ידידים ואף כי היום הוא תמה מה ארע להם ומדוע נתרחקו ממנו, צריך שיבין כי מלכתחילה לא היו מקורבים אליו.

לפעמים, כשקם בבוקר, חש כאב בגרון מרוב שתיקה. פחד־פתאום תוקף אותו, שאיבד את כושר הדיבור, שהוטל בו מום־לא־יוכל־לתקון. הוא מכחכח בגרונו, משמיע קולות משונים, המיועדים לבחון אם עדיין יכול לדבר. לבסוף אינו יכול להתאפק ומשמיע כמה מילים, המכוונות כאילו כלפי אדם כלשהו, כדי שיהיה בטוח שיכול.

בימים כאלה רוחו רעה עליו במיוחד. יושב בפינתו במשרד ורוטן לעצמו. אם פונה אליו מישהו באיזה ענין ­(דבר שאינו קורה ממילא אלא לעתים רחוקות) נדמה לו שמבקש להעליבו.

אבל יש גם ימים אחרים, ימים מיוחדים במינם. ביום כזה הוא ממהר לביתו מיד עם סיום העבודה, מחליף את בגדיו. בחורף לובש את החליפה הטובה ביותר. בקיץ – חולצה נקייה ומגוהצת, העטופה עדין בסרט נייר כמות שהגיעה מן המכבסה. מסתכל שוב במודעה, כדי להיות בטוח שזוכר היטב את הכתובת ואת מועד צאת האוטובוס. לרוב יוצאים בשלוש ושלושים או שלוש ארבעים וחמש ועדיין יש שהות בידו, אבל מוטב שימהר כדי שלא יאחר.

כפי שיכול לשער מראש ריק האוטובוס למחצה. מספר הנאספים מועט. חלקם כבר יושב בפנים וחלקם ממתין עדיין ליד הבית לצאת בני המשפחה. גם הוא מצטרף למחכים בחוץ, עד שיצאו בני המשפחה וישבו באוטובוס ואז נכנס גם הוא ובוחר לעצמו מקום שאינו קרוב מדי אליהם ואינו מרוחק מדי מהם ושולח את מבטו דרך החלון.

ליד שער בית הקברות מתרחשים המחזות הרגילים. פושטי היד דוחפים זה את זה, כדי לזכות בעמדה טובה, שזרם הולכי הרגל לידה צפוף יותר. בחצר ממתינים עדיין מלוויהם של שתיים או שלוש לוויות ליד חדר הטהרה. בדרך מבית הכנסת מתנהל מסע־לוויה, שכבר נסתיימו טקסיו והוא צועד אל חלקת הקבר עצמה. הם מחכים באחת הפינות, עד שהחזן מצטרף אליהם. במידת מה של פיזור־נפש הוא שואל מי הקרובים. אחד מהם מציג עצמו לפניו והוא רושם מפיו את שמו המלא של הנפטר ושמם של כל אלה שיצטרך להזכיר בתפילתו. כשמשלים את הרשימה יוצאים אל הקבר בצעידה איטית. גם הוא צועד ביניהם, לא בין הראשונים אך גם לא בין האחרונים.

ממקום צעידתו יכול לראות את האלמנה הנתמכת על ידי גבר צעיר לימים, בנה, אל־נכון. ליד הקבר עומדים. המצבה הטרייה באותיות זהב. האלמנה מתייפחת והכל מוחים דמעות מעיניהם. החזן פותח בתפילה והיא משתתקת. עם גמר התפילה עומדים עוד כמה רגעים בשתיקה, הבן מוליך עמו את האלמנה וכולם יוצאים לדרך חזרה.

הוא אינו מצטרף אליהם מיד ושוהה עוד ליד הקבר, מבטו שלוח קדימה ועיניו דומעות. כעת, ברגע זה, הוא יודע, מתלחשים כמה מן המלווים האחרים ביניהם, מבקשים לדעת מיהו ומה הוא עושה כאן. ודאי איזה ידיד קרוב של המנוח שלא הכרנו, הם מסבירים לעצמם, ומסתלקים.

