בהיותי שותף לאמונתו של מאקס ובר כי האדם הוא בעל חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה הוא עצמו, אני רואה ברשתות אלו עצמן את הוויית התרבות. על כן, לדעתי, ניתוח התרבות אינו מדע ניסויי החותר לחוקיות, אלא מדע פרשני התר אחרי משמעות'.

קליפורד גירץ.¹

ספר זה עוסק במראות מוזרים, הנודעים לאדם מחוץ לגבולות עולם החושים בחלום ובהקיץ, ובקולות זרים שמקורם על טבעי, ובפרשנות שניתנה למראות ולקולות אלה במסגרות חברתיות ובתבניות דתיות ותרבותיות שונות לאורך ההיסטוריה. חלקו הראשון של הספר עוסק במראות לילה, בחלומות ובחזיונות שהגיעו לידינו במסורות שיריות ובעדויות ספרותיות, בזיכרונות של בני התקופה, במכתבים, ביומנים וברשימות אוטוביוגרפיות, מהעת העתיקה ועד ימינו. היחס הפרשני לחלום עבר תמורה מהותית: החלומות בעולם העתיק נחשבו כמקור ידע מקודש, מהימן ובעל סמכות אשר מקורו בגילוי אלוהי מחוץ לישותו של החולם. החלומות נתפסו בדרך כלל כגילוי של עובדות אובייקטיביות בעלות משמעות עמוקה לחולם פאסיבי וכאמצעי תקשורת ראשון במעלה בין האדם ובין עולמות עליונים.² לעומת זאת, במציאות המודרנית יוחד לחזיון הלילה מקום מרכזי בהבנת ההתנהגות האנושית, מאחר שהחלום נתפס כמשקף את חייו הפנימיים של החולם ולא את העולם שמעבר לו: אישיותו, חוויותיו ומשאלותיו של האדם באים לידי ביטוי בחלומותיו וסיפור החלום מציג את המציאות הנפשית הסמויה על ריבוי פניה. אריק רוברטסון דודס, מגדולי חוקרי העולם היווני בעת העתיקה, הצביע על כך שהחלומות כשאר היסודות האי רציונליים, משלימים את העולם באותם היבטים שנעדרים או חסרים בו, על ידי הוספת רובדי משמעות חדשים שהניסוח הרציונלי אינו חל עליהם. לדבריו החלום הוא חוויה שביסודה עומדת חלקיות העולם הנחווה כחסר.³

הדעה הרווחת בעולם העתיק הייתה שהאלים מגלים את רצונם לבני האדם בחלום ופותחים פתח לשיג ושיח עם מציאויות שלמעלה מן הטבע או להתוודעות לממדי משמעות שהניסוח הרציונלי אינו חל עליהם. ספר איוב מתאר שיג ושיח המתרחש בחלום עם העולם האלוהי הסמוי מן העין: ‘כִּי־בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל וּבִשְׁתַּיִם לא יְשׁוּרֶנָּה. בַּחֲלוֹם, חֶזְיוֹן לַיְלָה בנפול תרדמה על אנשים בִּתְנוּמוֹת עלי משכב אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם’ (לג, יד–טז). גם בדברי חכמים מפורשת השקפה זו, הקובעת שמזמן שנחתמה הנבואה נגלה האל לבני האדם בחלום: ‘אמר הקב"ה אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו’ (על יסוד במדבר יד) (בבלי, חגיגה ה ע"ב). הנבואה, ההשראה, השירה והחלימה קרובות זו לזו במקורן האלוהי הנובע מחוץ לאדם. השירה לדברי המשורר היווני הסיודוס סמוכה לחוויית החלום: כמוהו היא מובנת בעת ובעונה אחת כיצירה הנחווית באופן סובייקטיבי והנובעת ממקורות חיצוניים לאדם, מקורות אלוהיים. סיפורי חלומות מהעת העתיקה, אשר עניינם בהתגלות אלוהית המכילה מסר מילולי ישיר, או מבע חזותי סמלי אילם, הטעון פענוח בשל פשרו הנעלם, מעידים על אמונה במקור החלום מחוץ לאדם ועל החשיבות המיוחסת לידע ממרומים הבא בו לידי ביטוי. עוד מעידים חלומות התגלות המתועדים בספרות העת העתיקה על אמונה בקיומה של מציאות אלוהית הנודעת בחלום ועל זיקתו של החולם למציאות מקודשת זו, הפטורה מגבולות הזמן והמקום הארציים. החלומות מלמדים על אמונה בממשות נצחית מקבילה המהווה מקור תוקף ומשמעות, ומקור ידיעה והבטחה ביחס לעתיד. החולמים מייחסים חשיבות רבה לערכו הנבואי של החלום באשר לידיעת העתיד, ומעידים על קדושתו הנובעת ממגע עם עולמות עליונים ועל חשיבותו בייסוד פולחן ובמיסודו. החלומות נתפסו בעולם העתיק כישויות עצמאיות המנותקת לחלוטין מן החולם עצמו או כהתרחשויות הנובעות ממקורות חיצוניים לאדם: מקורות אלוהיים מעולמות עליונים הקשורים בגן עדן ובעולם המלאכים או מקורות מעולמות תחתונים, הקשורים בשאול ובעולם השדים, בעולם הרוחות והמתים.⁴ לחלומות היה מקום מכריע בזיקה לנבואה, לידע נסתר ולגילוי ספרים מקודשים ממקור שמימי ולייסודו של פולחן, מצד אחד, ולפריצתה של מסגרת מסורתית ולפירוק יסודותיה, על יסוד גילוי בחלום, מצד שני. בשל הנחות יסוד אלה נחשבו חלומות שכללו מסר מילולי ישיר מישויות אלוהיות סמויות מן העין, או כללו מסר חזותי סמלי טעון פענוח, כערוץ תקשורת ראשון במעלה עם העולם הנעלם, המתגלה ליחידי סגולה ולבעלי השראה נבואית בחלום.⁵ חשיבותם ומידת מהימנותם של החלומות בעולם העתיק הייתה תלויה במקורם ובמקום מוצאם, בכוחם לחזות את העתיד, במידת התגשמותם בעולמו הארצי של החולם ובמרחב הפרשני המורכב שנודע מתוכנם, מהקשרם ומפתרונם. החלום, בדומה לשירה וליצירה ספרותית מעוררת השראה, נחשב בשל מקורו האלוהי, כבעל רבדים נסתרים והקשרים אסוציאטיביים הטעונים פירוש.⁶ האנתרופולוגיים הבריטיים, אדוארד טיילור (1832–1917) וג’יימס פרייזר (1854–1941), מחלוצי האנתרופולוגיה התרבותית, ראו בחלום מסד אבולוציוני להתפתחות החשיבה הדתית, בשל העובדה שהחלום כולל חוויות שלא נחוו לכאורה בעולם המוכר, כגון הישארות הנפש או מפגש עם המתים. תפיסת החלום כמסר טעון פענוח שמקורו בעולמות עליונים, רווחה בתרבויות רבות, עד לזמנו של זיגמונד פרויד (1856–1939), שחולל תמורה עמוקה משעה שראה בחלום התרחשות פנימית המתחוללת בנפשו של האדם, ולא מסר חיצוני הנשלח אליו מישויות המצויות מעבר לו.⁷ רבים מאנשי המדע והרפואה, לפני זמנו של פרויד, דחו בדרך כלל את הפירושים הדתיים והמטפיזיים של החלום וראו בו אירוע זניח חסר כל משמעות, ואילו פרויד ראה בתורתו החדשה גשר אל הבנות קדומות של החלום כנושא מסר וכסיפור בר פשר.