זהו הרגע הגדול שלו. הרגע שבו רואים בו ידיד־אמת של מישהו. רע, מודע, נפש קרובה. בשביל הרגע הזה בא לכאן. הדמעות זולגות על לחייו, הוא בוכה. בכי אמיתי, מעומק הלב, בכי של ידידות, בכי של בדידות.

לעתים רחוקות ביותר הוא הולך ללוויות עצמן. הלוויות כמעט תמיד המוניות כל־כך. גם בגילויי האבלות. צעקות הקרובים מכסות לא פעם על הצער האמיתי. רבים מן המשתתפים באים מתוך הרגשת חובה או מתוך הלם. שכנים, מכרים, חברים לעבודה. אבל טקסי גילוי מצבה, בייחוד אלה שלאחר שנה, ומעל־כולם טקסי העלייה לקבר, שנים מספר אחרי הפטירה – לאלה באים המעטים, ידידי האמת המעטים בלבד. ביניהם מקומו!

ואז, כאשר הוא והנפטר עומדים, כביכול, זה מול זה הוא יכול להאמין שיש לו ידיד־אמת, לחוש בעין כיצד עולים וצומחים ביניהם יחסים של הערצה הדדית, יחסים טהורים, מסותרים, שלמים.

מה טוב לו לאדם שיש לו ידידי־אמת, ידידים שלא יבגדו לעולם, ידידי נצח, שלא ימותו לעולם.

כשחוזר הביתה קונה עתון־ערב ומעין במודעות האבל. הנה כאן, מחרתיים, אזכרה חדשה. את התאריך הוא רושם בפנקסו.

כעת יש לו שוב דבר־מה לחכות לו.

ואז נודע לי פתאום שהגיע היום האחרון לחיי.

ואפילו לא בתחילת היום. עד לאותו רגע כבר נלקח ממני חלק מן היום. השעה היתה, ככל שיכולתי לדעת, בין עשר לאחת־עשרה ואולי אפילו אחרי השעה האחת־עשרה.

המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה: קופחתי! הנה כבר עבר חלקו של היום, תוך שלא ידעתי שזה היום האחרון. אכלתי ארוחת־בוקר אחרונה, למשל, מבלי לדעת שהיא אחרונה. ודאי הצצתי מתוך היסח הדעת כמה פעמים בשעון, בלי שמוחי תפס שבכל הצצה כזו הריני רואה לאחרונה את מחוגיו בצירופם זה. לרגע התגנבה מחשבה, שצירוף זה עתיד לחזור על עצמו שנית בשעות הערב ולא מן הנמנע שעיני תיאחז בו שוב. לפחות לא היתה הפעם ההיא פעם אחרונה – אחת, אחרונה באמת, עודנה לפני. אבל גם נחמה זו, פעוטה ושטותית ככל שהינה, לא היה בה ממש. ראשית, השעה התשיעית בערב, לכל הדעות, אינה השעה התשיעית בבוקר, גם אם השעון – כלי מטומטם ועיקש שכמותו! – אינו מכיר בהבדל. ושנית, הרי אין לי שום בטחון שהסוף יגיע בחצות הלילה דווקא. לא מן הנמנע שיבוא הרבה קודם לכן. אין לי שום הבטחה, שאפשר לסמוך עליה, שאפילו היום האחרון עומד כולו לרשותי. ייתכן שסופו יקוצץ במפתיע, כשם שתחילתו נגזלה ממני, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה.

נגזלה? והרי השעות עברו עלי – או חלפו בתוכי – בדרך כל השעות בכל הימים! שום כוח לא גזל אותן ממני – ואין גזילה בלא שימוש בכוח. לא כך! – ישנה גזילה בהערמה, בהטעייה. מישהו הערים עלי בכך, שהניח לי לחיות את שעות הבוקר האלו, בלי לדעת שזהו היום האחרון לחיי.