מראות מוזרים, הנתפסים כמסר חיצוני מעולמות עליונים או כמבע לרחשי לבו הנסתרים של האדם, לשאיפותיו, לכיסופיו, להזיותיו ולמשאלותיו, עשויים להתגלות בחלום או בחזיון לילה, בחלום בהקיץ או במחזה, בנים־לא־נים או במצב תודעה המתואר בלשונו הקולעת של שיר השירים “אני ישנה ולבי ער”. האדם הרואה מראות מוזרים בחלום הלילה או מתייסר בשל ביעותי לילה הטורפים את שנתו, עשוי לראות בהם ביטוי לניסיון אישי מובלע, כאמור בלשון חכמים: “אין מראין לו לאדם [בחלומותיו] אלא מהרהורי לבו” (בבלי, ברכות נה ע"ב), אך גם עשוי לראות בחלומו מסר מעולמות עליונים שכן ‘חלום הוא אחד משישים של נבואה’ (שם, נז ע"ב). החולם עשוי לראות בחלומו תעלומה מדריכת מנוחה או חידה המבקשת את פתרונה בנוסח “חלום חלמתי ותפעם רוחי” (דניאל ב, ג), ואף עשוי לראות בו חוויה מערערת המבקשת פירוש ופענוח או תובעת ‘הטבת חלום’. החלימה האנושית, המזכה את החולם באפשרות הנדירה להנכיח בחלומו דמויות מעולם המתים, שהן מושא געגועיו בהקיץ, ומעניקה לו חירות יקרת ערך לפרוץ את גבולות הזמן והמקום, ומתירה לו בעת תרדמתו באישון לילה לחוש ולפעול בכוח תשוקותיו ומאווייו, געגועיו וכיסופיו, בניגוד למוסכמות חברתיות ובניגוד לחוקי המוסר, עשויה להיות בעת ובעונה אחת מקור לאשמה וחרדה, מקור להשראה ולנחמה, או מקור לזיכרון של חווית הנאה עמוקה ומשאלה לממשה שוב. בעלי החלומות עשויים לראות בהם תעלומה המבקשת פתרון, מחוז חירות ודמיון שאין מוטלים בו סייגים, מקור פיצוי ונחמה או מקור השראה אלוהית המכונן תחושת שליחות וייעוד, או חזון התגלות המצביע על העתיד ותובע נטילת אחריות ומענה בעולם המעשה. החולמים ופרשני החלומות עשויים לראות בחזיונות הלילה ביטוי לנבכי נפשו של החולם ושל רגשותיו הסותרים, הגלויים והנעלמים, או הזדמנות למפגש עם אהובים אבודים הנמצאים בעולם המתים, בחלומות המממשים את חווית האובדן החוזרת ונשנית, או מתריסים כנגד שרירות הגורל. החולמים אף עשויים לבטל את משמעותו של החלום מכל וכל או לראות בחלומות ביטוי למסר מעולמות עליונים או לשליחות בעולם המעשה, והמתבוננים בהיסטוריה של החלומות עשויים לראות במורכבותם הפסיכולוגית מקור יצירה ומצע להתהוות השירה והמיתוס. האמביוולנטיות העמוקה ביחס לחלום ולפוטנציאל פריצת הגבולות הנבואי הטמון בו בכיוונים שונים, ניכרת בכך שפעמים יש מסורות מנוגדות באותה תרבות בהן נאמר בנחרצות ש’דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' (בבלי, סנהדרין ל ע"א) ו’החלומות שוא ידברו'. ומנגד נאמר ‘וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ’ (במדבר יב, ו) והתפרש שחלום הוא ‘אחד מששים בנבואה’. יש מסורות שבהן החלום נחשב כטקסט מורכב וטעון פענוח, שרק שמיעתו וביאורו יקבעו את משמעותו ובכך יקנו לו ממשות, ויש מסורות שבהן החלום נתפס כאמצעי מעבר עיקרי מעולם האדם הנגלה לעולם האלוהי הנעלם.

חלומות המתגלים לחולמים בלבוש סמלי, עשויים להיות מושא לניתוח פואטי של שיח ספרותי ודרך להבנת יצירת הדמיון בתרבויות עתיקות. הם עשויים להיות ביטוי לניסיון מיסטי ששימש מקור השראה לתפיסות עולם שפרצו אופקים חדשים ואף עשויים להיות חלק מסדר יום פוליטידתי־חברתי־תרבותי בעל מטרה מוגדרת, המספר מחדש מסורות עתיקות ומוסיף עליהן היבטים חדשים־עתיקים בתוקפו של חלום התגלות, הנחשב למקור סמכות שאי אפשר לחלוק עליו. משמעות החלום בתרבויות שונות קשורה לקביעת מוצאו, לפענוח המסר הטמון בו, לאמתותו או לשקריותו של מסר זה בעיני החולם, המאמין שהחלום הנשלח מעולמות עליונים מנבא את עתידו וגורלו. החלום נחשב כנתיב הנגיש ביותר אל העולם הנעלם או אל העולמות המיתו־פואטיים של הנפש, הקושרים בין העבר ההווה והעתיד ובין עולם המתים לעולם החיים, בכוחה של השפה וסמליה. אולם התקבלות החלום על ידי השומעים הייתה תלויה במידה רבה בהקשר בו סופר, והייתה תלויה במעמדו של החולם, בסמכותו, בסגולתו הכריזמטית או ביכולת הרטורית שחונן בה, ובכישרונו לשכנע את קהל השומעים בתוקפם של המסרים הליליים שנגלו לו בחלומו.