ואילו ידעתי? אילו ידעתי – כלום יכולתי לחיות שעות אלו אחרת, ביודעי שזהו היום האחרון לחיי? יפה. הנה עכשיו אני יודע שהגיע היום האחרון לחיי. ובכן? – האם אני יודע כיצד חי אדם את היום האחרון לחייו? האם אני יכול, מרגע זה ואילך, לעשות רק את הדברים, שראוי לאדם לעשותם ביום האחרון לחייו? האם אני יכול, לפחות, להימנע מעשיית דברים שלא ראוי – או שאין טעם – לעשותם ביום האחרון לחייו של אדם?

מסופקני.

הנה אני יושב כאן וראשי ריק. שום רעיון מעורר־התרגשות אינו בא אלי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות, הרי זה לחשוב על הבזבוז האיום הזה. כל רגע העובר כעת הריהו רגע אחרון. שוב לא יבוא אלי רגע כזה. והנה הוא חולף ועובר, בלי שיקרה איזה דבר חשוב, הראוי לרגע אחרון. להיות ראוי לרגע אחרון הרי זה משא כבד ונכבד. מתברר, ששום רגע אינו עומד בו. כולם כורעים, אחד־אחד הם כורעים, מתמוטטים וצונחים אל תוך האין, מבזבזים את ההזדמנות הניתנת להם, מתבזבזים יחד עמה. האם אין בי רגעים, המסוגלים לעמוד במשא הזה?

אני מפנה את מחשבתי אחורה ורואה כי רבים מן הרגעים שעברו עלי בימים האחרונים היו רגעים אחרונים כאלה ואילו בשעתם אפילו לא נתתי עליהם את הדעת. כשם שהבוקר, למשל, אכלתי ארוחת־בוקר אחרונה ולא ידעתי שהיא אחרונה, כך אכלתי לפני ימים מספר תות־שדה ולא העליתי בדעתי אותו רגע, שזו הפעם האחרונה שאני אוכל תות־שדה. שלא לדבר על הענבים שאכלתי בשלהי העונה. ענבים חדשים יהיו בעונה הבאה בלבד ואילו היום הוא היום אחרון לחיי.

המדובר אינו, כמובן, במאכלים בלבד. ישנם עוד מעשים רבים שבכל־יום, שמרביתם הגדולה עשיתי כבר בפעם האחרונה. האם עלה בדעתי, בשבוע שעבר, כשהלכתי לקולנוע, שתהיה זו הפעם האחרונה? וכשמדדתי זוג מכנסיים? וכששמעתי את הקונצרט ההוא? וכשנסעתי לירושלים? וכשהשלכתי את החולצה לכביסה? וכשפרטתי את שטר הכסף בן חמישים הלירות? וכששכבתי עם אשה? ודאי שלא! ולו ידעתי – האם הייתי עושה דברים אלה בדרך אחרת, כיוון שאני עושה אותם בפעם האחרונה? האם היה בהם טעם אחר?