החלומות, החוצים מעצם טיבם הנעלם ומהותם הטרנסצנדנטית את מרחבי הזמן המקום, גילו לחולמים בני כל הדורות ש“מאחורי המרחק – מרחק יש שני, ואופק לפני ולפנים אופקים”, כדברי המשוררת המיסטיקאית בעלת החלומות, יוכבד בת מרים (1901–1980),⁸ וחשפו בפניהם את העובדה המכריעה שמאחורי העולם הנגלה הכבול לגבולות הזמן והמקום, מסתתר העולם הנעלם המשתרע במרחבים קוסמיים ואפוקליפטיים נצחיים, והפטור מגבולות מוחשיים שבני אנוש כפופים להם. החלומות גילו לחולמים שמעבר לשרירות ההיסטוריה, הכפופה ליד המקרה ומשועבדת לעריצות אנושית בגבולות הזמן והמקום, החלה על החיים הכבולים בגבולות עולם החושים, מסתתר מרחב מקודש המושתת על סדר אלוהי נצחי, ידוע וקבוע מראש, בעל תכלית ופשר, הטומן בחובו הבטחה ותקווה על־זמניים. חלומות התגלות נראים או נשמעים, אשר הותירו בעיבודם הספרותי את רישומם כביטוי להבטחה אלוהית החורגת מגבולות הזמן והמקום, או כהשתקפות של ברית נצחית או סדר אלוהי ידוע וקבוע מראש, בסיפורי תשתית שהפכו למיתוסים ולכתבי קודש, שינו את אופקי התודעה והחליפו את יחסי הכוח בין המציאות השרירותית לבין העתיד הידוע מראש. האופק לדבריו של הוגה הדעות הנס גאורג גאדאמר (Hans-Georg Gadamer) (2002–1900) הוא גבול תודעתי ומצע למשא ומתן עם מידע חדש, שכן האופק מוגדר על ידי סוג השאלות שיכולות להישאל ולקבל תשובה במסגרת שיח או תודעה נתונה. הרחבת האופקים שהציע החלום התחוללה בשל הוספת גורמים סמליים, מוחשיים ובלתי צפויים, נשמעים, נראים או סמויים מן העין, שהביאו לשינוי השאלות שעשויות היו להישאל בידי החולם, אשר מרחבים נעלמים נגלו לו וידע חדש נודע לו, והביאו להתמודדות עם תשובות בלתי צפויות ממקור שמימי, שהחלום גילה. ראוי לציין שהחלום, בין כניסיון אותנטי הכרוך בחוויה מופנמת של חולם פאסיבי, המעיד על שנגלה לו בחלומו, ובין כעדות ספרותית בדיונית או פסיאודואפיגרפית של חולם אקטיבי, הממזגת שמים וארץ, עבר הווה ועתיד, מלאכים ובני אדם, תורות משמים וכתבי קודש ארציים, היה בעולם העתיק ולאורך שלהי העת העתיקה, כמו לאורך ימי הביניים ועד ראשית העולם המודרני, מקור מידע שמן הנמנע היה לחלוק עליו, לאמת אותו או להפריכו. מידת המהימנות של הנגלה בחלום לחולם, איננה ניתנת לבירור, שהרי רק החולם יכול היה להעיד בעל פה או בכתב על שנודע לו בחלומו ולספר על שינוי מרחב ההתייחסות בעולמו. רק החוזה במחזה הלילה או זה המספר עליו בעדות כתובה, היה יכול לספר על פריצת גבולות הזמן והמקום המתחוללת בחלום, ולהעיד על מעברים פתוחים בין השמים לארץ, או להעיד על מציאות חזיונית מקודשת, הקיימת קיום על זמני בעולמות עליונים ומשפיעה על הבנת העבר ההווה והעתיד. החולם לבדו יכול היה לספר על ידע חדש שנודע לו בחלום, שמקורו נעלם מהזולת, ולהעיד על ממד של נצחיות שמימית וודאית, שנקנה להוויות ארציות, שעמדו בסימן ארעיות וספק. רק החולם המספר את חלומו, יכול היה לחשוף ממדים לא נודעים, עמומים ומפורשים, של דעת, חוויה, שפה, רגש, השתאות, אימה, זיכרון והתגלות, שהתרקמו בנבכי נפשו או התפרשו בידי שומעיו כבעלי משמעות החורגת מעבר לגבולות הזמן והמקום. דרך סיפורו הייחודית של החולם על האופק החדש שנגלה לו, על דעת ממקור עליון או על העתיד שנגלה בחלומו, בדומה למקוריותו הספרותית או מידת יכולתו לספר את חלומו כסיפור בלתי צפוי מעורר השראה, המגלה ניסיון חדש המתחולל במרחב החורג מעולם החושים ומהדהד הקשרים קודמים בתודעת המאזינים והקוראים, או מלמד על העובדה המאלפת שמאחורי כל סיפור ידוע מסתתר סיפור נוסף בעל משמעויות חדשות, היא שהקנתה מעמד ייחודי לחלום, שזכה להיכלל במסורת המיתית והאפית או במסורת הכתובה והמקודשת. החלום הפך לעדות שאין דומה לה הן על המסתתר מאחורי הנודע לכאורה בהווה, הן על העולם הנעלם החורג מגבולות הזמן והמקום, הקשור בעבר, והן על התעלומות הצפונות במרחבי העתיד.

עובדה ידועה היא שסיפורים ושירים, מיתוסים, אפוסים נבואות וכתבי קודש בכל התרבויות נוצרו לא פעם בהשראת חלומות, כפי שמעידים מחבריהם, מוסריהם, שומעיהם וקוראיהם. אולם ראוי לתת את הדעת גם על העובדה ההפוכה, הפחות ידועה: סיפורים ושירים בכתב ובעל פה השפיעו השפעה מכרעת על חלומות שנכתבו לאורך הדורות. דוגמה מובהקת ליחסי הגומלין המורכבים בין המסורת הכתובה (סיפור נדרו של יפתח, שופטים יא, ל–לא, לד, לט) לבין חלום ספרותי, נמצא בסיפורו של ש"י עגנון על חלומו:‘אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה’ שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו לעולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי'.⁹

ניצה בן דב העירה על הכתוב לעיל: ‘חלום זה יש לו הסגולה הייחודית של חלומות ספרותיים גדולים: להיות קשורים בכל נימיהם למסופר ביצירה ובו זמנית לחרוג מההקשר המידי שלה, היינו לעמוד כיחידה ספרותית בלתי תלויה, נושאת מסר לעצמה’.¹⁰

החלומות, שהתחלקו מאז ימי ארטמידורוס בעל פתרון החלומות, ‘האוניירוקריטיקון’, הידוע שבכל החיבורים על פתרון החלומות בכל הזמנים, לחלומות מסר ולחלומות סמליים, אינם רק ביטוי לנבכי הנפש הנגלים בסיפורים מורכבים סמויים וגלויים, או מדיום שמתגלים בו דברים נעלמים מבני אדם, בחסות סיפורים תמימים או מורכבים, ואינם רק השתקפות של תשוקות מודחקות או מסרים מעולמות עליונים הנמסרים לחולם פאסיבי, אלא הם עשויים לא פעם גם לשמש כלי פעולה אקטיבי ופולמוסי למטרות אישיות, דתיות, ציבוריות ופוליטיות בנסיבות שנויות במחלוקת. דוגמה לחלום בעל אופי ציבורי, הנוגע לקניית סמכות המסופר בידי מי שהחלום מבשר את גדולתו, שאינה עולה בקנה אחד עם המסורת המקובלת, אלא עומדת בסתירה אליה, הוא חלומו של לוי בן יעקב ב’צוואת לוי', (מאה שנייה לפניה"ס), על נסיבות בחירתו לכוהן לאל עליון. הכהן הנבחר, הנזכר לדיראון בידי יעקב אביו בספר בראשית, בעקבות פרשת שכם, מספר לבניו לפני מותו: 'ויברכני אבי אבי על פי החלומות אשר ראיתי…ויחלום יעקב אבי חלום אודותי כי אהיה להם לכהן לפני האלהים. ויקם בבקר השכם ויעשר על ידי הכל לה'' (צוואת לוי, ט, ב–ד). לוי, המקולל בפי אביו בבראשית, הופך בחלומו לבן נבחר, כהן מקודש לאל עליון, הזוכה בברכת סבו בזכות חלומותיו שלו, וזוכה בכהונה בעקבות חלומו של אביו. ספר היובלים מביא אף הוא מסורת מאלפת זו על חלומותיו של לוי, המקנים לו סמכות נצחית וכוח ממשי, במקום בו חלם אביו וכרת ברית עם אלוהיו: ‘וילן בלילה ההוא בבית אל ויחלום לוי והנה מנוהו ויושיבוהו לכהן לאל עליון אותו ואת בניו עד עולם’ (לב, א–ג). חלום קדום נוסף, המבשר את גדולתו של החולם ואת הצלחתו, מצוי בספרו האוטוביוגרפי של ההיסטוריון המרכזי של תקופת בית שני, יוסף בן מתתיהו (נולד 37 לספה"נ), שמתייחס לתקופה הסוערת, שבה רבו מבקשי נפשו היהודים, בשעה שפיקד על כוחות המורדים בגליל, בשנים 66–67 לסה"נ, בעת שאלה נערכו לקראת הפלישה הרומית. החלום מסופר בספר ‘חיי יוסף’, שרבים מבני זמנו חלקו על מעשיו של מחברו ועל הכרעותיו בתקופה זו: 'בלילה ההוא ראיתי חלום מופלא. לאחר שהלכתי לישון, ואני עצוב ומוטרד בשל המכתב (מאת אבי), נראה שמישהו עומד לידי ומדבר: ‘אתה – הפסק לייסר את נפשך, והיפטר לגמרי מפחד! שהרי הדברים המעציבים אותך יהפכו אותך לגדול ביותר ומאושר ביותר בכול. אתה תצליח לא רק באלה, אלא גם בדברים רבים אחרים. אל תאמר נואש, אלא זכור שעליך להילחם גם ברומאים’.¹¹ יוסף, שנאשם בבגידה, כידוע, בסופו של המרד, הפך את העצב, הייסורים, הנואשות והפחד, שקדמו למלחמה, למקור תעוזה והצלחה, בתוקפו של החלום, המעניק תוקף אלוהי להכרעה אנושית שנויה במחלוקת.

הרהורים על דו־משמעותו של החלום כמקור מידע, בפי המספר, הקורא או הפותר, הם הצד השני של מחשבות על משמעותם הרבה של חלומות כמקור סמכות רוחנית שאינו תלוי במורים וספרים, וככלי ראשון במעלה לשינוי אקטיבי של המציאות. דוגמה לחלום המשמש כאסמכתא שמימית לרעיונות חדשים ולהפצת השקפות שנויות במחלוקת, מצויה בספרו של המקובל שלמה מלכו (1500–1532), שחיבורו ‘חית הקנה’ נכתב בעקבות חלומות בספר דניאל, כדי להפיץ בשורה משיחית בעת סכנה, ומחברו, האנוס ששב ליהדותו ומל את עצמו בגיל 25, העיד על מקור סמכותו: ‘ואודיעך שמיום שנסעתי מפורטוגל נראו אלי מראות בחלום כי שם הראוני כל הדברים העתידים לבוא עלי וכל הדברים העתידים להתחדש בימי… אני משיב לשואלים מה שהורוני מן השמים. ולא למדתי חכמה מפי רב וחבר בשר ודם מימי’.¹² גם המחבר האנונימי של ספר ‘גליא רזא’, שחיבר באמצע המאה הט“ז חיבור פולמוסי שבו נאבק עם בעלי הפשט על מעמד הקבלה ועל הפצת הזוהר, כתב בפתח דבריו: ‘ולכן קראתי שם חיבורי זה גליא רזא כי בכוח חלומות בחזיוני לילה ולפעמים בהקיץ בניתי כל הבניינים שעשיתי’.¹³ חלומות יוצאי דופן המלמדים על חציית גבולות עולם החושים ועל מגע עם עולמות עליונים של מחדשים דתיים דגולים, הם תופעה ידועה בחקר ההיסטוריה של המחשבה המיסטית. מאז שספר הזוהר אמר 'אשרי הצדיקים שמגלה להם הקב”ה סודותיו בחלום' (ח“א, דף פג ע”א), ואף קבע בביאורו לחלומות יוסף ‘ואין לך דבר בעולם שעד שלא יבוא לעולם, שאין הוא תלוי בחלום’ (פר' וישב), והוסיף, לאור גורלו המר של מספר החלומות שנמכר לעבדות בידי אחיו, הערה מאלפת: ‘מכאן שלא צריך לו לבן אדם לספר חלומו חוץ מלאותו בן אדם האוהב אותו’ (שם),¹⁴ העידו החולמים ותלמידיהם על חלומותיהם. כך למשל ר' נתן שטרנהארץ מעיד על ייחודו הרוחני של מורו האהוב, ר' נחמן מברסלב: ‘פעם אחת אמר לי רבנו זכרונו לברכה, שהיום נראה לו מלאך חדש ויודע שמו ויש תחתיו ממונים ויש להם שופרות בידם והם תוקעין תקיעה, ואחר כך תרועה, ואחר כך חוזרים ותוקעים תקיעה. והם כולם חופרים ומבקשים אחר אבדות כי יש דברים אבודים הרבה’.¹⁵ החלום שימש כעדות על גדולתו של החולם, הזוכה לראיית מלאכים או לשמיעת קולות מעולמות עליונים, ושימש לא פעם כאמצעי לגילוי משמעותה הנסתרת של המסורת הכתובה, וכדרך להחייאתה המחודשת של המסורת הריטואלית, כפי שניכר במסורת המיסטית בתרבויות שונות.