כל הרגעים, בעצם, הם רגעים אחרונים. כשאני מביט אחורנית, אני רואה שכל הרגעים שעברו עלי, רגע־רגע במועדו, היו רגעים אחרונים. איש מהם לא חזר אלי. העפיפון ההוא, שעשיתי במו־ידי. לא עף היטב כל־כך. משהו היה לקוי באיזון של קני הסוף, שעליהם מתחתי את נייר הצבעונין. העפיפון הבא יהיה טוב יותר, ניחמתי את עצמי. אבל העפיפון הבא לא היה. הקייטנה נסתיימה ועמה הקיץ. בא קיץ אחר ועמו משאלות חדשות, תכניות חדשות והעפיפון ההוא היה העפיפון אחרון, בלי שידעתי זאת אותה שעה. ונסיון הנתר המאכל והמים בשיעור החימיה. המורה גזר בסכינו קורט קטן מן הגוש שהביא עמו והניח בצלוחית מים. הקורט הקטן פתח בהתרוצצות מגוחכת, כשהוא פולט עשן כבד ומשמיע נשיפות כעוסות כל־כך, עד שנעלם לגמרי כשנסתיימה שליחותו. המחזה היה חביב כל־כך, שהחלטתי לחזור ולעשות נסיון זה בעצמי בהזדמנות הראשונה. אך זו לא באה, משום־מה. הפעם ההיא, בשיעור החימיה, היתה הפעם האחרונה. שוב לא אראה קורט נתר מאכל מתרוצץ הלוך ושוב בצלוחית של מים. ושוב אל אראה ספינה שנסחפה אל החוף בסערה, כמו שראיתי אותה אז. עמדה על הסלעים, קרוב כל־כך לחוף, כמעט כדי הישג־יד. לראשונה ראיתי אז אנייה ממרחק קטן כל כך. גדולה הרבה מכפי ששיערתי, אבל גם קטנה הרבה מכך. אניה טרופה! כמה ממלחיה היו עדיין על הסיפון, כמעט בגודל טבעי. הם נופפו בידיים, או שמא עשו איזו עבודה. היום איני זוכר, אז, אולי, לא ידעתי. המחזה כולו היה מפעים כל־כך, חדפעמי. בדמיון כבר נתרחש מקודם פעמים רבות. במציאות – לראשונה. והנה גם הפעם ההיא היתה הפעם האחרונה. ראשונה – וכבר אחרונה!

כל הפעמים הראשונות הריהן – מעצם היותן ראשונות – אחרונות. כל דבר יש לו הזדמנות אחת להיות הוא עצמו לראשונה. ובנצלו אותה, בהיותו הוא עצמו לראשונה – חולפת הזדמנות זו לעד. תהליך היותו הוא גם תהליך כליונו. לא שיש כאן שני תהליכים, המהלכים זה בצד זה בבת־אחת. תהליך אחד בלבד ישנו והוא עצמו גורם לכל דבר שיהיה ראשון ואחרון בעת ובעונה אחת, שכן אינו יכול להיות ראשון אלא בפעם האחרונה בלבד. אפילו הנשיקה הראשונה שנשקתי לנערה. הרכות הזו. השפתיים הרכות והחמות הנפשקות מולי בהתמכרות. והמתיקות המכלה הזו. הלשון המתוקה והחלקלקת, שכולה גילוי עוצר־נשימה, גילוי שאיני יכול להאמין לו.

איזו רשימה ארוכה של דברים אחרונים שהיו לי, עוד לפני היום האחרון הזה! אילו, לפחות, יכולתי לחזור אל תוכם, להיות נתון בהם שוב – ולו גם לרגעים קצרים, רגעים קצרים של חסד! ומדוע לא, בעצם, מדוע לא? האם אינני יכול להערים על השיטה העקבית והאכזרית הזו, להערים עליה ולנצח אותה? ודאי שאני יכול. אני יכול לעצום את העיניים. הנה אני בקייטנה על שפת הים. סוכת מחצלאות. עפיפון בצבע אדום בהיר וירוק כהה. חוט משיחה לבן. חול מוקשה ולח. שזרות תירס יבשות. שחפים. האם אינני שם, האם אינני שוב שם? שולחן כבד וארוך, המוברג אל הרצפה. לוח שחור מצוייר על הקיר. ארון זכוכית מלא בקבוקים ומבחנות. שפמו הלבן ואכול הטבק של המורה לטבע עולה מולי כמו חי. מדוע כמו? – חי! אני יכול להיות היכן שאני רוצה. חצר מגודלת קוצים. גדר ברזל חלוד. בבית שמעברה השני מרפסת סגורה, סגורה תמיד. מי גר שם בבית? מדוע סגורה המרפסת? אולי פעם נדע את התשובה. יש דברים שעודם לפנינו. היכן שאני רוצה מתי שאני רוצה. ארוחת־צהריים ראשונה במסעדה. כפות גדולות וכבדות. אמא מנגבת אותן היטב במפית נייר. הן מונחות ביד בצורה בלתי־רגילה כל־כך, מושכת ודוחה. קערה גדולה ובה מרק בשר. אטריות עבות. עיגולי־שומן זעירים צפים במרק ומחזירים את בוהק המנורות. חם. כרכרה רכת־חמוקים וקפיצית. גלגלים מצופים חישוקים רכים של גומי. נסיעה רכת־טלטולים, כמו עריסה הנישאת בנועם. רק פרסות הסוס מנקשות ברכות ועדינות – קלפ־קלפ־קלפ. אבל הרכבת צופרת תמיד לפני שהיא מגיעה לתחנה ונקישות הגלגלים נעשות איטיות יותר ויותר, עד שנעלמות לגמרי. ואז ישנה דרך באדמת החימר האדומה, שאינה אלא שני חריצים שהותירו גלגלי המכוניות שעברו כאן מקודם והנהג יושב ומסובב בהגה בתנועות מהירות ומגוחכות, כדי שלא להיתקע באיזה מקום רך. הנה אני יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. אני חוזר אל הרגעים ההם, אני שוב בתוכם.