בקובץ זה שמונה מאמרים על חלומות במסורות ספרותיות שונות ובעדויות אוטוביוגרפיות מגוונות, המסודרים על פי סדר כרונולוגי, ונפרשים בין שירי החלום של הרעיה והדוד בשיר השירים, המדברים בחלומות אהבה ארוטיים של נשים ובחזיונות תשוקה וכיסופים של בני העת העתיקה, לבין סיוטי לילה, העומדים בסימן אשמה ופחד אין־אונים, שנרשמו בזמן מלחמת העולם השנייה, בידי נשים וגברים בני העולם המודרני שנקלעו בעל כורחם למוראות המלחמה או נכלאו במחנות ההשמדה. הקובץ נפתח בעולם המקראי, שבו החלומות שחלמו גברים נושאים אופי נבואי, וקורעים צוהר לעתיד, מכונים בשם מחזה (בראשית טו, א) או מראֶה (במדבר יב, ח; יחזקאל מג, ג) או מראָה (בראשית מו, ב; במדבר יב, ו), חלום חזון לילה' (ישעיה כט, ז) ו’חלום חזיון לילה' (איוב לג, טו), ואילו חלומות שחלמו נשים, כגון אלה שבשיר השירים, הם חלומות אישיים, הקשורים בחוויות אנושיות בעבר או בהווה, הניתנים לניתוח בכלים פרשניים שונים של פתרון חלומות. הדיון ממשיך ביוצרי המיתוס היווני שקשרו בין חלומות לבין צללי המתים והציעו תמונת עולם שבה השינה והמוות מתוארים כזוג תאומים, היפנוס ותנטוס: “שינה ומוות, אלים איומים, לעולם אין השמש המאיר מתבונן בהם בקרניו”, שאחיהם השלישי הוא החלום, אוניירוס. שלושת האחים הם בניה של הלילה, אלוהות שנתפסת ככוח יצירה מאגי, וככאלה הם חולקים אותו קיום לילי הכולל יסוד יצירתי שמציף את האדם בדימויים וברגשות עזים שאין להם מקום באור היום. הדיון מתמקד בניתוח עמדותיהם של שני פרשני חלומות ידועים, ארטמידורוס ומקרוביוס, באשר לסיווגם של חלומות, על פי ההבחנה הבסיסית במיתוס היווני בין חלומות בעלי משמעות, היוצאים משערי הקרן, דרכם יוצאים חלומות אמת המתגשמים במציאות אחרי שנראו במראות הלילה, לבין חלומות חסרי משמעות, היוצאים משערי השנהב, דרכם חולפים חלומות הנושאים דברי שווא מכזבים. שני הפרשנים שעסקו בניתוח ערכם של חלומות כבעלי עומק או כחסרי עומק, בזיקה לרמת הפענוח שתובע החלום ולריחוקו ממסר פשטני, עמדו על הדמיון בין החלום והטקסט הספרותי, התובע פענוח בשל מקורו הנשגב ומשמעותו המורכבת, הכוללת ערך נבואי או איכות חידתית. הדיון בחלומות באלף הראשון שלפני ספירת הנוצרים, נחתם בעיון בחלומות במגילות מדבר יהודה, שכולם נמסרים כתיאור ברור של דבר האל או המלאכים, שאינו טעון אף פעם פירוש או פתרון, ובהערכת מקומם המכריע כמקור סמכות ותוקף בשאלות שנויות במחלוקת, בתקופה של פיצול ומשבר במאה השנייה לפני הספירה. בכל החלומות במגילות, מופיעים גיבורים מקראיים ידועים, שחלומות עתיקים וחדשים בדבר התגלות אלוהית, כריתת ברית, בחירה נצחית או גילויי מלאכים נקשרו בהם. רבים מהחלומות הנזכרים במגילות מבטאים את ההשקפה שמאחורי המציאות הכאוטית מצוי עולם נעלם, נצחי, מחזורי, מחושב וידוע מראש, שיש בו סדר אלוהי פרה־דטרמיניסטי, קבוע ובעל תכלית, משחר ההיסטוריה ועד לזמנם של הכותבים.

סיפורי פתרון חלומות במקרא, מסיפורי יוסף ועד סיפורי דניאל, לצד המימרות התלמודיות ‘כל החלומות הולכים אחר הפה’ (בבלי ברכות, נו ע"א) ו’חלום שלא נפתר כאיגרת שלא נקראה' (בבלי) פתחו פתח רחב למסורת פתרון חלומות. במעבר לדיון בחלומות באלף הראשון לספירה, נודע מקום מרכזי ל’מסכת החלומות' המופיעה בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף נה ע“א–נז ע”ב) המלמדת על עיסוק בשלוש שאלות עקרוניות הנוגעות לחלום ונידונות בתרבויות שונות – מהו מקורו, מה מידת אמינותו ככלי לניבוי העתיד וכיצד ניתן להבחין בין סוגים שונים של חלומות. הדיון מתחיל בהתבוננות בחלומות בתרגומי התורה לארמית, המוסיפים על הנוסח המקראי פרטים לא ידועים, וממשיך בעיון בעמדתם של חכמי המדרש הקלסי והמאוחר, הנדרשים לשאלת פתרון חלומות במקרא, ומסתיים בעיון במסורת פתרון חלומות הן בשיח העממי ובספרות העממית הן בספרות הקלאסית ובספרות המיסטית. היחסים המורכבים שבין חולמים לפותרי־חלומותיהם, שבהם מעורב לעתים גורלו הפרטי של החולם בזיקה להתממשות דברי הפותר לטוב ולמוטב, כמו המתח העז שבחשיפת השכבות הלא מודעות בקבוצה של חלומות מעוררי אימה, אשר בהם מטשטשים הגבולות בין המוכר למוזר ונושא החלום נעקר מתוך הקשרו הרגיל בידי פותר החלומות, נידונים בקובץ זה בהרחבה. גלית חזן רוקם הצביעה על המתח הקשור במקומו התרבותי הייחודי של מפרש החלומות: ‘פתרון החלומות הוא אפוא כלי תרבותי רב עוצמה, המשמש מצד אחד, למניפולציה של יחסי כוחות חברתיים, ומצד אחר הוא ממלא תפקיד קוגניטיבי מרכזי, בניסיון למפות את אזורי הדמדומים של אי הוודאות האופפים את חיי האדם’.¹⁶ פענוח התשתית הטקסטואלית של החלום, במקרה שאינה גלויה לעין, יכול להיערך במישרין ובעקיפין באמצעות העיקרון הפרוידיאני של פענוח חלומות: ‘בבואנו להבין חלום, עלינו לפרקו תחילה ליסודות בודדים. אחר כך נתחקה אחרי האסוציאציות המשתלחות מהם, תהינה טפלות למראה ככל שתהיינה, ולבסוף נחבר שנית את כולן; רצונך לעמוד על מלוא הקשריו הסיבתיים של פרט מסוים בחלום או ביצירה נפשית כל שהיא, עליך דווקא לנתקו תחילה מהקשריו הגלויים והמיידים. מתברר כי כל סדרת אסוציאציות שיצאו בנפרד מהיסודות השונים, קשורות בזיקות ברורות גם בינן לבין עצמן’.¹⁷ לאמור, התעלמות מהמכלול הסיפורי הגלוי של החלום, פירוק הסיפור למרכיביו ופענוח הפרטים כשלעצמם, המספרים את סיפור התשתית הסמויה באמצעות אסוציאציות הקשורות ליסודות תרבותיים עמוקים בעולמם של החולמים.

הרהורים על מהות החלום ועל היחס בין תוכנו המפורש למשמעותו הנעלמת, מצויים בספרות היהודית הקודמת לפרויד. דוגמה אחת מספרו של תלמיד הבעש“ט, ר' משה שהם, אב”ד דלינא שבגליציה, תדגים טענה זו: ‘אך העניין הוא כי ביאת המחשבות האלו הם דוגמת גילוים אשר מתגלים לאדם על ידי החלומות שאין גלוי הדבר בא מפורש רק שהוא בא מלובש ונעלם בתוך איזה מעשה שהוא דוגמתו. ולזה צריך להם להתחכם ולהבין דבר מתוך דבר’.¹⁸

מין ומוות הם שני נושאים החוזרים ונידונים במובלע ובמפורש בחלומות ובפירושיהם. הספרות הקבלית שהתחברה לאורך האלף השני, בלשון המערבת גילוי וכיסוי, נכתבה בחלקה בהשראת חלומות ושימשה בחלקה מקור השראה לחלומות ולפענוחם. הקבלה יצרה מבע עשיר לזיקה בין המיניות בשמים ובארץ, על גילוייה השונים הקשורים במושג ייחודים, לבין החוויה הדתית המיסטית והריטואלית של האדם המייחד בין הארצי לשמימי, באמצעות מערכת מושגים ודימויים מגוונת שהנחתה את העוסקים בפתרון־חלומות. בניתוח פתרון חלומות של יהודים בני קהילה מסורתית בעת החדשה, שהלכה וקבלה היו חלק מרכזי מעולמם התרבותי, הסתבר שהתכנים הדתיים הגלויים של החלומות, נבחרו לשמש מסווה סמלי לנושאים מיניים, בשל הזיקה האינטימית בספרות הקבלה בין ארוס לחוויה הדתית. שני התחומים מאופיינים בקהילה המסורתית על ידי הגדרות קשיחות של התנהגות נורמטיבית ועל ידי סנקציות ברורות על הפרתה, ועל כן הם פגיעים במיוחד לגירויים מעוררי חרדה. בקובץ הנוכחי נבחנת המערכת ההרמנויטית והסמיוטית שאפשרה לפותרי־חלומות בעת החדשה, שפעלו בהשראת הספרות הקבלית, להקנות משמעות מינית בוטה לחלומות, בהם נעדרת משמעות זו מכל וכל מן התוכן הגלוי, אולם בפרשנותם נחשפת המשמעות הארוטית כרובד סמוי המקופל בכל רכיבי עלילת החלום ומבאר את כל חלקיו. חוקרי מקרא וקבלה עמדו על מקבילות במסורת היהודית בכלל ובמסורת הקבלית בפרט, לתובנותיו הפסיכואנליטיות של פרויד בתורת פירושי החלומות. שני תחומי דמיון עיקריים מוצגים בין הקבלה והפסיכואנליזה: הראשון הוא המקום המרכזי שתופסת המיניות בשתי התורות; השני הוא הכלים הפרשניים ביהדות המסורתית ובקבלה בפרט, המשעים את הפשט ומתבוננים במרכיביו בהקשרים פרשניים שונים, המזכירים את שיטת הפירוש הפסיכואנליטית.