אני לבדי בבית. הערב יורד לאט. ערב קיץ מתמהמה. אני מחכה לה. האם תשגיח שלכבודה שמתי פרחים באגרטל? היא מתמהמהת. הרגעים כואבים. הרגעים האחרונים לפני השעה המיועדת. הרגעים של הספק המצטבר. הרגעים הראשונים אחרי השעה המיועדת. הרגעים של ההתכווצות האיטית אל תוך הידיעה־מראש. הידיעה, שגם אם הפעם תבוא, הרי יבוא יום ולא תבוא. הידיעה שאי־פעם תהיה הפעם האחרונה.

שוב אני נגרר אל תוך הנושא הארור הזה. האם לא אוכל לנצח את השיטה? אני רוצה לחוש שנית את כל הפלאים הראשונים. אני רוצה לחוש שנית את הפלא הראשון, המתגלה מדי פעם מחדש בגוף האשה, הנחשף לפני בלי שום הסתייגות, בלי שום חציצה. בניגוד לטבע הזרות והניכור הטבוע בנו עמוק כל־כך, קרוב אלי כאילו אני ואת אינם עולמות אחרים, נעים במעגלותם, יחידים בבדידותם, מבלי יכולת להיפגש. אני רוצה ואני יכול. הנה אני עוצם את העיניים ואני יכול. כשאני רוצה אני יכול לטעום שוב את שפע הטעמים, לשמוע את כל הצלילים, לראות את כל התמונות, להריח את כל הניחוחות. כשאני רוצה אני יכול לדלות מתוך עצמי כל מה שאי־פעם שקע בתוכי, כל מה שאי־פעם ניגש אלי ונגע בי. כשאני רוצה אני יכול להחזיר את עצמי לכל רגע שהוא, אני יכול להחזיר לעצמי כל רגע שהוא. איני צריך אלא לרצות, לרצות מאד. והרי אני רוצה, רוצה מאד!

איזה אבסורד! היום היום האחרון לחיי והוא מתבזבז והולך על זכרונות, על דמיונות, על התכווצות חדלת־פעולה אל תוך העבר. איזו שטות! איזו אוילות! בקרב לא יהיה אלא עבר. עכשיו יש, כאילו, גם עבר וגם עתיד. ויש כמובן אותו קו דק, ערטילאי ובלתי־נתפס, שבו העתיד נעשה עבר, בדילוג חסר רחמים על מה שהינו, כביכול, הווה ואינו אלא תהליך ארוך ובזבזני ומרושע של התאפסות העתיד.

האם לא אוכל להערים עליו? האם לא אוכל לגנוב מהיכן שהוא את הדברים שכבר היו אחרונים ולסגל אותם שוב לעצמי, למנוע מהם את היותם אחרונים ולהציב אחרים במקומם? אני יכול לפתוח בכך שאוכל שנית את ארוחת הבוקר. אולי אלך לאיזו מסעדה ואזמין תות־שדה. אולי אפילו אמצא באיזה מקום ענבים־שמחוץ־לעונה. קולנוע? – אין קל מזה. אני יכול להספיק להצגה יומית. ומי יפריע בעדי מלגשת לחייט ולהזמין זוג מכנסיים חדשים? ומה בכך שכבר לא אלבש אותם כשיהיו מוכנים? נסיעה לירושלים הריהי ענין מסובך יותר. עשוייה להימשך זמן רב מדי וזה אינו ברשותי. אולי אצליח למצוא אפילו אשה שתסכים לשכב עמי. אפנה אליה ואומר לה: היום היום האחרון לחיי ואני רוצה לשכב, ולו גם עוד פעם אחת בלבד, עם אשה. הואילי בטובך ושכבי עמי. וכך כל הדברים שכבר היו אחרונים – הנה אני יכול ליטול מהם את היותם אחרונים. אני יכול לשים אחרים במקומם ואלה יהיו אחרונים.

האמנם? האמנם יכול אני להספיק הכל? והרי אינני יודע אפילו באיזה רגע יבוא המוות. ככל שמותר לי לשער, הריהו עלול לבוא בכל רגע. אם לא אספיק הכל – הריני חייב לבחור, לבחור את הדברים הטובים והחשובים ביותר. זה היום האחרון ועלי לחיות אותו כפי שצריך, עליו להיות נכון.

אם כך, אין טעם לחזור על הדברים שכבר עשיתי. להיפך, צריך לעשות דברים שלא עשיתי מעודי. צריך להספיק מה שלא הספקתי עדיין. לדחוס ריבוא אפשרויות שלא נתממשו עדיין, משאלות שלא זכיתי בהן, לדחוס את כולן בריכוז עילאי אל תוך הזמן הקצר שעוד נותר לי. אולי להתהולל, להשתולל, להתפרק, להתיר לעצמי את כל הדברים שהתאוויתי להם במסותר, אך לא העזתי להודות בכך אפילו ביני לבין עצמי? לספוג אל תוכי את כל ההנאות שנמנעו ממני, שמנעתי מעצמי, שאסרתי על עצמי? להשליך את כל האפשרויות שנצטברו, לבזבז את כל הכוחות שנאגרו, לחסל את הסיכויים שנשמרו להזדמנויות האחרות, ששוב לא תבאנה עולמית.

האם תהיה זו הדרך הנכונה לחיות את היום האחרון לחיי? – מסופקני. אם אותם דברים, שלא עשיתי עדיין, טעמם מענג כל־כך ועשייתם מהנה כל־כך, הרי שהידיעה שאיני יכול שוב לחזור עליהם, שהטעמים המופלאים האלה, שאני זוכה בהם כעת לראשונה, יימנעו ממני לנצח, שכן הפעם הראשונה תהא גם האחרונה, אין ספק שידיעה זו תיטול מהם את טעמם. אבוי, אפילו תהרוס אותו לחלוטין, תהפוך אותו למרורים. ההנאה תיעשה עינוי והשמחה – צער וכאב. ואם, להיפך, יתברר שדברים אלה אין בהם כל טעם, אינם אלא מקסם־שוא, מדוחי־דמיון חולה – ודאי שאין מקום לכך שאבזבז עליהם את היום האחרון לחיי.

ובכן, איך אחיה את היום האחרון לחיי?

אולי עכשיו, כשכבר אין שום הנאות מחכות לי, כשכבר איני עשוי להפיק שום תועלת משום דבר, כאשר כל דבר שאני עשוי להתחיל בו איני עתיד לראות את סופו, אולי עכשיו, כאשר כל הפיתויים נסתלקו מחיי, כאשר שוב איני ממתין לכלום, אולי עכשיו אוכל להיות טוב, להקדיש את מעט השעות שעוד נותרו לי לחיים נכונים, טובים?