חלומות ביעותים, המגלים לחולם בלילה את שתודעתו הערה מבקשת לשכוח, להעלים ולהסתיר באור היום, ידועים במסורות ספרותיות רבות. בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה כתב שלום עליכם (1859–1916) את ספרו ‘טוביה החולב’ ותיאר בו בסיפור ‘יוסף’, שמו של בעל החלומות הנודע, המתייחס למהפכן יהודי צעיר שהוצא להורג בתליה, את בן שיחו, אדם מודרני, המספר למחבר שהוא נרדף על ידי חלום בלהות על יוסף המת, שנעשה נוכחות אובססיבית בלילותיו, למרות העובדה שאיננו מאמין בחלומות כלל ועיקר. דן מירון תמצת את עיקר סיפור המעשה: ‘הגיבור חש אשם במותו של יוסף, ותחושה זו רודפת אותו ביום ובלילה. יוסף התלוי מופיע בחלומותיו מדי לילה, מצביע על צווארו ומראה לו את הטבעת הכחולה המקיפה את הצוואר סביב סביב, היינו, הסימן שצרב בו קולר התלייה בעת שנתלה במלוא כובדו על אותו קולר ונשברה מפרקתו. הגיבור הרציונליסט כביכול כבר מתחיל לחשוד שהחלומות לא שווא ידברו; אף על פי שהוא איש מודרני, אחוז כולו במציאותי ובחומרי, “לא מחשיב חלומות, לא פוחד ממתים, לא מאמין בכשפים” (טוביה החולב, עמ' 130–131)… הוא נסער כפי שלא היה מעולם. כל עולמו ה“ג’נטלמני” אפוף הסיפוק העצמי, הביטחון ביופי ובהצלחה… ידיעת החיים וההתנהלות הנאה ה“גברית” והגבירית וכו’ – כל זה, במידה שהיה קיים אי פעם, כבר התרסק והיה לעיי חורבות, או שהוא ממשיך להתקיים כמין מסכה המכסה על המסתתר תחתיה: בלהה, זוועה, ובעיקר אשמה, תחושה של אפסיות שמחמת שותפות לרצח'.¹⁹ המתח הנוקב בין האשמה על המעשה המוכחש, שהמספר לקח בו חלק במובלע או במפורש, לבין חלום הביעותים המגלה את שהדעת מבקשת להסתיר, נידון בחתימת הקובץ, במאמר העוסק בעולם שעמד בסימן בלהה, זוועה, אשמה ותחושת שותפות לרצח, שהיה מנת חלקם של מיליוני יהודים, עשורים ספורים לאחר שנכתב סיפורו של שלום עליכם. בחינת כתבי היד הרבים שנכתבו במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, מעידה כי סיוטי לילה וחלומות בלהה, שליוו את היהודים הנרדפים בקשיי היום יום ולא נתנו להם מנוח גם בלילות, משקפים הן את חייהם חסרי האונים אל מול מכונת ההשמדה הנאצית, הן את ייסוריהם לנוכח אדישותה והתנכרותה של האוכלוסייה הסובבת. סיוטי המלחמה של בני התקופה שהתוכן המשמעותי ביותר בחלומותיהם הוא המוות, מרבים לבטא הן רגשי אשם נוקבים על שלא עלה בידם של החולמים להציל את בני משפחתם הנרצחים, הן את כעסם של בני המשפחה הנרצחים על שהחולמים ניצלו, בעוד ששאר בני המשפחה, נספו. חלומות אשר בטאו את חוסר האונים של הנרדפים ואת מצוקתם, ושיקפו את אדישותם והתנכרותם של הסובבים, לצד רגשי האשמה של הניצולים וחווית הזעם של הנרצחים, היו החלומות הנפוצים ביותר בכתבי היהודים בני הזמן. חלומות ביעותים אלה, שזוועת הקיום של מי שהפך בתודעתו למת־חי בשעות היום ושל מי שנוכחותם של המתים הסובלים, המאשימים והזועמים, מבעתת את שנתו בלילות, בולטת בהם ביותר, התגשמו במלואם למרבה הצער.

בנימין זאב הרצל (1860–1904), שחלומו על מדינה לעם היהודי התגשם והפך למציאות, כתב בסוף דבר לספרו מדינת היהודים: ‘החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשה אדם יסודו מחלום וסופו לחלום – בנפשו יביא חלומו’.