אבל מניין אדע מה טוב ומה נכון? האם יכול אני לסמוך על כך, שמה שאומרים כי הוא טוב ונכון, הריהו באמת הטוב והנכון? או שמא אסמוך על אותה בת־קול מבפנים, שהיתה מלחשת לי תמיד כי מה שאני רוצה בו אינו הטוב והנכון, אלהים, כביכול, רוצה שארצה בדבר אחר? אם כך, אם זה רצונו – מדוע לא גרם לכך, אם הוא אלהים ויכול הכל. שארצה בטוב ובנכון? מדוע לא הצליח, במקרה הטוב, אלא להביא אותי לידי כך שאוותר לה לבת הקול הזו, שהתיימרה לדבר בשמו, אוותר מתוך גניחה של צער או מתוך צדקנות המחזקת טובה לעצמה, מתוך חרטה או מתוך כעס, אך מעולם לא מתוך רצון פנימי שלם ושקט? לא ייתכן שבת־קול זו, שהביאה עלי את כל הייסורים ההם, תדע מהו הטוב והנכון, אלא אם נסכים שדווקא אותם ייסורים עצמם הם־הם תמצית הטוב והנכון, תכלית הטוב והנכון, הטוב והנכון עצמם. כלומר הדרך היחידה לחיות את היום האחרון היא דרך הייסורים והכאב.

לא, גם אלהים אינו רוצה – או אינו יכול – לגלות לי כיצד עלי לחיות את היום האחרון לחיי. והרי יום זה נגמר והולך, כלה והולך. בקרוב לא יוותר ממנו כלום. וכשיבוא הרגע, כלום אוכל לקבל ממישהו בהשאלה, במתנה, או בכל דרך אחרת, אפילו רגע אחד נוסף? האם יש כוח בועלם, היכול לעצור את התהליך הזה של התקרבות הסוף אפילו כדי הרף־עין?

שנאה איומה, שנאה איומה ואכזרית, היא בלבד מסוגלת להמציא את התהליכים האלה, הפונים תמיד לכיוון אחד בלבד, את הדרכים החדסיטריות האלו, בלא חזרה, בלא הפסק. ההתפרקות, השבירה, ההתכלות, ההתמוטטות, ההתנפצות, הנפילה, החיים, המוות. אפילו מה שנראה לעיין לזמן־מה כתהליך הפוך – הגידול, הצמיחה, הלידה, אינם אלא צעדים שההגיון הגדול, ברוב שנאתו, מבלבל אותנו בהם, שכן גם הם עתידים להתגלגל בסופו של דבר לאותו כיוון ולהסתיים באותו מקום.

מיהו זה השונא אותנו כל־כך? מיהו זה, אשר מן הרגע הראשון להיותנו העלה אותנו על דרך, שאין ממנה חזרה? אבל מניין לי שכוח השנאה הביאו לקצוב לנו דרך זו? ושמא הוא אוהב אותנו? היום היום האחרון לחיי ואני הולך למקום, אשר אין לי מושג כלשהו מהו ומה יקרני בו. אולי אין מקום זה רע כלל ועיקר? אולי הווייה חדשה זו, שבה אהיה נתון מחר, אין בה כאב, אין בה ייסורים? אולי כולה טוב? ואולי, להיפך, כל הייסורים שעד עכשיו לא יוכלו להידמות אל אימת הכאב המחכה לי שם?

אינני יודע כלום? האם יש מי שיודע?

אולי אדע, כאשר אגיע – האם לא יהיה מאוחר מדי?

השעה כבר מאוחרת מאד. היום האחרון לחיי מתקרב לקיצו. עדיין אינני יודע כיצד עלי לחיות את היום האחרון. והרי כל ימי היו ימים אחרונים – האם ידעתי כיצד היה עלי לחיות אותם, אם כעת אינני יודע כיצד לחיות את היום האחרון? אולי בכל זאת חייתי אותם, כפי שצריך לחיות את היום האחרון, אבל בבלי־דעת, בדרך־מקרה בלבד?

שאלות. שאלות. שאלות בלי תשובה. האם בפעם הבאה אדע את התשובה? או אולי תהיינה השאלות אחרות?